כשם שמאז יום כיפור תשל"ג, 6 באוקטובר 1973 – אין הוא נזכר בתולדות העם היהודי ומדינת ישראל ללא "מלחמת יום כיפור", וגם תפילת "ונתנה תוקף" כמעט שאינה נשמעת ללא הלחן המצמרר של יאיר רוזנבלום [ובייחוד בביצוע של להקת גבעטרון עם הסולן חנוך אלבלק] לזכר אחד-עשר בני קיבוץ בית השיטה שנהרגו באותה מלחמה –

כך גם חג "שמחת תורה" תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023 – לא ייזכר מעתה בתולדות העם היהודי ומדינת ישראל ללא מלחמת "חרבות ברזל" ושחיטת ושריפת יותר מאלף ישראלים ביישובי עוטף עזה באותה שבת ארורה אחת שתיזכר לנצח בתולדותינו –

כשם שגולדה ודיין ואלעזר קשורים לעד, בתולדותינו, לטוב ולרע, ל"מלחמת יום כיפור", כך נתניהו וגלנט והלוי יהיו קשורים מעתה בתולדותינו, לטוב ולרע, ל"טבח שמחת תורה תשפ"ד".

תהיינה תוצאות מלחמת "חרבות ברזל" אשר תהיינה, ואולי גם באין ברירה תתרחב, בסיוע האמריקאים, להשמדת חיזבאללה, ואולי גם לפגיעה אווירית משולבת של ישראל וארה"ב במערך הגרעיני של איראן ולניצחון סוחף על אויבינו – אנחנו לא נוכל לשכוח את המראות של הישראלים הנטבחים, גם נשים, זקנים וטף, ושל הקיבוצים הנשרפים על יושביהם בשבת "שמחת תורה" תשפ"ד. נורא יותר ממראות חיילינו בנפילת המעוזים על גדת תעלת סואץ באוקטובר 1973.

המראות האלה החקוקים בזיכרוננו ילוו אותנו ואת בני דורנו לאורך כל ימי חיינו הנותרים.

אהוד בן עזר

עד כאן הדברים שפורסמו כאן לפני שנה.

המאמר דלהלן פורסם על-ידי ב"הארץ" לפני 15 שנים, בחודש יוני 2009, בעקבות נאום של ראש הממשלה אז והיום, בנימין נתניהו. אין חדש תחת השמש. כבר אז היה "היום שאחרי," שם קוד למדינה פלשתינאית בארץ ישראל המערבית. כבר אז היה ציר פילדלפי והשימוש בו להברחות. כבר אז היו מעורבות צרפתית ברגל גסה ועצימת עיניים צרפתית לנוכח הברחות נשק לחמאס ולחיזבאללה. מי שאינו לומד מן ההיסטוריה נועד ללמוד אותה מחדש, על בשרו ועל בשרנו. מי שלומד מן ההיסטוריה חייב לדחות על הסף מעורבות צרפתית כלשהי בהסדר כלשהו במזרח התיכון.

*

נאום ראש הממשלה נתניהו עורר כצפוי שמחה (לאיד?) בקרב פרשנים שונים, שהשוו את צעדו לחציית הרוביקון ע"י יוליוס קיסר. עם כל אי-הנחת בימין ממעשהו, ובמיוחד מצמד המלים המיותר שהזכיר – מדינה פלשתינאית – ראוי לבחון את נאומו על רקע החינוך הציוני הטוב שקיבל, על סמך הבנתו את ההיסטוריה היהודית והתרבות האמריקאית ועל פי ראיית המציאות שלו, שהוכיחה את עצמה יותר מאשר אצל ראש ממשלה כלשהו ב-17 השנים האחרונות. נתניהו השתמש פעמים אחדות בביטויים כמו "שטחים בשליטה פלשתינאית," ולא היה מקום להיגרר לאזכור מדינה פלשתינאית, לעם שאיננו קיים, אבל יש לו כבר מדינה בארץ ישראל המזרחית.

טוב עשה נתניהו כאשר פירט את הקשר ההיסטורי של עם ישראל לארץ ישראל וכאשר תיקן את נאום אובמה, שראה את ההצדקה להקמת ישראל רק כלקח מהשואה. חבל שלא תיקן גם את ההשוואה המגונה שעשה אובמה בין יחס ישראל לערביי א"י לבין יחס הדרומיים בארה"ב לעבדים השחורים. טוב עשה נתניהו כשלא חזר על שקר "הכיבוש" שאותו אימצו ראשי הממשלה שלפניו. צבא ההגנה לישראל אינו כובש בארצו!

טוב עשה נתניהו כשעמד על המשך הבנייה בהתיישבות היהודית בלב המולדת. מבחנו יהיה בבנייה בפועל, ובאי-כניעה לתביעתו הפרעונית של אובמה, המזכירה את "כל הבן היילוד, היאורה תשליכוהו." טוב שלא דיבר על נסיגה בלתי הגיונית ועל עקירה בלתי מוסרית.

טוב עשה נתניהו כשהציב תנאים, וחזקה על המנהיגות הערבית שתציל את ישראל ממנהיגיה. אבל, חסרים היו בדבריו תנאים חיוניים נוספים:

ראשית, חסרה היתה דרישה להפסיק לאלתר את החינוך הניתן לילדיהם של ערביי א"י והמנציח את היותם אויבים לפחות לדור נוסף. מערכת החינוך של רשות הטרור הפלשתינאית מחדירה בילדים, כבר מגיל הגן, שנאה תהומית לישראל ולישראלים ומעצימה את נכונותם להיות טרוריסטים ושאהידים. ניתן היה להוסיף כתנאי לפתיחת שיחות כלשהן את הדרישה להחליף את תוכניות ההוראה וספרי הלימוד. אפילו הקהילייה הבינלאומית הצבועה תתקשה להתנגד לדרישה כזו.

