https://hbe.Mifgash.com/

האתר מאפשר צפייה נוחה בגיליונות העיתון גם במחשב וגם בנייד.

לרוב הגיליונות מיוצרת טבלת תוכן אותה אפשר להציג בכל עת ולקפוץ ישירות לקטע המבוקש. כמו כן יש אפשרות לדפדף מגיליון לגיליון או לקפוץ ישירות לכל גיליון.

התחלתי לבנות אינדקס כותבים, כך שאפשר לראות את כל הכתבות, מאמרים, שירים וכו' של כותב מסויים. למשל:

אורי הייטנר https://hbe.Mifgash.com/auth.php?id=7

נעמן כהן https://hbe.Mifgash.com/auth.php?id=12

יוסי גמזו https://hbe.Mifgash.com/auth.php?id=11

עקיבא נוף https://hbe.Mifgash.com/auth.php?id=6

או משה גרנות https://hbe.Mifgash.com/auth.php?id=18

אפשר למיין, לחפש, בכל שורה אפשר ללחוץ על מיספר הגיליון ולראות את הדף עם אותו מאמר/שיר. עדיין עובד על זה כי לא כל הגיליונות בפורמט שמאפשר ליצור אינדקס.

אז כמו שאומרים ביוונית "סיגה סיגה" לאט לאט.

מוזמנים להיכנס לגלוש ואשמח לשמוע הצעות, הערות.

האתר: חדשות בן עזר במרשתת https://hbe.Mifgash.com/

אלי ארגון

050-218-5877

077-218-5877

Email: eliargon@gmail.com

Web: https://EliArgon.com

"העיתונאי שהוא קרן אור בערוץ 12" – כך כתבתי בדף הפייסבוק שלי ב-5 באוקטובר, וצירפתי את תמונתו: אלמוג בוקר מדווח מקיבוצו זיקים שבעוטף עזה ולצידו דגל ישראל. ב"אולפן שישי" הוא התעמת עם גיא פלג, לו – איך לא – הדליפה הפצ"רית את הסרט המבושל משדה תימן, שהפך לפיגוע הסברתי.

כשאלמוג דיבר על חומרת ההדלפה, פלג העיר בזדון לב: "חשבתי שכולנו פה עיתונאים."

בוקר הגיב: "העובדה שהדלפות מזינות את התקשורת, אינה גורעת מחומרתן, בטח לא כשהן נעשות על ידי הגוף שחקר והאשים."

לא נכביר כאן מילים על גיא פלג החמוץ, המודלף, שמשרת גורמים במערכת המשפט ומתבל את דיווחיו בנאצות ובהטיות. ענייננו הוא אלמוג בוקר, היושב לרוב מולו, מציל את כבוד הערוץ ובצדק זכה בפרס אגודת העיתונאים למצויינות בשידורי חדשות ואקטואליה, בכנס העיתונות באילת.

בשבוע שעבר שמעתי אותו, כפי שצופי הטלוויזיה מעולם לא שמעו. בגילוי רב סיפר לקהל שומעיו הרב במועדון השכונתי הרמת-גני, על חייו בקיבוץ זיקים, ק"מ מקו הגבול, מאז 2011. אלמוג הוא בן בית בעוטף, חיבורו לאנשים ממש משפחתי. מבין טוב יותר מהצבא מה קורה כאן, מקבל את המידע בזמן אמת.

הוא הרטיט: "מאז 2019 אני סובל מהתקפי חרדה קשים ומטופל. חש קוצר נשימה, כאבים ברגליים, הכול שחור. כשההתקף פוקד אותי, אני בורח אל מחוץ לבית, רץ בכביש ההיקפי." בשישי, ערב ה-7 באוקטובר, סבל מהתקף קשה במיוחד. שוב ברח החוצה, כשהוא סובל מכאבי תופת ברגליים, התיישב על ספסל, הזמין אמבולנס. "ראיתי שהמוקדנית אינה עונה, ביטלתי את האמבולנס, התחלתי לנסוע לבית חולים ברזילי, וראיתי שאיני יכול להרים את הרגל על הדוושה. כעבור 20 דקות ההתקף חלף..."

וכך הוא מספר על התנהלותו בשחר ה-7 באוקטובר: "עם האזעקה, העמדתי בגינה את ערכת השידור: חצובה, טלפון, מיקרופון, אני יודע לקשקש, מספר על טילים ופיצוצים. אני באדרנלין מטורף. ב-7 בבוקר תמונת המצב שלי טובה יותר מזו של המטכ"ל. במקום הודעות עידכון, אני שומע קריאות לעזרה. 'אלמוג, תציל אותי!' – זועק חבר. ואז: 'אלמוג, אין את מי להציל,' צריחות בערבית, יריות והשיחה מתנתקת.

אני עומד מול המיקרופון, לא מסוגל לענות בטלפון. אשתי יוצאת מהממ"ד: 'יש לפחות עשרה הרוגים.' 'לא עשרה, זה מאות,' אני משיב לה וקורס על הריצפה. אני מבין שזו המלחמה הכי גדולה שהיתה פה."

סיפורו מרתק: "מאז אני עובד ברציפות 48 שעות, כמו רובוט. יצרתי לי חיץ בין המוח לרגש. אני היחיד שיכול לעזור, זועק לעזרה, ובו בזמן מתפקד כעיתונאי שמשדר מהשטח. 'תרגיע, אתה משדר פאניקה,' אומרים מהאולפן, ופאניקה זה לא אני, אבל פה זה היה מכוון: 'אם לא תשדרו פאניקה, לא יהיה העוטף!'" לדבריו, קיבל לא פחות מ-341 קריאות לעזרה.

כשתקום ועדת חקירה, ואין ספק שתקום, העדויות של אלמוג בוקר וחבריו מכלי התקשורת האחרים, שדיווחו בזמן אמת על הזוועות, ובתוך כך ניסו לכוון את הכוחות להציל נצורים שזעקו מהממ"דים – ימחישו את גדול המחדלים הצבאיים שהיו פה, תוצאת הקונספציה.

בהרצאתו כעבור שנתיים הוא מזהיר: "הזיכרון קצר ומתחילים לשכוח. גם היום חמאס בודק אותנו בכל צעד שאנו עושים, רוצה לבנות את מודל חיזבאללה בלבנון. מגייס לשורותיו מחבלים, מייצר אמל"ח ומחזיר לעצמו שליטה על מוקדי הכוח והכסף. הוא אכן מוכן שייכון מימשל של טכנוקרטים, שיטפל בעניינים האזרחים, וחמאס יהווה את כוח הביטחון וישלוט בפועל.

"יש לייצר מציאות חדשה בשטח. על כל הפרה – תגובה מיידית. חמאס לא מבין הכלה, אלא רק כוח ועוצמה. לתת ללוחמים חופש פעולה מוחלט, ואני רואה בימים האחרונים שינוי בכיוון הזה". על 200 המחבלים שנתקעו במינהרות ונתונים לחסדי צה"ל, הוא אומר נחרצות: אין לתת להם לצאת, כל עוד יש בידי חמאס חלל אחד שלנו!

לפני הקהל הרמת-גני, ניצב עיתונאי מוכר, צנוע, מהימן, אהוב, חריף בביקורתו על מחדלי הצבא, ומעל לכל – ציוני! הדגל כחול-לבן המוצב לצד עמדת השידור שלו בקיבוץ, איננו מקרי: "זה לא בשבילנו, אלא שאויבינו יראו שדגל ישראל מתנופף, וזהו הניצחון האמיתי."

כל ההכנות לפלישה, הוא מספר, היו לנגד עיני התושבים והצבא: בניית עמדות, מוצבים ומגדלים, שיגור בלוני תבערה, הסתערויות לעבר החומה, ובצבא השיבו לאקונית: "עוקבים בזהירות, נגיב כשנצטרך."

זהו חלק מלקחי ה-7 באוקטובר, שעיקרם: די לשאננות וליהירות.

טוב שיש לנו אלמוג בזיקים, נזר התקשורת, שיתריע, יזעק, ולא יאפשר לחזור על המשגים שחוללו את גדול ה

אסונות מאז הקמת המדינה.

