"הַכֹּל בְּסֵדֶר, אֵין בְּעָיוֹת"
אֲנִי שׁוֹמַעַת הֵד צַעֲדֵי זְמַנִּים
נְמוֹגִים לְתוֹךְ הָאֵין סוֹף
"הַכֹּל בְּסֵדֶר"
אֵין פֶּרֶץ אֵין צְוָחָה
הַזְּרִימָה כַּדָּת,
אַלְפֵי אֲנָשִׁים מֵתִים
בְּרֶגַע זֶה –
אִישׁ אֵינוֹ זָע.
אַלְפֵי תִּינוֹקוֹת
נוֹלָדִים
וְהַמַּיִם רְגוּעִים בָּאֲגַמִּים
זַלְזַלִּים אֲרֻכִּים
שֶׁל עֲרָבוֹת.
טוֹבְלִים בִּנְהָרוֹת
כְּחֻלִּים –
וְהַזְּמַן נִגָּר
בֵּין אֶצְבָּעוֹת פְּצוּעוֹת
וְטַנְקִים לוֹהֲטִים בַּמִּדְבָּר
וְהַזְּמַן זוֹכֵר בַּדִּמְדּוּמִים
וְהוֹלֵךְ וְכָבֶה
בְּמֹחוֹת זְקֵנִים
חֲלוּשִׁים
וְהַזְּמַן רוֹקֵד
בַּשַּׁעַר – מִתְנַפְנֵף
נִדְלָק כַּבָּרָק
וְכָבֶה.

1971

נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.

לְאַחַר מִסְתּוֹרֵי בּוֹרוֹת חָצָץ, נַרְקִיסִים, מִקְבְּצֵי בְּצָלִים
וּסְכָרִים בְּנַחֲלֵי אַכְזָב, אָסַפְנוּ שְׁאֵרִיּוֹת
שֶׁל כֹּחַ עַל שֻׁלְחֲנוֹת הָאֲכִילָה. 
בִּשְׁבִיל תָּלוּי מֵעַל קִרְקָס עָלוּם יָרַדְנוּ מִמַּפָּל לְמַפָּל,
מְהַלְּכִים עַל פְּנֵי תְּהוֹם, נוֹגְעִים בְּמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית. 


נחל דרוך. ויקיפדיה.

לַעֲצֹר-לְהַחְרִישׁ, לְהִתְפַּעֵל, לִשְׁתּוֹת קָפֶה בֹּץ,
לְהַקְשִׁיב לַמַּרְאוֹת.
בְּמַעֲבֵה הַסֶּלַע הַכָּבֵד, אַחֲרֵי הַצָּהֳרַיִם, הוּאֲרוּ הַשָּׁמַיִם
מִבַּעַד לַסְּדָקִים,
רוּחוֹת בְּלִיָּה נִשְׁבְּרוּ, חָשְׂפוּ יְפֵה נוֹף בַּמִּדְבָּר.
רָשַׁמְתִּי בַּחוֹל – כָּאן מֻתָּרִים סִיבוּבֵי פַּרְסָה לָעַד.
 
בָּאָה אֵימַת מָוֶת עָלָי כַּאֲשֶׁר צָנַח הַטַל
וְאִישׁ נֶחְטַף וְאִישׁ נָפַל –
״כִּי הַחַיִּים יוֹדְעִים שֶׁיָּמֻתוּ."*
רַק הָאָדָם נֶאֶדַם כַּתּוֹלָע –
כְּצֵל עוֹבֵר.
 
פרסת נחל דרוֹך – תופעה גיאולוגית מרשימה בנחל דרוך. לפני 200.000 שנה פגע נחל דרוך הקדום בדופן אחת השכבות הקשות ויצר פרצה ראשונית. בהמשך התמוטטו גושי סלעים קשים שהיו תלויים מעל  הנחל. מתחתם הוסרו שכבות רכות ויצרו מתחם אליפטי שקוע, מרשים ונדיר בנוף. הנחל (בנגב הצפוני) מתפתל באיזור הנמוך במקביל לשכבות, לקראת צאתו אל בקעת צין.

* קהלת ט'  ה'.
 
 

״קוֹלָהּ כְּצַוַּאר בַּרְבּוּר בַּעֲבוֹדוֹת זְכוּכִית אַךְ לָגַעַת בֶּאֱמֶת״
 כְּיֶלֶד
כְּיֶלֶד הַחוֹצֶה אֶת הַשְּׁלוּלִיּוֹת
קוֹפֵץ מֵאֶבֶן לְאֶבֶן וּמִשְתַּהֶה –
מִתְפַּעֵל בּוֹרֵא אֶת הַפֶּלֶא, וּמִתְפַּלֵּא
מְהַדֵּק חֶבֶל-סַכָּנָה בְּחֵבֶלּ
וּמְרַקֵּד: גַּם אַתָּה מֵעַל לְסַכָּנָה
אַחֶרֶת לִרְגָעִים. לֹא חֲמוּרָה
יוֹתֵר. אַתָּה שׁוֹהֶה וּמַמְשִׁיךְ
מֵעֵבֶר לְחַיֶּיךָ אֶל שְׁלוּלִית אַחֶרֶת.
אֲנִי נוֹסֵעַ בֵּינוֹת
אֲני נוֹסֵעַ בֵּינוֹת עֲצֵי
אַשּׁוּחַ שֶׁנָּטַע דּוֹדִי
בְּבֻסְתְּנֵי הַסַּהַר
אֲנִי אֶל סִפּוּרָיו נוֹסֵעַ
בַּלַּיְלָה הַכֹּל צְלִיל אֲשֶׁר הִצְלִיל
צִלְצֵל בְּאָזְנַי מִן הַתִּקְרָה
כּוֹפֵף רֹאשׁוֹ וּשְׂפָתָיו לוֹחֲשׁוֹת
סַע לְשָׁלוֹם שָׁלוֹם לַעֲפָרְךָ סַע
אֲנִי נוֹסֵעַ בֵּינוֹת עֲצֵי אַשּׁוּחַ
שֶׁנָּטַע דּוֹדִי בְּבֻסְתְּנֵי הַסַּהַר אֲנִי
אֶל סִפּוּרָיו בַּלַּיְלָה הַכֹּל צְלִיל אֹשֶׁר צִלְצֵל
בְּאָזְנַי תִּקְרָה רוֹעֶשֶׁת פַּעֲמוֹנִים
עַל צַוָּארִי וּשְׂפָתַיִם
עַל צַוְּארֵי אִמִּי גַּם הִיא לוֹחֶשֶׁת
נֵרוֹת שֶׁל חֲנֻכָּה כְּפוֹר שֶׁל יַלְדוּתִי
סַע. אֲנִי נוֹסֵעַ. סַע, נוֹסֵעַ: אֲנִי? סַע.
  
פורסם בספרו "שנים שמעו שירה", מבחר שירים מ-50 שנות כתיבה בהוצאת ״הקיבוץ המאוחד״ 2006.
איליה בר זאב
מושב ערוגות

בשבת שעברה הלך לעולמו, בגיל 88, הפזמונאי ושדר הרדיו יובב כץ.
כץ נולד בקיבוץ נען וחי בו שנים אחדות לאחר שחרורו מצה"ל. במשך שנים היה במאי של להקות צבאיות ולהקות זמר אזרחיות ושל חגי יובל של יישובים. עיקר הקריה שלו היתה ברדיו, שבו שידר במשך עשרות שנים, גם שנים רבות אחרי שיצא לפנסיה.
התוכניות המזוהות עימו ביותר ברדיו, אותן הוא הוביל בהתמדה עשרות שנים, הן "שנינו ביחד וכל אחד לחוד" שעסקה בייעוץ פסיכולוגי ברדיו ו"מועדון הלילה השלישי". תוכניות אחרות שהוא יצר, ערך והגיש הן "אלה הם חייך" (שעם הקמת הטלוויזיה עובדה לתוכנית הטלוויזיה "חיים שכאלה"), "רדיו עשרה", "בירה ומצב רוח" בהגשת יעקב אגמון, "בין שישי לשבת" בהנחיית יצחק לבני ועוד תוכניות רבות.
הפזמונאות לא היתה עיסוקו המרכזי, אך הוא כתב פזמונים רבים, שחלקם היו ללהיטים גדולים כמו שיריו של אריס סאן "סיגל" ו"צלילי הלילה", ו"לאהוב את החיים" של דני גרנות, שהיה חייל בלהקת פיקוד דרום בבימויו.
שני השירים המזוהים עימו ביותר, הם שירים שכתב אחרי מלחמת ששת הימים – "בתי את בוכה או צוחקת" המוכר גם כ"ילדה מגדות" ו"מלכות החרמון" המוכר גם כ"כל המילים השמחות".
במלאת חמישים שנה לשחרור הגולן, הרציתי בכנס "מי אני? שיר ישראלי" באוניברסיטת בר אילן, על הגולן בזמר העברי, בליווי בגיטרה ושירה של חברי עופר גביש. לקראת הכנס התראיינתי לתוכניתה של ליאת רגב ברשת ב'. לקראת הריאיון רגב ביקשה ממני לבחור שיר מן ההרצאה שאני רוצה להשמיע. השבתי לה שהשיר החשוב לי ביותר הוא "בתי את בוכה או צוחקת," ואכן, עם השיר הזה היא פתחה את תוכניתה ואת הריאיון.
האמת היא שהשיר הזה אינו מייצג את המסר המרכזי של ההרצאה. המסר המרכזי הוא שהגולן ובעיקר החרמון הופיעו בשירה העברית לאורך הדורות, מתהילים, דרך רבי יהודה הלוי, ביאליק, רחל, ז'בוטינסקי, יצחק קצנלסון; ההרצאה היא מסע של תולדות הגולן על פי השירים, מאז ועד ימינו. הדגש הוא דווקא על השירים הישנים, שבהם הגולן והחרמון מוזכרים ללא הקשר פוליטי, מדיני או ביטחוני, אלא כביטוי תמים לאהבת מולדת, לאהבת ארץ ישראל ונופיה.
אז למה בריאיון ביקשתי בראש ובראשונה את "בתי את בוכה או צוחקת"? מלבד העובדה שזה שיר מקסים, שאני אוהב אותו מאוד, מזדהה אתו מאוד, ובמידה רבה רואה במסרים שלו את הקושאן למפעל ההתיישבות בגולן שאני שמח להיות שותף לו – הסיבה היא התאריך.
הגולן שוחרר בשבת 10 ביוני, ביום השישי של מלחמת ששת הימים. הריאיון התקיים ביום שישי 9 ביוני. והשיר הזה מדבר בדיוק על האירוע הזה. על הילדה מגדות שיצאה ממקלט לאחר הקרבות, ראתה שאין בתים עוד במשק, שהבית איננו ואבא רחוק. אבל כשהיא הביטה אל ההר, ההר שהיה כמפלצת, היא ראתה שעוד יש תותחים על ההר, אך הם מאיימים על דמשק. דגלם בצבעים של כחול ולבן, בוכה וצוחק שם גם אבא.
האימהות והילדות יצאו מן המקלטים לאחר שישה ימים וראו את האסון – הקיבוץ שלהם חרב. אבל זה היה היום הגדול בחייהם, השבת הגדולה, השבת שבה הם החלו לחיות, השבת שבה הם השתחררו מן הסיוט הנורא שבו הם חיו במשך 18 שנים, מיום הקמתם.
קיבוץ גדות, או בשמו המקורי – קיבוץ הגוברים, עלה לקרקע ב-4 בדצמבר 1949 על חורבות המושבה משמר הירדן שנפלה בתש"ח, על גדת הירדן, סמוך לגשר בנות יעקב. הקיבוץ סבל לאורך השנים מהצקות, הטרדות, הפגזות, והתנהל במידה רבה כמוצב, שחבריו הגנו עליו, כיוון שהוא היה באזור מפורז, שאסור היה להכניס אליו כוחות צבא.
במחצית השנייה של שנת 1957 וראשית 1958, בשלוש תקריות שונות, נהרגו שלושה חברי הקיבוץ. היכולת לעמוד באסון כזה, בקיבוץ כל כך קטן, ולהמשיך לגדל ילדים תחת האימה הזאת, ראוי להערצה. "הילדים לא זעקו," הכתיר את כתבתו ב"מעריב", ביוני 57', יעקב אביאל, לאחר נפילתה של החברה רעיה גולדשמידט באחת ההתקפות על הקיבוץ:
"קליעי הסורים שטפו כסילונים את חצר המשק, את הרחבה שליד חדר האוכל וכל שטח פתוח אחר שבין צריפי המשק ומבניו, אולם רמי, אורי ותמי ואיתם כל יתר 25 התינוקות של קיבוץ גדות לא נתפסו לשום בהלה צעקנית ובכיינית. כי כבר רגילים הם בכך. לא פחות מהוריהם החיים זה כשבע שנים 'תחת אפם' של המוצבים הסוריים שבמעלה הגבעה אשר ממול, נתונים לתצפיתם המתמדת של צלפיהם, ו'מושחלים', כל אימת שמתחשק להם להללו, על להבי רוביהם ומקלעיהם. יתרה מזו, ספק אם תינוקות רכים אלה מסוגלים אף לדמיין לנפשם אורח חיים אחר מההווי הזה משובץ היריות, המוקשים, ההתקפות והריצות למקלטים, בו הם נולדו, למדו לבטא 'אבא', 'אמא', ופסעו את פסיעותיהם ההססניות הראשונות. על כן, לא התקשו לשמור על קור רוחם, ורק לפפו ביתר עוז את ידי הוריהם, הניחו להם בשקט להובילם אל מאחורי מחסות בטוחים וישבו שם בשקט, בזמן שהוריהם התארגנו להגנה על יישובם ובלמו את שטף האש הסורית. ומשפסקה, לאחר שעה, האש, והחיים במשק חזרו למסלולם הרגיל, שבו הם ויצאו בשקט ממחסותיהם, ניערו את האבק מעל מכנסיהם וחולצותיהם, ורק שאלו בשקט את הוריהם: 'זה כבר נגמר, אבא? זה כבר נגמר, אמא?' "
האמירה על כך שספק אם הילדים הללו יכולים לדמיין מציאות שאינה משובצת יריות, היא אולי האמירה החזקה ביותר, שיכולה להסביר את מילות השיר "ולא עוד אימה, ילדתי, ילדתי." דומני שהשנה, אנו יכולים להבין את אותה האימה ולהתחבר אליה.
באותה תקופה, ב-1958, יצא חבר צעיר בקיבוץ נען, יובב כץ, בצו תנועת הקיבוץ המאוחד, לתקופת גיוס בקיבוץ גדות; חבר בקיבוץ ותיק היוצא לחזק קיבוץ ספר צעיר. הוא חי את האימה, הוא חי את הגבורה, הוא חי את משמעות החיים לצילו של "ההר שהיה כמפלצת," וכעבור 9 שנים הוא היטיב להבין את תחושת השחרור של החברים, של האימהות והילדים, אותם הוא ביטא בשיר "בתי את בוכה או צוחקת." ואכן, חברי גדות אימצו את השיר הזה לחיכם, וחשו שאין כמוהו לבטא אותם.
חודשיים לפני מלחמת ששת הימים, ב-7 באפריל 1967, הוכה הקיבוץ בהפגזה קשה במיוחד. בתוך חצי שעה מאות פגזים נחתו בקיבוץ, אין כמעט בית שלא נפגע וארבעים משפחות נאלצו לעזוב את בתיהם. אולם כיוון שהקיבוץ היה מתורגל, ואחרי פגז הטיווח הראשון כולם קפצו מיד לשוחות ולמקלטים, איש לא נפגע.
מיד החלו העבודות לשיקום הקיבוץ, ואז פרצה מלחמת ששת הימים והקיבוץ הופגז שוב.
לאחר המלחמה, נערך בקיבוץ מפגש של פעילי הקיבוצים בגליל העליון, שממנו יצאה היוזמה והמעשה להקמת התיישבות בגולן, כדי להבטיח שההר לא ישוב להיות למפלצת. חבר הקיבוץ איתן סט, ארגן את ההתיישבות וחמישה שבועות אחרי המלחמה כבר עלו חלוצי קיבוץ גולן, לימים מרום גולן, בכור יישובי הגולן, בכור היישובים מעבר לקו הירוק, למחנה עליקה שליד נפאח, הנקודה הזמנית הראשונה של היישוב, ושינו את פני ההיסטוריה.

יובב כץ, הפזמונאי ושדר הרדיו, שירת במלחמה כמפקד פלוגת סיור של אוגדת שריון. כשהוא שמע על שחרור הגולן, הוא מיהר לכתוב בדם ליבו את השיר.

פגז אחרון התפוצץ ושתק,
עטפה הדממה את העמק.
ילדה בגדות יצאה ממקלט,
ואין בתים עוד במשק.
אימא, היה לנו בית ירוק
עם אבא ובובה ושסק.
הבית איננו, ואבא רחוק,
אימי את בוכה או צוחקת.

הביטי למעלה, בתי, אל ההר,
ההר שהיה כמפלצת.
עוד יש תותחים, ילדתי, על ההר,
אך הם מאיימים על דמשק.

מיהי אותה ילדה שעליה נכתב השיר? היכרתי אישה מקיבוץ גדות, שעבדה במועצה האזורית גולן, דפנה שלמן, שסיפרה לי שהשיר נכתב עליה. ואכן, היא הופיעה בכמה כתבות כילדה מגדות שעליה נכתב השיר. היא אמרה זאת בביטחון מלא. אלא שהיא אינה היחידה בגדות שיודעת בוודאות שהשיר נכתב עליה. לטענתו של יובב כץ, השיר כלל לא נכתב על ילדה ספציפית. אז מי צודק? כולם. זו גדולתו של השיר. הוא מבטא אמת. זו האמת של כל אם וכל ילדה מגדות שיצאה ממקלט, וכל מי שטוענת שהשיר נכתב עליה – צודקת לחלוטין. הוא אכן נכתב עליה. אכן, היא היא הילדה מגדות.

הביטי למעלה, בתי, לגולן,
שם יש חיילים, אך להבא –
דגלם בצבעים של כחול ולבן,
בוכה וצוחק שם גם אבא.
יהיה לנו בית ירוק, ילדתי,
עם אבא ובובה ושסק,
ולא עוד אימה, ילדתי, ילדתי,
בתי, את בוכה או צוחקת.

שקיעות באדום וזריחות בזהב
פוגשות בירוק ובמים.
ובלי תותחים של אוייב על ההר
יוריק עוד העמק כפליים.

בבית האחרון, מדבר השיר גם על הניסיון הסורי הנואל להטות את מי הירדן, כדי לייבש את מדינת ישראל. וכעת, לאחר שהגולן שוחרר, זורם הירדן, מתפתל כשיכור, ואיש לא יסב את מימיו לאחור. רמז לפסוק מתהלים: "הַיָּם רָאָה וַיָּנֹס, הַיַּרְדֵּן יִסֹּב לְאָחוֹר."

זורם הירדן, מתפתל כשיכור,
פריחה את העמק נושקת.
ואיש לא יסב את מימיו לאחור,
בתי, את בוכה או צוחקת.
זורם הירדן, בין גדות יעבור,
פריחה את העמק נושקת,
ואיש לא יסב את מימיו לאחור,
בתי, את בוכה או צוחקת.
בתי, את בוכה או צוחקת.

יובב כץ המילואימניק כתב את "בתי את בוכה או צוחקת" ושלח אותו לאיש "קול ישראל" עזריה רפופורט, שערך והגיש את התוכנית "חוחים וחיוכים". המנהל המוסיקלי של התוכנית, דוד קריבושי, שהשבוע מלאו לו שמונים שנה, ראה את המילים והלחין אותם. הביצוע המקורי היה של עליזה גורן ודבורה דותן, ששרו אותו בתוכנית, שהוקלטה בקוניטרה, בין אותם חיילים בדגלים של כחול לבן, והם מאיימים על דמשק.

ב-2019, במלאת 70 שנה להיווסדו של קיבוץ גדות, כתב יובב בית חדש לשיר, שבוצע בחג המשק של הקיבוץ.

מים רבים כבר זרמו בירדן
גדות בת שבעים – שתו לחיים!
הבת מגדות היא כבר סבתא, כן… כן
נושאת נכדתה על כפיים.

"אז כשהייתי אני בגילך
ההר עוד היה כמפלצת
ביתנו נחרב… העשן התאבך
בבכי הייתי פורצת.

הביטי סביב לך אל כור מחצבתך
משקנו מוריק ופורח
בתינו הומים… במה עוד נתברך
הן טוב לנו פה ושמח.

חלמנו על בית כמו באגדות
ירוק ופריחה שמולכת
והוא מתגשם בה – אצלך בגדות
האם את בוכה או צוחקת?"
בתי, כן היום את צוחקת
גדות וילדה שצוחקת.

יובב כץ אהב את החיים. בשירו הנפלא "לאהוב את החיים", הוא כתב:

אפגוש עוד בירוק של השדרות
אקטוף עוד חיוכן של נערות
ארוץ עוד עם הרוח אל הים
אנדוד עם ציפורים, עוד, לאי שם

אדע עוד בכי וצחוק של ילדים
עוד שיר חדש אכתוב במסתרים
אחזה עוד בזריחות, הא אלוהיי
הן חי אני… כי חי אני… עוד חי…

בשבת שעברה נגדע פתיל חייו. בן 88 היה במותו.
יהי זכרו ברוך!

