מעניין איזה אולטימטום של השמדת כל בסיסיהם מציבים טראמפ ונתניהו בפני האייטולות המתאבדים של איראן כדי להביאם לכניעה מוחלטת בטרם יעלה על דעתם לפתוח בהתקפת פתע על בסיסי ארה"ב במזרח התיכון ועל מדינת ישראל – ואולי גם לשלוח טיל בליסטי לעבר ארה"ב וכך "לנצח" אותה בתעמולת השקר שלהם!
בגיליון:
- אהוד בן עזר: ההערות שלי
- גרשם שלום: הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד
- אל"מ (מיל') משה (בנדה) בן דוד: סליחה שניצחנו
- יוסי אחימאיר: התוקעים מקלות בעגלת הציונות
- עמנואל בן סבו: המסע אל הפתרון חייב להתחיל
- אורי הייטנר: צרור הערות 11.2.26
- אורי הייטנר: על שני שירים של מתי כספי
- מיכל סנונית – מרוב אהבות: פוצ'ו – מרוב הזיות
- אהוד בן עזר: ספר הגעגועים - פרק שלושים ואחד
- רון גרא: אָבוּקָדוּס
- מנחם רהט: אש זרה אשר לא ציווה ה'
- נעמן כהן: מר קלויזנר-עוז, היטלר כן נמצא!
- אהוד בן עזר: יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר
- ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, : נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
- שאר הגליון
מאמרים
אהוד בן עזר
ההערות שלי
גרשם שלום
הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד
[השיחה נערכה בחודשי אפריל ויולי 1970]
מתוך ספרו של אהוד בן עזר
"אין שאננים בציון"
שיחות על מחיר הציונות
ההקדשה: זכר למחנכת טוני הלה
ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986
נדפס לראשונה במהדורה האמריקאית בהוצאת הספרים של ה"ניו יורק טיימס"
"Unease in Zion", Quadrangle, 1974
[המשך וסיום]
אהוד בן עזר: האם אתה חושב שיש במיסטיקה היהודית כיום ביטוי – ביצירה דתית, או אמנותית והגותית – לתופעות ההיסטוריות המכריעות של השואה, הבניין הלאומי בישראל, המלחמה והאוייב הערבי?
גרשם שלום: אם אתה שואל אותי על דברי מקובלים שכותבים היום – הרי הם מבקשים לחַיות את היצירה הקבלית, ולהסביר ענייני קבלה, בסמלים שאין להם קשר שקוף ומובן לבעיות שעליהן אתה שואל. איך מתייחסת כתיבתם לשאלות חיינו? אין לי תשובה. כי זה לא מתייחס. כתיבתם מתייחסת לשאלות של הסימבוליקה העמוקה של הדת היהודית בגלות. לאותו עולם סמלי שהיהדות מגלמת אותו. בעבר זה ביטא משהו, אבל היום, ספק גדול בעיניי, אם הקבלה, כפי שנוסחה בדורות הקודמים – אינני רואה כיצד תוכל להגיב בצורה חיה, בלי שינוי לבוש. איך היא יכולה לענות על השאלות שאתה שואל.
אהוד בן עזר: אתה הבאת את הדוגמה של הרב קוק שניסה להבין את העשייה החילונית הלאומית בארץ-ישראל באמצעות עולם הסמלים של הקבלה.
גרשם שלום: נכון. אבל הרב קוק היה אדם אורתודוכסי שהאמין בתורה מן השמיים. הוא היה אדם חי, וביקש למצוא בקבלה גשר סימבולי אל עולם העשייה של הציונות.
אהוד בן עזר: אמרת כי ייתכן שגלגולה הבא של המיסטיקה היהודית יהיה בעל משמעות חילונית.
גרשם שלום: אתה שואל – באיזו מידה המיסטיקה היהודית יכולה לבנות מושגים מחוץ לעולם הקבלה? – על זה לא אוכל להשיב, כי אין יודעים כיצד יכול להתרחש דבר כזה, אם כי אין זה מן הנמנע שיתרחש. כל שנעשה עד כה הוא מסורתי, או מסורתי בחלקו, או שהוא עולם סמלים פרטי של אנשים בודדים, שהם משוללים כוח הבעה בסמלים המובנים לזולתנו, מאחר ואין מאחוריהם האוטוריטה של מסורת שעמדה מאחורי כתבי הקבלה. האם על יסוד מסורת ישנה יכולים להתרקם סמלים חדשים? ייתכן. אך אין אני יודע איך ייראו הסמלים החדשים. ניסיונות של יחידים בעלי חזון לא הועילו. כי מה שעשה את הקבלה למקובלת, לתופעה בהיסטוריה, היה הדבר המיוחד, שאת לשון הסמלים של המיסטיקאים היהודים ניתן היה להעביר גם לרוב הציבור. לחולל תנועה באמצעותם. אלה היו סמלים שעם כל העמקות שבהם אפשר היה לתרגם אותם ללשון הציבור. אחרת זה נשאר חסר צורה ובלא השפעה.
המעבר הזה תלוי בכוח הדיאלקטיקה הקיימת בין יחיד וציבור, בכוחו של הניסיון הדתי. ואני בטוח כי גם אם יהיה העולם אתיאיסטי – העניינים הדתיים לא ייעלמו. העולם האתיאיסטי הוליד כידוע דת חדשה, אתיאיסטית. ובכן תהיה גם מיסטיקה אתיאיסטית, שאיננה צריכה לאלוהים כדי לעכל את אותם ניסיונות של מציאות פנימית, שהיו למיסטיקאים הדתיים. האל יופיע כלא-אל. כל העניינים האלוהיים והסימבוליים יכולים להופיע גם בלבוש של מיסטיקה אתיאיסטית. אפילו מתוך האתיאיזם של רוסיה עתיד לצאת משהו אחר לגמרי. גם אם ימשיכו להחזיק במה שהם חושבים לאתיאיזמוס, ייכנס אל תוכו האל בצורות אחרות.
ואם אתה שואל אם הקבלה יכולה למלא כאן תפקיד או לא – על כך לא אוכל לענות. ישנה למשל הדוגמה של שירת ולט ויטמן – שירה רוויית יסודות של מיסטיקה נאטוראליסטית, אתיאיסטית ופאנתיאיסטית. אבל כמה מקוראיו של ויטמן מודעים על היסוד המיסטי של שירתו?
אהוד בן עזר: האם אינך חושש מפני תחייתה של מיסטיקה יהודית בעלת תוכן דתי ולאומי-קיצוני, הנותנת ביטוי סמלי וצידוק אלוהי להשתלטות יהודית על "ישראל הגדולה" ועל העמים האחרים באיזור, ולשנאת-נצח בינינו לבינם? מגמות אלה מנסרות בחללם של כמה חוגים דתיים שוביניסטיים בישראל, וצליליהן ערבים גם לאוזני רבים מן הלא-דתיים בקירבנו.
גרשם שלום: אני מניח כי ייתכנו תופעות כאלה, והן לא היה חסרות לגמרי בחוגי לח"י לשעבר. אבל אינני מאמין שיש לאותם חוגים "בשורה" של ממש. השאלה האקטואלית היא אחרת: יש שוביניסטים דתיים ולא-דתיים, בכך לא יוכל להיות ספק למי שחי במציאות הארץ. כיצד להילחם בהם, והשאלה כיצד להילחם בהם, היא שאלה רצינית הרבה יותר. ולבעלי מגמות אלו הרבה יותר קרוב להשתמש בפסקאות מן התנ"ך מאשר בעולם הסמלים של הקבלה. לא על ציטטות מספרים יוכרע הוויכוח הבלתי-נמנע עם מגמות שוביניסטיות.
אהוד בן עזר: מה האתגר הרוחני והלאומי שיכולה היהדות בישראל להעמיד בפני הנוער היהודי במערב?
גרשם שלום: האתגר הוא לפעול, להיות הם עצמם. אם הם חושבים שאינם צריכים ליהדות כדי לשמור על זהותם העצמית – אני חושש שהם ילכו לקראת אותו ייאוש ואכזבות שיהודי אירופה הלכו לקראתם, במסיבות שונות לגמרי. אם היהודים לא רוצים בתחייתם – גם העניין של מדינת ישראל לא יחזיק מעמד, אם היום יקום דור חדש שעניין תחיית אומה יהודית לא נוגע לו – אני לא בטוח, אינני יודע מה יהיה.
האתגר הוא לעמוד נוכח העובדות. וזה בדיוק מה שהשמאל החדש אינו אוהב לעשות. גם הם, כמו הכנענים, חיים בעולם פיקטיבי. יש מבינינו החושבים שקיים סיכוי לדבר עם אנשי שמאל חדש יהודים. אינני חושב שיש טעם בדבר. הזרות ההדדית נוצרה לא רק מחמת אי-ידיעתם אלא בעיקר מחמת אי-רצונם לדעת. העם היהודי מאבד אותם ממש כמו שסחבו הסוציאליזם והקומוניזם ממיטב בנינו לפני שני דורות. שוב חוזר הפיתוי של העניין ה"אוניברסאלי" לעומת הקרוי "קרתני". אנחנו, הציונים, הכרענו לצד הקרתני, והם לצד האוניברסאלי. אבל הצד האוניברסאלי יכול להיות נכון ומוצדק רק כאשר האדם הפרטי יודע את מקומו. אנשי שמאל חדש יהודים אינם יודעים את מקומם, הם פועלים בחלל הריק, וזה עתיד להתנקם בהם.
אהוד בן עזר: האם אתה רומז לכך שקיים דמיון בין מה שעתיד לקרות להם לבין מה שקרה בפועל ליהודים בצל הנאציזם והקומוניזם?
גרשם שלום: יש, כמובן, הבדלים עצומים מאוד. אבל אי-אפשר שלא לראות את הצד החזק של מקבילה בין ההתפתחויות בקרב יהדות צרפת וגרמניה לפני השואה, ומה שקורה היום בהתבוללות החדשה בקרב השמאל החדש: הפיתוי לעשות קפיצה אל עניין שהוא כביכול גדול, ולא להתמודד עם בניין קונקרטי היסטורי; ראיית הרבולוציה כגאולה, כמשיחיות, כגאולה דתית, כשינוי הווסת של הבריאה. הלא הם מתבטאים ממש כשם שהתבטאו יהודים מסוגם לפני מאה ולפני חמישים שנה. ומה אנחנו הצענו, ומציעים להם? – להתמודד בתוך אחריות קונקרטית. אך מי יודע? יכול להיות שגם הציונות תיכשל. אך כישלונה של הציונות תלוי לא רק בנו אלא גם בהם. אם יקום דור שלא ירצה לשמור על זהותו היהודית – אז לא אנחנו נצליח, וגם לא הם. כי לחלוץ אין ערך בלי המחנה.
אהוד בן עזר: בשם מה נבוא אליהם אם גם בעינינו יכול להיות שהציונות תיכשל, כדבריך?
גרשם שלום: אני לא יודע אם הציונות נותנת תרופה טובה, אידיאלית. אני רק אומר שדרך אחרת אין. אינני יודע אם הציונות היא בכלל תרופה, אך שהיא הניתוח הנכון – זה לדאבוננו נכון היום ממש כפי שהיה לפני חמישים-שישים שנה; ולגבי אמריקה זה נכון היום יותר מאשר אז, כי בינתיים מתברר שכור-ההיתוך אינו כור-היתוך כלל וכלל. למה רוב אנשי השמאל החדש הם יהודים! אני יכול רק לקוות התיראפיה הציונית תועיל, ואני בטוח שאין טובה מנה. ברור שיש בה דיאלקטיקה, אבל דיאלקטיקה פורייה, ולא הרסנית.
אהוד בן עזר: האם מלחמת יוני 67' שינתה את מהות יחסם של יהודי התפוצה לישראל?
גרשם שלום: עד למלחמת ששת הימים הם אמרו שמדינת ישראל האמיתית היא בניו-יורק, מאחר ושם מצוי הריכוז הגדול והיוצר ביותר של יהודים. היום הם חדלו לדבר בסגנון זה. קרה להם משהו. היתה להם, לפני מלחמת ששת הימים, הרגשה שהנה הולכת להיות כאן, בישראל, אושוויץ שנייה, בעוד ידיהם כבולות, ואין ביכולתם לעשות מאומה. אפילו לא יוכלו לומר אחר כך – לא ידענו, כפי שאמרו אחרי השואה, כי הלוא הכול התפרסם בעיתונים, בתעמולה הערבית ובטלוויזיה. וזה היה טראומה קשה: תחושת השואה שחזרה ועלתה בקרב האינטלקטואלים היהודים בחוץ-לארץ.
אהוד בן עזר: כיצד השפיע עליהם הניצחון הישראלי?
גרשם שלום: אחרי הניצחון הם הבינו בדיוק מדוע מדינת ישראל האמיתית אינה בניו-יורק. הם הבינו שמאבק כזה, ניצחון כזה, לא יכול היה להתרחש בניו-יורק; כלומר, שאם יהודי ניו-יורק היו מצויים בסיטואציה דומה, לא היה באפשרותם להתמודד עם הסכנה, ולהיחלץ ממנה, כשם שעשו הישראלים. אבל אינני חושב שהמשבר העמוק התבטא אצלם דווקא בכך שהעלו על דעתם מה עלול היה לקרות אותם במצב דומה – כמו לנוכח האפשרות שתיתכן אושוויץ שנייה, הפעם ליהודים בישראל, בתוך ימות דור אחד.
אהוד בן עזר: ההיית אומר שהם חיים בתחושת קאטאסטרופה?
גרשם שלום: אם הם חיים בתחושת קאטאסטרופה? – אולי מוגזם המונח קאטאסטרופה! הייתי אומר: מועקה. הלוא הם עצמם אומרים זאת בפירוש. כאשר מופיעים ביטויים נגד "אותם משכילים מנו-יורק", הלא ברור לכל אחד למי הכוונה, ואין צורך לומר בפירוש – היהודים. כך היה גם ברוסיה, לא אמרו במפורש יהודים, אמרו רק "היסודות הקוסמופוליטיים", וכל אחד ידע בדיוק, ידע היטב, למי הכוונה.
אהוד בן עזר: אלה הם חששות שישראליים וציונים רבים נטו, ונוטים, לחוש לגורלם של יהודי התפוצה (לעיתים, דומה אפילו מתוך קנאה). האם אין דיבורים כאלה מצידנו מזיקים בעצם למעמדם של היהודים בתפוצה בקרב הגויים?
גרשם שלום: אם הדיבורים האלה מזיקים? אינני יודע. הנה אמרנו וחזרנו ואמרנו כל השנים ליהודים שהלכו אחרי הקומוניזם והמארכסיזם – אתם שוגים! חזרו, אחרת – מרה תהיה אחריתכם! – והתוצאות ידועות. אך כלום אפשר לומר שהאסון, שהרדיפות, התרחשו מתוך קשר כלשהו למה שאנחנו אמרנו להם והזהרנו אותם?
כך גם לגבי גורל יהודי ארצות-הברית. הכול תלוי במידה רבה של מקריות הקיימת בהיסטוריה. כיצד יפתרו את בעיית מלחמת וייטנאם? מה יעסיק את תודעת הציבור לאחר מכן? לאן תפנה? כיצד תתגבר ארצות-הברית על בעיות פנים שלה? אם יהיה משבר כלכלי או לא. ומי יודע גם מה יהיה גורלנו כאן בישראל? הלא אין שום ביטחון בהיסטוריה.
סוף הריאיון עם גרשם שלום מלפני 56 שנים
גרשם שלום נולד בשנת 1897, בן למשפחה יהודית ליבראלית טיפוסית בברלין, וגודל בבית ללא מסורת יהודית. התקרב ב-1911 לתנועה הציונית והחל ללמוד עברית. בגלל ציוניותו היה נאלץ לעזוב את בית-הוריו. בברלין נפגש עם זלמן רובשוב (לימים נשיא המדינה, זלמן שזר), ובהשפעתו התקרב ליידיש, למד באוניברסיטאות ברלין, ינה, ברן, וסיים את לימודיו באוניברסיטת מינכן ב-1922. תחילה למד מתמטיקה ופילוסופיה, ואחר כך בלשנות שמית, ולבסוף פנה למדעי היהדות ולתחום תורת הסוד והקבלה היהודית. בימי לימודיו במינכן התרועע עם הסופר ש"י עגנון, ואף תירגם כמה מסיפוריו לגרמנית. לארץ-ישראל עלה בסתיו 1923, בתקופת העלייה השלישית, ועד לשנת 1927 היה ראש המחלקה ליודאיקה בספרייה הלאומית בירושלים. משלהי 1925, מרצה לקבלה באוניברסיטה העברית בירושלים, ומ-1933 עד לפרישתו בשלהי 1965 – פרופסור למיסטיקה יהודית וראש החוג לפילוסופיה עברית וקבלה באוניברסיטה. כיהן כפרופסור-אורח בכמה אוניברסיטאות בעולם, ובמוסדות אקדמיים יהודיים מחוץ לישראל. בין תפקידיו גם עורך ראשי של מפעל הביבליוגראפיה (רישום כל הספרים שנדפסו באותיות עבריות, החל מראשית הדפוס), ומשנת 1968 היה נשיא האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים. הוא נפטר בירושלים בשנת 1982, תשמ"ב.
שלום הניח את היסודות, ולמעשה יצר את המחקר המדעי של המיסטיקה היהודית מראשיתה עד שלוחותיה והשלכותיה בראשית הזמן החדש. תחילה עסק בחקר ספר ה"זוהר" וספרות הקבלה מאמצע המאה השתיים-עשרה, ואחר כך בכל התפתחויותיה של הספרות הקבלית, בגלגוליה בתנועת השבתאות במאה השבע-עשרה, בספיחיה, וכן בשלוחותיה בחסידות. מפעלו המדעי והערכתו מחדש את תפקיד המיסטיקה היהודית בתולדות העם, הביאו לשינוי פניה של ההיסטוריוסופיה היהודית בדורותינו. הוא שינה מן היסוד את ההערכה המקובלת לגבי כמה תנועות וזרמים בהיסטוריה היהודית, אשר נידונו בחלקם הגדול לגניזה, להשכחה או לעיוות-דמות, מפני הצנזורה של הדורות – בין הם דורות רבנים ששאפו "להגן" על היהדות, ובין משכילים שטרחו ליפות אותה בפני זרים, מתוך גישה של אפולוגטיקה ואידיליקה, דוגמת דרכה של חוכמת ישראל בגרמניה במאה התשע-עשרה, אשר כנגדה יצא במסתו הביקורתית "מתוך הרהורים על חכמת ישראל" (1945).
מספריו ומחקריו בעברית: "כתבי יד בקבלה (ביבליוגראפיה)" (1930); "מצווה הבאה בעבירה" (מסה) (1937); "בעקבות משיח" (קובץ מתוך כתביו של נתן העזתי) (1944); "ראשית הקבלה" (1948); "שבתי צבי והתנועה השבתאית בימי חייו" (כרכים א-ב, 1957); "ראשית הקבלה וספר הבהיר" (1962); "הקבלה בפרובאנס" (1963); "הקבלה בגירונה" (1964); הקבלה של ספר התמונה ושל אברהם אבולעפיה" (1965); "מחקרים ומקורות לתולדות השבתאות וגלגוליה" (1974); "דברים בגו" (1975); "פרקי יסוד בהבנת הקבלה וסמליה" (1976); "מברלין לירושלים" (1982). ספריו ומחקריו נדפסו בשפות רבות, בעיקר אנגלית וגרמנית, ויש מהם, דוגמת ספרו החשוב "Major Trends in Jewish Mysticism" (1946, 1954, 1961) שטרם תורגמו לעברית.
השיחה "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד" נדפסה לראשונה ב-"Unease in Zion" (1974).
אהוד: זכיתי להית תלמידו של גרשם שלום באוניברסיטה העברית בירושלים, אם כי לא המשכתי בדרכו האקדמית. כאשר למדתי אצלו קירבתי אליו את חברי הטוב אברהם שפירא פַּצִ'י, שלימים התמסר להוצאת חלק חשוב מכתביו.
לצערי הוצאת "עם עובד" מסרבת זה שנים רבות להוציא ב"ספריית אופקים" הדפסה שנייה של "אין שאננים בציון", שיצא בה לאור לראשונה רק בשנת 1986 בזכותו של אברהם שפירא פַּצִ'י, שהיה אז מעורכי ההוצאה, בעוד אשר 12 שנים קודם לכן, בשנת 1974, שנת הוצאתו לאור לראשונה של הספר בארה"ב בתרגומו האנגלי מכתב-היד העברי, סירבו עורכי "ספריית אופקים" דאז ב"עם עובד" להוציא לאור את המקור העברי בטענה שגרשם שלום אינו מתמודד עם השאלות שהצגתי בפניו ואילו הריאיון עם יונתן רטוש אינו שווה את הנייר שנכתב עליו.
הספר אזל, אבל אפשר לקבל אותו במלואו ממני בקובץ מחשב ואם איני טועה גם בפרוייקט בן יהודה.
נעמן כהן: "אני סבור שהספר 'אין שאננים בציון' הוא ספר בסיס שחייב להילמד בכל בית ספר עברי."
מתוך ספרו של אהוד בן עזר
"אין שאננים בציון"
שיחות על מחיר הציונות
ההקדשה: זכר למחנכת טוני הלה
ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986
נדפס לראשונה במהדורה האמריקאית בהוצאת הספרים של ה"ניו יורק טיימס"
"Unease in Zion", Quadrangle, 1974
[המשך וסיום]
אהוד בן עזר: האם אתה חושב שיש במיסטיקה היהודית כיום ביטוי – ביצירה דתית, או אמנותית והגותית – לתופעות ההיסטוריות המכריעות של השואה, הבניין הלאומי בישראל, המלחמה והאוייב הערבי?
גרשם שלום: אם אתה שואל אותי על דברי מקובלים שכותבים היום – הרי הם מבקשים לחַיות את היצירה הקבלית, ולהסביר ענייני קבלה, בסמלים שאין להם קשר שקוף ומובן לבעיות שעליהן אתה שואל. איך מתייחסת כתיבתם לשאלות חיינו? אין לי תשובה. כי זה לא מתייחס. כתיבתם מתייחסת לשאלות של הסימבוליקה העמוקה של הדת היהודית בגלות. לאותו עולם סמלי שהיהדות מגלמת אותו. בעבר זה ביטא משהו, אבל היום, ספק גדול בעיניי, אם הקבלה, כפי שנוסחה בדורות הקודמים – אינני רואה כיצד תוכל להגיב בצורה חיה, בלי שינוי לבוש. איך היא יכולה לענות על השאלות שאתה שואל.
אהוד בן עזר: אתה הבאת את הדוגמה של הרב קוק שניסה להבין את העשייה החילונית הלאומית בארץ-ישראל באמצעות עולם הסמלים של הקבלה.
גרשם שלום: נכון. אבל הרב קוק היה אדם אורתודוכסי שהאמין בתורה מן השמיים. הוא היה אדם חי, וביקש למצוא בקבלה גשר סימבולי אל עולם העשייה של הציונות.
אהוד בן עזר: אמרת כי ייתכן שגלגולה הבא של המיסטיקה היהודית יהיה בעל משמעות חילונית.
גרשם שלום: אתה שואל – באיזו מידה המיסטיקה היהודית יכולה לבנות מושגים מחוץ לעולם הקבלה? – על זה לא אוכל להשיב, כי אין יודעים כיצד יכול להתרחש דבר כזה, אם כי אין זה מן הנמנע שיתרחש. כל שנעשה עד כה הוא מסורתי, או מסורתי בחלקו, או שהוא עולם סמלים פרטי של אנשים בודדים, שהם משוללים כוח הבעה בסמלים המובנים לזולתנו, מאחר ואין מאחוריהם האוטוריטה של מסורת שעמדה מאחורי כתבי הקבלה. האם על יסוד מסורת ישנה יכולים להתרקם סמלים חדשים? ייתכן. אך אין אני יודע איך ייראו הסמלים החדשים. ניסיונות של יחידים בעלי חזון לא הועילו. כי מה שעשה את הקבלה למקובלת, לתופעה בהיסטוריה, היה הדבר המיוחד, שאת לשון הסמלים של המיסטיקאים היהודים ניתן היה להעביר גם לרוב הציבור. לחולל תנועה באמצעותם. אלה היו סמלים שעם כל העמקות שבהם אפשר היה לתרגם אותם ללשון הציבור. אחרת זה נשאר חסר צורה ובלא השפעה.
המעבר הזה תלוי בכוח הדיאלקטיקה הקיימת בין יחיד וציבור, בכוחו של הניסיון הדתי. ואני בטוח כי גם אם יהיה העולם אתיאיסטי – העניינים הדתיים לא ייעלמו. העולם האתיאיסטי הוליד כידוע דת חדשה, אתיאיסטית. ובכן תהיה גם מיסטיקה אתיאיסטית, שאיננה צריכה לאלוהים כדי לעכל את אותם ניסיונות של מציאות פנימית, שהיו למיסטיקאים הדתיים. האל יופיע כלא-אל. כל העניינים האלוהיים והסימבוליים יכולים להופיע גם בלבוש של מיסטיקה אתיאיסטית. אפילו מתוך האתיאיזם של רוסיה עתיד לצאת משהו אחר לגמרי. גם אם ימשיכו להחזיק במה שהם חושבים לאתיאיזמוס, ייכנס אל תוכו האל בצורות אחרות.
ואם אתה שואל אם הקבלה יכולה למלא כאן תפקיד או לא – על כך לא אוכל לענות. ישנה למשל הדוגמה של שירת ולט ויטמן – שירה רוויית יסודות של מיסטיקה נאטוראליסטית, אתיאיסטית ופאנתיאיסטית. אבל כמה מקוראיו של ויטמן מודעים על היסוד המיסטי של שירתו?
אהוד בן עזר: האם אינך חושש מפני תחייתה של מיסטיקה יהודית בעלת תוכן דתי ולאומי-קיצוני, הנותנת ביטוי סמלי וצידוק אלוהי להשתלטות יהודית על "ישראל הגדולה" ועל העמים האחרים באיזור, ולשנאת-נצח בינינו לבינם? מגמות אלה מנסרות בחללם של כמה חוגים דתיים שוביניסטיים בישראל, וצליליהן ערבים גם לאוזני רבים מן הלא-דתיים בקירבנו.
גרשם שלום: אני מניח כי ייתכנו תופעות כאלה, והן לא היה חסרות לגמרי בחוגי לח"י לשעבר. אבל אינני מאמין שיש לאותם חוגים "בשורה" של ממש. השאלה האקטואלית היא אחרת: יש שוביניסטים דתיים ולא-דתיים, בכך לא יוכל להיות ספק למי שחי במציאות הארץ. כיצד להילחם בהם, והשאלה כיצד להילחם בהם, היא שאלה רצינית הרבה יותר. ולבעלי מגמות אלו הרבה יותר קרוב להשתמש בפסקאות מן התנ"ך מאשר בעולם הסמלים של הקבלה. לא על ציטטות מספרים יוכרע הוויכוח הבלתי-נמנע עם מגמות שוביניסטיות.
אהוד בן עזר: מה האתגר הרוחני והלאומי שיכולה היהדות בישראל להעמיד בפני הנוער היהודי במערב?
גרשם שלום: האתגר הוא לפעול, להיות הם עצמם. אם הם חושבים שאינם צריכים ליהדות כדי לשמור על זהותם העצמית – אני חושש שהם ילכו לקראת אותו ייאוש ואכזבות שיהודי אירופה הלכו לקראתם, במסיבות שונות לגמרי. אם היהודים לא רוצים בתחייתם – גם העניין של מדינת ישראל לא יחזיק מעמד, אם היום יקום דור חדש שעניין תחיית אומה יהודית לא נוגע לו – אני לא בטוח, אינני יודע מה יהיה.
האתגר הוא לעמוד נוכח העובדות. וזה בדיוק מה שהשמאל החדש אינו אוהב לעשות. גם הם, כמו הכנענים, חיים בעולם פיקטיבי. יש מבינינו החושבים שקיים סיכוי לדבר עם אנשי שמאל חדש יהודים. אינני חושב שיש טעם בדבר. הזרות ההדדית נוצרה לא רק מחמת אי-ידיעתם אלא בעיקר מחמת אי-רצונם לדעת. העם היהודי מאבד אותם ממש כמו שסחבו הסוציאליזם והקומוניזם ממיטב בנינו לפני שני דורות. שוב חוזר הפיתוי של העניין ה"אוניברסאלי" לעומת הקרוי "קרתני". אנחנו, הציונים, הכרענו לצד הקרתני, והם לצד האוניברסאלי. אבל הצד האוניברסאלי יכול להיות נכון ומוצדק רק כאשר האדם הפרטי יודע את מקומו. אנשי שמאל חדש יהודים אינם יודעים את מקומם, הם פועלים בחלל הריק, וזה עתיד להתנקם בהם.
אהוד בן עזר: האם אתה רומז לכך שקיים דמיון בין מה שעתיד לקרות להם לבין מה שקרה בפועל ליהודים בצל הנאציזם והקומוניזם?
