* על מה אנחנו נלחמים – בעיצומה של הלחימה ב"שאגת הארי", נחתה ביום שלישי בישראל טיסה מיוחדת שעליה יותר מ-50 עולים מצרפת ומבריטניה במבצע מיוחד של משרד העלייה והקליטה, הסוכנות היהודית והקרן לידידות. בין העולים בטיסה – יותר מ-20 משפחות צעירות ועוד 11 עולים בודדים.
כשאנחנו נלחמים, יש לזכור קודם כל על מה אנו נלחמים. על מה? בדיוק על זה. על היותנו מדינה ציונית, מדינת הלאום של העם היהודי, ביתם של כל יהודי העולם; מדינה שנשמת אפה היא עליה יהודית והתיישבות יהודית.
אני מצדיע ליהודים שבחרו לעלות למולדתם בעיצומה של מלחמה – היישר לאזעקות, מקלטים וסכנות.
נצח ישראל לא ישקר!
* גם כשקשה – גם כשקשה, גם במלחמה, גם כשאנו נדרשים לנשוך שפתיים ולחרוק שיניים, גם מול ממשלה מזעזעת – ישראל היא מקום שטוב לחיות בו, והישראלים הם בני אדם מאושרים.
ישראל נמצאת במקום השמיני במדד האושר העולמי.
* אסטרטגיית הכרעה – מאיפה הרעיון המטומטם שישראל צריכה לדווח לאויב בפומבי מהי "אסטרטגיית היציאה" שלה?
מה שאנו זקוקים לו הוא אסטרטגיית הכרעה וניצחון. אני מקווה שיש לנו כזו, ושנהיה נחושים לממש אותה.
* לנצל את ההזדמנות – כאשר טראמפ מכריז בבוקר שהשמדנו את איראן והמלחמה עומדת להיגמר ובערב שנמשיך ככל שיידרש עד שנשיג את מטרותינו, אנחנו כבר לא מתרגשים. אנחנו מכירים אותו – קפריזי, שלפן, לא תמיד קוהרנטי, כשהוא רואה מיקרופון הוא שופך מה שעובר לו באותו רגע לראש.
זה קצת יותר בעייתי, כאשר בבוקר, בסיכום איתו, ישראל מפציצה את מתקן הגז באיראן ובערב הוא מתנער ומגנה את הפעולה.
קשה לעבוד כך. עוד יהיו לנו קשיים. אבל חשוב לנצל את היתרונות הגדולים בתקופת נשיאותו, שבה אנו יכולים לעשות את הנחוץ לביטחוננו בתמיכה אמריקאית. תקופת נשיאותו היא הזדמנות גדולה שחובתנו לנצל. להזכירכם – כאשר הפצצנו את הכור העיראקי, ארה"ב בהנהגת רייגן הובילה את הגינוי לישראל במועצת הביטחון של האו"ם. זה נותן קצת פרופורציות.
ואם למישהו יש ספק – כאשר טראמפ טוען שלא ידע על התקיפה, הוא משקר. נתניהו לא יוכל להרשות לעצמו לומר זאת. אבל הם החליטו יחד על ההתקפה.
* מוחמד באקר קאליבאף עדיין חי.
* האשם תמיד – אם טיל איראני יפגע במסגד אל אקצא – את מי יאשימו מיליארדי מוסלמים, והמפגינים האנטי ישראלים במערב, וה"פרוגרסיבים" באשר הם שם, ועיתון "הארץ"?
* בשטחים פתוחים – שבר יירוט ענק נפל בכרם של אחד היישובים הקרובים לנו.
כאשר אתם שומעים "נפל בשטחים פתוחים", דעו שהכוונה גם לשטחים החקלאיים שבהם אנו עובדים. השטחים הללו אינם מכוסים בכיפת ברזל ואין לנו מרחבים מוגנים, ואנו מגינים על עצמנו בחיפוי הראש בידיים. כלומר, במלאכת כפיים.
ואני מוכן לקבל זאת באהבה ככל שיידרש, ובלבד שהפעם נלך עד הסוף, ולשם שינוי לא נעצור באמצע הדרך.
