הַזְּקֵנָה בָּרְאִי –
מִי הִיא?
שִׁבְעִים שָׁנָה –
וְאַחַת –
שֶׁל מִי?
הִיא תּוֹלֶשֶׁת
נַרְקִיסִים
בַּבִּצָּה,
אוֹסֶפֶת פִּטְרִיּוֹת
לְאַחַר-גֶּשֶׁם,
בְּאַדְמַת-"הַשָּׁלָל"
הַדְּשֵׁנָה הַשְּׁחוֹרָה
קוֹפֶצֶת עַל "הַנְס" –
עִם שְׁקִיעָה,
לִדְהָרָה אַחֲרוֹנָה
לִפְנֵי בּוֹא הַלַּיִל;
חוֹטֶפֶת עָלִים
בִּיעָף
מוֹעֶכֶת אוֹתָם
לְהַעֲלוֹת נִיחוֹחָם
אֶלֶף קֻנְדָּסִים
וְאֶחָד
מְרַצְּדִים בְּעֵינֶיהָ,
בְּלִבָּהּ:
לַעַג, זַעַם, חִבָּה –
וְעַתָּה הִיא נִרְדֶּמֶת
בְּצַמְּרוֹת אֳרָנִים
חֲבוּקָה בִּזְרוֹעוֹתֵיהֶם
הַבְּשׂוּמוֹת.
בַּת הַשִּׁבְעִים וְאַחַת – – –

1971

נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.

אהוד: בשנת 1971 דודתי אסתר היתה בת 77 ולא 71!

"שביל ישראל" מקטע 5, מפארק תמנע לנחל נימרה, וממעלה עמרם עד לפתח קניון שחורת

סִימְפוֹנְיַת סְּלָעִים סוֹבֶבֶת בְּהָרֵי אֵילַת מִילְיוֹנֵי שָׁנִים,
הַמַּגְמָה רוֹחֶשֶׁת בִּקְרוּם כַּדּוּר הָאָרֶץ.
גּוּפֵי חֲדִירָה בִּלְתִּי תּוֹאֲמִים מְנַצְּלִים שְׁכָבוֹת חַלָּשׁוֹת בְּנִצָּב וּבַאֲלַכְסוֹן.
עֶקרוֹן הַיְּחָסִים הַהָפְכִּיִּים* מְרַכֵּךְ, שׁוֹלֵחַ אֶת הַחַלָּשׁ לִתְעָלוֹת הַשְּׁפָכִין,
בְּלָיָה סוֹחֶפֶת –
דַּיְק** שְׁלִילִי.

אֲחֵרִים יוֹצְרִים תַּבְלִיט חַיִּים מוּצָק, חוֹגְגִים עַל גַּבֵּי הַרַכִּים – דַּיְק חִיּוּבִי,
אֱנוֹשִׁי.

* דַיְקִים – מחדר פלוטוני הנוצר מחדירת מאגמה לסלעי הליתוספירה (המרכיבה את המעטה החיצוני הנוקשה של כדור הארץ) והתגבשותה לסלעי יסוד.
** עקרון הסופרפוזיציה – אחד מעקרונות היסוד בגיאולוגיה המשמשים לקבוע את גילן היחסי של שכבות סלע ואת זמן היווצרן. מיוחס לניקולאוס סטנו 1638-1686,‎ מלומד דני, מחלוצי האנטומיה והגאולוגיה הגורס כי ברצף בלתי מופרע של שכבות סלעי משקע, השכבה העליונה תהיה צעירה משכבת הסלע שמתחתיה.


קניון שחורת. ויקיפדיה.

חִמְצָה תרבותית

סוֹף אַפְּרִיל. בְּצִמְדֵי שׁוּרוֹת נִפְרַשִׂים שִׂיחֵי חִמְצָה,
מְנֻקָּדִים בְּלָבָן זַהֲרוּרִי –
מְנוֹרַת מָאוֹר לַהוֹלְכִים בַּשָּׂדוֹת בְּלֵילוֹת יָרֵחַ.
פִּרְחֵי אָבִיב מִתְקַשְּׁטִים
בַּעֲלֵי נוֹצָה בְּטֶרֶם יֵהָפְכוּ לְתַרְמִילֵי צַד –
בֵּית סְתָרִים לְכַדּוּרִים יְרַקְרַקִּים.

בְּסוֹף מַאי, יִהְיוּ קְשִׁיחִים, זוֹעֲפִים
כְּאֶבְיוֹנֵי אָדָם –
צְהֻבִּים זֶה לְיַד זֶה.

פורסם לראשונה ב"מקומות שהיינו בהם" בהוצאת קשב לשירה 2016 בעריכת רפי וייכרט.

מתוך "לְבַדּוֹ בַּזֶּרֶם הַכָּבֵד"
אז עוד לא היו "חטופים" 1970

"אֵין יָם לַנְּחָלִים וְלָרוּחַ עָרוּץ לָגוּר בּוֹ.
אַךּ הַמַּיִם הוֹלְכִים, וּבְכָל יוֹם נוֹסֶפֶת צַלֶּקֶת בִּפְנֵי הָרֶכֶס״

זוֹרֵם אֶל הַמַּפָּל
זוֹרֵם אֶל הַמַּפָּל בְּשַלְוָה.
שְׁבִירָתוֹ בְּצַעֲקַת הַמַּיִם.
הַמָּצוֹק מִצְטַדֵּק בְּלַחֲשֵׁי נְטָפָיו –
הָאוֹר בָּעֵשֶׂב מַבְטִיחַ
אֶת בּוֹא הַזֶּרֶם הַשָּׁלֵו הַבָּא
וְהַשְּׁנַיִם נוֹהֲרִים מֵעַל
רֹאשׁוֹ כִּקְלִפַּת הַשָּׁמַיִם,
גַּם הֵם יִשָּׁבְרוּ בְּיוֹם אֶחָד
שֶׁל זְרִימָתֵנוּ.

אֲנַחְנוּ גּוֹהֲרִים מֵעַל לַמָּצוֹק.
הַמַּרְאוֹת חוֹשְׁשִׁים לִזְרֹם, לַשָּׁוְא שַׁלְוָתָם
לוֹחֶשֶׁת.

פורסם בספרו האחרון "שנים שמעו שירה", 2006 בהוצאת הקיבוץ המאוחד, מבחר 50 שנות כתיבה.
איליה בר זאב

האירוע הטראומתי ביותר בתולדות ההתיישבות בגולן, הוא פינוי היישובים ביום הכיפורים תשל"ד, בפרוץ מלחמת יום הכיפורים. זו טראומה, הצרובה היטב גם בתודעתם של מי שטרם נולדו אז ושל מי שהגיעו לגולן שנים רבות לאחר מכן. לא רק עצם הפינוי, אי הוודאות אם יהיה לאן לחזור ותחושת הפליטות במולדת, יצרו את הטראומה, אלא גם המכה הקשה לאתוס המכונן של ההתיישבות בגולן – התפיסה של ההתיישבות הביטחונית.
דומני, שהמפונים מיישובי קו העימות עם לבנון במלחמת "חרבות ברזל" יכולים לקנא במפוני הגולן חמישים שנה ויומיים קודם לכן. שבוע לאחר הפינוי, הורשו הגברים לחזור ליישוב. שלושה שבועות אחרי הפינוי, חזרו גם הנשים והילדים. אגב, הם חזרו למלחמת התשה בת חצי שנה, הדומה במהותה למלחמה הנוכחית.
מה יעשה לאתוס ההתיישבות הביטחונית הפינוי הנוכחי, שגם היום, עשרה חודשים אחרי, אין לדעת עד מתי הוא יימשך, אך כבר ברור ששנת הלימודים החדשה לא תפתח ביישובים?

ב-15 באוגוסט 1949 הציג ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון את חוק שירות הביטחון בפני הכנסת. בנאומו, הוא הציג שלושה מרכיבים להגנת המדינה: הצבא הסדיר, צבא המילואים וההתיישבות בסְפָר.
בכל נאום או מאמר שלו על תפיסת הביטחון, קיבלה ההתיישבות מקום מרכזי. כך בנאום במסדר הנח"ל בנובמבר 1948: "ביטחון המדינה לא יושתת אך ורק על כוחות המגן הצבאיים. דרכי התיישבותנו יקבעו את ביטחון המדינה לא פחות משיטות בניין הצבא. רק התיישבות חקלאית צפופה לאורך הגבולות – שלשלת של משקים בצפון הארץ, על חוף הים, לאורך הירדן, בערבות הנגב – תשמש תריס נאמן ביותר לביטחון הארץ מפני התקפות חוץ. לא ביצורי אבן דוממים, אלא חומת אדם חיה, עובדת ויוצרת – החומה האחת שאינה נרתעת ונפגעת מכלי משחית של האוייב – יש ביכולתה לשמור על גבולות הארץ. הבניין המבוצר ביותר אפשר לקעקע ולערער במכשירי חבלה מתוקנים ומשוכללים, אולם כל כלי משחית לא יצלח על בני אדם עזי רצון ורוח, השומרים ומגינים על קדשי-חייהם ופרי עמלם."
האם התפיסה הזאת עמדה במבחן "חרבות ברזל"? הנה, בפרוץ המלחמה פונו יישובי גבול לבנון. זו אמירה של המדינה ושל צה"ל – חברים, זוזו. אל תפריעו. כאן נלחמים, אל תסתובבו לנו בין הרגליים. אין לכם שום משמעות ביטחונית. על המדינה מגן צה"ל, ואין לכם תפקיד.
ובדרום? הטבח ההמוני ביישובי הנגב המערבי מעורר סימן שאלה גדול. האם נכון להקים יישובים ליד הגבול. האם איננו הופכים את האנשים שאנו שולחים להתיישב ליד הגבול לבשר תותחים? האין אנו מפקירים אותם לגורלם?
שאלות קשות ונוקבות, שאיננו יכולים לבטל אותן כלאחר יד, אלא לבחון אותן ביושר ובאומץ.
התשובה שלי לשאלות הללו, היא שמלחמת "חרבות ברזל" הוכיחה ביתר שאת את צדקתה של תפיסת ההתיישבות הביטחונית, ומחייבת את החייאתה וחיזוקה. מה הוכיח לנו הפינוי בצפון? שבאין התיישבות, אין למדינה מוטיבציה להגן על הגבול. היישובים לא פונו כי ישראל עמדה להשיב מלחמה שערה, אלא להיפך, כדי שלא תצטרך להחזיר מלחמה שערה. היישובים לא פונו כדי שלא יפריעו למלחמה, אלא כדי שלא יפריעו להימנע מהמלחמה.
אלמלא פונו היישובים, יש למישהו ספק שהמדינה לא היתה משלימה עם ירי ישיר של מאות טילי נ"ט לבתי מטולה, מרגליות ומנרה? היישובים פונו, כי ממשלת ישראל בחרה לפנות אותם במקום להגן עליהם. אבל מה קרה? עשרה חודשים, עד כה, אזור הגבול מראש הנקרה ועד הר דב, הפך לרצועת ביטחון בצד הישראלי של הגבול. בצומת ישע נמצא מעבר גבול, עם חומות בגובה של כשבעה מטר, ורק הכתובת "עצור גבול לפניך" אינה מופיע שם. למעשה, איבדנו את הריבונות באזורים אלה. ללמדך, שבאין התיישבות, אין ריבונות.

ובדרום? ב-7 באוקטובר למדנו, שבמתקפת פתע, צה"ל לא היה שם כדי להגן על המדינה. לנוכח ממדי הטבח, האמירה הרווחת היא שצה"ל לא היה כדי להגן על היישובים האזרחיים. אך לא רק על היישובים צה"ל לא הגן, אלא על המדינה. נתאר לעצמנו את 7 באוקטובר אלמלא היו יישובים בנגב המערבי. בתוך שעה קלה פלישת המחבלים הייתה מגיעה למרכז הארץ וטובחת בערים הצפופות. במקרה כזה, ממדי הטבח היו גדולים שבעתיים.
המכשול שהתמכרנו לו קרס באחת, וצה"ל לא היה שם כדי להגן על המדינה. מי הגנו על המדינה? מי בלמו את האוייב? היישובים. זאת, חרף העובדה שבעשרות השנים האחרונות, שבהן המדינה זנחה את תפיסת ההתיישבות הביטחונית וזלזלה בה, רוקנו יישובי הספר כמעט לחלוטין מיכולות ההגנה שלהם. כיתות הכוננות דולדלו, אמצעי הלחימה שלהם היו מינימליים, כלי הנשק שלהם אופסנו בנשקיות. ובצפון המצב גרוע לאין ערוך – כלי הנשק נאספו מכיתות הכוננות, וכמה שזעקנו, כאילו זעקנו אל הקיר. אילו חלילה חיזבאללה היה תוקף ב-7 באוקטובר, בכל יישוב היה נשק אחד בידי הרבש"ץ, ולא צריך דמיון מפותח כי להבין מה עלול היה להתרחש.
כיתות הכוננות הוכיחו את צדקת דבריו של ב"ג: "כל כלי משחית לא יצלח על בני אדם עזי רצון ורוח, השומרים ומגינים על קדשי-חייהם ופרי עמלם." גבורתם העילאית של לוחמי כיתות הכוננות בנגב המערבי, תיחרט לדורות בפנתיאון הגבורה של מדינת ישראל והעם היהודי. בהפתעה גמורה, בנחיתות מיספרית איומה, כמעט ללא נשק ותחמושת, במשך שעות ארוכות, שבהן הצבא לא הגיע, הגנו כיתות הכוננות על היישובים, הצילו חייהם של אלפי אזרחים, הרגו מאות תוקפים ובלמו את האוייב בטרם הגיע למרכז הארץ.