גרשם שלום: יש, כמובן, הבדלים עצומים מאוד. אבל אי-אפשר שלא לראות את הצד החזק של מקבילה בין ההתפתחויות בקרב יהדות צרפת וגרמניה לפני השואה, ומה שקורה היום בהתבוללות החדשה בקרב השמאל החדש: הפיתוי לעשות קפיצה אל עניין שהוא כביכול גדול, ולא להתמודד עם בניין קונקרטי היסטורי; ראיית הרבולוציה כגאולה, כמשיחיות, כגאולה דתית, כשינוי הווסת של הבריאה. הלא הם מתבטאים ממש כשם שהתבטאו יהודים מסוגם לפני מאה ולפני חמישים שנה. ומה אנחנו הצענו, ומציעים להם? – להתמודד בתוך אחריות קונקרטית. אך מי יודע? יכול להיות שגם הציונות תיכשל. אך כישלונה של הציונות תלוי לא רק בנו אלא גם בהם. אם יקום דור שלא ירצה לשמור על זהותו היהודית – אז לא אנחנו נצליח, וגם לא הם. כי לחלוץ אין ערך בלי המחנה.
אהוד בן עזר: בשם מה נבוא אליהם אם גם בעינינו יכול להיות שהציונות תיכשל, כדבריך?
גרשם שלום: אני לא יודע אם הציונות נותנת תרופה טובה, אידיאלית. אני רק אומר שדרך אחרת אין. אינני יודע אם הציונות היא בכלל תרופה, אך שהיא הניתוח הנכון – זה לדאבוננו נכון היום ממש כפי שהיה לפני חמישים-שישים שנה; ולגבי אמריקה זה נכון היום יותר מאשר אז, כי בינתיים מתברר שכור-ההיתוך אינו כור-היתוך כלל וכלל. למה רוב אנשי השמאל החדש הם יהודים! אני יכול רק לקוות התיראפיה הציונית תועיל, ואני בטוח שאין טובה מנה. ברור שיש בה דיאלקטיקה, אבל דיאלקטיקה פורייה, ולא הרסנית.
אהוד בן עזר: האם מלחמת יוני 67' שינתה את מהות יחסם של יהודי התפוצה לישראל?
גרשם שלום: עד למלחמת ששת הימים הם אמרו שמדינת ישראל האמיתית היא בניו-יורק, מאחר ושם מצוי הריכוז הגדול והיוצר ביותר של יהודים. היום הם חדלו לדבר בסגנון זה. קרה להם משהו. היתה להם, לפני מלחמת ששת הימים, הרגשה שהנה הולכת להיות כאן, בישראל, אושוויץ שנייה, בעוד ידיהם כבולות, ואין ביכולתם לעשות מאומה. אפילו לא יוכלו לומר אחר כך – לא ידענו, כפי שאמרו אחרי השואה, כי הלוא הכול התפרסם בעיתונים, בתעמולה הערבית ובטלוויזיה. וזה היה טראומה קשה: תחושת השואה שחזרה ועלתה בקרב האינטלקטואלים היהודים בחוץ-לארץ.
אהוד בן עזר: כיצד השפיע עליהם הניצחון הישראלי?
גרשם שלום: אחרי הניצחון הם הבינו בדיוק מדוע מדינת ישראל האמיתית אינה בניו-יורק. הם הבינו שמאבק כזה, ניצחון כזה, לא יכול היה להתרחש בניו-יורק; כלומר, שאם יהודי ניו-יורק היו מצויים בסיטואציה דומה, לא היה באפשרותם להתמודד עם הסכנה, ולהיחלץ ממנה, כשם שעשו הישראלים. אבל אינני חושב שהמשבר העמוק התבטא אצלם דווקא בכך שהעלו על דעתם מה עלול היה לקרות אותם במצב דומה – כמו לנוכח האפשרות שתיתכן אושוויץ שנייה, הפעם ליהודים בישראל, בתוך ימות דור אחד.
אהוד בן עזר: ההיית אומר שהם חיים בתחושת קאטאסטרופה?
גרשם שלום: אם הם חיים בתחושת קאטאסטרופה? – אולי מוגזם המונח קאטאסטרופה! הייתי אומר: מועקה. הלוא הם עצמם אומרים זאת בפירוש. כאשר מופיעים ביטויים נגד "אותם משכילים מנו-יורק", הלא ברור לכל אחד למי הכוונה, ואין צורך לומר בפירוש – היהודים. כך היה גם ברוסיה, לא אמרו במפורש יהודים, אמרו רק "היסודות הקוסמופוליטיים", וכל אחד ידע בדיוק, ידע היטב, למי הכוונה.
אהוד בן עזר: אלה הם חששות שישראליים וציונים רבים נטו, ונוטים, לחוש לגורלם של יהודי התפוצה (לעיתים, דומה אפילו מתוך קנאה). האם אין דיבורים כאלה מצידנו מזיקים בעצם למעמדם של היהודים בתפוצה בקרב הגויים?
גרשם שלום: אם הדיבורים האלה מזיקים? אינני יודע. הנה אמרנו וחזרנו ואמרנו כל השנים ליהודים שהלכו אחרי הקומוניזם והמארכסיזם – אתם שוגים! חזרו, אחרת – מרה תהיה אחריתכם! – והתוצאות ידועות. אך כלום אפשר לומר שהאסון, שהרדיפות, התרחשו מתוך קשר כלשהו למה שאנחנו אמרנו להם והזהרנו אותם?
כך גם לגבי גורל יהודי ארצות-הברית. הכול תלוי במידה רבה של מקריות הקיימת בהיסטוריה. כיצד יפתרו את בעיית מלחמת וייטנאם? מה יעסיק את תודעת הציבור לאחר מכן? לאן תפנה? כיצד תתגבר ארצות-הברית על בעיות פנים שלה? אם יהיה משבר כלכלי או לא. ומי יודע גם מה יהיה גורלנו כאן בישראל? הלא אין שום ביטחון בהיסטוריה.
סוף הריאיון עם גרשם שלום מלפני 56 שנים
גרשם שלום נולד בשנת 1897, בן למשפחה יהודית ליבראלית טיפוסית בברלין, וגודל בבית ללא מסורת יהודית. התקרב ב-1911 לתנועה הציונית והחל ללמוד עברית. בגלל ציוניותו היה נאלץ לעזוב את בית-הוריו. בברלין נפגש עם זלמן רובשוב (לימים נשיא המדינה, זלמן שזר), ובהשפעתו התקרב ליידיש, למד באוניברסיטאות ברלין, ינה, ברן, וסיים את לימודיו באוניברסיטת מינכן ב-1922. תחילה למד מתמטיקה ופילוסופיה, ואחר כך בלשנות שמית, ולבסוף פנה למדעי היהדות ולתחום תורת הסוד והקבלה היהודית. בימי לימודיו במינכן התרועע עם הסופר ש"י עגנון, ואף תירגם כמה מסיפוריו לגרמנית. לארץ-ישראל עלה בסתיו 1923, בתקופת העלייה השלישית, ועד לשנת 1927 היה ראש המחלקה ליודאיקה בספרייה הלאומית בירושלים. משלהי 1925, מרצה לקבלה באוניברסיטה העברית בירושלים, ומ-1933 עד לפרישתו בשלהי 1965 – פרופסור למיסטיקה יהודית וראש החוג לפילוסופיה עברית וקבלה באוניברסיטה. כיהן כפרופסור-אורח בכמה אוניברסיטאות בעולם, ובמוסדות אקדמיים יהודיים מחוץ לישראל. בין תפקידיו גם עורך ראשי של מפעל הביבליוגראפיה (רישום כל הספרים שנדפסו באותיות עבריות, החל מראשית הדפוס), ומשנת 1968 היה נשיא האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים. הוא נפטר בירושלים בשנת 1982, תשמ"ב.
שלום הניח את היסודות, ולמעשה יצר את המחקר המדעי של המיסטיקה היהודית מראשיתה עד שלוחותיה והשלכותיה בראשית הזמן החדש. תחילה עסק בחקר ספר ה"זוהר" וספרות הקבלה מאמצע המאה השתיים-עשרה, ואחר כך בכל התפתחויותיה של הספרות הקבלית, בגלגוליה בתנועת השבתאות במאה השבע-עשרה, בספיחיה, וכן בשלוחותיה בחסידות. מפעלו המדעי והערכתו מחדש את תפקיד המיסטיקה היהודית בתולדות העם, הביאו לשינוי פניה של ההיסטוריוסופיה היהודית בדורותינו. הוא שינה מן היסוד את ההערכה המקובלת לגבי כמה תנועות וזרמים בהיסטוריה היהודית, אשר נידונו בחלקם הגדול לגניזה, להשכחה או לעיוות-דמות, מפני הצנזורה של הדורות – בין הם דורות רבנים ששאפו "להגן" על היהדות, ובין משכילים שטרחו ליפות אותה בפני זרים, מתוך גישה של אפולוגטיקה ואידיליקה, דוגמת דרכה של חוכמת ישראל בגרמניה במאה התשע-עשרה, אשר כנגדה יצא במסתו הביקורתית "מתוך הרהורים על חכמת ישראל" (1945).
מספריו ומחקריו בעברית: "כתבי יד בקבלה (ביבליוגראפיה)" (1930); "מצווה הבאה בעבירה" (מסה) (1937); "בעקבות משיח" (קובץ מתוך כתביו של נתן העזתי) (1944); "ראשית הקבלה" (1948); "שבתי צבי והתנועה השבתאית בימי חייו" (כרכים א-ב, 1957); "ראשית הקבלה וספר הבהיר" (1962); "הקבלה בפרובאנס" (1963); "הקבלה בגירונה" (1964); הקבלה של ספר התמונה ושל אברהם אבולעפיה" (1965); "מחקרים ומקורות לתולדות השבתאות וגלגוליה" (1974); "דברים בגו" (1975); "פרקי יסוד בהבנת הקבלה וסמליה" (1976); "מברלין לירושלים" (1982). ספריו ומחקריו נדפסו בשפות רבות, בעיקר אנגלית וגרמנית, ויש מהם, דוגמת ספרו החשוב "Major Trends in Jewish Mysticism" (1946, 1954, 1961) שטרם תורגמו לעברית.
השיחה "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד" נדפסה לראשונה ב-"Unease in Zion" (1974).
אהוד: זכיתי להית תלמידו של גרשם שלום באוניברסיטה העברית בירושלים, אם כי לא המשכתי בדרכו האקדמית. כאשר למדתי אצלו קירבתי אליו את חברי הטוב אברהם שפירא פַּצִ'י, שלימים התמסר להוצאת חלק חשוב מכתביו.
לצערי הוצאת "עם עובד" מסרבת זה שנים רבות להוציא ב"ספריית אופקים" הדפסה שנייה של "אין שאננים בציון", שיצא בה לאור לראשונה רק בשנת 1986 בזכותו של אברהם שפירא פַּצִ'י, שהיה אז מעורכי ההוצאה, בעוד אשר 12 שנים קודם לכן, בשנת 1974, שנת הוצאתו לאור לראשונה של הספר בארה"ב בתרגומו האנגלי מכתב-היד העברי, סירבו עורכי "ספריית אופקים" דאז ב"עם עובד" להוציא לאור את המקור העברי בטענה שגרשם שלום אינו מתמודד עם השאלות שהצגתי בפניו ואילו הריאיון עם יונתן רטוש אינו שווה את הנייר שנכתב עליו.
הספר אזל, אבל אפשר לקבל אותו במלואו ממני בקובץ מחשב ואם איני טועה גם בפרוייקט בן יהודה.
נעמן כהן: "אני סבור שהספר 'אין שאננים בציון' הוא ספר בסיס שחייב להילמד בכל בית ספר עברי."
אל"מ (מיל') משה (בנדה) בן דוד
סליחה שניצחנו
נכון זה עדיין לא ניצחון מוחלט. בינתיים 'רק' פגענו קשות בכוחו של חיזבאללה, וביטלנו את מאזן ההרתעה המאיים, ששרר ביננו לבינו מאז מלחמת לבנון השנייה. מה שמאפשר לנו כיום לעשות בלבנון כרצוננו.
השמדנו את צבא סוריה, שאיים בעבר על גבולנו המזרחי, והשתלטנו על רצועת בטחון רחבה, מהחרמון הסורי ודרומה, שמאפשרת להגן על הישובים ברמת הגולן.
עצרנו – גם אם זמנית – את מרוץ האייטוללות לעבר פצצה גרעינית, השמדנו חלק נכבד מארסנל הטילים הבליסטיים שלהם, ודירבנו את ארה"ב להפעיל את עוצמתה על מנת להשלים את המלאכה. מה שעתיד להתרחש כמדומה בחודשים הבאים.
חיסלנו את המטכ"ל של עבד אל-מלכ אל חותי, מנהיג המורדים החותי, וחבטנו כהוגן במיליציות השיעיות בעיראק. מה שהוביל את שניהם להכריז כי הם יוצאים בשלב זה מן המשחק.
שינינו את המציאות הביטחונית ביהודה ובשומרון, בעקבות פעילות נחושה שנמנעה בעבר, מחשש לירי רקטי לעבר המרכז.
ולבסוף, החזרנו את כל החטופים, חיים ומתים עד האחרון שבהם. וזאת למרות פוליטיקאים חסרי אחריות ותקשורת מופקרת שהידהדו, זמן קצר לאחר שהחלה המערכה, את המסר 'בכל מחיר עכשיו.'
נתניהו טבע את המושג 'ניצחון מוחלט' בתאריך 12 אוקטובר 2023, חמישה ימים בלבד לאחר הגינוסייד ביישובי העוטף. על מנת להבהיר, כי בשונה מניצחונות הדמה, של תשעת סבבי הלחימה הקודמים מול חמאס, הפעם הוא הולך על כל הקופה. הוא הצהיר על כך בכנסת, עוד לפני ש-'איחוד הזירות' קיבל ביטוח ממשי בשטח. כלומר, לפני שהחותים הבהילו מדי לילה 10 מיליון אזרחים טרוטי עיניים לממ"דים. עוד קודם שהמיליציות הפרו-אירניות בעיראק הצטרפו לחגיגה עם טילי השיוט מסוג 'ארקב' שלהם. לפני שגדודי הטרור באיו"ש נענו לקריאת סינוואר, להגביר את קצב הוצאת הפיגועים במרכז הארץ. וקצת למעלה מחצי שנה לפני שאיראן יצאה (באפריל 2024) בעצמה למתקפת הטילים הבליסטיים הראשונה שלה על ישראל.
כאשר נתניהו דיבר על 'ניצחון מוחלט', נאסראללה עדין נזהר לא לגרור את ישראל למלחמה כוללת, ויצא די חובתו לסינוואר בירי טילי נ"ט ורקטות קצרות טווח לעבר יישובי קו הגבול, בדומה למה שעשה בזמן מבצע עופרת יצוקה (2009). הוא פתח בירי על חיפה והמרכז רק בסוף ספטמבר 2024 בעקבות פיצוץ הביפרים. והעניק בכך הכשר סופי למבצע 'חיצי צפון', שרבים בציבור התנגדו לו קודם, מחשש לאלפי הטילים שחיזבאללה ימטיר בתגובה.
מה כל זה אומר? קודם כול, שכאשר נתניהו דיבר על 'ניצחון מוחלט', הוא ראה בחיסול חמאס את מטרת המלחמה העיקרית של מדינת ישראל. מסיבה זו הוא לא נכנע ללחץ שהפעילו צה"ל ושר הביטחון, שדרשו לפתוח חזית נוספת בצפון, ולכלול את הכרעת חיזבאללה במטרות המלחמה. אלא שדברים השתנו בקצב מטורף. ימים ספורים לאחר ההכרזה, החלו האיראנים להפעיל בזה אחר זה, את כל הפרוקסי שלהם נגד העורף הישראלי, במטרה להתישו. מה שהפך את המערכה נגד חמאס לראשיתה של מערכה רב-זירתית, שאיתגרה את החזון של 'ניצחון מוחלט', והפכה אותו חלק ממשימה הרבה יותר מורכבת: הכרעת ציר ההתנגדות.
זו הסיבה שנתניהו טען בהמשך, ובצדק, שלא מדובר רק במלחמת ה-7 אוקטובר, אלא ב-'מלחמת התקומה'. במקביל לשבע החזיתות הללו, נאלצה ממשלת ישראל להתמודד עם משימה הומניטרית ומבצעית מורכבת מאין כמותה, שהגבילה מאוד את אפקטיביות הכוחות הלוחמים, החזרת 251 החטופים. כאשר ברקע מופעלים עליה לחצים חסרי תקדים, מבית ומחוץ – לעצור את המלחמה בכל מחיר, לוותר על כיבוש ציר פילדלפי, מחנות המרכז והעיר עזה. להימנע מהכנעת חמאס באמצעות מצור, להכניס לו אלפי משאיות מזון מדי שבוע, להתמודד עם אמברגו נשק אמריקאי, גרמני ואנגלי, משפטים בביה"ד הבינ"ל בהאג ועוד... אלו גם אלו הפכו את המלחמה הרב-זירתית בכלל, ואת 'הניצחון המוחלט' על חמאס בפרט, מאתגרים לאין שיעור מכפי שניתן היה לשער מלכתחילה.
נתניהו הוסיף להשתמש בביטוי 'ניצחון מוחלט' בהזדמנויות נוספות, גם אחרי ה-12 באוקטובר, ואף הבטיח כי אחד מביטויו יהיה שינוי פני המזרח התיכון. צריך יהיה להמתין ולראות האם צדק. אבל חשוב להעיר כי צבא כארגון ביצועי, מצפה שיגדירו לו מטרות מלחמה קונקרטיות, שאותן יתרגם לתוכנית אופרטיבית. ואמנם קבינט המלחמה של נתניהו קבע ב-16 באוקטובר 2023 לצה"ל ארבע מטרות כאלה:
א. מיטוט שלטון חמאס והשמדת יכולתו הצבאית.
ב. הסרת איום הטרור מהרצועה על ישראל.
ג. מאמץ מירבי לפתרון סוגיית בני הערובה.
ד. הגנה על גבולות המדינה ואזרחיה.
כאשר בוחנים את השאלה עד כמה הושגו המטרות הללו, לגופן, ניתן לומר כי מרביתן הושגו. גבולות המדינה מוגנים היום לאין שיעור משהיו אי פעם בעבר, באמצעות רצועות ביטחון המאוישות בעשרות אלפי חיילים. איום הטרור מן הרצועה לישראל, הוסר במידה רבה. בין היתר באמצעות נוכחות צה"ל בחמישים אחוז משטח הרצועה, ודיכוי יום יומי של הכוונות הלוחמניות בשטח שבשליטת חמאס. בני הערובה, חיים ומתים שוחררו כולם. העובדה שהחטופים הוחזרו בלי שישראל קרסה לתוך התנאים המשפילים שנדרשו ממנה, במטרה לייצר נרטיב של ניצחון חמאסי, הופך את ההישג הזה לחריג בקנה מידה היסטורי, הרשום כמעט כולו על נתניהו. חמאס, הוכה קשות ואיבד את יכולתו לאיים על העורף הישראלי ברקטות, אך הוא מוסיף להחזיק בנשק קל שבאמצעותו הוא שולט בחצי משטח הרצועה.
פירוק חמאס מנשקו ופירוז הרצועה מהווים אתגר מורכב, שצה"ל נערך לקראתו. אלא שהפעם, כאשר החטופים כבר אינם בעזה, עם קונצנזוס ציבורי נרחב, וידיים משוחררות יותר, המשימה תהיה קלה יותר. בעיקר לנוכח העובדה שלראשונה בתולדותינו הקדים ההישג המדיני את הצבאי. כאשר חושבים על כך לעומק, מגלים לפתע, שמאז הקמתה, לא רשמה מדינת ישראל השג מדיני מרשים כל כך!
כל המלחמות שניהלנו בעבר, הסתיימו בתחושת חמיצות. התרגלנו לרעיון, שממשלת ישראל לא יודעת לתרגם את הישגי צה"ל בשדה הקרב, לניצחונות מדיניים. והנה, זה קורה! מותר לפקפק בחשיבות העניין, להכריז שזה לא נגמר עד שזה לא נגמר. אבל אי אפשר להתכחש לעובדה, שאותן מדינות עצמן, שבמהלך השנתיים האחרונות: ניהלו צונאמי מדיני נגד ישראל, הטילו עליה אמברגו, פעלו לבטל את הסכם הסחר החופשי עימה, החרימו חברות ישראליות בתערוכות בינ"ל, ורדפו חיילים ישראליים מסביב לגלובוס – רק על מנת לאלץ אותה להפסיק את המלחמה, ולוותר על המטרות שהציבה לעצמה, בעקבות הג'נוסייד בעוטף, מיהרו לפיסגה שאירגן הנשיא טרמפ בשארם א-שייך, רק על מנת לצרף את חתימתם, להסכם, המאשרר בדיוק את המטרות שהציבה הממשלה הנוכחית לצה"ל שנתיים קודם. ולהודיע שהן יפעלו לממש את חלקן בפירוק חמאס מנשקו וסיום שילטונו, כתנאי לשיקום הרצועה.
ואחרון בהקשר זה, רק מי שחווה את מלחמות העבר הגדולות, מששת הימים ואילך, יוכל להעריך את העובדה, שאנחנו חווים מזה כחצי שנה הפסקת אש אמיתית, המתבטאת בחזרה לחיים נורמאליים. בהינתן שחברות הציר השיעי, מיקדו לאורך המלחמה את התקפותיהן דווקא בעורף הישראלי. ושהיקף השיגורים, טווחי השיגור, גודל ראשי הנפץ, והתיאום בין הפרוקסי האיראניים, במהלך מלחמת התקומה, היה חסר תקדים בהיסטוריה של מדינת ישראל. ושכל היישובים, מאילת בדרום ועד חיפה והקריות בצפון – עמדו מדי יום, תחת מטחי טילים, רקטות ורחפנים, תוך שאזרחיהם, מגיל הגן ועד האוניברסיטה, מוסיפים לקבל שירותי חינוך, טיפול רפואי הולם, שירותי רווחה הכוללים תשלומי קצבאות, ותמיכה בבעלי מוגבלויות ומובטלים. ובמקביל שהסדר הציבורי, שירותי התחבורה והמשפט, פועלים כמעט כסדרם. ואחרון, שהמנוע, שמאפשר לכל שאר המשרדים לתפקד, משרד האוצר, שומר על יציבות כלכלית למרות גיוס של מאות אלפים לשירות מילואים ממושך, וטיפול במפונים מן הצפון והדרום. היכולת לנהל מלחמה אפקטיבית מול כל כך הרבה חזיתות, מצד אחד ולקיים חיים נורמאליים בעורף המותקף מצד שני, מהווה בתורו ניצחון שאי אפשר להגזים בחשיבותו.
לסיכום, כאשר בוחנים בדיעבד את ההכרזה על ניצחון מוחלט, שהושמעה לראשונה, עוד קודם שנאלצנו לפצל את המאמץ הצבאי לשבע גזרות, ולקיים שגרת חיים, תחת עורף שהיה לחזית – ניתן להבין מדוע הניצחון הזה, הפך ממוחלט ליחסי. אבל יש לשער שגם כאשר נגיע לניצחון המוחלט, לא כל כך נבין שהוא אירע. כי מאז הקמת המדינה, מעולם לא זכינו בניצחון מוחלט על אויבינו. ואם להאמין לפילוסוף הסקוטי דויד יום (Hume), אנחנו לא מסוגלים להבין שמשהו חדש לחלוטין קורה! בלי שחווינו איזה תקדים שלו בעבר.
אפשר להסביר לחירש מלידה, עד כמה השירים של עידן רייכל, מהווים חידוש בשדה המוזיקה הישראלי, אבל אם הוא מעולם לא שמע מוזיקה, הוא לעולם לא ממש, ממש, יבין על איזה חידוש אנחנו מדברים. שכן התודעה היא בסופו של דבר שפחה חכמה של הניסיון.
כאשר מדובר בציבור הישראלי, הבעייה הופכת מורכבת הרבה יותר. הציבור הישראלי, יתקשה להפנים את תחושת הניצחון המוחלט, בכל מקרה. שכן אי הנחת מהווה אצלנו חלק מן ה-DNA. מעין הרגל קיומי, הדוחה לשוליים את הכרת הטוב. ולכן גם מול מציאות של הכרעה ברורה ומוחלטת על כל אויבינו, נמשיך לקטר, ולהתלונן, כהרגלנו בקודש...
אל"מ (מיל') משה (בנדה) בן דוד הוא ד"ר להיסטוריה ופילוסופיה של הרעיונות, איש הייטק וסמנכ"ל לשעבר בחברת אמדוקס. מילא מגוון תפקידי פיקוד ומטה במערך החי"ר, ומייסד פו"ם 'אפק' להכשרה בינזרועית בצה"ל.
*
שלום סופר נידח,
א. מזל טוב! למסתורית שלך...
ב. אני מתפעל מאיכות ורמת הדיאלוגים שניהלת בעבר עם ענקי הרוח הישראלים, ואשר קטעים מהם אתה מפרסם בגיליונותיך בחודשים האחרונים.
ג. מדהים לגלות עד כמה, הבנת כבר אז, כאיש צעיר, שהמתח בין יהדות – ישראליות – ציונות, יוסיף להוות את משולש הכוחות המייצב, אך גם המטלטל, את התשתית שעליה נשענת הזהות הלאומית שלנו.
ד. אני מוסיף ליהנות ממאמריהם של עמנואל בן סבו, משה גרנות, ומעל כולם נעמן כהן החד כתער.
ה. מדהים אותי לגלות שאדם כה נבון, וכותב כה מוכשר כמו אורי הייטנר, אינו מסוגל להשתחרר מן התיעוב הכרוני שלו לנתניהו.
ו. ניטשה הסביר שאדם שמתעב את מושא הביקורת שלו, לעולם לא יצליח לקרוא את המציאות כהווייתה. שכן אז הביקורת שלו מפסיקה לחפש אמת, ומשמשת להשקיט את הכאב שחש המבקר.
ז. מציע להייטנר לקרוא את הביוגרפיה, הביקורתית מאוד! שפירסמה על נתניהו מזל מועלם, לפני המלחמה, שהשורה התחתונה בה היא, שמקור השנאה העיקרי לנתניהו, נובע מכך שהוא מצליח לעשות את מה שמתחריו היו רוצים לעשות אבל זה לא הולך להם.
אחרון, מצרף מאמר שחיברתי, אם אתה סבור שקוראי 'המכתב העיתי' ימצאו בו עניין אתה מקבל 'זכות ראשונים' לפרסמו.
בברכה,
בנדה
אהוד: אני חושש שהשינאה החולנית של אורי הייטנר, המתנהג כמגלומן בכל הקשור לנתניהו, תמנע ממנו אפילו את האפשרות לקרוא ולהבין את מאמרך המרתק, שאותו להערכתי יעריכו גם הדורות הבאים, שיתייחסו למכתב העיתי כמקור היסטורי רציני ראשון במעלה להבנת התקופה!
יוסי אחימאיר
התוקעים מקלות בעגלת הציונות
אחד כותב על "פשעי ישראל ברצועת עזה," השנייה כותבת על "פשעי ישראל נגד ערביי ישראל" (שכידוע רוצחים אלה את אלה), השלישי כותב על לוחמינו ש"נהרגו ונפצעו לחינם במלחמת שלום נתניהו." שלושה כותבי דעה בעמוד אחד של עיתון "הארץ", יום חמישי שעבר.
האמת, כבר התרגלנו לכתבי השנאה העצמית של גדעון לוי, אורי משגב וחנין מג'אדלה וחבריהם. נעשינו אדישים כלפיהם, בבחינת הם מחרפים ושיירת הציונות מתקדמת. אין לנו ציפיות לא מעורך העיתון ולא מבעליו, אבל אז הגענו לעמוד 11. עוד אחד שנוסף למקהלת מכתימי דמותנו ושמנו בעולם הגדול, ואף מרחיק לכת.
הנה כמה צימוקים אוטו-אנטישמיים ממאמרו הארכני:
"טיהור אתני בגדה המערבית," "משטרת ישראל היא מקור ההשראה לטרוריסטים היהודים," "כוחות צה"ל משתפים פעולה עם הפורעים," "הציבור היהודי בשטחים מחפה על הפורעים," "סביר מאוד שגם בעזה בוצעו פשעי מלחמה," ומעל לכל – קריאה לקהילה הבינלאומית "להפסיק את הפשעים נגד האנושות שנעשים בגיבוי הממשלה," ופנייה לבית הדין הבינלאומי בהאג להיות "הכתובת לחקירה."
הכותב היה בעברו ראש ממשלה, ישב בכלא על שחיתות, ומה שמתמיה יותר מכל – בית גידולו הוא נחלת ז'בוטינסקי. שנים רבות עוד התיימר לדבוק במורשת הבית"רית, עד שהתהפך אידאולוגית ב-180 מעלות. היום הוא חבר בלהקת שוקן, מקבל שטחים נרחבים בעיתון הפרו-פלסטיני, להפיץ את משנתו הלעומתית.
יש להודות: אהוד אולמרט יודע להתבטא, הן בעל-פה, בראיונות שהוא מעניק לכלי התקשורת (גם "אל ג'זירה"), והן בדפוס, במאמריו ב"הארץ". בלשון חלקלקות הוא מפיץ את משנתו הפוגענית.
אין בדעתי להתווכח עימו – על כך שהוא מאשים את כלל המתנחלים, על כך שהוא מתעלם מאירגוני הטרור הרצחניים, יוצא נגד המשטרה וצה"ל ("פושעים" בעיניו), אינו מכיר עוד ביהודה ושומרון אלא ב"גדה המערבית". רק לקונן על המהפך האידיאולוגי שעבר (והוא מודה בכך) אל מחוזות השמאל הקיצוני.
למקרא מאמריו ולמשמע התבטאויותיו, ברור כי אין שום פער בין עמדותיו לבין אלו של ראש ה"דמוקרטים" יאיר גולן.