יוסי אחימאיר

בסיוע צפון קוריאה

נובמבר 2025

מתקפת חיל האוויר על איראן ב-20-13 ביוני 2025 פגעה קשות ביכולות הבליסטיות של איראן, המבוססות על טכנולוגיות של סין, רוסיה וצפון קוריאה. המתקפה גם ניטרלה את חיל האוויר ומערכות ההגנה האווירית של איראן מתוצרת רוסיה וסין, ובכך סללה את הדרך להפצצת מתקני גרעין מרכזיים של איראן ע"י ארה"ב – ב-21 ליוני – ללא הפרעה מצד חיל האוויר ומערכות ההגנה האווירית של איראן.

המתקפה בוצעה באמצעות מטוסי קרב מתוצרת ארה"ב, ויש לה השלכות גלובליות, כלכליות וצבאיות. היא כירסמה בכוח ההרתעה של רוסיה, סין וצפון קוריאה, על ידי חשיפת מגבלות קריטיות של המערכות הצבאיות שלהן, הפרוסות ברחבי העולם. המתקפה היטתה את מאזן הכוחות העולמי לטובת ארה"ב, הדגישה את עליונות המערכות הצבאיות האמריקאיות F-16, F-15 F-35 – תרמה לגידול בייצוא מערכות הגנה ואווירונאוטיקה של ארה"ב, והעבירה לצבא ארה"ב לקחים חיוניים ממתקפת יוני, שהיתה המבצע האווירי הגדול והמורכב ביותר מאז מלחמת העולם השנייה.

סין, צפון קוריאה ורוסיה מתייחסות לאיראן ככלי לערעור מעמדה האסטרטגי של ארה"ב, ולכן הן (במיוחד סין וצפון קוריאה) מתמקדות 24/7 בשיקום ושדרוג היכולות הבליסטיות, ההגנה האווירית, חיל האוויר והגרעין של איראן. משטר האייתוללה משתף פעולה בשיטתיות עם יריבים ואויבים של "השטן האמריקאי הגדול", כפי שמודגש ב"הערכת האיומים" של -FBI המשרד לביטחון פנים וזרועות המודיעין של ארה"ב, המדגישים את שיתוף הפעולה של איראן-סין-רוסיה בהרחבת רשת תאי טרור רדומים על אדמת ארה"ב.

שיתוף הפעולה הצבאי צפון קוריאה-איראן החל במהלך מלחמת איראן-עיראק בשנים 1988-1980, התרחב מאז, ומתמקד בטכנולוגיות בליסטיות ורכיבי טילים, ועבר להילוך גבוה יותר מאז המתקפה האווירית ביוני. צפון קוריאה משקמת ומשדרגת את היכולות הבליסטיות של איראן, כולל מפעלי הרכבת טילים, עיצוב וייצור. חלק ניכר מתוכנית הטילים הבליסטיים של איראן הוא נגזרת של טכנולוגיות צפון קוריאניות. למעשה, טילים איראניים כמו שיהאב-3, עימאד וקדאר הם נגזרות של תכנונים צפון קוריאניים כמו טיל נו-דונג.

אחד הלקחים ממתקפת יוני 2025, וממלחמת ישראל במדינת הטרור התת-קרקעית והמבוצרת בעזה – היא החיוניות של מתחמים בליסטיים וגרעיניים תת-קרקעיים עמוקים ומבוצרים, שהם תחום המומחיות של צפון קוריאה. מאז מלחמת קוריאה 1953-1950, צפון קוריאה משכללת את התבצרות המתקנים הצבאיים התת-קרקעיים שלה.

צפון קוריאה גם מעורבת ביוזמת הגרעין האיראנית, כפי שהייתה במהלך בניית הכור הגרעיני של סוריה, שנהרס על ידי ישראל ב-2007. על פי מרכז המחקר TRT World איסטנבול: "תוכנית הגרעין של צפון קוריאה היתה בסיס לקידום יכולת הגרעין האיראנית, שקודמה ע"י יבוא טכנולוגיות מצפון קוריאה... אם כי ההיקף המלא של שיתוף הפעולה עדין לא ברור... מומחים איראניים עובדים עם עמיתיהם מצפון קוריאה בתחום הטילים הבליסטיים ובתחומי צבא נוספים כגון טכנולוגיה גרעינית והסייבר.... מומחים צפון קוריאנים מעניקים לאיראן ידע בהעשרת אורניום... שתי המדינות פועלות לעקיפת סנקציות כלכליות בינלאומיות, ושיתוף הפעולה שלהן מערער את היציבות הבינלאומית..."

איראן וצפון קוריאה הן שתיים מהמדינות "הזוכות" לסנקציות כלכליות הכבדות בעולם, ושואפות לערער את מעמדה האסטרטגי של ארה"ב. שיתוף הפעולה עם צפון קוריאה (באמצעות "כוח משמרות המהפכה האסלאמית") הוא חיוני לשיקום ושדרוג היכולות הבליסטיות והגרעיניות של איראן, בפרט, והתשתית הצבאית האיראנית, באופן כללי.

דבקות ארה"ב באופציית המו"מ עם איראן ב-47 השנים האחרונות – בשילוב סנקציות כלכליות, שהן הפיכות וניתנות לעקיפה דרך סין, רוסיה, ונצואלה ועוד מדינות – היא המנוע העיקרי מאחורי שדרוג מעמד איראן מכוח משני למעצמה גלובלית, ומ"השוטר האמריקאי של המפרץ" למוקד המוביל של טרור, סחר סמים, והלבנת הון אנטי-אמריקאים.

המו"מ עם משטר האייתוללה מעניק למשטר זה את הזמן הדרוש לשיקום ולשדרוג היכולות הצבאיות, ללא דו-קיום בשלום עם המדינות הערביות הסוניות, ובמקביל להפרת הסכמים והיצמדות לחזון פנאטי ואפוקליפטי שיעי בן 1,400 שנים, החשוב בעיני איראן הרבה יותר מתמריצים פיננסיים ודיפלומטיים. חזון האייתוללה מוטמע במערכת החינוך באיראן, בדרשות המסגדים בימי שישי ובתקשורת הרשמית, וקורא להפיל את המשטרים הסוניים "המשומדים" ולהכניע את "הכופר המערבי", ובמיוחד את "השטן האמריקאי הגדול". מכאן ההתבססות של איראן באמריקה הלטינית – המהווה את "הבטן הרכה" של ארה"ב – כולל שיתוף פעולה צבאי עם ונצואלה, קובה וניקרגואה, שיתוף פעולה הדוק עם ברוני הסמים של מקסיקו, קולומביה, בוליביה וברזיל, והרחבת רשת תאי טרור רדומים על אדמת ארה"ב.

הסתייגות ארה"ב מיוזמות להחלפת-משטר באיראן מתעלמת מרצונם של רוב האיראנים, ומעניקה רוח גבית חזקה למשטר האייתוללה האכזרי והאנטי-אמריקאי, ועלולה לסלול את הדרך להפיכת איראן למעצמה הגרעינית האפוקליפטית הראשונה בהיסטוריה האנושית, שתביא לקטסטרופה עולמית חסרת-תקדים. הנטייה להשוות את היוזמה להחלפת-משטר באיראן ליוזמות להחלפת-משטר בעיראק ובאפגניסטן מתעלמת מההבדלים המהותיים (היסטורית, אתנית, שבטית, דתית ורעיונית) בין איראן לבין עיראק ואפגניסטן. יתרה מכך, הלכידות החברתית של אוכלוסיית איראן הרבה יותר מוצקה מזו של עיראק ואפגניסטן, מה שמבשר טובות למשטר פוסט-אייתוללה.

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

לא לחנינה לראש הממשלה, לא לסיום המשפט שטלטל את מדינת ישראל באופן הזה, המשפט הזה, משפט הראווה הפוליטי הגדול שהתרחש אי פעם במדינת ישראל, ביטול המשפט הוא חובה מוסרית, הוא תחילת התיקון של מערכות המשפט והאכיפה, הוא הריפוי לשבר הלאומי שנעטף באצטלה משפטית, משפט שהיה למשפח.