בקיבוץ מגן, שבו הרבש"ץ, בניגוד לפקודה, השאיר את כלי הנשק אצל לוחמי כיתת הכוננות – כיתת הכוננות בלמה בקרב, שנמשך שעות רבות, את כוחות האוייב עם העדיפות המיספרית הברורה מחוץ לגדר הקיבוץ. בקרב נפלו שני לוחמי כיתת הכוננות, אך הטבח נמנע.
נשער לנפשנו את 7 באוקטובר, כאשר בכל יישוב היתה מחלקת הגנה בת 28 לוחמים, כמו מחלקות ההגנה היום, עם הנשק והציוד הקרבי בביתו של כל לוחם, עם מאג או שניים. התוצאה הייתה אחרת לגמרי. אך גם הקיים היום הוא מעט מדי.
יישובי הספר הם יישובים לוחמים. מן הראוי שבכל יישוב כזה יהיה כוח מגן מתוך היישוב, עם מקלעים כבדים, עם כלי נ"ט, עם נשק צלפים, עם רימונים, עם רחפנים, אולי אפילו טנק. והכוחות הללו יהיו מאומנים ומצוידים היטב. ומחלקות ההגנה היישובית יהיו חלק ממכלול אזורי של הגנה מרחבית, ככוח מגן גדול להגנה אפקטיבית על הגבול. לא רק מצבם הביטחוני של היישובים יהיה אחר. מצבה הביטחוני של המדינה יהיה אחר לגמרי.
איני מתכוון לכך שהיישובים יהיו יישובי קסרקטין. יישוב אינו מוצב. הוא אינו קיים כדי להילחם. הוא קיים כדי לקיים קהילה משגשגת, כדי לקיים משק מפותח, כדי לקיים מערכת חינוך מצוינת, כדי לקיים חיי תרבות עשירים. אך יישוב ספר הוא במקביל גם יחידה לוחמת, שתגן על כל היש ההתיישבותי הנפלא הזה ותגן על גבולות המדינה.
אירועי 7 באוקטובר בנגב המערבי וחרפת הפינוי בגליל, חיזקו את תפיסת משמעותה וחיוניותה של ההתיישבות הביטחונית. הלקח אינו רק ביצור היישובים. תפיסת ההתיישבות הביטחונית מחייבת שינוי דרמטי יותר – הקמת התיישבות ביטחונית צפופה לאורך גבולות המדינה – מראש הנקרה ועד החרמון, מהחרמון דרך הגולן, עמק הירדן, בקעת הירדן והערבה בואכה אילת, ומאילת מערבה, לאורך גבול מצרים וגבול עזה עד נתיב העשרה. ולצד אלה, הרחבה ההתיישבות ביהודה ושומרון ובקו התפר. יש בכך משמעות ביטחונית של הגנה על גבולות המדינה, משמעות דמוגרפית של רוב יהודי בגליל ובנגב ומשמעות הגנתית של פיזור האוכלוסין אל מול האיום הבלתי קונבנציונלי.
דרושה תנופת התיישבות שלא הייתה כדוגמתה מאז ההתיישבות הגדולה בנגב ובגליל בשנות החמישים, כאתגר לדור הצעיר בישראל וכאתגר ציוני לעם היהודי בתפוצות הגולה, לעלות לארץ ישראל וליישב אותה.

2. צרור הערות 4.8.24
* הצלחה גדולה – שני הסיכולים הממוקדים – הצלחה גדולה!
ברכות למחליטים ולמבצעים – לראש הממשלה, לשר הביטחון, לרמטכ"ל, לראש המוסד, לראש השב"כ וללוחמים המבצעים.
(כמובן שכוונתי רק למה שישראל אחראית...).

* טיפוסים מפוקפקים – חלק מההצלחה ומגילוי האחריות, הוא מידור הקבינט המדיני ביטחוני, שיושבים בו טיפוסים מפוקפקים ובראשם ראש הכנופייה איתמר בן דליף. בעיקרון, אי הבאת פעולות עם פוטנציאל להביא למלחמה לאישור הקבינט הוא נוהל בלתי תקין ואולי אף בלתי חוקי. אבל בהרכב הנוכחי של הקבינט, מדובר בפיקוח נפש.

* סיכול ממוקד כמדיניות – אני מאמין גדול בסיכולים ממוקדים במלחמה בטרור, אך הם יעילים רק אם אנו עקביים בהם. חיסול מוסאווי, המנהיג הראשון של חיזבאללה, גרם ליותר נזק מאשר לתועלת, בדיעבד. שני פיגועי הנקם בארגנטינה היו קטלניים וכואבים מאוד, ובחירתו של נסראללה להחליפו, הביאה לארגון מנהיג יותר חזק, יותר חכם, יותר כריזמטי ולכן יותר מסוכן. הבעייה היא שחיסלנו את מוסאווי ונחנו על זרי הדפנה. במקרה של הג'יהאד האסלאמי הפלשתינאי זה עבד – חיסלנו את פתחי שקאקי והשבתנו כמעט לחלוטין את הארגון לכעשר שנים. אבל זו אינה יכולה להיות השיטה. היום שבו חיסלנו את מוסאווי היה צריך להיות היום שבו החל המצוד לחיסול נסראללה. כאשר אנו מחסלים בכיר טרור, עלינו לפעול מיד לחיסול המחליף שלו, המחליף של המחליף שלו, המחליף של המחליף של המחליף שלו וכן הלאה. במלחמה בטרור תמיד צריך ליזום, תמיד צריך להכות, תמיד צריך לגרום לאויב להיות נרדף ולהתמקד בהישרדותו ולא בפיגועים נגדנו.
האם היינו צריכים את 7 באוקטובר כדי לחסל את הנייה ואת דף? אילו חיסלנו אותם ואת סינוואר ואת חבר מרעיהם קודם לכן, אולי היינו מונעים את 7 באוקטובר. פעמים רבות סינוואר ודף היו על הכוונת, שב"כ וצה"ל ביקשו אישור לחסלם ונתניהו סירב. מה שהניע את נתניהו היה הפחד מהסלמה. תחושתו היתה שתפקידם של צה"ל ושב"כ להציע, אבל הוא המבוגר האחראי, שרואה את התמונה הכוללת, המדינאי הגדול שמונע הרפתקאות. וכך, מדיניות ההתמכרות לשקט, ההכלה, ההבלגה, ההססנות, הדחיינות והפחדנות של נתניהו המיטה עלינו הרפתקה שלא חלמנו עליה בסיוטינו האפלים ביותר.
עלינו להפסיק לחשוש מביצוע פעולות נגד הטרור מפחד ההסלמה. הטרור לא זקוק לעילות כדי לפגוע בנו. את העילה סיפקנו להם בה' באייר תש"ח. בעצם, חמישים שנה קודם לכן. הם יתקפו אותנו בשעת כושר להפתעה. זה מה שקרה ב-7 באוקטובר. האם יש דרך למנוע לחלוטין הפתעה? אין צבא בעולם שלא הופתע. לכן, עלינו לפעול כדי לסכל את יכולותיו של ארגון הטרור. לא לתת לו להתעצם. לחסל את שרשרת הפיקוד שלו. להגיע אל המחבל למיטתו לפני שהוא מגיע לפגע בנו. יוזמה. תעוזה. נחישות. התמדה. זו הדרך לנצח את הטרור.
הסיכולים הממוקדים הם נדבך חשוב במלחמה אפקטיבית בטרור.

* באבוד רשעים רינה – "בנפול אויבך אל תשמח" כתב החכם באדם בספר משלי. אז זה לא בסדר שאנחנו שמחים עם חיסולם של הנייה ושוכר?
את התשובה לשאלה נותן לנו אותו החכם באדם באותו ספר משלי: "באבוד רשעים – רינה."
יש הבדל בין אוייב לרשע. כאשר אנחנו נלחמים נגד צבא של מדינה, החייל והמפקד שהרגנו בקרב הוא אוייב, הממלא את חובתו למדינתו ואנחנו חייבים לנצח ולשם כך יש להשמיד אוייב ולהרוג אותו. אבל אין לנו סיבה לשמוח על מותו של חייל האוייב. לא כן, כאשר מדובר במחבלים, לא כל שכן במנהיגי טרור. ויש רשעים יותר ממנהיגי הארגון שביצע את טבח 7 באוקטובר והארגון שביצע את טבח הילדים במג'דל שמס?
אז לא אומר שהתלהבתי לראות חלוקת סוכריות ובקלאוות, כי זה יותר מדי הזכיר לי את מנהגי האוייב, אבל השמחה – במקומה. כן, גם אני שמחתי. מאוד.

* הזדמנות שאסור להחמיץ – ב-13 באפריל, ברגע ששוגרו מאות הטילים והכטב"מים מאיראן לישראל, עוד בטרם ידענו מה תהיה תוצאת המתקפה, צריך היה להוציא תגובה ישראלית קשה מאוד, שתכה באיראן. זה לא נעשה, המתקפה האיראנית נבלמה, חשפנו את עצמנו ללחצים אמריקאיים והסתפקנו בתגובה סמלית.
אסור שזה יקרה שנית. אם איראן תממש את איומה ותתקוף שוב בימים הקרובים, חייבת להיות תגובה ישראל מיידית הולמת, שתכוון למתקני הגרעין האיראניים. איני יודע אם יש לנו היום יכולת להשמיד את המיזם, ואם לא – זה מחדל נורא, עוד מחדל נורא של מר מחדל. אך גם אם איננו יכולים להשמיד אותו כליל, לבטח מתקפה כזו תפגע במיזם באופן משמעותי ותסיג אותו שנים אחורה.

* הגבעות הצופות על נתב"ג – כאשר החברות הזרות מבטלות את הטיסות לישראל וממנה בשל המצב הביטחוני, נכון להזכיר, שאם ימומש חלום העוועים של "חזון שתי המדינות" –המדינה הפלשתינאית, מדינתו של העם שלמעלה משמונים אחוז ממנו תומכים בטבח 7 באוקטובר, תשלוט על הגבעות החולשות על נתב"ג.

* הנחייה מצילת חיים – כשהילדים במג'דל שמס שמעו את האזעקה, הם רצו במהירות למיגונית. שם, צפופים, סמוך למיגונית, השיגה אותם הרקטה הקטלנית.
הלקח הוא, שבאזורים הקרובים לגבול, שאין בהם זמן התרעה, מי שנמצא בחוץ בשעת האזעקה, צריך פשוט להישכב מיד על הארץ לעשר דקות ולחפות בידיו על ראשו. רק בתום עשר דקות, ישפר את מיקומו למיגון הקרוב.
אנו מעבירים לציבור את ההנחיה מצילת החיים הזאת ביתר שאת אחרי הטבח.

* סולידריות גולנית – קיבוץ אורטל מזדהה עם שכנינו במג'דל שמס בשעתם הקשה ומשתתף באבלם. אנו חשים בשותפות הגורל בינינו וחשים צורך לחזק ולחבק את חברינו הדרוזים. ביום שני יצאה משלחת רשמית של מזכירות אורטל לביקור תנחומים. ביום שלישי יצאה למג'דל שמס משלחת של אורטל, עמוסה בעוגות שאפו חברי אורטל ומכתבי חיזוק שכתבו הילדים. הדברים חולקו במרפאות ובמרכז החוסן במג'דל שמס. המשלחת נפגשה עם משפחות וצוותי רפואה וטיפול ועם ראש המועצה המקומית מג'דל שמס, דולאן אבו סלאח. ראש המועצה הביע רגשי תודה והערכה רבה, וציין שאנחנו יחד מתפללים ומייחלים לימים של שלום.

* החיים ינצחו – כל השבוע התאבלנו עם חברינו הדרוזים. ערכתי ביקור תנחומים. ובשבת חגגנו בחתונה של חברים בבוקעתא. החיים חייבים להימשך, החיים ינצחו. בדרך כלל הדרוזים חוגגים כל השבוע. הפעם, בגלל האבל, הם חגגו רק בחתונה עצמה. החתונה היתה רגועה ושקטה מהרגיל, בלי מוזיקה וריקודים, אך השמחה רבה, וכמובן שהיה כבש, והכנפה – מתוקה.

* מצפינים – מצפינים היא תנועה שהוקמה בידי מנהיגים ופעילים חברתיים וקהילתיים בגליל, חלקם מיישובים שפונו וחלקם מיישובים שלא פונו, אך הם חיים באזור לחימה, כדי לצפות פני עתיד ולקדם שינוי, שיהפוך את המשבר להזדמנות לתיקון ולתמורה של אזור הצפון בכל תחומי החיים, במבט לעשרות שנים קדימה. התובנה שבבסיס ההתארגנות, היא שהישועה לא תבוא מלמעלה, מהמדינה, מהממשלה ואפילו לא מהשלטון המקומי, אלא מהחברה האזרחית, מאנשי הצפון שייקחו יוזמה והובלה, כמובן בשיתוף פעולה עם המדינה, הממשלה והרשויות המקומיות. בחודשים מאז הקמת התנועה כבר גובשו והוצגו לממשלה תוכניות בתחומים שונים, אך התנועה בפירוש אינה מסתפקת בתוכניות, אלא גם בנטילת אחריות לביצוע. את התנועה מנהיגה ליאת כהן רביב ממטולה. גילוי נאות – היא היתה מנהלת מחלקת הנוער במתנ"ס הגולן כאשר הייתי המנהל, וכבר אז ידעתי שהיא נועדה לגדולות.
הבוקר התכנסו למעלה ממאה אנשים מרכזיים בצפון לכנס הנהגת צפון של מצפינים, באיילת השחר. רבים מן המשתתפים אני מכיר מהמעגלים השונים של עשייתי לאורך השנים. אחרי נאום פתיחה של ליאת היו כמה הרצאות קצרות של דמויות מובילות בגליל. הנאום המרכזי והחשוב ביותר בעיניי, דווקא לא היה של תושב האזור, אלא של הפרוייקטור החדש מטעם הממשלה לאזור הצפון, אלוף (מיל') אליעזר צ'ייני מרום, שמונה לתפקיד באיחור שערורייתי של תשעה חודשים. התרשמתי מאוד לטובה מצ'ייני, שהציג תחושת שליחות ומחויבות, דיבר באופן ענייני מאוד ומעשי מאוד והביע מחויבות לעשייה ולשינוי. הוא הגיע לכנס וישב בו מתחילתו ועד סופו, מה שמעיד שכנראה אינו פוליטיקאי... בדבריו הוא אמר שכסף אינו בעייה. כשיש תוכניות טובות, יש כסף. והוא הבטיח להיות אוזן קשבת לאנשי השטח, לשתף אותם בתוכניות ובעשייה ולהיות השליח שלהם. כאמור, הוא נשמע מבטיח ולא פחות חשוב, הוא גם הבטיח לקיים. אך כמובן שהוא ייבחן בתוצאה.
אחד הדברים שאהבתי בדבריו, היה התייחסותו לחקלאות. הוא דיבר על ההכרח בטיפוח החקלאות כדי להבטיח את ביטחון המזון של ישראל, קרא לסבסד את החקלאות כפי שעושות המדינות המתקדמות בעולם ובעיקר הדגיש את הצורך בהוזלה משמעותית של המים לחקלאות.
החלק השני היה בקבוצות דיון, שנקראו קבוצות "מחליטים", כיוון שכל שולחן יצר תוצר מעשי בתחומו. היו שולחנות בנושאים השונים כמו כלכלה, חינוך וצעירים. קבוצה אחת עסקה באסטרטגיה לצפון. באופן טבעי, אני נמשך לקבוצות שעוסקות בגיבוש אסטרטגיה. אך הפעם היתה קבוצה אחרת, שעסקה בנושא הבוער בעצמותיי – החזרה לצפון, ואליה הצטרפתי.
בסבב ההיכרות בקבוצה, התבקש כל משתתף לספר למה הוא בא לכנס. אמרתי (בנוסף לעובדה הטכנית שליאת הזמינה אותי) שאני רואה בפינוי הממושך מהגליל, שאיננו רואים את סופו – אסון. זה אחד המשברים הקשים ביותר בתולדות הציונות. אני חושש מאוד מדימום החוצה של רבים מן התושבים, מה שעלול לעורר אפקט דומינו שלילי של עזיבה, עד כדי איום קיומי על יישובים. ולכן, אמרתי, איננו צריכים לדבר רק על חזרה לצפון, אלא לא פחות חשוב – על הזרמת דם חדש לצפון. זו הזדמנות לצמיחה דמוגרפית גדולה של היישובים, בקליטה של משפחות צעירות, ערכיות, איכותיות, ציוניות וחלוציות, שתבאנה לגליל דווקא עכשיו, בשל האתגר הציוני ההתיישבותי הגדול. צריך להגיע לציבור הפוטנציאלי הזה ולמשוך אותו צפונה. עירוי דם כזה, ישאיר את המתנדנדים, ישפיע על האווירה כולה ויהיה מנוף לתנופה גדולה של האזור בכל תחומי החיים.
ואכן, הקבוצה לא עסקה רק בחזרה של האוכלוסייה הקיימת, אלא לא פחות מכך, בקליטה של אוכלוסייה חדשה, ובדרכים למשוך אותה ולהכשיר את הקרקע לקליטה מוצלחת.