* הכרח בל יגונה – "חלוצי הבשן" היא התארגנות הפועלת להתיישבות יהודית בבשן, כלומר בשטחי מזרח הגולן, שצה"ל השתלט עליהם לאחר נפילת משטר אסד ואף מעבר אליהם. אני מקבל את הפרסומים שלהם, ואני מודה ומתוודה, שבלא מעט דברים אני מזדהה איתם. בוודאי בכל הקשור לזיקה העמוקה של העם היהודי לאזור. לא בכדי בעלייה הראשונה הוקמו מושבות ציוניות בחורן (מחוץ לאזור שהיום בידינו). לא בכדי, הבשן היה חלק מן המפה של ההסתדרות הציונית העולמית שהוגשה לוועידת פריז לאחר מלחמת העולם הראשונה, והציגה את הגבולות שאנו דורשים למדינה היהודית שבדרך, ולמנדט הבריטי שנועד להקים את המדינה. איני חושב שיש קדושה כלשהי בשרטוט שרירותי של גבולות שנקבעו בידי שני פקידים מטעם מעצמות קולוניאליסטיות. אני קורא את תשוקת ההתיישבות שלהם, ואני מודה שאני שותף לה.
אבל יש בעייה. ההתיישבות נועדה ליצור ריבונות. האם אני רוצה בריבונות על הבשן? חיים באזור סורים רבים. איני רוצה לנקוב במיספר, כי איני בקיא בפרטים, אבל מדובר בכמות משמעותית, שיש בה השפעה של ממש על הדמוגרפיה של מדינת ישראל. השיקול הדמוגרפי הוא מרכיב חשוב בכל שרטוט מפה של הגשמת הציונות. עם כל התשוקה ליישב חבל ארץ בארץ ישראל, אין בכך טעם אם הדבר מאיים על זהותה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית.
מה, הם אינם יודעים את זה? הם עיוורים לאוכלוסייה?
מסתבר שהם אינם עיוורים. והם מתייחסים לסוגייה. הם קוראים לגרש מהשטח הזה את כל האוכלוסייה הסונית, או במילים אחרות, את כל האוכלוסייה זולת הדרוזית. באיזו קלות הם מגרשים אוכלוסייה מבתיה. ככה, נשתלט על שטח ויש לנו זכות לגרש את אוכלוסייתו. זה רעיון עוועים.
וזה לא רק בבשן. אני שומע דיבורים על השתלטות על דרום לבנון עד הליטני וגירוש כל התושבים. למשל, לגרש את 175,000 תושבי צור. אגב, אם צור, למה לא צידון? ולמה לא ביירות, בירת לבנון? ולמה לא טריפולי בצפון לבנון?
וכך גם בעזה. בהבל פיהם הם מדברים על גירוש שני מיליון תושבי רצועת עזה.
אלו הזיות מטורפות.
אני יודע שכאשר אני כותב זאת, אני מרים להנחתה למי שיתקפו אותי על כך שאני כותב את הדברים למרות שכבר שנתיים אני מטיף לא לאפשר את חזרתם של הכפרים השיעיים שעל גבול לבנון. אם הדבר אסור, מדוע אני מציע אותו שם? ואם הוא מותר שם, מדוע אסור במקומות אחרים?
הלוגיקה של הטענה הזאת היא "דין פרוטה כדין מאה." אם מותר לגרש אדם אחד, הרי מותר לגרש מיליונים, ואין שום הבדל בין השניים.
יש לוגיקות אחרות. למשל, של ענייניות – כל מקרה לגופו. למשל, של מידתיות. אותי מדריכה הלוגיקה של זכות ההגנה העצמית. ושל פיקוח נפש.
עקרונית, אני שולל מכל וכל טרנספר. אני מתנגד לעקירה של כל יישוב, יהודי או ערבי. התנגדתי לעקירת יישובינו בסיני. התנגדתי לעקירת יישובינו בגוש קטיף. נלחמתי נגד הרעיון של עקירת ההתיישבות בגולן. וזו עמדתי גם באשר לטרנספר לערבים. המקרה של מה שאני מכנה "כפרי רדואן" מנוגד לעיקרון שאני מאמין בו, אך זה מקרה ייחודי וחריג, יוצא מן הכלל המעיד על הכלל. הוא חריג בשל העיקרון של זכות ההגנה העצמית. בשל העיקרון של פיקוח נפש, הדוחה עיקרון מוסרי של שלילת הטרנספר.