שנית, נתניהו הדגיש, בצדק, שפליטים לא ייקלטו בתחומי מדינת ישראל, במקום לומר שהם לא ייקלטו במקום כלשהו בארץ ישראל המערבית. כל תוספת של ערבים ממערב לירדן פירושה ערעור המאזן הדמוגרפי החמור ממילא, קל וחומר הוספת אנשים שיעדם איננו רמאללה ושכם, אלא יפו וחיפה. פתרון אזורי פירושו קליטתם בארצות אחרות.

שלישית, נתניהו ביקש להסתמך על הגנה אמריקאית על מעברי הגבול ועל הפירוז, במקום הסתמכות על צה"ל. יש בכך סתירה לחזון הציוני לפיו רק יהודים יגנו על עצמם, ויש בכך התעלמות מניסיון העבר עם ערבויות אמריקאיות (ערב מלחמת ששת הימים הם "לא מצאו" את כתב הערבות שנתנו לישראל בעקבות מבצע קדש בעניין חופש השיט לאילת) ועם טיפול בינלאומי במניעת הברחות נשק לאוייב (ע"ע חימוש חיזבאללה מאז 2006 תחת עיניהם העצומות של אלפי חיילים צרפתיים; אוזלת היד האירופית במניעת "הברחות" נשק לרצועת עזה דרך המנהרות בציר פילדלפי).

בנוסף, נתניהו החמיץ הזדמנות לסתור את הקישור השגוי בין שלום לבין מדינה פלשתינאית. מדובר בדבר והיפוכו. מי כנתניהו יודע זאת. לא מדובר לפיכך במפנה אידיאולוגי אלא בכניעה ללחץ. ואם כך, האם יוכל לעמוד בלחץ ולהקפיד על ההתניות החיוניות שדרש, ואלה שהיו חסרות?

בנאומו קיבע נתניהו סופית את הליכוד כמפלגת מרכז. מבחינה פוליטית אולי יביא צעדו להתפוררות המפלגה המיותרת קדימה, אבל מבחינה אידיאולוגית, ולמרות שאינו מאמין בצמד המלים שיצא מפיו, גרם נתניהו נזק חמור לחזון הציוני.

ד"ר רון בריימן היה יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי.

על "מצבי רוח" מאת יואל הופמן

כתר 2010, 191 פרקים

אני יודע שבעיני מבקרי הספרות השאלה שבכותרת רשימה זאת איננה חוקית, כי חוקי הוא רק מה שהמבקרים חושבים שצריכה להיות כוונת הטקסט הנדון (לא כוונת המחבר!) אני מבקש סליחה ממבקרי הספרות, ובכל זאת שואל את השאלה הזאת, כי הכול בספר זה משונה ברמות: קודם כול, הדפים אינם ממוספרים, אלא רק מה שמכונה בפיו של המחבר "פרקים", שהייתי מעדיף לכנות "קטעים". שנית, כל העמודים הימניים בספר הם חלקים, ולא ברור לי למה. שלישית, כל הטקסט מנוקד כמו שנהוג בשירה, הגם שקשה לסווג את הטקסט בספר זה כשירה. ורביעית, המחבר מציג עצמו בגוף ראשון רבים, מעין "ריבוי מלכותי", שהקורא המתוסכל אינו מבין למה, הגם שלמחבר לא תמיד קל להתמיד בכך.

במוח "המרובע" שלי, אני מצפה מיצירה ספרותית שתהיה לא רק מורכבת, אלא גם אחדותית, ואילו ביצירה שלפנינו אין שום עוגן, שממנו ניתן לחתור לאותה אחדות נכספת. כדי לתפוס את הכיוון, חשבתי להיעגן באישים הרבים מתרבות ישראל ומתרבות העולם המוזכרים בקטעים השונים – הרי רשימה חלקית (לפי סדר איזכורם): ואן גוך, איגנציוס הקדוש, חיים באר, עמוס עוז, פרנציסקוס הקדוש, רוסיני, בילי הולידיי, באך, מיטלפונקט, סרויאן, שולמית אלוני, הירונימוס בוש, לייבניץ, י"ח ברנר, אפלטון, מרצדס סוסה, סרמגו, פרויד, זלמן שניאור, ש"י עגנון, דייל קרנגי, ג'יימס ג'ויס, מייקל ריפס, מרסל פרוסט, י' ליבוביץ', קארל מאי.

ובכן, כמות התובנות שהשגתי בעקבות מעקב אחרי אישים אלה היא די דלה: הבנתי שזלמן שניאור האמין שמגיע לו פרס נובל, ולא לש"י עגנון (קטע 96); ג'ויס מוזכר כסופר שכדאי לחקות אותו, כי הוא מילא את ספריו במלל לא ברור (קטע 173); הקדושים הנוצרים הנ"ל מנתבים את הקורא אל הצצות אמפתיות בעולם הנוצרי: המחבר מספר שנדחף בילדותו על ידי ילד אלים לשיח בונגוויליה, ונכנסו בו קוצים יותר מאשר מסמרים בגוף של ישו. סבו נשא אותו על כפיו לביתו, וחבל שסבא של ישו לא הוריד את ישו מהצלב (קטע 52); במקום אחר הוא מציע לישו לרדת מהצלב ולשכור עורך דין (קטע 78); המחבר מעיד על עצמו שהוא מאמין בלידת בתולים של מריה (קטע 124); הספירה החלה עם לידת ישו, והסתיימה עם לידת היטלר (קטע 125).