לפני חמש שנים החלה מלאכת משפט הראווה, משפט שעל פי יוצריו היה אמור להסתיים לאחר חודש בלבד עם הרמת ידיו לכניעה, הנפת דגל לבן, ירידתו בבושת פנים כראש ממשלה מושחת מהבמה הציבורית והנחתו בפינת מחסן הגרוטאות של ההיסטוריה.

אל מערכת המשפט חברו מערכות עוצמתיות, בעלות אינטרסים אשר מטרתם הייתה להגן על האליטות הנמוגות, אשר הדהדו, העצימו, דבררו ללא קורטוב של ביקורת, תהייה, שאלה, התלבטות, אשר בראו משפט נטול ידיים ורגליים, משפט שהיה למשפח.

חלק נכבד מהתקשורת הישראלית התגייס בעזוז, בלהט, בקצף על השפתיים שלא הסתיר את הסכין בין השיניים, לבנות בכל ערב, בוקר וצהריים, בהקראה, בהטעמה, עם מוזיקת רקע של "הסנדק", בדיקציה מעוררת חרדה, בגרפיקה של אדום שחור, ברצינות תהומית, בראו דרמה, בראו עולם מדומיין, סיפרו סיפור, יצרו מצג שווא, קיבעו ביתדות של כזב ורמייה נרטיב.

חלק נכבד מעולם האקדמיה התגייס, חלק מעולם הכלכלה התייצב, חלק מהפוליטיקאים לשעבר נאמו את עצמם לדעת בכל פאנל, חלק מה-בדימוסים במערכות המשפט, על זרועותיו הגנו בלהט, בחירוף נפש, על משפח פוליטי מובהק, אשר בינו לבין משפט אין דבר.

אליטה דשנה, הסבורה כי היא ואין בלתה, אדוני הארץ, בחרה לפעול באופן אנטי דמוקרטי, המסכן את מערכות היסוד במדינה היהודית-דמוקרטית, אשר נכנעה לזעם קבוצות לחץ, מפגינים שקבעו את גבולות המחאה מחדש, שהבעירו רחובות, שצדו נבחרי ציבור, שרדפו אחרי בני משפחותיהם, שחסמו באש רחובות, שהסיתו, שכפו על יועץ משפטי חלש להגיש כתב אישום, יועץ משפטי שבין הגשת כתב אישום הפך מרועץ ויועץ המשפחתי לאתרוג משובח ומהודר במיוחד.

אסור להסכים לבקשת חנינה, העברות החמורות והקשות בה פעלו זרועות האכיפה והמשפט הן הראויות להיחקר, הן הראויות להתברר, הן הראויות לעמוד למשפט, הן הראויות לשלם את מחיר העבריינות.

ייכתב הברור מאליו, כולם שווים בפני החוק מראש הממשלה ועד אחרון האדם, כולם שווים בפני החוק מאנשי החוק ועד המפרים אותו, כולם שווים בפני החוק.

ההתנהלות הנוראה המתבררת במשפטי ראש הממשלה, מצד מי שאמונים על שמירת החוק מחייבת לקבל החלטה, לבטל את המשפט תוך זיכוי מוחלט או להמשיך את המשפט עד תומו, כל החלטה שתתקבל מחייבת לחקור את ההתנהלות העבריינית של גורמי אכיפת החוק כפי שנחשפים בתדירות יותר מדי גדולה במשפטי נתניהו.

ראש הממשלה, בנימין נתניהו, אמר בעת קבלת ההחלטה להגיש נגדו כתב אישום, "לא יהיה כלום כי לא היה כלום," מטבע לשון שנכנס לפנתיאון המשפטים הישראלי, המתברר ככל שהמשפט מתקדם ומתגלה כמשפט ראווה פוליטי, לכן אסור להסכים בשום פנים ואופן לקבלת חנינה.

וסיבות משניות מדוע לא לסיים את המשפח בחנינה, לא אמרנו מילה על נשיא המדינה, על סוכני הכאוס, על רחובות הזעם, על ציפוף השורות במחנות השנאה, על המצפן שאבד לאנשים שהיו אמורים להיות המצפון והמצפן המוסרי.

לא לחנינה.

עמנואל בן סבו

* קווים אדומים – על ישראל להבהיר שלא תיסוג שעל אחד מן הקו הצהוב ולא תאפשר התחלת עבודות השיקום, לפני שתקבל את החטוף האחרון. כמובן שאין לקבל כל טענה שקרית על חלל חטוף ש"נעלם". הם חטפו, הם רצחו, הם קברו ועליהם להחזיר.

בהמשך המו"מ, על ישראל לעמוד על הקווים האדומים הבאים:

א. החשוב מכל – חופש פעולה מוחלט לצה"ל וכוחות הביטחון בכל רחבי הרצועה.

ב. פירוז מלא של הרצועה ופירוק מוחלט של חמאס מנשקו, כולל נשק אישי. חמאסניק עם אקדח הוא הפרת ההסכם. הפירוז – תנאי לשיקום.

ג. השמדת כל מנהרות חמאס. לא יחל שיקום של תוואי שטח שלא הושמדו בו המנהרות.

ד. לא תהיה דריסת רגל לטורקיה וקטאר, הפטרוניות של חמאס, ברצועת עזה. עצם הקמתו של הכוח הרב לאומי מזיקה, אך זו תוצאה של מדיניותו קצרת הרואי של נתניהו, ואת הנעשה אין להשיב.

ה. לא תהיה נסיגה לקווי 7 באוקטובר. יש לעמוד על קיומו של פרימטר לכל אורך הגבול. עומק הפרימטר ייקבע על פי תוואי השטח וגודל האיום בכל מקום, ובכל מקרה – כל שטח החולש על יישוב ישראלי יהיה בידי צה"ל. ציר פילדלפי מורחב יהיה בשליטתנו. התוחמת הצפונית תהיה בשליטתנו.

ו. המצור על המחבלים הלכודים ברפיח לא יוסר. הברירה שלהם היא כניעה או מוות.

הקווים האדומים הללו פירושם – ניצחון במלחמה. ויתור עליהם יהיה פרס לחמאס על הטבח.

* אסור למצמץ – חמאס הודיע בשבת בצהרים שהוא "איתר" את גופתו של הדר גולדין. איתר עאלק. הרי 11 שנים וחצי הם יודעים בדיוק היכן הם טמנו את גופתו.

אם מצאו בשבת, היה עליהם להשיבו במוצאי שבת. מדוע הם לא עשו כן?

ראשית, זה המשך הטרור הפסיכולוגי נגד החברה הישראלית ונגד המשפחות, ובמקרה הזה נגד משפחה שכבר 11 שנים וחצי מצפה לבנה.

חוששני שלא רק בכך מדובר, אלא גם בסחיטה לשחרור המחבלים הלכודים ברפיח. ואולי האמריקאים הבטיחו להם שנתניהו ישחרר אותם.

ישראל שילמה מחיר כבד על החזרת כל החטופים עד לפני כחודש. אסור בשום אופן לשלם מחיר נוסף, בוודאי לא מחבלים חיים, כפרס על הפרת ההסכם.

אסור לשחרר את המחבלים הלכודים. יש להמשיך את המצור עליהם, עד שייכנעו ויסגירו את עצמם או עד שימותו ברעב. אסור למצמץ.

* מילה קטנה – נתניהו נשאל אם ישראל תאפשר מעבר בטוח למחבלים הלכודים ברפיח.

במקום להשיב את התשובה היחידה המתקבלת על הדעת: מילה אחת, שתי אותיות, הראשונה למ"ד והאחרונה אל"ף, הוא התחכם: "נעשה את מה שטוב למדינת ישראל."

ובמילים אחרות: אעשה מה שהנציב העליון טראמפ יורה לי.

* אסור לוותר על ריבונותנו – הקמת בסיס אמריקאי על גבול עזה תסכן את ביטחון ישראל. מצד אחד, היא תסרס את מלחמתנו בטרור. מצד שני, ברגע שחיילים אמריקאים יחזרו הביתה בארונות עוטי דגלים, הם יעוררו גלי אנטישמיות.

אסור לנו לוותר על ריבונותנו. אסור לנו להתפשר על עצמאותנו. רק צה"ל יגן על המדינה.

* מכור סדרתי – נתניהו ממיר את ההתמכרות לשקט, שהמיטה עלינו את טבח 7 באוקטובר, בהתמכרות לטראמפ, שמשמעותה – אובדן ריבונותנו ועצמאותנו.