מדובר במיספר כפרים שיעיים הצמודים לגדר הגבול, היושבים מעל יישובים שלנו, ביתרון טופוגרפי בולט, ושבמשך למעלה מעשרים שנה היו חוד החנית של חיזבאללה, בתוכניתו לכיבוש הגליל. כל בית ביישובים הללו היה מיני מוצב של כוח רדואן, בכל בית היה בונקר של נשק ותחמושת; הם רק חיכו לפקודה, והיו פושטים על יישובינו בכוח גדול הרבה יותר מהפלישה בדרום ב-7 באוקטובר, ומיספר הנטבחים, הנאנסים והחטופים היה גדול אלף מונים. את האיום הזה יש לסכל. למרות שחיו במקום משפחות, יש לנו כל סיבה שבעולם לראות בהם מוצבי טרור לכל דבר, החולשים על יישובינו. בסיטואציה הזאת, זה או אנחנו או הם. איננו יכולים להרשות לעצמנו להחזיר את תושבי מנרה, משגב עם, מרגליות ומטולה לבתיהם תחת המוצבים הללו, בלי להרוס אותם. יש לנו אחריות לחיי אזרחינו. ולכן, באשר לאותם יישובים, הגירוש הוא הכרח בל יגונה. שיקימו מחדש את היישובים מצפון לליטני.
אין בכך בשום אופן לגיטימציה מוסרית לטרנספר המוני בסיטואציות אחרות.
* דווקא עכשיו – יאיר גולן פרסם סרטון שבו הסביר שדווקא עכשיו, כשחיזבאללה נשחק, התמיכה בו נחלשת וממשלת לבנון יוצאת נגדו, זה הזמן למהלך מדיני עם לבנון.
באמת?! דווקא עכשיו?
בנובמבר 2024 נחתם הסכם הפסקת אש עם לבנון. לבנון התחייבה לפרק את חיזבאללה מנשקו. היא לא נקפה אצבע. למה? אולי היא אינה יכולה. אולי היא אינה רוצה. העובדה היא שהיא לא עשתה זאת.
אז עכשיו, כשאנחנו בתנופה למיגור חיזבאללה, צריך שוב להציל אותו ולסמוך על ממשלת לבנון שתעשה זאת?
דווקא עכשיו הזמן להכות בחיזבאללה ללא רחם, עד חורמה, ולהקים רצועת ביטחון עד הליטני.
כשהמטרה הזאת תושג, יגיע הזמן של מהלך מדיני, אם נמצא מולנו פרטנר אמיתי, השולט בארצו.
* תנאי בל יעבור – רון דרמר מונה לנהל את המו"מ עם לבנון, והצהיר שניתן להגיע לשלום עם לבנון, ושהמחלוקות לא מסובכות.
אם דנים איתם על שלום, ישראל חייבת להציב תנאי שאין להתפשר עליו – לסלק מלבנון את אונר"א, לפרק את מחנות ה"פליטים", לתת אזרחות לבנונית לפלשתינאים תושבי המחנות, שהם דור רביעי וחמישי של ילידי לבנון. מחנות הפליטים של אונר"א הם החממות ליצירת מחבלים ושאהידים פלשתינאים.
* ייסדת עוז – "מפי עוללים ויונקים ייסדת עוז."
צפיתי בערוץ 12 בילדי קיבוץ מנרה, שעל גבול לבנון. איזה חוסן! והמסר הברור – "צומוד". לא מתפנים, לא זזים.
הילדים – והמבוגרים. הם דבקים באדמתם ודורשים מהמדינה להילחם בחיזבאללה ולהסיר את האיום. זו חובתנו להם.
* לגיטימי להישחט – אורי משגב תקף בחריפות, במאמר ב"הארץ", את מבצע "שאגת הארי" – הן המלחמה באיראן והן המלחמה בלבנון. מעבר לגידופים ולנאצות לעבר נתניהו וטראמפ, המסר המרכזי הוא שזו מלחמה בלתי לגיטימית, כי היא "מלחמת ברירה".
