*
שָׂבַעְתִּי מַנְגִּינָה וּמִשְׂחֲקֵי-שָׁוְא
כָּל חַלּוֹנוֹת הָרַאֲוָה הָיוּ לִי לְזָרָא
עַתָּה תְּרִיסִי אָגִיף
וְדוּמָם תַּחְתַּי אֵשֵׁב
בַּל אֶשְׁמַע גְּעִיַּת אוֹטוֹמוֹבִּילִים
וְלַהַג מוֹכְרִים בַּשּׁוּק
תִּרְאֶה אָז זֵיתַי דַּלִּים
עַל פְּנֵי הַגִּבְעָה כּוֹרְעִים
וְנָוִי אֲשֶׁר לֹא הוּקַם
עַל רְזוֹנֵי בְּשָׂרְךָ עִמְּךָ –
יְטַפְטֵף וְיִלְחַשׁ כָּאֵשׁ.
•
1926

___________
* לאחר השיר "קהירה, קהירה!" (א.ב.ע.)

• פירוש הסימן – שיר מן העיזבון שפורסם לאחר מותה. כאן שיר מלפני 98 שנים. העיזבון הועבר למכון "גנזים". השיר נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.

במאמר איש השנה תשפ"ג אשתקד, שבה בחרתי כאיש השנה את יריב לוין, כתבתי: "שנת תשפ"ג היתה השנה הגרועה ביותר בתולדות מדינת ישראל."
שלושה שבועות לאחר מכן, הקביעה הזאת כבר לא היתה רלוונטית.
השבת השחורה, שמחת תורה, 7 באוקטובר, היום המר והנמהר הזה, הוא היום הנורא ביותר בתולדות המדינה, שאירע בו האסון הגדול ביותר לעם היהודי מאז השואה. יום שקדם לו מחדל ביטחוני ומדיני מופקר, היתה בו התקפת רצח, חטיפה ואונס אכזרית מאין כמותה, היו בו כשל וקריסה של צה"ל, היתה בו התאדות של המדינה ומוסדותיה האזרחיים.
בפירמידת מסלו של הציונות, השלבים העליונים הם שיבת העם היהודי למולדתו, ריבונות לעם היהודי, תחיית השפה העברית והתרבות העברית, ממלכתיות ודמוקרטיה, חתירה לחברת מופת שתהיה אור לגויים. אבל הבסיס התחתון של הפירמידה, בסיס היסוד, הוא היות מדינת ישראל המקום הבטוח לעם היהודי. מקום שיהודים לא יירדפו בו. מקום שלא יהיו בו פוגרומים. מקום שלא יהיה בו... 7 באוקטובר. מדינת ישראל קיימת כדי שלא יהיה 7 באוקטובר. צה"ל קיים כדי שלא יהיה 7 באוקטובר. ממשלה נבחרת כדי שלא יהיה 7 באוקטובר. ראש הממשלה נבחר בראש ובראשונה כדי להבטיח, בשכבו ובקומו, שלא יהיה 7 באוקטובר. ב-7 באוקטובר הכל קרס.
7 באוקטובר הוא קו פרשת המים של מדינת ישראל. לאן הולכים מכאן? זה תלוי רק בנו.

כתב המשורר הרב אלחנן ניר:

עכשיו אנחנו צריכים תורה חדשה
עַכְשָׁיו כְּמוֹ אֲוִיר לִנְשִׁימָה
אֲנַחְנוּ צְרִיכִים תּוֹרָה חֲדָשָׁה.
עַכְשָׁיו בְּתוֹךְ הָאֲוִיר שֶׁנִּגְמַר וְהַצַּוָּאר שֶׁנִּמְחַק
אֲנַחְנוּ צְרִיכִים מִשְׁנָה חֲדָשָׁה וּגְמָרָא חֲדָשָׁה
וְקַבָּלָה חֲדָשָׁה וַעֲלִיּוֹת נְשָׁמָה חֲדָשׁוֹת
וּבְתוֹךְ כָּל הַשֶּׁבֶר וְהַמֶּלַח וְהֶחָרָבָה, עַכְשָׁיו
חֲסִידוּת חֲדָשָׁה וְצִיּוֹנוּת חֲדָשָׁה
וְהָרַב קוּק חָדָשׁ וּבְרֵנֶר חָדָשׁ
וְלֵאָה גּוֹלְדְּבֵּרְג חֲדָשָׁה וִיחַוֶּה דַּעַת חָדָשׁ
וְאָמָּנוּת חֲדָשָׁה וְשִׁירָה חֲדָשָׁה
וְסִפְרוּת חֲדָשָׁה וְקוֹלְנוֹעַ חָדָשׁ
וּמִלִּים חַדְתִּין-עֲתִיקִין
וּנְשָׁמוֹת חֲדָשׁוֹת-עַתִּיקוֹת מֵהָאוֹצָר,
וְאַהֲבָה חֲדָשָׁה מִתּוֹךְ הַבְּכִיָּה הַנּוֹרָאָה.
כִּי נִשְׁטַפְנוּ כֻּלָּנוּ בִּנְהָרוֹת רֵעִים וּבְאֵרִי
וְאֵין בָּנוּ הַר וְאֵין עוֹד לוּחוֹת
וְאֵין לָנוּ מֹשֶׁה וְאֵין בָּנוּ כּוֹחוֹת
וּבְיָדֵינוּ עַכְשָׁיו הַכֹּל
נִתָּן.

אחד המאפיינים הבולטים של תולדות הציונות, הוא יכולתה לצאת מהקשים שבאסונות והחורבנות מחוזקת ונרתמת לתקומה. גל הפוגרומים בדרום מערב האימפריה הרוסית בשנים 1881-1882, המכונה "סופות בנגב", הביא לעלייה הראשונה, ראשית תקומתו של המפעל הציוני בארץ ישראל. הפוגרום בקישינב ב-1903 הביא לעליה השנייה, שבה עוצבו פני היישוב היהודי בארץ ישראל ומדינת ישראל בראשיתה, ובה צמחה הנהגתה של מדינת ישראל בשני העשורים הראשונים לקיומה. המקרה המאלף ביותר הוא הקמתה של מדינת ישראל שלוש שנים לאחר השואה.
השבר של 7 באוקטובר, עשוי להיות גם הזדמנות, לכתוב תורה חדשה, כפי שהציע הרב ניר. לעשות ריסט ולפתוח דף חדש. לבנות מחדש את מדינת ישראל כמדינה טובה יותר, כחברה טובה יותר.
מאבק איתנים מתרחש לאורך השנה האחרונה ובימים אלה ממש בחברה הישראלית.
איני מתכוון למאבק בין ימין לשמאל, בין חילונים לדתיים, בין תומכי הרפורמה המשפטית למתנגדי המהפכה המשטרית, בין תומכי ומתנגדי עסקת החטופים ואפילו לא בין רק-ביבי לרק-לא-ביבי.
אני מתכוון למאבק בין רוח שישה באוקטובר לרוח שמונה באוקטובר.
בשבעה באוקטובר קרה לנו האסון הנורא ביותר מאז השואה – הטבח בנגב המערבי. קדם לו המחדל המדיני והביטחוני הגדול בתולדות המדינה. זהו מחדל רב שנים, ואחראים לו ראשי הדרג המדיני וראשי הדרג הביטחוני, ואלה ואלה חייבים ללכת הביתה.
אולם מה שהביא לטבח 7 באוקטובר לא היה רק המחדל המדיני והביטחוני החמור, אלא לא פחות מכך רוח הפילוג והשנאה בחברה הישראלית, שהעבירה מסר של חולשה והתפוררות, שידרה לאויבינו מסר של התגשמות חזון "חברת קורי העכביש" של נסראללה. בשיא המשבר, כאשר דומה היה שאנו על סף מלחמת אחים – האויב המשחר לטרף עט עלינו והמיט עלינו את הטבח בשמחת תורה.
תמונת החברה הישראלית ב-6 באוקטובר, היתה של שני מחנות זהותיים שבטיים, לעומתיים זה לזה, שונאים זה את זה, נלחמים זה בזה, כאשר כל מחנה נגרר אחרי הקיצונים ביותר בתוכו, והופך לבייס שמשסע את מנהיגיו להקצנה, למלחמה במחנה השני שכבר אינו יריב אלא אוייב, לחוסר נכונות להתפשר. אותם מנהיגים הם שיצרו את הבייס כי הם נבנו מהשנאה הזאת, אבל איבדו שליטה והפכו למשרתיו. הגולם קם על יוצרו.
אגדות מטורללות וחסרות שחר על איזה "דיפ-סטייט" מדומיין שמושך בחוטים ושולט במדינה; הפרוטוקולים של זקני האליטות, הביא מחנה אחד לשנאה יוקדת למערכת המשפט, לתקשורת, לאקדמיה ולמערכת הביטחון, השנאה הולידה את המהפכה המשטרית של יריב לוין. במקום רפורמה קונסטרוקטיבית הדרושה למערכת המשפט, לוין הביא מהפכה רדיקלית פופוליסטית, שבשם "רצון העם" ניסתה למוטט את מערכות מדינת החוק והלך עם הראש בקיר והכשיל כל פשרה, יהיה המחיר שעם ישראל ישלם כאשר יהיה.
מנגד קם מחנה, שיצא להגן על מערכות המדינה, אך נגרר אחרי הקיצונים, המתלהמים וחסרי האחריות, ודרדר את המאבק הצודק אל סף אנרכיה, איומים בסרבנות המונית, שהם הרמת יד גסה על הדמוקרטיה ופגיעה אנושה בביטחון ופשעי שנאה דוסופוביים כלפי מתפללים במרחב הציבורי בת"א.
גורמים אחראים בחברה הישראלית עשו מאמץ עליון לגשר בין הניצים, ולהביא לפשרה הוגנת ומכובדת, שתתקן את הליקויים במערכת המשפט בלי לשפוך את התינוק עם המים ותגבש הסדרה ראויה של מערכת האיזונים והבלמים בין הרשויות. כאשר ישבו נציגי שני הצדדים, יחד עם אותם גורמים אחראים, בתוך החדר בבית הנשיא, הם התקדמו מאוד לקראת פשרה. ברגע שיצאו החוצה ממפתן בית הנשיא וחזרו אל הבייס שלהם, הם חזרו לעמדת המוצא הקיצונית. כך בשני המחנות.
וכך, כשהחברה הישראלית שסועה ומדממת, בשיא חולשתה, עט עליה האוייב החמאסי, אלפי הרוצחים, האנסים, המציתים והבוזזים, וביצע בה את זממו.
ב-8 באוקטובר, יצאנו כולנו, כאיש אחד בלב אחד, למלחמת עמנו, מלחמת דורנו. המלחמה על קיומנו. מלחמת הטוב ברע. מלחמת הטוב למיגור הרע המוחלט. מלחמת הציונות. מלחמת העולם החופשי.
עם ישראל התעורר כארי להגן על חייו ועל קיומו. גילויי גבורה בלתי נתפסים הפעימו את לב החברה. שיעור ההתגייסות למילואים הגיע ל-150%, כלומר כשליש ממאות אלפי המילואימניקים הם בעלי פטור, שהתעקשו לחזור ולהתנדב ולחרף את נפשם על הגנת המולדת. ישראלים מכל העולם עזבו הכול ועלו על הטיסה הראשונה לישראל כדי לזנק אל תוך התופת. דור הלוחמים, שכונה בלעג דור הטיקטוק, ונתפס כדור שטחי ורדוד שכל עולמו נמצא במכשיר הנייד בכיסו, התגלה כדור מופתי, העולה על קודמיו באחריות הלאומית, במסירות, בנחישות ובהקרבה. אנשים שתמול שלשום עמדו משני צדי המתרס – יד איש באחיו, לחמו ברעות זה לצד זה, נכונים להקריב את חייהם ללא היסוס למען מי שאך אתמול נתפס כאוייב. גילויי ההתנדבות האזרחית של המוני ישראלים, שעזבו הכול כדי לעזור לחיילים, למפונים, למשפחות החטופים, שהתנדבו להסברה ולחקלאות, הרקיעו שחקים. החברה האזרחית התגלתה במלוא הדרה וחיוניותה, והחליפה את המדינה שכל מערכותיה קרסו.
"יחד ננצח" – זו היתה רוח העם. רוח של אחדות. רוח של אהבת אחים. רוח של "אנחנו עם של גיבורי-על." רוח של "עם ישראל חי." רוח של "לא מנצחים אותי כל כך מהר." אשרי העם!
הרוח הישראלית במלוא תפארתה. רוח 8 באוקטובר.
אבל רוח 6 באוקטובר לא נעלמה. וככל שהתרחקנו מיום הטבח, היא חזרה והכתה בנו. מצד אחד ראש הממשלה, שביוהרה בלתי נתפסת נמלט בפחדנות מאחריותו ומפעיל תעשיית שקרים והסתה להפצת תאוריות קונספירציה מטורללות ועלילות דם נגד צה"ל והשב"כ, מערכת המשפט וכו', שעלילות הדם האיומות והנוראיות נגד העם היהודי לאורך הדורות מתגמדות לעומתן. ושר המשפטים מנסה בכל כוחו להוביל אותנו, בעיצומה של מלחמה, למשבר חוקתי. ושרים חזרו לקדם חוקי ג'ובים שיאפשרו להם למנות מקורבים לקבלני פריימריז לתפקידים בשירות הציבור, כאילו לא די בקריסת השירות הציבורי ב-7 באוקטובר. והם ממשיכים לקדם חוקי השתמטות המונית ומימון ההשתמטות בידי משלמי המסים, גם כאשר אנו נוכחים בהכרח הקיומי, פשוטו כמשמעו, להגדיל באופן משמעותי את צה"ל, שצריך להיות צבא גדול, חזק, חכם ומנצח.
ומנגד, מהרגע הראשון היו מי שניסו למנף את השבר הנורא של 7 באוקטובר להמשך חרחור מלחמת אחים, להעמקת הקרע. הם הפכו את הסוגייה הקונצנזואלית ביותר – החטופים, לסוגיה פוליטית, תוך חיבוק-דוב ציני למשפחות החטופים והפכו את הסוגייה קרדום לחפור בו לחידוש הקרע. הם משסים נגד ראש הממשלה ומאשימים אותו ברצח החטופים, לא פחות.
ושוב, יד איש באחיו. ושוב שנאת אחים. ושוב קונספירציות ועלילות. ושוב מכונות רעל על סטרואידים. ומשפחות חטופים נגד משפחות חטופים. ומשפחות שכולות נגד משפחות שכולות.
והאויב, המשחר לטרף, שוב רואה אותנו בשפל חולשתנו, שסועים ומדממים.

שבועות אחדים לאחר 7 באוקטובר פרסמתי בעיתונות הקיבוצית מאמר תחת הכותרת "ברית קלמנזון". במאמר, העליתי על נס את דמותם של בני משפחת קלמנזון מעתניאל, שבשמחת תורה עזבו הכול, מיהרו לבארי, זינקו אל תוך התופת, חילצו למעלה ממאה איש, ואלחנן נפל בקרב. ראיתי בהם סמל לרוח הישראלית היהודית במיטבה, וסמל ראוי לברית הגשמת הציונות שיש לכרות בין ההתיישבות העובדת לבין הציונות הדתית, שתהיה המסד להתחדשות החברה הישראלית על בסיס ערכי היהדות, הציונות, הממלכתיות, הדמוקרטיה והרעות.
כל כך קיוויתי, שרוח 8 באוקטובר תהיה הרוח החדשה המנשבת במדינת ישראל. כל כך הייתי שמח לבחור באלחנן קלמנזון, דמות המופת, לאיש השנה תשפ"ד. אך אילו זו היתה הבחירה שלי, הייתי עושה שקר בנפשי. כי למרבה הצער, רוח 6 באוקטובר, הגם שאינה מייצגת את הרוב, שלמרבה הצער בוחר להיות דומם, היא היום הרוח השולטת בחברה הישראלית, כאשר שני אגפיה הקנאים ממשיכים לדרדר אותנו אל עברי פי פחת.
המציאות הזאת היא ניצחון גדול לטבח. היא ניצחון לחמאס. היא ניצחון לחיזבאללה. היא ניצחון לאיראן. היא ניצחון לסינוואר. הוא אף התקדם, לאחר חיסול הנייה, לראש הלשכה המדינית של חמאס, והוא המנהיג הבלתי מעורער של הארגון. למרבה הצער, איש השנה תשפ"ד הוא יחיא סינוואר.
כמעט שנה לאחר הטבח, סינוואר בחיים, שלטון חמאס לא מוטט, הוא ממשיך להחזיק בחטופים, הוא ממשיך להתל בנו במו"מ עקר. ואנחנו חזרנו לסורנו, לרוח 6 באוקטובר.
ב-2011 שחרר בנימין נתניהו מהכלא את יחיא סינוואר, יחד עם 1027 מחבלים ובהם 280 רוצחים, בעסקת שליט המופקרת. סינוואר, רב המרצחים, היה מנהיגם של המחבלים האסירים. אפילו בקרב המחבלים שמו מעורר אימה, והוא כונה "הקצב מחאן יונס."
ביום שחרורו של סינוואר, 18 באוקטובר 2011, החלה הספירה לאחור לעבר טבח 7 באוקטובר 2023.

היותו של יחיא סינוואר לאיש השנה, היא סמל למצב הביש שבו אנו נמצאים. זה מייאש. מייאש!
אך אסור להתייאש. אסור להתייאש כי יש תקווה.
גם כעת, כשדומה שידם של הכוחות הצנטריפוגליים שמשסעים וקורעים את החברה על העליונה; כשנראה שרוח 6 באוקטובר שבה והשתלטה, אני אופטימי ומלא תקווה.
אני אופטימי כי אני מאמין שרוח 8 באוקטובר לא נעלמה. רוח האחדות הלאומית, הרוח שמבינה שהאוייב נמצא בטהרן, בעזה ובביירות, לא בקיסריה ולא בקפלן, קיימת בתוכנו.
רבים בציבור הישראלי, אני משוכנע שהם רוב הציבור הישראלי, סולדים מהקיצוניות, מתרבות השקר, מהשנאה ומההסלמה. רוב הציבור הבין ב-7 באוקטובר, שכרותה בינינו ברית גורל, גורל משותף, שכן האוייב אינו מבחין בין ימין ושמאל, מזרחי או אשכנזי, דתי או חילוני. והם מבינים, שאין די בברית גורל, אלא כדי להביא לתקומת החברה הישראלית יש צורך בעיצוב ברית ייעוד ציונית, ממלכתית ודמוקרטית של המיינסטרים הישראלי, הרוב הדומם, הרוב השפוי, שישבור את משטר המחנות המפריד ומשסע ומקצין, וידחק את הקנאים, שורפי האסמים, לשוליים ואל מחוץ למעגלי ההשפעה.
הרוב הזה דומם עדיין, אך יש גורמים אחראים שנוטלים אחריות לאומית, משמיעים את קולו ולאט לאט מארגנים אותו.
במאבק האיתנים בין רוח 6 באוקטובר לרוח 8 באוקטובר, אני משוכנע שרוח 8 באוקטובר תנצח. אין לה ברירה אלא לנצח.
תכלה שנה וקללותיה! תחל שנה וברכותיה!

