ממרכזיות החינוך לשנאה

פורסם לראשונה ב"מעריב" מיום 22 ביולי 2024.

טבח ה-7 לאוקטובר התבצע ע"י בוגרי מערכת החינוך הפלסטינית, שהפכה לפס-הייצור היעיל ביותר של טרוריסטים, מאז הוקמה ב-1993 ע"י מחמוד עבאס. מערכת החינוך ומנגנון ההסתה במסגדים הם הבבואה האותנטית ביותר של האופק המדיני, התרבות, האסטרטגיה והמדיניות של הרש"פ וחמאס.

בניגוד לרשות הפלסטינית, מערכת החינוך באיחוד האמירויות עקרה מהשורש התייחסויות שליליות ליהדות ולמדינה היהודית, ומשקפת מדיניות של שלום. גם בערב הסעודית מצביעים שינויים במערכת החינוך על מגמה חיובית כלפי ישראל, כולל שתופי פעולה מסחריים וביטחוניים, למרות התנגדות עזה מבית, גם של גורמים במשפחת המלוכה.

בניגוד לדיכוי האישה באיראן, יורש העצר הסעודי יזם שדרוג דרמטי של מעמד האישה, על אף התנגדות חריפה של הממסד הפונדמנטליסטי הוואהאבי, שתמיכתו חיונית ללגיטימציה של שלטון בית סעוד.

לפי "המכון לניטור שלום וסובלנות בבתי הספר" – הבודק את מערכות החינוך במדינות האסלאם – ספרי הלימוד הסעודים ב-2023/24 "חושפים מגמת התמתנות, פתיחות וקידום-שלום הדרגתיים... ריכוך ההתייחסות לישראל ולציונות. מחיקת ההתייחסות לציונות כתנועה אירופאית גזענית שנועדה לגרש את הפלסטינים, ושואפת לכבוש אדמות ערביות, נפט ערבי ומקומות קדושים לאסלאם ולנצרות בירושלים... נעלמה האשמת הציונים בהצתת מסגד אל אקצא ב-1969... במיספר ספרי לימוד נעלמה הגדרת שטחה של ישראל כפלסטין... אבל, אין התייחסות לשואה, וישראל עדיין מוגדרת כ'כיבוש ישראלי' ו'כובשים ישראלים' בהקשר מלחמת העצמאות (1948)... יש צמצום ההתייחסות השלילית ל'כופרים'... נעלמה ההתייחסות הבעייתית המעודדת ג'יהאד וטרור-מתאבדים... נעלמו ההנחייה לאישה להתנהג כמצוות בעלה, האיסור על מינוי נשים למשרות שיפוט, והאשמת האישה בהתנהגות אלימה של גברים כלפיה. ספרי הלימוד מדגישים את תרומת האישה לחברה הסעודית.

המציאות המזרח תיכונית מתעדת התאמה בין עוצמת החינוך לשנאה וההסתה במסגדים לבין עוצמת האלימות, טרור ועוינות כלפי "כופרים" מערביים ויהודים. אבל מחלקת המדינה (מחמ"ד) מתעלמת ממרכזיות החינוך לשנאה וההסתה באיראן וברשות הפלסטינית, ומדיניותה מתבססת, בעיקר, על המלל המתון שהאייתולות והפלסטינים מרעיפים על ברי-שיח מערביים. מחמ"ד מעניקה משקל מועט-יחסית למעש האיראני והפלסטיני, המתבטא במערכות החינוך וההסתה בבתי הספר ובמסגדים, המהדהדות את חוקת הרפובליקה האסלאמית של איראן מ-1979 ואת אמנת אש"פ (השולט ברשות הפלסטינית) מ-1964.

מ-2021 לוחצת מחמ"ד על סעודיה – ע"י הגבלת אספקת נשק מתוחכם – למתן את מאבקה בטרור הסוני של "האחים המוסלמים" ובטרור השיעי של החות'ים, ובמקביל היא מעניקה מאות מיליוני דולרים בשנה לרשות הפלסטינית ולאונר"א (המממנת את רוב מערכת החינוך לשנאה) ומאות מיליארדי דולרים למשטר האייתולות מאז עלייתו לשלטון ב-1979, למרות דבקותם בחינוך לשנאה ומדיניותם האנטי-אמריקאית.

התעלמות מחמ"ד ממערכות החינוך לשנאה וההסתה באיראן וברשות הפלסטינית – ותפקידן המרכזי בליבוי טרור ומלחמה – מעניקה רוח גבית לטרור האסלאמי האנטי-אמריקאי, מערערת את יציבות המשטרים הערביים הפרו-אמריקאים, ואת החתירה לשלום, תוך כדי פגיעה באמינות האסטרטגית של ארה"ב ובביטחון הלאומי וביטחון הפנים של ארה"ב.

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

ב-7 באוקטובר ראו עינינו מה המשמעות של "פלסטיין פרי". מקטע קטן מאוד, בחלקה הדרום מערבי של "פלסטיין" היה "פרי" במשך שעות אחדות. בשעות הללו למדנו למוד היטב, שיעור שעלינו לשנן אותו בשבתנו בביתנו ובלכתנו בדרך, בשכבנו ובקומנו. "פלסטיין פרי" = ניר עוז ובארי בשבת השחורה.

ביום המר והנמהר ההוא, הותקפנו בידי מדינה פלשתינאית. ישראל נסוגה מן העיר עזה ושאר ערי הרצועה ומ-90% משטחי הרצועה ב-1994, עם יישום הסכם אוסלו. יאסר ערפאת הקים את ממשלתו בעזה. לאחר הנסיגה הגדולה ביו"ש בעקבות הסכמי אוסלו ב' הוא העתיק את ממשלו לרמאללה בשל קרבתה לירושלים. כל שטחי הרש"פ התנהלו אז כמדינה לכל דבר, ובהם 90% מרצועת עזה. במבצע "חומת מגן", 2002, לאחר גלי הטרור שבהם נרצחו 1,500 ישראלים בידי מחבלים מן המדינה הפלשתינאית, צה"ל מוטט את תשתית הטרור ביו"ש והחזיר לעצמו את חופש הפעולה.

השלב השני של המבצע אמור היה להיות ברצועת עזה. גויסתי לפעולה הזאת בצו 8. שעות אחדות לפני שעת השי"ן, אריק שרון קיבל רגליים קרות והפעולה בוטלה. בניגוד ליו"ש, 90% מרצועת עזה המשיכה להיות מדינה פלשתינאית למעשה. בהתנתקות, נסוגה ישראל משאר שטח רצועת עזה ועקרה את כל יישוביה. רצועת עזה כולה, עד גרגר החול האחרון, הייתה למדינה פלשתינאית, כפי שהפלשתינאים חולמים עליה: יודנריין. מדינה פלשתינאית נקייה מיהודים. כל היהודים שחיו ברצועת עזה, עד האחרון, נושלו מאדמותיהם וגורשו מבתיהם. גם המתים נשלפו מקברותיהם. רצועת עזה כולה היתה למדינה פלשתינאית נקייה מיהודים, חופשייה מ"כיבוש", כל העולם ובראש ובראשונה ישראל עמדו בתור כדי להשקיע הון עתק בהפיכת רצועת עזה ל"סינגפור של המזרח התיכון".