* תדע כל אם עברייה – תדע כל אם עברייה, שהיא שולחת את ילדיה לצבא, שחייליו אינם דוחפים מקלות לתחת של אסירים ועצירים.

* אני דואג לחיילי צה"ל – לא היה אדם שהיטיב לבטא את צדקת הציונות ואת צדקתה של ישראל כפי שעשה זאת המשורר הלאומי הדגול נתן אלתרמן. ב"שמחת עניים" עוד בטרם קום המדינה, ב"שירי עיר היונה" במלאת עשור למדינה ומעל הכול, בשירי "הטור השביעי", טורו השבועי ב"דבר", שכל העם ציפה לו מדי שבוע כדי לשמוע את מוצא פיו של אלתרמן. הוא ידע לחזק את רוח העם ואת אמונתו בצדקתנו. במלחמת השחרור היה הטור זריקת ציונות שבועית; זריקה של חוסן לאומי.
כזה היה אלתרמן עד יום מותו. כך היה גם עת הקים את התנועה למען ארץ ישראל השלמה לאחר מלחמת ששת הימים. בשיר האחרון שכתב, שפורסם רק אחרי מותו, "אז אמר השטן", מבהיר אלתרמן שאף אוייב לא יוכל לנצח את ישראל זולת איום אחד, האיום השטני – אם נשכח שעמנו הצדק.
אבל כאשר שמע על פשע מלחמה בצה"ל במלחמת השחרור, לא חסך שבטו ויצא בשיר חריף ביותר וקשה ביותר, שבו הצליף ללא רחם במי שסרחו בפשעי מלחמה. באותו להט שבו כתב את צדקת הדרך הוא זעם על מי שהכתימו את צה"ל ואת מדינת ישראל בפשעי מלחמה. "על זאת", נקרא השיר.
חשיבות השיר של אלתרמן, היא בקונטקסט של מכלול כתביו בכלל ובמלחמת השחרור בפרט. מדוע העניק אלתרמן לשיר את השם "על זאת"?

זֶה צִלּוּם מִקְרָבוֹת-הַחֵרוּת, יַקִּירִים.
יֵשׁ עַזִּים עוֹד יוֹתֵר. אֵין זֶה סוֹד.
מִלְחַמְתֵּנוּ תּוֹבַעַת בִּטּוּי וֱשִירִים...
טוֹב! יוּשַׁר לָהּ, אִם כֵּן, גַּם עַל זֹאת!

נקודת המוצא של אלתרמן היא האמונה היוקדת והחד-משמעית בצדקת הדרך הציונית. הקרבות, גם אלה שבהם נעשה פשע המלחמה, הם קרבות חירות; הקרב שאין צודק ממנו על חירות האומה היהודית. המלחמה היא מלחמתנו. אלתרמן ראה את תפקידו כמשורר לאומי, לבטא בשירה את האפוס הגדול של המלחמה.
מתוך אותה נקודת מוצא, מתוך הכרת הצדק וההכרח במלחמות ישראל, ודווקא מתוך אותה הכרה, הוא תובע מצה"ל וחייליו לשמור על מוסר הלחימה ועל ערכי טוהר הנשק. אלתרמן כתב את הדברים כציוני פטריוט, המאמין שלצד תרומתו הרוחנית והתרבותית למלחמה, בשירה היוצרת מוטיבציה בקרב החיילים ומעניקה להם רוח גבית, תפקידו לצאת חוצץ גם נגד מעשים כאלה. והוא יצא גם נגד הפחדנים שמזהירים מפני הצפת המקרים האלה ורוצים להשתיק אותם, שמא החשיפה תגרום לנו נזק.

וּמִלְחֶמֶת הָעָם, שֶׁעָמְדָה לִבְלִי חַת
מוּל שִׁבְעַת הַגְּיָסוֹת
שֶׁל מַלְכֵי הַמִּזְרָח,
לֹא תֵּחַת גַּם מִפְּנֵי "אַל תַּגִּידוּ בְגַת"...
הִיא אֵינָהּ פַּחְדָנִית כְּדֵי-כָּךְ!

הדברים נכונים גם היום, במלחמתנו הנוכחית, שאין צודקת ממנה, נגד אוייב שאין אכזר ממנו. גם במלחמה הזאת, עלינו לשמור על צלם אנוש ועל צלם היהודי, ולא לאמץ את המוסר הנוחבאי. כי אם נהפוך לנוחבות, יהיה זה הניצחון הגדול של חמאס.
ויש מי שרוצים להפוך אותנו לנוחבות. הרשתות מוצפות בציטוט דבר החוכמה של הוגת הדעות הדגולה דה-ל-שמטע עירית לינור: "אני לא רוצה צבא מוסרי, אני רוצה צבא חזק." טענתה הדמגוגית, היא שיש סתירה בין צבא חזק לצבא מוסרי. ושעלינו לבחור בין השניים. דמגוגיה זולה. ההיפך הוא הנכון. אם צה"ל יהפוך לכנופייה נוסח חמאס, ישראל תהיה עזה.
אין שום גבורה ושום עוצמה בדחיפת מקלות לתחת של אסירים ועצירים. וכן, הם אסירים. בכל פעם שאני כותב זאת, אנשים כועסים על שאני משתמש בביטוי אסירים. כן, גם מחבלים, גם רוצחים, גם פושעים נאצים, ברגע שהם עצורים הם עצירים, ברגע שהם אסורים הם אסירים. ואין שום גבורה בהתעללות מינית בהם, ההיפך הוא הנכון.
"מה אתה כל כך דואג לנוחבות?" איזה טיעון פופוליסטי.
לא. אני לא דואג לנוחבות. אני דואג לחיילי צה"ל. אני דואג לדמותם. אני דואג לדמותנו. אני דואג לחוסן הלאומי שלנו ולעוצמתו של צה"ל. אני גאה בכך, שצה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם, ואיני מוכן לתת לכל מיני בן גבירים, ואטורים, סון הרמלכים וגוטליבות עלובי נפש, להשחית את צה"ל ואת מדינת ישראל. בשום אופן אסור לתת לכנופייה הנאלחת הזאת, להפוך את צה"ל לארגון פשע ואת חיילי צה"ל לפושעי מין. לא ניתן להם להרוס את צה"ל, כי בלי צה"ל חזק לא תהיה מדינת ישראל, ואם צה"ל יהפוך לכנופייה בן גבירית, לא יהיה צה"ל.
[אהוד: איך שכחת לציין כי המנהיג העליון של הכנופייה הנאלחת ההופכת "את צה"ל לארגון פשע ואת חיילי צה"ל לפושעי מין" – הוא ראש הממשלה בנימין נתניהו?]

* מי יוציא לפועל – הח"כית המופקרת טלי גוטליב טוענת שצריך לדון למוות את נחום ברנע. מי יוציא לפועל את גזר דינה? בטח הערב רב שיחד אתה פלש למחנות צה"ל. זוהי הסתה מפורשת לרצח. החסינות הפרלמנטרית אינה תקפה בשום פנים על דברי הסתה כאלה. ומה עם החקירה על דברי הסתה קודמים שלה, שהיא הודיעה שלא תבוא אליה? מדוע עוד לא ראינו את השוטרים גוררים אותה אזוקה בידיה וברגליה? צריך לגדוע את הידיים של מי שיצר את השפכטל שבו גרדו אותה מתחתית החבית. בשל כבודי לציבור הבהמות, לא אגדיר אותה בהמה.
[אהוד: גם לא ראינו בעבר שוטרים גוררים את המסיתה שקמה ברסלר אזוקה בידיה וברגליה].

* שמחה לאיד – סופ"ש גדול לספורט הישראלי. שש מדליות אולימפיות, אחת זהב, ארבע כסף ואחת ארד. איזה אושר! איזו גאווה לאומית! וכמה טוב לשמוע בשורות כאלו בשנה כל כך קשה. ואני מקווה ומאמין שעוד לא סגרנו את הבסטה.
לצד שמחת הניצחון, יש גם שמחה לאיד. אני שמח לאידו של השוקניסט הוותיק עקיבא אלדר. לפני חודשים אחדים כתב הלה פשקוויל ב"הארץ", שבו קרא לוועד האולימפי להחרים את ישראל ולגרש אותה מהמשחקים האולימפיים. זה, כנראה, העונש שמגיע לישראל על 7 באוקטובר.
ובכן, לא זו בלבד שחלומו הרטוב נגוז, והמדינה השנואה עליו לא גורשה ולא הוחרמה, אלא שישראל משתתפת ומנצחת, דגלי ישראל מונפים אל על ו"התקווה" מתנגנת. ואני יכול רק לשער איך הרעל המפעפע באיש הרע הזה מטריף אותו, מוציא אותו מדעתו, כאשר הוא רואה זאת. איזה סבל נורא הוא חווה כאשר הוא רואה את דגל ישראל מונף מעל הפודיום וכשהוא שומע את ההמנון הלאומי. לצד שמחת הניצחון אני גם שמח לאידו של אלדר ולאידם של כל שונאי ישראל.

* סתימת פיות – אמילי עמרוסי הושעתה מהגשת תוכניתה ביום שישי עם פרופ' יובל אלבשן, כיוון שאמרה שיום ירושלים הוא יום הנכבה של השמאלנים.
אכן, אמירה מקוממת, מכוערת, מתנשאת, מכלילה ושקרית. אבל האם היא מצדיקה השעייה?
צעד קיצוני כמו השעייה, מחייב בחינה של האמירה במכלול השידור של העיתונאי. במקרה של אמילי, ובכלל של התוכנית – זו תוכנית שבה אנשים משני צידי המתרס מבטאים לרוב מתינות, ענייניות, כבוד הדדי ואף חברות אישית בין בני פלוגתא, אומץ לצאת נגד עמדות הבייס שלהם ואף לחטוף על כך ביקורת מבית. תוכניתם היא תכנית דגל של אחדות לאומית שמעל למחלוקות ובלי לטשטש אותן; אחדות שאינה אחידות. בפרספקטיבה הרחבה הזאת, השעייה בשל התבטאות מקוממת אחת היא סתימת פיות מקארתיסטית.
מתאגיד כאן נמסר בתגובה לידיעות בתקשורת בנדון, שהם אינם נוהגים לדווח לציבור על עניינים משמעתיים של עובדים. זו אמירה הזויה. התקשורת, הנושאת את דגל השקיפות וזכות הציבור לדעת, צריכה לשמש דוגמה לפתיחות ולהציג את התנהלותה לביקורת הציבור. הדבר נכון גם לתקשורת הפרטית, קל וחומר לתקשורת הציבורית.
ולגופה של אמירה – האמירה של אמילי מקוממת בעיקר בשל ההכללה הגורפת על "השמאלנים", אך בהחלט יש מי שבעבורם יום ירושלים הוא יום הנכבה. הם מרוכזים בעיקר ברחוב בת"א, ארבע אותיות, מתחיל בשי"ן, נגמר בנו"ן ומתחרז עם חוקן.

