*
עַל גְּחוֹנְךָ תִּזְחַל
עָפָר תְּלַחֵךְ!
שְׁתֵּי זְרוֹעוֹתֶיךָ אֵלַי פְּרוּשׂוֹת
כִּקְרִיאוֹת נִמְשָׁכוֹת
תּוֹךְ מִדְבָּר אֵין סוֹף
לְרַגְלַי! כְּנָחָשׁ
עִם יְצִירֵי גֵּוְךָ
הַדַּקִּים הַחֲטוּבִים...
בְּשׁוּלֵי שִׂמְלָתִי
בַּל תִּגַּע!
יְצִיר תֹּפֶת
גֶּבֶר שָׁחוֹר וְחַטָּא!
•
1923

• פירוש הסימן – שיר מן העיזבון שפורסם לאחר מותה. כאן שיר מלפני 101 שנים. העיזבון הועבר למכון "גנזים". השיר נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.

מתוך ויקיפדיה

הֵן מַמְתִּינוֹת לְאֹרֶךְ נַחַל הָאֵלָה –
מְבַכּוֹת אֶת הַתַּמּוּז.
הַצָּהֹב הַיּוֹם שְׁפַל קוֹמָה, דְּרָכִים גֻּלְחוּ עַד עָפָר,
שְׂדוֹת חִמְצָה נֶעֱלָמִים –
מְכוֹנוֹת אוֹסְפוֹת גַּרְגְּרִים קְשִׁיחִים.
רַגְלָיִךְ נֶאֱבַקוֹת בִּדְהָרוֹת נֶגֶד הַזְּמַן.
אָבָק
מַכֶּה בִּשְׂעָרֵךְ.

רָצִיתִי לְיַשֵּׁר שְׁבִילִים בַּיַּעַר.
מַרְתְּפִים נֶאֱלָמִים –
אֲדָמָה חֲרוּכָה נִסְתֶּרֶת כַּעֲנַן-בֹּקֶר רְדוּף שָׁמַיִם.
אֲבַק אָדָם פּוֹרֵחַ, כְּצֵל עוֹבֵר –
בְּנוֹ שֶׁל אֵל הָרוּחוֹת מְגַלְגֵּל אֲבָנִים
לְרֹאשׁ הָהָר –
אֲנִי חָשׁ לְסַמֵּן נְקֻדַּת סוֹף –
וְאֵין ...
"רַק אַבְנֵי מִרְמָה."*

חַמָּנִיּוֹת מַאֲפִירוֹת.

מֵעֵבֶר לְגִדְרוֹת תַּיִל בָּקָר לוֹעֵס לְאִטּוֹ
אֶת עִשְּׂבֵי הַחֻרְשׁוֹת.

* מיכה ו' י"א.

לילה מוזר

בֵּין מַטְּחֵי הַמֶּטֶאוֹרִים הָלַכְנוּ לְאִבּוּד,
רַצִּים בַּחֲשֵׁכָה
לִרְאוֹת מִקָּרוֹב חֶלְקִיקֵי אוֹר.
מִחוּץ לָאַטְמוֹסְפֵירָה הִתְקַבֵּץ מַאְדִּים עִם
נֹגַהּ וְשַׁבְּתַאי,
שָׁמַיִם יָרְדוּ בְּמַעֲטֶפֶת זוֹהֶרֶת.

עִם נְגֹהוֹת הָאֵשׁ בִּקַּשְׁנוּ
מִשְׁאָלוֹת,
אַבְנֵי חָלָל פִּזְּרוּ זַרְחָן מְרַצֵּד.

בְּפִּתּוּלֵי הַדְּרָכִים,
בֵּין גִּזְעֵי הָאֵיקָלִיפְּטוּס, נִצְּתוּ רְסִיסֵי תְּאוּרַת חֵרוּם.
מַשֶּׁהוּ בָּךְ חִפֵּשׂ קִרְבָה.
רוּחוֹת אוֹגוּסְט נָשְׁבוּ כְּבֵדוֹת.

פורסם לראשונה ב"טיסה נגד השעון", "קשב לשירה" 2012 בעריכת רפי וייכרט. כאן תוספות מעטות בהתאם למצב האכזרי.

כְּיֶלֶד שֶׁאָבַד פֶּתַע בְּפִנַּת אַחַת הַמַּחֲשָׁבוֹת וְכָל עוֹבֵר מַסְתִּיר פָּנָיו, אנדד.

פרס אקו"ם יוענקלמשורר אנדד אלדן מבארי
השבוע התפרסמה רשימת זוכי פרס אקו"ם לשנת 2024 וביניהם המשורר בן ה-100 מבארי ששרד יחד עם אשתו שרי את הטבח בקיבוצו בשבעה באוקטובר, ושירתו היפה והחידתית נתגלתה לציבור מחדש. אלדן יקבל פרס מיוחד על עושר יצירתו ועל תרומתו הייחודית ורבת השנים לתרבות הישראלית, שהצטרף לפרס ראש הממשלה אותו קיבל בעבר על יצירתו.



בְּבוֹאֵךְ

בְּבוֹאֵךְ בְּפָנִים עֲיֵפוֹת
כִּי כָּבֵד מִכֹּחֵךְ
לָשֵׂאת אֶת הַצְּמִיחָה
לְלֹא שָׁעוֹת יָפוֹת

צְמֵא שִׂמְחָה
אֲנִי נוֹטֵל אֶת עֲיֵפוּתֵךְ
בִּשְׁתֵּי יָדַי וּמְקָרֵב
שְׁנֵי רָאשִׁים כִּשְׁנֵי שָׂדוֹת.

בְּגִבְעוֹלֵי שְׂעָרִי הָרוּחַ
מְשַׁבֶּרֶת –
אֲבָל פָּנַי צְהֻבִּים כִּי מַה
שֶּׁהִבְשִׁיל מַקְמִיחַ וְדוֹחֵק.

בָּךְ יְרַקְרַק כְּמוֹ אָבִיב
בְּטֶרֶם קַיִץ
חֲלוֹם זָהֹב וְצוֹחֵק.
בְּבוֹאֵךְ בְּפָנִים עֲיֵפוֹת
כִּי כָּבֵד מִכֹּחֵךְ,
יוֹתֵר מֵאֲחֵרוֹת תָּבִינִי,
פָּנִים צְהֻבִּים
וּמַה שֶּׁהִבְשִׁיל בִּי וְדוֹחֵק.
לֹא, כִּי בֶּן אִשָּׁה אַחֶרֶת

בֶּן אִשָּׁה אַחֶרֶת
הָיִיתִי לְאָבִי גַּם אֲנִי
לָכֵן יָצָאתִי מִדַּלְתִּי. עֵינַי
לָכֶן. הָיִיתִי רִאשׁוֹנָה תָּמִיד –
אָמְרָה שׁוּרָה אַחֶרֶת.

פורסם ב"שָׁנִים שָׁמְעוּ שִׁירָה" הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2006. מבחר 50 שנות כתיבה של אנדד אלדן.
איליה בר זאב

אשתו של עוזי
ואימם של גלי, רוני ואוֹרי
תנחומינו לכל בני המשפחה הרחבה
יהודית ואהוד

אהוד: חברינו אביבה מקריית חיים ועוזי מפתח-תקווה, שחיו בירושלים חיי זוג למופת והקימו משפחה נהדרת – הם ששידכו בינינו: יהודית מקריית חיים, חברתה של אביבה, ואני מפתח תקווה, חבר של עוזי מ"הנוער העובד", גרעין "שדמות" וקיבוץ עין גדי. שנים רבות הם לא הכירו בינינו כי חשבו שאנחנו לא מתאימים. שכר שידוך הם ביקשו שלא נבוא אליהם בטענות. שנות חייה האחרונות של אביבה היו קשות כי בריאותה היתה רופפת מאוד.
עוזי היה חבר נעורים של יהושע קנז בפתח-תקווה, וכאשר יהושע היה דייר שלו ושל אביבה בחדר בדירתם בשכונת קריית-משה בירושלים, יהושע כתב שם את הרומאן הראשון שלו "אחרי החגים".

* ממשלת אין ברירה – עוד מעט שנה מאז שלבנון תקפה אותנו. שנה של ירי אלפי רקטות ונחילי כטב"מים על צפון הארץ. שנה של פינוי המוני של עשרות אלפי ישראלים שהיו לפליטים במולדתם. שנה של רצועת ביטחון מבישה בצד הישראלי של הגבול. שנה של מלחמת חפירות, מלחמת התשה חסרת תוחלת.
חייבים לעבור ממגננה למתקפה. חייבים להכות את חיזבאללה עד חורמה. חייבים להכות אותו בביירות ולגרש אותו צפונה מהליטני. חייבים לחתור להכרעה וניצחון.
אבל האם ממשלה ששליש ממנה משתמט מצה"ל ואינה נהנית מאמון העם, אחרי שהמיטה עלינו את הנורא באסונות מאז קום המדינה, יכולה להוביל את עם ישראל למלחמה קשה, שיהיה לה מחיר כבד, בחיי אדם ובנזקים לרכוש, בחזית ובעורף, בספר ובמרכז?
ודאי שלא.
אבל האם ממשלה כזאת יכולה להוביל להמשך הספיגה ההולכת גוברת, המשך ללא סוף של הירי, של הפינוי, של הרס קהילות ומשפחות, של התחפרות והכלה?
ודאי שלא.
אין לממשלה הזאת מנדט ציבורי, מוסרי, להתמודד עם האתגרים ההיסטוריים שבפנינו.
רק ממשלת אחדות לאומית לתקופה קצובה מראש, עד מועד מוסכם לבחירות בתוך חצי שנה עד שנה, מסוגלת להנהיג את עם ישראל בשעה קשה זו.
זו ממשלת אין ברירה. ממשלת אחדות עכשיו!

* אין פרטנר – המחלוקת על עסקת החטופים קורעת את החברה הישראלית. היא מעוררת שנאה נוראה. אלה מטיחים בממשלה שהיא רוצחת את החטופים ומכנים את נתניהו רוצח. אלה מכנים את תומכי העסקה בוגדים ומשת"פים של סינוואר. הרחוב גועש וסוער. אנרכיה ברחובות. אלימות משטרתית קשה.
וכל זאת כאשר כלל אין פרטנר לעסקה. חמאס אינו רוצה עסקה. וגם התקיפים במבקרי נתניהו, כמו ברק, אולמרט ויעלון – אילו נשאו באחריות, לא היו מעלים על דעתם כניעה לתכתיב של חמאס – השארתו בשלטון בעזה, נסיגה ישראלית לקווי 7 באוקטובר, ערבויות בינלאומיות שישראל לא תפריע לחמאס להתחזק ולשקם את כוחו והמשך הזרמת מיליארדי דולרים לבניית המנהרות מחדש וחידוש המלאים של חמאס (תחת הכותרת המכובסת "שיקום עזה").

* האשמת שווא – האשמתו של נתניהו בטירפוד העסקה חסרת שחר. היא פשוט שקר. איך אפשר לטרפד עסקה שאינה קיימת, כי אין לה פרטנר?
ההיפך הוא הנכון. נתניהו וממשלתו, לאורך כל המו"מ, נסוגו מרבות מעמדות ישראל, גילו גמישות רבה והלכו כברת דרך ארוכה לעבר עמדת חמאס. לעומת זאת, מראשית המו"מ חמאס מתעקש על דרישתו לכניעה ישראלית מוחלטת, שאף ממשלה ישראלית לא היתה מוכנה לו.
למרבה הצער, שיח האג'נדות המחנאית מטשטש את יכולת החשיבה העצמאית של האנשים, ורוב הציבור מתיישר על אוטומט על פי האג'נדה. וכך, כפי שמעריציו של נתניהו מסוגלים לדקלם את הטענה האבסורדית שנתניהו אינו אחראי למחדל הנורא, כך שונאיו האוטומטיים מדקלמים את האשמת השווא שלו בטירפוד המו"מ ואף ברצח החטופים.
יש לנתניהו אחריות לאי שחרור החטופים אך היא מכיוון שונה לגמרי. נתניהו יודע שהמו"מ אפקטיבי רק כשהוא מלווה בלחץ צבאי מאסיבי. הרי בדרך זו הוא הביא את העסקה הראשונה. כאשר צה"ל מדשדש ברצועת עזה, גם המו"מ מדשדש. האופן הקלוקל שבו הוא מנהל את המלחמה, הוא מחדל החטופים שלו, ולא טירפוד המו"מ, כביכול.

* קלפי מיקוח – אם נכונות הידיעות של מקורות זרים על מעצר איראנים בפעולת הקומנדו בסוריה, הרי שבנוסף למידע שניתן להשיג מהם ולסיכול מזימותיהם, הם יכולים לשמש מנוף לחץ על איראן לקידום עסקת חטופים. או במילים אחרות – קלפי מיקוח.