[אהוד: אני חושב שהיית צריך לבחור בשקמה ברסלר לאשת השנה תשפ"ד כי בזכותה ובזכות הדומים לה והדמורליזציה הנוראה שזרעו בעם – "זכינו" מצד סינוואר לעיתוי של טבח 7 באוקטובר ובעקבותיו המלחמה שאולי תביא סוף-סוף לקריסת החמאס והחיזבאללה, מלחמה שבזכות שקמה ברסלר והדומים לה והדמורליזציה הנוראה שהם זרעו בעם –מלחמה זו לא היתה אפשרית לפני 7 באוקטובר, כאשר "הסמרטוט", בלשונך המצחיקה, נרדף בזמבורות ובתמיכת התקשורת – והיה ראש הממשלה!]

צרור הערות 22.9.24
* מה המטרה האסטרטגית – שלושת המבצעים נגד חיזבאללה בשבוע האחרון – מבצע הביפרים, מבצע מכשירי הקשר ומבצע החיסול של איברהים עקיל וצמרת כוח רדואן (החיסול הקבוצתי הזה הוא מכפיל פגיעה משמעותי לאין ערוך יותר מעצם חיסולו של עקיל) הם הצלחה גדולה – מודיעינית, טכנולוגית ומבצעית. עיקר חשיבותם היא שינוי הכיוון הקלוקל של מלחמת ההתשה לאורך השנה האחרונה, שבה חיזבאללה היה היוזם ומכתיב כללי המשחק, וישראל רק נגררה לתגובות. לראשונה, אחרי שנה כושלת ומשפילה, שבה פינינו את יישובינו במקום להגן עליהם והקמנו רצועת ביטחון בשטח ישראל במקום להעביר את המלחמה לשטח האוייב, ישראל נטלה את היוזמה ועברה למוד התקפי.
השינוי הזה מבורך וחשוב, אך המבחן הוא בפרספקטיבה האסטרטגית שלו. האם הוא נועד להרתעה, לקידום הסדר מדיני או להכרעה?
אם המטרה האסטרטגית היא הרתעה, הרי שהיא נועדה לכישלון, וסופה כמו הסבבים עם חמאס בשני העשורים שקדמו לטבח 7 באוקטובר. אי אפשר להרתיע לטווח ארוך ארגון טרור קנאי ג'יהאדיסטי, שמבוסס על אהבת המוות.
אם המטרה היא הסדר מדיני, גם היא נועדה לכישלון, כי חיזבאללה יפר את ההסכם כפי שהפר את החלטת מועה"ב 1701. יתר על כן, על פי ההסדר שארה"ב מציעה, יידונו דרישות טריטוריאליות של לבנון ל"תיקוני" גבול, כלומר ויתור ישראלי על שטחים ריבוניים כפרס לחיזבאללה על תוקפנותו ומתן ניצחון אסטרטגי היסטורי לארגון הטרור התוקפן.
יש לקוות שהמטרה היא הכרעה וניצחון, שפירושו – השמדת מערך הטילים, חיסול צמרת הארגון בראשות נסראללה והקמת רצועת ביטחון של צה"ל בשטח שעד הליטני.

* המחליף של המחליף – בכל פעם שמחוסל בכיר בארגון טרור, עולה הטענה שאין בכך טעם, כי לכל אחד יש מחליף, שעלול להיות גרוע ומסוכן מקודמו. טענה זו נכונה במקרה של חיסול וגמרנו, או לחסל בכיר ולנוח. הטעם בחיסולים הוא במדיניות חיסולים שיטתית ומתמשכת. מחסלים בכיר ובהקדם האפשרי את המחליף שלו ואת המחליף של המחליף שלו וכן הלאה.
ב-30 ביולי חוסל רמטכ"ל חמס פואד שוכר. חודש ושלושה שבועות לאחר מכן חוסל מחליפו איברהים עקיל. זו הדרך, ונקווה שנגיע בקרוב לנסראללה.

* שלב ב' – שעות אחדות לאחר מתקפת הביפרים, הבעתי פליאה ואכזבה על כך שלא ניצלנו את ההצלחה למכת פתיחה להכות את חיזבאללה.
לא העליתי את דעתי את שלב ב' של הפעולה, מתקפת מכשירי הקשר.
עכשיו יש לתקוף אותם ולהכות בהם ולמוטט אותם. אלא אם כן יש שלב ג' של הפעולה.
[אהוד: מזלנו שלא אתה ברוב התחכמותך מנהל את מערכות ישראל אלא "הסמרטוט"!]

* פרדוקס הטכנולוגיה – ב-17 ו-18 בספטמבר 2024 נוכחנו בנחיצות המכרעת של טכנולוגיות מתקדמות במלחמה וביכולות המדהימות שלנו בתחום.
ב-7 באוקטובר 2023 למדנו עד כמה אסור לנו להסתמך על הטכנולוגיה המתקדמת.
הלקח הוא, שחשוב מאוד לטפח את הטכנולוגיות הביטחוניות המתקדמות, אך לא לראות בהן תחליף ליכולות הקונבנציונליות.

* מי אחראי – הודעה שמתרוצצת ברשת, ומופצת בידי האוטומטיים בלי לעצור ולחשוב, מספרת שבעלה של שקמה ברסלר פיקד על מבצע הביפרים וכולנו צריכים להצדיע לו.
עלילת הדם של הח"כית המופקרת טלי גוטליב על האיש בזויה. ואני יכול להבין את הרצון להוכיח שהוא פטריוט ולא בוגד. אבל מי אמר שהוא באמת אחראי על מבצע הביפרים? מי אמר בכלל שזו פעולה של השב"כ? אולי זה פייק? קרוב לוודאי שזה פייק. ואם זה נכון, חשיפת שמו של האחראי היא עבירה חמורה על ביטחון שדה ופגיעה בביטחון המדינה. הגיע הזמן להוציא את צה"ל והשב"כ מהמחלוקת הפוליטית.
ומי באמת האחראי על הפעולה? ראש הממשלה של המדינה העלומה שביצעה את הפעולה. מי שמכחיש את אחריותו על הכישלונות והמחדלים, אינו יכול לפאר אותו על אחריותו להצלחות. אבל מי שטוען, כמוני, שהוא האחראי על המחדל הנורא, אינו יכול להתכחש לאחריותו להצלחות. אלה שמנערים ממנו את האחריות למחדל, אך טוענים שהוא האחראי להצלחות, פאתטים כמו אלה שאומרים, בצדק: "אתה הראש אתה אשם," אך גם בעינויים לא יגלו יושרה וישבחו אותו על אחריותו להצלחות.

* עשר המכות - אלה עשר המכות:
ביפרים
מכשירי קשר
מכשירים סלולריים
טלפונים קוויים
טלפונים ציבוריים על טלקרד
טלפונים ציבוריים על אסימונים
לבניות עם חוט
יוני דואר
חושך
מכת בכורות

* לוזר – איזה לוזר רוגל אלפר. האיראנים ניצחו אותו בגדול. הוא כינה את מבצע הביפרים "פעולת טרור." האיראנים – "רצח עם."

* תפקידם של היהודים – בפשקוויל בשוקניה תקף גדעון לוי בחריפות את מבצע הביפרים, והגדיר אותו הזמנת מלחמה. כלומר, שנה של ירי בלתי פוסק של רקטות ושיגור כטב"מים לעבר יישובי הצפון – קרוב ל-10,000 שיגורים, ופינוי עשרות אלפי תושבים למשך שנה, לא נחשבים בעיניו למלחמה.
אז מתי מותר למדינת ישראל להגן על עצמה? שמא בעקבות טבח 7 באוקטובר? הנה, כך באותו פשקוויל הוא מתאר את מלחמת "חרבות ברזל": "אנחנו בעיצומה של המלחמה הכי נפשעת והכי מיותרת שישראל אסרה מעודה." כלומר, ב-7 באוקטובר ישראל אסרה מלחמה על עזה, והמלחמה הזאת נפשעת ומיותרת.
מבינים? בעצם, הפושעים הראשונים היו אנשי כיתות הכוננות שירו ירי נפשע ומיותר בפלשתינאים שביקרו ביישוביהם ובסך הכול רצו רק לרצוח, לאנוס ולחטוף. פושעי כיתות הכוננות שירו, שכחו שתפקידם של יהודים הוא להישחט, להיאנס ולהיחטף ואל להם להפריע.

* המוסר העקום של גדעון לוי – גדעון לוי כתב בפשקווילו ב"הארץ" שתקיפה בעת ובעונה אחת של 3,000 איש פירושה האחד הוא הכרזת מלחמה. כלומר, אין ברירה לחיזבאללה אלא לצאת למלחמה (כאילו לא פתחו במלחמה לפני שנה).
אבל טבח של 1,200 אזרחים שלווים, אונס המוני וחטיפה של 250 איש מבתיהם ומיטותיהם, אינו מצדיק מלחמה, שהיא "המיותרת והנפשעת בתולדות ישראל."

* יומן אירועים – ביום שישי בצהרים נשמעו באורטל מספר אזעקות, בשל ירי תלול מסלול על אזורנו. היו מיספר נפילות סביב אורטל ובשולי הקיבוץ, לא באזור המגורים. עובד בעבודות ביטחון, תושב מג'דל שמס, נפצע קל מאוד משברי זכוכיות, וטופל במקום. היה לו ולחברו נס גדול. רסיס חדר דלת אחת ויצא מהדלת השנייה, שעה שהם ישבו ברכב. זה יכול היה בקלות להסתיים בשני הרוגים. פרצו כמה שריפות באזור, וכוחות הכיבוי, כולל צוות מכיתת הכוננות שלנו, השתלטו עליה.
אני שמרתי בדיוק בשער אורטל. מיד זינקנו למיגונית הסמוכה. הנפילות זיעזעו את המיגונית כמו רעידת אדמה.
לאחר המטחים, נשארנו עוד שעות בכוננות ספיגה. ב-17:30, החלטנו לבטל את קבלת השבת ואת סעודת ליל שבת. היתה חצי שעה לחלוקת אוכל לבתים – אחד מכל משפחה הגיע לקחת. קבלת השבת היתה מקוונת והועברה במדיות האורטליות.
בשעה 21:30 נועד להתחיל ערב סתיו. מדובר בערב שירה, עם סולנים והרכב נגנים, שעבד זמן רב בהכנות וחזרות. התפאורה, הבמה, ההגברה, התאורה – הכול מוכן. גם הכיבוד, בחסות "גרינלי" – המגבנה הנפלאה באורטל. מה עושים?
החלטנו להמתין עם ההחלטה עד 19:00. ב-19:00 לא הסתיימה כוננות הספיגה. החלטנו לדחות. ב-19:15 הוצאתי הודעה לציבור על דחיית הערב למחר. כעבור רבע שעה – חזרה לשגרה. מיד הודענו שהערב יתקיים במתוכנן.
היה חשש. אנשים יבואו? יחששו? כמה יבואו? למרבה השמחה, חדר האוכל היה מלא מפה לפה. הערב היה מקסים. כולו, בשירים וקטעי ההנחיה, נגע באירועי השנה האחרונה: הטבח, המלחמה, רצח נועה וניר ברנס, מותה מסרטן של ענבר גל, בחורה צעירה מקסימה בת 26, המילואים. נושא הערב היה: בית. השירים היו סביב הנושא. אני שרתי את "את חכי לי", והקדשתי אותו ל-101 אחינו החטופים.
זה היה ממש נס. כאילו הוחלט על מסדרון הומניטרי של כמה שעות, כדי שנוכל לקיים את הערב כסדרו. אחרי כמה שעות, בשבת בצהרים, שוב כוננות ספיגה. שוב אזעקה. שוב מטחים. הפעם לא היו נפילות בקרבת אורטל, אך שמענו היטב את הירי. שוב שריפות, כולל סמוך למכלאת הבקר שלנו. שוב כיבוי אש. בשל תפקידי כדובר צח"י, חשוב שאשאר באורטל, ולכן איני יוצא עם צוות כיבוי של כיתת הכוננות. כוננות הספיגה הוסרה בסביבות 19:00.
לא קל. לא נעים. אולם אם אין זה המשך הפינג פונג וההתשה שחיזבאללה מכתיב לנו, אלא באמת שינוי, נטילת יוזמה ומעבר למתקפה, אני מקבל את הקשיים הללו באהבה.

* מודל ביירות – הצעתו של גל הירש, שסביר להניח שהיא בלון ניסוי של נתניהו, לעסקה להפסקת המלחמה – שחרור כל החטופים ובתמורה ישראל תאשר מעבר בטוח של סינוואר ואנשיו למדינה שלישית, היא הצעה מצוינת. כדי שתהיה לה היתכנות, היא צריכה להיות מגובה בחיזוק הלחץ, כדי שהברירה בפני סינוואר תהיה חדה יותר, כי כשגיליוטינה מעל ראשך, היא מחדדת את המחשבה.
אגב, צביקה האוזר הציע זאת כבר בשבוע הראשון למלחמה.
זה מודל ביירות – יציאת ערפאת וצבאו לתוניס ב-1982, בתקווה שהפעם אף אחד לא יחזיר אותם כעבור 11 שנה במסגרת "שלום של אמיצים".
ויש לזכור שיחידת "כידון" במוסד עוד קיימת.

* בין שחרור החטופים לממשלת אחדות – חברי ההיסטוריון פרופ' אודי מנור, שאני מעריך אותו מאוד ובדרך כלל אנו קרובים בעמדותינו, חצה גשר שעליו נתלתה כרזה של הרבעון הרביעי: "כדי לשחרר את החטופים, אין ברירה – רק ממשלת אחדות לאומית."
הכתובת לא ממש נשאה חן בעיניו, או ליתר דיוק, היא הקפיצה לו את כל הפיוזים או בלשון ספר מקבים א': "וישתונן כליותיו." כיוון שאני פעיל לקידום ממשלת אחדות ופעיל גם בתנועת הרבעון הרביעי, הוא מיד התקשר אליי והשאיר לי הודעה ארוכה וזועמת. עיקרה – הזמנת רשומה שבה אשיב על שאלתו: איך בדיוק הקמת ממשלת אחדות לאומית תחזיר את החטופים. אדרבא, הוא איתגר אותי – תאר צעד אחר צעד את המהלכים מרגע הקמת הממשלה עד שחרור החטופים.
לטענתו, יש בסוגיית החטופים דיכוטומיה בין שתי אפשרויות שתהום מפרידה ביניהן ואי אפשר לגשר מעליה. האחת, היא כניעה לחמאס, קבלת תביעותיו, ובכך אמנם שחרור החטופים אבל סיכון חייהם של אלפים רבים בעתיד, כפי ששחרור גלעד שליט הביא למותם של אלפים, כולל נטבחי 7 באוקטובר.
השנייה, היא נחישות לנצח במלחמה, כדי למנוע עוד ועוד 7 באוקטובר, במחיר ויתור על חייהם של החטופים. זה מחיר כבד וכואב, אך הוא אינו שונה מ-1,500 ההרוגים במלחמה. במלחמה יש מחיר דמים, אך חייבים לנצח בה.
איך אפשר לגשר בין שתי העמדות בממשלת אחדות? האם תהיה חצי עסקה וחצי מלחמה?
על שאלה מורכבת יש להשיב תשובה מורכבת, ואתייחס בנפרד לשאלת החטופים, שאלת ממשלת האחדות, הקשר בין השניים, הקמפיין של הרבעון הרביעי והמודעה הספציפית הזאת.
איני מקבל את הדיכוטומיה בנושא החטופים. כמו כמעט בכל נושא, יש רצף, ולא רק או-או, אלא גם וגם. אני ממש דוחה את הדיכוטומיה בין שחרור החטופים לבין הניצחון והמשך המלחמה.
כפי שהוכח בעסקה הראשונה, שילוב של מו"מ על עסקה עם לחץ צבאי כבד הביא לשחרור למעלה ממאה חטופים. כך ניתן לשחרר חטופים נוספים. ובעסקה, אני מוכן לשלם מחיר כבד, אך לא כל מחיר. בשום אופן לא אתמוך בכניעה לדרישות חמאס, שמשמעותן השארת עזה תחת שלטון חמאס, נסיגה ישראלית לקווי 7 באוקטובר, ערבויות בינלאומיות לכך שישראל לא תפריע לחמאס להמשיך להתעצם וחידוש הזרמת המיליארדים לשיקום מפלצת הטרור, לצד שחרור אלפי מחבלים ורוצחים. אסור לנו בשום אופן להסכים לעסקה כזאת.
אך באמצעות לחץ כבד, אם על פי תוכנית האלופים שמוביל גיורא איילנד או באמצעות לחץ צבאי, אפשר להגיע להסכם סביר, שיאפשר לנו להמשיך את המלחמה למיטוט חמאס, אך יהיה בו מחיר כבד, של עיכובים במלחמה ושל שחרור מאסיבי של מחבלים.
התנגדתי בתוקף לעסקת ששת החטופים (1983), עסקת ג'יבריל, עסקת טננבוים, עסקת שליט וכד', אך הפעם זו סיטואציה אחרת. ראשית, המיספר הבלתי נתפס של חטופים. שנית, הרכבם הדמוגרפי – קשישים, חולים, נשים, ילדים. שלישית, אין המדובר בלוחמים שהולכים לקרב בידיעה שהם עלולים להיהרג, להיפצע או ליפול בשבי והם נכונים לשלם כל מחיר במסירות נפש, אלא באזרחים תמימים שנחטפו ממיטותיהם, כתוצאה מכישלון נורא של המדינה, שתפקידה להבטיח שדבר כזה לא יקרה. לכן, המחויבות של המדינה, שלמעשה הפקירה אותם, היא שונה. רביעית, וזה אולי כבר מתקשר לשאלת ממשלת האחדות, המשמעות החברתית של מותם של החטופים עלולה להיות הרסנית.
עלינו לתמרן בתוך הסבך הזה, כדי להגיע לעסקה שאינה כניעה, אך יש בה מחיר שהממשלה הזאת לא תוכל לשלם גם אם נתניהו ירצה (ולהערכתי הוא רוצה). אבל ברור שאי אפשר להגיע להסכם כזה בלי המשך הלחץ המלחמתי. ואי אפשר להמשיך בלחץ המלחמתי כאשר העם מפולג כל כך ולרוב העם אין אמון בממשלה ובראש הממשלה. כך גם באשר למלחמה בצפון. בעיניי, זו מלחמת אין ברירה מובהקת, אבל איך ממשלה ששליש ממנה משתמט מצה"ל וממשיך להיאבק על המשך ההשתמטות גם תוך כדי מלחמה, תוכל לקבל את אמון הציבור, שאותו ואת בניו היא שולחת לשדה הקטל?
ממשלת אחדות הכרחית, כי הקרע בעם הפך לאיום קיומי על מדינת ישראל, לא פחות. ממשלת אחדות לאומית אינה פתרון קסם, אבל היא פתרון חלקי שמאפשר קבלת החלטות בהסכמה רחבה בין נציגי הציבור מכל הצדדים ותקבל את אמון רובו המכריע של הציבור.
ההכרעה בדילמה הנוראה של החטופים, תהיה אשר תהיה, אינה יכולה להתבסס על תלות בראש הכנופייה, שהמטרה שלו היא המשך המלחמה עד גירוש כל הערבים מעזה ומלחמת חורמה בערביי ישראל. והיא אינה יכולה להתבסס על אנשי "עסקה בכל מחיר", שעלולה לסכן את קיומנו ולהמיט עלינו אסונות כבדים אף יותר משבעה באוקטובר. רק ממשלת אחדות יכולה לקבל את ההחלטות הקשות במציאות המורכבת, ולגייס סביבן את אמון הציבור. אני מעדיף שממשלת אחדות תקבל החלטה שאני מתנגד לה אך תבטיח את שלמות החברה הישראלית, מאשר ממשלה צרה תקבל החלטה שאני תומך בה, אך תעמיק את הקרע ותביא אותנו אל סף מלחמת אחים.
באשר לקמפיין של הרבעון הרביעי. אני פובליציסט והיסטוריון, לא קופירייטר. איש של ניתוחי עומק ולא של מסרים קצרים ופופולריים. אבל אני מכיר במשמעותן של סיסמאות קצרות וקליטות. הדוגמה הטובה ביותר, מבחינתי, קשורה לקמפיין שהייתי ממוביליו – "העם עם הגולן." כתבתי מאות מאמרים והרציתי מאות הרצאות מנומקות היטב על חשיבות הגולן לישראל. אך צריך היה גם סיסמה מגייסת. האמת היא ש"העם עם הגולן" היא סיסמה פופוליסטית וריקה מתוכן. אם העם עם הגולן, זה אומר שהעם צודק? ואם העם לא היה עם הגולן, לא היינו נאבקים נגד הנסיגה? ואם היום העם עם הגולן, אין זה אומר בהכרח שהעם יהיה עם הגולן כשיהיה עליו להצביע בעד או נגד הסכם שלום. אבל הסיסמה הזאת עשתה נפלאות. היא סחפה את העם והביאה לניצחון במאבק.
גם סיסמאות על שלטים של הרבעון הרביעי אינם תחליף להסברי עומק על חשיבותה של ממשלת אחדות, אך אי אפשר לכתוב מאמר מנומק בכרזת רחוב.
אישית, איני אוהב את הכרזה הפופוליסטית שמקשרת ישירות בין ממשלת אחדות לשחרור החטופים, כאילו יש לממשלת אחדות פתרון קסם. זו הבטחה שאי אפשר להיות ערב להיתכנותה.
אבל הקמפיין הזה חשוב מאוד, והוא חשוב מאוד גם אם לא יצליח להביא להקמת ממשלת אחדות. חשוב שסוף סוף יישמע גם קולו של הרוב הדומם, שסולד מהקנאות, השנאה והקרע, והרחוב לא יופקר רק לקנאים ושורפי האסמים בשני אגפי מחנה 6 באוקטובר.