* ביד הלשון: מג'דל שמס – מקום בחדשות – מג'דל שמס, הכפר שבו בוצע הטבח המחריד של 12 ילדים במגרש הכדורגל, מירי רקטה שנורתה מלבנון בידי מחבלי חיזבאללה.
מג'דל שמס הוא היישוב הגבוה ביותר במדינת ישראל. הוא שוכן למרגלות החרמון. הגובה הממוצע שלו הוא 1,229 מ'. הנקודה הגבוהה בו היא ברום 1,350 מ'. מג'דל שמס הוא מועצה מקומית. הכפר שוכן בסמוך לגדר הגבול עם סוריה.
פירוש השם מג'דל שמס הוא מגדל שמש. שם המקום המקורי היה בארמית וזו הגרסה הערבית שלו. היישוב נקרא כך משום שבזריחה, קרני השמש מגיעות אליו לפני כל שאר היישובים באזור, בשל גובהו הרב. לפי אחת הסברות, השם מג'דל שמס הוא גלגול שמה של "בית שמש" המקראית, הנזכרת בספר שופטים כאחת הערים בנחלת שבט נפתלי: "לִבְנֵי נַפְתָּלִי יָצָא הַגּוֹרָל הַשִּׁשִּׁי לִבְנֵי נַפְתָּלִי לְמִשְׁפְּחֹתָם, וַיְהִי גְבוּלָם מֵחֵלֶף מֵאֵלוֹן בְּצַעֲנַנִּים וַאֲדָמִי הַנֶּקֶב וְיַבְנְאֵל עַד לַקּוּם, וַיְהִי תֹצְאֹתָיו הַיַּרְדֵּן, וְשָׁב הַגְּבוּל יָמָּה אַזְנוֹת תָּבוֹר וְיָצָא מִשָּׁם חוּקֹקָה וּפָגַע בִּזְבֻלוּן מִנֶּגֶב וּבְאָשֵׁר פָּגַע מִיָּם וּבִיהוּדָה הַיַּרְדֵּן מִזְרַח הַשָּׁמֶשׁ, וְעָרֵי מִבְצָר הַצִּדִּים צֵר וְחַמַּת רַקַּת וְכִנָּרֶת וַאֲדָמָה וְהָרָמָה וְחָצוֹר וְקֶדֶשׁ וְאֶדְרֶעִי וְעֵין חָצוֹר וְיִרְאוֹן וּמִגְדַּל אֵל חֳרֵם וּבֵית עֲנָת וּבֵית שָׁמֶשׁ, עָרִים תְּשַׁע עֶשְׂרֵה וְחַצְרֵיהֶן."
מג'דל שמס בנוי על חורבות יישוב יהודי מתקופת המשנה והתלמוד, ואולי כבר מתקופת בית שני. התגלו בו שרידים רבים של הכפר היהודי, ובין השאר מערת קבורה, המכונה בפי המקומיים מקברת אל-יהוד – קברות היהודים. הכפר הדרוזי נוסד ב-1595.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com

[פורסם לראשונה בשם "באיזה שם יקרא יהושע קנז לבְנו" במוסף "תרבות וספרות" בעריכת בני ציפר בעיתון "הארץ" מיום 2.8.2024].

א
לפני מיספר שבועות, בטור שלה (יומן) במוסף "תרבות וספרות", הארץ (21 ביוני), העלתה רות אלמוג את זכר מאורעות תרפ"ט (1929), מאורעות של מעשי טרור ורצח שלא ידע היישוב היהודי בארץ קודם לכן. הטבח ארך כשבוע ימים (מ-23 עד 29 באוגוסט), ופשט ברחבי הארץ, כשמיספר יישובים וקהילות אף ננטשו ונמחקו (השנה יציינו 95 שנה לטבח). אלמוג התייחסה לשני מקרים מזעזעים: האחד במוצא, שם פרצו בני הכפר קאלוניה הקרוב, אל ביתה של משפחת מקלף ורצחו את המשפחה ואורחים שהיו עימה (צאצא ממנה היה לימים הרמטכ"ל השלישי, מרדכי מקלף), ובחברון, בה טבחו ערביי חברון בבני עירם היהודים, וביניהם צבי הלר תלמיד מחונן בישיבת חברון, שהיה דודו של הסופר יהושע קנז.
קנז עבד בהארץ, בין היתר כעורך המוסף "תרבות וספרות", רות אלמוג שימשה שנים רבות כעורכת משנה, וחרף הידידות והעבודה המשותפת אלמוג לא ידעה מאומה על טרגדיה משפחתית זו. וכך היא כותבת: "יהושע מעולם לא דיבר על כך אבל אין לי ספק שהרצח הזה השפיע עליו והתגנב בדלת האחורית של הנפש ואל יצירתו."
קנז הלך לעולמו ב-2020. באותן שנים, ועוד רבות שקדמו לטבח של ה-7 באוקטובר, מאורעות תרפ"ט לא היה נושא לענות בו. אלה שקעו ככתם מזעזע בתולדות הסכסוך היהודי-הערבי של טרום המדינה, ולא צויין לו כל יום זיכרון. אמנם עם כיבוש חברון במלחמת ששת הימים (1967), ועם התחדשות היישוב היהודי שם, נעשו מספר ניסיונות להנציח את זכרם של הקורבנות (בחברון נרצחו 67 יהודים, ביניהם 24 תלמידי ישיבה), אבל גם בדיון שהתקיים בינואר 2022 (בוועדת שרים לענייני חקיקה), שוב נדחתה ההצעה ולא יספה.
והנה מה-7 באוקטובר אנחנו חוזרים ובגדול אל ההיסטוריה האפלה שלנו, כשהזיכרונות אודות פוגרומים ומעשי שטנה, ממלאים אותנו עד אפס מקום: מזוועות חמלינצקי ופטלורה במזרח אירופה ועד עלילות דמשק והפרהוד בבגדד, שלא לדבר על עיר ההרגה (קישינב) לביאליק, ו'השואה' שהייתה לקנה מידה השוואתי לכל אירוע.
אבל נחזור למאורעות תרפ"ט ולמשפחת הלר: זו מעולם לא דחקה ולא השכיחה את האסון. "הסיפור ריחף בחלל הבית כל שנות ילדותי," כתבה צביה גולן, בת דודו של קנז (שנקראה על שם הדוד צבי), וגם את קנז אני זוכרת בילדותו, מתייחס לדוד שאיננו – בשיחות אודות המשפחה (ראו בהמשך). ואכן, סיפור משפחת הלר הוא סיפור מטלטל של רצח בן, אבל הוא גם סיפור מטלטל של משפחה רבנית שבמהפך העיתים מחברה אורתודוכסית לחברה משכילית, ולא כל שכן לחברה המתעוררת לקסמו של החלום הציוני (אם לא הציוני הסוציאליסטי), מוצאת עצמה מוכה ומתפוררת.
במה דברים אמורים?


צבי הלר, נרצח בחברון בגיל 15.

ב
סבו של קנז, הרב יחיאל הלר (השני), נמנה על שושלת רבנים מן העילית של רבני ליטא. הוא נקרא על שם דוד-אביו הרב יחיאל הלר ששמו יצא למרחוק כ"עילוי מקוידנוב". בגיל 21 מונה הרב יחיאל הלר (הראשון) לרב הקהילה, וחרף גילו הצעיר – פנו אליו גדולים בתורה בשאלות הלכתיות מסובכות, ואחרים הירבו לצטט מדבריו ומכתביו. ספרו עמודי אור (1858) הביא לפרסומו בבתי המדרש כאחד מגאוני ליטא.
הרב יחיאל הלר השני (1948-1866), כמו אביו, סבו וכל דודיו הרבנים, המשיך במסורת המשפחתית. למד בישיבת וולוז'ין, נסמך לרבנות על ידי רבי יצחק אלחנן ספקטור (רבה הראשי של קובנה ואחד מגדולי הפוסקים בדור), והיה מקורבם של רבנים ומנהיגים נערצים כמו הנצ"יב (נפתלי צבי יהודה ברלין) והרב חיים סולוביצ'יק. בשנות העשרים שלו היה לרבה של קוידנוב ונהג בה ביד רמה במשך שלושים וחמש שנה (עד שעלה לארץ ישראל). כן חיבר את ספר המצוות לרמב"ם לפי סדר פרשיות התורה.
נשא לאישה את חנה לבית למפרט, והביא לעולם ארבעה בנים: ישראל, אברהם-מאיר, שלמה וצבי, ובת רבקה (אימו של קנז).
הרב יחיאל הלר (השני), היה גאה בבניו וכמו מובן מאליו ראה בהם ממשיכי דרכו וממילא ממשיכי שושלתו. אבל לא כך פעלו הדברים. ישראל בכורו, נער מבריק ומבטיח, היה הראשון למרוד. הוא התנער מהדת, הצטרף להכשרה חלוצית וגם אם המשיך לבקר בבית, התעקש להופיע שם בגילוי ראש. הרב הלר הצניע את מכתו, ובצערו כי רב ניסה להתנחם בבנו שלמה. הוא שלח נער מחונן זה לטובי המלמדים במקום, וכשבגר בחר לשלחו לעיר הגדולה לנבחרת שבישיבות. שלמה אמנם הצטיין בלימודיו, אבל קל מהרה סולק מהישיבה כי המשגיח מצא בארונו אותם ספרים אסורים שעניינם השכלה.
מאידך, עם כל העוגמה על "כפירת" הבנים, צמח והפתיע הצעיר שבבנים – צבי. כבר מילדותו בלט בכישרונותיו המגוונים: נהנה מלימודי הגמרא, שעשע את המשפחה בחיקויו התיאטרליים, ומאן-שהוא גילה את המתימטיקה והפליא לעסוק בה להנאת כולם.
בינתיים פרצה מלחמת העולם הראשונה (1918-1914). הקשר עם הבן ישראל נותק, גם אברהם-מאיר קיבל צו גיוס לצבא הרוסי, וברח אל קרובים בעיירה רחוקה, ושלמה נעלם וחזר כשהוא מחפש דרכים להצטרף להכשרה לארץ ישראל.
הרב הלר לא ידע את נפשו מדאגה. המשפחה התפוררה לו נגד העיניים, ואחרי המלחמה חש ביתר שאת באובדנה, כשהבנים ישראל ושלמה קמו ויצאו לאותה ארץ אבות נחשקת שמעבר לים. כאן נחלצה לעזרה משפחת אשתו – משפחת למפרט. היתה זו משפחה ידועה בעושרה הרב, והיא לקחה על עצמה לסייע לאיחוד המשפחה ולממן את נסיעתם של הרב, אשתו וילדיו הצעירים (רבקה וצבי) לארץ (הבן אברהם-מאיר יגיע מאוחר יותר עם משפחתו). כמו כן רכשו עבורם נחלה למגוריהם בפתח תקווה, ופרדס שיספק את פרנסתם.
בחורף 1929, אחרי 35 שנות רבנות מזהירה, יוצא הרב הלר עם משפחתו לדרך. הוא ואשתו היו כבר בעשור החמישי לחייהם (הוא בן 53), ושוב היה עליהם לפתוח דף חדש במטרה לנסות לשקם את המשפחה, בנחלה הגדולה שחיכתה להם בפאתי המושבה.
בראש וראשונה הם דואגים ללימודיהם של הצעירים: צבי מתקבל לישיבת סלובודקה בחברון (ענף מישיבת סלובודקה היוקרתית שבליטא), ורבקה ממשיכה את לימודיה בגימנסיה פרטית בפתח תקווה: 'גימנסיה אחד העם'.
לא עברו מיספר חודשים ומשפחת הלר שוב הוכתה קשות. כזכור בקיץ 1929 שטפו הפוגרומים את הארץ, וביניהם הטבח הנורא בחברון. הטבח השתולל שם כ-4 ימים. הוא החל ביום השבת – י"ח באב תרפ"ט, בו נפצע תלמיד הישיבה צבי, וב-כ"ב באב, ארבעה ימים אחרי, הוא נפטר מפצעיו. האח ישראל שהה בקיבוצו הרחוק, האח אברהם מאיר – (נשוי עם ילדים קטנים) בליטא, ורק האח שלמה הספיק להגיע אליו, להחזיק בידו עד שנדם. הנצר האחד שנותר להמשיך את האב בשושלת המפוארת של הרבנים לבית הלר – נדם.

ג
כל עולמה של משפחת הלר חרב עליה. האם התקשתה לחזור לחיי היום יום, ולא עברו ימים רבים והיא לקתה בשבץ ומתה בדמי ימיה. האחים, כל אחד ממקומו אזר כוח לתמוך באב, בניסיון לאושש את המשפחה הרצוצה, ושלמה, כדרכו, התייצב בקדמת הדברים. ואכן שלמה לא מש מאביו. הוא המשיך בפעילותו בהגנה ובמאבק על עבודה עברית, אבל בה בעת הקים, על הנחלה, את הבית הגדול והמרווח, שעמד עטור חורש אורנים, ומאחוריו – משק ביתי עם מיספר פרות, תרנגולות וערוגות ירק; שלמה גם ניהל את הפרדס שהיה לאב מקור רווח ופרנסה; ובצד הצפוני של הנחלה בנה בית כנסת קטן, שבו הרב הקים קהילה משלו, והנהיג אותה.
עד נישואיה חיה רבקה עם האב וטיפלה בו לצרכיו, כשנישאה הקימו לה ולבחיר ליבה בית קטן בצד המזרחי של הנחלה. וכאשר אברהם-מאיר עלה לארץ עם משפחתו, בנו לו בית בצד הדרומי של הנחלה. גם שלמה, עם נישואיו, הצטרף לנחלה לחיות בצד אחיו ואחותו. ב-1948, בעצם מלחמת העצמאות הלך הרב הלר לעולמו. היה זה בחודש אב, תשע עשרה שנה בדיוק אחר רצח הבן, והרחוב בו נמצא בית הכנסת – נקרא על שמו.
בנחלה גדולה זו, מוקף במשפחה מכל עבר, נולד וגדל קנז.

