ארכיון קישורים אודות צור קשר התחברות
חדשות בן עזר #1971 25/07/2024 י"ט תמוז התשפ"ד
בגיליון:

מאמרים

שירי אסתר ראב

בִּמְבוֹאוֹת חֵיפָה

כְּבָר מַצְהִיבוֹת, חֶלְקוֹת-בּוּר,
חֲרוּכוֹת-קַיִץ,
בְּשׂוּמוֹת-דַּרְדַּר –
בְּצַד בִּנְיָנִים לְבָנִים;
צַמְּרוֹת-דְּקָלִים –
שָׁטִים עַל-פְּנֵי מֶרְחֲבֵי-יָם –
כְּאַלְבַּטְרוֹסֵי-עֲנָק –
תְּלוּשִׁים, מְרוּטִים בָּרוּחַ;
גְּבָעוֹת עַתִּיקוֹת,
דְּרוּסוֹת-רֶגֶל-זְמַנִּים,
הוֹזוֹת –
עָבָר רָחוֹק;
בְּשׁוּלֵי-דֶּרֶךְ
הַרְדּוּף וָרֹד,
שְׁרוּק תְּכֵלֶת-יָם –
מְחַיֵּךְ,
פַּעֲמוֹנִים מֵעִמְקֵי-מִנְזָרִים –
מְצַלְצְלִים:
צַלְבָּנִים עוֹטֵי-שִׁרְיוֹן,
רְכוּבֵי סוּסִים גְּדוֹלִים,
שׁוֹלְפֵי חֲרָבוֹת כְּבֵדוֹת;
וּסְנוּניּוֹת כְּנִיצוֹצוֹת
בָּאֲוִיר אוֹרְגוֹת –
שְׁתִי וָעֵרֶב שֶׁל צִיּוּצִים
רַכִּים

1970

נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.

יורם אטינגר

מחלקת המדינה מתעלמת

ממרכזיות החינוך לשנאה

פורסם לראשונה ב"מעריב" מיום 22 ביולי 2024.

טבח ה-7 לאוקטובר התבצע ע"י בוגרי מערכת החינוך הפלסטינית, שהפכה לפס-הייצור היעיל ביותר של טרוריסטים, מאז הוקמה ב-1993 ע"י מחמוד עבאס. מערכת החינוך ומנגנון ההסתה במסגדים הם הבבואה האותנטית ביותר של האופק המדיני, התרבות, האסטרטגיה והמדיניות של הרש"פ וחמאס.

בניגוד לרשות הפלסטינית, מערכת החינוך באיחוד האמירויות עקרה מהשורש התייחסויות שליליות ליהדות ולמדינה היהודית, ומשקפת מדיניות של שלום. גם בערב הסעודית מצביעים שינויים במערכת החינוך על מגמה חיובית כלפי ישראל, כולל שתופי פעולה מסחריים וביטחוניים, למרות התנגדות עזה מבית, גם של גורמים במשפחת המלוכה.

בניגוד לדיכוי האישה באיראן, יורש העצר הסעודי יזם שדרוג דרמטי של מעמד האישה, על אף התנגדות חריפה של הממסד הפונדמנטליסטי הוואהאבי, שתמיכתו חיונית ללגיטימציה של שלטון בית סעוד.

לפי "המכון לניטור שלום וסובלנות בבתי הספר" – הבודק את מערכות החינוך במדינות האסלאם – ספרי הלימוד הסעודים ב-2023/24 "חושפים מגמת התמתנות, פתיחות וקידום-שלום הדרגתיים... ריכוך ההתייחסות לישראל ולציונות. מחיקת ההתייחסות לציונות כתנועה אירופאית גזענית שנועדה לגרש את הפלסטינים, ושואפת לכבוש אדמות ערביות, נפט ערבי ומקומות קדושים לאסלאם ולנצרות בירושלים... נעלמה האשמת הציונים בהצתת מסגד אל אקצא ב-1969... במיספר ספרי לימוד נעלמה הגדרת שטחה של ישראל כפלסטין... אבל, אין התייחסות לשואה, וישראל עדיין מוגדרת כ'כיבוש ישראלי' ו'כובשים ישראלים' בהקשר מלחמת העצמאות (1948)... יש צמצום ההתייחסות השלילית ל'כופרים'... נעלמה ההתייחסות הבעייתית המעודדת ג'יהאד וטרור-מתאבדים... נעלמו ההנחייה לאישה להתנהג כמצוות בעלה, האיסור על מינוי נשים למשרות שיפוט, והאשמת האישה בהתנהגות אלימה של גברים כלפיה. ספרי הלימוד מדגישים את תרומת האישה לחברה הסעודית.

המציאות המזרח תיכונית מתעדת התאמה בין עוצמת החינוך לשנאה וההסתה במסגדים לבין עוצמת האלימות, טרור ועוינות כלפי "כופרים" מערביים ויהודים. אבל מחלקת המדינה (מחמ"ד) מתעלמת ממרכזיות החינוך לשנאה וההסתה באיראן וברשות הפלסטינית, ומדיניותה מתבססת, בעיקר, על המלל המתון שהאייתולות והפלסטינים מרעיפים על ברי-שיח מערביים. מחמ"ד מעניקה משקל מועט-יחסית למעש האיראני והפלסטיני, המתבטא במערכות החינוך וההסתה בבתי הספר ובמסגדים, המהדהדות את חוקת הרפובליקה האסלאמית של איראן מ-1979 ואת אמנת אש"פ (השולט ברשות הפלסטינית) מ-1964.

מ-2021 לוחצת מחמ"ד על סעודיה – ע"י הגבלת אספקת נשק מתוחכם – למתן את מאבקה בטרור הסוני של "האחים המוסלמים" ובטרור השיעי של החות'ים, ובמקביל היא מעניקה מאות מיליוני דולרים בשנה לרשות הפלסטינית ולאונר"א (המממנת את רוב מערכת החינוך לשנאה) ומאות מיליארדי דולרים למשטר האייתולות מאז עלייתו לשלטון ב-1979, למרות דבקותם בחינוך לשנאה ומדיניותם האנטי-אמריקאית.

התעלמות מחמ"ד ממערכות החינוך לשנאה וההסתה באיראן וברשות הפלסטינית – ותפקידן המרכזי בליבוי טרור ומלחמה – מעניקה רוח גבית לטרור האסלאמי האנטי-אמריקאי, מערערת את יציבות המשטרים הערביים הפרו-אמריקאים, ואת החתירה לשלום, תוך כדי פגיעה באמינות האסטרטגית של ארה"ב ובביטחון הלאומי וביטחון הפנים של ארה"ב.

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

איליה בר-זאב

מידע שאולי לא ידעתם ועוד משהו

קצרצרים
שמונה קטעים בעקבות אחד תֻּרְמוּס הֶהָרִים
Lupinus pilosus
"שביל בצד" – נחל תבור 3/2013

1. "והתורמוס מותר לפנותו – מאכל לעניים" (שבת י"ח א).

2."תורמסא שולקין שבע פעמים ואוכלין אותו בקינוח סעודה" – חטיף לכל דכפין ומודל לַצַּיָּרִים. (תלמוד – ביצה כ"ה).

3. מאכל לאבלים, זרעים עגולים וגדולים כצמח מרפא. (ע"פ הרמב"ם ואסף הרופא).

4. רבי שמעון בר יוחאי לאחר שטבל בכנרת, זרע זרעי תורמוס במקומות הקבורה בטבריה – טיהר את העיר לשמחת תושביה. (לאחר יציאתו מהמערה – ע"פ בראשית רבה).

5. ערב סָגֹל עָמֹק על מרבדים, באדמה האפויה מול "הָאֵשׁ אֲשֶׁר עַל הָאָח" [1] בין סלעי הבזלת, קור טוב של רומנטיקה אֲחוֹתִי. 1. ירמיה ל"ו כ"ג.

6. בתנועה מתמדת – עלעלים עוקבים ממזרח אחר השמש עד השקיעה במערב. חוזרים
Lupinus pilosus – Perpetuum Mobile
אל פני המזרח בלילה, לקבל את קרני החמה מחדש.

7. קניון שחור נעלם בסבך בריכות, מפלים זעירים, בצמחייה הצבעונית בנחל תבור. לחסרי הבית – נותרו מקומות בצמרות עצי השיזף בין דרורים ובנוף מדהים. ההרשמה למשוגעים החלה.

