בגיליון:
- שירי אסתר ראב: הוֹצִיאֵנִי אֱלוֹהַּ (1981-1972)
- קישור לבלוג חדש של דני קרמן המוקדש לאורי שולביץ: https://dannykerman.com/2025/02/21/shulevitz
- רון בריימן: האם השתגענו?
- האם החמאס הם בני-אדם או מפלצות?: האם העזתים הם בני-אדם או מפלצות?
- איליה בר-זאב: רחוֹבוֹת חסֵרים
- אורי הייטנר: 1. מחויבות שאינה תלויה בדבר
- אודי מנור: אידיוטים שימושיים מתחלפים ואף מתרבים
- אילן בושם: מאגר 11 שירים, פברואר 2025
- באבל על מותו של מוטי הבר: ביום רביעי 19.2.25 נפטר אחי מוטי הבר, כמעט בן 89. הוא התגורר בת"א, אך נפשו נשארה בפ"ת שם נולד וגדל עם אהוד בן עזר איש העיתון.
- רון גרא: סִירַת מִפְרָשׂ
- בן-ציון יהושע: אלזה לסקר שילר
- הספרייה המרכזית: בית יד לבנים
- עדינה בר-אל: נועה ולצר מעמק החולה לטנזניה
- אהוד בן עזר: השקט הנפשי
- אהוד בן עזר: המושבה שלי
- נעמן כהן: "נתניהו בּושע מלחמה"
- ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":: * "התביעה במשפטו של ראש הממשלה בנימין נתניהו הודיעה לבית המשפט המחוזי בירושלים כי היא מתנגדת לבקשת נתניהו לצמצם את תדירות שמיעת עדותו לפעמיים בשבוע במקום שלוש. בתגובת המדינה לבקשת נתניהו נכתב כי 'לא היה תיק בתולדות המשפט הישראלי שבו העיד נאשם בעדות ראשית במספר כה רב של ישיבות.'" ["הארץ" באינטרנט, 23.2].
- שאר הגליון
מאמרים
הוֹצִיאֵנִי אֱלוֹהַּ (1981-1972)
שִׁירֵי-יָם
"אֲדֹם-הַפֵּאָה"
הוּא צֶמַח אַכְזָב –
לְפֶתַע הוּא נָע,
רוֹעֵד בַּמַּיִם,
בְּיַרְכְּתֵי-תֵּבֵל:
עַל אִי בּוֹדֵד
בְּיָם-דְּרוֹמִי
בְּיָם שֶׁאֵינוֹ יָם
לְפֶתַע –
הוּא אֹזֶן,
חֲצִי-אֹזֶן
זִיזִים,
רוֹטְטִים –
גֵאוּת שַׁבְרִירִית
שְׁקוּפָה
קָמָה
מִצְטַלְצֶלֶת בַּאֲטִימוּת –
הַלְלוּיָהּ!
*
הַצֶּדֶף
שֶׁתָּלִיתָ בְּאָזְנָהּ
הֵכִיל פְּנִינָה
קְטַנָּה
מְזַמֶּרֶת:
בְּכָל צִבְעֵי-הַקֶּשֶׁת –
זְרוֹעֲךָ הַקָּשָׁה,
הַחַמָּה,
לָפְתָה מָתְנֶיהָ –
הַלַּחִים הַקְּרִירִים
וּפִיךָ נִמְלָא קַשְׂקַשִּׂים
יְרֻקִּים, נוֹצְצִים
מִזְּנָבָהּ הַמָּתוֹק –
אֲשֶׁר נָשַׁקְתָּ.
1972
השיר נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.
https://dannykerman.com/2025/02/21/shulevitz
דני קרמן, אורי שולביץ, אהוד בן עזר, 1994

האם השתגענו?
מה עוד צריך לקרות כדי שנפנים שאנחנו כפסע מן התבוסה המוחלטת?! האם השתגענו?! הדמיון לפרשת אוהלי החיזבאללה בתחומי ישראל זועק לשמיים. המשמעות של אזור החיץ היא היותו שטח הריגה לאוייב. אבל, במקום השמדה מיידית של דחפורי האוייב על-ידי מפקד מקומי בדרג מפקד פלוגה, ייתכן שאנו נפתח עכשיו בדיונים בינלאומיים על איך ומתי לסלק אותם.
אסור לישראל לאפשר שיקום תשתיות ברצועת עזה, הן בטווח הקצר, כי עבודות תשתית יקברו סופית את חללינו ברצועת עזה ולא תאפשרנה למצוא אותם, והן בטווח הארוך, שבו ישוקמו העזתים במקומות שהנשיא טראמפ יארגן להם, לאו דווקא בעזה. גם אם ישראל התחייבה בהסכם הכניעה לאפשר הכנסת דחפורים ומגורונים לרצועה, אין היא חייבת לאפשר את עבודתם ופריסתם, בוודאי לא כל עוד אחרון חללינו הועבר לידינו.
כאילו לא היה 7 באוקטובר 2023 וכאילו לא נשבענו שלא לחזור על שגיאות העבר, חדשות הערב (יום ראשון) סיפרו על כך שראש השב"כ מתכוון למלא את תפקידו וחובתו ולחקור מעשים פסולים לכאורה המיוחסים לחפרפרות לכאורה בלשכת ראש הממשלה, והתרועעותם עם גורמים קטאריים – תומכי האוייב ו"המתווכים" כביכול – במהלך מלחמה. והנה, במקום להעריך את ראש השב"כ על כך – גוברים הקולות הדורשים להדיחו. ריח לא טוב, בלשון המעטה, עולה מן "האקווריום" של ראש הממשלה. לא ברור מי הם אותם "יועצים" בלשכת ראש הממשלה, מה כישוריהם, מהו הניסיון שהכשיר אותם להימצא בקרבת ראש הממשלה הנבחר ולהשפיע משם על חיינו ו(חוסר) ביטחוננו.
ה"יועצים" מזכירים את ה"ילדים" שאיתם נועץ המלך רחבעם: "וַיַּעֲזֹב אֶת עֲצַת הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר יְעָצֻהוּ וַיִּוָּעַץ אֶת הַיְלָדִים אֲשֶׁר גָּדְלוּ אִתּוֹ אֲשֶׁר הָעֹמְדִים לְפָנָיו" (מלכים א', י"ב, ח'). מומלץ לראש הממשלה להיפטר מן ה"ילדים" שעלולים לגרום לו ולנו צרות רבות, ולעבוד בשיתוף פעולה עם ראש השב"כ המנוסה, במקום להדיחו.
כאילו לא היה 7 באוקטובר 2023 וכאילו לא למדנו שאין טוב מן השקיפות והיושר במערכות חיינו, והנה חטפנו את פרשת מינויו העצמי והכוחני של השופט עמית לתפקיד ראש הרשות השופטת. יצחק עמית היה צריך ליזום בעצמו את חקירת המעשים המיוחסים לו ולסלק את העננה שתרחף מעליו מעתה והלאה. במקום זאת הוא כפה עלינו את כניסתו לתפקיד הרם, שחק עד דק את אמון הציבור במוסד שהוא העמיד את עצמו בראשו, ומנע פשרה סבירה ומתבקשת בינו לבין שר המשפטים (אטום וכוחני גם הוא).
הערה: למרבה הצער, לכל זה ניתנה גושפנקא של נשיא המדינה, נשיא שאמור להיות א-פוליטי אבל איננו כזה. אם חשב הנשיא לחזור לחיים הפוליטיים בתום כהונתו כנשיא, בא הטקס בביתו וחיסל את סיכוייו לכך.
ובינתיים, בתל-אביב נמשכת רדיפתו של ראש הממשלה בידי הפרקליטות, אשר סיכוייה להביא להרשעה הולכים ופוחתים, אבל רצונה להפריע לראש הממשלה למלא את תפקידו ולנהל את המלחמה – מתגבר מיום ליום. השתגענו?! באף מדינה אחרת אין מצב שהרשות השופטת והפרקליטות כה מנותקות מן המציאות, עסוקות ברדיפת ראש הממשלה, וגוזלות את זמנו היקר בימים קשים אלה.
ד"ר רון בריימן היה יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי.
האם העזתים הם בני-אדם או מפלצות?
עזתים ועזתיות מלווים בצהלות עם ילדיהם על זרועותיהם את ארונות הילדים היהודיים שנרצחו על ידיהם!
רחוֹבוֹת חסֵרים
אֲנִי סוֹפֵר חֲשֵׁכוֹת, גָּדֵל מֵהֶעָפָר. צוֹעֵק מֵצִפָּרְנֵי רַגְלַי
בַּעֲרוּצֵי נְחָלִים.
אַתְּ מְחָפֶּשֶׂת נִיחוֹחֵי גֶּבֶר.
בֵּין בָּתִּים לֹא לָךְ מְטַלְטֶלֶת דַּעְתֵּךְ בְּמַרְתְּפֵי הָאַלְכּוֹהוֹל.
בִּרְחוֹבוֹת חֲסֵרִים מְדַדָּה אֶל שׁוּם מָקוֹם.
בַּת – מִי אַתְּ?*
תִּקוּן חֲצוֹת, מָסַךְ הַכֶּסֶף מְרַצֵּד –
קִינוֹת.
תַּצְפִּיתָנִיּוֹת כְּגֶחָלִים לוֹחֲשׁוֹת,
בְּעוֹלַם שֶּׁהָיָה –
עוֹלַם הַגּוּפוֹת וְהַנְּשָׁמוֹת.
קוֹל מוּסִיקָה
וַאֲפֵלָה,
אִישׁ זוֹעֵק וְקוֹל דְּמָמָה דַּקָּה.
וְאַחַר הָרַעַשׁ
אֵשׁ
וְאִישׁ צוֹעֵק –
בִּרְחִי בְּטֶרֶם תַּרוּצִי עֵירֻמָּה לִגְסֹס
בִּרְחוֹבוֹת הָעִיר,
וְאִישׁ לֹא שׁוֹמֵעַ...
בַּבְּקָרִים –
אוֹרְצֵל בְּמַרְתְּפֵי הָאַלְכּוֹהוֹל,
בִּרְחוֹבוֹת חֲסֵרִים
אַתְּ מְדַדָּה אֶל שׁוּם מָקוֹם.
קוֹל הַמּוּסִיקָה
בָּאֲפֵלָה –
עוֹד חָטוּף זוֹעֵק לַשָּׁמַיִם.
*בראשית כ"ד, כ"ג.
1. מחויבות שאינה תלויה בדבר
אין זו הפעם הראשונה שבשעת משבר לאומי גוברת הירידה מהארץ. כך היה במיתון הגדול באמצע שנות השישים. כך היה בשנים שאחרי מלחמת יום הכיפורים והמשבר הכלכלי הכבד שפקד את המדינה. ראש הממשלה יצחק רבין גינה אז את היורדים, וכינה אותם: "נפולת של נמושות." היום, אמירה כזאת לא היתה "עוברת", שכן אינה "פוליטיקלי קורקט", ואף מנהיג לא היה מעז לומר אותה. ובאמת, אף שרבין אמר את הדברים מדם לבו, גידופים מצד ראש הממשלה אינה הדרך הנאותה להתמודד עם התופעה. ובכל זאת, הלגיטימציה לתופעה, כולל ההימנעות מהשימוש במושג ירידה ("כי אסור להיות שיפוטיים") והמרתה במושגים המכובסים "הגירה" או "רילוקיישן", מטהרים את השרץ ויוצרים גיטימציה לירידה.
כן, מותר להיות שיפוטיים. יהודי שעובר מארה"ב לקנדה הוא מהגר. הוא היגר מגולה לגולה. יהודי שעובר מארה"ב לישראל הוא עולה. הוא עולה מן הגולה למולדת. יהודי שעובר מישראל לארה"ב הוא יורד. הוא יורד מן המולדת לגולה. המושגים עלייה וירידה אינם טופוגרפיים אלא מוסריים, רוחניים, תרבותיים. עבור היהודי, ארץ ישראל נעלה על כל הארצות. למה? כי היא מולדתו.
המדאיג ביותר בגל הירידה, הוא הירידה בקרב אליטות חברתיות. רבות דובר על הירידה בקרב הרופאים. אליטה היא תופעה חברתית חיונית ביותר. האליטה מובילה את החברה, מחזקת אותה, מקדמת אותה. אבל האצילות מחייבת. גם מעמד האליטה מחייב. הציפיה מאליטה היא להיות אליטה משרתת. אליטה משרתת מעמידה את יכולותיה לקידום המדינה ולחיזוק החברה, והיא משרתת ללא תנאי. רופאים המאיימים בירידה מהארץ או היורדים מהארץ, הייטקיסטים המאיימים בהוצאת הכספים מהארץ או מוציאים את הכספים מהארץ, טייסים המאיימים בסרבנות וטוב שלא מימשו את האיומים, אינם נוהגים כאליטה משרתת, אלא כאליטה מפונקת ומנוונת, כישראלים על תנאי; כל עוד המדינה פועלת על פי דרכם. אליטה משרתת היא אליטה של "אין לי ארץ אחרת." יש לכם ביקורת על המדינה? ביקורת היא דבר חשוב מאוד, בפרט אם היא צודקת, ולפחות בחלקה היא צודקת מאוד. אדרבא, פעלו לתיקון הראוי לתיקון. היאבקו בצורה לגיטימית נגד מה שאתם מתנגדים לו. אבל הכול כפוף ל"אין לי ארץ אחרת". כן, "גם אם אדמתי בוערת." בוערת? כבה אותה. אל תברח.
ישראל צריכה לשאוף להיות מדינת מופת, שתהיה אבן שואבת ליהודי העולם כולו וקודם כל לאזרחיה. ברור שפגיעה בדמוקרטיה, כמו זו שמובלת בידי הממשלה הנוכחית, פוגעת בכך. וראוי לצאת נגדה ונגד מדיניותה. אבל ביקורת שאינה באה ממקום של מחויבות מוחלטת למדינה ולארץ, לחיים בה, להקמת משפחה בה ולחינוך הדורות הבאים לחיות בה ולהיות מחויבים לה ללא תנאי – היא ביקורת שלא ראוי להטות לה לאוזן, כי היא מקעקעת את הבסיס שעליו אנו חיים.
המחויבות ללא תנאי למולדת ולמדינה, צריכה להיות בסיס החינוך, כבר מגיל הגן. זו מחויבות שאינה תלויה בדבר, בדיוק כמו מחויבות למשפחה.
שנים אחדות לפני הצהרת בלפור, שאל חבר בבית הלורדים הבריטי את פרופ' חיים ויצמן, נשיא ההסתדרות הציונית העולמית ולימים נשיאה הראשון של מדינת ישראל, "מדוע אתם היהודים מתעקשים על פלשתינה, כאשר ישנן כל כך הרבה מדינות לא-מפותחות בהן אתם יכולים להתיישב בנוחות רבה יותר?" ויצמן ענה: "זה כמו שאשאל אותך למה נסעת בסוף השבוע האחרון 30 קילומטר בשביל לבקר את אימא שלך, כשיש כל כך הרבה נשים זקנות שגרות ממש ברחוב שלך?"
הוא לא אמר שאימא שלו היא "האימא הכי טובה בעולם," אלא שהיא אימא שלו והמחויבות שלו אליה אינה תלויה בדבר. למה? כי היא אימא שלו. כך גם המולדת. תפקידנו לפעול שתהיה הטובה, היפה והצודקת בעולם, אך המחויבות שלנו אליה אינה מותנית בכך ואינה תלויה בדבר.
מחויבות נפשית ורגשית בלתי מותנית של כל יהודי, ובטח של כל יהודי ישראלי, לארץ ישראל ולמדינת ישראל – זו הציונות.
ויצמן לא היחיד שדימה את זיקתו כיהודי לארץ ישראל, לזיקתו של אדם לאימו. בשנת 1930 כתב המשורר והפזמונאי יעקב אורלנד את השיר "אנחנו שרים לך":
אֲנַחְנוּ שָׁרִים לָךְ, מוֹלֶדֶת וָאִמָּא,
אֶת שִׁיר הַשִּׁירִים לֶעָמָל.
כָּל עוֹד הָאֵשׁ בִּלְבָבֵנוּ פְּנִימָה,
מִפִּינוּ שִׁירֵךְ לֹא יֶחְדַּל.
בָּרַחְנוּ מִנֶּכֶר בְּעֹנִי, בִּבְלִי מַה.
שָׁמַרְנוּ תִּפְאֶרֶת רַק לָךְ.
אֲנַחְנוּ בָּנִים רַק לְאִמָּא, לְאִמָּא.
אֲנַחְנוּ כֻּלָּנוּ שֶׁלָּךְ.
זִכְרִי כִּי נִשְׁבַּעְנוּ לָלֶכֶת קָדִימָה,
לִבֵּנוּ יְגַל לָךְ הַסּוֹד.
אֲנַחְנוּ רוֹצִים לֶאֱהֹב אוֹתָךְ, אִמָּא.
אֲנַחְנוּ רוֹצִים בָּךְ לִחְיוֹת.
עַל תְּכֵלֶת שָׁמַיִךְ הַבִּיטִי נָא, אִמָּא,
פּוֹרְחִים עוֹד כְּרוּבֵי הַחֲלוֹם.
אַתְּ לֹא תַּאֲמִינִי, אוֹתָךְ כִּי נָשִׂימָה
מוֹלֶדֶת עָמָל וְשָׁלוֹם.
ב-1935 הלחין את השיר דוד זהבי, והשיר קיבל מעמד כמעט המנוני בתנועת הנוער העובד.
37 שנים מאוחר יותר כתב יענקל'ה רוטבליט את השיר "אמא אדמה". המוסיקאי מיקי גבריאלוב שהה אותה תקופה באנגליה. הוא חש געגועים עזים לישראל, וכתב את המנגינה הזאת. הוא שלח אותה לרוטבליט, ולטענתו, המילים שכתב רוטבליט היטיבו לבטא במדויק את רחשי לבו.
הזיקה הנפשית, הרגשית, לאדמת המולדת, אינה באה לידי ביטוי רק בשירים. יעקב חזן, המנהיג המיתולוגי, לצד מאיר יערי, של השומר הצעיר, הקיבוץ הארצי ומפ״ם, נהג לספר שבהיותו בהכשרה בכפר באירופה בין פולין לבלארוס, ראה בערב את בעל החווה שוכב על האדמה ומניח עליה את אוזנו. הוא שאל אותו מה אתה עושה? ענה לו בעל החווה: "מקשיב לאדמה. היא מדברת אליי." חזן מספר שגיחך על השטות הזו. אמר לו בעל החווה: "תנסה בעצמך. שים אוזן על האדמה, אולי היא תדבר גם אליך.״ חזן הניח אוזן ואמר: "אני לא שומע כלום." ענה לו בעל החווה: "האדמה לא שלך, לכן היא לא מדברת אליך." וכאן חזן סיים את הסיפור באמירה: "ומאז שהגעתי לארץ ישראל אני נוהג מידי פעם להניח אוזן על האדמה, והיא תמיד דיברה אליי."
בשיח העכשווי דיבורים על מחויבות בלתי מותנית למולדת, מתויגים כמשויכים ל"ימין" או לדתיים. אבל כל הציטוטים שהבאתי הם של אנשים שאינם עונים להגדרות הללו. הסופר מיכה יוסף ברדיצ'בסקי (1865-1921), שנחשב לאבי החילוניות העקרונית, אפילו האנטי דתית, ביטא יחס של מחויבות בלתי מותנית למולדת, ואף ביסס את החילוניות היהודית על הקשר הפיזי לאדמת ארץ ישראל כתחליף לזיקה הרוחנית לדת. במסתו "בחומר וברוח", הוא כתב:
"אין קודש בלא חול, אין שבת עברית מתקיימת, אם לא החיים שם בימות החול המה חיים כלכליים עבריים וארציים, כלומר, ארציים עבריים, ומצטרפים לשבת, אשר נשענת עליהם ויונקת מהם. הדתיים שלנו ידעו, כי תורת משה תכונן כל חוקיה על הארץ ועל פרי הארץ ועל החיים בארץ; וגם המצוות, שעל פי דין אינן תלויות בארץ, ניתנו בארץ וכוחן בארץ. תרבות רוחנית וחָמרית, לאומית-עצמית, לא תתקיים בלי יסוד לאומי קרקעי וארצי, בלי באר חברתית תולדתית-מוחשית, אשר ממנה ישקו הדברים שברוח ושבחומר. אמנם היחיד יכול לנתק פתילי החומר ויכול לבנות לו בשמיים עליותיו, אולם הציבור העממי עומד רק על החומר. העם הוא קיבוץ חומרי-ארצי-נפשי וקשור ותלוי בחומרו ובארצו ואם נתקיימנו עד עתה בלי ארץ, חיינו על ידי השאיפה לארץ, ואם לא ישבנו תחת גפננו וּתאנתנו, חיינו על ידי זה, שקיווינו ליישב תחתיהן באחרית הימים, ולוּ גם יהיה ביומו של משיח, אין נשמה בלי גוף ואין עם קיים לנצח בלי אדמה, בלי אדמה לשבת עליה."
אריק איינשטיין, הזמר ששר את "אמא אדמה", תיאר בשירו, שכתב ושר, "יושב בסן פרנציסקו על המים" את היופי הנפלא שנגלה לנגד עיניו בסן פרנציסקו, ועל חוויית הצפייה במשחקי הכדורסל של ה-NBA. ואז... "פתאום אני רוצה הביתה / חזרה אל הביצה / לשבת בכסית ולצחוק עם מוישה ועם חצקל. // תן לי חתיכת תבור / תן לי חתיכת כינרת / אני אוהב להתאהב / בארץ ישראל קטנה, חמה ונהדרת."