שמריהו לוין צדק: יותר קל להוציא את היהודים מהגלות, מאשר להוציא את הגלות מהיהודים.

* הפרה בוטה – חלף חודש מאז שחמאס אמור היה להחזיר את כל החטופים, והוא ממשיך להחזיק בידיו ארבעה חטופים.

זו הפרה בוטה של ההסכם, ואסור לעבור עליה בשתיקה.

* ערכי ההדר – המסרים בכל ההספדים בהלוויית הדר גולדין הם של אחדות ישראל, אהבת העם והארץ, ערבות הדדית ומסירות נפש.

מן הראוי שנאמץ אותם כערכים המכוננים של החברה הישראלית.

הכרתי את שמחה גולדין שנים בטרם שכל את בנו, בקבוצת ירוחם, בראשותו של צביקה צמרת זצ"ל, ואלה ערכי הקבוצה.

* תפיסת האחריות – האם נתניהו אחראי לחזרתו של הדר גולדין?

ודאי. איזו שאלה? הוא עומד בראש המערכת, הוא קובע את המדיניות והוא האחראי על כל ההצלחות והכישלונות.

נתניהו אחראי להפקרתו של הדר גולדין במלחמת "צוק איתן", כשהורה לצה"ל לסגת בלי לדרוש את שחרור גופותיהם של הדר גולדין ואורון שאול. הוא אחראי על הפקרתם בשנים שבין "צוק איתן" ל-7 באוקטובר, כאשר ישראל לא ניסתה להחזיר אותם, לא השתמשה באף מנופי לחץ כדי להשיבם, כמו התניית מזוודות הכסף, אישורי העבודה בישראל, העברת הסיוע ההומניטרי וכד', בהשבתם של גולדין ושאול החללים ומנגיסטו וא-סייד החיים.

אך נתניהו אחראי גם למאמץ הביטחוני והמדיני האדיר להשבת גופתו של הדר מאז 7 באוקטובר ועד השבוע. ובימים האחרונים התפרסם עד כמה המאמצים היו כבירים.

מי שטוען שרק בזכות צה"ל הוא חזר, ומתעלם מהדרג המדיני, כמוהו כמי שטוען שרק צה"ל אשם במחדל 7 באוקטובר ולדרג המדיני אין אחריות. זו גישה בלתי מתקבלת על הדעת.

* שקט שקט – מנוסתו מוגת הלב של נתניהו מאחריותו למחדל, היא חרפה אנטי מנהיגותית שספק אם היתה כדוגמתה בהיסטוריה האנושית. התחמקותו וברחנותו הפחדנית מחקירה מעידה שהאיש אינו כשיר.

מר מחדל, במדיניותו הפייסנית, הצ'מברליינית, הרופסת, ה"מכילה", המבליגה, מדיניות ההתמכרות לשקט, מדיניות ה"שקט שקט בני נחרישה כאן צומחים קברים," המיט על עמנו את האסון הגדול ביותר מאז השואה; הצמיח כאן קברים בקנה מידה שלא העלינו על דעתנו.

איך הוא עוד מסוגל להראות את פניו ברבים? הרי אדם נורמטיבי, כבר ב-7 באוקטובר היה כורע ברך ומתנצל בפני עם ישראל, בפני המשפחות השכולות, בפני הפצועים, בפני החטופים, בפני המפונים ונמוג לפח האשפה של ההיסטוריה.

איזו ציניות. איזה ניהיליזם. אפס באחריות. אפס במנהיגות.

[אהוד: לא נמאס לך לכתוב את השטויות האלה?]

* לשנות את חוק ועדות החקירה – כאשר חוקק חוק ועדות חקירה ממלכתיות, הוא התבסס על הנחה שממשלות ישראל תהיינה נורמטיביות ויכהנו בהם אנשים נורמטיביים, ויובילו אותן מנהיגים אמיתיים, שיבינו את הצורך בחקירת כשליהם. לכן, החוק קובע שהממשלה היא זו שתחליט על הקמת ועדת חקירה ממלכתית ואף תנסח את כתב המינוי שלה.

השתמטותה הפחדנית של הממשלה מהחלטה על חקירה, מוכיחה שהתרבות הפוליטית השתנתה, ואנטי מנהיגים מאיישים את הממשלה.

יש לשנות את החוק, ובנוסף לממשלה להסמיך את הכנסת להחליט בהצבעה חשאית על ועדת חקירה ממלכתית ולהסמיך את נשיא המדינה להקים ועדת חקירה.

* טרוריסט בבית הלבן – הפעם הקודמת שבה איש אל-קעאדה ניסה להיכנס לבית הלבן, היתה באמצעות מטוס שנועד להתרסק לתוכו ב-11 בספטמבר 2001. הפעם טראמפ עצמו הכניס את הטרוריסט בדלת הראשית והרעיף עליו כבוד מלכים.

* ההווה של א-שרע – טראמפ נשאל על היותו של נשיא סוריה א-שרע (אל ג'ולאני) איש אל-קאעדה ואמר שהנושא לא נדון בפגישה ביניהם, כי "לכל אחד יש עבר בעייתי." עבר?! האם ההווה שלו מזהיר? הטבח בעלאווים שבו נרצחו 1,000 איש והטבח בדרוזים שבו נרצחו מאות אנשים נעשו תחת שלטונו באמצעות המיליציות שלו.

ציר ארדואן-סוריה-קטאר הוא איום על שלום המזה"ת ושלומה של ישראל, ועלול להיות מסוכן לא פחות מהציר האיראני. הטרור האיסלמיסטי הסוני אינו טוב יותר מהטרור השיעי. יש לזכור שחמאס וגא"פ הם ארגונים סוניים, ושלטונו של אל-ג'ולאני כמוהו כשלטון חמאס.

בורותו ושטחיותו של טראמפ הם סכנה לישראל. פנטזיות המזרח התיכון החדש שלו נראות מגוחכות וילדותיות, אבל טמונה בהן סכנה אמיתית לשלום האזור.

* האם אל-ג'ולאני השתנה? – כן ולא.

כן – היום הוא חולף חליפה ועונב עניבה.

לא – הוא נשאר אותו טרוריסט ג'יהאדיסט צמא דם.

* כל פרשה בפני עצמה – יפעת תומר ירושלמי חשודה בעבירות חמורות מאוד – הדלפה, שקר, תצהיר כוזב לבג"ץ, טיוח החקירה, שיבוש הליכי חקירה, מרמה והפרת אמונים. היא אינה חשודה ב"בישול" קלטת, בתפירת תיק, בעלילת דם. למה? כי התיק לא בושל והיא לא העלילה על אף אחד עלילה.

ההדלפה עצמה הוא עבירה חמורה מאוד. הדלפה מחקירה פוגעת בהליך המשפטי. העובדה שההליך נפגע בידי תעשיית השקרים, שהתייצבה לצד החשודים במסע הסתה פרוע ואלים נגד הפרקליטות וברצח אופי לפרקליטה, אינה מצדיקה פגיעה גם ממי שאמורים לתת דוגמה אישית בהקפדה על החוק. אין סיבה להיאבק על דעת הקהל, כי בסופו של דבר הזירה האמיתית היא בית המשפט.

עיתוי ההדלפה הופך אותה לחמורה אף יותר. הדלפת חומר סודי בזמן מלחמה. פרסום קלטת שעלולה לפגוע במעמדה הבינלאומי של ישראל, בתקופה של מצור מדיני. הדלפה כזו, כאשר יש לנו חטופים בידי חמאס, היא חסרת אחריות במיוחד. האם הם לא לקחו בחשבון שקלטת כזו, והצפת החשד על מעשה סדום, עלולה להביא למעשים דומים נגד החטופים?