8. "לְיִשָׂשכָר יָצָא הַגּוֹרָל הָרְבִיעִי... וַחֲפָרִיִם וְשִׂיאֹן וַאֲנָחֲרַת" [1] – קזינו של טרום ספירה בחלוקת הנחלות. עברנו את הפרעונים ותל רֶכֶש חי – ד"ש מתחומס השלישי ובנו אמנחותפ השני – מאה 15 לפנה"ס.

1. יהושע י"ט י"ז – לאחר חלוקת הנחלות (הגורל) לבנימין, לשמעון ולזבולון.

[אהוד: לא כל כך הבנתי, האם זה שיר, מחקר או מידע?]

אנדד אלדן

[קיבוץ בארי – עוטף עזה]

לחטופות ולחטופים הטמונים במעמקי עולם חשוך
וממית ללא רחמים

הַלֶטֶף הַזּוֹרֵם
הַלֶּטֶף הַזּוֹרֵם מִמְּךָ
וְשׁוֹתֵף מֵעוֹרֵק לְעוֹרֵק
וּמַסִּיק
מֵסִית לֵילוֹת לִשְׂרֵפָה
מַתִּיז אֶת סַם הַמַּחֲשָׁבוֹת
מְכַבֶּה וּמְכַסֶּה כְּתָמִים
רִגְעִי וְעִצְמִי
עוֹרֵק רָאשִׁי שֶׁנִּפְגַּע מִשְׁתּוֹלֵל
כְּנָחָשׁ שֶׁדָּרְכוּ עַל רֹאשׁוֹ.

פורסם בספרו "שנים שמעו שירה" בהוצאת הקיבוץ המאוחד, מבחר שירים של 50 שנות כתיבה והוא כבן 100 ובעולם כה אכזר ספק אם הוא מודע למתרחש.
איליה בר זאב

אורי הייטנר

מדינה פלשתינית – איום קיומי על ישראל

ב-7 באוקטובר ראו עינינו מה המשמעות של "פלסטיין פרי". מקטע קטן מאוד, בחלקה הדרום מערבי של "פלסטיין" היה "פרי" במשך שעות אחדות. בשעות הללו למדנו למוד היטב, שיעור שעלינו לשנן אותו בשבתנו בביתנו ובלכתנו בדרך, בשכבנו ובקומנו. "פלסטיין פרי" = ניר עוז ובארי בשבת השחורה.

ביום המר והנמהר ההוא, הותקפנו בידי מדינה פלשתינאית. ישראל נסוגה מן העיר עזה ושאר ערי הרצועה ומ-90% משטחי הרצועה ב-1994, עם יישום הסכם אוסלו. יאסר ערפאת הקים את ממשלתו בעזה. לאחר הנסיגה הגדולה ביו"ש בעקבות הסכמי אוסלו ב' הוא העתיק את ממשלו לרמאללה בשל קרבתה לירושלים. כל שטחי הרש"פ התנהלו אז כמדינה לכל דבר, ובהם 90% מרצועת עזה. במבצע "חומת מגן", 2002, לאחר גלי הטרור שבהם נרצחו 1,500 ישראלים בידי מחבלים מן המדינה הפלשתינאית, צה"ל מוטט את תשתית הטרור ביו"ש והחזיר לעצמו את חופש הפעולה.

השלב השני של המבצע אמור היה להיות ברצועת עזה. גויסתי לפעולה הזאת בצו 8. שעות אחדות לפני שעת השי"ן, אריק שרון קיבל רגליים קרות והפעולה בוטלה. בניגוד ליו"ש, 90% מרצועת עזה המשיכה להיות מדינה פלשתינאית למעשה. בהתנתקות, נסוגה ישראל משאר שטח רצועת עזה ועקרה את כל יישוביה. רצועת עזה כולה, עד גרגר החול האחרון, הייתה למדינה פלשתינאית, כפי שהפלשתינאים חולמים עליה: יודנריין. מדינה פלשתינאית נקייה מיהודים. כל היהודים שחיו ברצועת עזה, עד האחרון, נושלו מאדמותיהם וגורשו מבתיהם. גם המתים נשלפו מקברותיהם. רצועת עזה כולה היתה למדינה פלשתינאית נקייה מיהודים, חופשייה מ"כיבוש", כל העולם ובראש ובראשונה ישראל עמדו בתור כדי להשקיע הון עתק בהפיכת רצועת עזה ל"סינגפור של המזרח התיכון".

אולם כבר ההתנתקות עצמה היתה תחת אש. ומיד לאחריה רצועת עזה כולה היתה לבסיס טרור רצחני נגד ישראל. בסיס לפשע מתמשך נגד האנושות של שיגור רקטות לעבר אוכלוסייה אזרחית ישראלית. כך היה עוד לפני השתלטות חמאס. כך היה ביתר שאת אחרי השתלטות חמאס. יש לזכור, שהשתלטות חמאס היתה לאחר שחמאס ניצח ברוב עצום בבחירות לפרלמנט של הרש"פ. אבו מאזן לא איפשר מאז לקיים עוד בחירות, לא לפרלמנט ובטח לא לנשיאות. הוא ידע היטב שבכל מערכת בחירות ינצח חמאס, הנהנה מתמיכת רוב הפלשתינאים. התמיכה הזאת גדלה מאוד בעקבות 7 באוקטובר, היום שבו חמאס הצליח לממש את המאוויים של העם הפלשתינאי, בשטח קטן, שאותו הצליח לכבוש לשעות ספורות. על פי הסקרים, למעלה מ-80% מהפלשתינאים תומכים בטבח הנורא, ברצח ההמוני, באונס ההמוני, בעריפת הראשים, בשריפת התינוקות, בחטיפת התינוקות והקשישים, בביזה ובהרס.

הרשות הפלשתינאית ביו"ש היא מדינה מינוס. יש לה נשיא, ממשלה, פרלמנט, בתי משפט, כוחות ביטחון, שב"כ, בתי סוהר, שלטון מקומי ושגרירויות בכל העולם. היא לא מדינה ריבונית, כיוון שמאז "חומת מגן" יש לצה"ל ולשב"כ חופש פעולה בשטחיה. השליטה האזרחית בשטחי A ו-B היא של הרש"פ. השליטה הצבאית היא שלנו.

בשנים שבין הנסיגה הישראלית לאחר הסכמי אוסלו (מיריחו ב-1994 ומשאר השטח ב-1995) למבצע "חומת מגן", הרש"פ היתה מדינה לכל דבר. באותן השנים, המדינה הפלשתינאית שעימה חתמנו על "שלום של אמיצים" היתה למדינת טרור מפלצתית. עלינו לזכור ולא לשכוח לרגע את השנים הרעות ההן, שבהן בכל יום שמענו על מחבל מתאבד, שפוצץ אוטובוס על נוסעיו, מסעדה על סועדיה, דיסקוטק על רוקדיו או סדר פסח ציבורי בבית מלון. לא חמאס הנהיג את מדינת הטרור, אלא פת"ח. יאסר ערפאת, שותפנו להסכם אוסלו, היה המצביא של מתקפת הטרור הרצחנית. מה שקטע את המתקפה היה מבצע "חומת מגן", שהפך את הרש"פ ממדינה למדינה-מינוס. כיוון שרצועת עזה נשארה מדינה פלשתינאית, היא המשיכה להיות מדינת טרור. ב-7 באוקטובר למדנו מה פירוש שכנות עם מדינה פלשתינאית.

חזון שתי המדינות, מדבר על מדינה פלשתינאית בקווי 4.6.67. כמובן שללא חופש פעולה של צה"ל. המדינה הפלשתינאית הזו, שלמעלה מ-80% מאזרחיה תומכים בטבח, ואם תוצאת הטבח תהיה מדינה עצמאית, התמיכה הזו תגבר שבעתיים, תהיה אותה מדינת טרור ערפאתית אחרי אוסלו, אותה מדינת טרור חמאסית שאנו מכירים בעזה. וזאת, כאשר ישראל תהיה מדינה ללא גבולות בני הגנה. במקום שגבולנו המזרחי יהיה הירדן, גבולנו המזרחי יהיה כביש 6.