2. צרור הערות 23.2.25
* ממשלת אחדות עכשיו – המגה-פיגוע, שבו היינו כפסע מאובדן חייהם של מאות ישראלים, מזכיר לנו שהמלחמה עוד לא הסתיימה, רחוקה מלהסתיים. והיא רב זירתית. והיא מעוררת דילמות קשות, כמו איך להכות באוייב בעוצמה בלי לסכן את שחרור החטופים.
אנו בשעת חירום. בשעה כזו נדרשת אחדות לאומית וממשלת אחדות לאומית. על לפיד, גנץ וליברמן להצטרף לממשלה. כעת, כאשר הכנופייה הבן-גבירית בחוץ, התירוץ של לפיד לא להיכנס לממשלה אחרי 7 באוקטובר אינו תקף.
בעיצומה של המלחמה, בימים הקשים כל כך, הממשלה חוזרת ל-6 באוקטובר על סטרואידים – ההדלפות על הדחת היועמ"שית בעוד שבועיים, ההסתה הפרועה של קרעי נגד הקיבוצים, התדרוכים השקריים של נתניהו נגד צוות המו"מ הקודם וכד'. כבר ראינו שלכל 6 באוקטובר יש 7 באוקטובר. ביום חמישי בערב עמדנו על סף האירוע החמור ביותר מאז 7 באוקטובר.
צריך לשים לכך קץ, והדרך הטובה ביותר היא הקמת ממשלת אחדות לאומית.
* הם לא התבלבלו – יום חמישי היה יום קשה מאוד, יום שובם של ארונות החטופים החללים, מפגן הזוועה בחאן יונס ובלילה הלכתי לישון עם הידיעה על המגה-פיגוע שכמעט קרה בגוש דן. וביום שישי בבוקר התעוררתי אל ההודעה מעוררת הפלצות על כך שנשלחה גופה אחרת במקום גופתה של שירי ביבס. את המחשבות שעלו לראשי תיארתי במילים הללו:
האם שירי ביבס חיה? האם היא מתה? ומה גרוע יותר? האם רצחו גם אותה? האם התעללו בגופתה וניסו להסתיר את זה באמצעות החלפת הגופה? או שמא רצחו לנגד עיניה את ילדיה והשאירו אותה בחיים כדי להמשיך לענות אותה ולהתעלל בה? ואולי הפכו אותה לשפחתם? ואולי לשפחת מין שלהם?
הנאצים האלה חפים ממוסר. הכול, הכול הם מסוגלים לעשות.
רק לדבר אחד אסור לנו להאמין. שהם לא יודעים מה עלה בגורלה. שהיתה כאן איזו 'טעות'. הם יודעים היטב. זו לא טעות. המחבלים לא "התבלבלו". הכול מכוון, כדי להתעלל יותר, לפגוע יותר. זה האוייב שלנו.
חייבים להמשיך לשלב ב' כדי לחלץ משם את חטופינו, ואח"כ חובתנו לחדש את המלחמה בכל העוצמה, עד ההכרעה. אין שום צורך ב"עילה" כדי להפר את ההסכם ולחדש את המלחמה. יש לנו די והותר עילות.
* ארגון קיצוני – כשאנחנו מספרים לעצמנו את הסיפורים על "ארגון קיצוני", שחטף את שירי ביבס וילדיה, אנו הופכים אידיוטים שימושיים של חמאס ("המתון?"). אנו חוזרים לימים שסיפרנו לעצמנו ש"זה היה שיגור של ארגון סורר" (כשלא סיפרנו לעצמנו שזו היה תוצאה של מכת ברק...), ולמבצעים שבהם פעלנו נגד הג'יהאד האסלאמי ונתנו חסינות לחמאס וסיפרנו לעצמנו, שהעובדה שחמאס לא התערב היא ההישג שלנו, והנה הוכחה שחמאס מורתע.
רצועת עזה היתה (ובמידה רבה נשארה) מדינה פלשתינאית עצמאית בשלטון חמאס. כל האחריות על כל מעשה היא על חמאס.
* עם של רוצחי תינוקות בידיים.
* מי כאן הנאצים – המחבלים רצחו את אריאל וכפיר ביבס בידיים, אך השוקניסט אורי משגב ממשיך להדהד את תעמולת הכזב של הטרור. "שירי וילדיה הקטנים... נהרגו כנראה בהפצצות חיל האוויר בשלב מוקדם המלחמה... ממשלת ישראל וצבאה שרק מילא הוראות שותפים להקרבתם כמו כל שאר החטופים שמתו בשבי. הלחץ הצבאי לא החזיר אותם. הוא הרג אותם."
למה מתכוון המנוול כשהוא כותב "צבאה שרק מילא הוראות." קודם כל, אין זה צבא ההגנה לישראל אלא צבאהּ, כלומר הצבא של הממשלה. זה לא הצבא שלו. שנית, הוא "רק מילא הוראות" – בכך הוא מהדהד את הטענה של הנאצים ובראשם אייכמן במשפט, שהוא רק מילא הוראות. כלומר, בעיניו הנאצים הם אנחנו. ובדברי הבלע שלו על צה"ל ש"מילא הוראות" הוא מהדהד את הקריאה שלו כבר חודשים רבים לחיילי צה"ל לערוק מן המלחמה.
הוא מאשים את צה"ל ברצח הילדים, גם כאשר ברור שהם נרצחו בידיים בידי הפלשתינאים, כדי שהקורא לא יתבלבל ויטעה בהבנה מי כאן הנאצים.
* רצוץ את ראשו – אני מקווה מאוד, שהראשים שהחטופים נאנסו לנשק באיומים בנשק, ירוּצצו במהרה בכדורי נשק ישראלי טהור.
* האור בלבו עיוור את עיניו – כל חייו הבוגרים פעל עודד ליפשיץ למען הפלשתינאים. הוא האמין בפלשתינאים. הוא האמין לפלשתינאים. הוא ראה במאבקם – מאבק צודק. הוא כתב למענם, התפלמס למענם, התווכח והתקוטט. והוא הפגין למענם. והיה אקטיביסט בעבורם. והתנדב לעזרתם. והסיע בהתנדבות את ילדיהם לבתי חולים בישראל.
ובהגיעו לגיל 85 הפלשתינאים פרצו לביתו וחטפו אותו ואת אשתו באכזריות ממיטתם לעזה, והתעללו בו במנהרות ולבסוף רצחו אותו באכזריות.
למה הם עשו לו כך? כי בעבור הפלשתינאים הוא אינו לוחם שלום, כי המושג "שלום" זר להם. בעבורם הוא לא לוחם זכויות האדם, כי בעבורם אין לבני האדם זכויות. בעבורם הוא מתנחל ציוני על אדמת פלשתין השדודה, וככזה – דינו מוות בייסורים.
האור בליבו עיוור את עיניו, ולא ראה את בְּרק המאכלת. הערגה לשלום החרישה את אוזניו, ולא שמע את קול הרצח האורב. כבדו שערי עזה מכתפיו ויכלו לו.
יהי זכרו ברוך!
* גדוד 50 – עודד ליפשיץ ז"ל שירת בגדוד 50. לכן, כמחווה, מפקדי גדוד 50 בהווה קיבלו את ארונו והצדיעו לו. זו מחווה יפה, מכובדת ומרגשת.
כבוגר גדוד 50, ולמען האמת ההיסטורית, ברצוני להעמיד דברים על דיוקם.
גדוד 50 היום אינו גדוד 50 של אותם ימים. גדוד 50, גדוד הנח"ל המוצנח, היה חלק מחטיבה 35, חטיבת הצנחנים. כשפורק הנח"ל המוצנח, חטיבת הצנחנים החליטה לשנות את מספר הגדוד ל-101, מחווה ליחידת הקומנדו משנות החמישים שהתמזגה עם הצנחנים.
חטיבת הנח"ל החליטה לשמר את המורשת הנח"לאית ואת מורשת הנח"ל המוצנח, ולכן שינתה את המספר של גדוד 950 לגדוד 50.
* איש אמונו – מקדמי הנרטיב של "נתניהו מטרפד את המו"מ על שחרור החטופים," מפרשים כל צעד והחלטה כאישוש הנרטיב. כך גם מינויו של השר דרמר לראש צוות המו"מ.
קראתי רשומה שציינה שדרמר לא שירת בצה"ל, אינו מבין בביטחון, אינו מבין במודיעין, אינו מבין בטרור, הוא בכלל לא ישראלי, הוא אמריקאי. ולמה הוא נבחר? כי הוא נאמן לאדונו.
מי שטוען שדרמר אינו ישראלי אלא אמריקאי כופר בציונות. מי שעלה לארץ מארה"ב הוא ישראלי לא פחות ממי שנולד בישראל והוא דור תשיעי בארץ. במינוי של עולה חדש לתפקיד בכיר יש רק חיוב, לא שלילה. אבל במקרה של דרמר מדובר באדם שעלה לארץ לפני 28 שנים, ולמעלה ממחצית שנות חייו הוא ישראלי. נכון, הוא אינו איש צבא או מודיעין, אבל הוא בעל ניסיון מדיני ודיפלומטי רב – 7 שנים בתפקיד הדיפלומטי הבכיר והרגיש ביותר בישראל, שגריר ישראל בוושינגטון. הוא מקורב מאוד לצמרת ממשל טראמפ, ויש בכך יתרון רב במו"מ. גם ההשכלה שלו – במדע המדינה, כלכלה ופילוסופיה באוקספורד אינה משחקת לרעתו. העובדה שדרמר הוא איש אמונו של נתניהו היא דווקא לשבח המינוי, ובעיניי היא מעידה על רצינות כוונתו של נתניהו להשלים את עסקת החטופים. מנהיגים פוליטיים בכל העולם, בעבר ובהווה, נוהגים למנות לתפקידים רגישים את אנשי אמונם, שבהם הם בוטחים. בתהליך אוסלו, המוסד, השב"כ וצמרת צה"ל מודרו והודרו לחלוטין, עד הסוף. ראש המוסד שמע על כך, כשכבר הכול היה כמעט סגור, מחומר מודיעיני. את המהלך הובילו אנשי סודו של פרס ובישורת האחרונה גם של רבין. אם כך נוהגים כל המנהיגים, קל וחומר כשמדובר בפרנואיד כמו נתניהו.
הדבר המכוער שעשה נתניהו הוא הדחתו של ראש השב"כ. אין לחשוד בכך שיש שיקול ענייני כלשהו בהדחה הזאת. היא נטו שיקול זר. נתניהו נוקם בבר ומהלך עליו אימים, כדי לסכל את חקירת השב"כ בנוגע לפרשיה הביטחונית החמורה – קטארגייט.
כמובן שההשמצות של הצוות הקודם בידי מכונת הרעל הביביסטית – נתעבת.
בקיצור, המציאות מורכבת. נתניהו רוצה לקדם את העסקה. המינוי של דרמר מעיד על כוונה רצינית. ובלי קשר, נתניהו הוא נתניהו. וכשאנו בוחנים את התנהלותו בכל נושא, רצוי שנבחן כל נושא לגופו, ולא על פי האוטומט הביביסטי או הרל"ביסטי.
* השרלטנות במלוא כיעורה – ההודעות המשמיצות של נתניהו, המתחבא מאחורי כינויים כ"גורם בכיר", נגד צוות המו"מ הקודם, הן התגלמות השרלטנות הביביסטית במלוא כיעורה.
את הצוות מינה נתניהו. הוא קבע את מדיניותו. הוא הנחה אותו. הוא החליט בכל פעם מה אורך החבל שהוא מעניק לו. הוא ניהל את המו"מ. בין אם זה משא ומתן ובין אם זה מתן ומתן – מי שהוביל הוא נתניהו. עסקת החטופים היא העסקה של נתניהו. הוא הוביל אותה והוא החליט עליה. זו עסקה רעה מאוד, אך כנראה שזו העסקה שבסיטואציה הקיימת ניתן היה להשיג. אילו נתניהו היה מנהיג, הוא היה מתייצב בפני האומה, מסביר למה הסכים לוויתורים הכואבים האלה, בלי לטייח את גודל המחיר, ונוטל את האחריות המלאה על ההחלטה. אלא שנתניהו אינו מנהיג אלא ביבי. הנרטיב שלו הוא שהוא המנהיג הדגול ורב החסד שהשיב את החטופים הביתה ואילו צוות המו"מ, של נציגי המוסד, השב"כ וצה"ל השנואים עליו, הם האשמים בשחרור האסירים ובהפסקת המלחמה. איזה איש קטן. אפס במנהיגות.
* המחדל – הביטוי "מחדל 7 באוקטובר" שגוי. המחדל לא היה בשבעה באוקטובר. בשבעה באוקטובר היה טבח. ובשבעה באוקטובר היו מחדלים. אבל ה-מחדל, בה"א הידיעה", לא היה ב-7 באוקטובר, אלא בשנים שקדמו ל-7 באוקטובר. טבח 7 באוקטובר הוא התוצאה של המחדל.
המחדל לא היה שחשבנו שחמאס מורתע. המחדל היה שאנחנו, באמת ובתמים, היינו המורתעים. חמאס הרתיע אותנו. חיזבאללה הרתיע אותנו. היינו אחוזים בפחד משתק מפני "הסלמה". הפחד הזה הוא שהדריך את מעשינו והחלטותינו המדיניות והצבאיות. אז מה אם חיזבאללה הקים מאחז בשטחה הריבוני של ישראל. "מה, נצא למלחמה בגלל איזה אוהל מצ'וקמק?" אז קיבלנו את 7 באוקטובר.
אני בספק אם הפקנו את הלקח.
* זאת הקקיסטוקרטיה – ח"כ אלון שוסטר מהמחנה הממלכתי, חבר קיבוץ מפלסים שבנגב המערבי, מהיישובים שהותקפו ב-7 באוקטובר, מתח ביקורת על הממשלה בשל העלייה ביוקר המחייה. קם המסית והמדיח, השר (!) למרבה החרפה שלמה קרעי, והחל משתלח בקיבוצניקים במפגן שנאה נחות ומבחיל, ברוח מוריו ורבותיו המסיתים האנטישמים. הסיסמה שלהם היתה "הכו ביהודים והצלתם את רוסיה". הסיסמה של המסיתים והמדיחים, תלמידיהם המובהקים מן הזן של קרעי, היא "הכו בקיבוצים ובקיבוצניקים והצלתם את שלטון נתניהו."
כך אמר המסית והמדיח: "אתה קיבוצניק, אוכל אוכל אורגני, מדושן עונג. מתי סבלתם בקיבוצים מיוקר המחיה. תבוא אלינו למושב, תבוא לפריפריה, תבוא למי שבאמת סבל מיוקר המחיה אבל אתה כקיבוצניק מרים דגל של יוקר המחיה?"
[----[ המין האנושי.
מה עווה ומה פשע העם היהודי, שהגרועים ביותר בתוכו, עלובי הנפש בתוכו, הטיפוסים הנאלחים ביותר, הבזויים ביותר, הם שרי ממשלת ישראל?
ומתי קרעי עושה את מפגן ההסתה הפשיסטי הזה? יום לפני חזרתם בארונות של ארבעה קיבוצניקים ובהם פעוט ותינוק, שנחטפו מבתיהם במחדל הנורא של ממשלת הפיגולים שקרעי הוא מהגרועים בחבריה. עם ישראל מתאחד ביגון ובאבל על החטופים שנרצחו, והטיפוס הנאלח הזה עוסק בשנאה והסתה נגדם.
* המסית הוא גם שקרן – תגובתו של מזכ"ל התנועה הקיבוצית ליאור שמחה לדברי הבלע וההסתה נגד הקיבוצים של המסית והמדיח קרעי, הסתיימה במילים "אף פעם לא מאוחר להתנצל," כתבתי בתגובה, שעדיף שלא יתנצל. אם יתנצל, לא אאמין לו.
המסית לא התנצל אבל פרסם הודעת "הבהרה", שרק מוכיחה שמדובר לא רק בנבל מנוול ובמחרחר שנאה נאלח, אלא גם בשקרן.
אציג את תגובתו הבזויה במלואה ואפרש אותה: "אין גבול לצביעות ולשימוש הפוליטי הציני של השמאל בכנסת. בושה וחרפה. לא דיברתי על קיבוצי העוטף, שאותם כולנו מחבקים ומוקירים. כן דיברתי על קיבוצי הצפון, שבשבוע שעבר קיבלו בונבוניירה מבג"ץ: 'אין לחייב את הקיבוצים בדמי השבחה.' לא תצליחו לטאטא מתחת לשטיח את המציאות שבה קיבוצים בכל רחבי הארץ נהנים מהטבות מפליגות בחסות בג"ץ והאליטה השלטת. מפגן הצביעות הזה לא יעזור לכם. לא תצליחו להסיט את הדיון מהאמת: השותפות שלכם עם קטאר, המיליונים שאתם מקבלים ממדינות זרות, והניסיון שלכם לרסק את המדינה מבפנים."
קודם כל, אחרי שהסית והשמיץ הוא יוצא להתקפה על מי שהגיבו על דברי הבלע שלו, בטענה לצביעות ושימוש ציני בדבריו, "בושה וחרפה." כלומר הבעייה אינה ההסתה אלא התגובה. ומיהו "שמאל"? כל מי שאינו ביביסט או כהניסט, וקרעי נגוע בשניהם. אח"כ הוא אומר שהוא לא דיבר על קיבוצי העוטף, "שאותם כולנו מחבקים ומוקירים." שקרן! הוא דיבר אישית, ישירות, לח"כ אלון שוסטר: "אתה קיבוצניק, אוכל אוכל אורגני, מדושן עונג" בלה בלה בלה ועבר מלשון יחיד לרבים: "מתי סבלתם בקיבוצים" בלה בלה בלה. אלון שוסטר הוא חבר קיבוץ מפלסים, שבנגב המערבי, שהותקף ב-7 באוקטובר. קרעי יודע זאת. הוא בפירוש דיבר על יישובי הנגב המערבי. לא, הוא לא מחבק אותם אלא חונק אותם. הוא לא מוקיר אותם אלא מוקיע אותם. והוא פשוט משקר. אולם מי הם הקיבוצים שכביכול אליהם התכוון? הקיבוצים בגליל העליון, שבג"ץ עשה עימם צדק וביטל היטל מרושע שהוטל על הקיבוצים ששייכו את הדירות לחברים. אני, כחבר קיבוץ, לא אוהב את שיוך הדירות. אני בעד הקיבוץ השיתופי, כלומר מוותר מראש, כאידיאולוגיה, על זכותי לדירה פרטית. טוב לי בדירה שאינה שייכת לי, גם אחרי יותר מארבעים שנות עבודה קשה, שבהן הרווחתי אותה ביושר כמה וכמה פעמים. אבל משרוב הקיבוצים החליטו על שיוך, זכותו של החבר על הדירה אינה שונה משל כל אזרח בכל צורת חיים אחרת לדירה. היטל ההשבחה היה עוול מפלה, שבג"ץ תיקן. אבל מיהם אותם קיבוצים? קיבוצי הגליל העליון. אלה שהותקפו ופונו וגלו ורבים איבדו את בתיהם מפאת מחדלי הממשלה. והם לא קיבלו שום הטבה, אלא השוואה לכלל האזרחים, כלומר ביטול אפליה לרעה. אבל המסית השקרן מדבר על "הטבות מפליגות" ומוסיף "בחסות בג"ץ והאליטה השלטת." נו, האיש שבשלטון ממשיך להתבכיין ולהתמסכן ולהתקרבן על אליטה "שלטת". האמת היא, שפסק הדין הזה של בג"ץ חריג. בג"ץ, שבדרך כלל פוסק כאוטומט נגד קולקטיב, בעיקר פגע, עד כה, שלא בצדק, בקיבוצים. ע"ע "בג"ץ הקרקעות", שבו פגע קשות בקיבוצים, בשם הדמגוגיה של העותרים, "הקשת המזרחית", גוף שמאל רדיקלי אנטי ציוני, שמדקלם אותם שקרים שקרעי ושכמותו מדקלמים. ואח"כ, הטוקבקיסט הנחות, שלמרבה הבושה משמש כשר בישראל, בממשלה שהלשכה של העומד בראשה עומדת תחת חקירת שב"כ על חשדות ביטחוניים חמורים בשל קשריה עם האוייב הקטארי, מעז להאשים ב... "השותפות שלכם עם קטאר."
אגב, בדברי הבלע וההסתה המרושעים של הרשע המרושע הזה, היה גם משהו גרוטסקי. הוא כינה את הקיבוצים "אוכלי אוכל אורגני." הוא אמר זאת לחבר מפלסים, והמהדרין יאמרו "מפלסין", שכן זהו קיבוץ "דרון אמריקאי", שהאוכל האורגני הפופולרי בו הוא אסדו עסיסי.
* מדושני עונג – האם כפיר ואריאל ביבס נמנים עם הקיבוצניקים מדושני העונג, שנגדם הסית קרעי בנאום השנאה בכנסת?
* סדרת חינוך – טוב היה לאסוף אחת לחודש את מערכת העיתון לאנשים חושבים, אי שם ברחוב שוקן, ולהקרין להם את "סרטון הזוועות".