* היחסים המיוחדים – גרמניה מטילה (באופן בלתי רשמי) אמברגו נשק על ישראל, כשישראל נלחמת באויב הנאצי של 2024.
אלה היחסים המיוחדים המבטאים את המחויבות ההיסטורית של גרמניה לעם היהודי?

* ספין סער – אז מה היה לנו בספין עסקת סער?
נתניהו השפיל בעיצומה של מלחמה קשה את שר הביטחון, הילך עליו אימים והחליש אותו.
במקביל, הוא נקם בשנוא נפשו גדעון סער, השפיל אותו ועשה לו סיכול פוליטי ממוקד.
בזה מתעסק ראש ממשלה בעיצומה של מלחמה קשה, מלחמת הקיום שלנו. בושה!

* אנשים רעים – דף המסרים החדש של תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית, שזורם כעת בתעלות הביבים – תרתי משמע, הוא כינוי טקס המשפחות ב-7 באוקטובר "קרנבל", "פסטיבל", "חגיגה", "רוקדים על הדם" וכו'.
אנשים רעים. פשוט אנשים רעי לב.
וגם לתועבה הזאת יש תמונת ראי. הסתה נגד פורום הגבורה, שאף הוא הוקם בידי משפחות שכולות. הפורום מוגדר כפורום של "אוכלי מוות", כאלה ש"מקדשים את המוות במקום את החיים" וכו'.
אנשים רעים. פשוט אנשים רעי לב.
עד מתי הרוב הדומם ישתוק ויפקיר את הזירה לקנאים, שורפי האסמים, בשני אגפי מחנה 6 באוקטובר.

* עלילת דם אוטואנטישמית – הח"כית המופקרת טלי גוטליב ממשיכה להפיץ את עלילת הדם הבזויה נגד צה"ל.
כל עלילות הדם האנטישמיות נגד העם היהודי בכל הדורות מתגמדות לעומת עלילת הדם הזאת.
בעיצומה של מלחמה קשה, מלחמה קיומית, שבה מדי יום כמעט "הותר לפרסום", ה[-----] הזאת נועצת סכין נוטפת רעל בגב חיילינו, ובחיוך זחוח ויהיר היא מסובבת ומסובבת ומסובבת.
[----] מי שיצר את השפכטל שבו גרדו את ה[-----] הזאת מתחתית החבית.
שום חסינות פרלמנטרית לא אמורה להגן על התועבה הזאת.
על צה"ל להגיש תביעת דיבה נגדה.

* שוברת את תקרת הברזל – לראשונה בתולדות אורטל, הצטרפה לוחמת לכיתת הכוננות. שחר מזרחי, השתחררה לאחרונה משרות קרבי בצה"ל, שבמסגרתו לחמה ברצועת עזה. ביום העצמאות, בעודה בשירות, הענקנו לה את הזכות והכבוד להשיא את משואת הלוחמות.

* סדר עדיפויות אנטי ציוני – בתי הצעירה תמר משרתת בשנת שירות בתנועה החדשה, בגליל המערבי, במועצה האזורית מטה אשר. היא מדריכה את ילדי היישוב המפונה אדמית, בשני ריכוזים שונים, ואת ילדי היישוב כליל, שאינו מפונה. אין צורך להכביר מילים בחשיבות העליונה של העשייה הזאת בכלל, ובזמן מלחמה בפרט. תמר היא אחת ממאות או אולי אלפי בני נוער המשרתים בשנת שירות בתנועות הנוער ועושים עבודת קודש.
הממשלה החליטה לקצץ 17 מלש"ח מתקציב תנועות הנוער, שהם רבע מתקציב שנת השירות. אם הגזירה הזאת תתממש, תהיה זו פגיעה קשה באינטרס הלאומי. יש לזכור, שבעת ובעונה אחת ממשיכה הממשלה להזרים מיליארדים למימון ההשתמטות החרדית ואינה נוגעת בכספים הקואליציוניים.
סדר עדיפויות אנטי ציוני.

* הבוגד – נשמח לתת להם את מוטי ממן (הבוגד שאיראן שכרה כדי שירצח בכירים ישראלים) בעסקת החטופים.

* מי מזיק יותר – מי מזיק ומסוכן יותר למדינת ישראל, עופר כסיף או בן גביר?
אילו כסיף היה השר לביטחון לאומי ובן גביר ח"כ באופוזיציה, כסיף היה מסוכן ממנו.

* לוגיקה "קצת" מוזרה – כזוהי הלוגיקה של אהוד בן עזר: סינוואר הוא נגד נתניהו. אורי הייטנר הוא נגד נתניהו. מסקנה: סינוואר ואורי הייטנר הם באותו צד של המתרס.
ובכן, סינוואר אינו נגד נתניהו. הוא נגד ישראל. הוא נגד כל ישראלי ונגד כל יהודי. הוא נגד ראש ממשלת ישראל, בין אם קוראים לו נתניהו, בנט או אולמרט. הנה, חיזבאללה ניסו להתנקש בחיי יעלון, ממתעביו הגדולים של נתניהו. איראן קשרה קשר לרצח נתניהו, גלנט ובנט.
כיוון שסינוואר תמיד יתנגד לכל ראש ממשלה, וגם האופוזיציה בדמוקרטיה הישראלית תמיד תתנגד לראש הממשלה, הרי שעל פי הלוגיקה ה"קצת" מוזרה של אהוד, האופוזיציה באשר היא הינה משת"פית של אויבי ישראל. זו לוגיקה שאין דבר וחצי דבר בינה לבין דמוקרטיה.
כאשר בנט היה ראש הממשלה סינוואר היה נגדו וגם נתניהו. האם באותה שנה נתניהו היה משת"פ של סינוואר?
למרות שנתניהו שחרר את סינוואר מהכלא בעסקת שליט המופקרת, אסר על שב"כ וצה"ל לחסל אותו, והזרים מיליארדים לקופתו – לא עולה על דעתי להציג את נתניהו, חלילה, כמשת"פ של סינוואר. הוא סתם ראש ממשלה כושל, שנקט במדיניות פייסנית א-לה צ'מברליין, וגרם נזק כבד לישראל.
[אהוד: כשאתה מכנה את נתניהו "סמרטוט" – ומלכלך עליו בשפע דברי בלע, אתה עוזר ליחיא סינוואר וגם עושה מעצמך צחוק, ואני לא היחיד שחושב כך על דבריך].

* ביד הלשון: ביפר – מתקפת הביפרים העלתה מתהום הנשייה טכנולוגיית תקשורת פורצת דרך, שהיום היא כה מיושנת עד שהדור הצעיר כלל לא שמע עליה. מבחינתי, היא נוסטלגיה, כיוון שבמשך עשור, כדובר ועד יישובי הגולן, הייתי עם ביפר צמוד וכך גם כל אנשי התקשורת, כתבים וצלמים, שעימם עבדתי. השתמשתי בביפר כל יום לאורך כל שעות היום. הוא היה עיקר התקשורת שלי עם כלי התקשורת ושלהם איתי. עם זאת, רוב הציבור לא השתמש במכשיר.
הביפר קדם לטלפונים הניידים והמשיך להיות פופולרי כשהטלפון הנייד היה רק טלפון ואי אפשר היה להעביר בו טקסטים כתובים.
הביפר הוא למעשה מקלט רדיו אישי קטן שנישא בכיס. לכל משתמש יש קוד אישי או מיספר טלפון ייחודי וכשמישהו רוצה להעביר מסר, הוא מחייג למוקד השירות ומוסר את ההודעה שמועברת למרכז שידור מרכזי, שם היא משודרת יחד עם אלפי הודעות אחרות באמצעות רשת של אנטנות שידור. כל הביפרים קולטים את כל ההודעות המשודרות, אך כל מכשיר מתעלם מהודעות שאינן מכילות את הקוד האישי שלו. כאשר מגיעה הודעה עם הקוד הנכון, הביפר מצפצף או רוטט ומציג את ההודעה עם התאריך והשעה.
בעברית נקרא הביפר זימונית, כיוון שבעידן הטלפון הנייח, עצם היכולת לתקשר עם אדם כשאינו בביתו או משרדו היה כמעט מדע בדיוני. היתה זו מהפכה של זמינות. "ביפר" הוא שמה של החברה שהביא את הטכנולוגיה לישראל. מקור המילה ביפר הוא חיקוי הצפצוף של המכשיר: ביפ ביפ ביפ.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com

[א]
המכונית הישנה של אמיליה התנשפה בעליות שבין סלמנקה שבספרד לעיירה בלמונטה שבמחוז קסטלו ברנקו בפורטוגל. לאחר שעות נסיעה ארוכות ועצירות לא צפויות התגברנו על כל התקלות והגענו למרכז העיירה. המכונית נעצרה בפתח בית דו-קומתי עתיק יומין שקירותיו מתקלפים ואזוב גדל פרא בין הכרכוב לגג הרעפים האדום. ממרומי הכרכוב נשמעה המיית יונים וצוצלות הוגות תפילה. עמדתי ביראת קודש בפתח הבית העתיק. נישקתי את המזוזה שעל משקוף דלת הכניסה. אמיליה הבחינה בהתרגשותי ואמרה: "את הקלף של המזוזה כתב סופר סת"ם מירושלים. נרתיק המזוזה עשוי עץ זית מבית-לחם." אמיליה עלתה במדרגות העץ הלולייניות כאיילה שלוחה ואני עליתי מתנשף בעקבותיה.
בלמונטה היא עיירה שכולה קשת בענן. העולם נראה כציור פסטל במכחולו של אלוהים. בתים זעירים צומחים בין העצים, ובמורדות פרוסים משטחי עשב רחבי ידיים, שדה מרעה לעדרי צאן ובקר. הנוף סביבי וגם הבית קלוף הטיח נראו לי מוכרים. במוחי הקודח הזיתי שבזמן מן הזמנים דרכו רגליי על המפתן הזה ובבית הזה. רעד אחז בי, ולא חדלתי מלהזיל דמעות התרגשות. "פרופסור אליהו אלקלעי," אמרה אמיליה, "אל דאגה, זו תופעה מוכרת. מי ששורשיו כאן חש את סינדרום בלמונטה. חמש מאות שנים אנחנו מצפים כאן לנס שיגאל אותנו. בבית הזה פניתי למלאך רפאל השומר עליי וביקשתי שיתפלל למעני לפני בורא עולם שיהיה לי לחם לאכול ובגד ללבוש, ושיום אחד ניגאל ונצעד אל ירושלים עיר האלוהים."
בתוך גומחה בכותל המזרח עמד ארון קודש קטן מכוסה פרגוד קטיפה ארגמני ועליו הכתובת:
קודש לה'
למזכרת עולם מקהילת בלמונטי
שחירפה נפשה ולא איבדה את הניצוץ הקדוש.
ברוך משיב בנים לגבולם.
אמיליה הניחה שָל על ראשה ופתחה את ארון הקודש בדחילו ורחימו. לנגד עיניי נתגלה ספר תורה קטן מידות, שהקלף שלו הצהיב מרוב שנים. עמדתי מול ההיכל הפתוח ולחשתי תפילה אישית שלי כמנהג המקום, תפילה שנבעה ממעמקים. ביקשתי למצוא פתרון לחידת השורשים שלי שמלווה אותי מיום שעמדתי על דעתי: שמי אליהו אלקלעי. מיהו אליהו אלקלעי, הסב הקדמון של משפחתי לפני גירוש ספרד?
חלפו עשרות שנים מרגע שפתחה אימי את סגור ליבה לפניי וסיפרה לי על שורשי משפחתנו. אימי הלכה לעולמה מכבר. אותה שיחה עימה בישלה בי את ההחלטה לחקור את קורות היהודים בספרד המוסלמית ובספרד הנוצרית. בלילות חשוכים ועצובים, וכאלה היו רבים, שמעתי אותה שרה רומנסרו בספניולית בקולה הדק, הענוג והנוגה.

[ב]
לפני שנים אחדות הוזמנתי לכינוס באוניברסיטת סָלָמַנְקה שבספרד, שדנה בנושא 'אנוסים בראי ההיסטוריה היהודית'. בתום ההרצאה פנתה אליי אחת המשתתפות בכינוס ושאלה אם אוכל לשוחח אִתה מחוץ לקמפוס האוניברסיטאי. עיניה של העלמה הזכירו לי את עיניה הירוקות של אנמי המנוחה, ומיד נעניתי לבקשתה. ישבנו בבית קפה בפרברי סלמנקה.
"פרופסור אליהו אלקלעי, אני שמחה שהסכמת לפגוש אותי. ההרצאה שלך נגעה בנימים העדינים ביותר. האם אדוני יהודי?"
"כן," אמרתי בטון מתנצל, "נולדתי בירושלים, והשורשים המשפחתיים שלי מצד אימי מתחילים בספרד, בעיירה סָמוֹרָה שעל גדת הנהר דוּאֶרוֹ, כמאה וחמישים קילומטר מצפון לסָלָמַנְקה וכמאתיים ושישים קילומטר מצפון למדריד. מה שמך?"
"שמי אמיליה בלמונטי. משפחתי מהעיירה בלמונטה, ההר היפה, בפורטוגל."
"גברת בלמונטי, שמך אומר לי הכול. אהיה צודק אם אומר שאת בת למשפחת אנוסים שחייתה בבלמונטה?"
"אמנם כן. בלמונטה נמצאת בין שתי ערים אוניברסיטאיות עתיקות: סָלָמַנְקה בספרד וקוֹיִמְבְרָה בפורטוגל," אמרה.
סיפרתי לה על שיחתי עם אימי ועל העיירה סָמוֹרָה, שבה חי ופעל סבנו הקדמון ר' אליהו אלקלעי. משפט שאמרתי קומם אותה: "היו שהעדיפו את הרכוש על יציאה לגלות. הם קיבלו את הנצרות ונטשו את יהדותם. החברה הנוצרית לא בטחה בנוצרים החדשים והדביקה להם את הכינוי מראנוס [חזירים]."
"פרופ' אליהו אלקלעי, לא הייתי מאשימה את כלל האנוסים. זהו שיפוט מכליל, אנכרוניסטי ולא הוגן. איך אפשר לשפוט את האנוסים לאחר חמש מאות שנים בלי לדעת מה עבר עליהם בכל רגע נתון? אני בת למשפחה עשירה. דורות על דורות צברו אבות אבותיי את רכושם ואת הונם, וביום אחד עמדו לאבד הכול. שכניהם הנוצרים שיפשפו את כפות ידיהם בהנאה ביום הגירוש. הם היו בטוחים שכל רכושם של היהודים – הזהב, היהלומים, הבתים המפוארים על כל תכולתם ובתי המלאכה שלהם – יינתנו להם חינם אין כסף. אילו היינו נוטשים את עיר מגורינו, שכנינו הנוצרים היו מקבלים הכול חינם אין כסף, ואנחנו וילדינו היינו נשארים בלי פת לחם. אבות אבותיי ארזו את המזוודות והיו מוכנים לצאת לגלות, ואז ראו את שמחתם של השכנים הנוצרים, שמעו את ההערות המלגלגות, ראו את מבטי הבוז הזחוחים, ובו במקום החליטו שלא לתת לשונאי ישראל את התענוג של גזל רכוש היהודים. בו ביום הם נטבלו לנצרות, וכחמש מאות שנים חיו כנוצרים כלפי חוץ וכיהודים כלפי פנים. יום יום התפללנו לבואו של משיח בן דויד וציפינו לגאולה שלֵמה על אדמת ארץ ישראל. בלב שבור נטבלנו לנצרות. למרות האינקוויזיציה, למרות המלשינים – במסתרים שמרנו על יהדותנו. את מי שנתפס בעוון קיום מצוות היהדות העלו חיים על המוקד. במשך חמש מאות שנים חיינו כאנוסים ובסתר ליבנו ראינו את עצמנו יהודים במלוא מובן המילה. למרות הפער בינינו לבין ההלכה היהודית, הנצרות היתה לגבינו רק מסכה והעמדת פנים. אף על פי שלא היו לנו בתי כנסת, אנו הנשים הדלקנו נרות כל ערב שבת וצמנו ביום הכיפורים. יום יום פנינו מזרחה לעבר ירושלים והתפללנו תפילת יחיד שבקעה ממעמקי הלב. במהלך חמש מאות שנים הפכנו את הדת היהודית האוניברסלית לדת משפחתית ואפילו לדת אישית. שתי מילים חזרו ונשנו בתפילותינו: 'אדונַי' ו'ירושלים'. בבלמונטה היה בית כנסת עתיק שנוסד בשנת 1297. כשהחל הגירוש עזבו מקצתנו את ספרד ופורטוגל ואחרים חיו חיי אנוסים. השליטים הסבו את בית-הכנסת העתיק לכנסייה. כשלא יכולנו להתכנס בבית-הכנסת התכנסנו בירידים. אבות אבותיי ניהלו את עסקיהם בעיר הירידים קוֹיִמְבְרָה, ושם סחרו באריגים ובעבודות עור. בתוך היריד הסואן הכירו האנוסים זה את זה ותקשרו ביניהם, וכך נוצרו קשרי נישואין בקרב צאצאיהם."
"גברת בלמונטי, דברייך מרגשים. אני שייך לצאצאי המגורשים מהעיירה סָמוֹרָה שבספרד, כמאתיים ושישים קילומטר מצפון לסלמנקה, ואת שייכת לצאצאי האנוסים מבלמונטה שבפורטוגל. אני לא שוכח לרגע שבכל קהילות האנוסים באשר הן – הנשים הן ששמרו על הגחלת. בלעדיהן לא היתה שורדת המסורת היהודית. הגברים האנוסים התקשו לשמור על יהדותם, משום שבאו במגע יום-יומי עם החברה הנוצרית בבתי המלאכה ובחיי המסחר. הם אכלו ושתו עם חבריהם הנוצרים והתפללו בכנסייה אִיתם יחד, בעוד האישה שנותרה בבית חינכה את הילדים ברוח היהדות ושמרה מכל משמר על מצוות היהדות המוכרות לה."

