אֵיבִּי נָתָן
אַל תִּשְׁתֶּה אֶת כּוֹס
הַתַּרְעֵלָה
אַל תִּשְׁתֶּה אֶת כּוֹסִית סוֹקְרָטֶס
שֶׁמַּגִּישׁ לְךָ עוֹלָם סוֹטֶה זֶה
אֵיבִּי נָתָן
בֶּן יִרְמְיָהוּ
מֵעִיר עֲנָתוֹת
אַל תִּשְׁתֶּה אֶת כּוֹס הַתַּרְעֵלָה
אֵיבִּי נָתָן
נַעַר תָּמִים
פָּנֶיךָ מַעֲמִיקִים
חֲשֹׁב
וְהִרְגִּישׁ לִרְגָעִים
אֵיבִּי נָתָן
יִשְׁמָרְךָ הָאֱלֹהִים
בּוֹ אַתָּה מַאֲמִין
•
1980
• פירוש הסימן – שיר מן העיזבון שפורסם לאחר מותה. העיזבון הועבר למכון "גנזים". השיר נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.
בגיליון:
- שירי אסתר ראב: שִׁיר לְאֵיבִּי נָתָן
- יורם אטינגר: סיוע חוץ אמריקאי לישראל:
- עמנואל בן סבו: 1. ברוך שעשה לנו נס
- אורי הייטנר: צרור הערות 7.9.25
- פוצ'ו: מכתב לאודי: רק ביבי יכול לשמח אותנו
- יצחק הילמן: על האופק והלאה
- אהוד: בישראל כבר נערכים להכנת כריכי טונה לקראת הגעת המשט של שרמוטת האקלים גרטה תונברג, ועצירת משתתפיו והחזרתם לארצות מולדתם. אין טעם לשפוט ולאסור אותם כאן כי זה רק יגביר את הפרסום שלהם שעליו יקבלו ודאי בונוס מקטר ומארגונים אנטישמיים אחרים המממנים אותם. קיימת גם אפשרות שהים ההפכפך יהפוך אותם ויהיה צורך למשותם מן המים:
- אהוד בן עזר: הנאהבים והנעימים
- אורית כרמון: סיפור חצר ילדותי בפתח תקווה בבניין שהוקם בשנת 1930 על ידי סבי, ברוך בן עזר, שהיה הבן הראשון בפתח תקווה.
- עם האילם שפירא בדמשק, 1917: מתוך: אהוד בן עזר, "המושבה שלי", 2000
- משה גרנות: 1. עיון ב"האומה" גיליון 239, אוגוסט 2025
- יוסף עוזר: שירים ששלחתי לכתב העת גג
- עקיבא נוף: הקפלניסט הראשון אורי אבנרי
- רוביק רוזנטל: הבנים של אביב, הנכדים של סטף
- נעמן כהן: דגל (מרק סייקס האנגלי) פלסטין הונף על ידי ממשלת סקוטלנד מחוץ לבית סנט אנדרו. מטה ממשלת סקוטלנד באדינבורו
- אהוד בן עזר: יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר
- ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":: * "השירים הקצרצרים והמבודחים שכתב שבתאי לזוגתו, לקראת טקס יומי של הגשת תה, מציעים תשובה מסוימת לחוסר האונים של החיים בישראל בזמן הזה." ["הארץ" 4.9].
- שאר הגליון
מאמרים
שירי אסתר ראב
שִׁיר לְאֵיבִּי נָתָן
יורם אטינגר
סיוע חוץ אמריקאי לישראל:
בוננזה לכלכלת ולביטחון ארה"ב
פורסם לראשונה ב"חדשות מחלקה ראשונה", 4 בספטמבר 2025
לאחרונה גוברים הקולות בציבור ובקונגרס בארה"ב הטוענים שסיוע חוץ לישראל בא על חשבון משלם המיסים בארה"ב, ואינו משרת את הביטחון הלאומי של ארה"ב.
האומנם?
האדמירל אלמו זומוואלט, שהיה מפקד המבצעים של חיל הים האמריקאי בתחילת שנות ה-70', והגנרל אלכסנדר הייג, שהיה המפקד העליון של כוחות נאט"ו ומזכיר המדינה של ארה"ב בסוף שנות ה-70' ותחילת שנות ה-80', טענו שישראל שקולה לנושאת המטוסים האמריקנית הגדולה בעולם, שאינה זקוקה לחיילים אמריקנים על סיפונה, פועלת באזור קריטי בין אירופה-אסיה-אפריקה ובין הים התיכון-הים האדום-האוקיינוס ההודי-המפרץ הפרסי. אזור זה הוא רווי טרור ומלחמות בין-מוסלמיות ובין-ערביות מאז המאה ה-7; מוקד הטרור האסלאמי העולמי האנטי-אמריקאי; המיקום של 48% מעתודות הנפט בעולם; וצומת חיונית של נתיבי סחר ימי בין המזרח הרחוק לאירופה.
פעילות ישראל כנושאת מטוסים אמריקאית היתה מוגבלת-יחסית בשנות ה-70' וה-80', בהשוואה ל-2025, שהיא שנת שיא בהיקף שיתופי פעולה אסטרטגיים בין ישראל לארה"ב.
השוואת ישראל לנושאת המטוסים האמריקנית הגדולה ביותר היא פועל יוצא של תכונות גיאו-אסטרטגיות משמעותיות של ישראל מול איומים משותפים לארה"ב וישראל, כגון איראן ו"האחים המוסלמים". תכונות שאינן מאפיינות בעלות-ברית אחרות של ארה"ב:
המיקום הגיאו-אסטרטגי של ישראל.
שדרוג משמעותי של כוח ההרתעה מאז 1967 (השליטה על רכסי הגולן, שומרון ויהודה), שהוא קריטי לקיום המשטר ההאשמי הפרו-אמריקאי בירדן ומשטרים ערביים פרו-אמריקאים נוספים.
יכולות טכנולוגיות ביטחוניות ואזרחיות מהמובילות בעולם, התורמות למחקר, פיתוח, ייצוא, תעסוקה ועליונות ההייטק האמריקאי.
יכולת גיוס מהיר ומסיבי של כוח צבאי.
רקורד צבאי פרו-אקטיבי פורץ-גבולות המקדם את אינטרס ארה"ב.
הגנרל ג'ורג' קיגן, שהיה ראש המודיעין של חיל האוויר האמריקני, העריך שהמידע המודיעיני שישראל מעבירה מדי יום לארה"ב שקול ל-5– CIA התקציב השנתי של CIA אחד הוא כ-15 מיליארד דולרים.
בניגוד לאירופה, הציבור והממסד הפוליטי בישראל (שמאל וימין, חילוניים ודתיים) מזדהים ללא-תנאי עם ארה"ב.
לפי הגנרל הייג, אם לא היתה ישראל במזרח התיכון, היה על ארה"ב להשקיע 15-20 מיליארד דולרים בשנה (במחירי שנות ה-80') במקום השקעה שנתית של 3.8 מיליארד דולרים בישראל. הייג התייחס לייצור מיספר נושאות מטוסים אמיתיות נוספות, פריסתן באוקיינוס ההודי ובים התיכון, ומיספר אוגדות יבשה, שנועדו להגן על ארה"ב מפני הטרור האסלאמי, להבטיח את האינטרסים הכלכליים של ארה"ב, להגן על בעלות-ברית ערביות ולהצר את כושר התמרון של סין וברה"מ/רוסיה.
לעומת ההשקעה השנתית של ארה"ב בישראל (3.8 מיליארד דולרים), עלות ייצור של נושאת מטוסים אחת היא 10-13 מיליארד דולר לדגם המתוחכם ביותר, בעוד שדגמים פחות-מתוחכמים עולים בין 2.5 ל-9 מיליארד דולרים כל אחד. בנוסף לכך, פריסה והפעלה של נושאת מטוסים, כוללים צי של משחתות, פריגטות, צוללות וכלי תמיכה בעלות שנתית של 900 מיליון עד 1.2 מיליארד דולרים. כמו כן, עלות שנתית של פריסת אוגדת יבשה אמריקאית אחת במזרח התיכון היא 2 מיליארד דולרים, לא כולל תחמושת וטילים. העלויות ממריאות בתקופות של עימותים צבאיים המאפיינים את המזרח התיכון מאז המאה ה-7.
השורה התחתונה
ההשקעה השנתית האמריקנית ב- ולא סיוע חוץ ל- ישראל מניבה תשואה גבוהה ביותר, המציגה את ישראל כמכפלן עוצמה ודולרים ייחודי עבור כלכלת וביטחון ארה"ב. ישראל פועלת גם כמרכז מחקר ופיתוח חסכוני בתנאי-קרב ואולם תצוגה של התעשיות הביטחוניות של ארה"ב, וכמרכז חדשנות, המשתף את זרועות הצבא של ארה"ב בתורות לחימה חדשניות.
יכולות הצבא, המודיעין והטכנולוגיה של ישראל מצמצמות את הצורך בפריסה צבאית רחבה של ארה"ב במזרח התיכון, משדרגות את בטיחות חיילי ואזרחי ארה"ב, ומאפשרות העתקת משאבים לאזורים אחרים.
שיתוף הפעולה הביטחוני ישראל-ארה"ב התרחב באופן דרמטי מאז ינואר 2021, כאשר ישראל הצטרפה ל-CENTCOM (הפיקוד הצבאי האמריקאי במזרח התיכון, מרכז אסיה וחלקים מדרום אסיה), ומבליט את העובדה שיחסי ישראל-ארה"ב הם כביש דו-סטרי לתועלת-הדדית.
שגריר (בדימוס) יורם אטינגר
עמנואל בן סבו
1. ברוך שעשה לנו נס
קשה להאמין וקשה שבעתיים לחשוב שהיו יהודים, בגולה הדוויה ובני הארץ הטובה, שייחלו לניצחונה של קמלה האריס, שהתפללו להצלחתה, שפעלו למענה, מתוך יישוב הדעת ותבונה, ברוך שעשה לנו נס.
מסובב הסיבות כנגד כל הסיכויים, כל הסקרים, כנגד כל הנדסת התודעה המאסיבית, הציל את מדינת ישראל והעם היהודי מפני הסכנה הנוראה שהיתה יכולה להתרגש עלינו אם חלילה היתה נבחרת האישה שהפגינה את הסתייגויותיה ממדינת ישראל. ברוך שעשה לנו נס.
גם היום ישנם סומים באפלת התבונה הבסיסית, עיוורים מבלי דעת, שאינם מכים על חטא, שאינם באים חשבון, שאינם מתחרטים על קמפיין הבחירה בקמלה האריס, אשר לו נבחרה אין מי ידע מה היה מצבה של מדינת ישראל. ברוך שעשה לנו נס.
ימיו של "הציוני האמריקני האחרון," נשיא ארה"ב ג'ו ביידן, אשר ליבו היה במקום הנכון ברם, לב מפעילו, ברק חוסיין אובמה וחברי מפלגתו הפרוגרסיביים ובהם אנטישמים למהדרין, הסיטו את המצפן עד שהטיל אמברגו על מדינת ישראל, עד שביקש לחתום את המלחמה כשמבקשי רעתנו על גדרות יישובנו מתכננים בחסות ארה"ב את הטבח הבא. ברוך שעשה לנו נס.
והנה יש יהודים אשר לאחר הנהי והבכי, התוגה והצער, היגון והאבל על ניצחונו של ידיד העם היהודי, הנשיא הנבחר, דונלד טראמפ עדיין מתעקשים כי אין טובה למדינת העם היהודי כקמלה האריס. ברוך שעשה לנו נס.
חובה להזכיר זאת בפני חובבי האריס ואבלי קמלה, מעולם לא היה מנהיג אמריקני אשר פעל למען העם היהודי, בטחונו, שגשוגו, חירותו, כמו הנשיא דונלד טראמפ, ברוך שעשה לנו נס.
בימים הרי הגורל לעם היהודי, בימים של להיות או לחדול, בימים בהם שבעה צבאות, בשבע חזיתות איימו ועדיין מאיימים להכניע את מדינת העם היהודי, והוא, דונלד טראמפ, ניצב כסלע איתן, לצד מדינת ישראל. ברוך שעשה לנו נס.
האיש שהעביר את השגרירות לירושלים, שהתפלל בכותל המערבי, שהכיר בריבונות ישראל ברמת הגולן, בקדנציה הראשונה, הוא אותו האיש אשר כבר בתחילת הקדנציה השנייה, אירח פעמיים את ראש הממשלה בנימין נתניהו, שהוחרם על ידי הנשיא דאז וסגניתו, ביטל את האמברגו, הזרים כמויות עתק של תחמושת כולל תחמושת מיוחדת שאפשרה את הכרעת החיזבאללה בלבנון, נפילת המשטר הסורי והשתלטות על צבאו ושטחים שהופקעו, השתתפות בתקיפה באיראן על מתקני הגרעין, פעילות ללא הגבלות בעזה, ביהודה ושומרון, התקפות על החותים בתימן, ופעילות מדכאת טרור בעיראק. ברוך שעשה לנו נס.
נשיא ארה"ב, ביד אחת פועל להרחיב את הסכמי אברהם, לצרף מדינות נוספות, חלקן היו חברות בכירות בציר הרשע, ומאידך מאפשר פעילות עצימה שמטרתה אחת, לעולם לא עוד טבח שבת שמחת תורה, לא עוד איום קיומי. ברוך שעשה לנו נס.
ולצד סנקציות על איראן, תוכנית ההגירה מרצון של העזתים, תמיכה מוחלטת בנושא שחרור כל החטופים, הטלת וטו על הצעות חוק המצרות את צעדי של ישראל, מאבק ללא פשרות בבית הדין הבינלאומי בהאג, הרחבת ההתיישבות היהודית, החלת ריבונות על חלקי מולדת, המונע מנשיא הרשות הפלשתינאית להיכנס לארה"ב ולשאת נאום באו"ם, המטרפד כל ניסיון להקים מדינה פלשתינאית לצד מדינת ישראל, מאבק עיקש באנטישמיות בקמפוסים, וזוהי רק חצי השנה הראשונה של הנשיא אוהב ישראל. ברוך שעשה לנו נס.
ולחשוב חלילה מה היה קורה אם אהובת השמאל הישראלי, יקירת היהודים הפרוגרסיביים הרדיקליים, תקוות ההוזים והחולמים בהקיץ, קמלה האריס – היתה נשיאת ארה"ב.
ולחשוב שעדיין אותם ההוזים, החולמים בהקיץ, יהודים שאפילו טבח שבת שמחת תורה לא שינה את דעתם, יבחרו בראש מורם ובגו זקוף, במועמד לראשות העיר ניו יורק, זוהראן ממדאני, אנטי ישראלי, פרוגרסיבי, תומך BDS, המאשים את לוחמי צה"ל כמי שמבצעים פשע עם בעזה, האיש שהבטיח לעצור את ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, אם יגיע לניו יורק. נתפלל בכוונה גדולה, ברוך שיעשה לנו נס גם בניו יורק.
2. ברוח הגבורה היהודית אין מחסור
הדיסוננס העצום, המדהים והבלתי נתפס, בין לשמוע את קולות הבכי והנהי של מקהלת המחלישים בליווי סימפוניית התבוסתנים, לצד להקת המחול של מפיצי הייאוש, ולשמוע מולם את אריות האומה, גיבורי ישראל המבקשים רק דבר אחד, ה כ ר ע ה.
אחרי שהבינו כי ראש הממשלה וממשלת ישראל נחושים להכריע את החמאס, מחולל טבח התינוקות, הילדים, הנשים והזקנים, אחרי שהבינו כי כל דברי הלהג וההבל של לשעברים מתחנות חייה של האומה הישראלית אינם בולמים את קרבות הקוממיות של אריות האומה.
אחרי שהבינו כי הרמטכ"ל ואלופי המטכ"ל נחושים להכריע את החמאס בעזה, החלו במחאה בסובב בתיהם בעוד הם נמצאים בשדות המערכה, החלו בהנדסת תודעה על המחיר הנורא שתגבה המערכה בעזה, חלילה וחס, על הבידוד המדיני, על עייפות הלוחמים וסרבנות מדומיינת של מילואימניקים, פרי רוחם ומוחם הקודח של המופקרים וחסרי האחריות.
אחרי שהבינו שהטנקים שועטים, שקני התותחים מצודדים, שהכוונות תואמות, אחרי שכשלו העלילות, עלילת הדם על אונס מחבלי הנוחב'ה, עלילת דם ההרעבה שלא היתה, עלילת הדם בפגיעה במתחזים לעיתונאים, המופקרים וחסרי האחריות הבעירו את הרחוב, הבריונים התפרעו באלימות של כנופיות רחוב, ופקודת הקרב ניתנה.
אחרי שמצאו בתקשורת המחלישה ומהנדסת התודעה, אשת מילואימניק עייפה, אם מילואימניק המתנגדת למלחמה, אחרי כל הניסיונות שכשלו אל מול רוח הגבורה של אריות האומה, הגיע שלב "נשק יום הדין".
עלילות הדם על מלחמה פוליטית, מלחמת שולל, מלחמת נתניהו, מלחמת הצלת הקואליציה ושאר פטפוטי הבל של יחצ"נים מובסים, שלפו המתחזים ל"כתבים צבאים", אלה שדבררו את הרמטכ"ל וצמרת צה"ל בין בילוי בבריכה לארוחת ערב מפנקת, ולא העזו לכתוב מה באמת מתרחש בצבא.
את "נשק יום הדין", "המחסור החמור" בציוד הצבאי של החיילים הנכנסים להילחם בעזה בעיצומה של מלחמת קוממיות, בעיצומו של תמרון עוצמתי, בעת שגיבורי ישראל לובשים את אדרת הקרב, מדווחים "כתבים צבאיים מטעם", "כתבי חצר", "כתבי אג'נדה מחלישים", תועמלנים במסווה עיתונאים כי החיילים שחוקים, חסרים חלפים לטנקים, 40 אחוזים מהדחפורים אינם כשירים למלחמה, חסרים 20,000 מכשירים לראיית לילה, 1,500 המרים הזקוקים לטיפול, מסע תעמולה נוראי שכזה להחלשת גיבורי ישראל לא התרחש מעולם במדינת ישראל, כתבי ההחלשה והייאוש המופקרים וחסרי האחריות, לצד פוליטיקאים מובסים, לשעבר ממורמרים ואכולי תסכול, מדווחים לאוייב על חולשת הצבא, מדווחים להורים לגיבורים כי מפקדי צה"ל מפקירים את אהוביהם, מדווחים לחיילים ולקצינים כי הם "ברווזים במטווח", שחקנים במשחק של ראש ממשלה נוראי המחפש רק לקבור את החטופים, לטבוח בחיילים, לכבוש, לטרנספר, להציל את הכיסא שלו, את עצמו, את הממשלה שלו.
הכול בקול נכאים, בקול מובס, בקול של מייאשים חסרי תקנה, בטונציה של הפסד וכישלון.
מולם ניצבים צבא העם בתפארתו, דתיים, חרדים וחילוניים, קיבוצניקים ועירוניים, עולים חדשים וילידי הארץ הטובה, שמאל, ימין ומרכז, בני מיעוטים, כולם מתייצבים בגאון, בעוז, בהבנה של שליחות להגנת המולדת, ברוח המיוחדת להם, רוח של מאמינים, רוח של מנצחים, רוח של גיבורים, רוח של אוהבי מדינת ישראל ללא תנאים.
התהליך המחריד שעברו חלקים, אמנם מעטים, בחברה הישראלית גובל בסכנה אמיתית לביטחון המדינה, גובל בניסיון להשפיע על הניצחון המוחלט, על ההכרעה, על טבח שבת שמחת תורה הבא.
היֹה לא תהיה.
עמנואל בן סבו
מסובב הסיבות כנגד כל הסיכויים, כל הסקרים, כנגד כל הנדסת התודעה המאסיבית, הציל את מדינת ישראל והעם היהודי מפני הסכנה הנוראה שהיתה יכולה להתרגש עלינו אם חלילה היתה נבחרת האישה שהפגינה את הסתייגויותיה ממדינת ישראל. ברוך שעשה לנו נס.
גם היום ישנם סומים באפלת התבונה הבסיסית, עיוורים מבלי דעת, שאינם מכים על חטא, שאינם באים חשבון, שאינם מתחרטים על קמפיין הבחירה בקמלה האריס, אשר לו נבחרה אין מי ידע מה היה מצבה של מדינת ישראל. ברוך שעשה לנו נס.
ימיו של "הציוני האמריקני האחרון," נשיא ארה"ב ג'ו ביידן, אשר ליבו היה במקום הנכון ברם, לב מפעילו, ברק חוסיין אובמה וחברי מפלגתו הפרוגרסיביים ובהם אנטישמים למהדרין, הסיטו את המצפן עד שהטיל אמברגו על מדינת ישראל, עד שביקש לחתום את המלחמה כשמבקשי רעתנו על גדרות יישובנו מתכננים בחסות ארה"ב את הטבח הבא. ברוך שעשה לנו נס.
והנה יש יהודים אשר לאחר הנהי והבכי, התוגה והצער, היגון והאבל על ניצחונו של ידיד העם היהודי, הנשיא הנבחר, דונלד טראמפ עדיין מתעקשים כי אין טובה למדינת העם היהודי כקמלה האריס. ברוך שעשה לנו נס.
חובה להזכיר זאת בפני חובבי האריס ואבלי קמלה, מעולם לא היה מנהיג אמריקני אשר פעל למען העם היהודי, בטחונו, שגשוגו, חירותו, כמו הנשיא דונלד טראמפ, ברוך שעשה לנו נס.
בימים הרי הגורל לעם היהודי, בימים של להיות או לחדול, בימים בהם שבעה צבאות, בשבע חזיתות איימו ועדיין מאיימים להכניע את מדינת העם היהודי, והוא, דונלד טראמפ, ניצב כסלע איתן, לצד מדינת ישראל. ברוך שעשה לנו נס.
האיש שהעביר את השגרירות לירושלים, שהתפלל בכותל המערבי, שהכיר בריבונות ישראל ברמת הגולן, בקדנציה הראשונה, הוא אותו האיש אשר כבר בתחילת הקדנציה השנייה, אירח פעמיים את ראש הממשלה בנימין נתניהו, שהוחרם על ידי הנשיא דאז וסגניתו, ביטל את האמברגו, הזרים כמויות עתק של תחמושת כולל תחמושת מיוחדת שאפשרה את הכרעת החיזבאללה בלבנון, נפילת המשטר הסורי והשתלטות על צבאו ושטחים שהופקעו, השתתפות בתקיפה באיראן על מתקני הגרעין, פעילות ללא הגבלות בעזה, ביהודה ושומרון, התקפות על החותים בתימן, ופעילות מדכאת טרור בעיראק. ברוך שעשה לנו נס.
נשיא ארה"ב, ביד אחת פועל להרחיב את הסכמי אברהם, לצרף מדינות נוספות, חלקן היו חברות בכירות בציר הרשע, ומאידך מאפשר פעילות עצימה שמטרתה אחת, לעולם לא עוד טבח שבת שמחת תורה, לא עוד איום קיומי. ברוך שעשה לנו נס.
ולצד סנקציות על איראן, תוכנית ההגירה מרצון של העזתים, תמיכה מוחלטת בנושא שחרור כל החטופים, הטלת וטו על הצעות חוק המצרות את צעדי של ישראל, מאבק ללא פשרות בבית הדין הבינלאומי בהאג, הרחבת ההתיישבות היהודית, החלת ריבונות על חלקי מולדת, המונע מנשיא הרשות הפלשתינאית להיכנס לארה"ב ולשאת נאום באו"ם, המטרפד כל ניסיון להקים מדינה פלשתינאית לצד מדינת ישראל, מאבק עיקש באנטישמיות בקמפוסים, וזוהי רק חצי השנה הראשונה של הנשיא אוהב ישראל. ברוך שעשה לנו נס.
ולחשוב חלילה מה היה קורה אם אהובת השמאל הישראלי, יקירת היהודים הפרוגרסיביים הרדיקליים, תקוות ההוזים והחולמים בהקיץ, קמלה האריס – היתה נשיאת ארה"ב.
ולחשוב שעדיין אותם ההוזים, החולמים בהקיץ, יהודים שאפילו טבח שבת שמחת תורה לא שינה את דעתם, יבחרו בראש מורם ובגו זקוף, במועמד לראשות העיר ניו יורק, זוהראן ממדאני, אנטי ישראלי, פרוגרסיבי, תומך BDS, המאשים את לוחמי צה"ל כמי שמבצעים פשע עם בעזה, האיש שהבטיח לעצור את ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, אם יגיע לניו יורק. נתפלל בכוונה גדולה, ברוך שיעשה לנו נס גם בניו יורק.
2. ברוח הגבורה היהודית אין מחסור
הדיסוננס העצום, המדהים והבלתי נתפס, בין לשמוע את קולות הבכי והנהי של מקהלת המחלישים בליווי סימפוניית התבוסתנים, לצד להקת המחול של מפיצי הייאוש, ולשמוע מולם את אריות האומה, גיבורי ישראל המבקשים רק דבר אחד, ה כ ר ע ה.
אחרי שהבינו כי ראש הממשלה וממשלת ישראל נחושים להכריע את החמאס, מחולל טבח התינוקות, הילדים, הנשים והזקנים, אחרי שהבינו כי כל דברי הלהג וההבל של לשעברים מתחנות חייה של האומה הישראלית אינם בולמים את קרבות הקוממיות של אריות האומה.
אחרי שהבינו כי הרמטכ"ל ואלופי המטכ"ל נחושים להכריע את החמאס בעזה, החלו במחאה בסובב בתיהם בעוד הם נמצאים בשדות המערכה, החלו בהנדסת תודעה על המחיר הנורא שתגבה המערכה בעזה, חלילה וחס, על הבידוד המדיני, על עייפות הלוחמים וסרבנות מדומיינת של מילואימניקים, פרי רוחם ומוחם הקודח של המופקרים וחסרי האחריות.
אחרי שהבינו שהטנקים שועטים, שקני התותחים מצודדים, שהכוונות תואמות, אחרי שכשלו העלילות, עלילת הדם על אונס מחבלי הנוחב'ה, עלילת דם ההרעבה שלא היתה, עלילת הדם בפגיעה במתחזים לעיתונאים, המופקרים וחסרי האחריות הבעירו את הרחוב, הבריונים התפרעו באלימות של כנופיות רחוב, ופקודת הקרב ניתנה.
אחרי שמצאו בתקשורת המחלישה ומהנדסת התודעה, אשת מילואימניק עייפה, אם מילואימניק המתנגדת למלחמה, אחרי כל הניסיונות שכשלו אל מול רוח הגבורה של אריות האומה, הגיע שלב "נשק יום הדין".
עלילות הדם על מלחמה פוליטית, מלחמת שולל, מלחמת נתניהו, מלחמת הצלת הקואליציה ושאר פטפוטי הבל של יחצ"נים מובסים, שלפו המתחזים ל"כתבים צבאים", אלה שדבררו את הרמטכ"ל וצמרת צה"ל בין בילוי בבריכה לארוחת ערב מפנקת, ולא העזו לכתוב מה באמת מתרחש בצבא.
את "נשק יום הדין", "המחסור החמור" בציוד הצבאי של החיילים הנכנסים להילחם בעזה בעיצומה של מלחמת קוממיות, בעיצומו של תמרון עוצמתי, בעת שגיבורי ישראל לובשים את אדרת הקרב, מדווחים "כתבים צבאיים מטעם", "כתבי חצר", "כתבי אג'נדה מחלישים", תועמלנים במסווה עיתונאים כי החיילים שחוקים, חסרים חלפים לטנקים, 40 אחוזים מהדחפורים אינם כשירים למלחמה, חסרים 20,000 מכשירים לראיית לילה, 1,500 המרים הזקוקים לטיפול, מסע תעמולה נוראי שכזה להחלשת גיבורי ישראל לא התרחש מעולם במדינת ישראל, כתבי ההחלשה והייאוש המופקרים וחסרי האחריות, לצד פוליטיקאים מובסים, לשעבר ממורמרים ואכולי תסכול, מדווחים לאוייב על חולשת הצבא, מדווחים להורים לגיבורים כי מפקדי צה"ל מפקירים את אהוביהם, מדווחים לחיילים ולקצינים כי הם "ברווזים במטווח", שחקנים במשחק של ראש ממשלה נוראי המחפש רק לקבור את החטופים, לטבוח בחיילים, לכבוש, לטרנספר, להציל את הכיסא שלו, את עצמו, את הממשלה שלו.
הכול בקול נכאים, בקול מובס, בקול של מייאשים חסרי תקנה, בטונציה של הפסד וכישלון.
מולם ניצבים צבא העם בתפארתו, דתיים, חרדים וחילוניים, קיבוצניקים ועירוניים, עולים חדשים וילידי הארץ הטובה, שמאל, ימין ומרכז, בני מיעוטים, כולם מתייצבים בגאון, בעוז, בהבנה של שליחות להגנת המולדת, ברוח המיוחדת להם, רוח של מאמינים, רוח של מנצחים, רוח של גיבורים, רוח של אוהבי מדינת ישראל ללא תנאים.
התהליך המחריד שעברו חלקים, אמנם מעטים, בחברה הישראלית גובל בסכנה אמיתית לביטחון המדינה, גובל בניסיון להשפיע על הניצחון המוחלט, על ההכרעה, על טבח שבת שמחת תורה הבא.
היֹה לא תהיה.
עמנואל בן סבו
אורי הייטנר
צרור הערות 7.9.25
* כרסום יסוד הדמוקרטיה –במשך 9 שנים, ניהלנו את המאבק על הגולן, הזכור כמאבק "העם עם הגולן", שזכיתי להיות ממנהיגיו. היה זה מאבק על עצם קיומנו. מה שעמד על הפרק, היה חורבן מפעל חיינו, עקירת יישובינו, נישולנו מאדמתנו, גירושנו מבתינו, טיהור אתני של הגולן מכל נוכחות יהודית, כדי למסור את הגולן לאוייב הסורי ולציר הרשע, ובכך להמיט אסון לאומי על מדינת ישראל.
בתשע שנים של מאבק נחוש, הקפדנו על קווים אדומים – לא הפרנו חוק, לא נקטנו באלימות, לא איימנו באלימות, לא חסמנו כבישים, לא רדפנו את הפוליטיקאים, לא הפגנו ליד בתים, דחינו כל רעיון של מרי אזרחי וכמובן לא הידרדרנו לסרטן ה"אי התייצבות" אם להשתמש במילה מהמכבסה. היינו צריכים לגייס לשם כך תועפות של עצבי ברזל ומנהיגות חזקה. אילו רק נתנו סימן קל, היינו מציתים את המדינה. אך לאורך כל התקופה עמדנו איתן מול סערות הנפש שלנו ושל הציבור שהובלנו. מה שעמד מאחורי גישתנו היה תחושה חזקה מאוד של אחריות לאומית. חשנו, שמול ממשלות מופקרות, תפקידנו הוא להיות המבוגר האחראי. ואגלה סוד – לא ניצחנו למרות אופי המאבק, אלא בזכות אופי המאבק. לא הלכנו נגד העם וכך סחפנו את העם איתנו. ובזכות זה העם היה עם הגולן, ואף ממשלה לא יכלה לנו. ניהלנו מאבק חכם. הכי קל לחסום כבישים. אבל זה לא מאבק חכם.
אין מאבק שאינו צודק. הוא צודק לפחות בעיני הנאבקים. כולם נאבקים על ציפור הנפש שלהם. אבל לא כולם מגלים אחריות. לא כולם מבינים שהמטרה אינה מקדשת את כל האמצעים.
המאבק הצודק מאוד נגד המהפכה המשטרית בוזה מראשיתו בדרכים אנטי דמוקרטיות ואלימות, והשפל היה סרטן הסרבנות. למרבה הצער, מובילי המאבק הזה גנבו את המאבק למען החטופים וגם אותו הם דרדרו. פיגוע ההצתה בבוקר יום רביעי בירושלים, הוא המשך ישיר להידרדרות המאבקים לכדי איום של ממש על הדמוקרטיה. אם חלילה המגמה הזאת תימשך, יישפך כאן דם ברחובות.
"האלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה. יש לגנות אותה, להוקיע אותה, לבודד אותה." דבריו אלה של רבין, בנאומו האחרון, שעה קלה לפני הרצח, חייבים להיות נר לרגלנו. הראשונים לגנות ולהוקיע את האלימות צריכים להיות תומכי המאבק שבשמו היא נעשית. האלימות והפרת החוק היא האויב של כל מאבק. היא תמיט אסון על המאבק ועל כולנו. ועוד הערה – כשמישהו נוהג באלימות, הוא אשם בכך. מי שמאשים את הממשלה, את ראש הממשלה וכו' באלימותו, בורח מאחריות. אך הוא האחראי.
* ועדת חקירה עממית – ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה על הקמת ועדת חקירה עממית על פשעי שבעה באוקטובר.
הרכב הוועדה: הילדז יאיר נתניהו, מיאמי (יו"ר), הביביריון יעקב ברדוגו, ח"כית ה[---]ת טלי גוטליב, שר הג'ובים דודי אמסלם וראש הכנופייה איתמר בן גביר.
כתב המינוי:
א. חקירת אשמתם של שופטי בג"ץ, היועמ"שית והפרקליטות בטבח.
ב. חקירת ההפיכה הצבאית שבוצעה ב-7 באוקטובר בהובלת הרמטכ"ל, ראש אמ"ן, מפקד חיל האוויר ובוגדים נוספים כמו יאיר גולן וישראל זיו.
ג. חקירת שותפותם של רונן בר, בכירי שב"כ, ובהם בעלה של שקמה ברסלר, בתכנון הטבח ובביצועו.
ד. חקירת תפקידם של סוכני הסי.איי.אי. בני גנץ וגלנט בהפיכה ובבגידה.
ה. הוועדה תהיה מוסמכת לחקור גם את אשמתם של בוגדים בדימוס ובהם אהרון ברק, מנדלבליט, שי ניצן ורוני אלשייך.
ו. הוועדה תחקור מי נתן את ההוראה לא להעיר את נתניהו ב-6:28. אלמלא מעשה הבגידה הזה, רוה"מ היה מזנק מיד לחליפת סופרמן ודוהר על כנף-סופרטנקר דרומה, בולם את המחבלים ב-6:29 ומביא לניצחון מוחלט ב-6:30.
סמכויות הוועדה: הוועדה מוסמכת להרשיע את כל הבוגדים הנ"ל ולגזור את דינם.
מירי רגב מונתה לאחראית על הטקס הממלכתי של ההוצאה להורג של הבוגדים, שתיערך בצומת קפלן בת"א.
* ברוך הבא לדיפ-סטייט – מתניהו אנגלמן נבחר לתפקיד מבקר המדינה בדיל מבאיש של ביביטיבי. והוא מספק את הסחורה בגדול – הוא חוקר את המחדל תוך דילוג תמוה והזוי על הדרג המדיני. אבל מרגע שבביקורת על מחדל העורף הוא מתח ביקורת על אפסותו וכישלונו של מר מחדל, נפתחו שערי הגיהינום. נתניהו פתח במתקפה פרועה ושלוחת רסן על המבקר, לפני שיתבלבל ויתחיל לחקור גם את המחדל הביטחוני, שהביא ל-7 באוקטובר. ומרגע זה אנגלמן מתויג – דיפ-סטייט. אחרי זמיר ואנגלמן, הבא בתור בדיפ-סטייט יהיה זיני.
* תירוץ פאתטי – אם אתם עומדים, אני ממליץ לכם לשבת לפני שתקראו את הדבר המדהים שאני עומד לספר לכם. שמעו אמירה שומטת לסת של עובד אלילים בכת הפגאנית הביביסטית. החזיקו היטב. כזכור, אחד השקרים החביבים על נתניהו, הוא הכחשת תמיכתו העקבית בחורבן גוש קטיף. היום אחד מחסידיו השוטים, שכנראה לא יכול להתעלם מן העובדה ששוב ושוב ושוב ושוב מושא סגידתו הצביע בעד, בממשלה ובכנסת, המציא (או דקלם) תירוץ יצירתי ופתאטי במיוחד. הוא אמר שנתניהו אמנם הצביע בעד ההתנתקות, אבל מעולם לא הצביע בעד עקירת היישובים. הייתם מאמינים? הרי ההתנתקות מן הרגע הראשון הייתה גלויה וידועה – נסיגה מכל רצועת עזה ועקירת כל היישובים. לא היה אדם אחד, שהצביע בעד או נגד, שלא ידע שהוא מצביע בעד או נגד עקירת היישובים. נתניהו אמנם שקרן ומושחת, אבל איש לא חשד בו מעולם בטיפשות; הוא ידע גם ידע על מה הוא מצביע; בעד עקירת כל היישובים, בעד גירוש כל התושבים עד היהודי האחרון, החי או המת, בעד הרס כל הבתים עד האבן האחרונה. אבל אין גבול לרמת הטמטום שאליה מסוגלים לרדת עובדי האלילים, כדי להכחיש את אחריותו של נתניהו להתנתקות, כפי שהם מכחישים, וזה אפילו יותר אבסורדי, את אחריותו המוחלטת למחדל 7 באוקטובר.
* עוד יש תותחים, ילדתי – אני שומע תושבים בנגב המערבי, שמלינים על הקושי לחיות לצד רעשי המלחמה. אני מבין אותם מאוד. זה באמת לא נעים. אבל לשם הפרספקטיבה, אני נזכר בשיר "בתי את בוכה וצוחקת", ובפסוק: "עוד יש תותחים, ילדתי, על ההר / אך הם מאיימים על דמשק." הרעש לא נעים, אך הפעם אין אלו הרקטות על יישובינו, אלא מכה באוייב, כדי להביא לשקט בשנים הבאות.
* יש ברירה? – ושוב אנחנו חוזרים לסיסמאות ההבל הריקות, עם השקר הזה של "מלחמת יש ברירה" בלה בלה בלה. זאת התרבות התבוסתנית שהמיטה עלינו את אסון 7 באוקטובר. ישראל הותקפה ביום הקמתה ומאז אנחנו במלחמת אין ברירה מובהקת – מלחמה קיומית. השאלה היא האם היוזמה בידינו או שאנו מפקירים אותה בידי האוייב. כשהיוזמה בידינו זה "עם כלביא" ו"עיד אל-ביפר". כשהיוזמה בידי האויב – זה 7 באוקטובר. זו הברירה האמיתית שלנו.