חומרת ההדלפה, היא הצגתה על פי תמונת מצב החשדות בעת ההדלפה, אף שהחקירה היתה עדין בראשיתה. בהדלפה הוצג החשד למעשה סדום, כיוון שזה באמת היה החשד. והנה, החשד הופרך ואינו מופיע בכתב האישום. ועל פי תחקיר "זמן אמת", החשד הזה נבע מרשלנות בחקירה. רק כעבור שבועיים, כאשר קראו שוב את חוות הדעת הרפואית, התברר בעליל שכלל לא היה כל חשד להחדרת חפץ לרקטום, אלא לפציעת דקירה בקרבת מקום. פרסום פזיז ולא בדוק על עבירות מין, כאשר אנו נאבקים נגד הכחשת עבירות המין של חמאס, נותן נשק תעמולתי קטלני בידי אויבינו. מרוב רצון להיאבק על דעת הקהל בארץ, הפצ"רית שכחה את האחריות במאבק על דעת הקהל בעולם.

אך כתב האישום נגד החיילים חמור כשלעצמו גם בלי עבירת מעשה הסדום. מדובר בחשד להתעללות חמורה, במשך 18 דקות, בידי חמישה חיילים מלווים בכלב, באסיר כפות. זו האשמה חמורה מאוד, ואם תוכח ובית הדין ירשיע את הנאשמים, הם יהיו ראויים לעונש כבד.

כאשר יש חשד לעבירות חמורות כאלו, חובתה של הפרקליטות לפתוח בחקירה פלילית. זה תפקידה, זו אחריותה, זו שליחותה. המעשים שעליהם הם נחשדים פוגעים במוסר האנושי והיהודי, הם עבירה על החוק, והם נזק מדיני כבד. מדובר בפשע מלחמה, ואי אפשר אף לגלות כלפיו הבנה כמעשה שנעשה בסערת הקרב, או מצד חיילים שחששו לחייהם.

חומרת המעשים שבהם הלוחמים נאשמים, אינה מצדיקה בשום אופן את המעשים החמורים שבהם חשודה הפצ"רית. המעשים החמורים שבהם חשודה הפצ"רית אינם מכשירים בשום אופן את המעשים שבהם הלוחמים נאשמים. ובוודאי שאינה מצדיקה את הפלישה הברברית של האספסוף בראשות שר וח"כים לשני בסיסי צה"ל בזמן מלחמה ואת התקיפה האלימה של החיילים. זהו פשע חמור נגד ביטחון המדינה והרמת יד על הדמוקרטיה. ועל מה הפגינו הפורעים? על תמיכה בהתעללות באסירים.

פרשת הפצ"רית ופרשת ההתעללות הן שתי פרשות שונות וכך יש להתייחס אליהן. אסור שפרשה אחת תשפיע על האחרת. ומן הראוי שלא יתייצבו בפרשה הזאת המחנות האוטומטיים.

ובשתי הפרשות, לחשודים ולנאשמים עומדת חזקת החפות.

* הפשרה הראויה – יש להגיע להסכמה על ניהול החקירה.

מקצועית ועניינית, פרקליט המדינה צריך לנהל אותה, אבל ולו בשל החשש למראית עין, וכיוון שהצדק צריך לא רק להיעשות אלא גם להיראות, לא נכון שהוא יעשה זאת.

אסור לזהם את החקירה במעורבות פוליטית של עוכר המשפטים, במיוחד שברור מה מטרתו, ולכן אשר קולה, שמונה על ידו, פסול. הוא לא פסול אישית, אלא כיוון שלוין מינה אותו.

אני מציע להטיל את ניהול החקירה על המשנה לנשיאת בית המשפט העליון בדימוס אליקים רובינשטיין. אדם חכם ומנוסה, ישר ומקובל על כל חלקי החברה הישראלית, בעל ניסיון כיועמ"ש, ניסיון רב בביטחון וביחסי משפט וצבא. אין ראוי ומתאים ממנו.

* בן גביר צודק – כעסו של ראש הכנופייה על מפכ"ל המשטרה מוצדק. הוא מינה אותו לחניך תורן, ופתאום החוצפן מרשה לעצמו לנהוג כמפכ"ל משטרה.

* מחלק בקלאוות – כשחוק גזר דין מוות הפופוליסטי עבר בקריאה ראשונה, ראש הכנופייה במחווה אינפנטילית חילק בקלאוות, כמו תמונת הראי שלו בעזה אחרי פיגועים בישראל.

* נוער הזוועות – הטרור והפוגרומים נגד פלשתינאים ביו"ש הם מעשים הנוגדים את המוסר האנושי ואת המוסר היהודי, הם חילול השם ועבירה דתית, הם עבירה על חוק המדינה, הם פגיעה חמורה בביטחון המדינה ובמעמדה הבינלאומי. וכיוון שלא אחת הפורעים הללו תוקפים את חיילי צה"ל וכוחות הביטחון, מדובר גם בבגידה במולדת של גיס חמישי.

על מדינת ישראל וכל גופי הביטחון לנהל מערכה לחיסול הטרור הזה. זו משימה לאומית חשובה ביותר. הכישלון שלנו עד כה – חרוץ.

אותם פורעים חשים ביטחון רב, כיוון שהם מיוצגים בממשלה. הדוצ'ה שלהם הוא השר האחראי על המשטרה, והוא עושה הכול כדי שהמשטרה לא תפריע להם בפשעיהם. אך גם צה"ל והשב"כ מגלים אוזלת יד. אני מקווה שכניסתו של דוד זיני לתפקיד ראש השב"כ תחולל מפנה גם בנושא הזה.

הביטוי "אלימות המתנחלים" הוא ביטוי שקרי. רוב מוחלט של המתיישבים ביו"ש סולדים מהמעשים ומוקיעים אותם. כך גם רוב מוחלט של ההנהגה ושל רבני יש"ע. ולא אחת הפורעים נוקטים באלימות גם כלפיהם. מדובר בקבוצה קטנה וקיצונית, שרבים מתוכה כלל אינם תושבי יו"ש, ויש הטוענים שרובם אינם בני המקום.

עם זאת, יש אחריות מסוימת להתיישבות ביו"ש; נקרא לה אחריות "עגלה ערופה". על פי מצוות התורה, אם מתגלית גופה של נרצח בקרבת יישוב, על זקני היישוב לערוך טקס מסוים שבו הם מצהירים "ידינו לא שפכו את הדם הזה." למה? מי חשד בהם? אף אחד לא חשד בהם, אבל המטרה היא לחזק את תחושת האחריות של הנהגת האזור לפשפש במעשיה – האם היא עשתה כל שלאל ידה כדי למנוע את הרצח?

שמעתי בשבוע שעבר הקלטת ראיון עם חנן פורת, שבו אמר שהוא מכה על חטא על כך שלא עשה מספיק כדי למנוע את רצח רבין, כי לא העלה על דעתו שדבר כזה עלול לקרות. האם הנהגת יש"ע עושה הכול במאבק נגד נוער הזוועות? האם יצאה קריאה ברורה לכל תושב לגלות אזרחות טובה ולמסור מיוזמתו לשב"כ כל מידע שעשוי לסייע בחקירה? האם רבני יש"ע הוציאו פסק הלכה ברוח זו? מדוע אינם מנתקים מגע מהרב דב ליאור, שתומך במעשי הזוועה והטרור, עוד מאז הטבח במערת המכפלה?

נוער הזוועות הוא אויב ההתיישבות ביו"ש, ועל המתיישבים להחזיר מלחמה שערה.

* המשת"פ של תוקפי החיילים – המחבלים שנולדו לאימהות יהודיות, שיצאו לפוגרום בכפר בית ליד שממזרח לטול כרם, תקפו גם חיילי צה"ל.

כדי שלא אובן לא נכון, אבהיר – גם בלי שתקפו את חיילי צה"ל, עצם הפוגרום הטרוריסטי הוא פשע נתעב, שמחייב את מדינת ישראל לנהל מלחמה שערה עד לחיסול מוחלט של התופעה.

אבל אני מדגיש את תקיפת חיילי צה"ל, מה שמעיד שמדובר בבוגדים במולדת, בגיס חמישי, שצריכים לעמוד לדין על בגידה – כדי לדבר על אחריותו של מי שאמור להגן על חיילי צה"ל, פריימריסט הביטחון ישראל כ"ץ. אחת ההחלטות הפופוליסטיות הראשונות שלו, עם כניסתו לתפקיד, אולי ההחלטה הראשונה, היתה לא להטיל עוד מעצרים מנהליים על מחבלים יהודים. זאת, למרות שכל גורמי המקצוע מסבירים שמעצרים מנהליים הם הכרח במלחמה בטרור.