ד
לא נסיים כאן את דיווחנו, כי אי אפשר לנו בלעדי צביה גולן וספרה המיתר האחרון (1986). צביה היתה בת דודו של קנז, גדולה ממנו בשנתיים, נקראה כאמור על שם הדוד צבי, ובת בכורה של שלמה (בין שלוש בנותיו). גם צביה גולן שלחה ידה בעט סופרים, כשהיא מקדישה את עיקר כתיבתה לספרות נוער.
צביה הלר-גולן גדלה בנחלה בביתו הגדול של הסב. היתה פעילה בתנועת "הנוער העובד", ועם התגייסותה לצבא יצאה עם גרעין נח"ל שהצטרף לקיבוץ גבים (דרום לשדרות). שם נישאה לדב (דביקי) גולן, שם הקימה משפחה, ושם החלה לפרסם את ספרי הנוער שלה.
ספרה הראשון ראה אור בסוף שנות ה-70 (אהוד מקבוצת נרקיסים) ובשנות השמונים פירסמה כשישה ספרים (ביניהם מי אוהב חמציצים, כרים על הראש, ובת הנילוס). רוב ספריה עוסקים בהווי חייהם של ילדים בקיבוץ, ואילו ב-1986 ראה אור ספר שונה לגמרי: המיתר האחרון שעוסק בסיפורה המשפחתי. וכך גולן הציגה אותו:
"הסיפור ריחף בחלל הבית כל שנות ילדותי. כשבאתי לספר אותו, נפרשו לפניי קורות המשפחה כסיפור הרפתקאות מרתק. תחילתו בימים הסוערים של מלחמת העולם הראשונה. הנער שלמה נודד ברחבי רוסיה, ובדרכים מלאות סכנות, רעב ומוות, ומוצא את עצמו במחנה הסגר לפליטים, משם נחלץ ברגע האחרון. הוא מסכן את חייו בדאגתו לפרנסת המשפחה, ומעורר את צעירי העיירה להתגונן מפני הנוצרים המתפרעים. המשכו – נדודים בדרכים לא דרכים לארץ ישראל, עד לבניית הבית ונטיעת הפרדס בפתח תקווה. וסופו – הטבח הנורא שנערך ביהודי חברון, שבו קיפח את חייו צבי, האח הצעיר. במותו פקע המיתר האחרון שקשר את המשפחה."
כאמור, גולן פורשת את סיפור המשפחה באמצעות סיפור חייו של שלמה אביה. הוא הגיבור המוביל, אם כי רצח האח בחברון מטביע את חותמו על העלילה כולה.

ה
יהושע קנז הגיע לכיתה שלנו ב'גימנסיה אחד העם' (בית ספר יסודי ותיכון גם יחד), בכיתה ג'. כאמור הוא נולד בפתח תקווה ואת שנותיו הראשונות עשה בה, אבל עם מלחמת העולם השנייה המשפחה עברה לחיפה, שם הועסק אביו במחנה הבריטי הגדול בכניסה לעיר. מילדותו אני זוכרת מעמדים שונים בהם התייחס לדוד המת, והנה דוגמה להלן:
לאביו של קנז קראו צבי (גלס), אבל אימו רבקה לא יכלה בשום פנים ואופן לפנות אליו בשם זה. היא פנתה אליו בשם "הרמן".
משפחת גלס היו יוצאי גליציה ובביתם דיברו גרמנית (גליציה היתה תחת שלטון הממלכה האוסטרו הונגרית עד מלחמת העולם הראשונה). "צבי" בגרמנית הוא "הירש", ואף כי "הרמן" פרושו איש צבא, לוחם, בעלי השם "צבי" נקראו לא פעם "הרמן". באותם ימים, היה די מביש אם לאבא שלך קראו בשם גלותי, שהרי כל עולה חדש שהגיע לארץ בסוף שנות ה-40 וה-50 מיהר לשנות את שמו הלועזי לשם עברי. והנה קנז, שעם הימים ינכס לו את התורה הכנענית – על מקורותיה העבריים השורשיים, מציג את אביו בשם כזה.
נראה שקנז הילד התלבט לגבי שם אביו – ובעיקר לעתיד לבוא.
אני זוכרת שיחה שבו הוא תוהה באיזה שם יקרא לבנו. לפי המסורת עליו להנציח את שם אביו, אבל מה יעשה? האם יקרא לו "הרמן" (שם גלותי דוחה), ואם בכל זאת – "צבי" (שם טראומטי לאימו). והנה אורו עיניו: "מה דעתך על השם 'עופר'?" שאל. היום שמות כמו "עופר" או "גור" הם שמות חביבים ומקובלים, אבל בשנות החמישים השם "עופר" נשמע כמו היה קורא לבנו "טלה" או "עגל".
פרצנו בצחוק.
יפה ברלוביץ



יהושע קנז. ויקיפדיה

מַחֲשָׁבוֹת טוֹבְעוֹת עַל
פְּנֵי מְרִי הַגַּלִּים.
יוֹרְדוֹת לִמְצוּלוֹת לֹא
מוֹצְאוֹת מַעֲנֶה עַל
שֶׁ"כִּסְדוֹם הָיִינוּ וְלַעֲמֹרָה
דָּמִינוּ."
מִישֶׁהוּ כִּבָּה אֶת שַׁלְהֶבֶת
רוּחֵנוּ הַקַּמָּאִית.
אֲנַחְנוּ לֹא יְכוֹלִים לִהְיוֹת הֵם!
אֵיךְ הַיָּמִים עוֹטִים עָלֵינוּ
עֲרָפֶל עָכוֹר.

הֵבֵאתִי לוֹ קְעָרוֹת גְּדוּשׁוֹת עָתִיד
וַעֲדַיִן לֹא שָׂקַט,
מִקְלַעַת שֶׁמֶשׁ חֲמִימָה, קֶשֶׁת בְּעָנָן
תּוּפִינִים מִן הֶעָבָר –
וַעֲדַיִן לֹא רָגַע;
הִסְתַּכַּלְתִּי בְּחִבָּה גְּלוּיָה
אֶל בְּאֵרוֹת עֵינָיו –
וְהָעַצְבוּת לֹא נָמוֹגָה מֵהֵן;

יָכוֹלְתִּי לִשְׁמֹעַ נַהֲמות גַּלֵּי הַיָּם שֶׁבְּלִבֹּו
לַחֲשׁוּשֵׁי אַדְווֹתָיו,
הוּא הֵנִיד רֹאשׁוֹ בִּשְׁלִילָה
וְהָיָה בָּרוּר שֶׁכָּשַׁלְתִּי בְּנִסְיּוֹנִי
לְשַׁכְנֵעוֹ בְּאַדְנֵי אֱמוּנָתִי;

מָחָר
עִם שַׁחַר (וַאֲנִי יוֹדֵעַ זֹאת מִמָּקוֹר קָרוֹב, הַלֵּב)
נִזְכֶּה, אוּלַי בְּהִזְדַּמְּנוּת נוֹסֶפֶת
עֵת יֵּעוֹרוּ קוֹלְטָנָיו לְאוֹר יוֹם חָדָשׁ
שֶׁבְּכוֹחוֹ לְהַפְתִּיעַ בִּבְשׂוֹרָה
שֶׁטּוֹב וְחֶסֶד בְּצִקְלוֹנָהּ:
בְשֹׁךְ גַּלֵּי הָרִפְיוֹן הַמְּשַׁתְּקִים –
יִסֹּבוּ הָאֹפֶל וְהַלַּיְלָה שֶׁבְּלִבּוֹ לְאָחוֹר
וְהַשִּׁנּוּי יַכְרִיז:
'הִגַּעְתִּי בְּאִחוּר וְלֹא וִתַּרְתִּי'
מיכאל רייך

בין נחום בורשטיין-ברנע לרוויטל רדזינסקי-גוטליב
לאחרונה נמצא הציבור הישראלי במצב של טרלול מתמשך, מכל צד של המפה הפוליטית.
עיתונאי "ידיעות", נחום בורשטיין-ברנע, הפך ליועץ אסטרטגי של איראן, וכך הוא מייעץ לאיראנים לפעול כדי לפגוע בישראל:
"קטונתי מלייעץ לאיראנים מה לעשות בטיליהם," כותב בורשטיין-ברנע, "אבל נזכרתי שבאירוע באפריל נגרם נזק קל למבנה בבסיס חיל האוויר נבטים. מתברר שהאיראנים יודעים את הכתובת. אם הם מבקשים לפגוע בישראל בלי להיגרר למלחמה, הם יכולים לכוון טיל אחד אל מטוס אחד, לא מאויש, שחונה בבסיס הזה. הם יקבלו פגיעה בסמל ממלכתי, יקר למדינה ויקר למשתמשים. בשתי מילים: 'כנף ציון'," הוסיף וכתב. "פגיעה קטנה בכנף, ובטהראן יוכלו לחגוג ניצחון. אני משוכנע שהישראלים, למרות העלבון, ימצאו דרך להבליג."
חברת הכנסת רוויטל רדזינסקי-גוטליב, מיד הגיבה לדבריו: "נחום ברנע ׳העיתונאי׳ דינו מיתה או מאסר עולם. כך קבוע בסעיף 99 לחוק העונשין. ברנע משרת ומסייע לאיראן ראש ציר הרשע! בטור שרשם יעץ לאיראנים לתקוף שוב את בסיס נבטים תוך דגש על פגיעה ב'כנף ציון'. נחום ברנע צריך לשבת בכלא כל ימי חייו על סיוע לאוייב בזמן מלחמה. אני חשה תיעוב גמור לאיש המסוכן הזה ולכל מי שאישר פרסם חרפה כזו. אין גרוע מאוייב מבית! מי שעשה מעשה המסייע לאוייב דינו מיתה או מאסר עולם. (ס. 99 לחוק העונשין)."
מנהיג חמאס אסמעאיל הנייה: "אנו אוהבים את המוות כפי שאויבינו (היהודים) אוהבים את החיים! אנו אוהבים את השהאדה באופן שבו מתו מנהיגי חמאס." "המוסלמים ינצחו כי אנחנו אוהבים את המוות‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=860878&forum=scoops1
גם "הייעוץ" של בורשטיין-ברנע, וגם "חוות הדעת המשפטית" של רוויטל דזינסקי-גוטליב הם טירלול לשמו שמוטב שייעלם מחיינו.

מצעד הטירלול (2)
אם ניר בנקוביץ-ברקת לא מגנה הוא הומו מזדיין בתחת!
לא יאומן לאיזו אלימות הגענו. בחורה צעירה טיילה עם שני כלביה והבחינה בהפגנה שקטה מול ביתו של ניר בנקוביץ-ברקת. היא חצתה את הכביש, וקיללה: "כוס אימא שלך יא הומו מזדיין בתחת. יא מניאק. יא שמאלני מזדיין, יא שרמוטה לך מפה הומו, הומואים. דינך דין מוות שיזיינו אותך בתחת!" היא תלשה את השלט, צעקה וירקה על מפגין. כאשר זיהתה שהיא מצולמת, בעטה בצלם וחבטה בפניו ובטלפון שלו.
https://x.com/Alimut_Israel/status/1819368344484487177
בושה וחרפה לניר בנקוביץ-ברקת שאישה נחותה כזו מפגינה עבורו. אם הוא אישית לא דואג שהמפגינה תעמוד לדין על מעשיה ,לא נותר אלא לכנותו: "יא הומו מזדיין בתחת." כמובן שזה לא מבזה שום הומו, אלא רק את עצמו בלבד.

"אחרי מות שר"י אמור"
וּבַאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּה
ראש הזרוע הצבאית של חמאס מוחמד דף: "אתם (הישראלים) נלחמים היום בחיילי האל, אוהבים את המוות למען אללה כפי שאתם אוהבים את החיים, ומתחרים ביניהם על השהאדה כפי שאתם נסים מפני המוות."
https://palwatch.org.il/site/modules/videos/pal/videos.aspx?fld_id=latest&doc_id=12243
הנה שני "אוהבי המוות" הגשימו את מה שאבו. את מותם. חבל שזה לא נעשה קודם לפני שרצחו אחרים. מה גם שהם הרי היו בטוחים שיקבלו בגן העדן אוכל טוב, שתייה, בתולות שחורות עין, ונערים שמשים. חבל שלא זכו בכל הטוב הזה קודם. נאחל לנסראללה שגם יזכה במהרה בכל הטוב הזה.

טורקיה הכריזה על יום אבל לאומי
עקב מות מנהיג החמאס אסמעאיל הנייה.
דגל טורקיה בבניין השגרירות בתל אביב הורד לחצי התורן:
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=860864&forum=scoops1
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=860844&forum=scoops1
כל מנהיגי המערב חברי טורקיה בנאט"ו לא הגיבו מלבד המדינאי ההולנדי חירט ווילדרס, שהגיב על הורדת הדגל הטורקי לחצי התורן בעקבות חיסול הנייה: ''אנשים חולים שבוכים על החלאה מחמאס.'' "נשיא ארה"ב רונלד רייגן כינה פעם את שליט לוב מועמר קדאפי 'הכלב המטורף' של המזרח התיכון. היום התואר הזה מתאים לארדואן," כתב וילדרס ב-X. "הוא ידיד עם מחבלי החמאס ושונא את ישראל באופן עיוור, אבל יותר מזה, הוא אוייב של העם הטורקי. רוב הטורקים הם אנשים נהדרים הגאים במורשת אטאטורק. הם בעד מדינה חילונית ויש להם כבוד לכל הנשים החזקות – שהן לרוב משכילות – בטורקיה. הם בזים לעובדה שארדואן מכר את טורקיה לערבים ממדינות שכנות המתגוררים בה כיום, שמחלישים את הכלכלה הטורקית והופכים את החיים ברחובות ללא בטוחים עבור נשים טורקיות. אני תומך בכל אותן נשים וגברים טורקים חילונים. מגיע להם כל כך הרבה יותר טוב מהדיקטטור האיסלאמיסטי בשם ארדואן. מגיעים להם חילוניות, ביטחון ועבודות בשכר טוב כדי לחיות את חייהם בחופשיות."
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=860967&forum=scoops1
https://www.ynet.co.il/news/article/hkqol69fa
על ישראל להכריז סוף סוף יום אבל ביום הזיכרון השנתי לרצח העם הארמני ב-24 באפריל, לזכר רצח העם הארמני בשנים 1915-1918 ולזכר רצח כ-1.5 מיליון ארמנים על ידי הטורקים העות'מאנים, על ידי סדרה של מעשי טבח, הרעבה, וצעדות מוות, שלוו גם במעשי אונס רבים ושעבוד מיני.
https://he.wikipedia.org/wiki/יום_הזיכרון_לרצח_העם_הארמני
ולהוריד באותו יום כאות הזדהות את דגל ישראל לחצי התורן.