אולם כבר ההתנתקות עצמה היתה תחת אש. ומיד לאחריה רצועת עזה כולה היתה לבסיס טרור רצחני נגד ישראל. בסיס לפשע מתמשך נגד האנושות של שיגור רקטות לעבר אוכלוסייה אזרחית ישראלית. כך היה עוד לפני השתלטות חמאס. כך היה ביתר שאת אחרי השתלטות חמאס. יש לזכור, שהשתלטות חמאס היתה לאחר שחמאס ניצח ברוב עצום בבחירות לפרלמנט של הרש"פ. אבו מאזן לא איפשר מאז לקיים עוד בחירות, לא לפרלמנט ובטח לא לנשיאות. הוא ידע היטב שבכל מערכת בחירות ינצח חמאס, הנהנה מתמיכת רוב הפלשתינאים. התמיכה הזאת גדלה מאוד בעקבות 7 באוקטובר, היום שבו חמאס הצליח לממש את המאוויים של העם הפלשתינאי, בשטח קטן, שאותו הצליח לכבוש לשעות ספורות. על פי הסקרים, למעלה מ-80% מהפלשתינאים תומכים בטבח הנורא, ברצח ההמוני, באונס ההמוני, בעריפת הראשים, בשריפת התינוקות, בחטיפת התינוקות והקשישים, בביזה ובהרס.

הרשות הפלשתינאית ביו"ש היא מדינה מינוס. יש לה נשיא, ממשלה, פרלמנט, בתי משפט, כוחות ביטחון, שב"כ, בתי סוהר, שלטון מקומי ושגרירויות בכל העולם. היא לא מדינה ריבונית, כיוון שמאז "חומת מגן" יש לצה"ל ולשב"כ חופש פעולה בשטחיה. השליטה האזרחית בשטחי A ו-B היא של הרש"פ. השליטה הצבאית היא שלנו.

בשנים שבין הנסיגה הישראלית לאחר הסכמי אוסלו (מיריחו ב-1994 ומשאר השטח ב-1995) למבצע "חומת מגן", הרש"פ היתה מדינה לכל דבר. באותן השנים, המדינה הפלשתינאית שעימה חתמנו על "שלום של אמיצים" היתה למדינת טרור מפלצתית. עלינו לזכור ולא לשכוח לרגע את השנים הרעות ההן, שבהן בכל יום שמענו על מחבל מתאבד, שפוצץ אוטובוס על נוסעיו, מסעדה על סועדיה, דיסקוטק על רוקדיו או סדר פסח ציבורי בבית מלון. לא חמאס הנהיג את מדינת הטרור, אלא פת"ח. יאסר ערפאת, שותפנו להסכם אוסלו, היה המצביא של מתקפת הטרור הרצחנית. מה שקטע את המתקפה היה מבצע "חומת מגן", שהפך את הרש"פ ממדינה למדינה-מינוס. כיוון שרצועת עזה נשארה מדינה פלשתינאית, היא המשיכה להיות מדינת טרור. ב-7 באוקטובר למדנו מה פירוש שכנות עם מדינה פלשתינאית.

חזון שתי המדינות, מדבר על מדינה פלשתינאית בקווי 4.6.67. כמובן שללא חופש פעולה של צה"ל. המדינה הפלשתינאית הזו, שלמעלה מ-80% מאזרחיה תומכים בטבח, ואם תוצאת הטבח תהיה מדינה עצמאית, התמיכה הזו תגבר שבעתיים, תהיה אותה מדינת טרור ערפאתית אחרי אוסלו, אותה מדינת טרור חמאסית שאנו מכירים בעזה. וזאת, כאשר ישראל תהיה מדינה ללא גבולות בני הגנה. במקום שגבולנו המזרחי יהיה הירדן, גבולנו המזרחי יהיה כביש 6.

ב-7 באוקטובר, נקבר סופית המיתוס, שלפיו במאה ה-21 אין עוד משמעות לשטח. אני עוד זוכר היטב את הבדיחה הנורא מצחיקה של פרס, ששאל בלעג – מה? הטיל שישוגר לישראל יעצור לפני מרום גולן ויבקש רשות ממזכירת הקיבוץ להמשיך במעופו? באמת, נורא מצחיק. כמו הבדיחה האחרת של פרס: "הוא [בני בגין] איים עלינו שהנסיגה מעזה תביא קטיושות לאשקלון. קטיושות לאשקלון!!!" והקהל פרץ בצחוק רם.

כן, גם במאה ה-21 יש משמעות לשטח. משמעות אדירה. כן, במאה ה-21 אלפי מחבלים על טיוטות וטוסטוסים, חלקם עם כפכפים, פרצו בלמעלה משישים נקודות את הגדר, את המכשול הבלתי עביר, וביצעו את הטבח.

אם תקום מדינה פלשתינאית, רוחבה של ישראל בכמה נקודות יהיה קצת יותר ממחצית המרחק שבין גבול עזה לנתיבות, שעד אליה הגיעו המחבלים ב-7 באוקטובר. בפלישה של המדינה הפלשתינאית לישראל, ישראל עלולה להיחתך בתוך חצי שעה לכמה חלקים. טבח כמו של 7 באוקטובר, בגוש דן – עוטף המדינה הפלשתינאית, האזור הצפוף ביותר בישראל, לא יסתכם בפחות מעשרות אלפי נרצחים.

אנחנו מטורפים להסכים לכך?

נוואף סלאם, הפוליטיקאי הלבנוני האנטי ישראלי וראש הטריבונל בהאג, אמר בנאומו ההזוי, שאחרי ההתנתקות נמשך הכיבוש הישראלי בעזה. זו ההצדקה להמשך התוקפנות אחרי הנסיגה והעקירה ולטבח 7 באוקטובר.

ומה יהיה אם וכאשר ישראל תיסוג מיהודה ושומרון לכביש שש ותעקור קרוב למיליון ישראלים בטרנספר אכזרי ביהודה ושומרון ומזרח ירושלים? כאשר המדינה הפלשתינאית תתקוף אותנו, ההצדקה תהיה שגם אחרי הנסיגה מיו"ש וירושלים, הכיבוש הישראלי שם נמשך. אם התירוץ הזה עובד בעזה, למה שלא יעבוד גם ביו"ש?

אגב, המחבלים מעזה לא היו זקוקים לתירוץ הזה. הם הרי יודעים היטב שרצועת עזה היא מדינה עצמאית. כאשר הם חצו את הגדר, הם דיווחו לאחור שהם נכנסו לכיבוש. כלומר, הכיבוש אינו עזה, אלא שטח מדינת ישראל, שבו נמצאות התנחלויות כפר עזה, בארי, נחל עוז, ניר עוז, חולית ונתיב העשרה.

אם תקום המדינה הפלשתינאית ביהודה ושומרון, היא תארגן, כמו המדינה הפלשתינאית בעזה, צעדות "שיבה" לעבר ישראל. ובשעת כושר הם יחצו את הגדר, יעברו לכיבוש ויטבחו את התנחלויות פ"ת, ר"ג ות"א.

כי פלשתין אינה "פרי", כל עוד לא מומשה "זכות" ה"שיבה", כלומר הטבעת ישראל במיליוני פלשתינאים. פלשתין אינה "פרי", כל עוד אינה "פרום ד'ה ריבר טו ד'ה סי." וכשהיא תהיה "פרום ד'ה ריבר טו ד'ה סי," היא תהיה "פרי" מיהודים. מדינה פלשתינאית היא איום קיומי על ישראל. אחרי 7 באוקטובר ברור שיש להשליך את "חזון שתי המדינות" לפח האשפה של ההיסטוריה.

2. צרור הערות 24.7.24

* פרישה מחויבת המציאות – פרישתו של ביידן מהמרוץ לנשיאות הייתה מחויבת המציאות. ראשית, כיוון שברור היה שאין לו סיכוי לנצח בבחירות. שנית, כיוון שלאחר העימות הכושל, מפלגתו הפנתה לו עורף. אילו התעקש, גם היה מפסיד, וגם כל החיצים היו מופנים אליו, שהתעקש מסיבות אישיות ובכך גרם להפסד. שלישית, כיוון שיש בעייה אמיתית. הוא בן 82. אי אפשר עוד להכחיש את הירידה המנטלית בתפקודו. להוביל במצב הזה את ארה"ב ואת העולם החופשי עוד ארבע שנים, עד גיל 86, זה סיכון גדול.