[ג]
"בסוף השבוע הזה," אמרה אמיליה, "אני מתכוונת לנסוע לבלמונטה. עדיין יש לנו שם בית מגורים צנוע שעבר בקהילתנו מדור לדור. לבית הזה מגיעים בני הקהילה מכל חלקי ספרד ופורטוגל. אנחנו מתייחסים אליו כאל מקדש מעט. בשבילנו, האנוסים, זו מעין עלייה לרגל להיכל קודשנו. הרבה דמעות נשפכו בבית הזה והרבה תפילות אישיות ושיחות קיימנו עם אדון עולם."
"אשמח להצטרף אלייך, אמיליה. תמיד חלמתי שיום אחד אגיע לבלמונטה," אמרתי.
"גם אני אשמח מאוד," אמרה, וזיק נדלק בעיניה.
לעת ערב הגענו לבלמונטה. לאחר מנוחה קצרה יצאנו לשוטט בסמטאותיה. נכנסנו למסעדת קזה דה-קאסטלו והזמנו סרדינים טריים מתובלים וצלויים במחבת ברזל, וריחם וטעמם גירו את בלוטות הריר. לצִידם של הדגים הצלויים הונחה לחמנייה חמה שזה עתה רדו מן התנור. לגמנו כמה כוסיות יין לבן מיקב מקומי שהוגש בקנקן חרסינה, והעולם נראה ורוד ומבטיח.
סוף סוף התפניתי להביט באישה היושבת מולי. נראית כבת שלושים; שׂערה חלק וארוך בגוון הערמון ויוצר מסגרת נאה לפניה החיוורות; מצחה גבוה; עיניה חכמות ועצובות, עיניים יהודיות שעול הגולה נוסך בהן עצבות; קומתה בינונית; גזרתה דקה; שדיה קטנים; שפתיה גזורות כבציור ילדים עתיר דמיון. הקשבתי לקולה הרך ומצאתי בה עניין. ראיתי בה את דיוקנה של אימי כפי שהשתקף בתמונות ישנות מנעוריה. אמיליה הבחינה במבטים שלי ולהפתעתי קראה אותי כספר פתוח.
"כן, פרופ' אליהו אלקלעי," אמרה.
"אני מעדיף שתקראי לי אלי. זאת תהיה חוצפה לשאול בת כמה את?"
"רק למאהב לטיני חסר שליטה מותר לשאול שאלה מביכה כזאת. אני בת שלושים וקצת, הזדמנות כמעט אחרונה להיות אם ולחבוק תינוק בזרועותיי. חייתי עם גבר מקהילת האנוסים במשך שנתיים. לא נישאנו ולא התגרשנו."
"אני מבוגר ממך בכעשר שנים."
אמיליה חייכה ולא אמרה מילה. חשתי שהמפגש שלנו, שהתחיל כשיח אקדמי נוסטלגי, התפתח למִפגש היכרות, ורק אלוהים מזווג הזיווגים יודע לאן יוביל.
"עד 1917 האמינו אבותיי שהם היהודים האחרונים ששרדו בעולם," הפֵרה אמיליה את השקט ששרר בינינו. "באותה שנה הגיע לבלמונטה מהנדס מכרות יהודי, שמואל שוורץ שמו. הוא היה בטוח שאין יהודים בפורטוגל. עד שיום אחד הזהירו אותו חבריו הפורטוגלים לבל יקנה דבר מהחזירים היהודים. המהנדס המופתע איתר עד מהרה את האנוסים בבלמונטה. פחות ממאה מאנוסי בלמונטה התגיירו בהשפעתו וחזרו לחיק היהדות. אחרים נשארו נאמנים למורשת האנוסים."
"אמיליה, גם את התגיירת?"
"בנשמתי אני יהודייה, ואני לומדת וחוקרת את מורשת אבותיי. מי יודע אולי יום אחד אמצא גבר יהודי כלבבי, ולמענו אעלה לירושלים, אתגייר ואלד ילד וילדה שאינם אנוסים ואינם מגורשים."
"בעיניי יהודי הוא מי שמאמין באמונה שלֵמה ביהדותו," אמרתי. נעצתי בה מבט ואחזתי בכף ידה. "בעיניי את יהודייה. אילו הייתי קובע את ההלכה, הייתי מוותר לך על תהליך הגיור. עם זאת אין ספק שהגיור יעשה חסד לילדים שיבואו לעולם."
לקראת חצות חזרנו למעוננו לכוס תה שלפני 'לילה טוב'. לחצתי את כף ידה של אמיליה. היא התרוממה על קצה בהונותיה ונשקה ללחיי. המגע הרך של שפתיה דמה לרפרוף של פרפר.
כל אותו הלילה לא עצמתי עין ומחשבות התרוצצו במוחי. למחרת באור ראשון השקפנו מחלון הבית אל הנהר זֶזֶרָה. אמיליה הביטה בי בעיניים לחות, אחזה בספונטניות את כף ידי והציפה אותה בגלי חום. "אלי," פנתה אליי, "הנה הכנסייה שנבנתה על חורבות בית-הכנסת העתיק. האנוסים העדיפו לבקר בכנסייה הזאת. בסתר הם שיננו כאן פרקי תהלים."
עמדנו מול שרידי הכנסייה, שבין אבניה עלה אזוב. בחנו נדבך אחר נדבך ואבן אחר אבן. עד מהרה מצאנו שאבני בית הכנסת העתיק ומצבות בית העלמין היהודי נקבעו בתוך קירות הכנסייה בשימוש משני. כמו מאוֹב צצו ועלו מעולם האמת שמות של נפטרים יהודים שנחשפו לאור עולם על קירות הכנסייה העתיקה.
"בוני הכנסייה," אמרתי, "אולי חיללו את קודשי ישראל, הרסו בית-כנסת ובית עלמין, אך גם הצליחו לשמר את האבנים הקדושות האלה הנושאות שמות של בני הקהילה שנפטרו ונקבעו בקירות החיצוניים של הכנסייה."
"אלי, אתה מצליח לקרוא את הכתוב? אלה אותיות עבריות," אמרה אמיליה והצביעה על אחת המצבות.
הרכבתי את משקפי הקריאה שלי ועמדתי מאובן מול מצבת אבן שנקבעה בקיר הכנסייה. קולי בגד בי. קראתי בקול צרוד ורועד:
אבן מקיר תזעק
פ"נ
ראש בית הכנסת, צדיק יסוד עולם
ר' אליהו אלקלעי זצ"ל
תנצב"ה
ערב שבת נחמו. ש' רנ"ו לפ"ק
"זה לא יאמן," אמרתי בקול רועד. "זאת דרישת שלום מאבי אבות משפחתנו הרב אליהו אלקלעי, שאני נושא את שמו חמש מאות שנה לאחר מותו. אמיליה, ראי כמה מוזר. היום יום שישי, ערב שבת נחמו. ממש היום יום הזיכרון לפטירתו של אבינו הקדמון ר' אליהו אלקלעי ז"ל."
הסתכלתי סביבי ולא מצאתי נפש יהודית אחת. פניתי מזרחה אל השמש העולה, ובקול נרגש אמרתי 'אל מלא רחמים' לנשמתו של סבי הקדמון ולאחריו: 'יִתְגַדַּל וְיִתְקַדַּש שְׁמֵהּ רַבָּא.' אמיליה אמרה 'אמן' במקום ובזמן. שתיקה נפלה בינינו. שנינו דמענו, ועד מהרה בכינו כילדים נטושים. אמיליה נצמדה אליי ואני עטפתי אותה בזרועותיי ואמרתי בקול חנוק: "אמיליה, את נוסעת א7תי לירושלים?"
"אלי, אני נוסעת איתך לירושלים!"
בן-ציון יהושע

-------
הסיפור ראה אור בספר 'יונים מעל החומה' – תשעה-עשר סיפורים ונובלה. הוצאת צבעונים, 2015. עמ' 27-17.

שִׁירִי הוּא לֹא שִׁיר
שִׂנְאָה.
הוּא שִׁיר כְּאֵב
עַל הַחֲטוּפִים
עַל "הֻתַּר לְפִרְסוּם".

שִׁירִי הוּא שִׁיר סְתָו
עַל חָצָב פּוֹרֵחַ
עִם חֲלוֹף שֶׁמֶשׁ.
עַל זְמַן עֲצַלְתַּיִם
שֶׁעוֹצֵר מִלֶּכֶת.

שִׁירִי הוּא עַל זְמַן
עַרְטִילָאִי.
שִׁפְעַת הֶחָצָב מַשִּׁירָה
מַבָּט כְּאֵב
מֵאֲחוֹרֵי הָאַיִן.

צִפּוֹר מַחְרִישָׁה
כְּמוֹ פָּרְחָה נִשְׁמָתָהּ
אֶל שִׁוְעַת הָאֱלֹהִים.

חלק שני
יומן
את ההשראה לכתוב יומן, קיבלתי מהנערה הצעירה, שהיתה בראשית התבגרותה, שבזמן השואה, הסתתרה עם משפחתה בדירתם בהולנד בעליית הגג. כולם מכירים אותה, שמה – אנה פרנק, שיומנה נמצא אחרי המלחמה על ידי אביה שפירסם אותו אחרי מותה.
הייתי נערה מאוד סגורה. לא היו לי חברות נפש, ואת מה שהתרחש בי בפנים, הייתי חייבת להפנים, ולא לספר לאיש מה שבתוכי מרגיש. רציתי לכתוב יומן שיהיה תחליף לחברה, והוא ישמור עליי מכל צרה.
איש לא ידע מה קורה בליבה של הנערה, שפתאום נעורה ובגרה.
לקח לי זמן לבצע את הרעיון הנפלא והמרגש, לפרוק על הנייר את הדברים שנפשי עורגת אליהם. קניתי מחברת עם כריכה עבה, והתחלתי לכתוב יומן, כדי שלא אשכח את התחושות והרגשות החדשים, הטהורים והזכים שלפתע מתגלים ואותי בוחשים, עם כל התסכולים של האהבה שבורת הכנפיים, שלא יכלה להתרומם ולפרוח, שאותה מאלצים אותי לשכוח...
התחלתי לשפוך את ליבי ביומן. האם אני נערה פורקת עול? האם הפכתי למשהו זול? חוטאת? לא מדברת אמת? מדוע אני חייבת להסתתר כדי להיפגש עם חבר? האם כדי לאהוב חייבים לכזב??? למה עליי את הוריי לאכזב? הנעורים נראים מאוד לא ברורים!!! איפה היופי והחן וזיו העלומים??? מדוע מחיי הם נעלמים??? בנות בגילי כבר יוצאות עם חבר.
אך אצלי, על חבר אין מה לדבר.
ישבתי כל ערב אחרי העבודה ושטחתי ביומן את מה שנראה כמו אהבה ראשונה, שנאלצה לגווע בעודה באיבה. החבאתי אותו בארון. אבי היקר, עקב אחריי... ידע, שאני כותבת יומן. הוא היה סקרן!!! כשלא הייתי בבית, הוא חיפש את היומן ומצאו במקום מסתור בארון! והכי נורא, שהוא פתח אותו וקרא בו, ובאפו עלה חרון! הוא קרא אותי לסדר וגזר את עונשי: "את צעירה, לא תצאי עם חבר, ואחרי העבודה עלייך בבית להישאר!" – הוא גם אמר, שאני פורקת עול, שלאהוב בגיל הזה, זה דבר זול! שאני חוטאת! לא דוברת אמת! ואיך, אני, הטהורה, שכל ימיי עשיתי חשבון נפש נוקב, איך אני מעיזה לשקר ולצאת בסתר עם חבר?
על דבר כזה הוא לא יעבור לסדר...
לא הבנתי מה עשיתי לא בסדר!!! מישהו יכול לשלוט לי על הלב??? לכלוא אותי, כשבתוכי הכול פורח ומלבלב! הוא הפך את אהבתי לכאב חד ונוקב!
הרגשתי מבוכה. מוכה. אבודה! לא מצאתי קרש הצלה! לא יצאתי אתו למערכה... הרכנתי את ראשי, כדי לא להביט בעיניו. לא יצאה מפי אף מלה... מעולם לא העזתי להתחצף אליו. הרגשתי שהוא קורע אותי לגזרים, והילדה הטובה שאהב, חשה נתעבת בעיניו, רק בגלל שיש לה לב שהתאהב... חשתי כאב, כאילו תקעו לי חץ בלב! קשה היה לעמוד מולו חשופה ושקופה, כשכל מה שאגרתי בליבי נשפך ביומן, שבעורמה, אותו קרא. באותו רגע רציתי למות, רציתי שהאדמה תפתח את פיה ותבלע אותי. איך אוכל להביט בעיניו שחדרו לליבי וגילו את מה שבתוכי?
על לא עוול בכפי, אני נאשמת בפשע נוראי, ולא פותחת את פי!!! מוכנה להקריב הכול, רק לברוח משם ולא לשמוע הטפות...
לא עניתי לו! תמיד כיבדתי את אבי. באותו רגע, אהבתי הגדולה אליו, הפכה לשנאה!!! שנאתי אותו! חינו נִטַּל על שנטל לעצמו את החרות לפרוץ לתוך חיי. לא קָבַלְתִי. את הדין קִבָּלְתִי. בכיתי. התאבלתי. ידעתי שלא אמרה את פיו, ועליי לקבל את העונש המשפיל שאבי עליי הטיל:
אסור לי לצאת מהבית!
אללי! איך אעבור את השנים כשידיי כבולות באזיקים ועלי לציית לחוקים שאותי חונקים. מה הם חשבו שהלב שלי חסום ולא ייכנס בו מאום??? לא הבנתי איך אוכל לכלות את חיי, לחזור כל יום אחרי העבודה ולהסתגר בכלא חדרי. לא מצאתי תכלית לחיים שכאלה. הרגשת הבדידות והמעצר בכלא הביתי, דיכאה אותי. רק התחלתי להתבגר ועליי מהנעורים להתנער!
משהו בתמימות שלי התחיל להתערער. הפכתי לאדם אחר...

אני אכן מאוד צעירה, ליבי מלא ברחשים וברעשים מטורפים שאת דעתי מטריפים. מה אעשה שבתוכי פרצה בערה, שמסרבת לכבות. למה אני לא כמו כל הבנות? ידעתי שאין לי איש בעולם מלבד הוריי.
עם כל כאב הלב – יהיה לי קשה להמשיך ללבלב, ועליי את הדין לקבל.
מיד לאחר מכן, חזרתי לארונית, שם היומן שלי היה מוסתר. הוא חיכה לי שם, טמא, מחולל!!! כאילו שלא נגעה בו יד אדם! נטלתי אותו בידיי. חשתי, שאני מחזיקה פצצה, שהתפוצצה והיא אש מפיצה ושורפת לי את הלב!!! יצאתי החוצה, ובאותה הבערה, שבליבי בערה, שרפתי את היומן! כי אהבה של נערה, זה דבר מתועב ומזוהם!!! ליבי זב דם ולא ידעתי איך לנקות ממני את האשם, על שביומני נרשם, שאהבתי אדם – אהבה טהורה, שבקושי נבטה, חפה מכל חטא ואשם...
לא יכולתי לרוץ לזרועותיה של אימי ולקבל חיבוק, או מילת הרגעה. לא ציפיתי ממנה הגנה, כי מה היא מבינה??? הרגשתי שאיבדתי את אבי, שהיה אהבת חיי. "התיתמתי," כשאבי חי! לא יהיה לי אב, שאותו אוהב! הוא עשה מעשה נתעב! האהבה הגדולה אליו, הפכה לאיבה, לכעס נורא!!! הוא איבד את כל הכבוד שרחשתי לו... ולי ברור, שהוא עבר את הגבול – עשה את מה שאסור... נתן לי להרגיש אשמה בחטא נורא... איך הוא העז??? מעולם לא אמרתי לו כמה אני כועסת עליו!!! הוא כעס עליי יותר... כי אהבתי בלי לקבל ממנו היתר!!!
ויותר לא דיברתי איתו על כך. והלב לא שכח...

ויש עוד סיפור, איך אני נפרדת מהבחור שהבטחתי לו אמונים, וששלו אהיה לעד?
אמרתי לו שאני צעירה מדי, ואין לו מה ללכת אחריי. ולא אצא איתו בסתר, ועליי הוא חייב לוותר. ואם ירצה הגורל, אולי כשאגדל יוסרו ממני הכבלים ונוכל להיפגש כמו הגדולים.
לא הלכתי לשום מקום... אך התנתקתי מהוריי ומאחי הגדול, שלא הבינו מה הם גזלו ממני. איש לא ביקש סליחה. איש מהם לא שאל איך אני מרגישה... למרות הכול, הבנתי, שבשלב זה בחיי, אין לי בעולם איש מלבד הוריי! ידעתי שלא אוכל להמרות את פי אבי, ועלי לקבל את הדין, ואת העונש שהוא עלי הטיל!
לא יהיו לי נעורים, לא חבר ולא יומן, שבו אביע את הרהוריי!!!
יומנה של אנה פראנק ניצל, אך יומני שלי עלה באש ונשרף ואיתו כל התחושות הנפלאות וכל המרורים שעברתי בנעורים. כל מה שכתבתי בו, היה כלא היה? למדתי שלכתוב יומן, זה דבר מסוכן!
גיליתי גם שכל העסק הזה הוא לא לי! הבנתי שכל מה שהבנים רוצים, זו לא רק אהבת אמת, אלא גם תאוות בשרים, שלא ידעתי על קיומה, וטרם מלאו לי שש עשרה שנים ואני רק נערה. וגופי הבוסרי, טרם הבשיל ואת בגדיי מעליי, בשום אופן לא אשיל.
הנעורים האלה לא באו לי בזמן, ולא ידעתי מה לעשות איתם. מבינה שאני באמת צעירה, ואני לא בשלה, ועוד לא מוכנה, והעולם הזה גדול עליי, ושזה יותר מדי מוקדם, ובטח לא הזמן, ואני חייבת למצוא משהו אחר, שיגרום לי עניין, שיפסיק את הטירוף, שממנו אני חייבת לעוף.

מחפשת מקום שבו אוכל בשקט לגדול, ולא למהר להתבגר, לפרוש כנפיים לעולם אחר, אך בשום אופן לא לשבת בבית ולהסתגר... נמאס לי, ולא היה לי העוז, להמשיך את העימותים ולמרוד. אני גם לא אעצור, אצעד קדימה, בלי עימותים ובלי כל האימה, ובלי המריבות עם אבא ועם אימא.
אני נזכרת במה שאימי היקרה, שאותי היטב מכירה, לי אמרה: "שמעי בקולי, לכי למדי בתי, אל תהיי כמותי..."
הצעתה במוחי מהדהדת, מהבהבת ומאירה, את אש המרד אני מכבה, כי אני חשה שזו הבשורה, שעליי ללכת לאורה. ומאמינה שהיא תביא מרגוע לנפש הנערה, ותשנה בבית את האווירה שנעכרה...
הבנתי שזמן לכל חפץ. עליי לגדול, לעבוד, ללמוד ולהתפתח וזהו המפתח, שישחרר אותי מהשבי, ויאפשר לי לנפץ את החומות, לצאת מהחושך אל האור, ולתת לזיו הנעורים לזהור, כשאת הבילויים וההבלים אני מותירה מאחור...
אך מה אלמד???