2. צרור הערות 18.8.24
* האחראים ייתפסו – נתניהו אחרי הפוגרום בכפר ג'ית: "האחראים ייתפסו." האחראים ייתפסו? האחראי הוא שר בכיר בממשלתך, שהפקרת בידיו את האחריות על אכיפת החוק, חרף היותו עבריין מורשע, שהעבריינות והפשיעה היא מהות קיומו.

* לא את החוק הם לקחו לידיים – ראש הכנופייה הסביר ובכך הצדיק את הפוגרום הבן גבירי בג'ית: "זה שלא נותנים גב לחיילים לירות בכל מחבל שזורק אבנים מוביל לאירועים מהסוג שאירעו הערב. מי שצריך לטפל בטרור ובהרתעה, גם כלפי מחבלים מהכפר ג'ית, זה צה"ל. הגיע הזמן ששר הביטחון ייצא מהקונספציה ויעשה זאת." לכך הוא הוסיף "גינוי" רפה, מן השפה אל החוץ, למי ש"לקח את החוק לידיים," כלומר לחייליו ותלמידיו.
לא את החוק הם לקחו לידיים. מי שרודף אחרי גנב ותופס אותו, תפקיד שצריכה לעשות המשטרה, לוקח את החוק לידיים. ערב-רב בן גבירי שעורך פוגרום חסר אבחנה בכפר ערבי, אך ורק כי הוא ערבי וכי על פי תורת הגזע הכהניסטית אין מקום לגויים בארץ ישראל וצריך לעשות הכול כדי למרר להם את החיים כדי שיעזבו, אינו לוקח את החוק לידיים, כי לא מדובר במעשה שמערכת החוק צריכה לעשות. אבל ראש הכנופייה טוען שהם לקחו את החוק בידיים, כיוון שכפי שהוא אמר בפירוש, מי שצריך היה לעשות את המעשה הוא צה"ל. הוא רוצה לראות את צה"ל כמיליציה כהניסטית שתפלוש לכפרים, תצית בתים ומכוניות ותרצח ערבים. ומכיוון שצה"ל לא עשה את מה שהוא צריך לעשות, הוא לא הותיר ברירה לבן גבירים הקטנים, אלא לעשות זאת בעצמם.
העובדה שמדובר בכנופייה של פורעי חוק נכונה, אך עצם הפרת החוק היא בעייה משנית. גם העובדה שהם פגעו פגיעה קשה מאוד בתדמיתה של ישראל ובמעמדה הבינלאומי היא בעייה משנית. גם העובדה שהם פגעו בביטחון המדינה היא בעייה משנית. הבעיה העיקרית היא מוסרית – עצם הרצח של ערבי בשל היותו ערבי, עצם הפוגרום. הבעייה העיקרית היא עצם קיומה תופעת הכהניזם, עצם הקיום של כנופיות מחבלים ורוצחים שנולדו לאימהות יהודיות ובעיקר העובדה שהדוצ'ה של הבן גבירים האלה הוא שר בכיר בממשלה, השר ל"ביטחון" לאומני. כל עוד נתניהו לא פיטר את ראש הכנופייה, הוא אינו יכול לרחוץ בניקיון כפיו ולומר "ידיי לא שפכו את הדם הזה." אם הוא יפטר היום את ראש הכנופייה, תהיה זו תחילתו של תיקון.

* לירות במחבלים – בדברי התמיכה של ראש הכנופייה בפוגרום הבן גבירי בכפר ג'ית, שבהם הוא טען שצה"ל היה צריך לעשות את הפעולה, הוא דיבר על כך ש"לא נותנים גב לחיילים לירות בכל מחבל." אבל הבן גבירים לא ירו במחבלים. הם פלשו לכפר, הציתו בתים ומכוניות ורצחו ערבי באופן אקראי. אז למה המנהיג שלהם מדבר על ירי במחבלים?
כדי להבין זאת, כדאי לחזור לסצנה המבוימת של ראש הכנופייה, במסגרת הטאקיה שלו, כדי שיוכל להתמודד לכנסת. הוא התהלך עם ערב-רב כהניסטי בהפגנה. אחד מחייליו החל לצרוח "מוות לערבים" והוא היסה אותו ואמר שצריך לצעוק "מוות למחבלים." אבל מיהו מחבל? למשל, את הח"כים הערבים הוא מכנה מחבלים. למה? כי הם ערבים. מבחינת ראש הכנופייה ערבי = מחבל. כשהאספסוף הבן גבירי צורח "מוות למחבלים" הכוונה היא "מוות לערבים."
צה"ל בהחלט צריך לירות במחבלים. צה"ל היה צריך לירות במחבלים שביצעו את הפוגרום בכפר ג'ית.

* אל מי מדבר הדיבר – הפוגרומצ'יקים הבן גבירים שרצחו אדם אך ורק בעוון היותו ערבי, הלכו למחרת לבית הכנסת, קראו בפרשת השבוע, "ואתחנן", את הדיבר "לא תרצח", ולא חשבו שהדיבר הזה מדבר אליהם.

* תורת הגזע הכהניסטית – מצדיקי הפוגרום בכפר ג'ית מנסים להסיט את הדיון לעבר הטרור הערבי. תכתוב גינוי בפייסבוק לפוגרום, מיד יקפוץ בראש איזה חמור עם "ועל הטרור הערבי אין לך מילה לומר?" או "ואף מילה על יידוי האבנים" וכו' וכו'.
הטרור הערבי ויידויי האבנים הם נושא חשוב מאוד, אבל אין לו שום קשר לפוגרום הבן גבירי. הבן גבירים רוכבים על הטרור כדי להסיח את הדעת מהפשע שלהם ולהצדיק אותו. אבל הפוגרום הוא רע מוחלט ושום דבר לא מצדיק אותו. ואין שום קשר בין הפוגרום לטרור הערבי. הקשר הוא לתורת הגזע הכהניסטית.
לב תורתו של אבי אבות הטומאה, "הרב" כהנא שר"י, היה פירושו למצוות "לא תחנם" – אין לאפשר לגוי לגור בארץ ישראל. ארץ ישראל צריכה להיות גויינריין, נקיה מגויים. כאשר הכהניסטים יעלו לשלטון הם יגרשו מיד את כל הגויים. עד אז צריך לעשות הכול כדי למרר את חייהם ולגרום להם לעזוב. הסמל של הכהניזם הוא אגרוף, ללמדך שאת תורת הגזע הכהניסטית יש לבצע בכוח. ניסיונותיו הבלתי נלאים של ראש הכנופייה החל מ-7 באוקטובר לשלהב את היצרים במגזר הערבי, כולל בפרובוקציות שלו על הר הבית, נועדו לפתוח חזית מלחמה עם ערביי ישראל, שבה הוא יהיה המצביא של המלחמה שתביא לגירושם מן הארץ. זו הפנטזיה שלו.
מושא הערצתם של הכהניסטים הוא המחבל, רוצח ההמונים, ברוך גולדשטיין, מס' שלוש ברשימת כהנא לכנסת, כיוון שהוא האדם שהגשים יותר מכל אדם אחר את הכהניזם. הוא נכנס למערת המכפלה וירה בגבם של גברים וילדים מוסלמים בשעת התפילה, רצח 29 איש ופצע 125. רק מעצור בנשק עצר הרצח ההמוני. הדבר הטוב היחיד שהיה בטבח הזה, הוא שהמפגע לא יצא ממנו בחיים. המחבל הרוצח הזה הוא דמות המופת של הכהניסטים. הם הפכו את קברו המשוקץ לאתר לעליה לרגל לכהניסטים. יגאל עמיר ארגן נסיעות לעליה לרגל לקברו הטמא. ראש הכנופייה, בן גביר, הציע נישואין לאשתו ליד קברו.
מערכת התעמולה הגבלסית של הכהניסטים הציגה גם את הטבח במערת המכפלה כאירוע של נקם על הטרור הערבי. כפי שהיא מציגה את הפוגרום בג'ית. אבל זה שקר. המניע לפוגרום ולטבח הוא גזענות כהניסטית. למה הם מציתים כנסיות? למה יורקים על כמרים? למה הם משליכים בקבוקי תבערה על מגורים של מבקשי מקלט מאפריקה? גם זה קשור לטרור הערבי? לא. זה כיוון שהם גויים ואסור להם לחיות בארץ. אז תמיד הגבלסים ימציאו תירוצים. הטרור הערבי, המיסיון, הפשיעה. הכל שקרים. הכהניסט המסוכן מכולם, יותר מגולדשטיין, יותר מיגאל עמיר, הוא בן גביר, שבדרכו המתוחכמת מצא את הדרך לנצל את חולשת הדמוקרטיה כדי להשתלט עליה מבפנים ולהרוס אותה. בניגוד למורו ורבו כהנא שר"י, שדיבר בגלוי בבוז נגד הדמוקרטיה, בן גביר נוקט בשיטת הטאקיה ומדבר בשם הדמוקרטיה, שלה הוא בז עד עמקי נשמתו. הכוח שביבי נתן לו גורם לו להפוך את משטרת ישראל למיליציה פשיסטית כהניסטית פרטית שלו. מבחינת בן גביר הכל תחנות בדרך לשלטון. אם בן גביר יעלה לשלטון, נתניהו יהיה בין הראשונים שייתלו בכיכר העיר. נתניהו יודע זאת, אבל מה הוא לא יעשה למען עוד קצת שלטון. תאוות השלטון חזקה ממנו.

* כף רגלו לא תחצה – הנשיא הרצוג: "צריך להוציא את הכהניזם מהממשלה." אמירה נשיאותית מובנת מאליה. ריך להוציא את הכהניזם מהממשלה. צריך להוציא את הכהניזם מהכנסת. צריך להוציא את הכהניזם אל מחוץ לחוק. יש לחסל את הכהניזם בטרם הכהניזם יחסל אותנו. אבל מה הרצוג עשה בנדון? כשאבי אבות הטומאה, "הרב" כהנא שר"י נבחר לכנסת, הנשיא חיים הרצוג הזמין את נציגי כל הסיעות להתייעצויות, חוץ מאת הכהנא. הוא לא הסכים שכף רגלו של הגזען הנתעב הזה תחצה את סף דלתו של משכן נשיאי ישראל, המגלם את הממלכתיות ואת הציונות. בנו לא הלך בדרכו ובכך יש לו חלק בלגיטימציה לסרטן הכהניסטי.

* מיהו אנרכיסט – בתגובה לדבריו של הרצוג על כך שיש להוציא את הכהניזם מהממשלה, השפריץ ראש הכנופייה תגובה שלפיה הנשיא "מתרפס בפני קומץ אנרכיסטים."
אנרכיסטים! היש יותר אנרכיה מהכנופיה הכהניסטית? הרי האנרכיה היא יסוד מוסד של הכהניזם מיום הקמתו, עוד מימי הליגה להגנה יהודית שהקים "הרב" כהנא שר"י בארה"ב לפני עלייתו ארצה וכמובן מיום עלייתו והקמת כך. את שיטות הפעולה הוא למד מהשמאל הרדיקלי האנרכיסטי בארה"ב, שאליו היה מקורב בתחילת דרכו.
הכהניזם מעצם מהותו לא מכיר בחוק. לא שהוא עוקף לעתים את החוק. החוק פשוט לא קיים בעבורו, אפילו לא כהמלצה, ולכן הוא אינו שיקול מבחינתו. ראש הכנופייה, לדוגמה – כל חייו הם הפרת חוק, התגוששות, לעתים אלימה, עם המשטרה וצה"ל. שעה שבני גילו חירפו את נפשם על הגנת המולדת, הוא הסתובב כשריף בשוק בחברון והפך דוכנים, התעמת עם המשטרה ועם צה"ל, בז לכל רשויות האכיפה והחוק. לא בכדי הוא גם עבריין תנועה סדרתי, שלקח עבריין תנועה סדרתי לנהגו ומורה לו, גם בהיותו השר האחראי על אכיפת החוק, לעבור על חוקי התנועה מה שכבר גרם לפציעת אזרח ישראלי, שבקלות יכול היה להיהרג. רק בשבועיים האחרונים המיליציות הכהניסטיות פלשו לבסיסי צה"ל בזמן מלחמה, ביצעו ניסיון לינץ' בנשים ותינוקת מרהט וביצעו את הפוגרום בג'ית.
וראש הכנופייה הכהניסטית מדבר על... אנרכיסטים. חתיכת חרא.

* הדרג המדיני – סוגיית הר הבית היא אחת הסוגיות הנפיצות והמסובכות ביותר בסכסוך. היא טומנת בחובה סכנה של מלחמת דת, של מלחמה אזורית, של מלחמת אזרחים עם ערביי ישראל, של התעוררות כל מדינות האסלאם נגדנו, של בידוד מדיני ועוד. כל דיון בסוגיה המורכבת הזאת צריך להיות רציני ביותר, בהשתתפות מומחים מקטגוריות שונות, והחלטה בנדון, בוודאי החלטה על שינוי הסטטוס קוו, חייבת להתקבל רק בקבינט המדיני ביטחוני. ראש הממשלה לבדו אינו יכול לקבל החלטה כזו. לא כל שכן שר בממשלה. קל וחומר בן בנו של קל וחומר לא ראש הכנופייה הפירומן. ראש הכנופייה, שרואה איך נתניהו מורתע ממנו ואינו מתערב בניסיונו להפוך את משטרת ישראל למיליציה כהניסטית פשיסטית פרטית שלו, הולך הלאה, לקבוע על דעת עצמו עובדות של הפרת הסטטוס קוו בהר הבית.
לפני כשבועיים, בכנס בנושא הר הבית, הצהיר ראש הכנופייה את ההצהרה הפומפוזית האבסורדית: "אני הדרג המדיני." ובתור הדרג המדיני הוא החליט להתיר תפילת יהודים בהר הבית, בניגוד לסטטוס קוו, בניגוד להסכם השלום עם ירדן, בניגוד לעמדת הממשלה ובניגוד לעמדת ראש הממשלה. הוא גם הודיע שהמדיניות שהוא קבע מיושמת בפועל. בעקבות הצהרתו – במקום לפטר אותו, הוציא ראש הממשלה הודעה אנמית שעל פיה אין שינוי בססטוס קוו. חלפו שבועיים. ראש הכנופייה, מוקף בערב-רב כהניסטי ובעיקר במצלמות, עלה להר הבית כדי שכל העולם יראה מי בעל הבית. ראש הממשלה הסמרטוט יכול להוציא הודעות לתקשורת, אבל הוא הדרג המדיני הקובע את המדיניות. תמונות התפילה וההשתחוויה שוגרו לכל העולם וגרמו לישראל נזק כבד.
לאחר מעשה הכריז ראש הכנופייה שהמתפללים שהשתחוו במקום עשו זאת "בהתאם למדיניות," כלומר למדיניות שהוא, "הדרג המדיני," קבע על דעת עצמו. במקום לפטר אותו, אחרי קריאת התיגר הבוטה הזאת, ראש צוות התגובות מר בנימין נתניהו מסר כי "קביעת המדיניות בהר הבית כפופה ישירות לממשלה ולעומד בראשה." מלשכת רה"מ נמסר כי "אין מדיניות פרטית של שר כלשהו בהר הבית – לא של השר לביטחון לאומי ולא של שום שר אחר. כך היה תמיד בכל ממשלות ישראל. האירוע הבוקר הוא חריגה מהסטטוס-קוו. המדיניות של ישראל לא השתנתה - כך היה וכך יהיה."
ההודעה הזאת לא הזיזה שערה באשכו השמאלי של ראש הכנופייה, שהגיב בבוז עמוק לסמרטוט שמפחד לפטר אותו: "המדיניות שלי היא לאפשר חופש פולחן ליהודים בכל מקום, ויהודים ימשיכו לעשות זאת גם בעתיד. הר הבית הוא שטח ריבוני בבירתה של ישראל, ואין חוק המתיר לנהוג באפליה גזענית נגד יהודיםץ" ובמילים אחרות – יש מדיניות של הממשלה וראש הממשלה. יש מדיניות פרטית שלי. אני קובע. עובדה, זה מה שקורה.
ונתניהו לא פיטר אותו. סמרטוט כבר אמרנו?

[אהוד: "סמרטוט", לא נמאס לך לכתוב שטויות כאלה? אתה משתוקק להפלת הממשלה?]

* מה דוחף את לפיד – עוד זה מדבר וזה בא. שעה שראש הכנופייה מחרחר מלחמה באמצעות שבירת הסטטוס קוו בהר הבית, יש מי שמוסיפים שמן לבעירה, ומנסים להפר את הסטטוס קוו, הפעם לצד השני, נגד היהודים. יאיר לפיד מצא פרטנר חדש – העבריין הסדרתי והאסיר המשוחרר והלא משוקם אריה דרעי. הם יוזמים הצעת חוק אבסורדית לאיסור עליית יהודים להר הבית.
דרעי לא מפתיע. הוא דבק בגישה החרדית הגלותית, שהציבה סייג על סייג על סייג על סייג, כך שהאיסור על יהודים לדרוך במקום שבו היה קודש הקודשים הושלך על הר הבית כולו, כולל אזורים שהארכיאולוגים קבעו בוודאות מוחלטת שהם רחוקים מקודש הקודשים.
מה דוחף את יאיר לפיד? הרי מיד אחרי מלחמת ששת הימים, לאחר שדיין על דעת עצמו קבע את הסטטוס קוו באופן לא מאוזן וחד צדדי נגד היהודים, אך עם הקפדה על זכותם של יהודים לבקר בהר הבית, ועדת השרים לענייני המקומות הקדושים קבעה שיהודים רשאים לבקר בהר הבית, אך לא להתפלל. כעבור שבועות אחדים, החלטת הוועדה התקבלה במליאת הממשלה. מאז ועד היום, יהודים מבקרים בהר הבית. מה דוחף אותו לשנות בצורה כה דרמטית את הסטטוס קוו, נגד היהודים? שמא הוא חושב שזה הפרס שחמאס צריך לקבל על טבח 7 באוקטובר?
יתר על כן, בממשלת השינוי חלה תמורה דרמטית במימוש זכות הביקור של היהודים, ומיספר העולים להר הבית עלה בקצב חסר תקדים. הממשלה התפארה בכך, בצדק, כאחד ההישגים החשובים שלה. לפיד היה אז ראש הממשלה החלופי ושר החוץ, חבר הקבינט ושותף בהחלטות. בחודשים שבהם הוא כיהן כראש הממשלה הוא לא העלה על דעתו דיון בשינוי המדיניות.
יש לציין, שהחוק שלפיד ודרעי מציעים הוא גם חוק עוקף בג"ץ, כיוון שבג"ץ עיגן בפסקי דין רבים את חופש התנועה של יהודים בהר הבית. בניגוד לחופש התפילה, שבו בג"ץ קבע שהזכות קיימת, אך מימושה תלוי בהחלטות מדיניות של הממשלה, אין כל סייג כזה באשר לעלייה להר הבית. מה, לפיד תומך בחוקים עוקפי בג"ץ? מה קרה? האם לפיד החליט לוותר על המיתוג כמפלגת מרכז והחל לחפש את מזלו בבייס של השמאל הקיצוני?

* הסכמה מדינית רחבה – זמן רב אני מטיף לגיבוש הסכמה לאומית רחבה בין חלקי הציבור בסוגיות הליבה שעל סדר היום. הסכמה רחבה כמובן אינה יכולה לכלול את כולם. תמיד יהיו שוליים קיצוניים. אבל אני מאמין שרוב העם יכול להסכים, כיוון שהמרחק האידיאולוגי לא גדול.
האם ניתן להגיע להסכמה רחבה בסוגיית יהודה ושומרון / הבעיה הפלשתינאית? אני מאמין שכן. הבסיס הראוי להסכמה הוא נאומו הפרוגרמטי האחרון של רבין בכנסת, חודש לפני הירצחו (5 באוקטובר 1995). בנאום זה הציג רבין את מורשתו המדינית-ביטחונית ושרטט את הקווים האדומים במו"מ על הסדר הקבע.
כעבור חמש שנים ברק ניפץ את הקונצנזוס בהצעותיו המופקרות בוועידת קמפ-דיוויד. כזכור, הצעותיו לא הביאו לשלום, אלא למתקפת הטרור הקשה ביותר מקום המדינה עד 7 באוקטובר. גם ניסיונו של אולמרט לקדם שלום על פי אותה נוסחה מופקרת כשל. התוצאה היחידה של ההצעות הללו, הייתה ריסוק הקונצנזוס הלאומי, ובכך החלשתה של ישראל.
חידוש ההסכמה הלאומית הוא צו השעה. להלן עיקרי נאומו של רבין: "אנו חותרים לפתרון קבע בסכסוך הדמים הבלתי פוסק שבינינו לבין הפלשתינאים ומדינות ערב. היה עלינו לבחור בין ארץ ישראל השלמה, שאנו מאמינים שלעם היהודי יש זכות עליה, אך משמעותה היא מדינה דו-לאומית ואשר הרכב האוכלוסייה שלה, נכון להיום, הוא 4.5 מיליון יהודים ויותר מ-3 מיליון פלשתינאים, שהינם ישות נפרדת דתית, פוליטית ולאומית, לבין מדינה קטנה יותר בשטח, אך שתהיה מדינה יהודית. אנו בחרנו מרצוננו להיות מדינה יהודית. ...ישות פלשתינאית אשר תהיה בית למרבית התושבים הפלשתינאים החיים ברצועת עזה ובשטח הגדה המערבית. אנו רוצים שתהא זו רשות שהיא פחות ממדינה והיא תנהל באופן עצמאי את חיי הפלשתינאים הנתונים למרותה. גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים – לא כולם – כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל... גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון."