ביידן הבין זאת, וקיבל את ההחלטה האחראית והנכונה.

* הנשיא הציוני – לאורך עשרות שנות הקריירה שלו, בלט ביידן כידיד אמת של ישראל. הוא הגדיר את עצמו – ציוני. לא פרו-ציוני, לא אוהד הציונות – ציוני. בקרב הפלג הרדיקלי, המתקרא "פרוגרסיבי" (מה כל כך פרוגרסיבי, כלומר מתקדם, בתמיכה נלהבת ברוצחים הברברים של חמאס ושאר ארגוני הקנאות האסלאמית הפונדמנטליסטית?) – ההולך ותופס מקום מרכזי במפלגה הדמוקרטית, אין מילה מגונה מציוני. הוא ידע זאת. והוא המשיך להגדיר את עצמו ציוני. כך הוא הגדיר את עצמו בטרם היה נשיא. כך הגדיר את עצמו כנשיא וחזר על כך בנאומו האחרון לפני פרישתו.

ב-7 באוקטובר הוא הוכיח את עצמו כידיד אמת של ישראל, בנאומו המכונן ביום הרצח ובביקורו בישראל ימים אחדים לאחר מכן ובנאומיו כאן. ידידותו באה לידי ביטוי בסיוע ביטחוני ומדיני אדיר במלחמה. אין לי ספק, שהתנהגותו בראשית המלחמה הייתה אותנטית. זה ביידן האמתי.

אך יש לומר את האמת המלאה. בהמשך המלחמה הוא החל לזייף. הוא החל לקרוץ לבייס ה"פרוגרסיבי" ולא נהג תמיד כידיד אמת. זה החל עם הניג'וס ה"הומניטרי", עם ההפרעה במלחמה, האובססיה המוזרה שלו נגד הפעולה ההכרחית ברפיח והגיע לשיא באמברגו החימושים בעיצומה של המלחמה.

הוא הוכיח את עצמו כידיד אמת, אבל גם כמי ששיקולים זרים קודמים לעיתים לידידותו. מידיד אמת היינו מצפים לתמיכה ללא סייג במלחמה למיגור הרשע החמאסי. למרבה הצער, התמיכה שלו היתה מגומגמת.

* האם על ביידן להתפטר? – לאחר החלטתו של ביידן לפרוש מהמרוץ לנשיאות, החלו להישמע קריאות לביידן להתפטר, כדי לאפשר לקאמלה האריס להתמודד מעמדת הנשיאה ולרכוש ניסיון בתפקיד. קריאות אלו תגברנה אחרי הוועידה של המפלגה הדמוקרטית, בהנחה שהאריס תיבחר למועמדת לנשיאות.

בעיניי, תהיה זו שגיאה חסרת אחריות. הקמפיין לנשיאות תובעני מאוד ושואב אליו חלק ניכר מזמנו של המתמודד. כאשר המתמודד הוא נשיא עם ארבע שנות ניסיון, הדבר אפשרי. כניסה לתפקיד של נשיא חדש, חסר ניסיון, בעיצומו של קמפיין, תפגע קשות בהנהגת ארה"ב.

מוטב שהאריס תקדיש את מלוא אונה ומרצה לקמפיין, וביידן, המשוחרר מקמפיין, יקדיש את כל כולו לתפקידו כנשיא.

* שליחות לאומית – מדינת ישראל נמצאת בעיצומה של מלחמה קשה, רב זירתית, מול מעטפת חנק שאיראן טוותה סביבה; מלחמה שהחלה בטבח הנורא של 7 באוקטובר. הטבח שלהב את דמיונם של האנטישמים בעולם, וחולל בכל העולם ובין השאר בארה"ב את הגל האנטישמי הגדול ביותר מאז השואה. ישראל, חרף צדקתה המוחלטת במלחמה מול הרוע המוחלט, עומדת תחת מצור מדיני, ששיאו בהצגה הפסוודו-"משפטית" בטריבונל בהאג. ישראל נמצאת במו"מ קשה ומורכב לעסקה שתחלץ את החטופים, תוך ניסיון למזער את המחיר הכבד מנשוא של העסקה, שלבטח יהיה מחיר דמים.

בתוך הסיטואציה הזאת, ראש ממשלת ישראל יוצא לשליחות לאומית, מדינית וביטחונית, חשובה ביותר בארה"ב. הוא יוצא להביא את דברה של ישראל לבתי הנבחרים בארה"ב ודרכם בשידור חי לאזרחי ארה"ב ולכל העולם. הוא לוקח אתו חטופה משוחררת ובני משפחות של חטופים כדי להגביר את המודעות בעולם לפשע החטיפה. הוא עומד להיפגש עם נשיא ארה"ב, שגם לאחר פרישתו מהמרוץ, הוא הדמות החזקה והחשובה בעולם בחצי השנה הקרובה. הוא ייפגש גם עם המועמד לנשיאות דונלד טראמפ, ואולי גם עם המועמדת קמלה האריס. הוא יפעל שם לקידום העסקה, ומזעור מחירה הכבד.

בשליחות כזו, מן הראוי שהאומה כולה תתלכד מאחוריו, כולל החריפים במתנגדיו. אני נמנה עם מתנגדיו. אני רואה בו את ראש הממשלה הכושל בתולדות המדינה ואת האחראי הראשי למחדל הנורא שהמיט עלינו את אסון 7 באוקטובר. אך הוא ראש הממשלה, וכאשר הוא נמצא בשליחות חשובה כזו, שהצלחתה חיונית כל כך לביטחון ישראל, אני מניח את ביקורתי בצד ומייחל להצלחתו. כי אני אמנם אופוזיציה לו ולממשלתו, אך בשום אופן לא אופוזיציה למדינה.

את פניו של נתניהו תקבלנה בארה"ב הפגנות פרו חמאסיות ואנטישמיות. זה ברור. אך למרבה הצער, תצטרפנה אליהן גם הפגנות פוליטיות של ישראלים המתנגדים לו. את דעתי, כפטריוט ישראלי וכדמוקרט ישראלי על ההפגנות הללו, אני יכול לתמצת בשלוש מילים: בושה! בושה! בושה!

בושה שאותם ישראלים אינם מסוגלים להתעלות מעל פוליטיקת ביבים קטנה ושנאה גדולה, עד כדי חבלה במזיד באינטרס הלאומי של ישראל בשעת מלחמה.

* השנאה מטמטמת – אם, חלילה, נתניהו ינצח בבחירות הבאות, ויקים שוב את ממשלת הפיגולים שקיומה תלוי ברצונו הרע של ראש הכנופייה, יהיה זה באשמתם הישירה של אנשי 6 באוקטובר, במלחמתם המטורפת בו. ההפגנות נגדו בארה"ב הן אחד מרגעי השפל שלהם.

בעצם, הם מאמצים את הדיבר הראשון של כת פולחן האישיות הפגאנית הביביסטית – המדינה זה ביבי. לכן הם מאיימים בסרבנות, כאילו צבא ההגנה לישראל הוא צבא הוד מלכותו. הם פועלים נגד האינטרס הלאומי, כאילו אימצו את הזהות בין נתניהו למדינה. בכך הם מנכיחים ומחזקים את הזהות הכוזבת הזאת, ומלכדים יותר ויותר ציבור סביב נתניהו.

נכונותם לפגוע במדינת ישראל במאבק נגד נתניהו מעידה על שפלות מוסרית. אך היותם האידיוטים השימושיים של נתניהו ומי שעלולים להותירו בשלטון, היא פשוט טמטום. ונשאלת השאלה – האם אלה אנשים מטומטמים? אם נבחן אותם ברמת מנת המשכל האישית, ודאי שלא. איש לא יאשים את אהוד א' או אהוד ב', את שקמה ברסלר או דן חלוץ בטיפשות. אבל השנאה מטמטמת.