לא אהבתי בזמנו את האהדה של פנחס שדה לנצרות, ואינני מבין את הצורך באיזכורים אלה החוזרים ונשנים אצל יואל הופמן. ובאשר לקוטב השני – כל מה שיש לסופר שלנו לומר על ישעיהו ליבוביץ' הוא שראה אותו ברחוב מחזיק ביד צנצנת (קטע 86).

אני הרי מחפש עוגן כדי שתיווצר בראשי איזו אחדות לגבי יצירה זאת, ועוגן כזה (הגם שבמעורפל) ניתן לנחש באזכור בני המשפחה, וחבריהם, כפי שעשה בספריו הקודמים: האם החורגת פרנציסקה מוזכרת בספר פעמים רבות, כנ"ל גם גברת שטיאסני שהיתה נשואה לבעל איטלקי, דודה אדית הנכה ובעלה דוקטור זולטן פורשנר, שידע 30 שפות, והתחבא בבית שימוש כל פעם שבאו אליו אורחים, אדון כהן בן מאה, ששתה לכבוד הקיסר פרנץ יוזף וצאצאיו, גברת מינוף שדיברה באונומטופיות, ושכבה עם הבעל האיטלקי של גברת שטיאסני; אביו של המחבר, אנדריאס-אברהם, שהיה מחביא תקליטים שקנה מעיניה של פרנציסקה, הדוד לדיסלאוס שידע לנענע את אוזניו, אשתו המוסלמית של הדוד שמו שידעה הונגרית (קטעים 7,10, 13, 32, 33, 35, 36, 37, 43, 59 , 70, 72, 76, 81, 97, 99, 104, 112, 135). המחבר מודה שעל גיבורים אלה כבר כתב בספריו הקודמים (ראו קטעים 82, 89).

באשר לקשר של המחבר אל הנשים – המסר הוא יותר ברור: הוא מספר על ביקורו אצל זונה צרפתייה, שבביתה מנורה מאירה את תמונת הבתולה, שיש לה ילד בכפר, וסבורה שאלג'יר היא חלק מצרפת; פעם ניסה להסתיר את מעשיו אצלה, עכשיו הוא מוכן לנשק את אצבעות רגליה; הוא מספר גם על ביקור אצל שתי זונות בקיוטו עם מופעים יפניים מסורתיים לפני המעשה עצמו (קטעים 4, 5, 6, 8, 12, 138, 139). מוזכרות גם אהבות ילדות (שוב, כמו בספריו הקודמים – קטעים 22, 23, 45, 46). לדעתו, הפשע החמור של האנושות הוא – נשים לא נאהבות (קטע 152).

אם נוברים בהיגדים הרבים, אפשר לנסות להסיק מסקנות לגבי יחסו של המחבר אל הספרות: פתיחה של ספר דומה לזרע שממנו צומח עץ (קטע 1); צריך להעמיד לדין סופרים באשמת שיעמום, שגם המחבר חוטא בכך לפעמים! (קטע 103); צריך להבדיל בין ספרים עצובים לספרים שמחים (קטע 114); למדפי הספרים אין תועלת (קטע 118); אנחנו השוחט, ואנחנו הבהמה הנשחטת, אם דם לא ניגר בתעלת הניקוז – אין ספרות ואין שירה (קטע 134); ספרות צריכה לשמח בני אדם (קטע 169); "חמש שנים על מיכאל" שבה את ליבו (קטע 75), ו"השפן הקטן" הוא שלימות ספרותית (קטע 174); המחבר מדמה את עצמו לקבלן שכלי הבנייה שבידיו פגומים, לכן הקורא צריך להשלים את הכתוב בעזרת דמיון (קטע 190) – מסקנות? מי שמחפש קו מנחה (אחדות!), מעשה זה הוא על אחריותו.

וכן, גם אלוהים הוא גיבור בספר הזה, אבל האדם הוא גיבור ראשי, והאל גיבור משני (קטע 115); העולם מתקיים בלי אלוהים (קטע 3), ואלוהים תמיד לבד, הוא היה בבדידות אינסופית לפני הבריאה (קטע 36, 191); התנ"ך הציל את חייו של המחבר כאשר כדור אוייב נתקל בו בדרך לליבו (קטע 9); אנחנו מתפללים לאלוהים, אך עובדים את ההר (קטע 162). מה המסקנה? אינני יודע.

הספר מביא ברצף עניינים חסרי קשר ביניהם, הרי דוגמאות: אחרי שסיפר על כלבים שמרפאים את בעליהם מובאת רשימת האוטובוסים מנהריה למעלות – "וזאת רשימת השעות של האוטובוסים שיוצאים מנהריה למעלות: 5.15, 6.30, 6.45, 7.00, 7.20, 7.45, 8.30, 11.30, 13.30, 16.00, 18.26, 19.30, והאחרון ב-20.35." אם לא מאמינים לי, בבקשה קראו את קטע 48.

בקטע 64 המחבר מזכיר לקורא כי כמו שולמית אלוני אנחנו לא שוכחים שיש לנו חמש אצבעות; פרה מזהה את קולו של העגל שלה מבין מאה עגלים שפועים, וכן – סוכן הביטוח בכה (קטע 57).