* דווקא זכרה את 7 באוקטובר - מאיה רוזנפלד פירסמה בשוקניה פשקוייל תמיכה ללא סייג בארגון האנטי ישראלי אונר"א. היא מהללת ומשבחת את הארגון ללא שמץ של ביקורת. והיא יוצאת נגד ישראל שהרסה מתקנים "הומניטריים" של אונר"א ועל אנשי אונר"א שהרגה, וכמובן מדבר על ההרג, ה"הרעבה" וכו' וכו' וכו' שישראל עשתה בעזה. בדרך כלל, בפשקווילים האלה בשוקניה חסר מושג אחד, שולי ולא חשוב, שמשום מה כל מיני נודניקים מנסים לדחוף אותו לתודעה: 7 באוקטובר. מעניין, בפשקוויל הזה 7 באוקטובר דווקא מוזכר: "מאז 7 באוקטובר 2023, מערכת החינוך ברצועה מושבתת. לפי דיווחים כ-90% ממוסדות החינוך – מגני הילדים ועד האוניברסיטאות – נפגעו בהפצצות; חלקם הוחרבו כליל, אחרים ניזוקו בדרגות שונות של חומרה, ובהם עשרות מבתי הספר של אונר"א, שהוסבו למקלטים ציבוריים. אלפי תלמידים נהרגו, עשרות אלפים נפצעו, רבבות התייתמו מהורים ו/או שכלו אחים." אכן, דבר נוראים עשתה ישראל ב-7 באוקטובר.
* המדמנה שבה גדלים יגאל עמירים – פעילת שמאל העונה לשם כרמל יום טוב פרסמה "מודעת אבל" המבשרת "בשמחה ובאושר רב" על מותו של נתניהו, שאותו היא מכנה "השוחט הלאומי מחבל וצורר ישראל," ההלוויה תתקיים בחירייה וכו' וכו' וכו'.
זה לא עשב שוטה אחד. במו אוזניי שמעתי דיבורים כאלה. זאת המדמנה שבה גדלים יגאל עמירים, והרי מספיק שיהיה יגאל עמיר אחד.
יש להוקיע את התופעה, והראשונים שצריכים להוקיע אותה הם מתנגדי נתניהו. בינתיים ראיתי גינוי מבורך מחילי טרופר, ואני מקווה שאחרים ילכו בעקבותיו.
ומעבר לגינוי, זאת הסתה, וצריך לטפל בה בחומרה, בדיוק כמו בתמונת הראי שלה ששלחה כדור במעטפה לבנט, וישבה, בצדק, בכלא.
* כך נראה השלום – כאשר רוסיה פלשה לאוקראינה, והיו מאות אלפי פליטים אוקראינים, היה מובן מאליו לפולנים, לרומנים ולהונגרים, שחובתם המוסרית היא לפתוח את שעריהן בפני הפליטים האוקראינים. וכאשר מיליוני סורים הפכו לפליטים במלחמת האזרחים, ירדן, לבנון וטורקיה השכנות קלטו המוני פליטים. אולם במלחמה בעזה, כאשר מאות אלפי פלשתינאים היו לפליטים, מצרים נעלה בפניהם את שעריה ולא איפשרה אף לפליט אחד להיכנס אליה.
למה?
בדיוק מאותה סיבה שכבר 77 שנה סוריה ולבנון אינן מעניקות אזרחות וזכויות אזרח לפלשתינאים החיים בתוכן, והם אפילו לא אזרחים סוג ב'. כך היה גם עם הפלשתינאים ברצועת עזה, כשהיתה בשליטת מצרים, עד מלחמת ששת הימים. לא, הם אינם נוהגים כך משנאת הפלשתינאים. הם נוהגים כך משנאת ישראל. הם נוהגים כך מתוך התפיסה שמדובר ב"פליטים", כביכול, גם בדור הרביעי והחמישי, שעליהם להישאר "פליטים" לדורות עד שיחזרו לאדמות שעליהן ישבו לפני מלחמת השחרור. אתוס דרישת "זכות" השיבה ומיתוס ה"פליטים" נועדו להנציח את הסכסוך, להציג את ישראל כבלתי לגיטימית וללחום נגד קיומה. זה הרעיון של ה"פליטים", זאת מהות הקיום של אונר"א. זאת התפיסה שעיצבה הליגה הערבית מיד אחרי מלחמת השחרור, ועד היום היא מדריכה את מדינות ערב.
אבל מצרים? הרי יש בינינו שלום. יש בינינו שלום? נו נו... נדייק יותר ונאמר שיש בינינו חוזה שלום. אז מה? זה הפריע למצרים, ששלטו על ציר פילדלפי, להעלים עין, במקרה הטוב, מהפיכת הציר לאוטוסטרדת הטרור של חמאס?
ישראל שילמה מחיר כבד ביותר, כבד מנשוא, תמורת הסכם השלום עם מצרים. היא נסוגה מכל סיני, השטח שהיה בסיס לתוקפנות נגדה, עד גרגר החול האחרון וכל יישוביה נעקרו ונחרבו, על מנת שמצרים תקבל את סיני יודנריין. אבל המחיר הכבד הזה היה תמורת שלום אמת, עם יחסי שכנות טובים, ידידות ושיתוף פעולה, כמעט כמו בין מדינות שכנות באירופה. עשרות הסכמי נורמליזציה נחתמו בין המדינות, בנושאים כלכליים, בנושאי חקלאות, תיירות, תרבות, מדע, חינוך, תחבורה, אנרגיה ועוד ועוד. והסכם אי הסתה ואי התקפה במוסדות הבינלאומיים. ואכן, אחרי ההסכם, זה היה כיוון היחסים. חמש פעמים ביקר סאדאת בישראל מ-77' עד הירצחו כעבור פחות מארבע שנים. אבל ביום שבו נרצח סאדאת, נרצח גם השלום, בידי יורשו חוסני מובארק, שהפך שלום חם למלחמה קרה. מכל הסכמי הנורמליזציה לא בוצעה אף אות אחת. שוב ושוב מצא מובארק תירוצים להחזיר לתקופות של שנים את שגרירו מת"א, וישראל צריכה היתה לשלם בוויתורים נוספים כדי שהשגריר יחזור. מצרים הובילה את המהלכים הבינלאומיים נגד ישראל, כולל ועידת דרבן הגזענית והאנטישמית שהשיקה את קמפיין הדה-לגיטימציה לישראל. בשלושים שנות נשיאותו התעקש מובארק שכף רגלו לא תדרך בישראל, זולת גיחה לשעה קלה להלוויית רבין, שהיתה למעשה פסגת מנהיגי העולם, והוא לא יכול היה להרשות לעצמו להיעדר ממנה. אבל דבר אחד הוא כיבד – את הנספח הצבאי, כולל פירוז סיני. ויש שאמרו, שאמנם זה לא השלום שעליו חלמנו, העיקר שאין מלחמה עם מצרים. אם כך, יכולנו לחתום על הסכם אי לוחמה, במחיר אחר.
הפלת מובארק העלתה לשלטון את מורסי והאחים המוסלמים. בדרכו של ארדואן, גם מורסי לא חשף את כל הקלפים מיד בהתחלה. כך נוהג היום אל ג'ולני בסוריה. וכך, פורמלית הוא לא ביטל את הסכם השלום עם ישראל. אך היה זה שלטון נוסח חמאס, והחזרה למלחמה בישראל היתה עניין של זמן. בינתיים גם מורסי כיבד את הנספח הצבאי. ההפיכה של א-סיסי הצילה את המזה"ת. כמובן שא-סיסי עדיף לאין ערוך על האחים המוסלמים. אך הוא לא בחר בדרכו של סאדאת, אלא בדרכו של מובארק.
בשל התארגנות כוחות סלאפיים ודאע"שיים בסיני, שסיכנו את המשטר במצרים, ישראל איפשרה למצרים, למרות הסכם השלום, להכניס כוחות לסיני, בניגוד להסכם הפירוז.
וכעת, יש סימנים להפרות הסכמי הפירוז וריכוז כוחות צבא מצריים לסיני. כנראה שמדובר בכוחות מעטים ולא באיום של ממש. אבל זה בלון ניסוי. ישראל חייבת לפעול בכל דרך להסיג את הכוחות הללו מסיני לאלתר. וצה"ל צריך להיות ערוך ולתכנן תוכניות, למקרה שמצרים תפנה שוב לדרך המלחמה.
* ב. מיכאל – מפאת "אחרי מות קדושים אמור," לא אתייחס להשקפת עולמו האנטי ציונית של ב. מיכאל, שם העט של מיכאל בריזון, שהלך במפתיע לעולמו. זאת עשיתי רבות בחייו, בתגובות לפשקווילים האנטי ישראליים שלו ב"הארץ".
במקום זאת אעלה על נס את ההומור שלו ואת כישרונו כסטיריקן, מהמשובחים בארץ. האמת היא, שנכון יותר לכתוב על "כישרונם" מאשר על "כישרונו", כי כוונתי לחבורה שפעלה במשותף, ואיני יודע מה היתה תרומתו האישית של כל אחד מחבריה ובהם מיכאל עצמו.
ב. מיכאל הוא ה-ב' מחבורת סחב"ק – אפרים סידון, חנוך מרמרי, ב. מיכאל וקובי ניב. הם יוצרי תכנית הסאטירה המיתולוגית "ניקוי ראש", הטור הסאטירי ב"העולם הזה" – "ZOO הארץ", וגולת הכותרת היא ספר ההומור והסאטירה האלמותי " ZOO ארץ ZOO", שגם 51 שנים אחרי כתיבתו, הוא עדין רלוונטי, מצחיק ומשובח.
* שלום בדורנו – מאז שצ'מברליין מכר את צ'כוסלובקיה להיטלר תמורת "שלום בדורנו," לא היתה מכירה זדונית כמו מכירת אוקראינה לפוטין, תמורת "שלום בדורנו," בידי טראמפ.
* מופת של מנהיגות לאומית – וולודימיר זלנסקי הוא מופת של מנהיגות לאומית. כאשר אימפריית הרשע הפוטינית פלשה לארצו, ודומה היה שכיבוש אוקראינה וחורבנה הוא עניין של ימים או לכל היותר שבועות, ומדינות המערב הציעו לו מקלט מדיני, הוא עמד עמידה איתנה הוביל את אומתו להשיב מלחמה שערה. היום, אחרי כשלוש שנים, אוקראינה לא הובסה, היא עומדת איתן וזלנסקי ממשיך להנהיג בנחישות את אומתו.
וכאשר טראמפ ופוטין רוקחים שלום אך-שווא נוסח מינכן, זלנסקי מסרב לשחק את התפקיד שאליו הם ליהקו אתו – להיות הכבש בסעודת הזאבים שלהם.
נאחל לו ולאומתו שימשיכו לעמוד איתן ולא יישברו.
* ביד הלשון : חטופים חללים – משפחות החטופים ביקשו מכלי התקשורת לא לדבר על החזרת "גופות", אלא "חטופים חללים".
מן הראוי לכבד את הבקשה.
משמעות המילה חלל היא רִיק. אנו משתמשים במילה חלל כדי לתאר מקום ריק – חלל החדר. גם המרחב האינסופי שמחוץ לאטמוספרה מוגדר חלל, כביטוי לריק הגדול שבין הגורמים השמיימיים. במקרא חלל הוא מי שנבעו בגופו חללים, עקב נעיצת כלי נשק. לכן השתמש דוד במילה זו בקינתו על שאול ויהונתן, שנפלו בחרב: "על במותיך חלל." כפי שהחליל נקרא כך בשל החורים המנקבים אותו. בתחושה הרגשית, איננו משתמשים במונח חלל, כלפי נופל, בשל החללים שנפערו בגופו, אלא בשל תחושת הריקנות בחיינו, בקולקטיב, כתוצאה מנפילתו של החייל. יש בכך מעין אמירה, שאין תחליף למי שנפל; הוא הותיר אחריו חלל ריק.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com
אידיוטים שימושיים מתחלפים ואף מתרבים
הוויכוח המעיק המתקיים בערך מיומה השני של המלחמה על 'היום שאחרי', מלמד שאידיוטים שימושיים ללא ספק מתים (כי זו דרכו של עולם), אבל הם תמיד מתחלפים ואף מתרבים. במה דברים אמורים? בכל אלו שממשיכים לראות בגורם פלסטיני כלשהו, 'פרטנר' להסכם, גורם רלבנטי ל'יום שאחרי'.
אף פעם לא מיותר להזכיר שסלאם פיאד, מי שנחשב על ידי האידיוטים השימושיים של הרצחנות הפלסטינית לגורם "מתון", טען ב'פוריין אפיירס' שלושה שבועות אל תוך המלחמה, כי על הרשות הפלסטינית לחזור ולנהל את הרצועה, וכי חובתה לכלול (to incorporate) את חמאס.
יש משהו מעציב ומדכא בעובדה שעם אשר תרבותו נשענת על זיכרון ועל תודעת עבר ארוך מאוד, מקפיד – לפחות בחלקו – לשמור על שיכחה בכל הקשור באוייב הפלסטיני. אבל דיכאון ועצב אינם תוכנית עבודה, ולמרבה המזל עדיין ניתן לפרסם דברים אודות העבר, גם אם הם לא נוחים לתעשיית 'שלום עכשיו' וכל סוג מסוכן אחר של 'עכשוויזם'.
אחרי מלחמת ששת הימים עידכן יגאל אלון את ספרו 'מסך של חול', ובין השאר כתב בו את תובנותיו לגבי "ארגוני הטרור הערבים":
"הם קמו פעלו עוד לפני מלחמת ששת הימים, חידשו את פעולתם לאחר מפלת צבאות ערב. הדבר היה צפוי. יתירה מזו, עם שיתוקם הזמני של הצבאות הערביים הסדירים, וכל עוד הם נמנעים מלחדש את המלחמה, נשארה הלומה הזעירה ביטוי צבאי עיקרי לשלילת זכות קיומה של ישראל. חמישה הם יעדיה המדיניים והצבאיים של מלחמת הטרור והחבלה:
א. להוסיף ולקיים בדעת הקהל הערבית והעולמית את בעיית ארץ ישראל [...] כשאלה פתוחה [...] וכן גם להרתיע את הממשלות הערביות מלהשלים עם קיומה של המדינה היהודית.
ב. להוכיח לישראל כי טרם הגיעה אל המנוחה [...] וכי החזקת שטחים המאוכלסים ע"י ערבים כרוכה בקורבנות, ולאלצה בדרך זו לוויתורים.
ג. לזכות במעמדי מדיני מוכר של תנועה לשחרור לאומי בקרב עמי ערב, לרבות ערבי ערץ-ישראל; לגבש 'ישות פלשתינאית [כך במקור] שבמרכזה – מיתוס הגבורה של לוחמי הגרילה [...]
ד. לגרור את צבאות ערב הסדירים למלחמה [...]
ה. לנקום בישראל את נקמת המפלות הערביות בשני העשורים האחרונים." ("מסך של חול", 1969, עמ' 425-424).
בסוף אוקטובר 1974 אכן הוגשם היעד השלישי כשב'ועידת רבאט' הכריזו שרי החוץ הערבים על אש"ף כעל 'הנציג הלגיטימי היחיד של העם הפלסטיני'. ההחלטה התקבלה על רקע ידיעות שמנהיגות אש"ף דאגה להפיץ בעיר, לפיה חוליית חיסול מסתובבת בעיר וממתינה למעידה של מישהו מהם (אבו-איאד, סגנו של ערפאת, 'ללא מולדת', 1979, עמ' 209).
השלב הבא היה 'תורת השלבים' והאסטרטגיה נוסחה בידי הית'ם אל-איובי באמצעות המושג "no peace":
"המטרה של האסטרטגיה הערבית החדשה מבוססת על תיאום הפעולות המדיניות והצבאיות, על רכישת חופש תמרון מדיני כלפי חוץ ועל הנחתת מכות בהתמדה ובצורה מחושבת באמצעות כוחות סדירים, שינהלו את המאבק בשיטות קונבנציונליות וברוח לוחמת הגרילה. אין מטרתה של אסטרטגיה זו לשבור את מפרקתה של המדינה הישראלית בפעולה משמעותית מהירה [...] אלא מטרתה לכרסם את המציאות המוראליות הישראלית ברציפות ולהבטיח את הצטברותן של ההשפעות המוראלית למכות נחרצות, עד שתתמוטט ישראל על ידי קמילתה ולא על-ידי שיסופה. זאת משום שתהליך הקמילה ארוך הטווח הוא מצב שאין האימפריאליזם יכול לטפל בו למרות תמיכתו, ובפרט כאשר יוכח לישראלי שהמדינה שבמסגרתה רצתה הציונות להעניק ביטחון ליהודי העולם הפכה לאזור המסוכן ביותר ליהודים. בתוך ישראל יכה שורש השכנוע, שהפתרון הצבאי הגזעני על חשבון העם הערבי הפלסטיני עומד על סף הכישלון" (אל הית'ם אל איובי, "אסטרטגיית העתיד הערבית לאור המלחמה הרביעית", בתוך יורם נמרוד (עורך), פלשתינאים בעימות, המרכז ללימודים ערביים ואפרו-אסיאניים, גבעת חביבה, 1975, עמ' 18).
כעשור מאוחר יותר, שוב ניסה עמוס עוז – אלא מי – להראות 'שיש עם מי לדבר.' בינואר 1983 ראה אור ספרו הידוע 'פה ושם בארץ ישראל' במסגרתו ערך עוז השוואה בין 'השחר' של סמולנסקין ל'אל פאג'ר' של אש"ף בעריכתו של זיאד אבו-זיאד. שהרי "פאג'ר" בערבית פירושו 'שחר'.
בהמשך נפגשו שני אנשי 'השלום' – עוז וזיאד – לשיחות בהן עלתה בין השאר טענת 'הסימטריה' הידועה, לפיה 'בשני הצדדים יש אויבי שלום ותומכיו.' עוז סבר שעורך 'השחר' הפלסטיני הוא אחד מהם. כך חשדו בו גם עמיתיו בעולם הערבי, וזיאד נזעק להכחיש את כוונות השלום שלו. בין השאר כתב זיאד בשבועון 'אל מית'אק':
"שומה עלינו לייצא אל הרחוב הישראלי ביטויים כגון 'ארגון השחרור הפלסטיני, המהפכה הפלסטינית, זכות הפלסטינים להגדרה עצמית, זכות השיבה', וכן הלאה וכן הלאה. קיצורו של דבר, אחד בערבית אחד בעברית" (עמוס כרמל הביא את הדברים בעיתון 'דבר', 25.1.1983).
במילים אחרות, חלק מהותי באסטרטגיה שניסח איובי, ושעל מהותה עמד יגאל אלון לפחות שבע שנים קודם לכן, כבר ב-1967, היה השימוש באידיוטים שימושיים במערב בכלל ובישראל בפרט. ההיסטוריה מלמדת אותנו שגם אם הם מתים, הם בהחלט מתחלפים ואף מתרבים.
אודי מנור
היסטוריון, חיפה
מאגר 11 שירים, פברואר 2025
"שִׁיר בְּיוֹם"
חָשַׁב מְשׁוֹרֵר לְעַצְמוֹ
"יָכוֹל לַעֲשׂוֹת לִי
אֶת הַיּוֹם!"
המשורר
הִנִּיחַ אֶת הָעֵט
עַל הַנְּיָר
וְקָם לִזְמַן קָצָר.
הַנְּיָר וְהוּא
לֹא יָדְעוּ מָה
יֵשׁ לָהֶם לוֹמַר
זֶה לָזֶה
וְהַנְּיָר –
דַּף לָבָן נִשְׁאַר.
*
כְּשֶׁקּוֹפֵץ רַעֲיוֹן
אָז לֹא מְשַׁנֶּה
מָה יֵשׁ לְךָ בַּיָּד,
עֵט אוֹ עִפָּרוֹן –
קְפֹץ עַל זֶה!
חָשַׁב מְשׁוֹרֵר לְעַצְמוֹ.
*
הַבָּרָד בְּעָצְמָה יָרַד,
כְּמוֹ כַּדּוּרִים קִפְּצוּ גַּרְגִּרָיו,
הַיֶּלֶד שֶׁבְּחַלּוֹן בֵּיתוֹ הִסְתַּכֵּל
הִתְפַּעֵל וְקָרָא:
אַבָּא, בֹּא נְטַיֵּל!
*
מָה טַעַם לַעֲלוֹת לַקֶּבֶר
חָשַׁב אֶחָד לְעַצְמוֹ
כְּשֶׁהַיָּקָר לְךָ קָבוּר,
בְּעֶצֶם בְּלִבְּךָ?
המזדקן
מוֹשֵׁךְ וּמוֹשֵׁךְ (זְמַן)
כְּבָר לֹא מוֹשֵׁךְ (נָשִׁים)
מַמְשִׁיךְ וּמַמְשִׁיךְ
עַד שֶׁלֹּא יוּכַל יוֹתֵר
וִיוַתֵּר.
*
חָשַׁב יָשִׁישׁ שֶׁהִזְדַּמֵּן
לִסְבִיבַת יַלְדוּתוֹ
וְעָלוּ עַל דַּעְתּוֹ
אֲנָשִׁים שֶׁגָּרוּ פֹּה
וְאֵינָם גָּרִים יוֹתֵר
וְהַמַּכֹּלֶת שֶׁבָּהּ קָנָה
מִצְרָכִים לְדוֹדָתוֹ
(וּבָהֶם הֲכִי חָשׁוּב הַסֹּלֶת)
וְהַגָּדֵר שֶׁמֵּעָלֶיהָ הָיָה מְנַתֵּר
לַחֲצוֹת חָצֵר
שֶׁקִּצְּרָה אֶת דַּרְכּוֹ לַכְּבִישׁ
שֶׁבּוֹ תָּפַס אֶת הַקַּו
שֶׁהוֹבִילוֹ חֲזָרָה
אֶל בֵּית מְגוּרָיו.