* אלטרנטיבה לממשלת הפיגולים – ביום שבו נשא רבין את נאומו, שבעיניי הוא הבסיס ליצירת הסכמה לאומית רחבה בנושא המדיני ביטחוני, בן גביר, שאז עוד לא היה ראש הכנופייה אלא "רק" מנהיג הכהנא-יוגנד, הציג לתקשורת את הסמל שהם תלשו ממכוניתו של רבין והבטיח: "בפעם הבאה נגיע אליו." הבטיח, ואכן כעבור חודש פחות יום הם הגיעו אליו.
בכל פעם שאני מדבר על אחדות לאומית, קופץ איזה עוכר אחדות שמטיף לי: "עם מי אתה רוצה אחדות, עם בן גביר וסמוטריץ'?" כמה אפשר להתחכם? האחדות נועדה לבודד את הקיצונים וליצור מצב שלא תקומנה ממשלות איתם. לא עם בן גביר, לא עם עופר כסיף. האלטרנטיבה לאחדות לאומית, היא עוד ממשלות פיגולים כמו ממשלת ה"מלא מלא".

* חורא גנב – "לאו עכברא גנב אלא חורא גנב," אמרו חז"לנו. כלומר, לא העכבר גנב אלא החור גנב. למה? הרי מי שנכנס לביתנו ללא הזמנה ואכל לנו את הבמבה זה העכבר. כיוון שהוא לא הוזמן וגם לא שילם על הבמבה, איך זה שהוא אינו גנב?
חז"לנו היו חכמים. ודאי שהם ידעו שעכברא גנב. הם ידעו שטבעו של העכבר לחפש את הדרך להגיע לבית שלנו ולאכול מהאוכל שלנו. אבל הם הבינו שאין תוחלת בהאשמת העכבר שביצע את זממו, אלא יש לנו תפקיד – להבטיח שלא יהיה החור שדרכו הוא ייכנס. אם התרשלנו והוא נכנס, אנחנו אחראים.
הנה, עוד הערה "קצת" מוזרה של אהוד בן עזר: "עכשיו, ב'תשעה באב של כולם', זה ברור – לטבח ה-7 באוקטובר אחראי לא יחיא סינוואר אלא בנימין נתניהו! – ובכלל, אין סביבנו עמים, מדינות, דתות וארגוני טרור ברבריים ששואפים להשמיד אותנו ואת היהודים בכלל ולאחרונה גם את תרבות המערב החופשי – אלא רק אנחנו, בהנהגת נתניהו, אחראים לחורבן ומביאים אותו על עצמנו בגלל חילוקי הדעות בינינו כמו לפני חורבן בית שני! ואתה שותף להפצת השטויות האלה!" "אתה", אם למישהו זה לא ברור, הוא אני.
ובכן אזהרת מסע – בפסקאות הבאות אמשיך להפיץ את השטויות הללו.
סינוואר הוא עכברא. צודק אב"ע, אכן סביבנו עמים, מדינות, דתות וארגוני טרור ברבריים ששואפים להשמיד אותנו. אלה הם העכברא. ומה תפקידנו? להישחט? מה אחריותנו? להיות פאסיביים ולתת לאוייב לבצע את זממו? מה משימתנו? ללכת כצאן לטבח?
מדינת ישראל קמה כדי שלא יהיו עוד "סופות בנגב" ולא יהיה עוד קישינב ולא יהיו עוד פוגרומים ופרעות ביהודים. לשם כך קיימת המדינה, לשם כך אנחנו בוחרים ראש ממשלה וממשלה ולשם כך יש לנו צבא וכוחות ביטחון. עליהם להיות חורא. כלומר אחריותם למנוע מהאויב להצליח לממש את חלומו השטני. תפקידו של נתניהו היה לא לאפשר את צמיחת צבא הטרור הקטלני ולבטח לא לאפשר את חדירתו בקלות לארץ ואת ביצוע הטבח הנורא. סינוואר הוא עכברא ונתניהו החורא ששחרר אותו מהכלא, הוא החורא שסיכל הזדמנויות לחסלו, לא עשה את הנדרש ממנו כדי למוטט את צבא חמאס לפני שביצע את זממו ולא את הנדרש כדי שצה"ל יהיה מוכן למנוע את הרעה. וכבר אמר משה דיין לפני כמעט שבעים שנה: "לא מהערבים אשר בעזה, כי אם מעצמנו נבקש את דמו של רועי. איך עצמנו עינינו מלהסתכל נכוחה בגורלנו, מלראות את ייעוד דורנו במלוא אכזריותו?...הן אנו יודעים, כי על מנת שתגווע התקווה להשמידנו חייבים אנו להיות, בוקר וערב, מזוינים וערוכים... אל נסב את עינינו פן תחלש ידנו. זו גזרת דורנו. זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים חזקים ונוקשים או כי תישמט מאגרופנו החרב – וייכרתו חיינו".

[אהוד: "ממשלת הפיגולים"? – הלא גם אתה ושקמה ברסלר חלק מן ה"חורא" – אשר תמכו בהתלהבות בהפגנות המחאה וביזו את נתניהו!]

* אי כבוד – בתקופת ממשלת אולמרט, ראש האופוזיציה נתניהו תקף את הממשלה בצדק על כך שאין תגובה ראויה שתשים קץ לירי הרקטות מרצועת עזה. הוא הבטיח שינוי דרמטי אם יבחר. ברגע שהוא יהיה ראש הממשלה, נחסל את חמאס. אחרי שנורו במצטבר 4,000 רקטות, הוא אמר: "אני לא מוכן לקבל מצב שיש מטחי טילים על הערים של המדינה שלי. אני לא מכיר מדינה שהייתה סופגת 4,000 טילים ולא עושה כלום. אנחנו חייבים לעשות ולעבור מספיגה ותקיפה גם כדי לשקם את כושר ההרתעה וגם כדי לשקם את הכבוד הלאומי שלנו. כן, המושג הזה – כבוד לאומי. אנחנו נשנה את זה!"
כבוד לאומי... נתניהו ו... כבוד לאומי. כאשר ארון הברית נשבה בידי פלישתים, נולד בנו של פנחס הכהן וקיבל את השם אי כבוד. אי כבוד. שם ראוי לנתניהו.

* הטוויסט בעלילה – תאוריית הקונספירציה המטורללת של אדם רז, שכבר הוציא אותה כספר, היא שטבח 7 באוקטובר לא היה כישלון של נתניהו אלא הצלחה שלו, כי הוא וחמאס שותפים להנצחת הסכסוך, והדרך לכך היא המשך שלטון חמאס בעזה, שאותו בנה נתניהו בשקדנות. גם מאמריו של אורי משגב ב"הארץ" הם ברוח זו. אילו הם היו צודקים, נתניהו היה צריך להיות הראשון להוביל עסקה לשחרור החטופים בתנאי חמאס, כבר בראשית המלחמה. עסקה כזו, היתה משאירה את חמאס בשלטון ללא עוררין ברצועת עזה, ובכך להגשים את מטרותיו של נתניהו. למה הוא לא עשה זאת?
הקונספירציה הזאת מופרכת מעיקרה. כדרכם של קונספירטורים, הם לא יתנו לעובדות לבלבל אותם. לבטח יש להם איזו קונספירציה להסביר את הטוויסט בעלילה.

* בזכות הלחץ הצבאי – הלחץ המופעל על חמאס בשבועות ובעיקר בימים האחרונים, הפעולה ברפיח והפשיטות בחאן יונס ובדיר אל-בלח וכמובן חיסולם של דף והניה, מקרב אותנו לעסקת חטופים. [אהוד: בזכות ה"סמרטוט"?]
עד לפני שבועות אחדים, חמאס עמד על הכתבת תנאי כניעה לישראל, שכניעה להם היתה מעשה התאבדותי. כעת, יש סיכוי להסדר סביר, שניתן לחיות אתו, אם כי צריך להיות ברור שעסקה טובה לא תהיה. אבל תמורת שחרור החטופים נאלץ לשלם מחיר כבד. אם רוצים עסקה סבירה, יש להכביד את הלחץ הצבאי. ללחוץ חזק חזק על הגז. התמורה החשובה של הימים האחרונים: בכל מקום שנורית ממנו רקטה (וכדרכו הפושעת של חמאס, לרוב היא נורית מאזורים שהוגדרו מובלעת הומניטרית), צה"ל מודיע מיד לתושבים שעליהם להתפנות ופועל בעוצמה.
אילו נהגנו כך לפני 7 באוקטובר... ואלמלא חודשי הדשדוש החטופים כבר היו מזמן בידינו, וחלק מהחטופים שנרצחו בשבי היו חוזרים חיים. וההפגנות ל"עסקה-עכשיו" הקשיחו את עמדת חמאס והאריכו מאוד את סבל החטופים.
ומה דעתי על העסקה? רק כשתהיה עסקה אוכל לדעת אם אני בעדה או נגדה. ברור שאני נגד כניעה. אך מהיום הראשון אמרתי שלא מדובר כאן על עוד עסקות ג'יבריל, טננבאום או שליט, שלהן התנגדתי בתוקף, ושיהיה על ישראל לשלם מחיר כבד.

* לשטח האוייב – אחד העקרונות הבסיסיים של תורת הביטחון הישראלית, היא העברת המלחמה במהירות לשטח האוייב. למעלה מעשרה חודשים חלפו מאז הותקפנו מלבנון. במקום להגן על יישובינו – פינינו אותם. במקום להעביר את המלחמה לשטח האויב, הקמנו רצועת ביטחון בצד הישראלי. מה קרה למדינת ישראל?

* לא נתקוף את ישראל – "מקורב לחיזבאללה" צוטט ב"וושינגטון פוסט" באמירה מעניינת: "לא נתקוף את ישראל בזמן הפסגה בדוחא." ביומה הראשון של הפסגה, חיזבאללה תקף את ישראל פעמים אחדות. הוא שיגר מטחים לקריית שמונה, לגליל העליון ולצפון הגולן. היתה נפילה בקיבוץ שמיר שהציתה שריפה. גם בגולן היתה שריפה.
אבל כבר שבועיים אנו בכוננות ספיגה מפני ה"תגובה" של חיזבאללה ותוך כדי המתנה אנחנו סופגים מדי יום מטחי רקטות וכטב"מים. כלומר, אחרי למעלה מעשרה חודשים של מלחמת חפירות, של עקירת תושבי קו העימות במקום להגן עליהם אנו כבר מתייחסים לטרור הזה כאל מציאות שאפשר להתרגל אליה וממתינים למתקפה הגדולה. רקטות על קריית שמונה והגליל העליון אינן נחשבות "תקיפה".

* ההמתנה – אז זה לא היה בתשעה באב. טוב, אז אולי בט"ו באב.

* ערוכים להפתעה אסטרטגית – המתקפה האוקראינית אל תוך רוסיה וכיבוש שטחים נרחבים ברוסיה, היא הפתעה אסטרטגית שרוסיה לא היתה מוכנה לה. גם בזמן מלחמה, שבה הצבא דרוך ובכוננות גבוהה, יש הפתעות כאלו. היו למודיעין הרוסי ידיעות על תזוזת כוחות אוקראיניים לאזור הגבול, אך הן לא תורגמו לתמונה מודיעינית רחבה שתתריע מפני הפלישה. צבא רוסיה חזק הרבה יותר מצבא אוקראינה, אך להפתעה יש דינמיקה משלה וכך, עשרה ימים אחרי תחילת הפעולה, האופנסיבה האוקראינית בעיצומה, היא כבשה עוד ועוד ערים, 132 אלף רוסים פונו והפכו לפליטים בארצם, ורוסיה טרם התעשתה ולא הצליחה לבלום את המתקפה.
אין צבא בעולם שלא נחל תבוסות בעקבות הפתעות אסטרטגיות. דוגמאות בולטות הן המתקפה היפנית על ארה"ב בפרל הארבור (7 בדצמבר 1941) ומבצע ברברוסה שבו היטלר הפר את הסכם מולוטוב-ריבנטרופ ופלש לבריה"מ (22 ביוני 1941). גם ישראל הוכתה פעמיים בהפתעות אסטרטגיות – ב-6 באוקטובר 1973 וב-7 באוקטובר 2023. מתקפת 7 באוקטובר היתה בעיצומם של אירועי היובל למלחמת יום הכיפורים. השיח הציבורי והתקשורתי סביב היובל התמקדו במסר שלעולם לא נופתע עוד. האם אנו צפויים לעוד הפתעה אסטרטגית? התשובה היא כן. מכל מקום, הנחת העבודה שלנו חייבת להיות שנופתע. אין מודיעין, ולו המוצלח ביותר, שיכול לתת למדינה כלשהי חסינות מוחלטת מפני הפתעה. לכן, לצד חיזוק היכולות המודיעיניות כדי למנוע הפתעות, אנו חייבים להיות ערוכים למקרה של הפתעה, ובראש ובראשונה ביצירת שולי ביטחון, כלומר גבולות בני הגנה.
הפלישה האוקראינית, שבה נתפסה רצועה באורך של ארבעים קילומטר ובעומק של 11 ק"מ בשטח רוסיה, אינה מסכנת את קיומה של רוסיה. פלישה כזו לישראל היא סכנה קיומית. אילו ישראל בגבולות שלפני מלחמת ששת הימים הופתעה בהפתעות כמו של מלחמת יום הכיפורים או של 7 באוקטובר, קיומה היה מוטל בספק. קווי 4 ביוני 1967, בפרט במזרח, אינם גבולות שניתן להגן מהם על מדינת ישראל. לכן, "חזון שתי המדינות", כלומר הקמת מדינה פלשתינאית לצידנו בקווי 4.6.67, הוא איום מוחשי על עצם קיומה של ישראל. הירדן חייב להיות גבולה המזרחי של ישראל, והצבא היחיד בין הירדן והים חייב להיות צה"ל. שני העקרונות הללו חייבים להיות תנאי ברזל לכל פתרון קבע. ניתן ורצוי להמשיך לאפשר לפלשתינאים שלטון אזרחי על שטחי הרש"פ, אך רק בכפוף לשני העקרונות הללו.

* למה מי מת – כשהם צורחים "נמות ולא נתגייס", הם מתכוונים: תמותו ולא נתגייס.

* לא בדרכו – "הארץ", הקרן החדשה לישראל וקרן ברל כצנלסון, מקיימים כנס – הוועידה הביטחונית מדינית. מבלי להכיר את סדר היום, את שמות הדוברים ואת התכנים, מעצם ההיכרות עם הגופים המארגנים, אני יכול לשער ברמה גבוהה של ודאות, שתוצרי הוועידה יהיו רחוקים ת"ק פרסה מדרכו והשקפת עולמו של ברל כצנלסון. וכאשר אני מדבר על הגופים המארגנים, איני מתכוון רק ל"הארץ" ולקרן החדשה. השבוע מלאו שמונים שנה למותו של ברל כצנלסון, המנהיג הרוחני של תנועת העבודה הציונית, מייסד העיתון "דבר", מייסד המשביר המרכזי, איש רב פעלים והוגה דעות דגול. ברל דגל בהשקפת עולם אקטיביסטית, האמין בזכותנו הבלתי מעורערת על ארץ ישראל כולה, האמין בהתיישבות ובעליה כמימוש החזון הציוני והאמין בטוהר הנשק, מונח שהוא טבע. ברל היה מאבות רעיון ההתחדשות היהודית, מונח שנהגה למעלה מיובל אחרי מותו.

* הדובר הנצחי – הודעה לתקשורת שהוצאתי, כדובר אורטל, ובה תיארתי את פעולות הסולידריות של אורטל עם מג'דל שאמס אחרי הטבח, התפרסמה בעיתון "זמן קיבוץ", כשאל חתימתי צורף הכיתוב: "דובר ועד יישובי הגולן". הייתי דובר ועד יישובי הגולן בשנות המאבק על הגולן. סיימתי את תפקידי, בתום 9 שנים, ב-2001. גם ועד יישובי הגולן כבר מזמן אינו קיים. מפתיע לעתים איך הזיהוי שלי עם התפקיד נותר טבוע כל כך בתודעה הציבורית, גם 23 שנים אחרי שסיימתי אותו.

* תכנית חומש – כשתמרי, בת הזקונים שלנו, היתה בכיתה ח', היא הציגה בפנינו תוכנית חומש:
בכיתה ט' אהיה טרומפית [טרום פעילה, כלומר חניכה בקורס ההדרכה של התנועה החדשה. התנועה החדשה היא תנועה שצמחה מהפילוג בתנועת בני המושבים, והיא חלק מארגון השומר החדש].
בכיתה י' אהיה מד"צית [מדריכה צעירה].
בכיתה י"א אהיה מד"מית [מדריכה מתקדמת].
בכיתה י"ב אהיה מש"צית [מרכזת שכבה צעירה].
ובשנה שאחריה אהיה גרעינרית [כלומר שנת שירות בגרעין עודד, שנת שירות של הדרכה ביישובי התנועה].

עד כמה אפשר להתייחס ברצינות לתוכנית חומש של נערה בת 13? עובדה, תמר ביצעה את התוכנית אחת לאחת וכעת היא יוצאת לשנת שירות כגרעינרית בגרעין עודד.
בהצלחה!
שלושת ילדינו יצאו לשנת שירות. גאווה גדולה.

* ביד הלשון: ממשלת אחדות לאומית – השבוע (ב-13 באוגוסט) מלאו ארבעים שנה להקמת ממשלת האחדות הלאומית, ממשלת הרוטציה של פרס ושמיר. היתה זו הממשלה הראשונה שנקראה ממשלת אחדות לאומית, אך היתה זו ממשלת האחדות השנייה (או בעצם הרביעית). בתקופת הממתנה לפני מלחמת ששת הימים קמה ממשלת אחדות. לאחר פטירת אשכול קמה ממשלת אחדות בראשות גולדה מאיר. לאחר הבחירות לכנסת השביעית ב-1969 הקימה גולדה ממשלת המשך, ממשלת אחדות, שהתפרקה עם פרישת גח"ל (גוש חירות ליברלים, שקדם לליכוד) מהממשלה באוגוסט 1970. הממשלות הללו לא נקראו ממשלות אחדות, אלא ממשלות ליכוד לאומית. מה הסיבה להבדל במינוח?
הסברו של רוביק רוזנטל להבדל: "בשימוש הפוליטי 'ממשלת ליכוד לאומי', בשוני מ'ממשלת אחדות', היא ממשלה שיש בהקמתה תחושה של חירום."
לדעתי, הוא טועה. ממשלת הליכוד הלאומית שקמה ביוני 1967 אכן קמה במצב חירום, אולם גם הממשלות שקמו בתחילת ובסוף 1969 נקראו ממשלת ליכוד לאומי, אף שלא קמו במצב חירום. מצד שני, ממשלת האחדות בתקופת הקורונה ובשבוע שלאחר 7 באוקטובר קמו בתקופת חירום ולא נקראו ממשלות ליכוד לאומי. ההסבר שלי הוא שונה. ממשלות הליכוד הלאומית קמו עוד לפני שקמה מפלגת הליכוד. לאחר הקמת הליכוד, היה קושי לכנות ממשלת אחדות – ממשלת ליכוד, כשם אחת משתי המרכיבות המרכזיות שלה, ולכן נבחרה המילה ממשלת אחדות לאומית.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com

בְּדִידוּת כְּמוֹ נַחַל אַכְזָב
חוֹזֵר אֶל מְקוֹרוֹתָיו
וְהֵם יְבֵשִׁים
מַעֲלִים אֵזוֹב וְדַרְדַּר
וְגֶשֶׁם אֵין
לְהַרְטִיב חֶלְקַת אֱלֹהִים
מָה נַעֲשָׂה לַשֶּׁמֶשׁ
הַמְּחַמֶּמֶת וּמְחַיֶּה
גַּם מְיַבֶּשֶׁת וּמַרְקִיבָה?

סָפֵק
בֶּחָלָל מְשִׁיטִים חֲלָלִיּוֹת
וַחֲלָלִים
שֶׁהִגְבִּיהוּ עוֹף וְשָׁכְחוּ
וְשָׁמַיִם שֶׁנִּתְּנוּ לֵאלֹהִים
וְאֶרֶץ לִבְנֵי אָדָם
מָה הוֹעִילוּ בִּמְעוֹפָם
לְמִי נָתְנוּ לֶחֶם לֶאֱכֹל
וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ
שְׂמִיכָה לְהִתְכַּסּוֹת בַּקָּרָה
פָּנָס לְהָאִיר בַּחֲשֵׁכָה
לְמִי?