מי בליכוד אינו זוכר את אולמרט ההוא, הוגה הסלוגן המנצח "פרס יחלק את ירושלים"? אני זוכר אותו עומד בגשם שוטף בעת הפריימריז בליכוד בגני התערוכה, מטריה בידו, מפציר בכל מצביע, בחלקלקות לשונו, בצ'אפחות על הכתף, בחיוך מעושה, להצביע עבורו, כמי שישמור על שלימות בירתנו (אז עוד היה ראש העיריה, ועל מעלליו בה סיפרה מי שהיתה מזכירתו), כמי שנאמן מאין-כמוהו למורשת הלאומית, ורואה עצמו כמנהיג עתידי של הליכוד.
חדי עין יכלו כבר אז להבחין בסטייה קלילה, בקריצה לבראנז'ה, בחוסר אמינותו ובחנפנותו.
נכון, לא רק אהוד אולמרט השתנה. גם עוד "נסיכים" ו"נסיכות", שהיפנו עורף לא רק לנתניהו שנוא נפשם ולתנועת הליכוד, אלא ממש לדרך ז'בוטינסקי, זו המדברת בין השאר על זכות העם היהודי על כל ארץ-ישראל ("שתי גדות לירדן"), כמולדתו ההיסטורית, זכות העולה על זכותם של הערבים. רק כאשר ערביי ארץ-ישראל – קבע ראש בית"ר – יכירו בעובדת קיומה של המדינה היהודית, הם יזכו למלוא הזכויות בה.
אין לכחד, כי גם הליכוד השתנתה, כפי שהמפה הפוליטית למלוא רוחבה שינתה פניה. אהוד אולמרט הרחיק יותר מכולם בסטייתו, במהפך האישי שעבר, בכתיבה הבוטה שלו שמשרתת את תעמולת שונאי ישראל. גם אם אין לו כיום תפקיד רשמי כלשהו, משוחרר לטוב ולרע מעברו, מילותיו ומשפטיו מקשים על ישראל במאבק על צידקתה בדעת הקהל בעולם, בעת קשה זו.
ויש נחמה: "הארץ" וכותביו, אולמרט וגולן, מדברים בשם מיעוט בציבוריות הישראלית, ואליו. השפעתם כמעט אינה מורגשת, למרות קולניותם, למרות הופעותיהם המרובות בתקשורת המקומית והעולמית. הציבור ברובו, בקואליציה וגם במפלגות האופוזיציה, אינו הולך שבי אחר דעותיהם המוקצנות.
בעוד הם מגדפים, מוציאים דיבתנו רעה, מספר המתיישבים היהודים ביו"ש נוסק מעלה. עוד ישובים, עוד התנחלויות, עוד חוות. ונכון, את אותם מאות נערים שמתגרים בזדון בתושבים הערביים, יש לעצור. חובה למנוע מהם להמשיך במעלליהם. הם פוגעים בהתיישבות במעשיהם, כשם שאולמרט ושות' פוגעים בה במילותיהם.
עיתון "הארץ" וחבר כותביו מוכיחים מדי יום ביומו ומדי גיליון בגיליונו, כי אין צורך באויבים מבחוץ, כאשר ישנם עוכרים מבית, שמהדהדים את תעמולת האויבים.
לשמחתנו השפעתם זניחה. למרות הניסיון היומיומי (גם מצד יוצא חלציה של נחלת ז'בוטינסקי) לתקוע מקלות בגלגליה, עגלת הציונות נעה בביטחה קדימה.
יוסי אחימאיר
עמנואל בן סבו
המסע אל הפתרון חייב להתחיל
נמלכתי בדעתי האם לכתוב את מיספר ההרוגים בחברה הערבית מתחילת השנה והחלטתי שלא לכתוב כי עד שאתה כותב המיספר עולה ועולה, תמונת מציאות נוראה.
יש מי שיודעים מי הם האשמים במציאות הנוראה של אזרחים הרוצחים את אחיהם, שכניהם, בני דתם, והאשמים מבחינתם הם רק ממשלת ישראל, השר לביטחון פנים, מפכ"ל המשטרה, היהודים.
יש מי שיודעים מי הם האשמים במציאות הנוראה של אזרחים ערבים הרוצחים את אחיהם, התרבות הערבית, הדת המוסלמית, הערבים ואין בילתם, החינוך הקלוקל, "כבוד" המשפחה, סכסוכי משפחות, נקמות דם.
ויש מי שמציע משהו אחר, שונה, מורכב, משהו שאינו מתאפיין רק בדפוס ההאשמה אלא בעיקר בדפוס פתרון, פתרון שהדרך אליו מאתגרת ומצריכה עבודה סיזיפית.
הדרך אל הפתרון מתחילה בהחלטה שאין הדבר תלוי אלא בנו, בחברה הערבית, בחינוך, בממשלת ישראל, במשטרת ישראל, במערכת המשפט, בשותפות הנובעת מהמציאות, מהכורח, מהחובה שלנו לשיווין אזרחי.
הזכות לחיים בביטחון, הזכות לחיים ללא חרדה, ללא תחושת היותו של האזרח הערבי תלוי על בלימה, היא זכות בסיסית בדיוק כמו התביעה הבסיסית לאחריות של ראשי החברה הערבית, נושאי תפקידי המפתח, אנשי הדת לבלום את גדור הדם המתדרדר ברחובות כפריה, יישוביה ועריה.
זכות המחאה הינה זכות בסיסית, הזכות לימי שביתה, למחאה בעיר העברית הראשונה, להצבת אוהלי מחאה ברחובות העיר העברית הראשונה, זכות המחאה חשובה, ברם, תועלתה, עד כה, הוכחה כלא יותר מוונטילציה ושחרור לחצים.
הפתרון האפשרי הוא יצירת מכנה משותף יצוק בפלדה, בין כלל הגורמים בממשלת ישראל, מערכת המשפט, משטרת ישראל והאזרחים הערבים בישראל, מכנה משותף המושתת על אדני אמון הדדי, אשר ראוי שיתחיל בהפרת קשר השתיקה, בהפסקת שיבושי זירות רצח, ניתוק מצלמות רחוב, במלחמה מתמדת בחרדה, בפחד ובאימה שהיא מנת חלקם של אזרחים ערבים החוששים שמא יבולע להם באם יעלה בדל חשש כי העזו לשתף את גורמי אכיפת החוק במה שראו עיניהם או מה ששמעו אוזניהם.
נהרות הדם ברחובות החברה הערבית ימיהם כימיה של המדינה, לעיתים יותר, לעיתים פחות, ועתה לקראת 78 משנות עצמאות השותפות בין ממשלת ישראל לחברה הערבית היא המפתח לפתרון.
המסע אל הפתרון יתחיל רק בהסכמה על סך מרכיביו, לא עוד האשמות הדדיות, לא עוד שיח של אימה וחרדה, כי אם שיח מתוך כבוד, מתוך אחריות, מתוך הבנה כי ייתכנו מחירים חברתיים, והנכונות לשלם אותם.
חינוך מהגן הוא התחלה, איסוף הנשק הוא התחלה, הצפת הרחובות ביחידות מיוחדות זו התחלה, אכיפה עוצמתית זו התחלה, ענישה מחמירה זו התחלה, הקמת מערכי תמיכה לחלוצים בחברה הערבית זו התחלה, הקצאת משאבים זו התחלה, תוכניות ייחודיות זו התחלה, אפס סובלנות לרוצחים וסייעניהם זו התחלה, פירוק מנגנוני רוע זו התחלה, יצירת אקלים בטוח לצד יצירת אקלים מיטבי זו התחלה, את ההתחלות אפשר ונכון להוביל בשילוב זרועות של החברה הערבית עם כלל מערכות התמיכה.
כשכתבתי את המאמר מיספר הנרצחים בחברה הערבית מתחילת השנה עמד על 28 בני אדם, עם שם ופרצוף, עם משפחה וחלומות, עם עתיד, ועם פרסומו נרצחו עוד שלושה בני אדם!
עוצרים את נהרות הדם – זה אפשרי רק כשכולם ישלבו ידיים ויציגו את תוכנית אגרוף הפלדה ותקווה לאזרחים במדינת ישראל היהודית דמוקרטית.
עמנואל בן סבו
אורי הייטנר
צרור הערות 11.2.26
* גוועה הלמות התוף – ב-30 בנובמבר 1949 נולד בקיבוץ חניתה שבגליל המערבי – גאון. מתי כספי. כאשר שאלו אותו "איפה חנית?" הוא נהג להשיב: "בגליל המערבי," וכמובן אף שריר לא זע על פני הפוקר שלו. על אף המראה האדיש והמבט הקפוא וחסר החיוך שלו, מדובר באדם בעל חוש הומור משובח ביותר, וניתן היה להבחין בכך בכל הופעה שלו, בכל ראיון עימו, במערכונים שלו, מ"מוריס והיונים" ועד השיעור במרוקאית ובשירים כמו "נחליאלי", "מחרתיים" ושאר שירי תקליט שירי השטות "שירים במיץ עגבניות".
אבל כשכיניתי אותו גאון, לא התכוונתי למערכונים, אלא למוסיקה. מתי כספי היה באמת יוצר גאון, מקורי ויצירתי בצורה בלתי רגילה. לחניו ועיבודיו נפלאים וייחודיים, חוש הקצב שלו מדהים – אין ספק שהוא אחד מגדולי המוסיקאים בכל תולדות המוסיקה הישראלית אם לא ה-; אולי רק סשה ארגוב עולה עליו. מתי כספי ניגן על כל הכלים והפליא בנגינתו בכל הכלים. כפרפקציוניסט, שאינו מוכן להתפשר על פחות מן המושלם, בתקליטיו הוא הקפיד לנגן בעצמו בכל הכלים. ופעמים רבות הוא גם הקליט בעצמו את הקולות, קולות הליווי לשירתו. הדבר בולט בעיקר בשיר "חופשה באדום", ללחן של סשה ארגוב, שאת הפזמון שלו הוא הקליט במגוון רחב מאוד של קולות, כך שהפזמון נשמע כמעט כמו מקהלת הצבא האדום – אך כל הקולות הם שלו.
מתי כספי לא היה רק מלחין, מעבד ונגן גאוני, אלא גם זמר נפלא. היה לו קול יפה ונעים ובעיקר – המנעד הרחב שלו כמעט בלתי נתפס. והוא אהב מעברים מקולות נמוכים מאוד לגבוהים מאוד בחלק משיריו, ולכן לא כל זמר יכול לשיר אותם. כך למשל, בשיר "איך זה שכוכב", שמתחיל מאוד מאוד נמוך ומגיע לגבהים מרקיעי שחקים. ובשיר הנפלא "הנה הנה" הוא נע בווירטואוזיות רצוא ושוב מלמטה למעלה ובחזרה לאורך השיר. חלק משיריו קשים לביצוע לאו דווקא בשל המנעד, אלא בשל המורכבות של המנגינות, כמו למשל השיר "לא ידעתי שתלכי ממני".
גם מילות השירים של מתי כספי מקסימות. בצעירותו, בימיו הגדולים ביותר והמצליחים ביותר, הוא כתב בעצמו רק שיר אחד – "כמה שירים אפשר להמציא בכלל." בשנים האחרונות הוא כתב יותר, ואני מודה שלא התחברתי במיוחד למילות שיריו. אבל הבחירה שלו בכותבים ובשירים היתה משובחת מאוד, וכמעט כל שיריו מאוד מאוד יפים. הוא היה נפש תאומה, כהגדרתו, של אהוד מנור, שכתב רבים מאוד משיריו, והוא הלחין גם שירי משוררים, בעיקר של נתן זך וגם של יהודה עמיחי, אלתרמן, לאה גולדברג, יעקב פיכמן, יהונתן גפן, רחל שפירא, תרצה אתר, דליה רביקוביץ', משה טבנקין ועוד. נעמי שמר, שהקפידה להלחין בעצמה את כל שיריה, חרגה ממנהגה ונתנה לו להלחין שירים שלה. היה זה מפגש גאונים.
כמו רבים מן האמנים ומבני דורו, עיקר הצלחתו הייתה בתקליטיו הראשונים. ולטעמי, הם אכן הטובים ביותר שלו, ולמרבה הצער הוא לא הצליח לשחזר את האיכות יוצאת הדופן שלהם בתקליטיו המאוחרים יותר. הם הניבו שירים נפלאים כמו "ביום מסה", "ברית עולם", "לא ידעתי שתלכי ממני", "הנה הנה", "כשאלוהים אמר בפעם הראשונה", "איך זה שכוכב", "הבלון שלי", "אחרי שנסעת", "ציור" ועוד.
משחר ילדותו התחבר מתי כספי למוסיקת עולם, עוד לפני שהמושג הזה היה קיים, והשפעת המגוון המוסיקלי הכל-עולמי הזה על יצירתו גדולה, והיא אחד ההסברים ליופייה. הוא גם הפיק מוסיקלית הפקות של מוסיקת עולם כמו "ארץ טרופית יפה" ו"ארץ טרופית משגעת" של מוסיקה ברזילאית, "שירי הבלקן" – עם שירים מיוגוסלביה, רומניה ובולגריה, "עמק הנהר האדום" עם שירים מן המערב הפרוע שתירגם אהוד מנור, "שיר אהבה רחוק" יחד עם הפרברים – עם שירים מדרום אמריקה. הוא הושפע מאוד, כמובן, גם ממוסיקה קלסית, ג'אז וסוגות נוספות.
לאורך השנים מתי כספי שיתף פעולה עם אמנים אחרים – הלחין להם שירים, עיבד שירים, הפיק תקליטים והיה המנהל המוסיקלי של אמנים רבים. שיתופי הפעולה הבולטים שלו היו עם שלמה גרוניך, עם סשה ארגוב ועם ריקי גל. ושיתוף הפעולה האחרון היה, כמדומני, במופע המשותף עם שלום חנוך.
עוד מעט
יעלה האור
ואני שיכור
ורוצה אותך לזכור
ולשמור
עד ימי הסוף
עד שנחלוף
ותגווע הלמות התוף.
גוועה הלמות התוף.
יהי זכרו ברוך!
* לא מוצאים חן בעיניכם? – את הידיעה על פטירתו של מתי כספי קיבלתי בצער רב.
מתי כספי הוא פס הקול של חיי, זה חמישים שנה.
לאורך השנים, קניתי את תקליטיו והלכתי להופעות רבות שלו.
ב-1979, בהיותי בן 16, הלכתי עם חברים להופעה של מתי כספי בקולנוע "שביט" בגבעתיים. אני מכיר על פה את מילות כל השירים, וכדרכי, שרתי איתו.
פתאום הפנתה אליי איזו "דודה" קפוצת-תחת פנים זועפות, וסיננה לעברי: "שילמתי כסף כדי לשמוע את מתי כספי, לא אותך." בלעתי את הלשון, ביקשתי סליחה והשתתקתי.
לא חלפו חמש דקות, ומתי כספי שאל: "למה אתם לא שרים איתי? מה, השירים שלי לא מוצאים חן בעיניכם?"
איזו תחושת ניצחון היתה לי באותו רגע.
הפעם האחרונה שהייתי בהופעה של מתי כספי, היתה במופע המשותף עם שלום חנוך באמפי-שוני, לפני שנים אחדות.
זה היה בטרם לקה מתי כספי בסרטן, אך הוא לא היה בקו הבריאות. הוא סבל מבעיות שיווי משקל והתקשה ללכת. אולם כשהתיישב ליד הפסנתר ופצח בשירה, היה זה אותו מתי הישן והטוב, שממעיין יצירתו שתיתי משחר נעוריי.
* עילוי האדם – לנעמי שמר ומתי כספי, שני גאונים בני קיבוץ, יש סיפור דומה בביוגרפיה שלהם – סיפור על אסיפת קיבוץ שבה דנו אם לאשר להם ללמוד ולהתפתח במוזיקה. בשתי האסיפות היו מתנגדים ושוללים בשם השוויון. בשני המקרים לבסוף אושרו הלימודים. בשני המקרים השאיר האירוע צלקת בנפש האמן.
התפיסה הזו היא עיוות של התפיסה הקיבוצית של עילוי האדם, של "מכל אחד לפי יכולתו, לכל אחד לפי צרכיו," והמרתה בשוויון טכני, שסותר במהותו את הרעיון הנעלה של שוויון ערך האדם. איזה טמטום הוא לאבד את הגאונים האלה.
לעומת זאת, מאיר אריאל ושלום חנוך, בני דורו של מתי כספי, זכו לגדול בקיבוץ משמרות שעודד וטיפח אותם.
* בבגוד באדם דרכו – בשעת הלימוד (במלעיל) בארוחת הבוקר של חניכי "אדם ואדמה" שעובדים אתי בכרם, לימדתי אותם את שירו של משה טבנקין "ביום מסה", שנכתב בתקופת השואה, ומתי כספי והלחין ושר אותו.
הוא מדבר בשיר על הקורה לאדם (או חברה, או עם או האנושות) כשהוא מאבד את דרכו, את אנושיותו. רגליו יוליכוהו שולל אל מחוז אין בו חפץ... שבו יש מלוא חופניים רק אפר.
בעיניי, זה הטוב בשיריו של מתי כספי.
* ילדותי השלישית – אהוד מנור הופיע פעם בעין זיוון, בערב על שיריו. איני זוכר מי היו הזמרים והנגנים.
כמובן שרבים מן השירים היו של מתי כספי. הוא סיפר על הקשר המיוחד ביניהם.
אחד משיריהם המשותפים הוא "ילדותי השנייה". לקראת סוף השיר מנור סיפר שהשבוע נולד נכדו הבכור, ושר: זו ילדותי השלישית.
* מכבד את הפרס – כאשר נודע על מחלתו של מתי כספי, כתבתי שאני מקווה שהוא יספיק לקבל את פרס ישראל. הצטערתי כאשר התפרסמו התחומים של הפרס השנה, ולא היה בהם זמר עברי.
אילו קיבל את הפרס, יותר משהפרס היה מכבד את מתי כספי – מתי כספי היה מכבד את הפרס.
* הקלטות נדירות – מתי כספי הלחין למעלה מאלף שירים ועיבד והפיק עוד מאות רבות. אבל לאורך היום, לאחר היוודע דבר מותו, הושמעו שוב ושוב אותם שירים. בכל שעה לפחות פעם אחת "ברית עולם". וכן, "איך זה שכוכב", "מישהו", "הנה הנה", "ילדותי השניעה". באמת, שירים נפלאים שאפשר להאזין להם שוב ושוב ללא שובע. אך למה לקפח את השירים האחרים?
מכל התוכניות לזיכרו, נהניתי במיוחד משעתיים בגל"צ עם יואב קוטנר, שהוקדשו בעיקר להקלטות נדירות של מתי כספי.
* שליחות קריטית – אני מאמין שטראמפ טרם קיבל החלטה על תקיפה באיראן, ואוזנו כרויה לקולות שונים שמנסים להשפיע עליו. לכן, ביקורו של נתניהו בבית הלבן הוא קריטי ודחוף.
על נתניהו לעשות כל שביכולתו כדי להניא את טראמפ מהסכם עם איראן, כי כל הסכם עם המשטר האיראני הוא הסכם רע, הוא הסכם מינכני. עם המשטר האיראני לא צריך לחתום על הסכמים. את המשטר האיראני צריך להשמיד.
על נתניהו להעלות גם את סוגיית עזה (אם כי חוששני שבנושא הזה טראמפ פחות קשוב). המסר צריך להיות אחד – פירוק חמאס מנשקו תחילה. פירוק חמאס מנשקו הוא סעיף בהסכם 20 הסעיפים, והוא החשוב שבהם. יש להקציב זמן, ריאלי, אך לא ארוך מדי, לפירוק חמאס מנשקו. יש להבטיח שפירוק הנשק יכלול גם את הנשק הקל. הטבח נעשה בקלצ'ניקובים וגם הרודנות על עזה היא באמצעות קלצ'ניקובים. ויש להבטיח שישראל היא שתקבע אם אכן חמאס התפרק מנשקו. ישראל, ולא אף גורם אחר. ללא פירוק חמאס מנשקו, לא יבוצע שום צעד של נסיגה ושיקום. ואם חמאס לא יתפרק מנשקו, ישראל תחדש את המלחמה ותעשה זאת.
* מהו הכיבוש – חאלד משעל (למה הוא עוד חי?) הצהיר שחמאס לא יתפרק מנשקו כל עוד הכיבוש קיים.
נהדר! עכשיו אנחנו יודעים איך אפשר לגרום לו להתפרק מנשקו. להפסיק את הכיבוש.
אבל... מהו הכיבוש?
נחזור לבוקר 7 באוקטובר. בסרטונים שתיעדו את הפלישה, כאשר המחבלים חצו את הגדר ועברו מרצועת עזה – המדינה הפלשתינאית העצמאית, לתוך שטחה של ישראל, הם דיווחו בקשר: "נכנסנו לכיבוש." וכשהגיעו ליישובים דיווחו: "אנחנו בהתנחלות בארי... בהתנחלות ניר עוז" וכו'.
בעבור הפלשתינאים הכיבוש = מדינת ישראל. זאת המשמעות של הסיסמה "די לכיבוש!"
* מי פוגע באוסלו – צרפת גינתה את החלטות הקבינט בנוגע למעמד המשפטי של יו"ש. הנימוק לגינוי הזוי. הם טוענים שזו פגיעה בהסכמי אוסלו.
הסכמי אוסלו?! בהסכמים הללו הפלשתינאים התחייבו להפסיק את המאבק המזוין בישראל. הם לא כיבדו את ההסכם אפילו יום אחד. נהרות של דם ישראלי נשפכו מאז אוסלו בידי הפלשתינאים, הפרטנרים שלנו באוסלו. אז הם מדברים איתנו על פגיעה באוסלו? איתנו?!
* מפגינים בעד – המפגינים נגד הרצוג באוסטרליה, מפגינים בעד הטבח בסידני.
* זייפן – לאחר פרסום ילקוט הכזבים של נתניהו – נראטיב ברחנותו הפחדנית מאחריותו למחדל, אפשר כבר לקבוע שהוא לא רק שקרן, אלא גם זייפן.
* השוואה מופרכת – עורך "הארץ" אלוף בן עורך השוואה בין גולדה מאיר ונתניהו, בהתייחסותם למחדל שהביא למלחמת יום הכיפורים ולטבח 7 באוקטובר, בהתאמה. לטענתו, בשני המקרים היו אלה מחדלים מדיניים של ראשי הממשלה והם ניסו לברוח מאחריות ולהפיל אותה על מערכת הביטחון. ההבדל בין השניים, טוען בן, הוא שגולדה בסוף נכנעה ונתניהו לא, ושלגולדה לא היה בייס ולנתניהו יש.
ההשוואה בין השניים מופרכת. ראשית, לא בשני המקרים היה זה מחדל מדיני. ערב מלחמת יום הכיפורים היה מחדל ביטחוני מודיעיני. בשנים שקדמו לטבח 7 באוקטובר היה מחדל מדיני – מדיניות של התמכרות לשקט ודחיינות כדי לדחות ככל האפשר ובכל מחיר הסלמה.
שנית, בניגוד לנתניהו, גולדה מעולם לא התחמקה מאחריותה הנובעת מעצם היותה ראש הממשלה. היא לא האשימה את מערכת הביטחון ולבטח לא המציאה עליהם קונספירציות. והיא לא הינדסה "פרוטוקולים" מניפולטיביים כדי לברוח מאחריות ולהטילה על הכפופים לה. היא הקימה מיד אחרי המלחמה ועדת חקירה ממלכתית. לא "נכנעה". יזמה. בחקירתה אמרה אמת, ועד היום איש לא ערער על העובדות. גם הגרסאות של ראשי מערכת הביטחון לא היו שונות במהותן מהגרסה שלה. ועדת אגרנט קבעה קביעה, בעיניי מופרכת, שהסירה מגולדה את האחריות. והיא אף שיבחה אותה על תפקודה בראשית המלחמה, בצדק. ואף על פי כן, לאחר פרסום הדו"ח גולדה התפטרה. והיא אמרה וכתבה שלעולם לא תסלח לעצמה על המחדל. נתניהו, "מר ביטחון", שעיצב את המדיניות שהובילה למחדל ולכן אחריותו אינה רק מיניסטריאלית אלא אישית, מסכל בכל כוחו חקירה. מישהו מעלה על דעתו סיטואציה שבה ועדת חקירה ממלכתית תקבע שאין הוא אחראי ומיד הוא יתפטר ויכתוב שלעולם לא יסלח לעצמו?!
אבל לא הייתי טורח להתייחס למאמרו, אלמלא המסר הפוליטי שלו, שאינו רק שקרי, הוא מסוכן. טענתו של בן היא שמלחמת יום הכיפורים פרצה כיוון שגולדה לא היתה מוכנה לסגת אף שעל בסיני וטבח 7 באוקטובר הוא תוצאת סרבנותו של נתניהו לסגת אף שעל ביהודה ושומרון.
הנראטיב שלפיו מלחמת יום הכיפורים פרצה בשל "סרבנות השלום" של גולדה, הומצא בערך שנתיים אחרי המלחמה. הראשונים שהפיצו אותו היו שולמית אלוני ויוסי שריד, והיא הלכה והתעצמה והגיעה לשיאה בספרו של יגאל קיפניס "1973" שמצא, כביכול, את האקדח המעשן של הטענה. הוא "הוכיח" שסאדאת הציע הצעת שלום וגולדה דחתה אותה. אבל המחקר המונומנטלי המעמיק ביותר על השנים שבין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים, שלושת הכרכים עבי הכרס של פרופ' יואב גלבר, ובראשם הספר "רהב" – מפריכים מכל וכל את הטענה הזאת. זה לא רק המחקר היסודי והעמוק ביותר, הוא גם העדכני ביותר. הוא מוכיח בעליל, שגולדה לא דחתה אף הצעת שלום, כיוון שלא הוצגה שום הצעה כזו. סאדאת בשום אופן לא הציע שלום. ללא מלחמת יום הכיפורים, סאדאת לא היה מעלה על דעתו לחתום על הסכם שלום. יש הטוענים שההישג שלו בתחילת המלחמה, שאותו הציג כניצחון במלחמה, נתן לו את הגושפנקא לחתום על הסכם שלום. אחרים, כמו פרופ' דן שיפטן, טוענים שהוא הלך לשלום שנים אחדות אחרי המלחמה, לאחר שנואש מתקוותו שהמלחמה תגרום לנסיגה ישראלית מכל סיני ללא הסכם.
טענתו של בן שגולדה לא היתה מוכנה לוותר על אף שעל בסיני חסרת שחר. גולדה הסכימה והציעה נסיגה ישראלית מרוב סיני, אך התנתה זאת בחוזה שלום. היא סירבה לדרישה לסגת מכל סיני ומכל השטחים תמורת הסכם אי לוחמה.
גם הטענה של בן שהטבח הוא תוצאת סרבנותו המדינית של נתניהו לסגת מיו"ש, משוללת יסוד. הטבח יצא מעזה, שממנה ישראל, בתמיכתו של נתניהו, נסוגה עד גרגר החול האחרון. הוא לא יצא מיו"ש, כיוון שרוב יו"ש בידינו ובשטחי הרש"פ צה"ל נהנה מחופש פעולה ומסכל טרור. הטבח לא היה כי ישראל לא נסוגה מיו"ש, אלא כי הפלשתינאים חותרים להשמיד את מדינת ישראל, והם זיהו חולשה, במדיניותו ארוכת השנים של נתניהו של התמכרות לשקט, ובקרע הפנימי בעקבות המהפכה המשטרית והמחאה נגדה.
למה הטענה של בן אינה רק שקרית, אלא גם מסוכנת? כי אם לא נפיק את הלקחים הנכונים, נמיט עלינו עוד ועוד אסונות. הלקח ב-7 באוקטובר הוא הפוך לגמרי לזה של בן. הוא מחייב גבולות בני הגנה, כלומר הירדן חייב להיות גבולה המזרחי של ישראל. המחבלים ב-7 באוקטובר הגיעו עד אופקים, שהמרחק בינה לגבול עזה קצר יותר מהמרחק שבין המדינה הפלשתינאית, שלה עורג אלוף בן, לבין הים. נסיגה מיהודה ושומרון תהפוך את גוש דן ואת ירושלים, מרכזי האוכלוסייה הצפופים ביותר, לעוטף המדינה הפלשתינאית. הלקח המתבקש מהטבח הוא להאמין לאויבינו כאשר הם מדברים על רצונם להשמידנו ולהתייחס ברצינות למה שכתוב בספרי הלימוד שלהם בבתי הספר של אונר"א, שהם החממה לייצור מחבלים, רוצחים, חוטפים ואנסים. הלקח מהטבח הוא מדיניות חוץ וביטחון ניצית, אקטיביסטית ולא מדיניות פאסיבית ומבליגה, כמו זו שהמיטה עלינו את האסון.
* זה חינוך – הריאיון של גדי אייזנקוט אצל רוני קובן היה מאלף. איזו אישיות!
שלוש נקודות שאני לוקח מהראיון:
א. אחרי שנהרגו בנו ושני אחייניו, מישהו אמר לו משהו על הסטטיסטיקה. הוא השיב: זו לא סטטיסטיקה. זה חינוך.
ב. הוא נשאל איך היה מסוגל לשבת בקבינט ולקבל החלטות ביודעו שהוא שולח את בנו לקרב? הוא השיב: למעלה מארבעים שנה שלחתי אנשים לקרב. בגלל שזה הבן שלי אנהג אחרת?
