שתי מילים נכנסו ללקסיקון הפוליטי בשבוע שעבר: "כפכפים" ו"תחביב". בשתיהן נעשה שימוש עגום בשיח הפוליטי המתלהם שלנו. "כפכפים" הם פרי היוצר הקריאטיבי, בשלוף, של ראש הממשלה במפגשו עם עיתונאים. ב-7 באוקטובר – אמר – חמאס תקף "עם כפכפים, קלצ'ניקובים וטנדרים," ומיד זכה לשטף של ביקורת נוקבת ומלגלגת.

מה לא נכון פה? וכי לא ראינו אספסוף עזתי, רבים מהם בכפכפים לרגליהם, מגיעים בגל הפלישה השני ליישובים על מנת לבזוז אותם? ראינו אפילו זקן מדדה במהירות על קביו, לקחת מכל הבא ליד, ולהשתתף במסע הרצח. אם כך, אולי נתניהו היה צריך להוסיף את המילה "קביים"?

ראש הממשלה ניסה כנראה לגמד את פורעי החמאס, ולהאדיר את מחדל הצבא, בעוד אשר כולנו ראינו מחבלים מיומנים צבאית, חמושים במיטב האמל"ח, עם מודיעין אמיתי, יודעים את משימתם – להרוג, לשרוף, לחסל יהודים כמה שיותר. על נתניהו היה להוסיף פרטים אלה.

לא על ה"כפכפים" ראוי לבקר את נתניהו בהופעתו לפני העיתונאים, אלא על התבטאות אחרת שלו, שעליה מיהר להתנצל. אמירתו נעדרת הידע על עין-השלושה ("לא קרה שם כלום"), קיבוץ שאיננו כל-כך בעין התקשורת, כמו שכניו ניר-עוז, בארי וכפר-עזה, אבל גם לעין-השלושה – שהוקם במקומו של נווה-יאיר, של יוצאי לח"י – חדרו עשרות מחבלים והרגו ארבעה מחבריו.

כך או כך, הופעת נתניהו – שעמד היטב, בקור רוח, מול סוללת העיתונאים, השיב לכל השאלות – תיחקק לעד כ"נאום הכפכפים", כשם שאי-אפשר לשכוח את "נאום הקופים" של דוד לוי ז"ל.

לעומת כפכפי נתניהו, עוררו סערה גדולה דברי יאיר גולן על "התחביב" הישראלי להרוג ילדים בעזה. עיתוני סוף השבוע, וכל תוכניות הטלוויזיה והרדיו, עסקו בהתבטאות הפושעת הזאת, שהסבה נזק גדול לישראל ברחבי העולם.

הנה כוחה של מילה אחת – שקרית, חסרת אחריות – שכל שונאי ישראל קפצו עליה שכמוצאי שלל רב. גנרל ישראלי, לשעבר סגן הרמטכ"ל, ראש מפלגה, מטיח בעצמו על ממשלת ישראל, על צבא ישראל, על חיילי צה"ל, דברים שגדולי אויבינו בתעמולתם האנטישמית, מכזבים עליה.

הוא עצמו, ברוב יהירותו, מסרב להתנצל. מקצין וקובע שהמלחמה – פוליטית. מאיים שמערכת הבחירות הבאה תהיה האלימה ביותר.

אותנו גולן אינו מפתיע. כריזמתי, רהוט, חסר מעצורים בדיבורו, כל מילה שיוצאת מפיו מחושבת. כך עוד מאז היה במדי צה"ל כאשר "זיהה" אצלנו, כביכול, תופעות מגרמניה משנות השלושים, נאום שבדיעבד נרשם כהקדמה לקראת כניסתו לחיים הפוליטיים, כראש מחנה השמאל הקיצוני.

אין אצל יאיר גולן מקריות, לא בדיבור ולא בתיפקוד. הוא מופיע בהפגנות, נושא נאומי הסתה, אינו בורר במילותיו, מתריס בכוחנות נגד מתנגדיו, גם שולח ידיים. בקיצור – איש עם תחביבים מסוכנים, שיש עוד המתפתים לתמוך בו.

ככל שמילה אחת יכולה לגרום לנו נזק עצום – ואכן גרמה – הסכנה הנשקפת מתורת יאיר גולן היא בעיקר אחרת. הוא מתיימר להיות התחליף כביכול לגדולי מפלגת העבודה. מה לו וליגאל אלון, יצחק טבנקין, לוי אשכול ואפילו יצחק רבין?

אבוי לנו אם "הדמוקרטים" רואים עצמם כמייצגי "העבודה" ההיסטורית שהתפוגגה ואיננה עוד. זו אינה אותה גברת ולא אותה אדרת. זו לכל היותר מפ"ם או מר"צ, אף הן היו ואינן עוד, באיצטלה חדשה. אין לנו במפה הפוליטית העכשווית מפלגת שמאל-מרכז-אחראית, כפי שהיו מפא"י, המערך והעבודה. יש לנו מפלגה ומנהיג, שמבקשים להחליש את ישראל.

כולם מתעסקים במילה אחת שפלט – ולא במקרה – יאיר גולן, אבל פחות שמים לב לכלל התבטאויותיו. הוא וחבריו לאופוזיציה, בתמיכת פרשנים מסויימים בתקשורת, נוקטים בשפת ביבים ככל שמדובר בביבי. דירדרו מטה את השיח הציבורי, הוסיפו ללקסיקון הפוליטי עוד צמד מילים – "מכונת תרעלה" – ומבזים את הדמוקרטיה שלנו.

אני רואה את עיקר הסכנה הנשקפת מגולן וחבריו, באידאולוגיה שהוא מייצג ומטפח. לאמור: הפסקה מיידית של המלחמה בעזה בלי השמדת חמאס והקמת מדינה פלסטינית ביו"ש.

מסתבר שגם לאחר הניסיון המר עם הנסיגה רצועת עזה, שאליה הוביל אותנו אריאל שרון ז"ל, אשר תוצאותיה המרות נחסכו ממנו לראות, עדיין ישנם אצלנו פוליטיקאים המשתעשעים ברעיון הנסיגה מיו"ש, או ביו"ש, והפקרת חבלי מולדת אסטרטגיים אלה לידי מבקשי נפשנו.

את דגל הנסיגה הזאת מובילים יאיר גולן ו"הדמוקרטים" שלו, כשמצטרפים אליו כמה אלופי מיל', רל"ביסטים ואנשי שמאל קיצוני. הירידה המהירה בסקרים של "הדמוקרטים" בסוף השבוע, בעקבות מילה אחת לא חביבה, שהשמיע מנהיגם, אולי תחזק את מגמת ההצטמקות של מפלגה זו. תגביר את הרגש הלאומי. העם ברובו המכריע לא עם גולן.

יוסי אחימאיר

ירושלים היא המרכז

כבכל שנה ב-58 השנים האחרונות תציין מדינת ישראל את יום השנה לשחרור המחצית המזרחית של בירתה מידי הכובש הירדני. בתוך שלל הסיסמאות שיפיצו מנהיגי ישראל בטקסים לרגל יום ירושלים הבא עלינו לטובה יהיה מקום בולט למסר שתמציתו: להעמיד את ירושלים בירת ישראל במרכז. מגמה זו התחזקה לפני שנים אחדות כאשר הנשיא טראמפ קבע בירושלים את מקום מושבה של השגרירות האמריקאית. רק מדינות בודדות הלכו בעקבות ארצות הברית ונקטו צעד דומה. רוב "העולם" – וגם ישראלים לא מעטים – ממשיכים להתנכר לירושלים ומוכנים להסגיר חלקים חשובים בה פעם נוספת לכובש ערבי. אין מדובר רק על "שכונות קצה" של העיר המזרחית, אלא על הלב, על העיר העתיקה והר הבית.

ישראל הרשמית מזכירה מגמה זו מדי פעם, אבל, האם ישראל עצמה פועלת בנחרצות ובהתמדה כדי להעמיד את ירושלים במרכז?! לא קשה למצוא דוגמאות לכך שדווקא ישראל אינה מעמידה את בירתה במרכז.