ה"נשיאה" גולדה קמה
לתפקיד טורקמדה ז'דנוב גבלס
זה תמיד נשמע פתטי ומגוחך כאשר המהגרת הבלתי חוקית מווילנה, והמתנחלת הבלתי חוקית על חשבון הערבים במלבס (להגדרת הערבים), גולדה זלטה שניפיצקי-זהבה גלאון, מוסיפה לעצמה את התואר המפוצץ "נשיאת מכון זולת". גיחוך פעמיים על כך שהיא רואה את עצמה "נשיאה" ובעיקר בגלל יחסה לזולת.
והנה "הנשיאה" קוראת לקום ולהתנער (עם חלכה?): "מיום ליום," היא כותבת, "הימים נעשים חמים יותר ונעשה ברור יותר לאן כל זה הולך. הממשלה לא תעצור את זה. היא תמשיך להוביל אותנו מטה ותמשיך להתבשם ממחיאות כפיים במעגל סגור. כל אחד מחבריה יצפה בנו נשרפים מחלונו המעוגל של מטוס מתרחק מבלי למצמץ. אם לא נקום עכשיו, לא יהיה בשביל מה לקום בעתיד."
(זהבה גלאון, "אם לא נקום עכשיו, לא יהיה בשביל מה לקום בעתיד", "אל-ארצ'", 2.8.24)
https://www.haaretz.co.il/opinions/2024-08-01/ty-article-opinion/.premium/00000191-0e23-d341-ad93-2efbacea0000
והנה "הנשיאה" באמת קמה. ולא סתם, אלא קמה בצורה פתטית לתפקיד טורקמדה ז'דנוב וגבלס. יאמר ברורות, בכל זאת יש שופטים בירושלים:
גולדה זלטה שניפיצקי-זהבה גלאון עתרה בשם מכון "זולת" לבית המשפט העליון נגד ערוץ 14 והרשות השנייה, בטענה להטייה בשידורים, הפצת פייק ניוז ואי עמידה בתנאי הרישיון.
לאחר דיון ארוך שהתקיים ב-1.8.24 בעתירה – בית המשפט העליון קבע שלא הוכחה תשתית עובדתית לעתירה, לא הוכחה אכיפה בצורה של אפלייה של הרשות השנייה כלפי ערוץ 14 והוכח שהרשות השנייה אוכפת בצורה שיוויונית כלפי כל הערוצים. בית המשפט הציע לעותרות למשוך את העתירה ובלית ברירה הן הסכימו.
(בית המשפט העליון דחה על הסף את העתירה של חברת הכנסת לשעבר, זהבה גלאון כנגד ערוץ עכשיו 14 והרשות השנייה בטענה להטיה בשידורים והפצת פייק ניוז).
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=860722&forum=scoops1
הבנתם? גולדה זלטה שניפיצקי-זהבה גלאון חשבה שהיא בתפקיד טורקמדה ז'דנוב וגבלס והיא תצנזר את ערוץ 14 לבל ישדר דעות שונות משלה, כי הלא רק דעותיה הן נכונות ואין בהן פייק ניוז. הפשיזם של גולדה זלטה שניפיצקי-זהבה גלאון מסכן את הדמוקרטיה הישראלית.

פתרון מורשת העלבון של הבגיניסטים
ד"ר גיל סמסונוב, פרסומאי, בעברו דובר הליכוד. מגיב על "מורשת העלבון של הבגיניסטים," מאת תום שוורין-שגב ("הארץ", 2.7), סקירה על ספרו "הבגיניסטים": "היה מעניין ומפרה לקרוא את מאמר הביקורת של תום שגב על ספרי 'הבגינים',", כותב סמסונוב, "ביקורת חשובה של מי שבקיא בהיסטוריה ושמביא את הדיון ואפילו את הוויכוח ההיסטורי היום. דווקא היום. כי אולי העובדה שלא התקיים דיון היסטורי, היא הסיבה להתמשכות הסכסוך הישראלי-ישראלי.
"כמה צודק שגב באומרו, כי 'הנטייה להגלות את מחתרות אצ"ל ולח"י מחוץ לתחומי הפטריוטיזם ולשלול מהן את חלקן בתהילת התקומה הלאומית, נראית במבט לאחור אווילית במיוחד,' וכי 'יש מידה של האמת בטענה שחלקן במאבק על עצמאות המדינה סולף וגומד.' שכן כולנו, והבנה זו התחדדה עוד יותר בעת הזו, חלק מסיפור אחד משותף, גם אם אנו חלוקים, אז והיום, 'בעיקר על הדרך הטקטית הטובה ביותר להגשים חלום ציוני משותף,' כמילותיו של שגב על שורשי הסכסוך.
"אולי," ממשיך סמסונוב, "הגיע הזמן להקשיב לכאבי וכעסי וכיסופי הצד השני. להתכנס יחדיו ביום רצח רבין וביום הקטל באלטלנה. להסתייג מעלילות רצח ארלוזורוב, קינג דייוויד, דיר יאסין ואלטלנה. לבקש סליחה על שעשב שוטה מהמחנה רצח את יצחק רבין, או אמיל גרינצווייג, או ידידיה סגל, או אליהו שלומי. אולי הגיע הזמן שהמחנות המתנגדים יוקירו יחדיו את זאב ז'בוטינסקי, את מכריז המדינה, דוד בן-גוריון, את מפקד תש"ח יצחק רבין ואת מנהיג המרד שגירש את הבריטים ומנע מלחמת אחים, מנחם בגין?"
ד"ר גיל סמסונוב, "מחבר 'הבגינים' בגין מנע מלחמת אחים", 2.8.2024 מכתבים למערכת)
https://www.haaretz.co.il/opinions/letters/2024-08-01/ty-article-opinion/.premium/00000191-0d40-d4cf-afb5-4dd553020000
סמסונוב צודק. אכן "הגיע הזמן להקשיב לכאבי וכעסי הצד השני." נעזוב לרגע את הבדותות ההיסטוריות של סמסונוב (מייצ'סלב בגון-מנחם בגין לא גירש את הבריטים, ולא מנע מלחמת אזרחים, אלא פתח בה) ונתרכז בדבר קטן. הוספת שמם של פסח וולודינגר, בן 19, משה חיים כ"ץ, בן  19, ויעקב פריד, בן 21 – חיילי צה"ל שנהרגו ע"י אנשי האצ"ל בניסיון הפוטש של אלטנה – על אנדרטת הזיכרון בחוף תל אביב. מעשה קטן וחשוב למען הפיוס ההיסטורי.

יונתן שפירא הטייס לשעבר שפועל בהתנדבות להחרים את ישראל
נגד ישראל ישנה מערכת בינלאומית של דה לגיטימציה. בית הדין בהאג, bds, מדינות וארגונים שתומכים בפלסטינים ובארגון החמאס. אבל, ישנם גם פעילים ישראלים שפועלים ברחבי העולם לבודד ולהפעיל לחץ על ישראל אחד מהם הוא הטייס לשעבר, האקטיביסט הפרו-איסלמי יונתן שפירא.
שפירא הוא חבר בארגון "חרם מבפנים" של אקטיביסטים פרו-איסלמים בישראל התומכים בפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי של החמאס, הג'יהאד, והשהידים של הקצה, המקדמים חרם נגד מדינת ישראל. שפירא מתמקד בנורבגיה, למרות שמדובר במדינה שדי תומכת בפלסטינים, מבחינתו זה לא מספיק משום שישנה חברת נשק נורבגית, חברת נאמו, המספקת מטוסי f15 המגיעים לישראל. לכן, הוא מארגן הפגנות ולחצים על הפוליטיקאים הנורבגים שיקדמו חרם מוחלט על ישראל. בשיחה עם פעיל של המפלגה הסוציאליסטית הנורבגית, הסביר שפירא שלחרם על ישראל יש מטרה – "להציל את החברה הישראלית מעצמה."
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=860854&forum=scoops1
בארץ מתנהל ויכוח אם "אי התנדבות" של טייסים זהה לסרבנות. והנה כאן יש התנדבות מלאה מצד טייס להחרים את ישראל, להרוס את חיל האויר כזרוע הגנה, וללכת כצאן לטבח.
מעניינת מה אומרת על כך האייקון הפרוטסטנטי שקמה שוורצמן-ברסלר-וינדמן?

מאויב לאוהב
עילם מאור, לוחם בכיתת הכוננות של קיבוץ בארי, פירסם פוסט בו עידכן על "שינוי דיעה" ביחס לתא"ל ברק חירם שניהל את הקרבות בקיבוץ וספג ביקורות קשות מצד התושבים.
מאור ביקר בעבר בחריפות את הפעילות של חירם בקיבוץ: "כתבתי בחודש אפריל פוסט זועם על התנהלותו של ברק חירם וצה"ל באירוע. ברק נחשף לכך וביקש להיפגש איתי ולהסביר אישית את הפרטים אליהם התייחסתי," כתב. "פגשתי אדם ישר, אמיץ, רגיש ואכפתי במיוחד. שאלתי הרבה, והתשובות היו ישירות והשאירו אותי ללא ספקות – טעיתי בו."
מאור הוסיף בפוסט: "פגשתי אדם שהוא סמל לערכים ולגבורה, בוודאי לא לכישלון ולמחדל. לאחר שנלחמנו לבד שעות בקיבוץ ללא פיקוד ושליטה, הוא זה שהגיע והוביל לראשונה את ניהול הלחימה." הוא המשיך וכתב: "מההיכרות החדשה בינינו, נחשפתי למפקד אוגדה, אב לארבעה ילדים, שמנהיג את ההתקפה בלב עזה ובו בזמן סופג כתבות וטענות על היותו ניצי ומסוכן כאן בישראל. הוא ספג ולא הגיב ולא כעס. רצה רק להיפגש ולדבר עם המשפחות, ולהסביר ולהתנצל."
חירם נפגש עם חברי כיתת הכוננות ששאלו אותו על הכישלונות בקרבות. מאור כתב על המפגש: "הוא ענה והסביר עד שהכול הובן. המפגש הסתיים בחיבוקים ובהסכמה שמי שהיה איתנו איפה שהכול כשל, הריח את הריחות וראה את הזוועות, נכון שיהיה זה שיוביל את שינוי התפיסה. כיתת הכוננות סיימה את המפגש עם תחושה ברורה – ניתן לו גב ותמיכה בכניסה לתפקידו החדש כמפקד הגזרה."
הוא חתם את הפוסט: "ברק טעה בראיונות שנתן בסמוך לאירועים, ועל כך הוא מצר. אני טעיתי לגביו כשחשבתי שראיונות אלו מייצגים את האדם שהוא מבלי שהכרתי ונחשפתי לפועלו. לאחר שנחשפתי לאדם שהוא, אני מרגיש שלא יכולתי בעת הקריטית הזו לבקש לבארי ולעוטף מפקד אוגדה ראוי יותר."
(חבר כיתת הכוננות של קיבוץ בארי: ''ברק חירם הוא סמל לערכים, טעיתי לגביו'').
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=860709&forum=scoops1
גם שי כהן, בנה של פסי כהן, הגיב לפוסט שכתב חבר כיתת הכוננות בבארי לאחר המפגש עם חירם בקיבוץ: "אני מאחל לברק ולנו להמשיך לצמוח מהכאב הנורא שלנו" "לאחר השיחה עם ברק חירם השתכנעתי שהוא האדם הנכון להיות מפקד אוגדת עזה," כך הגיב שי כהן, בנה של פסי כהן ז"ל, שתא"ל חירם היה מעורב בירי הקטלני לעבר ביתה באירוע בני הערובה בבארי. כהן הגיב לפוסט שכתב עילם מאור, חבר כיתת הכוננות של בארי, לאחר המפגש של התושבים עם חירם אתמול בקיבוץ. כהן כתב, בין היתר: "אני מאחל לברק ולנו להמשיך לצמוח מהכאב הנורא שלנו. רק מי שהיה באותו יום בבארי יכול להבין מה צריך לעשות. לאחר השיחה עם ברק השתכנעתי שהוא האדם הנכון להיות מפקד אוגדת עזה. בואו נירא. את הטוב ונעריך את כל מי שנילחם להגן על המדינה."
https://www.israelhayom.co.il/news/defense/article/16176966
ועכשיו נשאר רק לראות עם ראשת מפלגת העבודה לשעבר, רחל יחימוביץ' תתנצל על הרישעות שלה כאשר התקיפה את ברק חירם על לא עוול בכפו: רחל יחימוביץ': "מיהו שיהרוג את ילדי ישראל." "יש קמפיין אלים למניעת כל חקירה/דיבור על האירוע מהגיהינום שבו פקד תא״ל חירם לירות בטנק ולהסתער על הבית בבארי, ולהרוג ביודעין 12 בני ערובה, לרבות ילדים. חניבעל התהפך בקברו. הנימוק? חירם הוא 'גיבור ישראל'. גיבורי ישראל מגינים על ילדי ישראל, לא הורגים אותם. מי אני שאשפוט? מי הוא שיהרוג?"
https://x.com/Syechimovich/status/1738920837456056637
רחל יחימוביץ', בדבר אחד את צודקת מי את שתשפטי? נראה אם יש לך מספיק יושרה להתנצל?