*
הָאִישׁ שֵׂרֵךְ דַּרְכּוֹ
בְּמַעֲלֵה הָרְחוֹב
וְהֶעֱלָה עַל דַּעְתּוֹ
כִּי בְּיַלְדוּתוֹ הַדָּבָר לֹא קָרָה
כִּי אָז לֹא חָשַׁב פַּעֲמַיִם
אִם לָרֶדֶת בּוֹ –
מִפְּאַת הָעֲלִיָּה שֶׁמְּצַפָּה לוֹ
בַּדֶּרֶךְ חֲזָרָה.
שבץ
אֵיךְ זֶה
תָּהָה מָאן דְּהוּא
אָדָם אוֹכֵל
אָדָם שׁוֹתֶה
"מֵת" לִחְיוֹת
וּלְפֶתַע מֵת
עַל בֶּאֱמֶת.
*
יֵשׁ אֲנָשִׁים קְשֵׁי-יוֹם
שֶׁהַשַּׁבָּת עוֹשָׂה לָהֶם
אֶת הַיּוֹם
וְהֵם יוֹשְׁבִים בְּבֵית-קָפֶה
כָּל הַיּוֹם.
*
הִיא מְנַעְנַעַת
אֶת הַתַּחַת
כְּאִלּוּ כְּלוּם,
כְּאִלּוּ בְּנַחַת
וּמְעוֹרֶרֶת בַּצּוֹפִים בָּהּ
הַרְבֵּה אִי-נַחַת,
מָה שֶׁמֵּסֵב לָהּ
רֹב נַחַת.
אילן בושם
ביום רביעי 19.2.25 נפטר אחי מוטי הבר, כמעט בן 89. הוא התגורר בת"א, אך נפשו נשארה בפ"ת שם נולד וגדל עם אהוד בן עזר איש העיתון.
יש האומרים "אתה יכול לצאת מפתח תקווה, אך פתח תקווה לא יוצאת ממך." לפני מיספר שנים סיפר לי מוטי באכזבה שהוא עבר את רחוב חובבי ציון ולא פגש אפילו מכר אחד. פעם אנשי פתח תקווה הכירו היטב והסיפורים היו רבים ועסיסיים. זאת אני מספרת כקוראת קבועה של אהוד בן עזר, בן כיתתו של מוטי ופתח תקוואי מובהק.
מוטי אחי היה פסל וגילף בעץ. רקד ריקודי עם אצל יואב אשריאל, יונתן כרמון וגברי לוי. בישל נהדר. מגיל 9 תפר במכונת תפירה וכל חייו תיקן את בגדי המשפחה.
אך במיוחד היה איש של בדיחות, סיפורים מצחיקים ומצב רוח טוב.
כבר מתגעגעת.
רות הבר-זמיר
אהוד: מוטי היה איתנו ב"הנוער העובד" בפתח תקווה באותה קבוצה עם אורי שולביץ שהלך בשבוע שעבר לעולמו ועם נחום סטלמך שהיה בשעתו לאגדת הכדורגל הישראלי. חלק מהקבוצה ובו שרגא רבין, אריה שחל, עזי שטרן, אורי שולביץ, עודד רייקין, אני, ואחרים, הצטרפנו לגרעין "שדמות" והיינו במייסדי קיבוץ עין גדי. חלק אחר של הקבוצה ובו נחום סטלמך, אורי לבזובסקי, אברהם קרנגל, מוטי הבר ואחרים פנה לדרך אחרת, לא הצטרף לגרעין ולא הלך עימנו לנח"ל.
מוטי היה קורא נאמן של המכתב העיתי ומדי פעם היה מגיב באוזניי על הקטעים שעסקו בפתח תקווה והזכירו לו את נעוריו.
סִירַת מִפְרָשׂ
כְּשֶׁשּׁוּם דָּבָר לֹא בָּטוּחַ לְמָחָר
וְהַלַּיְלָה לֹא נִגְמַר
הַכְּאֵב הַמָּסוּר עִם הַמִּלִּים
שֶׁגָּוְעוּ בָּאֵפֶר
מְלַוִּוים אוֹתִי.
מוֹתִיר מֵאָחוֹר אֶת זֵכֶר
הַיָּמִים הָאֲבוּדִים
וּמְחַפֵּשׂ סִירַת מִפְרָשׂ
לָצֵאת אֶת מֶרְחֲבֵי הַיָּם
הַפָּתוּחַ
אֶל כֵּף הַתִּקְוָה הַטּוֹבָה.
אלזה לסקר שילר
משה מוסק יקר, קראתי בעניין רב את מאמרך על המשוררת אלזה לסקר שילר.
דמותה ריתקה אותי והיא מתארחת ברומן שלי 'שתיקת התרנגול' (עמ' 105-104):
סימון הצביע על אישה מוזרה, כבת שבעים, שישבה בפינת קפה 'זיכל' ונראתה כמו 'קשר לאחד' המטורפת, שהסתובבה בחוצות ירושלים ונאמה על הקוסמוס, מערכת הכוכבים, השמש והירח. על ראשה של האישה מקפה 'זיכל' היה מונח באלכסון כובע מפרוות נמר ובגדיה היו עמוסים קישוטים מוזרים.
"מי המשוגעת הזאת?" שאלתי בקול-רם וסימון היסה אותי על טיפשותי ואמר: "אלי, קצת כבוד. שתדע לך, שכמו שהיא נראית היא המשוררת והסופרת היהודייה הדגולה אלזה לסקר שילר, שעלתה מגרמניה. היא באה לירושלים מברלין לאחר עלייתו של היטלר. היא מוקסמת מהעולם המזרחי שאנחנו מנסים לברוח ממנו. היא קצת אישה קטנה והרבה ילדה קטנה והוציאה בברלין שירים ורומן. אפילו לא איכפת לה שהילדים בירושלים רודפים אחריה ברחובות ובגנים ומשליכים עליה אבנים ושאריות אשפה וקוראים אחריה "אלזה המשוגעת". הייקים של רחביה מכירים אותה עוד מברלין. עגנון מכבד אותה מאוד והמשורר אורי צבי גרינברג היה מאוהב בה... אומרים שהיא מסתובבת בירושלים ומחפשת את אליהו הנביא... אלי, אתה רוצה שאציג אותך בפני המשוררת בתור הילד שקיבלנו מתנה מאליהו הנביא בתמורה לילד מוצלח יותר שמת לנו?"
ביקשתי לקבור את עצמי באדמה. אלזה הבחינה במבטים הסקרניים שלי. היא חייכה אלי ואני השבתי לה בחיוך מבוייש. סימון, שהיתה לו השכלה נרחבת בהרבה נושאים, סיפר לי כי "לאלזה לסקר שילר היה בן בגילי שהיא כמעט לא נפרדה ממנו והייתה יוצאת איתו בלילות אל בתי הקפה. הילד חי חיים מוזרים מאוד ובגיל צעיר מת כנראה מדלקת ריאות או משחפת. מאז היא רואה כל ילד בדמותו של הבן האובד שלה. היא הביטה בך כאילו היית ילד שלה."
לא יכולתי לגרוע ממנה עין וסיכמתי: "מה לעשות, ירושלים היא עיר של משוגעים, אבל היא משוגעת חשובה..."
בן-ציון יהושע
בית יד לבנים
רח' המחתרת פינת ההגנה
רמת השרון
דויד המלך – תדמית, סמל, מעשים
הרצאה שביעית בסדרה לשנת תשפ"ה
המרצה – ד"ר משה גרנות
נעקוב אחרי הערצת דויד בספר מלכים, בנבואה ובמסורת, נעיין במעשיו בצקלג, אצל נבל הכרמלי, במואב שהעניק מקלט למשפחתו, נבדוק את מילוי שבועתו לבית שאול, ואת התגייסותו לצבא האויב הפלשתי. האם דויד הכיר את איסורי התורה?
דפי עזר יחולקו למשתתפים
ההרצאה מתקיימת באולם המחתרת
ביום ב', 3.3.2025 בשעה 17.30
בבית יד לבנים
הכניסה חופשית
נועה ולצר מעמק החולה לטנזניה
נועה ולצר נולדה בשנת 1987 ביסוד המעלה ושם עברו עליה שנות ילדותה ונעוריה. אביה, בן למשפחה שעלתה מגליציה, היה בעל מוסך של ג'ון דיר והיה בקשר קבוע עם אנשים רבים בעמק החולה, ביניהם כמובן חקלאים. אימה, ילידת מרוקו, שגדלה במשמר הירדן, היא עובדת סוציאלית ביסוד המעלה. שם בעמק נפגשו ההורים ושם נטועים היטב חייה של נועה.
"בילדותי לא סומנתי בתור ילדת טבע קלאסית." מספרת נועה. "הייתי מאוד עסוקה בחיי חברה רוב הזמן." היא צוחקת. המפנה היה בכיתה ד', כאשר התחילו חוגי סיור בבית הספר "נחשוני החולה" בו למדה. המדריך היה גלעד בן צבי. "הוא היה מדריך מעולה, נחשב כאושיה בעולם הטבע." היא מעידה, "במשך שלוש שנים, עד כיתה ו', היינו נפגשים בחוג פעם בשבוע ויצאנו עם גלעד לטיולים. כנראה אז ניטעו בי שורשים שבאו לידי ביטוי בשלב קצת מאוחר יותר בחיי." בתקופת הלימודים בתיכון היא אהבה לטייל, וברור שהסביבה "קראה" לה לעשות זאת. היא למדה בתחילה בבית ספר "הר וגיא" בקיבוץ דפנה, ושנתיים אחרונות בבית ספר "עֵינות ירדן" בקיבוץ עמיר.
לאחר סיום בית הספר היא היתה במכינה קדם צבאית במעגן מיכאל, שיש בה אוריינטציה סביבתית חזקה, לדבריה. "כיוון שהיינו מחזור שני במכינה, השתתפנו בגיבוש המבנה שלה ובגיבוש התכנים. במהלך השנה הזו עלה בי הרצון להדריך טיולים."
הרצון הזה התגשם במהלך השירות הצבאי שלה. בשנה ראשונה היא היתה מורה חיילת בבית ספר שדה "גליל" והדריכה טיולים. בשנה השנייה של השירות היא היתה ב"מרכז לימודי שדה – מל"ש" אשר שייך ל"חברה להגנת הטבע".
"לעומת בית ספר שדה, בו יוצאים לטיולים קצרים ושנתיים, בהשתתפות קבוצות שונות בכל פעם; כאן היה משהו יותר מתמשך. החניכים במל"ש עברו תהליך והעמיקו בסביבה הקרובה." היא מסבירה. "במסגרת מל"ש עבדתי עם אוכלוסייה קבועה שעוברת תהליך, כאמור, וזה גרם להם לאמץ את הסביבה שלהם ולהכיר אותה היטב."
מסע של גלגולים שונים
"אחרי השירות הצבאי שלי התחיל מסע של גלגולים בלתי נגמרים עד היום." מספרת נועה. החל מהדרכה ב'קרן קרב', השתתפות בתוכנית חקר בעלי חיים ועד הדרכה במשך שלוש שנים בגן החיות התנ"כי בירושלים, אליה עברה להתגורר בתקופה זו.
לשאלה מנין כל הידע שלה, היא עונה: "אמנם אין לי השכלה אקדמאית רשמית, אבל למדתי המון. עברתי קורסים רבים ושונים וכמובן צברתי ידע מתוך ניסיוני בעבודת השטח הממושכת, בה למדתי גם מאנשים מומחים בתחומם.
ספארי בעמק החולה
לאחר שלוש שנים בירושלים חזרה נועה לצפון, לאגמון החולה. "ואז נפתח בפניי עולם הציפורים. במשך עשר שנים מילאתי תפקידים שונים. בצד ההדרכה השתתפתי בחקר ציפורים גם בשמורת החולה וגם באזורים החקלאיים מסביב. הרי עמק החולה הוא החצר האחורית שלי." היא מוסיפה. " האזור הזה הוא ממש ספארי, גם מבחינת הציפורים וגם מבחינת היונקים שחיים שם, ביניהם חתולי ביצות ולוטרות, שיש שם בריכוז גבוה מבשאר האזורים בארץ."
כידוע, בשנות החמישים של המאה העשרים יבשו את אגם החולה, טעות גדולה שתוקנה בשנות התשעים ויצרו במקום אגם מלאכותי. מסתבר שפעולה זו הצליחה לשמחת כולם להשיב חלק מן החי והצומח שהיו שם פעם.
נועה מסבירה מה מיוחד באזור הזה, שמאפשר את קיום ה"ספארי": "ניתן להגדיר את האזור כמורכב מכמה טבעות. במרכז ישנו האגמון עצמו, שהוא כמובן מאגר מלאכותי היום, אבל יש בו צמחיית מים מובהקת של מים מתוקים. נוסף לכך, יש רשת תעלות שפרושה בכל עמק החולה. גם בתעלות אלו יש צמחייה של מים מתוקים. סביב האגמון ובצידי התעלות יש שדות מעובדים של גידולי שדה: בוטנים, תירס, תפוחי אדמה, חיטה, גזר, אספסת ועוד. כך שהסיפור של עמק החולה הוא שילוב של טבע וחקלאות. בעלי החיים באזור, גם היונקים וגם עופות נודדים וחורפים, קשורים היטב לשינויים אשר נגרמים בקרקע החקלאית.
הרפתקאות באספסת
נועה מדגימה איך פועל השילוב הזה בין החקלאות והטבע: "האספסת, למשל, היא אחד הגידולים בעמק החולה, שלא בהכרח ייחודי לאזור זה. אבל עצם היותו גידול רב שנתי, פירוש הדבר שיש אפשרות שאותו גידול יישאר באותו שטח אפילו שלוש שנים בלי שיוחלף. ואז מתפתחים שם חיים. זה הופך להיות כמו איזה ג'ונגל קטן. כשאני מסתובבת בעמק החולה לבד או עם מטיילים, אני מחפשת את האספסת, כי אני יודעת שיש בה המון התרחשות: גם חרקים וגם פרוקי רגליים מוצאים שם מחסה ומזון. נוסף לכך בקרקע זו יש מספיק זמן כדי שייווצרו בה המון מחילות של נברנים. ונברנים הם אחד מאבות המזון עבור חיות הבר בעמק החולה. גם יונקים נמשכים לאספסת. בסתיו ובחורף מגיעים גם העופות הדורסים לחלקת האספסת במצוד אחר נברנים."
שיטת ההשקייה ברוב שדות העמק היא בקו-נוע: מתקן גדול עם ממטרות או מתזי מים עליו, והוא נע בשדה על גלגלים בשורות ישרות. מספרת נועה: "כאשר שדה אספסת מושקה בקו-נוע, מוצפות מחילות הנברנים במים, והם עולים על פני השטח. לזה מצפות הדיות השחורות. אחד המראות הקלאסיים הוא: הדיות השחורות יושבות על הקו-נוע, וזה נראה כמו איזו שהיא חנוכייה ענקית. הקו-נוע זז, הדיות מאתרות את הנברנים שיצאו ממחילותיהם, ויורדות לצוד אותן.
"עשרות אלפי עגורים חורפים בעמק בכל שנה. הם גורמים נזק לגידולים חקלאיים שונים, ביניהם לחיטה, לגזר ולתפוחי אדמה. אבל דווקא באספסת הם כמעט ואינם גורמים נזק." אומרת נועה. "פעמים רבות החקלאים מאפשרים לכמה מהם לשהות בשדות שלהם. העגורים אוכלים את בעלי החיים הקטנים כמו פרוקי רגליים ונברנים. וכך משמשת האספסת בית גידול לבעלי חיים שונים". והיא מוסיפה: "באופן כללי יש יתרון רב לכך שהמים זמינים בעמק החולה במשך כל השנה. לחתולי הביצות, למשל, יש שם תנאים מצוינים. גם העגורים – אשר ישנים בלילה בתוך מים כדי להיות מוגנים מטורפים ולשמור על טמפרטורת הגוף – מנצלים כאן את מקורות המים, ובמשך היום, כאמור, הם מוצאים את המזון שלהם בשדות המעובדים."
נועה הדריכה רבות באזור החולה, ונוסף לכך היא היתה אשת שטח בכל מיני מחקרים שנעשו על ידי חוקרים מטעם אוניברסיטאות שונות. "כך ביליתי בשעות רבות של תצפיות על בעלי חיים, וזכיתי לראות דברים אשר מבקרים לזמן קצר לא רואים."
גששית
במקביל לכל פעילותה המתוארת לעיל החלה נועה להתעניין בתחום מיוחד – גששוּת. "התחלתי להיכנס לעולם הגששות של בעלי חיים, בדיקת עקבותיהם וסימנים שהם משאירים. עברתי קורס שנתי של אסף בן-דוד בארגון שנקרא 'מקום מפגש'. ניתן לומר שאסף עשה קאמבק לתחום הזה בארץ והוא מאוד מקדם אותו. בגששות עוקבים אחרי סימני השדה של בעלי החיים: עקבות כפות הרגליים שלהם, הגללים שהם משאירים וגם סימני אכילה ושערות. בקיצור, כל סימן שבעל החיים משאיר בשטח."
נועה מספרת כיצד בזכות הגששות היא זכתה לראות לראשונה בעל חיים שכל כך סקרן אותה: "למרות שהיה לי כבר קילומטראז' בעמק החולה, לא ראיתי לוטרה, שהיא אחת היונקים הנדירים בישראל. הלוטרות הן פעילות לילה מובהקות ומאוד מאוד קשה לראות אותן. הן מסמנות טריטוריה על ידי הטלת גללים במקומות בולטים ועל ידי הפרשת הפרשות בעלות ריח חזק המשמש לתקשורת בין הפרטים. הזדמן לי לעבוד בשטח מסוים שהיה בו סימן מאוד פעיל של אחת הלוטרות. הצלחתי לדעת בכל כמה זמן היא עוברת בנקודת הסימון שלה. ואכן, אחרי כמה ימים של מעקב מאוד מאוד צמוד ראיתי אותה בפעם הראשונה. וזו היתה ממש מתנה עבורי."
והיא ממשיכה לספר על הגששות: "הגששות היא מין שפה כזו. כאשר נכנסים אל העולם הזה, פתאום מתחילים לראות סימני בעלי חיים בכל מקום. ברור שיש יתרון לדייר קבע בשטח כמוני. את מי שלא ראיתי ביום אני יכולה לראות בלילה. כך ובזכות הגששות יש אפשרות להגיע לרזולוציות גבוהות יותר של היכרות עם השטח, להשלים תמונה מלאה ועמוקה יותר של פעילות בעלי החיים במרחב ולגלות שכבות בלתי נגמרות של מידע והיכרות מעמיקה עם התנהגות בעלי חיים, אשר קשה לראות בדרך כלל ב'לייב'."
הרפתקאות באפריקה – הטבע הפראי
במקביל להתמקצעות בשטח הגששות, נכנסה נועה לעולם אחר, והוא הדרכת מטיילים באפריקה.
"עבורי זה היה חלום ילדות להגיע לשם. בפעם הראשונה הגעתי לאפריקה בשנת 2013 עם מדריך שהיה עבורי מנטור בתחום הזואולוגיה. זה היה יוסי ביידץ ז"ל, איש אפריקה וזואולוג, שהכרתי עוד מזמן השירות הצבאי שלי." אז החליטה נועה שהיא רוצה להיות מדריכת טיולים באפריקה, שיש בה מגוון חיות גדול ומעניין." אבל היא הבינה שקודם כל עליה לטייל ולשהות לבדה באפריקה, כדי ללמוד את השטח. שנה וחצי אחרי הנסיעה הראשונה עם יוסי ביידץ ז"ל, היא יצאה לבדה לסיור של כמה חודשים בארצות קניה וטנזניה. "היו לי שם חוויות מאוד מעניינות." היא מציינת.
"ביבשת הזו יש שני ערוצים שמאוד מדברים אליי ממעמקי הנפש. אחד זה כמובן הטבע הפראי, השלם, המגוון. יש שם מערכות אקולוגיות שנשארו שלמות. ניתן לראות שם לנגד העיניים את כל מעגל החיים על שלל תפקידיו. קשה לי להגדיר את זה במילים, אבל לתחושתי זה איך שהוא עושה משהו לריפוי הנפש. ואני חווה את זה."
והיא מספרת משהו אישי: "אבא שלי נפטר כשהייתי בת 18, בכיתה י"ב. זהו סיפור שהופך את החיים וגם מעצב את החיים. זה מתווה אותי עד היום. אז נפגשתי במוות, ובאפריקה הבנתי את מעגל החיים, שהמוות הוא חלק ממנו. ובכלל להיות בטבע יש בזה משהו מרפא." היא מנסה להסביר את תחושותיה. "המקום הזה גורם להרגיש חלק מהעולם הגדול. נוסף לכך זה נוגע ברבדים בממד החוויה, ללא מילים. באפריקה זה כאילו על 'ספידים'. זה הכול יותר. הכול עוצמתי ושלם. כל חיי קודם לכן דמיינתי לעצמי המון תמונות : של הסוואנה ושל יונקים גדולים – פילים וג'ירפות – והנה זכיתי לראות אותם במו עיניי."
נועה מציינת עוד אספקט שדיבר אליה באפריקה: "עוד בתקופת ההדרכה בשירות הצבאי שלי, למדתי והדרכתי בנושא חיות ועופות שהיו בארץ ונכחדו. ופתאום אני במקום שעדיין יש בו הכול. זה כאילו לחזור אחורה בזמן. אני רואה לנגד עיניי תמונות של עופות שמפרקים פגרים של חיות וכו'... זה בעצם מעגל החיים – החיים והמוות מול העיניים, יש בזה משהו מאוד מאוד חזק, משהו שעוזר לי להבין את החיים ואת המוות, לקבל את המוות כחלק מהחיים."