* עליהום ארסי של מכונת רעל על נועה ארגמני – 246 ימים היתה נועה ארגמני שבויה בגיהינום, בידי חיות אדם נאצים – מחבלי חמאס, נתונה לאלימות ולפגיעות מיניות. 246 ימים אביה יעקב היה קרוע מבתו היחידה, מטופל באשתו על ערש דווי, והגעגוע והפחד היכו בו מהשכם עד הערב. זמן קצר אחרי חזרתה של נועה לארץ, היא התייתמה מאימה. יעקב התאלמן.

הם לא התכנסו אל תוך אבלם ואל אושר השחרור, אלא ממשיכים לפעול למען שחרור החטופים. הם מצטרפים למסעו של רוה"מ לארה"ב, כדי להביא לתודעת דעת הקהל את נושא החטופים ובכך לבטח תורמים יותר מן האחרים.

במקום להעלות זאת על נס, מכונת רעל איומה, מובילה מסע הסתה והכפשה שלוח רסן נגדם. למה הם מתגוללים עליהם בגסות כזו? כי מי שתפסו בעלות על סוגיית החטופים וניצלו את כאב המשפחות בציניות כדי לרתום אותם למחאה פוליטית, זועמים עליהם שהם אינם מוכנים להיות מריונטות ולשחק את התפקיד שאליו הם לוהקו.

אין לבני העוולה האלה שום עכבות מוסריות ומצפוניות, להוסיף מכאוב לאנשים האלה, כי הפוליטיקה הקטנה חשובה בעיניהם יותר מאנושיות.

כותב העיתונאי השוקניסט אורי משגב: "נועה ארגמני ואביה צריכים להתבייש עד יומם האחרון בהסכמתם לשמש תפאורה בטיסת הזוג המטורלל והמחויך הזה... בושה שלא היתה כמוה." ולקט מתוצרי מכונת הרעל, מצד כותבים שונים: "אביה הטיפש של נועה הוא ביביסט נבוב, ביום שחיילי צה"ל סיכנו את האימ-אימא של עצמם, ביום שהוצאנו מיטב כספנו על חילוץ הבת שלו, הוא עמד שם הדביל והודה לבורא עולם... איש פגני וחלול, לא מפתיע שזו התפאורה... עצוב ומייאש... ליבי עם נועה שאביה הוא פסיכו ביביסט נרקיסיסט... להוציא את נועה ואביה ממשפחות החטופים ולא לתת להם במה... רודפי פרסום... ביביסטית עלובה ולא לטובת החטופים... הם כמו משתפי פעולה בגרמניה בתקופת הרייך השלישי, לא פחות. הם חברי כת השטן!... שיטוסו עם כרטיס לכיוון אחד... במקום שתטפל בעצמה היא הופכת לתפאורה... סך הכול מנצלים את 15 דקות התהילה שלהם... אביה בוק מחריד, לא חשבה על הנותרים הנמקים ומתים... כן ראוי לשפוט אותם. בושה להם לנועה ואביה. בושה גדולה... "הייתי מעדיף שתישאר בשבי."

חלאות המין האנושי המנוולים שכך רודפים פדויית שבי.

* מתקפה דו-זירתית על שלטון החוק – הח"כהניסט החוליגן אלמוג כהן התלהם, התבהם והתגולל בפרקליטות המדינה, בדיון בכנסת, ואיים עליהם שיסגור להם את מקום העבודה.

החרה החזיק אחריו והצטרף להשתלחותו שלוחת הרסן ערן עציון, מראשי המפלגה הדמוקרטית. המשנה לפרקליט המדינה הורה למשטרה לפתוח בחקירה נגד יאיר גולן בחשד להסתה, בדברים שאמר לפני כשנה. עציון הכניס את המילה "חקירה" למירכאות, והאשים את הפרקליטות בפוטיניזם וברדיפה של מתנגדי המשטר, בסתימת פיות, ב"רעל סמכותני," ב"תועבה," ב"השתקה והגבלה של מתנגדי משטר" וכן הלאה.

לא אחת כתבתי על חוק הרדיקלים השלובים, על אחדות הקצוות של הרדיקלים. אבל התאומים הסיאמיים של הכנופייה הכהניסטית היו תמיד בשמאל הרדיקלי האנטי ישראלי, אזור חיוג עופר כסיף. והנה, מי שמתיימרת להיות הממשיכה של תנועת העבודה מידרדרת למחוזות האפלים הללו. פרקליטות המדינה מאוד מאוד מאוד זהירה בענייני חופש הביטוי. אי אפשר להאשימה ביד קלה על ההדק. אבל אמירה של יאיר גולן בזכות הסרבנות, קריאה להרחבת הסרבנות כולל של צעירים המועמדים לשירות, היא בהחלט הסתה והמרדה. חמור ממנה, בעיניי, סרטון ההמרדה, שבו בעיצומה של מלחמה גולן הסית לא ללכת למילואים עד הפלת הממשלה. סרטון ההמרדה הזה מחייב חקירה פלילית.

* ככל שהם טובים יותר – טרנד פופוליסטי של פוסטים ותגובות בעקבות הפעולה בתימן – האדרה של הטייסים שביצעו את הפעולה בתימן, בתוספת עקיצה כמו: "להם קראתם סרבנים? אנרכיסטים?"

אני מצטרף לכל מילת שבח והערכה לטייסים על פעולתם החשובה, הנועזת והמקצועית בתימן. הם הרוויחו ביושר את השבחים. אך אין בכך כדי להקהות כהוא זה את צדקת הביקורת על האיומים בסרבנות הממארת.

ההיפך הוא הנכון. ככל שהם טובים יותר, נחוצים יותר, מועילים יותר, כך איומם בסרבנות חמור יותר. וככל שביטחון המדינה תלוי בהם יותר, כך השימוש בנשק האיום בסרבנות מסוכן יותר לדמוקרטיה ולביטחון המדינה.

מאליטה ציונית משרתת אנו מצפים לאתוס של "לפקודה תמיד אנחנו" ולא לשימוש בתפקידה הצבאי כנשק לקידום אג'נדה פוליטית, תהיה צודקת כאשר תהיה.

אגב, אין לי מושג אם מישהו ממשתתפים הפעולה בתימן איים בסרבנות.

* מסר ללבנון – חשיבות הפעולה בתימן אינה רק בעצם העובדה שאחרי מאות שיגורים לישראל ומצור ימי עליה ועל סביבתה, סוף סוף הגבנו והיכינו בהם, אלא לא פחות מכך, בכך שפגענו בתשתיות הכלכליות ובתשתיות האנרגיה שלהם. זהו מסר חשוב ללבנון – אם לא תתעשתו, התשתיות שלכם בסכנה.

* בתי הספר של ילדיי – פגיעה ישירה בבית הספר "הר וגיא", שבו למדו שני בניי הגדולים. יום קודם לכן היתה פגיעה ישירה בקיבוץ עמיר, שבו נמצא בית הספר "עינות ירדן" שבו למדה בתי.

* שוקניה באורגזמה – ארבעה מחברי הריטואל בהאג התנגדו לפסיקות האנטי ישראלית של ההרכב. לא היה אפילו סעיף אחד שהתקבל פה אחד. כלומר, גם מי שמאמין בטריבונל הזה, חייב להודות שהפסיקה לכל הפחות שנויה במחלוקת משפטית.

לא בשוקניה. שם הפסיקה האנטי ישראלית היא מובנת מאליה. מה זה? כל ילד יודע זאת. אף מילה על חוסר הלגיטימיות של הפסיקה מעצם העובדה שפוליטיקאי לבנוני אנטי ישראלי קיצוני, בעיצומה של מלחמה בין ישראל ללבנון, מונה לעמוד בראש ההרכב. הרי די היה בהצבתו כחבר מן השורה בהרכב כדי לפסול את ההרכב ואת פסק הדין, בעולם של צדק ומשפט. אבל השוקניה לא תיתן לעובדות לבלבל אותה. העיקר שיש פסיקה נגד ישראל, והם חוגגים.