* אף לא שמץ של אמפתיה – אני נזהר תמיד בכבודן של משפחות החטופים. אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו. אני סובלן כלפי אמירותיהן, גם אם אילו נאמרו מפי אחרים הן היו מעוררות בי התנגדות קשה. אבל יש קווים אדומים. כאשר משפחות חטופים מסיתות לעריקה מהמלחמה, אין בי שמץ של אמפתיה כלפיהן. גם להן לא הכול מותר. הסתה לעריקה מהמלחמה היא מעשה נבלה שפל, ואין שום הנחות למי שנוקט במעשה הזה.
* שני סוגים של אופוזיציה – יש שני סוגים של אופוזיציה – אופוזיציה למדינה ואופוזיציה לממשלה. כאשר ישראל נמצאת במצור מדיני ומופצות נגדה עלילות דם אנטישמיות, האופוזיציה למדינה חוצה את הקווים, מצטרפת לצרים על המדינה ומפיצה בעצמה את עלילות הדם. ע"ע יאיר גולן, השוקניה ועוד. לעומת זאת, אופוזיציה לממשלה מתייצבת להגנת המדינה ולהדיפת המתקפות. נפתלי בנט הוא מופת של אופוזיציה לממשלה. הוא גדול המסבירים של ישראל, בכל התחנות המובילות בעולם, מה שבולט לנוכח השיתוק ההסברתי של ממשלת ישראל.
רק אופוזיציה לממשלה עשויה להוות אלטרנטיבה שלטונית.
* אנס כממונה על מניעת הטרדה מינית – בעקבות גל האנטישמיות שפוקד את אוניברסיטת קולומביה מאז 7 באוקטובר, המועד שהצית את האנטישמים בכל העולם והעניק להם השראה, הוחלט למנות באוניברסיטה תפקיד של ממונה על המאבק באנטישמיות. יפה. הם מינו מרצה אנטישמי, שחתם על עצומות אנטישמיות והיה חלק מן הגל שבעטיו הוחלט על התפקיד. זה כמו למנות אנס כממונה על מניעת הטרדה מינית.
* מקארתיזם דוסופובי מבית שוקן – לפני כ-15 שנים כיהן חברי ד"ר צביקה צמרת ז"ל כיו"ר המזכירות הפדגוגית של משרד החינוך, התפקיד השלישי בחשיבותו במשרד. צביקה, שנהגתי לכנותו המפא"יניק הבן-גוריוניסט האחרון, אדם מתון מאוד, איש מרכז וחיבורים בכל רמ"ח ושס"ה, ניסה לתגבר, שומו שמיים, את החינוך לציונות, ואף ליהדות, רחמנא ליצלן, ופעל לעקירת רעל פוסט ציוני שחדר ללימודי האזרחות וההיסטוריה. הגיליוטינה המקארתסטית של "הארץ", במקרה הזה – בהובלת אור קשתי, יצאה לג'יהאד נגדו. יותר מ-200 פשקווילים נגדו התפרסמו בעיתון במסגרת קמפיין הסיכול הממוקד.
כאשר רוני אלשייך מונה למפכ"ל, רודפי הכיפות בשוקניה יצאו בקמפיין מקארתיסטי דוסופובי נגד מינויו. כך הם נהגו גם כאשר מונה מנדלבליט לתפקיד היועמ"ש. וגם כאשר זמיר מונה לרמטכ"ל, הרי הוא מונה בידי ממשלת נתניהו.
לכן, כאשר השוקניה מתגייסת לקמפיין מקארתיסטי דוסופובי לחיסול אדם לקראת מינויו, די ברור לי שמדובר באדם מצוין, מתאים בעליל לתפקידו. כעת, מכונת הרעל השוקניסטית מפעילה את הגיליוטינה נגד דוד זיני, המיועד לעמוד בראש השב"כ.
כתבת השער של מוסף "הארץ" היא כתבת הגיליוטינה המקארתיסטית הדוסופובית, שהונפה על ראשו של דוד זיני. את הכתבה מעטרת תמונה מאיימת ומפחידה מאוד. אלוף בצה"ל עטוף בטלית ומניח תפילין. נכון שזה מפחיד? היה בכתבה הרבה מלל. דבר אחד לא נמצא שם אפילו ברמז. אף לא מקרה אחד, שאפשר אפילו במאמץ מיוחד, לכל אורך שלושים שנות שירותו כקצין קרבי בצה"ל, לראות בו קדימון לדחליל המפלצתי שהם בונים מדמותו כראש השב"כ העתידי. אף לא בדל דוגמה. כלום. אפס.
אז מצאו ביטויים קיצוניים של המחותן שלו. וואו. ומצאו אמירות שלו המדמות את מלחמות ישראל למלחמות התנ"ך, ואת אויבי ישראל כפלישתים, לא עלינו. יש לי המלצה לכל המצקצקים הללו. פתחו בבקשה את ספרו של דוד בן גוריון "בהילחם ישראל", קובץ נאומיו של ראש הממשלה ושר הביטחון הראשון במלחמת השחרור, וקראו את נאומיו. למקרא כל הנאומים וכן למקרא נאומיו המקובצים בספר "ייחוד וייעוד", הם ייווכחו איך ב"ג חי את מלחמות התנ"ך, שהיו ההשראה שלו למלחמת ישראל על הקמתה ועל קיומה בימינו.
והאקדח המעשן – יש לזיני 11 ילדים. נורא!
וכיוון שזיני מואשם במיוחד ב"משיחיות", רחמנא לצלן, הבה ננסה לחשוב קצת אחרת, גם על משיחיות (במובן של דבקות באמונה, גם כאשר היא מנותקת מן המציאות) – האם זה נורא כל כך, שפעם אחד יעמוד בראש השב"כ מישהו ששייך לציבור שצדק בנוגע להסכמי אוסלו, להתנתקות, לעסקאות ג'יבריל ושליט ועוד? אולי זה דווקא עשוי להיות משב רוח מרענן?
אגב, מסתבר שכמו המנוולים ש"מוכיחים" שיאיר גולן וישראל זיו לא באמת נלחמו ב-7 באוקטובר, יש גם מנוולים ש"מוכיחים" שדוד זיני לא באמת נלחם ב-7 באוקטובר. ההבדל הוא, שההשמצה על זיני מופצת ב"הארץ" ולא בתמונת הראי – ערוץ 14.
* בדרכי נועם – 38 שנים כיהן הרב אהרון איזנטל כרב היישוב חיספין. הרב איזנטל הוא מנהיג בעל שיעור קומה, חכם ואיש של דרכי נועם ונתיבות שלום. מעבר לתפקידו בחספין, יש לו מעמד משמעותי בגולן. בתקופת המאבק על הגולן היה הרב איזנטל חלק מההנהגה של ועד יישובי הגולן, ובדרכו הייחודית, היה בעל השפעה רבה. התקרבתי אליו באותם ימים והוא גם חיתן את יעל ואותי. לפני שבועות אחדים, עם פרישתו מתפקידו, פירסמתי מאמר על אודותיו בעיתון המקומי "שישי הגולן", מדורת השבט שלנו, תחת הכותרת "המנהיג הרוחני של המאבק."
ביום רביעי נערך ערב הוקרה מרגש מאוד לכבודו בחספין. השתתפו בו מאות אנשים, ודומני שהייתי "חובש כיפת שמיים" היחיד.
* טאבו שנשבר – אף פעם לא העליתי על דעתי שאסע לחו"ל בזמן מלחמה. אבל כנראה שמלחמה בת שנתיים שוברת טאבואים. במיוחד כאשר מדובר בנופשון של הקיבוץ – העגלה נוסעת, אין עצור. לא קפצת עליה היום, והנה נשארת מאחור. בתחילת שנות ה-90 נסענו לכמה נופשים קיבוציים בחו"ל. חברינו בקיבוצים השכנים הרימו גבה – לא נמאס לכם להיות יחד? גם לחו"ל אתם טסים יחד?! הם ייחסו זאת להיותנו קיבוץ צעיר. היום אנו ותיקים הרבה יותר מכפי שהם היו אז, ועדיין נהנים לנסוע יחד לחו"ל. אפילו אחרי ההפרטה שחלה השבוע. טוב שנסענו השבוע ולא בשבוע שעבר. כך זו לא הרגשה של מסיבת סיום הקיבוץ השיתופי, אלא קריאת כיוון לשנים הבאות. טסנו לשלושה לילות בבטומי, גאורגיה.
* עוד יותר טוב – גאורגיה היא יעד תיירות מועדף על הישראלים. שומעים כאן הרבה עברית. הגיאורגים אוהבים מאוד את ישראל ואת הישראלים. הרוכלים בשווקים ובאתרי התיירות מיטיבים לתקשר בעברית. באחד האתרים זיהו קבוצה ישראלית ומיד השמיעו "הבה נגילה", אייל גולן וכמובן את "עוד יותר טוב". את "עוד יותר טוב" פגשנו בכל מקום. די מגניב לראות בנות גיאורגיות רוקדות ומניפות ידיים לצלילי "השם יתברך תמיד אוהב אותי."
* יותר אנחות – כבר בהגיענו ביום ה' לפנה"צ לבטומי, למדנו שיש דבר אחד בלבד, שמעניין את הגיאורגים - משחק הכדורגל הצפוי בערב נגד טורקיה. כמובן שרציתי בניצחון הגיאורגים. קודם כל כדי לדפוק את ארדואן. שנית, מתוך הזדהות עם מארחינו. אבל הסיבה העיקרית, היא שהכינו אותנו לחגיגות ולזיקוקים אם ננצח. לא היה צורך לצפות במשחק כדי להבין את מהלכו, די היה לשמוע את שאגות השמחה ואנחות העצב. למגינת לבנו, היו יותר אנחות עצב – 3:2.
* ביד הלשון: הירא ורך הלבב – השרה סטרוק הטיחה בעזות מצח, בישיבת הקבינט, בפניו של הרמטכ"ל, אדם עתיר קרבות, שהקדיש עשרות שנות חיים למלחמה על הגנת המולדת, את הפסוק "האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו, ולא ימס את לבב אחיו כלבבו."
ירון אברהם הגדיר זאת בערוץ 12 "אימרה תלמודית." לא, זה פסוק מהתנ"ך, שיום לפני ישיבת הקבינט הוקרא בפרשת השבוע, פרשת "שופטים". בדיני מלחמה, נאמר מי פטור מהמלחמה. ערב המלחמה נאסף העם, והשוטרים עומדים בפניו ומסבירים מי משוחרר ללכת לביתו: "מִי-הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת-חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ, יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ, פֶּן-יָמוּת בַּמִּלְחָמָה, וְאִישׁ אַחֵר יַחְנְכֶנּוּ. וּמִי-הָאִישׁ אֲשֶׁר-נָטַע כֶּרֶם וְלֹא חִלְּלוֹ, יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ, פֶּן-יָמוּת בַּמִּלְחָמָה, וְאִישׁ אַחֵר יְחַלְּלֶנּוּ. וּמִי-הָאִישׁ אֲשֶׁר-אֵרַשׂ אִשָּׁה וְלֹא לְקָחָהּ, יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ, פֶּן-יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יִקָּחֶנָּה. ... מִי-הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב, יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ, וְלֹא יִמַּס אֶת-לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ" (דברים כ', ה'-ט'). מעניין מאוד מי פטור מן המלחמה, אך מעניין לא פחות מי אינו פטור – לומדי התורה. וזה מובן מאליו, כי מי שבאמת למד את התורה מבין שחובתו לצאת למלחמה.
חז"ל הבחינו בין שני סוגי מלחמה – מלחמת רשות ומלחמת מצווה. מלחמת רשות היא מלחמה שמטרתה הרחבת שטח המדינה מעבר לשטחי ארץ ישראל. מלחמת מצווה, היא "עזרת ישראל מיד צר," כלומר מלחמה להגנת המדינה ואזרחיה מפני אויב שקם להילחם בנו, מלחמה לכיבוש ארץ ישראל, או מחיית זכר עמלק (או בימינו – מיטוט חמאס). כל הפטורים שהוזכרו בחוקי המלחמה בפרשת שופטים, אמרו חז"ל, תקפים רק במלחמת רשות. במלחמת מצווה, הם פוסקים, אין פטור, ככתוב במשנה: "במלחמת מצווה הכל יוצאין – אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה" (משנה, מסכת סוטה, פרק ח', משנה ז').
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com
בתשע שנים של מאבק נחוש, הקפדנו על קווים אדומים – לא הפרנו חוק, לא נקטנו באלימות, לא איימנו באלימות, לא חסמנו כבישים, לא רדפנו את הפוליטיקאים, לא הפגנו ליד בתים, דחינו כל רעיון של מרי אזרחי וכמובן לא הידרדרנו לסרטן ה"אי התייצבות" אם להשתמש במילה מהמכבסה. היינו צריכים לגייס לשם כך תועפות של עצבי ברזל ומנהיגות חזקה. אילו רק נתנו סימן קל, היינו מציתים את המדינה. אך לאורך כל התקופה עמדנו איתן מול סערות הנפש שלנו ושל הציבור שהובלנו. מה שעמד מאחורי גישתנו היה תחושה חזקה מאוד של אחריות לאומית. חשנו, שמול ממשלות מופקרות, תפקידנו הוא להיות המבוגר האחראי. ואגלה סוד – לא ניצחנו למרות אופי המאבק, אלא בזכות אופי המאבק. לא הלכנו נגד העם וכך סחפנו את העם איתנו. ובזכות זה העם היה עם הגולן, ואף ממשלה לא יכלה לנו. ניהלנו מאבק חכם. הכי קל לחסום כבישים. אבל זה לא מאבק חכם.
אין מאבק שאינו צודק. הוא צודק לפחות בעיני הנאבקים. כולם נאבקים על ציפור הנפש שלהם. אבל לא כולם מגלים אחריות. לא כולם מבינים שהמטרה אינה מקדשת את כל האמצעים.
המאבק הצודק מאוד נגד המהפכה המשטרית בוזה מראשיתו בדרכים אנטי דמוקרטיות ואלימות, והשפל היה סרטן הסרבנות. למרבה הצער, מובילי המאבק הזה גנבו את המאבק למען החטופים וגם אותו הם דרדרו. פיגוע ההצתה בבוקר יום רביעי בירושלים, הוא המשך ישיר להידרדרות המאבקים לכדי איום של ממש על הדמוקרטיה. אם חלילה המגמה הזאת תימשך, יישפך כאן דם ברחובות.
"האלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה. יש לגנות אותה, להוקיע אותה, לבודד אותה." דבריו אלה של רבין, בנאומו האחרון, שעה קלה לפני הרצח, חייבים להיות נר לרגלנו. הראשונים לגנות ולהוקיע את האלימות צריכים להיות תומכי המאבק שבשמו היא נעשית. האלימות והפרת החוק היא האויב של כל מאבק. היא תמיט אסון על המאבק ועל כולנו. ועוד הערה – כשמישהו נוהג באלימות, הוא אשם בכך. מי שמאשים את הממשלה, את ראש הממשלה וכו' באלימותו, בורח מאחריות. אך הוא האחראי.
* ועדת חקירה עממית – ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה על הקמת ועדת חקירה עממית על פשעי שבעה באוקטובר.
הרכב הוועדה: הילדז יאיר נתניהו, מיאמי (יו"ר), הביביריון יעקב ברדוגו, ח"כית ה[---]ת טלי גוטליב, שר הג'ובים דודי אמסלם וראש הכנופייה איתמר בן גביר.
כתב המינוי:
א. חקירת אשמתם של שופטי בג"ץ, היועמ"שית והפרקליטות בטבח.
ב. חקירת ההפיכה הצבאית שבוצעה ב-7 באוקטובר בהובלת הרמטכ"ל, ראש אמ"ן, מפקד חיל האוויר ובוגדים נוספים כמו יאיר גולן וישראל זיו.
ג. חקירת שותפותם של רונן בר, בכירי שב"כ, ובהם בעלה של שקמה ברסלר, בתכנון הטבח ובביצועו.
ד. חקירת תפקידם של סוכני הסי.איי.אי. בני גנץ וגלנט בהפיכה ובבגידה.
ה. הוועדה תהיה מוסמכת לחקור גם את אשמתם של בוגדים בדימוס ובהם אהרון ברק, מנדלבליט, שי ניצן ורוני אלשייך.
ו. הוועדה תחקור מי נתן את ההוראה לא להעיר את נתניהו ב-6:28. אלמלא מעשה הבגידה הזה, רוה"מ היה מזנק מיד לחליפת סופרמן ודוהר על כנף-סופרטנקר דרומה, בולם את המחבלים ב-6:29 ומביא לניצחון מוחלט ב-6:30.
סמכויות הוועדה: הוועדה מוסמכת להרשיע את כל הבוגדים הנ"ל ולגזור את דינם.
מירי רגב מונתה לאחראית על הטקס הממלכתי של ההוצאה להורג של הבוגדים, שתיערך בצומת קפלן בת"א.
* ברוך הבא לדיפ-סטייט – מתניהו אנגלמן נבחר לתפקיד מבקר המדינה בדיל מבאיש של ביביטיבי. והוא מספק את הסחורה בגדול – הוא חוקר את המחדל תוך דילוג תמוה והזוי על הדרג המדיני. אבל מרגע שבביקורת על מחדל העורף הוא מתח ביקורת על אפסותו וכישלונו של מר מחדל, נפתחו שערי הגיהינום. נתניהו פתח במתקפה פרועה ושלוחת רסן על המבקר, לפני שיתבלבל ויתחיל לחקור גם את המחדל הביטחוני, שהביא ל-7 באוקטובר. ומרגע זה אנגלמן מתויג – דיפ-סטייט. אחרי זמיר ואנגלמן, הבא בתור בדיפ-סטייט יהיה זיני.
* תירוץ פאתטי – אם אתם עומדים, אני ממליץ לכם לשבת לפני שתקראו את הדבר המדהים שאני עומד לספר לכם. שמעו אמירה שומטת לסת של עובד אלילים בכת הפגאנית הביביסטית. החזיקו היטב. כזכור, אחד השקרים החביבים על נתניהו, הוא הכחשת תמיכתו העקבית בחורבן גוש קטיף. היום אחד מחסידיו השוטים, שכנראה לא יכול להתעלם מן העובדה ששוב ושוב ושוב ושוב מושא סגידתו הצביע בעד, בממשלה ובכנסת, המציא (או דקלם) תירוץ יצירתי ופתאטי במיוחד. הוא אמר שנתניהו אמנם הצביע בעד ההתנתקות, אבל מעולם לא הצביע בעד עקירת היישובים. הייתם מאמינים? הרי ההתנתקות מן הרגע הראשון הייתה גלויה וידועה – נסיגה מכל רצועת עזה ועקירת כל היישובים. לא היה אדם אחד, שהצביע בעד או נגד, שלא ידע שהוא מצביע בעד או נגד עקירת היישובים. נתניהו אמנם שקרן ומושחת, אבל איש לא חשד בו מעולם בטיפשות; הוא ידע גם ידע על מה הוא מצביע; בעד עקירת כל היישובים, בעד גירוש כל התושבים עד היהודי האחרון, החי או המת, בעד הרס כל הבתים עד האבן האחרונה. אבל אין גבול לרמת הטמטום שאליה מסוגלים לרדת עובדי האלילים, כדי להכחיש את אחריותו של נתניהו להתנתקות, כפי שהם מכחישים, וזה אפילו יותר אבסורדי, את אחריותו המוחלטת למחדל 7 באוקטובר.
* עוד יש תותחים, ילדתי – אני שומע תושבים בנגב המערבי, שמלינים על הקושי לחיות לצד רעשי המלחמה. אני מבין אותם מאוד. זה באמת לא נעים. אבל לשם הפרספקטיבה, אני נזכר בשיר "בתי את בוכה וצוחקת", ובפסוק: "עוד יש תותחים, ילדתי, על ההר / אך הם מאיימים על דמשק." הרעש לא נעים, אך הפעם אין אלו הרקטות על יישובינו, אלא מכה באוייב, כדי להביא לשקט בשנים הבאות.
* יש ברירה? – ושוב אנחנו חוזרים לסיסמאות ההבל הריקות, עם השקר הזה של "מלחמת יש ברירה" בלה בלה בלה. זאת התרבות התבוסתנית שהמיטה עלינו את אסון 7 באוקטובר. ישראל הותקפה ביום הקמתה ומאז אנחנו במלחמת אין ברירה מובהקת – מלחמה קיומית. השאלה היא האם היוזמה בידינו או שאנו מפקירים אותה בידי האוייב. כשהיוזמה בידינו זה "עם כלביא" ו"עיד אל-ביפר". כשהיוזמה בידי האויב – זה 7 באוקטובר. זו הברירה האמיתית שלנו.
* אף לא שמץ של אמפתיה – אני נזהר תמיד בכבודן של משפחות החטופים. אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו. אני סובלן כלפי אמירותיהן, גם אם אילו נאמרו מפי אחרים הן היו מעוררות בי התנגדות קשה. אבל יש קווים אדומים. כאשר משפחות חטופים מסיתות לעריקה מהמלחמה, אין בי שמץ של אמפתיה כלפיהן. גם להן לא הכול מותר. הסתה לעריקה מהמלחמה היא מעשה נבלה שפל, ואין שום הנחות למי שנוקט במעשה הזה.
* שני סוגים של אופוזיציה – יש שני סוגים של אופוזיציה – אופוזיציה למדינה ואופוזיציה לממשלה. כאשר ישראל נמצאת במצור מדיני ומופצות נגדה עלילות דם אנטישמיות, האופוזיציה למדינה חוצה את הקווים, מצטרפת לצרים על המדינה ומפיצה בעצמה את עלילות הדם. ע"ע יאיר גולן, השוקניה ועוד. לעומת זאת, אופוזיציה לממשלה מתייצבת להגנת המדינה ולהדיפת המתקפות. נפתלי בנט הוא מופת של אופוזיציה לממשלה. הוא גדול המסבירים של ישראל, בכל התחנות המובילות בעולם, מה שבולט לנוכח השיתוק ההסברתי של ממשלת ישראל.
רק אופוזיציה לממשלה עשויה להוות אלטרנטיבה שלטונית.
* אנס כממונה על מניעת הטרדה מינית – בעקבות גל האנטישמיות שפוקד את אוניברסיטת קולומביה מאז 7 באוקטובר, המועד שהצית את האנטישמים בכל העולם והעניק להם השראה, הוחלט למנות באוניברסיטה תפקיד של ממונה על המאבק באנטישמיות. יפה. הם מינו מרצה אנטישמי, שחתם על עצומות אנטישמיות והיה חלק מן הגל שבעטיו הוחלט על התפקיד. זה כמו למנות אנס כממונה על מניעת הטרדה מינית.
* מקארתיזם דוסופובי מבית שוקן – לפני כ-15 שנים כיהן חברי ד"ר צביקה צמרת ז"ל כיו"ר המזכירות הפדגוגית של משרד החינוך, התפקיד השלישי בחשיבותו במשרד. צביקה, שנהגתי לכנותו המפא"יניק הבן-גוריוניסט האחרון, אדם מתון מאוד, איש מרכז וחיבורים בכל רמ"ח ושס"ה, ניסה לתגבר, שומו שמיים, את החינוך לציונות, ואף ליהדות, רחמנא ליצלן, ופעל לעקירת רעל פוסט ציוני שחדר ללימודי האזרחות וההיסטוריה. הגיליוטינה המקארתסטית של "הארץ", במקרה הזה – בהובלת אור קשתי, יצאה לג'יהאד נגדו. יותר מ-200 פשקווילים נגדו התפרסמו בעיתון במסגרת קמפיין הסיכול הממוקד.
כאשר רוני אלשייך מונה למפכ"ל, רודפי הכיפות בשוקניה יצאו בקמפיין מקארתיסטי דוסופובי נגד מינויו. כך הם נהגו גם כאשר מונה מנדלבליט לתפקיד היועמ"ש. וגם כאשר זמיר מונה לרמטכ"ל, הרי הוא מונה בידי ממשלת נתניהו.
לכן, כאשר השוקניה מתגייסת לקמפיין מקארתיסטי דוסופובי לחיסול אדם לקראת מינויו, די ברור לי שמדובר באדם מצוין, מתאים בעליל לתפקידו. כעת, מכונת הרעל השוקניסטית מפעילה את הגיליוטינה נגד דוד זיני, המיועד לעמוד בראש השב"כ.
כתבת השער של מוסף "הארץ" היא כתבת הגיליוטינה המקארתיסטית הדוסופובית, שהונפה על ראשו של דוד זיני. את הכתבה מעטרת תמונה מאיימת ומפחידה מאוד. אלוף בצה"ל עטוף בטלית ומניח תפילין. נכון שזה מפחיד? היה בכתבה הרבה מלל. דבר אחד לא נמצא שם אפילו ברמז. אף לא מקרה אחד, שאפשר אפילו במאמץ מיוחד, לכל אורך שלושים שנות שירותו כקצין קרבי בצה"ל, לראות בו קדימון לדחליל המפלצתי שהם בונים מדמותו כראש השב"כ העתידי. אף לא בדל דוגמה. כלום. אפס.
אז מצאו ביטויים קיצוניים של המחותן שלו. וואו. ומצאו אמירות שלו המדמות את מלחמות ישראל למלחמות התנ"ך, ואת אויבי ישראל כפלישתים, לא עלינו. יש לי המלצה לכל המצקצקים הללו. פתחו בבקשה את ספרו של דוד בן גוריון "בהילחם ישראל", קובץ נאומיו של ראש הממשלה ושר הביטחון הראשון במלחמת השחרור, וקראו את נאומיו. למקרא כל הנאומים וכן למקרא נאומיו המקובצים בספר "ייחוד וייעוד", הם ייווכחו איך ב"ג חי את מלחמות התנ"ך, שהיו ההשראה שלו למלחמת ישראל על הקמתה ועל קיומה בימינו.
והאקדח המעשן – יש לזיני 11 ילדים. נורא!
וכיוון שזיני מואשם במיוחד ב"משיחיות", רחמנא לצלן, הבה ננסה לחשוב קצת אחרת, גם על משיחיות (במובן של דבקות באמונה, גם כאשר היא מנותקת מן המציאות) – האם זה נורא כל כך, שפעם אחד יעמוד בראש השב"כ מישהו ששייך לציבור שצדק בנוגע להסכמי אוסלו, להתנתקות, לעסקאות ג'יבריל ושליט ועוד? אולי זה דווקא עשוי להיות משב רוח מרענן?
אגב, מסתבר שכמו המנוולים ש"מוכיחים" שיאיר גולן וישראל זיו לא באמת נלחמו ב-7 באוקטובר, יש גם מנוולים ש"מוכיחים" שדוד זיני לא באמת נלחם ב-7 באוקטובר. ההבדל הוא, שההשמצה על זיני מופצת ב"הארץ" ולא בתמונת הראי – ערוץ 14.
* בדרכי נועם – 38 שנים כיהן הרב אהרון איזנטל כרב היישוב חיספין. הרב איזנטל הוא מנהיג בעל שיעור קומה, חכם ואיש של דרכי נועם ונתיבות שלום. מעבר לתפקידו בחספין, יש לו מעמד משמעותי בגולן. בתקופת המאבק על הגולן היה הרב איזנטל חלק מההנהגה של ועד יישובי הגולן, ובדרכו הייחודית, היה בעל השפעה רבה. התקרבתי אליו באותם ימים והוא גם חיתן את יעל ואותי. לפני שבועות אחדים, עם פרישתו מתפקידו, פירסמתי מאמר על אודותיו בעיתון המקומי "שישי הגולן", מדורת השבט שלנו, תחת הכותרת "המנהיג הרוחני של המאבק."
ביום רביעי נערך ערב הוקרה מרגש מאוד לכבודו בחספין. השתתפו בו מאות אנשים, ודומני שהייתי "חובש כיפת שמיים" היחיד.
* טאבו שנשבר – אף פעם לא העליתי על דעתי שאסע לחו"ל בזמן מלחמה. אבל כנראה שמלחמה בת שנתיים שוברת טאבואים. במיוחד כאשר מדובר בנופשון של הקיבוץ – העגלה נוסעת, אין עצור. לא קפצת עליה היום, והנה נשארת מאחור. בתחילת שנות ה-90 נסענו לכמה נופשים קיבוציים בחו"ל. חברינו בקיבוצים השכנים הרימו גבה – לא נמאס לכם להיות יחד? גם לחו"ל אתם טסים יחד?! הם ייחסו זאת להיותנו קיבוץ צעיר. היום אנו ותיקים הרבה יותר מכפי שהם היו אז, ועדיין נהנים לנסוע יחד לחו"ל. אפילו אחרי ההפרטה שחלה השבוע. טוב שנסענו השבוע ולא בשבוע שעבר. כך זו לא הרגשה של מסיבת סיום הקיבוץ השיתופי, אלא קריאת כיוון לשנים הבאות. טסנו לשלושה לילות בבטומי, גאורגיה.
* עוד יותר טוב – גאורגיה היא יעד תיירות מועדף על הישראלים. שומעים כאן הרבה עברית. הגיאורגים אוהבים מאוד את ישראל ואת הישראלים. הרוכלים בשווקים ובאתרי התיירות מיטיבים לתקשר בעברית. באחד האתרים זיהו קבוצה ישראלית ומיד השמיעו "הבה נגילה", אייל גולן וכמובן את "עוד יותר טוב". את "עוד יותר טוב" פגשנו בכל מקום. די מגניב לראות בנות גיאורגיות רוקדות ומניפות ידיים לצלילי "השם יתברך תמיד אוהב אותי."
* יותר אנחות – כבר בהגיענו ביום ה' לפנה"צ לבטומי, למדנו שיש דבר אחד בלבד, שמעניין את הגיאורגים - משחק הכדורגל הצפוי בערב נגד טורקיה. כמובן שרציתי בניצחון הגיאורגים. קודם כל כדי לדפוק את ארדואן. שנית, מתוך הזדהות עם מארחינו. אבל הסיבה העיקרית, היא שהכינו אותנו לחגיגות ולזיקוקים אם ננצח. לא היה צורך לצפות במשחק כדי להבין את מהלכו, די היה לשמוע את שאגות השמחה ואנחות העצב. למגינת לבנו, היו יותר אנחות עצב – 3:2.
* ביד הלשון: הירא ורך הלבב – השרה סטרוק הטיחה בעזות מצח, בישיבת הקבינט, בפניו של הרמטכ"ל, אדם עתיר קרבות, שהקדיש עשרות שנות חיים למלחמה על הגנת המולדת, את הפסוק "האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו, ולא ימס את לבב אחיו כלבבו."
ירון אברהם הגדיר זאת בערוץ 12 "אימרה תלמודית." לא, זה פסוק מהתנ"ך, שיום לפני ישיבת הקבינט הוקרא בפרשת השבוע, פרשת "שופטים". בדיני מלחמה, נאמר מי פטור מהמלחמה. ערב המלחמה נאסף העם, והשוטרים עומדים בפניו ומסבירים מי משוחרר ללכת לביתו: "מִי-הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת-חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ, יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ, פֶּן-יָמוּת בַּמִּלְחָמָה, וְאִישׁ אַחֵר יַחְנְכֶנּוּ. וּמִי-הָאִישׁ אֲשֶׁר-נָטַע כֶּרֶם וְלֹא חִלְּלוֹ, יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ, פֶּן-יָמוּת בַּמִּלְחָמָה, וְאִישׁ אַחֵר יְחַלְּלֶנּוּ. וּמִי-הָאִישׁ אֲשֶׁר-אֵרַשׂ אִשָּׁה וְלֹא לְקָחָהּ, יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ, פֶּן-יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יִקָּחֶנָּה. ... מִי-הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב, יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ, וְלֹא יִמַּס אֶת-לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ" (דברים כ', ה'-ט'). מעניין מאוד מי פטור מן המלחמה, אך מעניין לא פחות מי אינו פטור – לומדי התורה. וזה מובן מאליו, כי מי שבאמת למד את התורה מבין שחובתו לצאת למלחמה.
חז"ל הבחינו בין שני סוגי מלחמה – מלחמת רשות ומלחמת מצווה. מלחמת רשות היא מלחמה שמטרתה הרחבת שטח המדינה מעבר לשטחי ארץ ישראל. מלחמת מצווה, היא "עזרת ישראל מיד צר," כלומר מלחמה להגנת המדינה ואזרחיה מפני אויב שקם להילחם בנו, מלחמה לכיבוש ארץ ישראל, או מחיית זכר עמלק (או בימינו – מיטוט חמאס). כל הפטורים שהוזכרו בחוקי המלחמה בפרשת שופטים, אמרו חז"ל, תקפים רק במלחמת רשות. במלחמת מצווה, הם פוסקים, אין פטור, ככתוב במשנה: "במלחמת מצווה הכל יוצאין – אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה" (משנה, מסכת סוטה, פרק ח', משנה ז').
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com
פוצ'ו
מכתב לאודי: רק ביבי יכול לשמח אותנו
אני שייך לאותו מיעוט של ישראלים שעדיין חי, זה שהתעורר בליל כ''ט בנובמבר לשמע צהלות השמחה שפרצו מכל חלונות הבתים. אומרים ששמחה כזאת היא חד פעמית והיא לא תחזור לעולם, אבל אני יודע שזה לא נכון. יהיה לנו עוד לילה כזה, זה יהיה כאשר אבי האומה השרויה באבל, יניח את המפתחות ויגיד בקול נכאים ''יותר אינני יכול'' ומצהלות היוצאים לרחובות ירעידו את כל הארץ.
נדמה לי שאין איש בארץ ובעולם שהצליח לצבור לעצמו כל כך הרבה שונאים כמו ביבי. לא רק אנחנו בארץ נצא לרקוד ברחובות, זה יקרה בכל העולם, גם הערבים ירקדו עימנו ושלא לדבר על מלחכי הפינכה של ביבי המלקקים את ישבנו מתוך ציפיה לתפוס כבר את מקומו. אני לא שונא את ביבי, (אולי מפני שאני לא שונא אף אחד) אבל אני מרחם עליו. לא קל לקום כל בוקר ולשאול את עצמך את מי אני אשקר היום?
מי שמפתיע אותי הוא חברי הטוב אהוד בן עזר, שהכרתיו תמיד כמי שהאמת היא נר לרגליו. מי כמוני יודע שהיו לו הצעות מפתות בחיים והוא נמנע מלקחתן רק מפני שנגדו את עקרונותיו. כאשר בשעתו סגד לאולמרט, הצדקתי אותו כי אמרתי לעצמי שהוא עושה זאת מתוך אמונה תמימה, שהדבר הוא לטובת העם, אך ברגע שהבין שטעה, לא התבייש להתנצל ולחזור לאמת שלו.
עכשיו, מאז שהחליט שביבי הוא האיש הנכון במקום הנכון (אללי לנו) הוא הולך אחריו בעיניים עצומות ולי הוא אומר שעברתי שטיפת מוח.
בשנה האחרונה אני מחכה פעמיים בשבוע לצאת ח.ב.ע. חדש, אשר בו אהוד יכה על חטא וישאל את עצמו איך יכולתי?...
לא נשאר לי אלא לקוות שזה יקרה עוד לפני אותו לילה שבו ליל כ''ט בנובמבר יחזור על עצמו ואתה תתעורר לקול שירה אדירה הבוקעת מפי המחוללים ברחובות.
פוצ'ו
אודי: אני מציע לך לשלוח את דבריך ל"הארץ". שם ישמחו לפרסם אותם גם במהדורה האנגלית, כמו שמפרסמים את דברי נביא השקר דויד גרוסמן המשווה אותנו לנאצים, ואז, כאשר גרטה תונברג, שרמוטת האקלים תומכת הטרור האיסלמו-נאצי של חמאס, המצדיקה את טבח 7 באוקטובר – תקרא את דבריך, היא ודאי תשמח מאוד למרות שסביר להניח שלא תדע מי זה אודי ומה זה ליל כ"ט בנובמבר, וגם תכחיש שהיא מקבלת אתנן מהמממנים של הטרור הפלסטיני.
יצחק הילמן
על האופק והלאה
קראתי את מאמרו של ד"ר נחמן שי שבו הוא משבח את שיגורו של הלווין אופק 19. אלא שתוך כדי דברי השבח הוא לא שוכח לבקר קשות את הממשלה ולטעון שאנו בסכנה קיומית. אני זוכר את הימים של מלחמת המפרץ שבתקופתה שימש ד"ר נחמן שי כדובר צה"ל. אני גם זוכר איך קיבל דרגת תת אלוף משר הביטחון משה ארנס, למרות דרגתו הצבאית הזוטרה. אינני זוכר כל מומחיות צבאית או טכנולוגית בעברו. קריאתו "שתו מים" איננה הופכת אותו לגאון.
לבוא ולהדגיש שישראל הולכת לאבדון במדיניות הנוכחית, מעידה על בורות מוחלטת. ישראל אמנם הופתעה ב-7 לאוקטובר 2023 וחבל שזה קרה. עם זאת גם מעצמות גדולות מאיתנו בהרבה, הופתעו בעברן. ארה"ב הופתעה עם ההתקפה היפנית ב-1941 על פרל הרבור וברית המועצות עם הפלישה של בעלת בריתה גרמניה הנאצית אליה. בשתי המעצמות, קיבלו את ההפתעות בשקט. רוזוולט לא התפטר ובוודאי שגם סטלין לא התפטר. כאן, האופוזיציה חסרת המעצורים לא חדלה לתאר את המצב כאסון שבוודאות לא נוכל להתאושש ממנו.
הבושה איננה עוצרת. האופוזיציה מנצלת את הטרגדיה של החטופים כעילה למחאה וכניסיון להפלת הממשלה בהפגנות רחוב ולא דרך הקלפי. בחוסר אחריותם, המוחים מתעלמים מהידיעה שרק החמאס הוא שנהנה מהמחאה.