* הומניטרי תמורת הומניטרי – הארגון "רופאים לזכויות אדם" פירסם כרוז ב"הארץ" בזו הלשון: "12,000 חולים מעזה ממתינים לטיפול מציל חיים מאז מאי. רק 200 מהם עזבו את הרצועה. המפתח לחייהם בידי ממשלת ישראל. אפשרו להם לצאת לטיפול רפואי."
בעיצומה של מלחמה קשה, שהחלה בטבח נורא, ישראל צריכה לאשפז חולים של האוייב? היכן בעולם קרה דבר כזה? האם בריטניה, למשל, היתה אחראית לאשפז בבתי החולים שלה חולים גרמנים? הרי מדובר באבסורד.
הרי יש להם משרד בריאות, בתי חולים. העובדה שהם הפכו את בתי החולים לקני טרור, הופכת את ישראל לאחראית על חייהם? העובדה שמשרד הבריאות שלהם הוא משרד תעמולה, מלחמה פסיכולוגית ודיסאינפורמציה, מעבירה את המפתח לחייהם לידי ממשלת ישראל? מה פתאום? על פי איזה היגיון? על פי איזה עיקרון מוסרי?
יכולתי להבין את הדרישה הזאת, אילו היתה זו קריאה לממשלת ישראל לקבל לטיפול רפואי את החולים העזתים תמורת ביקור של הצלב האדום אצל חטופינו ושיחרור החטופים החולים והפצועים. אבל ככה סתם? התחרפנתם?

* הלקח האמריקאי – כשמנהיגי ארה"ב מתכנסים ב-11 בספטמבר לציין את יום השנה למתקפת הטרור – מה עובר בראשם? מה התובנות האקטואליות שלהם? האם לחץ על ישראל לעצור את הלחימה ללא הכרעה היא לקח ראוי? האם העברת מאות משאיות אספקה לארגון הטרור בלי להתנות זאת בשחרור החטופים או לפחות בביקור הצלב האדום היא לקח סביר?

* הסיבה הלא נכונה – אני תומך מאוד בוועדת חקירה ממלכתית לחקר המחדל הגדול שהוביל לטבח 7 באוקטובר, כפי שכבר כתבתי פעמים רבות.
אבל כאשר מצדיקים את הקמת הוועדה כהגנה מול האג, זו טענה חסרת שחר. את האג לא מעניין מה שנדרש לחקירה – המחדלים לפני 7 באוקטובר, ב-7 באוקטובר ובניהול המלחמה. מה שמעניין את האג אלו הטענות על פשעי מלחמה וג'נוסייד. כמובן שעל הטענות המופרכות הללו אין שום סיבה להשחית את זמנה היקר של ועדת החקירה הממלכתית.

* בין גולדה לנתניהו – איזה ביביסט כתב לי בתגובה בפייסבוק, כנגד קריאתי העקבית לנתניהו לקחת אחריות על המחדל הנורא ולהתפטר או לכל הפחות לחזור לעם ולבקש ממנו מנדט מחודש, שגולדה מאיר לא התפטרה אחרי המחדל, זכתה בניצחון גדול בבחירות ורק לאחר מכן התפטרה. כלומר, מר מחדל צריך להמשיך עד הבחירות, למעלה משלוש שנים אחרי הטבח.
וכך השבתי לו:אתה מציג דברים טכניים ומפספס את העיקר:
א. המחדל של יום הכיפורים הוא כאין וכאפס לעומת מחדל 7 באוקטובר.
ב. מלחמת יום הכיפורים ארכה שלושה שבועות והסתיימה בניצחון ישראלי ברור.
ג. בניגוד לסיפורי השמאל הקיצוני, המחדל לא היה מדיני אלא ביטחוני בלבד. כל הביטחוניסטים, בממשלה ובצבא, היו שבויים בקונספציה. גולדה מאיר, שתחושותיה היו מנוגדות אליהם, לא הלכה אחרי ליבה אלא זרמה איתם. כיוון שהיא עמדה בראש, היא נושאת באחריות המיניסטריאלית, אך לא דומה לאחריות האישית של נתניהו, שהמדיניות שלו, מדיניות הפייסנות וההתמכרות לשקט, הפכה את חמאס מארגון טרור קטן לצבא טרור גדול וקטלני, ועד הרגע האחרון הוא תחזק אותו, כדי להרוויח עוד חודש של שקט.
ד. מרגע שפרצה המלחמה גולדה לקחה את המושכות והיתה המצביאה של המלחמה. הובילה את הממשלה, את צה"ל ואת העם במלחמה לניצחון. היא קיבלה את ההחלטות האסטרטגיות הגדולות שהובילו לניצחון. נתניהו מנהל את מלחמת הדשדוש, הכושלת במלחמות ישראל, ובמקביל נלחם במערכת הביטחון, ותעשיית השקרים וההסתה שלו מעלילה עליה עלילת דם בזויה ונתעבת.
ה. גולדה הנהיגה את האומה באופן שחיזק את הלכידות הלאומית, והמלחמה תפסה את עם ישראל מלוכד ומאוחד. נתניהו המסית, המפלג הגדול, איש ההפרד ומשול, הצליח במשימתו הכפולה – להפריד ולמשול, וכך, כשהמלחמה פרצה, היא תפסה את עם ישראל מפורד ומפולג כפי שלא היה מעולם.
ו. כיוון שמלחמת יום הכיפורים פרצה ממש סמוך לבחירות, הכנסת החליטה פה אחד לדחות אותן ל-31 בדצמבר. אבל זה היה סמוך למלחמה לא שלוש שנים אחרי המלחמה. נכון, גולדה לא התפטרה מיד אחרי המלחמה, אך היא ביקשה את אמון העם מיד אחרי המלחמה. והיא זכתה בניצחון סוחף, עם 51 מנדטים (שני רק לניצחונה ב-1969 עם 56 מנדטים). עם הניצחון הזה היא יכלה להמשיך בבטחה לעוד קדנציה שלמה.
ז. ועדת החקירה הממלכתית, שמונתה מיד בשוך הקרבות (אל תתחכם ותגיד שכיוון שהקרבות עוד לא הסתיימו אפשר להמתין לנצח עם הקמת ועדת החקירה. גם אז, מיד בשוך הקרבות, נמשכה לעוד מיספר חודשים מלחמת התשה. כמו זו שנערכת כיום), זיכתה את גולדה מאיר מאחריות למחדל.
ח. אף על פי שגם זכתה בניצחון גדול בבחירות וגם זוכתה מאחריות בידי ועדת חקירה ממלכתית, 9 ימים אחרי פרסום המסקנות גולדה החליטה בעצמה ומרצונה להתפטר. מדוע התפטרה? משלוש סיבות. ראשית, כיוון שלמרות החלטת ועדת החקירה, היא האמינה בעקרון האחריות המיניסטריאלית, כפי שאמרה בפירוש בנאום ההתפטרות שלה. שנית, כיוון שבאופן אישי היא חשה אשמה קשה בכך שלא הלכה לפי נטיות ליבה, אלא על פי הערכות מערכת הביטחון. היא ראתה בכך כישלון אישי חרוץ שלה, היא אמרה זאת בפומבי, היא כתבה זאת בספרה "חיי". היא אמרה "לעולם לא אסלח לעצמי.". היא התייסרה, ייסורי גוף ונפש, ונשאה את תחושת האשמה הזאת על כתפיה עד יומה האחרון. שלישית, היא היתה קשובה לרחשי לב הציבור, והייתה ערה למחאות נגדה, שהיו כאין וכאפס לעומת המחאות היום. היא לא שיסתה ביריונים במפגינים. היא לא עמדה בראש מכונת רעל שהסיתה נגד המוחים. היא אמרה שהיא מכבדת אותם ובנאום ההתפטרות אמרה שהיא קשובה לקולות הציבור.
ט. גולדה התפטרה 6 חודשים ו-4 ימים אחרי פרוץ המלחמה, למרות הניצחון במלחמה, למרות ניצחונה בבחירות ומסקנות ועד החקירה הממלכתית. היום, 11 חודשים ושבוע אחרי אסון נורא לאין ערוך יותר ממחדל יום הכיפורים, האשם האישי והמיניסטריאלי למחדל, ממשיך להופיע זחוח ויהיר, להימלט כמו שפן קטן ומוג לב מאחריותו, לא לקחת שמץ של אחריות ורק להטיל אותה על שעירים לעזאזל ולתקוע סכין בגב צה"ל בעיצומה של מלחמה, לא הולך לבחירות אלא מנסה בכל מחיר למשוך את הקדנציה של ממשלת הפיגולים שלו, ולמען ההישרדות גם מאפשר לראש הכנופיה להחריב את משטרת ישראל ולהפוך אותה למיליציה פשיסטית פרטית שלו ומסרב בכל תוקף להקים ועדת חקירה ממלכתית, שתגיע לחקר האמת. עצם הניסיון להשוות בין מנהיגה דגולה כמו גולדה לאנטי מנהיג וראש הממשלה הכושל בתולדות המדינה – נתניהו, הוא עלבון לאינטיליגנציה.

[אהוד: אתה, שתמכת בהתלהבות ב"הפגנות המחאה", במקביל לשקמה ברסלר, מאין יש לך את החוצפה לכתוב דברי הבל כאלה על נתניהו?]

* כך עובדת תעשיית השקרים וההסתה – ב-7 באוקטובר, אלוף (מיל') ישראל זיו ישב, כמו כולנו, מול הטלוויזיה, משתאה והמום ומתוסכל ממראה עיניו. הרים טלפונים לברר מה קורה, מה ניתן לעזור. ב-16:30 הוא עלה על מדים, לקח את נשקו האישי, קפץ למכוניתו ונסע למסיבת הנובה. למגינת ליבו, הוא מצא שם מאות גופות, אך כבר לא היה למי לסייע. משם הוא המשיך לנחל עוז והשתתף בחילוץ תושבים ובטיהור הקיבוץ מהמחבלים שחדרו אליו.
כיוון שכפרשן מרבה זיו למתוח ביקורת על נתניהו ועל ממשלתו, תעשיית השקרים וההסתה החליטה לטפל בו. בכתבת טלוויזיה שבה הוא סיפר על קורותיו באותו יום, הוא אמר: "בארבע וחצי יצאתי ונסעתי לנובה..." הכוונה כמובן ל-16:30 אחה"צ. מכונת הרעל בודדה את המשפט הזה, הוסיפה כיתוב – 04:30 ומיד עולות ה"שאלות": איך ישראל זיו ידע כבר ב-4:30 לפנות בוקר על ההתקפה שהיתה רק שעתיים מאוחר יותר? ואם הוא ידע לנסוע לנובה, למה הוא לא דאג שיפזרו את המסיבה? ואיך המידע הגיע אליו ולא הגיע למי שצריך? נו, בקיצור, הוא בגד ושיתף פעולה עם חמאס. כי הוא חלק מההפיכה הצבאית נגד נתניהו, שעליו מברברת "הגיברת", הפיתום של נתניהו.
התעשיה הפיקה סרטון הסתה והפיצה אותו בהמונים בתעלות הביבים, תרתי משמע. והפאנל בערוץ התעמולה (14) ערך דיון "מלומד", משסה ומסית, המבוסס על עלילת הדם הזאת, בלי להטיל בה ספק.
כך עובדת תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית. כך הם רוקמים את עלילת הדם על צה"ל, בשעת לחמה.
אגב, דעותיו של זיו רחוקות משלי, פרשנותו שונה משלי וכשהוא מופיע בשידור אני מתווכח עם הטלוויזיה. אבל הוא פטריוט בדיוק כמוני ואני מצדיע לו על מעשיו ב-7 באוקטובר. עלילת הדם הזאת בזויה ונתעבת.

* כישלון מוחלט – ראש הכנופייה רץ לבחירות על הטיקט של הבטחת המשילות. המוני רפי שכל, שאין להם דבר וחצי דבר עם הכהניזם, נתנו לו מנדט כדי שיעשה סדר וילחם בפשיעה.
לא היו ימים טובים לפשע בישראל מהקדנציה של הפושע הזה כשר ל"ביטחון" לאומני. נסיקה דרמטית של כל תחומי הפשיעה – הרצח, האלימות, עבירות הרכוש, הטרור החקלאי, הפרוטקשן. זאת, אחרי הירידה בתקופת כהונתו של עומר בר-לב.
הטבח הפלילי ברמלה מגלם את כישלונו החרוץ של ראש הכנופייה. לא שכל כך אכפת לו שערבים מתים. הוא רץ למקום הפשע, ביודעו שתהיינה שם המצלמות, כדי לגלגל את האחריות לכשילונו המונומנטלי על השעירה האולטימטיבית לעזאזל – היועמ"שית.
לא היה בתולדות ממשלות ישראל שר כושל כמו ראש הכנופייה.
אחראי לכך האיש שמינה אותו במפגן קיצוני של חוסר אחריות ולא פיטר אותו עד היום.