והם יוצאים למתקפה. המתקפה אינה נגד הממשלה ולא נגד הימין, אלא השתלחות שלוחת רסן באופוזיציה ובשמאל הציוני שיצאו נגד הפסיקה האנטי ישראלית. פשקוויל המערכת משתלח בלפיד ובגנץ. גדעון האו-האו לוי משתלח אף הוא בלפיד ובגנץ אך מתמקד במיוחד בשקמה ברסלר. וכהרגלו תוקף את בג"ץ, שלטענתו היה צריך בעצמו לפסוק את הפסיקה האנטי ישראלית.

התגובה של השוקניה פאבלובית – כל מה שרע למדינת ישראל טוב בעיניהם. וכל החלטה אנטי ישראלית של גוף כלשהו בעולם גורמת להם לאורגזמה.

* מי אחראי לסחבת – במשך תשעה חודשים, שבהם יישובי קו העימות פונו, קהילות מתפרקות, מאות בתים נפגעו מירי ישיר, הכבישים נהרסו, מטעים נעזבו, שטחים רבים עלו באש, ראש הממשלה והממשלה לא טרחו להקים מנהלת תקומה לצפון או למנות פרוייקטור.

בחלוף 9 חודשי חידלון והזנחה פושעת, מנכ"ל משרד ראש הממשלה הודיע סוף סוף למנכ"ל משרד התפוצות אבי כהן סקלי על מינויו לתפקיד, בכפוף לאישור הממשלה. סקלי היה המועמד המועדף על ראשי המועצות בצפון, מה שמעיד על כך שהוא מתאים. אבל עסקנים בליכוד התחילו לצעוק שהוא "לא משלנו" והציעו מועמדים הזויים. נתניהו ביטל את המינוי, אך לא מינה את השמות ההזויים אלא את צ'ייני מרום.

ממה שביררתי, הבנתי שזה מינוי מצוין. שצ'ייני הוא בולדוזר, וזה בדיוק מה שנדרש. לכן, לא אכפת לי שהוא ליכודניק ושזו הסיבה לבחירתו. מה שחשוב הוא שאדם מתאים להוביל את המהלך הלאומי החשוב הזה ייבחר לתפקיד.

וכאן היועמ"שית הערימה מכשול מיותר. כיוון שצ'ייני זומן לחקירה בוועדת החקירה על הצוללות וגם נתניהו הוזמן לחקירה כזו, יש לטענתה ניגוד עניינים. ולכן, נתניהו לא יוכל להציע אותו, אלא שר אחר. נו, באמת. איזו נוקדנות מנג'סת. הרי ברור שמי שבחר בו הוא נתניהו. זה משנה אם מי שיציג את ההצעה בממשלה יהיה נתניהו או שר מטעמו? זו בדיחה. אבל מרגע שזו היתה ההנחיה, נתניהו יכול היה לבקש משר להציג את המינוי במשאל טלפונים באותו יום או לכל המאוחר בישיבת הממשלה הראשונה. אבל רק כעבור שבועיים, הנושא עלה לממשלה וצ'ייני נבחר פה אחד! ברכות ובהצלחה במשימה הלאומית החשובה.

בישיבת הממשלה, אספסוף השרים החוליגנים השתלחו בגסות ביועמ"שית ובנציג שלה, בהובלת שר הג'ובים הביביריון אמסלם, שבצדק שומרת הסף אינה מאפשרת לו להרוס כליל את השירות הציבורי ולטמא אותו במינויים עסקניים מושחתים ולא ראויים. הרי אחרי 7 באוקטובר נוכחנו לאיזו תת רמה תרבות המינויים הביביסטית דירדרה את השירות הציבורי. השרים השתלחו ביועמ"שית וטענו נגדה על הסחבת במינוי הפרוייקטור. שקר וכזב. היא לא עיכבה אפילו בדקה. העיכוב הוא בתשעת החודשים שלא מונה פרוייקטור, בסאגה של מינוי סקלי וביטול המינוי ובשבועיים מאז הערתה של היועמ"שית ועד הבאת המינוי לממשלה.

אני מקווה שהממשלה הרעה הזאת תיתן לצ'ייני לעבוד ותתקצב כראוי את המשימה הלאומית הראשונה במעלה הזאת.

* זכות גדולה – שליחת צווי גיוס, עדיין במשורה, לאחינו החרדים, מעניקה להם זכות גדולה. הזכות לעלות מהגולה-מבחירה שבה הם חיים בארץ ישראל – למדינת ישראל. הזכות להתחבר מחדש לעם ישראל ולהיות חלק אמיתי מהמדינה היהודית. הזכות לתרום לעמם ולמדינתם. הזכות הגדולה להגן על מולדתם. הזכות להשתתף במלחמת מצווה.

היהדות היא תרבות של חובות, של מצוות. היהודי אינו שואל מה הוא מקבל, מה מגיע לו, מהן זכויותיו, אלא קודם כל מה הוא נותן, מה נדרש ממנו, על מה הוא מצווה, מה חלקו בתיקון עולם במלכות שדי. ההשתמטות מנוגדת למהות היהדות. השירות בצה"ל הוא קודם כל מילוי חובה. אך מילוי החובה הוא זכות גדולה.

נכון, רוב הצעירים החרדים אינם מודעים לכך. הם תינוקות שנשבו וכל חייהם היו נתונים לשטיפת מוח. ההזדמנות לשרת את עמם, את מולדתם ואת מדינתם, ההזדמנות להיות חלק מן הערבות ההדדית היהודית, היא הזדמנות לחזרה בתשובה במובן האמיתי המקורי של המונח, להיות יהודים טובים יותר ולהשתחרר מלפיתת החנק של הנהגה מושחתת, שמאלצת אותם להיות חלק מחילול השם הגדול ביותר בהיסטוריה של עמנו.

זכיתם. בהצלחה!

* אבי אבות הטומאה – ה-23 ביולי 1984, לפני ארבעים שנה, היה יום שחור בתולדות מדינת ישראל. ביום המר והנמהר הזה, יום הבחירות לכנסת ה-11, נבחר אבי אבות הטומאה, "הרב" כהנא שר"י, לכנסת.

באותם ימים, אחוז החסימה עמד על אחוז אחד. רשימת כך נכנסה כסיעת יחיד.

בחירתו של כהנא שר"י זעזעה את החברה הישראלית על כל גווניה. איך זה קרה לנו, שבעם היהודי, העם שסבל יותר מכל עם אחר מגזענות, צמחה מוטציה גזענית פשיסטית כזו?

המערכת הפוליטית כולה, מימין ומשמאל, התאחדה נגד כהנא שר"י. כאשר הנשיא חיים הרצוג הזמין את נציגי הסיעות להתייעצויות על הרכבת הממשלה, הוא לא הזמין את כהנא. הוא הסתמך על כך שהחוק מחייב אותו להתייעץ עם סיעות ולא עם "הסיעות". הוא לא רצה שרגליו של הגזען הזה ידרכו בבית הנשיא; האיש המסמל את ערכיה של מדינת ישראל.

האמת היא שלא עניין אף אחד על מי כהנא ימליץ, כי בלאו הכי אף אחד לא ספר אותו לקואליציה. ראש הממשלה יצחק שמיר לא העלה על דעתו לספור אותו כמועמד לקואליציה, למרות שאתו היו לו 61. כמובן אלה 61 תיאורטיים, כי לא רק שמיר לא ספר אותם אלא גם כל מפלגות הימין. כולן ראו בסיעת כך מוקצית מחמת מיאוס. כך כל ח"כי הליכוד והמפד"ל, הסיעות החרדיות, התחיה-צומת ומורשה (של הרב דרוקמן). ח"כ גאולה כהן מהתחייה, המפלגה הימנית ביותר בכנסת, הגדירה אותו בנאום בכנסת "כתם על תולדות עם ישראל".