כך, לדוגמא, רבות מישיבות הממשלה וועדת השרים לענייני ביטחון ("קבינט" בלעז) מתקיימות בתל-אביב, שאיננה בירת ישראל. אפילו אם מטעמי נוחות וצורכי המלחמה חשוב להתכנס סמוך למטכ"ל (שאף הוא בתל-אביב ולא בבירה), אין הצדקה לקבל אורחים זרים בתל-אביב במקום בירושלים. לא מדובר רק בשרים, אלא בראש הממשלה עצמו. הנוחות של קבלת אורחים בתל-אביב פוגעת במעמד ירושלים.

לא מיותר להזכיר שראש הממשלה עצמו העתיק את מקום מגוריו מירושלים הבירה לשכונת יוקרה במישור החוף, ושחלק מבני משפחתו שוהה כבר זמן רב במיאמי, לבושתנו. כדאי לשאול ביושר: האם ישראל עצמה עושה כל שביכולתה כדי להעמיד את ירושלים במרכז? התשובה: לא!

ירושלים היא עיר הבירה; ירושלים היא המרכז הגיאוגרפי של ארץ ישראל המערבית; ירושלים היא העיר הגדולה בישראל, והיא כפולה בגודל האוכלוסייה ובשטח בהשוואה לתל-אביב. אף על פי כן, בשיח הציבורי והתקשורתי, הביטוי "אזור המרכז" מתייחס בעקשנות לאזור תל-אביב, ולא לירושלים. אין הצדקה לכך.

ירושלים היא עיר הבירה, אבל משרדי הממשלה (וגם רשות השידור, בנק ישראל, ועוד) מחזיקים שלוחות מיותרות ויקרות בתל-אביב; ועדות של הכנסת מתכנסות מדי פעם בתל-אביב; שלא לדבר על מחנה מטכ"ל המתעצם לעומק ולגובה בתל-אביב במקום בעיר הבירה. מן הראוי היה שיעבור למצודת כפיר בצפון ירושלים, ויתרום בכך להעברת אלפים רבים של משפחות צעירות לירושלים.

רשות השידור "הממלכתית" (?) פותחת את שידוריה בהכרזה "קול ישראל מירושלים", אבל בפועל השידורים מתבצעים מאור-יהודה, פרבר של תל-אביב, סמוך למחלף מסובים. המשמעות: ההכרזה "קול ישראל מירושלים" אינה אלא אחיזת עיניים אם בפועל השידורים מתבצעים מאור-יהודה.

עד מלחמת ששת הימים נמצאה הבירה בקצהו של כביש צר שהתפתל והוביל אליה כתחנה סופית נידחת. אבל, כבר 58 שנים שאין זה המצב, לשמחתנו. שחרור יהודה ושומרון העמיד את העיר במרכז, גם הגיאוגרפי (מבחינת מזרח-מערב), בשעה שתל-אביב נמצאת בירכתי מערב.

מאז הדרכים מובילות ממנה לא רק מערבה. מאז מתקיים "ופרצת ימה וקדמה, צפונה ונגבה." כך, למשל, התיירות למדבר יהודה וים המלח עוברת בעיקרה דרך ירושלים, ונסיעות מירושלים לאילת או לצפון הרחוק נעשות דרך כביש 90 לאורך בקעת הירדן והערבה.

מדי פעם מתפרסמים נתונים על הגירה שלילית מירושלים. נכון היה לפרסם במקביל גם נתונים על הגירה שלילית מתל-אביב. לעיתים האחרונים גבוהים יותר.

ועוד, מתחום התחבורה: נמל התעופה הבינלאומי של ישראל – נמל התעופה בן גוריון – נמצא בין שתי הערים ומשרת את שתיהן. אבל, הסימון המקוצר שלו הוא TLV ולא JLM (הסימון JER כבר תפוס). האם כך מתייחסת מדינה אל בירתה? מדוע לא לתת ל לנתב"ג את הקוד JLM?

וכן: נהוג בעולם שמניין הקילומטרים מתחיל מנקודה מרכזית בעיר הבירה: הבית הלבן בוושינגטון, הכיכר האדומה במוסקבה, קתדראלת נוטר-דאם בפריז. ובישראל? אמנם, בתקופת הכיבוש הרומי התחיל המניין בקרבת שער שכם של ימינו, ובתקופת הכיבוש הבריטי שימש שער יפו כנקודת האפס למדידת מרחקים, אבל במדינת ישראל הריבונית (?) ההתחלה היא בנקודה אלמונית, לא-מרכזית ולא בעיר הבירה, אלא אי-שם בקרבת מחלף קיבוץ גלויות בתל-אביב, וירושלים מצויה בערך בקילומטר ה-60 מתל-אביב.

בחלק מהסוגיות שנמנו לעיל אפשר לטפל באופן מיידי, ואפילו לא יקר. חלק אחר מחייב פעילות ממושכת. אבל, כל עוד בישראל הרשמית והתקשורתית ההתייחסות לירושלים היא כאל שוליים ולא כאל המרכז, קשה לצפות מאחרים שיעמידו את ירושלים במרכז. יום ירושלים הוא יום מתאים לשינוי כיוון בנושא זה.

ד"ר רון בריימן היה יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי.

אפוקליפסה עכשיו!

פורסם לראשונה ב"חדשות מחלקה ראשונה", 26 מאי 2025.

47 שנות מו"מ עם משטר האייתולות מבהירות שארה"ב רואה במשטר בר-שיח פרגמטי. אבל, בעוד ארה"ב רואה במו"מ עם איראן וארגוני טרור הסמוכים על שולחנה צעד לקראת התפייסות ודו-קיום בשלום, משטר האייתולות רואה במו"מ ובהסכמים צעד למימוש חזון הכרעת "הכופר המערבי" והשלטת האסלאם השיעי על העולם.

בניגוד לארה"ב המעניקה משקל רב לשיקולים עסקיים (Money Talks) בגיבוש מדיניות חוץ וביטחון, משטר האייתולות מעניק משקל מכריע לחזון פנאטי בן 1,400 שנים. מאות מיליארדי דולרים שהורעפו על איראן ב-47 שנות מו"מ לא הפסיקו את היצוא האגרסיבי והאנטי-אמריקאי של המהפכה האסלאמית, ובכך ממחישים עד כמה החזון הפנאטי קודם לשיקולים פיננסים ודיפלומטים. נחישות ארה"ב להתמיד במו"מ עם משטר האייתולות, למרות הרוח הגבית שהמו"מ מעניק למדיניות אנטי-אמריקאית, הזניקה את משטר האייתולות ממעמד משני בזירה הבינלאומית ב-1979 למעמד בכיר ב-2025, עם זרועות טרור, מלחמה והברחת סמים מהמזרח התיכון, דרך אפריקה עד אמריקה הלטינית ואדמת ארה"ב.

משטר האייתולות שואב השראה מהאסלאם השיעי-תרייסרי שהושרש ע"י מייסד הרפובליקה האסלאמית ומנהיג המהפכה האסלאמית אייתוללה חומייני, ומקובל על כ-80% מהשיעים. הם מאמינים שהאימאם ה-12, מוחמד אל-מהדי שנעלם בשנת 939 ישוב במציאות אלימה של סבל שיעי ודם "כופרים", כדי להביא לעולם צדק המושתת על עקרונות השיעה, שהיא, כביכול, הדת הלגיטימית היחידה בברכת האל. לפי מורשת חומייני, השלטון המוחלט באיראן הוא בידי ההנהגה הדתית, עד שובו של אל-מהדי, אשר יש להחישו באמצעות הפלת המשטרים הסונים והכרעת "הכופר" המערבי, ובמיוחד "השטן הגדול האמריקאי".