ג. הוא דיבר בזלזול על האנשים שמדברים על עצמם בגוף שלישי.
לא תמיד עמדותיו כעמדותיי, אך זה סוג האנשים שאני רוצה בהנהגה הלאומית. ההיפך המוחלט מהאין-הנהגה שלנו.
* עם מי נשיג את הניצחון המוחלט – ינון מגל הפך לסוכן הראשי של ההשתמטות הממארת. בעניין זה הוא נהיה יותר חרדי מהחרדים, תוקפן יותר ואומר מה שהם לא מרשים לעצמם.
מובילי המאבק בסרטן ההשתמטות הם אנשי הציונות הדתית (לא מפלגת ההשתלטות העוינת על המותג), בין השאר בשל סלידתם מחילול השם הנורא של השתמטות ממלחמת מצווה בשם לימוד התורה, כביכול, אך בניגוד לרוחה ולמצוותיה. ולכן, ינון מגל משתלח באנשי הציונות הדתית הנאבקים נגד חוק ההשתמטות.
תחילה, המסר שלו היה שהם סס00מלנים, רחמנא לצלן, אידיוטים שימושיים של הקפלניסטים, שמאבקם הוא למעשה לא למען גיוס אלא להפלת נתניהו. והרי מה חשוב יותר – האינטרס הלאומי, טובת מדינת ישראל, טובת עם ישראל וטובת ארץ ישראל, או האינטרס הפוליטי – טובת הקואליציה והמנהיג העליון? פשיטא.
השבוע הוא עלה מדרגה. הוא השתלח בהם, שאין להם זכות מוסרית לצאת נגד השתמטות החרדים, כי רבים מהם משרתים בישיבות הסדר ועושים רק חצי שירות והבנות שלהם כלל אינן משרתות.
איזו עזות מצח להטיל דופי בשירות של הביינישים, אחרי שרבים כל כך מקירבם נפלו במלחמה. הרי כולם משרתים כלוחמים קרביים, וממשיכים את שירותם הקרבי עוד עשרות שנים במילואים.
ובאשר לבנות – אף שהן פטורות מגיוס, יותר ויותר מתוכן מתנדבות לצה"ל, וכעת כחמישים אחוז מתגייסות, ובהן רבות לשירות קרבי. ומי שלא – ברובן הגדול משרתות שנתיים בשירות לאומי משמעותי. החרדים הרי גם לשירות לאומי אינם הולכים. לא מעט נשים דתיות מבוגרות, אימהות לילדים, ששירתו שירות לאומי, התגייסו בשנתיים האחרונות לצה"ל, עשו טירונות מקוצרת ומשרתות במילואים.
ומה שמרתיח במיוחד, הוא שאת הטיעון הזה משמיע מי שמוביל במקביל קמפיין ארסי נגד שירות בנות כלוחמות קרביות ואף מצהיר שהוא בכלל נגד שירות בנות בצה"ל.
הוא נגד שירות חרדים, נגד שירות בנות. ועם מי ננצח? כנראה שהוא באמת חושב שמה שדרוש לניצחון הוא לחבוש כובע של "הניצחון המוחלט".
ומילה אחת לזכותו של ינון מגל – הוא לפחות גילה יושרה והגינות, כאשר יצא נגד הקונספירציה המטורללת על הקצין המתחזה, כאילו הוא "מרגל" של "אחים לנשק". גם זו לטובה.
* הפנטזיה של ראש הכנופייה –ראש הכנופייה נבח: "אין שופטים בירושלים," בתגובה לפסק הדין המובן מאליו שנתן סעד לקצינת משטרה מצטיינת שהחוליגן עצר את קידומה כיוון שהיתה בצוות שחקר את נתניהו.
למעשה, הוא חשף את הפנטזיה שלו – שלא יהיו שופטים בירושלים. שלא יהיה מי שיגן על הציבור מפני ראש כנופייה, פושע מנעוריו, שהופך את המשטרה למיליציה פשיסטית פרטית חמושה, שמתעמר בשוטרים שנאמנים לתפקידים, לחוק ולמדינת ישראל, ולא לשר העבריין.
* במדינה מתוקנת – בהתגוללותו הבהמית של ראש הכנופייה בבית המשפט, הוא השפריץ איזה משפט שהחל במילים "במדינה מתוקנת."
במדינת מתוקנת ראש הכנופייה היה יושב מאחורי סורג ובריח, לא מכהן כשר לביטחון לאומי.
* שמן למדורה – למה ראש הכנופייה בן גביר עתר לבג"ץ נגד ההחלטה המובנת מאליה של בית המשפט המחוזי לתת סעד לקצינת משטרה מצטיינת שהוא בלם את קידומה בטיעוני שקר, רק כיוון שחקרה את נתניהו וכדי להלך אימים לשוטרים לבל יחקרו שחיתות שלטונית? הוא הרי יודע שהעתירה תידחה.
זה מה שהוא רוצה. העתירה תידחה והוא ישפוך עוד שמן למדורת המשבר החוקתי, שממנו נבנים פשיסטים כמותו.
* שואפת לקקטוס – אני רוצה, ברשותכם, ללמד סנגוריה על עידית סילמן. היא מטומטמת.
מדוע זה עומד לזכותה? כי איך אפשר לבוא בטענות למי שהאיי.קיו. שלה שואף לקקטוס?
כשהיא נשלחת לשלשל בתקשורת, כמו בראיון ארוך ביומן הבוקר ברשת ב', היא לא חשודה בכך שארזה משהו לבד. היא מדקלמת בשטף את דפי המסרים של תעשיית השקרים וההסתה. ויש יתרון בהאזנה לדיקלומיה, כי כך ניתן ללמוד מהם בדיוק המסרים, ללא הטאצ' האישי שמוסיפים דוברים אחרים.
אז המסר האחרון הוא שנתניהו פירסם את הפרוטוקולים והוכיח בעליל שכולם אשמים חוץ ממנו. למה אחרים לא פירסמו פרוטוקולים? ממה הם מפחדים? רונן בר, שאשם בטבח, מרד בנתניהו ומידר אותו. מי שמוסמך לחקור הוא מבקר המדינה, ושישה ימים אחרי שנתניהו העביר למבקר את "הפרוטוקולים" עמית ובהרב מיארה החליטו בניגוד לחוק שאסור למבקר לחקור. ממה אתם מפחדים?
והשוס – היא מפחדת שאחרי שבבחירות העם יתמוך בנתניהו, יצחק עמית יפסול את הבחירות.
כיוון שהאהבלה הזו אינה מסוגלת להמציא באופן עצמוני קונספירציה כזאת, ברור שזו הקונספירציה הבאה של התעשייה. ולמה הם שלחו דווקא אותה? כי זו השיטה. שולחים קודם את הטיפשה להתחיל להרגיל את הציבור לרעיון החדש. הרי לקח לנתניהו שנים עד שהרגיש שקונספירציית ה"דיפ-סטייט" שמיפסטייט נקלטה והוא יכול לומר אותה בקולו. אז הם שלחו אותה, נראה איך זה יתקבל.
* מתקנא בבני – בכל אדם מתקנא, חוץ מבנו ותלמידו, אמרו חז"לינו.
אבל אני מודה, שכאשר בני, המשרת במילואים, שולח לי תמונות ממזרח החרמון ומזרח הגולן, אני מת מקנאה.
מתי אזרחים יורשו לטייל שם?
* ביד הלשון: אליעזר בן יהודה – מתי כספי, שהלך בשבת בלילה לעולמו, הלחין את השיר "אליעזר בן יהודה", ואני רואה לנכון להקדיש לשיר הזה את פינתי הלשונית.
החייאת הלשון העברית לא הייתה מפעל של איש אחד, אך איש אינו מזוהה עימה כאליעזר בן יהודה, שהיה קנאי לשפה העברית, שהיה משוגע לדבר אחד – השפה העברית, שלחם את מלחמותיה, ובלשון השיר: "מלחמה לו את הלע"ז להכרית." ילדיו של בן יהודה היו הראשונים שהתחנכו על טהרת העברית, ובשיטתו המקורית, של לימוד עברית בעברית, מה שחייב אותו להתאכזר אליהם בבידוד מן הסביבה. כן, הוא עצמו ומשפחתו שילמו מחיר כבד במלחמתהּ של העברית, כדי להפוך אותה למובן מאליו.
בן יהודה הקים את ועד הלשון, שקדם לאקדמיה ללשון עברית. הוא יסד וערך את העיתון העברי "הצבי" ואת כתב העת העברי "השקפה" והוא מחבר המילון המונומנטלי, מילון בן יהודה. ומעל הכול, הוא חידש מאות מילים, ובהן המילים המופיעות בשירנו: יוזמה, מגהץ, פצצה, ריהוט, כרובית וגלידה, עד שהשפה גדלה, ולא הכירה את מראה דמותה.
את השיר כתב העיתונאי ושדר הטלוויזיה, ובשנות ה-60 ו-70 גם הפזמונאי, ירון לונדון. לונדון עצמו הוא פריק של השפה העברית, המקפיד על שפה רהוטה וגבוהה ועל הגייה נכונה, ואלה היו לסימן ההיכר שלו. השיר מבטא הערצה לגיבורו של לונדון, אליעזר בן יהודה, שאותו ואת קנאותו לתואר ולפועל ולשם, הוא משווה לנביאים הקנאים לשם. בן יהודה מקדיש את ימיו ולילותיו למשימה הקדושה של החייאת הלשון העברית. לונדון גוער בו בחיבה, על כך שהוא פוגע בעצמו: "אליעזר, מתי תשכב לישון, הן קומתך כמעט אפיים שחה, והעברית אשר חיכתה אלפיים, היא תמתין לך עד בוא השחר." אך בן יהודה אינו שועה להפצרות, נוצתו המהירה לא נחה.
ירון לונדון כתב באהבה רבה על בן יהודה, שבדה מילים, מילים, מילים, מילים ממוחו הקודח. מהיכן לקח לונדון את הביטוי "מוח קודח"? ממוחו הקודח. הוא אביו מולידו של הביטוי, בשירו על בן יהודה. וכיוון שנדרש חרוז לקודח, הוא כינה אותו, משום מה, יהודי מבדח. אך האמת היא, שמה שמבדח באמת בשיר, הוא העובדה שבן יהודה מושר במילעיל, ולא במילרע, כפי שבן יהודה עצמו הקפיד. לו קם בן יהודה מקברו ושמע את השיר, הוא לא היה סולח על כך לירון לונדון.
אך האמת היא שמי שהפך את בן יהודה במילרע לבן יהודה במילעיל, לא היה ירון לונדון, אלא מלחין השיר, מתי כספי, שבניגוד לדרכו אנס את המילים כדי להתאימן למנגינה.
אבל כשכיניתי אותו גאון, לא התכוונתי למערכונים, אלא למוסיקה. מתי כספי היה באמת יוצר גאון, מקורי ויצירתי בצורה בלתי רגילה. לחניו ועיבודיו נפלאים וייחודיים, חוש הקצב שלו מדהים – אין ספק שהוא אחד מגדולי המוסיקאים בכל תולדות המוסיקה הישראלית אם לא ה-; אולי רק סשה ארגוב עולה עליו. מתי כספי ניגן על כל הכלים והפליא בנגינתו בכל הכלים. כפרפקציוניסט, שאינו מוכן להתפשר על פחות מן המושלם, בתקליטיו הוא הקפיד לנגן בעצמו בכל הכלים. ופעמים רבות הוא גם הקליט בעצמו את הקולות, קולות הליווי לשירתו. הדבר בולט בעיקר בשיר "חופשה באדום", ללחן של סשה ארגוב, שאת הפזמון שלו הוא הקליט במגוון רחב מאוד של קולות, כך שהפזמון נשמע כמעט כמו מקהלת הצבא האדום – אך כל הקולות הם שלו.
מתי כספי לא היה רק מלחין, מעבד ונגן גאוני, אלא גם זמר נפלא. היה לו קול יפה ונעים ובעיקר – המנעד הרחב שלו כמעט בלתי נתפס. והוא אהב מעברים מקולות נמוכים מאוד לגבוהים מאוד בחלק משיריו, ולכן לא כל זמר יכול לשיר אותם. כך למשל, בשיר "איך זה שכוכב", שמתחיל מאוד מאוד נמוך ומגיע לגבהים מרקיעי שחקים. ובשיר הנפלא "הנה הנה" הוא נע בווירטואוזיות רצוא ושוב מלמטה למעלה ובחזרה לאורך השיר. חלק משיריו קשים לביצוע לאו דווקא בשל המנעד, אלא בשל המורכבות של המנגינות, כמו למשל השיר "לא ידעתי שתלכי ממני".
גם מילות השירים של מתי כספי מקסימות. בצעירותו, בימיו הגדולים ביותר והמצליחים ביותר, הוא כתב בעצמו רק שיר אחד – "כמה שירים אפשר להמציא בכלל." בשנים האחרונות הוא כתב יותר, ואני מודה שלא התחברתי במיוחד למילות שיריו. אבל הבחירה שלו בכותבים ובשירים היתה משובחת מאוד, וכמעט כל שיריו מאוד מאוד יפים. הוא היה נפש תאומה, כהגדרתו, של אהוד מנור, שכתב רבים מאוד משיריו, והוא הלחין גם שירי משוררים, בעיקר של נתן זך וגם של יהודה עמיחי, אלתרמן, לאה גולדברג, יעקב פיכמן, יהונתן גפן, רחל שפירא, תרצה אתר, דליה רביקוביץ', משה טבנקין ועוד. נעמי שמר, שהקפידה להלחין בעצמה את כל שיריה, חרגה ממנהגה ונתנה לו להלחין שירים שלה. היה זה מפגש גאונים.
כמו רבים מן האמנים ומבני דורו, עיקר הצלחתו הייתה בתקליטיו הראשונים. ולטעמי, הם אכן הטובים ביותר שלו, ולמרבה הצער הוא לא הצליח לשחזר את האיכות יוצאת הדופן שלהם בתקליטיו המאוחרים יותר. הם הניבו שירים נפלאים כמו "ביום מסה", "ברית עולם", "לא ידעתי שתלכי ממני", "הנה הנה", "כשאלוהים אמר בפעם הראשונה", "איך זה שכוכב", "הבלון שלי", "אחרי שנסעת", "ציור" ועוד.
משחר ילדותו התחבר מתי כספי למוסיקת עולם, עוד לפני שהמושג הזה היה קיים, והשפעת המגוון המוסיקלי הכל-עולמי הזה על יצירתו גדולה, והיא אחד ההסברים ליופייה. הוא גם הפיק מוסיקלית הפקות של מוסיקת עולם כמו "ארץ טרופית יפה" ו"ארץ טרופית משגעת" של מוסיקה ברזילאית, "שירי הבלקן" – עם שירים מיוגוסלביה, רומניה ובולגריה, "עמק הנהר האדום" עם שירים מן המערב הפרוע שתירגם אהוד מנור, "שיר אהבה רחוק" יחד עם הפרברים – עם שירים מדרום אמריקה. הוא הושפע מאוד, כמובן, גם ממוסיקה קלסית, ג'אז וסוגות נוספות.
לאורך השנים מתי כספי שיתף פעולה עם אמנים אחרים – הלחין להם שירים, עיבד שירים, הפיק תקליטים והיה המנהל המוסיקלי של אמנים רבים. שיתופי הפעולה הבולטים שלו היו עם שלמה גרוניך, עם סשה ארגוב ועם ריקי גל. ושיתוף הפעולה האחרון היה, כמדומני, במופע המשותף עם שלום חנוך.
עוד מעט
יעלה האור
ואני שיכור
ורוצה אותך לזכור
ולשמור
עד ימי הסוף
עד שנחלוף
ותגווע הלמות התוף.
גוועה הלמות התוף.
יהי זכרו ברוך!
* לא מוצאים חן בעיניכם? – את הידיעה על פטירתו של מתי כספי קיבלתי בצער רב.
מתי כספי הוא פס הקול של חיי, זה חמישים שנה.
לאורך השנים, קניתי את תקליטיו והלכתי להופעות רבות שלו.
ב-1979, בהיותי בן 16, הלכתי עם חברים להופעה של מתי כספי בקולנוע "שביט" בגבעתיים. אני מכיר על פה את מילות כל השירים, וכדרכי, שרתי איתו.
פתאום הפנתה אליי איזו "דודה" קפוצת-תחת פנים זועפות, וסיננה לעברי: "שילמתי כסף כדי לשמוע את מתי כספי, לא אותך." בלעתי את הלשון, ביקשתי סליחה והשתתקתי.
לא חלפו חמש דקות, ומתי כספי שאל: "למה אתם לא שרים איתי? מה, השירים שלי לא מוצאים חן בעיניכם?"
איזו תחושת ניצחון היתה לי באותו רגע.
הפעם האחרונה שהייתי בהופעה של מתי כספי, היתה במופע המשותף עם שלום חנוך באמפי-שוני, לפני שנים אחדות.
זה היה בטרם לקה מתי כספי בסרטן, אך הוא לא היה בקו הבריאות. הוא סבל מבעיות שיווי משקל והתקשה ללכת. אולם כשהתיישב ליד הפסנתר ופצח בשירה, היה זה אותו מתי הישן והטוב, שממעיין יצירתו שתיתי משחר נעוריי.
* עילוי האדם – לנעמי שמר ומתי כספי, שני גאונים בני קיבוץ, יש סיפור דומה בביוגרפיה שלהם – סיפור על אסיפת קיבוץ שבה דנו אם לאשר להם ללמוד ולהתפתח במוזיקה. בשתי האסיפות היו מתנגדים ושוללים בשם השוויון. בשני המקרים לבסוף אושרו הלימודים. בשני המקרים השאיר האירוע צלקת בנפש האמן.
התפיסה הזו היא עיוות של התפיסה הקיבוצית של עילוי האדם, של "מכל אחד לפי יכולתו, לכל אחד לפי צרכיו," והמרתה בשוויון טכני, שסותר במהותו את הרעיון הנעלה של שוויון ערך האדם. איזה טמטום הוא לאבד את הגאונים האלה.
לעומת זאת, מאיר אריאל ושלום חנוך, בני דורו של מתי כספי, זכו לגדול בקיבוץ משמרות שעודד וטיפח אותם.
* בבגוד באדם דרכו – בשעת הלימוד (במלעיל) בארוחת הבוקר של חניכי "אדם ואדמה" שעובדים אתי בכרם, לימדתי אותם את שירו של משה טבנקין "ביום מסה", שנכתב בתקופת השואה, ומתי כספי והלחין ושר אותו.
הוא מדבר בשיר על הקורה לאדם (או חברה, או עם או האנושות) כשהוא מאבד את דרכו, את אנושיותו. רגליו יוליכוהו שולל אל מחוז אין בו חפץ... שבו יש מלוא חופניים רק אפר.
בעיניי, זה הטוב בשיריו של מתי כספי.
* ילדותי השלישית – אהוד מנור הופיע פעם בעין זיוון, בערב על שיריו. איני זוכר מי היו הזמרים והנגנים.
כמובן שרבים מן השירים היו של מתי כספי. הוא סיפר על הקשר המיוחד ביניהם.
אחד משיריהם המשותפים הוא "ילדותי השנייה". לקראת סוף השיר מנור סיפר שהשבוע נולד נכדו הבכור, ושר: זו ילדותי השלישית.
* מכבד את הפרס – כאשר נודע על מחלתו של מתי כספי, כתבתי שאני מקווה שהוא יספיק לקבל את פרס ישראל. הצטערתי כאשר התפרסמו התחומים של הפרס השנה, ולא היה בהם זמר עברי.
אילו קיבל את הפרס, יותר משהפרס היה מכבד את מתי כספי – מתי כספי היה מכבד את הפרס.
* הקלטות נדירות – מתי כספי הלחין למעלה מאלף שירים ועיבד והפיק עוד מאות רבות. אבל לאורך היום, לאחר היוודע דבר מותו, הושמעו שוב ושוב אותם שירים. בכל שעה לפחות פעם אחת "ברית עולם". וכן, "איך זה שכוכב", "מישהו", "הנה הנה", "ילדותי השניעה". באמת, שירים נפלאים שאפשר להאזין להם שוב ושוב ללא שובע. אך למה לקפח את השירים האחרים?
מכל התוכניות לזיכרו, נהניתי במיוחד משעתיים בגל"צ עם יואב קוטנר, שהוקדשו בעיקר להקלטות נדירות של מתי כספי.
* שליחות קריטית – אני מאמין שטראמפ טרם קיבל החלטה על תקיפה באיראן, ואוזנו כרויה לקולות שונים שמנסים להשפיע עליו. לכן, ביקורו של נתניהו בבית הלבן הוא קריטי ודחוף.
על נתניהו לעשות כל שביכולתו כדי להניא את טראמפ מהסכם עם איראן, כי כל הסכם עם המשטר האיראני הוא הסכם רע, הוא הסכם מינכני. עם המשטר האיראני לא צריך לחתום על הסכמים. את המשטר האיראני צריך להשמיד.
על נתניהו להעלות גם את סוגיית עזה (אם כי חוששני שבנושא הזה טראמפ פחות קשוב). המסר צריך להיות אחד – פירוק חמאס מנשקו תחילה. פירוק חמאס מנשקו הוא סעיף בהסכם 20 הסעיפים, והוא החשוב שבהם. יש להקציב זמן, ריאלי, אך לא ארוך מדי, לפירוק חמאס מנשקו. יש להבטיח שפירוק הנשק יכלול גם את הנשק הקל. הטבח נעשה בקלצ'ניקובים וגם הרודנות על עזה היא באמצעות קלצ'ניקובים. ויש להבטיח שישראל היא שתקבע אם אכן חמאס התפרק מנשקו. ישראל, ולא אף גורם אחר. ללא פירוק חמאס מנשקו, לא יבוצע שום צעד של נסיגה ושיקום. ואם חמאס לא יתפרק מנשקו, ישראל תחדש את המלחמה ותעשה זאת.
* מהו הכיבוש – חאלד משעל (למה הוא עוד חי?) הצהיר שחמאס לא יתפרק מנשקו כל עוד הכיבוש קיים.
נהדר! עכשיו אנחנו יודעים איך אפשר לגרום לו להתפרק מנשקו. להפסיק את הכיבוש.
אבל... מהו הכיבוש?
נחזור לבוקר 7 באוקטובר. בסרטונים שתיעדו את הפלישה, כאשר המחבלים חצו את הגדר ועברו מרצועת עזה – המדינה הפלשתינאית העצמאית, לתוך שטחה של ישראל, הם דיווחו בקשר: "נכנסנו לכיבוש." וכשהגיעו ליישובים דיווחו: "אנחנו בהתנחלות בארי... בהתנחלות ניר עוז" וכו'.
בעבור הפלשתינאים הכיבוש = מדינת ישראל. זאת המשמעות של הסיסמה "די לכיבוש!"
* מי פוגע באוסלו – צרפת גינתה את החלטות הקבינט בנוגע למעמד המשפטי של יו"ש. הנימוק לגינוי הזוי. הם טוענים שזו פגיעה בהסכמי אוסלו.
הסכמי אוסלו?! בהסכמים הללו הפלשתינאים התחייבו להפסיק את המאבק המזוין בישראל. הם לא כיבדו את ההסכם אפילו יום אחד. נהרות של דם ישראלי נשפכו מאז אוסלו בידי הפלשתינאים, הפרטנרים שלנו באוסלו. אז הם מדברים איתנו על פגיעה באוסלו? איתנו?!
* מפגינים בעד – המפגינים נגד הרצוג באוסטרליה, מפגינים בעד הטבח בסידני.
* זייפן – לאחר פרסום ילקוט הכזבים של נתניהו – נראטיב ברחנותו הפחדנית מאחריותו למחדל, אפשר כבר לקבוע שהוא לא רק שקרן, אלא גם זייפן.
* השוואה מופרכת – עורך "הארץ" אלוף בן עורך השוואה בין גולדה מאיר ונתניהו, בהתייחסותם למחדל שהביא למלחמת יום הכיפורים ולטבח 7 באוקטובר, בהתאמה. לטענתו, בשני המקרים היו אלה מחדלים מדיניים של ראשי הממשלה והם ניסו לברוח מאחריות ולהפיל אותה על מערכת הביטחון. ההבדל בין השניים, טוען בן, הוא שגולדה בסוף נכנעה ונתניהו לא, ושלגולדה לא היה בייס ולנתניהו יש.
ההשוואה בין השניים מופרכת. ראשית, לא בשני המקרים היה זה מחדל מדיני. ערב מלחמת יום הכיפורים היה מחדל ביטחוני מודיעיני. בשנים שקדמו לטבח 7 באוקטובר היה מחדל מדיני – מדיניות של התמכרות לשקט ודחיינות כדי לדחות ככל האפשר ובכל מחיר הסלמה.
שנית, בניגוד לנתניהו, גולדה מעולם לא התחמקה מאחריותה הנובעת מעצם היותה ראש הממשלה. היא לא האשימה את מערכת הביטחון ולבטח לא המציאה עליהם קונספירציות. והיא לא הינדסה "פרוטוקולים" מניפולטיביים כדי לברוח מאחריות ולהטילה על הכפופים לה. היא הקימה מיד אחרי המלחמה ועדת חקירה ממלכתית. לא "נכנעה". יזמה. בחקירתה אמרה אמת, ועד היום איש לא ערער על העובדות. גם הגרסאות של ראשי מערכת הביטחון לא היו שונות במהותן מהגרסה שלה. ועדת אגרנט קבעה קביעה, בעיניי מופרכת, שהסירה מגולדה את האחריות. והיא אף שיבחה אותה על תפקודה בראשית המלחמה, בצדק. ואף על פי כן, לאחר פרסום הדו"ח גולדה התפטרה. והיא אמרה וכתבה שלעולם לא תסלח לעצמה על המחדל. נתניהו, "מר ביטחון", שעיצב את המדיניות שהובילה למחדל ולכן אחריותו אינה רק מיניסטריאלית אלא אישית, מסכל בכל כוחו חקירה. מישהו מעלה על דעתו סיטואציה שבה ועדת חקירה ממלכתית תקבע שאין הוא אחראי ומיד הוא יתפטר ויכתוב שלעולם לא יסלח לעצמו?!
אבל לא הייתי טורח להתייחס למאמרו, אלמלא המסר הפוליטי שלו, שאינו רק שקרי, הוא מסוכן. טענתו של בן היא שמלחמת יום הכיפורים פרצה כיוון שגולדה לא היתה מוכנה לסגת אף שעל בסיני וטבח 7 באוקטובר הוא תוצאת סרבנותו של נתניהו לסגת אף שעל ביהודה ושומרון.
הנראטיב שלפיו מלחמת יום הכיפורים פרצה בשל "סרבנות השלום" של גולדה, הומצא בערך שנתיים אחרי המלחמה. הראשונים שהפיצו אותו היו שולמית אלוני ויוסי שריד, והיא הלכה והתעצמה והגיעה לשיאה בספרו של יגאל קיפניס "1973" שמצא, כביכול, את האקדח המעשן של הטענה. הוא "הוכיח" שסאדאת הציע הצעת שלום וגולדה דחתה אותה. אבל המחקר המונומנטלי המעמיק ביותר על השנים שבין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים, שלושת הכרכים עבי הכרס של פרופ' יואב גלבר, ובראשם הספר "רהב" – מפריכים מכל וכל את הטענה הזאת. זה לא רק המחקר היסודי והעמוק ביותר, הוא גם העדכני ביותר. הוא מוכיח בעליל, שגולדה לא דחתה אף הצעת שלום, כיוון שלא הוצגה שום הצעה כזו. סאדאת בשום אופן לא הציע שלום. ללא מלחמת יום הכיפורים, סאדאת לא היה מעלה על דעתו לחתום על הסכם שלום. יש הטוענים שההישג שלו בתחילת המלחמה, שאותו הציג כניצחון במלחמה, נתן לו את הגושפנקא לחתום על הסכם שלום. אחרים, כמו פרופ' דן שיפטן, טוענים שהוא הלך לשלום שנים אחדות אחרי המלחמה, לאחר שנואש מתקוותו שהמלחמה תגרום לנסיגה ישראלית מכל סיני ללא הסכם.
טענתו של בן שגולדה לא היתה מוכנה לוותר על אף שעל בסיני חסרת שחר. גולדה הסכימה והציעה נסיגה ישראלית מרוב סיני, אך התנתה זאת בחוזה שלום. היא סירבה לדרישה לסגת מכל סיני ומכל השטחים תמורת הסכם אי לוחמה.
גם הטענה של בן שהטבח הוא תוצאת סרבנותו המדינית של נתניהו לסגת מיו"ש, משוללת יסוד. הטבח יצא מעזה, שממנה ישראל, בתמיכתו של נתניהו, נסוגה עד גרגר החול האחרון. הוא לא יצא מיו"ש, כיוון שרוב יו"ש בידינו ובשטחי הרש"פ צה"ל נהנה מחופש פעולה ומסכל טרור. הטבח לא היה כי ישראל לא נסוגה מיו"ש, אלא כי הפלשתינאים חותרים להשמיד את מדינת ישראל, והם זיהו חולשה, במדיניותו ארוכת השנים של נתניהו של התמכרות לשקט, ובקרע הפנימי בעקבות המהפכה המשטרית והמחאה נגדה.