שוב, הקשקוש הזה על "מלחמת ברירה", שאינה לגיטימית, מול "מלחמת אין ברירה" שהיא לגיטימית. "מלחמת ברירה" היא מלחמה שבה אנו יורים את הירייה הראשונה. היא לא לגיטימית. מה לגיטימי? 7 באוקטובר. כלומר, לגיטימי להישחט ורק אז מותר לאחוז בנשק ולהגן על עצמנו.
אלא שאפילו בכך משגב אינו מסתפק. שהרי אם לאמץ את התפיסה המעוותת של "מלחמת אין ברירה" – אין מלחמת אין ברירה מובהקת ממלחמת "חרבות ברזל". אך מהר מאוד משגב יצא בחריפות ותוקפנות אפילו נגד "חרבות ברזל", כינה אותה "מלחמת ברירה" ו"מלחמת שולל" והסית לעריקה המונית ממנה.
למחרת הכרזת המדינה פלשו מדינות ערב לישראל, ומאז ישראל נמצאת במלחמת אין ברירה, מלחמה על קיומה, בסביבה השוללת את עצם זכות קיומה. במלחמה הזו, האפשרויות הן שאנחנו ניזום, נפתיע, נקדים רפואה למכה, נממש את העיקרון של "הבא להורגך השכם להורגו," או שנשב בחיבוק ידיים ונשאיר את היוזמה לאוייב, כמו ב-7 באוקטובר.
התפיסה המעוותת הזאת סותרת את זכות ההגנה העצמית של ישראל.
* עד אחרון ימיו – כתב אישום הוגש נגד עוז כהן, איש מילואים במערך "כיפת ברזל", על ריגול למען איראן, תמורת כסף, במשך חודשים.
אדם כזה, אם יורשע, צריך לשבת מאחורי סורג ובריח עד אחרון ימיו.
למה?
כי אני מתנגד עקרונית לעונש מוות.
* שיח המסכן את החברה – האם יש נושאים החסינים משיח הזהויות? למשל, ההוקעה והגינוי לעוז כהן, הבוגד, המילואימניק שריגל למען האויב האיראני, אמורה להיות משותפת לכולם וחפה מהשיח המפלג.
ראו שלוש תגובות שקיבלתי על רשומה שעסקה בבוגד הנ"ל:
"ועדיין הוא פחות בוגד בהשוואה לפצ"רית."
" העונש שהוא יקבל תלוי בזהותו ובקרבתו לבייס, החל ממתנחל מחברון שישוחרר ללא כתב אישום ויוחזר לשירות. ועד דרוזי שיכנס ל-30 שנה לכלא, וכל מה שבאמצע יתפזר על הספקטרום הזה."
"אלא אם הוא במקרה מתנחל, ואז יקבלו אותו ביישוב בצהלות ובמסיבות כשישוחרר למעצר בית, ואיזה רב יוציא הצהרה שזה בכלל הפרקליטות שטופלת עליו שקרים והעד המרכזי הוא בכלל גשש בדואי."
התגובה השנייה והשלישית הן של שני אנשים שונים, והדמיון ביניהן מעיד על כך שמדובר בדף מסרים מחנאי.
זה השיח המאוס של פוליטיקת המחנאות. כל דבר הם יטו להפצת שנאה כלפי המחנה האחר. השיח הזה הוא אסון לחברה הישראלית.
* אי אמון – האם זה ראוי שהאופוזיציה מציעה הצעת אי אמון בממשלה בזמן מלחמה?
לא.
אך אין זה מן הראוי שהממשלה תקדם בעיצומה של מלחמה חוקים הקורעים את העם לגזרים; חוקי שנאה, פלגנות והרס.
ממשלה שאינה מסוגלת להתעלות בשעת מלחמה ולחזק את הלכידות הלאומית והחוסן החברתי, אינה ראויה לאמון.
* המחנה שהחליף את הלאום – המפתח להבנת מה שקורה בשנים האחרונות בפוליטיקה הישראלית –
זה לא המחנה הלאומי.
זה המחנה שהחליף את הלאום.
זו הזהות המחנאית שהחליפה את הזהות הלאומית.
זו נאמנות למחנה שהחליפה את הנאמנות לעם ולמדינה.