הברקה
יום אחד, במשרד, שבו עבדתי, נאמר לי שיש אפשרות, ללמוד בערב ל"בגרות". רעיון שיביא את הפדות מהאיסורים ומהגלות. מיד נסעתי לתל אביב, בדקתי שלטי חוצות, הלכתי מבית ספר לבית ספר להתעניין. וכמו משמיים, אחרי שיצאתי מאיזה תיכון, פגשתי את מנהל בית הספר לפקידות, שאל, "מה את עושה כאן?"
עניתי, "אני מחפשת בית ספר ללמוד בו ל'בגרות', כי מאז שסיימתי ללמוד והתחלתי לעבוד ולהרוויח, אין לנפשי מנוח, אין מתח להגיע להישגים, לא מבחנים ולא ציונים, וקשה להעביר את שנות הנעורים, בעולם המבוגרים."
אמר: "היום פתחתי בית ספר לבגרות, סעי אליו מיד."
התרגשתי, הרגשתי שהוא משמיים נשלח אליי, לנווט את המשך חיי.
נסעתי למַעַן שהוא לי נתן. הגעתי לשם והרגשתי שאור עליי נח. נכנסתי באמצע שיעור תנ"ך, שמואל א' פרק א'. הוקסמתי. גיליתי שם אהבה ורוך וחמלה והבנה, לאותה חנה העקרה, אשת אלקנה, שהיתה לה צרה, שאת חייה מיררה, ואני מבינה שהמורה שלימד באותה שעה, מגלה כלפי חנה, חמלה, הערכה והבנה וסוג של אהבה קסומה, שלא ידעתי על קיומה.
אני מהופנטת, מכושפת, מוקסמת, הרגשתי שהיחס החם, שהוא גילה כלפי הדמות, זה מה שלעצמי אייחל בדיוק. מיד קלטתי, שפה נמצא המפתח והפתח, למקום שבו תשכון נפשי לבטח.
איני מתייעצת עם איש, לרגע לא מתלבטת. מיד ללמוד נרשמת, מהילדות לנערות מצאתי את הגשר, שיאפשר לי לשנות את חיי חסרי הפשר. כאן המקום וזה הזמן לתקן את הטעות, להיגמל מרגשי הנחיתות, להשקיע בלימודי ה"בגרות", ולהפסיק להשתטות.
בתום ימי האבל על נעורים שנקטעו, והפריחה שטרם החלה – נבלה. כשאני נואשת ומיואשת ולא מוצאת את מקומי, אני מוצאת פתח יציאה "חוקי". אוכל לצאת מהבית מבלי שיאסרו עלי, אוכל ללמוד, להכיר חברים וחברות ולהתקדם. העיקר, לעשות "בגרות" ולצאת מכל הבדידות, האומללות והרגשת הנחיתות... ארגיש שייכת ואבנה את עצמי מחדש על חורבות נעוריי, שניטלו מחיי, ואצמיח תקוות ומשאלות חדשות, שחפות מכל חטא ואשם.
באתי לאבי עם הרעיון, ובלי היסוס, נתן לי את ברכת הדרך! גם הוא חשב שזה הפיתרון הנכון שיוכל להחזיק אותי מעל המים בשנים הבאות! הודעתי לו שמעתה ואילך, לא אוכל עוד לתת לו מחצית משכרי, כי הכסף נחוץ לי לתשלום שכר לימוד, ספרים ונסיעות. אבי שמח. משהו מכל זה צמח. הבין שזה מה שבדיוק נחוץ לי בגילי.
הרגשתי, שהחופש ללמוד, הוא החופש החשוב לי מכול. אושר גדול. את הלימודים אממן בעצמי, והוא לא יהיה על חשבון הוריי, שחיים בדוחק ומגדלים שבעה ילדים ולא יכלו לשלוח אותי ללמוד בתיכון בוקר אינטרני-עירוני, וזה מה שבילבל את עולמי. גם בזה ראיתי חופש מתלות, ואפשרות לעשות את מה שחשבתי שכבר אבוד. אני אלך ללמוד...
לרגע לא היססתי להוציא את כל שכרי במקום על בגדים ותסרוקות, תמרוקים ושטויות, כדי לרכוש השכלה, לעשות תעודת בגרות ולהפסיק את חיי ההבל והשטות, שנקלעתי אליהם בטעות, אחזיר לעצמי את הביטחון, אעשה את שעושות חברותיי שלומדות בתיכון, שחשבתי שלעולם לא אוכל להגיע לרמתן. אוכל לצמצם פערים ולהרגיש נוח עם עצמי. הבנתי שזו ההשקעה הכי משתלמת לטווח ארוך. חשתי ניצחון, בחרתי בדבר הנכון! הדרך תהיה קשה וארוכה, אך אלך בה עד סופה, והסוּפ֚ה שעברתי לאט לאט תשכך וכל הסיוט שהיה לי ישכח. וכשאשמע את המלה "בגרות", אדע שחזרתי שוב לתחרות, ולא יציקו לי על כל שטות.

התחלתי ללמוד. מצאתי מרגוע לנפשי הסוערת והמבולבלת, שלא מצאה את מקומה מחוץ לכותלי בית הספר, וגם הבית נרגע מהתנהגותי, שסערה והתנגדות עוררה. ומעז יצא מתוק. הפסיקו לי להציק. הבינו שסרתי לדרך אחרת וכולם יכלו לישון בשקט. יצאתי השכם בבוקר ושבתי בשעת לילה מאוחרת, כשכל הבית נרדם ונדם. למרות שחזרתי מאוחר ולא היתה תחבורה עד הבית, הלכתי לבד בדרך חשוכה, בין פרדסים ותנים מייללים, ופחדתי נורא. עברו עליי רגעי אימה, אך לרגע לא חשבתי לוותר. אני מחליטה לא לפחד מהפחד. בזמן שצעדתי להגיע לביתי הגיתי בשחזור החומר, שאותו למדתי באותו יום, ונהניתי להרגיש שאני מרוויחה "מיליונים", בזמן שאחרים ישנים. חזרתי למסלול שסללתי לעצמי. מצאתי מחדש את דרכי הטובה, ואף שהיא לגמרי לא פשוטה ומחייבת מאמצים על אנושיים, אלך בה עד שאת מטרתי אגשים. ואף אחד לא חשד שבמקום ללמוד, אני מבלה, או מתפרפרת.
חזרתי להיות בת לתפארת. הוריי מאושרים, אני מאושרת...
ואחי שאותי הגביל ודיכא וכבל, שלא שוחח איתי מעולם, הפך מאוייב לאוהב. קלט והבין שאני עושה את הדבר הנכון לפני שאני אובדת בעולם לא לי. זה החמיא לי והיה אדיר בשבילי. ולא אמרתי לו תודה, שבזכות, ההגבלות והמריבות, שהיו ממוות מרות, הגעתי להחלטה גורלית, שאת חיי שינתה בתכלית.
זכיתי בחירות, שכרוכה בעבודה קשה ובתחרות. מצאתי את דרכי שאבדה, שהבטיחה לי שאני אותה ילדה, שתעתה, סטתה מנתיבה והרגישה שלא טוב לה, עלתה על המסלול שהביא לה אושר בלי גבול, שבו תפרח ולא תיבול.
הלימודים היו כל מה שנפשי בו חשקה, להם הייתי זקוקה. הציונים שהשגתי קסמו לי מכול מחמאה, או נשיקה. ההצלחה, הביאה לי ברכה ושמחה ועושר וביטחון. חשתי שאני נמצאת במקום הנכון.
מרצון נכנסתי למעין מנזר, אין לי מה למהר, לא רציתי חבר ולשום אדם לא רציתי להתחבר, עד שאגדל ואסיים ללמוד ואשיג את "תעודת בגרות" המיוחלת, שנראתה בעיניי כפסגת השאיפות. האמנתי שהיא תעלה את המניות שלי עוד, ואולי אולי אוכל לזכות, באדם שנכנס לי עמוק ללב והוא לא יודע ולא חושב, שהוא בתפקיד ראשי בחיי מככב ומאיר את עולמי, והוא כל אושרי וחלומי. והלימודים היו גם סולם לטפס, להצליח כדי להיות ראויה להתקרב, למי שהוא באמת דוגמא ומופת. וכל זמן שאני נושאת אותו איתי בליבי, הוא ימשיך להאיר את הדרך הטובה שהראה לי, וכל זמן שיש לי איתו קשר, לחיי יש משמעות ופשר.

יצאתי מהפלונטר של הנעורים המאכזבים, והגעתי למקום, שהייתי צריכה להיות בו. הלכתי להגשים חלום גדול, שהיה יקר לי מכול יקר, בו גיליתי את יכולותיי. כשאשמע את המילה "בגרות", אדע שתקנתי את הטעות!!! לא אתחלחל, ולא ארגיש שמשהו אצלי התקלקל... חזרתי להיות תלמידה!!! אני עובדת ומרוויחה ויש לי כסף לשלם שכר לימוד, ושולחן כתיבה וספרייה, ומורים נפלאים וחברות וחברים – בני נעורים. ויש לי קבוצת השתייכות. אלמד ואפרח ואעשה מה שכל בני גילי עושים, ולא אסתובב עם חבר, ואת דברי הוריי, חלילה, לא אפר! אני נחושה, אף שהדרך החדשה, תהיה קשה, מאתגרת – ובה, אני בוחרת!

כשאני מתבוננת היום בעיניים פקוחות, אני מגלה, שהחיים, או ההורים, על לא עוול בכפם, דפקו את ילדותי! גדלתי במעברה. במקום ללמוד ולשחק עם בובות וחברות, הושטתי לאימי עזרה. היה רע לתפארה... אך היה גם טוב! הפכתי לאחראית ומתחשבת וניצלתי כל רגע שעמד לרשותי, כדי שיהיה לי גם מספיק זמן ללימודים, שהיו לי מאוד חשובים, כי ידעתי, שרק אם אשכיל, אבשיל לצאת ממעגל הגלות, המסורת והנחשלות, ואצליח לשחות עם הזרם וארגיש שאני לא נופלת מאף אחת אחרת.
גם נעוריי הנכספים, היו דפוקים! אי אפשר לעבור פה נעורים על פי קודים של התנהגות שהיו בארץ המוצא. הכול פה יותר חופשי ושונה ומותר. קשה להורים המהגרים, וקשה למתבגרים! עד שמשתלבים ומתערים, לוקח זמן... אני הייתי הדור הראשון, הבת הגדולה, ואת כול החיכוכים עברתי על בשרי. לא היה מי שיסלול את הדרך עבורי. לא הייתי חופשייה לעשות ולחוות את מה שעושים צעירים בגילי. חשתי שאני יושבת בבית האסורים. בזתי לכללים, וכמעט שברתי את הכלים...
גם מזה, יצאתי מנצחת... השעמום והעונשים, הובילו אותי למצוא לי נתיב מתאים. נגאלתי מהבדידות ומהסגירות, ופרחתי! נפתח לפני עולם עלום וקסום. התקדמתי וסדר העדיפויות שלי השתנה. וגם זכיתי באהבה במתנה!!! אהבה שאותי בנתה. אהבה שאין כמותה.
הלימודים וההיעדרות מהבית לאורך כל היום גרמו לי להפסיק עם העולם לריב. ברחתי מאהבה כמו מאש – אך בבית-הספר, בלי תכנון מוקדם, האהבה ניצתה במלוא עוזה. אני מעיזה לאהוב. האהבה לא הפריעה לי – היא רק עזרה. איש עליה לא ידע, גם לא האהוב. זו היתה אהבה מיוחדת וטהורה, שהזינה את נשמתי הצמאה. ונתנה לי רגיעה! לא חיפשתי לי אחרת זולתה. היא שכנה בתוכי, ואיש לא ידע שזכיתי לחוש אותה.
היה לי שקט! חשתי מאושרת! השקעתי את כל מרצי, כדי להצליח ולהיות ראויה, לאותה דמות פלאית, שנכנסה לליבי ולא יצאה ממנו, והיא אפילו לא ידעה, מה היא בחיי מילאה...
שנים היא הלכה איתי ומלאה אותי בחדווה ובגאווה, חשתי טהורה וברה ולא פורעת חוק ועם לב שלם מלא שׂחוק.
מעולם לא פגשתי לפניו באיש מופלא ורגיש, חכם, משכיל, רחב אופקים, מעניק ומכיל, מורה לחיים, חייכן מאיר פנים, שמעניק ידע במנות גדושות, שכל כך מרגשות ובחן רב הן מוגשות וככל ששותים מהם יותר, הם כמעין המתגבר וקל אליו להתחבר.
לא הייתי צריכה יותר...
תקופת הלימודים בערבים, היתה הנפלאה, היפה והמפרה בחיי ולא רציתי שהיא תסתיים לעולם. הלימודים, פקחו את עיניי לראות, שיש הרבה מה ללמוד ולהשכיל. נשביתי בקסמם של המורים הנפלאים, שפתחו בפניי עולמות עלומים. והפכו את חיי למעניינים ומרתקים. הלימודים עיצבו את גורלי ואת חיי ואת עתידי, ומילאו אותי בשאיפה להידמות לאותן דמויות נפלאות, והגשימו לי את התוחלת, לזכות בתעודת הבגרות המיוחלת, שאותי הטיסה ללמוד באוניברסיטה. והפכו אותי מנערה שאבדה את דרכה, לעלמה שגילתה את עולמה.
הידד הנעורים!!! בתנאי שאת הדרך הנכונה מגלים.
חנה סמוכה מושיוב
12.10.2020. נערך ב-15.8.2024.

שלום לאהוד.
היום, כשריפרפתי על עיתונך האחרון "נתקלתי" בקטע המזכיר את הגברת פולה בן-גוריון, וזה הזכיר לי קטע שכתבתי לא מזמן. הקטע הוא מתוך סיפור ארוך מאוד שאני עדיין עסוק בכתיבתו ולא ברור אם אצליח לסיימו. אני כותב את "קורות חיי" במצוותה של אלדה רעייתי.
מצרף לך את הקטע. אולי יעניין אותך:
מגדוד 99 הועברתי ונשלחתי להיות סגן מפקד היאחזות "אשלים". הייתי סגנו של צבי בָּש, שעשה ביחד איתי את קורס הקצינים. העניין הזה נמשך זמן קצר מאוד, כיוון שנשלחתי להיות מפקד של מחלקת חיילי נח"ל בשדה בוקר. שם, בקיבוץ שדה בוקר, קיבלתי מהגברת פּוֹלָה בן-גוריון את הנזיפה "הזכורה לי לטוב." צריך לספר את הסיפור, הנה הוא:
בן-גוריון גר אז בשדה בוקר. הוא כנראה אהב לטייל ברגל בסביבות הקיבוץ. כשיצא לטיול כזה בסביבה היה מלוּוֶה ע"י שני אנשי שב"כ (?), אבל כששהה בקיבוץ, הייתי אני אחראי על השמירה עליו. קיבלתי הוראות מפורטות וברורות היכן להציב שומרים. אחד, כמובן, בשער הקיבוץ. אחד על יד הצריף של בן-גוריון. עוד אחד על יד חדר האוכל (הרי בן-גוריון צריך לאכול מדי פעם וצריך לשמור עליו גם שם). עוד שומר אחד על יד "הסככה הזאת" הצופה על "הקטע הזה" של הגדר, ועוד אחד שם ועוד אחד שם.
אני הייתי יוצא כמה וכמה פעמים, ביום ובלילה, עובר בכל עמדות השמירה, כדי לבדוק שאף שומר לא נטש את העמדה, או חלילה נרדם בשמירה. גם הייתי עוצר מדי פעם לשוחח עם אחד השומרים. היום אני זוכר רק שניים מהם. אחד היה דן מרגלית שאמר שכאשר ישתחרר יהיה עיתונאי. השני היה מאיר מוֹנְסָלִיזָה שאמר שכשישתחרר, יהיה רופא.
מודה באשמה. נכון שבין סיבוב לסיבוב כזה ביליתי גם קצת בחדרי, ונכון שבדיוק אז ביקרה אותי אלדה. ואז תפסה אותי פולה בן-גוריון בחצר הקיבוץ ונזפה בי שאיני שומר היטב על בן-גוריון, ואמרה "איזה מין קצין אתה?! קצין בחדר??!!"
אגב, פולה נזפה לא רק בי. שמעתי שפעם באחד הימים, צעקה על כמה חֶברֶה שהתווכחו על יד הצריף של בן גוריון. היא אמרה שבן גוריון עבד כל הלילה, ועכשיו הם מפריעים לו לישון. אז אחד הבחורים שאל "למה שלא יעבוד ביום ויישן בלילה??"
בברכה לאהוד.
עמי עתיר

לא רק עזה אלא גם יהודה ושומרון
מזכ"ל חיזבאללה חסן נצראללה עבד אלכרים נצראללה (משמעות שם המשפחה "נצראללה" – "ניצחון האל) התייחס לראשונה בנאומו לפעולה שהרגה עשרות ממחבליו ופצעה אלפים "היינו נתונים למכה חסרת תקדים בהיסטוריה של ההתנגדות בלבנון. ישראל חצתה את כל הקווים האדומים, עד כדי הכרזת מלחמה."
נסראללה התייחס לפינוי התושבים ביישובי הצפון ואמר: "האוייב הודה שהוא איבד את הצפון. זה אילץ את נתניהו וגלנט לתת פתרון לחזית הזאת שנחשבת לאחת מחזיתות ההתשה החשובה ביותר. החזית שלנו היא אחד מקלפי המשא ומתן החשובים ביותר שיש להתנגדות הפלשתינית כדי לעצור את התוקפנות בעזה." הוא הוסיף: "לנתניהו יש מטרה של הקבינט להחזיר את המתנחלים לצפון בביטחון. זאת מטרה. אנחנו מקבלים את האתגר הזה. אני אומר לנתניהו ולגלנט, אתם לא תוכלו להחזיר את המתנחלים לצפון. לא תוכלו. הדרך היחידה היא לעצור את המלחמה על אנשי עזה ועל הגדה המערבית. בלי זה, לא יקרה. גם לא מלחמה כוללת לא תצליח להחזיר את תושבי הצפון."
https://www.israelhayom.co.il/news/world-news/middle-east/article/16474886
ודוק: נסראללה הציב משוואה חדשה הוא לא יפסיק את הלחימה עד שצה"ל יפסיק את הלחימה וייסוג באופן מוחלט לא רק מעזה, אלא גם מיהודה ושומרון.
מיד לאחר נאומו התראיין בערוץ 12 אהוד ברוג-ברק. הוא הגיב לדברי נסראללה ואמר שיש להיכנע מיד לאולטימטום של נסראללה, להפסיק את הלחימה בעזה, ולסגת ממכל עזה כולל הפרימטר וציר פילדלפי.
ודוק: אם כך יקרה זה יהיה ניצחון אסטרטגי גדול של נסראללה, ניצחון שיביא את שמו לתהילה בכל העולם המוסלמי כמציל עזה, וכקובע את כל המדיניות הישראלית. מעתה כל פעולה של ישראל בעזה ביו"ש ובלבנון תהיה תלויה בחיזבאללה. אהוד ברוג-ברק שקיבל את האולטימטום של נסראללה לא הזכיר בערמומיות רבה בראיון את האולטימאטום החדש שלו לגבי יו"ש.
מוזר מאד שהמשוואה החדשה של נסראללה הקושר את אי הפסקת המלחמה ליו"ש, אינה מוזכרת כלל במדיה.