כהנא הוחרם. כל אימת שעלה לנבוח מהדוכן, כל הח"כים מכל הסיעות עזבו את האולם. הם חזרו רק להצבעה, כדי שהצעות החוק שלו תדחנה.

לא רק המערכת הפוליטית הזדעזעה, אלא החברה הישראלית כולה. שר החינוך יצחק נבון הורה להכניס למערכת החינוך תוכניות לימודים נגד הגזענות. תנועות הנוער כולן נלחמו בגזענות ובכהניזם. ב-1985, הדרכתי שכבות של תנועת הצופים בשני שבטים בחיפה. צעדתי בראשם בצעדה של תנועות הנוער בחיפה נגד הגזענות והכהניזם. לא רק חניכי התנועות "הכחולות" צעדו לצדנו, אלא גם חניכי בית"ר, בני עקיבא ועזרא.

יש לציין שוועדת הבחירות המרכזית פסלה את המרוץ של "כך". נימוקי הפסילה: "...רשימה זו דוגלת בעקרונות גזעניים ואנטי-דמוקרטיים, העומדים בסתירה להצהרת העצמאות של מדינת ישראל, תומכת בגלוי במעשי טרור, מנסה ללבות שנאה ואיבה בין חלקים שונים של האוכלוסייה בישראל, מתכוונת לפגוע ברגשות וערכים דתיים של חלק מאזרחי המדינה, ושוללת במטרותיה את אושיות היסוד של המשטר הדמוקרטי בישראל." אולם בג"ץ אישר את הריצה בשם חופש הביטוי וכיוון שלא היה שום חוק שאסר על גזענות.

כבר בשבועת האמונים שלו החל כהנא שר"י להתחכם. ל"מתחייב אני" הוא הוסיף פסוק שמשמעותו היא שהמחויבות שלו היא לחוקי התורה, העומדים מעל חוקי ישראל. בשל כך, ועדת הכנסת החליטה לבטל את כל סמכויותיו וזכויותיו כח"כ. הוא עתר לבג"ץ והפעם בג"ץ דחה את העתירה והוא נאלץ להישבע שנית, הפעם כחוק.

הוא הציע הצעות חוק גזעניות. ח"כ מיקי איתן מהליכוד, ראש שדולת ארץ ישראל בכנסת, ערך מחקר קטן, והוכיח שהצעותיו של כהנא זהות כמעט מילה במילה לחוקי נירנברג. נשיאות הכנסת פסלה את הצעות החוק. כהנא עתר לבג"ץ. אהרון ברק נהג כאידיוט שימושי שלו וקיבל את העתירה. כניצול שואה, הוא אמר שהצעות החוק מעוררות זיכרונות מחרידים, אך שוב, בשל חופש הביטוי הוא פסק שבמדינת חוק דמוקרטית "יש לתת ביטוי גם לדעות שאנו סולדים מהן." ברק נהג כאידיוט שימושי שלו גם בעתירה נגד רשות השידור וגל"צ שהחרימו אותו, סירבו לראיין אותו ולא שידרו הקלטות שלו, ושוב בשם פטיש חופש הביטוי. ככל שהכנסת החליטה להצר את צעדיו, בג"ץ קיבל את עתירותיו.

ברור היה שאי אפשר להתמודד עם התופעה הזאת באמצעות החוקים הקיימים. בחקיקת החוקים עד אז איש לא העלה על דעתו שבעם היהודי תקום כנופייה גזענית כזו שתיבחר לכנסת ותציע הצעות חוק נוסח חוקי נירנברג. לא היה מנוס משינוי חוקים. "החוק נגד הגזענות" היה הכינוי לשינוי בחוק יסוד הכנסת, שפסל רשימות הדוגלות בגזענות להתמודד בבחירות.

ואכן, לפני הבחירות לכנסת ה-12, כשוועדת הבחירות המרכזית שבה ופסלה את מועמדותו, בג"ץ אישר את הפסילה בהסתמך על החוק החדש.

אף שנמנע מ"כך" להתמודד, היא לא הוצאה אל מחוץ לחוק, והמשיכה מחוץ לכנסת בפעולתה הגזענית והאלימה. ב-1990, רצח תושב ראשל"צ עמי פופר 7 פועלים ערבים בנשק שגנב מאחיו החייל. פופר לא היה חבר ב"כך" וספק אם הכיר את תורת הגזע הכהניסטית, אבל כיוון שהוא הגשים אותה במעשיו, כהנא אימץ אותו כגיבור. שבוע לאחר הטבח, הוא ערך במקום הטבח הפגנת תמיכה בפופר ש"הרג את הכלבים."

בהלווייתו של כהנא, שנרצח בארה"ב, שכללה מצעד אלים ברחובות ירושלים, צווח הערב-רב הכהניסטי לאורך שעות "מוות לערבים," "מוות לשמאלנים," "מוות לשריד," "מוות לאלוני," מוות ומוות ומוות. במותו ציווה להם את המוות. ומן ההלוויה הם יצאו לתקוף ערבים.

אחרי מותו, ביקש בנו בנימין לרשת אותו. הפעילים הוותיקים, ובראשם ברוך מרזל, סירבו. לכן הוא פילג את "כך" והקים את תנועת "כהנא חי" ובקיצור כ"ח. וכך היו למוטציה הכהניסטית שני פלגים: "כך" ו"כח". אני נהגתי לכנות אותם כהנא חי וכהנא מת.

ב-1994 תלמידו המובהק של כהנא ומס' 3 ברשימתו, המחבל רוצח ההמונים ברוך גולדשטיין, הגשים את תורת הגזע הכהניסטית כאשר חדר לאולם התפילה המוסלמית במערת המכפלה, ופתח באש בדם קר לעבר המתפללים, גברים וילדים. הוא רצח 29 אנשים שכל פשעם הוא היותם ערבים ופצע 125. רק מעצור בנשק עצר את מרחץ הדמים.

גולדשטיין היה לגיבורם של הכהניסטים ומושא הערצתם. קברו הפך מוקד לעליה לרגל שלהם. אחד מהם, יגאל עמיר, ארגן קבוצות מכל הארץ לעלות על קברו. אחר, איתמר בן גביר, הציע לאשתו נישואין ליד קברו המשוקץ של המחבל.

בעקבות הטבח, "כך" ו"כח" הוצאו סוף סוף אל מחוץ לחוק. אבל הם התחכמו. שינו את שם המפלגה והמשיכו להפעיל אותה תחת שמות אחרים. ורשויות החוק נתנו להם להפוך את החוק לצחוק. בימין ניתנה להם לגיטימציה, וכך הכהניסט מיכאל בן ארי, האיש הרע הזה, נכנס מטעמם לכנסת במסגרת האיחוד הלאומי. והאידיוטים השימושיים בבג"ץ אישרו לדוצ'ה הנוכחי, ראש הכנופיה בן גביר, לרוץ לכנסת.

בן גביר הוא הכהניסט המסוכן מכולם. יותר ממורו ורבו "הרב" כהנא שר"י. יותר ממורו ורבו ומושא הערצתו המחבל רוצח ההמונים גולדשטיין. יותר משותפו לדרך יגאל עמיר. הוא מסוכן מהם, כי הוא חכם מהם ומתוחכם מהם. הוא למד מתמונת הראי של הכהניסטים, ארגוני הקנאות האיסלמית, את הטאקיה, ההתחפשות. וכך, כדי להשיג את מטרותיו הוא מוכן ל"התגמשות" טקטית – למתוח את החבל ככל הניתן בלי לקרוע אותו, בניסוחים שיאפשרו לאידיוטים השימושיים שלו בבג"ץ, המעמידים את פטיש חופש הביטוי מעל לחוק יסוד הכנסת, לאשר את מועמדתו. בנוסף לכך, ראש הממשלה ומנהיג הליכוד אינו שמיר אלא נתניהו. נתניהו יודע לא פחות טוב משמיר עד כמה הכהניזם הוא סכנה לאומית. נתניהו מתעב את הכהניזם מעומק נשמתו לא פחות משמיר. אבל השלטון הוא בעבור נתניהו מטרה המקדשת את כל האמצעים. וכך הגענו למצב הנורא, שהכהניסט המסוכן מכולם נמצא באחד מעמדות ההשפעה החזקות ביותר בישראל והוא פועל להפיכת משטרת ישראל למיליציה פשיסטית כהניסטית פרטית שלו.