יוֹם שֶׁהֶעֱרִיב

כִּכְלוֹת יוֹמִי
אָדַם מַעֲרַב
אַפְלוּלִית נִזְרְתָה
עַל קַו הַנּוֹף
שֶׁל יְרוּשָׁלַיִם
בְּמַרְאוֹת נְבוּאָה
שַׁלְוָה עָלְתָה
קְטֹרֶת עוֹלָה
לְיוֹם שֶׁהֶעֱרִיב
עַל בְּהוֹנוֹת הִלֵּךְ
עד שֶׁהִתְגַּלְגֵּל
וְנֶעֱלַם
יונתן גורל
 

(תגובה למנחם רהט)
לאהוד שלום וברכה. אפתח בתודה על הגיליון השבועי המדהים בכל שבוע מחדש, הנכתב והנערך על ידיך בטוב טעם נדיר וביושר אינטלקטואלי אמיץ. וגם בהומור עדין ומשובח. מאחל לך עוד שנים ארוכות וטובות של בריאות בגוף ובנפש גם יחד.
ושוב אני מוצא את עצמי מנדנד לך ומבקש את רשותך להגיב על מאמרו האחרון של מנחם רהט (מגיליון 1977). כדרכו, הוא חובט ומצליף בחרדים על ההשתמטות הטפילית והפרזיטית. וממש כדרכו, במקום להעלות פתרונות ברי סיכוי, הוא לועג ומגחיך את החרדים.
כבר כתבתי בעבר כי אני מכיר מקרוב את שני צידי המיתרס. רבים מבני משפחתנו שירתו ומשרתים בצה"ל, רבים מהם נהרגו ונפצעו רח"ל במערכות ישראל, ושניים הקריבו את נפשם במלחמה האחרונה בהגנת עם ישראל. אחד מהם הותיר אלמנה וילדים. משפחתנו שותתת דם יחד עם כל עם ישראל. ויחד עם זאת חלק מבני משפחתנו הינם חרדים שאינם משרתים בצה"ל, מתוך אמונת אמת שהקדשת חייהם ללימוד תורה 24/7 היא המצווה עליהם גם בשעה זו, וגם מתוך החשש שבצה"ל לא יוכלו לשמור על מצוות הדת כראוי. אני מכיר אותם מקרוב: הם לומדים באמת יומם ולילה, ומוותרים באמת על קריירה וחיי מותרות. הם אינם "ריקים ופוחזים" כלשונו הבוטה של רהט. חלקם, דומני, אידיאליסטים לא פחות ממנו.
אני מבין היטב שהנושא רגיש, טעון וכאוב מאוד. מי ייתן ונזכה לפתרון. אך אני מאמין שהפתרון יוכל להגיע בהבנה ובהסכמה ומתוך כבוד הדדי. וכפי שגם אתה הסכמת, אחת האפשרויות היא להקים מסגרות מתאימות בשלמות לחרדים.
מר מנחם רהט הוא כותב מוכשר מאוד, אך לדעתי הוא מאפשר לרגשותיו הכאובים להעביר אותו על דעתו. משבוע לשבוע הוא ממריא לשיא חדש בקיצוניותו נגד "המשתמטים הטפילים הפרזיטים." בגיליון האחרון הוא מתעלה על עצמו עם 'סקופ' מדהים, כשהוא מצטט "שלושה גדולי הדור שצידדו בסגירת הגמרות בעת מלחמת מצווה," אבל "זה לא מזיז למשתמטים." ומיהם השלושה? לא פחות מהרב מבריסק, החזון איש, והרב אלישיב. הוי אומר: גדולי ישראל הורו – והציבור החרדי מצפצף עליהם, משתמט ומתפרזט.
צר לי, באמת, אולם מנחם רהט מסתמך על בורותו של הקורא הממוצע, ומצטט מדברי הרבנים הנ"ל בסוגיה הלכתית מן הגמרא, מתקופת הסנהדרין, בה בשעה שידוע לו היטב כי "גדולי הדור" הללו (כפי שהוא מכנה אותם), הורו לבניהם ולתלמידיהם ללמוד בישיבה ובכולל ולא להתגייס לצה"ל.
בהמשך דבריו סותר רהט אפילו את עצמו, כשהוא מציג תזה הפוכה לגמרי, ולפיה הציבור החרדי דווקא רוצה בכל מאודו להתגייס, אלא שהוא חושש מרבניו. (חבל שלא הוסיף: מהקללות שלהם). רהט ממשיך ומתאר את שורת האדמו"רים שבחרו להתגורר בתל אביב, ולא בירושלים, כהוכחה לרצונם להשתלב במדינה ובשירות הצבאי. ושוב, התעלמות קטנה מכך שאותם אדמו"רים שלחו את בניהם ותלמידיהם לישיבות ולא לצה"ל.
אינני רוצה להכביד על הקוראים, אבל רק זאת רציתי לומר: הדרך לפתרון אינה עוברת בהגחכה והכפשה של הצד השני, ובוודאי לא בחצאי ורבעי אמיתות. מר רהט הימני שסלד ובצדק מהמתקפות הארסיות של השמאל (והקדיש לכך הרבה מאד מאמרים), ייטיב לעשות אם יקיים את אימרת הלל הזקן: "דַּעֲלָךְ סְנִי – לְחַבְרָךְ לֹא תַּעֲבֵיד" (מה ששנוא עליך – לא תעשה לחברך).
הלוואי ויועילו הדברים להפחית ולו במקצת את להבות השנאה והעוינות. בתודה ובהערכה,
מוטי ברגר, 15.8.2024.

אֶת יָמַי
מָחָה כְּאֵב
אֶת מִלּוֹתַי
הַגֶּשֶׁם הַזַּךְ
מִלָּה אַחַר מִלָּה.

אֲדַבֵּר אֶל הָאַדְנְיוּם*
אֶל הַצִּפּוֹר הַבָּאָה
מֵהַיָּם
נוֹשֵׂאת עִמָּהּ
זֵכֶר דַּם
כְּנָפָהּ זוֹהֶרֶת
וּמֵעֵינָהּ דִּמְעָה נוֹשֶׁרֶת.
אֲדַבֵּר אֶל הַיָּם
אֶל הַשְּׁחָפִים
אֶל הַמַּיִם שֶׁדְּמָעוֹת
הֻטְבְּעוּ בָּהֶם.

* אדניום הוא שיח, שנקרא גם – שושנת המדבר, ולכן חובב אקלים חם, ישנו בגוונים שונים, יש לי בבית אחד כזה שרכשתי אותו ממפוני בארי, נקרא גם בונסאי אדניום. באנגלית –desert rose plant  וגם-adenium. רון.

קולו של הטלפון העביר זרם ישיר של תקווה במורד גבי. כך תמיד עוברים בי צלצוליו עד שמתברר כי כוון לבני הבית האחרים או לז'אקו מסתורי שמספר בטלפון שלו מעלה דווקא אותנו על הקו זה שנה ויותר, וידי חברת נזק קצרו להושיע.
חרף המגבלות הטכניות האלה שמורה בליבי פינה חמה לעצם נוכחותו הפלסטית. הרי היא מתמידה להבטיח אפשרות של נס, אותה שיחת טלפון נחלמת שתעלה אותי סוף סוף על הדרך הראשית לאי שם; הַפָנָצֵיָה לחמישים שנותיי הראשונות על האדמה הבוגדנית הזאת המתמידה להכשיל אותי שוב ושוב. כוס הדמעות – מהרו והביאו את כוס הדמעות. נמצא אותה אגלי רחמים עצמיים. גבר קשיש זקוק לקֻבַּעַת הארורה כמו לקטטר כדי לנקז את נוזלי הגוף המרעילים את מנוסתו. מעבר לחלום – צלצול טלפון יכול להפוך לחלטורה צומקת, ומי שקיומו על משכורת של ממש לא יבין על מה אני מדבר. כיוון שמשכורת של ממש היתה באחרונה לידידתו של העשירון העליון – בוודאי ימצא לו סיפורי הדל הרבה אוזניים קשובות. מי שפרנסתו על צלצולי טלפון, נהנה מן החירות אכולת הדאגה של העובד העצמאי הבז למשכורת המשולמת במגזר הציבורי, חולם עליה ונרעד בכל פעם שההמצאה של בל מורה החרשים מתחילה לקשקש. באחרונה נוסף למעמד הבינוני שלנו אביזר חדש – רב רושם – לקשט בו את האגו המופשט שלו: טלפון סלולרי נקרא הקישוט האלקטרוני הזה – אבל מרוב הרעש והמהומה שהוא מייצר בכל פינה, חוששני כי בעניין הפרנסה אינו טוב בהרבה מאחיו יושבי הבית.
אינני חבר באגודת הסופרים, ועל כן מגוחך לקרוא לי סופר עברי מורשה. אולי יש כאן עבירה לכאורה על חוק ההגבלים העסקיים או העסקים המוגבלים או משהו מן הזן הזה. ואולם למרות עודפי המשקל הרבים המעטרים אותי בכל צדדי, הצלחותיי הספרותיות הענוות מזכות אותי בלא ספק בתואר: 'סופר עברי זעיר'.
לא אוותר על התואר הבורגני הזה. הוא מופיע ברור ויציב במסגרת המגדירה את מקצועי בתעודת עוסק מורשה זעיר, שהעניקה לי המדינה, הדוגלת בחברה שוות הזדמנויות שבה יש זכות קיום אפילו לאלמנטים דלי פריון משולי החברה היוצרת. לשם מה הקמנו מדינה ובשמה יצאנו לכך וכך מלחמות מגן? כמובן, כדי לגונן גם על הנידחים שבבניה. כוס הדמעות. מהרו והביאו את כוס הדמעות. הלא גם מדינה ראוי שתזדקק לקֻבַּעַתוכן וכן לקטטר. בעניין אחרון זה אני נבוך במקצת שהרי מי חכם וידע היכן המקום בגוף הלאומי שבו יש לתקוע את הצינור הארור.
נשוב לענייננו: סופרים עבריים זעירים אינם רבים, לגודל הרווחה, שהרי קהל מושכי העט שלנו מצמיח מתוכו בעיקר ענקים. אולי מפני כך ההזדמנות פתוחה לפני קומץ גמדים הנודדים בדרכי ארץ-ישראל ויישוביה וקוראי מיצירותיהם האלמותיות לקהל ששָׂבַע קוסמים.
אל תצפו מן הקטנים להתקיים על הנדודים לבדם, אף ששותפיהם הרבים – למן שלטונות מס הכנסה ועד למחשבי הביטוח הלאומי – לעולם אינם שוכחים להשאיר לאישוני הספרות פירור בשר או שניים על העצם המושטת להם בסיום כל הרפתקה ספרותית.
נקודה אחרונה זו מעוררת פליאה של ממש: הם, הננסים, הלא יסתפקו בפרורי ספרות לפרנסת רוחם ומדוע זה לא יסתפקו בפרורי הכנסה לפרנסתם הגשמית? הלא הם סופרים זעירים ואין צורך להפריז בתרומתם לביצורה של השפה העתיקה שבלעדיה אי-אפשר יהיה להבחין ביננו לבין גויי הים.
גם אני סופר זעיר! סופר עברי לא מוסמך. בשעות של חוסר השראה אני יושב אל מכתבתי, מתבונן בטלפון השותק ומעלה בליבי תפילה קטנה של רוכלים רודפי בצע: 'צלצל, יימח שמך. השמע קול! החסרה המתנפחת שלי בחשבון בבנק מאיימת לבלוע את כרטיס האשראי בתקיעה הבאה ואתה שותק....'
אלכסנדר בל היה סקוטי שהקים בית ספר לחרשים, ואולם הוא עצמו לא היה חרש. אולי מפני כך נשמעה תפילתי במכשיר המוזר שהמציא. אמנם חלפו שבועות עד שנתקבלה, אך לא הזמן עיקר פה אלא העיקרון.
יכולתי להריח את הסיגר הזול מן הקצה האחר של הקו הקצוץ. סגן עורך המוסף החדש דיבר במונחים אֶסְכָּטוֹלוֹגִיִּים וזרם של תקווה פראית שעט במורד גבי כעדר באפאלו בסיפורי קארל מאי: "כן! משהו חדשני לגמרי. תכתוב לנו שש מאות מילה לשבוע. סיפור קצר. דבר כזה עוד לא ראו בארץ. אנחנו לוקחים רק את הטובים ביותר. בוא מחר לעיר. נדבר. תקבל כוס קפה."
קיבלתי גם דו"ח חנייה. כבר בכניסה לתל-אביב ראיתי בעיניה של מפלצת הערפיח הרובצת על העיר העברית הראשונה כאותלו אימתני על זקנה בלה שעברה מתיחת פנים לא מאוזנת.
מיזוג האוויר במערכת העיתון השיב לי את צלילות דעתי שהחלה לטבוע בנחלי זיעה ואוויר לח כבר בכניסה למטרופולין. כך הצלחתי להבחין במסכי המחשבים שהיו גדושים ידיעות על סוטי מין פושטי רגל ופושטי נבלות לסוגיהם. לא יכולתי שלא להתפעל משלל הישגי הטכנולוגיה המודרנית שעמדו לרשות העיתונאים החרוצים בתארם את חיי היום-יום במדינת היהודים. לשם מה הקמנו מדינה? על מה ולמה אנו גובים מיסים? מהרו והביאו את כוס הדמעות.
עיתונאית אחת צעירה חמוצת פנים וחטובת שֵׁת אותתה לי ללכת בעקבותיה. ניצלתי את זכות הדמיון היוצר השמורה לי בתעודה הממשלתית שהזכרתי קודם וכבר ראיתי אותה מוליכה אותי לפינה עשויה בטוב טעם ומוגנת בקירות ובדלת, ועליה השלט 'הנהלה בלבד'. שם, ידעתי, אעשה בה מעשים היוליים שאפילו דפי העיתון הסובלניים לא יכילו את תיאוריהם. התבוננתי בעיניים כלות אחר מחוג עגבותיה וכבר עמדתי להושיט את ידי ולאחוז בהן כדי לעמוד מקרוב על ערכן, כשהגיעה לקצה האולם ולחדרונו ספון הפלסטיק של סגן העורך.
הסיגר שבפיו לא הצליח לעורר בי משהו חשוב שיהיה לי לאמרו. ככל שהתאמצתי לא הצלחתי לחשוב על משפט נאה אחד, מילה או שתי מילים חכמות שיהלמו את עומק המעמד. הן לא בכל יום זוכה חנווני של מילים להיות אורחו של סופרמרקט חדיש. כשהייתי צעיר הקפדתי לחלום על סיגר גדול ואיש מוצץ בקצהו. האיש, ידעתי, מפיק אמריקני מפורסם, והוא שיגלה אותי לעולם ויגאל את חיי מן העומק הסטטיסטי הירוד שלהם. היו פעמים שנאלצתי לדחות קרבתם של חברים שלא הצליחו להעפיל לגבהים שמהם השקפתי למטה. במהלך השנים נמלאתי קלוריות מכל צדדי, מרבית שערות ראשי פרחו להן ועימן – החלום וגבהיו. באותה קלילות חסרת בושה שעולם הדמיון מפנה לה מקום בלי כל תרעומת – מצאתי דרכים לשוב אל ידידי נעוריי המושפלים ולמדתי להתפייס עם גורלי...
ואולם עד עצם היום הזה אני נתקף התרגשות לא מובנת בראותי סיגר צועד לקראתי או פונה אליי באדנות המתחייבת מן הפאלוס הגדול המעשן הזה.
'לעזאזל,' גערתי בעצמי, 'כעת היא ההזדמנות שלך להיראות מבריק.' לא בכל יום מזדמן לך להיות בחדרו של סגן עורך של עיתון שאפילו זונות שוכרות שירותיו ואולם מחשבותיי הסוררות נתמקדו שוב ושוב בחֶסֶרה שעיצבה באופן כרוני את חשבון הבנק שלי, כאילו היה איידס חשוך מרפא.
חֶסֶרה! פעם אחת, ברגע של רפיון חסר דעת, הצעתי את המילה השימושית לרבני האקדמיה ללשון העברית; בלא תשלום הצעתי, מתוך הכרת ערכי כסופר עברי ונושא אידיאליים. הלא כאן ועכשיו אנו נאבקים יחדיו על קיומנו הלאומי בשמו של אליעזר בן-יהודה. 'חֶסֶרה במשקל יִתְרָה' כתבתי בכתב ידי הפשוט והברור. הסברתי להם לצחי הלשון כי בשעת ההמתנה לפקיד החש"ק בבנק שלי, בעוד לפני תור של לקוחות יגעים ומעליי, על הקיר שממול חיוכיה הקסומים של הזמרת הכמעט לאומית שלנו המציעה לי להצטרף אליה לפק"ם עולה במקום לכלות את שנותיי בעו"ש יורד – אני נוהג להקדיש את מירב זמני לטובתה של שפת אבותינו.
מטעמי זהירות אני מציין מירב שכן פה ושם מוסחת מחשבתי היוצרת למראה ערמות לועגות של שקלים הנישאות בידיו של בעל בסטה ישר דרך או בעל מלאכה קשה יום, בזלזול ובהפקרות האופייניים כל כך למעמד הפועלים. הם מפקידים אז את עמל יומם או שולפים אותו לקראת עינוגי השבת כאילו היה נייר שכל פוחח מקמט בכיסיו וכל זונה תוחבת לחזייתה.... אין מורא חשבוניות עליהם, אני בטוח בכך, ולא תעודת עוסק מורשה זעיר או זערורי – שלא כבני המעמד הבינוני הם משוחררים מעכבות בירוקרטיות מיותרות.
אני ממהר להתעשת כמובן. בשמם של צורכי הלשון הלאומיים אני עושה זאת – עד להתייצבותי פנים אל פנים מול הקופאי עצוב הסבר: "חשבונך נמצא ביתרת חובה אדוני, עד למשכורת הבאה, כדאי שתמנע מחלוקת המחאות. אנחנו לא נוכל לכבד אותן."
מפני כבוד הבנק לא ציינתי באוזניו כי 'המשכורת הבאה' הופקדה אצלם למשמרת כבר לפני שבוע. לעומת זאת שבתי וניסיתי להבין את ההיגיון מאחורי צירוף המילים הבלתי אפשרי 'יתרת-חובה'. הוא חייך אלי חיוך של הזדהות עצוב: "יתרה שלילית אדוני – יתרה שלילית."
העדינות האופטימית הזאת של הבנק המאפשר לי להיות בעל יתרה גם כשההמחאות שאני ממשיך לחלק שבות אלי בבושת פנים – עומדת בניגוד משווע לנהגם הגס של שלטונות מס הכנסה. לאלה אני לעולם חייב, גם כשהם צריכים להחזיר לי מעות אחדות.
בשנה שעברה, דרך משל, הם שלחו לי מעטפה חומה ובה מכתב שנפרש כמפת שולחן והיה מסובך כמפה טופוגרפית שכל החיצים טרם קרב כבר צוירו עליה. מכל מקום, השורה התחתונה ציינה: "חובה ליום 1.7 עומד על סך מינוס אלפיים שבע מאות וארבעים שקלים ושבעים אגורות." רק לאחר הזעה מוגברת וקוצר נשימה לא מובן לי הסביר לי חזי, המומחה האישי שלי לתורת המספרים, כי אנשי מס הכנסה נתקפו נוחם על שנים של ריקון כיסים שיטתי והחליטו להשיב לי אלפיים שבע מאות וארבעים שקלים ושבעים אגורות – לא פחות. כוס הדמעות. היכן היא כוס הדמעות. אחר כך הפקידו בחשבון היתרה השלילית שלי בבנק של המרת צחורות השיניים סך של 247.70 מפני שהמחשב הזדוני איבד אפס אחד בדרך לירושלים ועד היום לא מצאה. ואפילו לא בו האשם אלא בשיטה הדיגיטלית. אפס אחד! מה יש כאן להוסיף.
כך באופן הלא דרמטי הזה ובאחד התורים ההם הגעתי אל ההארה ואל החֶסֶרה הראויה בלא ספק למצבת זהב מבחינת משקלה הנכון ומנקודת הראות של חזונה הכלכלי הריאליסטי.
ואולם תרומתי החשובה נדחתה בבוז של שתיקה ולא יכולתי אלא להתקנא במצבם הכלכלי האיתן של נטורי שפת עבר, המתבוננים בריחוק אריסטוקרטי כזה במילה כל כך עממית ושווה לכל חשבון.
ואולי נדחתה הצעתי מפני שאנשי האקדמיה אינם רוצים לזהות את מפעלם האינטלקטואלי היחיד במינו עם מילים המסמלות כשלון כלכלי ולמצער שלומיאליות כרונית בניהול משק הבית.
נדמה לי שאני מכיר אותם. אני יודע שהם מעדיפים לדון בדקויות לשון בשירת ספרד, נשמת אפו התחבירית של פייטן התחייה ולשונו הנבואית של א.צ.ג. הסוציאליסט לפני שהיה לרוויזיוניסט. הם אינם רוצים לחשוב על מילים היוצאות מכיסם שחוריהם שורקים ברוח מנגינות עזות מצח, מופקרות.
לא רק הם כמסתבר, מפני שבינתיים צמחו בין ענני הסיגר של סגן העורך השאפתני, אם עדיין אתם זוכרים אותו, עצים ענקי קומה ופרחים נפלאים משובצי יהלומים פרחו בהרים, ואני הזעיר, הרעב כדי לממש את זכותי על שקית דינרים דלה מתוך ערמות הזהב של מערת עלי-בבה שהלכו וגדלו לעינינו באוויר הדחוס, עצרתי את סגן העורך משטף מרוץ נצחונו הספרותי: "ומה התשלום?" יש אנשים הנאלצים לברך על המזון בחצי לב מפני שבטנם הומייה וראשם נתון לאוכל. לרגע היה נדמה לי כי שפתי העלו המילים "פתח שומשום" דווקא, ואולם הדממה הפתאומית שנפלה כדלי מים בחדרון הפלסטי הבהירה לי כי לא בכך העניין.
לא אחת שמעתי אומרים כי מנהלי הוצאות ספרים ועורכי ירחונים ספרותיים בפגישותיהם, מרבים לדבר על מצב הספרות העולמית והמקומית, על התקדמוה בעבר ועל סיכוייה לעתיד ואילו הסופרים, גמדים צרי אופק שכמותם – במפגשיהם אינם משוחחים אלא על כסף.
לפתע נוכחתי לדעת עד כמה היה הסיפור אמת. למרות אוזני החירשת הצלחתי לתימהוני לשמוע אוושתו היגעה של האוויר הממוזג מעל כורסתו של סגן העורך. על פניו נמתחה ארשת קלה של גועל נפש, כאילו השמיעו באוזניו המעודנות בדיחה סרת טעם. הוא הרים ראשו אל יפת השת: "כמה אנחנו משלמים?" שאל בחוסר עניין מופגן ובלא אכזבה מן הירידה הפתאומית לשפל מדרגה שכזה. הוא שכיבד אותי בנוכחותו ובמיזוג אוויר ביום של שרב – היה זכאי למעט יותר הכרת תודה מצידי. האישה הצעירה נטלה גיליון נייר מעוטר טבלאות והתבוננה בסלידה קלה בחולצתי שעדיין דבקה לגופי מן החמם התורכי שבחוץ: "יש לנו כאן תעריף מיוחד לסופרים ידועי שם. אתה סופר ידוע שם?"
אני סופר עברי זעיר, רציתי לקרוא באוזניה, אלא שחששתי כי לשמע ההגדרה תקפיד החמוצה לדרוש ממני את מיספר תעודת הזהות ואת ספרת הביקורת המעטרת מימינו, כדי ליצור קשר יורידי נאמן עם גופי המיסים המגוונים המפיגים את שגרת חיינו. סופר עברי זעיר לעולם אינו נואש מן החלום כי יום אחד יישכח מתודעתם של ממונים על ניקיון כיסו. השניות הזאת שבין רצונו להיעלם לבין התאווה להתפרסם, היא המניעה את גלגלי יצירתו.
שתקתי אפוא ומשכתי בכתפיי בשפלות רוח מקצועית, לא לפני שהענקתי לה את חיוכי המצודד ביותר. הן לפני רבע שעה קצרה עמדנו היא ואני להיכנס לחדר ספון המהגוני ושם על מיטת השן... לא יתכן שכבר הספיקה לשכוח.
לא, היא לא שכחתה היא ניסתה להתחמק ממני. זה היה ברור, שאם לא כן לא היה אפשר להסביר את התעמקותה הפתאומית בלוחות החישוב המסובכים. הם היו מורכבים להפליא והמחשבה כי נתחברו למען קומץ המושכים בעט מילאה אותי גאווה. מצד שני נתמלאתי עצב להרהור כי קהל הסופרים שלנו מתחלק לכל כך הרבה שכבות. על הלוח המסובך שבידיה של הבוגדת היה מקום לא רק לסופרים עבריים זעירים אלא גם לתת סופרים, לסופרי-על ולסוּפֶּר-סופרים.
הצעתי לה את המחשבון הקטן הטמון בג'ימס בונד הזקן שלי. אני מקפיד לשאת עימי מחשבון למקרה של התפתחות ספרותית מפתיעה ואני יודע יום אחד יעמוד היפאני בפני מבחן של ממש – עד קצה ספרתו השישית ועיניו הצרות יתרחבו מתימהון.
לא. היא לא היתה זקוקה למחשב. היא אדם משכיל וידעה להתמודד עם טורי המספרים המסובכים גם בלי להיעזר במעשי נחש אלקטרוניים. "מאתיים" מלמלה בסופו של חשבון בלי להרים את עיניה מדף הטבלאות.
הרחש המערכת האוורור הגיע לאוזני ברור מאי פעם. חשתי בהולם ליבי. האגדה המזרחית שעליה אני שוקד כבר עשרים וארבע שעות ראויה ככלות הכול לכינוס תחת הכותרת: 'סיפורי הרשלה.' מזרח וערב חברו יחדיו כדי לנעוץ סיכה בבלון שהחל לאסוף גובה.
זיכרוני הבלתי נשכח העלה בי את גניחותיה מעוררות הרחמים של מכוניתי שהשארתי בתחנת הדלק כדי שיהיה לי במה להגיע לתל-אביב.
ליבי נמלא חמלה עצמית, אפשר לומר שהוצף בה כגל דמעות. הלא תמיד הצטיינתי בדרמות פנימיות קטנות. כוס הדמעות. מהרו והביאו את כוס הדמעות.
"כמה אמרת?" שאלתי בקול יציב. המופקרת כפוית התודה. את כל לילותינו הסוערים על חוף האוקיינוס שכחת, כיצד ליקקתי מבין שדיה פירורי קוקוס וכיצד קרעה את עיניה לרווחה וגנחה בקול צרוד שטוף זימה: "מאתים שקל כולל מע"מ ולפני ניכוי במקור."
כשנחתו עלינו הפגזים הראשונים, שם בסוף אשלייתנו בתעלת סואץ, חשתי להרף עין בגאווה מוזרה ולא נשלטת הגואה בי בלב המהומה והעשן, 'אני לא מתמוטט,' התרונן בי אז הרעיון האידיוטי. 'אני מחזיק מעמד, בדיוק כמו כל החיילים בכל מכונות הבשר של ההיסטוריה,' סנטוריון בלה מזוקן מוקף שרי מאה פקועי שרשרת.
לא שמעתי שריקת פגזים קרבים בחדרו של סגן העורך של העיתון בעיר העברית הראשונה, אף לא חשבתי בצורך לתפוס מחסה מתחת לשולחנו. אבל אותה תחושה מטומטמת שלפני שתיים או שלוש מלחמות שבה ופרחה בלחיי. היא היתה מעורבת במידה מביכה של שביעות רצון עצמית על חוש ההומור האנגלי שפרח באקראי בנשימתי הפולנטינית. בשביל מה, לעזאזל, הידברנו אינפלציה של אלפי אחוזים והחלפנו מטבעות; כדי לייצב את הכלכלה או כדי שנוכל, פה ושם, גם לגחך קמעה? ובכלל איך אפשר לנהל פה את החיים הדפוקים שלי בלי מעט הומור. כוס הדמעות. היכן היא כוס הדמעות והקטטר. עכשיו אני כבר יודע איפה לתקוע אותו.
"מאה שקלים חדשים או ישנים?" שאלתי בקול מדוד.
לא המתנתי עד שיחייכו, נטלתי את הסמסונייט הרצוצה שלי ויצאתי, שמעון דר נעבכדיכר, אל העיסה הדבקה שבחוץ בהילוך של שח-שח חדש.
יצחק נוי
הקלידה מכתב-יד בארכיון של יצחק, אלמנתו נורית נוי.