תפישת העולם של חומייני הושפעה גם ע"י המייסד והאידיאולוג המובילים של "האחים המוסלמים", חסן אל-באנה וסייד קוטב, ובמיוחד ע"י קרב כרבלא (680) שהוא מקור הקרע סוני-שיעי ועקרונות הנקמה והקרבת-החיים, ומצוין מדי שנה באירועים רשמיים והמוניים ב"יום העשורא". אמנם הקוראן מעודד הקרבת-חיים לשם-שמיים (סורה שלישית 169: "אל תחשוב שאלה שנפלו במערכה בשביל אללה מתים הם, כי חיים הם אצל ריבונם, ונהנים מהשפע שהוא מספק להם"), אבל מורשת חומייני מעודדת הקרבת-חיים פרו-אקטיבית (לשם-שמיים ובמחשבה-תחילה) בהשראת מורשתו של האימאם חוסיין בן-עלי שנהרג בקרב כרבלא.

המנהיג העליון הנוכחי, אייתוללה חמינאי, משלב את החזון השיעי התרייסרי במדיניות פנים וחוץ של איראן, ומדגיש זאת בהתנהלות "משמרות המהפכה האסלאמית". המשמרות מופקדים על קשרי איראן עם משטרי וארגוני טרור ברחבי העולם, לקידום הופעתו המחודשת של האימאם אל-מהדי, ע"י הכרעת "השטן הגדול האמריקאי" ומוצבו הקדמי במזרח התיכון, ישראל.

מעצבי מדיניות מערביים מתרשמים מכישורי משטר האייתולות בניהול מתוחכם של מו"מ ומלל רהוט ומונחה-שלום, אבל מעש האייתולות הוא מונחה חזון אפוקליפטי בן 1,400 שנים, המנוגד לדו-קיום בשלום ועמידה בהסכמים עם "משומדים" סונים ו"כופרים" מערביים. החזון האפוקליפטי מוטמע בחוקת איראן מ-1979, מערכת החינוך, דרשות המסגדים והתקשורת הרשמית, והפך את איראן מ"השוטר האמריקאי של המפרץ הפרסי" למוקד עולמי מוביל אנטי-אמריקאי של טרור, מלחמות, הברחת סמים והלבנת הון.

מעצבי מדיניות מערביים נוטים להתכחש למרכזיות החזון האפוקליפטי במדיניות משטר האייתולות. הם מעדיפים ניהול מו"מ על בסיס מציאות חלופית מונחית-עסקים ודו-קיום בשלום, מעודדת ונוחה יותר, על פני התמודדות עם מציאות מזרח תיכונית מונחית-חזון בן 1,400 שנים, מתסכלת ומדממת (זוכרים את "המזרח התיכון החדש" של אוסלו?!)

מו"מ עם – והטלת סנקציות כלכליות על– משטר האייתולות מאפיינים את מדיניות ארה"ב כלפי איראן מאז 1979, ולא הביאו להתמתנות האייתולות, אלא שידרגו באופן דרמטי את יכולותיהם האנטי-אמריקאיות. המשך מדיניות המו"מ והסנקציות – והימנעות מיוזמה לשינוי משטר באיראן – יביא לעולם את המשטר הגרעיני האפוקליפטי הראשון בהיסטוריה האנושית, ויעניק רוח גבית לחסידי חזון ההופעה המחודשת של האימאם ה-12, מוחמד אל-מהדי.

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

אם לא הקלטתי אותו בחשאי

מתוך היומן, 1966

11.7.66. כ"ג בתמוז תשכ"ו. ירושלים. אתמול סיימתי את הריאיון עם קורצווייל בפגישה נוספת עימו בביתו. עתה מחכה לי עבודה שחורה רבה בכתיבת הריאיון.

[לא ציינתי בשעתו ביומן, ולכן אני לא זוכר אם הדבר קרה בפגישה ראשונה או שנייה. נדמה לי שאירע בראשונה. אני באתי ועימי רק אגודת דפים ריקים מהודקים בקפיץ לקרטון-כתיבה קשיח, ועט, כדי לרשום מפיו. בתום הפגישה, כאשר כבר קמתי ללכת, שאל אותי לפתע, בקול חשדני שיכולתי לחוש בו פאראנויה קלה, ובמבטא "ייקי" – אם לא הקלטתי אותו בחשאי. אמרתי לו שלא, וכי כיצד יכולתי, הרי אין עליי דבר מחוץ ללוח שעליו הניירות, והמחשתי זאת בתנועת הגוף. אך הוא אמר ששמע, או שהוא יודע, שיש מראיינים שמסתירים עליהם מכשיר-הקלטה ומקליטים בחשאי את דברי המרואיין ואחר-כך מפרסמים אותם ללא רשותו.

אותה עת לא היה לי מכשיר-הקלטה, ובכלל, מכשירים אלה היו מאוד מסורבלים בסרטים מגנטיים על סלילים קטנים, ולא היה בנמצא מכשיר זעיר שמוצמד לגוף או מוסתר בתיק קטן. אבל אני הרגשתי שהוא עדיין חושד בי שאולי באתי לרגל אחריו ולהקליט דברים שלא נועדו לפרסום. אולי לכן דיבר מאוד בזהירות על פרופ' גרשם שלום.

ואכן, בסופו של דבר פסל קורצווייל את הריאיון עימו, בעיקר משום שלא רצה להופיע יחד עם שלום ושאר הפרופסורים הירושלמיים. לכן הריאיון עימו אינו כלול במהדורה האמריקאית משנת 1974, ורק שנים אחרי מותו (הוא התאבד בתלייה בביתו) קיבלתי רשות מאלמנתו (מרגוט), אישה נחמדה, רגישה ותרבותית מאין-כמוה, לפרסם את הראיון במהדורה העברית של "אין שאננים בציון" משנת 1986].

אסטרולוג, 2001

פרק שלושים ושניים

לשוט בקליפת אבטיח. סוליות החשיש החסרות לבן-דודי אבנר, ששמע את בן-גוריון מפליץ

עלי בן ג'וואד מוסתקים רצה לבוא למושבה לבוש בשרוואל הלבן, חגור באבנט הכחול, חבוש בתרבוש האדום, והפרח הריחני באוזנו.

הוא לא חשש מבני-האיכרים, פן ילעגו למכנסיו הרחבים, בסגנון ספני יפו, ויאמרו שהערבים לבושים כך כדי שאם פתאום ייוולד לאחד מהם מוחמד קטן, הוא לא יפול ארצה אלא יצנח לתוך השרוואל.

אבל דודי ואבי הפצירו בעלי לרכוש ביפו לבוש אירופי ולבוא למושבה הפעם כשהוא לבוש עלא-פראנג'י.

כאשר הופיע בחצר-סבי היה לבוש באורח כה משונה, שבני-הבית התאפקו בכל כוחם שלא לפרוץ בצחוק למראהו.

כפות-רגליו הענקיות היו נתונות בסנדלים רחבים בצבע האבק, כי שום סנדלר יפואי לא הצליח לתפור נעל שתתאים לגודלו. המגבעת האירופאית על ראשו דמתה לכובע זעיר על ראשו של ליצן בקרקס. חליפת בגדים ששאל בלי רשות מארונו של הקונסול האיטלקי חובב-הנערים ביפו, שעה שהוד-מעלתו התכופף בתחתונים מופשלים בחדר הסמוך, שקוע מאוד בתחביב הבעילה שלו – חליפה זו היתה צרה על עלי עד להכאיב. הוא פסע בה בקושי וברגליים פשוקות, עד שניראה כאילו הוא עצמו השתופף בפעילות הקונסולרית.

אינני יודע אם נכון אני נוהג בחושפי פרטים שכאלה, אך אולי הגיע הזמן שאגלה כי גם בגילי המתקדם, הריני איש זקן כיום – הדיוק ההיסטורי הוא נר לרגליי ותומך לביצים שלי, ומבלעדיו אנא אני בא?

עלי הוזמן למיטבח ושם הפליא את סבתי ואת דודתי יעל כאשר הרים באצבעותיו את קציצות הגפילטע-פיש שבהן כיבדוהו ובלע אותן בלועו הענק בזו אחר זו עד שכילה כל מה שנישאר בקערה.