וכך, אותם מחבלים, שגם כך חשים שהממשלה איתם, כי הדוצ'ה שלהם הוא השר לביטחון פנים, וקיומה של הממשלה תלוי ברצונה הרע של הכנופייה הבן גבירית, מרגישים שהנה, גם שר הביטחון מסייע להם.

שר הביטחון, באפס המעשה שלו נגד הטרור הבן גבירי, הוא משת"פ שלו.

* מבחן האחריות של מערכת הביטחון – אם לרמטכ"ל, לראש המוסד, לראש השב"כ ולראש אמ"ן יש שמץ של אחריות לאומית, הם לא ידווחו לוועדת המשנה למודיעין של ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, בנוכחותה של ח"כית ה[----]ת טלי גוטליב, שום מידע שאינו מופיע בעיתונים.

איך האמירה הזאת מתיישבת עם הטפתי לחיזוק הכנסת מול הממשלה ולהגברת הפיקוח הפרלמנטרי על הרשות המבצעת?

זו אכן בעייה, אך התשובה היהודית היא בשתי מילים: פיקוח נפש. פשוט מאוד, מסירת סודות ביטחוניים לח"כית ה[----]ת מסכנת את ביטחון המדינה.

ח"כית ה[----]ת חשודה בפשע נגד ביטחון המדינה, והיא עבריינית נמלטת בחסות "פרשנות" אנרכיסטית לחסינות חברי הכנסת. ח"כית ה[----]ת היא פגיעה בביטחון המדינה.

... ובינתיים, ח"כית ה[---]ת שוב התפרעה בבית המשפט. ואח"כ שוב השתלחה במשמר בתי המשפט. פ[----]ת ח[----]ת.

* אתם תלכו מפה – כשאיימן עודה ושכמותו מלהגים על "מדינת כל אזרחיה" וסיסמאות מסוג זה, למה הם מתכוונים?

אתמול הוא ביאר את כוונתו: "אתם תלכו מכאן והעם הפלשתינאי יישאר."

כלומר, לא רק ביטול המדינה היהודית, אלא סילוק כל היהודים מארץ ישראל. או כפי שכתב המשורר הלאומי שלהם – גם את מתיכם תיקחו אתכם.

עלינו להבהיר, קודם כל לעצמנו ולעולם כולו – ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, ושל העם היהודי בלבד. כזו היא מיום הקמתה וכזו היא תהיה לנצח. ישראל היא מדינתם של כל היהודים בכל העולם. כל יהודי הוא אזרח המדינה בפוטנציה, אם רק יבחר לממש את זכותו.

ישראל היא מדינה ציונית. הציונות הקימה אותה, וייעודה הוא הגשמת הציונות.

ישראל, המדינה היהודית, מעניקה ותעניק את כל הזכויות האזרחיות לכל אזרחיה, "ללא הבדל דת גזע ומין" כמובטח במגילת העצמאות. 100% זכויות הפרט. אפס זכויות לאומיות.

ומי שזה לא מתאים לו – מוזמן לשתות את מי הים של עזה.

* ניתוח מציל חיים – מעצר עריקים ומשתמטים מהמגזר החרדי אינו הפתרון. מדובר בהשתמטות קולקטיבית של מגזר שלם. אי אפשר להכניס מגזר שלם למחנות מעצר, אין לצה"ל כוח אדם לכך, ולכידת עריקים בפינצטה לא תשנה דבר.

הפתרון הוא סגירה הרמטית של השיבר. ניתוח חירום מציל חיים לניתוק החברה החרדית מפטמות תקציב המדינה, שמנוון אותם, מנוול אותם וגורם להמשך שקיעתם בביצה הטובענית החולה.

החרדים הם אחינו. הבראת החברה החרדית החולה היא חובתנו כלפיהם, חובת הערבות ההדדית. הם לא יוכלו למשוך בציציות ראשיהם ולחלץ את עצמם.

גם אם הניתוח כואב, ואיזה ניתוח אינו כואב?, בסוף הם יודו לנו.

לא תעמוד על דם רעך.

* להאריך את השירות הסדיר – אני שירתי בצה"ל שלוש שנים (האמת ששירתי יותר, בשל מסלול הנח"ל, אבל כל בני גילי שירתו שלוש שנים). בני הבכור עדין שירת שלוש שנים. רוב חיילי צה"ל לאורך שנות המדינה, במשך יותר מחמישים שנה, שירתו שלוש שנים. זו לא גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה.

ההחלטה הפופוליסטית על קיצור השירות, היתה חלק מהקונספציה של "צבא קטן", שהיא חלק מהקונספציה הכללית שקרסה ב-7 באוקטובר. כעת ברור שצה"ל קטן מדי ואינו מסוגל לתת מענה לצרכי הביטחון של ישראל, שנמצאת בעימות רב זירתי שאינו הולך לשום מקום בעתיד הנראה לעין.

חייל סדיר שווה ל-12 חיילי מילואים, בשיגרה של חודש מילואים בשנה (במצב החירום הנוכחי הוא שווה ל-6, שגם זה מספר גדול מאוד). ומאז 7 באוקטובר, חיילי מילואים רבים שירתו מאות ימים, וזו כבר גזירה שאיכשהו ניתן היה לחיות איתה שנתיים, אך אין אפשרות לקיים אותה בעתיד. מעבר למשמעות העומס הבלתי נסבל על לוחמי המילואים ובני משפחותיהם, יש לכך מחיר כלכלי כבד; הן המחיר הישיר של עלות המילואים, והן המחיר העקיף של הפגיעה בכלכלה מהעדרם של המילואימניקים מעבודה, והרי ציבור המילואימניקים הוא גם הציבור הפרודוקטיבי ביותר במשק הישראלי.

יש להחזיר לאלתר את השירות הסדיר לשלוש שנים, כחלק מצעדים נוספים להגדלת הצבא.

אני יודע שפוליטית קשה לקבל החלטה כזאת, כל עוד לא פותרים את בעיית השתמטות החרדים. איך אפשר להאריך את השירות ללוחמים שעה שמגזר שלם משתמט? זו אכן בעייה, אך מן הראוי שנפריד בין הדברים. את החרדים יש לגייס, אך אין להשתמש בסוגיית השתמטות החרדים כחסם למילוי הצרכים הביטחוניים של ישראל.

* ביד הלשון: שדה תימן – מקום בחדשות – מחנה שדה תימן. המחנה נמצא כ-5 ק"מ מצפון מערב לבאר שבע, ממזרח לנחל חצרים.

בבסיס שוכנים מפקדת חטיבת גבעתי, בסיס שיטור 392 ויחידה פיקודית 'האשל' של המשטרה הצבאית, מכלול שדה תימן (665) של פיקוד הדרום, יחידה פיקודית של חיל ההנדסה, מרכז הספקה מטכ"לי, מפקדת חטיבה 16, מפקדה חלופית של מנהלת התיאום והקישור (עזה), ויחידות נוספות. מאז מבצע "עופרת יצוקה", נמצא בבסיס גם מתקן כליאה למחבלים במבצעי צה"ל הגדולים וכך גם במלחמת "חרבות ברזל". שם אירעה ההתעללות בעציר, שחוללה את הפרשה המסעירה את הציבוריות הישראלית והביאה להתפטרות הפצ"רית לשעבר.

הבסיס הוקם בידי הבריטים ב-1942, במהלך מלחמת העולם השנייה. בשנות החמישים הוקם הבסיס הישראלי.

שמו של הבסיס מציין את מבצע "על כנפי נשרים" לעליית יהדות תימן.

אורי הייטנר

לתגובות: uriheitner@gmail.com

"חרדתו של המלך סלומון"

מאת אמיל אז'אר

תרגום אביטל ענבר

עם עובד 1980, 243 עמ'

בחרתי לרשימה זאת בכותרת "ממלא המקום", תואר המקובל לאפיפיור, שנחשב לממלא המקום של פטרוס, ובעצם של ישוע, הנחשב לבן האלוהים. בספר שלפנינו אנו מוצאים גיבור שלוקח על עצמו את התפקיד שהיה אמור למלא האל, ועל כך בהמשך.