* מזדהה עם דברי נתניהו – אני מזדהה בכל ליבי עם כל מילה שנתניהו, כראש האופוזיציה, היה אומר על ראש ממשלה שהיה מקבל בחיבוק אבהי חם וקבלת פנים מלכותית אדם שבשעת מלחמה עבד בשכר עבור האוייב.
הסתייגות – אין מצב שדבר כזה היה קורה.
* מה יש להם נגד סימינובסקי? - מה יש לנתניהו נגד היועמ"שית של ועדת הבחירות המרכזית עו"ד יפעת סימינובסקי, עד כדי כך שהוא מוצא זמן בעיצומה של מלחמה כדי לפעול נגד מינויה?
מן הסתם, מדובר בססס000מולנית קפלניסטית שהדיפ-סטייט מינה כדי להשתלט על הבחירות. אז זהו, שלא. מדובר בדתייה לאומית, ממשפחה מוכרת בציונות הדתית. כמו גם יו"ר הוועדה נועם סולברג שהוא שופט שמרן, דתי, ימני ומתנחל. מה יש להם נגדו? יש להם הרבה נגדו – הוא שופט, רחמנא לצלן, ודי בכך כדי שהוא יסומן כשייך ל"הם". ל"רעים". קל וחומר, שהוא שופט בבית המשפט העליון. קל וחומר בן בנו של קל וחומר שהוא המשנה לנשיא בית המשפט העליון. קל וחומר בן בנו של על אחת כמה וכמה שבקרוב הוא יהיה נשיא בית המשפט העליון. ולכן חייבים לעשות לו דה-לגיטימציה. הוא הדין בעו"ד יפעת סימינובסקי. ספק האם נתניהו שמע את שמה עד השבוע. הבעייה בה היא היותה היועמ"שית של ועדת הבחירות המרכזית. אילו היה נבחר אדם אחר, הוא היה יוצא נגדו, כי המטרה שלו היא לערער את הלגיטימיות הציבורית של ועדת הבחירות המרכזית.
המלחמה שאסר נתניהו על סימינובסקי הכניסה את הדוסופובים לדילמה. רודפי הכיפות אמונים על מאבק נגד מינוי דתיים לתפקידים כלשהם. אבל אם נתניהו נגדה, איך הם יצטרפו אליו ולא יגנו עליה?
המרגלת ענת קם מצאה פתרון יצירתי לדילמה. בפשקוויל בשוקניה היא הציגה את הקונספירציה הבאה: נתניהו רוצה במינויה של סימינובסקי, שהיא, כהגדרתה, "סרוגה בת סרוגים," כדי להשתלט על ועדת הבחירות. המאבק שלו נגדה נועד לנטרל את המאבק הדוסופובי נגד מינויה, כי הוא מכיר את האידיוטים השימושיים האלה, שיתייצבו לצד מי שהוא נגדה. המרגלת מזהירה את חבריה הדוסופובים לבל ייפלו למלכודת ויאבקו נגד המינוי. כי מילא שהיא סרוגה, אבל "סרוגה בת סרוגים"?! לא יעלה על הדעת.
* למה הוא עתר? – למה נתניהו עתר לבג"ץ נגד מינויה של סימינובסקי ליועמ"שית של ועדת הבחירות המרכזית? הוא הרי יודע ידוע היטב, שזו עתירת סרק, עתירה מופרכת מעיקרה, שאין בה דבר וחצי דבר ושדינה להידחות.
זה בדיוק העניין. הוא רוצה שהעתירה תידחה. הוא ישתמש בכך לדה-לגיטימציה כפולה, הן כלפי ועדת הבחירות המרכזית והן כלפי בג"ץ, שיוצגו כמאפייה של יד רוחצת יד וכל הבלי ה"דיפ-סטייט" שמיפ-סטייט ושאר הזיות.
הדבר הקשה ביותר, הוא עצם העובדה שראש הממשלה מטריח את עצמו לשטויות הללו בעיצומה של מלחמה קשה. הרי מנהיג לאומי בשעה כזו היה עושה הכול כדי לקדם את הלכידות הלאומית והחוסן החברתי. ואילו נתניהו, במודע, במזיד, פועל בכל מאודו נגד הלכידות, מתוך הבנה שהוא מערער את החוסן, בחקיקה הפרועה, שלוחת הרסן, הקורעת את העם, בגזל מיליארדים מצרכי האומה כדי להעבירם לכיס המשתמטים, ובמלחמת התשה בזויה נגד מערכות החוק, המשפט והצדק של ישראל, וכל זאת בעיצומה של המלחמה. הסיבה לכך, היא שהאסטרטגיה הפוליטית ההישרדותית של נתניהו היא הפרד ומשול. וכדי להבטיח את המשך ממשלו, הוא חייב להבטיח את ההיפרדות. גם במחיר חבלה חמורה, במזיד, במאמץ המלחמתי.