ב-7 באוקטובר, נקבר סופית המיתוס, שלפיו במאה ה-21 אין עוד משמעות לשטח. אני עוד זוכר היטב את הבדיחה הנורא מצחיקה של פרס, ששאל בלעג – מה? הטיל שישוגר לישראל יעצור לפני מרום גולן ויבקש רשות ממזכירת הקיבוץ להמשיך במעופו? באמת, נורא מצחיק. כמו הבדיחה האחרת של פרס: "הוא [בני בגין] איים עלינו שהנסיגה מעזה תביא קטיושות לאשקלון. קטיושות לאשקלון!!!" והקהל פרץ בצחוק רם.

כן, גם במאה ה-21 יש משמעות לשטח. משמעות אדירה. כן, במאה ה-21 אלפי מחבלים על טיוטות וטוסטוסים, חלקם עם כפכפים, פרצו בלמעלה משישים נקודות את הגדר, את המכשול הבלתי עביר, וביצעו את הטבח.

אם תקום מדינה פלשתינאית, רוחבה של ישראל בכמה נקודות יהיה קצת יותר ממחצית המרחק שבין גבול עזה לנתיבות, שעד אליה הגיעו המחבלים ב-7 באוקטובר. בפלישה של המדינה הפלשתינאית לישראל, ישראל עלולה להיחתך בתוך חצי שעה לכמה חלקים. טבח כמו של 7 באוקטובר, בגוש דן – עוטף המדינה הפלשתינאית, האזור הצפוף ביותר בישראל, לא יסתכם בפחות מעשרות אלפי נרצחים.

אנחנו מטורפים להסכים לכך?

נוואף סלאם, הפוליטיקאי הלבנוני האנטי ישראלי וראש הטריבונל בהאג, אמר בנאומו ההזוי, שאחרי ההתנתקות נמשך הכיבוש הישראלי בעזה. זו ההצדקה להמשך התוקפנות אחרי הנסיגה והעקירה ולטבח 7 באוקטובר.

ומה יהיה אם וכאשר ישראל תיסוג מיהודה ושומרון לכביש שש ותעקור קרוב למיליון ישראלים בטרנספר אכזרי ביהודה ושומרון ומזרח ירושלים? כאשר המדינה הפלשתינאית תתקוף אותנו, ההצדקה תהיה שגם אחרי הנסיגה מיו"ש וירושלים, הכיבוש הישראלי שם נמשך. אם התירוץ הזה עובד בעזה, למה שלא יעבוד גם ביו"ש?

אגב, המחבלים מעזה לא היו זקוקים לתירוץ הזה. הם הרי יודעים היטב שרצועת עזה היא מדינה עצמאית. כאשר הם חצו את הגדר, הם דיווחו לאחור שהם נכנסו לכיבוש. כלומר, הכיבוש אינו עזה, אלא שטח מדינת ישראל, שבו נמצאות התנחלויות כפר עזה, בארי, נחל עוז, ניר עוז, חולית ונתיב העשרה.

אם תקום המדינה הפלשתינאית ביהודה ושומרון, היא תארגן, כמו המדינה הפלשתינאית בעזה, צעדות "שיבה" לעבר ישראל. ובשעת כושר הם יחצו את הגדר, יעברו לכיבוש ויטבחו את התנחלויות פ"ת, ר"ג ות"א.

כי פלשתין אינה "פרי", כל עוד לא מומשה "זכות" ה"שיבה", כלומר הטבעת ישראל במיליוני פלשתינאים. פלשתין אינה "פרי", כל עוד אינה "פרום ד'ה ריבר טו ד'ה סי." וכשהיא תהיה "פרום ד'ה ריבר טו ד'ה סי," היא תהיה "פרי" מיהודים. מדינה פלשתינאית היא איום קיומי על ישראל. אחרי 7 באוקטובר ברור שיש להשליך את "חזון שתי המדינות" לפח האשפה של ההיסטוריה.

2. צרור הערות 24.7.24

* פרישה מחויבת המציאות – פרישתו של ביידן מהמרוץ לנשיאות הייתה מחויבת המציאות. ראשית, כיוון שברור היה שאין לו סיכוי לנצח בבחירות. שנית, כיוון שלאחר העימות הכושל, מפלגתו הפנתה לו עורף. אילו התעקש, גם היה מפסיד, וגם כל החיצים היו מופנים אליו, שהתעקש מסיבות אישיות ובכך גרם להפסד. שלישית, כיוון שיש בעייה אמיתית. הוא בן 82. אי אפשר עוד להכחיש את הירידה המנטלית בתפקודו. להוביל במצב הזה את ארה"ב ואת העולם החופשי עוד ארבע שנים, עד גיל 86, זה סיכון גדול.

ביידן הבין זאת, וקיבל את ההחלטה האחראית והנכונה.

* הנשיא הציוני – לאורך עשרות שנות הקריירה שלו, בלט ביידן כידיד אמת של ישראל. הוא הגדיר את עצמו – ציוני. לא פרו-ציוני, לא אוהד הציונות – ציוני. בקרב הפלג הרדיקלי, המתקרא "פרוגרסיבי" (מה כל כך פרוגרסיבי, כלומר מתקדם, בתמיכה נלהבת ברוצחים הברברים של חמאס ושאר ארגוני הקנאות האסלאמית הפונדמנטליסטית?) – ההולך ותופס מקום מרכזי במפלגה הדמוקרטית, אין מילה מגונה מציוני. הוא ידע זאת. והוא המשיך להגדיר את עצמו ציוני. כך הוא הגדיר את עצמו בטרם היה נשיא. כך הגדיר את עצמו כנשיא וחזר על כך בנאומו האחרון לפני פרישתו.

ב-7 באוקטובר הוא הוכיח את עצמו כידיד אמת של ישראל, בנאומו המכונן ביום הרצח ובביקורו בישראל ימים אחדים לאחר מכן ובנאומיו כאן. ידידותו באה לידי ביטוי בסיוע ביטחוני ומדיני אדיר במלחמה. אין לי ספק, שהתנהגותו בראשית המלחמה הייתה אותנטית. זה ביידן האמתי.

אך יש לומר את האמת המלאה. בהמשך המלחמה הוא החל לזייף. הוא החל לקרוץ לבייס ה"פרוגרסיבי" ולא נהג תמיד כידיד אמת. זה החל עם הניג'וס ה"הומניטרי", עם ההפרעה במלחמה, האובססיה המוזרה שלו נגד הפעולה ההכרחית ברפיח והגיע לשיא באמברגו החימושים בעיצומה של המלחמה.

הוא הוכיח את עצמו כידיד אמת, אבל גם כמי ששיקולים זרים קודמים לעיתים לידידותו. מידיד אמת היינו מצפים לתמיכה ללא סייג במלחמה למיגור הרשע החמאסי. למרבה הצער, התמיכה שלו היתה מגומגמת.

* האם על ביידן להתפטר? – לאחר החלטתו של ביידן לפרוש מהמרוץ לנשיאות, החלו להישמע קריאות לביידן להתפטר, כדי לאפשר לקאמלה האריס להתמודד מעמדת הנשיאה ולרכוש ניסיון בתפקיד. קריאות אלו תגברנה אחרי הוועידה של המפלגה הדמוקרטית, בהנחה שהאריס תיבחר למועמדת לנשיאות.

בעיניי, תהיה זו שגיאה חסרת אחריות. הקמפיין לנשיאות תובעני מאוד ושואב אליו חלק ניכר מזמנו של המתמודד. כאשר המתמודד הוא נשיא עם ארבע שנות ניסיון, הדבר אפשרי. כניסה לתפקיד של נשיא חדש, חסר ניסיון, בעיצומו של קמפיין, תפגע קשות בהנהגת ארה"ב.

מוטב שהאריס תקדיש את מלוא אונה ומרצה לקמפיין, וביידן, המשוחרר מקמפיין, יקדיש את כל כולו לתפקידו כנשיא.

* שליחות לאומית – מדינת ישראל נמצאת בעיצומה של מלחמה קשה, רב זירתית, מול מעטפת חנק שאיראן טוותה סביבה; מלחמה שהחלה בטבח הנורא של 7 באוקטובר. הטבח שלהב את דמיונם של האנטישמים בעולם, וחולל בכל העולם ובין השאר בארה"ב את הגל האנטישמי הגדול ביותר מאז השואה. ישראל, חרף צדקתה המוחלטת במלחמה מול הרוע המוחלט, עומדת תחת מצור מדיני, ששיאו בהצגה הפסוודו-"משפטית" בטריבונל בהאג. ישראל נמצאת במו"מ קשה ומורכב לעסקה שתחלץ את החטופים, תוך ניסיון למזער את המחיר הכבד מנשוא של העסקה, שלבטח יהיה מחיר דמים.