למה הטענה של בן אינה רק שקרית, אלא גם מסוכנת? כי אם לא נפיק את הלקחים הנכונים, נמיט עלינו עוד ועוד אסונות. הלקח ב-7 באוקטובר הוא הפוך לגמרי לזה של בן. הוא מחייב גבולות בני הגנה, כלומר הירדן חייב להיות גבולה המזרחי של ישראל. המחבלים ב-7 באוקטובר הגיעו עד אופקים, שהמרחק בינה לגבול עזה קצר יותר מהמרחק שבין המדינה הפלשתינאית, שלה עורג אלוף בן, לבין הים. נסיגה מיהודה ושומרון תהפוך את גוש דן ואת ירושלים, מרכזי האוכלוסייה הצפופים ביותר, לעוטף המדינה הפלשתינאית. הלקח המתבקש מהטבח הוא להאמין לאויבינו כאשר הם מדברים על רצונם להשמידנו ולהתייחס ברצינות למה שכתוב בספרי הלימוד שלהם בבתי הספר של אונר"א, שהם החממה לייצור מחבלים, רוצחים, חוטפים ואנסים. הלקח מהטבח הוא מדיניות חוץ וביטחון ניצית, אקטיביסטית ולא מדיניות פאסיבית ומבליגה, כמו זו שהמיטה עלינו את האסון.
* זה חינוך – הריאיון של גדי אייזנקוט אצל רוני קובן היה מאלף. איזו אישיות!
שלוש נקודות שאני לוקח מהראיון:
א. אחרי שנהרגו בנו ושני אחייניו, מישהו אמר לו משהו על הסטטיסטיקה. הוא השיב: זו לא סטטיסטיקה. זה חינוך.
ב. הוא נשאל איך היה מסוגל לשבת בקבינט ולקבל החלטות ביודעו שהוא שולח את בנו לקרב? הוא השיב: למעלה מארבעים שנה שלחתי אנשים לקרב. בגלל שזה הבן שלי אנהג אחרת?
ג. הוא דיבר בזלזול על האנשים שמדברים על עצמם בגוף שלישי.
לא תמיד עמדותיו כעמדותיי, אך זה סוג האנשים שאני רוצה בהנהגה הלאומית. ההיפך המוחלט מהאין-הנהגה שלנו.
* עם מי נשיג את הניצחון המוחלט – ינון מגל הפך לסוכן הראשי של ההשתמטות הממארת. בעניין זה הוא נהיה יותר חרדי מהחרדים, תוקפן יותר ואומר מה שהם לא מרשים לעצמם.
מובילי המאבק בסרטן ההשתמטות הם אנשי הציונות הדתית (לא מפלגת ההשתלטות העוינת על המותג), בין השאר בשל סלידתם מחילול השם הנורא של השתמטות ממלחמת מצווה בשם לימוד התורה, כביכול, אך בניגוד לרוחה ולמצוותיה. ולכן, ינון מגל משתלח באנשי הציונות הדתית הנאבקים נגד חוק ההשתמטות.
תחילה, המסר שלו היה שהם סס00מלנים, רחמנא לצלן, אידיוטים שימושיים של הקפלניסטים, שמאבקם הוא למעשה לא למען גיוס אלא להפלת נתניהו. והרי מה חשוב יותר – האינטרס הלאומי, טובת מדינת ישראל, טובת עם ישראל וטובת ארץ ישראל, או האינטרס הפוליטי – טובת הקואליציה והמנהיג העליון? פשיטא.
השבוע הוא עלה מדרגה. הוא השתלח בהם, שאין להם זכות מוסרית לצאת נגד השתמטות החרדים, כי רבים מהם משרתים בישיבות הסדר ועושים רק חצי שירות והבנות שלהם כלל אינן משרתות.
איזו עזות מצח להטיל דופי בשירות של הביינישים, אחרי שרבים כל כך מקירבם נפלו במלחמה. הרי כולם משרתים כלוחמים קרביים, וממשיכים את שירותם הקרבי עוד עשרות שנים במילואים.
ובאשר לבנות – אף שהן פטורות מגיוס, יותר ויותר מתוכן מתנדבות לצה"ל, וכעת כחמישים אחוז מתגייסות, ובהן רבות לשירות קרבי. ומי שלא – ברובן הגדול משרתות שנתיים בשירות לאומי משמעותי. החרדים הרי גם לשירות לאומי אינם הולכים. לא מעט נשים דתיות מבוגרות, אימהות לילדים, ששירתו שירות לאומי, התגייסו בשנתיים האחרונות לצה"ל, עשו טירונות מקוצרת ומשרתות במילואים.
ומה שמרתיח במיוחד, הוא שאת הטיעון הזה משמיע מי שמוביל במקביל קמפיין ארסי נגד שירות בנות כלוחמות קרביות ואף מצהיר שהוא בכלל נגד שירות בנות בצה"ל.
הוא נגד שירות חרדים, נגד שירות בנות. ועם מי ננצח? כנראה שהוא באמת חושב שמה שדרוש לניצחון הוא לחבוש כובע של "הניצחון המוחלט".
ומילה אחת לזכותו של ינון מגל – הוא לפחות גילה יושרה והגינות, כאשר יצא נגד הקונספירציה המטורללת על הקצין המתחזה, כאילו הוא "מרגל" של "אחים לנשק". גם זו לטובה.
* הפנטזיה של ראש הכנופייה –ראש הכנופייה נבח: "אין שופטים בירושלים," בתגובה לפסק הדין המובן מאליו שנתן סעד לקצינת משטרה מצטיינת שהחוליגן עצר את קידומה כיוון שהיתה בצוות שחקר את נתניהו.
למעשה, הוא חשף את הפנטזיה שלו – שלא יהיו שופטים בירושלים. שלא יהיה מי שיגן על הציבור מפני ראש כנופייה, פושע מנעוריו, שהופך את המשטרה למיליציה פשיסטית פרטית חמושה, שמתעמר בשוטרים שנאמנים לתפקידים, לחוק ולמדינת ישראל, ולא לשר העבריין.
* במדינה מתוקנת – בהתגוללותו הבהמית של ראש הכנופייה בבית המשפט, הוא השפריץ איזה משפט שהחל במילים "במדינה מתוקנת."
במדינת מתוקנת ראש הכנופייה היה יושב מאחורי סורג ובריח, לא מכהן כשר לביטחון לאומי.
* שמן למדורה – למה ראש הכנופייה בן גביר עתר לבג"ץ נגד ההחלטה המובנת מאליה של בית המשפט המחוזי לתת סעד לקצינת משטרה מצטיינת שהוא בלם את קידומה בטיעוני שקר, רק כיוון שחקרה את נתניהו וכדי להלך אימים לשוטרים לבל יחקרו שחיתות שלטונית? הוא הרי יודע שהעתירה תידחה.
זה מה שהוא רוצה. העתירה תידחה והוא ישפוך עוד שמן למדורת המשבר החוקתי, שממנו נבנים פשיסטים כמותו.
* שואפת לקקטוס – אני רוצה, ברשותכם, ללמד סנגוריה על עידית סילמן. היא מטומטמת.
מדוע זה עומד לזכותה? כי איך אפשר לבוא בטענות למי שהאיי.קיו. שלה שואף לקקטוס?
כשהיא נשלחת לשלשל בתקשורת, כמו בראיון ארוך ביומן הבוקר ברשת ב', היא לא חשודה בכך שארזה משהו לבד. היא מדקלמת בשטף את דפי המסרים של תעשיית השקרים וההסתה. ויש יתרון בהאזנה לדיקלומיה, כי כך ניתן ללמוד מהם בדיוק המסרים, ללא הטאצ' האישי שמוסיפים דוברים אחרים.
אז המסר האחרון הוא שנתניהו פירסם את הפרוטוקולים והוכיח בעליל שכולם אשמים חוץ ממנו. למה אחרים לא פירסמו פרוטוקולים? ממה הם מפחדים? רונן בר, שאשם בטבח, מרד בנתניהו ומידר אותו. מי שמוסמך לחקור הוא מבקר המדינה, ושישה ימים אחרי שנתניהו העביר למבקר את "הפרוטוקולים" עמית ובהרב מיארה החליטו בניגוד לחוק שאסור למבקר לחקור. ממה אתם מפחדים?
והשוס – היא מפחדת שאחרי שבבחירות העם יתמוך בנתניהו, יצחק עמית יפסול את הבחירות.
כיוון שהאהבלה הזו אינה מסוגלת להמציא באופן עצמוני קונספירציה כזאת, ברור שזו הקונספירציה הבאה של התעשייה. ולמה הם שלחו דווקא אותה? כי זו השיטה. שולחים קודם את הטיפשה להתחיל להרגיל את הציבור לרעיון החדש. הרי לקח לנתניהו שנים עד שהרגיש שקונספירציית ה"דיפ-סטייט" שמיפסטייט נקלטה והוא יכול לומר אותה בקולו. אז הם שלחו אותה, נראה איך זה יתקבל.
* מתקנא בבני – בכל אדם מתקנא, חוץ מבנו ותלמידו, אמרו חז"לינו.
אבל אני מודה, שכאשר בני, המשרת במילואים, שולח לי תמונות ממזרח החרמון ומזרח הגולן, אני מת מקנאה.
מתי אזרחים יורשו לטייל שם?
* ביד הלשון: אליעזר בן יהודה – מתי כספי, שהלך בשבת בלילה לעולמו, הלחין את השיר "אליעזר בן יהודה", ואני רואה לנכון להקדיש לשיר הזה את פינתי הלשונית.
החייאת הלשון העברית לא הייתה מפעל של איש אחד, אך איש אינו מזוהה עימה כאליעזר בן יהודה, שהיה קנאי לשפה העברית, שהיה משוגע לדבר אחד – השפה העברית, שלחם את מלחמותיה, ובלשון השיר: "מלחמה לו את הלע"ז להכרית." ילדיו של בן יהודה היו הראשונים שהתחנכו על טהרת העברית, ובשיטתו המקורית, של לימוד עברית בעברית, מה שחייב אותו להתאכזר אליהם בבידוד מן הסביבה. כן, הוא עצמו ומשפחתו שילמו מחיר כבד במלחמתהּ של העברית, כדי להפוך אותה למובן מאליו.
בן יהודה הקים את ועד הלשון, שקדם לאקדמיה ללשון עברית. הוא יסד וערך את העיתון העברי "הצבי" ואת כתב העת העברי "השקפה" והוא מחבר המילון המונומנטלי, מילון בן יהודה. ומעל הכול, הוא חידש מאות מילים, ובהן המילים המופיעות בשירנו: יוזמה, מגהץ, פצצה, ריהוט, כרובית וגלידה, עד שהשפה גדלה, ולא הכירה את מראה דמותה.
את השיר כתב העיתונאי ושדר הטלוויזיה, ובשנות ה-60 ו-70 גם הפזמונאי, ירון לונדון. לונדון עצמו הוא פריק של השפה העברית, המקפיד על שפה רהוטה וגבוהה ועל הגייה נכונה, ואלה היו לסימן ההיכר שלו. השיר מבטא הערצה לגיבורו של לונדון, אליעזר בן יהודה, שאותו ואת קנאותו לתואר ולפועל ולשם, הוא משווה לנביאים הקנאים לשם. בן יהודה מקדיש את ימיו ולילותיו למשימה הקדושה של החייאת הלשון העברית. לונדון גוער בו בחיבה, על כך שהוא פוגע בעצמו: "אליעזר, מתי תשכב לישון, הן קומתך כמעט אפיים שחה, והעברית אשר חיכתה אלפיים, היא תמתין לך עד בוא השחר." אך בן יהודה אינו שועה להפצרות, נוצתו המהירה לא נחה.
ירון לונדון כתב באהבה רבה על בן יהודה, שבדה מילים, מילים, מילים, מילים ממוחו הקודח. מהיכן לקח לונדון את הביטוי "מוח קודח"? ממוחו הקודח. הוא אביו מולידו של הביטוי, בשירו על בן יהודה. וכיוון שנדרש חרוז לקודח, הוא כינה אותו, משום מה, יהודי מבדח. אך האמת היא, שמה שמבדח באמת בשיר, הוא העובדה שבן יהודה מושר במילעיל, ולא במילרע, כפי שבן יהודה עצמו הקפיד. לו קם בן יהודה מקברו ושמע את השיר, הוא לא היה סולח על כך לירון לונדון.
אך האמת היא שמי שהפך את בן יהודה במילרע לבן יהודה במילעיל, לא היה ירון לונדון, אלא מלחין השיר, מתי כספי, שבניגוד לדרכו אנס את המילים כדי להתאימן למנגינה.
אורי הייטנר
על שני שירים של מתי כספי
תרומתו של מתי כספי, הגאון המוזיקלי, למוזיקה הישראלית ולתרבות הישראלית לא תסולא מפז. זו בראש ובראשונה תרומה איכותית, אך גם כמותית – מתי כספי הלחין למעלה מאלף (!) שירים ועיבד והפיק עוד מאות רבות.
מתוך למעלה מאלף שיריו, אתייחס כאן לשניים, שלכאורה שונים זה מזה ורחוקים זה מזה כרחוק מזרח ומערב, אך לא בכדי, מצאתי לנכון לכתוב יחד דווקא על שניהם. האחד הוא של אהוד מנור והשני של רחל שפירא. האחד הומוריסטי וקליל והשני רציני, נכתב בדם ליבה של היוצרת.
ב-1990 הוציא מתי כספי את תקליטו "שירים במיץ עגבניות". האסוציאציה היא כמובן לביטוי "שטויות במיץ עגבניות". זהו תקליט של שירים הומוריסטיים, שטותניקים, קלילים, שאת כולם כתב אהוד מנור. עם שירי התקליט נמנים "נחליאלי", "אין חנינה", "זוטול", "סטירת לחי", "זבר הבצודדים" (זמר המצוננים, שמושר באף סתום), "מה אתה דורך עליי? מה אני, נמלים" והמערכון "מוריס והיונים".
בשיר הנושא של התקליט, הפותח אותו, הסבירו מנור וכספי את רציונל התקליט: "יש יצירות רציניות / שמבקשות ריכוז מלא באוזניות / יש יצירות גאוניות / שחוללו מהפכות סגנוניות / שתרומתן בלתי נשכחת / ונצחיות להן מובטחת / אך לא נעים אותן לקחת / לעבודה או למקלחת." שירי התקליט הזה אינם יצירות גאוניות, הם לא חוללו מהפכות, אין להם תרומה גדולה, לא מובטחת להם נצחיות, אך כיף לקחת אותם למקלחת.
אחד השירים בתקליט הוא "מחרתיים". זהו שיר אירוני, הומוריסטי, וככל שהוא שטותניקי, אני מוצא בו מסר משמעותי.
בלב חושש מאוד, ביד רועדת,
ברגל חלשה, כמעט מועדת,
ללא חלום בראש מורכן, בגוף תשוש –
אנחנו זוחלים לעבר הייאוש.
פנינו אל השמש השוקעת,
נפשנו מתקווה גדולה נוקעת
לקול תרועת החצוצרות הישנות,
אנחנו מאבדים את כל העשתונות.
יחד בגרון ניחר
נזמר רק לא מחר.
מן המטרה ברחנו
אחרונים תמיד אנחנו.
ואת המנגינה הזאת
אפשר להפסיק.
הלחן הוא פרודיה על שירי פאתוס אך הביצוע הוא כשל אדם מפוחד, ששר בלב חושש, ביד רועדת וברגל עייפה, כמעט מועדת, במיקס פרדוקסלי שרק גאון כמו מתי כספי יודע ליצור.
השיר מורכב מפרודיה של היפוך משפטים משירי פאתוס ציוניים. הוא מהפך את "פנינו אל השמש העולה," את שיר הפלמ"ח – "ראשונים תמיד אנחנו," את "את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק" ועוד. וכמובן את "מחר". הוא שר "רק לא מחר," והשיר נקרא "מחרתיים". בשיר התקווה, "מחר", "כל זה יבוא מחר, אם לא היום, ואם לא מחר אז מחרתיים." כלומר, כל זה יבוא היום, ואם לא – לא להתייאש כי זה יבוא מחר, וגם אם לא יבוא מחר, אל נתייאש, הוא יבוא מחרתיים. ואילו בשיר הייאוש, המחרתיים הוא דחיינות.
אפשר לראות בשיר הזה רק פרודיה שטותניקית, כמו מרבית שירי התקליט. לדעתי, הומור זה דבר רציני, ובוודאי אירוניה, וזה שיר עם מסר. מה המסר? מסר אפשרי אחד, הוא לעג לפאתוס המוגזם של השירים הלאומיים, שירי "אנו באנו", מעין תקיעת סיכה בבלון נפוח. אני שולל את האפשרות הזאת, ולו כיוון שאהוד מנור עצמו כתב שירים עטורי פאתוס לאומי, כמו "אין לי ארץ אחרת," "ללכת שבי אחריך," "יליד הארץ," "חי" ועוד רבים וטובים.
אני רואה בשיר הזה אירוניה על אנשי הייאוש, הציניקנים הבזים לכל חזון, תקווה ואמונה, הבורחים מכל מטרה. הממורמרים והנרגנים שבזים למנגינה הישראלית, שאי אפשר להפסיק אותה.
הלך הנפש ההפוך לזה של האנשים האלה, בא לידי ביטוי בשירה של רחל שפירא, שמתי כספי הלחין שנים אחדות לפני צאת "שירים במיץ עגבניות" – "עוד יום". הוא כתב את השיר תחילה לגלי עטרי, לתקליט שהפיק לה ועיבד את כל שיריו – "ממריאה ברוח," ולאחר מכן הקליט אותו בעצמו. להבדיל מאלה שזוחלים לעבר הייאוש, שפירא כותבת בציפייה לטוב.
לא להתמעט וגם לא להימלט
ותמיד לשאוף ללכת הלאה
ללכת זה אומר: לא להסתלק
כן, כוונתי לומר: לא להסתלק
אמצע הדרך
ויש גם בזה ניסיון
עוד יום, עוד יום.
בחריפות הזאת
עוד יום, עוד יום
בציפייה לטוב
עוד יום, עוד יום.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com
מיכל סנונית – מרוב אהבות
פוצ'ו – מרוב הזיות
בהתחלה היה הספר 'מרוב אהבה' שכתבה מיכל סנונית ואחר כך היה פוצ'ו, שקרא את השירים וקיבל רשות ממיכל לתת לכל שיר סוף אחר, בדומה למטפס הרים, שמצליח להגיע לפסגה ואז, כשהוא חושב לנוח ולהירגע, הוא רואה שיש לפניו עוד פסגה.
כ כ ל ו ת ה כ ל
יֶשְׁנָם טוֹבִים מִמְּךָ
אֲבָל אוֹתְךָ אֲנִי אוֹהֶבֶת
יָצָאנוּ לַמִּרְפֶּסֶת
הָאֲוִיר עָמַד
הַזְּמַן פָּסַק מִלֶּכֶת.
אַחֲרֵי כָּל-כָּךְ הַרְבֵּה יָמִים
שֶׁל מָוֶת וְהֻלֶּדֶת
פָּסְקָה הַמִּלְחָמָה.
הָאַהֲבָה הָיְתָה
שְׁקֵטָה וַעֲצוּבָה.
נִצַּחְנוּ עַל יָדָהּ
שׁוּב לֹא הָיָה לָנוּ
לְאָן לָלֶכֶת.
**
הָעֻבְדָּה שֶׁבָּחַרְתְּ אוֹתִי לְחָבֵר
לַמְרוֹת שֶׁיֶּשְׁנָם טוֹבִים יוֹתֵר
מְלַמֶּדֶת שֶׁפָּשׁוּט לֹא הָיְתָה לָךְ בְּרֵרָה
כִּי לַטּוֹבִים הָיְתָה אֶפְשָׁרוּת שֶׁל בְּחִירָה.
א ה ב ה מ ב ו ל ב ל ת
מְבֻלְבָּלִים לָאַהֲבָה נוֹלַדְנוּ
כְּמֵהִים אֵלֶיהָ
כְּמוֹ לְמִצְרָךְ הַשָּׁבוּעַ
כְּמוֹ לְמִצְרָךְ הַחֹדֶשׁ
כְּמוֹ לְמִצְרָךְ הַשָּׁנָה
כְּמוֹ לְבָשָׂר וָדָם
שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ מְנוּחָה.
מְבֻלְבָּלִים כְּמוֹ הַקֶּמַח
הַמִּתְעַרְבֵּב בְּחָלָב
וְרַק הַלֶּחֶם הָעוֹלֶה מִמֶּנּוּ
אֵינוֹ מְבֻלְבָּל
אַהֲבָתוֹ מַצְמִיחָה שִׁיר
שֶׁנּוֹלַד לְאַהֲבָה.
**
הָאַהֲבָה בֶּאֱמֶת מְבַלְבֶּלֶת
בְּיִחוּד אִם יֵשׁ לִי יַבֶּלֶת
וְזֶה מְאוֹד לֹא נָעִים
בִּגְלַל שֶׁהִיא בְּדִיּוּק בְּאֶמְצַע הַפָּנִים.
מ ב ט
אֲנִי אָמוּת בִּגְלַל מַבָּט אֶחָד
שֶׁלֹּא נָתַתָּ בִּי.
גַּם אִם אַלְפֵי עֵינַיִם בִּי יַבִּיטוּ
בְּרָעָב וּבִתְשׁוּקָה
אֲנִי אָמוּת בִּגְלַל מַבָּט אֶחָד
מַבָּט אֶחָד
שֶׁלְּךָ.
**
וְאִם יִשְׁלַח בִּי מַבָּט
כְּשֶׁאֲנִי עֵירֻמָּה בָּאַמְבָּט
אוֹיָה לְגוּפִי הַנָּבוּל
אֵיכָה לֹא אָטַמְתִּי אֶת חֹר הַמַּנְעוּל.
ש י ח ה לֵ י ל י ת
א.
הוֹלְכִים לִישֹׁן, אֲנִי אוֹמֶרֶת.
וְאַתָּה אוֹמֵר, נְדִידַת הַצִּפּוֹרִים מִתְאַחֶרֶת הַשָּׁנָה,
וּפָנַי נוֹדְדוֹת אֶל חֶלְקַת צַוָּארְךָ.
אֲנִי בְּגַבִּי מַתִּירָה אֶת כַּבְלֵי חֲזִיָּתִי,
מְכִינָה עַצְמִי לִכְבוֹד הַשֵּׁנָה
אֵלֶיהָ אָנוּ הוֹלְכִים יַחְדָּיו
לַיְלָה לַיְלָה, שָׁנָה אַחֲרֵי שָׁנָה.
כְּשֶׁחֶלְקַת צַוָּארְךָ תֹּאבַד בְּחֶלְקַת צַוָּארִי
נָשׁוּט כִּשְׁנֵי בַּרְבּוּרִים בַּנָּהָר
וַאֲנִי אֲבָרֵךְ אֶת בּוֹרְאִי
עַל שֶׁבָּרְאֲךָ.
ב.
וְהַנָּהָר שִׁירַת בַּרְבּוּר
וְאֵין דִּבּוּר.
שִׂיחָה שְׁתוּקָה
אִישׁ בְּאִשָּׁה.
בַּרְבּוּר בְּתוֹךְ בַּרְבּוּר
וְאֵין דִּבּוּר.
**
אִם הָיִיתִי זוֹכֶה לִהְיוֹת בַּרְבּוּר
לֹא הָיִיתִי זָקוּק לְשׁוּם דִּבּוּר
אַךְ כְּשֶׁאֲנִי סְתָם חָרַק עָלוּב וְנִרְפֶּה
אֵין לִי בְּרֵרָה אֶלָּא לְהַרְשִׁים עִם הַפֶּה.
כ כ ל ו ת ה כ ל
יֶשְׁנָם טוֹבִים מִמְּךָ
אֲבָל אוֹתְךָ אֲנִי אוֹהֶבֶת
יָצָאנוּ לַמִּרְפֶּסֶת
הָאֲוִיר עָמַד
הַזְּמַן פָּסַק מִלֶּכֶת.
אַחֲרֵי כָּל-כָּךְ הַרְבֵּה יָמִים
שֶׁל מָוֶת וְהֻלֶּדֶת
פָּסְקָה הַמִּלְחָמָה.
הָאַהֲבָה הָיְתָה
שְׁקֵטָה וַעֲצוּבָה.
נִצַּחְנוּ עַל יָדָהּ
שׁוּב לֹא הָיָה לָנוּ
לְאָן לָלֶכֶת.
**
הָעֻבְדָּה שֶׁבָּחַרְתְּ אוֹתִי לְחָבֵר
לַמְרוֹת שֶׁיֶּשְׁנָם טוֹבִים יוֹתֵר
מְלַמֶּדֶת שֶׁפָּשׁוּט לֹא הָיְתָה לָךְ בְּרֵרָה
כִּי לַטּוֹבִים הָיְתָה אֶפְשָׁרוּת שֶׁל בְּחִירָה.
א ה ב ה מ ב ו ל ב ל ת
מְבֻלְבָּלִים לָאַהֲבָה נוֹלַדְנוּ
כְּמֵהִים אֵלֶיהָ
כְּמוֹ לְמִצְרָךְ הַשָּׁבוּעַ
כְּמוֹ לְמִצְרָךְ הַחֹדֶשׁ
כְּמוֹ לְמִצְרָךְ הַשָּׁנָה
כְּמוֹ לְבָשָׂר וָדָם
שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ מְנוּחָה.
מְבֻלְבָּלִים כְּמוֹ הַקֶּמַח
הַמִּתְעַרְבֵּב בְּחָלָב
וְרַק הַלֶּחֶם הָעוֹלֶה מִמֶּנּוּ
אֵינוֹ מְבֻלְבָּל
אַהֲבָתוֹ מַצְמִיחָה שִׁיר
שֶׁנּוֹלַד לְאַהֲבָה.
**
הָאַהֲבָה בֶּאֱמֶת מְבַלְבֶּלֶת
בְּיִחוּד אִם יֵשׁ לִי יַבֶּלֶת
וְזֶה מְאוֹד לֹא נָעִים
בִּגְלַל שֶׁהִיא בְּדִיּוּק בְּאֶמְצַע הַפָּנִים.
מ ב ט
אֲנִי אָמוּת בִּגְלַל מַבָּט אֶחָד
שֶׁלֹּא נָתַתָּ בִּי.
גַּם אִם אַלְפֵי עֵינַיִם בִּי יַבִּיטוּ
בְּרָעָב וּבִתְשׁוּקָה
אֲנִי אָמוּת בִּגְלַל מַבָּט אֶחָד
מַבָּט אֶחָד
שֶׁלְּךָ.
**
וְאִם יִשְׁלַח בִּי מַבָּט
כְּשֶׁאֲנִי עֵירֻמָּה בָּאַמְבָּט
אוֹיָה לְגוּפִי הַנָּבוּל
אֵיכָה לֹא אָטַמְתִּי אֶת חֹר הַמַּנְעוּל.
ש י ח ה לֵ י ל י ת
א.
הוֹלְכִים לִישֹׁן, אֲנִי אוֹמֶרֶת.
וְאַתָּה אוֹמֵר, נְדִידַת הַצִּפּוֹרִים מִתְאַחֶרֶת הַשָּׁנָה,
וּפָנַי נוֹדְדוֹת אֶל חֶלְקַת צַוָּארְךָ.
אֲנִי בְּגַבִּי מַתִּירָה אֶת כַּבְלֵי חֲזִיָּתִי,
מְכִינָה עַצְמִי לִכְבוֹד הַשֵּׁנָה
אֵלֶיהָ אָנוּ הוֹלְכִים יַחְדָּיו
לַיְלָה לַיְלָה, שָׁנָה אַחֲרֵי שָׁנָה.
כְּשֶׁחֶלְקַת צַוָּארְךָ תֹּאבַד בְּחֶלְקַת צַוָּארִי
נָשׁוּט כִּשְׁנֵי בַּרְבּוּרִים בַּנָּהָר
וַאֲנִי אֲבָרֵךְ אֶת בּוֹרְאִי
עַל שֶׁבָּרְאֲךָ.
ב.
וְהַנָּהָר שִׁירַת בַּרְבּוּר
וְאֵין דִּבּוּר.
שִׂיחָה שְׁתוּקָה
אִישׁ בְּאִשָּׁה.
בַּרְבּוּר בְּתוֹךְ בַּרְבּוּר
וְאֵין דִּבּוּר.
**
אִם הָיִיתִי זוֹכֶה לִהְיוֹת בַּרְבּוּר
לֹא הָיִיתִי זָקוּק לְשׁוּם דִּבּוּר
אַךְ כְּשֶׁאֲנִי סְתָם חָרַק עָלוּב וְנִרְפֶּה
אֵין לִי בְּרֵרָה אֶלָּא לְהַרְשִׁים עִם הַפֶּה.
אהוד בן עזר
ספר הגעגועים - פרק שלושים ואחד
רומאן
כנרת, זמורה-ביתן, מוציאים לאור
נכתב בעקבות הרומאן (שאזל)
"לשוט בקליפת אבטיח" משנת 1987
נדפס בישראל 2009
פרק שלושים ואחד
למה גיורא נגע לאיה? איך מושכים
עֵז אל תיש. כיצד התבגרתי ורצחתי גדי
"ללבוש את התחתונים!" פקד צבי, "פלישה! אוייב בעורף החזית! עוד מעט פַּרַשוּטים יורדים מהשמיים! הֶלגוֹלנד!גראף שְׁפֵיי!"
הסתכלנו בשמיים מתוך עצלות-של-מים ואפילו לא הטרחנו את עצמנו לצאת. רעש האווירון התרחק. היתה דממה שרק קול מנוע הנפט של באר רחוקה הֵפר אותה. פַּף! פף! פף! פף!