ההתנשאות הגזענית של פרופסור יואב רינון
אייל טאפש, בן 27, הוא זמר ויוצר דרוזי שנולד באילת ועד גיל 6 חי עם משפחתו בקיבוץ סמר. אביו עבד בחי-בר ביוטבתה. בשלב הבא המשפחה עברה לבית ג'אן, הכפר בגליל העליון שבו נולדו הוריו. "מקצה אחד של המדינה לקצה השני," הוא אומר. "מהגבול של מצרים לגבול של לבנון. ההיפך המוחלט. זה עיצב אותי, השפיע עליי. בתור ילד אתה פלסטלינה. מלהיות בגן בסמר, שהכול חמוד כזה, ל-לחיות בכפר, אווירה יותר אינטנסיבית. הולכים הרבה מכות, גונבים, עושים שטויות, מפוצצים נפצים. ואז בתיכון חזרנו לדרום, ליוטבתה. זה הדבר הכי טוב שיכול היה לקרות לי בחיים. זה לימד אותי פרספקטיבה. אתה יכול לקחת מכל פאזה בחיים שלך משהו ולא לתת לה לעצב אותך לחלוטין. לא להיות עבד של הסביבה שלך, פשוט לקחת ממנה מה שאפשר. אני אסיר תודה על זה שהייתי בכפר ואסיר תודה על זה שנולדתי באילת."
"ערבית זאת אמנם שפת אם שלי," אומר טאפש, "אבל זאת לא השפה שאני הכי חזק בה. העברית יותר חזקה. למדתי עברית קודם. זאת הסיבה שהמבטא שלי מושלם. אני לא עושה מוזיקה לערבים בארץ. אני עושה מוזיקה לאנשים שלא רוצים את החרא של הדור הקודם. אני לא עושה 'מוזיקה לערבים' ולא עושה 'מוזיקה ליהודים'. אני רוצה שהמוזיקה שלי תעשה ערבוב לכל הדבר הזה. שתשבור את ההפרדה. אני מת לשבור את ההפרדה. אני חושב שאמנות היא מפלט לכל האנשים שלא רוצים להתעסק בזה. אם אתה שואל אותי למי אני עושה מוזיקה – לכל האנשים שלא רוצים להתעסק בחרא שהדור הקודם שלהם התעסק בו, או שהסביבה שלהם מתעסקת בו. אני רוצה למלא את הבארבי ושיהיו שם 30% ערבים, 30% יהודים, 30% תיירים ו–10% המוזמנים שלי.
עוסק בחיים עצמם – בבעיות של החברה הערבית, המסורת שכובלת את הצעירים ומונעת מהם להתפתח. הוא פחות עוסק בפוליטיקה המקומית ובענייני זהות.
"אני," אומר טאפש, "לא מדבר על החברה הערבית אלא על החברה הכללית. למשל ב'סכאכין' אני כותב על חבורות של ילדים שגדלים במקומות עם חינוך גרוע, עם משאבים מצומצמים, בלי תחביבים, בלי תעסוקה חיובית, אז הם הולכים לאלימות, לגניבות. יש לך את זה בכל מקום. פה קוראים להם ערסים, גם שם קוראים להם ערסים. בשני הצדדים אותו דבר.
"תאמר נפאר (זמר ערבי מלוד אנטי-ישראלי תומך חמאס. נ.כ.) מאוד תופס צד. מאוד פוליטי. אני יותר אמצע. אפשר לקרוא לזה אמביוולנטי. לתפוס צד זה להשתתף במשחק מבחינתי, ואני לא רוצה להשתתף במשחק. אני רוצה להתעסק בחיים עצמם. הפרספקטיבה שלי מורכבת במיוחד," ממשיך טאפש, "כי אני מה שנקרא ערבי אשכנזי פה בארץ." דרוזים זה הערבים האלה שמשרתים בצה"ל וחיים עמוק בעולם המערבי." אני עם ראסטות. אני חי ביפו, אפשר לקרוא לזה תל אביב. אני חושב שהאשכנזיות זאת ברכה, זה שיצא לי לחוות את שני הצדדים."
(בן שליו, "טאפש: 'אני עושה מוזיקה לאנשים שלא רוצים את החרא של הדור הקודם'," "אל-ארצ'", 10.7.24)
https://www.haaretz.co.il/gallery/music/2024-07-10/ty-article-magazine/.premium/00000190-9756-d1c5-a1d6-bfdedd620000
פרופ' יואב רינון, ראש החוג לספרות כללית והשוואתית באוניברסיטה העברית, המתנאה בגייותו, מתקיף אותו בזו הלשון: "טאפש אוחז באשלייה לגבי זהותו: אין דבר כזה ערבי שהוא גם אשכנזי. הראפר הדרוזי טאפש טען שהוא עושה מוזיקה למי שלא רוצים להתעסק בחרא הפוליטי, כפי שעושה הראפר תאמר נפאר. בפועל הוא בוחר לשתוק מול הפשיזם. כאשר טאפש טוען שהוא 'אמצע' ו'אמביוולנטי' הוא אומר מילים ריקות: בעיצומו של תהליך מואץ של פשיזציה, אין דבר כזה אמצע ואין דבר כזה אמביוולנטי. אתה או עם הפשיזם או נגד הפשיזם. נקודה. וראוי להדגיש, שאין זה ויכוח בין ערבים. זה ויכוח בין ישראלים על הזהות הישראלית ועל היחס של הישראלים לתהליך הפשיזציה של הזהות הזו בהקשר של הזהות הפלסטינית. ובהקשר זה, החלוקה בין ישראלים ערבים וישראלים יהודים היא טעות. טעות ערכית. החלוקה היא בין ישראלים פשיסטים לישראלים אנטי-פשיסטים. אלה שני המחנות העיקריים, וכל השאר הוא משני. זהות היא לא אך ורק גורל. היא גם בחירה, בחירה מה לעשות עם הגורל שנולדנו אליו. והבחירה הזו, שהיא בחירה ערכית, אינה מוכתבת על ידי הגורל.
"מי שמתנגד לפשיזם ובוחר במימוש האנושיות," מדגיש יואב רינון, "יכול לבחור רק במודל אחד, במודל של נפאר." (הערבי-מוסלמי האנטי-ישראלי התומך בפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי של חמאס. נ.כ.)
פרופ' יואב רינון הוא ראש החוג לספרות כללית והשוואתית באוניברסיטה העברית
(יואב רינון, "טאפש אוחז באשליה לגבי זהותו: אין דבר כזה ערבי שהוא גם אשכנזי", "אל-ארצ'", 30.7.24)
https://www.haaretz.co.il/gallery/opinion/2024-07-30/ty-article-opinion/.premium/00000191-02c6-da0d-afd1-8beea0120000
הבנתם? אין גבול להתנשאות הגזענית של רינון. לא די בכך שהוא אפילו לא מזכיר את שמו הפרטי של טאפש – אייל, אלא הוא מתיימר לקבוע לו את זהותו האישית, ומה עליו לכתוב ולשיר. ולא די בכך, הוא גם שולל מכל הערבים המוסלמים המכנים עצמם פלישתים את זהותם העצמית ומכריח אותם לזהות עצמם כ"ישראלים לא פשיסטים." פרופסור רינון לא שם לעובדה שהוא עצמו מתגלה כפשיסט הקובע לאחרים לא רק את זהותם, אלא גם מה יכתבו או ישירו. ממש אפלטון דה לה שמאטע.

גוגל טרנסלייט – להקשיב רק לערבית
עיתון שבדי חשף כי המפגינים הפרו-פלסטיניים במאלמו מחליפים את הרטוריקה שלהם בהתאם לשפה, כעת פונים המוחים נגד העיתונאית שהיתה חלק מהכתבה.
בשבוע שעבר פירסם העיתון השבדי "סידסבנסקן" סיפור מטלטל: כתבי העיתון הקליטו חלק מהקריאות הנשמעות בחודשים האחרונים בהפגנות ההמונים המתקיימות במאלמו נגד ישראל. אלפי בני אדם נוכחים בהפגנות אלו, במיוחד בתהלוכה קבועה המתרחשת ברחובות העיר בימי ראשון, בה משתתפים מהגרים מוסלמים רבים, אבל גם פעילי שמאל צעירים רבים.
לפי הכתבה בעיתון השבדי, הקריאות שנשמעות בשבדית ובאנגלית במהלך התהלוכות שונות לגמרי מאלו שנשמעות בערבית. בשבדית, למשל, הקהל צועק "אנו דורשים הפסקת אש עכשיו," העניקו כתבי העיתון דוגמה אחת, ובערבית הוא קורא – "פיגעו בתל אביב... חיפה ויפו הן שלנו... אנו אנשיו של מוחמד דף."
הקהל השבדי המשתתף בהפגנות, כמו גם אלו הרואים אותן בבית, אינם מבינים את תוכן הדברים שצועקים המשתתפים בערבית. השימוש של מארגני ההפגנות ושל מי שמשתתף בהן בכפל לשון – חזית מתונה התומכת בהפסקת אש כלפי דוברי השבדית, חזית מסלימה ואלימה המהללת את מעשי חמאס כלפי דוברי הערבית – עוררה סערה במאלמו ובמערכת הפוליטית השבדית בכלל. לאחר פרסום הסיפור, דווקא העיתונאית שהיתה שותפה לו, אינס חמדאן, הדוברת ערבית, נאלצה להתמודד בפני הפגנות של עשרות בני אדם מול ביתה הפרטי. הם האשימו אותה בתמיכה בישראל, בתמיכה ב"ג'נוסייד" לכאורה ברצועת עזה וקראו נגדה במגפונים.
עורך העיתון, יונאס קאנייה, התראיין בהרחבה לתקשורת הסקנדינבית בימים האחרונים, ואמר כי הוא רואה בסימון הכתבת "ניסיון השתקה פסול. הם מנסים להפחיד את הכתבת ולגרום לה להפסיק את עבודתה, בדרך שהיא לחלוטין בלתי מקובלת ומהווה איום על העיתונות המקצועית," אמר בראיון לעיתון השבדי "אפטונבלאדט", "מדובר במקרה חמור."
העורך קאנייה הביע תמיכה חד-משמעית בממצאי התחקיר של העיתון שלו. "בשבדית הם מדברים על שחרור פלסטין, בעוד בערבית המפגינים נשבעים אמון למנהיגי חמאס ומשתמשים ברטוריקה הרבה יותר קיצונית, שהרבה ממי שמשתתפים בהפגנה (ולא מבינים ערבית, א"א) היו דוחים אותה."
מי שסייע לכתבים לפענח את ההקשר של הקריאות שנשמעו היה פרופסור לערבית מאוניברסיטת אופסלה בשם פול קציווליס. בין היתר, מפרטים הכתבים, נשמעו בחודשים האחרונים הקריאות הבאות בערבית: "הריעו לעז א-דין אל-קסאם (הזרוע הצבאית של חמאס, א"א)." "אנחנו נגד פתרון של שלום, חיפה ויפו הן שלנו." "אבו-עובידה האהוב (דובר חמאס, א"א) פגע והרוס את תל-אביב." "השתמשו בחרב, אנו אנשיו של מוחמד דף." ו"כולנו עומדים לצד חמאס."
מי שהשמיע את הקריאות היו מפגינים עם מגפונים שריכזו סביבם קהל רב. "שבדיה כולה מריעה לתימן האצילה," קראו מפגינים בערבית בחודש שעבר, אחרי התקפה של החות'ים על ישראל. "מעיראק ועד לדרום לבנון, הכו בישראל, הכו בכל מקום. האבן הפכה לקלצ'ניקוב, לא יהיה שלום עד לכניעה מוחלטת," נשמעה קריאה אחרת בחודש שעבר.
בשבדית, לעומת זאת, הקריאות שנשמעו מהמגפונים היו אחרות: "כולנו רואים כיצד הילדים של עזה מתים," "לתושבי עזה יש זכות לחיות" ו"אנחנו רוצים הפסקת אש עכשיו."
התגובה של המשטרה המקומית במאלמו לממצאי התחקיר היתה כי יש לבחון אם הקריאות הללו מנוגדות לחוק בשבדיה, ומהוות הסתה נגד קבוצה אתנית מסוימת, האסורה על פי חוק. דובר של המשטרה אמר לעיתון כי בעוד באוקטובר ובנובמבר השוטרים שנכחו בהפגנות לוו על ידי דוברי ערבית שתירגמו להם מה אומרים המפגינים, הליווי הזה הוסר, וכעת למעשה השוטרים השבדים לא מבינים מה נאמר. הוא גם אמר כי מדובר בתהלוכות ארוכות וכי השוטרים "אינם יכולים לשים לב לכל דבר."
הארגונים האחראים להפגנות הקבועות במאלמו, קואליציה של 15 ארגונים פרו-פלסטינים, אמרו בתגובה כי הם אינם אחראים לקריאות הנשמעות במהלך ההפגנה. דובר של הקואליציה הכחיש כי הן נשמעות באופן תדיר. "אם מישהו צועק את מה שתיעדתם, הרי שאין לזה קשר אלינו," אמר.
הסיפור כבר הגיע לממשלה השבדית. שרת השוויון החברתי השבדית הביעה תמיכה בכתבת ואמרה כי "עיתונות חופשית היא חלק מיסודות הדמוקרטיה. זו תקרית קיצונית שעיתונאית שחשפה את הקריאות הללו חשופה להפגנות אישיות נגדה בביתה הפרטי כתוצאה מעבודתה המקצועית," אמרה השרה. גם שר החוץ השבדי התייחס לפרשה ואמר: "חשוב מאוד שהתקשורת תוכל לדווח על מה שקורה באמת. כל צורה של לחץ על עיתונאים היא פסולה."
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=861028&forum=scoops1
בניגוד לשוודים אנחנו כבר יודעים – לערבים צריך להקשיב רק למה שהם אומרים לעצמם בערבית כי רק זו אמת.
נעמן כהן

תודה תודה ושוב תודה,
יוסף אתר
גימלאי מאושר

* אהוד: היפוך מגמה באנגליה? – לאחר ההפגנות המתועבות של אלפי התומכים ברוצחי החמאס הברבריים, המניפים דגלי פלסטין וקוראים להשמדת ישראל, הפגנות שכבשו את הכותרות ואת אהדת התקשורת –
לאחר החלטת ממשלת הלייבור החדשה למשוך את התנגדות אנגליה להעמדת נתניהו וגלנט לדין בבית המשפט הבינלאומי בהאג על פשעי מלחמה –
מתקיימות בערי אנגליה הפגנות פרועות של אנגלים-אנגלים זועמים, המניפים את דגלי אנגליה [צלב אדום מוארך במאוזן על רקע לבן] – בעקבות הטבח בסכין של שלוש ילדות בנות תשע, שבע ושש בידי בן מהגרים מוסלמי בן 17, לא ערבי, בעיירה סאות'פורט, ביום שני 29.7!