בתוך הסיטואציה הזאת, ראש ממשלת ישראל יוצא לשליחות לאומית, מדינית וביטחונית, חשובה ביותר בארה"ב. הוא יוצא להביא את דברה של ישראל לבתי הנבחרים בארה"ב ודרכם בשידור חי לאזרחי ארה"ב ולכל העולם. הוא לוקח אתו חטופה משוחררת ובני משפחות של חטופים כדי להגביר את המודעות בעולם לפשע החטיפה. הוא עומד להיפגש עם נשיא ארה"ב, שגם לאחר פרישתו מהמרוץ, הוא הדמות החזקה והחשובה בעולם בחצי השנה הקרובה. הוא ייפגש גם עם המועמד לנשיאות דונלד טראמפ, ואולי גם עם המועמדת קמלה האריס. הוא יפעל שם לקידום העסקה, ומזעור מחירה הכבד.

בשליחות כזו, מן הראוי שהאומה כולה תתלכד מאחוריו, כולל החריפים במתנגדיו. אני נמנה עם מתנגדיו. אני רואה בו את ראש הממשלה הכושל בתולדות המדינה ואת האחראי הראשי למחדל הנורא שהמיט עלינו את אסון 7 באוקטובר. אך הוא ראש הממשלה, וכאשר הוא נמצא בשליחות חשובה כזו, שהצלחתה חיונית כל כך לביטחון ישראל, אני מניח את ביקורתי בצד ומייחל להצלחתו. כי אני אמנם אופוזיציה לו ולממשלתו, אך בשום אופן לא אופוזיציה למדינה.

את פניו של נתניהו תקבלנה בארה"ב הפגנות פרו חמאסיות ואנטישמיות. זה ברור. אך למרבה הצער, תצטרפנה אליהן גם הפגנות פוליטיות של ישראלים המתנגדים לו. את דעתי, כפטריוט ישראלי וכדמוקרט ישראלי על ההפגנות הללו, אני יכול לתמצת בשלוש מילים: בושה! בושה! בושה!

בושה שאותם ישראלים אינם מסוגלים להתעלות מעל פוליטיקת ביבים קטנה ושנאה גדולה, עד כדי חבלה במזיד באינטרס הלאומי של ישראל בשעת מלחמה.

* השנאה מטמטמת – אם, חלילה, נתניהו ינצח בבחירות הבאות, ויקים שוב את ממשלת הפיגולים שקיומה תלוי ברצונו הרע של ראש הכנופייה, יהיה זה באשמתם הישירה של אנשי 6 באוקטובר, במלחמתם המטורפת בו. ההפגנות נגדו בארה"ב הן אחד מרגעי השפל שלהם.

בעצם, הם מאמצים את הדיבר הראשון של כת פולחן האישיות הפגאנית הביביסטית – המדינה זה ביבי. לכן הם מאיימים בסרבנות, כאילו צבא ההגנה לישראל הוא צבא הוד מלכותו. הם פועלים נגד האינטרס הלאומי, כאילו אימצו את הזהות בין נתניהו למדינה. בכך הם מנכיחים ומחזקים את הזהות הכוזבת הזאת, ומלכדים יותר ויותר ציבור סביב נתניהו.

נכונותם לפגוע במדינת ישראל במאבק נגד נתניהו מעידה על שפלות מוסרית. אך היותם האידיוטים השימושיים של נתניהו ומי שעלולים להותירו בשלטון, היא פשוט טמטום. ונשאלת השאלה – האם אלה אנשים מטומטמים? אם נבחן אותם ברמת מנת המשכל האישית, ודאי שלא. איש לא יאשים את אהוד א' או אהוד ב', את שקמה ברסלר או דן חלוץ בטיפשות. אבל השנאה מטמטמת.

* עליהום ארסי של מכונת רעל על נועה ארגמני – 246 ימים היתה נועה ארגמני שבויה בגיהינום, בידי חיות אדם נאצים – מחבלי חמאס, נתונה לאלימות ולפגיעות מיניות. 246 ימים אביה יעקב היה קרוע מבתו היחידה, מטופל באשתו על ערש דווי, והגעגוע והפחד היכו בו מהשכם עד הערב. זמן קצר אחרי חזרתה של נועה לארץ, היא התייתמה מאימה. יעקב התאלמן.

הם לא התכנסו אל תוך אבלם ואל אושר השחרור, אלא ממשיכים לפעול למען שחרור החטופים. הם מצטרפים למסעו של רוה"מ לארה"ב, כדי להביא לתודעת דעת הקהל את נושא החטופים ובכך לבטח תורמים יותר מן האחרים.

במקום להעלות זאת על נס, מכונת רעל איומה, מובילה מסע הסתה והכפשה שלוח רסן נגדם. למה הם מתגוללים עליהם בגסות כזו? כי מי שתפסו בעלות על סוגיית החטופים וניצלו את כאב המשפחות בציניות כדי לרתום אותם למחאה פוליטית, זועמים עליהם שהם אינם מוכנים להיות מריונטות ולשחק את התפקיד שאליו הם לוהקו.

אין לבני העוולה האלה שום עכבות מוסריות ומצפוניות, להוסיף מכאוב לאנשים האלה, כי הפוליטיקה הקטנה חשובה בעיניהם יותר מאנושיות.

כותב העיתונאי השוקניסט אורי משגב: "נועה ארגמני ואביה צריכים להתבייש עד יומם האחרון בהסכמתם לשמש תפאורה בטיסת הזוג המטורלל והמחויך הזה... בושה שלא היתה כמוה." ולקט מתוצרי מכונת הרעל, מצד כותבים שונים: "אביה הטיפש של נועה הוא ביביסט נבוב, ביום שחיילי צה"ל סיכנו את האימ-אימא של עצמם, ביום שהוצאנו מיטב כספנו על חילוץ הבת שלו, הוא עמד שם הדביל והודה לבורא עולם... איש פגני וחלול, לא מפתיע שזו התפאורה... עצוב ומייאש... ליבי עם נועה שאביה הוא פסיכו ביביסט נרקיסיסט... להוציא את נועה ואביה ממשפחות החטופים ולא לתת להם במה... רודפי פרסום... ביביסטית עלובה ולא לטובת החטופים... הם כמו משתפי פעולה בגרמניה בתקופת הרייך השלישי, לא פחות. הם חברי כת השטן!... שיטוסו עם כרטיס לכיוון אחד... במקום שתטפל בעצמה היא הופכת לתפאורה... סך הכול מנצלים את 15 דקות התהילה שלהם... אביה בוק מחריד, לא חשבה על הנותרים הנמקים ומתים... כן ראוי לשפוט אותם. בושה להם לנועה ואביה. בושה גדולה... "הייתי מעדיף שתישאר בשבי."

חלאות המין האנושי המנוולים שכך רודפים פדויית שבי.

* מתקפה דו-זירתית על שלטון החוק – הח"כהניסט החוליגן אלמוג כהן התלהם, התבהם והתגולל בפרקליטות המדינה, בדיון בכנסת, ואיים עליהם שיסגור להם את מקום העבודה.

החרה החזיק אחריו והצטרף להשתלחותו שלוחת הרסן ערן עציון, מראשי המפלגה הדמוקרטית. המשנה לפרקליט המדינה הורה למשטרה לפתוח בחקירה נגד יאיר גולן בחשד להסתה, בדברים שאמר לפני כשנה. עציון הכניס את המילה "חקירה" למירכאות, והאשים את הפרקליטות בפוטיניזם וברדיפה של מתנגדי המשטר, בסתימת פיות, ב"רעל סמכותני," ב"תועבה," ב"השתקה והגבלה של מתנגדי משטר" וכן הלאה.