* סרטן בגוף הדמוקרטיה – ראש הכנופייה, שהוא שר כושל באופן חסר תקדים בלחימה בפשיעה, הופך את משטרת ישראל למיליציה פשיסטית כהניסטית פרטית שלו. כשהוא שולח בן גבירים לפרוץ באלימות לבסיסי צה"ל בשעת מלחמה ולהכות חיילים הוא מונע מהמשטרה להתערב. ובמקביל, המיליציה שלו רודפת אזרחים שמסומנים כ"מתנגדי משטר", כמו אותן שלוש נשים שנעצרו ונאזקו בידיהן וברגליהן, כיוון שחילקו פלאיירים (!) עם קריאה לשחרור החטופים בבית כנסת.
ראש הכנופייה הוא הכהניסט המסוכן ביותר שהיה אי פעם. מסוכן לאין ערוך יותר ממוריו ורבותיו, אבי אבות הטומאה "הרב" כהנא שר"י, המחבל רוצח ההמונים גולדשטיין ורוצח רוה"מ יגאל עמיר. הוא, בדרך ה"טאקיה", שלמד מתמונת הראי שלו בארגוני האסלאם הרדיקלי, באדיבותם של האידיוטים השימושיים בבג"ץ שאיפשרו לו לרוץ וחוסר האחריות הפושע והמופקר של נתניהו, שהכניס אותו לממשלה, חדר כסרטן לליבת המשטר הדמוקרטי, כדי להחריב את הדמוקרטיה מבפנים ולהשתלט עליה.

* רוח המפקד – מפכ"ל המשטרה הודיע כי המשטרה תבדוק את הסיבות למעצר השווא של שלוש הנשים בהרצליה.
זו בדיקה ממש פשוטה. המשטרה עצרה שלוש נשים מבוגרות, נורמטיביות ושומרות חוק, ואזקה אותן בידיהן וברגליהן במשך שעות, כי זו רוח המפקד. והמפקד אינו מפכ"ל המשטרה, שהוא המפקד על פי החוק, אלא ראש הכנופייה שמינה את עצמו למפכ"ל-על, ושינמך את המפכ"ל לתפקיד של חניך תורן.
ורוח המפקד היא טרור אלים נגד מתנגדי המשטר, כפי שעשו עמיתיו הפשיסטים בעולם, כאשר השתלטו על מוקדי כוח.
אם יש למפכ"ל המשטרה עמוד שידרה ערכי, עליו להבין שמשימתו הלאומית העליונה היא להגן על המשטרה מפגיעתו הרעה של ראש הכנופייה, שהופך אותה למיליציה פשיסטית פרטית.

* ואם לא היו חטופים – אילן ברקוביץ' פירסם במוסף התרבות והספרות של "הארץ" כתבה על מפגש שירה של מעגל "משוררות מחאה" שנערך במאהל של "אקטיביסטים" לתמיכה במשפחות החטופים.
הנה, שיר לדוגמה, "צורך דחוף" מאת המשוררת מאיה ויינברג: "אֲנִי חוֹלֶמֶת עָלֵינוּ בַּלֵּילוֹת / אֵיךְ כָּל הָאִמָּהוֹת יוֹצְאוֹת / מֵהַבָּתִים / אֵינֶנּוּ מַכִּירוֹת אֲבָל / יֵשׁ לָנוּ צֹרֶךְ דָּחוּף / לְהַשְׁאִיר אֶת יְלָדֵינוּ חַיִּים / קֶבֶר הַשֵּׁיח' אוֹ קֶבֶר רָחֵל אִמֵּנוּ / הַנַּכְּבָּה הָאִנְתִּפַאדָה מַחֲנוֹת הַפְּלִיטִים / מָה טַעַם לָנוּ בִּילָדִים מֵתִים / מֵעוֹלָם לֹא קָם מַנְהִיג / חָשׁוּב יוֹתֵר מִיְּלָדֵינוּ / קָדוֹשׁ יוֹתֵר מֵחֲלוֹמָם / כָּל אַדְמַת הָאָרֶץ / תְּמוּרַת שְׂעָרָהּ מִשַּׂעֲרוֹת רֹאשָׁם // מַתְנוּ דַּיֵּנוּ / יָמוּתוּ-נָא מַנְהִיגֵנוּ תַּחְתֵּינוּ."
השיר הבזוי הזה אינו קשור כלל לחטופים. הוא היה נכתב באותה מידה גם בלי החטופים. הוא נגד המלחמה על קיומנו. ב-7 באוקטובר למדנו בדיוק על מה אנחנו נלחמים. במקום שצה"ל לא נמצא ולו לכמה שעות, אנחנו נשחטים בידי רוצחים ואנסים שחלומם האחד והיחיד הוא שלא נהיה כאן. כולנו. גם אותה משוררת אנטי ישראלית מטורפת, מאיה ויינברג, וחברותיה ה"אקטיביסטיות"-בגרוש.
כאילו לא למדנו בצורה הקשה ביותר שהמלחמה שלנו היא על עצם החיים, ולא על קבר שייח' זה או אחר אלא על בארי ושדרות, כפר עזה ואופקים, מקומות שאליהם הפלשתינאים הגיעו והצליחו לבצע את זממם, את מיני-חלומם על "בין הנהר לים," היא מדקלמת סיסמאות ילדותיות פציפיסטיות, וכמובן משרבבת את שקר ה"נכבה" ומחנות ה"פליטים".
ומה היא מציעה? את כל אדמת הארץ, כלומר "פרום ד'ה ריבר טו ד'ה סי" תמורת שערה משערת ראשם. כלומר, לא שווה להילחם ולו על סנטימטר אחד מארץ ישראל. ולכן, במקום להילחם, עלינו או להניח את הנשק ולאפשר להם לבצע את זממם, שבו נוכחנו לפני פחות משנה, או לקום ולהסתלק מהמונינו מארצנו, אל הארצות שבהן היה כל כך טוב ליהודים בימים הנפלאים שלפני ה"נכבה-שמקבה".
ומה עוד היא מציעה? "יָמוּתוּ-נָא מַנְהִיגֵנוּ תַּחְתֵּינוּ". וזו בפירוש הסתה והתרת דם.
המשוררים האנטי ציונים האלה תופסים טרמפ, בציניות מקפיאת דם, על סבל החטופים ומחבקים את משפחות החטופים חיבוק דב. טרמפ פופוליסטי כדי לקדם אג'נדה אנטי ישראלית.
אני זוכר את אילן ברקוביץ' יוצא חוצץ נגד חבריו המשוררים שסירבו לגנות את הטרור הפלשתינאי ואף מארגן ערבי שירה, שהמסר שלהם הוא נגד הטרור, ובעצם גם נגד ה"אקטיביסטים" שתומכים בטרור נגדנו. וכאן הוא ממש מתמוגג מהשירה (שאגב, גם כשירה, מהבחינה הספרותית, היא פחות מבינונית) האנטי ציונית הזאת.

[אהוד: מאיה ויינברג היא כנראה קוראת נאמנה של דבריך על נתניהו].

* להבטיח את ביטחון המזון – עשיתי השבוע קניות, ולתדהמתי – מחיר עגבניות הוא 31 ש"ח. לא ייאמן, 31 ש"ח לקילו! ומדובר במצרך יסוד.
איך זה יכול להיות? הרי החשיפה הפרועה ליבוא נועדה להילחם ביוקר המחיה.
הייצור החקלאי המקומי הוקרב למולך יוקר המחייה. אז מה קרה? היבוא הפרוע מטורקיה ומירדן שבר את השוק והוציא חקלאים רבים ממעגל ייצור העגבניות. היקף הייצור ירד באופן דרמטי. טורקיה ואח"כ ירדן מחרימות את ישראל. המחסור הביא לעליית המחירים הדרמטית.
החקלאים ואנשי המקצוע במשרד החקלאות התריעו, הזהירו, אך תחנוניהם נפלו על אוזניים ערלות. וזו התוצאה.
מדינה ריבונית חייבת להבטיח את ביטחון המזון. לא כל שכן – אומה במלחמה. ואנו אומה במלחמה מקום המדינה ועוד עשרות שנים קדימה.

* פטור?! אני?! – התקשרו אליי ממשרד הקישור והזכירו לי שבסוף השנה אני מקבל שוב פטור מהמילואים ושאלו אותי אם אני מבקש להמשיך להתנדב.
פטור?! אני?! הם עושים צחוק? הרי אני אפילו עוד לא בן 62.

* מיהו איש השנה תשפ"ד? – מאז 2006 אני מפרסם לקראת ראש השנה ב"שישי בגולן" וב"חדשות בן עזר" מאמר שבו אני בוחר באיש השנה (באמצע שנות התשעים כתבתי שני מאמרים כאלה ב"על הצפון", שבאחד בחרתי בפרס ובשני – בנתניהו). איש השנה הוא הדמות המרכזית של השנה; האיש המשפיע ביותר באותה שנה או המסמל את האירוע המרכזי או התופעה המרכזית של השנה.
תוכן המאמר אינו מתיימר להיות אובייקטיבי – זהו מאמר פובליציסטי שבו אני מנתח את השנה היוצאת מנקודת מבטי הסובייקטיבית. אולם בבחירת איש השנה, אני משתדל מאוד להיות אובייקטיבי ככל האפשר.
להלן רשימת אנשי השנה שבחרתי עד היום:
תשס"ו – נסראללה, תשס"ז – דניאל פרידמן, תשס"ח – אולמרט, תשס"ט – אובמה, תש"ע – ארדואן, תשע"א – דפני ליף, תשע"ב – בשאר אסד, תשע"ג – יאיר לפיד, תשע"ד – נתניהו, תשע"ה – נתניהו, תשע"ו – יעלון, תשע"ז – טראמפ, תשע"ח – טראמפ, תשע"ט – ליברמן, תש"פ – גנץ, תשפ"א – בנט, תשפ"ב – עידית סילמן, תשפ"ג – יריב לוין.
מיהו איש השנה תשפ"ד?

* ביד הלשון: בגויים לא יתחשב – מתוך ספרו של יוסי אחימאיר "מחצית השנה הראשונה": "דומה כי מעולם לא היתה נכונה כל כך האמרה: 'הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב.' אכן, בלית ברירה לא יתחשב בלחצי הגויים, בעיוותים המוסריים שלהם."
במקרה של יוסי אחימאיר אני משער שאין המדובר בשגיאה בעברית אלא במשחק מילים, אך זו הזדמנות לתקן טעות שגורה.
בפסוק זה (במדבר כ"ג, ט'), מתוך נאומו של בלעם, שבא לקלל ויצא מברך, אין מדובר בלא להתחשב בגויים, במובן של לא להתרגש מדבריהם, לא להתייחס אליהם, "לא חשוב מה יאמרו הגויים חשוב מה יעשו היהודים" וכו'.
לא יתחשב במקרה הזה הוא לא יימנה, לא יילקח בחשבון, לא ייחשב כעוד עם, עם ככל העמים, אלא הוא עם נפרד, כפי שחז"ל אמרו על אברהם העברי: "כל העולם מעבר אחד, והוא מעבר אחד."
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com