עם שבט המסאיים
"הערוץ השני שמושך אותי לאפריקה ומסקרן אותי הוא הפן האנתרופולוגי-התרבותי, שהוא מרתק ובלתי נגמר. יש שם קהילות מסורתיות שצפייה בהם היא כמו לעבור אחורה בזמן ולפגוש תרבות שרחוקה ממני כשנות דור. חֶברות שבטיות עם מסורת שנשמרת אלפי שנים, והן מנהלות את אותו אורח חיים מאוד פשוט ומאוד מחובר לשטח."
בטיול העצמאי שלה בילתה נועה במשך חודש בחברת שבט המסאי, זהו שבט לוחמים מפורסם יחסית. אחד משלבי החיים המרכזיים אצל נער-גבר מסאי הוא הפיכתו ללוחם לאחר שעבר מבחנים מאתגרים, בהם עליו להוכיח עמידות בקושי, בכאב וביכולות פיזיות יוצאות דופן. הלוחמים שומרים על הכפר ועל הבקר מאריות וטורפים אחרים וכן משבטים שכנים. זהו שבט של נוודים למחצה. חייהם בעצם פסטורליים, והם רועי בקר וצאן.
מספרת נועה: "במשך חודש ביליתי את השגרה היום יומית בכפר שלהם. יש משהו בקצב החיים שהוא אחר לגמרי. לדוגמא הכביסה. בניגוד לפעולות שלנו, כשאנחנו מכניסים למכונה, מייבשים או תולים על חבלי כביסה וגורמים עניין בזמן קצר; שם זו התעסקות לכמה שעות. צריך לקחת את הבגדים וללכת לנהר ברגל. לכבס אותם שם, לסחוט ולסחוב אותם חזרה בתוך קערות על הראש. אחר כך מפזרים את הבגדים על השיחים בחוץ כדי שיתייבשו בשמש. זו דוגמא לפעולות תחזוקה בסיסיות, שפשוט מעסיקות את הנשים רוב הזמן."
נועה מספרת על עבודת הנשים של שבט המסאיים כיוון ש'הצמידו' אותה לנשים. "רוב המן ישבנו בתוך בקתה חשוכה וסגורה, שהיה בה חלון קטנטן כדי שיצא ממנו עשן. זו היתה עבורי חוויה מוזרה. כי ידעתי שאני נמצאת במסאימָרָה, אחד מאזורי הטבע הכי מדהימים שיש בעולם, ואילו אנחנו יושבות בתוך הבית ומדי פעם הולכים להביא מים, לקנות משהו בעיירה השכנה, או הולכים לבקר שכן. בעיקרון לא הייתי רגע לבד. תמיד היה איתי מישהו. מאוד שמרו עליי. דאגו לי. הייתי שם האישה הלבנה היחידה. בכל החודש הראשון שלי באפריקה לא פגשתי בכלל אדם לבן; כי זה היה בתקופת מגפת האבולה. למרות שבמזרח אפריקה היא לא התפשטה, תיירים חששו להגיע לאזור. לפעמים הייתי הולכת ברגל ללודז' הקרוב, מרחק 10 דקות הליכה, כדי להטעין את הטלפון שלי, והלודז' היה ריק לגמרי, ללא תיירים."
לשאלה איך הסתדרה עם השפה, היא עונה: "המארחת שלי היתה מורה לאנגלית בבית הספר. איתה דיברתי כמובן באנגלית. ועם האחרות – בתנועות ידיים, סוג של תקשורת בינלאומית."
נועה מספרת על המזון של שבט המסאיים: "התזונה שלהם מאוד בסיסית, בעיקר דברים שאפשר להביא מרחוק. המסאיים אינם עוסקים בחקלאות מכמה סיבות. אחת מהן היא הקִרבה לשמורת טבע, והחיות הגדולות 'מתנכלות' לגידולי שדה. כמו כן יש להם אמונה חזקה, שאסור לפצוע את האדמה כי על האדמה גדל העשב שאוכלות הפרות. לכן הם קונים ממקום רחוק יותר שעועית, אורז, תפוחי אדמה, בצל וכמובן תירס, שהוא מרכיב העיקרי אצלם. הם טוחנים את התירס לקמח ומכינים מין בצק אשר מתבשל עד שהוא מתקשה מאוד. את 'העוגה' הזו שהתקבלה הם בוצעים ואוכלים בידיים. אבל יש שינויים תמידיים בחברות המסורתיות האלו, וחלק מהמסאים מתחיל כבר לעסוק בגידולי שדה. אנחנו המדריכים מבחינים בשינויים בשבטים אלו ממש מטיול לטיול."
בתחנת המחקר במסאימֶרָה
אבל נועה הצליחה גם ליהנות באזור מן הטבע מסביב. אחרי החודש בחברת המסאים, היא עברה להתגורר בתחנת מחקר של השמורה במסאימרה.
"אחרי תהליך מפרך ובזכות המלצות שהבאתי מהארץ, הצלחתי להגיע לשם והצטרפתי לאקולוג של השמורה. הסתובבנו בשטח וערכנו ספירות של בעלי חיים ובדיקות של מגוון הצומח. זה היה פשוט חלום להסתובב בתוך המסאימרה ולהתבונן על כל מה שקורה שם ולאסוף נתונים." היא מספרת בהתלהבות. "כמו כן הצטרפתי לווטרינר של השמורה, שזו חוויה בפני עצמה. במשך שבועיים גרתי בדירה בתוך תחנת המחקר הזו, כשרוב הזמן לא עושים כל כך הרבה ואפילו אפשר להשתגע מהשעמום. אבל פתאום יש קריאה על איזו שהיא חיה פצועה, ומיד מתארגנים תוך חמש דקות יוצאים לדרך במערך שלם של רכבים, עם הריינג'רים שמצטרפים. בכל פעם נוסעים מרחק אחר, שאי אפשר להעריך מראש. בכל פעם זה אירוע שונה. אבל כל הפגיעות בחיות שראיתי היו תוצאה של פגיעה בידי אדם. כמו ג'יראפה עם חץ ברגל, אריה עם חתך עמוק בצידי הבטן מתקיעת חנית, פיל עם פציעה ברגל ממלכודת וגם פילה עם חתך מחנית."
נועה מסבירה את הקושי בטיפול בחיות גדולות: "כאשר מטפלים בחיה גדולה דוגמת פיל, חייבים לעבוד במהירות גבוהה, כדי לסכן את החיה כמה שפחות. יש צורך, כמובן, להרדים אותה, וככל שהחיה גדולה יותר, בעיקר מעל שני טון, היא בסכנה כשהיא מורדמת, כי עלולה להיות קריסת איברים פנימית מהמשקל של עצמה. כך שהווטרינר וכל האנשים שם עובדים במהירות ובמקצועיות גבוהות מאוד." ונועה מסכמת: "כל פרק הזמן שלי בתחנת המחקר היה גם 'חתיכת חלום', שלא הבנתי בכלל איך הצלחתי להגשים אותו."
בשבט ההַדְזָבֶּה טנזניה
נועה עברה מקניה לטנזניה ושם שהתה בקרב שבט ההַדְזָבֶּה. "אורח החיים של השבט הזה 'הולך' עוד אחורה בזמן." היא מספרת. "הם ממש ציידים-לקטים. לא מגדלים בעלי חיים או צמחים. הם יוצאים לערבה ואוכלים את מה שהם צדים או מלקטים מהעצים או השיחים. אני ישנתי באוהל שהבאתי אתי יחד עם חבר מסאי שליווה אותי. אגב, קודם לכן, בדרכי אל השבט הזה הזדמנתי לאחד הכפרים בו התארחתי אצל משפחה מקומית. היה מאוד מעניין לבלות עם המשפחה. ישנתי עם הסבתא, האימא והתינוקת ביחד באותה מיטה. שוב, ספגתי המון המון חוויות."
מדריכת טיולים בטנזניה ועוד ועוד...
אחרי המסע העצמי הזה חשה נועה שהיא מתאימה להדריך מטיילים ישראלים באפריקה. היא הצטרפה לחברת "עולם אחר" ומדריכה קבוצות החל משנת 2016. בשנים ראשונות היא נסעה הרבה מאוד. אחר כך פרצה מגפת הקורונה שעצרה את כל העולם, ועכשיו, כידוע, יש מלחמה והנסיעות נדירות יותר.
אבל נועה לא שוקטת אֶל שמריה. כאשר היא בארץ היא ממשיכה בפעילות ענפה. "עד לא מזמן עבדתי במשך כמה שנים במכון דש"א – דמותה של הארץ. מכון זה עושה סקרי טבע ונוף. הוא שייך למוזיאון הטבע באוניברסיטת תל אביב. אני עבדתי במרחב הצפון, אבל כשהחלה הכניסה הקרקעית של צה"ל ללבנון, נעצרה לנו כאן העבודה."
עכשיו היא החליטה לצאת לדרך עצמאית. "אני בונה עסק שהדגש בו יהיה הגששות, כי זה התחום שהכי קוסם לי להתעסק בו ולהתפתח בו. הספקתי כבר לנסוע להכשרה בקורסים בדרום אפריקה. הגששים הטובים בעולם נמצאים במדינה זו. נכנסתי למסלול ארוך של ארגון בינלאומי בשם Cyber Tracker שבוחן ומדרג גששים בכל העולם. אני בתוך התהליך, יחסית בתחילת הדרך, אבל אני רואה בזה אתגר חשוב עבורי, שיכול להיות עיסוק לכל החיים. אני אמשיך לנסוע לשם, ללמוד ולהתקדם בדרגות. אגב, בשלב מסוים העלייה בדרגה היא בזכות תרומה משמעותית לקהילת הגששות. הכוונה העיקרית שלי היא להתמקד."
קדיתא
וכמו שהיא עוסקת בדברים ייחודיים ולא רגילים, היא גם מתגוררת עתה ביישוב מיוחד בגליל, בין צפת להר מירון. "היישוב קדיתא הוא 'חייזר'" היא מגדירה אותו. "הוא נקרא יישוב קהילתי אקולוגי. הוא קצת דומה לאפריקה מבחינת קצב החיים פה. במקור הוא הוקם במסגרת המצפים בגליל ביוזמת אריאל שרון, שהיה אז שר החקלאות. זה ממש מקום שקט ורגוע בתוך הטבע, עם עצי זית עתיקים. אין פה תאורת רחוב בלילה. הבתים מפוזרים ורחוקים זה מזה. ובכלל יש פה מבנים מאולתרים. הבית שלי, לדוגמא, דומה לקרוואן, עשוי דיקטים מעֵץ." ולגבי התושבים היא מעידה: "יש פה כל מיני טיפוסים, אנשים שבחרו לחיות באורח חיים אחר. הם ממש מחוברים פה לאדמה. חלקם משחזרים פה טרסות עתיקות ומשתדלים לקיים חקלאות מסורתית."
לסיום, קשה להאמין למגוון הפעילויות שהספיקה ומספיקה לעשות אישה צעירה זו. "אני עושה את הדברים שאני הכי אוהבת." היא מעידה על עצמה. וכל מה שהיא עושה מעיד על יוזמה, הצבת אתגרים ועמידה בהם, והעיקר – אהבה עמוקה שלה לטבע ולאדם באשר הוא אדם.
עדינה בר-אל
* נדפס ב"קו למושב", גיליון 1371, 20.2.2025.
השקט הנפשי
תל אביב, 1979
פרק 12
מירה הופיעה אצל חיימסון בשבת בבוקר, מיד לאחר שקיבלה את מיספר-הטלפון שלו מאיה. במשך השנה שחלפה התחדשו יחסיה עם איה ותחומיהם מוגדרים היטב. היא נעשתה ידידת-המשפחה. וכבר כמעט לא היה אפשר לדעת אם רמי מקנא בידידות שנרקמה-מחדש בין השתיים, או איה היא זו שעוקבת בקנאות זהירה אחר צעדיהם של רמי ומירה פן פתאום יתלקחו, או מירה היא שמבקשת לחדור לחוג-חייהם מתוך קינאה בשניהם גם-יחד.
אירית'לה היתה מקבלת הוראות ברורות מפי איה, לפני כל ביקר של מירה, שלא לשאול את דודה מירה מדוע היא באה לבד ואין לה בעל. יובלי היה מקשיב לדברים ברצינות ונדמה שאילו היה יכול כבר לדבר באופן חופשי היו מזהירים גם אותו.
תחילה היתה מירה מסוייגת כלפי שני הילדים, אך עד מהרה מצאה עימם שפה משותפת ולא פעם היתה נשארת לשמור עליהם בערב, כאשר רמי ואיה היו יוצאים לסרט. אז היתה נזכרת לא פעם בסיפור "שלושה ימים וילד".
חיימסון קידם את פניה בפתח במכנסיים קצרים, רגליו הארוכות מכוסות פלומת שיער שחור על לובנן, ובחולצת-טריקו. זו היתה אי-הבנה כי הוא לא תיאר לעצמו שתגיע זמן קצר כל-כך לאחר שטילפנה. טרם ידע שהיא גרה במרחק של כמה גושי-בניינים בלבד.
מירה הופיעה במכנסיים קצרצרים, חולצת-מטלית קייצית הנקשרת מאחור ומבליטה את חזהּ, סנדלים גבוהי-עקב, וציפורניה מצובעות אדום לוהט.
"בטלוויזיה נראית הרבה יותר מבוגר." העירה לו כשישבה. "אבל מיד היכרתי אותך."
"ואַתְ... ואת..." חיפש חיימסון מילים מתאימות, עדיין נבוך משפעי אבריה השזופים, החשופים.
"כמו אחת שעובדת על כביש-חיפה, אני לא נעלבת."
"מה פתאום?" התבלבל, "תיכף רואים שאת חברה של איה, כזאת משוחררת."
"איה כבר לא מה שהיתה פעם. היא נעשתה די מרובעת, ושמרנית."
"זאת אומרת שאת ההיפך ממנה?"
"שמע אפי," פנתה אליו בשם-החיבה, בדיוק כמו איה, "אני לא איזו קופסת-שימורים שאפשר לשים עליה תווית מדוייקת."
חיימסון היה מוחנף. ההופעה שלו ב"כלבוטק" אכן השאירה עליה רושם, לפי הרמז של השימורים. השאלה היא אם אפשר להרחיק לכת ולהזכיר גם פותחן, או שמא תיעלב.
"העיקר בקופסאות זה לדעת לפענח את הקוד," העלה רמז מעודן יותר.
"ואתה יודע?" התגרתה בו. ישבנה קיפץ על הכורסה, חסר-מנוחה, כאילו היתה שתוייה-מעט עוד בטרם הגיעה אליו.
הצחוק המתגרה שלה ריגש את חיימסון ולרגע היה נתון בתחושת-עילפון קלה. קול פנימי לחש לו: אני אוכל להשכיב אותה. אוכל להשכיב אותה עוד מעט, עכשיו, הַי טִירִילַיי, טיריליי טיריליי...
"צריך רק לעשות חשבון פשוט..." ניסה להסביר לה בקשר לקופסאות, אך מירה לא התעניינה בכך במיוחד, וכיוונה את השיחה לאפיקים אחרים. כיצד זכתה לא פעם במחמאות מצד תלמידיה. "את לא רוצה להגיד לי שאת הולכת לבושה כך לבית-הספר!" – נכנס חיימסון בתוך דבריה כאילו הוא אחראי להיחשפותה בפני הכיתה. "לא. אלה בגדי-השבת שלי." צחקה. "אבל אם אפגוש מישהו מהתלמידים שלי ברחוב אז לכל היותר יראה שגם למורה שלו יש קורקבן..."
חיימסון הצניע מבט לעבר קורקבנה שהיה בולט במקצת וחסר אותה סימטריות עגולה, מיסתורית, הנוצר כאשר פנימו של הטבור שקוע ככתם צל עמוק. הבטן דומה שפירכסה תחת מבטו.
"אפשר להציע לך משהו לשתות?"
"מה יש לך?"
"בירה. רק בירה. לבנה."
"אין דבר. גם זה טוב." אמרה.
אפריים ניגש למיטבחו ומזג את הבירה בכוסות. איה אמרה לו בטלפון: "מירה אוהבת כמוך מוסיקה קלאסית אבל אתם לא מוכרחים לשבת ולדבר על כך ולשמוע שעות. היא בחורה לעניין ואתה יכול בשקט להשכיב אותה כבר בפעם הראשונה. היא בעלת ניסיון."
מירה הרהרה אותה שעה במה שאמר לה רמי: "אל תקחי את חיימסון ברצינות. יש לו כל מיני שיגעונות שכאלה. ראי, הוזהרת. אבל אם את רוצה להשתעשע קצת, אז בבקשה." כך הוא דיבר לאחר שנכזבה תוחלתו שלו להשתעשע עימה. ואכן, לאחר שהחלה פוגשת את רמי בביתו, פגה בה כל התלהבותה המאוחרת כלפיו.
וכשחזר אפריים עם שתי הכוסות המקציפות, העירה לו מירה: "אפי, תלמד – בירה מביאים בבקבוק כשהוא סגור, ופותחים ומוזגים במקום."
מירה הוסיפה ודיברה על יובלי ואורית'לה והמלפפונים שרמי מחמיץ בצורה יוצאת-מן-הכלל והבאלאגן אצל איה, ועל תיאטרון ומוסיקה, הבראנדנבורגים והסוויטה מיספר שתיים בביצוע ז'אן פייר ראמפאל, ומוצארט ובטהובן ווירג'יניה וולף, וכשהתארכה השיחה אמרה שאצלה הסקס הוא צורך טבעי, כמו אכילה ושתייה, והיא אינה חושבת שצריך לעשות מזה עניין גדול, כמו שעושות הבחורות אשר לאחר ששוכבות עם גבר חושבות שניצלו אותן אם לא מובטחת להן לפחות חתונה בקרוב.
אז קם חיימסון במצוות איה וגהר על מירה והחל מלטף בבת-אחת בידיו הארוכות את כל אברי-גופה החשופים, וגם מנשק פה ושם בדבקות וביסודיות.
עיניה של מירה התרחבו לעומתו ומבטיה נצצו בציפייה דרוכה. תחילה כמו סירבה לו אך עד מהרה הפקירה עצמה לגיפופיו והניחה לו למשמש בה ואף עזרה לו להתיר את קישורי המטלית ששימשה כחולצתה. ומשהזדקרה לעומתו עירומה, והפיטמות הארוכות כנחשים קטנים, לא התאפק עוד וקם כשהוא מרימה-כמעט בידיו, ומשך ונשא אותה אל מיטתו שבחדר הסמוך. הוא לא הספיק להסיר את כיסוי-המיטה ומירה כבר התפרקדה עליה כשהיא משתחררת ממכנסוניה. חיימסון התפשט אף הוא אך ככל שהתערטלו כן הלכה והתגבהה איזו זרות ביניהם, כשני מתאבקים בזירה המשתדלים לעשות רושם זה על זה כדי שלא ייחשדו בפחדנות או בחוסר-ניסיון. רק התקרב חיימסון אליה ומיד החלה מתפתלת לעומתו תחתיו ולצידו ועליו, כאילו היא מבקשת לגרד בו את יגון חייה.
תחילה היה נדהם ומאושר לנוכח תובענותה שטרם נתקל בשכמותה מימיו, אך עד מהרה נלחץ מפני הצורך להיענות לה מיד, וחש כי אברו נבהל ומצטמק. 'ימח-שמן של נערות-הזוהר התל-אביביות המנוסות הללו,' טירטר מוחו כדי להתגונן, 'לו רק היו יודעות איך הדבר נראה אצלי כשאני לבד באמבטיה, היו קופצות מתימהון עד לתקרה – " ובחשאי שלח ידו למפשעתו, לקראת המיתקפה הקרובה.
מירה לא הניחה לו. היא משכה ידו אליה כמקנאה בתענוגו, והורתה לו ללטפה שם אצלה, והחלה נאנחת בקול רם, ואילו את ידה הניחה אצלו, ותפסה ומשכה וגילגלה ולשה ולחצה והכאיבה-ממש עד שנותר באצבעותיה בדל-חמקמק שלו שאינו ממלא אפילו את כף-ידה.
חיימסון הזיע. וככל שהתרגש הורע המצב. היא התפרקדה תחתיו מתוך תקווה שהמגע עימה יעוררו, וכדי לרצותה התחכך בה בפראות-מכוונת, מחקֶה תנועות-משגל ואינו חודר לתוכה, ולבסוף, בייאושו, הפך אותה על בטנה מתוך תקווה שאחוריה החשופים יגרו אותו, וגם זה לא עזר.
וכשהחל מפשפש יותר מדי באותם הררי בתולים-לא-בתולים שלה, זרקה אותו מעליה, נרגזת.
"אני רואה שאצלכם, הפקידים, צריך להיכנס רק בדלת האחורית, וגם זה לא עוזר – "
"מה יש?" השיב חיימסון, נפגע. "לוקח זמן לאנשים להתרגל אחד לשני."
"אני מקווה שאתה לא אימפוטנט או משהו דומה לזה. עם בעיות?"
חיימסון שתק. מה התנפלת עליי? היית צריכה לראות אותי באמבטיה. לשניים הייתי מבתק אותך, עד לגרון, אני, אני –
אפי, אפי, הן אומרות לו –
"שמע אפי," אמרה. "נעשה לי קצת לא נעים שאתה מסתכל עליי כך. לא כדאי שנתלבש כבר?"
"את לא מאמינה לי?"
"אני מאמינה רק למה שהעיניים שלי רואות!"
"אפשר גם סתם כך לשכב כך ולהתחבק." רמז בעדינות, וניסה לממש את הצעתו.
"די. אתה כולך מזיע." דחתה אותו. "זוּז. אני לא אוהבת משחקים אינפנטיליים."
"יותר מדי אור כאן." התנצל.