למזלנו, ארה"ב עם הנשיא טראמפ ניצבת לימיננו. בין השאר, טראמפ מונע מנציגים פלסטיניים להיכנס לארה"ב כדי לחגוג את ההכרה במדינה הווירטואלית הפלסטינית בישיבת העצרת של ספטמבר 2025. זה לא קורה מסיבות מוסריות אלא בגלל הישגיה הצבאיים של מדינת ישראל ועקב תרומתה המשמעותית לתוכניות ההתעצמות של ארה"ב. עם זאת התמיכה האמריקאית הנוכחית מוגבלת עקב היחלשותה של ישראל בקונגרס ובדעת הקהל. ככלות הכול, עזה הרוסה עם מיליוני פלסטינים בדרכים איננה מצטלמת חיובית.
ישראל, עם כל עלויות המלחמה ועם כל ההרס שנגרם על ידי החמאס והאיראנים ועל אף הצונמי המדיני הפועל נגדה, היא עדיין מדינה חזקה מאוד. במקרה הרע היחס חוב תוצר של ישראל יעלה באחוזים אחדים, אבל הוא יהיה עדיין טוב לעין ערוך משל רוב מדינות העולם. בנוסף, אחרי המלחמה ועם שחרור מאות אלפי חילי המילואים, אנחנו נתאושש כלכלית מהר מאוד.
לאלה שמשמיעים תחזיות סרק שליליות, כדאי שידעו כי מצבנו הכלכלי טוב היום בהרבה ממה שהיה ב-1973, אחרי מלחמת יום הכיפורים. ב-1973 איבדנו כעשרים מיליארד דולר במחירים של התקופה ההיא. מעבר לכך, ישראל התדרדרה לאינפלציה של 400 אחוזים. זה לא קרה בגלל בגין ולא בגלל נתניהו, אלא בגלל גולדה ודיין. אלא שב-1973 הייתה כאן אופוזיציה אחראית שנכנסה מתחת לאלונקה ולא יצאה להפגנות מחאה אינסופיות, נגד הממשלה.
היום, האינפלציה בת אחוזים ספורים ואין כל חשש ממשבר כלכלי בגלל המלחמה. כדאי להשוות את מצבנו היום עם מצבה של בריטניה במלחמת העולם השנייה ואחריה. בריטניה סיימה את מלחמת העולם השנייה עם חובות של מאות מיליארדי דולרים לארה"ב ועם אבטלה וקיצוב, כשכל האימפריה האדירה שלה הולכת ומתפרקת.
ישראל, עם כל הבעיות שהמלחמה יצרה, יציבה כלכלית וחזקה ביטחונית יותר מאי פעם. ייתכן, שלא נצליח להרחיב את הסכמי אברהם ולא נוכל לנגב חומוס בריאד, אבל אין כל חשש לעתידה של מדינת ישראל. כדאי שכל ה"לשעברים" למיניהם, ישקלו את התלהבותם ויחדלו מהסתת משפחות החטופים נגד הממשלה. להערכתי, צה"ל יצליח בסופו של דבר גם לחסל את החמאס, גם להוציא מאות אלפים מעזה, וגם להחזיר את החטופים.
יצחק הילמן
אהוד: בישראל כבר נערכים להכנת כריכי טונה לקראת הגעת המשט של שרמוטת האקלים גרטה תונברג, ועצירת משתתפיו והחזרתם לארצות מולדתם. אין טעם לשפוט ולאסור אותם כאן כי זה רק יגביר את הפרסום שלהם שעליו יקבלו ודאי בונוס מקטר ומארגונים אנטישמיים אחרים המממנים אותם. קיימת גם אפשרות שהים ההפכפך יהפוך אותם ויהיה צורך למשותם מן המים
אהוד בן עזר
הנאהבים והנעימים
רשימות מהחיים החדשים
המתרקמים בארץ-ישראל
במלאת 40 שנים לצאתו לאור של הרומאן
"ביתן" הוצאה לאור, תל-אביב
נדפס בישראל תשמ"ה / 1985
מחברת שישית
[ממחברות לילך הרמוטק המכונה גם בשם פאני צדקיהו]
המשך 3
מאחורי חזותה החיצונית ופניה חמורות-הסבר, הסתתרו, כפי שגיליתי עד מהרה, לב טוב, לשון שנונה, סבלנות לאין קץ וחוכמת-חיים רבה, ובזכותה למדתי לדעת, אולי יותר מכפי שנתכוונה לכך – מה פשר המהלך החדש שאליו נקלעו עתה חיי, בַּדרך ללא חזרה.
במשך כשבועיים היתה פרומה מורתי ומדריכתי היחידה בכל הקשור לדיני יהדות שעל האישה לדעת, אורחות נשים, כשרוּת וכל הנהגת הבית.
בלילות עדיין הייתי חולמת שאני שוכבת חבוקה במיטה עם הרבנית שמואלה, ערומות, וכל אשר אני עושה כדי להיטיב עימה ולשעת חן בעיניה – אינו מתקבל על דעתה והיא מגמדת אותי ואני חופנת בידיי את שדיה הצחורים, שכבר הניקו חצי תריסר, ומתחננת אליה שתרשה גם לי לעלות בהר, כי פטמותיה מוצקות ומגורות מאוד, והיא אומרת לי: "לילך, את לא ראוייה לעלות בהר, את הרמוטק, את זונת-חיילים מושחתת, אני אדוניתך ואת השתחווי לי – " והיא דוחפת עמוק את פניי אל בין ירכיה ונאנחת, ונאנחת, "שתינו נירש גיהינום, בגללך," היא אומרת לי, ומיד קופצים עליי מאחורנית עַלִי ועֵלִי, ותוקעים בי כל אחד זוֹבַן שלו במקום אחר, והחילוני פוגש את העמלקי במעיי ושניהם זירמתם עזה – – – ואני רוצה לצעוק, לא! אני פאני! אני מִשְׁתָנַה – – – והם לועגים לי, לא! את מַשְׁתֵנַה – – – ואני מתעוררת לפנות בוקר בהרגשת בחילה עזה, ומקיאה, וצרבת שורפת במעיי כאילו זרים השתוללו בהם כל הלילה –
טלוויזיה לא נמצאה, כמובן, במכון. "אנחנו מוציאות את הביוב מהבית החוצה ולא מבחוץ הביתה," הסבירה לי פרומה. גם עיתונים לא הגיעו, ורק לעיתים, במיטבח, היתה המבשלת פותחת טרנזיסטור ישן לשמוע את החדשות, וגם זאת בחשאי, ובעיקר למען העוזרת שלה, שלה בן המשרת בקישור לצבא-דרום-לבנון, ובכל זאת, על ניסיון הפיצוץ במסגדי הר-הבית שמענו, ואז הבנתי מדוע דאגה הרבנית שמואלה להרחיקני, לטובתי.
מי יודע?
הניתוק מן העולם החיצון, והחיים בחברה שכולה נשים, לא הקלו על תהליך ההשתנות הרוחנית שלי ולא בנקל הגעתי למידת ההשתוות. בעלות-התשובה האחרות נראו לי כבדות-מחשבה או תמהוניות, וחלקן פוסטמות כאלה, שנואשו מעצמן ומצאו ביטחון, גם כלכלי, בחיק המכון. גם יחסן אליי היה מסתייג. אך למן היום הראשון הרגשתי כאילו מבודדים אותי והטיפול בי נקבע לפי מסלול שונה. רוב שיחותיי היו עם פרומה, שהתמסרה להיות מדריכתי האישית – להכינני לייעודי המיוחד שנקבע לי.
היתה מסביבי איזו הרגשה של עדר, ושל רצון להצטיינות, כשהפרס – חתן. וכל אחת ידעה כי מעמדה בשידוך העתיד להיות מוצע לה – נקבע על פי הרושם שהיא עושה, בהתקדמות בלימודים, בהליכותיה ובנעימות אופייה.
בשיחותינו הכינה אותי פרומה לקראת חיי נישואיי והסבירה לי כי מה שרופאי-זמננו קובעים, שטבע הנשים לקה ורובן אין להן תשוקה לבעליהן ואין לזה תרופה – אין זה נכון. והאמת – אין זה בגלל ליקויי טבענו, הנשים, אלא לעיתים הנהגת הבעל כלפי אשתו אינה כראוי, והיא הגורמת לה החלשת השתוקקותה. "ומדוע אין האישה מתאווה לתשמיש אם אין התנהגות הבעל כלפיה כראוי? עניין זה אבאר לך בקצרה," שאלה פרומה, גם ענתה, "שונה היא השתוקקות האיש מהשתוקקות האישה. הנאת האיש, בעיקר, היא להיות מִכחול בשפופרת, ובייחוד מתענוג ההזרעה. לא כן השתוקקות האישה, שנובעת בעיקר מהתקרבות הבעל האוהב אותה, לכן היא רוצה לבוא לידי התקרבות לבשרו, מאחר שבעלה אהוב אצלה. אמנם, הזרעתה היא רק חלק מתשוקתה, ואף שפירש רש"י – 'ואל אישך תשוקתך' לעניין תשמיש, אבל, בלי אהבה מתאימה אין לאישה השתוקקות רק להזרעה עצמה, ואדרבה, פאני, אם חס-ושלום מתנהג הבעל כלפיה שלא כראוי – היא סולדת מן התשמיש – "
אך מחשבותיי נדדו מדי פעם למחוזות אחרים. לילה אחד, בשתיים אחר חצות, התגנבנו, ברשות, שש חניכות יחד עם פרומה המדריכה, במונית שהצטרפה לטור של מוניות שחנה לפני הישיבה של חסידי מישהו, שכחתי את שמו. מתוך הישיבה שמענו קולות ריקודים, קפיצות ומחיאות כפיים של בעלי-התשובה – תיקון חצות. ואז נפלטה החוצה שפעת האברכים הלבושים שחורים ומתנגשים זה בזה בהתלהבות, יחד עם מוריהם, וגדשו מונית אחר מונית ואלה עזבו את המקום בכיוון נבי-סמואל, ואנחנו אחריהם.
ראינו אותם מתפזרים שם בשדות, כל אחד לנפשו, ומדברים עם הקב"ה, ועד מהרה נשמעו ברחבי השדה זעקותיהם ובכיים של האברכים, ושוב ריקודים וקפיצות עד אובדן-חושים, זו היתה מין אקסטזה והם שרו בארמית וחזרו שוב ושוב על פסוקים מוזרים מהם אני זוכרת רק:
"חושך הוא אשא אוכמה תקיף בגוון
הֵי, הֵי –
אשא סומקא תקיף בחיזו
הי, הי –
אשא ירוקא תקיף בציור
הי, הי
אשא חיוורא גוון דכליל כולא
הי, הי –
חושך תקיף דכל אשין ודא אתקיף לתוהו
הי, הי –
חושך הוא אשא ולאו איהו אשא חשוכא בר כד אתקיף לתוהו –
הי, הי – "
[הערת המלביה"ד: תרגום הקטע, שמבוסס על פסוקי ספר הזוהר הקדוש, הוא כך: "חושך הוא אש שחורה, חזקה בגוון, / הֵי, הי – / אש, אדומה חזקה במראה, / הי, הי – / אש ירוקה, חזקה בציור, / הי, הי – / אש לבנה, גוון הכולל הכול, / הי, הי – / חושך הוא האש החזקה בכל אש, וזו המחזיקה בתוהו, / הי, הי – / חושך הוא אש, ואין הוא אש חשוכה אלא כשהוא מחזיק בתוהו, / הי, הי – " (זוהר, ח"א ט"ז ע"א).
החיזיון הלילי הסתיים רק לפנות-בוקר, ושוב התקבצו בעלי-התשובה, רועדים, במוניות שהובילו אותם חזרה, כך נאמר לנו – לטבול במקווה או לרחוץ במעיין, ולהתפלל בחמש בבוקר תפילת שחרית כללית.
אנחנו חזרנו למכון, נרגשות ונסערות, וכל אחת מתפללת בליבה שתזכה בבוא היום ובעזרת השם להיות עז לאחד מן התיישים הללו, המפזז מדי לילה בשדות, "הי, הי – " ופיאותיו מתנפנפות כסערה בשעת ההתייחדות הקדושה וההתבוננות בעליונים.
אך מחשבותיי נדדו מדי פעם גם למחוזות אחרים. תיארתי לעצמי שאימי הופכת הרים וגבעות בחיפושיה אחריי, ואולם לא עלה על דעתי כלל לעזוב את המכון. לא היתה לי שום כוונה לחזור לריקנות החיים הרקובים של הציונים בתל-אביב ולהיות שפופרת למִכחולם של חילונים שטופים בתאוותיהם, המאבדים יום-יום ושעה-שעה את חלקם בעולם-הבא.
חלומות הלילה, בחילות-הבוקר ושיחות היום – יצרו בי חוסר-שקט שכמוהו עובר ודאי על כל מי שנגמל מהתמכרותו לסמים. אם חשבתי כי ההחלטה להצטרף אל ישיבת אור-בלבנה היא הקשה ביותר בחיי, הנה נתברר לי עתה כי המעבר אל מכון אש-שחורה הוא הצעד המכריע, הוא האושר האמיתי שבלהיות יהודי, שהוא כבר לא החיפוש אחר האמת אלא האמת עצמה. כי רק אצל החילונים והציונים רפי-השכל יש חיפוש ולבטים, אצלנו – בעזרת השם, הכול שריר וקיים.
אבל היה לי קשה. קשה מאוד. בלילות הייתי משפשפת את צ'יפצ'ימון הבובי המסכן שלי ומלטפת ונאנחת בחשאי, רטובה כולי וחשה שאני נקברת עם הזיותיי ומאחורי קירות-חדרי העבים, מוכנה לצאת לרחוב ולהפקיר גופי לכל עובר ושב או להוציא ממזוודתי את מעטפת השירים של תוגתי המסכן ולרוץ עימה ערומה נוטפת-עסיס במסדרונות או מוטב לקרוע בגדיי מעליי בחדר-האוכל בשעת הארוחה ולצעוק, ולצעוק – "אני חצוצרת הרחם הגדולה / של הגברות המהופכת – " ועד ל"רחמו, רחמו עליי, יאמר גופי לנפשו."
יסלקו אותי מיד, אבגוד בכל ערכי היהדות ואחזור לחיות כאוות נפשי ולא אחלום עוד על גברים ונשים שמתייחדים איתי בלילות.
האוכל היה תפל. נפשי יצאה למנה של חומוס ירושלמי חם עם שמן-זית, גרגירים וחמוצים. פיתות טריות. וחריף, כמו שאהב אבא שלי, זיכרונו-לברכה, שהיה מפליץ ודאי מעל גגות העיר ושאליו אני מאוד מתגעגעת לפעמים. מוזר כיצד התחלתי מתאווה, יותר מתמיד, ללפת כבושה, אדמדמה-סגלגלה, למלפפון חמוץ, לזיתים כתושים, חריפים, נוצצים בשמן. ולעגבנייה או בצלצלים בחומץ.
ויום אחד, לפנות-ערב, חיכיתי לבואה של פרומה והיא לא הגיעה. כנראה נחלתה כי כבר בבוקר לא הרגישה טוב והתאוננה על קור בכפות ידיה ורגליה. זה היה יומיים אחרי ליל-התיישים. שעת הדמדומים המוקדמת, הירושלמית, הילכה עליי סוג של עיצבון טעון חומר-נפץ, מין דפרסיה של אגרסיה, חסרתי את השחייה היומית מדי בוקר, בבריכת תל-אביב, את הנסיעות באופניים ברחובותיה השטוחים של העיר העברית החטאה הזו, הראשונה והנפלאה, ולעיתים בלילה, על גבי, הייתי תוחבת אצבע לפוסיק ומניעה את ירכיי באוויר בתנועות של רכיבת-אופניים –
קמתי, נשקתי למזוזה ויצאתי, בשמלה אפורה, עם כתפות ושנצים שחורים, בשרוולים ארוכים, גרביים גבוהות, בהירות, ונעליים מגושמות, כל אלה קיבלתי במכון אש-שחורה, ועל כל אלה, ברשות – הפרווה שלי, שלא נפרדתי ממנה, ורגליי הוליכו אותי כמו מאליהן אל מסעדה מזרחית קטנה ברחוב יפו, ליד הפנייה למגרש הרוסים. נכנסתי פנימה, מתעלמת מן המבטים שהוחלפו בחללה הצר למראה תלבושתי המיוחדת, וכיליתי בתאווה משונה שתי מנות חומוס עם גרגירים ופול ושמן-זית ולימון ומלפפונים חמוצים ופיתות חמות, ואמרתי לעצמי שאינני עוברת על שום איסור שבתורה כי על קיר המסעדה היתה תעודת-כשרות של הרבנות, והתפריט היה בשרי בלבד, אלא שאני הסתפקתי בחומוס וקינחתי במרק שעועית חם וסמיך עם עוד מנה של חמוצים.
יצאתי לחזור למכון, ולא הספקתי לעשות צעדים רבים, והנה עוצרת לידי מכונית פרטית מבהיקה בלובנה ובחידושה, ומישהו קורא לי מבפנים בשמי:
"לילך! שכך יהיה לי טוב, זו את, לילך?"
במלרע.
התעלמתי. אני פאני. אך הקול לא הירפה ממני, והמכונית עקבה אחריי בתנועה איטית. את הקול זיהיתי מיד. מה הקושי? הלא הוא מנסר לעיתים קרובות ברדיו ובטלוויזיה. פעם היה מרגיז אותו, היום כבר לא, כי אינני שומעת אותו וגם לא איכפת לי מה הוא אומר. כל הציונים הם אותו דבר.
ח"כ גדעון וגינור!
"לילך, עצרי רגע!"
המשכתי, אף הרחבתי צעד ככל שיכולתי, אך הוא לא הירפה ממני. ראיתי שנפלתי בפח של החילונים שהיכרתי פעם, ואני מוכרחה להיפטר ממנו, ולכן אמרתי לו, מבלי להביט לעברו :
"תחכה לי בסימטה הבאה, בפינה – "
"לילך – "
"כאילו אתה לא מכיר אותי – "
והמשכתי ללכת לתומי, כאילו אני לא מכירה אותו, עד שהגעתי למכוניתו ומיד נפתחה הדלת לצידו וחמקתי פנימה. שקעתי במושב הרך, העשוי כריות עור מלאכותי, ובזכות השמשות הכהות יכולתי לקוות שאין איש מבחוץ רואה אותי ומזהה את פניי.
"סוף-סוף מצאנו אותך, לילך – " אמר וניסה להניח כפו על ידי אך אני משכתי אותה ממנו. "איך השתנית?"
"מה אתה רוצה ממני?"
"אימא שלך משתגעת! – "
"תגיד לה שלא תדאג. כשיגיע הזמן למכור את הדירה, אני אתקשר איתה – "
"את לא קוראת עיתונים? וירשובסקי ואלוני הגישו שאילתות על ההיעלמות שלך, ותקפו את שר-הפנים-והמשטרה – "
"אתה רואה, בעזרת השם ניצלת מהתנקשות – "
"לילך, אל תשני את הנושא – "
"מה אתם רוצים ממני?"
ואז בדיוק ציפצף לו מכשיר-הקשר במכונית ונשמע קול טלפנית צרוד, "רמי קדומי מבקש שתתקשר אליו בדחיפות – "
כן, כבר מכניסתי למכוניתו נראה לי גדעון מוטרד וקצר-רוח במקצת. הבחנתי זאת על פי הרטט הקל בנחיריו.
"שותף שלי במשרד, לא חשוב – " הסביר לי מבלי ששאלתי, והתעלם מן הקריאה.
שתקתי. במכונית הטרייה עמד ריח של תפנוקים ועושר.
"תראי, לילך – "
שוב נשמע האות במכשיר-הקשר, "פנינה מבקשת מכל חברי הסיעה להגיע במהירות לאולם-המליאה. חבר-הכנסת וגינור מתבקש להגיע מיד למישכן, חבר-הכנסת וגינור – "
גדעון סגר את המכשיר. אותות-מאבק ניכרו על פניו.
"תשמעי," אמר לי, "את מוכנה לנסוע איתי לכיוון הכנסת? מתקיימת בעוד כרבע שעה הצבעה חשובה ואני בדיוק מיהרתי לשם, כשפגשתי אותך – "
"הכנסת שלך לא מעניינת אותי. אני מוכנה לרדת – " והתכוונתי לפתוח את דלת המכונית.
"לא! אל תצאי – " אמר, סוגר את המכשיר שהחל מצפצף שוב וקורא לו, מטעם פנינה, לכנסת. "אני אחזיר אותך. איפה את נמצאת? תבטיחי לי שניפגש שוב, ונדבר – "
"אני במכון לבעלות-תשובה אש-שחורה, זה לא סוד. גם אימא שלי יודעת אבל מפחדת לבוא, כי היא ברוגז איתי. ואיתך לא איפגש עוד, כי בקרוב מאוד אהיה אישה נשואה – "
"עם מי?"
"אל תדאג. ימצאו לי."
"לילך," אמר, "אני מדבר איתך ונדמה לי שזו לא את בכלל – "
"מחמאה גדולה מזו לא יכולת לתת לי," עניתי.
"טוב, מכוערת את לא, גם בלבוש הזה."
"תודה."
הוא התפתל על מושבו בחוסר-מנוחה. נחיריו רטטו. הרגשתי שההצבעה הקרובה בכנסת מעיקה עליו, ואולי זו החרמנות הרגילה שלו? בטני היתה כבדה משתי מנות החומוס ומרק השעועית וכל החמוצים שזללתי. הרגשתי צורך לשהק, והתאפקתי. גדעון הפעיל את המערכת הסטראופונית וחלל המכונית החשוך-למחצה נתמלא צלילים עמוקים של הקונצ'רטו השני לפסנתר ולתזמורת של בראהמס, שהחזירו אותי לאחור אל חיי בתל-אביב, ולסנופי זיכרונו-לברכה שהיה שוקד על חינוכי המוסיקאלי.
"את יודעת, לילך, אף פעם לא עשיתי זאת – "
"להחסיר הצבעה – "
"לא," עיניו הצטמצמו, חומדות אותי כאילו הייתי ממתק או ציד משובח. "אני מתכוון, עם דתייה – "
שתקתי. אולי המוסיקה הנפלאה של הגויים ריככה אותי? הזכירה לי את מוצאי האשכנזי, החילוני, ושהייתי אוכלת קותלי-חזיר עם חמאה מרוחה על לחם שחור, ומלפפונים קטנים בחומץ, טריים מקופסת-שימורים שזה עתה נפתחה? – עם דתייה! כאילו הייתי כושית או אסקימוסית!
"אתה לא השתנית," אמרתי לו, מתגברת כלביאה להישיר אליו מבט – כנגד עולמו החילוני, הפסול והבזוי בעיניי למרות המוסיקה, אך הוא הבין זאת אחרת.
"ואת – " ידו היתה מונחת עתה על פרוותי, על ירכי, ואני לא זזתי.
"ומה יהיה על ההצבעה בכנסת?"
יכולתי לראות את אותו המאבק עם עצמו על פניו – למרות האור המועט – ברטט שחלף בנחיריו מדי פעם, בנחישות שבה הניע את המכונית, אך מיד עצר, ורק החליק אותה ממורד הסימטה למגרש-חנייה גדול והסיע אותנו לפינה מרוחקת, כמעט חצר, חשוכה.
הקונצ'רטו נסתיים, ועתה דיטריך פישר-דיסקאו החל שר שירים של מאהלר; קולו הנהדר של הגוי הזכיר לי גם הוא את חיי בתל-אביב. התגעגעתי. מה אני עושה כאן, בבגדים האלה? ילדה גדולה, שמחפשת אהבה. גדעון לקח אותי בזרועותיו ואני לא התנגדתי כמו אז, על שולחנו של היו"ר. הכיסאות שקעו לאחור ברחש קל, חשמלי, ונוצרה מיטה זוגית. מבעד לשמשות הכהות נשתקפו אורות העיר מן החוץ, אך אותנו לא היה אפשר לראות. הנחתי לגדעון לחטט בידיו מתחת לשמלתי, על מכמני גופי. בייחוד היה להוט לגלות, בחשכת המכונית, את ציצאלאך הלבנים שלי, שאגב, תפחו במקצת בימים האחרונים, ופטמותיהם התעבו מאוד ובוקר אחד אף הטיפו טיפות אחדות של נוזל שקוף, לבנבן. חיבקתי אותו וליטפתי אותו. הוא מצץ. צר היה לי שאיני מטופחת ומבושמת כפי שהייתי תמיד. פחדתי שריח רע עולה מגופי. אך הדבר לא הפריע לו, כנראה.
"נעשית כל כך אימהית – " לחש לי, כבר בשוכבו עליי.
"ככה זה אצלנו, הדתיות," עניתי לו, משתדלת בכל כוחי להרים ולפתל ירכיי כנגדו כדי להגיע לאביונה יחד עימו ולשבוע אותו כמו ששבעה קודם קיבתי, כדי שאוכל לישון סוף-סוף בשקט כמה לילות, אך הוא סיים מהר בהתרגשות, והותיר אותי על פרוותי ככלי רך וריק, ורטובה מאוד.
"את כועסת?"
שתקתי.
"אם לא הייתי צריך למהר להצבעה, בכנסת – "
שתקתי.
"את מבינה, מדברים עליי כבר בתור שר, בעתיד – זו הצבעה חשובה מאוד."
"ידעתי שאתה לא זיין גדול, אבל בשביל שפיכה מוקדמת כזו גם לקלקל לך את הקאריירה – גדעון, איפה השכל שלך?"
הוא נדהם וגם נעלב, כנראה. אך במקום לזרוק אותי ולטוס במכונית לכנסת, התוצאה היתה שהמשיך לחטט בגופי, ממש הפשיט אותי הפעם, גם הפרווה, ואת מכנסיו ותחתוניו שילשל מטה. אמנם, נותרנו בנעלינו כל הזמן. הוא פשק את רגליי והרים את ירכיי עד שכמעט דרכתי (בנעליים המגושמות, הדתיות, שקיבלתי במכון) על התקרה המרופדת עור מלאכותי רך, בהיר. "לילך, אל תקרעי לי את הריפוד למעלה – " לחש באוזני, "תיזהרי!" – וחדר בבת-אחת אל המקום שאביו פיספס, תוקע במישנה-מרץ ובקול טפיחה לחה, והפעם הרגשתי היטב את צ'ופצ'יק, שהכאיב לפותצ'יק אולי מפני שכבר לא הייתי מגורה כל כך, והיה נדמה לי שהוא משתרבב בין שתי מנות החומוס שאכלתי וגם בוחש את מרק השעועית שבבטני, העומדת להתפוצץ –
אך הוא התגבר כארי להחזיק מעמד בקירבי, כנראה התחזק מאוד מניסיון ההתנקשות בו, ולא היפרה, סליחה, הירפה ממני כרבע שעה, עד שהפשיר אותי לגמרי וגם סחט ממני קריאות-חמדה נרגשות, מוזרות, שלא השמעתי כמותן מימיי, "תכניס עוד! – אני רוצה עוד, תכניס עוד – רק את הנעליים תשאיר בחוץ – "
כך שכבנו שעה ארוכה יחד, מותשים. יכולתי לשמוע את ליבו פועם כמטורף וחששתי שהתאמץ יותר מדי, וחס ושלום יקרה לי שוב מה שקרה לי עם יורק עמידרור זיכרונו לברכה, שנעשה ז"ל בתוכי –
"אני אוהב אותך לילך, יכולנו – "
"אני מודה לך מאוד, גדעון, שהייתי נחמד אליי, ועודדת אותי, ועכשיו בבקשה תחזיר אותי למכון, כי אני לעולם לא אחזור לחיים שלכם – "
"לילך – "
"לידיעתך ששיניתי את שמי. לילך אינה קיימת עוד. אני – פאני."
"פאני?" לא הסתיר את צחוקו.
"כן." בינתיים התלבשתי וגם הוא סידר את בגדיו. הייתי מלאה בזרעו וגם השיהוקים לחצו לצאת, פן איחנק. התנגבתי בממחטות-הנייר שלו, וביקשתי לצאת לרגעים אחדים מן המכונית, להתאוורר.
"את יודעת שאתם יותר גרועים מהנוצרים?"
"על מה אתה מדבר בכלל?"
"אצלם, כשמישהו חוזר בתשובה או מקדיש עצמו להיות כומר או נזירה, הם הולכים לשרת את הציבור, את האנושות – ואתם, חיים על חשבון הציבור, מסתגרים. מנקים במברשות את החמץ מבין דפי הספרים לפני פסח! פעם יהודי הגון לא היה מתעסק בשטויות כאלה, לא היא לו זמן לזה כי היה צריך לדאוג לפרנסתו!"
"אתה באמת האדם המתאים ביותר להטיף לנו מוסר, גדעון! – ובייחוד אחרי שסידרתם לכם בכנסת פנסיה-מוגדלת לכל החיים, אז אתה אל תבוא להגיד לי מי חי על חשבון המדינה ומי משרת אֶת! אנחנו – משרתים את הקדוש-ברוך-הוא! שמעת פעם שלכמרים או לנזירות יש משפחות מרובות-ילדים כמו שלנו?"
"לילך," אמר לי, "תבטיחי לי שנמשיך להיפגש!"
"בשום אופן לא. אמרתי לך, בקרוב אני נישאת לאיש!"
"מטורפת!"
ראיתי שהוא נלחם ביצרו להשאירני כאן ולברוח במכוניתו לכנסת. מטורפת היתה רוני אשתו, חשבתי לעצמי, וילדים לא נולדו להם, ואמרתי – "בעזרת השם לא יאונה לי כל רע."
"השם מרשה לך להזדיין עם גברים במכוניות?" אמר ברוע-לב. "אולי את רוצה גם שאשלם לך?"
"אל תתנהג כמו טיפש, גדעון. תהיה גבר. השם לא רצה שאהיה מורעבת, לכן זימן לי אותך כשם שהטריפני לחם חוקו לפני שעתיים – "
"על מה את מדברת?"
"על שתי מנות חומוס ומרק שעועית, ועכשיו, אם לא תחזיר אותי מיד למכון, אני לא יודעת מה יקרה לי – "
"בגללך, מי יודע מה קרה בגללך – " חרק שיניים, "יאללה, תפסיקי לעשות גְּרֵפְּצִים כל הזמן, והיכנסי – "
קפצתי ונכנסתי למכוניתו והסיע אותי וירדתי, כמובן, מרחק בתים אחדים לפני הכניסה למכון אש-שחורה לבעלות-תשובה. אותו לילה ישנתי שנת ישרים. רחוצה, שבעה ומסופקת, ובבוקר אף לא תקפה עליי הבחילה הרגילה. כנראה שנראיתי טוב במיוחד, כי גם פרומה האירה אליי פנים ובישרה לי כי הכול מרוצים מהתקדמותי וכי יום נישואיי קרוב מאוד לבוא.
[נדפס לראשונה לפני 40 שנים ברומאן "הנאהבים והנעימים", בהוצאת ביתן, 1985. הספר המקורי אזל].
המשך יבוא
המתרקמים בארץ-ישראל
במלאת 40 שנים לצאתו לאור של הרומאן
"ביתן" הוצאה לאור, תל-אביב
נדפס בישראל תשמ"ה / 1985
מחברת שישית
[ממחברות לילך הרמוטק המכונה גם בשם פאני צדקיהו]
המשך 3
מאחורי חזותה החיצונית ופניה חמורות-הסבר, הסתתרו, כפי שגיליתי עד מהרה, לב טוב, לשון שנונה, סבלנות לאין קץ וחוכמת-חיים רבה, ובזכותה למדתי לדעת, אולי יותר מכפי שנתכוונה לכך – מה פשר המהלך החדש שאליו נקלעו עתה חיי, בַּדרך ללא חזרה.
במשך כשבועיים היתה פרומה מורתי ומדריכתי היחידה בכל הקשור לדיני יהדות שעל האישה לדעת, אורחות נשים, כשרוּת וכל הנהגת הבית.
בלילות עדיין הייתי חולמת שאני שוכבת חבוקה במיטה עם הרבנית שמואלה, ערומות, וכל אשר אני עושה כדי להיטיב עימה ולשעת חן בעיניה – אינו מתקבל על דעתה והיא מגמדת אותי ואני חופנת בידיי את שדיה הצחורים, שכבר הניקו חצי תריסר, ומתחננת אליה שתרשה גם לי לעלות בהר, כי פטמותיה מוצקות ומגורות מאוד, והיא אומרת לי: "לילך, את לא ראוייה לעלות בהר, את הרמוטק, את זונת-חיילים מושחתת, אני אדוניתך ואת השתחווי לי – " והיא דוחפת עמוק את פניי אל בין ירכיה ונאנחת, ונאנחת, "שתינו נירש גיהינום, בגללך," היא אומרת לי, ומיד קופצים עליי מאחורנית עַלִי ועֵלִי, ותוקעים בי כל אחד זוֹבַן שלו במקום אחר, והחילוני פוגש את העמלקי במעיי ושניהם זירמתם עזה – – – ואני רוצה לצעוק, לא! אני פאני! אני מִשְׁתָנַה – – – והם לועגים לי, לא! את מַשְׁתֵנַה – – – ואני מתעוררת לפנות בוקר בהרגשת בחילה עזה, ומקיאה, וצרבת שורפת במעיי כאילו זרים השתוללו בהם כל הלילה –
טלוויזיה לא נמצאה, כמובן, במכון. "אנחנו מוציאות את הביוב מהבית החוצה ולא מבחוץ הביתה," הסבירה לי פרומה. גם עיתונים לא הגיעו, ורק לעיתים, במיטבח, היתה המבשלת פותחת טרנזיסטור ישן לשמוע את החדשות, וגם זאת בחשאי, ובעיקר למען העוזרת שלה, שלה בן המשרת בקישור לצבא-דרום-לבנון, ובכל זאת, על ניסיון הפיצוץ במסגדי הר-הבית שמענו, ואז הבנתי מדוע דאגה הרבנית שמואלה להרחיקני, לטובתי.
מי יודע?
הניתוק מן העולם החיצון, והחיים בחברה שכולה נשים, לא הקלו על תהליך ההשתנות הרוחנית שלי ולא בנקל הגעתי למידת ההשתוות. בעלות-התשובה האחרות נראו לי כבדות-מחשבה או תמהוניות, וחלקן פוסטמות כאלה, שנואשו מעצמן ומצאו ביטחון, גם כלכלי, בחיק המכון. גם יחסן אליי היה מסתייג. אך למן היום הראשון הרגשתי כאילו מבודדים אותי והטיפול בי נקבע לפי מסלול שונה. רוב שיחותיי היו עם פרומה, שהתמסרה להיות מדריכתי האישית – להכינני לייעודי המיוחד שנקבע לי.
היתה מסביבי איזו הרגשה של עדר, ושל רצון להצטיינות, כשהפרס – חתן. וכל אחת ידעה כי מעמדה בשידוך העתיד להיות מוצע לה – נקבע על פי הרושם שהיא עושה, בהתקדמות בלימודים, בהליכותיה ובנעימות אופייה.
בשיחותינו הכינה אותי פרומה לקראת חיי נישואיי והסבירה לי כי מה שרופאי-זמננו קובעים, שטבע הנשים לקה ורובן אין להן תשוקה לבעליהן ואין לזה תרופה – אין זה נכון. והאמת – אין זה בגלל ליקויי טבענו, הנשים, אלא לעיתים הנהגת הבעל כלפי אשתו אינה כראוי, והיא הגורמת לה החלשת השתוקקותה. "ומדוע אין האישה מתאווה לתשמיש אם אין התנהגות הבעל כלפיה כראוי? עניין זה אבאר לך בקצרה," שאלה פרומה, גם ענתה, "שונה היא השתוקקות האיש מהשתוקקות האישה. הנאת האיש, בעיקר, היא להיות מִכחול בשפופרת, ובייחוד מתענוג ההזרעה. לא כן השתוקקות האישה, שנובעת בעיקר מהתקרבות הבעל האוהב אותה, לכן היא רוצה לבוא לידי התקרבות לבשרו, מאחר שבעלה אהוב אצלה. אמנם, הזרעתה היא רק חלק מתשוקתה, ואף שפירש רש"י – 'ואל אישך תשוקתך' לעניין תשמיש, אבל, בלי אהבה מתאימה אין לאישה השתוקקות רק להזרעה עצמה, ואדרבה, פאני, אם חס-ושלום מתנהג הבעל כלפיה שלא כראוי – היא סולדת מן התשמיש – "
אך מחשבותיי נדדו מדי פעם למחוזות אחרים. לילה אחד, בשתיים אחר חצות, התגנבנו, ברשות, שש חניכות יחד עם פרומה המדריכה, במונית שהצטרפה לטור של מוניות שחנה לפני הישיבה של חסידי מישהו, שכחתי את שמו. מתוך הישיבה שמענו קולות ריקודים, קפיצות ומחיאות כפיים של בעלי-התשובה – תיקון חצות. ואז נפלטה החוצה שפעת האברכים הלבושים שחורים ומתנגשים זה בזה בהתלהבות, יחד עם מוריהם, וגדשו מונית אחר מונית ואלה עזבו את המקום בכיוון נבי-סמואל, ואנחנו אחריהם.
ראינו אותם מתפזרים שם בשדות, כל אחד לנפשו, ומדברים עם הקב"ה, ועד מהרה נשמעו ברחבי השדה זעקותיהם ובכיים של האברכים, ושוב ריקודים וקפיצות עד אובדן-חושים, זו היתה מין אקסטזה והם שרו בארמית וחזרו שוב ושוב על פסוקים מוזרים מהם אני זוכרת רק:
"חושך הוא אשא אוכמה תקיף בגוון
הֵי, הֵי –
אשא סומקא תקיף בחיזו
הי, הי –
אשא ירוקא תקיף בציור
הי, הי
אשא חיוורא גוון דכליל כולא
הי, הי –
חושך תקיף דכל אשין ודא אתקיף לתוהו
הי, הי –
חושך הוא אשא ולאו איהו אשא חשוכא בר כד אתקיף לתוהו –
הי, הי – "
[הערת המלביה"ד: תרגום הקטע, שמבוסס על פסוקי ספר הזוהר הקדוש, הוא כך: "חושך הוא אש שחורה, חזקה בגוון, / הֵי, הי – / אש, אדומה חזקה במראה, / הי, הי – / אש ירוקה, חזקה בציור, / הי, הי – / אש לבנה, גוון הכולל הכול, / הי, הי – / חושך הוא האש החזקה בכל אש, וזו המחזיקה בתוהו, / הי, הי – / חושך הוא אש, ואין הוא אש חשוכה אלא כשהוא מחזיק בתוהו, / הי, הי – " (זוהר, ח"א ט"ז ע"א).