לא אחת כתבתי על חוק הרדיקלים השלובים, על אחדות הקצוות של הרדיקלים. אבל התאומים הסיאמיים של הכנופייה הכהניסטית היו תמיד בשמאל הרדיקלי האנטי ישראלי, אזור חיוג עופר כסיף. והנה, מי שמתיימרת להיות הממשיכה של תנועת העבודה מידרדרת למחוזות האפלים הללו. פרקליטות המדינה מאוד מאוד מאוד זהירה בענייני חופש הביטוי. אי אפשר להאשימה ביד קלה על ההדק. אבל אמירה של יאיר גולן בזכות הסרבנות, קריאה להרחבת הסרבנות כולל של צעירים המועמדים לשירות, היא בהחלט הסתה והמרדה. חמור ממנה, בעיניי, סרטון ההמרדה, שבו בעיצומה של מלחמה גולן הסית לא ללכת למילואים עד הפלת הממשלה. סרטון ההמרדה הזה מחייב חקירה פלילית.

* ככל שהם טובים יותר – טרנד פופוליסטי של פוסטים ותגובות בעקבות הפעולה בתימן – האדרה של הטייסים שביצעו את הפעולה בתימן, בתוספת עקיצה כמו: "להם קראתם סרבנים? אנרכיסטים?"

אני מצטרף לכל מילת שבח והערכה לטייסים על פעולתם החשובה, הנועזת והמקצועית בתימן. הם הרוויחו ביושר את השבחים. אך אין בכך כדי להקהות כהוא זה את צדקת הביקורת על האיומים בסרבנות הממארת.

ההיפך הוא הנכון. ככל שהם טובים יותר, נחוצים יותר, מועילים יותר, כך איומם בסרבנות חמור יותר. וככל שביטחון המדינה תלוי בהם יותר, כך השימוש בנשק האיום בסרבנות מסוכן יותר לדמוקרטיה ולביטחון המדינה.

מאליטה ציונית משרתת אנו מצפים לאתוס של "לפקודה תמיד אנחנו" ולא לשימוש בתפקידה הצבאי כנשק לקידום אג'נדה פוליטית, תהיה צודקת כאשר תהיה.

אגב, אין לי מושג אם מישהו ממשתתפים הפעולה בתימן איים בסרבנות.

* מסר ללבנון – חשיבות הפעולה בתימן אינה רק בעצם העובדה שאחרי מאות שיגורים לישראל ומצור ימי עליה ועל סביבתה, סוף סוף הגבנו והיכינו בהם, אלא לא פחות מכך, בכך שפגענו בתשתיות הכלכליות ובתשתיות האנרגיה שלהם. זהו מסר חשוב ללבנון – אם לא תתעשתו, התשתיות שלכם בסכנה.

* בתי הספר של ילדיי – פגיעה ישירה בבית הספר "הר וגיא", שבו למדו שני בניי הגדולים. יום קודם לכן היתה פגיעה ישירה בקיבוץ עמיר, שבו נמצא בית הספר "עינות ירדן" שבו למדה בתי.

* שוקניה באורגזמה – ארבעה מחברי הריטואל בהאג התנגדו לפסיקות האנטי ישראלית של ההרכב. לא היה אפילו סעיף אחד שהתקבל פה אחד. כלומר, גם מי שמאמין בטריבונל הזה, חייב להודות שהפסיקה לכל הפחות שנויה במחלוקת משפטית.

לא בשוקניה. שם הפסיקה האנטי ישראלית היא מובנת מאליה. מה זה? כל ילד יודע זאת. אף מילה על חוסר הלגיטימיות של הפסיקה מעצם העובדה שפוליטיקאי לבנוני אנטי ישראלי קיצוני, בעיצומה של מלחמה בין ישראל ללבנון, מונה לעמוד בראש ההרכב. הרי די היה בהצבתו כחבר מן השורה בהרכב כדי לפסול את ההרכב ואת פסק הדין, בעולם של צדק ומשפט. אבל השוקניה לא תיתן לעובדות לבלבל אותה. העיקר שיש פסיקה נגד ישראל, והם חוגגים.

והם יוצאים למתקפה. המתקפה אינה נגד הממשלה ולא נגד הימין, אלא השתלחות שלוחת רסן באופוזיציה ובשמאל הציוני שיצאו נגד הפסיקה האנטי ישראלית. פשקוויל המערכת משתלח בלפיד ובגנץ. גדעון האו-האו לוי משתלח אף הוא בלפיד ובגנץ אך מתמקד במיוחד בשקמה ברסלר. וכהרגלו תוקף את בג"ץ, שלטענתו היה צריך בעצמו לפסוק את הפסיקה האנטי ישראלית.

התגובה של השוקניה פאבלובית – כל מה שרע למדינת ישראל טוב בעיניהם. וכל החלטה אנטי ישראלית של גוף כלשהו בעולם גורמת להם לאורגזמה.

* מי אחראי לסחבת – במשך תשעה חודשים, שבהם יישובי קו העימות פונו, קהילות מתפרקות, מאות בתים נפגעו מירי ישיר, הכבישים נהרסו, מטעים נעזבו, שטחים רבים עלו באש, ראש הממשלה והממשלה לא טרחו להקים מנהלת תקומה לצפון או למנות פרוייקטור.

בחלוף 9 חודשי חידלון והזנחה פושעת, מנכ"ל משרד ראש הממשלה הודיע סוף סוף למנכ"ל משרד התפוצות אבי כהן סקלי על מינויו לתפקיד, בכפוף לאישור הממשלה. סקלי היה המועמד המועדף על ראשי המועצות בצפון, מה שמעיד על כך שהוא מתאים. אבל עסקנים בליכוד התחילו לצעוק שהוא "לא משלנו" והציעו מועמדים הזויים. נתניהו ביטל את המינוי, אך לא מינה את השמות ההזויים אלא את צ'ייני מרום.

ממה שביררתי, הבנתי שזה מינוי מצוין. שצ'ייני הוא בולדוזר, וזה בדיוק מה שנדרש. לכן, לא אכפת לי שהוא ליכודניק ושזו הסיבה לבחירתו. מה שחשוב הוא שאדם מתאים להוביל את המהלך הלאומי החשוב הזה ייבחר לתפקיד.

וכאן היועמ"שית הערימה מכשול מיותר. כיוון שצ'ייני זומן לחקירה בוועדת החקירה על הצוללות וגם נתניהו הוזמן לחקירה כזו, יש לטענתה ניגוד עניינים. ולכן, נתניהו לא יוכל להציע אותו, אלא שר אחר. נו, באמת. איזו נוקדנות מנג'סת. הרי ברור שמי שבחר בו הוא נתניהו. זה משנה אם מי שיציג את ההצעה בממשלה יהיה נתניהו או שר מטעמו? זו בדיחה. אבל מרגע שזו היתה ההנחיה, נתניהו יכול היה לבקש משר להציג את המינוי במשאל טלפונים באותו יום או לכל המאוחר בישיבת הממשלה הראשונה. אבל רק כעבור שבועיים, הנושא עלה לממשלה וצ'ייני נבחר פה אחד! ברכות ובהצלחה במשימה הלאומית החשובה.

בישיבת הממשלה, אספסוף השרים החוליגנים השתלחו בגסות ביועמ"שית ובנציג שלה, בהובלת שר הג'ובים הביביריון אמסלם, שבצדק שומרת הסף אינה מאפשרת לו להרוס כליל את השירות הציבורי ולטמא אותו במינויים עסקניים מושחתים ולא ראויים. הרי אחרי 7 באוקטובר נוכחנו לאיזו תת רמה תרבות המינויים הביביסטית דירדרה את השירות הציבורי. השרים השתלחו ביועמ"שית וטענו נגדה על הסחבת במינוי הפרוייקטור. שקר וכזב. היא לא עיכבה אפילו בדקה. העיכוב הוא בתשעת החודשים שלא מונה פרוייקטור, בסאגה של מינוי סקלי וביטול המינוי ובשבועיים מאז הערתה של היועמ"שית ועד הבאת המינוי לממשלה.

אני מקווה שהממשלה הרעה הזאת תיתן לצ'ייני לעבוד ותתקצב כראוי את המשימה הלאומית הראשונה במעלה הזאת.

* זכות גדולה – שליחת צווי גיוס, עדיין במשורה, לאחינו החרדים, מעניקה להם זכות גדולה. הזכות לעלות מהגולה-מבחירה שבה הם חיים בארץ ישראל – למדינת ישראל. הזכות להתחבר מחדש לעם ישראל ולהיות חלק אמיתי מהמדינה היהודית. הזכות לתרום לעמם ולמדינתם. הזכות הגדולה להגן על מולדתם. הזכות להשתתף במלחמת מצווה.