אם לא נחסל את הכהניזם, הכהניזם יחסל אותנו.

* ביד הלשון: ערבית מעוברתת - אני נהנה מהאזנה לשיחות של חברינו הדרוזים בכפרי צפון הגולן. הם משוחחים בערבית, אך כמעט לכל משפט משתרבבות מילה או שתיים בעברית.

למשל, כשהם מדברים בענייני חקלאות, הם משתמשים במילים עבריות כמו: קטיף, בציר, ריסוס, חלקה, שורות, קבוצות, מזמרה, מכלים, הפסקה, חוטים וכו'.

לעיתים, בשטף השיחה בערבית הם עוברים למשפט שלם או רצף של כמה משפטים בעברית.

השנה הלקסיקון שלהם הועשר במילים עבריות כמו: נפילות, יירוטים, "ביקוד" העורף, כיתת כוננות ואזעקה.

אורי הייטנר

לתגובות: uriheitner@gmail.com

היו זמנים שגדולי העולם החרדי, ובראשם החזון איש, ראו בהלכת הכול יוצאים למלחמת מצווה, משום חובה הלכתית ברורה מאליה. אז מדוע לא היום, כשמפת האיומים רק החמירה? כנראה שהפוליטיקאים היו אז אחרים.

אין חולק שהמלחמה הנוכחית שנכפתה על ישראל, הינה בגדר מלחמת מצווה. מלחמה על עצם הקיום. לא רק הארוכה שבמלחמות, אלא גם כזו הנפרסת על פני שבע חזיתות עויינות, וכל אחת ייחודית מחברותיה. הצד השווה שבהן, שכולן מכוונות להשמדה שואתית של העם היושב בציון.

אפילו גדולי הפוסקים החרדיים מבינים שזו אינה מלחמת דה לוקס. ואם לא אודותיה נפסק, שחתן יוצא מחדרו להשתתף בה ואפילו כלה מחופתה – כי אז אין עוד שום משמעות מעשית להלכה זו והינה כציפצוף הזרזיר. רק מלחמה אחת תשווה לה מבחינת רמת הסיכון והרצחנות הערבית, הלוא היא מלחמת השחרור.

אבל אז הכירו כל גדולי הדור בצורך להשיב מלחמה שערה – ולא על דרך המליצה. אז לא קמו בעלי 'אידיאות חרדיות' נפסדות, המטיפים (חלקם ממקום מושבם הבטוח בארה"ב) לציבור החרדי בארץ, להילחם עד טיפת דמו האחרונה (במובן המטאפורי של דימוי זה, אף שחלקם באמירת 'נמות ולא נתגייס' מתכוונים מעבר למטאפורה המילולית), על מנת להיפטר מכמה מצוות מדאורייתא. טענתם ה'אידיאית' היא, בין היתר, ש"הואיל ולא אנו היינו שותפים להחלטה על הקמת המדינה, ממילא מגיע לנו פטור מלהשתתף בהגנתה."

ואין לך שקר גדול מזה. רבים ממנהיגי הציבור החרדי האשכנזי, הסתייגו אמנם מן האופי החילוני של התנועה הציונית, אך הבינו לאחר השואה, שאין פתרון אחר לשאלת הקיום היהודי זולת עצם קיומה של מדינה יהודית. רק מיעוט של יוצאים מן הכלל, ובכלל זה החסידויות ההונגריות הקנאיות סאטמר ומונקאץ', לצד נטורי קרתא בירושלים, העדיפו את שליטת הערבים בארץ עד בוא המשיח.

החלטתו של הרב מפוניבז' רבי יוסף שלמה כהנמן להניף את דגל המדינה בכל יום עצמאות על גג הישיבה הגדולה שיסד בבני ברק (עד עצם היום הזה), היא רק ביטוי אחד, לתמיכת הציבור החרדי דאז בעצם הרעיון של מדינה יהודית בארץ ישראל. נהירתם של בני תורה בבני ברק להתגייס לשירות קבע בצה"ל, אם כרבנים צבאיים ואם בתפקידים אחרים, היא עדות נוספת. אז עדיין לא קמו פרחחים בני ברקיים שגירשו מן העיר צמד קצינים בכירים שהגיעו לשיחה עם הרב לייבל. עד כדי כך הגיעו הדברים, שעצם אזכור עובדת השירות בצבא ברזומה, העניקה יתרון במירוץ לראשות העיר בני ברק – ע"ע ראש העיר מטעם אגודת ישראל סא"ל הרב יצחק מאיר ז"ל, שהגיע בגדול לראשות העיר לאחר שפשט מדיו בתום שירות קבע ארוך כסגן הרב הראשי לצה"ל.

המהפך מהתנגדות להקמת המדינה לתמיכה בה חל בשלהי שנות ה-40 במאה הקודמת, לאחר שבן גוריון התחייב בכתב לקיומו של סטטוס קוו ביחסי דת ומדינה ולשיחרור 400 בחורי ישיבה מגיוס, אבל בעיקר בעקבות השחיטה האיומה בשואה, שהוכיחה שאין תוחלת ליהדות ללא מדינה יהודית. חוקר התקופה משה ארנוולד, אומר בספרו 'החרדים במלחמת העצמאות' (הוצאת מודן, 2017): "לאחר החלטת החלוקה של האו"ם, שמשמעותה הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, החל להיווצר שינוי הדרגתי אך מהיר ואף מהפכני במצב זה." והוא הבהיר באחרונה בכתב העת 'קשר': "בשאלת הגיוס של מי שלא נמנו עם תלמידי הישיבות, היתה הסכמה שחובת הגיוס חלה עליהם." זו היתה ה'אידיאה החרדית' דאז. לא התבדלות נוסח נטורי קרתא וסאטמר.

נכון, גם אז היו רבנים שדרשו לשחרר את בני הישיבות משירות בצה"ל (ואילו כיום המצב שונה בהרבה: הצבא לא באמת מעוניין לגייס את 'הממיתים' עצמם באוהלה של תורה, ומוכן להסתפק ב-60 האחוזים ויותר שהשתמטותם אומנותם). אך כנגדם יצאו רבנים חשובים כמו הרב ש"י זוין: "ילמדונו רבותינו, זו מניין לכם שבני תורה ותלמידי חכמים פטורים מלהשתתף במלחמת מצווה של עזרת ישראל מיד הצר הצורר העומד עלינו לכלותנו ולהשמידנו חלילה? וכי לא שנינו שבהצלת נפשות, אפילו נפש אחת, עושין ההצלה ע"י גדולי ישראל, כדי להורות הלכה לרבים? ואם בהצלת נפש אחת כך, בהצלת רבבות אלפי ישראל, על אחת כמה וכמה."

רבני אגודת ישראל קיבלו טענה זו ונרתמו למאמץ המלחמתי. במודעות שהפיצה אגו"י נאמר: "לנוכח השתוללות הדמים אשר הקיפה את כל ערי ארץ הקודש ואת ירושלים, ולנוכח הסכנות המחמירות מיום ליום על ידי צוררים, אשר אמרו לכו ונכחידם, נדרשים כל צעירי עמנו מבין כל חוגי היישוב החרדי בירושלים, לבוא ולהתייצב איש איש על משמרתו."