החיזיון הלילי הסתיים רק לפנות-בוקר, ושוב התקבצו בעלי-התשובה, רועדים, במוניות שהובילו אותם חזרה, כך נאמר לנו – לטבול במקווה או לרחוץ במעיין, ולהתפלל בחמש בבוקר תפילת שחרית כללית.
אנחנו חזרנו למכון, נרגשות ונסערות, וכל אחת מתפללת בליבה שתזכה בבוא היום ובעזרת השם להיות עז לאחד מן התיישים הללו, המפזז מדי לילה בשדות, "הי, הי – " ופיאותיו מתנפנפות כסערה בשעת ההתייחדות הקדושה וההתבוננות בעליונים.
אך מחשבותיי נדדו מדי פעם גם למחוזות אחרים. תיארתי לעצמי שאימי הופכת הרים וגבעות בחיפושיה אחריי, ואולם לא עלה על דעתי כלל לעזוב את המכון. לא היתה לי שום כוונה לחזור לריקנות החיים הרקובים של הציונים בתל-אביב ולהיות שפופרת למִכחולם של חילונים שטופים בתאוותיהם, המאבדים יום-יום ושעה-שעה את חלקם בעולם-הבא.
חלומות הלילה, בחילות-הבוקר ושיחות היום – יצרו בי חוסר-שקט שכמוהו עובר ודאי על כל מי שנגמל מהתמכרותו לסמים. אם חשבתי כי ההחלטה להצטרף אל ישיבת אור-בלבנה היא הקשה ביותר בחיי, הנה נתברר לי עתה כי המעבר אל מכון אש-שחורה הוא הצעד המכריע, הוא האושר האמיתי שבלהיות יהודי, שהוא כבר לא החיפוש אחר האמת אלא האמת עצמה. כי רק אצל החילונים והציונים רפי-השכל יש חיפוש ולבטים, אצלנו – בעזרת השם, הכול שריר וקיים.
אבל היה לי קשה. קשה מאוד. בלילות הייתי משפשפת את צ'יפצ'ימון הבובי המסכן שלי ומלטפת ונאנחת בחשאי, רטובה כולי וחשה שאני נקברת עם הזיותיי ומאחורי קירות-חדרי העבים, מוכנה לצאת לרחוב ולהפקיר גופי לכל עובר ושב או להוציא ממזוודתי את מעטפת השירים של תוגתי המסכן ולרוץ עימה ערומה נוטפת-עסיס במסדרונות או מוטב לקרוע בגדיי מעליי בחדר-האוכל בשעת הארוחה ולצעוק, ולצעוק – "אני חצוצרת הרחם הגדולה / של הגברות המהופכת – " ועד ל"רחמו, רחמו עליי, יאמר גופי לנפשו."
יסלקו אותי מיד, אבגוד בכל ערכי היהדות ואחזור לחיות כאוות נפשי ולא אחלום עוד על גברים ונשים שמתייחדים איתי בלילות.
האוכל היה תפל. נפשי יצאה למנה של חומוס ירושלמי חם עם שמן-זית, גרגירים וחמוצים. פיתות טריות. וחריף, כמו שאהב אבא שלי, זיכרונו-לברכה, שהיה מפליץ ודאי מעל גגות העיר ושאליו אני מאוד מתגעגעת לפעמים. מוזר כיצד התחלתי מתאווה, יותר מתמיד, ללפת כבושה, אדמדמה-סגלגלה, למלפפון חמוץ, לזיתים כתושים, חריפים, נוצצים בשמן. ולעגבנייה או בצלצלים בחומץ.
ויום אחד, לפנות-ערב, חיכיתי לבואה של פרומה והיא לא הגיעה. כנראה נחלתה כי כבר בבוקר לא הרגישה טוב והתאוננה על קור בכפות ידיה ורגליה. זה היה יומיים אחרי ליל-התיישים. שעת הדמדומים המוקדמת, הירושלמית, הילכה עליי סוג של עיצבון טעון חומר-נפץ, מין דפרסיה של אגרסיה, חסרתי את השחייה היומית מדי בוקר, בבריכת תל-אביב, את הנסיעות באופניים ברחובותיה השטוחים של העיר העברית החטאה הזו, הראשונה והנפלאה, ולעיתים בלילה, על גבי, הייתי תוחבת אצבע לפוסיק ומניעה את ירכיי באוויר בתנועות של רכיבת-אופניים –
קמתי, נשקתי למזוזה ויצאתי, בשמלה אפורה, עם כתפות ושנצים שחורים, בשרוולים ארוכים, גרביים גבוהות, בהירות, ונעליים מגושמות, כל אלה קיבלתי במכון אש-שחורה, ועל כל אלה, ברשות – הפרווה שלי, שלא נפרדתי ממנה, ורגליי הוליכו אותי כמו מאליהן אל מסעדה מזרחית קטנה ברחוב יפו, ליד הפנייה למגרש הרוסים. נכנסתי פנימה, מתעלמת מן המבטים שהוחלפו בחללה הצר למראה תלבושתי המיוחדת, וכיליתי בתאווה משונה שתי מנות חומוס עם גרגירים ופול ושמן-זית ולימון ומלפפונים חמוצים ופיתות חמות, ואמרתי לעצמי שאינני עוברת על שום איסור שבתורה כי על קיר המסעדה היתה תעודת-כשרות של הרבנות, והתפריט היה בשרי בלבד, אלא שאני הסתפקתי בחומוס וקינחתי במרק שעועית חם וסמיך עם עוד מנה של חמוצים.
יצאתי לחזור למכון, ולא הספקתי לעשות צעדים רבים, והנה עוצרת לידי מכונית פרטית מבהיקה בלובנה ובחידושה, ומישהו קורא לי מבפנים בשמי:
"לילך! שכך יהיה לי טוב, זו את, לילך?"
במלרע.
התעלמתי. אני פאני. אך הקול לא הירפה ממני, והמכונית עקבה אחריי בתנועה איטית. את הקול זיהיתי מיד. מה הקושי? הלא הוא מנסר לעיתים קרובות ברדיו ובטלוויזיה. פעם היה מרגיז אותו, היום כבר לא, כי אינני שומעת אותו וגם לא איכפת לי מה הוא אומר. כל הציונים הם אותו דבר.
ח"כ גדעון וגינור!
"לילך, עצרי רגע!"
המשכתי, אף הרחבתי צעד ככל שיכולתי, אך הוא לא הירפה ממני. ראיתי שנפלתי בפח של החילונים שהיכרתי פעם, ואני מוכרחה להיפטר ממנו, ולכן אמרתי לו, מבלי להביט לעברו :
"תחכה לי בסימטה הבאה, בפינה – "
"לילך – "
"כאילו אתה לא מכיר אותי – "
והמשכתי ללכת לתומי, כאילו אני לא מכירה אותו, עד שהגעתי למכוניתו ומיד נפתחה הדלת לצידו וחמקתי פנימה. שקעתי במושב הרך, העשוי כריות עור מלאכותי, ובזכות השמשות הכהות יכולתי לקוות שאין איש מבחוץ רואה אותי ומזהה את פניי.
"סוף-סוף מצאנו אותך, לילך – " אמר וניסה להניח כפו על ידי אך אני משכתי אותה ממנו. "איך השתנית?"
"מה אתה רוצה ממני?"
"אימא שלך משתגעת! – "
"תגיד לה שלא תדאג. כשיגיע הזמן למכור את הדירה, אני אתקשר איתה – "
"את לא קוראת עיתונים? וירשובסקי ואלוני הגישו שאילתות על ההיעלמות שלך, ותקפו את שר-הפנים-והמשטרה – "
"אתה רואה, בעזרת השם ניצלת מהתנקשות – "
"לילך, אל תשני את הנושא – "
"מה אתם רוצים ממני?"
ואז בדיוק ציפצף לו מכשיר-הקשר במכונית ונשמע קול טלפנית צרוד, "רמי קדומי מבקש שתתקשר אליו בדחיפות – "
כן, כבר מכניסתי למכוניתו נראה לי גדעון מוטרד וקצר-רוח במקצת. הבחנתי זאת על פי הרטט הקל בנחיריו.
"שותף שלי במשרד, לא חשוב – " הסביר לי מבלי ששאלתי, והתעלם מן הקריאה.
שתקתי. במכונית הטרייה עמד ריח של תפנוקים ועושר.
"תראי, לילך – "
שוב נשמע האות במכשיר-הקשר, "פנינה מבקשת מכל חברי הסיעה להגיע במהירות לאולם-המליאה. חבר-הכנסת וגינור מתבקש להגיע מיד למישכן, חבר-הכנסת וגינור – "
גדעון סגר את המכשיר. אותות-מאבק ניכרו על פניו.
"תשמעי," אמר לי, "את מוכנה לנסוע איתי לכיוון הכנסת? מתקיימת בעוד כרבע שעה הצבעה חשובה ואני בדיוק מיהרתי לשם, כשפגשתי אותך – "
"הכנסת שלך לא מעניינת אותי. אני מוכנה לרדת – " והתכוונתי לפתוח את דלת המכונית.
"לא! אל תצאי – " אמר, סוגר את המכשיר שהחל מצפצף שוב וקורא לו, מטעם פנינה, לכנסת. "אני אחזיר אותך. איפה את נמצאת? תבטיחי לי שניפגש שוב, ונדבר – "
"אני במכון לבעלות-תשובה אש-שחורה, זה לא סוד. גם אימא שלי יודעת אבל מפחדת לבוא, כי היא ברוגז איתי. ואיתך לא איפגש עוד, כי בקרוב מאוד אהיה אישה נשואה – "
"עם מי?"
"אל תדאג. ימצאו לי."
"לילך," אמר, "אני מדבר איתך ונדמה לי שזו לא את בכלל – "
"מחמאה גדולה מזו לא יכולת לתת לי," עניתי.
"טוב, מכוערת את לא, גם בלבוש הזה."
"תודה."
הוא התפתל על מושבו בחוסר-מנוחה. נחיריו רטטו. הרגשתי שההצבעה הקרובה בכנסת מעיקה עליו, ואולי זו החרמנות הרגילה שלו? בטני היתה כבדה משתי מנות החומוס ומרק השעועית וכל החמוצים שזללתי. הרגשתי צורך לשהק, והתאפקתי. גדעון הפעיל את המערכת הסטראופונית וחלל המכונית החשוך-למחצה נתמלא צלילים עמוקים של הקונצ'רטו השני לפסנתר ולתזמורת של בראהמס, שהחזירו אותי לאחור אל חיי בתל-אביב, ולסנופי זיכרונו-לברכה שהיה שוקד על חינוכי המוסיקאלי.
"את יודעת, לילך, אף פעם לא עשיתי זאת – "
"להחסיר הצבעה – "
"לא," עיניו הצטמצמו, חומדות אותי כאילו הייתי ממתק או ציד משובח. "אני מתכוון, עם דתייה – "
שתקתי. אולי המוסיקה הנפלאה של הגויים ריככה אותי? הזכירה לי את מוצאי האשכנזי, החילוני, ושהייתי אוכלת קותלי-חזיר עם חמאה מרוחה על לחם שחור, ומלפפונים קטנים בחומץ, טריים מקופסת-שימורים שזה עתה נפתחה? – עם דתייה! כאילו הייתי כושית או אסקימוסית!
"אתה לא השתנית," אמרתי לו, מתגברת כלביאה להישיר אליו מבט – כנגד עולמו החילוני, הפסול והבזוי בעיניי למרות המוסיקה, אך הוא הבין זאת אחרת.
"ואת – " ידו היתה מונחת עתה על פרוותי, על ירכי, ואני לא זזתי.
"ומה יהיה על ההצבעה בכנסת?"
יכולתי לראות את אותו המאבק עם עצמו על פניו – למרות האור המועט – ברטט שחלף בנחיריו מדי פעם, בנחישות שבה הניע את המכונית, אך מיד עצר, ורק החליק אותה ממורד הסימטה למגרש-חנייה גדול והסיע אותנו לפינה מרוחקת, כמעט חצר, חשוכה.
הקונצ'רטו נסתיים, ועתה דיטריך פישר-דיסקאו החל שר שירים של מאהלר; קולו הנהדר של הגוי הזכיר לי גם הוא את חיי בתל-אביב. התגעגעתי. מה אני עושה כאן, בבגדים האלה? ילדה גדולה, שמחפשת אהבה. גדעון לקח אותי בזרועותיו ואני לא התנגדתי כמו אז, על שולחנו של היו"ר. הכיסאות שקעו לאחור ברחש קל, חשמלי, ונוצרה מיטה זוגית. מבעד לשמשות הכהות נשתקפו אורות העיר מן החוץ, אך אותנו לא היה אפשר לראות. הנחתי לגדעון לחטט בידיו מתחת לשמלתי, על מכמני גופי. בייחוד היה להוט לגלות, בחשכת המכונית, את ציצאלאך הלבנים שלי, שאגב, תפחו במקצת בימים האחרונים, ופטמותיהם התעבו מאוד ובוקר אחד אף הטיפו טיפות אחדות של נוזל שקוף, לבנבן. חיבקתי אותו וליטפתי אותו. הוא מצץ. צר היה לי שאיני מטופחת ומבושמת כפי שהייתי תמיד. פחדתי שריח רע עולה מגופי. אך הדבר לא הפריע לו, כנראה.
"נעשית כל כך אימהית – " לחש לי, כבר בשוכבו עליי.
"ככה זה אצלנו, הדתיות," עניתי לו, משתדלת בכל כוחי להרים ולפתל ירכיי כנגדו כדי להגיע לאביונה יחד עימו ולשבוע אותו כמו ששבעה קודם קיבתי, כדי שאוכל לישון סוף-סוף בשקט כמה לילות, אך הוא סיים מהר בהתרגשות, והותיר אותי על פרוותי ככלי רך וריק, ורטובה מאוד.
"את כועסת?"
שתקתי.
"אם לא הייתי צריך למהר להצבעה, בכנסת – "
שתקתי.
"את מבינה, מדברים עליי כבר בתור שר, בעתיד – זו הצבעה חשובה מאוד."
"ידעתי שאתה לא זיין גדול, אבל בשביל שפיכה מוקדמת כזו גם לקלקל לך את הקאריירה – גדעון, איפה השכל שלך?"
הוא נדהם וגם נעלב, כנראה. אך במקום לזרוק אותי ולטוס במכונית לכנסת, התוצאה היתה שהמשיך לחטט בגופי, ממש הפשיט אותי הפעם, גם הפרווה, ואת מכנסיו ותחתוניו שילשל מטה. אמנם, נותרנו בנעלינו כל הזמן. הוא פשק את רגליי והרים את ירכיי עד שכמעט דרכתי (בנעליים המגושמות, הדתיות, שקיבלתי במכון) על התקרה המרופדת עור מלאכותי רך, בהיר. "לילך, אל תקרעי לי את הריפוד למעלה – " לחש באוזני, "תיזהרי!" – וחדר בבת-אחת אל המקום שאביו פיספס, תוקע במישנה-מרץ ובקול טפיחה לחה, והפעם הרגשתי היטב את צ'ופצ'יק, שהכאיב לפותצ'יק אולי מפני שכבר לא הייתי מגורה כל כך, והיה נדמה לי שהוא משתרבב בין שתי מנות החומוס שאכלתי וגם בוחש את מרק השעועית שבבטני, העומדת להתפוצץ –
אך הוא התגבר כארי להחזיק מעמד בקירבי, כנראה התחזק מאוד מניסיון ההתנקשות בו, ולא היפרה, סליחה, הירפה ממני כרבע שעה, עד שהפשיר אותי לגמרי וגם סחט ממני קריאות-חמדה נרגשות, מוזרות, שלא השמעתי כמותן מימיי, "תכניס עוד! – אני רוצה עוד, תכניס עוד – רק את הנעליים תשאיר בחוץ – "
כך שכבנו שעה ארוכה יחד, מותשים. יכולתי לשמוע את ליבו פועם כמטורף וחששתי שהתאמץ יותר מדי, וחס ושלום יקרה לי שוב מה שקרה לי עם יורק עמידרור זיכרונו לברכה, שנעשה ז"ל בתוכי –
"אני אוהב אותך לילך, יכולנו – "
"אני מודה לך מאוד, גדעון, שהייתי נחמד אליי, ועודדת אותי, ועכשיו בבקשה תחזיר אותי למכון, כי אני לעולם לא אחזור לחיים שלכם – "
"לילך – "
"לידיעתך ששיניתי את שמי. לילך אינה קיימת עוד. אני – פאני."
"פאני?" לא הסתיר את צחוקו.
"כן." בינתיים התלבשתי וגם הוא סידר את בגדיו. הייתי מלאה בזרעו וגם השיהוקים לחצו לצאת, פן איחנק. התנגבתי בממחטות-הנייר שלו, וביקשתי לצאת לרגעים אחדים מן המכונית, להתאוורר.
"את יודעת שאתם יותר גרועים מהנוצרים?"
"על מה אתה מדבר בכלל?"
"אצלם, כשמישהו חוזר בתשובה או מקדיש עצמו להיות כומר או נזירה, הם הולכים לשרת את הציבור, את האנושות – ואתם, חיים על חשבון הציבור, מסתגרים. מנקים במברשות את החמץ מבין דפי הספרים לפני פסח! פעם יהודי הגון לא היה מתעסק בשטויות כאלה, לא היא לו זמן לזה כי היה צריך לדאוג לפרנסתו!"
"אתה באמת האדם המתאים ביותר להטיף לנו מוסר, גדעון! – ובייחוד אחרי שסידרתם לכם בכנסת פנסיה-מוגדלת לכל החיים, אז אתה אל תבוא להגיד לי מי חי על חשבון המדינה ומי משרת אֶת! אנחנו – משרתים את הקדוש-ברוך-הוא! שמעת פעם שלכמרים או לנזירות יש משפחות מרובות-ילדים כמו שלנו?"
"לילך," אמר לי, "תבטיחי לי שנמשיך להיפגש!"
"בשום אופן לא. אמרתי לך, בקרוב אני נישאת לאיש!"
"מטורפת!"
ראיתי שהוא נלחם ביצרו להשאירני כאן ולברוח במכוניתו לכנסת. מטורפת היתה רוני אשתו, חשבתי לעצמי, וילדים לא נולדו להם, ואמרתי – "בעזרת השם לא יאונה לי כל רע."
"השם מרשה לך להזדיין עם גברים במכוניות?" אמר ברוע-לב. "אולי את רוצה גם שאשלם לך?"
"אל תתנהג כמו טיפש, גדעון. תהיה גבר. השם לא רצה שאהיה מורעבת, לכן זימן לי אותך כשם שהטריפני לחם חוקו לפני שעתיים – "
"על מה את מדברת?"
"על שתי מנות חומוס ומרק שעועית, ועכשיו, אם לא תחזיר אותי מיד למכון, אני לא יודעת מה יקרה לי – "
"בגללך, מי יודע מה קרה בגללך – " חרק שיניים, "יאללה, תפסיקי לעשות גְּרֵפְּצִים כל הזמן, והיכנסי – "
קפצתי ונכנסתי למכוניתו והסיע אותי וירדתי, כמובן, מרחק בתים אחדים לפני הכניסה למכון אש-שחורה לבעלות-תשובה. אותו לילה ישנתי שנת ישרים. רחוצה, שבעה ומסופקת, ובבוקר אף לא תקפה עליי הבחילה הרגילה. כנראה שנראיתי טוב במיוחד, כי גם פרומה האירה אליי פנים ובישרה לי כי הכול מרוצים מהתקדמותי וכי יום נישואיי קרוב מאוד לבוא.
[נדפס לראשונה לפני 40 שנים ברומאן "הנאהבים והנעימים", בהוצאת ביתן, 1985. הספר המקורי אזל].
המשך יבוא
אורית כרמון
סיפור חצר ילדותי בפתח תקווה בבניין שהוקם בשנת 1930 על ידי סבי, ברוך בן עזר, שהיה הבן הראשון בפתח תקווה.
סבתא אורית כרמון משתתפת בתוכנית הקשר הרב דורי עם הנכד אמיתי יזרעאלי והם מביאים את סיפורה של סבתא אורית:
אמיתי יזרעאלי וסבתו אורית כרמון בן עזר
חצר ילדותי – גן העדן המפחיד!!!
פתח תקווה הוקמה בשנת 1878 כישוב קטן של עובדי אדמה, איכרים, כמו שנקראו אז. צורת התיישבות זו נקראה מושבה. משפחתו של סבי היתה ממקימי המושבה. סבי מצד אבי, ברוך בן עזר, היה הילד הראשון שנולד בה בשנת 1880.
בראשית שנות ה-30 של המאה העשרים בנה סבי את ביתו החדש, בית מרווח בן שתי קומות על חלקת אדמה של 1200מ"ר במה שהיום הינו רחוב רוטשילד, אחד הרחובות הסואנים והגדולים בפ"ת. הבית הוקם באזור שומם לחלוטין בעתו וסביבו לא היו כמעט בתים נוספים ובדאי שלא רחובות ומדרכות. כעשרים שנה מאוחר יותר, סביבות 1950, לאחר שהוריי נישאו ונולדו להם ילדים (אחי ואני) הותאם הבית לשתי משפחות: סבי וסבתי גרו בקומה התחתונה ואנחנו בעליונה.
פתח תקווה כבר היתה עיר אז, והרחוב בו גרנו הפך סואן והומה, העצים גבהו ונישאו לגובה שלש ויותר קומות, החצר הגדולה והקסומה נשארה נטועה באמצע העיר כמו גן עדן גדול ומסתורי.
סבי היה חקלאי ואגרונום והוא נטע בחצר עצים רבים ומיוחדים שכמוהם לא נראו מעולם במושבה פתח תקווה של אז. הוא הביא אותם מרחבי תבל ואיקלם אותם בחצרו. לתפישתו, החצר הביתית שמשה לנוי ולכן המגוון הבוטני שלה היה גדול ותשומת לב רבה ניתנה לארגון הסימטרי וההרמוני שלה, אבל תפקידה העקרי, בעיניו, היה לתת צל, ריח ומעט פרי, וכל זאת בצריכת מעטה של מים. למעשה הוא הישקה את הצמחייה רק עד שהפכה בוגרת והתבססה באדמה. הצל נועד להוריד את הטמפרטורה בחצר ובבית עצמו. לכן הגינה היתה מוקפת במבחר עצים מקומיים נותני צל שאינם נשירים (עקרון חשוב נוסף). למשל, בחזית החצר היתה שורת דקלים גבוהי צמרת לנוי ולתיחום, אבל מאחוריהם משני צדי שביל הגישה לבית היו מימין, עץ ארואוקריה ענק ומשמאל, עץ פיקוס אף הוא גדול במיוחד. בכל צידי החצר ניטעו אורנים גבוהי צמרת. צמרות כל העצים נגעו זו בזו ויצרו בבוא העת הצללה מלאה.
עצים ושיחים מפיצי ריח ונדירים לתקופתם נשתלו וכך ריח נעים הורגש בחצר לרווחת הבאים אליה והגרים בה כאחד. לדוגמא: גדר חיה ארוכה של שיחי יסמין שפרחיהם הלבנים נתנו ריח משכר בחצר, מוקמו ליד המדרגות המובילות לבית, או מיד בכניסה נשתל יסמין מצרי שסבי קרא לו "פיל מסרי" ומפרחיו היה שם לעיתים בדש הבגד.
עץ מגנוליה עצום ממדים ניטע קרוב לבית ובילדותי הגיע עד הקומה השנייה סמוך לחלון חדרי. פרחי הענק שלו הפיצו ריח לימוני מתקתק וחזק (לא הרשו לי להכניס כל פרח לחדר ובמיוחד לישון עם פרח המגנוליה, טענו שהריח החזק מסוכן. האם באמת?
ליד המגנוליה היה עץ פיטנה ורודה ומצידה השני פיטנה לבנה שניהם בעלי פריחה מפיצת ריח חזק ביותר.
מיוחד מכולם, שיח גרדניה ריחני ומהודר, שהיה נדיר מאוד בזמנו ושרבים זכרוהו מאירופה וביקשו להיכנס לראותו ולהריחו. וכמובן שפע עצי אורן שהפיצו תדיר את ריחם המיוחד והחריף.
פירות לא היו בראש מעייניו של סבי אולי כי גידל חלק מהם במקצועו אולי כי פירות היו בשפע במושבה ואצל האיכרים בחלקותיהם השונות. שני עצי פרי בכ"ז היו בחצר אף הם מיוחדים בגידלם ובסוגם. עץ מנגו שסבי פיתח מזרע, "צמח זרע" (מגלעין של מנגו) ושפירותיו המתוקים והמיוחדים הגיעו עד לגג הבית בגובה שלש קומות. כולנו הילדים והבוגרים זכינו לטעום מהפירות במשורה כי היה צורך לשתף את האורחים והשכנים באכילתם.
ליד המנגו היה עץ תות לבן עצום במיוחד בממדיו. העץ רחב הצמרת שימש כמקום חניה לארבע ואפילו חמש מכוניות, ובצמרתו בנה לנו אבי בית עץ סודי ופרטי, אם כי היה קשה מאוד להגיע אליו בגלל גובהו. לשמחת כולם פרותיו של התות הלבנים המתוקים והגדולים, שכה אהבנו לאכול, לא לכלכו את ידינו ובגדינו כמו פירות עץ תות האדומים הידועים לשימצה… אבל טעמם היה נפלא כמו אלו של עץ התות השחור והמלכלך.
מלבד שני עצים אלו היו כמה עשבי תיבול כמו נענע, שתולה מתחת לברז בודד בחצר שאם ייפתח יטפו עליה כמה טיפות מים, שיח עלי ציטרונלה לתה או לריח נעים בבגדים ושיח עלי דפנה שגם הוא מפיץ ריח ושימושי לבישול.
העיקרון החשוב ביתר בבניית הגינה היה חיסכון במים ולכן מעולם לא הסכים סבי (למגינת ליבה של אימי) לשתול דשא כי לדבריו "דשא הוא עשב בר ואין לבזבז מים יקרים על עשב בר!" לא היתה כל השקייה בחצר ומרגע שבגרו העצים היא לא הושקתה כליל והתקיימה רק מגשמי החורף. החצר היתה, למרבית הפלא, לגמרי אקולוגית, אם כי אז לא היה קיים ומוכר המונח הזה, ואיש לא העלה בדעתו שכך תיחשב! רק ברבות השנים למדנו להעריך את תבונתו של סבי ובמיוחד את הראייה העתידנית שלו
עד עתה תיארתי את החצר המיוחדת בה גדלתי אבל למה החלטנו, אמיתי נכדי ואני, לקרוא לה "גן העדן המפחיד?"
ובכן, החצר הגדולה ההיא אמנם היתה יפה מיוחדת ומלאת הפתעות, אבל בעצם לא היתה ידידותית לילדים: לא היו בה מתקני משחק או פינה מיוחדת לילדים, לא ארגז חול או נדנדנה. (מלבד זו שלא שרדה מעבר לגיל שנתיים). זה היה גן רציני גדול וקודר. גן למבוגרים. ואנחנו, הילדים של אז, הרגשנו בתוכו אורחים מעט בלתי רצויים.
כמובן שאילתרנו דרכים לשחק בתוכו: נעצנו בעץ הפיקוס חוטים והשחלנו קופסאות גפרורים ומתחנו אותם עד חצר השכנים בנסיון ליצור "מכשיר קשר" שיאפשר לנו לדבר איתם, ניסינו נואשות לטפס על עץ התות הגבוה שבית העץ נשאר בבסיס צמרתו בודד וללא שימוש. קטפנו עלים מהעצים והשתמשנו בהם כאביזרי משחק שונים רדפנו אחרי מנגו נדיר שנפל לפתע מבלי שסבתי תבחין בו ותמהר לאספו. לעת ערב חזרנו הביתה כששרף אורנים חריף ודביק מכתים את בגדינו והחול החום מהאדמה הקשה והיבשה מלכלך כל חלקה טובה וחשופה בגופינו.
אולם, אורח בלתי רצוי נוסף ליווה אותנו בחצר – הפחד! מילדות רכה עד נערות ובגרות פחד טמיר ליווה אותי אישית בחצר זו שלנו. זיכרונות מפחידים מהעבר וגם פחד מהמציאות היומיומית. והדוגמאות הן רבות:
אמשיגנע שאקל
"אמשיגנע שאקל"!! שועל משוגע, צועקת סבתי ומהומת אלוהים קמה בחצר. אני כבת שבע מביטה מהחלון ורואה תן (שקראנו לו אז שועל) סובב את החצר במעגלים בריצה מטורפת, אינו פוחד מאיש, ומיד הכול מבינים: זה תן חולה כלבת ויש לחסלו במהירות, ואז נשמעת יריה (אבא שלי? שוטר?) ומראה גוויית התן הירוי שנלקחת מהחצר נצרבת בזיכרון. הכול נרגע, אבל הפחד נשאר ונזכר לאורך השנים.
זהירות עצים נופלים
לפתע רעש חבטה חזק של גזע עץ אורן ענק שנקרע לגזרים ונופל בשאון עצום על הקרקע, וחדר הילדים שלנו רועד עם כל הבית… כן, שוב נפל עץ אורן, ומה רב המזל שאנחנו בחדרינו ושאיש לא היה ליד העץ או מתחתיו! מה היתה טעותו של סבי שבחר באורן הירושלמי ושתל רבים ממנו בחצר ולעת בגרותם הם הרבו ליפול?
להישאר לבד בבית
ערב אחד ההורים יצאו לבלות ולא סיפרו לנו הילדים. אחי מעיר אותי ושנינו נחרדים לגלות שאנחנו לבד בבית וסביבנו חושך והחצר המאיימת בחוץ. "הוציאי את הראש מהחלון ותצעקי חזק סבתא," הוא אומר לי, וכמה פחדנו עד שסבתנו, שגרה בקומה מתחתנו, יצאה לאיטה מביתה בצד אחד של החצר והגיעה אחרי זמן, שנדמה כנצח, לכניסה ולקומה שלנו בצד השני.
לחצות את החצר בשעת לילה
החצר הענקית לא היתה נעולה, כל פולש שרצה להביט להציץ ולהיכנס (ואולי להרע?) יכול היה פשוט להיכנס משני פתחיה. אבל לעת לילה הפחד היה רב במיוחד. 1200מ"ר של חצר עם עצים עבותים ללא כל תאורה פנימית מלבד תאורת רחוב דלה שהבליחה ביניהם.
מילדות ועד בגרות כניסה לחצר בשעת לילה היתה מבחן אומץ: כל גזע עץ נראה כמו דמות חורשת רע שמאיימת עוד רגע לקפוץ ולהתנפל. בצעדים מהירים תוך שריקה לרוב (זה עוזר ומעודד את ההולכת ואולי מרתיע את התוקף האפשרי?) הייתי מגיעה לחדר המדרגות באנחת רווחה של נמלטת מסכנה. ואז בבית בפנים, כל רעש ורחש שעלה מהגינה מעורר שוב פחד: רוח בענפי העצים, פירות הפיקוס הנושרים בפצפוצי רעש קצביים המדמים במדויק צעדי אדם הדורך עליהם, עוד רגע מישהו יטפס ויכנס דרך המרפסת הפתוחה (הרי אחי עשה זאת לא פעם כששכח את המפתח…) להיות לבד בבית מוקפת בחצר גדולה ובשעת לילה אף פעם לא הפסיק להפחיד גם לא בגיל 21 הגיל בו עזבתי את הבית.
שער הברזל ומנדל'ה שפירא
בחזית החצר, באמצעיתה, ממש בקצה המדרכה הסואנת של רחוב רוטשילד, היה שער ברזל תכול וקפיצי שנטרק ברעש גדול כל עת שמישהו שלא הכיר את טיבו נכנס לחצר. זו היתה החציצה היחידה בין הבית הפרטי הגדול והמולת העולם שמחוצה לו; דחיפה קלה בשער וכל דחפין ייכנס…
עת ערב, ואני לבד בבית ומי זה מגיע פתאום? מנדל'ה שפירא ה"אילם", משוגע המושבה, החרש שמטריד את הנערות ברחוב. טריקה עצומה בשער והוא על סף ביתינו לוחץ ללא קץ על פעמון דלתנו (הוא חרש אך רואה שיש אור בבית ולא מבין מדוע לא פותחים לו) מנדל'ה המפחיד! אצלנו הוא מבקר לעיתים, הוא קשור לסבי שפעם הציל את חייו [בדמשק] בהיותו נער במלחמת העולם הראשונה. אני פוחדת אבל לא פותחת מחכה שיתייאש ויעזוב סוף סוף.
ברבות השנים הבית וחצרו הפכו יותר ויותר לנטע זר בסביבה האורבנית והסואנת שהתפתחה סביבו, דור הסבים הלך לעולמו הוריי בגרו אני ואחי נישאנו והגיעה השעה להיפרד מגן העדן הפרטי שלנו. בשנת 1970 נהרס הבית ובמקומו הוקם בית משותף בן 7 קומות ובו חיות 27 משפחות שוודאי לא יודעות דבר על סופורי הבית שלנו ברחוב רוטשילד 117.
הזווית האישית
אחרית דבר
תודה לפרויקט "הקשר הרב דורי" שבזכותו "ביקרתי" שוב ובאופן מפתיע בחצר ילדותי שכבר לא קיימת 50 שנה. חזרתי לחוויות ילדות והגעתי לתובנות מפתיעות באשר לחצר, למי שהקים אותה ולמי שחיו בתוכה. הבנתי את מבנה החצר, העקרונות שלפיה הוקמה וההיגיון התיכנוני שלה. בעצם, למדתי להעריך בצורה עמוקה את נפלאות התבונה של סבי. כתיבת הסיפור הפכה מעין הומאז' לזיכרו.
דרך סיפורי החצר ומה שחוויתי בה, חלקתי עם אמיתי, נכדי, את תיאור המקום בו גדלתי ואת האירועים השונים שקרו לי בו. כשגיליתי שמה שריתק אותו במיוחד היו הפחדים שליוו אותי מדי פעם בחצר זו, איפשרתי לו לגלות אותם איתי ביחד ובכך להראות לו שגם אנשים בוגרים (ואפילו בוגרים מאוד כמו סבתו) היו פעם ילדים עם פחדים וחששות, שלא מאוד שונים מאלה שיש לו מדי פעם – היום. חווית הכתיבה המשותפת חיזקה את הקשר ביננו ויצרה מעגל רב דורי שמתחיל בקשר ביני לבין סבי וממשיך לקשר ביני לבין אמיתי.
אמיתי: אני למדתי שסבתא אגרה חוויות וסיפורם רבים.
אורית כרמון
מתוך: "מאגר סיפורי מורשת, אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי."
ברוך בן עזר רַאבּ, סבא של אורית
אמיתי יזרעאלי וסבתו אורית כרמון בן עזר
חצר ילדותי – גן העדן המפחיד!!!
פתח תקווה הוקמה בשנת 1878 כישוב קטן של עובדי אדמה, איכרים, כמו שנקראו אז. צורת התיישבות זו נקראה מושבה. משפחתו של סבי היתה ממקימי המושבה. סבי מצד אבי, ברוך בן עזר, היה הילד הראשון שנולד בה בשנת 1880.
בראשית שנות ה-30 של המאה העשרים בנה סבי את ביתו החדש, בית מרווח בן שתי קומות על חלקת אדמה של 1200מ"ר במה שהיום הינו רחוב רוטשילד, אחד הרחובות הסואנים והגדולים בפ"ת. הבית הוקם באזור שומם לחלוטין בעתו וסביבו לא היו כמעט בתים נוספים ובדאי שלא רחובות ומדרכות. כעשרים שנה מאוחר יותר, סביבות 1950, לאחר שהוריי נישאו ונולדו להם ילדים (אחי ואני) הותאם הבית לשתי משפחות: סבי וסבתי גרו בקומה התחתונה ואנחנו בעליונה.
פתח תקווה כבר היתה עיר אז, והרחוב בו גרנו הפך סואן והומה, העצים גבהו ונישאו לגובה שלש ויותר קומות, החצר הגדולה והקסומה נשארה נטועה באמצע העיר כמו גן עדן גדול ומסתורי.
סבי היה חקלאי ואגרונום והוא נטע בחצר עצים רבים ומיוחדים שכמוהם לא נראו מעולם במושבה פתח תקווה של אז. הוא הביא אותם מרחבי תבל ואיקלם אותם בחצרו. לתפישתו, החצר הביתית שמשה לנוי ולכן המגוון הבוטני שלה היה גדול ותשומת לב רבה ניתנה לארגון הסימטרי וההרמוני שלה, אבל תפקידה העקרי, בעיניו, היה לתת צל, ריח ומעט פרי, וכל זאת בצריכת מעטה של מים. למעשה הוא הישקה את הצמחייה רק עד שהפכה בוגרת והתבססה באדמה. הצל נועד להוריד את הטמפרטורה בחצר ובבית עצמו. לכן הגינה היתה מוקפת במבחר עצים מקומיים נותני צל שאינם נשירים (עקרון חשוב נוסף). למשל, בחזית החצר היתה שורת דקלים גבוהי צמרת לנוי ולתיחום, אבל מאחוריהם משני צדי שביל הגישה לבית היו מימין, עץ ארואוקריה ענק ומשמאל, עץ פיקוס אף הוא גדול במיוחד. בכל צידי החצר ניטעו אורנים גבוהי צמרת. צמרות כל העצים נגעו זו בזו ויצרו בבוא העת הצללה מלאה.
עצים ושיחים מפיצי ריח ונדירים לתקופתם נשתלו וכך ריח נעים הורגש בחצר לרווחת הבאים אליה והגרים בה כאחד. לדוגמא: גדר חיה ארוכה של שיחי יסמין שפרחיהם הלבנים נתנו ריח משכר בחצר, מוקמו ליד המדרגות המובילות לבית, או מיד בכניסה נשתל יסמין מצרי שסבי קרא לו "פיל מסרי" ומפרחיו היה שם לעיתים בדש הבגד.