היהדות היא תרבות של חובות, של מצוות. היהודי אינו שואל מה הוא מקבל, מה מגיע לו, מהן זכויותיו, אלא קודם כל מה הוא נותן, מה נדרש ממנו, על מה הוא מצווה, מה חלקו בתיקון עולם במלכות שדי. ההשתמטות מנוגדת למהות היהדות. השירות בצה"ל הוא קודם כל מילוי חובה. אך מילוי החובה הוא זכות גדולה.

נכון, רוב הצעירים החרדים אינם מודעים לכך. הם תינוקות שנשבו וכל חייהם היו נתונים לשטיפת מוח. ההזדמנות לשרת את עמם, את מולדתם ואת מדינתם, ההזדמנות להיות חלק מן הערבות ההדדית היהודית, היא הזדמנות לחזרה בתשובה במובן האמיתי המקורי של המונח, להיות יהודים טובים יותר ולהשתחרר מלפיתת החנק של הנהגה מושחתת, שמאלצת אותם להיות חלק מחילול השם הגדול ביותר בהיסטוריה של עמנו.

זכיתם. בהצלחה!

* אבי אבות הטומאה – ה-23 ביולי 1984, לפני ארבעים שנה, היה יום שחור בתולדות מדינת ישראל. ביום המר והנמהר הזה, יום הבחירות לכנסת ה-11, נבחר אבי אבות הטומאה, "הרב" כהנא שר"י, לכנסת.

באותם ימים, אחוז החסימה עמד על אחוז אחד. רשימת כך נכנסה כסיעת יחיד.

בחירתו של כהנא שר"י זעזעה את החברה הישראלית על כל גווניה. איך זה קרה לנו, שבעם היהודי, העם שסבל יותר מכל עם אחר מגזענות, צמחה מוטציה גזענית פשיסטית כזו?

המערכת הפוליטית כולה, מימין ומשמאל, התאחדה נגד כהנא שר"י. כאשר הנשיא חיים הרצוג הזמין את נציגי הסיעות להתייעצויות על הרכבת הממשלה, הוא לא הזמין את כהנא. הוא הסתמך על כך שהחוק מחייב אותו להתייעץ עם סיעות ולא עם "הסיעות". הוא לא רצה שרגליו של הגזען הזה ידרכו בבית הנשיא; האיש המסמל את ערכיה של מדינת ישראל.

האמת היא שלא עניין אף אחד על מי כהנא ימליץ, כי בלאו הכי אף אחד לא ספר אותו לקואליציה. ראש הממשלה יצחק שמיר לא העלה על דעתו לספור אותו כמועמד לקואליציה, למרות שאתו היו לו 61. כמובן אלה 61 תיאורטיים, כי לא רק שמיר לא ספר אותם אלא גם כל מפלגות הימין. כולן ראו בסיעת כך מוקצית מחמת מיאוס. כך כל ח"כי הליכוד והמפד"ל, הסיעות החרדיות, התחיה-צומת ומורשה (של הרב דרוקמן). ח"כ גאולה כהן מהתחייה, המפלגה הימנית ביותר בכנסת, הגדירה אותו בנאום בכנסת "כתם על תולדות עם ישראל".

כהנא הוחרם. כל אימת שעלה לנבוח מהדוכן, כל הח"כים מכל הסיעות עזבו את האולם. הם חזרו רק להצבעה, כדי שהצעות החוק שלו תדחנה.

לא רק המערכת הפוליטית הזדעזעה, אלא החברה הישראלית כולה. שר החינוך יצחק נבון הורה להכניס למערכת החינוך תוכניות לימודים נגד הגזענות. תנועות הנוער כולן נלחמו בגזענות ובכהניזם. ב-1985, הדרכתי שכבות של תנועת הצופים בשני שבטים בחיפה. צעדתי בראשם בצעדה של תנועות הנוער בחיפה נגד הגזענות והכהניזם. לא רק חניכי התנועות "הכחולות" צעדו לצדנו, אלא גם חניכי בית"ר, בני עקיבא ועזרא.

יש לציין שוועדת הבחירות המרכזית פסלה את המרוץ של "כך". נימוקי הפסילה: "...רשימה זו דוגלת בעקרונות גזעניים ואנטי-דמוקרטיים, העומדים בסתירה להצהרת העצמאות של מדינת ישראל, תומכת בגלוי במעשי טרור, מנסה ללבות שנאה ואיבה בין חלקים שונים של האוכלוסייה בישראל, מתכוונת לפגוע ברגשות וערכים דתיים של חלק מאזרחי המדינה, ושוללת במטרותיה את אושיות היסוד של המשטר הדמוקרטי בישראל." אולם בג"ץ אישר את הריצה בשם חופש הביטוי וכיוון שלא היה שום חוק שאסר על גזענות.

כבר בשבועת האמונים שלו החל כהנא שר"י להתחכם. ל"מתחייב אני" הוא הוסיף פסוק שמשמעותו היא שהמחויבות שלו היא לחוקי התורה, העומדים מעל חוקי ישראל. בשל כך, ועדת הכנסת החליטה לבטל את כל סמכויותיו וזכויותיו כח"כ. הוא עתר לבג"ץ והפעם בג"ץ דחה את העתירה והוא נאלץ להישבע שנית, הפעם כחוק.

הוא הציע הצעות חוק גזעניות. ח"כ מיקי איתן מהליכוד, ראש שדולת ארץ ישראל בכנסת, ערך מחקר קטן, והוכיח שהצעותיו של כהנא זהות כמעט מילה במילה לחוקי נירנברג. נשיאות הכנסת פסלה את הצעות החוק. כהנא עתר לבג"ץ. אהרון ברק נהג כאידיוט שימושי שלו וקיבל את העתירה. כניצול שואה, הוא אמר שהצעות החוק מעוררות זיכרונות מחרידים, אך שוב, בשל חופש הביטוי הוא פסק שבמדינת חוק דמוקרטית "יש לתת ביטוי גם לדעות שאנו סולדים מהן." ברק נהג כאידיוט שימושי שלו גם בעתירה נגד רשות השידור וגל"צ שהחרימו אותו, סירבו לראיין אותו ולא שידרו הקלטות שלו, ושוב בשם פטיש חופש הביטוי. ככל שהכנסת החליטה להצר את צעדיו, בג"ץ קיבל את עתירותיו.

ברור היה שאי אפשר להתמודד עם התופעה הזאת באמצעות החוקים הקיימים. בחקיקת החוקים עד אז איש לא העלה על דעתו שבעם היהודי תקום כנופייה גזענית כזו שתיבחר לכנסת ותציע הצעות חוק נוסח חוקי נירנברג. לא היה מנוס משינוי חוקים. "החוק נגד הגזענות" היה הכינוי לשינוי בחוק יסוד הכנסת, שפסל רשימות הדוגלות בגזענות להתמודד בבחירות.

ואכן, לפני הבחירות לכנסת ה-12, כשוועדת הבחירות המרכזית שבה ופסלה את מועמדותו, בג"ץ אישר את הפסילה בהסתמך על החוק החדש.

אף שנמנע מ"כך" להתמודד, היא לא הוצאה אל מחוץ לחוק, והמשיכה מחוץ לכנסת בפעולתה הגזענית והאלימה. ב-1990, רצח תושב ראשל"צ עמי פופר 7 פועלים ערבים בנשק שגנב מאחיו החייל. פופר לא היה חבר ב"כך" וספק אם הכיר את תורת הגזע הכהניסטית, אבל כיוון שהוא הגשים אותה במעשיו, כהנא אימץ אותו כגיבור. שבוע לאחר הטבח, הוא ערך במקום הטבח הפגנת תמיכה בפופר ש"הרג את הכלבים."

בהלווייתו של כהנא, שנרצח בארה"ב, שכללה מצעד אלים ברחובות ירושלים, צווח הערב-רב הכהניסטי לאורך שעות "מוות לערבים," "מוות לשמאלנים," "מוות לשריד," "מוות לאלוני," מוות ומוות ומוות. במותו ציווה להם את המוות. ומן ההלוויה הם יצאו לתקוף ערבים.

אחרי מותו, ביקש בנו בנימין לרשת אותו. הפעילים הוותיקים, ובראשם ברוך מרזל, סירבו. לכן הוא פילג את "כך" והקים את תנועת "כהנא חי" ובקיצור כ"ח. וכך היו למוטציה הכהניסטית שני פלגים: "כך" ו"כח". אני נהגתי לכנות אותם כהנא חי וכהנא מת.