כתב צבאי – בין איליה ארנבורג לג'קי חוגי
איליה גריגורייביץ' אהרנבורג (1891-1967) היה עיתונאי, וסופר סובייטי-יהודי אנטי-ציוני. (מהמעטים מבין חברי הוועד היהודי האנטי פשיסטי שמת מוות טבעי), שימש ככתב "הכוכב האדום" –ביטאון חיילי הצבא האדום, שחולק להם בכל החזיתות במהלך מלחמת העולם השנייה.
מאמרו המכונן והמפורסם ביותר פורסם בעיתון "הכוכב האדום" ב-24 ביולי 1942 –
הרוג!
אנו יודעים הכול. אנו זוכרים הכול. אנו מבינים: הגרמנים אינם בני אדם. מעתה המילה "גרמני" בשבילנו היא הקללה האיומה ביותר. מעתה המילה "גרמני" משחררת את הנצרה. לא נוסיף לדבר. לא נוסיף למחות. נתחיל להרוג. אם לא הרגת במהלך היום לפחות גרמני אחד, יומך היה לשווא. אם אתה חושב ששכנך יהרוג גרמני למענך, לא הבנת את האיום. אם לא תשכים להרוג גרמני, הגרמני יהרוג אותך. הוא ייקח את קרוביך ויענה אותם בגרמניה הארורה שלו. אם אתה לא יכול להרוג גרמני בכדור, הרוג אותו בכידון הרובה. אם בגזרתך ישנה הפוגה, אם אתה מצפה לקרב, הרוג גרמני לפני הקרב. אם תתיר לגרמני לחיות הוא יתלה איש רוסי ויאנוס אישה רוסייה. אם הרגת גרמני אחד, הרוג עוד אחד – אין דבר יותר משמח מגופות של גרמנים. אל תספור את הימים. אל תספור ורסטאות. ספור דבר אחד: את הגרמנים שהרגת.
הרוג גרמני! – מבקשת אימך הזקנה.
הרוג גרמני! – מתחנן ילדך הקטן.
הרוג גרמני! – זועקת מולדתך היקרה.
אל תחטיא.
אל תפספס.
הרוג!

הסיסמה "להרוג את הגרמנים!" שמופיעה לראשונה במאמר זה, היתה בשימוש נרחב בכרזות סובייטיות. אדולף היטלר הורה באופן אישי שיש לתפוס ולתלות את ארנבורג.
https://he.m.wikipedia.org/wiki/איליה_ארנבורג

ג'קי חוגי כתב גלי צה"ל – "ישראל אומת סטארט-אפ
אלימה ומשחיתת פנים"
ג'קי חוגי (האם ג'קי זה יעקב?) כתב גלי צה"ל כתב כך לאחר מתקפת הביפרים וואי טוקי על מחבלי החיזבאללה: "חיזבאללה ראוי לענישה על החורבן בגבולנו, אבל לא כזו. מי שתיכנן את המבצע ידע כי המטענים יתפוצצו בפרצופיהם, יכערו ויעוורו אותם. הוא ידע שאלף הפצצות יופעלו במרחב הציבורי בכל פינה. זו פעולה מתוחכמת ולא חכמה. בימים אלה דרושה לנו הכרעה, או לפחות שביב נחת, לא לעודד אותם לנקמה עזה נכון שאין מלחמות יפות, אבל גם לכיעור שהן יוצרות יש סולמות. מתקפת הביפרים היא מופע של טקטיקה ללא אסטרטגיה. היא תמונת ראי של ישראל בימים אלה, לטוב ולרע: אומת סטארט-אפ אלימה ומשחיתת פנים."
https://x.com/JackyHugi/status/1836363736128295393?t=9Q6nRsWI2bErJPQocm6uTw&s=03)
למה מתכוון כתב גלי צה"ל כשהוא כותב: "חיזבאללה ראוי לענישה על החורבן בגבולנו, אבל לא כזו. ישראל היא אומת סטארט-אפ אלימה ומשחיתת פנים." האם זו לא הפעולה המוסרית ביותר לפגוע רק בטרוריסטים?
אם זה הסיקור של כתב מטעם צה"ל ספק אם ניתן יהיה לנצח במלחמה. את חוגי יש לסלק לאלתר מצה"ל, שיצטרף לאל-ג'זירה, או לעיתון "הארץ".

משה סמולינסקי-יעלון: "צה"ל היום אינו צבא מוסרי"
בעיצומה של המלחמה הקשה של צה"ל בעזה ובלבנון, הרמטכ"ל, ושר הביטחון לשעבר משה סמולינסקי-יעלון אומר שהיום צה"ל אינו צבא מוסרי. "בזמני, כשהייתי רמטכ"ל," אומר סמולינסקי-יעלון, "צה"ל היה צבא מוסרי. אני מנעתי חיסול של מוחמד דף מחשש לפגיעה באזרחים."
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=868070&forum=scoops1

ערבים-ישראלים בשליחות חיזבאללה
תכננו לפגוע במשה סמולינסקי-יעלון
חיזבאללה תכנן לפגוע באמצעות מטען כלימגור איראני תקני בשר הביטחון והרמטכ"ל לשעבר משה (בוגי) יעלון, בפארק הירקון בתל אביב בערב ראש השנה בשנה שעברה.
בתאריך 15.09.23 אירע פיצוץ מטען בפארק הירקון בת"א ללא נפגעים והחקירה הוטלה על היחידה המרכזית של מחוז ת"א והשב"כ. במסגרת החקירה עלה חשד כי, הפעלת המטען הינו אירוע פיגוע חבלני בניסיון לפגוע באזרחים ששהו באותה עת בפארק הירקון.
חוקרי הימ"ר והשב"כ עלו על אנשי התשתית שהיו מעורבים בהטמנת מטען הכלימגור וביצעו מעצרים של שמונה חשודים ערבים-ישראלים.
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=867791&forum=scoops1
 ועכשיו יש שלוש תמיהות: האחת מדוע בכלל רוצה החיזבאללה לחסל אותו?
ועוד תמיהה גדולה איך זה שמשה סמולינסקי-יעלון טרם האשים את נתניהו בשליחת מחבלי החיזבאללה?
והתמיהה הקבועה: איך מעריציו של סמולינסקי-יעלון שהעריצו אותו והריצו אותו לתפקיד ראש ממשלה במקום נתניהו "הסמרטוט", אינם מתביישים להמשיך ולתת עצות בנושא כלשהו?

יאיר גולדנר-גולן: יחי הכיבוש!
יש להקים רצועת ביטחון בלבנון
מנהיג "הדמוקרטים", יאיר גולדנר-גולן מציע: "כיבוש רצועה של חצי ק"מ בשטח לבנון," ומסביר: "נדרשת הגנה קדמית שתכליתה להוציא את יישובי הצפון מטווח האש ולשלוט על מרחבי השיגור של חיזבאללה. לא יכול להיות שהתשובה שלנו לאיומים היא פינוי תושבים וויתור על גבול הצפון."
https://x.com/IAvneri/status/1836329193635713318?t=c5U_uJ3ug84fsSMu1rTejQ&s=03)
ודוק: מנהיג "השמאל" בעד "כיבוש"? האם אינו רואה תהליכים?
השאלה למה רק חצי ק"מ?
בתגובה להצעתו של גולדנר-גולן, ואלוף פיקוד הצפון, הגיב נסראללה ואמר: "אלוף פיקוד הצפון הציע להיכנס קרקעית לכפרי החזית ולהקים רצועת ביטחון. אנחנו מקווים שהם ייכנסו דרך היבשה מפני שכרגע הם מסתתרים באתרים ובמאמץ רב אנחנו מוצאים אותם. אבל אם הם נכנסים – אהלן וסהלן. זאת הזדמנות היסטורית ואנחנו מקווים לה."
https://www.israelhayom.co.il/news/world-news/middle-east/article/16474886
נסראללה מחכה לגולדנר-גולן אי יא יאי.

מי הם אויבי ישראל ומי ידידותיה?
עצרת האו"ם אישרה את ההצעה הפלסטינית הדורשת מישראל ליישם את החלטות בית הדין בהאג, שקוראות לסיום הנוכחות הישראלית "בשטחים הפלסטיניים" תוך חצי שנה, נסיגה של צה"ל מ"השטחים", הפסקת "ההתנחלויות" ו"החזרת הפלסטינים לאדמתם." ההצעה כוללת גם קריאה למדינות שלא להכיר חוקית בנוכחות ישראל ״בשטחים הפלסטיניים,״ בנוסף לאכיפת סנקציות על בכירים ישראלים, הפסקה של העברת נשק לישראל אם יש חשד כי ייעשה בו שימוש באותם שטחים, והימנעות מהקמת נציגויות דיפלומטיות בירושלים.
124 מדינות תמכו, 14 התנגדו ו-43 נמנעו. לצד ישראל התנגדו להצעה: ארגנטינה, צ'כיה, פיג'י, הונגריה, מלאווי, מיקרונזיה, נאורו, פלאו, פפואה גינאה החדשה, פרגוואי, טונגה, טובאלו וארצות הברית. בין הנמנעות: גרמניה, אוקראינה, בריטניה, קנדה, הודו ו-38 מדינות נוספות. יוון, קפריסין וצרפת הפתיעו – ואיכזבו – כשהצביעו בעד.
גורם מדיני אמר בתגובה כי "יוון וקפריסין איכזבו קשות." ההצבעה של שתי המדינות, שתמכו בהצעה הפלסטינית, התקבלה בהפתעה. ישראל מספקת נשק ליוון ולקפריסין – שתמכו כעת בהטלת אמברגו נשק עליה.
https://www.ynet.co.il/news/article/skrpouot0
צרפת היא אוייבת ישראל כבר זמן רב, אך הפתעה שדווקא יוון וקפריסין הצטרפו לאויבי ישראל. שימו לב כל הישראלים היורדים ליוון וקפריסין.
ודוק: יוון חוזרת למדיניות האנטי-ישראלית הישנה שלה. יוון היתה המדינה האירופית היחידה שהצביעה נגד הקמת מדינה יהודית בעצרת האו"ם ב-1947.

נשיא צרפת עימם-אללה פרדריק מקרון מזדהה עם לבנון וחיזבאללה
לאחר שתמך בעצרת הכללית של האו"ם בהצעה לסנקציות ואמברגו נשק על ישראל פונה נשיא צרפת עימם-אללה פרדריק מקרון לעם הלבנוני: "שום מטרה לא שווה הסלמה. נעמוד לצידכם."
Libanaises, Libanais, mes chers amis. Dans la confusion, dans le chagrin, l'espoir est une denrée rare. Dans cette confusion, dans ce chagrin, la France se tient à vos côtés.
"לבנונים, לבנונים, חברים יקרים שלי. בתוך המבוכה והדכדוך, תקווה היא מצרך נדיר. בתוך המבוכה הזו, בדכדוך הזה, צרפת עומדת לצידכם."
https://x.com/EmmanuelMacron/status/1836866282265710849
יש לזכור היטב ולהסיר את מסווה הצביעות. נשיא צרפת עימם-אללה פרדריק מקרון הוא אוייב ישראל.

צדיק בסדום
טלגרף הבריטי: "אומה זעירה בגודל של ויילס עומדת כעת לבדה בקרב של כל האנושות נגד ברבריות, ומציבה מראה לממשלת הלייבור של בריטניה שעומדת נגדה":
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=867915&forum=scoops1  
אכן מזמן לא נשמע קול כל כך אמיתי ונכון בבריטניה.

היזהרו מצילום עם שקמה שוורצמן-ברסלר-וינדמן
היזהרו מארד מכל מגע עם אייקון הפרוטסטנטים – שקמה שוורצמן-ברסלר-וינדמן.
במהלך הפגנה נגדה בבית המשפט היא ניגשה בערמומיות ורשעות לאדם שהפגין נגדה, הצטלמה עימו בלי רצונו סלפי, ואמרה לו: "עכשיו אפרסם את התמונה שלי איתך, וכולם יקללו אותך..."
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=867941&forum=scoops1
אלו הפנים של התנועה הפרוטסטנטית.

השירות לאזרח של עיתון "הארץ"
העיתון הערבי בעברית
שוקן, נבזלין, ובומשטיין-בן עושים שירות טוב לאזרחים כאשר הם מפרסמים בעברית עיתונאים ערביים. כך ניתן לדעת על העמדות האמיתיות שלהם.
כתבת העיתון חנין מג'אדלה תמיד מוסרת בדיוק רב את עמדותיה על הצורך בחיסול מדינת היהודים והפיכתה למדינה ערבית-מוסלמית.
"מה שקרה אתמול ושלשום בדאחיה של ביירות ובמקומות אחרים," כותבת הערבייה-המוסלמית הגזענית מג'אדלה, "לא היה רק פגיעה באנשי חיזבאללה, כפי שמבקשים לטעון בישראל ובכך לפגוע בהילת הקדושה המוסרית של האזרחים. ישראל תקפה ופגעה גם ביעדים אזרחיים. שוק ירקות, משרדים, בתי חולים ועוד מלמדים[?], שוב, שישראל אינה מהססת לפגוע באזרחים חפים מפשע כל עוד הם ערבים ונמצאים בקרבת יעד מודיעיני שלה. גם בנוגע לאותם יעדים מודיעיניים: האם מותר לחסל בכל מחיר? האם אין קווים אדומים? 'הישג מרשים'? זה איננו הישג מרשים, זה פיגוע טרור."
(חנין מג'אדלה, "הישג מרשים בביירות? זה היה פיגוע טרור", "אל-ארצ'", 19.9.24)
https://www.haaretz.co.il/opinions/2024-09-19/ty-article-opinion/.premium/00000192-05b4-daa2-abfe-47fe69d00000
הבנתם? מעולם בהיסטוריה האנושית לא היתה פעולה כל כך מדויקת נגד טרוריסטים, אבל לדידה של מג'אדלה מחבלי החמאס הג'יהאד והחיזבאללה הם לוחמי חופש. הישראלים הם טרוריסטים.
לו לפחות היתה מג'אדלה בעלת אינטגריטי והולכת למשרד הפנים ומוותרת על האזרחות הישראלית, ומצטרפת ל"הומניסטים" אותם היא מעריצה.

ליאת פלדמן – פסיכו-אנאליזה בגרוש
גזענות במיל
ליאת פלדמן, כתבת "הארץ", מתנאה בעצמה כ"בעלת תואר שני בפסיכולוגיה קלינית".
בהסתמך על כך היא עושה אנאליזה פסיכולוגית ליולי יואל אדלשטיין. "אנחנו בני המחנה הליברלי," אומרת פלדמן, "מתעוררים בכל בוקר להפרה חדשה, בוטה וקיצונית יותר, של נורמות אנושיות." אני "ליברלית ואנושית," טוענת ליאת פלדמן, "אדלשטיין לא." ומה הסיבה לכך?
הסיבה לפי פלדמן (פסיכולוגית תואר ב.א. מ.א.) היא "חזרתו של המודחק במובן הפרוידיאני הקלאסי. אמת אישית היסטורית, שהודחקה, חוזרת פתאום ומבצבצת בחיים, אם בהתנהגות ואם בתודעה. הכיתוב 'שלח את עמי' מציב מול אדלשטיין מראה. ודמותו המשתקפת בה מתעוותת, מושחתת, בלתי נסבלת מבחינתו. אדלשטיין, בבית הכנסת 'שלו', מותקף על ידי חומרים שניסה להדחיק, לתחוב למקום עמוק וחשוך שאין גישה אליו [מנהרה, למשל?] תצלומיהם של החטופים, ובוודאי בני משפחת ביבס שהופיעו בהם, הם ליב לבם של הכישלון ושל האשמה שאדלשטיין אינו מוכן לסבול. פתאום, במקום שבעיניו נחשב למקלט, צץ חפץ לא קרוא: תמונות החטופים. הנה אפוא ההתפרעות שצריך להגן עליו מפניה – התפרעותם של חומרים שהניסיון להדחיקם כשל. במובן הזה יש שיתוף פעולה של התת-מודע הקולקטיבי בקרב המחנה שמנסה להשכיח, לעבור הלאה ולהתרחק מהחטופים ומגורלם. יחד, ובתיאום רגשי עמוק ש'מכונת הרעל' נהנית ממנו, הם עושים מאמץ פעיל להדחיק אשמה איומה – ולא לראות את החטופים."
(הכותבת היתה סמנכ"ל התוכניות של ערוץ 10, והיא בעלת תואר שני בפסיכולוגיה קלינית ודוקטורט בחוג לתקשורת).
(ליאת פלדמן, "התודה של אדלשטיין למשטרה חשפה אמת שניסה להדחיק", "אל-ארצ'", 17.9.24).
https://www.haaretz.co.il/opinions/2024-09-17/ty-article-opinion/.premium/00000191-fff4-dea8-a595-fff4efaf0000
הבנתם? כמנהג הסובייטים (שראו אמנם בפסיכואנליזה של פרויד "מדע סלף בורגני"), גם ליאת פלדמן (ב.א. מ.א. בפסיכולוגיה) מערבת מאבק פוליטי בשימוש פסיכולוגיה, או בכאילו אנאליזה פסיכולוגית. אך כאן בלי להבין את מה שהיא כותבת, מאמצת ליאת פלדמן המתנאה כפסיכולוגית ב.א. מ.א. את התורה האנטישמית של יונג המדבר על תת מודע קולקטיבי של היהודים לעומת תת המודע הקולקטיבי של הארים. את תת המודע הקולקטיבי של היהודים היא מזהה אצל אדלשטיין, את תת המודע הקולקטיבי של הארים היא מזהה עם עצמה.
הפסיכולוגית פלדמן אינה יכולה להעלות על הדעת שדאגה לאלפי יהודים הרוגים כתוצאה מהפסקת הלחימה בחמאס, נסיגה מוחלטת מעזה מהפרימטר ומציר פילדלפיה, ושחרור אלפי מחבלים, יכולה להיות רציונאלית ולא תת מודע מודחק שהתפרץ. דומה שדווקא היא הזקוקה לאנאליזה פסיכולוגית לתת המודע שלה. (לא הקולקטיבי).
[אהוד: אכן לא פסו חמורים שימושיים מן העולם, ליתר דיוק – אתונות].