בינתיים אספו דודי ואבי מחבריהם בגדים ונעליים לעלי, אך עד מהרה התברר שאין עוד גבר במושבה במידותיו של עלי – אלא יוסקה המרסק עצמו. דודי אלכס, שידע לטפס על צינורות כזיקית וללכת בצמרות העצים מענף לענף כסנאי, טייל אל חדרו של יוסקה מבעד לחלון הפתוח ושלף מהארגז חליפת בגדים.

הם טרחו להתאים נעליים ובגדים לעלי מוסתקים, והוא מצידו עסק, בצריפון הרחצה שבחצר, בשטיפת ביציו הגדולות, שמהיותן כרגיל מלוחות ממי הים, בערו עתה בגלל השפשוף, וכאבו מהחיכוך והתנפחו מלחץ המכנסיים האירופיות שמעודו לא התנסה בהם, ועוד בהליכה ברגל בדרך החול מיפו למושבה.

בעודו רוחץ ביציו עסקו דודי ואבי בהתאמת שמלה ופיאה ונעלי עקב לעזרא קובלמן השתקן, שהסכים לשאת שמשיה וללכת יד ביד וזרת בזרת עם עלי מוסתקים לכל אורך חובבי-ציון, הרחוב הראשי של המושבה, מבית סבא עד לגן המייסדים.

עזרא היה בנו של קופל קובלמן, האיכר שבשנותיה הראשונות של המושבה שיחק את ושתי ואת אסתר המלכה וגם נשלח לביאליסטוק ולפינסק כדי להשפיע על היהודים שהיו קשורים לתנועת חובבי-ציון לקנות חלקות במושבה.

מטבעו היה בעל נטייה להפריז בדבריו ולצייר את המציאות בצבעים ובתיאורים שהיה בהם הרבה מן הרצוי ומעט מן המצוי, למשל, הקושי להוציא לחם מן הארץ. איש כמוהו נחשב פעם להוזה, מר גוזמאי-הבדאי, בלופר וצי'זבטניק, ואילו היום הפך מקצועו מכובד מאוד – יחצ"ן, תדמיתן, מקדם מכירות וקופירייטר.

צרות רבות עברו על האיש התמים, העליז ורב-הגוזמאות קופל קובלמן. בעבודתו החקלאית לא הצטיין במומחיות יתירה. כשהיה עליו לזרוע את שדהו דורה ושומשמין, ולשם כך צריך רק רוטלים אחדים של זרעים, הלך וקנה מיטען גמל שלם, כמות שיכלה להספיק לזריעת כל שטח אדמתה של המושבה.

בתקופה שבה נעזבה המושבה, בעיקר בגלל האיסור על עבודת האדמה בשנת השמיטה הראשונה להיווסדה, נאלץ קובלמן לחזור לירושלים. אשתו מתה עליו והשאירה אותו מטופל בחמישה ילדים. את צעיר-בניו, עזרא, מסר לבית-היתומים הראשון שנוסד בעיר, ושאותו ניהל המחנך דוקטור וילהלם-זאב הרצברג משטטין שבגרמניה.

הייקה המסור נרדף על-ידי חוגי הקנאים בראשות הרב דיסקין ואשתו, הרבנית מבריסק, שניהלה את ענייני בעלה ביד רמה והיתה לשם דבר בירושלים בשתלטנותה ובקנאותה. אמרו עליה שהיא מושכת את בעלה בזקן, וגם שהיא משעשעת אותו בסתר בסיפורים מן הגזעטען ומן הביכלעך, מהעיתונים ומהספרונים.

דוקטור הרצברג נחשב בעיני הקנאים לאדם משכיל, שאינו שומר די על הצביון הדתי של מוסדו. יום אחד, כאשר עבר הדוקטור בסימטה, שפכו קנאי ירושלים על ראשו דלי מלא צואה יהודית, צורת הפגנה שהיתה מקובלת בתקופה שקדמה לידוי האבנים.

כך עוללו לימים גם למר"ן הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצג"ל. הרב קוק מצא צידוק למפעלם של החלוצים החילוניים, באומרו שהם כקליפות שיש להן קיום מכוח היאחזותן בניצוצות הקדושה ויניקתן ממנה. ואולם ה"ניצוצות" הירושלמיים דחו אפילו את התירוץ הדחוק של הרב קוק, (שאמנם גם הוא ראה בנו, בחופשיים, הפוטרים עצמם מעול תורה ומצוות, ראה רק קיום של קליפות, שסופנו להיבטל וליפול לתהום דנוקבא רבא), ואולם הקנאים הירושלמיים כינו את הרב קוק בשם "ציוניסט" ו"מסית ומדיח" וכאשר ביקר אצלם הפכו גם על ראשו דלי מלא צואה כשרה, הקרוייה בשפה נקייה – גרף רעי.

הרב והרבנית דיסקין ומחנה עושי-דברם לא בחלו באמצעים כלפי מתנגדיהם, מה עוד שבאותה תקופה יסדו מקורביהם את בית היתומים דיסקין, על שם רבם, והתחרו בבית היתומים של דוקטור הרצברג על קבלת סיוע מנדבנים וממוסדות יהודיים מחוץ-לארץ.

מה שיפה במחלוקות הללו, מאז ועד עתה, הוא שכמעט לכולן נמצא הסבר כלכלי מוצק, שאפשר ללומדו וללמדו גם על פי תורתו של ר' קארל מארכס.

הקנאים הפסיקו את חלקו של קובלמן בכספי ה"חלוקה", וגזרו שאיש לא ישכיר לו דירה. כדי להמחיש את האיומים התנפלו שליחיהם יום אחד על דירתו, כאשר נמצאו בה רק ילדיו הקטנים – הם השליכו החוצה את הילדים, ואחריהם את כלי-הבית והרהיטים אל לב הסימטה, והכריזו על קובלמן שהוא מוחרם מעדת ישראל על אשר נתן את בנו הקטן לבית היתומים של הדוקטור הרצבר"ג ימ"ש, ראשי-תיבות: הלך ראש צפעונים ברא ראשית גיהינום, ימח שמו.

במסע היחצ"נות שלו התארח קובלמן אצל משפחה יהודית של חובבי-ציון בביאליסטוק, שתה טה, קינח בעוגת לקח טעימה ופיטם את מקטרתו. זו היתה מקטרת-עץ קטנה וכהה כעין הפחם, שמעולם לא משה מפיו והיתה לו כאחד מאיברי גופו. המקטרת שמורה עד היום במוזיאון בית התפוצות בעיר העברית הראשונה, תל-אביב, והיא הינה לעת-עתה הפריט היחיד שם ששייך לארץ-ישראל.

קובלמן ישב וסיפר לנוכחים על נפלאות ארץ-ישראל:

"יושב לו יהודי על אדמת הקודש בביתו הקטן, הלבן, והעטוף כולו ירק אילנות, וליד החלון עץ-לימונים. פותח לו היהודי את חלון-ביתו, שולח ידו וקוטף את אחד הלימונים, חותך ממנו חתיכה ושם בכוס הטה שלו. וכשהוא צריך עוד, הריהו שוב פותח את החלון וקוטף מאותו עץ. יושב לו יהודי בביתו, על אדמת מולדתו, מוקף כולו עצים רעננים, תאווה לעין. אוכל פירותיהם בעצמו ומאכיל אותם לאשתו ולבניו, ממש כמו בתוך גן-האלוהים בעדן."

שאל אותו בעל-הבית, חובב-ציון מושבע שכבר החל בהכנות לעלייה: "ר' קופל, האם אני צריך לקחת לארץ-ישראל את החליפה ואת הצילינדר?"

"צילינדר?! אתה שואל אם להביא כובע צילינדר? – הרי אמרתי לכם בפירוש: ארץ זבת חלב ודבש, כל עץ וכל שיח, ענפיהם מטפטפים עסיס. למה לך צילינדר? הלא תלכלך אותו בדבש! השאר אותו כאן, אין בו ובשכמותו צורך בארץ-ישראל."