מתבקש שבחיבור כזה יש נטייה לאבסורד, וגם מן הסוג הזה נמצא בו: אורגי השטיחים יוצאים מהשטיח ללגום מכוס (קטע 77); נעליים מגיעות לגובה החלונות, והמגבעת נמצאת מעל הגגות (קטע 99); הספר אמור להצחיק, ולצחוק בעצמו (קטע 114); הוצאת "כתר" (שהפיקה את הספר) צריכה לפזר ארגזי יין פורטו בחנויות הספרים (קטע 185).

אני "שפוט" של הזרם הריאליסטי בסיפורת, אבל פתוח לטעום גם מזרמים אחרים, כפי שעשיתי בקריאת הספר הזה של יואל הופמן. בינתיים לא שיניתי את דעתי.

משה גרנות

אהוד: יואל הופמן היה סופר מאחז עיניים שהצליח להתגנב לפליאדה של "הסופרים החשובים" והמשעממים-ברובם ולזכות במעריצים מהליגה של "המלך ערום". לזכותו ייאמר שהוא בוגר "תיכון חדש" בתל אביב מהתקופה של טוני הלה. פלא שלא קיבל בשעתו את פרס ישראל לספרות.

על דני-דניאל חנוך זיכרו לברכה

אני צמודה למסך הטלוויזיה מערב יום השואה ועד מוצאי אותו היום מדי שנה בשנה, במשך כל השנים מאז הקמת הטלוויזיה ב-1968.

מדי שנה גדלה ומתרחבת מסכת העדויות, ועקב פתיחת הארכיונים בארצות מזרח אירופה ומערבה, אנחנו "זוכים" בעוד ועוד עדויות וסיפורים, המרחיבים את מה שאנו יודעים על הימים הנוראים ההם.

בין מוסרי העדויות בלטו האחים אורי ודני – אוריאל ודניאל חנוך, ובשנים האחרונות "כיכבו" השניים בסיפוריהם הריאליים כל כך, ובעדויות החשובות כל כך שמסרו. 

דניאל היה מדהים בעדויותיו, ובדיוק כפי שכתב עליו פוצ'ו, היה מתבל את דבריו על הימים האיומים בתולדות ההיסטוריה האנושית, בהומור. הוא היה מרגש אותי מפעם לפעם. הוא ואורי אחיו הדומים כל כך [תאומים?] היו מן העדים היותר מרשימים. ישראלים כל כך, יחד עם זאת עדים נאמנים על יהדות ליטא הנפלאה שהוכחדה.

המבטא הליטאי שלו הזכיר לי כל העת את אימי וחבריה מרוסיה הלבנה ומליטא, שכזה בדיוק היה מבטאם. אלא שהם זכו ועלו ארצה בראשית שנות השלושים ולא חוו בעצמם את אשר עבר על הוריהם, על האחים והאחיות שלהם, על הדודים, הדודות ובני הדודים, על חבריהם הרבים בתנועות הנוער ובערים ועיירות הביילורוסיות והליטאיות. 

דני חנוך ואחיו אורי חוו כילדים את החוויות הנוראות שיכולים בני האדם לחוות. היה מתבקש שיחיו לנצח, הם היו ראויים!

תודה לפוצ'ו על הסיפור מחמם הלב אודות דניאל חנוך, הבלתי נשכח.

עירית אמינוף

פרק עשרים וארבעה

"כאן טריטוריה של מדינת מיין!"

להפתעתי אדאמס כלל לא נשמע מעוניין בתשובתי המפורטת אלא ישב לרוחב המיטה והתעקש לספר לי מההתחלה את פרשת ההתיישבות של אבות-אבותיו, כשהוא משתדל להשקות גם אותי בבירה שלו. הוא בחש מדי פעם בערימת המסמכים והתעודות, שהיו כתובים חלקם אנגלית וחלקם ערבית או תורכית באותיות ערביות, עם הסמל העות'מני בכותרת העמוד ובחתימה למטה. הערימה גדשה את שולחן-העץ הקטן שאותו משך לרגליו, לצד מיטתו. מדי פעם שילב בדבריו, לצורך ושלא לצורך, את המשפט: "אנחנו, צאצאי המתיישבים הראשונים!" וקולו היה רועם, כמטייל בודד ביער המנסה ליצור קשר עם אנשים מרוחקים.

"בשעה שתיים אחר-הצהריים, ביום העשרים בספטמבר 1866, השליכה ספינת המפרשים האמריקאית 'נלי צ'ייפין' עוגן מול יפו, ארבעים ושניים יום לאחר שהפליגה מהעיירה ג'ונספורט שבמדינת מיין. על סיפונה נמצאה חבורה נלהבת של יותר ממאה וחמישים גברים, נשים וילדים, משפחות פרוטסטאנטיות אמריקאיות, רובן ממדינת מיין, בהנהגת אבי-סבי, הכומר ג'ורג' אדאמס שהיה, עליי להודות – אישיות שנוייה-במחלוקת, שחקן שכספירי לשעבר, מטיף דתי, נתון לתקופות של שכרות קשה, נשוי לאישה קשת-אופי שמיררה את חייו, ושעליה אמרו שהיתה מלכתחילה העונש שלו על מנהיגותו הכושלת.

"מלחמת האזרחים בארצות-הברית, שהסתיימה זה מכבר, השפיעה אז על התנועה של ההליכה מערבה, של ההתיישבות החלוצית. במיין עצמה המצב היה פחות מזהיר. כבר לא היה צורך בצמר הכבשים, שייצרה מדינה זו כדי לספק את הביקוש למדי-צבא בתקופת המלחמה. מיין היתה גם מפורסמת בחרושת בתי-העץ המוכנים שלה, שנדדה עתה עם ההליכה מערבה. אדאמס רק שינה את הכיוון כאשר טבע את המושג: מזרחה!