מתוך "יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר"
שירים 1955-1995
הוצאת אסטרולוג, 2005

אחרי עשרים שנה

כְּשֶׁתָּבוֹא אֲהוּבָתְךָ הָעֲיֵפָה עִם שְׁטַר חֲלוֹמוֹתֶיךָ
אַחֲרֵי עֶשְׂרִים שָׁנָה, אַתָּה תִּרְצֶה לוֹמַר כְּמוֹ יֶלֶד:
חֲבָל, נִגְמַר הַחֹפֶשׁ הַגָּדוֹל! אוּלַי עוֹד קְצָת, לְחַכּוֹת? אֲהוּבָתִי
לָמָּה בָּאת כְּבָר? כָּל כָּךְ מַהֵר. אֵלֶּה הָיוּ רַק חֲלוֹמוֹת
וַאֲנִי בֵּינְתַיִם חַי, לֹא רַע, לֹא רַע לִי, בֵּינְתַיִם, לִחְיוֹת.
לֹא הִתְכַּוַּנְתִּי בִּרְצִינוּת, כִּי בִּרְצִינוּת אֲנִי לֹא יוֹדֵעַ מִי
מְצַפֶּה לִי בִּזְרוֹעוֹתַיִךְ. כַּמָּה נְשִׁיקוֹת עוֹד נוֹתְרוּ
בִּשְׁנוֹתַיִךְ כַּמָּה אֲנָחוֹת בִּגְרוֹנֵךְ כַּמָּה כֹּח בְּמָתְנַיִךְ
כַּמָּה חֶשְׁבּוֹנוֹת שֶׁל צַעַר כַּמָּה חֲדָרִים שֶׁל לֵב כַּמָּה
פִּנְקָסִים שֶׁל זָר כַּמָּה הוֹרִים וְכַמָּה מִמֵּךְ –
וְכַמָּה מִמֶּנִּי בְּמָה שֶׁנּוֹתַר מִמֵּךְ. וְכַמָּה
מִמֵּךְ בְּמָה שֶׁנִּתְוַסֵּף עָלַי. וּמָה יַגִּידוּ כָּל רֵעַי
עַל חֵטְא בִּשְׁטוּת אֲשֶׁר יָדַעְתִּי דַּי. כִּי זֶה
אֲשֶׁר מִתּוֹךְ צָרָה אַחַת בָּרַח אֶל קוֹדַמְתָּהּ
כֵּיצַד יִטְעַן כִּי לֹא יָדַע וְשׁוּב יִפֹּל בְּפַח נַפְשׁוֹ-נַפְשֵׁךְ
וּבְמַפָּח אֲשֶׁר יָקַשְׁתְּ לוֹ בְּשִׁבְרוֹן חַיַּיִךְ
שֶׁאַתְּ עֲדַיִן אַתְּ, אַחֲרֵי עֶשְׂרִים שָׁנָה.

ינואר 1973

בשם כל אוהביה האילמים

אֲנִי לָהּ מִקְלָט מִבְּדִידוּתָהּ. בְּשֵׁם כָּל אוֹהֲבֶיהָ הָאִלְּמִים
טַפְטֵף מִלִּים לָהּ מֵרָחוֹק עַל דִּמְעוֹתֶיהָ.
בְּשֵׁם יָמֶיהָ שֶׁחָלְפוּ לָרִיק הֱיוֹת לָהּ הַצְדָּקָה
מַתְמֶדֶת לְכָל הַטֵּרוּפִים שֶׁיִּתְקְפוּהָ בֶּעָתִיד.
לַטֵּף פְּחָדֶיהָ מֵחַיֵּי מַמָּשׁ. אֲנִי – צְרִי טִפְּשִׁים, תַּבְנִית נַפְשִׁי –
אִישׁ לא אֻמְלָל וְלֹא יָגֵעַ. לֹא לָמַד וְלֹא שָׁכַח.
אָמַּן הַנִּסּוּחִים לִשְׁגִיאוֹתֶיהָ אַךְ לֹא שֻׁתָּף לְשׁוּם
לֵיל שְׂחוֹק בְּמִסְתָּרֶיהָ. חָתָן לְרִפְיוֹנָהּ, מַחְסֶה לִנְגָעֶיהָ
סַקְרָן לִפְתֹּר חִידַת שָׁנִים רַבּוֹת
לוֹמַר: יַלְדֵי-רוּחִי יִלַּדְתְּ אַתְּ, וּבְזִקְנָתֵךְ
לָךְ שַׁעֲשׁוּעַ מַר-מִלִּים יְמַלְמְלוּ הֵם, לֹא אִמָּא
שֶׁל בָּשָׂר-וָדָם. עִתֵּךְ כַּנֵּר נִגְרַעַת. יַלְדָּה, יַלְדָּה אַתְּ
שֶׁל עַצְמֵךְ. יוֹדַעַת לֹא לָקַחַת לֹא לָתֵת.
הֵיטֵב שׁוֹגָה אַתְּ בִּגְבָרִים הַמַּתְאִימִים לִמְשׁוּגָתֵךְ
לָלֶדֶת אֶת בָּתֵּי-הַשִּׁיר שֶׁלֹּא חָפְצוּ מִמֵּךְ
לִשְׁבֹּר אֶת כְּלֵי-הַדָּם אֲשֶׁר זָרְעוּ
בְּנַסּוֹתָם לִקְרֹעַ סוֹרְגֵי נַפְשֵׁךְ. לַחֲנֹק
נְסִיגוֹתַיִךְ. אַתְּ אוֹמֶרֶת: גַּם הַכְּאֵב מְלַמֵּד. מָה
לָמַדְתְּ? לִשְׁבֹּר אֶת הַכֵּלִים וְלֹא אֶת מִשְׂחָקֵךְ
בְּלֹא מֵאִישׁ לָקַחַת לא לְאִישׁ לָתֵת.

ינואר 1973

יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר

יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר. בַּחֲלוֹם בָּנְתָה בֵּיתָהּ.
גִּמְגּוּם הָיוּ כְּתָלֶיהָ. לְחַבְּקָם רָצְתָה
אֲבָל לֵילוֹת כְּמוֹ יָמִים הָיוּ עֵרִים פְּחָדֶיהָ. כָּל מִלָּה
עָצְרָה כְּהַר אֶת הִרְהוּרֶיהָ. כָּל גָּבִישׁ שִׂכְלִי נִתְקַע
בְּפֶרַח נָשִׁיּוּת שֶׁלָּהּ. כָּל דְּיוֹקָן עַצְמִי שֶׁלָּהּ
סָטַר לָהּ זָר לָהּ עַל פָּנֶיהָ. בְּחֵיקָהּ צָמְחָה כְּנָכְרִיָּה.
מִדַּעְתָּהּ צָנְחָה וְנִשְׁאֲרָה נוֹפֶלֶת וְיוֹדַעַת.
אֶת שְׁבָרֶיהָ צָדָה בְּמִלִּים וּסְחַרְחֲרָה שָׁקְדָה עַל נִסּוּחֶיהָ
אַךְ רֵיק הָיָה לִבָּהּ מִבְּעָלֶיהָ. נוֹפֶלֶת וְיוֹדַעַת
הִיא חִכְּתָה, לֵילוֹת חִכְּתָה, דּוֹרוֹת חִכְּתָה –
לִמְצֹא קוֹרֵא לְתַעֲרוֹבֶת הַגְּזָעִים שֶׁלִּכְסְנוּ פָּנֶיהָ
לְפִעְנוּחַ כְּתַב הַחַרְטֻמִּים הַדַּק בּוֹ נִצְטַיְּרוּ יָגוֹן שֶׁלָּהּ
עִם שְׂפַת צְחוֹקֶיהָ. כִּי בְּעֵינָיו יָפְתָה.
יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר. גַּם צִפּוֹר
מָצְאָה בַּיִת וְהִיא לֹא קֵן לֹא אֶפְרוֹחַ.
בַּחֲלוֹם בָּנְתָה בֵּיתָהּ. גִּמְגּוּם הָיוּ כְּתָלֶיהָ.
לְחַבְּקָם רָצְתָה אֲבָל הַסִּיד בָּרַח מֵעַצְמוֹתֶיהָ.
יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר.
נוֹפֶלֶת וְיוֹדַעַת אֶת חַסְדוֹ.

פברואר 1973

יחף, יחף, בלילה לבדך

יָחֵף, יָחֵף, בַּלַּיְלָה לְבַדֵּךְ, שְׂרִידֵי רָצוֹן שֶׁלָּךְ
יוֹצְאִים מִדַּעְתֵּךְ. וְיָחֵף, יָחֵף, אֵינָם בָּאִים אֶל שׁוּם מַמָּשׁ
אֲשֶׁר יַחְפֹּן דִּמְעָה שֶׁלָּךְ וִיְנַשְּׁקֵךְ. יֹאמַר לָךְ:
אַתְּ פַּרְפַּר לִבֵּךְ. תָּמִיד מְחַכָּה. כְּנָפַיִךְ שְׁמוּטוֹת. סְחַרְחֲרָה.
מְאַבֶּדֶת רְגָעִים, שָׁעוֹת, מַגָּעִים, אֲבָל הַזְּמַן אֵינוֹ יָדִיד לָךְ
וּמְכַרְסֵם אוֹתָךְ. אַתְּ מַקְשִׁיבָה לִזְרִימָתוֹ בְּעַצְמוֹתַיִךְ: אֵיךְ מְתַעְתֵּעַ
בָּךְ, כְּרֶטֶט שֶׁל אָהוּב חוֹמֵק, כִּשְׁאֵרִית שֶׁל תַּעֲנוּג שֶׁלֹּא נָגַע בָּךְ,
וְאֵיךְ אוֹזֵל מִמֵּךְ. וְיָחֵף, יָחֵף, בּוֹגֵד גּוּפֵךְ בְּמֶמְשַׁלְתּוֹ, צוֹנֵן,
סַהֲרוּרִי, מִפְּנֵי שֶׁאַתְּ אֵינֵךְ אִתּוֹ. וְיָחֵף, יָחֵף, נוֹשְׁקוֹת
כַּפּוֹת רַגְלַיִךְ אֶת רִצְפַּת כִּלְאֵךְ. חֻלְשָׁה שֶׁלָּךְ. בִּכְיֵךְ. פַּחַד מָוֶת
שֶׁל לֵילוֹת עַצֶּבֶת. וְיָחֵף, יָחֵף, אֲנִי שׁוֹמֵעַ, טִפְטוּף פְּסִיעוֹת שֶׁלָּךְ בַּחֲלוֹמִי.
אֲחוֹתִי שֶׁלִּי בָּרוּחַ, קוּמִי, בּוֹאִי, מַדּוּעַ נֶאֱלַמְתְּ דּוּמִיָּה, לָמָּה הֶחֱשֵׁית
מִטּוֹב וְשָׁחָה לְעָפָר נַפְשֵׁךְ, חַיְּכִי, חַיְּכִי, אַתְּ בַּת-שִׂיחִי הָעַתִּיקָה
הֲיִי רַכָּה עִמִּי וּבִי תִּתְפַּעֲנְחִי, הִתְנַעֲרִי מֵאֶפְרֵךְ, טִפְּשֹׁנֶת
וְיָחֵף, יָחֵף, בַּלַּיְלָה לְבַדֵּךְ, קִרְבִי אֵלַי, אֶלְחַשׁ בִּשְׂעָרֵךְ:
בָּגַר לִבִּי בְּיִסּוּרַיִךְ. כְּבָר עֵת לָךְ לֶאֱהֹב. לְמַעֲנִי. לְמַעֲנֵךְ.

פברואר 1973

לפני ככלות כוחך

מַכְאוֹבֵךְ לְנֶגְדִּי תָּמִיד. אֵינֵךְ בּוֹכָה? לֹא בִּגְלָלִי.
שָׁחָה לְעָפָר נַפְשֵׁךְ, אַתְּ אֶרֶץ לֹא נוֹדַעַת
בִּצְחוֹקִים וּפַחַד גְּבוּלוֹתַיִךְ, שָׁנִים מִנֶּגֶד
רָאִיתִי תַּבְנִיתֵךְ כְּתוּבָה בַּחֲלוֹמִי
"רַבָּה סַבְלָנוּתְךָ עִמִּי," אָמַרְתְּ, "חַכֵּה
עוֹד קְצָת, עוֹד בִּקְצוֹת הָעֲצַבִּים
כְּאֵבָר שֶׁנִּגְדַּע, כּוֹאֵב בִּי אָדָם שֶׁהָלַךְ – "
שָׁוְא תְּדַבְּרִי, עֲרִירִית, נְשׂוּאָה לִנְגָעַיִךְ,
הוּא בָּא וְהָלַךְ וּבִי לֹא מָצָאת בַּיִת –
וּבִצְחוֹקִים וּפַחַד גַּם בִּסְתָוֵךְ לֹא נִפְקְחוּ עֵינַיִךְ
עוֹד לא נוֹאַשְׁתְּ מִלֶּכֶת אַחַר תַּעְתּוּעֵי לִבֵּךְ –
עַכְשָׁו, רֶגַע שֶׁל לִפְנֵי כִּכְלוֹת כֹּחֵךְ, דִּבְרֵי
יָדִיד לִקְצוֹת הָעֶצֶב, בְּטֶרֶם סָגַר דַּלְתּוֹ אַחַר לֶכְתֵּךְ.

מרס 1973

באחריות גמורה וערירית

אַכְזָבוֹת בְּתַשְׁלוּמִים צָבַרְתְּ לִכְדֵי בִּטּוּחַ הַמַּקִּיף
אֶת בְּרִיחוֹתַיִךְ בְּאַחְרָיוּת גְּמוּרָה וַעֲרִירִית,
אַתְּ מִתְעַשֶּׁרֶת, לְפִי מַטְבֵּעַ שֶׁל שָׁנִים קָשׁוֹת
פּוֹלִיסָה שֶׁל סְתָו וְאֵין-אוֹנִים וּנְשִׁיקוֹתַי הַנִּכְתָּבוֹת בָּךְ
עַל עוֹרְקַיִך הַלְּבָנִים, כְּאִלּוּ עוֹד יָכֹלְתְּ אִתִּי וְלֹא רָצִית –
עַתָּה גָּבַהּ בֵּינֵינוּ הַר שֶׁל שְׂפַת טְרָשִׁים,
מַחְזוֹר שִׁירִים שֶׁל פַּחַד שַׁיִשׁ בְּפָנַיִךְ
וּשְׁעוֹת מִלִּים וּשְׁנַת שְׁבָרִים בְּכֶפֶל וְחִסּוּר
שֶׁלָּנוּ עִם זָרִים, מִפְּנֵי שֶׁאַתְּ יַלְדָּה לִבֵּךְ
חֶשְׁבּוֹן אֵינֵךְ יוֹדַעַת, נוֹשֵׂאת רִיבִּית הַשֹּׁקֶת הַשְּׁבוּרָה
אוֹתָהּ צָבַרְתִּי בְּלִבִּי, שָׂמֵחַ לְאִדֵּךְ, עַקְשָׁן כָּמוֹךְ וּקְצָת צוֹדֵק
סוֹכֵן בִּטּוּחַ הַמַּקִּיף אֶת כָּל שְׁנוֹתַיִך, וּמְחַבְּקֵךְ
בְּאַחְרָיוּת גְּמוּרָה וַעֲרִירִית.