הו איזו עצה נפלאה
יוסף מלמן, הכתב לענייני ריגול של "הארץ", נותן עצה טובה. "נזכרתי השבוע," הוא כותב, "בסרט הבריטי האנטי-מלחמתי 'הו איזו מלחמה נפלאה'. מלחמת העולם הראשונה, סאטירה שנונה וחריפה, שמלגלגת על תפלות המלחמה ועל הבליה ועל גנרלים טיפשים, ששולחים בחדווה את חייליהם למוות – כששמעתי בימים האחרונים עיתונאים ופרשנים צבאיים ומדיניים באולפנים מסבירים מדוע נחוצה לישראל מלחמה נגד חיזבאללה בלבנון. מדוע אין ברירה אלא לצאת ולפלוש שוב ללבנון. והם אינם מדברים על מלחמה קצרה, אלא על מלחמה קשה וארוכה. ואולם רק מעטים מהם מעזים לדבר על המחיר הכבד שישלמו אזרחי ישראל.
"אולי תאמרו שאין ברירה. אבל יש ברירה. הפסקת אש בעזה, החזרת כל החטופים אפילו במחיר שחרור מחבלים 'כבדים' רבים, הכנסת גורמים פלסטיניים וכוח בין-ערבי לניהול הרצועה לצד מעורבות ביטחונית של ישראל, הפסקת אש בלבנון, משא ומתן להסדר ארוך טווח עם חיזבאללה [כהסכם שהחזיק מעמד 17 שנים עד אוקטובר 23'], מעורבות של ארה"ב להפגת המתיחות עם איראן ותמיכה בנרמול היחסים עם סעודיה וביוזמה מדינית וכלכלית עם הרשות הפלסטינית. צריך לפחות לשקול חלופה זו. זכרו: אין מלחמות נחמדות."
(יוסי מלמן, "אין מלחמות נחמדות. האזרחים צפויים לשלם מחיר כבד", "הארץ", 17.9.24)
https://www.haaretz.co.il/opinions/2024-09-17/ty-article-opinion/.premium/00000192-0033-d26c-ad96-d1bf3d320000
העצה של יוסף מלמן היתה יכולה להיות אולי טובה, לו העובדות שהוא הביא היו נכונות. מלמן כותב: הפסקת אש בעזה תמורת כל החטופים והקמת שלטון גורמים פלסטיניים וכוח ערבי לניהול הרצועה. זה היה באמת נהדר אם היה אפשרי, הבעייה היא שמלמן אינו מזכיר בכוונה שהחמאס לא מסתפק במחבלים, אלא תובע נסיגה כללית של צה"ל מעזה כולל הפרימטר וציר פילדלפי, דבר שיאפשר את הצלתו ושיקומו. מי יחזור אז לגור בעוטף עזה. שום כוח ערבי לא ייכנס לעזה, וסעודיה לעולם לא תחתום על הסכם עם ישראל כל עוד החמאס שולט, ואיראן וחיזבאללה מנצחים בדרישתם לסיום המלחמה בעזה ולעולם לא יגיעו להסדר של נסיגה מעבר לליטני. מלמן גם משקר שההסכם עם חיזבאללה התקיים 17 שנים. ההסכם הופר מיידית. הסיבה לאי התקפת חיזבאללה היתה עיסוקו במלחמה בסוריה נגד דעא"ש. מיד כשהסתיימה תקפו את ישראל.

אשת ראש הממשלה היחידה שהשפיעה
מתנת יום ההולדת של מרים זליקוביץ
מנחם רהט (מעלים את שמו המקורי) מביא דברי רכילות רבים על נשות ראשי הממשלה ישראל לדורותיהן. ("חדשות בן עזר", 1987). האמת שרק אשת ראש ממשלה אחת השפיעה באמת על המדיניות מעבר לפגישות עם אנשים, או הזמנת אישים ואפילו אולי מינויים ורכילויות כגון אלו, והיא אשתו של ראש הממשלה לוי שקולניק-אשכול – מרים זליקוביץ-אשכול.
מרים זליקובית-אשכול נולדה בבאקו רומניה. בגיל שמונה היא עלתה עם משפחתה לארץ ישראל. במלחמת השחרור היתה פלמ"חניקית.
ב-3.3.64 נישאה מרים זליקוביץ ללוי שקולניק-אשכול. מרים זליקוביץ'-אשכול נחשבה ל"גברת ראשונה" דעתנית ומעורבת במיוחד, ואף נכחה בדיונים ביטחוניים ופוליטיים בעת כהונת בעלה בראשות הממשלה.
לאחר שמשה דיין התנגד לכיבוש רמת הגולן מחשש לתגובת בריה"מ נכנס דוד אלעזר אלוף פיקוד הצפון לשיחה עם ראש הממשלה לוי שקולניק-אשכול.
"תיאור הפגישה עם לוי אשכול לאחר ביטול ההתקפה. דדו מסביר לו בפירוט את כל תוכניותיו, מסביר שאינו צריך עוד כוח או דברים מיוחדים – פשוט לתקוף. "נשתדל," אומר אשכול והם לוחצים ידיים.
כשהוא יוצא מהפגישה הוא פוגש את אחת הפקידות, מרים אשתו, והיא אומרת לו שיש לה עוד מעט יום הולדת והיא רוצה במתנה את הבניאס. "מרים," הוא אומר לה, "אני אעשה הכול כדי שיהיה לך בניאס, אבל תעשי גם את."
https://archives.mod.gov.il/Exhib/sixdayswar/elazardavid/Pages/default.aspx
בבוקר ה-9 ביוני 1967 שינה דיין את דעתו והורה לאלוף פיקוד הצפון דוד אלעזר להתחיל בתקיפה. ובסיום אותו יום ביסס צה"ל את אחיזתו במוצבי הקו הראשון של הסורים. ביום למחרת, 10 ביוני, המשיכו הכוחות הישראליים להתקדם מזרחה אל מול הכוחות הסוריים הנסוגים, וכבשו כמעט ללא קרבות שטחים נרחבים. עד שעות הערב באותו יום כבש צה"ל את מסעדה אשר במורדות החרמון, קוניטרה ואזור בוטמיה. ב-12 ביוני הונחת כוח מחטיבת גולני על החרמון, וכבש אותו ללא קרב. הושלם כיבוש רמת הגולן.
מרים זליקוביץ-אשכול קיבלה את רמת הגולן כמתנה בדיוק ביום ההולדת שלה.

המפה הנכונה
במהלך שעור הציגה המורה לגיאוגרפיה לתלמידיה בתיכון ליידי דיוויס שבתל אביב. מפה של ישראל בגבולות 1967 (גבולות אושוויץ לפי אבא אבן) שבה נראה תרחיש בדיוני לשנת 2027 – לפיו כלשונה: "בעקבות 'עסקת החטופים' והכניעה הישראלית, כל ארגוני הטרור יקבלו מוטיבציה אדירה לתכנן ולבצע את התוכנית של 7 באוקטובר בהיקף ובממדים אדירים."
בשרטוט שהעבירה לתלמידים בכיתה י"א היו כתובים כל ארגוני הטרור הפועלים נגד ישראל מיספר המחבלים, שלכאורה יחדרו לשטחה. 100 אלף מכוח רדואן, 100 אלף מהמיליציה השיעית בעיראק, 10 אלף מג'נין, 100 אלף מהשומרון, 100 אלף מחבלי נוח'בה מעזה ואף כוחות צבא מצרים ש"אם יריח חולשה יצטרף לחגיגה."
https://www.mako.co.il/news-education/2024_q3/Article-764b8b0c4ebf191026.htm
המפה הזו עם הצגת הסכנות הריאליות לתלמידים, העלו מיד התקפות על המורה.
חלק מההתקפות היו ממש משעשעות.
כתב "הארץ" לענייני חינוך, אור אלבוגן-מהודמזוושרהיי-קשתי הזדעזע: "המפה הזאת הוצגה היום בשיעור גיאוגרפיה בתיכון בצפון תל אביב: "כניעה ישראלית," "גישה תבוסתנית" ועוד. המורה לא חשבה שיש כאן משהו בעייתי.
לפני שנתיים עיריית תל אביב חילקה לכל בתי הספר, יסודיים ועל-יסודיים, מפות עם הקו הירוק, יחד עם מערכי שיעור מותאמים.
https://x.com/OrKashti/status/1835739786990260350?t=Ge-7uglZoGZel2izgqg2Xg&s=03)
הבנתם? לפני שנתיים עיריית תל אביב חילקה לתלמידים מפה עם הקו הירוק, והנה לדבריו זה מזעזע שהמורה לגיאוגרפיה המחישה לתלמידים את הסכנות מהתקפה על ישראל בגבולות הקו הירוק, והיא לא חושבת שזה בעייתי...
השאלה היא למה אור אלבוגן מהודמזוושרהיי-קשתי חושב בכלל שזה בעייתי להמחיש לתלמידים את הסכנות?

אליאס ח'ורי (ח'ורי כומר בערבית)
הנכבה של הערבים-נוצרים
הסופר הלבנוני אליאס ח'ורי (כומר בערבית) מת בגיל 76 בביירות.
ח'ורי (כומר בערבית) היה יווני-נוצרי מלבנון שהסתערב בכפייה בגין הכיבוש הערבי. הוא נולד ב-1948 למשפחה ממעמד הביניים ברובע הנוצרי בביירות. ב-1967 הוא שינה את זהתו מלבנוני לפלישתי, ביקר בירדן במחנה פליטים פלסטיני והתגייס לפת"ח. את ירדן עזב אחרי אירועי "ספטמבר השחור" ב-1970 והמשיך ללימודים בפריז, וכששב לביירות עסק במחקר ב"מרכז המחקר של הארגון לשחרור פלסטין". במלחמת האזרחים הלבנונית ב-1975 הוא נפצע קשה בעינו.
בין השנים 1975-1979 עבד ח'ורי (כומר בערבית) עם מחמוד דרוויש (המשורר הקניבל מכחיש העם הפלסטיני "תרשמו אני ערבי" ולא פלסטיני) במגזין "שואון פלסטין" (עניינים פלסטיניים), וזו היתה תקופה מכוננת בעבורו, שבה החל להתמקד בכתיבתו בפלסטינים.
ח'ורי (כומר בערבית) התפרסם בזכות הרומן "באב אל־שמס", על פליטים פלסטינים בלבנון. הבמאי המצרי יוסרי נסראללה עיבד זאת לסרט שהשתתף בפסטיבל קאן (2004) והוקרן בפסטיבל ירושלים.
ח'ורי (כומר בערבית) שהיה לבנוני-נוצרי ולא פלישתי ניסה להעניק משמעות לחוויית הפלסטיני, הפליט האבוד שמנסה לשרוד בכוחותיו האחרונים. על כך אמר בראיון ל"הארץ" ב-2014: "אני פסימי מאוד. המלחמה תמשיך. אין אופק של שלום. לא רק השלום הישראל-פלסטיני שמתמוטט כפי שאנחנו רואים." הוא היה פסימי גם באשר לעתיד המזרח התיכון ומדינות ערב: "השלום באזור נכנס לרגע טרגי. יש תהליך של מהפכות באזור שאני מניח שיהיה ארוך. אני גם מניח שזה מפריע לסוגיה הפלסטינית, שהיתה המקור לכל הסיטואציה הנוראה הזאת. לפחות במדינות המקיפות את פלסטין – לבנון, סוריה וירדן – שהיו תחת האימפריה העות'מאנית ושעוברות סיוט נורא מאז 1948."
יומיים אחרי 7 באוקטובר פירסם ח'ורי (כומר בערבית) טור דעה ב"אל-קודס אל-ערבי" שכותרתו "זו פלסטין." הוא כתב שמחה גדולה: "הכלא הפתוח הגדול ביותר, גטו עזה הנצור, פותח מלחמה על ישראל, כובש מושבות. המתנחלים בורחים. הפלסטינים מצהירים שכל פלסטין מצפון לדרום הפכה כמו מגרש משחקים, ושהכיבוש יכול להתפורר תחת המכות של האנשים העניים בעזה."
(שירין פלאח סעב, "הסופר הלבנוני אליאס ח'ורי מת בביירות בגיל 76", "אל-ארצ'", 15.9.24)
https://www.haaretz.co.il/gallery/literature/2024-09-15/ty-article/.premium/00000191-f5e5-d39e-af93-fdedc6250000
אליאס ח'ורי (כומר בערבית), אמר למתרגמו לעברית, יהודה שהרבני-שנהב: "הנובלה 'הדרך לעין חרוד' אינה יצירה ספרותית גדולה. היא בסדר. יש לה חלקים טובים יותר וטובים פחות. אבל אפשר ללמוד ממנה משהו על מה שקורה היום. אתה מוצא אצל קינן את אותה פרדיגמה של דמות הערבי שאתה מוצא אצל א"ב יהושע ועמוס עוז, ואפילו גרוסמן. הערבי או הפלסטיני הוא תמיד הצל של הישראלי. תמיד קיים יחס היררכי ביניהם. בנובלה הזאת היתה לקינן הזדמנות לחרוג מהמתווה הזה. מחמוד, הגיבור הפלסטיני, הוא היחיד שיודע את הדרך. כשקראתי את זה חשבתי, הנה קינן עומד לשבור את הקיבעון הזה. אבל קינן לא העז לחרוג מהדמיון הציוני. כשאנחנו מדברים על הנכבה המתמשכת זה לא רק עניין פלסטיני. הנכבה המתמשכת היא עניין ישראלי עמוק. אני זוכר את האזהרות של ישעיהו ליבוביץ עוד בשנות השישים. אני זוכר שקראתי אותו וזה היכה אותי בתדהמה. הוא הגן על ישראל והיה פטריוט אבל ראה את הסכנות שבכיבוש, את הקריסה של המיתוסים הציוניים. והם קורסים מפני שהכיבוש אינו מצוי מחוץ לחברה הישראלית. הגדה המערבית, עזה וירושלים פותחים את הכיבוש לישראל כולה וחושפים את המשטר הקולוניאלי. אינני רוצה להגזים ולומר שישראל נמצאת על סף מלחמת אזרחים, אבל יש פה התחלה של משהו. תחשוב על האנשים שראו בישראל את מולדתם, את המקום המוגן, ועכשיו מרגישים שהם בגלות."
(יהודה שנהב שהרבני, "אליאס ח'ורי, 2024-1948 זוהי הנכבה יא אבני. הנכבה באה בעקבותינו לכאן", "אל-ארצ'" 16.9.24)
https://www.haaretz.co.il/literature/tarbut-sifrot/2024-09-16/ty-article/.premium/00000191-fb0a-d350-a3d5-ff5bfabc0000?gift=60390688f62645dc98bcbea1533d1b04
הנה הטרגדיה הגדולה של היווני-נוצרי אליאס ח'ורי (כומר ביוונית), שלא רק שהסתערב בכפייה עקב הכיבוש הערבי, ואיבד בכך את זהותו, אלא שבחר לאבד את זהותו הלבנונית ולהמירה בזהות פלישתית. בדומה ליוונים-נוצרים כמוהו שהסתערבו בכפייה, הוא חשב שהמצאת המושג המדומיין "אומה ערבית" הנפרדת מ"האומה המוסלמית" תציל אותם מרדיפת המוסלמים, בייחוד אם ידגישו את שנאת ישראל שלהם, והיא הביאה דווקא אותם לטרגדיה ולנכבה של הנוצרים. תוצאת הקולוניאליזם הערבי-מוסלמי והגזענות המוסלמית הביאו לכך שבכל השטחים הכבושים ע"י הערבים לא נותרו כמעט נוצרים, והלבנונים הנוצרים בני עמו של ח'ורי (כומר ביוונית) נהפכו למיעוט קטן בלבנון שימיו ספורים. שנאת ישראל שלו ושל דומיו, לא הועילה להם כלל אלא ההיפך, היא שתרמה לנכבתם. במקום לעשות ברית מיעוטים עם היהודים נכבתם הולכת ונמשכת.

כוח וגנר מקומי: הצבא "הכי מוסרי בעולם"
סוחט באיומים את מבקשי המקלט
למסתנן מאפריקה הוצע להתגייס לצבא בהבטחה שיקבל סיוע בקבלת מעמד של קבע בישראל.
(יניב קובוביץ בר פלג, "חשיפת 'הארץ' ישראל משתמשת במבקשי מקלט במאמץ המלחמתי ברצועת עזה תמורת סיוע בקבלת מעמד", "אל-ארצ'", 15.9.24).
https://www.haaretz.co.il/news/politics/2024-09-15/ty-article/.premium/00000191-f167-de8e-adfb-fbf796b20000
ומיד שוקן נבזלין, ובומשטיין-בן אצו רצו לפרסם גינוי לכך במאמר המערכת בעיתונם המשווה את צה"ל לכוח וגנר:
"שום ישראלי בעל מצפון אינו יכול שלא להזדעזע מהידיעה על כך שמערכת הביטחון משתמשת במבקשי מקלט מאפריקה למילוי משימות שונות ומשונות ברצועת עזה בתמורה לסיוע בקבלת מעמד של קבע בישראל. המשמעות ברורה: ישראל מקימה כוח וגנר משלה. ברוסיה זה היה צבא שכירים של אלפי אסירים, שבתמורה לשירות צבאי מסוכן במיוחד קיבלו חנינה והשתחררו מהכלא. בישראל הסחיטה הנפשעת מכוונת לאוכלוסייה החלשה ביותר, מבקשי המקלט מאפריקה: בצעו משימות מסכנות חיים בצבא שאיננו שלכם, במלחמה שאיננה מלחמתכם, ותזכו לתושבות קבע.
"ידיעה זו מצטרפת לחשיפה של העובדה ולפיה צה"ל משתמש באזרחים פלסטינים הנחטפים באקראי לסריקת מנהרות בעזה וכך הם 'מזכים' פירים במקום כלבי יחידת 'עוקץ', שרבים מהם נהרגו במלחמה. לפחות פלסטיני אחד נהרג בכמעט פעולת התאבדות זו. 'החיים שלנו חשובים מהחיים שלהם,' אמר אחד ממפקדי צה"ל.
"העובדה שצמרת צה"ל וגורמי ביטחון אחרים עומדים מאחורי הפעולות הללו, שאין הרבה פשעי מלחמה חמורים מהן, הופכת אותן לחמורות במיוחד. צבא שהתיימר (לשווא) להיות 'הצבא המוסרי בעולם'.
"עכשיו פסעה מערכת הביטחון עוד צעד במדרון החלקלק: ניצול אכזרי של החולשה של בני אדם כדי לאלץ אותם לסכן את חייהם במקום החיילים. קשה לבטא במילים את עומק השפל הזה, אשר עלול להידרדר עוד יותר. היום סוחטים מבקשי מקלט, ומחר יהיו אלה אסירים פליליים, שגם להם אין הרבה מה להפסיד, כמו ברוסיה.
יש לקרוא מיד לרמטכ"ל ולמטה הכללי להפסיק מיד כל סוג של פעילות מלחמה המבוססת על סחיטה באיומים. גם צבא אשר רחוק מלהיות 'הכי מוסרי בעולם' אינו יכול להמשיך להשתמש בשיטות לחימה בזויות עד כדי כך.".
("הארץ" מאמר מערכת, "כוח וגנר מקומי: הצבא 'הכי מוסרי בעולם' סוחט באיומים את מבקשי המקלט", "אל-ארצ'", 16.9.24)
https://www.haaretz.co.il/opinions/editorial-articles/2024-09-16/ty-article-opinion/00000191-f617-db99-adfb-f6ff69310000
עכשיו יש שתי תמיהות. אם מערכת "הארץ" רואה עצמה כבעלת מצפון (בניגוד לישראלים אחרים), איך למשל הם מעלים על נס את הדמוקרטיה הצרפתית כדגם ראוי לישראל בשעה שהיא נוהגת לתת אזרחות לכל המתגייסים לצבאה בלגיון הזרים שלה?
ובנוסף, ישראל היא מדינה מסוכנת הנתונה להתקפת טילים ומאוימת בהשמדה, מדוע אם כן אנשי המוסר של "הארץ" נאבקים לסיכון חיי המסתננים ומתנגדים להחזירם למצרים הבטוחה משם הגיעו? האם אין אנשי מצפון בעיתון "הארץ"?