זה היום השלישי שהגשם אינו מפסיק לרדת. אפלולית בוקר ירדה על ירושלים והעננים הסתירו את פני החמה מירושלים. "השמש זורחת גם כשמעונן, הזמנים משתנים ואנו משתנים איתם," נזכרתי במשפטים שאימא חזרה ושיננה והמשכתי לרוץ במעלה רחוב יחזקאל. כלבי רחוב המשיכו לנבוח ולרדוף אחריי כמדי בוקר. אני רץ והם אחריי. לא הייתי לבד ברחוב. משאית לפינוי אשפה נסעה לאיטה ומיץ של עוני נשפך ממנה על הכביש והותיר סימני דרך וצחנת רקב. הבטתי לשמיים ולפתע השחר הפציע.
ברחוב צ'נסלור, לימים שטראוס, פגשתי את מורד הרחוב שהריץ אותי כמוכה תזזית. בדרכי חלפתי על פני 'ביקור חולים' ובית החולים הגרמני של האחיות הדיאקוניסיות,  שבו פעל בית-חולים 'הדסה' שנותק מהר הצופים. ירדתי במרוצה לרחוב יפו, סמטת לונץ, אספתי את העיתונים ואצתי רצתי בסמטאות, עליתי ביעף את גרמי המדרגות. ריח עז של צבעי דפוס טרי מילא את כלי הנשימה והוסיף נופך לחדשות הבוקר.
תיבות דואר עשויות עץ פערו פיהן בחדרי מדרגות כדי לקבל את עיתון הבוקר. כל עיתון שחולק הוריד מכובד המשא הכבד שנשאתי על כתפי. לגברת רוזן-כהן השלכתי את העיתון המגולגל לקומה השלישית. בצבא נחשבתי למשליך רימונים מיומן. איש לא ידע שהכשרתי את עצמי בהשלכת עיתון הבוקר למרפסות בקומות העליונות. עוד בטרם נגמלתי מכלבי הרחוב וכבר כלבי פודל של רחביה חיפשו את ליטרת הבשר של מחלק העיתונים. קראתי פעם כי הפודל שקט ורגוע בבית, אך אקטיבי ונמרץ בחוץ. הוא נחשב לכלב שמירה וציד שמאמנים אותו להביא עופות שנורו ונפלו למים. עכשיו הנער המפוחד מהשכונה הצפונית היה במטווח של אווזי בר. פודל רודף אחרי ילד מזיע ומפוחד עד מוות. עוד נשיכה. עוד צלקת שאינה מגלידה.
הבוקר עוד צעיר. הפודל התייאש ממני והלך לחפש מקלט מפני הגשם. עוד דקות אחדות יגיע הכלב לביתו ויקבל ליטוף של חיבה מאדוניו. חלף עוד יום של חלוקת עיתונים. הייתי חייב לסיים את חלוקת עיתוני הבוקר ולרוץ לבית הספר העממי, כפי שנקרא באותם ימים. התלמידים שהריחו את זיעתי והתרחקו ממני לא העלו על דעתם שאני מחלק עיתונים באשמורת האחרונה, כי אני הילד היתום מפרנס את עצמי ואימי שהתאלמנה לאחר שאבי שנפצע אנושות בהפגזה על ירושלים מת מפצעיו. הם גם לא ידעו שבתום הלימודים אני רץ כל עוד נפשי בי כדי לחלק את עיתוני הערב. הם גם לא ידעו שמדי ערב אני יושב על מדרגות ספריית בני ברית ובולע ספרים למורת רוחה של הספרנית האדומה.
הגשם הטורדני הפסיק לשעה קלה ושמש חורפית שלחה קרניים מבעד לעננים. אימא צודקת. השמש זורחת גם מאחורי העננים השחורים. הגעתי סוף סוף למסילת ישרים פינת בן-יהודה. נכנסתי לחדר המדרגות ולתדהמתי גיליתי ארנק תפוח שוכב מעדנות מעל תיבות הדואר העשויות עץ. הילד הסקרן שבי הציץ בארנק ונדהמתי לגלות תלושי מזון, 'נקודות' בלשון אותם ימים, מצרך יקר מפז. דרכונים ותעודות זיהוי. כסף לא היה בארנק. ה'ילד טוב ירושלים' שבי היה מוטרד: מה עושים עם אוצר יקר כל כך? על אף שהשעה היתה מאוחרת והייתי חייב להגיע הביתה, לשטוף פנים, להתפלל בקצרה, ללעוס חתיכת פיתה וכוס תה, לקחת את הילקוט ולרוץ לבית-הספר.
החלטתי שעליי לעבור קודם בתחנת משטרת מחנה יהודה, התחנה עם שני אריות האבן בחזית הבניין. היומנאי המנומנם הציץ בי ושאל: "מה העניין ילד?"
"אני מחלק עיתונים ומצאתי את הארנק הזה במסילת ישרים, פינת בן-יהודה."
השוטר פקח את עיניו לרווחה, הציץ באחת התעודות שבארנק וקבע: "אתה ילד טוב אתה. יפה שבאת להחזיר אבדה במשטרה. אם כבר אז כבר. אני מציע שתיקח את הארנק ותלך לביתו של בעל הארנק ברחוב שערי חסד. אני בטוח שהוא יקבל אותך בסבר פנים יפות וייתן לך מתנה יפה על מעשי החסד שעשית איתו."
מי אני שיטיל ספק בחוכמתו ובניסיונו של יומנאי בתחנת המשטרה? רצתי את כל הדרך ממחנה יהודה לשערי חסד, בתקווה שאני עושה מעשה חסד ואולי גם אזכה למתנה ראויה.
בלב פועם צלצלתי בפעמון. הדלת נפתחה עד לרוחב שרשרת הביטחון ומבעד לסדק ראיתי איש עב בשר וגבוה יותר מהרגיל עם זקן אדום, שהזכיר לי את הענק וגנו, הסיפור של אוסקר וילד שקראתי לא מזמן על גרם המדרגות שלי.
"מה אתה רוצה ילד? כבר נתנו צדקה." שמעתי את קולו העבה של 'הענק' שהעביר בי צמרמורת.
"מצאתי את הארנק שלך במסילת ישרים בפינת בן-יהודה. אני מחלק עיתונים." גמגמתי.
לפתע הדלת נפתחה לרווחה. הוא משך את הארנק ממני ביד אחת בחוזקה ובידו השנייה משך בציציות ראשי והכניס אותי למבואה של ביתו. הוא בחן בקפדנות את תוכנו של הארנק ולפתע פרץ בזעקות אימים: "גנב אחד, איפה כל השטרות שהיו כאן, איפה? אתה כייסת אותי אתמול בשוק מחנה יהודה. ארצח אותך בדם קר."
"אני נשבע באבא שלי שנהרג בהפגזות שלא גנבתי. אני לא גנב. שנה לא הייתי בשוק מחנה יהודה... בחיי אדונַי שאני לא גנבתי. אני מחלק עיתונים ומצאתי את הארנק במסילת ישרים ורק רציתי להחזיר לך. אני לא גנבתי. היומנאי במשטרת מחנה יהודה שלח אותי אליך," פרצתי בבכי מר.
"טוקמק, אני מקילומטר מריח גנבים. אַהֲבָּל, אִידִיוֹט, אַנְאַלְפָבֵּית, בּוּל עֵץ, גּוּשׁ טִמְטֹמֶת, דֶּבִּיל, טְרוֹנְצ'וֹ, מֹחַ שֶׁל צִפּוֹר, כְּסִיל, קָלָבָסָה." הוא המשיך לירות כינויי גנאי כמו מכונת ירייה גרמנית במלחמת העולם. לשמע צעקותיו התקבצו ובאו ילדיו ואשתו בפיג'מות פרחוניות.
"מה אתה רוצה מהילד המסכן הזה? מאיפה אתה יודע שהוא גנב? אולי באמת הוא מצא את הארנק והחזיר לך? למה החשדנות הזאת?" נזפה בו אשתו, "אם הוא היה הגנב, הוא היה בא אליך ומסגיר את עצמו?"
"יאללה ילד, תסתלק מכאן לפני שאשבור לך את כל העצמות. רואים עליך שאתה גנב, אל תיתן לעובדות לבלבל אותך." כף ידו הגדולה סטרה אחת על לחיי הימנית ושנייה על לחיי השמאלית. חשתי שבעוד רגע ראשי יתנתק מצווארי. פניי התלהטו. ברחתי הביתה כל עוד נפשי בי. בסערת נפש הנחתי את ראשי על ברכיה של אימא, פרצתי בבכי וגמגמתי: "אימא, הוא אמר שאני גנב... אני לא גנב... רק רציתי להחזיר את האבדה לבעליה."
"ילד שלי, אצלנו במשפחה אין גנבים. אף אחד לא ישב בבית סוהר. אנחנו אנשים צנועים והגונים. אני יודעת, ילד טוב שלי, שאתה ילד הגון וישר."
אימא פרצה בבכי, חיבקה אותי ואמרה: "נשמה שלי, הלוואי שאבא שלך שנהרג במלחמה יבוא חשבון עם הרשע הזה שחשד בכשרים. שאשתו תהיה אלמנה וילדיו יתומים. מי שמכה ילד על לא עוול בכפו אינו חש בכאבו של המוכה. תלמד מוסר השכל מהמקרה – אם הרשע הזה, שאיבד את כספו היה בודק ורואה שעשית מעשה חסד והחזרת את המסמכים ודאי היה מעריך את טוב ליבך. בספניולית אומרים: 'לעולם אל תיאנח כשדלת נטרקת בפניך; מאה אחרות ייפתחו לרווחה בפניך' ותזכור, קרידו, כשהחיים קשים, לך זקוף!" אימא הגישה לי קוביית סוכר כדי להמתיק את כאבי.
מצצתי את קוביית הסוכר, שטפתי את פניי ויצאתי לבית-ספר בתחושה שאימא אינה מבינה אותי ואני לא מבין את העולם.
בן-ציון יהושע

בָּאֲדָמָה הַשְּׂרוּפָה הַזּוֹ בַּצָּפוֹן
שֶׁל שְׂדוֹת מִזְרָע
מְחַלְחֵל פַּחַד.
בָּתִּים נִדָּחִים, שְׂרוּפִים
דּוֹמְמִים.
שִׁלְדֵי מָגוֹר.

אֵי שָׁם נִשְׁמַע בָּרוּחַ
פִּכְפּוּךְ מַיִם שֶׁנּוֹתַר.

מַבִּיט בְּאוֹר הַשְּׁקִיעָה
בְּמוֹרָא
מוּל שְׂרִידֵי עוֹפוֹת בַּר.
צָמֵא לַקָּמָה זוֹהֶרֶת
לִמְנוּחָה נְכוֹנָה.

נִבְלַע בִּמְעַבֶּה הָאֵפֶר
דָּרוּךְ לִקְרַאת אוֹר.

כמו אהוד ברק
גם אני רציתי להחליף אישה באמצע החיים
רק מה
לא יודע איך אהוד בתבשילים
אצלי
המיבחן הוא דגים ממולאים
הוצאתי מכרז חשאי על גפילטע פיש
לכל נקבה דבעי
באו אשכנזיות ובאו מרוקאיות
באו זקנות וגם צעירות
באו פולניות וגם תימניות
כּוּסיות וגם סירנות
גסות וגם עדינות
טוחנות עם העור ובלי
טוחנות עם עצמות ובלי
טוחנות פעמיים עם גזר
דופקות לַקַּרְפּ את הראש עם הַקְמֶסֶר
או קונות דג טחון
שמות יותר סוכר
שמות יותר פלפל
עוטפות הגפילטע בפרוסת עור
לא שוכחות את עיגולי הגזר
נישנשתי אותן באופן פרטי
לכל טוחנת הייתי לעזר
אכלתי מהר וגם באופן איטי
עם החלה החזרת הציר והגזר
בסוף החלטתי אני לא אהוד
אני נשאר עם הדגים של אישתי
שווה לךָ לשעבד לגפילטע פיש את כל החיים
אנשים שאלו אותי
לא הייתם מדברים כך אילו טעמתם
את הדגים הממולאים של האישה שאיתי
עניתי

הודפס לראשונה בגיליון 256 של המכתב העיתי מיום 28.6.07.

למה לא בסידנא עלי?
הפרוטסטנטיות עידית אלכסנדרוביץ', רמה ענב, ועוד אחת, נכנסו לבית כנסת בהרצליה שבו מתפלל גם ח"כ יוליאן יוריוביץ'-יולי-יואל אדלשטיין מסיעת הליכוד, ופיזרו שם כרוזים עם תמונות החטופים שמעליהם הקריאה "שלח את עמי!"
https://www.ynet.co.il/news/article/rj77tmfa0#autoplay
מעצר הנשים הוא בושה. אין כל עילה למעצר, ואסור כמובן לפגוע בתמונות החטופים כפי שעושים כל האנטישמים בעולם.
מצד שני הנשים הללו הוכיחו כי הדבר האחרון שעניין אותן זה החטופים. מה שעניין אותן זה רק הפרסום. אם החטופים היו באמת מעניינים אותן, הן היו פורצות למסגד אל-אקצא בירושלים, או למסגד חסן בק בתל אביב, או למסגד סידנא עלי בהרצליה, ומפזרות שם את תמונת החטופים בקריאה ובדרישה: "שלח את עמי!"
כמובן שהן לא עשו כן, לו עשו, הן היו מקבלות גינוי חריף מהתנועה הפרוטסטנטית שכן לדידה של התנועה הפרוטסטנטית, האויב אינו החמאס, אלא נתניהו.
הדבר הכי עצוב הוא שאותן פרוטסטנטיות חושבות באווילותן שהן תורמות להשבת החטופים בשעה שהן עושות את ההיפך הגמור. עצוב.

האם יאיר למפל לפיד הוא פיליסטיני בור או שקרן?
יאיר למפל-לפיד: "אין צורך בציר פילדלפי כי 90 אחוז מההברחות היו דרך מעבר רפיח:
https://x.com/naaman_c/status/1834819381949239650
יאיר למפל-לפיד, אתה חושב שכולם פיליסטינים (במובן של בורים חסרי השכלה) אתה כותב ש"רוב החימושים עברו במעבר רפיח." האם אינך יודע שמעבר רפיח נמצא בציר פילדלפי?... אז יש חשיבות לשליטה בציר פילדלפי או אין חשיבות? תן גילוי נאות – אתה פיליסטיני בור, או שקרן? הפסק לעשות צחוק מעצמך.
https://x.com/naaman_c/status/1834819381949239650
כשנדב קרסניץ'-ארגמן, ראש השב"כ לשעבר, אמר את השטות הזו, סברתי שהוא יודע שמעבר רפיח הוא בציר פילדלפי, אבל הוא משקר מסיבה פוליטית, אצל יאיר למפל-לפיד אני כלל לא בטח שהוא יודע את העובדה הזו.
ודוק: לגיטימי לומר שבשביל שחרור החטופים יש לוותר על ציר פילדלפי, אבל לא לשקר על חשיבותו. מעניין שיש עוד אנשים החושבים שלמפל-לפיד הוא מדינאי חכם.