ב-1994 תלמידו המובהק של כהנא ומס' 3 ברשימתו, המחבל רוצח ההמונים ברוך גולדשטיין, הגשים את תורת הגזע הכהניסטית כאשר חדר לאולם התפילה המוסלמית במערת המכפלה, ופתח באש בדם קר לעבר המתפללים, גברים וילדים. הוא רצח 29 אנשים שכל פשעם הוא היותם ערבים ופצע 125. רק מעצור בנשק עצר את מרחץ הדמים.

גולדשטיין היה לגיבורם של הכהניסטים ומושא הערצתם. קברו הפך מוקד לעליה לרגל שלהם. אחד מהם, יגאל עמיר, ארגן קבוצות מכל הארץ לעלות על קברו. אחר, איתמר בן גביר, הציע לאשתו נישואין ליד קברו המשוקץ של המחבל.

בעקבות הטבח, "כך" ו"כח" הוצאו סוף סוף אל מחוץ לחוק. אבל הם התחכמו. שינו את שם המפלגה והמשיכו להפעיל אותה תחת שמות אחרים. ורשויות החוק נתנו להם להפוך את החוק לצחוק. בימין ניתנה להם לגיטימציה, וכך הכהניסט מיכאל בן ארי, האיש הרע הזה, נכנס מטעמם לכנסת במסגרת האיחוד הלאומי. והאידיוטים השימושיים בבג"ץ אישרו לדוצ'ה הנוכחי, ראש הכנופיה בן גביר, לרוץ לכנסת.

בן גביר הוא הכהניסט המסוכן מכולם. יותר ממורו ורבו "הרב" כהנא שר"י. יותר ממורו ורבו ומושא הערצתו המחבל רוצח ההמונים גולדשטיין. יותר משותפו לדרך יגאל עמיר. הוא מסוכן מהם, כי הוא חכם מהם ומתוחכם מהם. הוא למד מתמונת הראי של הכהניסטים, ארגוני הקנאות האיסלמית, את הטאקיה, ההתחפשות. וכך, כדי להשיג את מטרותיו הוא מוכן ל"התגמשות" טקטית – למתוח את החבל ככל הניתן בלי לקרוע אותו, בניסוחים שיאפשרו לאידיוטים השימושיים שלו בבג"ץ, המעמידים את פטיש חופש הביטוי מעל לחוק יסוד הכנסת, לאשר את מועמדתו. בנוסף לכך, ראש הממשלה ומנהיג הליכוד אינו שמיר אלא נתניהו. נתניהו יודע לא פחות טוב משמיר עד כמה הכהניזם הוא סכנה לאומית. נתניהו מתעב את הכהניזם מעומק נשמתו לא פחות משמיר. אבל השלטון הוא בעבור נתניהו מטרה המקדשת את כל האמצעים. וכך הגענו למצב הנורא, שהכהניסט המסוכן מכולם נמצא באחד מעמדות ההשפעה החזקות ביותר בישראל והוא פועל להפיכת משטרת ישראל למיליציה פשיסטית כהניסטית פרטית שלו.

אם לא נחסל את הכהניזם, הכהניזם יחסל אותנו.

* ביד הלשון: ערבית מעוברתת - אני נהנה מהאזנה לשיחות של חברינו הדרוזים בכפרי צפון הגולן. הם משוחחים בערבית, אך כמעט לכל משפט משתרבבות מילה או שתיים בעברית.

למשל, כשהם מדברים בענייני חקלאות, הם משתמשים במילים עבריות כמו: קטיף, בציר, ריסוס, חלקה, שורות, קבוצות, מזמרה, מכלים, הפסקה, חוטים וכו'.

לעיתים, בשטף השיחה בערבית הם עוברים למשפט שלם או רצף של כמה משפטים בעברית.

השנה הלקסיקון שלהם הועשר במילים עבריות כמו: נפילות, יירוטים, "ביקוד" העורף, כיתת כוננות ואזעקה.