יולי 1973

וככה אנשקך

עַתָּה אַזְקִין מוּלֵךְ וְשָׁקֵט שָׁקֵט אֶמְלֹךְ בְּפִרְפּוּרֵי שְׂפָתַיִךְ בְּסוֹד
תְּפִלַּת עַרְעָר שֶׁלָּךְ, נוֹגֵעַ בְּיָשְׁרֵךְ אֲשֶׁר צָרַב בְּשָׂרִי שָׁנִים כְּרַעַל
פּוֹדֶה נַפְשֵׁךְ מֵאֲחֵרִים וּמְגָּרֵשׁ שֵׁדִים מִקְצוֹת אֶצְבְּעוֹתַיִךְ
מַפְשִׁיר זָרֻיּוֹתַיִךְ וּמְלַטֵּף לְמַכְאוֹבֵךְ עָלָיו הֻשְׁלַכְתְּ מֵרֶחֶם –
וְשָׁקֵט שָׁקֵט חֹמֶר דָּמִי, כָּבֵד כְּבַיִת, נוֹצֵר גַּבֵּךְ הַדַּל לְהוֹלִיכֵךְ
אֶל חֲגִיגַת אַחֲרוֹן חֲלוֹמוֹתַיִךְ, לְפַנְּקֵךְ, אִשָּׁה נִצְחִית, יַלְדָּה וְאֵם –
קוֹרֵא אֶת מְגִלַּת חַיַּי בַּחֲרִיצֵי פָּנַיִךְ, צְחוֹקֵךְ, בִּכְיֵךְ, קְרִיאַת
חֶמְדָּה שֶׁלָּךְ בָּהּ נִסְתַּיְּמָה מִלְחֶמֶת עֶשְׂרִים שָׁנָה בֵּין
שָׁרָשַׁי לְשָׁרָשַׁיִךְ. הַקְשִׁיבִי, טוֹב? טוֹב לִכְשֹׁל בְּיִעוּדְךָ
מֵהַשְׁלִים יִעוּד לֹא לָךְ. אִישׁ יִעוּד טִבְעוֹ כִּי יָעַשׂ
לֹא תִּפֹּל עָלָיו אַשְׁמָה. וְשָׁקֵט שָׁקֵט אֲנִי רוֹאֶה מִבַּעַד לְעֵינַיִךְ
אֶת עֵינַי פּוֹסְעוֹת אֵלַי וּמִתְקָרְבוֹת אֵלַיִךְ, כִּמְעַט אֵינֶנִּי אוֹהַבֵךְ
אֲבָל אִתָּךְ גַּם הַמְּעַט לֹא יִגָּמֵר, וְכָכָה אֲנַשְּׁקֵךְ.

אוגוסט 1973

אהוד בן עזר

על ספרו של בן ציון יהושע
"פרחים הם שפת האהבה –
פתגמים, אמרות כנף ומטבעות לשון"
הוצאת 'צביון' ירושלים, 100 עמודים, 2024.
בן ציון יהושע היטיב לרכוש לו קהל קוראים, שהתענג על הסיפורים הקסומים שלו. סיפוריו וספריו נעו בין ירושלים המיסטית לבין גיבורים נוצרי סוד בדרך המשי, שוטטו בזמנים ומקומות עטופים בערפל. בן ציון כאוהב ירושלים הפליא להחיות בפנינו תקופות רוויות געגועים מימי היישוב הישן, מירושלים של שנות החמישים, קסם של מתח בין גולה לגאולה, יהודים בקהילות עתיקות, ואיזה רגש: חיים מלאי אהבה, מסתורין ואמונה.
לכאורה היינו אמורים להתפלא, מה היה לו לבן ציון יהושע, שקם לו לפתע והחליט להפתיע אותנו בספר, שבו קיבץ פתגמים ואמרות חוכמה.
מי ששמע את גיבוריו בשיח ושיג שלהם בנפתולי העלילות – ומי שלמד להכיר את סגנונו הירושלמי המיוחד של הסופר, יכול היה לחוש שאותה עיר באופק עודה חיה בו. יש בו חוכמה עתיקה של עיר נצח. אפשר לומר: זו היתה כרוניקה של ספר ידוע מראש. לגיבוריו של בן ציון יהושע יש שיח ושיג, ששואב מאמונות עממיות, הדיאלוגים מלאי מכתמים, הפואנטות מתפוצצות בדימויים מפתיעים מאוד. כך לדוגמה, נוכחנו שלעיתים הסגנון של בן ציון הסופר כמו שואב מן העברית המחוכמת של מושלי המשלים והפתגמים. בספרו 'שתיקת התרנגול' הוא כותב בבואו לתאר מפנה בחיי הגיבור:
"האור של הדורות הקודמים היה אור פנימי ויצא מן האוהל אל העולם."
וכך באותו סיפור, הגיבור מבקש חוכמה, שתסייע להבין מהלכי השמיים, ואכן הוא מנסה לנסוק לגבהים, וחש את רעד הנפילה: "הרגשתי כמו עפיפון, שאיבד את החוט בסערה והוא נסחף אל יעד בלתי ידוע." אולי ספר המימרות החדש יעזור לו?
ברומן הפנטסטי של בן ציון יהושע 'סימורג' אנו משוטטים בין דמויות המבקשות חוכמות עתיקות כדי להתמודד היטב עם הסבך של החיים. אתה שומע את גיבורי הדרמה ונדמה לך, שכולם בגוויליו של בן ציון שואבים מחייו. הסכת ושמע, הם מדברים בשפת המכתמים והמיסטיקה. ראו נא ב'סימורג': דמות ששבה מעולם המתים מרעיפה דברי חוכמה נסתרים על היולדת בזמן צירי הלידה, והעלילה מסתבכת בהסתייעות בקמעות, בפסוקים מתהילים: "'אלו פסוקים מתהילים ומספר רזיאל המלאך להגנת היולדת והעובר' אמר מולא מלמד." (סימורג, עמ׳ 53).
בן ציון יהושע ישב על האבניים במשך שנים רבות. כיולדת מסתורית אסף לו פסוקים ומימרות כדי לבנות לעולם הזה מדריך שיסייע לכולנו להבין מה קורה, שנדע לצלוח את המשברים והקשיים. אל תשכחו את ההיסטוריה, זו שושלת של בני חכמים: כבנו של מספר סיפורים בר סמכא, יודע בן ציון יהושע, שהקהל צמא לסיפורי מופת מרניני לב, העם צמא לפתגמים שיאכילו אותו בכפית כסף עתיקה. הנה בא הסופר ומעשיר אותנו בפנקס של דברי סוד שיאירו לנו מנהרות אפלות, והנה יבוא האור. מעתה נדע מה לעשות לאחר שקראנו משפטים קצרים וחדים כתער. קראו נא בספר הקסום שהוציא בן ציון לאור בימים אלה, ותגלו, שאפשר לספוג תורת חיים עשירה ומעשית באמצעות מימרות בנושאים שונים המקיפים את חיינו. השכלה מחוללת פלאים בהינף קולמוס. אבל איננו תמימים.
במשך השנים יצאו לאור קבצים רבים של מימרות, שחולקו, כמובן, לפי נושאים שונים, ונלקטו מתוך הספרות הכללית, הספרות העברית, וכמובן גם מתוך מאמרים של הוגי דעות שונים. אנו מגלים גם קבצים שאספו מימרות של אישים ספציפיים – כך אספו קבצים של מימרות שיוחסו למרק טווין או לווינסטון צ'רצ'יל ואחרים. צ'רצ'יל היה ידוע כבעל לשון מושחזת, וכך הדברים המצוטטים בשמו: "האחריות היא מחיר ההצלחה." "השינוי הוא טוב כל עוד הוא נעשה בכיוון הנכון."
בן ציון יהושע היטיב להכיר ולהפנים את ניצוצות החוכמה שהאירו סמטאות בירושלים, שהבזיקו בשבילים נסתרים בדרך המשי. בן ציון אסף במשך שנים אלפי פתגמים שרווחו בקרבו עוברי דרכים ואמני רחוב, שנפוצו שרחובות ובשווקים, בבתי מדרש ובקרית ספר. במבוא לספרו המרתק ומשיב את הנפש הוא כותב על החוכמה שיש בספרות העממית, על הפתגמים המרווים את השפה המדוברת. אין זה פלא, לדבריו, שמימרות חוכמה די דומות מאירות בתרבויות שונות. חידות ואגדות שמקורן במסורת שבעל פה "השוואות של פתגמים שנמצאו במקומות שונים בעולם מראות שניתן ללקט את אותו גרעין של חוכמה בתנאים ובשפות תרבותיות שונות. אותו פתגם עשוי להימצא בגרסאות רבות. הפתגם הערבי: 'טוב ציפור אחת ביד ולא עשר בשמיים' לבש צורות שונות והוא קיים בשפות רבות. לפתגמים בספר משלי יש פתגמים מקבילים בקרב עמי קדם אחרים – כך לפתגם הידוע– 'לָשׁוֹן רַכָּה תִּשְׁבָּר גָּרֶם' – משלי כ"ה, ט"ו.
אנו לומדים 'על הדרך' שיש אבות לפתגמים. כך, למשל: "אומרים שאברהם לינקולן המציא את הפתגם 'אין מחליפים סוסים באמצע הנהר.' ייתכן שהשתמש בפתגם שהיה שגור עוד לפניו. ספר משלי המזוהה באופן מסורתי עם שלמה, כולל למעשה אמירות שרווחו במרחב בדורות קודמים.
בן ציון יהושע מרווה אותנו בדברי חוכמה ובפתגמים, ויש לו תחושה, שהוא כאמן להטוטים המציג בפנינו תיאטרון קסום, שכל כולו דברי אמנות: "המיניאטורות המוגשות כאן הן יפות, אך בבחינה מדוקדקת יותר, הם, כמו הפתגמים, הם סיפורים פנומנליים שנלכדו בפרטים רבים ומורכבים. עולם הציורים המיניאטוריים משקף היסטוריה, כתבי קודש וחיי אדם לאורך הדורות."
כל פתגם כמו מוביל לסיפור – ותכלית דברי החוכמה שנלמד מהם, כיצד לשנות את הסיפור של חיינו, שנעתיק את החוכמה הזו למעשינו ביומיום. כך מביא לנו הספר המשובב הזה פתגם, שכל כולו סיפור. זה דברו של החכם המצווה על הדור הבא – ויש בדבריו הפתגמיים ניסיון להנציח את הגיבור החרד לתהילת העולם שלו: "אם אמות קברו אותי במקום שעוברים בו הצבאים הקלים, בעלי הקרניים הכפופות, במקום שנשרים חגים בשמיים לאיטם, בתילים אלה טמונים שרידי הגיבורים הגדולים (צ'ינגיז חאן)."
אתה קורא את הצַו של הגיבור הזה וזוכר את הפתגם הרומי 'כך חולפת תהילת עולם.' כפי שאמרנו, מאחורי כל פתגם יש סיפור אנושי, ניצוץ של אנושיות ואמת נצחית. "סיק טרנזיט גלוריה מונדי" – בלטינית –Sic transit gloria mundi
מספרים, כי בעת מצעד הניצחון, ניצב לצידו של המצביא המנצח על המרכבה עבד אשר החזיק כתר זהב מעל ראשו ודאג ללחוש: "ממנטו מורי" – "זְכור את המוות", כלומר "זכור כי אתה בן-תמותה" – וכאן נקשר הפתגם: "כך חולפת תהילת עולם."
אותם גדולי עולם, שהורישו לנו צוואות ואנדרטאות, היו צריכים לשנן את הפתגם של אדיסון: "אנשים רבים התייאשו בלי לדעת כמה היו קרובים להצלחה." כאן מקבלת האחריות האישית זווית אחרת. ספר דברי החוכמה כמו מאיר לנו בין השיטין את 'חוכמת הבדיעבד.'
מול אותם גדולי עולם שרצו להשאיר שריטה על הגלובוס, יאים דבריו העמוקים מים של ביאליק, שאותם בן ציון יהושע מאיר באור יקרות: "הנותן לדורו – נותן לדורות." הרי לכם משורר לאומי עם תפיסת עולם אוניברסלית!
לכאן יאֶה להביא מימרה, שמביא בן ציון יהושע מפיו של לוחם מהולל: "עלינו להשאיר סימני דרך, אחרת למה באנו?" (אביגדור קהלני).
כאן ראוי להביא את הפתגמים, שמביא בן ציון יהושע, כשהם קשורים לעולם המנהיגים והפוליטיקאים: "כשדיפלומט אומר כן, כוונתו: אולי; כשהוא אומר אולי, כוונתו: לא; כשהוא אומר: לא, אין הוא דיפלומט (אנגלי)." וכן "פוליטיקה היא רצינית מדיי מכדי להפקיד אותה בידי פוליטיקאים" (דה גול).
אנו נהנים לקרוא חוכמת חיים של אחרים, אבל עלינו לזכור, לאחר שקראנו כמה קבצים, לעיתים נמצא בדפים אלה מימרות, שיוחסו להוגי דעות, אבל לא נמצאו כלל בכתבים שלהם. כך, למשל, מימרות ידועות: "אלמנטרי, ווטסון יקירי," וזו מימרה שמיוחסת לשרלוק הולמס, אך מעולם לא נמצאה בכל כתביו של ארתור קונאן דויל. או האמירה המיוחסת לוולטר: "אינני מסכים עם מילה מדבָריך, אך אָגן עד מוות על זכותך להשמיעם."
כסופר שהרווה את הצימאון שלנו לדברי חוכמה, בדיאלוגים ששתל בפי הדמויות שלו, יודע בן ציון, כי החתירה שלנו לשלמוּת פנימית מחייבת בשלוּת מעמיקה. דברי החוכמה הם כפּיות אינסטנט – ויש לעלות מדרגה: עלינו ללמוד לחנך את עצמנו לאינטגריטי, לסלילת דרך משלנו, שיש בה אמת אישית, מקורית, ללמוד להשפיע על העולם להיות טוב יותר. אכן משימה לא פשוטה.
וכך מאיר לנו בן ציון יהושע שביל בפתגמים הבאים: "אנשים המדברים גבוהה ואינם עושים, דומים לכלי נגינה שרק צלילים יש בו (דיוגנס)." וכן האמת הקדומה של האיש שגר בחבית, ודי היה לו בכך: "אתה מתבגר ביום שבו אתה צוחק על עצמך בפעם הראשונה (דיוגנס)." דיוגנס אמנם גר בחבית, אבל מדור לדור עברו דברי החוכמה האלה שנשארו לנצח, הפתגם פשוט עבר בעל פה, הפתגם נמסר מדור לדור. צריך לזכור שלאורך דורות המילים ידעו להוביל דורות, ידעו לנצח. הפתגם נתפס בחקר הלשוני כטקסט זעיר – והוא מתרחש בתוך הֶקשר חברתי. בכל קהילה נוצרו פתגמים, שהנחילו מסר בהקשר התרבותי של הקהילה. כפי שחשנו מן הציטטות שהבנו, יש פתגמים שהבנתם תלויה בהקשר התרבותי של הקהילה שיצרה אותם.
הפתגם היטיב להעביר מסרים כלליים ועל זמניים, שמתאימים לאדם באשר הוא. הפתגם שימש ומשמש אמצעי דידקטי המעביר מדור לדור אמיתות ואורחות התנהגות, שראוי לאדם לנהוג על פיהם. בן ציון יהושע חש כל חייו כממשיך דרך של אב מורה, אב שהיה דמות מופת. איסוף המימרות וחיבורן יחד כמו בא להציג משנה, כמו בא להעיד בפנינו, כמה הוא נאמן לדרכו של אביו.
אנו שואלים, כמובן, איך יודעים מתי המימרה בת ביצוע, מה העיתוי הנכון? ועולֶה בלב פתגם אחר שמעלֶה אותה שאלה: "אחת המשימות בחיים היא לדעת, אילו גשרים לחצות, ואלו גשרים להרוס." פתגם מעמיק, שמביא בן ציון יהושע בהקשר של עיתוי דברי החוכמה הוא הפתגם הזה: "עד שאדם מבין שההורים שלו צודקים, כבר יש לו ילדים שחושבים שהוא טועה." נלמד לחפש את דרך המופת!
הרצל חקק

אהוד: כדאי להזכיר בהקשר הזה את שני ספריו הקלאסיים של יעקב קלצקין: "משנת ראשונים" ו"משנת אחרונים".

ד"ר רון בריימן מתנאה שהיה "יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי". כדי לבצר את החוסן הלאומי מציע בריימן (הד"ר לחוסן לאומי), לקבוע שארץ ישראל אינה ארצו ההיסטורית של העם היהודי, מדינת ישראל אינה מדינת הלאום של העם היהודי. יש לבטל את שמה ישראל, לשנות את דגלהּ ואת המנון התקווה. לקבוע כי ירושלים אינה בירת ישראל, העברית לא תהיה שפת המדינה, המדינה לא תהיה פתוחה לעליה יהודית, הלוח העברי יבוטל, תבוטל השבת כיום שבתון, ויבוטל חג העצמאות. ("חדשות בן עזר", 1977)
מה שלא ברור הוא לאיזה לאום בדיוק מתכוון ד"ר בריימן ("יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי"), בהצעת ה"חוסן" שלו? ודאי לא לחוסן הלאומי של מדינת ישראל.

"אהוד: אם איני טועה, אשכר הוא שם בתו של אנדד אלדן."
("חדשות בן עזר", 1977)
אכן אשכר אלדן כהן, אמנית בינתחומית ופעילה חברתית פמיניסטית במאבק נגד אלימות מינית ולמען דה-לגיטימציה חברתית של עברייני מין. היא בתו.
היא התפרסמה כאשר נתנה עדות בפנים גלויות בערוץ 10 בתחקיר המקור, תוכניתם של רביב דרוקר ונסלי ברדה, וטענה שנאנסה בידי האקטיביסט הפרו-איסלמי, כתב "הארץ" לשעבר יצחק לאופר-לאור. מאבקה לא צלח, והוא לא הועמד לדין, אך בעקבות מאבקה הופסקה השתתפותו בעיתון.
יש לזקוף לזכותה דבר נוסף. בעברה היתה אקטיביסטית פרו-איסלמית ועבדה כמנחת מפגשי יהודים וערבים בגבעת חביבה. (כזכור למרות מאמציו לא הצליח דוד אמיתי למצוא שם אפילו ערבי-מוסלמי אחד שאינו גזען), והנה בעקבות הטבח בבארי (שאותו היא מכנה "שבת שואה") ורצח חבריה, היא צוטטה: "[החבר] נרצח על ידי שטן בתחפושת אדם, שנקרא בידי אנשים מעוותים, "לוחמי חופש פלסטינים... זהו שבר גדול להבין שדברים שהאמנתי בהם, אנשים שהאמנתי בהם, כבר לא אפשריים מול המציאות הנוכחית. אין מספיק מילים בעולם כדי לתאר את הזוועות, הרוע, השטניות, האכזריות והמפלצתיות של חמאס. אין." ומאוחר יותר כתבה: "הלב שלי נשבר מול האכזריות האינסופית של השטן מעזה שהתעלל בתושבי הנגב באותה שבת, התעלל בחטופים טרם שוחררו, וממשיך להתעלל בחטופים שעוד לא שוחררו ובמשפחותיהם."
https://he.m.wikipedia.org/wiki/אשכר_אלדן_כהן
הנה קראו את דבריה על האונס שעברה ותהליך הריפוי:
https://www.haokets.org/2010/02/03/על-האונס/
נ.ב. לימים סיפרה לי משוררת כיצד קרה לה מקרה דומה של הטרדה מינית מצידו של לאופר-לאור.
https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe01632.php