המורה והמחנך עופר שור –
לסרב לשרת בצבא וללכת כצאן לטבח!
עם תחילת המאבק ברפורמה המשפטית, (ועוד לפני) החל העיתון "אל-ארצ'" – העיתון הערבי בעברית, בקמפיין למען סירוב לשרת בצבא. עופר שור הוא מורה ו"מחנך" בבית ספר בנשר המחנך את תלמידיו לסרב לשרת בצבא, וללכת כצאן לטבח.
אורנה ברנס, המתנאה להיות "עמיתת פוסט-דוקטורט באוניברסיטת קורנל, המלמדת שם על ישראל ועל לאומיות יהודית," משמשת לו שופר:
"לפני עידן ועידנים," כותבת הפוסט-דוקטורנטית ברנס, "בראשית שנות האלפיים, כשהייתי תלמידת תיכון בבית הספר ליאו בק בחיפה, אחד השיעורים האהובים עליי היה שיעור אזרחות. משום שהמורה שלנו, מרסלו, היה מאלה שחתמו על 'מכתב הטייסים', כלומר 'סרבן'. מתנגד 'לכיבוש'. רק עכשיו, כשקראתי על הניסיון האחרון לפטר עוד מורה בשל דעותיו הפוליטיות (עופר שור, שראש העיר נשר מבקש לפטרו על שום קריאתו לסרב לשרת בצבא), הבנתי שגם לי היה מורה ש'עודד לסרבנות.'
"התערערות היכולת של החברה הישראלית להכיל את המורה עופר שור ודומיו, [הקוראים ללכת כצאן לטבח! נ.כ.] מלמדת על התערערות החברה בכלל, ומלמדת על חולשתנו המוסרית כחברה. בעבור יותר ויותר ישראלים הולך וקרב היום שבו הם ייאלצו לומר: אי אפשר עוד להשתתף בדבר הזה. אי אפשר לשרת בצבא הנשלח למשימות על בסיס שיקולים פוליטיים אומללים או משיחיים, ולא על בסיס שיקולי ביטחון, תוך חתירה לשלום ולשמירה על החיים.
"האמת הכואבת היא, שבדבריו כאדם פוליטי, בסרטון שבו דיבר על סירובו לשרת כחייל בצה"ל, שור מספר לנו שאנחנו משתפים פעולה עם חזון משיחי, עם מנהיגים לא-לגיטימיים, עם אנשים המבקשים את רעתנו.
"צריך להגן על שור ועל מורים אמיצים אחרים אשר מעזים להביע דעות שאינן חלק מהממסד הדורסני של משטר נתניהו. הפשיזציה אינה מתחילה ולא נגמרת בשלטון הישראלי הנוכחי, המתנהג יותר ויותר בסגנון של משטרים רודניים לא-דמוקרטיים. למשתפי הפעולה הרבים בחברה יש תפקיד מפתח בהצלחתם של המושחתים שבשלטון.
"יש להגן על מורים ועל אנשים אמיצים כמו שור, ולא לשתף פעולה עם ניסיונות השלטון לעשות להם ולשכמותם דה-הומניזציה. היום זה עופר שור, מחר זה אני, מחרתיים אלה יהיו את או אתה."
(אורנה ברנס, "עופר שור מספר לנו את מה שאנחנו לא רוצים לשמוע. אסור להשתיק אותו", "אל-ארצ'", 12.9.24).
https://www.haaretz.co.il/opinions/2024-09-12/ty-article-opinion/.premium/00000191-e6fc-dbaa-a195-fffd0f920000
כמובן קל מאוד ל"פוסט-דוקטורנטית" אורנה ברנס המוגנת ע"י צבא ארה"ב (שאליו היא איננה מתכוונת להתגייס) – לשבת באמריקה בשקט בזכותו, ולהטיף לסרב לשרת בצבא בארץ. מצידה שאנחנו נלך כולנו כצאן לטבח. זה בוודאי יעזור לה גם בקריירה בקורנל. אם היא חלק מהחברה האמריקאית שתעסוק בבעיותיהּ.
בכל מקרה בתמיכתה בפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי ובמאבקו להשמדת מדינת היהודים ע"י קריאה לסרב לשרת בצבא מדינת היהודים (בנימוק שהמלחמה בחמאס, בג'יהאד, בחיזבאללה, בח'ותים, ובאיראן, היא משיחית ולא ביטחונית) – היא מגדירה את עצמה, כמו את המורה ו"המחנך" עופר שור, כפשיסטים. ההתנגדות בחברה הישראלית לפשיסטים מסוגם של ברנס ושור לא מלמדת על התערערות החברה הישראלית כדבריה, אלא דווקא על חוזקה.
כאן במדינת ישראל, "הפוסט-דוקטורנטית" ברנס, הפשיזם שלך לא יעבור! כאן, לא נלך יותר כצאן לטבח!

שיעורי "מורנו ורבנו" "הרב" עוזי אזולאי
לכל המעוניינים בשיעוריו של המתחזה לרב ולתימני עוזי אזולאי, (בעל עלילת הדם הגזענית והשקרית נגד היהודים האשכנזים חוטפי ילדי תימן ומכירתם) הנה חסידיו פתחו אתר עם שיעוריו.
https://harav-uzi.co.il/
בקשה מהעורך, אנא אל תשנה את שמו למשולם כי שמו אזולאי. אפילו חסידיו כבר קוראים לו בשמו המקורי והנכון. הנה עוד הוכחה על נחיצות המידע על השם המקורי.
 
לעמוד בניסיון
משה גרנות נתן סקירה ממצה של היצירה פאוסט מאת גתה (משה גרנות, "חדשות בן עזר", 1985)
לפני שנים רבות כתבתי פזמון מרובעים להסביר מדוע איוב עמד בניסיון השטן, ופאוסט לא עמד בניסיון מפיסטופלס, ומכר את נשמתו. ויקטור אמיל פרנקל מצטט את ניטשה בספרו "האדם מחפש משמעות": "מי שיש לו איזה למה שלמענו יחיה – יוכל לשאת כמעט כל איך," ניתן לעמוד בסבל, לא ניתן לעמוד בפני התענוג.

הַנִּסָּיוֹן
(בֵּין אִיּוֹב לְפָאוּסְט)
משֶׁה רַבֵּינוּ הַנָּבִיא
הָיָה עָנָיו מִכָּל אָדָם,
אֶת הַתּוֹרָה אָשֵׁר הֵבִיא
קִבֵּל אָז כָּל הָעַם.

משֶׁה רַבֵּינוּ הַנָּבִיא
חָשַׁק בְּעוֹד אִשָּׁה,
אֶל בֵּיְתוֹ כוּשִׁית הֵבִיא
חַמָּה וּרְגִישָׁה.

כְשׁמִרְיָם דִּבְּרָה סָרַה,
אָכֵן הָיְתָה מִרְשַׁעַת,
אֶת חוֹבוֹ הוּא לָהּ פָּרַע,
לָקְתָה הִיא בְּצָרַעַת.

דָוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל
אַדְמוֹנִי יָפֶה עֵיְנָיִם,
אוֹתוֹ בִירֵך בּכָל הָאֵל
כְּדֵי לִחְיוֹת בִּשְׁנַיִם.

עַל הַגַּג רָאָה קָצֶה שַׁד,
אֶת בַּת שֶׁבַע הוּא חָמַד,
מְאוּרִיָה אוֹתָה שָׁדַד,
בְּמִצְוָת הָאֵל בָּגַד.

לְבַת שֶׁבַע וְדָוִד
נוֹלַד אָז בֵּן, שְׁלֹמֹה.
וְאוֹתוֹ הָאֵל הוֹעִיד
לִתְפֹּס אֶת מְקוֹמוֹ.

הֶחָכָם מִכָּל אָדָם
דִּבֵּר בִּשְׂפַת חַיוֹת.
אַךְ גַּם לוֹ סַעַר הַדָּם
יָדַע כֵּיצַד לִחְיוֹת.

בְּמָלְכַת שֶׁבָּא לֹא הִסְתָפֵק
רָצָה רַק לְהַרְשִׁים,
לֹא יָכוֹל הָיָה לְהִתְאָפֵק,
בְּלִי אֶלֶף הַנָּשִׁים.

אִיּוֹב עָמַד בְּנִסָּיוֹן
לַמְרוֹת קִיטְרוּג שָׂטָן
פָאוּסְט נָפַל בָּפִיתָיוֹן
בִּגְלַל הֶבְדֵּל קָטָן

יֵשׁ לָדַעַת הָאֱמֶת
גַּם אִם לְלֹא תִּקְוָה
בַּסֶּבֶל קַל יוֹתֵר לָשֵׁאת
לֹא כֵן בָּאַהֲבָה.

לְכָל גֶּבֶר הַשְּׁאִיפָה
לְמַעַנָה יָסִיר כָּל עֹל
בִּשְׁבִיל גְרֶטְכֶן הַיָּפֶה.
יִתֵּן הוּא אֶת הַכֹּל.

מוּסָר הַשְׁכֵּל הוּא זֶה בָּרוּר
חַד וְגַם בּוֹטֶה,
כְּשֶׁיֵּשׁ פִּתּוּי גַּם עִם אִסּוּר,
כָּל אֶחָד חוֹטֵא.

אוכלי כלבים
אחד הנושאים שעמדו בוויכוח הטלוויזיוני בין טראמפ להאריס היה נושא ההגירה.
טראמפ נפל בפח ואמר: "מהגרים באוהיו אוכלים כלבים וחתולים!" – האריס הציבה לטראמפ פיתיון – והוא בלע אותו.
https://www.haaretz.co.il/news/world/america/us-election/2024-09-11/ty-article/.premium/00000191-dfd2-d597-add5-ffd70e3b0000
יריביו של טראמפ עשו מדבריו לעג וקלס. בטענה שהדברים אינם נכונים.
אכילת כלבים היא עניין תרבותי. בחברה האמריקאית זה נחשב לטאבו. לא בחברות אסייניות. אצלנו בתרבות היהודית כמובן כלבים וחתולים אסורים במאכל. בשרם אינו כשר.
אבל מוזר, דווקא אצלנו, בניגוד לארה"ב, אכילת כלב אינה גורעת מפופולאריות של איש ציבור. רון אובז'נסקי-חולדאי ראש עירית תל אביב התנאה כי הוא אוכל כלבים ונהנה מבשרם הטעים לדבריו:
https://www.israelhayom.co.il/article/528661
וזה כלל לא הזיק לו לקריירה. להיפך, אולי אפילו הועיל. חסידיו אוהבים אמנם כלבים, וחתולים, אבל אין דבר שהם יותר שונאים מדתיים, וחוקי כשרות.

חיל האוויר אַיֶּכָּה?
איפה היה חיל האוויר ב-7 באוקטובר?
מזמן לא ראיתי תחקיר כל כך מזעזע כמו התחקיר של אברהם עמית ב"כאן". איפה היה חיל האוויר בשביעי באוקטובר? חובה לראות!
https://www.kan.org.il/content/kan-news/defense/798853/
חיל האוויר היה בכוננות הכי נמוכה. 2 מסוקי קרב ברמת דוד שהגיעו לאחר זמן רב ולא מנעו את הפלישה, ו-2 מטוסי קרב שלא הגיעו לעוטף. מעל עזה היה כטב"ם תצפית אחד שאיש לא צפה בצילומיו.
בבור של חיל האוויר ישבו ללא סמארטפונים ווטסאפ וטלוויזיה, ולא ידעו כלל מה קורה.
מפקד חיל האוויר אלוף תומר בר-שיר בר, ידע על קיומה של מסיבת הנובה ברעים רק בשעה 16:20 – כעשר שעות אחרי תחילת המתקפה, גם הטייסים שהגיעו לעוטף גילו אותה זמן לא רב לפני כן.
מזעזע ומפחיד.