עץ מגנוליה עצום ממדים ניטע קרוב לבית ובילדותי הגיע עד הקומה השנייה סמוך לחלון חדרי. פרחי הענק שלו הפיצו ריח לימוני מתקתק וחזק (לא הרשו לי להכניס כל פרח לחדר ובמיוחד לישון עם פרח המגנוליה, טענו שהריח החזק מסוכן. האם באמת?
ליד המגנוליה היה עץ פיטנה ורודה ומצידה השני פיטנה לבנה שניהם בעלי פריחה מפיצת ריח חזק ביותר.
מיוחד מכולם, שיח גרדניה ריחני ומהודר, שהיה נדיר מאוד בזמנו ושרבים זכרוהו מאירופה וביקשו להיכנס לראותו ולהריחו. וכמובן שפע עצי אורן שהפיצו תדיר את ריחם המיוחד והחריף.
פירות לא היו בראש מעייניו של סבי אולי כי גידל חלק מהם במקצועו אולי כי פירות היו בשפע במושבה ואצל האיכרים בחלקותיהם השונות. שני עצי פרי בכ"ז היו בחצר אף הם מיוחדים בגידלם ובסוגם. עץ מנגו שסבי פיתח מזרע, "צמח זרע" (מגלעין של מנגו) ושפירותיו המתוקים והמיוחדים הגיעו עד לגג הבית בגובה שלש קומות. כולנו הילדים והבוגרים זכינו לטעום מהפירות במשורה כי היה צורך לשתף את האורחים והשכנים באכילתם.
ליד המנגו היה עץ תות לבן עצום במיוחד בממדיו. העץ רחב הצמרת שימש כמקום חניה לארבע ואפילו חמש מכוניות, ובצמרתו בנה לנו אבי בית עץ סודי ופרטי, אם כי היה קשה מאוד להגיע אליו בגלל גובהו. לשמחת כולם פרותיו של התות הלבנים המתוקים והגדולים, שכה אהבנו לאכול, לא לכלכו את ידינו ובגדינו כמו פירות עץ תות האדומים הידועים לשימצה… אבל טעמם היה נפלא כמו אלו של עץ התות השחור והמלכלך.
מלבד שני עצים אלו היו כמה עשבי תיבול כמו נענע, שתולה מתחת לברז בודד בחצר שאם ייפתח יטפו עליה כמה טיפות מים, שיח עלי ציטרונלה לתה או לריח נעים בבגדים ושיח עלי דפנה שגם הוא מפיץ ריח ושימושי לבישול.
העיקרון החשוב ביתר בבניית הגינה היה חיסכון במים ולכן מעולם לא הסכים סבי (למגינת ליבה של אימי) לשתול דשא כי לדבריו "דשא הוא עשב בר ואין לבזבז מים יקרים על עשב בר!" לא היתה כל השקייה בחצר ומרגע שבגרו העצים היא לא הושקתה כליל והתקיימה רק מגשמי החורף. החצר היתה, למרבית הפלא, לגמרי אקולוגית, אם כי אז לא היה קיים ומוכר המונח הזה, ואיש לא העלה בדעתו שכך תיחשב! רק ברבות השנים למדנו להעריך את תבונתו של סבי ובמיוחד את הראייה העתידנית שלו
עד עתה תיארתי את החצר המיוחדת בה גדלתי אבל למה החלטנו, אמיתי נכדי ואני, לקרוא לה "גן העדן המפחיד?"
ובכן, החצר הגדולה ההיא אמנם היתה יפה מיוחדת ומלאת הפתעות, אבל בעצם לא היתה ידידותית לילדים: לא היו בה מתקני משחק או פינה מיוחדת לילדים, לא ארגז חול או נדנדנה. (מלבד זו שלא שרדה מעבר לגיל שנתיים). זה היה גן רציני גדול וקודר. גן למבוגרים. ואנחנו, הילדים של אז, הרגשנו בתוכו אורחים מעט בלתי רצויים.
כמובן שאילתרנו דרכים לשחק בתוכו: נעצנו בעץ הפיקוס חוטים והשחלנו קופסאות גפרורים ומתחנו אותם עד חצר השכנים בנסיון ליצור "מכשיר קשר" שיאפשר לנו לדבר איתם, ניסינו נואשות לטפס על עץ התות הגבוה שבית העץ נשאר בבסיס צמרתו בודד וללא שימוש. קטפנו עלים מהעצים והשתמשנו בהם כאביזרי משחק שונים רדפנו אחרי מנגו נדיר שנפל לפתע מבלי שסבתי תבחין בו ותמהר לאספו. לעת ערב חזרנו הביתה כששרף אורנים חריף ודביק מכתים את בגדינו והחול החום מהאדמה הקשה והיבשה מלכלך כל חלקה טובה וחשופה בגופינו.
אולם, אורח בלתי רצוי נוסף ליווה אותנו בחצר – הפחד! מילדות רכה עד נערות ובגרות פחד טמיר ליווה אותי אישית בחצר זו שלנו. זיכרונות מפחידים מהעבר וגם פחד מהמציאות היומיומית. והדוגמאות הן רבות:
אמשיגנע שאקל
"אמשיגנע שאקל"!! שועל משוגע, צועקת סבתי ומהומת אלוהים קמה בחצר. אני כבת שבע מביטה מהחלון ורואה תן (שקראנו לו אז שועל) סובב את החצר במעגלים בריצה מטורפת, אינו פוחד מאיש, ומיד הכול מבינים: זה תן חולה כלבת ויש לחסלו במהירות, ואז נשמעת יריה (אבא שלי? שוטר?) ומראה גוויית התן הירוי שנלקחת מהחצר נצרבת בזיכרון. הכול נרגע, אבל הפחד נשאר ונזכר לאורך השנים.
זהירות עצים נופלים
לפתע רעש חבטה חזק של גזע עץ אורן ענק שנקרע לגזרים ונופל בשאון עצום על הקרקע, וחדר הילדים שלנו רועד עם כל הבית… כן, שוב נפל עץ אורן, ומה רב המזל שאנחנו בחדרינו ושאיש לא היה ליד העץ או מתחתיו! מה היתה טעותו של סבי שבחר באורן הירושלמי ושתל רבים ממנו בחצר ולעת בגרותם הם הרבו ליפול?
להישאר לבד בבית
ערב אחד ההורים יצאו לבלות ולא סיפרו לנו הילדים. אחי מעיר אותי ושנינו נחרדים לגלות שאנחנו לבד בבית וסביבנו חושך והחצר המאיימת בחוץ. "הוציאי את הראש מהחלון ותצעקי חזק סבתא," הוא אומר לי, וכמה פחדנו עד שסבתנו, שגרה בקומה מתחתנו, יצאה לאיטה מביתה בצד אחד של החצר והגיעה אחרי זמן, שנדמה כנצח, לכניסה ולקומה שלנו בצד השני.
לחצות את החצר בשעת לילה
החצר הענקית לא היתה נעולה, כל פולש שרצה להביט להציץ ולהיכנס (ואולי להרע?) יכול היה פשוט להיכנס משני פתחיה. אבל לעת לילה הפחד היה רב במיוחד. 1200מ"ר של חצר עם עצים עבותים ללא כל תאורה פנימית מלבד תאורת רחוב דלה שהבליחה ביניהם.
מילדות ועד בגרות כניסה לחצר בשעת לילה היתה מבחן אומץ: כל גזע עץ נראה כמו דמות חורשת רע שמאיימת עוד רגע לקפוץ ולהתנפל. בצעדים מהירים תוך שריקה לרוב (זה עוזר ומעודד את ההולכת ואולי מרתיע את התוקף האפשרי?) הייתי מגיעה לחדר המדרגות באנחת רווחה של נמלטת מסכנה. ואז בבית בפנים, כל רעש ורחש שעלה מהגינה מעורר שוב פחד: רוח בענפי העצים, פירות הפיקוס הנושרים בפצפוצי רעש קצביים המדמים במדויק צעדי אדם הדורך עליהם, עוד רגע מישהו יטפס ויכנס דרך המרפסת הפתוחה (הרי אחי עשה זאת לא פעם כששכח את המפתח…) להיות לבד בבית מוקפת בחצר גדולה ובשעת לילה אף פעם לא הפסיק להפחיד גם לא בגיל 21 הגיל בו עזבתי את הבית.
שער הברזל ומנדל'ה שפירא
בחזית החצר, באמצעיתה, ממש בקצה המדרכה הסואנת של רחוב רוטשילד, היה שער ברזל תכול וקפיצי שנטרק ברעש גדול כל עת שמישהו שלא הכיר את טיבו נכנס לחצר. זו היתה החציצה היחידה בין הבית הפרטי הגדול והמולת העולם שמחוצה לו; דחיפה קלה בשער וכל דחפין ייכנס…
עת ערב, ואני לבד בבית ומי זה מגיע פתאום? מנדל'ה שפירא ה"אילם", משוגע המושבה, החרש שמטריד את הנערות ברחוב. טריקה עצומה בשער והוא על סף ביתינו לוחץ ללא קץ על פעמון דלתנו (הוא חרש אך רואה שיש אור בבית ולא מבין מדוע לא פותחים לו) מנדל'ה המפחיד! אצלנו הוא מבקר לעיתים, הוא קשור לסבי שפעם הציל את חייו [בדמשק] בהיותו נער במלחמת העולם הראשונה. אני פוחדת אבל לא פותחת מחכה שיתייאש ויעזוב סוף סוף.
ברבות השנים הבית וחצרו הפכו יותר ויותר לנטע זר בסביבה האורבנית והסואנת שהתפתחה סביבו, דור הסבים הלך לעולמו הוריי בגרו אני ואחי נישאנו והגיעה השעה להיפרד מגן העדן הפרטי שלנו. בשנת 1970 נהרס הבית ובמקומו הוקם בית משותף בן 7 קומות ובו חיות 27 משפחות שוודאי לא יודעות דבר על סופורי הבית שלנו ברחוב רוטשילד 117.
הזווית האישית
אחרית דבר
תודה לפרויקט "הקשר הרב דורי" שבזכותו "ביקרתי" שוב ובאופן מפתיע בחצר ילדותי שכבר לא קיימת 50 שנה. חזרתי לחוויות ילדות והגעתי לתובנות מפתיעות באשר לחצר, למי שהקים אותה ולמי שחיו בתוכה. הבנתי את מבנה החצר, העקרונות שלפיה הוקמה וההיגיון התיכנוני שלה. בעצם, למדתי להעריך בצורה עמוקה את נפלאות התבונה של סבי. כתיבת הסיפור הפכה מעין הומאז' לזיכרו.
דרך סיפורי החצר ומה שחוויתי בה, חלקתי עם אמיתי, נכדי, את תיאור המקום בו גדלתי ואת האירועים השונים שקרו לי בו. כשגיליתי שמה שריתק אותו במיוחד היו הפחדים שליוו אותי מדי פעם בחצר זו, איפשרתי לו לגלות אותם איתי ביחד ובכך להראות לו שגם אנשים בוגרים (ואפילו בוגרים מאוד כמו סבתו) היו פעם ילדים עם פחדים וחששות, שלא מאוד שונים מאלה שיש לו מדי פעם – היום. חווית הכתיבה המשותפת חיזקה את הקשר ביננו ויצרה מעגל רב דורי שמתחיל בקשר ביני לבין סבי וממשיך לקשר ביני לבין אמיתי.
אמיתי: אני למדתי שסבתא אגרה חוויות וסיפורם רבים.
אורית כרמון
מתוך: "מאגר סיפורי מורשת, אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי."
ברוך בן עזר רַאבּ, סבא של אורית
עם האילם שפירא בדמשק, 1917
מתוך: אהוד בן עזר, "המושבה שלי", 2000
מתוך: פרק שלושים ואחד
האילם נורדאו חב לדודי אלכס [ברוך בן עזר ראבּ]
את חייו, בסימטאות דמשק.
...מדי שנה, ביום האזכרה, היה [האילם שפירא, הר מנדל, אהרון מנדל שפירא], ניצב למראשותי המצבה [של דודי ברוך בן עזר ראב בבית הקברות סגולה בפתח-תקווה] וזר פרחים גדול בידיו.
---
בהיותו תינוק נפל ארל'ה מהשולחן על הרצפה בבית-הוריו וכתוצאה מהחבטה בראשו נעשה חירש-אילם וראשו צמח משולש במקצת.
היו במושבה שאמרו כי סיפור הנפילה לא היה ולא נברא. אימו של ארל'ה היתה אחייניתו של אביו, והפגם בו בא מלידה, בגלל נישואי-קרובים.
ארל'ה גדל פרא, אינו מסוגל ללמוד, ידו בכל ויד כל בו. אביו, שיח' איסחאק נורדאו, העניש והיכה אותו לא פעם, אך ללא הועיל.
לבסוף הצליח האב להשפיע על הברון רוטשילד לממן עבור ארל'ה לימודים מיוחדים באירופה. בניסיון להעניק לנער סיכוי לחיים נורמאליים נסע עימו האב לגרמניה והשאיר אותו במוסד לחירשים-אילמים.
ארל'ה התחנך שם שנים אחדות ולמד לדבר מעט ולקרוא תנועות שפתיים, אך בגרמנית בלבד, כי טרם היה מוסד עברי דומה.
לאחר שפרצה המלחמה העולמית, וגרמניה וצרפת נעשו אויבות זו לזו, חדלו להגיע מפריס הכספים עבור חינוכו של ארל'ה במוסד. למרות זאת המשיכו להחזיק אותו שם, ורק בסוף השנה השלישית למלחמה, בהיותו כבן תשע-עשרה, העלו אותו על רכבת ושלחו אותו חזרה לביתו בפלשתינה.
בדרך פלא הצליח להגיע ברכבת עד דמשק, ושם נתקע.
התורכים חשדו בו שהוא מרגל ורק מעמיד פנים של חירש-אילם כדי להימנע מחקירה. באותה תקופה התגלתה רשת הריגול של אהרונסון בעתלית. התורכים חקרו את האילם כדרכם ועינו אותו, אך לא הוציאו דבר מפיו כי לא היה מה ואיך.
לבסוף זרקו אותו לרחוב בלא כלום, לא תעודות ולא כסף. כך הסתובב בחורף בחוצות דמשק קרוע-בגדים, יחף ומלא פצעים, כאשר פרחחים ונבלים מתעללים בו ומנסים לאנוס אותו למשכב זכר, כדרך המזרח.
...עד שימצא דרך להמשיך ברכבת לתול-כרם בילה דודי אלכס [ברוך ראב] בדמשק בחברת קצינים גרמניים אשר ישבו בחבורה בחזית בית-קפה הצופה אל כיכר המארג', אל התליות, ההמון, ואל מצבה גדולה לכבוד הסולטן עבדול-חמיד שהתנוססה שם.
הם ישבו על שרפרפים קלועים, מוקפים חבורות של דמשקאים שעישנו נרגילות ושתו קפה ללא סוכר מספלונים קטנים. שפע תרבושים אדומים, כאפיות צחורות, עקאלים שחורים והמולת שיחות, שרובן לא נועד לאוזן זרה. לפתע, בלהט השיחה, הוציא אחד הקצינים תמונה של בחורה נאה והתפאר בה בפני דודי בגרמנית:
"אתה רואה כמה יפה היא?"
"מי היא זו?"
"הארוסה שלי!"
דודי נדהם, כי הכיר מיד בתמונה את בת-ציון, בתו של שיח' איסחאק נורדאו [רבקה או שרה, בת אברהם שפירא, שיח' אברהים מיכו] , ראש השומרים, והמוכתר של המושבה.
למראה התמונה החל דודי חושד שאולי הקצין מערים עליו ובוחן אותו – אם יזהה את בת-ציון, יקשור עצמו בכך לעבודת הריגול. דודי ידע שגם את אביה של בת-ציון, את מוכתר המושבה שיח' איסחאק נורדאו, אסרו התורכים כאשר חיפשו במושבה את המרגלים. דודי גם חשש פן התרחש משהו נורא במושבה, אולי נלקחה בת-ציון נורדאו בשבי? – אולי עשו התורכים בה ובחברותיה תועבות כפי שעוללו לנשים הארמניות באנאטוליה?
---
דודי החמיא ליופייה של האלמונית שבתמונה וגם שיבח את מזלו הטוב של ארוסה הקצין הגרמני. ואולם הלה מזג כניראה לכוסו עראק זחלאווי יותר ממים, כי לפתע נפל שיכור כלוט על צווארי דודי והתוודה בדמעות כי התמונה אינה של ארוסתו אלא החרים אותה כאשר חקר חירש-אילם אחד, שהיה חשוד בריגול ושוחרר.
"מה עלה בגורלו?" השתדל דודי שקולו יישמע אדיש.
"ודאי מתגלגל באחד הרחובות," בכה הקצין והחזיק בידו של דודי, לבל יילך.
דודי הבין מיד במי מדובר אך כדי שלא להיראות נחפז, מצא זמן לספר לקצינים את המעשה בשיירת הבידואים שנדדה במידבר זמן-רב וכל מלאי המזון שנותר להם לא היה אלא שקים אחדים מלאים דבלות-תאנים.
---
לאחר שישב כשלוש שעות עם הקצינים השתויים בבית-הקפה הצופה על כיכר המארג', התנצל דודי שהוא עסוק ויצא לחפש את ארל'ה [האילם שפירא, הר מנדל, אהרון מנדל שפירא], ואכן מצא אותו לא רחוק משם באחת הסימטאות ובמצב נורא. פרחחים רעי-לב הקיפו אותו והכריחוהו לשלוף מבין קרעי-בגדיו את אברו הגדול ולאונן, ויש אומרים שגם בעלו אותו כמנהגם, חזור ובעול.
דודי לבש מעיל צמר משובח, חבש כובע-ציידים בעל תיתורה רחבה ונעל מגפי-עור. הוא לא התקשה, בעצם הופעתו ובגערה חריפה אחת או שתיים, "הסתלקו מכאן, כלבים בני כלבים..." – להבריח את הנבלים שהתעללו באילם. מיד לקח איתו את הנער לחמאם, בית-המרחץ, רחץ אותו, קנה לו חליפת בגדים, קנה לו דברי אוכל, חבש את פצעיו, קנה לו כרטיס לרכבת והעלה אותו עליה ושינן לו לחזור במשך כל הדרך רק על שתי מילים: יפו, ושם המושבה שלנו.
לא דודי ולא האילם ידעו כי באותה שעה ממש כבר היה יצחק נורדאו עצמו [אברהם שפירא], המוכתר וראש השומרים שלנו, אביו של ארל'ה, כלוא מאחורי קירות האבן של כלא חאן אל-באשה הסמוך.
האילם הגיע למושבה בלילה חורפי בחודש דצמבר [1917].
את חלקה האחרון של הדרך מיפו הלך ברגל, בחושך ובגשם סוחף. עוד בטרם פקד את בית הוריו, והוא רטוב ורועד כולו, ניגש לבית סבי, הקיש על התריס וגעה פעם ופעמיים את שם משפחתנו. כשפתחו לו את הדלת והכניסוהו פנימה, אז המשיך לגעות את שם דודי וחייך בעיניו הכחולות שאותן ירש מאביו, והראה בידיו לצד צפון.
זו היתה דרישת השלום הראשונה שקיבלה המשפחה מדודי מאז נמלט ללבנון, וכך ידעו שהוא עדיין חי.
בעזרת הקונסול האוסטרי בדמשק, כפי שאמרתי, דודי היה נתין אוסטרו-הונגרי – הוא הצליח לקבל תעודת-מסע ברכבת מדמשק לתול-כרם, דרך דרעה ועפולה. אך כאשר הגיע לתול-כרם התברר לו שאיחר כבר את המועד להגיע למושבה. האנגלים נכנסו לשם לפני זמן קצר. קו הגבול בין שני הצבאות עמד עתה על הירקון, אין יוצא ואין בא.
[הפרק הזה של הרומאן הבידיוני מבוסס על סיפוריו וזיכרונותיו של דודי ברוך ראב בן עזר].
האילם נורדאו חב לדודי אלכס [ברוך בן עזר ראבּ]
את חייו, בסימטאות דמשק.
...מדי שנה, ביום האזכרה, היה [האילם שפירא, הר מנדל, אהרון מנדל שפירא], ניצב למראשותי המצבה [של דודי ברוך בן עזר ראב בבית הקברות סגולה בפתח-תקווה] וזר פרחים גדול בידיו.
---
בהיותו תינוק נפל ארל'ה מהשולחן על הרצפה בבית-הוריו וכתוצאה מהחבטה בראשו נעשה חירש-אילם וראשו צמח משולש במקצת.
היו במושבה שאמרו כי סיפור הנפילה לא היה ולא נברא. אימו של ארל'ה היתה אחייניתו של אביו, והפגם בו בא מלידה, בגלל נישואי-קרובים.
ארל'ה גדל פרא, אינו מסוגל ללמוד, ידו בכל ויד כל בו. אביו, שיח' איסחאק נורדאו, העניש והיכה אותו לא פעם, אך ללא הועיל.
לבסוף הצליח האב להשפיע על הברון רוטשילד לממן עבור ארל'ה לימודים מיוחדים באירופה. בניסיון להעניק לנער סיכוי לחיים נורמאליים נסע עימו האב לגרמניה והשאיר אותו במוסד לחירשים-אילמים.
ארל'ה התחנך שם שנים אחדות ולמד לדבר מעט ולקרוא תנועות שפתיים, אך בגרמנית בלבד, כי טרם היה מוסד עברי דומה.
לאחר שפרצה המלחמה העולמית, וגרמניה וצרפת נעשו אויבות זו לזו, חדלו להגיע מפריס הכספים עבור חינוכו של ארל'ה במוסד. למרות זאת המשיכו להחזיק אותו שם, ורק בסוף השנה השלישית למלחמה, בהיותו כבן תשע-עשרה, העלו אותו על רכבת ושלחו אותו חזרה לביתו בפלשתינה.
בדרך פלא הצליח להגיע ברכבת עד דמשק, ושם נתקע.
התורכים חשדו בו שהוא מרגל ורק מעמיד פנים של חירש-אילם כדי להימנע מחקירה. באותה תקופה התגלתה רשת הריגול של אהרונסון בעתלית. התורכים חקרו את האילם כדרכם ועינו אותו, אך לא הוציאו דבר מפיו כי לא היה מה ואיך.
לבסוף זרקו אותו לרחוב בלא כלום, לא תעודות ולא כסף. כך הסתובב בחורף בחוצות דמשק קרוע-בגדים, יחף ומלא פצעים, כאשר פרחחים ונבלים מתעללים בו ומנסים לאנוס אותו למשכב זכר, כדרך המזרח.
...עד שימצא דרך להמשיך ברכבת לתול-כרם בילה דודי אלכס [ברוך ראב] בדמשק בחברת קצינים גרמניים אשר ישבו בחבורה בחזית בית-קפה הצופה אל כיכר המארג', אל התליות, ההמון, ואל מצבה גדולה לכבוד הסולטן עבדול-חמיד שהתנוססה שם.
הם ישבו על שרפרפים קלועים, מוקפים חבורות של דמשקאים שעישנו נרגילות ושתו קפה ללא סוכר מספלונים קטנים. שפע תרבושים אדומים, כאפיות צחורות, עקאלים שחורים והמולת שיחות, שרובן לא נועד לאוזן זרה. לפתע, בלהט השיחה, הוציא אחד הקצינים תמונה של בחורה נאה והתפאר בה בפני דודי בגרמנית:
"אתה רואה כמה יפה היא?"
"מי היא זו?"
"הארוסה שלי!"
דודי נדהם, כי הכיר מיד בתמונה את בת-ציון, בתו של שיח' איסחאק נורדאו [רבקה או שרה, בת אברהם שפירא, שיח' אברהים מיכו] , ראש השומרים, והמוכתר של המושבה.
למראה התמונה החל דודי חושד שאולי הקצין מערים עליו ובוחן אותו – אם יזהה את בת-ציון, יקשור עצמו בכך לעבודת הריגול. דודי ידע שגם את אביה של בת-ציון, את מוכתר המושבה שיח' איסחאק נורדאו, אסרו התורכים כאשר חיפשו במושבה את המרגלים. דודי גם חשש פן התרחש משהו נורא במושבה, אולי נלקחה בת-ציון נורדאו בשבי? – אולי עשו התורכים בה ובחברותיה תועבות כפי שעוללו לנשים הארמניות באנאטוליה?
---
דודי החמיא ליופייה של האלמונית שבתמונה וגם שיבח את מזלו הטוב של ארוסה הקצין הגרמני. ואולם הלה מזג כניראה לכוסו עראק זחלאווי יותר ממים, כי לפתע נפל שיכור כלוט על צווארי דודי והתוודה בדמעות כי התמונה אינה של ארוסתו אלא החרים אותה כאשר חקר חירש-אילם אחד, שהיה חשוד בריגול ושוחרר.
"מה עלה בגורלו?" השתדל דודי שקולו יישמע אדיש.
"ודאי מתגלגל באחד הרחובות," בכה הקצין והחזיק בידו של דודי, לבל יילך.
דודי הבין מיד במי מדובר אך כדי שלא להיראות נחפז, מצא זמן לספר לקצינים את המעשה בשיירת הבידואים שנדדה במידבר זמן-רב וכל מלאי המזון שנותר להם לא היה אלא שקים אחדים מלאים דבלות-תאנים.
---
לאחר שישב כשלוש שעות עם הקצינים השתויים בבית-הקפה הצופה על כיכר המארג', התנצל דודי שהוא עסוק ויצא לחפש את ארל'ה [האילם שפירא, הר מנדל, אהרון מנדל שפירא], ואכן מצא אותו לא רחוק משם באחת הסימטאות ובמצב נורא. פרחחים רעי-לב הקיפו אותו והכריחוהו לשלוף מבין קרעי-בגדיו את אברו הגדול ולאונן, ויש אומרים שגם בעלו אותו כמנהגם, חזור ובעול.
דודי לבש מעיל צמר משובח, חבש כובע-ציידים בעל תיתורה רחבה ונעל מגפי-עור. הוא לא התקשה, בעצם הופעתו ובגערה חריפה אחת או שתיים, "הסתלקו מכאן, כלבים בני כלבים..." – להבריח את הנבלים שהתעללו באילם. מיד לקח איתו את הנער לחמאם, בית-המרחץ, רחץ אותו, קנה לו חליפת בגדים, קנה לו דברי אוכל, חבש את פצעיו, קנה לו כרטיס לרכבת והעלה אותו עליה ושינן לו לחזור במשך כל הדרך רק על שתי מילים: יפו, ושם המושבה שלנו.
לא דודי ולא האילם ידעו כי באותה שעה ממש כבר היה יצחק נורדאו עצמו [אברהם שפירא], המוכתר וראש השומרים שלנו, אביו של ארל'ה, כלוא מאחורי קירות האבן של כלא חאן אל-באשה הסמוך.
האילם הגיע למושבה בלילה חורפי בחודש דצמבר [1917].
את חלקה האחרון של הדרך מיפו הלך ברגל, בחושך ובגשם סוחף. עוד בטרם פקד את בית הוריו, והוא רטוב ורועד כולו, ניגש לבית סבי, הקיש על התריס וגעה פעם ופעמיים את שם משפחתנו. כשפתחו לו את הדלת והכניסוהו פנימה, אז המשיך לגעות את שם דודי וחייך בעיניו הכחולות שאותן ירש מאביו, והראה בידיו לצד צפון.
זו היתה דרישת השלום הראשונה שקיבלה המשפחה מדודי מאז נמלט ללבנון, וכך ידעו שהוא עדיין חי.
בעזרת הקונסול האוסטרי בדמשק, כפי שאמרתי, דודי היה נתין אוסטרו-הונגרי – הוא הצליח לקבל תעודת-מסע ברכבת מדמשק לתול-כרם, דרך דרעה ועפולה. אך כאשר הגיע לתול-כרם התברר לו שאיחר כבר את המועד להגיע למושבה. האנגלים נכנסו לשם לפני זמן קצר. קו הגבול בין שני הצבאות עמד עתה על הירקון, אין יוצא ואין בא.
[הפרק הזה של הרומאן הבידיוני מבוסס על סיפוריו וזיכרונותיו של דודי ברוך ראב בן עזר].
משה גרנות
1. עיון ב"האומה" גיליון 239, אוגוסט 2025
התרשמתי מאוד מדברי העורך, יוסי אחימאיר ב"בפתח הגיליון", שם הוא מצטט כמעט במלואו את מאמרו של ד"ר עזריאל קרליבך, בו הוא חושף את פניה המבהילים של הדת האסלאמית, שלא ניתן להידבר עימה, שכל אדם חופשי הוא אוייב שלה, והסכם שלום עם "כופרים" כמו ישראל הוא בגידה באסלאם.
בהמשך מוזכרת הוועידה האסלאמית בטורקיה, אשר לא רק מצדיקה את מעשי הזוועה של חמאס ב-7.10.2025, אלא גם מעודדת "מאמינים" להמשיך בדרך זאת עד ההשמדה הסופית. על כך יש לי הרהור: הרי בהיגיון אין סיכוי להתמודד עם הדוגמות האסלמיות, וברור שגם לא בנימוקים מוסריים, לפיהם גם ליהודים יש זכות למדינה כמו לכל עמי העולם, אם כך, צריך לפנות בשפה הדתית שחכמי האסלאם שונאי היהודים חייבים להבין: בקוראן מצוטט מוחמד שאומר מפורשות כי ארץ ישראל שייכת לבני ישראל (סורה 5, פ' 21; סורה 10 פ' 93, סורה 17 פ' 104), ואני באמת תמה שמעולם לא ננקט הטיעון הזה כלפי שונאי ישראל המוסלמים.
אני מרשה לעצמי לעבור, כבר בתחילת סקירתי, לדבריו של אהרן שלומוף במדור "בימת קוראים", בו יש קטרוג בוטה לשמאל השונא שנאת חינם את הימין. המחבר מזכיר את כל חטאי השמאל, כמו העלילה שכביכול אנשי ימין רצחו את ארלוזורוב, כאשר היה ברור מציתות בבית הכלא שהרוצח היה עבדול מג'יד; הכותב מזכיר את "הסזון" שבו הלשינו לבריטים על אנשי אצ"ל, ואנשי ההגנה חקרו אותם בעינויים. הוא מזכיר את "התותח הקדוש" שהפגיז את "אלטלנה", ומסכם שהסיבה לשנאה "העבריינית" הזאת היא חינוך סוציאליסטי-קומוניסטי. איכשהו הוא מזכיר את רצח רבין, ומזל שלא האשים גם עליו את השמאל. אינני איש שמאל, אבל גם איש ימין "שרוף" כמו שלומוף צריך להודות בהגינות שהשמאל הקים את מאות הנקודות של ההתיישבות העובדת, את כוח המגן העיקרי של היישוב, שממנו צמח צה"ל, שהתרבות ברובה היתה שייכת לשמאל, וכל מועדוני התרבות היו של השמאל. אילו הבאתי כאן את מעללי הימין "הרחמני" לא היה מספיק לי כל מדור "בימת קוראים", הרי דוגמיות: יונה אברושמי השליך רימון על הפגנת "שלום עכשיו" – אמיל גרינשטיין נרצח, ותשעה נפצעו; יעקב טייטל שם מטען בכניסה לביתו של פרופ' זאב שטרנהל, וכן בביתם של יהודים משיחיים. הקבר של ברוך גולדשטיין, שרצח עשרות מתפללים במערת המכפלה, זוכה להשתטחות על קברו כמו על קבר של קדוש, ושר ימני תולה את תמונתו על קיר דירתו.
נציץ קצת אל העבר: הפעולות של אצ"ל ולח"י דמו יותר לפיגועי טרור: בדיר יאסין נטבחו זקנים, נשים וילדים, בפיצוץ מלון קינג דייוויד חלק גדול מההרוגים היו יהודים, בפעולת לח"י ברחוב יעל בתל-אביב נהרגו השוטרים היהודים שיף, נודלמן וטורטון, והלח"י טען בעקבות הכישלון הנורא הזה של הפעולה, כי השוטרים היהודים הוצאו להורג משום שיתוף פעולה עם הבריטים. הבאתי באמת דוגמאות בודדות, והיום מזנב הימין בהפגנות המשפחות האומללות המייחלות לחזרת יקיריהן ממנהרות החמאס, והן זוכות למטר של גידופים, הצקות ואלימות מצד ימין הטוען שהם משתפים פעולה עם חמאס. סליחה! אהבת ישראל אין כאן.
האלוף מיל' גרשון הכהן מתאר כיצד התאוריה של איראן שהעדיפה טילים על פני מטוסי קרב נכשלה כישלון חרוץ בשנים עשר ימי הלחימה של "עם כלביא". למרות המפלה הברורה של איראן, מזהיר האלוף כי בעיני איראן התבוסה שלהם אינה סוף פסוק, וגם אם יחתמו על הסכם בנושא האטום, זה לא ממש מחייב אותם, כי על פי נוהג "התאקיה", אפשר לחתום בעת מצוקה, ולהתכחש מכך אחר-כך.
אל"ם מיל' פרופ' גבי סיבוני ותא"ל מיל' ארז וינר סוקרים את שיתוף הפעולה הישראלי-איראני בשנים 1979-1950, הקשר עם הכורדים שבעיראק, הסיוע החקלאי והביטחוני בין ישראל עם מדינות אפריקה שהשתחררו מעול הקולוניאליזם, עד שסעודיה לחצה על מדינות אלו לנתק קשרים עם ישראל.
מפרופ' דן שפטן ציפיתי לגדולות ונצורות, אבל באמת מצאתי בחלק ראשון זה של מאמרו (חלק ב' בגיליון "האומה" הבא) דברים שכל קורא עיתון פוגש בהם: הצלחת היהודים בארץ בלב אזור נחשל; הלקח של המהפך בקרבות במלחמת יום הכיפורים לימד את אויבינו שעימות עם ישראל אינו כדאי, הגם שהאסלאם יסד לעצמו אימפריה הכי גדולה שהיתה אי פעם בהיסטוריה.
אורי הייטנר טוען שאילולא ההתנתקות היישובים בעזה היו הם מגן מפני פנים הארץ במקרה של התקפת טרור, כפי שיישובי העוטף היו באסונם מגן מפני התקדמות הנוח'בה לכיוון תל-אביב. כך חושבים רבים, אבל מי שחשב שצריך לנטוש את רצועות עזה (אריאל שרון, לא שמאלן "וגם" – מייסד הליכוד!) ראה לנגד עיניו כיצד צריך ליווי חמוש של ילדים לבית ספר, וכיצד חיילים מחפשים בחול בציר פילדלפי את שרידי חבריהם שפוצצו על רכבם. יש הרבה מחשבות כשמדובר בדיעבד.
פרופ' מוריה מיכאלי ותמר סיקוראל סבורות שאלימות המתנחלים המדווחת על ידי האו"ם המוטה, ובעיתונות הישראלית, היא מוטית, וגם לא חסרים שקרים בדו"חות המנופחים מטעם האו"ם. אני מניח שהמחברות צודקות על הנטייה החד-צדדית לתאר את האירועים, אבל באמת, אפילו המחברות צודקות, הרי "נערי הגבעות" שרפו בתים על יושביהם, שורפים בתים ומכוניות, מתעמתים עם חיילי צה"ל. דברים אלה אינם מוזכרים במאמר.
הרב פרופ' נריה גוטל מפריך את הטענה שכביכול הרב קוק התנגד לגיוס בחורי ישיבה – הרב ניסה להשיג פטור ללומדי תורה במלחמה "לא שלנו", אבל כשישראל יוצא למלחמת מצווה, או כאשר צריך לצאת לעזרת העם מידי צר – חובה להתגייס, וזה ייחשב שווה ערך לעבודת ה'. בנו, הרב צבי יהודה קוק חיזק את דברי אביו והכריז שבארץ ישראל חובה לקחת חלק בהגנת העם והארץ. למותר לציין שממאמר זה רוויתי נחת.
גרשון סתיו מזכיר משורר נשכח שנפטר בדמי ימיו – טוביה ויטקובסקי, והוא מצטט במלואו את השיר "צעיר עברי" שכתב לזכרו של אבשלום פיינברג.
הכלכלן שלמה מעוז מצביע על הסיבות לחיזוקה של כלכלת ישראל: כניסת נשים לכוח העבודה ועלייה ברמת ההשכלה שלהן (יש יותר אקדמאיות נשים מאקדמאים גברים), הפנייה של מוכשרים אל ההייטק, והתעשייה הביטחונית המעולה של ישראל.
אראל סגל סבור שלנתניהו היה יותר מזל מאשר לז'בוטינסקי: ז'בוטינסקי הזהיר מפני המפלצת הנאצית, אבל לא זכה לחזות בהבסתה; נתניהו, לעומת זאת, הזהיר חזור והזהר מפני הסכנה מאיראן המפתחת נשק גרעיני, וגם זכה שבהנהגתו איראן הובסה, ואתרי הגרעין הופצצו.
השופט העליון בדימוס אליקים רובינשטיין דורש הקמת ועדת חקירה ממלכתית, ומרגיע את הממשלה הנוכחית כי אין לחשוש מגזר דינם של שופטי ישראל, כי הם אובייקטיביים, וכי אין ספק שיבחרו חברי ועדה הגונים. אחרי האסון של 7.10.2023 אין כל אפשרות למנוע הקמת ועדה כזאת. כמו כל אזרח הגון במדינה, גם רובינשטיין מחייב גיוס חרדים.
עמדה דומה נגד המשתמטים לשרת בצה"ל בשעת החירום בה אנו נמצאים היא גם של הרב דוד סתיו.
פרופ' עמיהוד אמיר מצביע על העיוות בטענות BDS, הרי באמת מי שמפר זכויות אדם הם אויבינו, לא אנחנו: הורגים נשים על רקע כבוד המשפחה, הורגים (מטעם בית המשפט!) להט"בים, עורכים ברית מילה לבנות. לאורך דורות נרצחו או אוסלמו כל היהודים בשטחים שהאסלאם כבש. המחבר מזכיר את תיאורטיקן הדמוקרטיה בן המאה ה-17 ג'ון לוק שקבע כי בדמוקרטיה הרוב קובע, אבל אסור לו לפגוע בזכויות המיעוט לחיים (הרוב לא יכול להחליט שיש לרצוח את המיעוט), זכותו לחירות וזכותו לקרקע.