"ומה טיב אדמות המושבה?" היקשה יהודי אחר. "קראנו בעיתונים ידיעות רעות, שמועות זוועה, על מצב הירקונים, על השטפונות, הבצורת, הארבה..."

"אני רואה שאתם מושפעים יותר מדי מן הכתוב בגזעטען," השיב להם קובלמן. "קוראים בעיתון על נשים מופקרות, אז מה – כל הנשים מופקרות? קוראים בעיתון על מלכים נואפים, אז מה – כל המלכים חייבים מיתה? רוצים אתם לדעת מה טיבן של אדמות המושבה? הרי לכם פרט אחד שממנו תוכלו ללמוד על השאר: על גדות הירקון גדלים אבטיחים בשיעור שכזה, שאת מחצית האבטיח אוכלת לשובע משפחה שלימה וזה מזונה למשך היום, יחד עם גבינת-צאן מלוחה שמגבנים אותה מחלב העז הרועה על הגדה הירוקה. וכשמסיימים – מנגבים את המחצית הריקה, פורשים בה שטיח, שמים משוט, מתיישבת לה המשפחה בתוך קליפת האבטיח, שקיבלה צורת סירה או בוצית, ומפליגה בה על מי הירקון. לפעמים לשם טיול, ולפעמים לשם ציד דגים. אלה דגי הירקון הגדולים, הטעימים, שהקטן בהם משקלו לא פחות ממחצית הפוד..."

"ר' קופל," מפסיקו משתתף אחר, "כלום אינך מגזים? מעודנו לא שמענו על אבטיח בגודל של סירה!"

"רואה אתה את היבלות?" פורש קובלמן את כפות-ידיו בפני המסובים. "ממה באו לי אם לא מחתירה במשוט, באותה קליפת האבטיח שאינכם מאמינים בה, על מי הירקון?"

כאשר הגיעו חובבי-ציון למושבה נוכחו לדעת שהמציאות שונה לחלוטין מן הגוזמאות של קופל קובלמן, ובאו אליו בטענות קשות. ענה להם:

"אתם הייתם כאותו סוס המסרב להיכנס לאורווה אלא-אם-כן מראים לו תחילה צרור של שחת. אך במקום למשוך אתכם אל האורווה – הוצאתי אתכם מן הגולה והכנסתי לארץ-ישראל, ועל כך עליכם להכיר לי תודה רבה וגדולה מאוד."

לפני שנים מצאתי את עצמי, יחד עם בן-דודי אבנר, בנו של דודי אלכס, עומד בשדה פתוח בפאתי עיירה הונגרית השייכת כיום לסלובקיה, מול בית-קברות יהודי שהיה כלוא בריבוע גדול של חומת ביטון, שניראה דומה לכלא שאטה שבלב שדות העמק. מגן דוד לבן על רקע כחול התנוסס על דלת מתכת סגורה, באמצע צידו המערבי של קיר-החומה.

אישה נוצריה אמרה לנו, בדרך, ששנים רבות לא ביקר איש בבית-הקברות היהודי וכי לא נותר שום תושב יהודי בעיירה.

שער הברזל היה סגור על מנעול ולא היתה אפשרות להיכנס. נותרו רק כשעתיים עד לשקיעה ועדיין היה עלינו למצוא מלון ללינת לילה בעיר הבירה ברטיסלבה, היא פרסבורג, עירו של החת"ם סופר, שדבריו השפיעו על סבא-רבא שלנו לעלות לארץ.

עלינו על תל עפר בפינה של חומת הבטון וראינו בפנים עשרות קברים, מצבות ישנות וחדשות, חלק נחרב במרוצת השנים, ושרידי המצבות טבעו בעשב גבוה.

אני התייאשתי מלהיכנס והצעתי לאבנר לצלם מבחוץ את המצבות. אבל אבנר, המבוגר ממני, התעקש. "לא הגעתי עד לכאן כדי שלא להיכנס פנימה," אמר, ובעודי מסתכל פה ושם – וכבר טיפס על שער הברזל וקפץ פנימה.

הנשים שלנו קראו גם לי לבוא ולטפס אחריו. ניגשתי לשער הסגור וניסיתי לטפס. לא הלך לי. אני כבד מדי ולא היה לי במה להיאחז. גם כשהייתי צעיר ורזה לא הצטיינתי בזה, ואילו אבנר, מנעוריו, היה דומה לאביו, שהיה מטפס על העצים בזריזות מדהימה.

הצצתי פנימה בסדק שבין שתי דלתות השער, ראיתי את אבנר מטייל ליד שורת קברים, ופתאום קרא אליי בהתלהבות, כארכיאולוג שגילה אוצר:

"מצאתי מצבות עם שמות של בני-משפחתנו! בוא תיכנס. אתה רק צריך להתרומם לגובה השער. מהצד השני שמתי לך עגלת מתים, לא צריך לקפוץ מגבוה וגם לא תהיה לך בעייה לעלות כדי לחזור."

נאחזתי שוב בשער הברזל הגבוה, הנשים תפסו אותי מאחור בעקב ובמכנסיים, וכך הצלחתי לטפס עליו, להעביר את משקל גופי פנימה מבלי לרסק את הביצים, ולנחות בזהירות על עגלת המתים הישנה. זו היתה מריצה עשוייה ברזל ולוחות עץ עם זוג גלגלי-גומי, כמריצות שהיו נוהגים להוציא בהם את סלי הפרי מהפרדסים בעונת הקטיף.

סרקנו במהירות את המצבות. בשורות המרכזיות היו חרותים שמות של בני-משפחתנו. צבענו את תחריטי האותיות הלבנות במארקר שחור. נותרו כשעתיים לשקיעה. השמש הנמוכה במערב האירה היטב את המצבות, שכתובותיהן פנו לעומתה. עמדתי בין הקברים, במרכז הריבוע הגדול המוקף חומת הבטון, בלב השדות הרחבים, ודיברתי למצלמת הווידאו של אבנר:

"אנחנו נמצאים בעיירה שממנה יצאו אבותינו לארץ-ישראל. כאן קבורים בני-משפחה אחרים שלנו. הייתי רוצה לומר קדיש לזכרם. המקום נטוש לגמרי, מעטים יודעים עליו. איש לא בא לכאן יותר. הכל ניראה פה שכוח-אל, כאילו אנחנו נמצאים על הירח. 'יתגדל ויתקדש שמה רבא, בעלמה די-ברא כרעותה וימליך מלכותה, ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה בחייכון וביומכון ובחיי דכל בית ישראל, בעגלא ובזמן קריב, [ – – – ] עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל, ואמרו אמן.' טוב שסבא-רבא, טוב שסבא ושאר בני-המשפחה עלו לארץ מבעוד מועד והיו ראשוני העלייה הראשונה. חבל שחלק מהם נישאר בגולה. אלה הטמונים כאן, אולי חיו חיים מאושרים או לפחות שלמים – כי כל השאר, אלה שהיו בחיים ערב השואה – נשמדו ללא מצבה, עלו בעשן המישרפות של אושוויץ."

על התחתית של אחת המצבות העתיקות כתבתי במארקר השחור כי אני ובן-דודי ביקרנו כאן ואמרנו קדיש, וגם ציינתי את התאריך.

כאשר הארבעה – דודי ההולל אלכס ואבי, המחזיקים בזרועותיהם את אדון עלי וגברת עזרא – עברו על פני מדרגות בית הוועד של המושבה, שהיה בשעתו בית הפקידות של הברון, ירד ובא מולם ראש השומרים שיח' איסחאק נורדאו. הוא ניפנף בידיו עיתון אידיש אמריקאי ודיקלם בלעג בפני דודי:

"אס'קומט דער שיינער! אס'קומט דער שווארצער!" – הנה בא הנאה, הנה בא השחרחר!