"מה פתאום פרשוטים?" אמר גיורא, "אתה באמת חושב שאנחנו כאלה טמבלים שמאמינים לכל הבּוֹבֶּה-מַעְיינְשֶׂס שלך?"
"בגלל אנשים כמוך היטלר כמעט כבש את כל העולם," אמר צבי, "פוקה-וולף! מסרשמידט!"
"טמבל!"
"אתה בעצמך טמבל."
"טוּז – "
"מי שקרא את הספר 'סוסים מְסַפְּרים' של הסופר פסח בר-אדון יודע שטמבל יכול להיות שם מאוד יפה. יש שם סיפור נהדר על סוס בשם טמבל."
כך אמרתי אני, אבל איש לא הקשיב לי.
"טור מכוניות משוריינות של ה'כלניות' מקיף עכשיו את המושבה, והם בכלל לא אנגלים, הם גרמנים מחופשים, ואנחנו הראשונים שיודעים על כך, ואתה אומר שאני מספר לך בובה-מַעיינשׂס!"
"כלניות" הוא השם שנתנו אז בארץ לצנחנים הבריטיים בזכות הכומתות האדומות שלהם, ממש כאלה של הצנחנים שלנו כיום. הבריטים הִרבו לנסוע בשִריוניות קלות, לעיתים היית נתקל בכבישים בשיירות הארוכות שלהם. מטילים מצור על קיבוץ או מושבה או עיר, מחפשים נשק, בודקים תעודות ועוצרים אנשים.
"אתה סתם בּלוֹפֶר – " אמר גיורא, "אתה מַגְ'נּון האחוּ של ג'וּחַא העַקְרוּט. אתה שטיקע-ברויט שכל הבנות כבר צוחקות ממך, אתה שוויצר, שוואנצי, שמנדריק, שמוק עָלָא עֵרִי בַּזוּבִּי השחור של אַבּוּ-גִ'ילְדָה – – – "
ההערה של גיורא בקשר לבנות שינתה את נושא השיחה, וחרף הקללות לא פרץ ריב חדש. עניין הבנות היה חשוב ורגיש מאוד אצל כולנו ובייחוד אצל צבי הגאוותן. ועד מהרה מצאנו את עצמנו יושבים רטובים בתחתונים על גבול הצל של אחד מעצי השמוטי הסמוכים לבריכה, ליד הצינור העבה העטוף שִׁישׁמה ירקרקת, מחכים להתייבש. ואף שהיה עלינו להתלבש ולצאת לדרך, ולחזור למלונה אשר במִקשה כדי להכין ארוחת-צהריים – התעכבנו, כי מדובר היה...
היום, כאשר אני נזכר בשיחה ההיא, אני מבין שראשיתה היתה לפני-כן, בתחילת אותו קיץ. התפלשנו יחפים בחול החם: צבי, גיורא, איה ואני. לאיה היה עור שחום קלוי בשמש ועיניים כחולות מאוד ושערות רכות בגוֹן דבש כהה, ענברי. והיא היתה רזה מאוד. ושובבה. אבא שלה היה האחראי לתחנת-הנוטרים הגדולה אשר בחצרו של אדון רובינשטיין, והיה לו מפתח להיכנס לשם. לא פעם הִרשה לנו להציץ פנימה ואז ראינו את שורת הרובים השחורים האנגליים והמשומנים-היטב ניצבת על כן גבוה של עץ. אקדח הרקטות נחבא מאחורי שמשת זכוכית, מונח בארון קטן התלוי על הקיר. וארגזי תחמושת, וריח שמן-רובים, ואפלולית, ומתכת.
אולי דווקא משום שהייתי ילד חלש – אהבתי רובים והערצתי כלי-נשק. רק הגעתי לגיל שבו מותר לשאת נשק, חסכתי כסף מעבודות שליחות משרדית על אופניי במושבה וקניתי לי רובה טוטו זעיר, הזעיר והזול ביותר שראיתי מעודי, והייתי יוצא עימו באופניי למִטווחים בשדות שמחוץ למושבה. שאני איטיב לקלוע! – איזו בדיחה. הלא הייתי ילד שסבל מסחרחורות, ולאחר בדיקות רבות (תודה לאל, הפעם לא היה צורך לחפור בעכוזי כדי למצוא את הסיבה) הגיעו למסקנה שהתקלה היא בעיניי. אני רחק-רואי וצריך משקפי-קריאה, כי כל מה שקרוב לעיניי מטושטש אצלי ואז אני מסתחרר כי אני קורא הרבה.
וכך יריתי ויריתי אבל מעודי לא הצלחתי לראות בחדות את הכוונת התחתונה. ואם תאמרו – מדוע לא חבשת משקפיים! – זה לא היה עוזר כי אז הייתי רואה בחדות רק את הכוונת התחתונה, וכל השאר – העליונה ולוח-המטרה – כתם מטושטש אחד.
הרובה נמצא ברשותי עד היום, ברישיון, אך לא השתמשתי בו זה עשרות שנים, מאז יריתי בו בצפע במאפייה בעין-גדי, שם שימשתי כאופה, וכפי שכבר עמדתם על מנהגיי בספר הזה – קשה לי לזרוק דברים ישנים מן הבית. חברים שלי קוראים לי "הסופר-הפקיד" כי תיקי תכתובת וכריכות כרסתניות של דפי-נייר גודשים את ארונותיי ומדפיי כמו במשרד.
"כמובן שעושים לי חוקן לפני הצילומים, ועוד איזה חוקן, טוטאלי! הלא רק ממנו אני מגיעה בקלות לְרִיאֵל-אורגזמה! ומה אתה חושב שלא מורחים לי ברֶקטוּם שמן-סיכה וַגינאלי אַחֲלָה? אחרת איך היו יכולים לעשות לי בסוף הסצֶנָה אִין-אַאוּט אִין-אַאוּט לפחות חמש דקות בַּאַס עד שאגמור וכל הזמן הַפִּינֶס הלח של הפַּרטנֵר נשאר נקי בלי שיראו בַּטֵיק נמרח עליו אפילו פירור אחד שִׁיט שלי?"
[סליחה, הקטע השתרבב בקובץ-המחשב שלי מראיון גלוי-לב עם כוכבת סרטי פורנו אמריקאית שערכתי לצורך כתיבת ספר שבוודאי יתאים מאוד לדימוי הספרותי שלי בעיני הביקורת והקוראות המשכילות ואני מקווה מאוד שהתקלה במחשב לא תחזור].
איה אהבה את צבי.
התפלשנו בחול החם, הצהבהב. איה היתה לבושה במכנסי-התעמלות כחולים עם גומיות לירכיה, ובגופייה צבעונית. למדנו יחד באותה כיתה אך היא היתה הצעירה מכולם. והיו לנו שיחות ממושכות על – איך נולדים ילדים? מהי ברית-מילה? מהו זיון?
צבי אמר שברית-מילה היא כך: על הזין צומחת שערה, וקוצצים אותה, ליהודים – שמונה ימים אחרי הלידה, ולערבים בגיל שלוש-עשרה.
היינו תמימים. טרם הבנו הרבה בכל העניינים האלה. טרם התעוררו בנו הגבריות והנשיות על כל התענוגות והצרות שנִלווים עליהן מגיל ההתבגרות ואילך. אך ההבדל בינינו לבין צבי היה בכך שהוא מעולם לא הודה שאינו יודע דבר-מה. הדימיון שלו פעל והמציא כל הזמן, ובכלל, הרבה יותר מתאים היה שהוא יהיה סופר, ולא אני.
גיורא אמר שקוצצים חתיכה שלימה.
האם איה ראתה פעם ברית-מילה? התעניין צבי.
לא.
גיורא לא היסס והראה לה את שלו.
היא צחקה.
מה עוד שגיורא סימן למענה באצבעו את היקף טבעת אות-הברית שלו, מקום החיבור של עורלתו-לשעבר לבסיסה, וניער אותו, והיה מוכן אפילו להשתין בפניה.
"ואיך זה אצל ילדות?" המשיך לחקור צבי כמו איזה נַנְסֶן או אַמוּדַנְסֶן של הקוטב הגופני.
היא לא רצתה להראות לנו. אסור לה, אמרה.
"יש או אין?" היתמם צבי.
וגיורא הפציר. אם הוא הראה!
היא סירבה.
צבי: "ומה זה לזיין?"
"שמים את הפּיפּי בין הרגליים של הבת," אמר גיורא.
"אבל איך?"
היתה שתיקה של מבוכה.
צבי: "אולי כדאי שגיורא יזיין את איה?"
לא. איה לא היתה מוכנה.
אבל גיורא הפציר בה, כבד-פה ועקשן. זה לגמרי לא כואב. היא רק צריכה לשכב והוא יֵשב עליה, קצת.
"רק אם צבי מסכים."
קמנו מתוך החול, מנערים את הגרגירים שדבקו בבשרנו, והלכנו, רציניים ואיטיים, לתחנת האוטובוס. שם, בצריפון הלוחות הירוקים וגג הפח, לצד הכביש, בחול העמוק, רווי ריחות השתן, נראה לנו המקום המתאים. הקירות היו פרוצים-בחלקם, ובכתובות שהיו חרותות ומצויירות עליהם היה אפשר לקרוא –
"בחצות הלילה
בצאת הכוכבים
איה וצבי
יצאו מחותנים!"
ו –
"לגיורא יש זוּבִּי גדול
להפחיד את שִירְלִי טֶמְפֶּל!"
ו –
"על העֱרִי של נוֹוַאר יוֹשְׁבָה נטלי
לא על של אורי, גם לא על שלי!"
(מה שהיה כתוב שם על גיורא, זה ברוסית – שיניים. ויש על כך כמה בדיחות. אבל לא בא לי לספר. אני קיבלתי צמרמורת מהלכלוך על נלי, שלא העזו לכתוב את שמה במפורש ולכן הוסיפו לו טי"ת).
איה נכנסה ראשונה. אנחנו חיכינו. כאשר נכנסנו היא כבר שכבה על הבטן.
"אבל רק לרגע אחד," אמרה, "אני לא מרשה יותר."
"צריך להוריד לגמרי," אמר צבי, "אחרת זה לא נקרא זיון."
"לא."
הם התווכחו. למזלנו לא התקרב שום מבוגר לצריף התחנה. לבסוף הסכימה. אולי רצתה לעורר את קִנאתו של צבי? היא שכבה על בטנה והפשילה מעט את מכנסי-ההתעמלות הכחולים שלה כשהיא מגלה בפניו את ראשיתו של עכוזה הקטן והלבנבן, כי שם השמש לא שזפה אותה כאת שאר עורה החום-צהבהב והחלק כמשי. גיורא מיד התיישב עליה. הוציא את אברו העבה והרפוי, כמו שעושים כדי להשתין, ונגע בה. עורו היה חלק לגמרי. טרם צימח אפילו שערה אחת.
צבי ואני התבוננו בו מאחור ביראת כבוד. מצטופפים לצידו בצריף הקטן, נרגשים ולא כל כך מבינים. שם יושב גיורא, רציני, רְחב כתפיים ושְׁמַן-עורף, ומושך בכפתור ההשתנה הגדול שלו בחשיבות עצומה. ואיה רובצת תחתיו, כנועה בחול הצהוב שיש בו גם בדלי-סיגריות, סמוך לספסל-העץ החבוט שעל רצפת החול. ומבין החורים שבדפנות הצריף ראינו נשקפת את חומת חצר-האחוזה של משפחת פלז.
מרגע שנגע בסדק שלה, החל הכפתור של גיורא ולגדול ולהתעבות עד שניראה ארוך כמו של נוֹוַאר רק בהיר יותר, וניסה לפלס לו דרך בין עגבותיה שֶׁרָטטו קצת לקראתו והחלו נפערות.
האם תרשה איה גם לצבי ולי?
אך לא. פתאום נבהלה. אולי נשמעו צעדים מתקרבים? אולי בֶּנוֹ היֵקֶה המפגר, שאבריו רועדים כפּינוֹקיו, בא עם הטורייה להציף בערוגות את דרך החול המובילה לכביש כדי שהעגלות לא תשקענה בה? אולי נרתעה איה ממה שמתחולל בתוכה? מיד קמה ומשכה למעלה את מכנסיה המופשלים-מעט, פלטה "אִיחְס!" מתוק כמו אצבעות רגליה השחומות שיכולת לשים אותן בפה כל-כך מתוקות היו ואפילו יפות משל נלי אהובתי החיוורת, והסתלקה בהשמיעה פּוּקִיק, כמו הנקודה בסוף משפט – מותירה בזיכרוננו הנרגש את דמות הסדק הענוג שלה, וגיורא הִמְתִיז משהו לבן על רצפת החול הצהוב כשהוא קולע את טיפותיו בבדלי-הסיגריות. ואנחנו מיד כתיישים אחריה, "איה! איה!" – מבלי להשיגה. וגיורא, שכבר העלה את מכנסיו, מדביק אותנו בעודו מתנשף תוך כדי ריצה, ואומר:
"ראיתם? נגעתי לה! נגעתי לה! בִּחְיַאתִי שנגעתי לה! – ושלוש סֵקוּנדוֹת... על אמת... גם זִייַנְתוֹתָה!"
צבי אומר כי ככל שאנחנו מזדקנים אצלי זה מתבטא בכך שאני סובל מיתר לחץ מחשבות זימה שצובעות מחדש את זיכרונותיי ומסיידות לי את השכל בִּכְּחול זנאים מדאיג.
אני עונה שאני נהנה ממחשבות זימה מיום שצמחו לי שערות על הקטן וכי אין שינוי בזיכרונותיי חוץ מפרטים אחדים שקודם לא יכולתי לפרסם במלואם מחשש לפגיעה באנשים חיים.
צבי אומר שאני מפנטז על החיים והמתים גם יחד, ומספר את הסוף בגִרסה קצת אחרת:
פתאום נבהלה איה. אולי נשמעו צעדים מתקרבים? קמה ומשכה מיד למעלה את מכנסיה המופשלים-מעט והסתלקה. מותירה בזיכרוננו את דמות הסדק הענוג שלה. ואנחנו כתיישים אחריה, מבלי להשיגה, וגיורא מדביק אותנו ואומר:
"ראיתם? נגעתי לה! נגעתי לה! בִּחְיַאתִי שנגעתי לה – בשערות של האורווה!"
"ערווה, טַמְבַּל!" עצר צבי, "הגיע זמן שתבדיל – באורווה עומד הסוס, בערווה יושב הכּוּס!"
המילים השפיעו באופן מאגי על גיורא שהתרחק מאיתנו בדהרה כשהוא מדקלם: "בַּ-אוּר-ווה עו-מד ה-סוס! – בַּ-עֶר-ווה יו-שב ה-כּוּס!" – וככל שרץ מהר יותר כן היו הרווחים בין הברות המילים קצרים יותר, כמו ששרים את השורות האחרונות בבתים האחרונים של השיר "אחד מי יודע" בליל הסדר.
מאותו יום התפרסם הדבר בכיתה: "גיורא זִייֵן את איה." והרי הם זוג לכל דבר, כאילו התחתנו. ועם צבי היתה "ברוגז" תקופה ארוכה. לא קשה להבין למה ומדוע. הלא אותו היא אהבה. ואילו עם גיורא רק שיחקה כדורגל, כמו בן, ואם במקרה נותרו רגע לבד, לא היה להם מה לומר זה לזה.
מעתה כבר היה ברור ומומחש לנו כיצד באים ילדים לעולם (אמנם, לא מאחור, כמו שנגע בה גיורא). כמו העז הדורשת בגעייה שאינה פוסקת, מדי סתיו, שיביאוה אל התיש. כמו פר השועט אל הרפת בחצר האחוזה. כמו תרגולות שכורעות תחת התרנגול בחצר הבית. כמו יונה תחת יון. כמו ברווזה תחת ברווז בעל זין דק שמסתלסל תחתיו כחולץ-פקקים ורוד.
בעל התיש בֶּרְל פֶּסִילוֹב, שהסופר יוסף חיים ברנר, שהתגורר פרק-זמן בפרבר של המושבה, הקדיש בשנת 1911 לאחיו המת הֶנִיך פסילוב את הרומאן החשוב והאמיתי הראשון של הספרות העברית בארץ-ישראל "מכאן ומכאן" – היה מרים (בֶּרל, לא ברנר) לאחר מעשה את רגליה האחוריות של העז, טופח על גבה ומלטף פעמים אחדות את עמוד-שִדרתה ומרעיד אותו כלפי מטה, לכיוון ראשה, כדי שהחומר שהכניס לה התיש יחדור היטב לתוך רחמה ולא ייפלט החוצה.
"גיורא," אני זוכר ששאלתי, ברגע של אמת ופחד, כשחזרנו עם העז, "אתה חושב שכך עושה גם אבא לאימא, במיטה, אחרי ש..."
"השתגעת?" ענה, "מה הם, קופים? בהמות? אִיחְסִים כאלה? מזדיינים?"
ברור שהוא צודק במאה אחוז, אבל –
"אז איך?"
"אצל בני-אדם זה לגמרי אחרת," אמר, "זה מוכרח להיות אחרת מפני שהם בני-אדם."
והנה עכשיו אנחנו כבר יודעים בדיוק איך זה אצל בני-אדם, כמו גיורא ואיה. נוגעים בה בקטן, משפריצים משהו לבָן, וזהו. "על העֱרִי," כמו שגיורא אומר. "שטיקע-ברויט," וזהו זה. גם שירלי טמפל המתולתלת המתוקה יש לה כּוּס.
*
את העז שלנו, חבּיבּה, היה צריך למשוך בכוח אל התיש של ברל, כי טרם ידעה לאן היא מוּלכת, וגם בדרך חזרה היתה מתעקשת, המסכנה, מסובבת ראשה לאחור וגועה בתלונה פעם אחר פעם כמתגעגעת, וצריך שוב למשוך אותה בכוח, חזרה אל הדיר, על פני מחצית המושבה.
לתקופת חצי השנה, באביב, היתה חביבה ממליטה גדי אחד או שניים. בתקופת הריונה היו "מייבשים" אותה, חדלים לחלוב. ואילו לאחר ההמלטה היה החלב שופע מעטיניה, ולא היינו מניחים לגדיים לינוק אצלה פן יתרגלו אליה ולא תניח לנו לחלוב אותה. אני הייתי חולב את העז פעמיים ושלוש ביום, כך במשך רוב שנות נעוריי. ואת הגדיים הייתי משקה מבקבוק בעל פיטמת גומי המיועדת לתינוקות.
איזו אהבה עוררו עליהם הגדיים הלבנים המתרוצצים בחצר. שעות ארוכות היינו מלטפים אותם, מנשקים, מחבקים, מניחים להם לינוק אצבע כאילו היא פיטמה, לנשוך בה בשיניהם הרכות, הדגדגניות (כל חיי היכרתי רק אישה אחת שככה השתגלה), מריחים את הריח העיזי-תינוקי שלהם, ריח חריף של חלב ופרווה טרייה, ריח בהמה דקה, מפונקת.
אם נולדה גדייה – היה אפשר למכור אותה בבוא העת שתגדל לעז מניבה חלב. אך גדי, אחד היה גורלו – להישחט בבוא העת ולהיות למאכל. בשנים הראשונות היה אבא-של-גיורא שוחט אצלנו את הגדיים. וכך היה עושה – לאחר שהוגר כל דמו של הגדי ונספג בחול, היה תולה אותו באחת מרגליו האחוריות על מריש במחסן, ופושט את עורו ומנתח בסכין חדה את קרביו ופרקיו על פי סדר קבוע, ממש כפי שהיה עושה לארנבות שצד. מניח את כל הנתחים בקערת אמאיל לבנה עד שלבסוף לא נותר מן הגדי אלא בדל כף-רגל קשור למעלה בחבל.
הוא לימד אותי לשטוף היטב את עור הגדי, לפרוש אותו על קרש בצידו הפנימי, החלק, כלפי מעלה. למתוח אותו היטב במסמרים קטנים סביב שוליו, ולזרות עליו שִכבת מלח-בישול. כחודש ימים היתה הפרווה מתייבשת בשמש, ריח הצאן העז נפוג מעט – והיא כשרה לשימוש בבית בתור שטיח לרגלי המיטה, לקראת החורף המתקרב, שבו חביבה שוב מעוברת.
הייתי ילד חלש, וכאמור עם רגש נחיתות, אבל "כישרוני בידיים", ולכן שלחו אותי ללמוד (יומיים) בבית-הספר המקצועי "שבח" בתל-אביב. למדתי מאבא-של-גיורא כיצד פושטים עור ובותרים ארנבת וגדי. וכיצד שוחטים. ובשנה שבה חדלתי לשחק שעות בפלסטלינה וכבר התחלתי להתבגר, עם החלומות הלחים ועם הכאבים בפטמות (ככה אצלנו, הבנים) וכל השאר – בשנה ההיא עזבה את שכנותנו המשפחה של גיורא ועברו לבית חדש, ולא היה מי שישחט את הגדי. ואז אני, במו-ידיי, שחטתי את הגדי הלבן שאותו יילדתי והנקתי מבקבוק ונשקתי ופינקתי. פשטתי את עורו מעליו וניתחתי את בשרו לכל חלקיו כבקיא ורגיל, והבאתי אותו בקערה אל אימא למִטבח, בתור נתחים-נתחים.
אף אחד לא האמין. "איך נער עדין כמו אוּרי מסוגל לעשות דבר שכזה?"
מסוגל גם מסוגל.
ובשבת גם אכלתי את הצלי. בשר עדין ודביק קצת, כאילו יצוק בו עדיין טעם החלב אשר ממנו נוצר.
אהוד בן עזר
רון גרא
אָבוּקָדוּס
פּוֹרֵס לִי פְּרוּסוֹת אָבוּקָדוּס
כְּמוֹ שֶׁאִמָּא הָיְתָה אוֹמֶרֶת
מוֹסִיף בָּצָל קָצוּץ
מוֹעֵךְ בֵּיצָה קָשָׁה בְּמַזְלֵג יָשָׁן
שֶׁנּוֹתַר מִבֵּית הוֹרַי,
טִיפּוֹת שֶׁמֶן זַיִת שֶׁנָּסַכְתִּי
מְנַצְנְצוֹת עִם הַדֶּמַע בְּעֵינַי.
דְּמוּת אֲחִי עוֹלָה בִּי.
מֵבִיא לוֹ אָבוּקׇדוּס
מַחֲנוֹת הַפְּרִימָדוֹנָה
הַסְּמוּכָה לְבֵית הָאָבוֹת
שֶׁבּוֹ שָׁהָה בִּשְׁנוֹתָיו הָאַחֲרוֹנוֹת.
הוּא לֹא מְסַיֵּם לֶאֱכוֹל עַד שֶׁמְּלַקֵּק
כָּל אֶצְבַּע וְאֶצְבַּע.
תּוּגָתוֹ פָּגָה.
בְּגַאֲוָה מְסַפֵּר לְבָאֵי בֵּית הָאָבוֹת
עַל עֲצֵי הָאָבוֹקׇדּוּס
וּשְׁתֵּי עֵינָיו בּוֹרְקוֹת.
נִזְכַּר בַּחֲצַר יַלְדוּתֵנוּ שֶׁבָּהּ
צָמְחוּ שְׁנֵי עֲצֵי אָבוּקׇדוּס
עֲנָקִיִּים.
אָחִי וְאָבִי
דִּשְּׁנוּ, קָבְרוּ אֶת עֲלֵיהֶם שֶׁנָּשְׁרוּ
בְּגוּמוֹת הַהַשְׁקָיָה שֶׁמִּסָּבִיב.
אֶת גִּזְעָם צָבְעוּ בְּסִיד לָבָן.
שְׁכֵנִים בָּאוּ עִם מַגְרֵפוֹת אֲרֻוכּוֹת
לִקְטוֹף מִפְּרִי הַמְּגָדִים הַנִּשָּׂא
שֶׁלֹּא היה טָעִים מִמֶּנּוּ.
אֲנִי מוֹרֵחַ בְּסַכִּין אֶת הַמִּרְקָם שֶׁהֵכַנְתִּי
עַל פְּרוּשׂוֹת לֶחֶם קִינוֹאָה,
זִכְרוֹנוֹת בֵּית אַבָּא עוֹלִים בִּי
מְתַבְּלִים
אֶת אֲרוּחָתִי.
מנחם רהט
אש זרה אשר לא ציווה ה'
בכנס מנהלים באילת, שממנו הודרה משתתפת רק בשל מאבקה לאור ההלכה לחיוב המשתמטים להתגייס למלחמת המצווה להצלת ישראל, נחשפה תורה חדשה של קיצונֵי הציונות הדתית: השתמטות כן, שיוויון בנטל – פאסה * את מי מעניין מה לימדונו משה ויהושע, דוד המלך ודבורה הנביאה, ופוסקי כל הדורות?
אש זרה אשר לא ציווה ה', משתוללת במקומותינו. 'מיזרחיסטים' (על פי הגדרתם המתנשאת בלקסיקון החרדי), יהודים שומרי תורה ומצוות, פוסלים בקלות דעת את ההלכה, ומיישרים קו, משיקולים פוליטיים קונייקטורליים בלבד, רחמנא ליצלן, עם הכופרים בתפיסה ההלכתית המובהקת, וגורסים ברוב איוולתם שהתגייסות למלחמת מצווה להצלת ישראל, כבר חדלה להיות מצווה וחובה, כפי שהורונו גדולי הראשונים והאחרונים, והינה עניין נפסד שראוי להימחק מתורת ישראל. המאבק הצודק מאין כמוהו כנגד אפלייה ממלכתית בין דם לדם, והמערכה להסרת חסינות ממלכתית לרבבות חרדים, הפכו נבילה וטריפה!!!
אש זרה איכְּלה כל מה שנחשב בעיני ה'מזרחיסט' המצוי למצווה מדאורייתא. מי שמאמץ הנהגה יהודית על פי משה רבינו, יהושע בן נון, דבורה הנביאה, דוד המלך, ושאר גדולי הדורות, כולל החזון איש והרב שך, מוכרז שמאלן רדיקלי, תומכם של היאירים גולן ולפיד, רל"ביסט. מה שהיה המיין סטרים המזרחיסטי, הפך לכפירה שמתירה סתימת פיות והלבנת פנים.
קשה להאמין שעד כאן הידרדרנו, אבל העובדות מדברות בעד עצמן: פעילה בקהילה הדתית לאומית בלוד, ושמה נועה מבורך, שבעלה נאלץ לשרת כבר מאות ימים בצה"ל בהיעדר מתגייסים שייקלו מעליו מעט מן העול, השתתפה בהקמת 'שותפות לשירות', שכל דרישתו היא שיוויון בשירות להצלת עם ישראל. מבורך, אם לארבעה, שבאה מלב ליבו של מפעל ההתיישבות (היא נולדה בגוש עציון וסבה היה חכל"ש גרשון שפט, ממייסדי גוש אמונים), לא רצתה שום דבר מעבר לשיוויון בנטל. בעולם מתוקן היתה הופכת ליקירת האומה, מועמדת ראויה להעלאת משואה ביום העצמאות.
אבל מה שהיה בעבר בגדר קונצנזוס מבורך והכי נרחב בציונות הדתית, הפך היום בעוונותינו להיות פאסה. מי שמעלה דרישה כזו מואשם – בעיקר בפי חרד"ליסטים, אבל לא רק, וגם בפי סתם ביביסטים! – במתן יד להפלת ממשלת נתניהו, ובהענקת שירותי חינם – אידיוטים שימושיים, כבר אמרנו? - לגולן וללפיד. ערוץ 14 פירסם שפעילות 'שותפות לשירות' הן בעצם פעילות בשמאל הרדיקלי (מה הקשר??? – כיצד פעילי ימין – ויש רבים כאלה – שדורשים שיוויון בשירות, ממותגים אוטומטית לשמאל רדיקלי???).
ואולי ההיפך הוא הנכון. אולי האידיוטים השימושיים שפועלים בדיעבד בשירות המשתמטים לטובת שיחרורם ממצוות הצלת ישראל, הם-הם המשחקים לידיו המנואצות של האוייב החמאסי הפועל על בסיס עקרונות ה'מיין קאמפף' ההיטלריסטי?
מדהים אגב להיווכח שקיימת קורלציה מטורפת בין תומכי שיחרורם של חרדים – למתנגדי גיוס בנות לצה"ל. עצם הדיון על מקומן של נשים בצבא נתפס אצלם כמזימה של השמאל הקיצוני שנועדה להחליש את צה"ל; ועצם התמיכה בגיוס חרדים, הינה לדידם קונספירציה להפלת הממשלה.
ורק על שאלה אחת אין מלביני הפנים והמדירים והמכפישים מסוגלים להשיב: אם לא חרדים ואם לא נשים – איך יעמוד צה"ל במשימת הקודש הקיומית להגנת ישראל?
נשוב לסיפורה של נועה מבורך, מלח הארץ, שבסך הכול מייצגת עמדה מזרחיסטית מקורית, הכי לגיטימית שיכולה להיות. נועה מבורך הוזמנה להופיע ביום א' האחרון בכנס אילת של מנהלי החינוך הדתי של הציונות הדתית. אבל בהיותה בנתב"ג, רגע אחר הצ'ק אִין, אירע טוויסט בעלילה: טלפון בהול הגיע מהפקת הכנס. "החלטנו לוותר על הופעתך," אמרו לה, "כי את פעילה ב'שותפות לשירות'. אתן מעוררות מחלוקת ובכנס של חינוך דתי צריך אווירה טובה. כמה מהשותפים פנו אלינו וביקשו שלא תגיעו."