יאיר שלג סוקר את מפלגות המרכז שצצו משנת 1977 – ד"ש, שינוי (טומי לפיד), מרכז (איציק מרדכי), גמלאים, כחול לבן, יש עתיד, המחנה הממלכתי – לכל אלו חיים קצרים לעומת מפלגות הקצוות.
אופירה גראוויס קובלסקי עורכת סקירה של התנועה הרוויזיוניסטית (1925), בית"ר (1931), ברית הבריונים של אב"א אחימאיר, אורי צבי גרינברג ויהושע השל, לבטים אם לפרוש מהתנועה הציונית, רצח ארלוזורוב והמעצרים בעקבותיו, מפגש בן-גוריון וז'בוטינסקי בלונדון (1934), הפרישה מההסתדרות הציונית (1935), ייסוד ההסתדרות הציונית החדשה (1935), ז'בוטינסקי בעד שיתוף פעולה עם הבריטים במלחמה בנאצים, אברהם שטרן, מייסד את לח"י, רואה קדימות בסילוק המנדט הבריטי בארץ ישראל על פני שיתוף פעולה נגד הנאצים; מנחם בגין מפקד "אצ"ל מכריז על מרד נגד בריטניה (1943). אחרי מלחמת השחרור נוסדת מפלגת חירות, המאגדת את כל הפלגים מהמחתרות הימניות. סקירה יפה, אבל אני משוכנע שאין אף קורא בגיליונות "האומה" שאיננו בקיא בפרטים אלה.
מרים פרץ קוראת לאחדות בעם בשמם של הנופלים שהיו שייכים לכל הפלגות בעם, ובשמם של שני בניה הגיבורים שנפלו על הגנת המדינה.
פרופ' אסתר מאיר גליצנשטיין כותבת על עלילות העלייה ההמונית מעיראק. מוזכר במאמר הפרהוד ביוני 1941, וכן משלוח צבא עיראקי להילחם נגד המדינה היהודית שרק עתה קמה. ב-1948 נחקק בעיראק חוק המעניש בחומרה מי שמבקש לעלות לארץ ישראל. שני שליחים יקרים, שלמה הלל ורוני בארנט (יהודי בריטי), נשלחים לעיראק לשכנע את הממשלה (באמצעות שוחד) לאפשר טיסות מעיראק לארץ ישראל. במרץ 1950 נחקק בעיראק חוק המחייב את העולים לארץ ישראל לוותר על אזרחות עיראקית ועל הרכוש. בעקבות כך יוצא לפועל "מבצע עזרא ונחמיה" שבו תשעים אחוז מיהודי עיראק עלו לארץ. בתמורה עיראק היתה מחויבת לקלוט את הפליטים הערבים שברחו מארץ ישראל, דבר שמעולם לא קרה. אירוע טרור בבית כנסת (14.1.1951) שכנע גם את היהודים המבוססים, לוותר על הלבטים, ולעלות לארץ ישראל. האפופיאה המעניינת הזאת מופיעה בספרו של מרדכי בן פורת "לבגדאד ובחזרה" (ספריית מעריב, 1996).
ד"ר עירית אמינוף מטפלת בתופעה כואבת ששמה ירידה, שבתחילה נקראה כך משום שארץ ישראל היא הררית, ואילו בבל, שם התחבר התלמוד הבבלי, היא ארץ נמוכה. לימים קנתה המילה הזאת "ירידה" משמעות ערכית. המחברת מונה מיספר סוגי ירידות בתקופה החדשה: מצוקה כלכלית בתקופת הצנע (הטענה שהמדינה שיכנה את העולים באוהלים, ולא נתנה להם דבר), החשש מגיוס הבנים לחיל קרבי מסוכן, אמונה שבחו"ל יותר קל להתעשר, הרצון לחיות במדינה יותר תרבותית, בהשוואה לגסות הרוח של הישראלי הממוצע; היורדים הפוטנציאליים הם אנשי הייטק, שאין להם מחסום של שפה, כשהמקצוע נדרש ומתוגמל בנדיבות. מרגיזה במיוחד ירידת הרופאים שהמדינה העניקה להם מקצוע יוקרתי, והם נוטשים אותה לא כדי לסייע לאזורים נחשלים מוכי מחלות, אלא למקומות שמיטיבים עימם. לא קל לחיות בארץ שלנו שסופגת פיגועים, שמחייבת להקריב את מיטב ילדינו על מזבח הגנת הארץ מאין-ספור אויבים, אבל באמת, איך אפשר לוותר על נס שדילג על מאות דורות, ופקד אותנו – לחזור למולדת? וכן, כבר ראינו שהגולה מפתה, אבל קטלנית בצורה מפלצתית – אינספור גירושים, פוגרומים, עלילות דם, השואה, ועכשיו – מאסות של בני אדם מצדיקות את חמאס, מגנות את ישראל המשלמת לרוצחיה. שנאת היהודים הפכה היום לבון טון של האינטליגנציה של העולם המערבי.
יוסף קיסטר מנסה להפריך את הדעה המקובלת שהימין דגל בפשיזם, ואף העריצו את היטלר. מה שלא ניתן להכחיש הוא שאב"א אחימאיר הציג את עצמו כ"פשיסטן", העריץ את מוסוליני, וסלד מהדמוקרטיה. הטענה שגם אנשי הסוכנות ביקרו אצל מוסוליני, לפני שחבר להיטלר, אינה מעניקה הקלות לימין. מה שכן מאפשר סליחה הוא התחשבות במה שכינה מ"ל ליליינבלום – "חטאת נעורים".
ד"ר שרה אוסצקי לזר מספרת על דמות מרתקת שכתבה יומן בעברית מופלאה בגטו וארשה, וגם שנים רבות אחר כך. היומן שהיה קשה לפיענוח בשל האותיות הזעירות, נערך על ידי ד"ר בלה גוטרמן. אנו לומדים האיש הוא ד"ר ראובן פלדשוה בן-שם, שעלה לארץ בגיל 19, אבל חזר לפולין כשהתבשר שאביו נרצח על ידי אוקראינים. הוא היה ציר בקונגרסים ציונים, התעמת על ז'בוטינסקי כשהקים את תנועת "מסדה", שהתחרתה בבית"ר. ניהל מו"מ עם הגסטפו בווארשה על אפשרות של הגירת יהודים, שכל את בתו ואשתו בימי המלחמה. לאחר המלחמה שימש רב ראשי לשארית הפליטה בלובלין. עלה שנית לארץ ב-1945. טיפל בהקמת המושבים נורדיה ורמת רזיאל, שימש נספח תרבות בבואנס איירס, מקים בית כנסת אורתודוכסי מודרני (בתו עולה לתורה בגיל בת מצווה). עדותו מגטו וארשה מעומתת עם עדויותיהם של צביה לובטקין ואנטק צוקרמן. מעניין שכמו מנהיגים אחרים של הימין, גם הוא היה בראשית דרכו ב"השומר הצעיר", והוא המשיך לנדוד מהתנועה הרוויזיוניסטית לציונים הכלליים (לימים – הליברלים). אין ספק, דמות מרתקת שתרמה רבות להכרת האירועים בימים האפלים.
גם אם לא מסכימים עם כל הדוברים בגיליון, צריך להודות שהמאמרים מעניינים, ואף מרתקים, ועל כך שכתב העת נערך בטעם טוב ובהרבה תשומת לב.
2. שיבה מאוחרת אל יעד נחשק
טיול במונטנגרו ואלבניה – 3.9.2025-27.8.2025
ביולי 2002 ערכנו, רעייתי ואני, טיול בקרואטיה וסלובניה, באותו טיול ערכנו גם גיחה למונטנגרו, ונשארתי פעור פה אל מול ההרים השגיאים והנופים מפעימי הלב של ארץ זאת, ומיד נדרתי כי אחזור לבקר כאן, אלא שקיום הנדר נדחה עד סוף אוגוסט של שנת 2025, כשאני כבר בן 86, ואני מודה שחלקים מהטיול היפה הזה היו מעבר לכוחותיי.
בכל שמונת ימי הטיול לא נתקלנו בעוינות כלפי ישראלים, אדרבה, הכול קיבלו אותנו בסבר פנים יפות, ובהכנסת אורחים מרנינת לב, אבל סימן לעת הקשה בה אנחנו חיים לא נעדרה גם כאן – בעלייה למצודה הוונציאנית בעיר בר – מצוירת על קיר מפת ארץ ישראל עטופה בכאפיה! וכן, הטיסות בוצעו על ידי חברת "ישראייר", אבל המטוס הלוך היה של חברה רומנית, והמטוס חזרה היה של "טרייד אייר" מקומי.
אתחיל ב"נקודה ישראלית": בעיר ניקשיץ יש אנדרטה בנויה ממטוס בעל דגל חיל האוויר הישראלי – לזכר הסיוע של יוגוסלביה ב-1948, כאשר המטוסים שנרכשו בצ'כוסלובקיה לא יכלו לטוס מעל 700 ק"מ, ויוגוסלביה של טיטו הרשתה למטוסים אלה לנחות בשדה התעופה הקטן בעיר ניקשיץ. חלק מהמטוסים הצליחו להגיע ארצה במבצע "ולווטה", וסייעו לגירוש הצבא המצרי במלחמת השחרור. האנדרטה חקוקה גם בעברית, וזה בהחלט ריגש מאוד.
מהמרגש אל המפרך: המשימה היתה לעקוף את האגמים בשמורת הטבע ביוגרדסק גורא על שביל בלתי אפשרי מלא סלעים, אבנים ושורשי העצים הענקיים שבשמורה (עד 70 מ' גובה!). שכחתי שאני לא בן 19. כאשר עליתי בריצה את שביל הנחש למצדה, והחלטתי להצטרף למסע, שבדיעבד היה קשה מנשוא – שעתיים וחצי של סבל, כשמגיעים לסופה חסרי נשימה – וכל זה כשהמטייל חייב להביט כל העת על הארץ שמא ייתקל בשורש או אבן, והוא מידרדר מהשביל ומרסק את עצמותיו. בדיעבד מסתבר שרבע שעה של הליכה בשמורה זאת דיה כדי להבין מה קורה בהמשך.
חוויה מעניינת הייתה העלייה בג'יפים אל ההר ביילסקה – 2400 מ' מעל פני הים, משם רואים נוף כפרי יפהפה (חוות סוסים, עדרי כבשים, רכבל לסקי החורפי).
עיר יפיפייה היא ציטינייה, שהייתה בירת מונטנגרו (היום הבירה היא פודגוריצה), מקום מושבם של שני שליטים נערצים על המונטנגרים: פטר פטרוביץ' שאיחד את שבטי הארץ ושלט בשנים 1830-1782, וניקולאי המלך הראשון והיחיד של מונטנגרו, שמרד בעות'מנים ב-1878, ושלט במונטנגרו ב- 1918-1860. פסליהם נמצאים בפארק בבירה הנוכחית – פודגוריצה. בציטינייה מצוי ארמונו המפואר של ניקולאי (היום מוזיאון), וקברו בכנסייה הקרובה לארמון. העיר יפה ונקייה למופת.
נסענו לאורך האגם סקאדר, שרובו במונטנגרו, וחלקו באלבניה (בזמן שלטון האימים של הקומוניסטים באלבניה ניסו רבים לברוח למונטנגרו בשחייה, ורובם נורו על ידי צלפים (בדומה לניסיון המילוט של מזרח גרמנים למערב), והגענו לעיר שקודרה באלבניה, בה מצויה מצודת רוז'פה, עליה מסופרת האגדה על החובה לקבור אשת בנאי בחומה כדי שהיא לא תתמוטט (אגדה דומה יש בארצות אחרות בבלקן). ביקרנו במפעל למסכות ונציאניות, שלידו תערוכה מדהימה של מסכות. בעיר שקודרה עברנו על יד מסגד אבו באקר המפואר, וכיוון שהיינו בעיר ביום ו', זכינו לשמוע את קריאת המואזין (חלק גדול מאוכלוסיית אלבניה הם מוסלמים שנכפו לאמונה זאת על ידי העות'מנים).
יש מה לראות בשקודרה שבאלבניה, אבל הטרחה גדולה מדיי: הכניסה לאלבניה, והיציאה ממנה כרוכה בהמתנה ארוכה ליד משטרת הגבול, ותור נמשך לפעמים לאורך קילומטרים.
אם הזכרתי את ההמתנה הנ"ל, אציין כי רוב הכבישים במונטנגרו צרים מאוד, ואם יש תאונה, הכביש מושבת לשעות, ומאחור משתרך טור מכוניות של קילומטרים – לנו היה "העונג" לחוות זאת פעמיים!
אדלג על שמורת הטבע "דורמיטור", כי שם ירד גשם זלעפות שלא אפשר לנו ליהנות מנוף שני האגמים וסביבתם.
סיפור מרתק קשור בגשר על קניון טארה – הגשר הגבוה מאוד תוכנן על ידי מהנדס יהודי בשם יעקב לזר. במלחמת העולם השנייה נודע לפרטיזנים המונטנגרים כי צבאות איטליה אמורים לעבור בגשר הזה כדי להצטרף לצבאות גרמניה בפלישה לברית המועצות. הם "שכנעו" את המהנדס לומר להם כיצד ניתן לחבל בעבודת החיים שלו כדי לעכב את מסע צבא איטליה לשדה הקרב. המהנדס נאלץ להיענות, הראה להם את נקודת התורפה, והם פוצצו את הקשת הראשונה של הגשר, כך שלא ניתן היה לעבור עליו. הצבא האיטלקי נאלץ לערוך עקיפה ארוכה, שגרמה לכך שהגיעו לרוסיה בחורף – רובם נספו בקור הגדול ובקרבות העקובים מדם. אחרי המלחמה האיטלקים תפסו את המהנדס היהודי, ירו לו בראש וזרקו את גופתו מהגשר אל התהום. הגשר שוקם ב-1946, ולמרגלותיו יש לוח לזכרו של המהנדס היהודי.
אני לא מן הנלהבים לערוך קניות בטיולים – לדעתי, טיול נועד להתוודע אל פיסות ארץ לא מוכרים – קניות אפשר לערוך בארץ ולתת פרנסה לאחד מאחינו, אבל מסתבר שבלי קניונים (פתח מתחת לק') אי אפשר, עלינו על מונית בפודגוריצה, הבירה המודרנית של מונטנגרו, והגענו לקניון הענק "ביג פשיון". באמת יש ים של חנויות, ובניגוד למחירים הנמוכים במונטנגרו יחסית לארץ, הרי שבקניון זה המחירים היו גבוהים למדיי. כדי לתת מושג באשר למחירים במונטנגרו – ארוחת ערב במלון (!), שכוללת כל מה שעולה על הדעת בשפע בלתי נדלה – עולה 12 יורו, כלומר 48 שקלים.
עוד סיפור: מול החוף של הים האדריאטי מצוי האי ע"ש סטפן הקדוש, שהיה מאוכלס בדייגים. הדייגים גורשו, ובמקומם בנו מבנים של מלון יוקרה בבעלות האמירתים (50%) וממשלת יוגוסלביה, וטיטו שינה את ייעודה של הכנסייה במקום והפך אותה לקזינו. מכביש החוף נראה האי ממש כמו פנינה. חוויה מקסימה היתה השיט על אגם סקאדר, המכוסה בנופרים ובאינספור ציפורים – אנפות, טבלנים, קורמורנים. הסירה המארחת הכינה סלסלה גדולה עם כיבוד (יין, שתייה קרה, מאפים וכו').
עניין רב יש בערים המוקפות חומה מהתקופה הוונציאנית (כידוע, לא רק ונציה שלטה במקום לאורך ההיסטוריה): בקצה של הטיילת של העיר בודווה, הגדושה בתיירים ובבתי אוכל – מצויה החומה הוונציאנית, ביקרנו בה בסמטאות הצרות ובבניינים מעונם של העשירים. מצודה ונציאנית מצויה גם בעיר בר – בר העתיקה (סאטראיה בר). עלייה אליה קשה על אבנים חלקות, אבל שווה את המאמץ: יש שם מנזרים הרוסים בעטיין של רעידות אדמה, מגדל שמירה החולש על כל השטח, חמאמים – ירושה של השלטון העות'מני. מעל גג אחד הבתים ניתן להשקיף על מראה פנורמי של העיר – מראה משכר ממש. כאמור, בעלייה למצודה יש ציור של ארץ ישראל עטופה בכאפיה (לא יזכו לכך!).
מצודה אחרת היא בעיר קוטור השוכנת לחוף מפרץ קוטרו (על שמו של אציל ונציאני). לא הגזימו המונטנגרים כשקבעו שקוטור היא העיר היפה ביותר שלהם: נכנסנו אל תוך החומה הענקית, עברנו על יד עמוד הקלון, שם הלקו לעיני ההמון את הנידונים, ועל ידו תיבת דואר מאבן, בה מותר לשלשל הלשנות (כמיטב המסורת הוונציאנית). על כל בניין בתוך החומה רשום שמו של האציל בעל הנדל"ן. בכיכר הכנסיות מצוי גם מנזר על שם הקדוש טריפון, נער בן 13 בן המאה השלישית לספירה, שביקש לנצר את הפגאנים, ואלה רצחו אותו. כיכר אחרת מוקדשת לחתולים של קוטור הנחשבים לקדושים ממש כי הם הצילו את העיר ממגפת הדבר. מהעיר היפה קוטור עלינו בכביש סרפנטינות (כביש צר שבקושי מאפשר לשתי מכוניות לעבור אחת מול השנייה) אל ראש ההר, ומשם ראינו נוף עוצר נשימה של מפרץ קוטור, העיר קוטור והעיר טיבת, שם מצוי שדה התעופה, בו נחתנו בכניסה לארץ, וממנו נמריא חזרה ארצה. את הטיול קינחנו עם פורטו מונטנגרו, שלחופו עוגנות ספינותיהם של עשירי העולם. היו עוד חוויות, אבל ניסיתי להתרכז בעיקר.
משה גרנות
יוסף עוזר
שירים ששלחתי לכתב העת גג
בשנת 2020, לעורך חיים נגיד. חיים נגיד אישיות יקרה ורגישה כתב: "שמחתי על השירים ואפרסם אותם." חיים נגיד עדין הנפש, לא גילה שהוא חולה ואת הבטחתו לא יכול היה לקיים. השבוע נפטר חיים נגיד ומפעלו הספרותי המיוחד יעיד על רגישויותיו האומנותיות והערכיות. קובץ השירים ששלחתי לו בשנת 2020 נותר יתום במייל. הנה חלק מהשירים:
הנעליים
אָבִי סַמָּאי, בַּעַל חֲנוּת לִמְכִירַת נַעֲלָיִם בִּרְחוֹב אָלֶנְבִּי בְּתֵל אָבִיב,
הִשְׁלִיךְ לָרְחוֹב אֶת כָּל הַסְּחוֹרָה שֶׁהֶחֱזִיק בַּחֲנוּת שֶׁלּוֹ.
הִצִּיעַ אֶת מְאוֹת זוּגוֹת הַנַּעֲלָיִם לַעֲמֻתּוֹת שֶׁבִּקְּשׁוּ שֶׁיְּשַׁלֵּם עַל הַמִּשְׁלוֹחַ –
הֶחֱלִיט לְחַלֵּק הַכֹּל חִנָּם לָעוֹבְרִים וְהַשָּׁבִים.
הִגִּיעוּ פַּקָּחֵי עִירִיַּת תֵּל אָבִיב וְרָשְׁמוּ לוֹ דּוּ"חַ
עַל שֶׁהוֹצִיא קַרְטוֹנִים נַעֲלֵי נָשִׁים וּגְבָרִים וְנַעֲלֵי יְלָדִים לָרְחוֹב.
הֵי, הֵי, הֵי נַעֲלַיִם
בְּלִי סֻלְיוֹת נַעֲלַיִם
אֵיפֹה הִשְׁאַרְנוּ עֲרֵמוֹת נַעֲלָיִם?
אֵין דָּבָר, אֵין דָּבָר, אֵין דָּבָר,
חָלוּץ בְּנֵה, בְּנֵה יְרוּשָׁלַיִם!
חברת אוטובוסים
הָאַדְמוֹר מִשְּׁטֶפֶנֶשְׁט וּמֵרוּזִ'ין
הֵכִינוּ "לַמָּשִׁיחַ" כִּתְרֵי זָהָב וְחֵדֶר זָהָב
וְהַחֲסִידִים מְשַׁוְּעִים לִזְנַב דַּג מָלוּחַ.
יָמוּתוּ וְלֹא יָבִינוּ.
וְאַחַר כָּךְ הִבִּיט בָּהֶם
אַלְלָהּ, מִשָּׁמַיִם –
נִכְנָסִים בְּשִׁירָה וְרִקּוּדִים לַכִּבְשָׁנִים.
יָמוּתוּ וְיִשָּׁאֲרוּ בּוֹקִים.
מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ חָסִיד אוֹ לִיטָאִי –
מִדַּרְתְּ, קֻפַּחְתָּ וְקִפַּחְתָּ, תִּעַבְתָּ טָעִיתָ תִּעְתַּעְתָּ
עָבַדְתָּ בְּשָׁחֹר, לֹא שִׁלַּמְתָּ עָלַי מַס הַכְנָסָה
יָמוּתוּ וְלֹא יִתְגַּיְּסוּ.
עוֹד נָשׁוּב אֵלַיִךְ עַזָּה הַזַּנְזֹנֶת
[על רשימה ב"הארץ", 12/10/2005]
[נכתב ב-12/10/2005]
אַךְ מִי מִתְגַּעְגֵּעַ לַבָּתִּים שֶׁהָיוּ
מְנֻפָּחִים מִגָּ'קוּזִי וְיִרְאַת שָׁמַיִם?
מִי רוֹצֶה חַסָּה בְּלִי תּוֹלָעִים קְטַנִּים
וְרֶצַח כְּאֵב בְּעֵינֵי הַשְּׁכֵנִים.
נִשְׁבַּר לִבּוֹ שֶׁל הַבַּיִת בֶּאֱלֵי סִינַי שָׁם נֶהֶרְגָה.
שָׁם נֶהֱרַג. שָׁם נֶהֶרְגוּ. כָּל יוֹם. וְהַמְּזֻמָּנִים
מֵהַחַסָּה בְּלִי תּוֹלָעִים הָיוּ רִמּוֹת זוֹלְלוֹת.
כִּי עַכְשָׁו אֱלֵי סִינַי שׁוּב
בֵּית-מוֹעֵד לָאוֹר וְלַגַּלִּים
שֶׁאֵינָם מֻמְחִים גְּדוֹלִים
בְּתוֹרַת הַמִּשְׂחָקִים
וּמִשְׂחָקָם עָנֹג.
וּבַר כּוּזִיבָא צוֹחֵק
הַלֹּא כְּבָר עָלוּ פַּעַם, פַּעֲמַיִם, עֲשָׂבִים בִּלְחָיֵינוּ
וְאֵיךְ יְבָרֵךְ אֱלֹהִים אֶת חוֹף עַזָּה,
הָיוּ לָנוּ שָׁם 180 מ"ר
וּלְמֻחַמַּד אַ דּוּרָה נְיָר מִתְגּוֹלֵל שֶׁל "מָקוֹר רִאשׁוֹן"
אוֹ "הָאָרֶץ", לְנַגֵּב מֵאֲחוֹרָה, בְּאֵין נְיַר טִישׁוּ בְּעַזָּה.
אַבָּא שֶׁל הַיַּלְדָּה, בָּחַר לָקַחַת רַק אֶת
דֶּלֶת הַחֶדֶר שֶׁלָּהּ וְשֶׁקַע חַשְׁמַלִּי
עָלָיו כָּתְבָה בִּתּוֹ אֶת שְׁמָהּ.
וּמָה נַעֲשֶׂה וְנוּכַל לְהִכָּנֵס מְתֵי מִסְפָּר בַּדֶּלֶת הַזּוֹ
מְתֵי מִסְפָּר בְּכָל זֹאת רוֹצִים לִחְיוֹת.
וְתָאִיר לָנוּ הַנּוּרָה
כְּשֶׁנְּחַפֵּשׂ בַּחֹשֶׁךְ אֶת מְבוֹא הַדֶּלֶת
שֶׁלֹּא נֻכֶּה בְּסַנְוֵרִים
שֶׁלֹּא נִהְיֶה עוֹד מְשֻׁגָּעִים
מֵרֵאשִׁית צְמִיחַת גְּאֻלָּתֵנוּ הַמֻּפְרֶכֶת
מַסְפִּיק עִם זֶה.
יום רביעי ט' תשרי תשס"ו
יוסף עוזר
הנעליים
אָבִי סַמָּאי, בַּעַל חֲנוּת לִמְכִירַת נַעֲלָיִם בִּרְחוֹב אָלֶנְבִּי בְּתֵל אָבִיב,
הִשְׁלִיךְ לָרְחוֹב אֶת כָּל הַסְּחוֹרָה שֶׁהֶחֱזִיק בַּחֲנוּת שֶׁלּוֹ.
הִצִּיעַ אֶת מְאוֹת זוּגוֹת הַנַּעֲלָיִם לַעֲמֻתּוֹת שֶׁבִּקְּשׁוּ שֶׁיְּשַׁלֵּם עַל הַמִּשְׁלוֹחַ –
הֶחֱלִיט לְחַלֵּק הַכֹּל חִנָּם לָעוֹבְרִים וְהַשָּׁבִים.
הִגִּיעוּ פַּקָּחֵי עִירִיַּת תֵּל אָבִיב וְרָשְׁמוּ לוֹ דּוּ"חַ
עַל שֶׁהוֹצִיא קַרְטוֹנִים נַעֲלֵי נָשִׁים וּגְבָרִים וְנַעֲלֵי יְלָדִים לָרְחוֹב.
הֵי, הֵי, הֵי נַעֲלַיִם
בְּלִי סֻלְיוֹת נַעֲלַיִם
אֵיפֹה הִשְׁאַרְנוּ עֲרֵמוֹת נַעֲלָיִם?
אֵין דָּבָר, אֵין דָּבָר, אֵין דָּבָר,
חָלוּץ בְּנֵה, בְּנֵה יְרוּשָׁלַיִם!
חברת אוטובוסים
הָאַדְמוֹר מִשְּׁטֶפֶנֶשְׁט וּמֵרוּזִ'ין
הֵכִינוּ "לַמָּשִׁיחַ" כִּתְרֵי זָהָב וְחֵדֶר זָהָב
וְהַחֲסִידִים מְשַׁוְּעִים לִזְנַב דַּג מָלוּחַ.
יָמוּתוּ וְלֹא יָבִינוּ.
וְאַחַר כָּךְ הִבִּיט בָּהֶם
אַלְלָהּ, מִשָּׁמַיִם –
נִכְנָסִים בְּשִׁירָה וְרִקּוּדִים לַכִּבְשָׁנִים.
יָמוּתוּ וְיִשָּׁאֲרוּ בּוֹקִים.
מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ חָסִיד אוֹ לִיטָאִי –
מִדַּרְתְּ, קֻפַּחְתָּ וְקִפַּחְתָּ, תִּעַבְתָּ טָעִיתָ תִּעְתַּעְתָּ
עָבַדְתָּ בְּשָׁחֹר, לֹא שִׁלַּמְתָּ עָלַי מַס הַכְנָסָה
יָמוּתוּ וְלֹא יִתְגַּיְּסוּ.
עוֹד נָשׁוּב אֵלַיִךְ עַזָּה הַזַּנְזֹנֶת
[על רשימה ב"הארץ", 12/10/2005]
[נכתב ב-12/10/2005]
אַךְ מִי מִתְגַּעְגֵּעַ לַבָּתִּים שֶׁהָיוּ
מְנֻפָּחִים מִגָּ'קוּזִי וְיִרְאַת שָׁמַיִם?
מִי רוֹצֶה חַסָּה בְּלִי תּוֹלָעִים קְטַנִּים
וְרֶצַח כְּאֵב בְּעֵינֵי הַשְּׁכֵנִים.
נִשְׁבַּר לִבּוֹ שֶׁל הַבַּיִת בֶּאֱלֵי סִינַי שָׁם נֶהֶרְגָה.
שָׁם נֶהֱרַג. שָׁם נֶהֶרְגוּ. כָּל יוֹם. וְהַמְּזֻמָּנִים
מֵהַחַסָּה בְּלִי תּוֹלָעִים הָיוּ רִמּוֹת זוֹלְלוֹת.
כִּי עַכְשָׁו אֱלֵי סִינַי שׁוּב
בֵּית-מוֹעֵד לָאוֹר וְלַגַּלִּים
שֶׁאֵינָם מֻמְחִים גְּדוֹלִים
בְּתוֹרַת הַמִּשְׂחָקִים
וּמִשְׂחָקָם עָנֹג.
וּבַר כּוּזִיבָא צוֹחֵק
הַלֹּא כְּבָר עָלוּ פַּעַם, פַּעֲמַיִם, עֲשָׂבִים בִּלְחָיֵינוּ
וְאֵיךְ יְבָרֵךְ אֱלֹהִים אֶת חוֹף עַזָּה,
הָיוּ לָנוּ שָׁם 180 מ"ר
וּלְמֻחַמַּד אַ דּוּרָה נְיָר מִתְגּוֹלֵל שֶׁל "מָקוֹר רִאשׁוֹן"
אוֹ "הָאָרֶץ", לְנַגֵּב מֵאֲחוֹרָה, בְּאֵין נְיַר טִישׁוּ בְּעַזָּה.
אַבָּא שֶׁל הַיַּלְדָּה, בָּחַר לָקַחַת רַק אֶת
דֶּלֶת הַחֶדֶר שֶׁלָּהּ וְשֶׁקַע חַשְׁמַלִּי
עָלָיו כָּתְבָה בִּתּוֹ אֶת שְׁמָהּ.
וּמָה נַעֲשֶׂה וְנוּכַל לְהִכָּנֵס מְתֵי מִסְפָּר בַּדֶּלֶת הַזּוֹ
מְתֵי מִסְפָּר בְּכָל זֹאת רוֹצִים לִחְיוֹת.
וְתָאִיר לָנוּ הַנּוּרָה
כְּשֶׁנְּחַפֵּשׂ בַּחֹשֶׁךְ אֶת מְבוֹא הַדֶּלֶת
שֶׁלֹּא נֻכֶּה בְּסַנְוֵרִים
שֶׁלֹּא נִהְיֶה עוֹד מְשֻׁגָּעִים
מֵרֵאשִׁית צְמִיחַת גְּאֻלָּתֵנוּ הַמֻּפְרֶכֶת
מַסְפִּיק עִם זֶה.
יום רביעי ט' תשרי תשס"ו
יוסף עוזר
עקיבא נוף
הקפלניסט הראשון אורי אבנרי
הקפלניסט הראשון, מנסח המודל של ניפנוף בַּמּוּנָח דמוקרטיה, כִּכְסוּת כוזבת לעָשִׂיָה עריצה, הדמות לחיקוי ולהערצה של חוסמי הכבישים ומחבקי העראפתים לדורותיהם ולמקדשי רעיון המדינה לפלסטינים – היה אורי אבנרי , עורך "העולם הזה".
"המקצוע – נבל!" כך הגדיר פעם אורי אבנרי את העורך של עיתון יריב, (עזריאל קרליבך) ולכותרת הזו הצמיד אבנרי איור של העורך אותו תקף, רוכב על עט שלוף כחרב נוטפת רעל. וזהו התיאור הממצה ביותר את אורי אבנרי עצמו, במילותיו שלו: "המקצוע נבל," אוחז בעט מורעל.
וכך, לפני כל התייחסות להשקפות ולדעות, צריך לאבחן כי האיש היה רשע, רשע מרושע, שמיפלטו האחרון היה ניפנוף צבוע במאבק, כביכול, למען הדמוקרטיה. רישעותו היתה האנך לפיו מדד את העולם. הרשע נטף מהתקפותיו כלפי כל שניצבו בדרכו, אפילו הם מחוגיו שלו, לכאורה.
כך ביחסיו עם עמוס קינן, או עם אהרלה בכר ז"ל, או עם שלום כהן, עם גדעון ספירו, או עם ח"כ אמרי רון. הרשע וההתנשאות זבו משיטתו שלא לתת קרדיט של ציון שמו של עיתונאי כלשהו, שכתב ב"העולם הזה". רק שם אחד צוין בעתון – שמו של אורי אבנרי ותמונתו, כל השאר – משרתים אלמונים. ואם, לצרכי יחצון העיתון – הזכיר שם נוסף כלשהו, כי אז חשף את תכונתו הבולטת השנייה: שקרן בלתי נילאה.
כך, למשל, באחד מטורי "הנידון" שבחתימתו האישית בראש עיתונו, בהללו את צוות "העולם הזה" הביא הוא, כדוגמא, כתבת "חברתית" בשם – לילי גלילי.
בטור החתום על ידו אישית תיאר אבנרי את מעלותיה הגופניות, שלדבריו עוררו מבטי ערגה וציפצופי התפעלות משניכנסה לילי גלילי זו לחדר המערכת. לתיאור המילולי המפורט הצמיד אבנרי במדורו האישי תמונת עלמה יפיפייה, האמורה להיות לילי גלילי. דא עקא, שיעלת חן כזו מעולם לא היתה, ואת הטור שבראשו השם לילי גלילי כתב גבר רחב גרם ומכריס בשם אורי סלע (ולפעמים אלי תבור), והתמונה נילקחה ממגזין מצרי, בלתי נפוץ בישראל. שקר, אפילו בעניין טריוויאלי פעוט, לא פוליטי, בלי להתבייש בפני כתבי המערכת, היודעים את האמת ונכנעים ל"בוס" המאכיל בשקר את קוראיו.
לתקופת ניסיון שניכשל, הפיק אורי אבנרי גירסה בשפה הערבית של "העולם הזה". העיתונאי הערבי עטאללה מנסור, העיד, בכתבה בעתון "הארץ", על התייחסות נוגדת של אבנרי אל אדם מסויים אחד – לשלילה בגירסה העברית, ולחיוב במהדורה הערבית... בהתאם לקהל היעד.
העיתונאי אהרון בכר ז"ל, שהיה חבר במערכת "העולם הזה", בספר המציג את אבנרי ערום ממחלצות היחצנות שתפר הוא לעצמו, הצביע על העובדה כי במוסדות תנועתו הפוליטית של אבנרי, תנועת "העולם הזה – כוח חדש" – לא היה אף ערבי .ערבי אחד, אחמד מסארווה, שהיה במקום האחרון של רשימה זו לכנסת, פרש ממנה בזעם.
אבנרי עצמו, שדיבר רבות על "המרחב השמי" , מעולם לא טרח לנסות וללמוד ערבית.
השקרים הסיטונאיים של אבנרי ושופרו "העולם הזה", "זיכו" אותו בתביעות דיבה רבות, מעל לְכל המוכר בעיתונות הישראלית. אני עצמי הגשתי כלפיו 7 תביעות על פרסומי שקר. בכולן קבע ביהמ"ש את היות דברי אבנרי ועיתונו – שקרים. כדי להימלט מאימת המשפט על שקריו, ולא מכל סיבה אידיאולוגית, "רץ" אבנרי להיבחר לכנסת כי לנצל את החסינות פרלמנטרית, כמגן בפני תביעות לשון הרע, גם בנושאים שכלל אינם קשורים לעשיה פוליטית. אבנרי עצמו הודה בכך.
כך, למשל, בעקבות פיגוע הרצח בבית הילדים של קיבוץ "משגב-עם", כשכל העם מתאבל, פירסם ביטאונו של אבנרי כתבה סנסציונית שהאשימה את אנשי המשק בהזנחה, לטענתו, של השמירה על בית הילדים, כשהשומרים, לטענת "העולם הזה" עזבו, כביכול, את משמרתם כדי לצפות , לטענת 'העולם הזה" ועורכו – במופע של חווה אלברשטיין. הקיבוץ הגיש תביעה על לשון הרע. הגנתו של אבנרי, שנידחתה, היתה – כי הכתבה חוסה בצל חסינות פרלמנטרית.
כאשר במשפט אחר, האשים אבנרי ח"כ בניצול, כביכול, של חסינות פרלמנטרית לצרכים פרטיים, נישאל הוא על כתב הגנתו שלו כנגד תביעת "משגב-עם", והשיב אבנרי בהכחשה גורפת את קיום הגנתו זו שלו בטענת חסינות. אלא שאז הוצג בפני ביהמ"ש מיסמך כתב הגנתו של אבנרי, שהוכיח, בבירור, כי שוב שיקר, וגם בענין זה ניסה להתכסות בחסינותו הפרלמנטרית. ביהמ"ש העיר על כך כי אבנרי מאשים אחרים בתופעות פסולות שהוא עצמו עושה, או בלשון ביהמ"ש: "לעורך העולם הזה יש מערכת כפולה של ערכי מוסר. אין הוא בוחל לעשות שימוש בחסינותו כ-ח"כ כדי להימנע מלתת את הדין על אישומים שהועלו נגדו, או על תביעות אזרחיות שהוגשו נגדו, ומנסה אבנרי להסביר כי התנהגות זו (אותה הוא תוקף אצל אחרים) תקינה והולמת, במקרים הנוגעים לו עצמו."
אפילו על הצטברות 150 דו"חות תנועה כנגדו, על תאונה בה פגע בהולכת רגל, ועל תאונה אחרת בה פגע הוא אישית ברוכב אופניים, ניסה הוא להחיל חסינות פרלמנטרית, אחרי שבשלב קודם הכחיש את עצם קיום האירועים, ובשלב שלישי התקרבן בטענה כאלו שוטר מסויים, ו/או "מנגנון חושך" הזוי מתנכל לו.
בפסקי דין שדנו בתביעות בהן ניתבע אבנרי, קבע ביהמ"ש כי אבנרי "פירסם השמצות שלוחות רסן, דברי לעז, דברי זדון חסרי כל בסיס, כדי להגדיל את מיספר קוראי העיתון ולהרבות הכנסותיו ע״י כך."