"אני מכירה את התירוצים האלה." אמרה. "אתה לא הראשון שאני פוגשת מהסוג הזה. תל-אביב מלאה בכם."
"אני יכול להביא את המאוורר? אולי אז יהיה יותר נעים?"
"לא תודה, אפי," אמרה מירה וקמה והחלה מתלבשת במהירות. "אבל אם אתה רוצה לעצמך, בבקשה. מפני שאני כבר הולכת."
בקושי שם על עצמו את מכנסיו ומיהר אחריה לדלת, יחף.
"אתה לא מוכרח לספר בפרטות לאיה ולרמי על כל הפיאסקו הזה."
"אפשר לצלצל אלייך?"
"זה בסדר. אני אצלצל אליך." אמרה וכבר סגרה אחריה את הדלת.
אהוד בן עזר
המשך יבוא
המושבה שלי
בהוצאת 'אסטרולוג' 2000
פרק שישי
סוף הידידות עם טשרניחובסקי
דודי ההולל אלכס היה גם חבר של המשורר ד"ר שאול טשרניחובסקי.
כך על כל פנים סיפר לנו דודי.
אצל סבי בבית נמצאה גלויית-דואר ישנה ששלח להוריו מאחד ממסעותיו ועליה מתנוססת לתפארה חתימת המשורר: "ד"ר טשרניחובסקי", ותוספת בכתב-ידו של דודי: "הרי לכם כרטיס בחתימת ידו של טשרניחובסקי!"
על אודות ד"ר טשרניחובסקי, ששימש בתל-אביב בתור רופא-ילדים מטעם העיריה, סיפר אלכס שהמשורר אהב ילדים אבל עוד יותר אהב לדבר עם האימהות הצעירות שלהם. יום אחד בא דודי למרפאה של ידידו וראה ילד בוכה בשקט בחדר-הקבלה. דודי שאל מה קרה והילד גימגם וענה שהרופא מדבר כבר חצי שעה עם אימו (של הילד) בחדר בפנים, ואותו, עם כאב-הבטן, שכחו. דודי הקיש קלות על דלתו של הרופא, וכאשר נכנס ראה את טשרניחובסקי עומד שקוע בקריאת שיר חדש, כניראה ארוך מאוד, והאם הצעירה (שהכירה את דודי) נבוכה מפני שאינה יודעת כיצד להפסיק את המשורר הנכבד ולהזכיר לו את החולה הקטן שנישאר לחכות בחוץ וגם אינה יודעת עברית.
דודי ניגש אל ידידו ולחש על אוזנו בעדינות שהגיעה השעה לחדול מקריאה ולהזמין את הילד לבדיקה, וכך אמנם היה.
לאישה קראו לוצי ולבן המגמגם היינץ-משה.
שירים רבים של טשרניחובסקי ידע דודי בעל-פה, והיה מדקלם אותם ברגש רב וגם מצטט מהם בשעת שיחה. בזכותם נחשב במושבה לאדם משכיל, וגם קצת משורר בעצמו.
לשמועה שהוא כותב שירים גרמה התפארותו. לא פעם, כאשר היה מדקלם שיר של טשרניחובסקי, היה מעיר ששורה זו או זו היתה שונה במקור והוא תיקן אותה לבקשת ידידו. על שורות אחרות רמז שחיבר אותן והירשה לטשרניחובסקי להשתמש בהן.
דבריו עשו רושם על הבחורות במושבה. הן העריצו את דודי. אחדות מהן התאהבו בו בזכות סיפוריו על השעות שבהן טייל עם טשרניחובסקי ברחובות תל-אביב לאחר ששניהם חיסלו מנה גדושה של נקניקיות ובירה במסעדה של "אס" ברחוב נחלת-בנימין.
יום אחד התכסתה המושבה במודעות שבישרו על "נשף ספרותי" גדול שייערך לכבוד המשורר שאול טשרניחובסקי, ובהשתתפותו.
לא היה אחד שלא בישר לדודי על ההזדמנות שנפלה לידו לארח את ידידו. סבתי התנדבה להכין למשורר הדגול קבלת פנים ביתית לאחר הנשף, והתכוונה להכין לשם כך לביבות על פי המתכון ששמעה שהמשורר אוהב במיוחד ואף כתב עליהן בספרו. היא ביקשה מדודי להודיע על כך מראש לטשרניחובסקי, כדי שלא יחטפו אותו לקבלת פנים בבית אחר.
למרבה הפלא, היחיד שלא התלהב מהכבוד שנפל בחלקה של מושבתנו היה דודי אלכס. ככל שהתקרב מועד הנשף הספרותי, כן הלכו פניו וקדרו, כאילו משהו מציק לו ואוכל אותו מבפנים.
"אתה חולה?" שאלה אותו בדאגה רבה אימו, היא סבתי.
"לא, לא!" אבל מדבריו היה אפשר להבין שהוא מסתיר אולי מחלה קשה.
ואכן, בערב, שעה לפני תחילת הנשף הספרותי, נתקף דודי בכאב בטן שגרם לו להתפתל, להיאנח ולהתקפל, והוא הודיע שלא יוכל לצאת מן הבית.
כאבי-בטן פתרו לא פעם בעיות קשות לדודי אלכס וחילצו אותו ממצבים מביכים. ערב אחד הכריחה אותו בחורה, שאותה לא אהב, ללוותה עד לחדרה, והציעה לו להיכנס אליה לשתות כוס תה. דודי לא ידע כיצד להיפטר ממנה מבלי להעליב אותה, ולכן תפס את בטנו, התחיל להתפתל בכאבים, אמר לה שכניראה יש לו קלקול קיבה חמור, וברח ממנה.
אבל הפעם התעקש סבא על כך שדודי יבוא עם כל המשפחה לנשף הספרותי.
"הכבוד של המשפחה מחייב זאת," אמר סבא. "למשורר גדול מצדיעים אפילו חיילים ההולכים למות במלחמה!" והוא דיקלם ברגש את שירת הלוחמים של לאיוש קושוט, שגלו מארצם לאחר כישלון המרד ההונגרי בקיסרות ההבסבורגית, ואהבת-החופש שלהם השפיעה על סבא לעלות לארץ-ישראל: "שתי ידיי אושיט ברטט / ואחבקך, הוי, אדמתי, / כבן בחיק אימו יבכה לו / גשם דמעותיי ארעיפה. / לארץ נוכריה אדוד לי / הרחק מיני גבולות מולדת, / קומץ עפרך אטול לי / שים למראשותיי בקבר / תחת גל-עפר גם שמה / מדיארי אשאר לנצח!"
כאשר נכנסו בני-משפחתי לאולם הגדול של "בית האיכר" כבר עמד על הבמה טשרניחובסקי, נשען על מקלו, וקרא ברגש שיר שלו, בעברית מדוייקת, ובמיבטא של עולה חדש מרוסיה.
אור החשמל היה אז הרבה יותר חלש מאשר בימינו. דודי נופף בידו שלום למשורר בתנועה קצת חלושה ומהססת, אבל טשרניחובסקי היה כה שקוע בקריאה שלא שם לב אליה.
לאחר שהסתיימה ההופעה, וכולם דיברו בשבחו של האורח, דחף סבא כמעט בכוח את דודי לעברו של המשורר, וכשהגיעו אליו, אמר: "אדון טשרניחובסקי, אני גאה להיות אביו של אלכסנדר [וכאן אמר את שם המשפחה שלנו], ידידך הצעיר, העוזר לך בכתיבת שיריך!"
"מה?" אמר טשרניחובסקי, "מי?"
"בני, אלכס," התפלא סבא.
"אדוני," רטט שפמו הפרוע של המשורר הגדול, הוא כבר היה נרגז כהוגן מההפרעה שנגרמה בגלל הפרה הטראנסילוואנית של יוסקה-דרעק, "אני לא מכיר אותך ולא את הבן שלך ודע לך שאף אחד, אף אחד לא עזר, לא עוזר ולא יעזור לדוקטור טשרניחובסקי לכתוב את שיריו!"
ופתאום הבזיק ניצוץ של היזכרות בעיני המשורר, תלתליו האפורים הזדקרו, אבל במקום להושיט יד לדודי ולהודות בטעותו, הרים עליו מקל והתחיל להכות אותו ולצעוק: "זה אתה!? אתה הז'וליק שמפיץ עליי שמועה שאני מושיב את האימהות הצעירות על הברכיים בקבינט ומלמד אותן איך להשתמש בטרמומטר," וכאן כמעט נחנק מרוב כעס במיבטא רוסי, "בטרמומטר! – ושאני משאיר את הילדים לחכות בחוץ? בחדר-ההמתנה!? אני אראה לך סאברע חצוף חסר-דעת מופקר-לשון שכמוך רכלכלכן-מדיציני פר-אכסלאנס פסקונדיאק – חמור-גרם!"
סבא לא התעצל והרים גם הוא את מקלו על אלכס, כמו שהיה ודאי מרים את שוטו על האיכרים הנירפים בשנת השמיטה השנייה לייסוד המושבה, אלא שדודי כבר נמלט החוצה כשהוא מלווה בקולות של צחוק ולעג מצד הקהל.
כך הסתיימה עוד בטרם החלה פרשת הידידות של דודי עם טשרניחובסקי.
שנים עברו. המשורר מת. סבא מת. האנשים שהיו ב"נשף הספרותי" הלכו גם הם לעולמם. דודי האריך ימים וכשהיו באים אליו בטענות על הגזמותיו היה מצטט מאוסקר ויילד ואומר כי מאחורי כל מעשה זיוף מוצלח עומדת אמת גדולה. וככל שהלך ונשכח אותו ערב אומלל כן הירבה לספר את סיפור ידידותו המופלאה עם המשורר, סיפר לבניו, סיפר לנכדיו, עכשיו גם ניניו יודעים את הסיפור שעובר במשפחתנו מדור לדור.
דודי נחשב לאדם משכיל ולמומחה גדול בחקלאות ובמיוחד בפרדסנות. אצלנו במושבה היה הבדל עצום בין פרדסן לפרדסנט.
פרדסן היה איכר ותיק בארץ, שעברו עליו ועל משפחתו כל התלאות עד שנטעו את הפרדס ולמדו את העבודה בו.
פרדסנט היה יהודי שעלה מלודז' או מביאליסטוק וקנה פרדס נטוע והוא ומשפחתו התפרנסו ממנו מבלי שהוא-עצמו הבין דבר בחקלאות ובפרדסנות.
[אזהרה: כל המסופר כאן על טשרניחובסקי מצוץ מן הדימיון בלבד ואין לו שום קשר לאמת].
המשך יבוא
אהוד בן עזר
"נתניהו בּושע מלחמה"
בטקס השתתפו מחבלי חמאס שהשתחררו בפעימות הקודמות, ביניהם המחבל מוחמד אבו ורדה, ששוחרר במסגרת העסקה והיה אמור להיות מגורש לחו"ל, המחבל הנתעב אחראי לשורת פיגועים רצחניים בשנות ה-90, בהם פיגוע באוטובוס שבו נרצחו 44 ישראלים.
https://x.com/AmirKochavi/status/1892496717834043461?t=ZOiik3g4_6D8vIVLcuZIPA&s=03
אין גבול לזעזוע לנוכח הרצח האכזרי שביצעו הפלסטינים במו ידיהם בשני הילדים, ואחר כך ריסקו את ראשיהם כדי להעליל על ישראל שהם נהרגו ע"י פצצות חיל האוויר.
והמזעזע ביותר שאלפי ישראלים הזדהו עם החמאס והאשימו את נתניהו ברצח.
כתב "אל-ארצ'", אורי משגב, שכשופר של החמאס הידהד את התעמולה החמאסית ואמר שהם נהרגו מהפצצות צה"ל זכה ל 16000 לייקים.
https://x.com/habodkim/status/1892833069003907293?t=oTZAEXLPJgqjiFHr-T12NQ&s=03
אין מילים. צריך להודות. יש בעם היהודי חולי עמוק.
לא נוותר על סנטימטר מפלסטין על כל פלסטין
תקראו טוב את המסר ששמו לנו בעברית בתוך הארונות קבורה. מכל האירוע הזה והמלחמה הזו הם מזכירים לנו – לא יוותרו על סנטימטר אחד מפלסטין. ומדגישים, מכל פלסטין. הכללל. זו מהות המאבק, הם לעולם לא יפסיקו, הם גם כתבו בעברית למי שלא רוצה להתאמץ או סתם נוח לו לעצום עיניים. צריך להכיר בזה, להבין את זה, ולפעול לפי זה. זה כל הסיפור.
https://x.com/HochmanGuy/status/1892639753901900047?t=PoUMPpb1PsqFOmqs6IF7Xw&s=03
לא נוותר על סנטימטר מפלסטין על כל פלסטין.
המלחמה נגד עזה האיסלמו-נאצית ולא נגד החמאס
בטקס המחליא השתתפו כל הארגוני הטרור הפלסטיניים כולל אלו של אבא של מאזן: הפת"ח, וארגון הג'יהאד שלו "השהידים של הקצה" (כתאאב שוהאדת אל-אקצא), וזה הזמן לזכור תמיד ולהזכיר כי כשם שבמלחמת העולם השנייה נלחמו בנות הברית נגד גרמניה הנאצית ולא נגד המפלגה הנאצית, כך בעזה המלחמה היא נגד עזה האיסלמו-נאצית ולא נגד ארגון החמאס.
על הממשלה להחליף דיסקט.
לא בגידה
את כתבותיו ב"על המשמר" של עודד ליפשיץ שנחטף לעזה, נרצח ע"י החמאס, וגופתו הוחזרה, קראתי כנער. הוא נראה לי אז כדמות מופת הנאבק למען הצדק.
יוכבד ליפשיץ, אשתו של החטוף עודד ליפשיץ שנרצח ע"י החמאס (שפנתה לסינואר בטרוניה "למה פגעת באלה שתומכים בך ולא ביהודים אחרים?" אמרה עם קבלת גופתו: "עודד היה לוחם גדול לשלום. היו לו יחסים מאד טובים עם הפלסטינים. ואחד הדברים שהכי כואבים לי שהם בגדו בו. הם הורידו אותו שאולה אחרי שכל חייו הוא נלחם למענם."
https://rotter.net/forum/scoops1/888506.shtml
כמה אווילות יש בראיית הערבים כבוגדים. מבחינת הערבים, עובדת היותם של חברי "השומר הצעיר" אקטיביסטים פרו-איסלמיים התומכים בהם, ופועלים להסעת חולים מעזה לבתי חולים בישראל, אינה משנה כלל את העובדה שהם רואים בהם מתנחלים שהקימו התנחלות בלתי חוקית על אדמותיהם, ובייחוד שלפי מוחמד נביאם יש להרוג את כל היהודים כתנאי לגאולה כמחויב באמונתם. זו אווילות מוחלטת לראות בהם בוגדים. הם לא בגדו ביהודים, כי הרי רק היהודים הם בוגדים.
שלום עכשיו: עודד ליפשיץ צָדַק!
שלום עכשיו: "עודד ליפשיץ היה איש שלום בכל רמ"ח אבריו. הוא פעל לשלום אמיתי עם שותפים פלסטינים מהגדה ומהרצועה אך התנגד נחרצות למימון של ממשלות הימין את טרור החמאס – ולבסוף נחטף נהרג בידיו. עודד ליפשיץ צָדַק. יהי זכרו שלום."
https://x.com/PeaceNowIL/status/1892294952463343700
האם צֶדֶק הוא רצח?
"אִם-אַחֲרֵי הִשָּׁמְדִי מִתַּחַת רָקִיעַ הַצֶּדֶק יוֹפִיעַ –יְמֻגַּר-נָא כִסְאוֹ לָעַד!"
שלום עכשיו: עדיפים כאבי השלום על ייסורי המלחמה
גבריאלה לסקי-שוץ, ומשה מזרחי-רז איתנו!
עדיפים כאבי השלום על ייסורי המלחמה
https://x.com/PeaceNowIL/status/1893372895356739747?t=x966VpBYPbsqzgNyD5IMfg&s=03
טבח ה-7 באוקטובר הוא כאב השלום או ייסורי המלחמה?
הזיית השלום
שהם סמיט המתנאה כסופרת ילדים, ובעיקר כפרוטסטנטית האוהבת לדבריה בעיקר לשכב על הכביש "כמו שהייתי בת שלוש." במסגרת מסע יחצ"נות לספר חדש שלה היא מספרת על מאבקה להצלת שלטון החמאס בעזה ושיקומו, וקוראת בשל כך לעצירת המלחמה בו. "אני מעדיפה להאמין בהזיה של השלום, לפחות היא לא אלימה."
(רון דהן, "שהם סמיט אני מעדיפה להאמין בהזיית השלום", "ידיעות, 7 לילות ספרות ותרבות", 21.2.25).
אז הנה הסכנה שבאמונה המשיחית, האווילית, וההזויה שלה. הזיית השלום היא בהחלט אלימה. אולי כאחת המתנאה כסופרת ילדים המחנכת ילדים תלך ותתעניין קצת בילדים שנרצחו בגלל הזיית השלום. הזיית שלום מאוד מאוד אלימה.
כן יאבדו כל אויביך ישראל
המחבל המשוחרר נאא'ל עביד ששוחרר לעיסאויה שבמזרח ירושלים רק בשבוע שעבר, נפל מהגג בקומה ה-3 שבביתו – ומת. הוא נידון ל-7 מאסרי עולם ועוד 30 שנה והיה חבר בחוליה שסייעה למחבל המתאבד מהפיגוע בקפה הלל בירושלים ב-2003, שבו נרצחו שבעה ישראלים ונפצעו 57 בני אדם.
https://rotter.net/forum/scoops1/888869.shtml
כן יאבדו אויבך כולם מאללה.
מיכאל בריזון מכונת הרעל הלך לעולמו בגיל 77
מיכאל בריזון, שכתב תחת שם העט ב. מיכאל, שבעברו היה שותף ליצירת "ניקוי ראש", "קרובים קרובים" ו"זהו זה", וזה זמן רב עבד כפובליציסט בעיתון "אל-ארצ'" כמכונת רעל תמידית, הלך לעולמו.
https://www.mako.co.il/news-entertainment/2025_q1/Article-9ce996530722591027.htm?utm_source=AndroidNews12&utm_medium=Share
במשך השנים הבאתי את דבריו. בכל מאמריו התבטא כאוטו-אנטישמי חולני במיטב הקלישאות האנטישמיות. במאי 2021 נמנה עם החותמים על מכתב המופנה לבית הדין הפלילי הבין-לאומי בהאג ובו קריאה לבית הדין שלא לסמוך על הגופים הרשמיים של מדינת ישראל, ולחקור בעצמו את הנעשה. בטורו האחרון שלו שהבאתי הדהד את התעמולה החמאסית וקרא לעשות טרנספר ליהודים.
מעולם לא כתב על ישראל מילה טובה, אלא רק שפך רעל כמכונת רעל הפועלת ללא הפסק.
יצחק אנטק צוקרמן ענה לקלוד לנצמן בסרט שואה: "שאלת אותי מהי הרגשתי? אילו היית יכול ללקק את ליבי היית מת, כי הוא מורעל'."
מיכאל בריזון הורעל ומת מהרעל של עצמו.
האוחזים בחרם בחרם יאבדו!
בוטלה הרצאה של פרופ' יגיל לוי בתיאטרון באר שבע בגין תמיכתו בסנקציות על ישראל
אגודת הידידים של תיאטרון באר שבע ביטלה ביום שלישי הרצאה של פרופ' יגיל לוי, המתנאה כחוקר ביחסי צבא וחברה, לאחר שגילתה כי חתם באוקטובר על עצומה התומכת בהטלת סנקציות על ישראל כדי להפסיק את המלחמה בעזה. "אנחנו בתקופה מאוד רגישה, ולחברי האגודה הפריע שמגיע מרצה עם דעות כאלה," הסבירה מנהלת האגודה, ד"ר דיתה קליינמן.
ההרצאה, שנקבעה לפני כחודש והיתה אמורה לעסוק בנושא: ההדתה בצה"ל. ואולם לפני כמה ימים חיפשו חברים באגודה את לוי באינטרנט, ומצאו כי היה בין מאות החותמים על עצומה שקראה לקהילה הבינלאומית "להתערב באופן מיידי ולהפעיל כל סנקציה אפשרית למען השגת הפסקת אש מיידית בין ישראל לשכנותיה." בעצומה, שחתמו עליה כ-2,700 ישראלים בארץ ובחו"ל, נכתב עוד: "היעדר לחץ בינלאומי של ממש, המשך אספקת הנשק לישראל, המשך שיתופי הפעולה הכלכליים, הביטחוניים, המדעיים והתרבותיים, גורמים לרובם של הישראלים להאמין שיש למדיניותה של ישראל גיבוי בינלאומי. אנא, למען עתידנו ועתידם של כל יושבי הארץ והאזור, הצילו אותנו מעצמנו."
ברגע שחברי האגודה הבינו שמגיע מרצה שתומך בהטלת סנקציות על ישראל באמצע מלחמה, זה הפריע להם. קשה להם לשמוע אדם כזה," אמרה ד"ר דיתה קליינמן, מנהלת האגודה.
(אור קשתי, "בוטלה הרצאה בתיאטרון באר שבע כי המרצה תמך בסנקציות על ישראל", "אל-ארצ'", 20.2.25).
https://www.haaretz.co.il/news/education/2025-02-20/ty-article/.premium/00000195-1fa9-db0c-a1b5-fffd74a20000
יישר כוח לבארשבעים. לא יעלה על הדעת שאדם הקורא להטיל סנקציות על ישראל בעת מלחמה ולא לשלוח לה נשק ותחמושת שיוכלו לעצור את הרקטות שנורות על באר שבע, וקורא לפגוע בכלכלת תושבי העיר שתביא לסגירת התיאטרון יוזמן לתיאטרון בבאר שבע.