"באותה תקופה החלו להיכנס לשימוש אוניות הקיטור, שדחקו בהדרגה את ספינות המפרש, הקטנות יותר, העשויות עץ. נמליה הקטנים של מיין איבדו מערכם, ונקודת הכובד עברה לנמלים של בוסטון וניו-יורק. מגמה זו היקשתה גם היא על המצב הכלכלי במיין.

"מטרת בני העדה היתה להתיישב בארץ-ישראל. כשנה קודם לכן ביקר אדאמס בארץ יחד עם חברו אייב מקנזי. הם באו בדברים עם הרמן לוונטאל, מומר יהודי-גרמני, שהיה בנקאי וסוחר חשוב ביפו ונעשה בינתיים סגן הקונסול של ארצות-הברית בעיר – וביקשו שירכוש עבורם חלקת אדמה להתיישבות. זו הגבעה שכיום ניצבת עליה כנסיית עמנואל, וסביבה שרידים של בתי-העץ המקוריים. תחילה הקימו האמריקאים מחנה אוהלים על החוף. המחנה הוקם בגלל היעדר רשות לעלות על אדמותיהם בגבעה, עקב אי השלמת הקנייה, התנגדות השלטון העות'מני, וניסיונו של אדאמס להעלים מחבריו בעיות אלו.

"אנשי מיין היו יורדי-ים מעולים. מבחינה מקצועית לא היה המסע לארץ בעייה עבורם. גם הספינה, העשוייה עץ, נבנתה לפי צורכיהם. רק הכיוון של המסע היה יוצא-דופן. הספינה עצמה טבעה לאחר שנים אחדות, בארצות-הברית.

"קבוצתו של אדאמס הביאה עימה באונייה ציוד רב, כולל בתי-עץ מוכנים, מפורקים, שהורכבו כמדורי-מגורים לשמש את הנוסעים בעת ההפלגה, ואחר-כך הוקמו-מחדש על הגבעה כבתיה של המושבה האמריקאית. הם הביאו אבזרי בניין כה רבים, שהגרמנים, שלימים קנו מהם את המושבה והמשיכו לבנותה, עוד השתמשו במשך שנים בצירי חלונות-העץ שהביאו עימם המייסדים הראשונים. צירים אלה עשויים כמו שתי האותיות: HL במחובר, ופירושן: HOLY LORD.

"ג'ורג' אדאמס שמע בנעוריו קול משמיים שגילה לו כי ייעודו לבסס מחדש את ציון ולקרוא לזרעו של יעקב לשוב אל ארץ אבותיו. מטרתו היתה להביא אמריקאים נוספים להתיישב בארץ-ישראל כדי לעזור לגאולת עם ישראל, אך הוא לא ביסס את מפעלו, לא ברעיון ולא במעשה, על פעילות מיסיונרית בקרב היהודים.

"הסיבות לכשלון המושבה היו אישיותו של אדאמס, שהסתכסך עם רבים במושבה ומחוצה לה, וכן קשיי החיים, בייחוד מקרי המוות הרבים עקב דיזנטריה שאירעו בשנה הראשונה. בבית הקברות הפרוטסטנאנטי הקטן שביפו נמצאת עד היום המצבה לשלושת בני משפחת לייטון, שמתו בשנה הראשונה. עד אוקטובר 1866 נקברו שם תשעה מתיישבים, שישה מהם ילדים.

"יש להוסיף לכך את הסכסוכים הכספיים בין אדאמס לבין הרמן לוונטאל, סגן הקונסול האמריקאי ביפו. לוונטאל, היהודי-המומר, נפגע מכך שהקבוצה האמריקאית לא עסקה בפעילות מיסיונרית, ואפילו גינתה אותה, ובכך בעקיפין כאילו גינתה גם את מעשהו. סכסוכים היו לאדאמס גם עם בובושה, הקונסול האמריקאי בירושלים, שאף הוא לא היה אמריקאי במקורו, אלא בלגי. בובושה עסק גם הוא במיסיונריות, והיה מיקרה שלקח בכוח נערה מביתו של רב בירושלים וניצר אותה, ורבו השמועות על מה שאירע בין השניים. הסכסוכים נסבו גם על חלקת אדמה רחבת-ידיים שסגן-הקונסול הירושלמי רכש עבור אדאמס בגיא בן-הינום, אבל היה צורך בעבודת בילוש של עשרות שנים כדי לגלות ולחשוף את התעודה המקורית! עד לארכיון המג'לה שבאיסטאנבול הגעתי!"

והוא שלף תעודה עות'מנית עתיקה ונופף בה מולי. האמריקאית בפיו היתה אמנם מצויינת אבל משום-מה היתה לי הרגשה שגם כאשר הוא דובר אמת הוא אינו חדל לשקר.

"אילו היתה באה אחרי המתיישבים הראשונים קבוצה נוספת, ייתכן שהיו מצליחים. מה ששבר אותם היו בעיקר אישיותו והתנהגותו של אדאמס. עוד בהיותם במיין החתימה אותם אשתו של אדאמס על אמנה שלא ישתו משקאות אלכוהוליים. הם עמדו בכך. אך לא אדאמס עצמו. הוא פתח חנות ומילא אותה בכמויות גדולות של ברנדי, בירה, עראק ויין, וניסה לשכנעם שימזגו אלכוהול במי-השתייה שלהם כדי למנוע הידבקות במחלות. כאשר לא שמעו לו, החל לשתות את המלאי שלו ושקע בשכרות. אתה מתאר לעצמך את המשבר? כאשר המנהיג מידרדר עד כדי כך? הוא הוחרם. באחת המריבות מרח מתיישב אחד את אשתו של אדאמס בזפת. 'אולי עכשיו תחדל לצוות על כולם שיתנו לה כבוד!' אמר המזפת.