וחבורת האיכרים שעמדו מסביב פרצה בצחוק כי שבועות אחדים קודם לכן הזמין שיח' איסחאק נורדאו עיתונאי יהודי אמריקאי מהעיתון "דער אמריקנער" לישיבה של ועד המושבה, ובישיבה הזו דנו בסלילת כביש, "שוסיי", ברחוב פינסקר, שהיה מלא בוץ מדי חורף.

שיח' איסחאק נורדאו רצה כמובן שהעיתונאי יתרשם ממנו, יכתוב עליו ויפאר אותו. הוא היה רגיל לככב בתור סמל המושבה שלנו, ואף שלא היטיב לדעת לקרוא היה אוהב לנופף בעיתונים שבהם הופיעה תמונתו, בדרך-כלל כשהוא רוכב על סוס ומקטרת בפיו או רובה על שכמו. וכך העיתונאים שתיארו אותו והסופרים שכתבו עליו, בעברית ובאידיש, במשך עשרות שנים – יותר ממה שראו את שיח' איסחאק נורדאו כפי שהיה באמת – ראו בו את מה שרצו לראות בו ואת מה שהוא רצה להראות להם מהדמות שלו.

בישיבה שבה הועלה עניין הכביש קם חבר הוועד האיכר סנדרל גרשוני, הידוע בקמצנותו, ושפמו השחור הקטן – הניראה מודבק – רטט בפניו השמנמנים כאשר אמר באידיש: "זיכרו – יוישער! יוישער און שפארזאמקמט! חיסכון! בזכות פרדסנים כמוני ניצלה המושבה מפשיטת-רגל גם בשנותיה הקשות ביותר! – אנחנו לא צריכים 'שוסיי', אנחנו לא מפונקים, אנחנו יכולים ללכת בבוץ!"

כך דיבר, חרף חיגרותו.

קם דודי אלכס וענה לו, גם כן באידיש: "אתה, חוואג'ה סקנדר, יכול ללכת בבוץ יוישער און שפארזאמקמט! – ואתה יכול להמשיך וללכת בבוץ – יוישער און שפארזאמקמט! – אבל זה לא יעזור לך, ה'שוסיי' ייסלל ואנחנו – לא נלך בבוץ! אנחנו לא העראבערס מיהודיה וגם לא נחיה כמו ביהופיץ שלך. אנחנו ארצישראלים וככה נחיה! לא נסכים שהמושבה תיראה כמו איזו עיירה ליטאית מסריחה!"

דודי החשיב מאוד את עצמו, בגוף וברוח. יכולת לשמוע מפיו: "חלק מהאיכרים שאני מכיר הם אידיוטים עם קבלות, קושאן רשום על טיפשותם בטאבו! – והשאר הם סתם מטומטמים." הוא לא נהג לשטוף את ידיו אחרי השתנה. "אני יש לי כבוד למה-שמו שלי! אני שוטף את הידיים לפני שאני נוגע בו, כדי שלא יתלכלך. אבל אחר-כך? מה פתאום? שלי – נקי!"

האיבה בין דודי לבין האיכר גרשוני לא החלה במות דודתי בת-שבע מבעיטת פרדו. סנדרל היה קצר-קומה מאוד וגם רגזן גדול. כשהיה אלכס דודי כבן שמונה כבר הגיע לגובהו של סנדרל. שבת אחת השולטיקעס, השובבים, חבריו של דודי, גירו אותו שביציאה מבית-הכנסת, ברחוב חובבי-ציון, יצלע סמוך לסנדרל – והם מילאו פיהם צחוק למראה הזוג המוזר, האחד מתנדנד בצליעה ימינה, והשני שמאלה. הרגיש בכך סנדרל, ופתאום נחתה על פני דודי סטירת לחי מצלצלת, שחירשה את אוזנו לתקופת זמן.

בתקופה מסויימת, כאשר כבד עליו פקק העצירות, שאותו כינתה שיינע-פשה אשתו בשם פקקה – סבל סנדרל מכאב מתמיד בגב התחתון, ואולי גם מטחורים. הוא החל לשאת עימו לכל מקום שני כרים שטוחים וגליל-כר מרופד, כדי שיוכל "להכין קן לעכוזו בכל כיסא זר," כדברי דודי אלכס כאשר היה "עושה איסקנדר אבו-ג'יללה" בבית של סבא, כשהוא מציג בארשת פנים רצינית ובשפם שחור קטן מודבק את הצליעה עם שלושת הכרים, את הכינון או הקינון לתחת ואת אנחות הישיבה – בחצי-אידיש וחצי-ערבית, יחד עם תרועת ההצלצות.

אחר-כך בא חיקוי נוסף שבו הופיעו הקול הדק (כאילו שתה גרשוני ביצה חיה), המקל המחודד, השחלת הגללים היבשים והיבשים-למחצה בדרך לפרדס, ושיחרורם לסל.

העיתונאי של "דער אמריקנער" חזר לניו-יורק. לאחר שבועות אחדים הגיע למושבה בפוסטה גיליון של העיתון ובו הכתבה, וגיבורה – דודי אלכס, ושם נכתב עליו באידיש, באהבה ובהערצה: "דער שיינער, דער שווארצר," – הנאה, השחרחר. העיתונאי התרשם מאוד מהופעתו ה"צברית" של אלכס, המתהדר במגבעת ציידים מחודדת, לבוש ב"בריצ'ס", מכנסי רכיבה, ופרח יסמין טרי לבנבבן שעליו ירוקים מבצבץ מכיס מקטורנו. הוא תיאר את דמות הצעיר העברי החדש, בן-המושבה, היפה והגאה, בעל העור השזוף, היוצא בשם הקידמה נגד הדור הישן, המוכן להמשיך ולדשדש בבוץ.

לכן עמד שיח' איסחאק נורדאו על מדרגות בית הוועד, ועשה פארודיה מהתיאור של אלכס בכתבה הטרייה בגליון של ה"דער אמריקנער" שאותו החזיק הפוך בידו כי בקושי ידע לקרוא קצת אידיש, ועברית בכלל לא.

הוא נהג לקנות עיתון עברי אצל בעל הקיוסק בפינת השוק הקטן, לשמוע ממנו מה מספרות הכותרות, ואחר-כך לשבת על מרפסת ביתו הפונה לרחוב כשהעיתון בידו ולשוחח עם מבקריו על חדשות היום.

שיח' איסחאק התנפח כדרכו וגימגם הרבה אידיש וגם ערבית מרוב התרגזות, והאיכרים, וסתם בטלנים ועוברי-אורח, ניצבים סביבו וצוחקים מדודי. הוא האשים את דודי שכביכול ביקש מהעיתונאי שיכתוב עליו. כאמור, שיח' איסחאק התרגל שכל כתבה על המושבה תעסוק בעיקר בו, ולכן התרגז מאוד שהגיבור הפעם היה מישהו אחר.

תחילה לא הבין אלכס מדוע הפך מטרה, ללעגם ואולם כאשר התברר לו שהסיבה היא הכתבה בעיתון, וכי מעלילים עליו שקרים, אזיי למרות שהיה צעיר בשנים אחדות משיח' איסחאק נורדאו, תפס אותו וטילטל אותו הרם היטב ואמר לו:

"דיר באלאכ [היזהר] יא שיח' איסחאק, אם אתה לא חוזר בך מיד ממה שאמרת עליי, אני לוקח כיסא ובזה הרגע מוריד לך אותו על הראש!"

שיח' איסחאק נורדאו נבהל והשתתק מיד, אבל בכך לא הסתיים הסיפור.

בן-דודי אבנר, בנו של אלכס, שירת לאחר שנים אחדות בתור נוטר ב"הגנה". חיל הנוטרים היה יחידה צבאית-למחצה שהקימו מוסדות היישוב העברי יחד עם השלטון הבריטי בימי המאורעות כדי להגן על התנועה בדרכים ולשמור על ביטחון היישובים מפני התנכלויות של ערבים.

יום אחד עצר הפטרול של אבנר על גבול המושבה גמל ערבי, כשהוא מגמל גמל טעון, שניראה להם חשוד. כאשר חיפשו במטענו של הגמל החלו ליפול ממנו סוליות חשיש.