הטמטום הבלתי יאומן של נציג.ת אירלנד לאירוביזיון
נציג קרואטיה לאירוויזיון, הזמר המכונה "בייבי לזניה", אשר זכה במקום השני בתחרות השנה, סיפר מה קרה מאחורי הקלעים של גמר האירוויזיון: "נציג.ת אירלנד במבי ת'אג צרחה כמו כלבה מטורפת לעבר הישראלי שצילם אותה 'אל תצלם אותי!' כולם היו בהלם. עמדנו בתור להשתתף במצעד הדגלים והכול היה סבבה. נציג.ת אירלנד ונציגת יוון עמדו שם ובדיוק מישהו עבר וצילם סרטון. האירי.ת התחיל.ה לצרוח עליו כמו כלבה מטורפת 'אל תצלם אותי!' כולם היו בהלם והתאפקתי לא לצחוק. היא עוד אמרה 'זו חגיגה של אהבה ושלום' בזמן שנזל לה ריר מהפה. במבי מדבר.ת על 'חגיגת אהבה ושלום' בזמן הטירוף של העצבים הזה. זו היתה דרמה מיותרת. בסוף במבי ונמו (נציג שוויץ) רצו לחדר והתחילו לבכות. לא הבנתי מה הסיפור.
"אני לא יודע למה נציגי אירלנד, יוון ושוויץ היו כל כך נסערים מהמשלחת הישראלית. הישראלים בכלל לא הפריעו לנו ולא הטרידו איש, לפחות ממה שראיתי. גם לא הבנתי למה במבי כל כך כעס.ה כשצילמו אותו.ה. יש מצלמות במקום ומצלמים את כולם. הצחיק אותי כשהיא צרחה על שלום ואהבה תוך כדי שהיא משתוללת בכעס ותסכול."
כזכור נציג.ת אירלנד לאירוויזיון במבי תא'ג (31), המזדהה כנון-בינארי, סיפר.ה כי פרצ.ה בבכי כששמע.ה שישראל העפילה לגמר האירוויזיון. "בכיתי כששמעתי שישראל עלתה לגמר. איגוד השידור האירופי צריך לטפל טוב יותר בסוגיות פוליטיות עתידיות. הוא צריך לאמץ קצת יותר לב, מצפון ואנושיות."
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=862905&forum=scoops1
מסתבר שהנציג.ה. האירי.ת. באירוווזיון רצתה לשיר למפגינים הפרו-פלסטינים, שהתקבצו סמוך לאולם התחרות במאלמו ובכך להביע בהם תמיכה – אבל הדבר נמנע על ידי מנהלה עקב חשש מתגובות אפשריות שלהם למראה החריג שלה, שכנראה לא היה מתקבל בקלות (בנוסף לעובדה שהיא מגדירה את עצמה א-בינארית ותומכת מובהקת בזכויות להט״ב).
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=862872&forum=scoops1
המטומטם.ת לא מבין.נה. כי חיילי צה"ל מגינים עליו.יה. גם באירלנד. לכן נאחל לו.לה. שי.ת. בוא להופעה בעזה. היא בוודאי תתקבל שם בשמחה...
בינתיים נבהל הזמר הקרואטי מהתגובות שקיבל והצהיר שהוא מגנה את פעולות ממשלת ישראל, מרכין את ראשו ומתפלל למען הפלסטינים, ככל הנראה כצעד לשיפור עמדות מול קהילת האירוויזיון.
https://www.mako.co.il/music-eurovision/2024/Article-c0eed2e16a45191026.htm?utm_source=AndroidNews12&utm_medium=Share

תבץ – 3200 שנים של חיסול מהאוויר
וַיֵּלֶךְ אֲבִימֶלֶךְ אֶל תֵּבֵץ וַיִּחַן בְּתֵבֵץ וַיִּלְכְּדָהּ. וּמִגְדַּל עֹז הָיָה בְתוֹךְ הָעִיר וַיָּנֻסוּ שָׁמָּה כָּל הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְכֹל בַּעֲלֵי הָעִיר וַיִּסְגְּרוּ בַּעֲדָם וַיַּעֲלוּ עַל גַּג הַמִּגְדָּל. וַיָּבֹא אֲבִימֶלֶךְ עַד הַמִּגְדָּל וַיִּלָּחֶם בּוֹ וַיִּגַּשׁ עַד פֶּתַח הַמִּגְדָּל לְשָׂרְפוֹ בָאֵשׁ. וַתַּשְׁלֵךְ אִשָּׁה אַחַת פֶּלַח רֶכֶב עַל רֹאשׁ אֲבִימֶלֶךְ וַתָּרִץ אֶת גֻּלְגָּלְתּוֹ. וַיִּקְרָא מְהֵרָה אֶל הַנַּעַר נֹשֵׂא כֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ שְׁלֹף חַרְבְּךָ וּמוֹתְתֵנִי פֶּן יֹאמְרוּ לִי אִשָּׁה הֲרָגָתְהוּ וַיִּדְקְרֵהוּ נַעֲרוֹ וַיָּמֹת. (שופטים ט', נ'-נ"ד(/
כוחות צה"ל, מג"ב, שב"ס ושב"כ השלימו מבצע לסיכול טרור במרחב הכפרים תבץ, טמון ומחנה פרעה שבחטיבת הבקעה והעמקים. במהלך המבצע כלי טיס של חיל האוויר ביצע תקיפות אוויריות בכפרים טמון ותבץ, בתקיפה חוסלו ארבעה מחבלים חמושים. הלוחמים חיסלו מחבל מבוקש וניהלו חילופי אש עם מחבלים נוספים באזור.
https://news.walla.co.il/item/3684626
גם הפעם היו נשים בצוות החיסול מהאוויר.
[אהוד: מומלץ לקריאה ספרו הנהדר של פנחס שדה – "מות אבימלך ועלייתו השמיימה בזרועות אימו"].

יש דרך אחת להציל את ישראל מנתניהו
והיא הקמת דיקטטורה פשיסטית
שכיר העט של שוקן, נבזלין, ובומשטיין-בן, אורי הורוביץ-משגב, מפרסם גם הוא ככותבים האחרים את מדיניות "הארץ" – העיתון הערבי בעברית, לחיסול הדמוקרטיה הישראלית והקמת דיקטטורה פשיסטית בסגנון המדינות הערביות. לצורך זה הם משתמשים ב"שיחדש" אורווליאני. האויב הוא נתניהו, בדיוק כמו סינואר חמינאי ונסראללה. וכך הוא כותב:
"בנימין נתניהו גמר אומר בליבו להחריב את הבית השלישי. זה פשר 'הניצחון המוחלט'. בתחום המטרות (חיסול ישראל נ.ב.) אין הבדל בינו לבין יחיא סינוואר, גם לא מעלי חמנאי ומשמרות המהפכה, או חסן נסראללה. נתניהו ייזכר בין משיחי שקר כמו שבתאי צבי, מהרסים ומחריבים כמו בר כוזיבא, ושלל אויבים של עם ישראל לדורותיו.
"יש דרך אחת ויחידה לעצור אותו. יש לנו יועמ"שית מדהימה. וגם שר ביטחון, רמטכ"ל וסגנו, ראש שב"כ, ראש מוסד, מפקד חיל אוויר וראש אמ"ן שהם פטריוטים ישראלים בעליל. עליהם לצאת כעת פומבית נגד נתניהו, לסרב להמשיך למלא את הוראותיו ולדרוש יחד את נבצרותו והתפטרותו. בישראל אין שלטון יחיד, ואם נטרפה או השתבשה דעתו של ראש הממשלה, יש להזיזו מתפקידו. המדינה חשובה יותר. הרבה יותר."
(אורי משגב, "יש דרך אחת להציל את ישראל מנתניהו", "אל-ארצ'", 15.8.24)
https://www.haaretz.co.il/opinions/2024-08-15/ty-article-opinion/.highlight/00000191-5069-d140-a5ff-78ebdb640000
הבנתם? נתניהו הוא האוייב. לכן הפתרון היחיד להצלת המדינה מהאוייב הוא חיסול הדמוקרטיה הישראלית הקמת דיקטטורה פשיסטית בסגנון מדינות ערב.
פרופסור יגאל גולדשטיין-עילם, הרואה עצמו כאפלטון חדש, רואה אמנם את העיסוק הבלתי פוסק בבנימין נתניהו, עיסוק המשקף את טירלולה המוחלט של הפוליטיקה הישראלית, אבל גם הוא נאבק למען הקמת דיקטטורה פשיסטית בישראל.

איווט-אביגדור לבוביץ' ליברמן – ממרומים פצצה נופלת
בראיון לפגוש את העיתונות ברשת 12 אמר איווט-אביגדור לבוביץ' ליברמן, כי כבר ב-2016 הציע מתקפה מקדימה בלבנון. וכעת על ישראל להגיע לעסקה עם החמאס גם אם מדובר בנסיגה מוחלטת כולל ציר פילדלפיה, לעזוב את לבנון, ולצאת כעת להתקפה יזומה נגד תוכנית הגרעין האיראנית: "יהיו מחירים קשים, אבל ככל שנדחה - המחיר יהיה גבוה יותר."
https://www.mako.co.il/news-politics/2024_q3/Article-ee94d0a09d06191027.htm?utm_source=AndroidNews12&utm_medium=Share
בראיון הוא מוסיף (זה לא מופיע בסיכום של עמית סגל המראיין) שעל ישראל לתקוף את איראן בנשק האטומי שבידה, וזה יבטיח לה ניצחון.

וגר סער עם גולן
גדעון משה זריצ'נסקי-סער הנמצא מימין לנתניהו אומר: "לא יהיה סיום או שינוי של המצב בלי תפיסה קרקעית חדשה שתבטיח מניעה של אירוע 7.10 בצפון. חייבים לשנות את המשוואה שבה אזרחים יושבים לפני החיילים."
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=862955&forum=scoops1
יאיר גולדנר גולן הנמצא משמאל לנתניהו, גם הוא בעד יצירה מחדש של רצועת הביטחון בדרום לבנון. (עם תמיכה בסירוב גיוס).
https://x.com/YairGolan1/status/1817584743028015273?t=xppV8-Zol7NWNYny0e-vgw&s=03)
מסתבר שבין איווט-אביגדור לבוביץ' ליברמן, גדעון משה זריצ'נסקי-סער, ויאיר גולדנר- גולן, נתניהו הוא ממש "השמאלן" המתון מבין כולם. אהוד ברוג-ברק, מחסל רצועת הביטחון בדרום לבנון, עסוק כעת בשליחת אנשים למרי אזרחי, ולא חיווה דעה. גם נפתלי בנט לא.

חייבים להחליף את כולם כולל את נפתלי בנט
נפתלי בנט, בוועידת החינוך של "ישראל היום״: "המנהיגות בישראל שמה את טובתה על פני מדינת ישראל ולכן, חייבים להחליף אותה. אנחנו צריכים שינוי. ההנהגה לא טובה. עובדה. לא טובה ערכית, הנהגה שלעיתים קרובות שמה את טובתה האישית מעל טובת המדינה או טובת הסקטור מעל טובת המדינה או בקנאות מתעלמת מהעולם וצועקת 'נפציץ פה ונטיל פצצת אטום על עזה.' מתנהלים בצורה ילדותית ובלתי אחראית.
''זה כמו חברה עסקית, אם לחברה עסקית יש לנו יסודות טובים, ההנהלה גרועה אז מחליפים הנהלה. חייבים להחליף את המנהיגות בישראל, גם את המנהיגות הפוליטית וגם את המנהיגות הביטחונית. אנשים שאני אוהב אותם אבל חייבים להתחלף. זו האמת.''
https://m.maariv.co.il/news/politics/Article-1124898
נפתלי בנט צודק צריך להחליף את כולם, אבל לא בו. צריך להחליף את כולם כולל הוא עצמו שבהיותו ראש ממשלה תרם לאי מניעת טבח שמחת תורה.
בסקר פופולריות לתפקיד ראש הממשלה בערוץ 12 עלה בנט על נתניהו. והכל מסיבה פשוטה. בנט לא חיווה את דעתו על שום סוגיה העולה על הפרק. אם בעד עסקה או מתנגד לה? האם הוא בעד תקיפת לבנון? האם הוא בעד תקיפת איראן או מתנגד?
"מילה בסלע, משתוקא בִּתְרֵין." מסתבר ששתיקה מביאה רווח פוליטי.

היה זה נטשה בלילה
פקיד פת"ח טאהר חמד: "עזה היא כמו סטלינגרד והצבא הציוני הוא הצבא הנאצי החדש; האנשים שסבלו את השואה גרועים מהנאצים; עכשיו כולם יודעים שהשואה היתה נשף מסיכות".
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=862986&forum=scoops1
הבנתם? היהודים הנאצים המציאו את השואה, ועזה היא כמו סטלינגרד.
ב-1945 כתב יחזקאל לופבן שיר ללחן של "שיר הדייג" הרוסי.

הָיָה זֶה נַטָּשָׁה בַּלַּיִל,
זֶה הָיָה בִּגְבוּלוֹת סְטָלִינְגְרָד.
אֲנַחְנוּ מָתַחְנוּ הַתַּיִל
מֵאִתָּנוּ אַף אִישׁ לֹא בָּגַד.

מֵרָחוֹק שָׁם הַוּוֹלְגָה יוֹקֶדֶת
וּבַלֵּב מַרְגִּישִׁים קְצָת כְּאֵב.
יָדַעְנוּ מַה זֹּאת מוֹלֶדֶת
וְיָדַעְנוּ גַּם מַה זֶּה אוֹיֵב.
https://www.zemereshet.co.il/m/song.asp?id=2200

השיר הופץ בארץ ע"י "השומר הצעיר". אז יָדַעְנוּ מַה זֹּאת מוֹלֶדֶת, וְמַה זֶּה אוֹיֵב. מעניין אם חברי "השומר הצעיר" בגבול עזה כיום רואים את עזה כסטלינגרד בשעה שהם תומכים בשלטון הפת"ח בה, ובשחרור מייסד ארגון הג'יהאד של הפת"ח "השהידים של הקצה" ("כתאאב שוהאדת אל-אקצא") הרוצח הסדרתי מרואן, מרואן ברגותי ובשליטתו גם על יהודה ושומרון?

עלייה להר הבית כמאבק יהודי דתי פנימי
איתמר חאנן-בן-גביר השר לביטחון לאומי, מאיים לפגוע בביטחון הלאומי ע"י הצתת זעם מוסלמי העולם כאשר הוא מארגן עלייה לרגל להר הבית, ותפילת יהודים בו. איסור העלייה להר הבית נתון במחלוקת בין הפוסקים הדתיים לפי האןריינטציה הפוליטית של כל פוסק.
בשנת תש"ח 1948 דווקא הזרם האנטי-ציוני "נטורי קרתא" שתמכו בכיבוש ערבי-מוסלמי, בחנו אפשרות לעלות ולהתפלל בהר הבית כקונטרה לאיסור הציונים על העלייה להר הבית כעוד נקודת התבדלות מהציונים ומהכותל.
רבי מנחם מנדל לעמברגער ממאקאווא ירושלים סיפר שאירע שהאדמו"ר "הבית ישראל" מגור זצ"ל שהה בכותל המערבי, ופגש שם את ר' יוסף שיינברגר ז"ל ששימש כמזכיר העדה החרדית, ואז קרא המואזין המוסלמי שעל גבי הר הבית. ושאל אותו "הבית ישראל" מגור: "מה הוא נובח?..."
ענה לו ר' יוסף שמזכיר ההוא את חטא העגל. שגם בספר הטמא שלהם הקוראן זה כתוב. דהיינו הם תמיד מעוררים את חטא העגל על עם ישראל. נענה "הבית ישראל" מגור זצ"ל בשם הרה"ק מקאצק זי"ע: "אין זה כבר קטרוג. משום שכבר נמחל העוון לגמרי." (בקדושתו של אהרן מתוך בצילא דמהימנותא ויקרא תשס"ז).
הרב שיינברגר המוזכר שימש כמזכיר העדה החרדית, וידיעה מעניינת שפורסמה בשנת שחרור הר הבית תשכ"ז מפתיעה בגילויה. הרב שיינברגר והעדה החרדית שקלו ברצינות את העלייה להר הבית והתפילה במקום, כעוד נקודת התבדלות מהציונים ומהכותל.
כך תחת הכותרת "ב'נטורי קרתא' מתעניינים בהר הבית", נחשף במדור "בסוד שיח" בעיתון 'הצופה' כי "שר החוץ" של העדה החרדית הרב יוסף שיינברגר, קיים שיחה ממושכת עם אחד הרבנים החשובים, בעניין הגבולות והתחומין של הר הבית. התעניין בשיטות השונות, בפסקי ההלכה של ראשונים ואחרונים ובמיוחד באלה שיש בהם כדי להתיר את העלייה להר הבית."
"איש "נטורי קרתא" גילה אגב השיחה, כי פרשת הר הבית מעסיקה את בני עדתו. ואין לראות בהם את "המחמירים" דווקא. להיפך, יש דעה, הוסיף, שאחרי שהציונים אוסרים את העלייה להר הבית מתוך שיקולים פוליטיים, מן הראוי שלא להישמע להם. מסתבר שהרב שיינברגר, גם שוחח עם רבנים הנוטים להתיר כניסה להר הבית, ואגב אורחא העיד שאילו נסתייע בידו היה עורך תפילה מעל הר הבית."
נימוק נוסף בפי הרב שיינברגר לעבור להתפלל בהר הבית, היתה כנראה העברת ניהול הכותל לידי משרד הדתות. "בעדה החרדית מתלבטים מאוד. בפרט שאין דעתם נוחה מהשינויים שבוצעו ליד הכותל המערבי, והיו מעדיפים לייחד לעצמם פינה מיוחדת ממנה יוכלו להתפלל כשפניהם אל מקום המקדש."
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=862877&forum=scoops1
הנה הדת ברשות הפוליטיקה של כולם. של איתמר חאנן-בן-גביר הציוני, של חסידות גור הלא ציונית, ושל "נטורי קרתא" האנטי-ציונים.

בחזרה לדרום. מה עם תושבי תל אביב?
על פי החלטת המדינה מימון המלונות יופסק, ותושבי היישובים שבהם נקבע שאין מניעה ביטחונית לחזור ולא נדרש בהם שיקום פיזי – ייאלצו לשוב לבתיהם בעוטף. בין היישובים שיחזרו, קיבוץ מפלסים, שתושביו זועמים: "אנחנו לא סומכים על אף אחד ולא מוכנים שהילדים יחזרו לרעשי המלחמה."
קיבוץ מפלסים, הוא בין היישובים שתושביו נדרשו לחזור לבתיהם. חלק מתושבי הקיבוץ כבר חזרו וחלקם מתכוונים לחזור מחר. אולם ביניהם, יש כאלה שמתכננים להישאר מחוץ לקיבוץ. אחד מהם, הוא גון צורי, שמחר יפנה יחד עם משפחתו את החדר במלון דן אכדיה בהרצליה. "מחר אומרים לנו שסוגרים את הדלת של המלון, הבטיחו לנו ביטחון ביישובים," התרעם צורי. "המדינה הפקירה אותנו ואת החטופים, אני לא סומך עליה. אם אני אחזור לקיבוץ עכשיו עם המשפחה ועדיין מלחמה והחרדות יחזרו, אז אני כבר לא אוכל להישאר בקיבוץ עם משפחתי. אני מעדיף לחזור שיובטח לנו שקט וביטחון.
"אני דור שלישי בקיבוץ, כל משפחתי בקיבוץ, בחרנו בקיבוץ ועכשיו בגלל חוסר הפתרון של המדינה, כל אחד מבני משפחתי מתפזרים, אחותי לצפון, אימא שלי לדיור מוגן, אחי לקיבוץ אחר ואני קיבוץ אחר, המצב הזה מפרק את המשפחה שלי וגם את הקהילה."
אפרת, תושבת הקיבוץ שגם נמצאת במלון, תחזור מחר לקיבוץ בניגוד לרצונה כשהיא עדיין חוששת: "המדינה מחזירה אותי לאחור, לא לזה פיללנו, אנחנו מגיעים ליום האחרון במלון ולא מאמינים שאנחנו חוזרים במצב של מלחמה של קיבוץ שסמוך לגדר, כשפינו אותנו האמנו שבסוף יחזרו החטופים ותסתיים המלחמה, להחזיר אותנו ככה זאת בושה וחרפה."
https://news.walla.co.il/item/3684592
קיבוץ מפלסים השוכן כק"מ מגבול עזה ניצל ממתקפת הפתע על ישראל ב-7 באוקטובר 2023. כיתת הכוננות של הקיבוץ, וארבעה חיילי צה"ל ששהו ביישוב, בלמו את ניסיונות החדירה של עשרות מחבלים לקיבוץ. אפשר כמובן להבין את החששות של חברי הקיבוץ החוזרים לגבול עזה (שכוחות צה"ל עומדים לעזוב אותה). אבל בסיכום היסטורי במשך השנים מאז הקמת מפלסים, תל אביב סבלה לאין ערוך יותר מטרור ערבי. הרבה יותר אזרחים נרצחו בה, והיום היא נתונה יותר ממפלסים לסכנת טילים מלבנון ואיראן, אז לאן יפונו תושבי תל אביב?
תושבי העוטף נמצאים בדילמה כפולה. הם דורשים את שחרור החטופים בעסקה הכרוכה בנסיגת צה"ל מעזה, הצלת שלטון החמאס, ושיקומו, ושחרור כל המחבלים שנתפסו, דבר שיסכן בצורה ישירה את ביטחונם, וימנע את שיקומם.
מה לעשות?