"אייב מקנזי, שותפו של אדאמס, שיחד עימו היה בביקור הראשון בארץ, נישאר במיין. הוא תיכנן לשלוח ספינה שנייה עם קבוצה נוספת, וכן ספינה קטנה, שתופעל בידי המתיישבים לתחבורה בין אלכסנדריה לביירות. אבל אז חזר אחיו של מקנזי מהארץ למיין, ועימו הידיעות הטריות על השערוריות של אדאמס, וכל המפעל נקטע. אדאמס לא היה מסוגל לשאת את הביקורת שנמתחה עליו במכתבי המתיישבים ובעיתונים. מאחר שנישאר כל אותו זמן אזרח אמריקאי, הוא עזב את ארץ-ישראל וחזר לארצות-הברית יחד עם אשתו השנואה. הם קבורים בפילדלפיה.

"דע לך, אנשי מיין מתקשים לחיות מחוץ לארצם. הם נעשים חולי געגועים. זו אולי אחת הסיבות העיקריות לאי-אחיזתם בארץ – הגעגועים. בטרם חזרו לארצם, לקחו עימם שקיות ובהן אדמת יפו שאותה עיבדו."

ג'ורג' אדאמס קם ממיטתו, הוא היה באמת גוש-אדם ענק, וניגש אל החלון כשהוא גורר אותי עימו ותוקע את התעודה בידי. כאשר השקפנו החוצה לעבר גיא בן-הינום קרא: "ג'ורג' אדמאס עמד כאן וקנה את כל האדמות מידי הפחה העות'מני של הפאשאליק, עיר הפלך, ירושלים. הוא אמר כי עד להיכן שמבטו מגיע – זה השטח שלו!"

לפתע ניתר לקצה המרוחק של החדר ושלף ממזוודה שניצבה בארון אלת-בייסבול שמעודי לא ראיתי כמוה לגודל, זו היתה כניראה מלאכת-עץ משובחת ממדינת מיין. ובעוד רגע פרץ עימה החוצה אל החלל הפנימי של המלון כשהוא מנופף בה ושובר כל מה שניקרה על דרכו, ואני מדדה אחריו.

"כאן טריטוריה של מדינת מיין!" צעק ופניו מסמיקים בהתקפת זעם המלווה בצלילים של שברי זכוכית, "המלון הזה ניבנה על אדמה השייכת לאבות-אבותיי!"

ככה התרוצץ ושבר כל מה שהיה בהישג אלתו בלובי הספון-עץ של "כתף הינום". בחוץ כבר נשמעה צפירה של מכונית-משטרה מתקרבת. הבנתי מה עלול להתרחש בעוד רגע וחמקתי בחשאי החוצה. למזלי איש לא קישר ביני לבין ג'ורג' אדאמס. לא רחוק מהכניסה למלון חנתה לה מכונית פולקסוואגן כתומה שניראתה לי מוכרת משום-מה. חזרתי לתל-אביב עירי. מה לי ולמשוגעי ירושלים!

בשובי לדירתי גיליתי שתעודת הקושאן של הטאבו העות'מני, המיוחסת לסגן-הקונסול בובושה, נותרה בתיקי. החלטתי למסור אותה, יחד עם שאר התעודות העתיקות של אבות אבותיי, לאיזו אוניברסיטה נוצרית. אלה מוכנות לקבל תעודות הקשורות ליישוב העברי ולעלייה הראשונה גם מהתקופה שלפני השנה הקובעת, 1882. והמושבה שלי נוסדה ארבע שנים קודם.

לאחר ימים אחדים קראתי בעיתון שגופת אמריקאי תימהוני בשם ג'ורג' אדאמס נמצאה לרגלי הכנסייה בעין-כרם. יש סברה שקפץ מראש המגדל והתאבד, אלא אם כן מישהו דחף אותו וחמק. לא רחוק משם נמצאה נטושה מכונית פולקסוואגן כתומה של הפרופסור לספרות באוניברסיטה העברית עליזה אורלובסקי, בתו של ההיסטוריון הידוע גרהארד גבריאל אורלובסקי זיכרו לברכה, שנחשב כאחד המומחים הגדולים בדורנו לתעודות עות'מניות. היא עצמה נעלמה ואין מצליחים לפענח מה עלה בגורלה.

אהוד בן עזר

המשך יבוא

By

Gerard Baker -  Editor at Large – Wall Street Journal

How will we ever repay the debt we owe Israel?   What the Jewish state has done in the past year—for its own defense, but in the process and not coincidentally for the security of all of us—will rank among the most important contributions to the defense of Western civilization in the past three-quarters of a century.

Having been hit with a devastating attack on its people, beyond the fetid imagining of some of the vilest antisemites, Israel has in 12 months done nothing less than redraw the balance of global security, not just in the region, but in the wider world.