פשוט מזעזע לקרוא את תגובות קוראי "אל-ארצ'" התומכים בו ובסנקציות והמתרעמים על ביטול הרצאתו.
יש לשמור על הכלל: האוחזים בחרם בחרם יאבדו!
שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי (עושה) חרם הוא!
די להפקרה!
עמית סגל – הממשלה מסכנת את אזרחי ישראל
הממשלה מפרסמת בריש גלי שמות של מחבלים שהיא משחררת בשלבי העסקה השונים. אך מצד שני, מתברר שהיא מסרבת לפרסם שמות של מחבלים ששוחררו לישראל או ליו"ש, כדי שיידע הציבור וייזהר.
כשארגון זכויות האזרח "לביא" ועורך הדין יצחק בם ביקשו מבית המשפט המחוזי לפרסם את זהות המחבלים ששוחררו בתקופה שקדמה למלחמה, תקופה שבה הנושא לא הובלט בכותרות, לפתע הפרטיות הפכה לערך עליון. בית המשפט ציטט את חוק הגנת הפרטיות וטען שאסירים – גם כאלה שעסקו ברצח ישראלים – "לא מתפרקים מזכויותיהם החוקתיות," ובמיוחד לא מזכותם לצנעת הפרט.
מה באשר לזכות הציבור שעלול להירצח ולהיחטף בעתיד? בית המשפט קבע כי אמנם יש אינטרס ציבורי בגילוי המידע, אך הוא "לא מספיק חזק" כדי לגבור על זכותם של המחבלים לפרטיות.
וזה לא הכול. הפרקליטות ציטטה בבית המשפט את החשיבות ל"עידוד שיקומו של בעל הרישום הפלילי והשתלבותו המלאה בחברה ובשוק העבודה, כך שחטאו לא ייזכר לו כל ימיו... ועל חשיבות שילובו של בעל המרשם הפלילי בשוק התעסוקה בשל הקשר בין תעסוקה לשיקום." בזמן שהמדינה מסרבת לפרסם מידע קריטי שיכול להציל חיים, היא עסוקה בדאגה לשיקומם המקצועי של רוצחים מורשעים. מה הלאה? סדנאות לכתיבת קורות חיים לאנשי חמאס?
אין מה לדאוג לתעסוקת המחבלים, שכולם, כידוע, מקבלים משכורות מהרשות הפלסטינית ועשרות אחוזים מהם משתלבים מחדש במקום עבודתם הקודם, ארגון הטרור שאליו השתייכו. בארגון "לביא" דורשים כעת להקים מרשם מחבלים משוחררים, בדומה למרשם הפדופילים הקיים בארה"ב. המשמעות: הציבור יוכל לדעת אילו מחבלים שוחררו, לאן הם חזרו, והאם יש סיכון שהם ישובו לטרור. אם עברייני מין מסוכנים במדינה דמוקרטית כארה״ב אינם נהנים מזכות לאנונימיות, מדוע מחבלים כן?
מוטב גם לבית המשפט לזכור לפעמים את ערך חיי האדם הישראלים.
https://x.com/amit_segal/status/1892854272062337395?t=TK-vUm_t854mU3R1CrDbJQ&s=03
הנה עוד הפקרה. הפקרת חיי אזרחים. על הממשלה ראש הממשלה, ושר הביטחון לדאוג לפרסום מיידי של המחבלים ששוחררו וכתובותיהם..
וכמובן נזכיר בפעם האלף צריך לחוקק עוד לפני עשרים שנה את החוק שלפיו כל מחבל ששוחרר בעיסקת מיקוח יוחזר בסיום העיסקה לרצות את עונשו בכלא.
טרור יהודי דינו כטרור ערבי
יהודי כבן 20 תקף בגרזן אישה יהודייה אם לעשרה ילדים, בביתה בעיר העתיקה בירושלים. כתוצאה מהתקיפה, נפגעה האישה באורח בינוני ופונתה להמשך טיפול רפואי בבית החולים "שערי צדק". התוקף צעק בעברית "היא נוצריה" – נמלט, עלה על מונית ונסע לישיבה בטבריה. בלי שפגע בחמש בנותיה שהיו בבית. הוא נעצר על ידי שוטרי תחנת טבריה ויועבר לחקירה.
https://ch10.co.il/news/965191/
טרור הוא טרור. ויש לטפל בו בדיוק כמו בטרור הערבי.
סתם השמצה – נתניהו אינו רה"מ היחיד שנעדר מהשבעת נשיא העליון
יום לאחר שהושבע השופט יצחק עמית לנשיא בית המשפט העליון נכתב בכל העיתונים, כי זו "הפעם הראשונה שראש הממשלה נעדר מטקס ההשבעה במשכן נשיא המדינה."
טעות: נשיא בית המשפט העליון השני, יצחק אולשן, נשבע אמונים בבית הנשיא יצחק בן-צבי באוגוסט 1954, במעמד שר המשפטים פנחס רוזן ללא ראש הממשלה משה שרת.
בטקס ההשבעה של נשיא העליון השלישי, שמעון אגרנט, במרץ 1965, נכחו נשיא המדינה זלמן שזר ושר המשפטים דב יוסף – וראש הממשלה לוי אשכול נעדר מהטקס. נוהג זה נמשך גם בטקס ההשבעה של נשיא העליון הרביעי, יואל זוסמן, בספטמבר 1976: שר המשפטים חיים צדוק הציג את הנשיא החדש זוסמן לפני נשיא המדינה אפרים קציר, וראש הממשלה יצחק רבין נעדר מהטקס.
ראשי הממשלה ראו בטקס השבעת נשיא בית המשפט העליון מעין טקס פרטי של מערכת המשפט, וראשי מערכת – ולא ראשי המדינה הם שהשתתפו בו".
(יחיעם ויץ, "נתניהו אינו רה"מ היחיד שנעדר מהשבעת נשיא העליון, אך רק הוא משפיל אותו", "אל-ארצ'", 18.2.25).
https://www.haaretz.co.il/opinions/2025-02-18/ty-article-opinion/.premium/00000195-19eb-d3af-a595-bfef63970000
מכיוון שאי אפשר בכל זאת לא להאשים במשהו את נתניהו מסכם יחיעם וייץ: "עתה יש פער אדיר – תהומי ממש – בין היחס למערכת המשפט כיום לבין היחס למערכת בעבר. כל ראשי ממשלות ישראל הקודמים קיבלו וכיבדו תמיד את פסקי הדין של בית המשפט העליון, ושל העליון בשבתו כבג"ץ."
כמובן שלא עלה על דעתו של וייץ שאולי גם לשופט העליון הנוכחי יש חלק בחוסר הכבוד נגדו.
איך לא תהפוך השפה העברית לטרנד לוהט על נהרות ברלין ולונדון
במסגרת הקמפיין של שוקן, נבזלין, ובומשטיין-בן בעיתונם להאדיר ולפאר את היורדים מהארץ, הם מחזירים מהנפטלין את היורד איתמר הנדלמן-סמית, שבעבר, כשהיה כתב ב"העיר" ותיאר את זיוניו, הוא התהדר במסורת הפלמ"ח וקרא לעצמו איתמר בן-כנען.
ועכשיו קובע איתמר הנדלמן-בן-כנען-סמית, את הקביעה השקרית כי "העברית הדיאספורית לא רק מלהיבה את האקדמיה העולמית, אלא גם תופעה שמתרחבת עם עזיבתם של סופרים וסופרות את ישראל.
"ההוכחה: מרטין פרנסיסקו סאפס, דוקטורנט יהודי מאורוגוואי שאינו דובר עברית, רוכב על אופניים חצי שעה להיות בהרצאה בכנס אקדמי שכותרתו 'עמימויות הגלות', המוקדש בעיקר לטקסטים עבריים מימי נפילת בית שני. להרצאה של ד"ר יעל אלמוג. יורדת שלמדה בברלין ומומחית לספרות גרמנית, באוניברסיטת דרהאם בצפון מזרח אנגליה, וכותרתה: 'פורענות ותקווה בספרות הישראלית הדיסידנטית.'
"'אחת מהתוצאות הקשות של המדיניות הישראלית היא שנהיה קשה להגן על הלגיטימיות של העברית כשפת תרבות' קובעת היורדת (הגרמניה-אנגליה) ד"ר אלמוג. 'התרבות העברית הפכה להיות מזוהה כאנטי-הומנית, כשפה אנטי-ספרותית. ראה את העצומה מן הסתיו האחרון של אנשי ספרות שמסרבים לשתף פעולה עם מוסדות ספרות ישראליים. כשסופרים מתחילים לסרב שהכתבים שלהם יתורגמו לעברית, זה מהלך שמבטל לא רק את הסופרים הישראלים אלא גם את הקוראים הישראלים כאנשים הומניים, אנשי תרבות. אני חושבת שזה רגע היסטורי יוצא דופן. עולה מן העצומה הזו ביטול של התפיסה הרווחת שספרות טובה יכולה להפיץ אנושיות בעולם, כלומר לחנך גם קהל לאומי-לאומני. בלי לרדת כאן לעומק הנסיבות של המשבר התרבותי הזה, העלייה של העברית כשפה דיאספורית היא דרך החוצה ממבוי סתום. קח למשל את פרויקט ההוצאה לאור של מנור וסקאל. זה גלגל הצלה לספרות העברית כי זוהי ספרות ששואפת למעמד גלובלי, להיתרגם, להיקרא במדינות רבות.'
"העברית הדיאספורית," קובע הנדלמן-בן-כנען-סמית, "היא עבורי דרך לומר: 'עברית היא שפה משותפת לכל היהודים וחורגת מעבר לגבולות הציונות.'"
ד"ר אלמוג מלהיבה אולי אותו, אבל ודאי לא את האקדמיה העולמית, אבל דעותיה אולי ישפרו את סיכוייה לקבל שם קביעות...
"בישראל," כותב הנדלמן-בן-כנען-סמית, 'התחנכנו שהדיאספורה, כלומר הפזורה היהודית בעולם, היא רעה בהכרח והקיום היהודי בישראל הוא טוב מעיקרו. כלומר 'שלילת הגלות' והדמוניזציה הציונית של 'היהודי הגלותי' וכולי. עכשיו רוחשת באירופה ובאמריקה תרבות עברית חדשה-ישנה, העברית הדיאספורית, והיא מספרת סיפור אחר. כיום ישנם כתבי עת ספרותיים, עיתונים ומגזינים עבריים, חלקם ותיקים ("שפיץ" בברלין, "דאץ' טאון" באמסטרדם, "עלונדון" בבריטניה וכמה מגזינים כאלה, מודפסים ומקוונים, באמריקה), הוצאה לאור חדשה, פרס ספרותי חדש וכמובן עשרות רבות של כותבים ומאות אלפי קוראים, שמתקיימים בשפה העברית מחוץ לגבולות ארץ ישראל. חלק מהכותבים האלו, כמו מאיה ערד, רובי נמדר או משה סקאל ודורי מנור, הם מהמצליחים והנחשבים בספרות העברית העכשווית. לא פלא שכתב העת לספרות "הו!" הקדיש לנושא גיליון עב כרס לפני כשנה, וכתב העת "הכיוון מזרח" הוציא גיליון דומה בעריכת המשורר תושב ברלין מתי שמואלוף, שהוקדש לדיאספוריות העברית המזרחית. ובאקדמיה העולמית, כאמור, הדבר נעשה לסוג של טרנד.
הסופר ראובן נַמדָר החי בניו יורק שזכה בפרס ספיר: "אני לא אוהב את המילה דיאספורה. זו לא מילה אורגנית לעברית. זו מילה שיש לה אג'נדה. מה האג'נדה? אין מרכז, אין גלות. יש פזורה. אני מעדיף להגיד גולה כי יש משהו בזה שאתה חותך את עצמך מעולם החיים העברי ויושב על גדות נהר באיזו עיר זרה וחי חיים פנימיים של עברית. זה הממד של הגלות. גלות המשוררים.
"נניח שהיו מבטלים את הציונות והיינו נשארים בארצות המוצא של הורינו. הייתי גר באיראן וכותב בפרסית ודורי היה משורר גרמני. העברית כלשון שיחה ספרותית, עכשווית, היא המצאה של הציונות. לא נעים לאנשים לשמוע? צר לי, אלמלא ישראל והציונות, שכולם נהנים עכשיו לנגח, אלמלא תחיית הלשון העברית בהקשר של פרויקט בינוי אומה מודרנית, הפיכת היהדות ללאום מודרני ולא רק שבט דתי – לא היינו מקיימים את הדיון הזה. התחייה העברית היא הסיבה שאני ואתה, ודורי, ומאיה, וחבר-חיבובסקי וכולנו כותבים עברית. נניח שמישהו היה מבטל עכשיו בשרביט קסם את הציונות ואנחנו היינו נשארים בארצות המוצא של הורינו. אני הייתי גר באיראן וכותב בפרסית. אתה היית גר באוקראינה וכותב ברוסית ודורי היקר היה משורר גרמני. העברית כלשון שיחה ספרותית, מודרנית, עכשווית, היא המצאה של הציונות. לא נעים לאנשים לשמוע? צר לי. אבל זה ככה. הם ימשיכו להיאחז בדוד פוגל (שכתב בעברית באירופה, אה"ס). יופי. גם אני מאוד אוהב את פוגל. אבל דוד פוגל כתב אל תוך עברית שתיחזקו עבורו החבר'ה בארץ. מי שרוצה להיות אנטי-ציוני, סבבה, אבל הכתיבה הזו, והשיחה הזו, מתקיימות בזכות הציונות."
המשורר דורי מנור ובן זוגו משה סקאל שירדו בזמנו לצרפת וחזרו, ועתה ירדו לברלין, מקימים את "אלטנוילנד", (הכוונה לגרמניה הארץ החדשה ישנה נ.כ.), הוצאה לאור החדשה שהיא החולייה המשמעותית ביותר בסיפור "חזרתה" של הספרות העברית לדיאספורה. השנה יראו אור, הן בעברית והן בגרמנית, הספרים הראשונים בהוצאה, אבל הכוונות של מנור וסקאל גדולות אף הרבה יותר.
דורי מנור: "יותר ויותר כותבים וכותבות עבריים חיים מחוץ לגבולות ישראל. הרבה מאוד כותבים עזבו בשנים האחרונות כולל דמויות מרכזיות מאוד, שלא חיים בישראל כיום אבל לא הצהירו זאת. פורטוגל, יוון, איטליה, ארצות הברית. אני מדבר על מסה קריטית. ייקח לחלק מהאנשים האלה זמן לצאת מהארון, אולי גם כלפי עצמם, להבין שהם בעצם עשו את הצעד והם לא בישראל יותר. הדבר הזה מתרחש עובדתית ואין ספק שתהיה לו השפעה גדולה. אנחנו מקימים עכשיו, לצד ההוצאה, פרס חלופי, פרס על שם דוד פוגל. בניגוד לפרס ספיר, הוא לא יהיה פרס מפלה. יכול סופר לחיות בתל אביב או בסטנפורד והוא מועמד לפרס כי הוא כותב בעברית. ספרות, החלוקה שלה היא לשונית-תרבותית. היא לא יכולה להיות מדינית.
"חשוב להבין שאנחנו לא חוזרים לאחור ולא מדמיינים איזו דיאספורה עברית כפי שהיתה בשנות העשרים של המאה העשרים. אנחנו מדברים על מצב עכשווי מאוד שבו סופרים רבים חיים בישראל וסופרים רבים מחוצה לה. ישראל היא דיאספורה מאוד מרכזית של העברית. אני לא מתייחס אל ישראל כ'המרכז', אלא כדיאספורה מרכזית כפי שיש דיאספורות מרכזיות אחרות. העברית קדמה למדינת ישראל בכמה אלפי שנים וגם זו המודרנית קדמה לישראל בכמה עשרות רבות של שנים והיא מעולם לא היתה תלוית טריטוריה."
מתי שמואלוף היה בארץ גזען אנטי-אשכנזי-ואנטי-ציוני שחלם על בגדד, ועל התרבות הערבית הנעלה, אבל למעשה חלם להיהפך לאשכנזי, בשל כך החליט לרדת לאשכנז (גרמניה). מעניין איך הוא מגדיר עצמו היום? האם יהודי אשכנזי או יהודי-ערבי, ואלי סתם אשכנזי (כלומר גרמני). וכך הוא אומר להנדלמן-בן-כנעמן-סמית: "אני מכוון היום לקורא הגרמני. ספר השירה האחרון שפירסמתי יצא קודם בגרמנית ולא בעברית. אני חי את המצב הטרנס-לאומי ומרכז חיי הוא בברלין."
מאיה ערד החיה בקליפורניה: "הירידה שלי מישראל לארה"ב היתה החלטה אידיאולוגית. כשנתניהו נבחר בפעם הראשונה, הרגשתי שאם האיש שמבחינתי אחראי במידה רבה להסתה לרצח רבין נבחר לראשות הממשלה, משהו יסודי התקלקל ולא ניתן לתיקון. אז נפלה ההחלטה לא לחזור לישראל. עניין אחר הוא שהתחלתי לכתוב רק אחרי שכבר לא גרתי בישראל. אולי זה מבדיל אותי מסופרים שכבר פירסמו בישראל ועזבו.
"אני שמחה שאני יכולה להרחיב את החוויה הישראלית גם מעבר לגבולות הגיאוגרפיים של ישראל. ואני גם מאוד שמחה שהקוראים בישראל מוכנים לקרוא על החוויה הזו, של לחיות בחו"ל. זה לא מובן מאליו.
"עכשיו ישנו, שוב, עולם שלם של תרבות עברית באירופה ובאמריקה, כמו שתמיד היה, נראה שהתופעה הזו רק הולכת וגדלה, במיוחד לנוכח הפוליטיקה הישראלית. אבל, בסופו של דבר, עבור האדם הכותב והכותבת, ממילא יש רק מולדת אמיתית אחת, השפה. תמיד ראיתי בשפה העברית את המולדת שלי והיא שהגדירה לי את גבולות הקיום שלי. גבריאל פרייל, גדול המשוררים העבריים הדיאספורים במאה העשרים, ניסח את זה יפה: 'השיר הוא האדמה היציבה האחת.'"
(איתמר הנדלמן-סמית, "איך נהפכה השפה העברית לטרנד לוהט על נהרות ברלין ולונדון, העברית הדיאספורית לא רק מלהיבה את האקדמיה העולמית, אלא גם תופעה שמתרחבת עם עזיבתם של סופרים וסופרות את ישראל", "אל-ארצ'", 20.2.25)
https://www.haaretz.co.il/gallery/galleryfriday/2025-02-20/ty-article-magazine/.highlight/00000195-1d4e-d100-a5d5-bfce94380000
אז נכון שגם הבן של מחייה השפה העברית אליעזר יצחק פרלמן-בן יהודה, איתמר בן ציון בן-אב"י, ירד מהארץ כמו איתמר הנדלמן-בן-כנען-סמית, אבל אין, ולא תהיה "דיאספורה עברית" בגולה. אין ולא תהיה ספרות עברית מחוץ למדינת ישראל. כל הסופרים העבריים ב"דיאספרורה" נולדו בארץ, ושפת האם שלהם עברית.
דור שני של ישראלים חילונים יורדים לא רק שלא ידבר עברית, אלא גם לא יהיו "יהודים גלותיים." תמרה, הבת של דוד פוגל שנולדה בארץ, וירדה עימו אינה דוברת כלל עברית, ואינה יכולה לקרוא את ספריו. הבן האמריקאי של מבקר הספרות האמריקאי ממוצא ישראלי, דן מיזוטש-מירון, אינו דובר עברית, ואינו יכול לקרוא את כתבי אביו בעברית. כל בניהם של הסופרים היורדים (אם יש להם בנים) לא יוכלו לקרא את יצירותיהם בעברית.
אז נכון, יש ישראלים המממשים את תורת קרל-הלוי מרקס שאלוהים של היהודים הוא הממון (הוא כתב ממון בעברית) שבשלו יורדים מהארץ, ויש ישראלים המאשרים את תורת היטלר שהיהודים הם פרזיטים על הפולק הגרמני, ויורדים לגרמניה, אבל שום ספרות עברית לא תצמח מזה.
ועוד לא אמרנו מילה על התיעוב שאנו חשים כלפי אנשי רוח ישראליים היורדים שעוזבים את ישראל בשעותיה הקשות. שבמקום לכתוב: "לִבְשׁוּ-נָא עֹז! דִּרְכוּ-נָא עֹז! לְעֶזְרַת הָעָם! לְעֶזְרַת הָעָם!" – יורדים מהארץ ומוציאים את דיבתה רעה.
אין כנס שיצליח לשווק באור חיובי ארגון ארכיאולוגיה חשאי ליהודים בלבד אבל זהו הכנס שיציל את הארכיאולוגיה בארץ ישראל
הקנדית ממוצא ישראלי, ליאת נאה, מתנאה כמלמדת תולדות האמנות וארכיאולוגיה של המזרח התיכון באוניברסיטת טורונטו, קנדה.
"כבוגרת המכון לארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית," היא כותבת, "כאב לי ללמוד על קיומו של כנס במלון דן בירושלים, שנועד לחגוג את הארכיאולוגיה הישראלית בשטחים הפלסטינים הכבושים בגדה. עם חברי הוועדה המארגנת של הכנס נמנים בכירי החוקרים באוניברסיטאות בארץ: העברית, תל אביב, בר-אילן, בן-גוריון וחיפה, וגם, כמובן, אוניברסיטת אריאל שבגדה. לא זכור לי שיתוף פעולה כה גורף ובוטה בין נציגי החוגים לארכיאולוגיה לבין השלטון הצבאי בשטחים. מארגני הכנס הם קצין המטה (קמ"ט) לארכיאולוגיה, המינהל האזרחי ומשרד המורשת של ממשלת ישראל, וכותרתו, "ארכיאולוגיה ושימור אתרים ביהודה ובשומרון: הכנס הבינלאומי הראשון."