* אילו אלרון ניצח – מה היה קורה אילו השופט יוסף אלרון, שהתמודד נגד יצחק עמית על תפקיד נשיא בית המשפט העליון, היה מנצח ומתמנה לתפקיד?
רמז – יריב לוין טוען שאין שופטים שמרנים בבית המשפט העליון. החלוקה היא בין אקטיביסטים רדיקליים יותר לאקטיביסטים רדיקלים פחות. עצם היותו שופט היא סיבה להיותו לצנינים בעיני לוין ושכמותו. לוין לא רוצה שופטים שמרנים, ימנים, דתיים, מתנחלים. הרי מהלך הדה-לגיטימציה נגד נשיא בית המשפט העליון הבא, נועם סולברג, שהנו שמרן, ימני, דתי ומתנחל, נמצא בעיצומו. לוין אינו רוצה שופטים אלא שפוטים, עושי דברו ועושי דברו של המנהיג העליון. זו מהות המהפכה המשטרית.
אילו אלרון ניצח, הוא היה עובר אותה מסכת השמצות ודה-לגיטימציה כמו יצחק עמית. הרי כל סיפור ההחרמה הבזויה של נשיא בית המשפט העליון, מתחיל ונגמר באינטרס אישי של נתניהו. כל הסיפורים על עמית הם שקרים, כל הטענות על אופן מינויו הן חרטא ברטא. אין להם שום בעייה עם עמית האיש, אלא עם נשיא בית המשפט העליון. אלרון היה עובר בדיוק אותו מסע של הסתה, דה-לגיטימציה, הכפשות ושקרים.
הבעייה היא שעל פי חוק ועדות חקירה ממלכתיות, מי שממנה את הוועדה הוא נשיא בית המשפט העליון. כיוון שאסטרטגיית-העל של נתניהו היא סיכול בכל מחיר של חקירת המחדל שהוביל לטבח, הוא מוביל קמפיין נתעב נגד בית המשפט העליון ונגד נשיא בית המשפט העליון, כדי לחלץ את עצמו מאימת ועדת החקירה.
* יש עתיד במבחן ברית המשרתים – יש עתיד נושאת את דגל המאבק בחרפת ההשתמטות מצה"ל, לצד שאר מפלגות האופוזיציה הציוניות. אבל האמת היא שאין לה ולכל האופוזיציה השפעה של ממש. יירוט חוק ההשתמטות לא בוצע בידי האופוזיציה, אלא בידי מורדים מן הקואליציה, וזה לא היה קורה אלמלא המאבק של ארגוני המילואימניקים ונשות המילואים, ובמיוחד אלה מן הצד הימני והדתי של המפה.
לעומת זאת, יש ליש עתיד השפעה בשלטון המקומי, בכמה וכמה רשויות שהיא הצליחה בהן.
בהוד השרון, לדוגמה, ראש העיר הוא אמיר כוכבי, שנבחר מטעם יש עתיד. בבחירות לרבני ערים, הגוף הבוחר הוא שילוב של נציג שר הדתות ושל הרשות המקומית. בהוד השרון התמודדו על התפקיד שני רבנים (היו עוד, אבל ההתמודדות הממשית היתה בין שניהם): הרב ארז אלחרר, רב חרדי המזוהה עם ש"ס. מולו הרב יוגב כהן, רב ציוני ומשרת בצה"ל. המועמד שנבחר היה הש"סניק, בתמיכת ראש העיר. הוא העדיף רב מהמגזר המשתמט על רב מהמגזר המשרת. יתר על כן, הרב יוגב הוא רב ליברלי, השולל כפייה, שהביא עימו מודל של רבנות בעיר ליברלית פלורליסטית. אבל ראש העיר מטעם יש עתיד העדיף את החרדי.