הסרבנות בחיל האוויר – "מזל שזה לא קרה בדצמבר"
אבי עמית: מראיין את אל"מ במיל' נוף ארז, לשעבר סגן מפקד בסיס תל נוף: "מעצבן אותך השאלה הזו איפה היה חיל האוויר בשבעה באוקטובר?"
אל"מ במיל נוף ארז, לשעבר סגן מפקד בסיס תל נוף: "חיל האוויר היה כשהגיעו הטייסים ויכלו להמריא המריאו."
אבי עמית: "אז מה אתה אומר – שלא היתה פגיעה בכשרות של חיל האויר?"
אל"מ במיל נוף ארז, לשעבר סגן מפקד בסיס תל נוף: "ב-7 באוקטובר לא היתה פגיעה בכשרות של חיל האוויר אפילו של כלום."
אבי עמית: "אתה יושב באולפן שלושה ימים לפני ה-7 באוקטובר ואתה אומר: כבר עכשיו יש פגיעה בכשירות של חיל האוויר. היום להחזיר טייס מבצעי לטיסה זה שלוש טיסות. ברגע שתפרוץ מלחמה יהיה קשה מאוד זאת אומרת אם זה יבוא בהפתעה יהיה קשה מאוד להחזיר אותם למבצעיות. אתה תבוא?
אל"מ במיל נוף ארז, לשעבר סגן מפקד בסיס תל נוף: אני לא. אני לא והמאתיים שיחד איתי בשלב זה אומרים "אנחנו לא נבוא."
אבי עמית: "באמת כפרצה המלחמה חיל האויר הגיע לאחר הרבה זמן איך לא היתה הפגיעה ב-7 באוקטובר?"
אל"מ במיל נוף ארז, לשעבר סגן מפקד בסיס תל נוף: "אני אומר את זה כי אני ראיתי בעיניים שלי שלא היתה פגיעה. אני יודע שהמסוקים המריאו אני יודע שבתאי שליטה לא היתה בעיה."
אבי עמית: "אז למה אתה יושב ברביעי באוקטובר ואומר שיש פגיעה בכשירות? רק כדי לאיים?"
אל"מ במיל נוף ארז, לשעבר סגן מפקד בסיס תל נוף: "לא, כי תחושתית היתה פגיעה. הסיבה שאמרתי זה היה בשביל לייצר הבנה. אם זה לא היה קורה בשביעי לאוקטובר אלא היה קורה בראשון לדצמבר אז בוודאות היתה פגיעה. כי באמת אז הטייסים לא היו יכולים לחזור מיידית לטיסה, אבל פיזית לשמחתנו הרבה ככה נגיד קרה פחות משלושה חודשים אחרי שהוקפאו ההתנדבויות של חלק מהאנשים. את מי יאשימו אם לא אותנו? אנחנו האוכלוסייה שהכי נוח כרגע להאשים."
https://x.com/habodkim/status/1833878685100671083?t=f6DoEj_QfzAWaw-b3eacew&s=03)
עמית סגל: "תמרון רטורי מפואר ברמה של טייס חמקן. האיש הסית למרד בצבא, ניסה לסחוט את המדינה, שכח שגם סינוואר מאזין ולקינוח עוד מיילל."
https://x.com/amit_segal/status/1833843979059687528?t=jEu1UL8yddKEp8xMCUwxYQ&s=03)
אל"מ במיל נוף ארז ,לשעבר סגן מפקד בסיס תל נוף: לשמחתנו הרבה זה לא קרה בדצמבר... אבוי לשמחה...
אל"מ (מיל') מאיר מוסט, לשעבר מפקד טייסת 69 (37 מ-40 טייסיה הצהירו על סרבנות): "הסרבנות היתה סחיטה, פרוטקשן, אם לא תעשו כך לא נשרת בצבא. ברגע שזו לא היתה תופעת בודדים והיא התפשטה לקבוצות רבות עד כדי אובדן שליטה זה היה מרד. הסרבנות לשרת החלה לפני הרפורמה המשפטית, מיד לאחר ההפסד בבחירות, וזה לא קרה מעצמו. הדבר הזה היה מתוכנן, ומונהג ע"י אהוד ברוג-ברק."
https://x.com/AmiLivnat/status/1834539764059431418?t=qaBDmxjCT0H76VrcheCYqw&s=03)
מחכים כעת לתחקיר חיל האוויר. השאלה האם הוא יעלים את נזקי הסרבנות?

סיעור המוחות של יחיא סינואר
לא צריך להגדיל ראש ולעשות סיעור מוחות. סינואר יודע ומבין עברית טוב מאוד. והנה הוא שומע שמאתיים טייסים לא יבואו למלחמה ויאפשרו פלישה לישראל. הוא שומע שהאייקון של התנועה הפרוטסטנטית שקמה שוורצמן-ברסלר-וינדמן מכריזה כי "בספטמבר נתניהו יישאר בלי צבא."
https://x.com/ShikmaBressler/status/1696203509316698308?t=jfysAAOOdNsYJKHxoqXclw&s=03)
והוא מחליט לתקוף בשביעי באוקטובר. והוא צדק. חיל האוויר לא מוכן למלחמה ולא עוצר את הפלישה מעזה, וגם לא הצבא.

[אהוד: כפי שכבר כתבתי לך יותר מפעם אחת, ההיסטוריונים בעתיד יודו לך על התיעוד המדוייק שלך החושף את תמונת המציאות האמיתית של ישראל, לא זו של נביאי השקר ומסיתי "הפגנות המחאה" המטורפות, שאותתו לסינוואר להתחיל בטבח ה-7 באוקטובר – אבל אולי עורמת ההיסטוריה היא שלולא עידודם של נביאי השקר האלה, שגרמו לעיתוי הטבח, ישראל לא היתה מאפשרת לנאשם בפלילים השנוא, שמשפטו השערורייתי עדיין נמשך – להנהיג מלחמה קשה ואכזרית כדי להשמיד את אויבי ישראל שמאיימים על קיומה, והוא לא היה נחרת לדורות בתולדותיה כמו צ'רצ'יל בתולדות בריטניה במלחמת העולם השנייה].

הפתרון לבעיית החטופים של "הנסיך הירוק"
למסעב בן חסן בן יוסף בן ח'ליל (בנו של השייח' חסן יוסף ח'ליל, ממנהיגי תנועת חמאס ביהודה ושומרון), שכונה בשב"כ "הנסיך הירוק" ובשם זה נקרא הספר שכתב, יש פתרון פשוט לבעיית החטופים בעזה.
חסן יוסף: "ישראל צריכה להוציא להורג את כל הנהגת חמאס שנמצאת בכלא הישראלי בלי שום יוצאים מן הכלל (כולל את אבא שלי) במידה וחמאס לא יסכים לשחרר את החטופים תוך זמן קצוב!"
https://x.com/yonibmen/status/1834406955726614904?t=pbo6a3FMbaeVbtDS_mgaBA&s=03)
עצת זהב. הבעייה היא שישראל אינה מסוגלת לעשות כן. החמאס מסוגל.

[אהוד: לחמאס לא איכפת שנוציא אותם להורג וגם שנפסיק את הסיוע ההומניטארי. זה יסייע מאוד לתעמולה שלו – לשכנע את "העולם" שישראל מבצעת ג'נוסייד, כמו הנאצים!]

קמלה דווי האריס המלחמה חייבת להסתיים בניצחון החמאס
במהלך העימות הנשיאותי התייחסה סגנית הנשיא קאמלה האריס לסוגיית הלחימה בעזה:
"בשבעה באוקטובר ארגון הטרור חמאס טבח בישראלים. אמרתי אז וגם עכשיו – לישראל יש את הזכות להגן על עצמה. אבל הדרך חשובה. פלשתינים חפים מפשע מתים, ילדים ואימהות. המלחמה חייבת להסתיים מיידית באמצעות הסכם הפסקת אש והחזרת החטופים. אנחנו עובדים ללא הפסקה על זה, וגם להביא לפתרון שתי המדינות – ביטחון לישראל ותושביה."
לדבריה היא תמיד תתמוך בזכותה של מדינת ישראל להגן על עצמה אך היא הדגישה: "הפלשתינים צריכים לקבל הגדרה עצמית."
טראמפ מצידו טען כי המלחמה לא היתה מתרחשת תחת נשיאותו, והאשים את האריס בשנאת ישראל: "אם הייתי נשיא זה לא היה קורה. רוסיה לא היתה פולשת לאוקראינה. היא שונאת את ישראל. היא אפילו לא הגיעה לנאום נתניהו בקונגרס, היא היתה במסיבת קולג'. אם היא תיבחר לנשיאות תוך שנתיים ישראל לא תהיה קיימת."
טראמפ התייחס לאיום מאיראן. "לאיראן יש 3 מיליארד דולר בגלל שהורידו להם את הסנקציות שאני השתי עליהם. לא היה להם כסף, בתקופה שלי, לטרור, הם היו עניים. עכשיו הם עשירים. תראו מה קורה עם החות'ים בתימן, במזרח התיכון – לעולם זה לא היה קורה בכהונה שלי".
https://www.israelhayom.co.il/news/world-news/usa/article/16421226
ודוק: קאמלה האריס קוראת: "המלחמה חייבת להסתיים מיידית בניצחון החמאס," כאשר על ישראל להציל את שלטון החמאס, ולשקמו ע"י יציאה מלאה מעזה, והקמת מדינה פלסטינית עצמאית בעזה וביו"ש בראשות החמאס.
ודוק: קאמלה האריס אינה קוראת לחיסול ארגון הטרור הג'יהאדיסטי החמאס אלא להצלתו. מעניין מהו האינטרס שלה בכך? איפה ההבטחה של ביידן – והיא לא לאפשר לאיראן השגת נשק גרעיני?
מצד שני טראמפ מגזים. ישראל תתקיים יותר מעוד שנתיים.

דו''ח בינלאומי: מורה תיכון מרוויח 30% פחות
מהממוצע ב-OECD
שכרם ההתחלתי של מורי התיכונים בישראל נמוך ב-30% מהשכר הממוצע המקובל במדינות המפותחות החברות ב-OECD, ופערי השכר בישראל בין מורים ותיקים למורים חדשים הוא מהגבוהים במדינות הארגון. כך עולה מדו"ח החינוך השנתי של הארגון המתייחס לשכר המורים ב-2023.
הדו"ח מגיע לאחר קיפאון של יותר משנתיים בשכר מורי התיכונים – שהסכם השכר עימם פקע לפני שנתיים וחצי. כתוצאה מכך, שכר המורים הוותיקים ביותר בתיכונים נמוך אף ממורי בתי הספר היסודיים וחטיבות הביניים בארץ – ולא רק בהשוואה למדינות OECD.
השכר ההתחלתי הנמוך של מורים חדשים בארץ לא פעם מניא מורים פוטנציאליים מלהיכנס למקצוע – ומוביל למחסור חמור במורים. "שכר המורים משפיע באופן ישיר על האטרקטיביות של מקצוע ההוראה, על ההחלטה להתקבל למסלולי הכשרת מורים, לעבוד כמורה – וגם על ההחלטה לפרוש מהתפקיד," נכתב בדו"ח.
למרות זאת, במו"מ להסכם שכר חדש שמתקיים בימים אלה בין הממשלה לארגון המורים הדגש אינו על שיפור השכר של המורים המתחילים, אף שמדובר בנושא בוער הרבה יותר מהיכולת לגייס מעט מורים חדשים בחוזים אישיים. לפי ההסכמות במו"מ, כל המורים יקבלו תוספת אחידה של 2,000 שקל – כך שהפערים בין המורים יישמרו, והשכר ההתחלתי ימשיך להיות נמוך משמעותית ביחס לשכר הוותיקים. כלומר, נראה כי שני הצדדים סיכמו שלא לטפל בבעיות המשמעותיות במערכת החינוך, אלא בהתעקשות האוצר על חוזים אישיים ל-6% מהמורים החדשים – נושא שכלל לא ישפיע על רוב המורים בארץ.
היעדר הסכם השכר מונע מהמורים לקבל תוספות שכר שכבר הובטחו להם, בעוד שכר המורים בחלק ממדינות OECD ממשיך לגדול. גם אם תוספת השכר תתקבל בבת אחת – המורים יתקשו לסגור את הפערים מול עמיתיהם בחו"ל.
מעיבוד The Marker לנתוני OECD, עולה כי השכר ההתחלתי הממוצע בתיכונים בישראל מסתכם ב-10,045 שקל בחודש (ברוטו), ובשנה הראשונה הוא נמוך אף יותר – כ-8,500 שקל. לעומת זאת, השכר ההתחלתי הממוצע במדינות OECD בתיכונים הוא כ-14,500 שקל. השכר חושב לפי כותבי הדו"ח במונחי שוויון כוח קנייה, כדי לבצע השוואה הוגנת בין המדינות, והומר לשקל לפי השער שבו השתמשו כותבי הדו"ח.
(ליאור דטל, "מורי תיכון חדשים בישראל מרוויחים בחודש 4,500 שקל פחות ממדינות OECD", "אל-ארצ'", 10.9.24)
https://www.themarker.com/news/education/2024-09-10/ty-article/.premium/00000191-dad7-d653-a993-dbdfe1c30000
קל לבקר את ראש ארגון המורים התיכוניים ז'אן מרכוס-רן ארז בן ה-79, אבל הוא עומד בראש מאבק צודק מאין כמוהו. הן מבחינת שכר המורים, כשממשלה איננה מכבדת את ההסכמים עליה היא חותמת, והן מבחינת ההתנגדות לחוזים מיוחדים. האם אתם מעלים בדמיונכם עבודת צוות של מורים שחלקם עובדים על פי חוזים מיוחדים, וחלקם לא? האם מורָה תיאלץ לשכב עם מנהל כדי לזכות בחוזה מיוחד?
הניסיון של הממשלה לחסל את ארגון המורים עלול להביא לחיסול החינוך הציבורי בישראל והפיכתו לחינוך פרטי לעשירים בלבד כפי שהיה בעבר.
המחדל הזה של ראש הממשלה בנימין מיליקובסקי-נתניהו, שר האוצר בצלאל יואל סמוטריץ', ושר החינוך יואב קיש, הוא מחדל לא פחות חמור ממחדל השביעי באוקטובר.

הצבא האמריקאי מתקפל הביתה
שר ההגנה האמריקני הורה להחזיר נושאת המטוסים USS רוזוולט ואת המשחתת USS Russell, שהובאו לאזור המזרח התיכון לפני כמה שבועות מחשש לתגובת איראן וחיזבאללה על התנקשויות בהנייה ושוכר.
https://x.com/kann_news/status/1834089318148964771
אנחנו נשארים בארץ.