הדילמה המוסרית של שקמה שוורצמן-ברסלר-וינדמן
העיתונאי בן דרור תימני כותב:
ברסלר, קחי אחריות!
כדי להצדיק את ה"אי התייצבות", שאלה שקמה ברסלר את חילי טרופר: "האם הוא היה מוכן לשרת בדיקטטורה. כן או לא." מנהיגי המחאה מסרבים להבין שה"אי התייצבות" היתה נקודת שפל. כאשר איראן, חמאס וחיזבאללה קמים עלינו להשמידנו, אז מתייצבים כדי להגן על המשפחה, על החברים, על מדינה. לא על המשטר.
במסגרת הריפוי הכללי, לא רק נתניהו צריך לקחת אחריות, ויש לו אחריות גדולה יותר מאשר לכל אחד אחר. גם אחרים צריכים לקחת אחריות. כולל אלה שתמכו ב"אי התייצבות", והם עדיין מתעקשים שהם היו נפלאים.
להלן המאמר המלא מ"ידיעות":
https://www.ynet.co.il/yedioth/article/yokra14039654
לאור דבריה, אני מציג דילמה מוסרית לשקמה שוורצמן-ברסלר-וינדמן המתנאה כהמצפן המוסרי של התנועה הפרוטסטנטית: "ונניח, רק נניח, שבארץ יש אכן משטר דיקטטורה, והנה מחבלי הנוחבה באים לאנוס ולרצוח אותך ואת ילדיך, ולשרוף את ביתך. האם מבחינה מוסרית על חיילי צה"ל להתגייס ולהגן עלייך?"
מעניין מה תהי תשובתה?
https://x.com/naaman_c/status/1824403408687693836?t=h_LMkEfo0STt8XsHLvQamg&s=03)
אם תהיה תשובה אדווח.

מרדו במשטרה!
שקמה שוורצמן-ברסלר-וינדמן, ממובילי התנועה הפרוטסטנטית, הסבירה בשיחה לקהל דוברי רוסית, כי המנטליות של שרי הממשלה מובילה לאפוקליפסות כמו ה-7 באוקטובר, וקראה לשוטרי ישראל לבצע, מרד בשר איתמר חאנן-בן-גביר. עוד כינתה אותם אחוזי "טירוף קנאי ודתי" שיוביל לחורבן הבית השלישי. "המנטליות של שרי הממשלה," היא הסבירה, "מובילה לאפוקליפסות כמו ה-7 באוקטובר."
באותה שיחה אומרת ברסלר לקהל דוברי הרוסית שהם אלו שיודעים מה זה "לחיות תחת שלטון לא דמוקרטי" ולכן הם צריכים להתגייס לתנועה הפרוטסטנטית. בהמשך של אותה שיחה, הסבירה שקמה ברסלר כי שוטרי ישראל צריכים לבצע סוג של מרד נגד השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, ולומר לו "עד כאן." גם אם מרד כזה יביא לפיטוריהם.
לפני כחודשיים, אמרה במהלך נאום שנשאה בהפגנה מול מעון ראש הממשלה כי "נתניהו מחייך כאשר קצין העיר דופק למשפחות נוספות על הדלת. לא משנה כמה חזק השופרות יתקעו ולא משנה כמה ברגים יסתובבו במכונת הרעל, אמרה, "האמת ברורה – למדינת ישראל אין הנהגה, יש לה ראש ממשלה שמחייך כאשר קצין העיר דופק למשפחות נוספות על הדלת. יש לנו ראש הממשלה שמחייך כאשר אדמות נחרבים."
https://www.now14.co.il/האם-שקמה-ברסלר-קוראת-למרד-שוטרים-בשר-בן/
הבנתם? לא להתגייס לצבא, ולמרוד במשטרה. האם כיורשת לותר בתנועה הפרוטסטנטית, היא תנהג כמוהו במרד האיכרים, ותצא גם היא כמוהו למלחמה לחיסול פיזי של כל המורדים?

דמו דמו קרטיה
!Rule, Britannia – מִשְׁלִי, בריטניה!
הוא שיר פטריוטי בריטי על פי פואמה בעלת שם זהה שכתב ג'יימס תומסון ולחן של תומאס ארן משנת 1740.
https://www.youtube.com/watch?v=HPZOOhzql7w
מסתבר שבריטניה כבר לא מושלת בימים, אבל עדיין מושלת באי הבריטי.
אזרח בריטי כתב ברשת שהוא לא רוצה שכספי המיסים שלו ילכו למהגרים שאונסים ילדים – ונשלח מיידית ל-20 חודשי מאסר.
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=862776&forum=scoops1
כידוע למרות שבריטניה בדומה לישראל היא מדינה ללא חוקה, ואין בה הפרדה בין דת למדינה, היא נחשבת לסמל הדמוקרטיה. עכשיו תארו לעצמכם מה היו אומרים הפרוטסטנטים "הדמוקרטים" לו פסק דין כזה היה מתפרסם בארץ? בּוּקָה וּמְבוּקָה וּמְבֻלָּקָה וְלֵב נָמֵס וּפִק בִּרְכַּיִם וְחַלְחָלָה בְּכָל-מָתְנַיִם. הפרוטסטנטים בקפלן היו מבעירים אש על הפגיעה בדמוקרטיה. (ולא הזכרתי את סילוק אוסוולד מוסלי ראש איגוד הפשיסטים הבריטי, שתמך באוייב הגרמני מהפרלמנט, והשלכת כל תומכיו למחנות מעצר בזמן מלחמת העולם השנייה).
דמוקרטיה אנגלית – !Rule, Britannia – מִשְׁלִי, בריטניה!

אהוד ברוג-ברק – איך יוצרים דיקטטורה בראשותי?
"בחסות המלחמה," כותב אהוד ברוג-ברק, "מתחולל בישראל בימים אלו פוטש שלטוני-חוקתי ללא יריות. פוטש שאם לא ייבלם, יהפוך את ישראל בתוך שבועות לדיקטטורה בפועל. נתניהו וממשלתו מתנקשים בדמוקרטיה. הדרך היחידה לעצור דיקטטורה בשלבים מאוחרים כאלה היא בהשבתת המדינה במסגרת מרי אזרחי, בלתי אלים ורחב היקף, 24/7, המתמשך עד שהממשלה נופלת. אני משוכנע שהציבור יירתם ברגע הנכון למרי אזרחי בלתי אלים להצלת ישראל החופשית. מגיעים לנו הנהגת אופוזיציה, נשיא מדינה, יועמ"שית ושאר שומרי סף שיהיו ראויים לעם הזה."
(אהוד ברק, "אנו כפסע מדיקטטורה. כך נעצור אותה", "אל-ארצ'" 14.8.24)
https://www.haaretz.co.il/opinions/2024-08-14/ty-article-opinion/.premium/00000191-4c1a-dae4-afd5-ffbef8700000
ושוב אהוד ברוג-ברק קורא לאחרים לצאת במרי אזרחי במקום לומר אחריי! במקום לצאת בעצמו למרי אזרחי, ולא לשלם מיסים, ברוג-ברק אינו נותן דוגמה אישית. למשל מפסיק לשלם מיסים.אהוד ברוג-ברק, בכל מקרה תוכניתך לזרוע כאוס במטרה ליהפך לשליט יחיד של דיקטטורה פשיסטית שאתה מציע. לא תעבור. הפשיזם שלך ברוג-ברק, לא יעבור!

"שנאת חינם" של נרי רחל וייס-לבנה-הירשפלד
"בהיותי עתיקת יומין," כותבת נרי רחל וייס-לבנה-הירשפלד, "אני זוכרת היטב שעד שנות השמונים אף אחד שהכרתי לא עשה עניין מתשעה באב.
"בכל שנה והשנה בפרט, משום שאנחנו בתחילתה או בעיצומה של מלחמת אחים, מתמלא מסך הטלוויזיה בדיבורים על הסיבה שבגללה חרב בית המקדש. קוראים לסיבה הזאת 'שנאת חינם', אבל אני לא מאמינה בזה. אני חושבת שמה שקורה לנו עכשיו הוא דווקא תוצאה של אהבת חינם. ממש לא אכפת לי שבתי המקדש חרבו. בעוד כמה שעות אלך להפגין בכיכר דיזנגוף נגד תפילת מוסלמים בהפרדה בתל אביב המעוז החילוני האחרון.
"העובדה שבתל אביב יש צורך להפגין נגד מוסלמים-דתיים*, ושגם פה הם מנסים להשתלט על המרחב הציבורי על ידי כפייה דתית, היא הוכחה לכך שהגענו עד הלום בגלל אהבת חינם או התחשבות חינם.
"לדעתי, אם במקום אהבת חינם היינו משתמשים בשנאת חינם לא היינו יושבים היום וממתינים בסבלנות, שאפשר לראות בה סטואיות, למכה שאולי תשמיד אותנו מצד איראן והחיזבאללה. מתוך אהבת חינם ראינו איך ארצנו נחמסת שעל אחר שעל על ידי הערבים המוסלמים, ואיך הדמוקרטיה שלנו נהרסת רגב אחר רגב על ידי ראש הממשלה והאנשים האטומים וחסרי הכישורים, שחלקם גם גזענים איומים.
"שנאת חינם, זה מה שעלינו לטפח עכשיו. ולא רק כלפי החיזבאללה, החמאס ואיראן, אלא גם כלפי הערבים שיוצאים מדי יום לפוגרומים ביהודים.
שנאת חינם כלפי כל שרי הממשלה המתועבת הזאת ואותם 64 חברי כנסת טעוני טיפוח קוגניטיבי התומכים בממשלה. וגם כלפי מצביעיו הפוטנציאלים של נתניהו. רק השנאה אליהם תצליח להוציא אותנו לרחובות ולהעיף את הכאילו הנהגה שמוליכה אותנו כצאן לטבח."
(נרי לבנה, "כולם ממליצים על אהבת חינם. אבל זה מה שהביא עלינו את האסון", "אל-ארצ'", 16.8.24).
https://www.haaretz.co.il/magazine/2024-08-15/ty-article/.highlight/00000191-5640-d909-a9bd-f7e2b82b0000

* טעות בהעתקה. יש לתקן, במקום שכתוב: "ערבים-מוסלמים-דתיים", יש לתקן ולכתוב: "יהודים-דתיים". שנאת החינם של נרי רחל וויס-לבנה-הירשפלד, מופנית רק ליהודים הדתיים.

הבנתם? נרי רחל וייס-לבנה-הירשפלד, אינה טעונת טיפוח קוגניטיבי, לכן שנאתה אל "טעוני טיפוח קוגניטיבי" היא בסיס נפשה והווייתה. נרי רחל וייס-לבנה-הירשפלד שונאת חינם.
בדבר אחד היא משקרת. השנאה שלה היא לא שנאת חינם. היא מרוויחה עליה כסף מדי שבוע. שוקן ונבזלין משלמים לה דמי שנאה מדי שבוע.

עמירה הס מסבירה כיצד היא מעבירה לעולם
את המסר שישראל – נאצית
התעמלנית הפרו-איסלמית, עמירה הס, כתבת העיתון הערבי בעברית "הארץ", מסבירה איך היא מעבירה את המסר שישראל – נאצית.
הס, התארחה בפסטיבל ספרים בסרייבו שם היא הדגימה כיצד היא "מהנדסת" את תודעת קוראי 'הארץ' להבין שישראל פועלת כמו הגרמנים הנאצים.
בפסטיבל ספרים בסרייבו שבבוסניה והרצגובינה. היא הוציאה ספר חדש, ושם היא נשאלה על הדומה והשונה בין מה שישראל מבצעת בעזה, לבין השואה.
בתשובתה, מסבירה הס מדוע היא לא משווה באופן ישיר בין ישראל לנאצים אבל למעשה, היא הסבירה כיצד היא כן, ומצליחה להעביר את המסר שישראל בונה מחנות ריכוז ברצועה.
הס, סיפרה כי היא מתארת את פעולות ישראל בעזה בדיוק כפי שפעלו הגרמנים תחת המשטר הנאצי. היא הסבירה שהיא בחרה שלא להשתמש במושגים כמו ג'נוסייד בתחילת המלחמה, משום שקהל קוראי "הארץ" היה מתקשה לעכל את המושג. עם זאת, היא פעלה לתאר את המציאות בעזה באופן כזה שקהל הקוראים יבין שמדינת ישראל מבצעת פשעים בעזה.
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=862739&forum=scoops1
כמובן שהתעמלנית גברת הס מסתירה משומעיה שהחמאס מחוייב ע"פ אמנתו לרצוח את כל היהודים והנוצרים כולל אותה, ואת שומעיה.

התכנון המאקאברי של חמאס להוציא גופות של חיילים אנגלים
מבתי קברות ברצועה – כדי לסחוט את ממשלת בריטניה
"הטלגרף" הבריטי חושף: ארגון הטרור חמאס תכנן לחפור ולהוציא גופות של חיילים בריטים מבתי קברות ברצועת עזה כדי לסחוט את ממשלת בריטניה תמורת החזרתם, כך לפי מסמך ששיתפו בכירים ישראלים עם האתר הבריטי.
חיילים בריטים נקברו ברצועת עזה במאה הקודמת אחרי שבריטניה כבשה את ארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה. על פי הדיווח, המסמך התגלה על ידי כוחות צה''ל בסוף חודש ינואר, במהלך פעילות במתחם בחאן יונס שקשור למנהיג ארגון הטרור יחיא סינוואר, וראש הזרוע הצבאית מוחמד דף.
הגורמים הישראלים העריכו כי המסמך נכתב ב-5 באוקטובר 2022, על ידי גורם בחמאס, ככל הנראה בתגובה לאמירה של ראשת ממשלת בריטניה דאז ליז טראס, כי היא מעוניינת להעביר את השגרירות הבריטית לירושלים מת"א.
"אם ממשלת בריטניה לא תעמוד בדרישות האמורות, עיריית עזה תפעל לפינוי כל הגופות מבתי העלמין ותאסוף במקום מיוחד בצו שיפוטי, תוך הכרזה כי הגופות נמצאות בשבי עד למציאת פתרון או עסקה," נכתב במסמך.
עוד מציין אותו גורם: "הממשלה הבריטית תמצא את עצמה בעמדה מביכה מול העם הבריטי, האליטה הפוליטית והצבא שלה אם יחללו את גופות חייליה."
"הטקטיקה המתוארת במסמך נועדה להטיל טרור על תושבי בריטניה כולה כדי להשפיע על החלטות פוליטיות", אמר גורם ישראלי ל"טלגרף". "אין דרך לשלול שחמאס ישתמש באסטרטגיה הזו או באסטרטגיה אחרת כדי להשפיע על ענייני חוץ או כל דבר אחר בסדר היום שלהם בעתיד."
בין הדרישות האפשריות: ביטול הצהרת ירושלים, פינוי שרידי החיילים לבתי קברות מחוץ לעזה או תשלום רטרואקטיבית של "דמי חכירה" על קרקע לבתי הקברות משנת 1917.
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=863226&forum=scoops1
אין גבול מקאברי בפולחן המוות של החמאס ומניסיון להרוויח ממתים ומגופות.
איך אמר מנהיג החמאס ישמעאל הנייה הנמצא עתה בגיהינום: "המוסלמים ינצחו כי אנחנו אוהבים את המוות":
https://palwatch.org.il/site/modules/videos/pal/videos.aspx?fld_id=latest&doc_id=12243
הם באמת אוהבים את המוות וגם גופות. של יהודים, נוצרים, וגם שלהם שהם מנסים להרוויח מהם רווח תעמולתי פוליטי.

האווילות הבלתי תאמן של רונית מרזן נמשכת
להחזיר את יחיא סינוואר למשא ומתן
פשוט לא ייאמן. רונית מרזן המתנאה כחוקרת אקדמית, שפרשנותה שפני סינואר לשלום היתה בין האחראים לקונספציה השגויה כלפי החמאס שהביאה לאי מניעת טבח שמחת תורה. ממשיכה לפרשן ולהטעות את הציבור.
הנה מה שכתבתי עליה בזמנו לפני טבח שמחת תורה: (נעמן כהן, "משיח השלום החדש – יחיא סינואר", "חדשות בן עזר", 1534 מתאריך 23.4.20):
https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe01534.php
הנה מה שכתבתי עליה לאחר טבח שמחת תורה:
למרות אחריותה לטבח שמחת תורה רונית מרזן ממשיכה לפרשן
איך רונית מרזן המתנאה כחוקרת אקדמית לא מתביישת לפרסם הבלים לאחר שהיא היתה בין האחראים למחדל ה-7 באוקטובר. כאשר כתבה: "סינואר אימץ שיח של משפחה וזכויות אדם," והוא רוצה ב"הסטה של חלק גדול מהמשאבים מהתעצמות צבאית להתעצמות אזרחית, והתקדמות להסדרה מדינית ארוכת טווח עם ישראל." (רונית מרזן, "הארץ", 17.4.20)
https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.8772328
אין גבול לגיחוך. יכול היה סינואר באמת לאמץ שיח של "זכויות אדם" אם היה מכריז כי הוא מבטל את סעיף 7 באמנת החמאס לפיו החמאס מחויב לחסל את ישראל ולרצוח ע"פ דברי מוחמד את כל היהודים הקופים והחזירים:
https://www.youtube.com/watch?v=__6iZlzwcF8
ודוק: בניגוד לגרמנים ששמרו בסוד את תוכנית השמדת היהודים, החמאס מצהיר זאת בגלוי. מרזן שמעה רק מה שרצתה לשמוע. כשקוראים אותה אי אפשר שלא להיזכר בגרטרוד שטיין היהודייה האמריקאית הלסבית שהמליצה לתת פרס נובל לשלום להיטלר. 
"סינוואר," מסבירה עתה מרזן, "שחיסל משתפי פעולה עם ישראל, לא היה יכול להסכים שיטילו דופי בגבורה, בגבריות ובפטריוטיות הלאומית שלו, ושמישהו אף יעז לייחס זאת להצלת חייו בידי רופא ישראלי. כל זאת קרה בעודו מתמודד עם שלל גברויות יריבות: הגבריות ההגמונית הישראלית, שחתרה לבדל אותו מהקהילות הפלסטיניות; הגבריות הרופסת של הרשות הפלסטינית, שפעלה להחלשת משילותו ולהתקוממות נגדו; הגבריות הלא אלימה של ארגוני החברה האזרחית, שהעדיפו חיים על פני מוות."
(רונית מרזן, "המלחמה היא עוד שלב במאבק של סינוואר על גבריותו", "אל-ארצ'", 11.3.24)
https://www.haaretz.co.il/opinions/2024-03-10/ty-article-opinion/.premium/0000018e-2884-d1b8-a5de-e9dcc6b00000
הבנתם כל ההתקפה של החמאס היתה בגלל בעיית הגבריות של סינואר.
https://benyehuda.org/lexicon/hbe/hbe01933.php
והנה שוב ממשיכה מרזן לפרשן, ולהטעות את הציבור.
"יחיא סינוואר," כותבת מרזן, "נתון בלחץ מצד מפקדי הזרוע הצבאית שנותרו ברצועה ומעוניין בהפסקת אש בהקדם. הוא הופתע ואינו מרוצה ממינויו ליו"ר הלשכה המדינית של הארגון – ואף חושש כי מדובר במלכודת. אין זה מפתיע, שכן בין סינוואר לקטאר ולהנהגת החוץ של חמאס מתנהל סכסוך ארוך שנים, על רקע ניסיונותיהם לחסל אותו פוליטית, ואולי גם פיזית, באמצעות ישראל. גילוי הדעת המשותף של חמאס עזה והג'יהאד האיסלאמי, שפורסם זמן קצר אחרי חיסול הנייה, הוא איתות למצרים, לאיחוד האמירויות ולדחלאן – הציר שסינוואר בחר להתחבר אליו אך סוכל בידי קטאר וישראל. על פי האיתות הזה, כל מי שינסה לכפות שלטון של גורמים פלסטיניים או חיצוניים על רצועת עזה עלול להיתקל בחזית אחידה של חמאס, הג'יהאד האיסלאמי והחמולות העזתיות.
"זהו אפוא הזמן למנף ולתרגם את ההישגים הצבאיים של צה"ל לתבונה מדינית, שתשיב את סינוואר אל המו"מ בחסות מצרים – הריאה היחידה שהוא עדיין נושם דרכה – תקדם עסקה שתשיב את החטופים ותמנע את הפיכת עזה לגן עדן לג'יהאדיסטים מטורפים."
(הכותבת היא חוקרת חברה ופוליטיקה פלסטינית, חוקרת בקבוצת המחקר "תמרור")
(רונית מרזן, "להחזיר את יחיא סינוואר למשא ומתן", "אל-ארצ'", 14.8.24)
https://www.haaretz.co.il/opinions/2024-08-13/ty-article-opinion/.premium/00000191-4bdc-dfee-a3f3-5ffe98310000
הבנתם? שוב מטיפה מרזן ומטעה את הציבור. במקום לחסל את סינואר והחמאס, היא ממליצה להצילו, לשקם את מעמדו, ולנהל עימו "מו"מ שיקדם עיסקה שתשיב את החטופים וימנע את הפיכת עזה לגן עדן לג'יהאדיסטים מטורפים," כי סינואר אינו להגדרתה "ג'יהאדיסט מטורף." לפי המתנאה כפרופסור, רונית מרזן, סינואר הוא מדינאי נורמטיבי שוחר שלום, המתרכז בניסיון להגיע לשלום לטובת עמו, ואם חלילה יחוסל, יקומו במקומו ג'יהאדיסטים יותר מטורפים. (כאילו זה אפשרי)...
אם היתה מרזן יפנית הרי הכבוד העצמי שלה היה מחייב אותה לקפוץ ממגדל אשכול על הנזק שפרשנותה הסבה לישראל. בינתיים בישראל מוטב שתשתוק.
רונית מרזן מהווה סכנה לישראל. את הנזק הגדול היא כבר גרמה.
נעמן כהן