הם הביאו את הגמל הערבי עם המטען לתחנת הנוטרים ששכנה בביתו של סרג'נט לפידס-לפידות צ'רטוק, והוחלט להסגיר את הגמל הערבי עם מטען-גמלו למשטרה הבריטית.

המשטרה שכנה במיבצר טיגרט שניבנה בלב המושבה, סמוך לחלקת-האדמה הראשונה שחרשו המייסדים.

הנוטרים היו חבורה בעלת דמיון וכושר המצאה, ועם מבט למרחוק. הם החליטו שסוליות חשיש אחדות תישארנה בידיהם. לא חס ושלום להשתמש בהן לתצרוכת עצמית אלא כדי שאם יצטרכו בעתיד להפליל ערבי אחר, יחביאו לו בשקיים של הבהמה או בצרורו סוליית חשיש ויסגירוהו למשטרה. השיטה טובה גם כדי להיפטר בעת הצורך מטרוריסט יהודי, מאיזה אצ"לניק הרפתקן שמכין פצצות-תופת בחדרו ומסכן את המושבה.

הם הורידו סוליות אחדות והפקידו אותן בידי אבנר, והוא החביא אותן בבור, בחצר של אביו, אך הוא לא רצה שתהיינה מוסתרות שם ללא ידיעת דודי, וסיפר לו על כך.

דודי ההולל אלכס, חרף תעלוליו, היה אדם ישר באופן קיצוני, בלי קונצים, ותיכף אמר לו:

"מיד תיקח אותן מכאן, זה טרף, זה פסול, זה לא יישאר אצלנו רגע אחד. תלך לתחנת הנוטרים ותחזיר אותן לפני שאני מחטיף לך סטירת-לחי למרות שאתה כבר חושב את עצמך לבחור גדול."

הלך אבנר והחזיר לסרג'נט לפידס-לפידות צ'רטוק את הסוליות.

לימים התאבד צ'רטוק בשריפת עצמו בפרדס, לאחר ששחט את כל התרנגולות בלול ותלה אותן על חבל הכביסה בחצרו וגם אמר לאבי שמדינת ישראל אינה יודעת להכיר תודה לגיבוריה, אנשי ההגנה והביטחון, וכי מגיע לו סידור בתור משוגע צבאי בבאר-יעקב.

זה היה בחורף, וברדת הגשם היה לפידס עומד חצי ערום ומלטף את חזהו הרטוב כאילו הוא אדמה הנירווית מים. לאחר שהציק פעמים אחדות לאימי, בבואו אליה לבקש גבינת עיזים, שבהכנתה היתה מומחית, אמר לו אבי שתיים-שלוש מילים שכתוצאה מהן בנה לפידס גדר פלאפונים בין חצרו לחצרנו ונשבע שכף-רגלו שוב לא תדרוך אצלנו.

אביו של לפידס, חנוך צ'רטוק, התאבד גם הוא. הדבר קרה זמן לא רב לאחר מלחמת העולם הראשונה, בעקבות סכסוך מר שהיה לו עם סבי מצד אימי, שתבע אותו למשפט בטענה שהזניח את הטיפול בפרדס המשפחה, שעליו היה מופקד. בני משפחת אימי, מלודז', היו חדשים במושבה. הם עלו ארצה רק בקיץ שלאחר ההתקפה הגדולה שבה נהרג אביתר ירקוני, אהובה של דודתי יעל, שהשביעה אותי שישים שנה לאחר מכן, כאשר גססה מזיקנה והיתה כבר מצומקת כולה כציפור גדולה: "לעולם אל תסלח לערבים על כך שרצחו את אביתר ועל האופן הנורא שבו רצחו אותו!"

אילמלא עלה אז סבי הפולני עם משפחתו ארצה, הייתי נולד בגולה, וגורלי היה ודאי נחרץ להישרף באושוויץ כשאר נתיניו של "מלך היהודים" בגטו לודז', המהנדס רומקובסקי.

השוטרים הבריטיים חקרו את הגמל ערבי, וכאשר ניסה להכחיש, הביאו בפניו כהוכחה את סוליות החשיש שנמצאו על גמלו.

התבונן בהן הגמל וחשכו עיניו כי נוכח שחסרו אחדות. הוא פחד בעיקר מפני שולחיו, העלולים לחשוב שגנב סוליות לעצמו ואחר-כך הסגיר עצמו כדי לטשטש את המעשה, ולכן התחיל לצעוק:

"גנבו ממני! היו יותר! איפה שאר הסוליות?"

קצין המשטרה הבריטי התלונן בפני האחראים על הנוטרים במושבה, ולאחר ימים אחדים נקרא בן-דודי אבנר לבירור במפגו"ש, מפקדת הגוש של ה"הגנה".

הוא נכנס לתומו, ומיד התקבל במטר של פקודות: "עמוד דום! עמוד נוח!" – השאירו אותו לעמוד ליד הפתח כמי שנקרא למשפט צבאי. ראש-השומרים-לשעבר שיח' איסחאק נורדאו, שהמשיך ועמד עתה בראש מפקדת ה"הגנה", התקרב אליו וצעק בערבית, כששפמו הלבן והזקור רועד מכעס אצור:

"ווין הומה? איפה הן!"

"שו הומה? מי זה הן?" ענה לו אבנר.

"וואללה עייב! – בושה! – איפה אותן סוליות החשיש שלקחת מהגמל הערבי?"

"עייב עליכ! בושה עליך! – על מה אתה מדבר בכלל? אתה הלא יודע שהחזרתי את כולן לתחנת הנוטרים של סרג'נט לפידס צ'רטוק!"

"עלינא? – עליי אתה עובד? – חאלאס, בדול עוואנטה! – די, מספיק להערים עליי!" צעק עליו שיח' איסחאק מתוך ביטחון מלא שאבנר מחביא את החשיש אצלו.

תפס אבנר את שיח' איסחאק ממש כמו שאביו אלכס תפס אותו בשעתו, טילטל וניער אותו ואיים עליו:

"דיר באלאכ, היזהר יא שיח' איסחאק! – אתה זוכר את הכיסא שאבי הבטיח להוריד לך על הראש על מדרגות ועד המושבה? – אז דע לך שאם אתה לא חוזר בך מיד מכל מה שהאשמת אותי – אני מסיים עכשיו לעשות בך מה שאבא רק איים לעשות!"

שיח' איסחאק נורדאו נרתע ואמר שאמנם את סבי הוא מחבב, וגם גאה שסבא היה המורה שלו במלאכת השמירה, ואולם בניו ונכדיו הם פראי-אדם ורק מפני כבודו של סבא הוא לא רוצה להתעסק איתם.

"והסוליות החסרות," נהג אבנר לחייך מול סימני השאלה שלנו בסיימו להציג את סיפור החשיש כשהוא מחקה, ממש כאביו, את דרך דיבורו ביידיש-ערבית של שיח' איסחאק, "הן נעלמו ואינן. מתברר שמישהו במושבה באמת לקח אותן." *

אבנר גם זכה להיות מוזמן אל בן-גוריון, לאחר שזה פרש מראשות-הממשלה – והיה עסוק בכתיבת ספר על העליות הראשונות.

הדחף לעליית משפחותינו, וייסוד המושבה, עניינו מאוד את בן-גוריון כי בהם ראה את ההתחלה לכל המפעל הציוני.

ישב אבנר אצל בן-גוריון בערב, בירושלים, בחדר במלון קינג דייויד, בן-גוריון סיפר מזכרונותיו האישיים ואבנר, הצעיר ממנו בהרבה, השלים ממה ששמע במשפחה. בן-גוריון לא חש בפער הגילים והיה נידמה לו שהוא מדבר עם סבא, שאותו הכיר כשעבד כפועל במושבה בתקופת העלייה השנייה, או שהוא ואבנר שני פועלים צעירים היושבים בהפסקת-צהריים בגומה בפרדס של סבא או של יינע-מייער קוס-אוחתו ומדברים על זקני האיכרים.