לאה ענבל דור, כמו הפילוג הקשה בקיבוצים בשנות ה-50
המלחמה קורעת כעת משפחות גם מבפנים
לאה ענבל דור (מישהו יודע מה שמה המקורי?) מתנאה בעצמה כ"סופרת וכותבת מאמרי דעה", ואכן יש לה דעות. היא למשל מעריצה את מבטא הנאציזם האנטישמי הגרמני ריכרד וגנר ומבכה על כי "בעולם המערבי, הנאור, צוין יום הולדתו בהוקרה צופנת עונג – בארץ, בחברה המתפלשת בחזיונות דת ולאומנות, הוא לא יושמע, כי מוטל עליו עד היום חרם."
https://www.zman.co.il/495234/
מסכנה שכמותה. רחמים. חסר לה עונג מבטא הנאציזם האנטישמי הגרמני.
והנה עכשיו היא נאבקת למען פילוג הדומה לפילוג בקיבוץ המאוחד בשנות החמישים.
"משפחות חילוניות שיש להן ענף משפחתי ציוני-דתי," כותבת לאה ענבל-דור, "קורעות אותו מעליהן, בחמת זעם, בהשתאות ובחלחלה. הפילוג במשפחות חל בעקבות היחס מעורר הפלצות של הציונות הדתית לחטופים ולמלחמה.
"לא עוד. המאמץ לכונן משפחה רחבה ומגוונת, החולקת לצד מחלוקת עצומה גם רגש חברי עמוק ועבר משותף – היה ואיננו עוד. כל התפרים העדינים שתוחזקו כל השנים נפרמו באחת. הכול נפרם. אני טורקת בפניהם את הדלת ומחרימה אותם מתוך איבה עמוקה. אין עוד אפשרות למרחב משותף. מאז התפרצה המלחמה בעזה ועסקת השבויים עומדת על הפרק לשונם זרה לי, שטנית. המאמץ לכונן משפחה רחבה ומגוונת, החולקת לצד מחלוקת עצומה גם רגש חברי עמוק ועבר משותף — היה ואיננו עוד."
ומה דומה לפילוג עם "בני השטן" מהציונות הדתית לפי לאה ענבל-דור?
"בשנים 1949-1953 התחולל פילוג בקיבוץ המאוחד, והוא נחקק בתנועה הקיבוצית כחוויה טראומטית. הוא גרם לפילוג קיבוצים כגון עין חרוד, הקיבוץ הראשון, ולשבירת חברויות עמוקות שנבנו במשך עשרות שנים; זוגות התגרשו אז ומשפחות התפרקו ואף הוחלפו מהלומות.
"הפילוג בקיבוצים, שמקורו בפערים אידיאולוגיים, פתח פצע לשנים ארוכות. הוא מזכיר את השבר כעת, את נחלתן של משפחות מעורבות. אלא שספק אם השבר הנוכחי יתאחה ביום מן הימים. שכן לדעת החילונים קיום המדינה עומד כאן על הפרק. מדובר ביסודות עמוקים ביותר של החוויה האנושית, והרס מצב האמון ההדדי – העתיק יותר מכל הציוויליזציות – הופך את העולם האנושי לממלכת הטורפים."
)לאה ענבל דור, "כמו הפילוג הקשה בקיבוצים בשנות ה-50 המלחמה קורעת כעת משפחות גם מבפנים", "אל-ארצ'", 10.9.24)
https://www.haaretz.co.il/opinions/2024-09-10/ty-article-opinion/.premium/00000191-dc7a-d278-abfb-ff7bbae70000
הבנתם? לאה ענבל-דור רואה עצמה כ"בת אור" לעומת "השטנים" מהציונות הדתית שלהם היא מייחסת חוסר רגישות כלפי החטופים, וזאת בה בעת שהיא חסרת רגישות ואכזרית כלפי היהודים החילונים, או הדתיים שעלולים להירצח עקב מאבקה להצלת שלטון החמאס ושיקומו, ושחרור אלפי מחבלים רוצחים.
מעבר לכך החלוקה בין בעלי דעות שונות בדילמה הקשה הזו אינה בין דתיים לחילוניים דווקא, אז לאה ענבל דור, מציעה אם כן לפרק את כל המשפחות בישראל בגלל דעות?
אגב השם לאה בעברית הוא כבשה. באמת במקרה הזה השם מתאים לה.

התנועה הפרוטסטנטית – הגנה עצמית
בהיסטוריה היהודית המודרנית החלו ניצנים של הגנה עצמית ב"סופות בנגב" (1881) במהלכן מנעו יהודים, בברדיצ'ב, אודסה, ורשה ועוד, חדירה של פורעים לרחובות יהודיים. לאחר חוסר בהגנה עצמית יהודית במהלך פרעות קישינב (1903) הואצה ההתארגנות היהודית להגנה עצמית והתפשטה למיספר רב של ערים ועיירות.
והנה במדינת היהודים העצמאית קורא הפרוטסטנט רן תגר: "להפגנה הבאה אני ממליץ להצטייד בנשק אישי להגנה עצמית. משטרת ישראל מתעלמת במודע מהתראות על ביביסטים עלובי נפש שתוקפים מפגינים. על כן, אין לנו ברירה אלא להגן על עצמנו, תוך שימוש בסייג הגנה עצמית לפי סעיף 34י׳ לחוק העונשין. צר לי, אך משטרת בן גביר היא האחראית היחידה לציוץ הזה."
https://x.com/rtsan79/status/1833486130412491077
הבנתם? הפרוטסטנטים יזיינו את עצמם בנשק ויפעילו אותו נגד המשטרה. האם זה החלום של אהוד ברוג-ברק הקורא להמונים לתפוס את השלטון?

הרעיון הגאוני של הפרוטסטנטית אורה ויטנברג: "התלוננתי במשטרה"
מוטי אשכנזי החל את המחאה נגד הממשלה לאחר מלחמת יום כיפור. המחאה צברה תאוצה ואת תוצאותיה כולנו יודעים. לא כל אחד הוא מוטי אשכנזי, ולא כל אחד יכול להפגין כמוהו. באווירה של היום, איש לא היה נותן לו לשבת ימים ולילות ולהפגין. בימינו הוא כבר מזמן היה מוצא את עצמו עצור/נאשם/אסור.
"אני," כותבת הפרוטסטנטית אורה ויטנברג, "נקטתי השבוע דרך מחאה שונה. ניגשתי לתחנת המשטרה הקרובה למקום מגוריי להגיש תלונה נגד ראש הממשלה. התלוננתי על הפקרה והפרת אמונים. עקב עומס עצורים (מפגינים?) בתחנה, הומלץ לי להגיש תלונה מקוונת מהבית. זאת עשיתי, וקיבלתי הודעה שהתלונה התקבלה ויש לה מיספר וניתן לעקוב אחר הטיפול בה. אינני תמימה לחשוב שהתלונה שלי תשנה משהו אם וכאשר תטופל. אבל אם עוד אזרחים, מכל רחבי הארץ, יישבו מול המחשב שלהם והמערכת המשטרתית תוצף בתלונות אולי יש סיכוי להשפיע על מהלכי הממשלה הארורה הזו, ובעיקר על העומד בראשה. הפעולה דורשת דקות מיספר, ובאמת כל אחד יכול." (אורה ויטנברג, תל אביב).
https://www.haaretz.co.il/opinions/letters/2024-09-11/ty-article-opinion/.premium/00000191-e034-dca2-a1dd-f5bd03e80000
הפרוטסטנטית אורה ויטנברג מעלה באמת רעיון גאוני, אין צורך להפגין, ואין צורך בבחירות. לכו למשטרה להתלונן נגד השלטון על הפקרה והפרת אמונים, והמשטרה היא שתחליף עבורה ועבורכם את השלטון.
האם הפרוטסטנטית אורה ויטנברג אינה חוששת שאם תהיינה מיליוני תלונות במשטרה, המשטרה תהיה כל כך עסוקה עד כי לא תוכל יותר לטפל בכל מעשי הפשע, או בחלילה להילחם במחבלים שיבואו לאנוס, לרצוח אותה, ולשרוף את גופתה?