It has eliminated thousands of the terrorists whose commitment to a savage theocratic ideology has claimed so many lives across the region and the world for decades. It has, with extraordinary tactical accuracy, dispatched some of the masterminds of the worst evil on the planet, including most recently Hassan Nasrallah, the Hezbollah leader in Lebanon. It has repelled and then reversed the previously inexorably advancing power of one of the world’s most terrifying autocracies, the Islamic Republic of Iran. It has demonstrated to all the West’s foes, including Iran’s allies in Moscow and Beijing, that our system of free markets and free people, and the voluntary alliance network we have constructed to defend it, generates resources and capabilities of vast technical superiority. Above all, it has provided an unexpected but crucial reminder to our enemies that there are at least some willing and able to pursue and defeat them whatever the risk to our own lives and resources.

The only appropriate responses to Israel’s gallantry, fortitude and skill from us—its nominal allies, especially in the U.S.—are “thank you” and “how can we help?”

Instead, time and again Israel’s supposed friends, including the administration of Joe Biden and Kamala Harris, have, while expressing sympathy over the outrage of Oct. 7 and uttering the usual support for “Israel’s right to defend itself,” repeatedly tried to restrain it from doing just that. Their early, valuable support has been steadily diminished by the way they have too often connived with the anti-Israel extremists in their own party.

Before Israel had even buried its dead last October and as Hamas was busy murdering its hostages, there were calls for Israel to cease fire. For a year we have heard our leaders’ “balanced” condemnations of Hamas and its terror masters on the one hand and the Jewish state on the other, a false equivalence that says more about the moral disorder in our own politics than about Israel’s motives and actions.

In Europe, they have gone even further, as usual, rewarding Hamas and Hezbollah by nominally recognizing a nonexistent Palestinian state and prosecuting Prime Minister Benjamin Netanyahu on bogus war-crimes charges.

Do they not get that in the end we have to make a choice: our ally, on the front lines of defense against barbarism or our enemies, those who literally want to see us all buried?

Fortunately for all of us, it seems Israel is prevailing despite the chorus of hecklers.

Perhaps all this sounds too blithe for skeptical readers; or at least premature given the rising expectation of a much wider conflict to come. And it is true that there has been awful loss of innocent lives in Gaza, Lebanon and elsewhere that undoubtedly fuels the ire of the enemy across the world. What if Mr. Netanyahu and his government’s aggressive prosecution proves a Pyrrhic victory?

But that wider conflict was perhaps always inevitable, given Iran’s stated objectives and its consistent efforts to achieve them. We can say two things tentatively about that long-feared wider confrontation. First, the strategic tactical, intelligence and technological genius Israel has demonstrated over the past year might have done so much damage to Iran’s proxy armies and their military and political leaders that they will be ill-prepared and equipped for the bigger struggle to come, and Israel—and, let’s hope, reliable allies—better placed to defeat its enemies. Second, having observed this Israeli superiority over that time and eagerness not to bring the destruction on itself a wide war would surely bring, perhaps Iran will be deterred.

Never in the field of human conflict has so much been owed by so many to so few, Winston Churchill said of the men of the Royal Air Force after they had repelled Hitler’s Luftwaffe during the Battle of Britain. (Reminder to some recently confused “conservatives”: The former were the good guys; the latter the real villains.)

We should echo those words today as we watch in awe what a country smaller in area than New Jersey, with a population less than North Carolina’s and an economy smaller than that of Washington state, has done for all of us.

As Israelis solemnly mark a year since Oct. 7, we should not only redouble our expressions of sympathy and solidarity. We should show them our gratitude, and if we are willing to be really honest, acknowledge a little of our own shame.

Gerard Baker

[לזיכרו של ישעיהו גביש]

רס"ם דניאל אלוש ז"ל, בן 37, נפל בקרב ב-11 בספטמבר השנה. הוא נטמן בחלקה הצבאית בקרית-שאול. לצידו טמון סגן שחר בן נון, שנפל ב-19 באוגוסט השנה, בן 21. לצידם נטמן אתמול לוחם בן 99 ועוד חודשיים, אשר פרש משירות סדיר כבר ב-1970. האלוף (מיל) ישעיהו שייקה גביש ז"ל.

בראש השנה נעצמו עיניו ואתמול, ערב יום השנה הראשון ל-7 באוקטובר הנורא, אחרון האלופים של מלחמת ששת הימים נטמן באדמת המולדת. בעת ובעונה אחת התקיימו ברחבי הארץ גם הלוויות צבאיות של לוחמים צעירים שנפלו בקרבות בדרום לבנון, גם אירע פיגוע הטרור הקשה בבאר-שבע. שוטרת מג"ב נרצחה. "במלחמות אני קצת מבין," ציטטה את האלוף גביש מנהלת בית הפלמ"ח שירלי ארליך, "אך לא את המלחמה הזאת," בנו גיורא סיפר, כי שייקה רצה ש"יקראו לו למילואים... מסביב יהום הסהר ואבא לא הבין איך הורסים את המדינה."

בין הזרים הרבים שהונחו על הקבר הטרי היה גם זר האצ"ל. אמנם לשייקה היה "חשבון" עם האירגון, כפי שסיפר בכמה הזדמנויות. זה היה אחרי הפיצוץ במלון המלך דוד. הוא וחבריו לפלמ"ח לכדו כמה מבחורי האצ"ל. בתגובה אנשי האצ"ל הגיע לביתו, ובהיעדר המבוקש היכו נמרצות את אביו... כן, אלה היו ימי הסזון, שיא הקרע בין אירגוני המחתרת הלוחמים למען אותה מטרה. בשנים האחרונות הוקהו סוף-סוף היריבויות. ביוזמת ראש אירגון ה"הגנה", ד"ר ברוך לוי ז"ל, כונסו נציגי המחתרות לדיונים על שיתוף פעולה ביניהם למען הפצת מורשת גבורתם. והדרך עוד ארוכה.