מיכל רוזנשטיין היא ראש העיר קריית אונו. גם היא מיש עתיד. בבחירות לרב העיר נבחר הרב החרדי, המזוהה עם ש"ס, יצחק ורדי. מולו התמודד הרב סא"ל (מיל') רואי מרגלית, ציוני דתי. גם כאן, נציגת יש עתיד העדיפה ברית עם המשתמטים על פני ברית המשרתים.
זה לא רק עניין השירות בצה"ל. הרבנים המשרתים בצה"ל גם מעורים בחברה הישראלית, גם האזרחית, מכירים אותה ואת צרכיה ולכן הם פתוחים לאין ערוך יותר מרבנים שגדלו בבועה החרדית ואינם מכירים מציאות אחרת. את המחיר משלם בעיקר הציבור החילוני. דוגמה בולטת לכך היא הניכור של הרבנות הראשית, הנשלטת בידי החרדים, לסוגייה הציונית החשובה של גיור עולים מחבר המדינות.
אני משער שהסיבה להתנהלות הזאת, היא השליטה של ש"ס במשרד הפנים, והאינטרס של ראש העיר לא לריב עם שר הפנים. זו הפוליטיקה שיש עתיד קמה כדי להוות לה אלטרנטיבה. וזה מה שקורה.
* אלמוניותו המוצדקת – במסגרת התחרות על תעלול הפריימריז ההזוי ביותר בליכוד, שיגר ח"כ ששי גואטה מכתב לשרה מירי רגב ודרש ממנה לבחור בגברת שרה נתניהו להדליק משואה ביום העצמאות, בהיותה עוגן מרכזי של חוסן לאומי.
זו דרכו להיחלץ מאלמוניותו המוצדקת.
* הפריימריסט הדוסופוב – אם חשבתם שמחלת הפריימריטיס מכה רק בליכוד, טעיתם. גם במפלגת הדמוקרטים יש פריימריז, וגם שם יש מתמודדים שמתפרעים ומשתוללים כדי להגיע לכותרות. וגם הם חושבים שהדרך לבייס היא הקצנה, דורסנות ואלימות. הלוואי שהם טועים.
נאור נרקיס, ההוא ממחאת המילקי (שהטיפה לירידה לגרמניה, ארץ המרצחים, כי המילקי שם יותר זול מאשר במולדת), מתמודד בפריימריז, והוא כעת באמוק פריימריסטי דוסופובי דוחה.
על רקע הקריאות לנשים באיראן להסיר את החיג'אב שאותו הן נאלצות לעטות בכוח, בידי שלטון רודני אלים, הוא העלה סרטון שבו באמצעות ה-AI הוא "הסיר" את כיסוי הראש מעל ראשיהן של שרות וח"כיות דתיות. בסרטון נכתב באנגלית: "השמיעו את קולכן למען החופש של נשות ישראל" והוסיף: "כיסוי ראש = כפייה דתית."
כיסוי ראש הוא כמובן בחירה של נשים, ולא כפייה. אני מכיר נשים דתיות פמיניסטיות לעילא ולעילא, פורצות דרך, שמכסות את ראשיהן. הוא פונה באנגלית, לאומות העולם, להשמיע את קולן למען החופש של נשות ישראל, כמו קריאות דומות מאיראן, כאילו בישראל החוק כופה על נשים ללכת בכיסוי ראש. הוא מכנה את כיסוי הראש כפייה דתית, ודומה שהוא רוצה יותר כפייה דוסופובית, כלומר הסרה בכוח ובאלימות של כיסוי הראש של נשים דתיות. אגב, הסרת כיסוי הראש עבור נשים דתיות הוא כמו הפשטה, ואפשר לומר שהסרטון הדוסופובי הוא הטרדה מינית.
בסרטון אחר, הוא הסית את הציבור החילוני להסיר בכוח את כיסוי החמץ בבתי עסק. כלומר, הוא מפנטז על פלנגות של חילונים שיפשטו על בתי עסק הממלאים את לשון החוק ומכסים את החמץ (כלומר מוכרים חמץ בפסח, אך אינם מציגים אותו), ובכוח והפרת חוק יסירו אותו. הוא מסית לפשעי שנאה דוסופוביים.