ומי לנו גדול מן החזון איש, הרב אברהם ישעיהו קרליץ, גדול הפוסקים החרדים בשנות הארבעים והחמישים של המאה הקודמת, שאף שנהג להתרחק מסוגיות אקטואליות, כתב בחידושיו למסכת עירובין (ליקוטים קי"ד ו'): "ונראה דהא דתנן דבמלחמת מצווה אפי' חתן מחדרו, לא איירי בזמן שצריכין לעזרתם לניצחון המלחמה, דזה פשיטא; ובשביל פיקוח נפש והצלת העם כולם חייבין... אם יש צורך בהן חייבים לבוא לעזרת אחיהם" (תרגום: ונראה לי שזה שלמדנו שבמלחמת מצווה אפילו חתן יוצא מחדרו, אינו רק בשעה שצריכים לעזרתו להשגת הניצחון במלחמה, שהרי זה בפשטות ברור מאליו; וכשצריך להציל מטעמי פיקוח נפש ולהצלת העם מידי האוייב, כולם חייבים לצאת לעזרת אחיהם).

חייבים! – פוסק החזון איש. מיותר לציין שמצבנו כיום הוא, שיש צורך אמיתי בלוחמים, עד לרמה של יוצא חתן מחדרו, לטובת מה שהחזון איש מגדיר 'ניצחון המלחמה' ו'הצלת העם'. ממש חייבים.

ואכן, בסביבתו של החזו"א היו שהתגייסו. אחד מהם היה רבי גדליה נדל, תלמיד חכם עצום, תלמידו המובהק של החזו"א (השנה מלאו מאה שנה להולדתו ו-20 שנה לפטירתו), שהתגייס לצה"ל במלחמת העצמאות, בטענה שמדובר במלחמת מצווה (וערק לאחר פרשת אלטלנה, בטענה שהצבא הפך לכלי ניגוח פוליטי), ושב והתנדב במלחמת ששת הימים, אבל נדחה מפאת גילו.

וגם מי שלימים כונה 'שר התורה', רבי חיים קנייבסקי, התגייס במלחמת השחרור (אך יש להודות כי תרומתו המלחמתית היתה אפסית, אף שעצם התגייסות בנו של הסטייפלר הניעה רבים אחרים). בלשונו המתומצתת תיאר את קורותיו בימים ההם: "כשהגענו למקום, אמר לי הרב [כלומר המ"פ, הרב צבי שרגא גרוסברד] שאני יכול ללכת וללמוד על הגבעה. הוא רק ביקש שאצטייד במקל ובאבנים, וכך היה. לקחתי את הגמרא ועליתי לראש הגבעה, ושם למדתי עד שוך הקרבות."

איננו מבינים כמובן דבר וחצי דבר בחשבונותיו של הקב"ה. אבל האם ייתכן שהקב"ה הביא עלינו מלחמה זו, גם כדי שהציבור החרדי ילמד סוף סוף דבר או שניים שנעלמו מעיניו, לגבי חובת ההשתתפות במלחמת מצווה החיונית להצלת העם?

מנחם רהט

אותה חברה שכלה את נכדה החייל במלחמה בעזה. התפתחה שיחה פוליטית קצרצרה שהשומעת [אני] תצילנה שתי אוזניה. ציטוט: "אני רוצה שביבי יירצח..."

"שביבי יירצח?" תהיתי.

"כן! אני רוצה שירצחו את ביבי! אני מאשימה אותו במותו של עידו נכדי..."

ביכרתי לא להשיב לסבתא השכולה.

תהיתי ביני לביני לאן התפוגגו כל מערכי השיעורים של משרד החינוך בעקבות רצח רבין. וכל הסיסמאות ששיננו לילדי ישראל.  כולם נשא הרוח.

לתשומת ליבו של אורי הייטנר הלועג להערותיך ה"קצת" מוזרות.

נ"ב נהנית מאוד לקרוא את פרקי "והארץ תרעד" מתוך ספרך.

חוה ליבוביץ   

* משה גרנות: אהוד היקר, בעקבות דבריו של אורי הייטנר על כיבוש טורקי של צפון קפריסין, אני מביע תמיהה על כך שממשלת ישראל אינה מוקיעה את טורקיה של ארדואן על כיבוש צפון קפריסין, על התעללות באוכלוסייה הכורדית, על כיבוש צפון סוריה הכורדית, וכן, מדוע אנחנו עדיין נמנעים מלהאשים את טורקיה בג'נוסייד המפלצתי שערכו בארמנים. הרי ארדואן הפך לשונא הגדול ביותר שלנו לאחר 7.10.24. מעניין לשאול את  קברניטי המדינה מדוע כפפות המשי האלה כלפי טורקיה.

אני נדרתי לא להתפלמס איתך בנושאים פוליטיים, אבל כיוון שאתה חוזר ושואל אם יאיר לפיד חכם, אני בכל זאת מבקש לתת הבהרה: אני עצמי אינני "מת" עליו, אבל להציג אותו כטיפש – זה בעיניי טעות גדולה: אדם שמצליח להשיג 24 מנדטים בכנסת, הוא בוודאי לא קוטל קנים. הוא סופר מחונן – ספרו "זיכרונות אחר מותי" הוא ספר מעניין, יפה וחכם; היה לו מדור בידיעות אחרונות, שרבים אהבו לקרוא, כשהיה מראיין בטלוויזיה, עמדו בתור להתראיין אצלו, כולל אנשי ליכוד. הוא דובר אנגלית מצוינת, ולא ניתן למצוא אצלו טיעון שאיננו מבוסס. העובדה שאין לו תעודת בגרות – אינה גורעת ממעמדו כאיש רוח וכפוליטיקאי. לגדולי עמנו לא היתה תעודת בגרות, למשל, אחד העם שהשתוקק ללמוד באוניברסיטה, אך היעדר תעודת בגרות גדר בפניו את הדרך.

הרשיתי לעצמי לחרוג מהבטחתי לא להתפלמס איתך על פוליטיקה, משתי סיבות: אתה באמת חוזר על המנטרה הזאת ללא הרף, וכן, אני בעצמי אינני "מת" עליו מבחינה פוליטית, ומעדיף עליו אנשים טובים כמו גדי איזנקוט וחילי טרופר.

אהוד: בקשר ל"זיכרונות אחר מותי" אני מסכים איתך. זה ספר חכם ומצויין. לכן כאשר אני שומע את השטויות שיאיר לפיד פולט מפיו כיום, קשה לי להאמין שהוא כתב את הספר הזה!

* אהוד: ההפגנות המתוקשרות להחזרת החטופים, הכובשות את מרבית זמני החדשות בארץ (כאילו לא קורים דברים אחרים כאן ובעולם) – ומתנהלות בישראל וגם בארה"ב, מקשיחות מצד אחד את עמדת הפסיכופט יחיא סינוואר העומד בראש כנופיית הברברים חמאס, אך מצד שני מעניקות משנה תוקף להמשך הלחימה של צה"ל ברצועת עזה עד לניצחון המלא. להזכירכם – ניצחון מלא, כניעה ללא תנאי – היו על גרמניה הנאצית ועל יפן.

* ג'וחא: אגודת הזונות והזונים ראגודת הסופרות והסופרים מבקשות מאגודת העיתונאיות והעיתונאים סיקור שווה.

* אהוד: האם אני טועה בהתרשמות שלי שברוב השירים החדשים שאני שומע ברדיו המילים בנליות עד מטופשות ואינן קליטות, והמנגינה דקלום אחד ארוך שאינו נקלט והיא כמעט אותו דבר בכולם?

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר

בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!

בשנת 2023 נמכרו 247 עותקים של הספר!

בס"ה נמכרו 1,193 עותקים

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!