"המינהל האזרחי" הוא גוף צבאי המבצע את מדיניות ישראל בגדה, וה"קמ"ט" הוא היחידה הארכיאולוגית שלו, האחראית בין היתר על קומראן והרודיון, אתרים שבלב הקונצנזוס הישראלי. כשהייתי סטודנטית, היו מלחשים במסדרונות שזהות עובדי הקמ"ט חייבת להישמר בסוד כדי שיוכלו להשתתף בכנסים בינלאומיים מבלי שיחרימו אותם. למעשה, הארגונים "עמק שווה" ו"יש דין" ביקשו בעבר לפרסם את שמות עובדי הקמ"ט ואת רשימת החפירות שלהם, אך ב-2019 אסר על כך בית המשפט העליון בנימוק שהפרסום יפגע בעתידם של החוקרים וביחסי החוץ של ישראל. זאת הפעם הראשונה שאני רואה את שמות הארכיאולוגים של הקמ"ט בגלוי, ועוד באנגלית. למה עכשיו? בימים אלו הליכוד מבקש לעקר את הקמ"ט מכוחו ולהעביר את השליטה בעתיקות הגדה ישירות לרשות העתיקות, כלומר לישראל, והדיונים בעניין התקיימו בכנסת במקביל לכנס. הקמ"ט לארכיאולוגיה, הפועל בצללים, מבקש לצאת אל האור ולהוכיח לציבור שהוא לגיטימי.
מושב הסיכום החגיגי עסק בדאעש ובהרס אתרי מורשת בעיראק ובסוריה. למה ללכת רחוק? אנחנו הישראלים בעצמנו הפצצנו כל אתר ארכיאולוגי וכל מוזיאון בעזה. זה כנס שכולו עליונות יהודית ואפלייה עמוקה כלפי פלסטינים.
ובאמת, בעולם כועסים. אין כנס שיצליח לשווק באור חיובי ארגון ארכיאולוגיה חשאי ליהודים בלבד, הפועל בלב הכיבוש ובליווי צה"לי צמוד. גינו גם ארגונים בינלאומיים. הכנס בירושלים נתפש כשריפת גשרים עם קולגות בחו"ל. רק יומיים לפני פתיחתו צה"ל הרג שתי נשים צעירות בגדה, אחת מהן בחודש השמיני להריונה, והנה הקמ"ט לארכיאולוגיה מבקש, בעיוורונו, לשכנע שהוא גוף לא פוליטי, ובד בבד קורא לנו, היהודים, להגן על עתיקות הגדה מפני "אירוע טרור כלפי ההיסטוריה היהודית," כדברי נציג הקמ"ט בכנסת.
אם זה לא היה פוליטי, הרי היינו מאפשרים לקולגות פלסטינים לשמר את הרודיון וקומראן.
(ליאת נאה, "אין כנס שיצליח לשווק באור חיובי ארגון ארכיאולוגיה חשאי ליהודים בלבד", "אל-ארצ'", 20.2.25).
https://www.haaretz.co.il/opinions/2025-02-20/ty-article-opinion/.premium/00000195-22cb-d293-a1d5-e6cf0ff60000
אין ספק, גברת נאה תזכה לתשואות בקנדה, ואולי ימשיכו את העסקתה, ובכך תבטיח את פרנסתה, אבל שתציע היא מה אפשר לעשות נגד השחתה טוטלית של האתרים הארכיאולוגיים ע"י הפלסטינים, משרידי בית המקדש בהר הבית לשרידי מזבח יהושע שהר עיבל, וכו'?
הנה פירוט שלהם:
https://he.wikipedia.org/wiki/הרס_אתרי_מורשת_ישראלית
אם אין לה הצעה מעשית מוטב שתתעסק בשימור הארכיאולוגיה הקנדית של ארצהּ.
תודה לאל שביבי קיבל את עצת אחיתופל*
מייק וולץ, היועץ לביטחון לאומי של ארה"ב: תודה לאל שביבי לא הקשיב לצוות של ביידן ולקמלה האריס ובזכות הנהגותו חיזבאללה ואיראן נהרסו, מבצע הביפרים ייזכר בהיסטוריה. כחייל הכוחות המיוחדים אני מעריך מבצע צבאי סודי – זו אחת התוכניות הטובות בהיסטוריה.
https://rotter.net/forum/scoops1/888812.shtml
*עצת אחיתופל היתה העצה הטובה. להתקיף ומיד.
דיעה שונה
אביו של החטוף מתן צנגאוקר אומר שההפגנות האלימות מעלות את המחיר של הבן שלו שהפך להיות "הג'וקר" של החמאס. ושההפגנות האלימות משרתות את האוייב.
https://rotter.net/forum/scoops1/888764.shtml
האם למרות היותו אבא של חטוף הוא יחטוף מהפרוטסטנטים שמעוניינים בהפגנות המשרתות את החמאס ככלי נגד ביבי?
החוק נגד אונר"א הוא חלק מפתרון בעיית הפליטים הערבים
האקטיביסטית הפרו-איסלמית, ד"ר מאיה רוזנפלד, מרצה שלא מן המניין באוניברסיטה העברית, מתנאה להיות "חוקרת את החברה והפוליטיקה הפלסטיניות בשטחים הכבושים ובארצות הפזורה. המשלימה כעת מחקר על יכולתה של אונר"א לממש את המנדט שלה במצב חירום אקוטי מתמשך."
בעברה היא שיגרה קללות אל מכון המחקר "מבט לתקשורת פלסטינית" בתגובה לדו"ח שפורסם: "אינכם ראויים להיחשב בני אדם, לחלק מהמין האנושי. אילו היה מקום כמו הגיהינום, הייתי מאחלת לכם שתישרפו בגיהנום."
בדו"ח טענו במכון כי נחשפה התנהגות צבועה של הרשות הפלסטינית אשר גורמת לאוכלוסייה הפלסטינית הכללית סבל משמעותי כשהיא אוסרת על נורמליזציה עם מדינת ישראל ועל כן גם אוסרת עליהם לעבור טיפולים בבתי חולים ישראליים, אך מאפשרת לבכיר באש"ף כסאיב עריקאת להגיע לבית חולים ישראלי ולקבל טיפול מרופאים ישראלים.
מהאוניברסיטה העברית נמסר בתגובה: "האוניברסיטה העברית מגנה בחריפות את המסר ששלחה הד"ר רוזנפלד שאינו משקף את האוניברסיטה העברית, והוא עומד בסתירה למדיניות שלנו ולמה שאנו מייצגים. הד"ר רוזנפלד היא מרצה שלא מן המניין באוניברסיטה העברית, והיא השתמשה בכתובת הדוא"ל של האוניברסיטה כאדם פרטי. אנו נערוך בדיקה בנושא זה ונגיב בהתאם לתוצאות הבדיקה."
בשנת 2024 חתמה על עצומה המופנית לנשיא ארה"ב ג'ו ביידן ובו קריאה לאמברגו נשק וכסף על ישראל בזמן מלחמת חרבות ברזל:
https://political-campus.co.il/lecturers/דר-מאיה-רוזנפלד/
"ישראל אינה יכולה לאסור על אונר"א לפעול בגדה וברצועה," קובעת רוזנפלד, "משום שאלה נמצאות מחוץ לשטחה הריבוני. אך כל עוד היא ממשיכה לשלוט בפועל בשטחים אלה ובמעברים אליהם, הפסקת קשרי העבודה עם אונר"א ושלילת ההגנה וחופש התנועה מעובדיה כמוהן ככפיית השבתה כמעט מוחלטת על הסוכנות. ללא אישורים מהרשויות הישראליות אונר"א לא תוכל להשתמש בנמלים ישראליים, לשנע מוצרי מזון, תרופות, ציוד רפואי, דלק ומים דרך המסופים והמעברים שבשליטת ישראל, ולהעבירם אל מתקניה ומוסדותיה שברצועה ובגדה. ללא אישור הצבא ותיאום עמו, צוותי החירום של הסוכנות, אנשי הרפואה, הנהגים, מחלקי הסיוע, הפרמדיקים – כולם יהיו חשופים לסכנת חיים מתמדת.
"היוזמה להפסקת הפעולה של אונר"א נולדה זמן רב לפני המלחמה בעזה, ומקורה בעוינות של ישראל כלפי הארגון המגלם את מחויבותה של הקהילה הבינלאומית לפליטים הפלסטינים.
"סיוע החירום איננו המרכיב המרכזי בפועלה של אונר"א בעתות שגרה. ספינת הדגל שלה זה עשרות שנים הם שירותי החינוך שהיא מספקת לקהילות של פליטים פלסטינים באזורי פזורתם העיקריים במזרח התיכון: רצועת עזה, הגדה המערבית, ירדן, לבנון וסוריה.
"מאז 7 באוקטובר 2023, מערכת החינוך ברצועה מושבתת.
"מטרת החוק שחוקקה הכנסת היא למוטט את אונר"א כדי לחבל בשיקום של מערכת החינוך ושל שאר מערכות החיים החרבות ברצועה, לשלול מהפלסטינים שם ובגדה את הנכס החשוב ביותר שהקהילה הבינלאומית העמידה לרשותם, מיטוט אונר"א הוא אפוא חלק בלתי נפרד מהמלחמה הטוטאלית של ישראל, שנועדה למנוע הקמת מדינה פלסטינית."
(מאיה רוזנפלד, "החוק נגד אונר"א הוא חלק מהמלחמה של ישראל בהקמת מדינה פלסטינית", "אל-ארצ'", 20.2.25).
https://www.haaretz.co.il/opinions/2025-02-20/ty-article-opinion/.premium/00000195-232a-df71-a5fd-ebbbf7ca0000
נעזוב רגע את תמיכתה של אונר"א ועובדיה בטרור האיסלמו-נאצי של החמאס.
ד"ר מאיה רוזנפלד כאקטיביסטית פרו-איסלמית מגלה גזענות לשמה כאשר היא מעדיפה את צאצאי הפליטים הערבים על פליטים של עמים אחרים שאינם זוכים לקמצוץ ממה שהם זוכים, מהסיבה הפשוטה שהם נגד היהודים.
אונר"א ככלל, ומערכת החינוך של אונר"א בפרט, לא תרמו דבר לפתרון בעיית הפליטים הערבים, אלא להיפך מנעו פתרון. רק העברת התקציב לסוכנות הפליטים הרגילה של האו"ם, והקמת מערכת חינוך שתפקידה לשקם, ולא לחנך לרצח יהודים תוכל לפתור את בעיית הפליטים. לכן פירוק אונר"א הוא הצעד הראשון והנחוץ לפתרון בעייתם.
ד"ר מאיה רוזנפלד, די לגזענות!
את מי מימנה קטאר ולמה?
בשבועות האחרונים עומדים הקשרים לכאורה בין גורמים בלשכת ראש הממשלה בנימין נתניהו לבין קטאר במרכזה של בדיקת שב"כ. זאת לאור פרסומים שלפיהם כמה מיועצי נתניהו – יונתן אוריך, שרוליק איינהורן ואלי פלדשטיין העניקו לקטאר שירותי ייעוץ ויחסי ציבור.
קטאר מממנת את ארגון הטרור חמאס כבר שנים ארוכות. מנובמבר 2018 ועד הטבח ב-7 באוקטובר 2023 העבירה קטאר לרצועת עזה, באישורה של ממשלת ישראל, כ-360 מיליון דולר מדי שנה במזוודות של כסף מזומן ובדרכים נוספות. כספים נוספים, בסכום ניכר שאינו ידוע, הועברו מקטאר לרצועה למטרות נקודתיות, רובן ככולן בכסות אזרחית.
ב-2017, כשנה לפני שמזוודות הדולרים הקטאריות החלו לזרום לעזה, ביקש חבר הקונגרס הרפובליקאי בריאן מאסט לקדם חוק "למניעת תמיכה בטרור בינלאומי פלסטיני," שיחייב את הממשל להטיל סנקציות כלכליות על מדינות שמסייעות לחמאס. בדברי ההסבר לחוק, הזכיר מאסט את ממשלת קטאר כמי שמספקת סיוע צבאי לחמאס, לצד איראן.
קטאר חששה מהצעת החוק, שעלולה היתה להעמידה בשורה אחת עם מדינות תומכות טרור, להביא להטלת סנקציות קשות עליה, ולפגוע בתדמיתה. ביולי 2017 היא שכרה את שירותי חברת הלובי אווניו (Avenue Strategies), שהוקמה זמן קצר קודם לכן על ידי בארי בנט, מיועצי קמפיין הבחירות הנשיאותי המוצלח של דונלד טראמפ ב-2016.
לפי החוזה, שילמה קטאר לבנט 2.1 מיליון דולר עבור ארבעה חודשי עבודה.
בנט הפנה לחברי ועדת החוץ של בית הנבחרים מכתב מתת-אלוף במיל' ד"ר שמעון שפירא בנוגע לחוק "מניעת תמיכה בטרור בינלאומי פלסטיני" שמשתמע ממנו שהוא "מזכה" את הקטארים מהטענות שעלו נגדם בהצעת החוק. "מסיבה זו, אנו מפצירים בכם להתנגד" לאישור ההצעה בנוסחה הנוכחי, ביקש בנט.
תא"ל במיל' שפירא, מוצג במכתב כמי ששירת שנים ארוכות במודיעין הצבאי הישראלי, הוא לא עוד גנרל ישראלי בדימוס. ב-2015 מונה על ידי נתניהו לשמש ראש המטה שלו במשרד החוץ, משרת אמון שמילא במשך שנה וחצי. לפני כן, שימש שפירא מזכירו הצבאי של ראש הממשלה נתניהו בשנות ה-90 (ובמשך תקופה קצרה, גם של רבין ופרס).
כך כותב שפירא במכתב שהפיצה חברת הלובי של קטאר למחוקקים האמריקאים: "לכבוד בריאן מאסט, נודע לי על החקיקה החשובה שלך. אני כותב לך כדי להצביע על כך שאחת המסקנות בחקיקה אינה נכונה עובדתית.
"ביליתי שנים רבות במודיעין הצבאי הישראלי, והגעתי לדרגת תת-אלוף. כמו כן, יש לי דוקטורט בלימודי המזרח התיכון והתמחות בארגון חיזבאללה. על בסיס ניסיוני וידיעותיי, אני יכול לומר שקטאר לא סיפקה נשק לחמאס, אלא מסייעת לפרויקטים הומניטריים, כמו בניית בתים ושכונות חדשות. החומרים שנמסרו לעזה נמצאים תחת פיקוח הממסד הביטחוני הישראלי בראשות אלוף פולי מרדכי (מתאם פעולות הממשלה בשטחים דאז)."
בשנה שעברה פורסם ב-The Marker כי מרדכי, שפרש בינתיים מצה"ל, מתפרנס מעסקים עם ממשלת קטאר.
המכתב של שפירא, כמו גם העבודה שעשו הלוביסטים של קטאר מאחורי הקלעים, השיגו את התוצאה הרצויה מבחינת הלקוח הקטארי –הצעת החוק שנועדה לסייע לישראל במאבק בטרור נפלה מסדר היום, ולא הונחה שוב.
(חיים ריבלין, "ראש המטה של נתניהו ב-2016 עזר לקטאר לחמוק מסנקציות בגין תמיכה בטרור", "דה מרקר", 19.2.25).
https://www.themarker.com/news/2025-02-19/ty-article/.premium/00000195-1f2a-d2a5-a39d-df7aa1f60000
לכן יש למנות ועדת חקירה ממלכתית ולבדוק את כל הישראלים שהתפרנסו ומתפרנסים מקטאר, ומהם השירותים שהם נותנים לה. יש לחקור את כולם. את כל הגנרלים ואנשי העסקים.
החקירה שהכריז עליה ראש השב"כ רונן אברהם בֶּרֶזוֹבְסְקִי-בר, אינה ראויה מכמה טעמים.
ראשית החקירה נתפסת כלא ראויה בגלל שהיא נתפסת ככלי בלבד להימנעות מפיטורין, ולא למטרת חקירת הקשרים עם קטאר. פתיחת החקירה נגד אנשי נתניהו עשויה להקשות עליו להדיחו, משום שבג"ץ יכול לקבוע כי ראש הממשלה נתון בניגוד עניינים בהחלטה על הפיטורים.
דבר נוסף, הוא עצמו קיבל טובת הנאה מקטאר כאשר הוזמן בעלות של עשרות אלפי דולרים למשחק חצי הגמר במונדיאל, ולכן הוא בניגוד עניינים ואסור לו לחקור את זה.
לסיכום: יש למנות ועדת חקירה ממלכתית בהסכמה ולחקור את השפעת קטאר על הפוליטיקה הישראלית.
נעמן כהן
* "התביעה במשפטו של ראש הממשלה בנימין נתניהו הודיעה לבית המשפט המחוזי בירושלים כי היא מתנגדת לבקשת נתניהו לצמצם את תדירות שמיעת עדותו לפעמיים בשבוע במקום שלוש. בתגובת המדינה לבקשת נתניהו נכתב כי 'לא היה תיק בתולדות המשפט הישראלי שבו העיד נאשם בעדות ראשית במספר כה רב של ישיבות.'" ["הארץ" באינטרנט, 23.2].
בינתיים, כל אויבי ישראל מחזקים את ידיכם הרעות העוסקות בהתשת ראש הממשלה עד צאתו לנבצרות, כתקוותכם, אם ירצה השטן.
* "חברת הכנסת נעמה לזימי (העבודה) טענה בדיון בוועדת הכספים כי 'יאיר נתניהו הוגלה לחו"ל כי היכה את ראש הממשלה.' בליכוד איימו לתבוע את לזימי בגין לשון הרע, ומסרו כי דבריה הם 'שקר מוחלט ונתעב, שפל חדש לתחתית הביוב של השמאל.'" ["הארץ" באינטרנט, 23.2].
אהוד: אני לא התפלאתי לידיעה – שהרי הגברת הבדאית הזו היא תומכת נלהבת גם בשקר הנתעב, בעלילת הדם הנוראה של חטיפת ילדי תימן – שכּוּוְנה בעיקר כלפי המימסד דאז של מפלגתה כיום, מפא"י!
מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981), שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.
בעריכת הלית ישורון
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020
בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר
בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!
בשנת 2023 נמכרו 247 עותקים של הספר!
בס"ה נמכרו 1,193 עותקים
הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)
ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978
או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il
המחיר 59 שקלים לפני משלוח
אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.
הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.
לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2185 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
http://benezer.notlong.com
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את אלפי הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
"שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.23].
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'
עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,088 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,691 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-106 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,636 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-107 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר
עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ (171 עמ') "ידידי יצחק אורפז"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ "אורי שולביץ איננו"!
אורי שולביץ, יהודה אטלס, דני קרמן, אהוד בן עזר, ואחרים.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי.
*
קישור לבלוג של דני קרמן המוקדש לאורי שולביץ:
https://dannykerman.com/2025/02/21/shulevitz
*
את צרופת הקובץ "יהושע קנז – דברי חברים"!
רות אלמוג, אהוד בן עזר. עזי שטרן. יפה ברלוביץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"
עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת דאוד אבו-יוסף.
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!
Adi עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
הבלוג של דני קרמן
https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer
דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים
כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר
כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
עד כה נשלחו קבצים חינם ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
עד כה נשלחו קבצים ל-2,253 נמעני המכתב העיתי
ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.
הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!
📑 בגיליון:
- שירי אסתר ראב: הוֹצִיאֵנִי אֱלוֹהַּ (1981-1972)
- קישור לבלוג חדש של דני קרמן המוקדש לאורי שולביץ: https://dannykerman.com/2025/02/21/shulevitz
- רון בריימן: האם השתגענו?
- האם החמאס הם בני-אדם או מפלצות?: האם העזתים הם בני-אדם או מפלצות?
- איליה בר-זאב: רחוֹבוֹת חסֵרים
- אורי הייטנר: 1. מחויבות שאינה תלויה בדבר
- אודי מנור: אידיוטים שימושיים מתחלפים ואף מתרבים
- אילן בושם: מאגר 11 שירים, פברואר 2025
- באבל על מותו של מוטי הבר: ביום רביעי 19.2.25 נפטר אחי מוטי הבר, כמעט בן 89. הוא התגורר בת"א, אך נפשו נשארה בפ"ת שם נולד וגדל עם אהוד בן עזר איש העיתון.
- רון גרא: סִירַת מִפְרָשׂ
- בן-ציון יהושע: אלזה לסקר שילר
- הספרייה המרכזית: בית יד לבנים
- עדינה בר-אל: נועה ולצר מעמק החולה לטנזניה
- אהוד בן עזר: השקט הנפשי
- אהוד בן עזר: המושבה שלי
- נעמן כהן: "נתניהו בּושע מלחמה"
- ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":: * "התביעה במשפטו של ראש הממשלה בנימין נתניהו הודיעה לבית המשפט המחוזי בירושלים כי היא מתנגדת לבקשת נתניהו לצמצם את תדירות שמיעת עדותו לפעמיים בשבוע במקום שלוש. בתגובת המדינה לבקשת נתניהו נכתב כי 'לא היה תיק בתולדות המשפט הישראלי שבו העיד נאשם בעדות ראשית במספר כה רב של ישיבות.'" ["הארץ" באינטרנט, 23.2].
- שאר הגליון