את טענות אבנרי על היותם של הכזבים המפורסמים על-ידיו כצורך ציבורי, הגדיר ביהמ"ש כ"התחסדות וכדמגוגיה לשמה, עצימת עיניים זדונית לאמת, מתוך זדון ורדיפה אחרי סנסציות – ואולי אף יצירתן!" ו"אין בין זה לבין שמירה על הדמוקרטיה, בה מנופפים אבנר ועיתונו, ולא כלום."
ולשיטותיו אלה – העמיד תלמידים הרבה.
רשימה בעיתון חייבת להיתחם במיספר מילים קצוב. לפיכך אעמיד כאן נקודה, ואשוב לספר על אבנרי, כפי שהיה במציאות, ברשימה נוספת בגיליון הבא: על שבחיו לסטלין, "הגרוזיני המופלא" כהגדרתו, על הוקרתו את המיליטריזם הגרמני, על דחיקתו בצה"ל לפתוח במלחמה נגד סוריה, על התפעלותו מהגזע העברי האמור לדברי אבנרי, להגיע, כך כתב בשלב מסויים של חייו, עד לנהר הפרת. ועוד.
עקיבא נוף
רוביק רוזנטל
הבנים של אביב, הנכדים של סטף
מתוך "הזירה הלשונית", 5 בספטמבר 2025
נעמן כהן מוטרד מתופעה ההולכת ומתפשטת מזה שנים בישראל: שמות לועזיים לבנים ולבנות. לא שמות עבריים עם ניחוח חו"ל כמו שרון ותום, שמות לועזיים ללא התנצלות. התופעה אינה חדשה אבל היא מתעצמת וזוכה לחשיפה רבה, מאחר שידוענים נוהגים לפרסם את התינוק הנולד ושמותיו, ודווקא ביניהם הנוהג הזה נפוץ. לממצאיו של נעמן יש להוסיף, שלפני כחצי יובל בדקה "הזירה הלשונית" את שמות ילדי גן בתל אביב. השם הנפוץ ביותר בין הבנות היה 'גאיה'.
נעמן מפרסם פוסטים קצרים ב"חדשות בן עזר", עיתון לילי היוצא פעמיים בשבוע על ידי הסופר אהוד בן עזר כבר שנים רבות – תחת הכותרת "ואלה שמות בני ישראל". כל פוסט של נעמן מסתיים בשאלה-תלונה: מה זה אומר על החברה הישראלית? מה זה אומר על התרבות הישראלית עברית?
להלן מבחר מממצאיו של נעמן, רובם ממדורי האנשים (שם מכובס לרכילות) בעיתונות הישראלית. בין היתר מצא שיש נוכחות בולטת בין השמות החדשים לשמות מהשפה הגאלית-אירית, וכן לשמותיהם של שליחי ישו.
אלבי וזיו אן. סטף ורטהיימר נפטר בגיל 98. במודעת אבל על לכתו חתומים שלושת ילדיו, 10 נכדיו, 23 ניניו. שמות נכדיו: זיו אן, בן, אלבי, אל, גור, אסיה, ונח איתן.
ג'ון. לכבוד ט"ו באב חשפו אליקו ולירז את בנם ג'ון. יש פה תפנית מבחינת השמות. בדרך כלל לפי האופנה הרווחת היום, בייחוד אצל יהודים וערבים, כשרוצים לקרוא לבנם יוחנן, משתמשים בהגייה הגאלית וקוראים לו שון, בעקבות שליחו של ישו, והנה הפעם בוחרים בהגייה האנגלית וקוראים לו ג'ון.
דילן ונטאשה. לזמר אביב גפן שלושה בנים: דילן ואליוט מאשתו הראשונה, ג'ון מאשתו השנייה. אחותו למחצה מאביו יהונתן גפן נקראת נטאשה. דילן הוא שם וולשי, אליוט שם אנגלי, ג'ון הוא השם האנגלי ליוחנן, נטאשה שם רוסי, שם חיבה לחג המולד.
ליאו ונאיה. זמרת הילדים מיכל וייצמן ידועה בכינוי מיכל הקטנה. אחרי גירושיה אמרה: "נסתרות דרכי האל, אני מזמנת לי ולילדים שלנו ניסים ונפלאות לשם התחדשות צמיחה והגשמה. יולי, ליאו, ריי, ריף, אלי ונאיה – אתם החיים שלי, אני אוהבת אתכם ושומרת עליכם מכל משמר, אימא."
ליאם. ענת עצמון ודן תורג'מן קראו לבנם בשם הגאלי-אירי ליאם, גרסה של השם הגרמני וילהלם.
רוביק רוזנטל
נעמן כהן
דגל (מרק סייקס האנגלי) פלסטין הונף על ידי ממשלת סקוטלנד מחוץ לבית סנט אנדרו. מטה ממשלת סקוטלנד באדינבורו
דגל פלסטין מונף על ידי ממשלת סקוטלנד מחוץ לבית סנט אנדרו. הבניין הוא מטה ממשלת סקוטלנד. במקביל ראש ממשלת סקוטלנד קיצץ מענקים לחברות ביטחון המספקות ציוד לישראל.
https://rotter.net/forum/scoops1/913669.shtml
איזה דרך ארוכה עברה סקוטלנד מזמנו של הסקוטי הלורד ארתור ג'יימס בלפור, הרוזן ה-1 לבית בלפור שהיה השר הממונה על סקוטלנד, לזמנו של הפקיסטני מוסלמי חַמְזה הארוּן יוּסף שעומד בראש המפלגה הלאומית הסקוטית (SNP) וכיהן בתפקיד הסקוטי הציבורי הבכיר ביותר, כשר הראשון (ראש השרים) של ממשלת סקוטלנד בין מרץ 2023 לאפריל 2024.
https://he.wikipedia.org/wiki/חמזה_יוסף
סקוטלנד כמדינה מוסלמית מניפה כבר תמיד את דגל פקיסטן. ראוי לה שתקים בתוכה מדינה גם לפלסטינים.
הפוטש באלטלנה כדוגמה לימינו
בהוראת שר הביטחון ישראל כץ ''התותח הקדוש'' יועבר למרכז מורשת בגין בירושלים.
שרים בממשלה פנו לשר הביטחון וביקשו ממנו להעביר את התותח מצה"ל למרכז מורשת בגין כדי להדגיש את תרומתו של בגין למניעת מלחמת אחים. שבעה משרי הממשלה, בהובלת שר המורשת עמיחי אליהו, פנו במכתב לשר הביטחון ישראל כ"ץ וביקשו להורות על העברת "התותח הקדוש", התותח של צה"ל שירה על אוניית אלטלנה, למרכז מורשת מנחם בגין בירושלים והשר נענה לבקשה. השר הנחה את אנשי משרדו לפעול להעברת התותח למרכז מורשת מנחם בגין, על מנת שיבטא את המשמעות האמיתית של האירוע מתוך הוקרה עמוקה לפועלו ומורשתו של מנחם בגין ז"ל שמנע מלחמת אחים.
התותח מוצג כיום במכללת פיקוד ומטה במחנה גלילות ובשלט שנקבע לידו נכתב "רק לא מלחמת אחים" – משפט שאמר בגין לאנשי האצ"ל.
שר המורשת הביע שביעות רצון מההחלטה. "זהו תיקון של עוול היסטורי שנמשך 77 שנים. התותח שירה על אלטלנה יעבור סוף סוף למקומו הנכון – מרכז מורשת מנחם בגין. זה לא רק שינוי פיזי של מיקום, זו החזרת האמת ההיסטורית למקומה.
התותח הוצב במשך שנים כסמל לתבונה שמנעה מלחמת אחים, בזמן שהאמת הפוכה – מלחמת האחים נמנעה לא בזכות הירי, אלא למרות הירי. היא נמנעה בזכות ההחלטה המיידית של בגין שלא להשיב אש, בזכות הריסון העילאי של אנשי האצ"ל. מהיום, כל מי שיבקר במרכז מורשת בגין ילמד כי פעמים שהגבורה האמיתית היא לא בכוח האש, אלא בכוח הריסון. המנהיגות האמיתית נמדדת לא בניצחון על האח, אלא בוויתור שמציל אומה. תודה לשר הביטחון על שנענה לבקשתי ואזר אומץ לתקן את הנרטיב ההיסטורי, דברי אליהו.
https://rotter.net/forum/scoops1/913554.shtml
עמיחי אליהו: יש צדק היסטורי שמחכה 77 שנים להיאמר. יש אמת שנקברה תחת "התותח הקדוש". עמיחי אליהו מקבל תגובה מארגון תורת מלחמה: תורת לחימה: חזק ואמץ!
https://x.com/naaman_c/status/1963140032530645216?t=Ct6lGl95uPkeWhchGbYy4g&s=03
ארגון "תורת לחימה" הוא עמותה ישראלית, שמטרתה, "הפצת יהדות ותורה לנוער לחיזוק ועידוד המוטיבציה לשירות צבאי. סיוע לחיילים וחיילות שומרי מסורת. קידום וביצוע מחקרים ומידענות בתחומי יהדות וצבא. פיתוח מערכי רוח לחימה ואהבת הארץ. חיזוק ושמירת רוח צה"ל, איתנות ומורל החיילים," למשל ע"י התנגדות לשירות נשים בצבא.
הארגון הוקם בשנת 2017 על ידי צוות אנשים בעלי רקע תורני, ציבורי וצבאי שביקשו לבלום מגמות שלדברי הארגון חודרות לצה"ל ופוגעות בשלמותו וחוזקו, בהן אימוץ תפיסות רדיקליות, הטמעת ערכים המזוהים עם השמאל הקיצוני על ידי מרצים בעלי עמדה פוליטית זהה, טשטוש מגדרי וקידום השירות המשותף – הפוגעים, לדבריהם, הן ב"קדושת המחנה" והן בכושר המבצעי, פגיעה ברבנות הצבאית ובחיילים שומרי מצוות, ועוד. הארגון רואה את צה"ל עצמו כאחראי לתיקון המגמות הללו, ואת עצמו כ"מסייע חיצוני" שמטרתו לגרום ולעודד את צה"ל לפעול כך. יו"ר הארגון הוא סרן (מיל') הרב איתי אסמן. מנכ"ל הארגון הוא סגן אלוף (מיל') הרב אביעד גדות, בוגר ישיבת מרכז הרב וישיבת קדומים, לשעבר רב מחנה דותן ובה"ד 8, ורב בית הספר להנדסה צבאית.
https://he.m.wikipedia.org/wiki/תורת_לחימה_(ארגון)
אז מה "המורשת" ששר "המורשת" אליהו, רוצה להנחיל, ועל מה חיזק אותו הארגון "תורת לחימה ב"חזק ואמץ! ("חזק ואמץ" זו סיסמת "השומר הצעיר").
חזק ואמץ? על דוגמת ניסיון הפוטש של מייצסלב בגון-מנחם בגין נגד צה"ל כשהורה לאנשיו לערוק מהצבא כשצבא הכיבוש המצרי 30 ק"מ מתל אביב? ועוד בנימוק שירושלים לא שייכת למדינה. זו "תורת הלחימה" שהם רוצים לחנך לאורה?
ודוק: בגין לא מנע מלחמת אחים, אלא פתח בה. האם זה מה שהם רוצים?
בושה וחרפה.
ואלה שמות בני ישראל
ב"ידיעות אחרונות" – "ממון", 5.9.25 התפרסם ראיון עם רני בנדר יו"ר החברה הכלכלית של חיפה הנשוי למיכל זאבי, בתו של איש העסקים ויזם הנדל"ן החיפאי גד זאבי.
לרני ומיכל ארבעה ילדים. ג'אז בן 20 קניה בן 16, רוי בן 14 וזואי בת 7.
ג'אז על שם המוסיקה, קניה על שם המדינה, רוי בגאלית-אירית אדום, זואי ביוונית חיים – זואולוגיה. מה זה אומר על השפה העברית? מה זה אומר על החברה הישראלית?
כן יאבדו – בנפול רשעים רינה
חד'יפה סמיר עבדאללה אל-כחלות (1985-2025) שר"י, או בכינויו אבו עוביידה דובר גדודי עז א-דין אל-קסאם, הזרוע הצבאית של ארגון הטרור חמאס שחוסל ב-30 באוגוסט 2025, נהג להופיע תמיד עם כאפייה המכסה את פניו, ומסתירה את זהותו. דובר צה"ל חשף את שמו, תמונתו ופרטיו האישיים, אולם חמאס התכחש לכך.
הבחירה שלו בשם הבדוי "אבו עוביידה" מתייחסת לאבו עוביידה בן אל-ג'ראח, אחד מעשרת מלוויו הראשונים של הנביא מוחמד, אשר שימש מפקד של כוחות הח'ליפים הראשונים ואשר הוביל את הכיבושים של דמשק, וירושלים, במהלך המאה ה-7.
אַבּוּ עֻבַּיְדַה עַאמִר בְּן עַבְּד אללַּהּ בְּן אלְ-גַ'רַּאח (583-639) היה אחד מעשרת מלוויו הראשונים של מוחמד לאחר מותו של מוחמד שימש מפקד צבאי, איש אמונו של הח'ליף עומר בן אל-ח'טאב, והוא נשא בתואר מגן האומה (אמין אל-אומה).
בשנת 624 השתתף אבו עוביידה בקרב בדר, שהסתיים בניצחון הצבא האסלאמי הקטן על בני שבט קורייש. בקרב הותקף אבו עוביידה על ידי אביו, ואבו עוביידה הרג אותו בדו-קרב.
בשנת 625 השתתף אבו עוביידה בקרב אוחוד והגן בגופו על הנביא מוחמד בעת הנסיגה. הוא השתתף במשא ומתן עם אנשי מכה וחתם על הסכם חודיבייה, הסכם שביתת נשק שנחתם בין הנביא מוחמד לאנשי מכה ב-628.
בשנת 630 השתתף אבו עוביידה כמפקדו של אחד מארבעת הגדודים האסלאמיים בכיבוש מכה, ולאחר מכן השתתף בקרב תבוכ, שפתח בשנת 630 את המלחמה בין הערבים בהנהגת מוחמד לבין הביזנטים. בשנת 632 נפטר מוחמד, ומאבקי הירושה העלו לכס השלטון את אבו בכר, הח'ליף הראשון.
על פי המסורת האסלאמית, עמד אבו עוביידה על מיטת חוליו של מוחמד בשעותיו האחרונות ועימו אבו בכר ועומר בן אל-ח'טאב, הוא סירב להציע עצמו כיורש והבחירה נפלה על אבו בכר.
בשנת 634 צירף את צבאו לכוח פרשים תחת פיקודו של ח'אלד בן אל-וליד, וביולי 634 נפגש הצבא האסלאמי עם צבא האימפריה הביזנטית באוגוסט 634 הגיע הצבא האסלאמי לדמשק, ולאחר מצור של חודש כבש את העיר ביום 18 בספטמבר 634.
עם מותו של אבו בכר הוכתר עומר בן אל-ח'טאב כח'ליף השני, והלה מינה את אבו עוביידה כמפקד העליון של הצבא האסלאמי במקומו של ח'אלד בן אל-וליד. ייתכן שהח'ליף חשש מהמוניטין שח'אלד בן אל-וליד והעדיף לשים במקומו את אבו עוביידה, שתכונתו הבולטת היתה נאמנות והוכיח כי אין הוא חפץ בכיסא הח'ליף. קצב התקדמות הצבא האסלאמי הואט תחת פיקודו של אבו עוביידה, אך לא הופסק; אבו עוביידה נתגלה כמנהלתן יעיל אך נזקק לח'אלד בן אל וליד כמפקד צבאי ישיר של הצבא. בינואר 635 נכבש המבצר האסטרטגי פלה שבעבר הירדן. במרץ 636 נכבשה העיר חומס, מרכז מנהלי חשוב של הביזנטים, לאחר מצור של חצי שנה. כיבוש סוריה אז הושלם למעשה, והאימפריה הביזנטית לא יכלה מלהימנע מעימות ישיר עם הצבא האסלאמי.
לאחר הניצחון בקרב הירמוך הופנה המאמץ האסלאמי לארץ ישראל. בסוף 637, לאחר מצור ממושך, נכנעה ירושלים. לאחר כיבוש ירושלים נכנעה העיר חלב באוקטובר 637 לאחר קרב בשערי העיר אנטיוכיה נטש הרקליוס את העיר שבה ישב ויצא עם פקידיו והאצולה הביזנטית לקונסטנטינופול. העיר עצמה נכנעה. דהרת הצבא האסלאמי לא נעצרה וגם ארמניה נכבשה.
https://he.m.wikipedia.org/wiki/אבו_עוביידה_בן_אל-ג'ראח
בחירת חד'יפה סמיר עבדאללה אל-כחלות בכינוי "אבו עובידה" סימלה את מטרת החמאס לכבוש מחדש את ארץ ישראל וירושלים ב"מבול אל-אקצה" שהכריז החמאס.
אביו של אבו-עוביידה דובר חמאס – עובד אונר''א
הרבה דובר כאן על כמה עמוק חדרה חמאס לתוך אונר"א והפכה לחלק מהארגון עצמו.
דוגמא נוספת לכך היא סמיר אלכחלות, אביו של חד'יפה אלכחלות, המוכר כאבו עבידה, דובר הזרוע הצבאית של חמאס שחוסל.
בפרופילים שלו בפייסבוק הוא מציין מפורשות שהוא עובד כמורה באונר"א ואף עבד במשך 15 שנה כמורה בסעודיה (שם נולד אבו עבידה). באחד הפוסטים שלו משנת 2020 הוא מציין כי אסיד סמיר אלכחלות הוא בנו.
https://rotter.net/forum/scoops1/913549.shtml
זה החינוך שאונר"א נותן לתלמידיו.
הערה קטנה
משה גרנות קבע ש"התורה איננה רלוונטית לימינו" ("חדשות בן עזר", 2087). ובכל זאת הוא בחר להיות מורה לתנ"ך. סימן שבכל זאת היא רלוונטית לחייו שכן מה בצע בהוראת משהו שאינו רלוונטי?
בין אריה שפירא לריכרד וגנר
בנקרולוג היפה שכתבה נסיה שפרנסקי-שפרן על אריה שפירא, היא הדגישה שמגיל צעיר הוא נחשף לזוועות השואה והתעניין בה. "כל מוסיקה שנבעה מהסיגנון האירופאי שלפני מלחמת העולם השנייה היתה בעיניו בלתי מוסרית. הוא האמין שיכולה להיות שירה אחרי אושוויץ, אך בתנאי שהיא שוללת את הערכים האמנותיים של העולם שלפני אושוויץ. "המוסיקה שלי, כישראלי, אינה יכולה להיות אירופאית," הוא טען. "למצוא חלופה לאסתטיקה האירופאית, תהא אשר תהא, בכל אספקט מוסיקלי שהוא, הוא כורח שאין להימנע ממנו, בראש ובראשונה משום שאני ישראלי, וברור לי שגורלי חייב להיות מקור ההשראה שלי. החלופות למוסיקה האירופאית, וביחוד לאוונגארד, הן כורח מוסרי, שנטלתי על עצמי, לטוב ולרע."
בלי קשר לטיב המוסיקה שיצר (שמעטים בכלל מסוגלים לשמוע אותה) לא הוזכר בנקרולוג שלמרות התעמקותו בשואה, אריה שפירא הושפע מאד מהקומפוזיטור האנטישמי וילהלם ריכארד וגנר.
בהתקף אנטישמי הוא ניסה לחקות את וגנר ב"דמדומי האלים" כשחיבר את היצירה האלקטרונית "על חורבותיך עפרה" המביעה תקווה ושמחה לאיד על חורבנה.
היצירה ה"פוליטית" הזו נכתבה בשיאה של האינתיפאדה ב-1990. ליצירה נבחרו שמונה שירים "ציוניים" משנות העשרים והשלושים כ"את אדמה", "ערב בגליל", "שחקי-שחקי" ועוד. השירים הוקלטו ועובדו בדרך מיוחדת. התוצאה הפעילה מערכת אלקטרונית מסוימת, שיצרה שיכבה נוספת לזו של החליליות. היצירה כמובן מצונזרת, ואינה מושמעת בישראל בשום מסגרת.
המערכה השלישית והאחרונה של האופרה של וגנר "דמדומי האלים" מסתיימת בשירתה של הוולקירית ברונהילדה המשוררת על סוף העולם. למרות שנראה כאילו האופרה הארוכה מגיעה אל סופה, היא ממשיכה עוד עשרים דקות תמימות בשירתה של ברונהילדה. רק כשסיימה השחקנית, אישה שמנה האוחזת חנית בידה, את שירתה –בא העולם אל קיצו והאופרה מסתיימת.
בעקבות כך השתרש באנגלית הביטוי "זֶה לֹא נִגְמָר עַד שֶׁהַגְּבֶרֶת הַשְּׁמֵנָה שָׁרָה" (במקור:
"It ain't over till the fat lady sings").
המשפט משמש לתיאור הסבלנות הנדרשת באירועים גדולים טרם הקביעה כי המצב הוא סופי או בלתי הפיך. דומני שהמוסיקה הזו של וגנר (לפחות לטעמי איני סובל אותה) נשמעת טוב יותר מיצירתו של אריה שפירא שאצלו תאוות החורבן של יהודים מובהקת יותר.
בל נחזור שנית על הטעות ההיסטורית של אי סיפוח בקעת הירדן
פעם שנייה נפתחה אפשרות היסטורית לסיפוח בקעת הירדן אסור לפספס אותה. בפעם הקודמת בנימין גנץ סיכל בסכלות את הסיפוח הנה מה שכתבתי על כך:
בנימין גנץ מסכל את ריבונות ישראל על בקעת הירדן
בנימין גנץ ייזכר לדיראון עולם על הנזק שגרם לישראל כאשר טירפד את סיפוח בקעת הירדן.
הנה מנכ''ל משרד הביטחון, אמיר בטאט-אשל, חושף: "כך שיכנעתי ביחד עם בנימין גנץ את ג'ארד קושנר לסכל את מהלך החלת הריבונות של נתניהו":
https://twitter.com/IshayShnerb/status/1573732342094503936?s=20&t=9-ROBp8_ojBxUm29A7mkAQ
למרבה הצער היחיד שממשיך את מורשת רבין לפתרון ברוח תוכנית אלון-רבין-טראמפ (מקסימום ביטחון על מינימום ערבים), הוא נתניהו.
אין פתטיים מאלו האומרים שהם בעד פתרון זה ומצביעים עבור בנימין גנץ מטרפד הפתרון.
https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe01786.php
בפעם הנוכחית על נתניהו לדלג על כמה מכשולים. המכשול הראשון הוא המגלומניה של בצלאל יואל סמוטריץ' הדורש לספח 80 אחוז מהשטח. לא ריאלי בחינת "תפסת מרובה לא תפשת". על זה היה נתניהו מתגבר, אבל המכשול הנוסף הוא האיום של איחוד האמירויות כי סיפוח יאיים על הסכמי אברהם. זהו איום רציני העלול להשפיע על טראמפ השואף לקבל את פרס נבל לשלום. אני סבור שסיפוח רק של בקעת הירדן והצהרה שזה מטעמי ביטחון לא יביא לקרע כי גם ממלכת עבר הירדן (בשתיקה כמובן) מעוניינת בזה.
השאלה אם נתניהו מדבר על סיפוח כאפשרות מעשית, או רק כשוט איום על מרוץ המדינות להכרה במדינה פלסטינית, ותימרוץ החמאס להגיע להסכם הפסקת אש? למרות הסכנות למען העתיד ראוי לעשות את המעשה ולספח את בקעת הירדן ולממש את תוכנית אלון-רבין.
רם כהן לא רק אקטיביסט פרו איסלמי אלא גם אויב הדמוקרטיה
בהמשך לכתבתו של אשר מעוז "בין יהונתן גפן לרם כהן" ("חדשות בן עזר", 2087) כדאי לציין שרם כהן הוא אויב הדמוקרטיה הפלורליזם וחופש הדיבור והמידע, למרות שעיתון "הארץ", "הוא מופת פדגוגי של מנהל, שמעודד את תלמידיו לגלות מעורבות אזרחית..."
הנה חילופי הדברים בינינו שהבאתי כאן לפני שנים כאשר בני למד אצלו: "רם כהן ו"צחנת הז'דנוביזם" "חדשות בן עזר" גיליון 809 21 בינואר 2013
https://benyehuda.org/lexicon/hbe/hbe00809.php
מן הארכיון
יוסף דוריאל
לחשוב מחוץ לקופסה? – לא אצלנו!
למצבים לא-שגרתיים דרושה חשיבה לא-שגרתית, אך פרשני המימסד התקשורתי שלנו ממשיכים להעלות גירה עם אותם רעיונות כושלים, גם כשהם מדברים על "לחשוב מחוץ לקופסה." כך נמנע דיון ציבורי על הרתעת החמאס בשיטת "חרב דמוקלס", שלא תסכן את חיילינו בכניסה לעזה ולא תספק חומר לזייפנים של "פאליווד", שכמו בעלילת "הטבח בכפר קנא" יצילו את האויב ממפלה מוחצת.
כל יום שעובר בלי דיון רציני בתוכנית "חרב דמוקלס" (שהצעתי בדוא"ל הקודם) מקרב את ניצחון החמאס ופגיעות נוספות בגוף וברכוש אצלנו. וצריך להבין: ניצחון שלהם לא תלוי באבידות שספגו אלא בעצם הישרדותם מול מתקפת הגוליית הישראלי. והסכנה המיידית היא – במלכודת הדבש של הסכם הפסקת אש בפיקוח גורמים זרים, ובראשם – נשיא מצרים, כחתול האיסלמיסטי שישמור על שמנת הטרור מעזה, עם השותפים הזרים שישמרו את ידי צה"ל כבולות. זה בדיוק מה שהם צריכים לחידוש מלאי הטילים שאזלו, כדי לפתוח בהתקפה חדשה עם נשק משופר. בינתיים, תחלוף ההזדמנות לשיתוק הטרור ובידוד רצועת עזה מהגבול עם סיני, כפתרון ביטחוני לטווח ארוך, בשיטה של הכרזת שטחים כמרחבי בידוד, בהם לא תאופשר תנועה כלשהי – על ידי הפגזתם הספוראדית מסוללה ניידת של מרגמות. כל זה מבלי שצה"ל יעבור את גבולות הרצועה וייתן לדמגוגים עילה אמיתית לצרוח נגד ה"אוקיופיישן".
נעמן כהן, שלמד על התוכנית שלי מ"חדשות בן עזר" הציע תוספת יצירתית מאוד הגיונית: על כל אספקה שתעבור מישראל לרצועה יוטל מכס-ייצוא לכיסוי הנזקים שנגרמו ממתקפת הטילים עלינו. ולפרשנים המלומדים, שאני כבר רואה את הבוז המתנשא על פניהם כשישמעו על כך, אני יכול להזכיר שבדיוק כך פיצתה ממשלת בריטניה הנאורה את חברת "של" על הנזק שגרם לח"י בהתקפה על בתי הזיקוק שלהם בחיפה בקיץ 1947: הם הטילו מס-קנייה מיוחד על הדלק שסופק לחברות של יהודים, ואף אחד לא פצה פה.
היטל כזה אפשר להטיל, בהודעה מראש, גם אחרי שיוסכם על הפסקת אש, וזה ישמש כ"חרב דמוקלס" מינימאלית להקטנת יצר התוקפנות של החמאס. ואם הם יגיבו על כך בתוקפנות – תופעל מיד תוכנית "חרב דמוקלס" הגדולה.
עם הפסקת האש ובלי הפסקת האש – אפשר לשלוח את רוב חיילי המילואים שגויסו למבצע "עמוד ענן" חזרה הביתה, ובתנאי שנישמר מדשדוש במקום (שכמוהו כמפלה), וננצל את המשך הירי מהרצועה להפעלת תוכנית "חרב דמוקלס" הגדולה.
ובלי קשר לכך, הגיע הזמן למתקפת הסברה שתציג את השימוש הפושע של הטרוריסטים במגינים אנושיים חיים, שגם אם ייפגעו מאש צה"ל – האחריות על כך, לפי החוק הבינלאומי, נופלת על הטרוריסטים המסתתרים בתוכם. ולנציגי התקשורת הזרה הששים לפרסם את השמצות הטרוריסטים בלי תגובה ישראלית יש לפרסם אזהרה שברגע שייתפסו נוהגים כך – יגורשו מהארץ, ללא זכות מעבר לשטחי יש"ע. מותר גם לדובר צה"ל להעיר כנגד הטענות על פגיעה באוכלוסייה אזרחית, שאם החמאס כל כך דואג להם – למה לא השקיע חלק מכספי הרכישה של נשק רצחני – בהקמת מקלטים לאזרחים, כפי שנהוג בישראל?
והערה אחרונה לממליצים הכרוניים שלא למדו היסטוריה – לחתור להסכם עם האוייב במקום לניצחון: אוייב עם אידיאולוגיה רצחנית, כמו הנאצים של היטלר, לא מנטרלים על ידי הסכמים פייסניים אלא רק על ידי ניצחון מוחץ, כפי שהוכיח צ'רצ'יל "התוקפן" שהחליף את צ'מברלין הפייסן במלחמת העולם השנייה. ההצהרות שנילחם עד שיניפו דגל לבן כבר נשכחו?
"חדשות בן עזר" גיליון 792 22 בנובמבר 2012
https://benyehuda.org/lexicon/hbe/hbe00792.php
האם נשכיל הפעם לצאת מהקופסה?
מה יש להשיב לספרדים:
ספרד רשאית לחזור לכיבוש ערבי למענו החמאס נלחם אבל יהודים לא יוחזרו לתקופת פרננדו ואיזבלה!
הקטע ה-11 של מרוץ האופניים וואלטה הופסק 3 ק"מ לסיום בעקבות ניסיונות פריצה של מפגינים נגד השתתפותה של הקבוצה הישראלית,
קיקו גרסיה, המנהל של הקטע ה-11 במרוץ, האשים דווקא את נוכחות הקבוצה הישראלית בהפרות הסדר: "עלינו להודות שנוכחות הקבוצה הישראלית לא מקלה על שמירת הביטחון של יתר המשתתפים, ואף מסכנת את שאר הרוכבים. אנחנו כמארגנים מחויבים לאפשר לה להתחרות על פי התקנון, אך זה הזמן שהקבוצה עצמה תבין את המצב. ההחלטה לא בידינו – אלא בידיהם."
גרסיה טען כי הקבוצה מתמודדת עם ליווי ביטחוני מיוחד לאורך המרוץ, אך הוסיף אזהרה ברורה: "חיי הספורטאים כאן בסכנה. אני מבין את המחאות, הן לגיטימיות כל עוד הן שקטות, אבל ברגע שהן גולשות לאלימות – כולנו נכנסים לשטח מסוכן הרבה יותר."
עוד אמר גרסיה: "בשל ההפגנות שהתרחשו עד כה במרוץ בקטע החמישי והעשירי הצטיידנו במסוקים ורחפנים נוספים כדי להעניק אקסטרה תשומת לב לנושא האבטחה. המסר היחיד שאני יכול לשלוח הוא – אני מבקש מכם לא לשכוח שזה ספורט שמעורבים בו ספורטאים, ואנחנו חייבים לנסות להגן על הספורטאים, כולם, ועל כל אנשי הצוות סביב האירוע. אנחנו מבינים את המחאות."
https://www.ynet.co.il/sport/article/rk19njhqll
כלומר הישראלים אשמים בעצם נוכחותם ועליהם ללכת.
שר החוץ של ספרד, חוסה מנואל אלבארס, אמר בראיון: "אני תומך בהרחקת הקבוצה הישראלית, כי אנחנו צריכים להעביר מסר לישראל ולאזרחיה שהיא ואירופה יכולים לקיים יחסים רק אם מכבדים זכויות אדם, כמו בדיוק כפי שהמסר הזה הועבר לרוסים. אנחנו לא יכולים להמשיך להתחרות כאילו דבר לא קרה." יש לציין כי גם לממשלת ספרד אין סמכות לנקוט בצעד שכזה. השר שמכהן בממשלתו של פדרו סאנצ'ס, שמפגין יחס עוין כלפי ישראל מתחילת המלחמה, הוסיף וכתב ברשתות החברתיות: "ספרד היא המדינה שעושה הכי הרבה למען עזה ולמען הקיום של מדינה פלשתינית בת קיימא. אני גאה בחברה הספרדית שתומכת ופועלת למען העזתים שסובלים מסיטואציה לא אנושית."
בתגובה לשכת רה"מ פירסמה הודעה בה תמכה בסילבן אדאמס ובקבוצה הישראלית שמשתתפת במרוץ האופניים וואלטה אספנייה תחת הפגנות קשות והתפרעויות של פרו-פלשתינים. בהודעה רשמית שהוציאה לשכת ראש הממשלה הערב, בה נכתב:
"עבודה גדולה של סילבן אדמס וקבוצת הרכיבה הישראלית שלא מרימה ידים כנגד השנאה וההסתה. אתם עושים את ישראל גאה."
https://www.israelhayom.co.il/sport/other-sports/article/18786915
התשובה לספרדים צריכה להיות שונה. על נתניהו ושר החוץ להוציא הודעה בהאי לישנא:
"ספרד רשאית לחזור לכיבוש ערבי למענו החמאס נלחם, אבל יהודים לא יוחזרו עוד לתקופת פרננדו ואיזבלה!" אותה תגובה יש להגיב לדברי שר החוץ של ספרד חוזה מנואל אלברס שהביע את תמיכתו במשט שיצא מברצולנה לעזה בתמיכה בחמאס, ואמר שספרד תפעל להגן על אזרחיה שמשתתפים בו.
https://t.me/asafroz/37612
שלחתי את הצעת התגובה הזו לבנימין מיליקובסקי-נתניהו ואני מקווה שישתמש בה:
https://x.com/naaman_c/status/1964234433877131415
יש לציין שבכל זאת על אף העוינות נגד ישראל, היו גם ספרדים שמחו נגד העוינות לישראל, וביקרו את מחאות הבאסקים ואת הצביעות: "כשעשיתם טרור אתלטיק בילבאו הורחקה?"
https://sport1.maariv.co.il/other-industries/article/1632084/
זה לא חלום באספמיה, יש גם צדיקים בספרד.
ודע מה שתשיב לפשיסט
אני מסכים עם כל דבריו של מנחם רהט (המסתיר את שמו המקורי) בעד גיוס החרדים לצבא. ("דע מה שתשיב", "חדשות בן עזר", 2087) דא עקא, פיסקה אחת שלו מהווה סכנה גדולה. הוא כותב: "בציונות הדתית מדינת היהודים בארץ ישראל, היא קודש, יסוד כיסא ה' בעולם."
מדינה לא יכולה להיות קדושה, או כיסא אלוהים. מדינה היא תמיד אמצעי ולא מטרה. תמצית הפשיזם היא ראיית המדינה כערך עליון והאדם כאמצעי למדינה. תמצית הדמוקרטיה היא שהמדינה היא אמצעי למען אדם. על הסכנה הזו ראיית המדינה כקדושה וכיסא אלוהים התריע כבר לפני שנים פרופסור ישעיהו ליבוביץ'.
נעמן כהן
https://rotter.net/forum/scoops1/913669.shtml
איזה דרך ארוכה עברה סקוטלנד מזמנו של הסקוטי הלורד ארתור ג'יימס בלפור, הרוזן ה-1 לבית בלפור שהיה השר הממונה על סקוטלנד, לזמנו של הפקיסטני מוסלמי חַמְזה הארוּן יוּסף שעומד בראש המפלגה הלאומית הסקוטית (SNP) וכיהן בתפקיד הסקוטי הציבורי הבכיר ביותר, כשר הראשון (ראש השרים) של ממשלת סקוטלנד בין מרץ 2023 לאפריל 2024.
https://he.wikipedia.org/wiki/חמזה_יוסף
סקוטלנד כמדינה מוסלמית מניפה כבר תמיד את דגל פקיסטן. ראוי לה שתקים בתוכה מדינה גם לפלסטינים.
הפוטש באלטלנה כדוגמה לימינו
בהוראת שר הביטחון ישראל כץ ''התותח הקדוש'' יועבר למרכז מורשת בגין בירושלים.
שרים בממשלה פנו לשר הביטחון וביקשו ממנו להעביר את התותח מצה"ל למרכז מורשת בגין כדי להדגיש את תרומתו של בגין למניעת מלחמת אחים. שבעה משרי הממשלה, בהובלת שר המורשת עמיחי אליהו, פנו במכתב לשר הביטחון ישראל כ"ץ וביקשו להורות על העברת "התותח הקדוש", התותח של צה"ל שירה על אוניית אלטלנה, למרכז מורשת מנחם בגין בירושלים והשר נענה לבקשה. השר הנחה את אנשי משרדו לפעול להעברת התותח למרכז מורשת מנחם בגין, על מנת שיבטא את המשמעות האמיתית של האירוע מתוך הוקרה עמוקה לפועלו ומורשתו של מנחם בגין ז"ל שמנע מלחמת אחים.
התותח מוצג כיום במכללת פיקוד ומטה במחנה גלילות ובשלט שנקבע לידו נכתב "רק לא מלחמת אחים" – משפט שאמר בגין לאנשי האצ"ל.
שר המורשת הביע שביעות רצון מההחלטה. "זהו תיקון של עוול היסטורי שנמשך 77 שנים. התותח שירה על אלטלנה יעבור סוף סוף למקומו הנכון – מרכז מורשת מנחם בגין. זה לא רק שינוי פיזי של מיקום, זו החזרת האמת ההיסטורית למקומה.