לא פעם קורה לנו, בני העלייה הראשונה, שמתייחסים אלינו לא כאל פרטים אלא כמייצגים את ההווייה ההיסטורית העל-זמנית של המושבה.

לפתע נכנסה לחדר פולה אשתו, במשקפיים ישנים מאוד, כוס חלב בידה, ואמרה לבן-גוריון: "נו, שילך כבר!"

אמר בן-גוריון: "אבל הוא [אבנר] בן של בן של בן מהמושבה [וכאן נקב בשם המושבה שלנו]..."

"אז אם הוא בן של בן של בן מהמושבה... מותר לו לבלבל לך את המוח?"

אמר אבנר: "מר בן-גוריון, אני לא רוצה להפריע לך, אם צריך, אני יכול לקום כבר וללכת."

אמר לו בן-גוריון: "שב. אל תשים לב למה שהיא אומרת."

פולה יצאה, בן-דודי נישאר, והמשיכו לשוחח. בן-גוריון קצר-הקומה, שהיה שרוע בכורסה עמוקה, התרומם לפתע על קצות מרפקיו, נאחז במסעדים ותקע נאד, מה זה נאד – סידרה תרועתית, רבת נפח ועומק, כלאחר ארוחה דשנה, ובטבעיות גמורה, ולדברי אבנר: "כאילו אנחנו שני פיושניקים במנוחת-צהריים לאחר הארוחה, פוייעלים, איש מעדרו לידו, נשענים על דופן גומה בפרדס ומתחרים בהפלצות!"

הנאד של בן-גוריון, שזכה לשמוע בן-דודי, נרשם בקורות המושבה יחד עם הצלחתו של בן-איכרים אחר שלנו, שנסע ללמוד משפטים בלונדון ולילה אחד רקד בנשף עם מרגריט, אחותה של המלכה אליזבט, ומיד כתב על כך הביתה.

אביו הסתובב במושבה והראה לכל אחד את המכתב, והיתה לנו הרגשה שהנה התקרבנו למלכות גם מעבר לאותם ימי הולדת של קינג ג'ורג' החמישי, אדוארד השביעי וקינג ג'ורג' השישי, שהיינו חוגגים בבתי-הספר לאחר שהפסקנו לחגוג את ימי הולדתם של הסולטן עבדול-מג'יד, עבדול-חמיד, עבדול-עזיז ועבדול-פילטיז.

לימים, כשהתגרשה מרגריט והתפרסמו התמונות והסיפורים על הנסיכה-האחות המרבה לחכך את ערוותה ברכיבה על סוסים, שתוייה ומנבלת את הפה, הרגשנו מבוזים, כאילו פגעה בכבוד המושבה.

* הסוליות החסרות: לדברי בן-דודי הן הוחזקו כדי שאם יהיה צורך לעצור מישהו מן ה"פורשים", אלה אנשי אצ"ל במושבה שהסבו צרות לארגון ההגנה שהיה משותף לשמאל ולאיכרים גם-יחד, והטילו "מגביות" על האיכרים שהיו מעשי שוד למען קופתם – יהיה אפשר לשתול סוליית-חשיש בבגדיו של איש האצ"ל בטרם יוסגר למשטרה וכך להיפטר מעונשו למשך זמן רב.

[חלקים מהפרק מיוסדים על סיפוריו של אהרון בן עזר, בנו של דודי ברוך בן עזר ראב, וכן על קורות הפגישה שלי עם דוד בן גוריון כאשר ריאיינתי אותו לסדרה "מחיר הציונות" שהיתה לספר "אין שאננים בציון"].

אהוד בן עזר

המשך יבוא

להאזנה לתוכנית:

 https://did.li/vynilkutner

* מוטי הרכבי: עמית סגל, בתוכנית עם בן כספית ״פגוש את העיתונות״, שאל את יאיר גולן האם להרעיב למוות את תושבי עזה, זה מה שהתכוון כשדיבר על רצח תינוקות כתחביב.  יאיר גולן אומר כן. גם בן כספית מחזק את דבריו של יאיר גולן, אכן הרעבה למוות זה מה  שהתכוון יאיר גולן [בדברי הביקורת שלו על ישראל]!

ואז שולף עמית סגל ראיון של יאיר גולן מה 13/10 ב"ידיעות אחרונות" עם רענן שקד, בראיון זה יאיר גולן אומר ״צריך לסגור את כל השאלטרים, את החשמל, את המים ואת האוכל ולהרעיב את העזתים למוות עד החזרת החטופים.״

כלומר ליאיר גולן המוסרי מותר להרעיב תינוקות למוות. ייתכן שהסיבה שלאחרים אסור להרעיב למוות כי זה אצלם זה תחביב, ולגנרל יאיר גולן (שחי מפנסייה שמנה מאוד של גנרל), מותר, כי אצלו זה מקצוע.

 https://www.facebook.com/osnatalush/videos/681326957850250

* עוד צעד מגלומני וחצוף בדרך להוצאת נתניהו לנבצרות: "היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב-מיארה קבעה כי החלטתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו למנות את אלוף דוד זיני לראש שב"כ אינה חוקית. בחוות דעתה כתבה היועצת כי על ראש הממשלה להימנע מלעסוק בנושא באופן ישיר או עקיף עד לסיום החקירות. 'הפתרון המשפטי הוא העברת הסמכות לידי שר אחר, שיביא מועמד בפני הממשלה, שהיא הגורם הממנה,' הוסיפה. לדבריה, 'ספק אם ניתן יהיה למנות את אלוף זיני.'" ["הארץ" באינטרנט, 26.5].

* לידיעת רה"מ-לשעבר ראש האופוזיציה המנותק מהמציאות, העיתונאי-לשעבר יאיר לפיד: "ישראל השקיעה לאורך השנים עשרות מיליוני דולרים בפיתוח מערכות היירוט בלייזר. ב-2019, לאחר שנים של בדיקות וניסויים, הודיע משרד הביטחון על פריצת דרך במאמצים לייצור המערכת. בשלהי 2022 חברת הענק האמריקאית 'לוקהיד מרטין', המתמחה בייצור מטוסים ואמצעי לחימה, הצטרפה לפרויקט של חברת רפאל הישראלית לייצור המערכות הללו." ["הארץ" באינטרנט, 27.5].

* להם זה מותר, והיועמ"שית, הפצ"רית, הפרקליטות והמשטרה לא יעשו להם כלום וישחררו אותם, שהרי הם לא חיילי צ"ל שאנסו בתחת רוצחים פלסטינים ב"שדה תימן":

"מפגינים נגד הממשלה ולמען שחרור החטופים פרצו הערב (רביעי) למצודת זאב בתל אביב, שם נמצא מטה הליכוד, והגיעו ללשכתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו. חלק מהמוחים התיישבו על המדרגות וקשרו עצמם למעקות, אחרים תלו שלט בחזית הבניין עם הכיתוב "שגרירות קטאר" ונוספים התחפשו לשייחים מקטאר ופתחו מזוודות של דולרים. שוטרים ופרשים מנסים לפנות בכוח את המפגינים, שנמצאים במקום במשך יותר משעה, ומתעמתים עימם. השוטרים החלו לבצע מעצרים." ["הארץ" באינטרנט, 27.5].

* אהוד: עליתי במקרה ביו-טיוב על ריאיון מרתק וארוך שנערך עם העיתונאית-המראיינת-המגישה יערה זרד מערוץ 14 (במסגרת התוכנית "יומן מסע עם חני ליפשיץ") – והתגלתה בפניי אישיות בלתי רגילה. מקסימה. ישרה. בהירת מחשבה. יפת מראה טלוויזיוני. בת 34. ישראלית במיטבה. חפשו את הריאיון והקשיבו ליערה. היא אישיות בלתי רגילה. עוד נשמע רבות ממנה ועליה בשנים הבאות.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר

בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!

בשנת 2023 נמכרו 247 עותקים של הספר!

בס"ה נמכרו 1,193 עותקים

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!