שייקה גביש הקים וניהל במשך 30 שנה את בית הפלמ"ח המפואר ברמת אביב. פלמ"חניק ותיק שכבר איננו עימנו, מוזי ורטהיים ז"ל, תרם מהונו להקים את אולם השיירות. מוזי היה חסיד נלהב של מורשת ז'בוטינסקי ועד יומו האחרון תרם לפעילותו השוטפת של מכון ז'בוטינסקי. שייקה עצמו, קנאי מאין כמוהו למורשת הפלמ"ח, "שם שנפשו בכפו" ובא זו פעם ראשונה לבית ז'בוטינסקי ב-2007, לפי הזמנת ראשי המכון, צפה במיצג "אף על פי", העלייה הבית"רית ערב מלחמת העולם השנייה, ובספר האורחים הביע במילים חמות את התרשמותו.

אני זוכר אותו ממסדר הניצחון בתום מלחמת ששת הימים, שהוא היה אחד מגיבוריה, במסדר המפואר בג'בל לבני. הוא, אלוף פיקוד הדרום, עמד על טנק לצידו של הרמטכ"ל יצחק רבין ז"ל, ויחד סקרו את מצעד היחידות בתום הקרבות. איזה פער בין אווירת ההתעלות של הימים ההם לאווירת הנכאים של ימינו אלו...

הקהל שבא ללוותו את שייקה בדרכו האחרונה, בהלווויה צבאית מרשימה, ובהם רבים מאלופי העבר, התרגש במיוחד לשמע דברי ההספד שנשא האלוף (מיל) עמוס חורב, כבר בן 101. בקול צלול סיפר על חברותו ארוכת השנים עם שייקה עוד מ1948 בקרבות הנגב.

כשרצו בבית הפלמ"ח לחגוג לעמוס זה לא מכבר את יום ההולדת המאה, הוא התנגד: מה, השתגעתם? – "אל תבלבל את המוח," השיב לו שייקה בישירות פלמ"חאית, ועשו. "ופתאום בדיחה – שייקה איננו. הוא היה יכול להיות רמטכ"ל. איש עשייה. לעבוד איתו היה מתנה. כשנעשה לו את יום ההולדת ה-100, נזכיר את כל פועלו." הבטחת חורב, אחרון המוהיקנים יחד עם האלוף בן גילו דן טולקובסקי.

שירלי מבית הפלמ"ח הוסיפה בדבריה הנרגשים: "הכישלון ב-7 באוקטובר, הפילוג בציבור, הדירו שינה מעיניו של שייקה. בעלון הפלמ"ח הוא כתב: לאלה הנושאים באחריות אני קורא להתפטר. יש מי שיחליף."

שישה אלופים נשאו את הארון בטרם הוטמן. הם טרם נולדו כששייקה גביש כבר פשט מדיו.

יוסי אחימאיר

רח' המחתרת פינת ההגנה

רמת השרון

מדוע יש שתי גרסאות לעשרת הדיברות?

הרצאה שנייה בסדרה לשנת תשפ"ה

המרצה – ד"ר משה גרנות

התורה מעידה שעשרת הדיברות נכתבו באצבע אלוהים – כיצד תיתכן גרסה שונה? מדוע יש שתי גרסאות לבריאת האדם? – לפרשת המרגלים? – לכלליה של שנת השמיטה? מדוע משה בונה נחש נחושת בניגוד לצו מפורש בעשרת הדיברות?

דפי עזר יחולקו למשתתפים

ההרצאה מתקיימת באולם המחתרת – אזור מוגן

ביום ב', 14.10.2024 בשעה 17.30 בבית יד לבנים

הכניסה חופשית

יש לשער כי בעקבות הפגיעה במערכת הייצור וסגירת נתיב ההברחות יאמירו ברחבי העולם מחירי הסמים וזו בשורה רעה מאוד למכורים בכל מדינה, כולל ארה"ב ומצרים.

* אהוד היקר, כרגיל, פוצ'ו מרגש ברשימותיו, הפעם על שורד שואה דני חנוך שהלך לעולמו, וגם ברשימה עצובה זו הגניב פוצ'ו רסיס קטן של הומור (מלאך המוות שנרתע מדני חנוך, והיעדר דאגות של הנ"ל ב"לאגר", כי הגרמנים "דאגו" לכול).

 שנה טובה!

 מאחל

משה גרנות

* גיליון 1991, ציטוט – לא נכללו ב"שדרת הכוכבים" של פתח-תקווה: "יוסף חיים ברנר. א"ד גורדון. יעקב רבינוביץ. חנוך ברטוב. שלום שטרייט. נתן יונתן. יהושע קנז. רות אלמוג. דוד מלמד. משה סרטל. יוסף חנני. י"צ שרגל. גדעון תלפז. אליקום שפירא. מיכאל שפירא. צבי שור. אריה לובין. אורי ליפשיץ. זאב תשבי. רות טנא. ק"א ברתיני. גילה אלמגור. ברוך אורן. פנינה רוזנבלום. אברהם רז (רוזנברג). מישה אשרוב. שלמה קפלן. ניסן כהן הב-רון. ויגאל מוסינזון שנולד בעין-גנים."

ועכשיו תוספת: יהודה ג'אד נאמן. אורי שולביץ. יפה ברלוביץ. ז. יואלי.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר

בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!

בשנת 2023 נמכרו 247 עותקים של הספר!

בס"ה נמכרו 1,193 עותקים

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!