פרשת הסגרתו של יצחק ויטנברג מפקד ה-פ.פ.או. לידי הגרמנים
לגרמנים נודע על התארגנות המחתרת היהודית בגטו וילנה. קיטל, הגביטסקומסיאר (קצין מחוז) לענייני יהודים, הגיע למקום מושבו של היודנראט ודרש את הסגרתו של איציק ויטנברג שהיה מפקד המחתרת. ויטנברג היה פעיל המפלגה הקומוניסטית של ליטא. לאחר כיבוש וילנה על-ידי הגרמנים עמד בראש המחתרת הקומוניסטית היהודית ויזם את איחודה בינואר 1942 עם מחתרות נוספות, בעיקר ציוניות, למחתרת המאוחדת קראו: הארגון הפרטיזני המאוחד – פ.פ.או.
ויטנברג נבחר לעמוד בראש המחתרת וכבש לו מעמד סמכותי, בגלל ניסיונו המחתרתי ואישיותו שידעה לגשר בין פערים.
ב 15.7.1943 – הזמין יעקב גנס, מפקד המשטרה היהודית ויושב ראש היודנראט בגטו וילנה את מטה הפ.פ.או. לפגישה בביתו, במטרה למסור להם דו"ח על מצבו של הגטו. לפגישה זומנו יצחק ויטנברג, חיינה בורובסקה, אבא קובנר וחבויניק. מעת לעת נדחתה הפגישה ולבסוף התקיימה בחצות הלילה.
בעת קיום הפגישה, דסלר, ראש המשטרה היהודית אירגן כוח כדי לעצור את ויטנברג. הוא הגיע למקום הישיבה עם שוטריו בצירוף 2 ליטאים ממשטרת הביטחון ועצרו את ויטנברג.
חברי הפ.פ.או. שידעו מבעוד מועד את מזימתו של דסלר, ארבו להם כדי לשחרר את ויטנברג בעת מעצרו. לאחר מאבק קצר הצליחו לשחררו. ויטנברג עבר מיד למקום מסתור.
בינתיים, ויטנברג נתן הוראה לגייס את כל חברי המחתרת ובשלב ראשון שלח לוחמים לביתו של גנס על מנת להחזיר בשלום את חבריו לבתיהם.
אחד הלוחמים ששמו יוסף, כאשר הוא חמוש באקדח וחבריו עם גרזנים בידיהם, רצו לעבר ביתו של גנס. ואמר: אם אסרו מפקדתנו – נחדור למעונו של גנס ונעמידו למשפט!"
מיד לאחר האירוע אוסף גנס את הבריגאדירים ואומר להם: "הגרמנים דורשים רק אדם אחד בלבד, את ויטנברג! אם יקבלוהו – יחזור הכול כפי שהיה. אם לאו – ישמידו את כולכם ואת הגטו שלנו! בעטיו של אדם אחד יגוועו ילדיכם ונשיכם! בגלל קומץ מטורפים, שגורל הגטו אינו נוגע להם כלל – נאבד כולנו. עזרו לנו להסגיר את ויטנברג, הצילו את ילדיכם ונשיכם!"
בחוצות הגטו נשמעה הקריאה ע"י היהודים "תפשו את ויטנברג!" המוני יהודים מתאספים סביב המשרד של היודנראט כדי להיכנס למשרד ולתפוס אותו ולהסגירו לגרמנים.
ה-פ.פ.או. נערך כדי למנוע הסתערות זו. הם ניסו להרגיע את ההמון כדי למנוע מלחמת אחים. לוחמים היסו לשכנע את ההמון להירגע, דודז'יק ווידוצ'אנסקי פנה להמון ואמר להם:
"אל תתנו בהם אמון! הם מוליכים אתכם שולל! ויטנברג אינו אלא אמתלה... אומרים הם לחסל אותנו משום שמפחדים מפנינו ומפני התנגדותנו ביום פורענות! אל תאמינו בכך שעם הסגרתו של ויטנברג הגטו יהיה שליו. ויטנברג אמור להגן על חייכם וכבודכם. הם, בהסגירם את ויטנברג, מצילים את עורם בלבד ולא אכפת להם שהגטו עומד על סף הכיליון. התשובה היא אחת: התגוננות מזוינת בפני האוייב!"
חברתו סוניה גם היא מדברת ואומרת: "על מי אתם אומרים לאסור מלחמה? האם עלינו? וכי אתם מבינים משמעות מלחמה זו?"
בינתיים קיטל טילפן מיספר פעמים ליודנראט ודרש את הסגרתו של ויטנברג לגסטאפו כאשר הוא חי.
דסלר מפרסם ידיעה זו בגטו ומודיע, שהגרמנים הודיעו לו שאם לא יוסגר ויטנברג – ייכנסו הגרמנים לגטו.
ה-פ.פ.או. נסער מאוד. הם חשים שיהודי הגטו שונאים אותם, רואים בהם אויבים. כל עיני הגטו מופנות למחתרת. הם מצפים שיקבלו החלטה לטובת הציבור היהודי ויסגירו את ויטנברג.
המחתרת עמדה מפני דילמה נוראית. דסלר מודיע, שאם עד 6 בערב לא יוסגר ויטנברג הגרמנים יכנסו לגטו.
מפקדת ה-פ.פ.או מחליטה להיפגש עם ויטנברג במקום מחבואו ולהחליט יחד עימו, מה לעשות?
הוא מודיע לחבריו: "אני אמות בידי עצמי, הגטו ישקוט, הגרמנים יקבלו את ויטנברג – אך מת. למסור את עצמי לידי הגסטאפו? להקל על ניצחונו של הבוגד דסלר? לא, לעולם, לא!"
הגרמנים דורשים את ויטנברג חי. לבסוף, החליט ויטנברג למסור את עצמו חי לגרמנים. הוא ממנה את אבא קובנר כמפקד ה-פ.פ.או. במקומו.
בגטו נודע שויטנברג החליט להסגיר עצמו. הוא הולך למות מרצונו. לפתע דעת הקהל השתנתה וראתה בויטנברג גיבור המקריב את נפשו. ב-16 ביולי בשעות הערב הוא הסגיר את עצמו לידי אנשי משטרת הביטחון ונלקח מיד לתחנת המשטרה. למחרת בבוקר נמצא מת בתאו.
כיצד מת? קיימות שתי גרסאות: האחת, שנרצח ע"י הגרמנים בהיותו בכלא, והשנייה, שגנס ודסלר ציידו אותו ברעל ציאנקאלי ובאמצעות הרעל שנמסר לו הוא התאבד. מדוע? ויטנברג חשש שהגרמנים יענו אותו קשות ותוך כדי עינויים לא יעמוד בחקירה וימסור שמותיהם של חבריו במחתרת.
למרות מעצרו, ויטנברג לא מסר שום מידע לגרמנים גם לפני התאבדותו. הוכח שאיש מהמחתרת לא נעצר לאחר התאבדותו.
בעדותו, במשפט אייכמן, סיפר אבא קובנר על השתלשלות פרשת ויטנברג. להלן עדותו:
"המפקד הראשון של הארגון הלוחם שלנו היה אדם מופלא בשם יצחק'ל, איציק ויטנברג. המטה היה מורכב מאיציק ויטנברג – הכינוי שלו 'ליאון', יוסף גלזמן – הכינוי שלו 'אברהם', אברשה חבויניק, ניסן רזניק ואנכי. התחלקנו בתפקידים. ויטנברג נבחר על ידינו להיות המפקד, ואנחנו בתפקידים שונים במטה. ביקשנו מה שמבקשת כל מחתרת – למצוא עזרה. לא היתה לנו כמעט עזרה כזאת. אנחנו, בקשרינו אנו, בעידוד שלנו, הקימונו את המחתרת הלא-יהודית. בראשה עמד אחד ויטס, אדם פעיל במפלגה הקומוניסטית מלפני המלחמה.
"ב-8 ביולי 1943 נתפס ויטס על ידי הגסטאפו. הוא איבד את עצמו לדעת בתא העינויים.
"ב-15 ביולי הגיעה אלינו שמועה לא בדוקה, שהמקשר בינו לבין מורדי הגטו, ובעיקר לבין ויטנברג – כי רק אותו הכירו בעיר אישית, אחד קוזלובסקי, שגם הוא נתפס. בליל 15 ביולי קרא גנס מפקד המשטרה היהודי בגטו, שלח את נציגו וביקש לבוא אליו להתייעצות. ביקש לבוא באופן דחוף, את איציק ויטנברג, אברשה חבויניק, חיינה בורובסקה ואני.
"הודיעו לנו, שהפגישה צריכה להיות בשעה מסוימת, אחרי כן דחו ואמרו שהפגישה צריכה להיות בשעה עשר בערב. הגענו למשרדו של מפקד המשטרה. הוא שוחח בתחילה על העבודה. הרגשנו שמשהו עומד להתרחש.
"מתוך תחושה פנימית של חברינו הלוחמים הועמדו משמרות סביב הבניין וברחובות.
"אחרי כמה דקות של שיחה שלא פירשה דבר, נפתחה דלת צדדית מהמשרד של גנס והופיעו בדלת אנשי ס"ס עם תת-מקלעים דרוכים נגדנו. ציוו עלינו לקום ושאלו: 'מי פה ויטנברג?' איש לא ענה. אז גנס הצביע על ויטנברג ואמר: "זהו ויטנברג." הם כבלו אותו בשרשרות, הוציאו אותו בתת-מקלעים.
"מוכי תדהמה אמרנו לגנס: 'בוגד שפל, עוד נתראה!' אז אמר לנו: 'אינני אשם. איש שלכם נתפס על ידי הגסטאפו. מסר את שמו של ויטנברג. ואני חייב למסור אותו. אחרת ישלמו אחרים בחייהם עבורו'.
יצאנו. והוא הובל על ידי הגסטאפו אל שער הגטו. זה לא היה רחוק, מרחק פחות מכמה מאות מטרים. התצפיות שהעמידו לוחמינו בדרך, ראו מה קרה. הזעיקו מיד לוחמים, הם התנפלו על אנשי הגסטאפו, היו יריות, והם נמלטו על נפשם מעבר לגטו.
"ויטנברג נשאר בידינו. קשה היה לשחרר אותו מאזיקיו. שחררנו אותו, אך מיד נגול דבר שאיש לא יכול היה לשער, הגרמנים לא נכנסו לגטו, אבל הודיעו לגנס, שאם עד שלוש לפנות בוקר לא יובא ויטנברג לידיהם, הם משמידים את הגטו.
"גנס כינס מיד את הגטו, הזעיק את הבריגאדירים, את המשטרה, ואחרי כן ערך אסיפה המונית. הסביר ליהודים שבגלל אחד, ויטנברג עלול הגטו להישמד.
"הגטו נסער. תחילה לא האמינו. עברה שעה שלוש, וארכה ניתנה עד שעה שש.
"מה שהתחולל בגטו, כל תיאור לא ימצה אותו. נכתבו על כך הרבה ספרים, או יותר נכון גם ספרים ממש וגם הרבה בתוך ספרים. מן היחידים, שיכול היה להגיד על זה משהו אוטנטי ביותר – הוא לא כתב את זאת.
"ויטנברג היה בידינו. שחררנו אותו. כאשר ראינו מה מתחולל, מיד הדפסנו כרוז אל היהודים. אני חיברתי אותו ואני יודע שכתבתי לא אמת – זאת אומרת, ידעתי.
"לא היה שום סימן שצריכה להיות אקציה בגטו. היתה תקופה של סטביליזציה בגטו. כתבתי שהחליטו להשמיד את הגטו, שזאת היא תואנה. 'יהודים, צאו לרחובות, אנו נלחם, נתגונן...' הבאתי את הכרוז לפני ויטנברג. הוא ציווה לגייס את הארגון. גייסנו את הארגון. ואז יצאו לרחוב – היהודים. לא היו בגטו גרמנים. גנס גייס את כל מי שיכול היה לגייס – אינטליגנציה, אנשים פשוטים, שוטרים, שקיבלו נשק נגדנו. הלכו אלינו משלחות של אנשי ציבור, ביקשו רחמים, אמרו שאי אפשר לסכן את הגטו בגלל אדם אחד, ביקשו משא-ומתן, דחינו כל משא ומתן. ואז באה הסתערות-זעם של מי שעתידים היו להיות הנרצחים נגדנו. מי שרצו להיות הלוחמים – בגרזן, במקלות, באבנים, גם בנשק – בנשק שקיבלו מהגרמנים נגדנו. עמדנו מול אחים. הסברנו להם. נתנו פקודה ללוחמים לא להשתמש בנשק, אפילו לא בנשק קר. אנשינו תלשו את שערותיהם, זבו דם ברחובות כשהסבירו, כשרצו לקרוע את האשלייה מהם, אם כי התברר לימים שקוזלובסקי מסר את שמו של ויטנברג. לא יכולנו לקבל שיכול ארגון להסגיר את מפקדו.
"התחיל משא-ומתן. אמרנו שיויטנברג ברח מהגטו. יושבת כאן באולם אישה צעירה אשר היא העבירה אותו מסמטה לסמטה בגטו. לא רצינו גם אנחנו, חבריו במפקדה, לדעת איפה הוא. עמדנו לפני הברירה: לפתוח באש נגד הקורבנות העתידים. כל מה שבנינו במשך שנים, כל מה שהתכוננו אליו, הולך ומתמוטט משום שקרה כך ומשום שאפשר להביא לידי טירוף-דעת כזה את הקורבנות למען עוד שעה של חיים. כמה זה אנושי. אבל כמה זה נורא.
"לפנות בוקר הגענו אל מחבואו של ויטנברג. אנחנו, אנשי המפקדה, חבריו. היינו אילמים. הוא הביט בנו. עוד נעשה ניסיון ומישהו הודיע לגנס שמישהו אחר ימסור את עצמו בתור ויטנברג. מישהו התנדב. גנס דחה זאת, אמר שזה לא יעמוד במבחן של קוזלובסקי, אבל הוא מבטיח שאם הוא יעמוד בכך הוא יעשה הכול לשחרר אותו מהגסטאפו.
"אבל כשצר עלינו כל הגטו סביב המפקדה עלינו לעליית-הגג. האקדח היה מונח על השולחן. רגע הוא רצה לאבד עצמו לדעת. הוא לא איבד עצמו לדעת, הוא שאל אותנו: "אתם רוצים שאמסור את עצמי?" לא השיבונו. אז אמרתי לו אני:
"'ראה, ברחוב עומדים יהודים, בהם נצטרך להילחם כדי להגיע אל האוייב. אולי ההם יעמדו ויצחקו. זהו המצב. תן פקודה ונילחם. אתה מוכן לזה?'
" לא, הוא לא היה מוכן לזה. היה אדם גדול. מסר לי את האקדח, מינה אותי למפקד. יצא לרחוב. כולנו עמדנו בחגורותינו, באקדחים האומללים, הלוחמים בצד, ההמונים סביבנו. ברחוב המרוקן הוא הלך לשער הגטו להתמסר לידי הגסטאפו."
היועץ המשפטי: יותר לא ראית אותו?
ת. "כן. ניסינו להגניב לו ציאנקלי. לא הספקנו. משהו מוזר קרה בינתיים. הוא עונה. הוא מת. ההיסטוריונים ישפטו אותנו לגנאי או לזכות. אם רשאי אני את דעתי אני להגיד, היום עוד יותר מאשר אז, אני סבור, שאז מותו של ויטנברג, היה על דעת המפקדה ועל דעתי מסרנו אותו לגסטאפו, היה אחד משיאי המרד הגדולים ביותר, אחד ממעשי הגבורה הגדולים ביותר של מחתרת יהודית לוחמת בגטו, כי שום לחימה אינה שווה לה. כי בינינו ובין האוייב יהיה עוד משהו."
בראיון שנתן אבא קובנר ארבעים שנה אחרי, אמר:
"ממבט רטרוספקטיבי, כצעיר במדי פרטיזן ועם נשק ביד, חשבתי כי היינו צריכים להתגרות בגורל ולהבריח את ויטנברג מחוץ לגטו – יהיה אשר יהיה. אך אם תשאל את אבא קובנר המבוגר, במדינת ישראל ב-1984, מה הוא חושב עתה בעניין זה – אינני מתבייש להגיד: היה זה אחד משיאי הגבורה של המחתרת היהודית, שכך נהגה ולא התגרתה בסיטואציה של מלחמת דמים בין יהודים ליהודים בתוך הגטו.
"נשאלת השאלה: האם המחתרת היהודית פ.פ.או. עמדה באתגרים שהציבה לעצמה?
"עם תחילת הקמתה, ביצעה המחתרת מיספר פעולות כנגד הגרמנים. אבל האתגר העיקרי לא בוצע, והוא מרד היהודים בגטו. לדברי חברי המחתרת המרד לא בוצע, מכיוון שהציבור היהודי לא נענה לקריאתם למרוד כנגד הגרמנים.
"אנשי המחתרת הגיעו גם למסקנה שהמרד בתוך הגטו יגרום לתבוסתם בגלל הכוח הגרמני הגדול הנמצא באזור וילנה ואין סיכוי להצלתם של יהודי הגטו.
"הסיכוי היחידי להישרדותם היה לצאת ליערות ולהצטרף לפרטיזנים. החבירה עם הפרטיזנים איפשרה להם להילחם בגרמנים."
(גדעון רפאל בן-מיכאל, "פרשת הסגרתו של יצחק ויטנברג מפקד ה-פ.פ.או. לידי הגרמנים.")
https://www.jwmww2.org/פרשת_הסגרתו_של_יצחק_ויטנברג_מפקד_הפפאו_לידי_הגרמנים
לסיפור האיום הזה על הדילמה המוסרית הקשה שעמדה לפני יהודי גטו וילנה, עם כל שונותו מתקופתנו בה אנו חיים במדינה יהודית ריבונית, יש בכל זאת דמיון מסוים לדילמה המוסרית הגדולה והקשה העומדת בפנינו.
האם להציל עשרות יהודים ממוות בשבי החמאס, ע"י הצלת שלטון החמאס, ושיקומו, ושחרור אלפי מחבלים רוצחים, בידיעה ברורה על סמך העבר שזה יביא למותם של אלפים? או להקריבם (תוך ניסיון להצילם בדרכים אחרות) ולהציל בכך אלפי יהודים.
מה לעשות?
נעמן כהן