* אודי היקר, כפי שחששתי, אתה באמת מצדיק את השרים וחברי הכנסת שפרצו למחנה הצבאי בשדה תימן, ומאשים את הפרקליטות "שבטיפשותה וברשעותה קרתה כל הסמטוחה..." להזכיר לך, אנחנו לא חמאס, ואנחנו איננו מענים שבויים אזוקים. המחבל הובא לבית חולים, והרופאים קבעו שהוא כנראה נאנס, היו גם עדויות בנדון. מערכת המשפט היתה חייבת לפעול! בפרס היו מתעלמים מכך, כי שם בית המשפט שייך לשלטון, והוא מוציא להורג אלפים, פוסק מלקות על שיער גלוי של אישה, מכניס אלפים לכלא. שם השלטון נבחר כדין "על מלא מלא," ויש בו דיקטטורה מבהילה, כי אין (ולא יכול להיות) בית משפט עצמאי. וזה בדיוק מה שביקשו לעשות יריב לוין ושמחה רוטמן, בברכתו של נתניהו: להפוך את הימין לשליט נצח – כך במפורש אמר יריב לוין, וצריך להאמין לו. יש הרי שתי דוגמאות מבהילות של "דמוקרטיות" – פולין והונגריה. הרפורמה המשפטית נועדה להפוך את מערכת המשפט (יועצים משפטיים, בית המשפט העליון, הפרקליטות) לת"פ השלטון – אסון של ממש!
אני מסכים איתך שנתניהו הוא אדם ברוך כישרונות, ולא רק כנואם (אגב, נעמן כהן צודק, נתניהו היה צריך להזכיר בנאומו בקונגרס שבאמנת המחבלים כתוב שחור על גבי לבן שאחרי היהודים, מגיע תורם של הנוצרים להשמדה, וכי לא היתה אומה בעולם שחילקה לאויבים שלה בעת מלחמה – מים, מזון ודלק). לזכותו של נתניהו צריך לציין שהציל את כלכלת המדינה במשבר של 2003 , שצמצם את הסיוע לאוכלי החינם, ודירבן אותם לעבוד, ולפרנס את ילדיהם, שהתחייב כי לעולם לא ירשה לפגוע בעצמאות של בית המפשט. הוא גם התחייב שלא ימנה את הכהניסט בן גביר לשר. כל זה היה בעבר, ברגע שנחשד בפלילים, הוא שינה את עורו מן הקצה אל הקצה: במשך כמעט שלוש שנים נמנע מלהופיע לשימוע, וכאשר הואשם בשלושה תיקים, הוא הופיע בשער בית המשפט וגינה אותו במילים קשות, כביכול, תפרו לו תיק! מי היה מעוניין לעשות מעשה נבזי כזה? אלשיך שצריך להיות אסיר תודה לנתניהו? האם מנדלבליט, פצ"ר בדרגת אלוף, מזכיר הממשלה, שקיבל את תפקיד היועץ המשפטי לממשלה בברכתו של נתניהו? איזו סיבה שבעולם יכלה להיות לאנשים אלה להתגולל על ראש ממשלה? ברור שהיו ראיות שחייבו אותם לעשות את המעשה הלא פשוט הזה. אם באמת "אין כלום, כי לא היה כלום," תן למשפט לעשות את שלו, ובסוף תצחק צחוק גדול על "המעלילים". אבל נתניהו עשה כל מאמץ לדחות את ההליך המשפטי, ועתה דורש לדחות את עדותו לשנה הבאה, כי כל זמן שאין הכרעה בבית המשפט, הוא נשאר על כס ראש הממשלה. לא כך נהג יצחק רבין: על חשבון דולרים בניגוד לחוק (של רעייתו!) הוא התפטר; וגם אהוד אולמרט, שלא היה ממש צדיק, כשרק נחשד בפלילים (טרם הואשם!), הוא התפטר מראשות הממשלה, כשנתניהו מהאופוזיציה דורש את התפטרותו המיידית!
ועוד דבר נורא קרה: הוא הרשה ליריב לוין ולשמחה רוטמן לבשל רפורמה משפטית שהיתה אמורה להפוך את בית המשפט לחותמת גומי של השלטון (כמו באיראן!). וכל כך למה? – אם בית המשפט העליון יהיה שפוט של השלטון, הרי יכול בית המשפט המחוזי בירושלים להרשיע כראות עיניו, בעליון יזוכה! מסובך, אבל אפשרי בעיני "הימין ימין מלא." כדי שנתניהו ימשיך להחזיק בהגה השלטון, הוא מוכן להפוך עבריין סדרתי לממונה על המשטרה, לתת לעבריינים אחרים גישה לאוצר המדינה, להלעיט את החרדים ,המשתמטים בשעת החירום הנוראה, בתקציבים אסטרונומיים.
נכון שיש לנתניהו 64 אצבעות בכנסת לכל תעלול שלו, ושל עושי דברו, אבל מזמן רוב העם איננו איתו, כפי שמראים הסקרים הרבים שנערכו מאז פרוץ הרפורמה המשפטית, בוודאי אחרי האסון של 7.10.23. זה לא הזיז לו, ולא לעושי דברו! ואז קמה התנגדות ענקית של העם בהפגנות שלא היו כמותן מעולם בארץ – מאות אלפים הפגינו בכל כיכר בכל גשר, בצעדות ענקיות לירושלים. בין המנהיגים של התנועה העממית הזאת היתה שקמה ברסלר, מדענית מחוננת, ואישיות ממגנטת, שאתה טוען כי בגללה סינוואר החליט על הטבח ב-7.10.23. וכי שקמה סתם אספה המוני בני אדם להפגנות כי בא לה? הרי מיטב בניו של הימין חשבו כמוה: לימור לבנת, דן מרידור, בני בגין, אליקים רובינשטיין, משה יעלון, אביגדור ליברמן, כלכלנים בארץ ובעולם, רבי אלופים ואלופים מן העבר, נגיד הבנק היום, והנגידים הקודמים (רשימה חלקית!). כולם חברו לשקמה ברסלר לגרום לסינוואר לבצע טבח. אתה רציני?
זיוה שמיר, פוצ'ו ואני הרי חברים שלך, ואנו מעריכים את העשייה התרבותית שלך (אינני יודע מה דעתם של הנ"ל – אני לא אהבתי את "חנות הבשר שלי" ואת "מסעותיי עם נשים" – עכשיו אתה בוודאי תשנא אותי!), ואנו סבורים שאתה טועה טעות גדולה שאתה תומך באדם המוביל את המדינה לתהום. גדולי הליכודניקים חושבים כמונו. קראתי את הספר של יוסי אחימאיר, שאין לחשוד בו בשמאלנות – הוא מציע (באדיבות!) לנתניהו להתפטר. זיוה, פוצ'ו ואני לא מספיק חשובים בעיניך כדי לשכנע, אבל יוסי אחימאיר?
שלך בכאב אמיתי,
משה גרנות

אודי: אני לא חושב שיש טעם להתווכח איתך או עם כל אדם אחר שעדיין מצדד בהתלהבות עיקשת במסיתה שקמה ברסלר – שקריאתה לסרבנות בצה"ל, ולצעירים שלא להתגייס – היתה בין הגורמים ששיכנעו את הפסיכופט הברברי יחיא סינוואר [ואת הברברי מוחמד דף, אללה ירְחמו] לצאת לטבח ה-7 באוקטובר כי היו בטוחים שישראל מתפוררת והצבא קורס!
בגלל מדיניות האכיפה הסלקטיבית של הפרקליטות, המטפלת בעיקר בפורעי חוק "ימנים" תומכי נתניהו המוקעים לדיראון בתקשורת, כמו משתתפי ההפגנות הסוערות במהלך השערורייה של חקירת חיילי המילואים הכלאים בשדה תימן – שקמה ברסלר לא הועמדה למשפט על דברי ההסתה הנוראים שלה כי הם היו נגד נתניהו ונגד צה"ל ולכן היא לא מרצה את עונשה בנווה תרצה.

* אודי, אולי אתה צודק ואני כותב שטויות, אבל לי מותר, אני לא ראש ממשלה. כל הכבוד לך שאתה לא נשבר (בינתיים)  מול המתקיפים אותך מכל הצדדים.  אבל תצביע על דבר טוב אחד שביבי עשה כראש ממשלה. הרי הוא עצמו אמר: "לא יהיה כלום כי לא עשיתי כלום..." אתה מציע לי ולגרנות לשמוע חדשות ופרשנים ואני מציע לך לפתוח מדור חדש שתקרא לו בעד ונגד ביבי ונשמע מה כל אחד חושב על המלך שלנו, אולי גם הוא ישמע ויבין עד כמה הוא מנותק מהעם.
שלך
פוצ'ו

אודי: כן, אני צודק. בנושא הזה אתה כותב שטויות ובכך אתה עומד לצד הברברים.

* שלום לאהוד. היום כשרפרפתי על עיתונך האחרון נתקלו עיני ב"מנפלאות האבטיח" שאתה כתבת. עניין האבטיח הזכיר לי משהו שכתבתי מזמן. חיפשתי אותו במחשב שלי ולא מצאתי. (המחשב שלי באמת "קצת" מבולגן), אז החלטתי לנסות לספר את הסיפור על פי מיטב זיכרוני.
הרי הסיפור: אבי, שהיה חקלאי, לימד אותי שהאבטיחים כשהם גדלים ללא השקייה, הם קטנים ומתוקים. כשהם גדלים עם השקייה, הם יותר גדולים אבל פחות מתוקים.
בשטחים שאבי עיבד, מדי פעם גם גידל אבטיחים. אבל, הרי צריך להתפרנס, ולכן הישקה את האבטיחים. אבל אז, בפינת המיקשה, נשמרה חלקה קטנה שלא קיבלה השקייה. שם גדלו אבטיחים לצריכת המשפחה.
כשבגרתי, ונישאתי, ועוד נהגתי, נסענו מדי פעם לעין הוד, שם גרו אז הוריה של אשתי. בדרך לשם, או בדרך חזרה היינו עוברים על יד כפר ערבי. אוּפְּס! שכחתי את שמו, אולי זה היה פרדיס? שם הייתי עוצר וקונה אבטיח קטן ומתוק.
היום כבר איני נוהג וכבר איננו נוסעים לעין הוד, ואינני קונה אבטיחים בפרדיס, ויש לי חשד (אולי לא מבוסס) שגם הערבים כבר למדו להשקות את האבטיחים.
אבל, בכל זאת, כשאני יושב בחדר האוכל, ומקבל אבטיח שאינו מספיק מתוק, אני אומר שזהו "אבטיח של יהודים."
בברכה,
עמי עתיר

מתוך הרומאן "ספר הגעגועים", 2008

בין פתח-תקווה לבין כפר-סבא וקלמניה שׁכָן כפר מָלָ"ל. שמו הראשון היה עין-חי ובו גר תקופת-זמן הסופר הצעיר התימהוני יוסף לואידור, שחיזר אחר דודתי אסתר ואשר נרצח יחד עם הסופר יוסף חיים ברנר במאורעות 1921. שנים אחדות לאחר מכן, כאשר ביקשו המוסדות הלאומיים לתת שם חדש למקום, הציע דודי ברוך למתיישביו את ראשי-התיבות מל"ל, על שם משה לייב לילנבלום.
המל"ליים הם לא רק בני הכפר שבו נולד וגדל ראש-הממשלה אריאל שרון (שיינרמן) אלא הם זן האבטיחים הנפוץ ביותר בארץ-ישראל, פרי הכלאה מִקרִית בין הזן צִ'ילִי לזן הערבי המקומי, הבַּלָדִי, הוא כנראה הזן אִמְחֶסְנִי שעליו מספר דודי ברוך. הזיווג המוצלח התרחש במִקשה של אחד האיכרים בכפר-מל"ל, שהיום על מקומו עומדת העיר הוד השרון. בטעות קראו ברבות שנים לאבטיח המָלָ"לִי – אבטיח הגליל, שגם הוא כבר כמעט שנעלם.
[הערה מאוחרת: לדברי יוסף מרגלית מכפר מל"ל, שהיה עורך ירחון "השדה" במשך עשרות שנים, ההכלאה המִקרִית והמוצלחת בין הזן צִ'ילִי לזן הערבי המקומי אִמְחֶסְנִי התרחשה לא סתם "במִקְשָׁה של אחד האיכרים בכפר מל"ל" – אלא במִקְשָה של שני איכרים ותיקים, מרדכי זילברג וברוך בורשטיין – זכרם לברכה כאבותיו ומטפחיו של האבטיח המל"לי].
האבטיח המל"לי הוא פרי כדורי בגודל בינוני, קליפתו קשה, צבעה ירוק כהה ובעלת לחי לבנה מפני שבעת גידולו היא מונחת על הקרקע, מוסתרת מהשמש. הוא נשמר היטב במשך ימים רבים. ציפתו אדומה ומכילה עד שמונה וחצי אחוז סוכר, שזה הרבה מאוד בשביל אבטיח, והזרעים לבנים עם שוליים שחורים. אפשר לשוטפם, להמליחם, לייבשם בשמש או לקלותם כפיצוחים.
אבא של המל"לי – הזן צ'ילי שמוצאו מארה"ב, גם הוא אבטיח בגודל בינוני אבל קליפתו דקה ונוטה להסתדקות, צבעה ירוק עם פסים כהים, ציפתו מכילה שמונה אחוז סוכר וזרעיו שחורים לגמרי.
כן, זו היתה הכלאה מופלאה של צ'ילי בַּבַּלַדִי. איפה הימים היפים שבהם זני פירות וירקות חדשים לא נוצרו באופן מדעי בתחנות הניסיונות החקלאיים (כמו העגבניות הנוראות שאנחנו אוכלים היום) אלא נולדו כפרי אהבה בין שיחים בשדה או בין עצים במטע?
הלא ככה גילה דודי ברוך את זן התפוזים שַמוטי-דם, שמוטי שפלחיו אדמדמים, וקרא אותו "שרה" על שם שרה אהרונסון גיבורת ניל"י, שאותה העריץ ואולי גם אהב כבר בהיותו נשוי ואב לבנות (ברומאן "המושבה שלי" הקדשתי לשניהם פרק שבוּסס על סיפור זיכרונות אמיתי שכתב).
טוב, מי שלא יכול להבדיל בין הטַבּוריים (וואשינגטון נַאוִיל) של תחילת העונה והוַלֶנסיה של סוף העונה – לבין כַּדִיוּתוֹ וטעמו של מלך התפוזים, השמוטי, המבשיל באמצע העונה (הבדל שאפילו מרבית הירקנים כבר לא מבינים היום) – יותר טוב לו שלא יקרא את הספרים שלי כי לא אליו הם מכוּונים.
אהוד בן עזר


ערימת אבטיחים מל"ליים מלפני שנים רבות