נושא אחר שצריך להקדים בו הוא בעובדה שהשם "אמיל אז'אר" הוא בעצם שם עט של הסופר היהודי, ליטאי-צרפתי – רומן גארי, ובשם בדוי זה זכה בפרס גונקור, שבעצת עורך דינו סירב לקבל. מסתבר שרק לאחר עמל של חוקרת ספרות חרוצה התברר שהסופר מאחורי השם הבדוי הוא רומן גארי, שספריו, כגון "עפיפונים" "הבטחה עם שחר" היו לרבי-מכר שזכו בפרסים. שישה ספרים שלו ראו אור בשמות בדויים, ארבעה מתוכם בשם אמיל אז'אר, ביניהם "כל החיים לפניו", שהופקה ממנו גרסה קולנועית אשר זכתה בפרס אוסקר. במאי הסרט – משה מזרחי, בכיכובה של סימון סיניורה ומיכל בת אדם. גירסה קולנועית נוספת הופקה ב-2020 בכיכובה של סופיה לורן.

עוד מילים אחדות של הקדמה: רומן גארי היה יהודי שנולד בשם "רומן קצב" בווילנה, והיגר עם אימו לצרפת. אימו נספתה עם הכיבוש הנאצי של צרפת, ורומן התגייס לחיל האוויר הצרפתי כטייס קרב, חבר לצבא ההתנגדות של שארל דה-גול בבריטניה. הוא כיהן כקונסול צרפת בלוס-אנג'לס, ואף עסק בבימוי סרטי קולנוע. אשתו השנייה, השחקנית האמריקאית ג'ין סיברג, שהתגרש ממנה ב-1970, שמה קץ לחייה ב-1979. שנה אחריה התאבד גם רומן גארי.

בחרתי בתרגום של אביטל ענבר מ-1980 (סמוך להתאבדותו של גארי), הגם שיש תרגום עדכני יותר מ-2010 של ניר רצ'קובסקי.

לפני ביקורת על הספר הרי קצת פרטים על תוכנו: הגיבור הראשי הוא סלומון רובינשטיין, יהודי יליד רוסיה שחי בפולין, ועסק כמו אביו בחייטות, ליתר דיוק – קונפקציה. הוא מהגר לצרפת, בה נעשה לאיש עסקים מצליח החולש על אימפריה של הפקת ביגוד. ב"הווה" הוא בן 84, הדור בלבושו ובהתנהגותו, ונאבק באצילות כנגד הזקנה שמבקשת לקפוץ עליו. הוא נקלע למונית של ז'אן, נהג מונית החובר על בעלותה עם יוקו הכושי מחוף השנהב, טוונג מקמבודיה. כשנודע לסלומון שלשלושה אלה יש חוב ענק על רכישת המונית, הוא מציע להם הצעה: הוא יכסה את החוב (מיליון וחצי פרנקים), בתנאי שז'אן וחבריו ישמשו כשכיריו במעשי החסד שהוא עושה בעיקר כלפי זקנים ועלובי החיים.

סלומון פותח סוכנות של עזרה נפשית, שבה עונים למבקשי עזרה 24 שעות ביממה. סלומון טורח לענות בעצמו על שיחות טלפון כאלה, והוא גם פריק של עולם שחלף: הוא אוסף גלויות ישנות, תצלומים של אנשים שהלכו לעולמם, חותר אל מקומות פגישה של אנשים מלפני מאה שנה. הוא גם אוסף בולים של ישראל מתוך חשש שזה מה שיישאר ממדינת ישראל בעקבות השנאה התהומית של שכניה. בין מעשי החסד של סלומון – הוא שולח פרחים, פירות ובקבוקי שמפניה לזקנים עריריים, כאלה שהיה להם עבר מפואר, ועתה הם חיים בעליבות. בין השאר הוא שולח פירות מסוכרים לזמרת העבר קורה למנר בת ה-65. ז'אן, העובד כשכיר של סלומון, נדבק בהומניות של המעביד, ומנסה לעשות חסד עם קורה – הוא מזמין אותה לריקודים, וזה עושה אותה מאושרת. כדי לשמח אותה, הוא אף מתעלס עימה, למרות שלפי גילה יכלה להיות אימו.

הספר שם זרקור גם על ז'אן: הוא אמנם בעל שפה נמוכה, ואינו מקפיד על דקדוק, אבל הוא תולעת ספרים, בעיקר מילונים, ויש לו ידע לא מבוטל בספרות, היסטוריה ופילוסופיה. באחת מחנויות הספרים, בהן הוא מבקר, הוא פוגש זבנית בשם אלין, בלונדינית בת 26, ולאחר שהם קוראים יחד את הערך "אמור" במילון, הם הופכים לזוג, והוא אף עובר לגור אצלה (קודם גר בחדר אחד עם שותפו צ'אק). הוא נאלץ להתוודות בפני אלין על יחסיו עם קורה. אלין כועסת, אבל נדבקת באווירה של מעשי החסד של סלומון וז'אן, וסולחת. לז'אן נודע שקורה הזמרת היתה אהובתו של סלומון. כשהנאצים כבשו את צרפת, סלומון התחבא במרתף בשאנז אליזה, והיא מתאהבת בבריון בשם מוריס, ששיתף פעולה עם הנאצים (הוצא להורג אחרי השחרור). קורה משבחת את עצמה על כך שיכלה להלשין על סלומון המתחבא, ולא עשתה כן. סלומון כועס על קורה על קשריה עם מוריס, ועל כך שאי הלשנה נחשבת בעיניה למעשה חסד. אבל סלומון הוא איש חסד גם כלפי קורה, וז'אן, הדומה בחיצוניותו למוריס הנ"ל, היה עבור קורה תחליף שהעניק אושר. מסתבר שסלומון פגש את קורה אחרי השחרור מהנאצים, כאשר זמרת העבר שימשה כ"מאדאם פיפי", שגובה פרוטות מאלה הנזקקים לשירותים במסעדה. סלומון מעניק לה דירה וקצבה חודשית, אבל מסרב לדבר איתה במשך 35 שנים.

בשיט על אגם ביער בולון ז'אן מספר לקורה על יחסיו עם אלין, ועל כך שסלומון סולח לה, ומבקש לחזור אליה. ידיעה זאת גורמת אושר גדול לקורה, אבל סלומון מתמהמה, וכשהוא מגיע לגיל 85, הוא מבקש מתנה מיוחדת: מפגש עם זונה בלונדינית. ז'אן מתפלץ מהדרישה הזאת של אדם שהיה בעיניו מעין תחליף לאלוהים, ולא רק זאת, הרי בגיל מופלג זה הוא עלול להתפגר תוך כדי מעשה – אבל סלומון יוצא מהזונה עם חיוך על השפתיים, ואז, כשנודע לו על ניסיון ההתאבדות של קורה, הוא מתפייס עימה, מביא לה זר פרחים ומבלה עמה בשיט על האגם. סלומון וקורה יוצאים אל מעין ירח דבש לניצה, וז'אן עם אלין הופכים להיות הורים לילד.

העלילה של הספר מרתקת, אבל ללא ספק יש בה מסר: סלומון ממלא את מקומו של אלוהים, אבל מתפקד הרבה יותר טוב. גם כשהוא נוקם, הוא אינו מפסיק להעניק חסד. מעשי החסד של סלומון, המכונה "מלך" בפיו של ז'אן המתפעל מהדר לבושו ואופיו, מביישים את האל אשר תמיד איננו כשצריך אותו. סלומון רוצה לתקן עוול גדול של ההשגחה העליונה על האדם: הזיקנה על כל פגעיה היא בלתי נסלחת, וסלומון עושה ככל יכולתו כדי להתגבר על עוול זה. וכן, סלומון הוא ניצול שואה, וגם טוונג הקמבודי הוא ניצול השואה שהמיט פול פוט ו"החמר רוז'" על עמו. המאמין חייב להודות שגם אסונות מבהילים אלה הם מעשיו של האל, וברור שיחסית אליו סלומון הוא יותר ממלך.

באחת התמונות בספר מתואר איך אלין אוכלת בשר ארנב ביין, והקורא מתוודע לכך שכינויו של ז'אן, אהובה, הוא "ארנבון". יש כנראה כאן איזו כוונה מסותרת, ואני מודה שלא ירדתי לעומקה – אולי יעשה כן אחד מקוראי רשימה זאת.