נועה חזרה הביתה – אבל לא בבושת פנים, כי אם בראש מורם. ברוח מאמרו של פאפוס בן יהודה לרבי עקיבא: 'אַשְׁרַיִךְ שנתפסת על דברי תורה.'
בבית שאלו הילדים המופתעים לפשר השיבה הבלת"מית.
"עניתי," סיפרה נועה מבורך, "שביטלו לי את הכנס. שאנשים מפחדים שאגיד מה אני חושבת על חוק הגיוס.' ושוב הבת שלי: 'אמא זה ממש לא יפה מה שהם עושים למשפחה שבה אבא כל הזמן במילואים ולאימא איכפת שיהיו עוד חיילים'."
במילים אחרות, גם ההפקה של הכנס המיינסטרימי של הציונות הדתית, סברה שדרישה לקיים את ההלכה הצרופה, הגורסת שבמצבנו יוצאים חתן מחדרו כלה מחופתה, היא פאסה. עבר הכלח על הסדר הישן. כפי שהתריס מישהו בברושור לוחמני, צבוע בשחור ואדום מנקרי עיניים: "הן לא בעד גיוס, הן נגד הימין, הן שותפות בשירות השמאל."
ואם הלבנת הפנים הפומבית הזו מזכירה לכם את סיפורם של קמצא ובר קמצא ערב החורבן – אתם ממש לא טועים.
חז"ל כבר הבינו בראייתם הרחבה כי החורבן אינו רק פרי אירועים גדולים דווקא. ערב החורבן, הם אומרים, היו הבזקים קטנים של מעשי חרפה 'בלתי חשובים' שאותתו על בואו. על מה חרבה הארץ? שאלו חז"ל והשיבו: על קמצא ובר קמצא, ועל חיילים רומיים שבזזו תרנגול ותרנגולת תמימים לארוחת הצהריים, ועל כרכרה אחת שיְצולה נשבר ולתיקונו נעקר עץ ארז. ובזמננו? בסך הכול רצתה אישה שוחרת צדק, שבעלה משרת ללא סוף במילואים, רק להילחם בעוול ולהרחיב את שורת המשרתים, והכל על פי דין תורה ודינא דמלכותא, אבל היא הוכרזה שמאלנית, עוכרת ישראל. אש זרה אשר לא ציווה ה'.
מי יגלה עפר מעיניך, ההוגה ג'ורג' אורוול, שחזה לפני 77 שנה, בספרו '1948' את מה שיתחולל בכנס המנהלים באילת: הטוב הוא רע, הרע הוא טוב; אמירת אמת אלוהית מוסרית טהורה, כמו הזעקה לשיוויון בנטל, היא שקר, היא קפלינזם, היא תמצית הרשע, היא אינה ראויה להישמע בתוך ציבור מיזרחיסטי, שגם בתוכו סותמים פיות ומעוותים אמת. הקריאה לשיוויון זה לחלשים; התמיכה בהשתמטות היא הימין החדש...
אבל למה אורוואל? כבר חז"ל חזו זאת כמעט אלפיים שנה לפניו: "רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, דּוֹר שֶׁבֶּן דָּוִד בָּא בּוֹ – יִרְאֵי חֵטְא יִמָּאֵסוּ, וּפְנֵי הַדּוֹר כִּפְנֵי כֶּלֶב, וְהָאֱמֶת נֶעְדֶּרֶת״ (סנהדרין צ"ז). השקר יולבן עד כדי לגיטימיות. פני הדור כפני הכלב. אפלייה נפשעת בין דם לדם, היא אִין. דוברי/ות האמת מושפלים/ות, והשקר מנצח. עלמא דשיקרא.
אבל, "הסיפור הוא לא אני," סיכמה נועה מבורך את גירושה הנקלה. "הסיפור הוא אנחנו – הציונות הדתית ולאן פנינו... אנחנו נמשיך לשרת ואנחנו נמשיך לחשוף את בלוף חוק הגיוס. לשם שמיים."
מנחם רהט
אש זרה אשר לא ציווה ה', משתוללת במקומותינו. 'מיזרחיסטים' (על פי הגדרתם המתנשאת בלקסיקון החרדי), יהודים שומרי תורה ומצוות, פוסלים בקלות דעת את ההלכה, ומיישרים קו, משיקולים פוליטיים קונייקטורליים בלבד, רחמנא ליצלן, עם הכופרים בתפיסה ההלכתית המובהקת, וגורסים ברוב איוולתם שהתגייסות למלחמת מצווה להצלת ישראל, כבר חדלה להיות מצווה וחובה, כפי שהורונו גדולי הראשונים והאחרונים, והינה עניין נפסד שראוי להימחק מתורת ישראל. המאבק הצודק מאין כמוהו כנגד אפלייה ממלכתית בין דם לדם, והמערכה להסרת חסינות ממלכתית לרבבות חרדים, הפכו נבילה וטריפה!!!
אש זרה איכְּלה כל מה שנחשב בעיני ה'מזרחיסט' המצוי למצווה מדאורייתא. מי שמאמץ הנהגה יהודית על פי משה רבינו, יהושע בן נון, דבורה הנביאה, דוד המלך, ושאר גדולי הדורות, כולל החזון איש והרב שך, מוכרז שמאלן רדיקלי, תומכם של היאירים גולן ולפיד, רל"ביסט. מה שהיה המיין סטרים המזרחיסטי, הפך לכפירה שמתירה סתימת פיות והלבנת פנים.
קשה להאמין שעד כאן הידרדרנו, אבל העובדות מדברות בעד עצמן: פעילה בקהילה הדתית לאומית בלוד, ושמה נועה מבורך, שבעלה נאלץ לשרת כבר מאות ימים בצה"ל בהיעדר מתגייסים שייקלו מעליו מעט מן העול, השתתפה בהקמת 'שותפות לשירות', שכל דרישתו היא שיוויון בשירות להצלת עם ישראל. מבורך, אם לארבעה, שבאה מלב ליבו של מפעל ההתיישבות (היא נולדה בגוש עציון וסבה היה חכל"ש גרשון שפט, ממייסדי גוש אמונים), לא רצתה שום דבר מעבר לשיוויון בנטל. בעולם מתוקן היתה הופכת ליקירת האומה, מועמדת ראויה להעלאת משואה ביום העצמאות.
אבל מה שהיה בעבר בגדר קונצנזוס מבורך והכי נרחב בציונות הדתית, הפך היום בעוונותינו להיות פאסה. מי שמעלה דרישה כזו מואשם – בעיקר בפי חרד"ליסטים, אבל לא רק, וגם בפי סתם ביביסטים! – במתן יד להפלת ממשלת נתניהו, ובהענקת שירותי חינם – אידיוטים שימושיים, כבר אמרנו? - לגולן וללפיד. ערוץ 14 פירסם שפעילות 'שותפות לשירות' הן בעצם פעילות בשמאל הרדיקלי (מה הקשר??? – כיצד פעילי ימין – ויש רבים כאלה – שדורשים שיוויון בשירות, ממותגים אוטומטית לשמאל רדיקלי???).
ואולי ההיפך הוא הנכון. אולי האידיוטים השימושיים שפועלים בדיעבד בשירות המשתמטים לטובת שיחרורם ממצוות הצלת ישראל, הם-הם המשחקים לידיו המנואצות של האוייב החמאסי הפועל על בסיס עקרונות ה'מיין קאמפף' ההיטלריסטי?
מדהים אגב להיווכח שקיימת קורלציה מטורפת בין תומכי שיחרורם של חרדים – למתנגדי גיוס בנות לצה"ל. עצם הדיון על מקומן של נשים בצבא נתפס אצלם כמזימה של השמאל הקיצוני שנועדה להחליש את צה"ל; ועצם התמיכה בגיוס חרדים, הינה לדידם קונספירציה להפלת הממשלה.
ורק על שאלה אחת אין מלביני הפנים והמדירים והמכפישים מסוגלים להשיב: אם לא חרדים ואם לא נשים – איך יעמוד צה"ל במשימת הקודש הקיומית להגנת ישראל?
נשוב לסיפורה של נועה מבורך, מלח הארץ, שבסך הכול מייצגת עמדה מזרחיסטית מקורית, הכי לגיטימית שיכולה להיות. נועה מבורך הוזמנה להופיע ביום א' האחרון בכנס אילת של מנהלי החינוך הדתי של הציונות הדתית. אבל בהיותה בנתב"ג, רגע אחר הצ'ק אִין, אירע טוויסט בעלילה: טלפון בהול הגיע מהפקת הכנס. "החלטנו לוותר על הופעתך," אמרו לה, "כי את פעילה ב'שותפות לשירות'. אתן מעוררות מחלוקת ובכנס של חינוך דתי צריך אווירה טובה. כמה מהשותפים פנו אלינו וביקשו שלא תגיעו."
נועה חזרה הביתה – אבל לא בבושת פנים, כי אם בראש מורם. ברוח מאמרו של פאפוס בן יהודה לרבי עקיבא: 'אַשְׁרַיִךְ שנתפסת על דברי תורה.'
בבית שאלו הילדים המופתעים לפשר השיבה הבלת"מית.
"עניתי," סיפרה נועה מבורך, "שביטלו לי את הכנס. שאנשים מפחדים שאגיד מה אני חושבת על חוק הגיוס.' ושוב הבת שלי: 'אמא זה ממש לא יפה מה שהם עושים למשפחה שבה אבא כל הזמן במילואים ולאימא איכפת שיהיו עוד חיילים'."
במילים אחרות, גם ההפקה של הכנס המיינסטרימי של הציונות הדתית, סברה שדרישה לקיים את ההלכה הצרופה, הגורסת שבמצבנו יוצאים חתן מחדרו כלה מחופתה, היא פאסה. עבר הכלח על הסדר הישן. כפי שהתריס מישהו בברושור לוחמני, צבוע בשחור ואדום מנקרי עיניים: "הן לא בעד גיוס, הן נגד הימין, הן שותפות בשירות השמאל."
ואם הלבנת הפנים הפומבית הזו מזכירה לכם את סיפורם של קמצא ובר קמצא ערב החורבן – אתם ממש לא טועים.
חז"ל כבר הבינו בראייתם הרחבה כי החורבן אינו רק פרי אירועים גדולים דווקא. ערב החורבן, הם אומרים, היו הבזקים קטנים של מעשי חרפה 'בלתי חשובים' שאותתו על בואו. על מה חרבה הארץ? שאלו חז"ל והשיבו: על קמצא ובר קמצא, ועל חיילים רומיים שבזזו תרנגול ותרנגולת תמימים לארוחת הצהריים, ועל כרכרה אחת שיְצולה נשבר ולתיקונו נעקר עץ ארז. ובזמננו? בסך הכול רצתה אישה שוחרת צדק, שבעלה משרת ללא סוף במילואים, רק להילחם בעוול ולהרחיב את שורת המשרתים, והכל על פי דין תורה ודינא דמלכותא, אבל היא הוכרזה שמאלנית, עוכרת ישראל. אש זרה אשר לא ציווה ה'.
מי יגלה עפר מעיניך, ההוגה ג'ורג' אורוול, שחזה לפני 77 שנה, בספרו '1948' את מה שיתחולל בכנס המנהלים באילת: הטוב הוא רע, הרע הוא טוב; אמירת אמת אלוהית מוסרית טהורה, כמו הזעקה לשיוויון בנטל, היא שקר, היא קפלינזם, היא תמצית הרשע, היא אינה ראויה להישמע בתוך ציבור מיזרחיסטי, שגם בתוכו סותמים פיות ומעוותים אמת. הקריאה לשיוויון זה לחלשים; התמיכה בהשתמטות היא הימין החדש...
אבל למה אורוואל? כבר חז"ל חזו זאת כמעט אלפיים שנה לפניו: "רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, דּוֹר שֶׁבֶּן דָּוִד בָּא בּוֹ – יִרְאֵי חֵטְא יִמָּאֵסוּ, וּפְנֵי הַדּוֹר כִּפְנֵי כֶּלֶב, וְהָאֱמֶת נֶעְדֶּרֶת״ (סנהדרין צ"ז). השקר יולבן עד כדי לגיטימיות. פני הדור כפני הכלב. אפלייה נפשעת בין דם לדם, היא אִין. דוברי/ות האמת מושפלים/ות, והשקר מנצח. עלמא דשיקרא.
אבל, "הסיפור הוא לא אני," סיכמה נועה מבורך את גירושה הנקלה. "הסיפור הוא אנחנו – הציונות הדתית ולאן פנינו... אנחנו נמשיך לשרת ואנחנו נמשיך לחשוף את בלוף חוק הגיוס. לשם שמיים."
מנחם רהט
נעמן כהן
מר קלויזנר-עוז, היטלר כן נמצא!
בגיליון חגיגי של "הארץ", שהוקדש ליום הולדתו ה-70 של הסופר עמוס קלויזנר-עוז, הוכתר עוז בתואר "האדמו"ר של השמאל," "המצפון של השמאל" ("הארץ", גלריה, 8.4.09) בהשפעת הספרות הרוסית הגדולה ודמותו של טולסטוי, מתנאה קלויזנר-עוז בהיותו מעין מופת מוסרי או מצפן מוסרי.
האם סופר הוא גם מצפון מוסרי? שאלתי במאמרי, "האם סופר הוא גם מצפון מוסרי? בין עמוס קלויזנר-עןז, קנוט המסון, פרדינן סלין."
[גיליון 1095 16 בנובמבר 2015].
https://benyehuda.org/lexicon/hbe/hbe01095.php
התשובה שהשבתי היא לא.
ונחזור לאקטואליה:
עמוס קלויזנר-עוז: "אי אפשר להפציץ את המוטיבציה, ולאיראנים יש גם הידע וגם המוטיבציה לייצור נשק גרעיני. וגם אם התקפה על איראן תדחה בשנה-שנתיים את ייצורו של נשק גרעיני, היא תעצים – לאין שיעור – את המוטיבציה להשתמש בו.
"בימי מלחמת לבנון הראשונה דיבר בגין על 'היטלר המסתתר בבונקר בביירות.' כתבתי אז מאמר בשם 'היטלר כבר מת, אדוני ראש הממשלה.' את האמור במאמר ההוא אני מפנה היום לנתניהו. מי שמשווה את איראן של היום להיטלר, ואת ישראל לאושוויץ, עושה מעשה אנטי-ציוני ודמגוגי, מעודד את הירידה מהארץ וזורע היסטריה.
"את שואלת אם אני מודאג? אני לא רק מודאג. אני חרד. אני רואה תהליכים ונטיות המאיימים על כל מה שיקר לי. ועל קיומה של מדינת ישראל".*
(ניבה לניר, "אין מקום אחר", "אל-ארצ'", 16.3.2012)
https://www.haaretz.co.il/magazine/2012-03-16/ty-article/0000017f-ef79-df98-a5ff-effdebde0000
אז כן, מר קלויזנר-עוז, באיראן יושב היטלר, אלא שהפעם הוא אינו שומר בסוד את תוכניתו להשמדת ישראל, אלא מכריז זאת בריש גלי. כן מר קלויזנר-עוז, סינואר, ונסראללה בבונקר שלהם היו גם כן היטלרים שבניגוד אליו הכריזו בריש גלי את מטרתם השמדת ישראל והיהודים כדרך לגאולה ע"פ דברי מוחמד נביאם. אה כן, וגם חברך הטוב הרוצח מארגון "השהידים של אל-אקצה", מרואן ברגותי, בעל אותה מטרה.
מר קלויזנר-עוז, נתניהו אינו האוייב הוא לא היטלר!
האם ייזכר בנימין מילקובסקי-נתניהו בהיסטוריה?
מעטים המנהיגים הזכורים בהיסטוריה (מחוץ לוויקיפדיה). כדי להיזכר ע"י העם על המנהיג לעשות מעשה מיוחד המטביע את זכרו לדורות. בעוד אלף שנה ייזכרו בתולדות ישראל החדשה רק שני מנהיגים בלבד: 1. דוד יוסף גרין-בן גוריון, מקים מדינת ישראל, והמנהיג המנצח במלחמת השחרור. 2. לוי יצחק שקולניק-אשכול, המנהיג ששיחרר את ירושלים מכיבוש ערבי במלחמת ששת הימים.
בהערת שוליים קטנה ייזכרו גם גולדה מאירסון-מאיר בגין היותה אישה. ראשת ממשלה שהצילה את ישראל במלחמת יום הכיפורים, ויצחק רוביצוב-רבין גם הוא ייזכר על שום שנרצח.
כל שאר המנהיגים יזכו, או כבר זוכים לצלול לתהום הנשייה. למרות ששנות כהונתו של נתניהו כראש ממשלה הן הארוכות ביותר ועולות במיספרן על אלו של בן גוריון, לו היה מסיים את כהונתו כיום לא היה נזכר כלל בהיסטוריה למרות מעשיו, ותרומתו הבלתי מבוטלת. חיזוק כלכלי ומדיני של ישראל, מניעת כיבוש אפריקאי ע"י מיליוני מסתננים מאפריקה, ומניעת הקמת ריבונות ערבית-מוסלמית ביו"ש.
הסיכוי היחיד של נתניהו להיזכר בהיסטוריה (בכל מקרה הוא לא יהיה ראש הממשלה הראשון בכלא) – הוא אם יצליח לקבוע לעד את גבולותיה המזרחיים של ישראל שיבטיחו את ביטחונה, ע"י הגשמת תוכנית אלון-רבין-טראמפ, כלומר סיפוח בקעת הירדן. האם נתניהו ייזכר בהיסטוריה?
[מן הארכיון: גיליון 1543 [25.5.2020.
https://benyehuda.org/lexicon/hbe/hbe01543.php
מאז שכתבתי את הדברים לפני שש שנים, השתנו הדברים. בנימין מיליקובסקי-נתניהו בוודאי ייזכר בהיסטוריה בהקשר של המחדל הגדול באי מניעת טבח ה-7 ביוני 2023, טבח היהודים הגדול מאז השואה.
אבל יש לו את האפשרות גם להיזכר בהיסטוריה כמציל ישראל בהבסת ציר הרשע ובראש וראשונה איראן. האם יעמוד בכך?
בכיר חמאס חשף בכנס אלג'זירה:
מה יעשו עם הנשק וכמה זמן עזה צריכה
חאלד משעל, ראש הלשכה המדינית של תנועת חמאס בחו"ל, הצהיר בנאום שנשא במסגרת פורום אל-ג'זירה בדוחא ה-17 כי התנועה לא תוותר על נשקה ולא תסכים לכל סוג של "שלטון זר" ברצועת עזה. דבריו של משעל נאמרו על רקע המעבר לשלב השני של הסכם הפסקת האש, הכולל דרישה מפורשת לפירוק הארגון מנשקו והקמת מנגנון ממשל בינלאומי לפיקוח על הרצועה.
במהלך הריאיון איתו משעל שיחרר אמירה ציונית: "ישראל תישאר האוייבת היחידה שלנו ואנחנו אינשאללה נביס אותה ואולי בפורום אל ג'זירה הבא אנחנו אינשאללה נראה את ישראל חופשית, בעזרת אללה יתעלה ויתרומם." בכיר החמאס לא שם לב שמעד בלשונו עד שהמראיין נאלץ לתקן אותו."
(אלי ליאון, "בכיר חמאס חשף בכנס אלג'זירה: מה יעשו עם הנשק וכמה זמן עזה צריכה", "מעריב", 8.2.26).
https://www.maariv.co.il/news/military/article-1282269
יש לזכור היטב את דבריו של משעל המדבר ע"פ עקרון ההודנה של מוחמד עם קורייש בהסכם חודייביה, שמטרתו להתחזק ולנצח את האוייב.
אסור להפסיק את הלחימה, יש להאמין למשעל. יש לפרק את החמאס מנשקו. וכמובן גם את הג'יהאד האיסלמי, הפת"ח, השאהידים של אל-אקצה ושאר אירגוני הטרור בעזה. עזה חייבת להיות מפורזת מנשק.
לא כל רע בא להזיק
משה גרנות: "נעמן כהן מזכיר לי איזו אבן פינה תרבותית היא 'אין שאננים בציון', ריאיונות עם מי שהיתוו השקפות העולם הראשונות במעלה – הפעם על גרשם שלום. לקנא במי שזכה לראיין אישים אלה.
לא הבנתי איך המעשה המכוער של מרדכי דויד יכול להיחשב גם הוא לטובה." ("חדשות בן עזר", 2132).
הסבר פשוט. ראה למשל שכל ההטרדות וחסימת הכבישים של הפרוטסטנטים פסקו לחלוטין.
יש להפסיק כמובן גם את אלו של מרדכי דוד שבאו כתגובה להם. ואז באמת "לא כל מעשה רע בא להזיק."
בישראל אם אדם נופל ברחוב מיד חשים לעזרתו
את המשפט הזה שמעתי רבות. לא הייתי בטוח באמיתתו עד שנפלתי ברחוב.
יום שישי, צהריים, רחוב דיזנהוף הומה מאדם. סמוך לכיכר צינה חיה ברנר-דיזנהוף, מישהו קשר קורקינט חשמלי לספסל כשרק קצהו מעבר לקו הישיבה. נתקלתי בו ונפלתי אפיים ארצה. באינסטינקט בלמתי את הנפילה בידיים, לא נפגעתי למזלי בראש רק קצת בצלעות. מיד קמתי בושה גדולה. זה לא נעים כך ליפול לעיני אנשים. מיד חשו אנשים לעזרתי. שאלו אם קרה לי משהו? אם אני צריך עזרה? מלצרית יצאה מהקפה והביאה לי כוס מים לשתות. הודיתי לה לא רציתי לשתות, רציתי רק להסתלק מהמקום, רק אחר כך חשבתי למה לא צילמתי את הקורקינט עם המספר.
מסקנה: בישראל המשפט "אם אדם נופל ברחוב מיד חשים לעזרתו" אכן נכון.
לראשונה בתולדות המדינה: שני מחבלים אזרחי ישראל יגורשו מהארץ
לראשונה בתולדות המדינה: שני מחבלים אזרחי ישראל יגורשו מהארץ, שלוש שנים אחרי העברת חוק שלילת אזרחות וגירוש מחבלים שיזם יו"ר הקואליציה, ח"כ אופיר כץ. מחבלים נוספים מועמדים לגירוש, ונמצאים בשלב גיבוש התשתית העובדתית.
https://rotter.net/forum/scoops1/932211.shtml
ב-10 בפברואר 2026, ראש הממשלה נתניהו חתם על צו תקדימי לשלילת אזרחות וגירוש של שני מחבלים בעלי אזרחות ישראלית לרצועת עזה. זוהי הפעם הראשונה שנעשה שימוש בחוק המאפשר גירוש אזרחים שביצעו טרור וקיבלו תגמול כספי מהרשות הפלסטינית.
לפי ג'מיני שני המחבלים הם:
מחמוד אחמד: נשפט ל-23 שנות מאסר בגין פיגועי ירי נגד חיילים ואזרחים. הוא שוחרר ב-2024 ומגורש כעת.
מוחמד אחמד חוסיין אל-חלסי: נשפט ב-2016 ל-18 שנות מאסר בגין פיגוע דקירה נגד נשים קשישות בשכונת ארמון הנציב בירושלים. הוא צפוי להיות מגורש עם סיום מאסרו.
מהלך מבורך, אבל אין בו כדי להחליף חוק כי כל מחבל ששוחרר בעסקת מיקוח ישוב לרצות את עונשו כשייפול לכוחות הביטחון הישראלים. שני חוקים אלו ימנעו את המוטיבציה לחטיפות.
נ.ב. מיד קמו אקטיביסטים פרו-איסלמים הדורשים לגרש גם מחבלים אזרחים יהודים. בדרך כלל ההסבר שאלו עשו פשע באופן אישי ולכן להישפט אישית ככל אזרח, אבל יש עוד הבדל מהותי, הדבר היה אפשרי לו היו עוד מדינות יהודיות אליהן היה אפשר לגרש.
פולניות (1)
בטור הקודם כתבתי על גזענותו של אהוד ברוג-ברק שרצה לגייר רק נשים בלארוסיות, ולא אוקראיניות, והנה לתדהמתי קיבלתי מנה והוצגתי כגזען בעצמי על כך שהצגתי את ברוג-ברק כגזען רק נגד האוקראיניות. אתה גזען1 קראו לי, "מדוע לא הזכרת נשים פולניות?..."
למותר לציין שהמלינות היו פולניות. מעניין שאף רומניה לא העירה לי שלא הזכרתי נשים רומניות, ואגב גם לא גברים פולנים.
פולניות (2)
אני תמיד תמה כשאני פוגש נשים פולניות מבית טוב שנפלו שבי אחרי עלילת הדם השקרית והגזענית כלפי האשכנזים של עוזי אזולאי, שהאשכנזים חטפו ומכרו ילדים תימנים לאימוץ ולניסויים רפואיים. המאמינות באמיתת עלילת הדם. הן תמיד נשים פולניות, לא גברים פולנים. רק לאחרונה היה לי וויכוח חריף עם שלוש פולניות (ודוק: אני מזכיר את המוצא כדי להצביע על הפרדוקס).
מה גורם להן לאמץ את הגזענות האנטי אשכנזית של עוזי אזולאי?
השבוע הפנתה אותי אחת מהן לראות את הסרט החדש. ראיתי והגבתי לה את דעתי, ויום לאחר כך הופיעה גם רצנזיה על הסרט בעיתון "הארץ":
הסרט החדש על ילדי תימן לא עוסק באמת
אלא בחיפוש אשמים, ורצוי מאירופה
בתחילת הסרט "וַ'יְנִי (איפה) ידידה?" מופיעה השיקופית הבאה: "עם הקמתה של מדינת ישראל… נעלמו למעלה מאלף תינוקות ממחנות העולים… יותר ממחציתם היו ממוצא תימני… גורלם של מרבית הילדים אינו ידוע." בסוף הסרט מופיעה שיקופית נוספת: "כ-70 שנה עברו, אך מאות התינוקות שנעלמו לא אותרו ולא נמצאו הוכחות למותם." סרט, שמתחיל ומסתיים בשקר כה בוטה, מחייב התייחסות ביקורתית חרף הסיפור האנושי הקשה שמתואר בו.
"וַ'יְנִי (איפה) ידידה?" זכה למימון ולבמה ציבוריים ב"כאן". ריאיון עם הבמאית, ישראלה שאער מעודד, פורסם ב"גלריה" ("הארץ", 6.2). הצופים והקוראים עלולים לחשוב, כי הסרט חושף אמת היסטורית מזעזעת, שבמרכזה סיפור על מדינה שגייסה את עובדיה המסורים – רופאים, אחיות, פקידי סעד ורופאים – למפעל חטיפת תינוקות תימנים מידי הוריהם, כדי למוכרם או למסור אותם לאימוץ למשפחות אשכנזיות חשוכות ילדים. להורים האומללים הוצג מצג שווא ולפיו ילדיהם חלו ומתו, בשעה שהתינוקות עשו את דרכם למשפחות יהודיות מעבר לים או בקיבוצים.
נתחיל מהשורה התחתונה. בניגוד לשקר הפותח והסוגר את הסרט, גורלם של מרבית הילדים ש"נעלמו" כן ידוע, וכן נמצאו הוכחות לדבר מותם. מאז 2016 כל אחד יכול לעיין במסמכים המצויים באתר ארכיון המדינה, שמתעדים את מותם ממחלות וקבורתם של הרוב המוחלט של הילדים.
זאת ועוד, בניגוד לרושם המתקבל מהסרט ומהריאיון — של טיוח והסתרה — מבין כל הפרשות שנחקרו בישראל, "היעלמות" ילדי תימן היא זו שנחקרה באופן המעמיק ביותר. מאז שנות ה-60 היא נבדקה בידי שלוש ועדות ציבוריות, ועדת שרים וועדה של הכנסת. לפני עשור נפתחו לציבור כל החומרים בפרשה. וראו זה פלא: לא נמצא בדל של עדות לחטיפות.
מן הכלל אל הפרט. את התשובה לשם הסרט אפשר למצוא בארכיון. בתיק המוקדש לידידה ג'ובני שמורים מסמכים המתעדים את אשפוזה בבית החולים, וכן תיאור קשה לקריאה של הידרדרות מצבה הרפואי. לצד זאת, שמורים שם גם רישיון ותעודת הקבורה, וכן פרטים על מקום קבורתה בבית עלמין בנתניה: חלקת ילדים שורה א', קבר מספר 13. על פי חוק עמדה למשפחה בשנים האחרונות הזכות לדרוש את פתיחת הקבר כדי לחפש בו שרידים ובמקרה שניתן לבצע בדיקת ד־נ־א. בסרט אין התייחסות לכך.
הסרט "ויני (איפה) ידידה" מצטרף למפיצי תיאוריית הקונספירציה על חטיפת ילדים תימן, המונעים משנאת אשכנזים
בהיעדר ראיות לחטיפת דודתה, מעודד, הבמאית, נאחזת בכשלים טכניים ברישום, ומציגה אותם כעדות אפשרית לכך שהתינוקת לא מתה אלא נחטפה וחיה עד היום. בין היתר היא מראה, כי סיכום רפואי של מצב התינוקת נכתב בלשון זכר ותוקן ללשון נקבה, וכי בתעודת הפטירה יש טעות בשם הנפטר. אלא שטעויות כאלה היו נפוצות באותה תקופה, וקשורות לעובדה שמי שחיבר את הדו"חות היו בעצמם עולים חדשים. אם למעודד היה חשוב להצביע על סתירות ואי דיוקים ארכיוניים, מדוע הסתירה מהצופים את הגרסאות השונות שמסרו סבה וסבתה באשר למצבה של התינוקת, האופן שבו התבשרו על מותה והשאלה אם ישבו עליה שבעה או לא?