גולדה 1973 מול נתניהו 2023
מחדל מלחמת יום הכיפורים 1973:
ביום הכיפורים 1973 ישראל הותקפה בהפתעה ע"י מצרים, סוריה, עיראק, עבר-הירדן, כווית, ערב הסעודית , לוב, אלג'יריה, תוניסיה, מרוקו, איראן, קוריאה הצפונית, וקובה. הערבים הצליחו לכבוש את קו התעלה בסיני, וחלק מרמת הגולן.
ראש הממשלה דאז גולדה מאבוביץ'-מאירסון-מאיר, הואשמה במחדל הקונספציה. (מאוחר יותר זוכתה ע"י ועדת אגרנט, וההיסטוריונים שיבחו את ניהול המלחמה על ידה).
בכנסת לא הופרה ההסכמה הכללית לתמוך בצה"ל בעת המלחמה, אך רק עם סיום הקרבות קרא ראש האופוזיציה דאז מייצ'סלב בגון-מנחם בגין מעל בימת הכנסת את קריאתו הנוקבת כלפי שרי הממשלה: "מדוע לא קרבתם את הכלים? למה אינכם אומרים לעולם כולו: בזה שלא גייסנו בעוד מועד, כפי שיכולנו, טעינו, שגינו, חטאנו?"
האופוזיציה לא קראה לה צורר, או היטלר, ולא היו קולות לרצוח אותה, אף אחד לא האשים אותה בגרימת מלחמה בגלל אינטרסים אישיים, ואף אחד לא ניסה להתנקש בחייה.*
למרות הביקורת הקשה על המחדל גולדה קיבלה את אמון העם אחרי המלחמה בבחירות, והתפטרה מיוזמתה כשישה חודשים אחרי המלחמה.
מי שניהל מערכה נגדה היו דווקא אנשי המחנה שלה, ובראשם יוסף שניידר-שריד, ששכלו לא הגיע לציפורן של גולדה, אך הוא ביזה אותה כאישה מוגבלת שהביאה למחדל.

מחדל שמחת תורה 2023:
בשמחת תורה 7 באוקטובר 2023 הותקפה ישראל בהפתעה ע"י אנשי החמאס מעזה, אליהם הצטרפו אנשי החיזבאללה בלבנון, הח'ותים בתימן, ואיראן.
הערבים (רק החמאס) הצליחו לכבוש למשך יומיים – מיספר יישובים בעוטף עזה, והמלחמה גרמה לפינוי אזרחים רבים בגבול עזה, ובגבול הצפון.
בניגוד לגולדה ב-1973 שקיבלה את תמיכת האופוזיציה בעת המלחמה, ראש הממשלה בנימין מיליקובסקי-נתניהו הואשם מתחילת המלחמה במחדל הקונספציה, וזכה מהרגע הראשון במלחמה להתנגדות רבה מצד האופוזיציה. לא החמאס, החיזבאללה, הח'ותים, ואיראן הוגדרו כאויבים ע"י האופוזיציה, אלא הוא אישית הוגדר כאוייב, כצורר, כהיטלר, העושה מלחמה לטובתו האישית בלבד, ולכן יש לחסלו בהפיכה ע"י ההמונים.
אנשי האופוזיציה מסיתים ומפלגים את העם נגדו, עד כדי הדחת אנשים לסרב לשרת בצה"ל שהוא לדבריהם "הצבא הפרטי של נתניהו," ויש בהם גנרלים במיל. התובעים להיכנע לכל דרישות האוייב.
כמה קשה לנהל מלחמה עם אופוזיציה כזו.

* רק הערבים ניסו לחסל את גולדה. ב-4 במרץ 1973, בעת ביקורה של מאיר בארצות הברית, ארגון ספטמבר השחור ניסה לפוצץ מכוניות תופת שהוצבו בסמוך למוקדים ישראלים בהם עברה במהלך הביקור. ניסיון ההתנקשות בוצע כנקמה על מבצע "זעם האל" שתכליתו היתה חיסול כל האחראים לטבח הספורטאים במינכן. ובו חוסלו אנשי הארגון. המכוניות לא התפוצצו בשל כשל טכני במטעני החבלה שהוטמנו בהן.
אל-ג'ווארי, האחראי לניסיון החיסול, שהיה אזרח עיראקי, ברח מארצות הברית ונתפס לבסוף בשנת 1991, כשהגיע לתוניסיה על-מנת להשתתף בהלוויה. הוא נידון ל-30 שנות מאסר, אך השתחרר בחודש פברואר 2009 לאחר שריצה מחצית מעונשו.
https://he.wikipedia.org/wiki/ניסיון_ההתנקשות_בגולדה_מאיר

פאוסט
משה גרנות: "נעמן כהן הגיב על המאמר שלי על 'פאוסט', ואף ציטט מקאמה שכתב על ההבדל בין איוב לפאוסט. מעניין מה הוא חושב על 'טרגדיה' זאת, הנחשבת (לא ברור לי למה) לאבן יסוד ספרותית והגותית." ("חדשות בן עזר", 1987).
לצערי אין לי מחשבה מעניינת על היצירה. אינני איש ספרות. מעולם לא למדתי אותה, מלבד אולי ניתוח רעיונות ביצירה שלמדנו דווקא בשיעור תלמוד של אויגן הירשלר-מאיר איילי ז"ל. (זוכר לי ממנו הציטוט מפאוסט: "שְׁתֵּי נְשָׁמוֹת בְּקִרְבִּי שׁוֹכְנוֹת, אַחַת לִרְעוּתָהּ צָרוֹת וְעוֹיְנוֹת). קראתי אז את הכרך הראשון (תרגום יעקב כהן, שוקן ירושלים תל אביב, תשי"א). הוא בהחלט ספר מעניין. זו לא טרגדיה קלסית לפי ניתוח אריסטו בפואטיקה, או של דורותיאה קרוק, אבל אם אריסטו אומר שבטרגדיה יש רק דמויות ועלילה, אז בפאוסט יש דמויות ועלילה בתוספת רעיונות הגותיים מעניינים. כתבתי על אחד מהם, ההבדל בין פאוסט ואיוב, על היכולת לעמוד בסבל לעומת אי היכולת לעמוד בפיתוי של העונג למשל.
את החלק השני (תרגום י"ל ברוך, טברסקי , ת"א, תשי"ג), לא הצלחתי לקרא. התחלתי, והוא פשוט שיעמם אותי. מתנצל על השטחיות.
דבר נוסף אינני דובר גרמנית. פאוסט (Faust) היא יצירת הספרות המשקפת את האופי הגרמני, את התרבות הגרמנית, והיצירה המצוטטת ביותר בספרות הגרמנית. כפי שאצלנו התנ"ך, ואצל האנגלים שייקספיר. אני מעריך שבגרמנית היצירה נשמעת הרבה יותר טוב. אימי ז"ל שלימדה את פאוסט היתה מביאה ממנו תמיד ציטוטים רבים בגרמנית ובעברית. שניים מהם שתמיד חזרה עליהם אני זוכר אפילו בע"פ:
אלוהים: "תּוֹעֶה הָאָדָם כָּל עוֹד הוּא שׁוֹאֵף".
"אִישׁ טוֹב בְּיֵצֶר לִבּוֹ הֶעָמוּם, יָדַע אֶת הַשְּׁבִיל הַנָּכוֹן לְפָנָיו".
(פאוסט, תרגום יעקב כהן, שוקן ירושלים תל אביב, תשי"א, עמ' 22)
הלכתי לספר לבדוק את הציטוטים. הם כתובים, ולידם רשום המקור בגרמנית, והרבה הערות והארות. עיינתי גם בחלק השני. הוא נקי מכל הערות. כנראה אימי מעולם לא לימדה אותו, ויש לי את ההרגשה שאולי גם היא מעולם לא קראה אותו, כי היה לה מנהג לכתוב הערות בכתב יד בתוך הספר. (אולי קראה במקור הגרמני שלא שמרתי).
לסיכום: אם ספר עומד במבחן השנים, מבחינת העניין שבו, והציטוטים ממנו, כנראה שיש בו איכות ספרותית קלסית.

מד"ר יוהנס פוהל לד"ר שי חזקני
לרדת לאמריקה ולחסל את מדינת היהודים
ד"ר שי חזקני, 41, כתב צה"ל בעברו, מכהן כיום כפרופסור להיסטוריה וללימודים יהודיים באוניברסיטת מרילנד. ב-2008 כשהגשים חזקני את חלומו של סינואר, ירד לארה"ב, ונשבע לה אמונים, הוא סחב איתו מזוודה מלאה העתקים מהמכתבים והדוחות של מערכת האזנות סתר וניטור אימיילים של יהודים וערבים, שביצעה יחידת 8200 על הדואר של אזרחים, ערבים, עולים חדשים, וקבוצות אחרות באוכלוסייה, ששימשה אותו בעבודת הדוקטורט שלו, שיצאה בארה"ב כספר בשנת 2021.
Dear Palestine: A Social History of the 1948 War
ועכשיו יוצא התרגום לעברית, שנקרא "מולדת יקרה – מלחמת 1948, המכתבים הגנוזים" המחולק חינם דרך קרן רוזה לוקסמבורג, הארגון הגרמני הגזעני האנטי-ישראלי.
ודוק: אצלו "פלשת" ולא ארץ ישראל, מלחמת 48' ולא מלחמת השחרור, וסרקזם "מולדת יקרה", קרי, לא מולדת ולא יקרה. ובעזרתו מקווה חזקני לחסל את מדינת היהודים. היום הרי שנאת ישראל זו חובה כדי להצליח באקדמיה האמריקאית.
ומה אנחנו לומדים מ"מחקרו" של חזקני?
1. בדצמבר 1960 חייל שנשלח לפוצץ כפרים פלסטיניים ששרדו בחלקם מגלה, להפתעתו, את הקשר של התושבים הערבים לארץ: "כאן הסביבה מלאה כפרים ערביים הרוסים. תמיד חינכו אותנו שאנחנו ניצחנו את הערבים מפני שאנחנו אהבנו יותר את הארץ והיא שלנו. אבל כשאני מסתובב כאן ורואה את כל ההרים המכוסים טרסות אני רואה שזה שקר... בחורבות האלו גרו אנשים. אולי אהבו ושנאו כמונו. ועכשיו מי יודע איפה הם."
[מסקנה: הערבים אוהבים את הארץ יותר מהיהודים]
2. מכתב של חיילת בשם רבקה, ששירתה בתפקיד סיירת, והגיעה במבצע חירם לכפר הלבנוני חולא, שבו קצינים ישראלים הוציאו להורג כמה עשרות אזרחים לבנונים בתת מקלעים וקברו אותם מתחת לבית. "יללות והשתוללות של חיילים שיכורי ניצחון נשמעות כאן מכל פינה. רוצה אני לשתף אותך בתרועת הניצחון שלנו," כתבה. "לי נדמה שכיבוש כזה עוד לא ברא השטן. תיכף אחרי כיבושם של הכפרים הגדולים ביקרתי במקומות האלה בתור סיירת החזית. דרכנו היתה סוגה בחללים ערבים. המפקד הודיע דרך האלחוט שהחללים מגיעים עד הברכיים. משפחות שלמות נהרסו. ורק מתי מיספר נשארו לפליטה. בבתים היה הכול הפוך. מזון רב מצאו, תכשיטים, כסף ועוד שלל רב. בבתים היו מונחות עוד גוויות. חיילים עשו הון מהשלל."
[מסקנה: היהודים רוצחים גם את הערבים הלבנונים].
3. עבדאללה דאוד, יהודי שנולד על גדת הפרת ושירת בגדוד העיראקי של צבא ההצלה ואף לחם נגד ישראל בהתקפה על משמר העמק. הסיפור נחשף בכתבה של שרה ליבוביץ דר במוסף "הארץ" ב-1990. "הייתי חייל טוב," צוטט שם דאוד ואף התרברב ש"הקצין שלי חוסיין, שהיה ממזר גדול, אמר לי, 'עבדאללה, חבל שאתה יהודי'" זה כמובן מקרה חריג, אבל לשיטתו של חזקני הוא מדגים את הרעיון שהגדרת הזהויות ב-1948 היתה פחות נוקשה ומובנת מאליה מאשר אנחנו נוטים להניח. שערבים ויהודים לא היו בהכרח אויבים הניצבים משני צידיה של חומה בלתי עבירה. "הזהויות האלה," כותב חזקני, "ערבי מול יהודי, היו הרבה פחות מקובעות. המחשבה שיש דבר אחד שנקרא להיות יהודי ודבר אחר להיות פלסטיני היא תוצאה של תהליכים היסטוריים שמגיעים לקרשנדו ב-1948 וממשיכים להתעצב גם אחר כך.
[מסקנה: אין עם יהודי].
4. יש מרוקאים שאמרו 'הערבי הוא אח שלנו, האשכנזי הוא האוייב'. על פי סטטיסטיקה סודית שאספה המדינה, 70% מהם רצו לחזור למרוקו. מרוקאים שבגלל גזענות רוצים לעזוב את מדינת ישראל ולשוב למרוקו. מתברר שלא כל היהודים ערגו להקמת מדינה בארץ ישראל שבה יש עליונות יהודית."
[מסקנה: רוב המרוקאים רוצים לחזור למרוקו כי הם רוצים עליונות ערבית[ [צרפת אגב עדיין שולטת במרוקו].
5. שלוש שנים אחרי שניצולי שואה שרדו את המלחמה ומשפחתם נרצחה בשואה, מנסים הישראלים לכפות עליהם גיוס לצה"ל. יש כאלה שמסרבים ואז מכינים רשימות בושה, כך קראו להן, שנתלו במחנות העקורים, והיו גם סנקציות כמו לקחת מהם עבודה או שיכון טוב. היו גם גברתנים שנשלחו להכות את אלה שסירבו להתגייס."
[מסקנה: הישראלים מרושעים ומנוולים. השאלה רק איך בדיוק במחנות העקורים באירופה לקחו מהם עבודה או שיכון?]
6. למרות התעמולה הישראלית הרשמית, אין ראיות מחקריות לתוכנית פלסטינית "לזרוק את היהודים לים." ומנגד, בן גוריון אומר כבר בזמן המלחמה שיש תוכנית כזאת ומאז זה הפך לאחד מכלי התעמולה החשובים ביותר של מדינת ישראל."
[מסקנה: התעמולה של היהודים שקרית. הערבים מעולם לא תרצו להשמיד את היהודים].
[לצורך התעמולה שלו מובן שחזקני לא מביא ב"מחקרו" את קריאתו של המופתי של ירושלים מוחמד אמין אל-חוסייני, ידידו הטוב של היטלר ואייכמן שקיבל דרגה בס.ס. והשתתף פיזית בהשמדת היהודים שקרא לעולם המוסלמי לבוא ולהשלים את מעשיו של היטלר].
לעומת זאת אומר חזקני – היהודים הם שרוצים להשמיד את הערבים. ההוכחה: "יש כל מיני קציני חינוך ותרבות, שהם דווקא חילונים, שאומרים שהערבים והפלסטינים הם צאצאי עמלק ושבעת עמי כנען ושצריך להשמיד אותם ואת טפם ואת צאנם."
[מסקנה: היהודים מהווים סכנה לערבים ולכן צריך לפעול להשמדתם].
(רונן טל, שי חזקני, "לא כל היהודים ערגו להקמת מדינה בארץ ישראל שבה יש עליונות יהודית", "אל-ארצ'", 17.9.24).
https://www.haaretz.co.il/gallery/literature/2024-09-17/ty-article-magazine/.premium/00000191-f9c2-db99-adfb-fdeac5300000
הבנתם? לפי חזקני, המגדיר עצמו "שמאל רדיקלי" קרי, פשיסט פרו-איסלמי, היהודים בישראל מהווים סכנה לערבים, ובכלל לכל העולם. יש בעולם 57 מדינות מוסלמיות, ורק מדינה יהודית קטנה, אך היא מסכנת את העולם, לכן צריך לחסלהּ.
העובדה שדווקא גזען אוטו-אנטישמי ואנטי-ציוני כשי חזקני, מכהן כיום במשרה של "פרופסור להיסטוריה וללימודים יהודיים" באוניברסיטת מרילנד, (ולא פרופסור לענייני ערבים-מוסלמים) דומה בדיוק למשרה של הגזען הנאצי ד"ר יוהנס פוהל, חוקר המקרא והספרות העברית שהיה ממונה על גניבת אוצרות תרבות יהודים לצורך שימור והשמדה מחמת סכנתם של היהודים.
בדיוק כשי חזקני החוקר את ישראל במטרה לחסלה, כך מכון המחקר ההיסטורי "המכון לחקר השאלה היהודית" בפרנקפורט, שבראשו עמד אלפרד רוזנברג, האידיאולוג הראשי של התנועה הנאצית ומהמקורבים ביותר לאדולף היטלר, צריך היה לחקור את העם היהודי הזה, שאותו ביקשו להשמיד, ולהסביר מה היה כל כך רע בהם, ולמה השמידו אותם. מעבר לזה היו סיבות ביטחוניות – יהודים ומתנגדי משטר אחרים נתפסו כמסוכנים, והיה צריך לחקור אותם ולהבין איך הם חושבים.
ברוב אירופה, שוד הספרים לצרכי "המחקר" נעשה ללא שום הבחנה. "בספרייה היהודית בברלין, נניח, היו כל מיני ספרים: סיפורת, עיון, ספרי ילדים – הרבה מהם בכלל בגרמנית – והנאצים פשוט לקחו הכול." בין הספרים שנגנבו על ידי הנאצים ניתן למצוא גם עותקים של חיבורים אנטישמיים, שכנראה נרכשו מלכתחילה על ידי הספריות היהודיות במסגרת "דע את האוייב."
אבל וילנה היתה מקרה שונה: לפני המלחמה, כשליש מאוכלוסיית העיר היתה יהודית, והיא נחשבה לבירתה התרבותית של יהדות מזרח אירופה. היו בעיר ספריות רבות – ציבוריות ופרטיות, חילוניות ורבניות – וההערכה היתה שאם כל הספרים יישלחו לגרמניה, יידרש יותר מעשור כדי למיין אותם.
כאן נכנס לתמונה ד"ר יוהנס פוהל, כומר קתולי לשעבר ואחראי היודאיקה ב־ERR, הארגון הנאצי שהיה ממונה על גניבת אוצרות תרבות. פוהל התמחה בחקר המקרא, שלט היטב בעברית וביידיש, ובשנות ה-30 אף למד בחוג למדעי היהדות באוניברסיטה העברית בירושלים.
הוא הגיע לווילנה לראשונה שבוע בלבד לאחר הכיבוש הנאצי, ומיהר לשדוד אוצרות חשובים מבית הכנסת הגדול של וילנה, מהספרייה הציבורית היהודית וממכון "ייווא", שהוקם בשנת 1925 לצורך שימור וקידום תרבות היידיש, וארגן את "בריגדת הנייר" יהודים שעבדו בשרותו בגטו שתפקידם היה למיין את הספרים, וחרפו נפשם להציל את החשובים בהם מהשמדה.
(מבצע רוזנברג).
https://he.wikipedia.org/wiki/מבצע_רוזנברג
החוקר ד"ר שי חזקני, החוקר את מדינת היהודים במטרה למצוא נימוקים לחיסולה, זהה לחלוטין לד"ר יוהנס פוהל, שחקר את היהודים בווילנה במטרה למצוא נימוקים לחיסולם.
נעמן כהן

אהוד: החסרים חמורים שימושיים אנחנו?