הספר מבקש להצביע על כך שמדובר באירועים מהמציאות – מוזכרים דברי הבלע של דה-גול על העם היהודי, מוזכר רצח אלדו מורו בידי "הבריגדות האדומות", רצח ההמונים בקמבודיה, סאדאת הנוחת בישראל.

למותר לציין שאני ממליץ על ספר זה, של אחד מהגאונים היהודיים הרבים שהתברך בהם העולם, העולם שמעדיף את אלה החותרים בטרור מבהיל תחת אושיות התרבות המערבית.

משה גרנות

המכתב הבא מובא כאן ככתבו וכלשונו, והרקע והסיפור מובאים בהמשך.

לצילה וליעקב היקרים,

תקבלו את המתנה הזו לזכר ביקורכם בארץ ישראל. תביטו על התמונות ותזכרו את הרשמים שהיו לכם בזמן שסיירתם את הארץ. יהי רצון שנזכה יחד אתכם להיות שותפים בהקמת מדינת יהודים לפי רצון העם ולא לפי רצון זרים.

משפחת האזרחי

מוניה, פייגה, אהובה, יצחק

                                         ירושלים, בית-הכרם

                                         יום ששי, ה' אייר תרצ"ז

מסמך נדיר זה, שבו משתלבים זה בזה סיפורים ותאריכים משפחתיים ולאומיים, נמצא זמן רב במגירת שולחני. השבוע החלטתי שהגיעה העת שהמכתב יראה אור ושהקוראים ישתתפו בחוויה המרגשת. אנא קראו את הדברים בעיון, ובמיוחד שימו לב לתאריך המכתב, יום ששי, ה' באייר תרצ"ז (1937), 11 שנים בדיוק נמרץ לפני יום ששי, ה' באייר תש"ח (1948), יום הכרזת המדינה.

שימו לב גם לכיסופים שמביע הכותב: "יהי רצון שנזכה יחד אתכם להיות שותפים בהקמת מדינת יהודים לפי רצון העם ולא לפי רצון זרים." הוא כמובן לא יכול היה לדעת שנבואתו תתגשם כעבור 11 שנים בדיוק, ועל אחת כמה וכמה לא יכול היה לדעת על השואה הנוראה.

הכותב, מאיר (מוניה) האזרחי, היה דוד של אבי (בעלה של אחות של סבתי), יו"ר סניף ההסתדרות הציונית בעיר היפה קמניץ פודולסק שבאוקראינה, עיר המוצא של אבי ומשפחתו. לימים מוניה היה חבר הנהלת קק"ל.

הנמענים הם יעקב (יאשה) (אחיין של מוניה מכיוון אחר) ורעייתו צילה ז"ק, שביקרו בארץ באביב תרצ"ז, וכאשר צילה כבר נושאת ברחמה את בנם הבכור, יוסי, שנולד כעבור חודשים אחדים בברלין הנאצית, סתיו 1937. כעבור כשנה נמלטה המשפחה מברלין, למחרת ליל הבדולח, סתיו 1938, והצליחה להגיע ארצה. בארץ נולדו להם עוד שני בנים.

המסמך הגיע אליי מאותו יוסי, לימים פרופסור יוסי ז"ק, אנדוקרינולוג ילדים, בבית-החולים שיבא, תל-השומר. יוסי הוא בן-דוד רחוק רחוק שלי: הסבא של הסבא שלו הוא הסבא של הסבתא שלי, מצד אבי.

לימים, בהיות יוסי חניך במחנה עבודה בשדה בוקר (1954), הוא שאל את בן-גוריון אם גם להיות רופא זה ציונות. בן-גוריון השיב בחיוב. אחרי שירות צבאי כקצין בהנדסה קרבית נסע יוסי ללמוד רפואה בשווייץ. שם גם הכיר את מי שהתגיירה והפכה להיות רעייתו ואם ילדיו. כאשר הכירה רעייתו את אימי, הן אימי והן שמה מצאו חן בעיני הגיורת, ושמה בישראל: אסנת.

יוסי נפטר השבוע לפני שנה, ב-4 בנובמבר 2024. אני מקדיש מאמר זה לזכרו. יהי זכרו ברוך!

ד"ר רון בריימן היה יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן לאומי.

אהוד: אשתי ואני היכרנו במשך שנים רבות את ד"ר יוסי ז"ק ומשפחתו התל-אביבית כשהיינו יחדיו בחוג חבריו של שמחה לוסטיג מכפר שמריהו.

 * משה [גרנות] ידידי, קראתי בעניין את הסיפור 'אבנים'. תחילה חשבתי שמדובר באבנים למוסר כליות. המסקנה המתבקשת שתמורת 11.5 אלף שקלים וכמה אבני קסם מחזירים עטרה [?] ליושנה ואהבה לקדמותה ולזכות בבעל משורר, שאין איש חפץ ביקרו חוץ מהמו"ל שממלא את מחסניו בספר שאין לו דורש.

כמי שניהל את הוצאת מאגנס והוציא כאלף כותרים, התבשמתי באותם ימים מריח הדפוס הטרי של כל ספר חדש ויהיה תוכנו ככל שיהיה. הספר המודפס סופו להיעלם ויגיע דור שלא יחזיק אותו בבית.

תמשיך לכתוב ולכנס את סיפוריך כל עוד יש חברים שמוכנים לרכוש כל ספר שלך.

שלך בחברות אמת,

בן-ציון יהושע

* אהוד, החכם-מכל נעמן כהן שוב חוטא באי דיוקים עד כדי סילופים. 

מעולם ז'בוטינסקי לא הטיף לשבור את ההסתדרות. הוא הטיף לשבור את מונופול ההסתדרות ולכן יזם את הקמת ההסתדרות הלאומית. 

כל עובד או כל אירגון יוכל לבחור באיזו הסתדרות הוא מוכן להיות חבר – זו הסוציאליסטית או זו החופשית, שהוקמה ב-1934.

בברכה,

יוסי

* אהוד יקר, תודה על הטקסט ששלחת לי. לא ידעתי שהכותבת היא פרופ' זיוה שמיר, עד סוף המאמר. האמת קראתי וגיחכתי. היא בכלל לא מתייחסת לשפתו הפוגענית ורווית גידופים זולים ונמוכים. וגם לא מסוגלת לראות את נקודות העיוורון בפובליציסטיקה של אורי הייטנר. והיא פרופסור לספרות.  הביקורת המעריצה שלה לצערי אמנם משקפת את דעתה הפוליטית אבל איננה ביקורת, ולשמוע אותה מפי פרופסורית שעוסקת במחקר הספרות רק מאשרת את העובדה שאנשים "אינטלקטואלים מורדים  נגד המציאות בשם הרעיון." או "רעיונות כל כך טיפשיים שרק אינטלקטואלים יכולים להאמין בהם" – אם לצטט את קאמי וברנרד שו.

חוה ליבוביץ

לילה טוב לך.

* למר אהוד בן עזר, שר הביטחון ישראל כ"ץ הודיע בתאריך ה-12/11/25 על-סגירת תחנת הרדיו הצבאית גלי-צה"ל בתאריך ה-1/3/26.

זוהי לפי דעתי ובוודאי לדעתם של רבים החלטה מאוד מצערת! זה הבית של החיילים/ות. גלי צה"ל משדרת מאז שנת 1950 בפריסה ארצית! במשך השנים נוצרו בתחנה הזאת תוכניות, אשר הפכו עם הזמן ל"נכסי צאן ברזל", וחלקן משודרות לאורך שנים! תחנת הרדיו הצבאית גלי-צה"ל פועלת במסגרת יחידה של-אגף כוח האדם בצה"ל וכפופה לקצין החינוך והנוער הראשי תא"ל סמואל בומנדיל, הכפוף לראש אגף כוח אדם בצה"ל אלוף דדו בר-כליפא.

כולי תקווה שאנשי התקשורת השונים במדינת ישראל, וכן חברי-הכנסת יילחמו על הגזירה לסגירת התחנה הזאת.

בכבוד רב,

צביקה שטרוסברג

רחוב ניסנבוים 16 בני-ברק

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!