בריאיון ל"הארץ" היא סיפרה על צופה בסרט שתיאר את יחס הממסד לעולים מתימן במילים "כמו מנגלה." כשנשאלה אם היא מסכימה, השיבה: "אני שמחה על זה."
הסרט מצטרף בכך לשורה של סוכנים שמפיצים בשנים האחרונות תיאוריות קונספירציה, שמוזנות משנאת אשכנזים. כאן המקום להזכיר, כי כותב שורות אלה כבר חשף, כי לצד המשפחות התימניות גם מאות משפחות אשכנזיות איבדו את ילדיהן באותה תקופה בנסיבות דומות. מדוע לא נקראת הפרשה "ילדי פולין, גרמניה, בלקן ותימן"? אולי כי אז תתפורר תיאוריית הקונספירציה? נראה כי יוצרת הסרט, כמו רבים מבני הדור השלישי לפרשה, מעדיפה להיצמד לרגש ולא לעובדות. האמת לא מעניינת אותה, אלא הצורך לחפש אשמים, ורצוי כאלה שעלו מאירופה.
(עופר אדרת, בדפוס: "סרט שמתחיל ונגמר בשקר החטיפות", בדיגיטל: "הסרט החדש על ילדי תימן לא עוסק באמת אלא בחיפוש אשמים, ורצוי מאירופה", "אל-ארצ'", 9.2.26).
https://www.haaretz.co.il/opinions/2026-02-09/ty-article-opinion/.premium/0000019c-4286-d2cf-a7bd-5ebfe24f0000
אין לי מה להוסיף. מלבד התמיהה איך נשים פולניות מזדהות עם עלילת דם גזענית ושקרית נגדן?
נעמן כהן
אהוד: כדאי לחזור ולציין כאן כי חברת הכנסת מטעם ה"דמוקרטים" (מפא"י"-לשעבר) היא תומכת נלהבת בעלילת הדם של חטיפת ילדי תימן (שכביכול התרחשה בתקופת שלטון מפא"י האשכנזי!)
האם סופר הוא גם מצפון מוסרי? שאלתי במאמרי, "האם סופר הוא גם מצפון מוסרי? בין עמוס קלויזנר-עןז, קנוט המסון, פרדינן סלין."
[גיליון 1095 16 בנובמבר 2015].
https://benyehuda.org/lexicon/hbe/hbe01095.php
התשובה שהשבתי היא לא.
ונחזור לאקטואליה:
עמוס קלויזנר-עוז: "אי אפשר להפציץ את המוטיבציה, ולאיראנים יש גם הידע וגם המוטיבציה לייצור נשק גרעיני. וגם אם התקפה על איראן תדחה בשנה-שנתיים את ייצורו של נשק גרעיני, היא תעצים – לאין שיעור – את המוטיבציה להשתמש בו.
"בימי מלחמת לבנון הראשונה דיבר בגין על 'היטלר המסתתר בבונקר בביירות.' כתבתי אז מאמר בשם 'היטלר כבר מת, אדוני ראש הממשלה.' את האמור במאמר ההוא אני מפנה היום לנתניהו. מי שמשווה את איראן של היום להיטלר, ואת ישראל לאושוויץ, עושה מעשה אנטי-ציוני ודמגוגי, מעודד את הירידה מהארץ וזורע היסטריה.
"את שואלת אם אני מודאג? אני לא רק מודאג. אני חרד. אני רואה תהליכים ונטיות המאיימים על כל מה שיקר לי. ועל קיומה של מדינת ישראל".*
(ניבה לניר, "אין מקום אחר", "אל-ארצ'", 16.3.2012)
https://www.haaretz.co.il/magazine/2012-03-16/ty-article/0000017f-ef79-df98-a5ff-effdebde0000
אז כן, מר קלויזנר-עוז, באיראן יושב היטלר, אלא שהפעם הוא אינו שומר בסוד את תוכניתו להשמדת ישראל, אלא מכריז זאת בריש גלי. כן מר קלויזנר-עוז, סינואר, ונסראללה בבונקר שלהם היו גם כן היטלרים שבניגוד אליו הכריזו בריש גלי את מטרתם השמדת ישראל והיהודים כדרך לגאולה ע"פ דברי מוחמד נביאם. אה כן, וגם חברך הטוב הרוצח מארגון "השהידים של אל-אקצה", מרואן ברגותי, בעל אותה מטרה.
מר קלויזנר-עוז, נתניהו אינו האוייב הוא לא היטלר!
האם ייזכר בנימין מילקובסקי-נתניהו בהיסטוריה?
מעטים המנהיגים הזכורים בהיסטוריה (מחוץ לוויקיפדיה). כדי להיזכר ע"י העם על המנהיג לעשות מעשה מיוחד המטביע את זכרו לדורות. בעוד אלף שנה ייזכרו בתולדות ישראל החדשה רק שני מנהיגים בלבד: 1. דוד יוסף גרין-בן גוריון, מקים מדינת ישראל, והמנהיג המנצח במלחמת השחרור. 2. לוי יצחק שקולניק-אשכול, המנהיג ששיחרר את ירושלים מכיבוש ערבי במלחמת ששת הימים.
בהערת שוליים קטנה ייזכרו גם גולדה מאירסון-מאיר בגין היותה אישה. ראשת ממשלה שהצילה את ישראל במלחמת יום הכיפורים, ויצחק רוביצוב-רבין גם הוא ייזכר על שום שנרצח.
כל שאר המנהיגים יזכו, או כבר זוכים לצלול לתהום הנשייה. למרות ששנות כהונתו של נתניהו כראש ממשלה הן הארוכות ביותר ועולות במיספרן על אלו של בן גוריון, לו היה מסיים את כהונתו כיום לא היה נזכר כלל בהיסטוריה למרות מעשיו, ותרומתו הבלתי מבוטלת. חיזוק כלכלי ומדיני של ישראל, מניעת כיבוש אפריקאי ע"י מיליוני מסתננים מאפריקה, ומניעת הקמת ריבונות ערבית-מוסלמית ביו"ש.
הסיכוי היחיד של נתניהו להיזכר בהיסטוריה (בכל מקרה הוא לא יהיה ראש הממשלה הראשון בכלא) – הוא אם יצליח לקבוע לעד את גבולותיה המזרחיים של ישראל שיבטיחו את ביטחונה, ע"י הגשמת תוכנית אלון-רבין-טראמפ, כלומר סיפוח בקעת הירדן. האם נתניהו ייזכר בהיסטוריה?
[מן הארכיון: גיליון 1543 [25.5.2020.
https://benyehuda.org/lexicon/hbe/hbe01543.php
מאז שכתבתי את הדברים לפני שש שנים, השתנו הדברים. בנימין מיליקובסקי-נתניהו בוודאי ייזכר בהיסטוריה בהקשר של המחדל הגדול באי מניעת טבח ה-7 ביוני 2023, טבח היהודים הגדול מאז השואה.
אבל יש לו את האפשרות גם להיזכר בהיסטוריה כמציל ישראל בהבסת ציר הרשע ובראש וראשונה איראן. האם יעמוד בכך?
בכיר חמאס חשף בכנס אלג'זירה:
מה יעשו עם הנשק וכמה זמן עזה צריכה
חאלד משעל, ראש הלשכה המדינית של תנועת חמאס בחו"ל, הצהיר בנאום שנשא במסגרת פורום אל-ג'זירה בדוחא ה-17 כי התנועה לא תוותר על נשקה ולא תסכים לכל סוג של "שלטון זר" ברצועת עזה. דבריו של משעל נאמרו על רקע המעבר לשלב השני של הסכם הפסקת האש, הכולל דרישה מפורשת לפירוק הארגון מנשקו והקמת מנגנון ממשל בינלאומי לפיקוח על הרצועה.
במהלך הריאיון איתו משעל שיחרר אמירה ציונית: "ישראל תישאר האוייבת היחידה שלנו ואנחנו אינשאללה נביס אותה ואולי בפורום אל ג'זירה הבא אנחנו אינשאללה נראה את ישראל חופשית, בעזרת אללה יתעלה ויתרומם." בכיר החמאס לא שם לב שמעד בלשונו עד שהמראיין נאלץ לתקן אותו."
(אלי ליאון, "בכיר חמאס חשף בכנס אלג'זירה: מה יעשו עם הנשק וכמה זמן עזה צריכה", "מעריב", 8.2.26).
https://www.maariv.co.il/news/military/article-1282269
יש לזכור היטב את דבריו של משעל המדבר ע"פ עקרון ההודנה של מוחמד עם קורייש בהסכם חודייביה, שמטרתו להתחזק ולנצח את האוייב.
אסור להפסיק את הלחימה, יש להאמין למשעל. יש לפרק את החמאס מנשקו. וכמובן גם את הג'יהאד האיסלמי, הפת"ח, השאהידים של אל-אקצה ושאר אירגוני הטרור בעזה. עזה חייבת להיות מפורזת מנשק.
לא כל רע בא להזיק
משה גרנות: "נעמן כהן מזכיר לי איזו אבן פינה תרבותית היא 'אין שאננים בציון', ריאיונות עם מי שהיתוו השקפות העולם הראשונות במעלה – הפעם על גרשם שלום. לקנא במי שזכה לראיין אישים אלה.
לא הבנתי איך המעשה המכוער של מרדכי דויד יכול להיחשב גם הוא לטובה." ("חדשות בן עזר", 2132).
הסבר פשוט. ראה למשל שכל ההטרדות וחסימת הכבישים של הפרוטסטנטים פסקו לחלוטין.
יש להפסיק כמובן גם את אלו של מרדכי דוד שבאו כתגובה להם. ואז באמת "לא כל מעשה רע בא להזיק."
בישראל אם אדם נופל ברחוב מיד חשים לעזרתו
את המשפט הזה שמעתי רבות. לא הייתי בטוח באמיתתו עד שנפלתי ברחוב.
יום שישי, צהריים, רחוב דיזנהוף הומה מאדם. סמוך לכיכר צינה חיה ברנר-דיזנהוף, מישהו קשר קורקינט חשמלי לספסל כשרק קצהו מעבר לקו הישיבה. נתקלתי בו ונפלתי אפיים ארצה. באינסטינקט בלמתי את הנפילה בידיים, לא נפגעתי למזלי בראש רק קצת בצלעות. מיד קמתי בושה גדולה. זה לא נעים כך ליפול לעיני אנשים. מיד חשו אנשים לעזרתי. שאלו אם קרה לי משהו? אם אני צריך עזרה? מלצרית יצאה מהקפה והביאה לי כוס מים לשתות. הודיתי לה לא רציתי לשתות, רציתי רק להסתלק מהמקום, רק אחר כך חשבתי למה לא צילמתי את הקורקינט עם המספר.
מסקנה: בישראל המשפט "אם אדם נופל ברחוב מיד חשים לעזרתו" אכן נכון.
לראשונה בתולדות המדינה: שני מחבלים אזרחי ישראל יגורשו מהארץ
לראשונה בתולדות המדינה: שני מחבלים אזרחי ישראל יגורשו מהארץ, שלוש שנים אחרי העברת חוק שלילת אזרחות וגירוש מחבלים שיזם יו"ר הקואליציה, ח"כ אופיר כץ. מחבלים נוספים מועמדים לגירוש, ונמצאים בשלב גיבוש התשתית העובדתית.
https://rotter.net/forum/scoops1/932211.shtml
ב-10 בפברואר 2026, ראש הממשלה נתניהו חתם על צו תקדימי לשלילת אזרחות וגירוש של שני מחבלים בעלי אזרחות ישראלית לרצועת עזה. זוהי הפעם הראשונה שנעשה שימוש בחוק המאפשר גירוש אזרחים שביצעו טרור וקיבלו תגמול כספי מהרשות הפלסטינית.
לפי ג'מיני שני המחבלים הם:
מחמוד אחמד: נשפט ל-23 שנות מאסר בגין פיגועי ירי נגד חיילים ואזרחים. הוא שוחרר ב-2024 ומגורש כעת.
מוחמד אחמד חוסיין אל-חלסי: נשפט ב-2016 ל-18 שנות מאסר בגין פיגוע דקירה נגד נשים קשישות בשכונת ארמון הנציב בירושלים. הוא צפוי להיות מגורש עם סיום מאסרו.
מהלך מבורך, אבל אין בו כדי להחליף חוק כי כל מחבל ששוחרר בעסקת מיקוח ישוב לרצות את עונשו כשייפול לכוחות הביטחון הישראלים. שני חוקים אלו ימנעו את המוטיבציה לחטיפות.
נ.ב. מיד קמו אקטיביסטים פרו-איסלמים הדורשים לגרש גם מחבלים אזרחים יהודים. בדרך כלל ההסבר שאלו עשו פשע באופן אישי ולכן להישפט אישית ככל אזרח, אבל יש עוד הבדל מהותי, הדבר היה אפשרי לו היו עוד מדינות יהודיות אליהן היה אפשר לגרש.
פולניות (1)
בטור הקודם כתבתי על גזענותו של אהוד ברוג-ברק שרצה לגייר רק נשים בלארוסיות, ולא אוקראיניות, והנה לתדהמתי קיבלתי מנה והוצגתי כגזען בעצמי על כך שהצגתי את ברוג-ברק כגזען רק נגד האוקראיניות. אתה גזען1 קראו לי, "מדוע לא הזכרת נשים פולניות?..."
למותר לציין שהמלינות היו פולניות. מעניין שאף רומניה לא העירה לי שלא הזכרתי נשים רומניות, ואגב גם לא גברים פולנים.
פולניות (2)
אני תמיד תמה כשאני פוגש נשים פולניות מבית טוב שנפלו שבי אחרי עלילת הדם השקרית והגזענית כלפי האשכנזים של עוזי אזולאי, שהאשכנזים חטפו ומכרו ילדים תימנים לאימוץ ולניסויים רפואיים. המאמינות באמיתת עלילת הדם. הן תמיד נשים פולניות, לא גברים פולנים. רק לאחרונה היה לי וויכוח חריף עם שלוש פולניות (ודוק: אני מזכיר את המוצא כדי להצביע על הפרדוקס).
מה גורם להן לאמץ את הגזענות האנטי אשכנזית של עוזי אזולאי?
השבוע הפנתה אותי אחת מהן לראות את הסרט החדש. ראיתי והגבתי לה את דעתי, ויום לאחר כך הופיעה גם רצנזיה על הסרט בעיתון "הארץ":
הסרט החדש על ילדי תימן לא עוסק באמת
אלא בחיפוש אשמים, ורצוי מאירופה
בתחילת הסרט "וַ'יְנִי (איפה) ידידה?" מופיעה השיקופית הבאה: "עם הקמתה של מדינת ישראל… נעלמו למעלה מאלף תינוקות ממחנות העולים… יותר ממחציתם היו ממוצא תימני… גורלם של מרבית הילדים אינו ידוע." בסוף הסרט מופיעה שיקופית נוספת: "כ-70 שנה עברו, אך מאות התינוקות שנעלמו לא אותרו ולא נמצאו הוכחות למותם." סרט, שמתחיל ומסתיים בשקר כה בוטה, מחייב התייחסות ביקורתית חרף הסיפור האנושי הקשה שמתואר בו.
"וַ'יְנִי (איפה) ידידה?" זכה למימון ולבמה ציבוריים ב"כאן". ריאיון עם הבמאית, ישראלה שאער מעודד, פורסם ב"גלריה" ("הארץ", 6.2). הצופים והקוראים עלולים לחשוב, כי הסרט חושף אמת היסטורית מזעזעת, שבמרכזה סיפור על מדינה שגייסה את עובדיה המסורים – רופאים, אחיות, פקידי סעד ורופאים – למפעל חטיפת תינוקות תימנים מידי הוריהם, כדי למוכרם או למסור אותם לאימוץ למשפחות אשכנזיות חשוכות ילדים. להורים האומללים הוצג מצג שווא ולפיו ילדיהם חלו ומתו, בשעה שהתינוקות עשו את דרכם למשפחות יהודיות מעבר לים או בקיבוצים.
נתחיל מהשורה התחתונה. בניגוד לשקר הפותח והסוגר את הסרט, גורלם של מרבית הילדים ש"נעלמו" כן ידוע, וכן נמצאו הוכחות לדבר מותם. מאז 2016 כל אחד יכול לעיין במסמכים המצויים באתר ארכיון המדינה, שמתעדים את מותם ממחלות וקבורתם של הרוב המוחלט של הילדים.
זאת ועוד, בניגוד לרושם המתקבל מהסרט ומהריאיון — של טיוח והסתרה — מבין כל הפרשות שנחקרו בישראל, "היעלמות" ילדי תימן היא זו שנחקרה באופן המעמיק ביותר. מאז שנות ה-60 היא נבדקה בידי שלוש ועדות ציבוריות, ועדת שרים וועדה של הכנסת. לפני עשור נפתחו לציבור כל החומרים בפרשה. וראו זה פלא: לא נמצא בדל של עדות לחטיפות.
מן הכלל אל הפרט. את התשובה לשם הסרט אפשר למצוא בארכיון. בתיק המוקדש לידידה ג'ובני שמורים מסמכים המתעדים את אשפוזה בבית החולים, וכן תיאור קשה לקריאה של הידרדרות מצבה הרפואי. לצד זאת, שמורים שם גם רישיון ותעודת הקבורה, וכן פרטים על מקום קבורתה בבית עלמין בנתניה: חלקת ילדים שורה א', קבר מספר 13. על פי חוק עמדה למשפחה בשנים האחרונות הזכות לדרוש את פתיחת הקבר כדי לחפש בו שרידים ובמקרה שניתן לבצע בדיקת ד־נ־א. בסרט אין התייחסות לכך.
הסרט "ויני (איפה) ידידה" מצטרף למפיצי תיאוריית הקונספירציה על חטיפת ילדים תימן, המונעים משנאת אשכנזים
בהיעדר ראיות לחטיפת דודתה, מעודד, הבמאית, נאחזת בכשלים טכניים ברישום, ומציגה אותם כעדות אפשרית לכך שהתינוקת לא מתה אלא נחטפה וחיה עד היום. בין היתר היא מראה, כי סיכום רפואי של מצב התינוקת נכתב בלשון זכר ותוקן ללשון נקבה, וכי בתעודת הפטירה יש טעות בשם הנפטר. אלא שטעויות כאלה היו נפוצות באותה תקופה, וקשורות לעובדה שמי שחיבר את הדו"חות היו בעצמם עולים חדשים. אם למעודד היה חשוב להצביע על סתירות ואי דיוקים ארכיוניים, מדוע הסתירה מהצופים את הגרסאות השונות שמסרו סבה וסבתה באשר למצבה של התינוקת, האופן שבו התבשרו על מותה והשאלה אם ישבו עליה שבעה או לא?
בריאיון ל"הארץ" היא סיפרה על צופה בסרט שתיאר את יחס הממסד לעולים מתימן במילים "כמו מנגלה." כשנשאלה אם היא מסכימה, השיבה: "אני שמחה על זה."
הסרט מצטרף בכך לשורה של סוכנים שמפיצים בשנים האחרונות תיאוריות קונספירציה, שמוזנות משנאת אשכנזים. כאן המקום להזכיר, כי כותב שורות אלה כבר חשף, כי לצד המשפחות התימניות גם מאות משפחות אשכנזיות איבדו את ילדיהן באותה תקופה בנסיבות דומות. מדוע לא נקראת הפרשה "ילדי פולין, גרמניה, בלקן ותימן"? אולי כי אז תתפורר תיאוריית הקונספירציה? נראה כי יוצרת הסרט, כמו רבים מבני הדור השלישי לפרשה, מעדיפה להיצמד לרגש ולא לעובדות. האמת לא מעניינת אותה, אלא הצורך לחפש אשמים, ורצוי כאלה שעלו מאירופה.
(עופר אדרת, בדפוס: "סרט שמתחיל ונגמר בשקר החטיפות", בדיגיטל: "הסרט החדש על ילדי תימן לא עוסק באמת אלא בחיפוש אשמים, ורצוי מאירופה", "אל-ארצ'", 9.2.26).
https://www.haaretz.co.il/opinions/2026-02-09/ty-article-opinion/.premium/0000019c-4286-d2cf-a7bd-5ebfe24f0000
אין לי מה להוסיף. מלבד התמיהה איך נשים פולניות מזדהות עם עלילת דם גזענית ושקרית נגדן?
נעמן כהן
אהוד: כדאי לחזור ולציין כאן כי חברת הכנסת מטעם ה"דמוקרטים" (מפא"י"-לשעבר) היא תומכת נלהבת בעלילת הדם של חטיפת ילדי תימן (שכביכול התרחשה בתקופת שלטון מפא"י האשכנזי!)
אהוד בן עזר
יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר
שירים 1995-1955
אסטרולוג הוצאה לאור, 2005
תאוות כבוד
הזהירות משתלמת
לָשֶׁבֶת בְּצֵל עֵץ
שֶׁהָעֵץ כְּבָר אֵינֶנּוּ –
מִתְיַבֵּשׁ בַּשֶּׁמֶשׁ הַשֵּׂכֶל שֶׁלְּךָ
שְׁגִיאוֹתֶיךָ מְטַפְטְפוֹת אַחַת, אַחַת –
תַּמְצִית הַנֶּפֶשׁ מְזִיעָה
פְּשָׁרוֹת –
כִּשְׁלוֹנוֹת –
הַחְמָצָה. הַתַּעֲנוּג –
קָטָן מְאוֹד
כִּמְעַט נָמֵס לְגַמְרֵי, לֹא צָרִיךְ
כְּלָל אֶת הַצֵּל –
הָאֹשֶׁר הוּא קִיּוּם בֵּינוֹנִי
מִתְיַבֵּשׁ בַּשֶּׁמֶשׁ הַשֵּׂכֶל שֶׁלְּךָ –
זֶה טוֹב! –
חֹסֶר הַמִּשְׁקָל
חֹסֶר הָאַחְרָיוּת –
חֹסֶר הַחֹסֶר –
וּמָה שֶׁנּוֹתָר זָעִיר מְאוֹד
אוּלַי –
אוּלַי –
אוּלַי –
הַזְּהִירוּת מִשְׁתַּלֶּמֶת.
אפריל 1983
אסטרולוג הוצאה לאור, 2005
תאוות כבוד
הזהירות משתלמת
לָשֶׁבֶת בְּצֵל עֵץ
שֶׁהָעֵץ כְּבָר אֵינֶנּוּ –
מִתְיַבֵּשׁ בַּשֶּׁמֶשׁ הַשֵּׂכֶל שֶׁלְּךָ
שְׁגִיאוֹתֶיךָ מְטַפְטְפוֹת אַחַת, אַחַת –
תַּמְצִית הַנֶּפֶשׁ מְזִיעָה
פְּשָׁרוֹת –
כִּשְׁלוֹנוֹת –
הַחְמָצָה. הַתַּעֲנוּג –
קָטָן מְאוֹד
כִּמְעַט נָמֵס לְגַמְרֵי, לֹא צָרִיךְ
כְּלָל אֶת הַצֵּל –
הָאֹשֶׁר הוּא קִיּוּם בֵּינוֹנִי
מִתְיַבֵּשׁ בַּשֶּׁמֶשׁ הַשֵּׂכֶל שֶׁלְּךָ –
זֶה טוֹב! –
חֹסֶר הַמִּשְׁקָל
חֹסֶר הָאַחְרָיוּת –
חֹסֶר הַחֹסֶר –
וּמָה שֶׁנּוֹתָר זָעִיר מְאוֹד
אוּלַי –
אוּלַי –
אוּלַי –
הַזְּהִירוּת מִשְׁתַּלֶּמֶת.
אפריל 1983
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי,
נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* אהוד: הצלחת מסעו של נתניהו לפגישה עם טראמפ לא תימדד בכך שיצליח לשכנע את טראמפ לפתוח במלחמה נגד איראן, כמו שמקווים כמה קצרי ראות.
שני המנהיגים מבינים שהמטרה החשובה ביותר היא הפלת מישטר האייטלות, אחרת איראן תחזור ותשתקם אחרי עוד מלחמה, גם בנושא הטילים הבליסטיים – כמו שהשתקמה עכשיו.
רק שינוי המישטר ימנע זאת פעם נוספת. והשינוי יכול לבוא במלחמת בזק ממוקדת נגד מוקדי הכוח והשלטון באיראן שיהיו בה קורבנות גם מצד ישראל ובבסיסי ארה"ב באיזור – אבל אולי יהיה אפשר להשיג את השינוי הזה בעיקר בעוד לחץ, איומים, מצור וסבלנות, עד שהמשטר הזה יתמוטט מאליו במדינתו המתפוררת.
בקיץ איראן תתייבש.
* *
"אין שאננים בציון",
שיחות על מחיר הציונות
"עם עובד", 1986
התוכן:
* אהוד בן עזר: על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה (מבוא)
* שלמה אבינרי: שיעבוד האמצעים לתכלית המדינה?
* שולמית אלוני: לעבור את תקופת המשבר מבלי להיות פאנאטיים
* מרדכי מרטין בובר: ציונות אמיתית וציונות מדומה
* דוד בן-גוריון: באין חזון ייפרע עם
* אהוד בן עזר: ערב עם דוד בן גוריון, 1966
[בעקבות פרק מתוך היומן, שלא נכלל בספר "אין שאננים בציון"]
* שמואל הוגו ברגמן: סינתיזה ישראלית של הומאניזם ודת
* א.ב. יהושע: סכנת הבגידה בציונות
* ישעיהו ליבוביץ: הזהות היהודית והשתיקה הישראלית
* עקיבא ארנסט סימון: השאלה הערבית כשאלה יהודית
* בועז עברון: במקום טשטוש – הפרדה ושיוויון
* א. עלי: אל תשלח ידך אל הנער!
* ברוך קורצווייל: הציונות נבהלת מפני התגשמות חלומה
* נתן רוטנשטרייך: האכסיסטנציה היהודית כאן ושם
* יונתן רטוש: הלאום העברי החדש (ההשקפה הכנענית)
* פנחס שדה: אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות
* גרשם שלום: הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד
* ישעיה תשבי: נתיבי אמונה ומינות
ניתן לקבל את הספר כולו חינם בקובץ וורד עברי בפנייה אלינו
אהוד בן עזר
שועלה
מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981), שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.
בעריכת הלית ישורון
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020
הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)
ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978
או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il
המחיר 59 שקלים לפני משלוח
אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.
הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.
הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2184 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה עשרים למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
פרופ' יוסי גלרון ב-Ohio State University
פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
http://benezer.notlong.com
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את אלפי הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
http://benezer.notlong.com
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את אלפי הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021]
"שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.2023].
פינת המציאות: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-70 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'
עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,089 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,692 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-106 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,636 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-107 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר
עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-16מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-64 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ (171 עמ') "ידידי יצחק אורפז"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ "אורי שולביץ איננו"!
אורי שולביץ, יהודה אטלס, דני קרמן, אהוד בן עזר, ואחרים.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי.
*
קישור לבלוג של דני קרמן המוקדש לאורי שולביץ:
https://dannykerman.com/2025/02/21/shulevitz
*
את צרופת הקובץ "יהושע קנז – דברי חברים"!
רות אלמוג, אהוד בן עזר. עזי שטרן. יפה ברלוביץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"
עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-26מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת דאוד אבו-יוסף.
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!
Adi עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
הבלוג של דני קרמן
https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer
דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים
כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר
כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-70 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'
עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,089 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,692 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-106 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,636 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-107 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר
עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-16מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-64 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ (171 עמ') "ידידי יצחק אורפז"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ "אורי שולביץ איננו"!
אורי שולביץ, יהודה אטלס, דני קרמן, אהוד בן עזר, ואחרים.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי.
*
קישור לבלוג של דני קרמן המוקדש לאורי שולביץ:
https://dannykerman.com/2025/02/21/shulevitz
*
את צרופת הקובץ "יהושע קנז – דברי חברים"!
רות אלמוג, אהוד בן עזר. עזי שטרן. יפה ברלוביץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"
עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-26מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת דאוד אבו-יוסף.
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!
Adi עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
הבלוג של דני קרמן
https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer
דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים
כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר
כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר
עד כה נשלחו קבצים חינם ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ PDFחינם
עד כה נשלחו קבצים ל-2,253 נמעני המכתב העיתי
ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.
הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!
📑 בגיליון:
- אהוד בן עזר: ההערות שלי
- גרשם שלום: הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד
- אל"מ (מיל') משה (בנדה) בן דוד: סליחה שניצחנו
- יוסי אחימאיר: התוקעים מקלות בעגלת הציונות
- עמנואל בן סבו: המסע אל הפתרון חייב להתחיל
- אורי הייטנר: צרור הערות 11.2.26
- אורי הייטנר: על שני שירים של מתי כספי
- מיכל סנונית – מרוב אהבות: פוצ'ו – מרוב הזיות
- אהוד בן עזר: ספר הגעגועים - פרק שלושים ואחד
- רון גרא: אָבוּקָדוּס
- מנחם רהט: אש זרה אשר לא ציווה ה'
- נעמן כהן: מר קלויזנר-עוז, היטלר כן נמצא!
- אהוד בן עזר: יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר
- ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, : נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
- שאר הגליון