התותח הוצב במשך שנים כסמל לתבונה שמנעה מלחמת אחים, בזמן שהאמת הפוכה – מלחמת האחים נמנעה לא בזכות הירי, אלא למרות הירי. היא נמנעה בזכות ההחלטה המיידית של בגין שלא להשיב אש, בזכות הריסון העילאי של אנשי האצ"ל. מהיום, כל מי שיבקר במרכז מורשת בגין ילמד כי פעמים שהגבורה האמיתית היא לא בכוח האש, אלא בכוח הריסון. המנהיגות האמיתית נמדדת לא בניצחון על האח, אלא בוויתור שמציל אומה. תודה לשר הביטחון על שנענה לבקשתי ואזר אומץ לתקן את הנרטיב ההיסטורי, דברי אליהו.
https://rotter.net/forum/scoops1/913554.shtml
עמיחי אליהו: יש צדק היסטורי שמחכה 77 שנים להיאמר. יש אמת שנקברה תחת "התותח הקדוש". עמיחי אליהו מקבל תגובה מארגון תורת מלחמה: תורת לחימה: חזק ואמץ!
https://x.com/naaman_c/status/1963140032530645216?t=Ct6lGl95uPkeWhchGbYy4g&s=03
ארגון "תורת לחימה" הוא עמותה ישראלית, שמטרתה, "הפצת יהדות ותורה לנוער לחיזוק ועידוד המוטיבציה לשירות צבאי. סיוע לחיילים וחיילות שומרי מסורת. קידום וביצוע מחקרים ומידענות בתחומי יהדות וצבא. פיתוח מערכי רוח לחימה ואהבת הארץ. חיזוק ושמירת רוח צה"ל, איתנות ומורל החיילים," למשל ע"י התנגדות לשירות נשים בצבא.
הארגון הוקם בשנת 2017 על ידי צוות אנשים בעלי רקע תורני, ציבורי וצבאי שביקשו לבלום מגמות שלדברי הארגון חודרות לצה"ל ופוגעות בשלמותו וחוזקו, בהן אימוץ תפיסות רדיקליות, הטמעת ערכים המזוהים עם השמאל הקיצוני על ידי מרצים בעלי עמדה פוליטית זהה, טשטוש מגדרי וקידום השירות המשותף – הפוגעים, לדבריהם, הן ב"קדושת המחנה" והן בכושר המבצעי, פגיעה ברבנות הצבאית ובחיילים שומרי מצוות, ועוד. הארגון רואה את צה"ל עצמו כאחראי לתיקון המגמות הללו, ואת עצמו כ"מסייע חיצוני" שמטרתו לגרום ולעודד את צה"ל לפעול כך. יו"ר הארגון הוא סרן (מיל') הרב איתי אסמן. מנכ"ל הארגון הוא סגן אלוף (מיל') הרב אביעד גדות, בוגר ישיבת מרכז הרב וישיבת קדומים, לשעבר רב מחנה דותן ובה"ד 8, ורב בית הספר להנדסה צבאית.
https://he.m.wikipedia.org/wiki/תורת_לחימה_(ארגון)
אז מה "המורשת" ששר "המורשת" אליהו, רוצה להנחיל, ועל מה חיזק אותו הארגון "תורת לחימה ב"חזק ואמץ! ("חזק ואמץ" זו סיסמת "השומר הצעיר").
חזק ואמץ? על דוגמת ניסיון הפוטש של מייצסלב בגון-מנחם בגין נגד צה"ל כשהורה לאנשיו לערוק מהצבא כשצבא הכיבוש המצרי 30 ק"מ מתל אביב? ועוד בנימוק שירושלים לא שייכת למדינה. זו "תורת הלחימה" שהם רוצים לחנך לאורה?
ודוק: בגין לא מנע מלחמת אחים, אלא פתח בה. האם זה מה שהם רוצים?
בושה וחרפה.
ואלה שמות בני ישראל
ב"ידיעות אחרונות" – "ממון", 5.9.25 התפרסם ראיון עם רני בנדר יו"ר החברה הכלכלית של חיפה הנשוי למיכל זאבי, בתו של איש העסקים ויזם הנדל"ן החיפאי גד זאבי.
לרני ומיכל ארבעה ילדים. ג'אז בן 20 קניה בן 16, רוי בן 14 וזואי בת 7.
ג'אז על שם המוסיקה, קניה על שם המדינה, רוי בגאלית-אירית אדום, זואי ביוונית חיים – זואולוגיה. מה זה אומר על השפה העברית? מה זה אומר על החברה הישראלית?
כן יאבדו – בנפול רשעים רינה
חד'יפה סמיר עבדאללה אל-כחלות (1985-2025) שר"י, או בכינויו אבו עוביידה דובר גדודי עז א-דין אל-קסאם, הזרוע הצבאית של ארגון הטרור חמאס שחוסל ב-30 באוגוסט 2025, נהג להופיע תמיד עם כאפייה המכסה את פניו, ומסתירה את זהותו. דובר צה"ל חשף את שמו, תמונתו ופרטיו האישיים, אולם חמאס התכחש לכך.
הבחירה שלו בשם הבדוי "אבו עוביידה" מתייחסת לאבו עוביידה בן אל-ג'ראח, אחד מעשרת מלוויו הראשונים של הנביא מוחמד, אשר שימש מפקד של כוחות הח'ליפים הראשונים ואשר הוביל את הכיבושים של דמשק, וירושלים, במהלך המאה ה-7.
אַבּוּ עֻבַּיְדַה עַאמִר בְּן עַבְּד אללַּהּ בְּן אלְ-גַ'רַּאח (583-639) היה אחד מעשרת מלוויו הראשונים של מוחמד לאחר מותו של מוחמד שימש מפקד צבאי, איש אמונו של הח'ליף עומר בן אל-ח'טאב, והוא נשא בתואר מגן האומה (אמין אל-אומה).
בשנת 624 השתתף אבו עוביידה בקרב בדר, שהסתיים בניצחון הצבא האסלאמי הקטן על בני שבט קורייש. בקרב הותקף אבו עוביידה על ידי אביו, ואבו עוביידה הרג אותו בדו-קרב.
בשנת 625 השתתף אבו עוביידה בקרב אוחוד והגן בגופו על הנביא מוחמד בעת הנסיגה. הוא השתתף במשא ומתן עם אנשי מכה וחתם על הסכם חודיבייה, הסכם שביתת נשק שנחתם בין הנביא מוחמד לאנשי מכה ב-628.
בשנת 630 השתתף אבו עוביידה כמפקדו של אחד מארבעת הגדודים האסלאמיים בכיבוש מכה, ולאחר מכן השתתף בקרב תבוכ, שפתח בשנת 630 את המלחמה בין הערבים בהנהגת מוחמד לבין הביזנטים. בשנת 632 נפטר מוחמד, ומאבקי הירושה העלו לכס השלטון את אבו בכר, הח'ליף הראשון.
על פי המסורת האסלאמית, עמד אבו עוביידה על מיטת חוליו של מוחמד בשעותיו האחרונות ועימו אבו בכר ועומר בן אל-ח'טאב, הוא סירב להציע עצמו כיורש והבחירה נפלה על אבו בכר.
בשנת 634 צירף את צבאו לכוח פרשים תחת פיקודו של ח'אלד בן אל-וליד, וביולי 634 נפגש הצבא האסלאמי עם צבא האימפריה הביזנטית באוגוסט 634 הגיע הצבא האסלאמי לדמשק, ולאחר מצור של חודש כבש את העיר ביום 18 בספטמבר 634.
עם מותו של אבו בכר הוכתר עומר בן אל-ח'טאב כח'ליף השני, והלה מינה את אבו עוביידה כמפקד העליון של הצבא האסלאמי במקומו של ח'אלד בן אל-וליד. ייתכן שהח'ליף חשש מהמוניטין שח'אלד בן אל-וליד והעדיף לשים במקומו את אבו עוביידה, שתכונתו הבולטת היתה נאמנות והוכיח כי אין הוא חפץ בכיסא הח'ליף. קצב התקדמות הצבא האסלאמי הואט תחת פיקודו של אבו עוביידה, אך לא הופסק; אבו עוביידה נתגלה כמנהלתן יעיל אך נזקק לח'אלד בן אל וליד כמפקד צבאי ישיר של הצבא. בינואר 635 נכבש המבצר האסטרטגי פלה שבעבר הירדן. במרץ 636 נכבשה העיר חומס, מרכז מנהלי חשוב של הביזנטים, לאחר מצור של חצי שנה. כיבוש סוריה אז הושלם למעשה, והאימפריה הביזנטית לא יכלה מלהימנע מעימות ישיר עם הצבא האסלאמי.
לאחר הניצחון בקרב הירמוך הופנה המאמץ האסלאמי לארץ ישראל. בסוף 637, לאחר מצור ממושך, נכנעה ירושלים. לאחר כיבוש ירושלים נכנעה העיר חלב באוקטובר 637 לאחר קרב בשערי העיר אנטיוכיה נטש הרקליוס את העיר שבה ישב ויצא עם פקידיו והאצולה הביזנטית לקונסטנטינופול. העיר עצמה נכנעה. דהרת הצבא האסלאמי לא נעצרה וגם ארמניה נכבשה.
https://he.m.wikipedia.org/wiki/אבו_עוביידה_בן_אל-ג'ראח
בחירת חד'יפה סמיר עבדאללה אל-כחלות בכינוי "אבו עובידה" סימלה את מטרת החמאס לכבוש מחדש את ארץ ישראל וירושלים ב"מבול אל-אקצה" שהכריז החמאס.
אביו של אבו-עוביידה דובר חמאס – עובד אונר''א
הרבה דובר כאן על כמה עמוק חדרה חמאס לתוך אונר"א והפכה לחלק מהארגון עצמו.
דוגמא נוספת לכך היא סמיר אלכחלות, אביו של חד'יפה אלכחלות, המוכר כאבו עבידה, דובר הזרוע הצבאית של חמאס שחוסל.
בפרופילים שלו בפייסבוק הוא מציין מפורשות שהוא עובד כמורה באונר"א ואף עבד במשך 15 שנה כמורה בסעודיה (שם נולד אבו עבידה). באחד הפוסטים שלו משנת 2020 הוא מציין כי אסיד סמיר אלכחלות הוא בנו.
https://rotter.net/forum/scoops1/913549.shtml
זה החינוך שאונר"א נותן לתלמידיו.
הערה קטנה
משה גרנות קבע ש"התורה איננה רלוונטית לימינו" ("חדשות בן עזר", 2087). ובכל זאת הוא בחר להיות מורה לתנ"ך. סימן שבכל זאת היא רלוונטית לחייו שכן מה בצע בהוראת משהו שאינו רלוונטי?
בין אריה שפירא לריכרד וגנר
בנקרולוג היפה שכתבה נסיה שפרנסקי-שפרן על אריה שפירא, היא הדגישה שמגיל צעיר הוא נחשף לזוועות השואה והתעניין בה. "כל מוסיקה שנבעה מהסיגנון האירופאי שלפני מלחמת העולם השנייה היתה בעיניו בלתי מוסרית. הוא האמין שיכולה להיות שירה אחרי אושוויץ, אך בתנאי שהיא שוללת את הערכים האמנותיים של העולם שלפני אושוויץ. "המוסיקה שלי, כישראלי, אינה יכולה להיות אירופאית," הוא טען. "למצוא חלופה לאסתטיקה האירופאית, תהא אשר תהא, בכל אספקט מוסיקלי שהוא, הוא כורח שאין להימנע ממנו, בראש ובראשונה משום שאני ישראלי, וברור לי שגורלי חייב להיות מקור ההשראה שלי. החלופות למוסיקה האירופאית, וביחוד לאוונגארד, הן כורח מוסרי, שנטלתי על עצמי, לטוב ולרע."
בלי קשר לטיב המוסיקה שיצר (שמעטים בכלל מסוגלים לשמוע אותה) לא הוזכר בנקרולוג שלמרות התעמקותו בשואה, אריה שפירא הושפע מאד מהקומפוזיטור האנטישמי וילהלם ריכארד וגנר.
בהתקף אנטישמי הוא ניסה לחקות את וגנר ב"דמדומי האלים" כשחיבר את היצירה האלקטרונית "על חורבותיך עפרה" המביעה תקווה ושמחה לאיד על חורבנה.
היצירה ה"פוליטית" הזו נכתבה בשיאה של האינתיפאדה ב-1990. ליצירה נבחרו שמונה שירים "ציוניים" משנות העשרים והשלושים כ"את אדמה", "ערב בגליל", "שחקי-שחקי" ועוד. השירים הוקלטו ועובדו בדרך מיוחדת. התוצאה הפעילה מערכת אלקטרונית מסוימת, שיצרה שיכבה נוספת לזו של החליליות. היצירה כמובן מצונזרת, ואינה מושמעת בישראל בשום מסגרת.
המערכה השלישית והאחרונה של האופרה של וגנר "דמדומי האלים" מסתיימת בשירתה של הוולקירית ברונהילדה המשוררת על סוף העולם. למרות שנראה כאילו האופרה הארוכה מגיעה אל סופה, היא ממשיכה עוד עשרים דקות תמימות בשירתה של ברונהילדה. רק כשסיימה השחקנית, אישה שמנה האוחזת חנית בידה, את שירתה –בא העולם אל קיצו והאופרה מסתיימת.
בעקבות כך השתרש באנגלית הביטוי "זֶה לֹא נִגְמָר עַד שֶׁהַגְּבֶרֶת הַשְּׁמֵנָה שָׁרָה" (במקור:
"It ain't over till the fat lady sings").
המשפט משמש לתיאור הסבלנות הנדרשת באירועים גדולים טרם הקביעה כי המצב הוא סופי או בלתי הפיך. דומני שהמוסיקה הזו של וגנר (לפחות לטעמי איני סובל אותה) נשמעת טוב יותר מיצירתו של אריה שפירא שאצלו תאוות החורבן של יהודים מובהקת יותר.
בל נחזור שנית על הטעות ההיסטורית של אי סיפוח בקעת הירדן
פעם שנייה נפתחה אפשרות היסטורית לסיפוח בקעת הירדן אסור לפספס אותה. בפעם הקודמת בנימין גנץ סיכל בסכלות את הסיפוח הנה מה שכתבתי על כך:
בנימין גנץ מסכל את ריבונות ישראל על בקעת הירדן
בנימין גנץ ייזכר לדיראון עולם על הנזק שגרם לישראל כאשר טירפד את סיפוח בקעת הירדן.
הנה מנכ''ל משרד הביטחון, אמיר בטאט-אשל, חושף: "כך שיכנעתי ביחד עם בנימין גנץ את ג'ארד קושנר לסכל את מהלך החלת הריבונות של נתניהו":
https://twitter.com/IshayShnerb/status/1573732342094503936?s=20&t=9-ROBp8_ojBxUm29A7mkAQ
למרבה הצער היחיד שממשיך את מורשת רבין לפתרון ברוח תוכנית אלון-רבין-טראמפ (מקסימום ביטחון על מינימום ערבים), הוא נתניהו.
אין פתטיים מאלו האומרים שהם בעד פתרון זה ומצביעים עבור בנימין גנץ מטרפד הפתרון.
https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe01786.php
בפעם הנוכחית על נתניהו לדלג על כמה מכשולים. המכשול הראשון הוא המגלומניה של בצלאל יואל סמוטריץ' הדורש לספח 80 אחוז מהשטח. לא ריאלי בחינת "תפסת מרובה לא תפשת". על זה היה נתניהו מתגבר, אבל המכשול הנוסף הוא האיום של איחוד האמירויות כי סיפוח יאיים על הסכמי אברהם. זהו איום רציני העלול להשפיע על טראמפ השואף לקבל את פרס נבל לשלום. אני סבור שסיפוח רק של בקעת הירדן והצהרה שזה מטעמי ביטחון לא יביא לקרע כי גם ממלכת עבר הירדן (בשתיקה כמובן) מעוניינת בזה.
השאלה אם נתניהו מדבר על סיפוח כאפשרות מעשית, או רק כשוט איום על מרוץ המדינות להכרה במדינה פלסטינית, ותימרוץ החמאס להגיע להסכם הפסקת אש? למרות הסכנות למען העתיד ראוי לעשות את המעשה ולספח את בקעת הירדן ולממש את תוכנית אלון-רבין.
רם כהן לא רק אקטיביסט פרו איסלמי אלא גם אויב הדמוקרטיה
בהמשך לכתבתו של אשר מעוז "בין יהונתן גפן לרם כהן" ("חדשות בן עזר", 2087) כדאי לציין שרם כהן הוא אויב הדמוקרטיה הפלורליזם וחופש הדיבור והמידע, למרות שעיתון "הארץ", "הוא מופת פדגוגי של מנהל, שמעודד את תלמידיו לגלות מעורבות אזרחית..."
הנה חילופי הדברים בינינו שהבאתי כאן לפני שנים כאשר בני למד אצלו: "רם כהן ו"צחנת הז'דנוביזם" "חדשות בן עזר" גיליון 809 21 בינואר 2013
https://benyehuda.org/lexicon/hbe/hbe00809.php
מן הארכיון
יוסף דוריאל
לחשוב מחוץ לקופסה? – לא אצלנו!
למצבים לא-שגרתיים דרושה חשיבה לא-שגרתית, אך פרשני המימסד התקשורתי שלנו ממשיכים להעלות גירה עם אותם רעיונות כושלים, גם כשהם מדברים על "לחשוב מחוץ לקופסה." כך נמנע דיון ציבורי על הרתעת החמאס בשיטת "חרב דמוקלס", שלא תסכן את חיילינו בכניסה לעזה ולא תספק חומר לזייפנים של "פאליווד", שכמו בעלילת "הטבח בכפר קנא" יצילו את האויב ממפלה מוחצת.
כל יום שעובר בלי דיון רציני בתוכנית "חרב דמוקלס" (שהצעתי בדוא"ל הקודם) מקרב את ניצחון החמאס ופגיעות נוספות בגוף וברכוש אצלנו. וצריך להבין: ניצחון שלהם לא תלוי באבידות שספגו אלא בעצם הישרדותם מול מתקפת הגוליית הישראלי. והסכנה המיידית היא – במלכודת הדבש של הסכם הפסקת אש בפיקוח גורמים זרים, ובראשם – נשיא מצרים, כחתול האיסלמיסטי שישמור על שמנת הטרור מעזה, עם השותפים הזרים שישמרו את ידי צה"ל כבולות. זה בדיוק מה שהם צריכים לחידוש מלאי הטילים שאזלו, כדי לפתוח בהתקפה חדשה עם נשק משופר. בינתיים, תחלוף ההזדמנות לשיתוק הטרור ובידוד רצועת עזה מהגבול עם סיני, כפתרון ביטחוני לטווח ארוך, בשיטה של הכרזת שטחים כמרחבי בידוד, בהם לא תאופשר תנועה כלשהי – על ידי הפגזתם הספוראדית מסוללה ניידת של מרגמות. כל זה מבלי שצה"ל יעבור את גבולות הרצועה וייתן לדמגוגים עילה אמיתית לצרוח נגד ה"אוקיופיישן".
נעמן כהן, שלמד על התוכנית שלי מ"חדשות בן עזר" הציע תוספת יצירתית מאוד הגיונית: על כל אספקה שתעבור מישראל לרצועה יוטל מכס-ייצוא לכיסוי הנזקים שנגרמו ממתקפת הטילים עלינו. ולפרשנים המלומדים, שאני כבר רואה את הבוז המתנשא על פניהם כשישמעו על כך, אני יכול להזכיר שבדיוק כך פיצתה ממשלת בריטניה הנאורה את חברת "של" על הנזק שגרם לח"י בהתקפה על בתי הזיקוק שלהם בחיפה בקיץ 1947: הם הטילו מס-קנייה מיוחד על הדלק שסופק לחברות של יהודים, ואף אחד לא פצה פה.
היטל כזה אפשר להטיל, בהודעה מראש, גם אחרי שיוסכם על הפסקת אש, וזה ישמש כ"חרב דמוקלס" מינימאלית להקטנת יצר התוקפנות של החמאס. ואם הם יגיבו על כך בתוקפנות – תופעל מיד תוכנית "חרב דמוקלס" הגדולה.
עם הפסקת האש ובלי הפסקת האש – אפשר לשלוח את רוב חיילי המילואים שגויסו למבצע "עמוד ענן" חזרה הביתה, ובתנאי שנישמר מדשדוש במקום (שכמוהו כמפלה), וננצל את המשך הירי מהרצועה להפעלת תוכנית "חרב דמוקלס" הגדולה.
ובלי קשר לכך, הגיע הזמן למתקפת הסברה שתציג את השימוש הפושע של הטרוריסטים במגינים אנושיים חיים, שגם אם ייפגעו מאש צה"ל – האחריות על כך, לפי החוק הבינלאומי, נופלת על הטרוריסטים המסתתרים בתוכם. ולנציגי התקשורת הזרה הששים לפרסם את השמצות הטרוריסטים בלי תגובה ישראלית יש לפרסם אזהרה שברגע שייתפסו נוהגים כך – יגורשו מהארץ, ללא זכות מעבר לשטחי יש"ע. מותר גם לדובר צה"ל להעיר כנגד הטענות על פגיעה באוכלוסייה אזרחית, שאם החמאס כל כך דואג להם – למה לא השקיע חלק מכספי הרכישה של נשק רצחני – בהקמת מקלטים לאזרחים, כפי שנהוג בישראל?
והערה אחרונה לממליצים הכרוניים שלא למדו היסטוריה – לחתור להסכם עם האוייב במקום לניצחון: אוייב עם אידיאולוגיה רצחנית, כמו הנאצים של היטלר, לא מנטרלים על ידי הסכמים פייסניים אלא רק על ידי ניצחון מוחץ, כפי שהוכיח צ'רצ'יל "התוקפן" שהחליף את צ'מברלין הפייסן במלחמת העולם השנייה. ההצהרות שנילחם עד שיניפו דגל לבן כבר נשכחו?
"חדשות בן עזר" גיליון 792 22 בנובמבר 2012
https://benyehuda.org/lexicon/hbe/hbe00792.php
האם נשכיל הפעם לצאת מהקופסה?
מה יש להשיב לספרדים:
ספרד רשאית לחזור לכיבוש ערבי למענו החמאס נלחם אבל יהודים לא יוחזרו לתקופת פרננדו ואיזבלה!
הקטע ה-11 של מרוץ האופניים וואלטה הופסק 3 ק"מ לסיום בעקבות ניסיונות פריצה של מפגינים נגד השתתפותה של הקבוצה הישראלית,
קיקו גרסיה, המנהל של הקטע ה-11 במרוץ, האשים דווקא את נוכחות הקבוצה הישראלית בהפרות הסדר: "עלינו להודות שנוכחות הקבוצה הישראלית לא מקלה על שמירת הביטחון של יתר המשתתפים, ואף מסכנת את שאר הרוכבים. אנחנו כמארגנים מחויבים לאפשר לה להתחרות על פי התקנון, אך זה הזמן שהקבוצה עצמה תבין את המצב. ההחלטה לא בידינו – אלא בידיהם."
גרסיה טען כי הקבוצה מתמודדת עם ליווי ביטחוני מיוחד לאורך המרוץ, אך הוסיף אזהרה ברורה: "חיי הספורטאים כאן בסכנה. אני מבין את המחאות, הן לגיטימיות כל עוד הן שקטות, אבל ברגע שהן גולשות לאלימות – כולנו נכנסים לשטח מסוכן הרבה יותר."
עוד אמר גרסיה: "בשל ההפגנות שהתרחשו עד כה במרוץ בקטע החמישי והעשירי הצטיידנו במסוקים ורחפנים נוספים כדי להעניק אקסטרה תשומת לב לנושא האבטחה. המסר היחיד שאני יכול לשלוח הוא – אני מבקש מכם לא לשכוח שזה ספורט שמעורבים בו ספורטאים, ואנחנו חייבים לנסות להגן על הספורטאים, כולם, ועל כל אנשי הצוות סביב האירוע. אנחנו מבינים את המחאות."
https://www.ynet.co.il/sport/article/rk19njhqll
כלומר הישראלים אשמים בעצם נוכחותם ועליהם ללכת.
שר החוץ של ספרד, חוסה מנואל אלבארס, אמר בראיון: "אני תומך בהרחקת הקבוצה הישראלית, כי אנחנו צריכים להעביר מסר לישראל ולאזרחיה שהיא ואירופה יכולים לקיים יחסים רק אם מכבדים זכויות אדם, כמו בדיוק כפי שהמסר הזה הועבר לרוסים. אנחנו לא יכולים להמשיך להתחרות כאילו דבר לא קרה." יש לציין כי גם לממשלת ספרד אין סמכות לנקוט בצעד שכזה. השר שמכהן בממשלתו של פדרו סאנצ'ס, שמפגין יחס עוין כלפי ישראל מתחילת המלחמה, הוסיף וכתב ברשתות החברתיות: "ספרד היא המדינה שעושה הכי הרבה למען עזה ולמען הקיום של מדינה פלשתינית בת קיימא. אני גאה בחברה הספרדית שתומכת ופועלת למען העזתים שסובלים מסיטואציה לא אנושית."
בתגובה לשכת רה"מ פירסמה הודעה בה תמכה בסילבן אדאמס ובקבוצה הישראלית שמשתתפת במרוץ האופניים וואלטה אספנייה תחת הפגנות קשות והתפרעויות של פרו-פלשתינים. בהודעה רשמית שהוציאה לשכת ראש הממשלה הערב, בה נכתב:
"עבודה גדולה של סילבן אדמס וקבוצת הרכיבה הישראלית שלא מרימה ידים כנגד השנאה וההסתה. אתם עושים את ישראל גאה."
https://www.israelhayom.co.il/sport/other-sports/article/18786915
התשובה לספרדים צריכה להיות שונה. על נתניהו ושר החוץ להוציא הודעה בהאי לישנא:
"ספרד רשאית לחזור לכיבוש ערבי למענו החמאס נלחם, אבל יהודים לא יוחזרו עוד לתקופת פרננדו ואיזבלה!" אותה תגובה יש להגיב לדברי שר החוץ של ספרד חוזה מנואל אלברס שהביע את תמיכתו במשט שיצא מברצולנה לעזה בתמיכה בחמאס, ואמר שספרד תפעל להגן על אזרחיה שמשתתפים בו.
https://t.me/asafroz/37612
שלחתי את הצעת התגובה הזו לבנימין מיליקובסקי-נתניהו ואני מקווה שישתמש בה:
https://x.com/naaman_c/status/1964234433877131415
יש לציין שבכל זאת על אף העוינות נגד ישראל, היו גם ספרדים שמחו נגד העוינות לישראל, וביקרו את מחאות הבאסקים ואת הצביעות: "כשעשיתם טרור אתלטיק בילבאו הורחקה?"
https://sport1.maariv.co.il/other-industries/article/1632084/
זה לא חלום באספמיה, יש גם צדיקים בספרד.
ודע מה שתשיב לפשיסט
אני מסכים עם כל דבריו של מנחם רהט (המסתיר את שמו המקורי) בעד גיוס החרדים לצבא. ("דע מה שתשיב", "חדשות בן עזר", 2087) דא עקא, פיסקה אחת שלו מהווה סכנה גדולה. הוא כותב: "בציונות הדתית מדינת היהודים בארץ ישראל, היא קודש, יסוד כיסא ה' בעולם."
מדינה לא יכולה להיות קדושה, או כיסא אלוהים. מדינה היא תמיד אמצעי ולא מטרה. תמצית הפשיזם היא ראיית המדינה כערך עליון והאדם כאמצעי למדינה. תמצית הדמוקרטיה היא שהמדינה היא אמצעי למען אדם. על הסכנה הזו ראיית המדינה כקדושה וכיסא אלוהים התריע כבר לפני שנים פרופסור ישעיהו ליבוביץ'.
נעמן כהן
אהוד בן עזר
יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר
שירים 1995-1955
אסטרולוג הוצאה לאור בע"מ, 2005
שער ראשון: שירים מוקדמים
מול חלונך
חִיּוּכֵךְ לֹא בָּרָא
אוֹתוֹת. וְהַדֶּרֶךְ
נִתְמַעֲטָה. עֵצִים
חַסְרֵי-צוּרָה בַּאֲפֵלָה
שָׁעוֹת בְּדוּיוֹת
הַגְבִּיהוּ, הַי –
לָחַשׁ עוֹבֵר-אֹרַח,
מוּל חַלּוֹנֵךְ
רָעַד, כְּגַנָּב –
וְהָלַךְ כִּלְאַחַר-יָד.
1962
אסטרולוג הוצאה לאור בע"מ, 2005
שער ראשון: שירים מוקדמים
מול חלונך
חִיּוּכֵךְ לֹא בָּרָא
אוֹתוֹת. וְהַדֶּרֶךְ
נִתְמַעֲטָה. עֵצִים
חַסְרֵי-צוּרָה בַּאֲפֵלָה
שָׁעוֹת בְּדוּיוֹת
הַגְבִּיהוּ, הַי –
לָחַשׁ עוֹבֵר-אֹרַח,
מוּל חַלּוֹנֵךְ
רָעַד, כְּגַנָּב –
וְהָלַךְ כִּלְאַחַר-יָד.
1962
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* "השירים הקצרצרים והמבודחים שכתב שבתאי לזוגתו, לקראת טקס יומי של הגשת תה, מציעים תשובה מסוימת לחוסר האונים של החיים בישראל בזמן הזה." ["הארץ" 4.9].
אהוד: הקוראים האינטליגנטים של העיתון לאנשים חושבים ודאי שמו שלא חשוב באיזה מדור מתפרסמת הכתבה: ביקורת ספרים, ביקורת מסעדות, ביקורת תיאטרון, נרי לבנה, וכמובן נושאים פוליטיים וביטחוניים – כל כותב חייב לשלב בדבריו על כל נושא שהוא – גינוי של נתניהו וממשלתו וביטוי של ייאוש ושל שנאה יוקדת ברוח השוקניה – למלחמתה של ישראל בכוחות הרשע הזוממים להשמידנו, ומי שלא כותב כך יש לו פחות סיכויים להתפרסם בעיתון, אם בכלל.
* אהוד: ממש מחמם את הלב לראות את אלפי הבריטים המפגינים עם דגלי בריטניה ואנגליה נגד אינתיפאדת האונס הפלילית המשתוללת גם בהפגנות הפרו-פלסטיניות והפרו-חמאסיות ברחובות עריהם המרכזיות.
בפריז יש כבר חלקים כבושים בידי האיסלם הקיצוני, ובקרוב תטעם אירופה המערבית עוד יותר את טרור האינתיפאדה המאיים עליה – בביתה, בעוד הם מנסים להציל את נפשם על ידי החרמת ישראל ואיומי העמדה לדין של לוחמים שלנו שיוצאים לחופשה באירופה!
בהפגנות למען פלסטין האירופאים המטומטמים מאבדים את עצמם לדעת ומאבדים את מדינותיהם לטובת אסלם רצחני הזומם להכניעם כמו באפגניסטן!
* גרטה: מר עזר, בן אהוד – אפילו שאתה מכנה אותי קליימט פרוסטיטוצקה (שרמוטה בשפה הפלסטינית האצילה), אני רוצה להגיד לך שאני לא מקבלת אפילו יורו אחד מקטר ומחמאס כדי לממן את השתתפותי במשט לעזרת אזרחי עזה הרעבים והמרזים-להחריד הנתונים תחת ג'ינוסייד של הממשלה הפושעת שלך – אלא כל המימון שלי בא מאבא ואימא הנהדרים שלי שגם מממנים לי את הטיפולים הנפשיים, מגיל ההתבגרות ועד עכשיו, וגם ציידו אותי בכדורי הרגעה ובסנדוויצ'ים שוודיים כדי שלא אצטרך לאכול את כריכי הטונה המגעילים שלכם.
וגם קראתי בְּעיתון שלכם באנגלית שיש סופר חשוב מאוד וחכם שעבד אצלכם ברדיו וגם הוא בדעות שלי על הממשלה הנאצית שלכם.
* שלום, אודה לך מאוד באם תצרף את כתובתי האלקטרונית לרשימת התפוצה שלך. המכתב מעניין ביותר וקריאתו מעניקה תחושת בית ושישראל הטובה עדיין קיימת. בתודה מראש, מרים.
* אהוד: ממש מחמם את הלב לראות את אלפי הבריטים המפגינים עם דגלי בריטניה ואנגליה נגד אינתיפאדת האונס הפלילית המשתוללת גם בהפגנות הפרו-פלסטיניות והפרו-חמאסיות ברחובות עריהם המרכזיות.
בפריז יש כבר חלקים כבושים בידי האיסלם הקיצוני, ובקרוב תטעם אירופה המערבית עוד יותר את טרור האינתיפאדה המאיים עליה – בביתה, בעוד הם מנסים להציל את נפשם על ידי החרמת ישראל ואיומי העמדה לדין של לוחמים שלנו שיוצאים לחופשה באירופה!
בהפגנות למען פלסטין האירופאים המטומטמים מאבדים את עצמם לדעת ומאבדים את מדינותיהם לטובת אסלם רצחני הזומם להכניעם כמו באפגניסטן!
* גרטה: מר עזר, בן אהוד – אפילו שאתה מכנה אותי קליימט פרוסטיטוצקה (שרמוטה בשפה הפלסטינית האצילה), אני רוצה להגיד לך שאני לא מקבלת אפילו יורו אחד מקטר ומחמאס כדי לממן את השתתפותי במשט לעזרת אזרחי עזה הרעבים והמרזים-להחריד הנתונים תחת ג'ינוסייד של הממשלה הפושעת שלך – אלא כל המימון שלי בא מאבא ואימא הנהדרים שלי שגם מממנים לי את הטיפולים הנפשיים, מגיל ההתבגרות ועד עכשיו, וגם ציידו אותי בכדורי הרגעה ובסנדוויצ'ים שוודיים כדי שלא אצטרך לאכול את כריכי הטונה המגעילים שלכם.
וגם קראתי בְּעיתון שלכם באנגלית שיש סופר חשוב מאוד וחכם שעבד אצלכם ברדיו וגם הוא בדעות שלי על הממשלה הנאצית שלכם.
* שלום, אודה לך מאוד באם תצרף את כתובתי האלקטרונית לרשימת התפוצה שלך. המכתב מעניין ביותר וקריאתו מעניקה תחושת בית ושישראל הטובה עדיין קיימת. בתודה מראש, מרים.
שועלה
מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981), שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.
בעריכת הלית ישורון
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020
הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)
ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978
או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il
המחיר 59 שקלים לפני משלוח
אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.
הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.
הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2184 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה עשרים למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
פרופ' יוסי גלרון ב-Ohio State University
פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
http://benezer.notlong.com
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את אלפי הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
http://benezer.notlong.com
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את אלפי הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021]
"שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.23].
פינת המציאות: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'
עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,089 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,692 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-106 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,636 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-107 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר
עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-16מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ (171 עמ') "ידידי יצחק אורפז"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ "אורי שולביץ איננו"!
אורי שולביץ, יהודה אטלס, דני קרמן, אהוד בן עזר, ואחרים.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי.
*
קישור לבלוג של דני קרמן המוקדש לאורי שולביץ:
https://dannykerman.com/2025/02/21/shulevitz
*
את צרופת הקובץ "יהושע קנז – דברי חברים"!
רות אלמוג, אהוד בן עזר. עזי שטרן. יפה ברלוביץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"
עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת דאוד אבו-יוסף.
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!
Adi עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
הבלוג של דני קרמן
https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer
דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים
כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר
כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'
עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,089 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,692 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-106 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,636 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-107 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר
עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-16מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ (171 עמ') "ידידי יצחק אורפז"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ "אורי שולביץ איננו"!
אורי שולביץ, יהודה אטלס, דני קרמן, אהוד בן עזר, ואחרים.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי.
*
קישור לבלוג של דני קרמן המוקדש לאורי שולביץ:
https://dannykerman.com/2025/02/21/shulevitz
*
את צרופת הקובץ "יהושע קנז – דברי חברים"!
רות אלמוג, אהוד בן עזר. עזי שטרן. יפה ברלוביץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"
עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת דאוד אבו-יוסף.
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!
Adi עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
הבלוג של דני קרמן
https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer
דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים
כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר
כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר
עד כה נשלחו קבצים חינם ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ PDFחינם
עד כה נשלחו קבצים ל-2,253 נמעני המכתב העיתי
ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.
הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!
📑 בגיליון:
- שירי אסתר ראב: שִׁיר לְאֵיבִּי נָתָן
- יורם אטינגר: סיוע חוץ אמריקאי לישראל:
- עמנואל בן סבו: 1. ברוך שעשה לנו נס
- אורי הייטנר: צרור הערות 7.9.25
- פוצ'ו: מכתב לאודי: רק ביבי יכול לשמח אותנו
- יצחק הילמן: על האופק והלאה
- אהוד: בישראל כבר נערכים להכנת כריכי טונה לקראת הגעת המשט של שרמוטת האקלים גרטה תונברג, ועצירת משתתפיו והחזרתם לארצות מולדתם. אין טעם לשפוט ולאסור אותם כאן כי זה רק יגביר את הפרסום שלהם שעליו יקבלו ודאי בונוס מקטר ומארגונים אנטישמיים אחרים המממנים אותם. קיימת גם אפשרות שהים ההפכפך יהפוך אותם ויהיה צורך למשותם מן המים:
- אהוד בן עזר: הנאהבים והנעימים
- אורית כרמון: סיפור חצר ילדותי בפתח תקווה בבניין שהוקם בשנת 1930 על ידי סבי, ברוך בן עזר, שהיה הבן הראשון בפתח תקווה.
- עם האילם שפירא בדמשק, 1917: מתוך: אהוד בן עזר, "המושבה שלי", 2000
- משה גרנות: 1. עיון ב"האומה" גיליון 239, אוגוסט 2025
- יוסף עוזר: שירים ששלחתי לכתב העת גג
- עקיבא נוף: הקפלניסט הראשון אורי אבנרי
- רוביק רוזנטל: הבנים של אביב, הנכדים של סטף
- נעמן כהן: דגל (מרק סייקס האנגלי) פלסטין הונף על ידי ממשלת סקוטלנד מחוץ לבית סנט אנדרו. מטה ממשלת סקוטלנד באדינבורו
- אהוד בן עזר: יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר
- ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":: * "השירים הקצרצרים והמבודחים שכתב שבתאי לזוגתו, לקראת טקס יומי של הגשת תה, מציעים תשובה מסוימת לחוסר האונים של החיים בישראל בזמן הזה." ["הארץ" 4.9].
- שאר הגליון