הוא מדבר בשם החילונים, כביכול, אך רוב מוחלט של החילונים רחוק מאוד מהטירוף הדוסופובי החולני הזה, משנאת האחר הזה, שאינה שונה מכל קסנופוביה וגזענות.
אני מקווה מאוד שהוא ינחל מפלה בפריימריז. אם יבחר חלילה, הוא יהיה תמונת ראי של טלי גוטליב. לא מספיקה לנו גוטליב אחת? צריך עוד ח"כ [----]ת מסוגה, הפעם משמאל?
אנשים כמו מרדכי דוד, נאור נרקיס ורועי סטאר הם הישראלי המכוער.
* והרי החדשות – יום חמישי, 7:30. הפעם השנייה הבוקר במקלט. אגב, רק בירי מאיראן, להבדיל מירי מלבנון, יש לנו זמן לרדת למקלט. והבוקר אני במקלט ולא בשטח, בגלל הגשם.
כן, החדשה המעניינת ביותר, היא שחצינו הלילה את ה-500 מ"מ גשם מתחילת השנה.
מעט מאוד ביחס למקובל אפילו בעשור שעבר, אבל סביר ביחס לשנים האחרונות.
בשנה שעברה, שנת הבצורת הקשה ביותר בתולדות אורטל, ירדו בכל השנה כ-400 מ"מ.
יש לי הרגשה שנעבור השנה, אולי כבר השבוע, את ה-600 מ"מ.
* רעמים וברקים – גם במלחמה סופת רעמים זה כיף (ובלבד שיודעים להבחין בין לבין).
* שימי וייס – שמעתי בצער את הידיעה על פטירתו של העיתונאי שימי וייס.
בתקופה ששירתי כדובר ועד יישובי הגולן, שימי היה כתב "דבר" בצפון (עד סגירת העיתון) וסגן עורך "כל העמק והגליל".
הקשר שלי איתו, כמו עם שאר הכתבים בצפון, היה יומיומי, ולעתים פעמים רבות באותו יום. הפצצתי אותם בהודעות בביפרים ושוחחנו הרבה בטלפון. שימי לא נהג לצאת לשטח, כל העבודה אתו היתה טלפונית. השיחות עימו היו ארוכות ומפורטות. הוא היה סקרן מאוד, ודייקן – היה חשוב לו לברר את הפרטים, ואכן הידיעות שפירסם היו מהימנות יותר משל אחרים (שלעתים הקשר בין מה שאמרתי להם למה שפורסם היה רופף משהו).
כדובר ועד יישובי הגולן הייתי בקשר עם העיתונאים הבכירים ביותר בישראל, עם הפובליציסטים, העורכים, הכתבים הפוליטיים והמדיניים. אבל עיקר העבודה היתה עם הכתבים בצפון, שמה שאיפיין אותם היה פירגון ועזרה הדדית, נדירה בעולם התקשורת, התחרותי מאוד.
עם הכתבים בצפון שאיתם עבדתי, נמנים מנחם הורוביץ, חיים הכט, מוטי עדן ז"ל, יהודה גורן ז"ל, אילן רועה ז"ל (שאיתו היה לי הקשר ההדוק והחברי ביותר), גוגה קוגן, איתן גליקמן, יואב קרקובסקי ועוד. למרבה הצער, רבים מהם ז"ל, ולא בזיקנה מופלגת. היום הצטרף אליהם שימי וייס.
יהי זכרו ברוך!
* ביד הלשון: שבעה נקיים – עו"ד בומבך, המייצג את רוה"מ, התראיין על המאבק נגד מינוי עו"ד יפעת סימינובסקי ליועמ"שית של ועדת הבחירות המרכזית. הוא רצה לומר, שלפני שכתב את המכתב ליו"ר הוועדה השופט סולברג, הוא למד היטב את החומר, וכה אמר: "ישבתי על החומר שבעה נקיים."
שבעה נקיים? שבעה נקיים.
שבעה נקיים הם שבעה ימים רצופים שלמים, ללא ראיית דם, שעל פי ההלכה על אישה יהודייה לספור לאחר הפסקת המחזור החודשי, כדי שתוכל לטבול ותהיה מותרת ליחסי מין עם בעלה.
שבעה נקיים בומבך ישב על החומר?
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com