אורי הייטנר

לתגובות: uriheitner@gmail.com

אביאם פרקש

בתגובה לצרור הערותיו של אורי הייטנר –

בחב"ע 1969 בעניין "אילו שעה לתחינות" – ברצוני להבהיר שאורי טעה בגדול, כדרכו בנבכי נתניהו, והוא ניזון יותר מרכילויות והאשמות-שווא שנפוצות למכביר במחנהו השנוי במחלוקת. בשבילו נתניהו הוא דגל אדום, ואולי דגל שחור, צבעים האהודים במחנה השמאל הקיצוני ומכאן שום דבר אמת ותבונה לא יצאו לו מקולמוסו. מבחינתי הייטנר מוסת ומסית, מוטה ומטעה וחבל.
ברצוני להבהיר את טענתו כאילו צה"ל והשב"כ התחננו לחסל את סינוואר ורק נתניהו הוא שמנע זאת מהם. וגם את הטענה המוזרה שאם סינוואר היה מחוסל אז ה-7 באוקטובר לא היה מתרחש.
מוחמד דף הוא שהיה המנוע העיקרי שמאחרי הפיגועים והוא שתיכנן ואירגן את טבח ה-7 באוקטובר. צה"ל ניסה לחסלו כ-7 פעמים ונכשל. דף פעל יותר מ-30 שנים בפיתוח אסטרטגית המלחמה של חמאס, והוביל את פיתוח הרקטות ובניית המנהרות של חמאס, גם לפני שנתניהו נכנס בפעם השנייה למשרד ראש הממשלה ב-2009, וגם לפני שסינוואר נבחר לראשונה למנהיג החמאס ב-2017. ההערכות הסבירות מציינות שה-7 באוקטובר היה קורה עם או בלי יחיא סינוואר (המוביל החברתי) ומוחמד דף (הטקטיקן הצבאי ומתכנן המבצע), כי מדובר בדרכו וביעדו של החמאס ולא של מנהיג כזה או אחר.
יחיא סינוואר, למרות המיתוס שנקשר לשמו, לא היה "מהנדס הטרור" של החמאס אלא תועמלן שידע לכנס את החמאס למשימתו – להשמדת ישראל. הוא נכנס לכלא בשנת 1989 וצבר שם עמדה של מנהיג פנימי. אבל זה עדיין לא נתן לו כוח ומעמד לרוץ להנהגת החמאס. רק עם שיחרורו בעסקת שליט 2011 ובסיוע אחיו (שחוסל כנראה ביחד עם דף) הוא התחיל להתברג למעלה באישיותו הדומיננטית שיודעת להפעיל גם כוח כנגד מתנגדיו.
עם שחרור המחבלים בעסקת שליט כינס נתניהו את ראשי השב"כ וביקש מהם לגבש תוכנית לחיסול בכירי חמאס, חלקם כאלה ששוחררו בעסקה, וביניהם נכלל גם סינוואר שנחשב כבר לבכיר המשוחררים.
בכירי השב"כ של אז, ר' השב"כ המכהן יורם כהן, נדב ארגמן ורונן בר, שהיה ראש אגף מבצעים בשנת 2011 – חזרו לנתניהו והמליצו לו לא לחסל את סינוואר כי "אין להעיר את האריה מריבצו." שהרי "החמאס מורתע," כידוע, אז למה להפר את השקט? נתניהו ביקש מהשב"כ לפחות 5 פעמים עד 2021 לבדוק אפשרות לחיסולו והשב"כ חזר בידיים ריקות, בין אם בטיעון שזה לא הזמן או מהיעדר מודיעין ראוי.
צריך לדעת שסינוואר לא נחשב בחמאס מנהיג מבטיח. לאחר קדנציה ראשונה (2017-2021) הוא התמודד שנית לתפקיד מנהיג החמאס, ויריבו ניזאר עוודאללה ניצח בסיבוב הראשון. אבל אנשי סינוואר איימו על חברי מועצת השורא (גוף חזק המספק הכוונה רעיונית והלכתית לחמאס) כדי שיאפשרו את ניצחונו, וכך זכה סינוואר בסיבוב הרביעי להיבחר שוב לראש החמאס בעזה.
כבר לפני ובעקבות ניצחון סינוואר בבחירות 2021 חלק מבכירי החמאס, ביניהם ח'אלד משעל, אסמאעיל הנייה, ניזאר עוודאללה ומוסא אבו מרזוק, עזבו את עזה לקטאר ועשו שם מיליארדים לכיסם. מיספר ימים לפני מתקפת הפתע ב-7 באוקטובר ברחו מיספר מנהיגי חמאס עם משפחותיהם למצרים. ניזאר עוודאללה חזר לעזה ב-2023, ובדצמבר 2023 הוא חוסל באחת מהתקיפות האוויריות.
במהלך מבצע "שומר החומות" (מאי 2021) דרש נתניהו, לחסל את מוחמד דף וסינוואר, אך צה"ל והשב"כ לא הצליחו בפרק הזמן הזה לגבש מבצע. וחלילה אולי שלא רצו בכלל?
לאחר פיגוע הגרזינים באלעד במאי 2022, קידם שירות הביטחון הכללי תוכנית לחיסול ממוקד של יחיא סינוואר. אלא שבצה"ל התנגדו בטענה כי חמאס מורתע מספיק לאחר "שומר החומות" ואין להעיר את האריה ולהחזירו למעגל הטרור הפעיל (באותה עת החמאס הניח לג'יהאד האסלאמי לתקוף במשורה כי הוא הכין את עצמו לתקיפת ישראל שהתממשה בסוף ב-7 באוקטובר). בנט היה ראש הממשלה, גנץ שר הביטחון ולפיד שר החוץ – אימצו את עמדת הצבא מתוך חשש שהמהלך יצית מלחמה. הם העדיפו להשאיר את "החמאס מורתע" ועוד הסבירו לכולם שסינוואר מתחיל תוכנית חומש לשיקום כלכלת עזה, ויתכן שישראל תוכל לסייע לו ככל שישמור על השקט.
רבים מדי שהולכו שולל ע"י אורי הייטנר ודומיו שמאשימים בכול את נתניהו, אבל מתעלמים מהצלחותיו או שהם מנכסים אותם לעצמם. בן כספית כתב שנתניהו סירב לפחות 6 פעמים –
https://www.maariv.co.il/journalists/Article-1055459
– לתוכניות של השב"כ לחסל את סינוואר. אביגדור ליברמן טען גם הוא שנתניהו נתן חסינות לסינוואר ולשאר מנהיגי החמאס. נתניהו טען שפירסומו של כספית ודבריו של ליברמן משוללי יסוד.
בנט מצידו טען ב-2020 שליברמן כשהיה שר הביטחון ב-2018 הוא שיזם את החיבור בין קטאר לחמאס –
https://youtu.be/iszVb8DUA_I?t=307
ליברמן הגיב וטען שבנט הוא 'שקרן עלוב' –
https://youtu.be/0zQGpIAmuuc?t=609
– ובמקרה הזה אני נוטה להאמין לשניהם.
ועל מה בסך הכול היה מדובר? על העברה חודשית של כספים לעזה כפי שמתחייב בהסכם אוסלו. ממשלת אולמרט אישרה ב-2007 עם עליית החמאס לשלטון בעזה את המשך העברת הכספים. לאחר שאבו-מאזן החליט לעצור את הזרמת הכסף ב-2018, נמצא פתרון – כסף מקטאר. ממשלת בנט-לפיד לא עצרה את ההזרמה למרות שיכלה, אלא רק הסבה אותו מהעברת מזומנים במזוודות להעברה בנקאית דרך בנק מצרי. בכך הם לפחות תגמלו את הבנק המצרי. אבל הבדל מהותי – אין. ובכל מקרה הכסף העיקרי זרם מממשלות, אגודות וקרנות אירופאיות, וגם אמריקה לא שקטה ומימנה, וכמובן הכסף האיראני שחלקו הולבן בקרנות אירופאיות וחלקו זרם ישירות לרצועה ביחד עם אמצעי לחימה.
וכאן אני רוצה להבהיר שאינני "ביביסט" לפי הלקסיקון של הייטנר, שהוא עצמו יודע להפיץ רכילות ושקרים על נתניהו, משפחתו ותומכיו, ולכן בעיניי הוא "ביביסטאן", לפי הלקסיקון שלי.
אני רק תומך בהנהגתו של נתניהו בימים קשים אלה וחרד לחשוב מה היה קורה אם חלילה גנץ, בנט או לפיד היו מובילים את ישראל להתקפלות מבישה בהתמודדות מול איומי האזור ומכניסים את ישראל ל"מטריית הגנה" של אמריקה ו/או נאט"ו, ועוד לחשוב שהם היו פותרים אותנו מהאיומים האלה. מבחינתי נתניהו רואה נכון את המערכה ומנווט נכון את המלחמה למרות השטנה, השקרים, הדמגוגיה והחרפה שממיטים עלינו השמאל הקיצוני "הפרוגרסיבי", שדבקו אליו כמה רסיסי-ציוֹנים בעיני עצמם, הולכי שולל אחר סיסמאותיו "הפרוגרסיביות" האלימות והמסוכנות.
אני רוצה להצהיר כאן שאותה חבורת ביריונים פוליטית מפירת חוק לא אחראית לטבח ה-7 באוקטובר, אלא רק היתה חלק בהחלטת החמאס לבצע את הטבח במועד הזה, כפי שמיספר עצורי חמאס סיפרו. לצערי מערכות הביטחון לא עמדו במשימה כי בכיריהן הלכו שולל גם הם אחרי קולות קפלן והניחו להם לפגוע במערכי המילואים בעיקר בחיל האוויר והמודיעין. הם לא הבינו שלא הרפורמה פוגעת בביטחון ישראל (למה לעזאזל החמאס צריך להתנגד ולהיות מוטרד מביטול "עילת הסבירות"? להיפך, ההפגנות רק חיזקו את נחישותו) – אלא ההפגנות האלימות הלא-חוקיות הן מקור הרוע והטמטום.
מאז חזר נתניהו לשלטון ב-2009 מתרחש תהליך מדאיג בצבא (שבכיריו הם חלק מהאליטה) בו המטכ"ל מתנתק מכפיפותו לממשלה ומחליט בעצמו אלו החלטות ממשלה לקיים ואלו לא, עידכוני המודיעין לראש הממשלה מצונזרים, וכך הגענו למצב שכל הערכות החמאס בחודשים שקדמו ל-7 באוקטובר לא דווחו בצורה מלאה לממשלה, ונתניהו לא עודכן ע"י הרמטכ"ל ור' השב"כ על המתרחש מעבר לגדר בעזה, בין אם בכוונה ובין אם הם עצמם לא הבינו את חומרת משמעותם, גם לא ב-4 השעות הקריטיות שלפני, כשכבר הרמטכ"ל וראש השב"כ סיכמו ביניהם להיפגש ב-08:00 בבוקר כדי לדון בהתפתחויות המטרידות.
ב-06:29 השניים הוערו בצלצול טלפון החירום שלהם. זה חריג שלא היה קיים מעולם. בזמני ראש הממשלה היה מעודכן על כל נגיעה בגדר או הפרחת בלון גם באמצע הלילה. ושרה לא כעסה. זו מערכת ביטחון שראשיה כונסו אצל נתניהו לפני ראש השנה והוא שמע שם שוב את המנטרה ש"החמאס מורתע" ושאפשר להכניס את צה"ל להדממה, כולל לצמצם את היערכותו מול גבול עזה, וכל זאת כשהיתה כבר במערכות המודיעין מספיק ידיעות מתריעות על כוונת החמאס לפעול. בכירי מערכות הביטחון לשעבר הפגינו את חוסר הבנתם דמוקרטיה מהי, והצהירו שמערכות הבטחון כפופות לבית המשפט העליון ולא לממשלת ישראל, שזה כשלעצמו עבירה על החוק. אבל במציאות של הפיכה משטרית שיזם אהרון ברק הכול מותר להם. אז אולי לפי שיטתו צריך אורי הייטנר להאשים את בג"ץ בכישלון ה-7 באוקטובר ולא את נתניהו?
אביאם פרקש

שישי מאיר

מִכְתָּב לַחֲטוּפָה

(מֻקְדָּשׁ לנַעֲמָה לֵוִי הַיְּקָרָה)

בְּאֵיזוֹ רְשׁוּת אֶכְתֹּב לָךְ
אֲנִי שֶׁיֵּשׁ לִי מִטָּה מִשֶּׁלִּי וּשְׂמִיכָה
וְיֵשׁ אוֹר בְּבֵיתִי וּבַחוּץ הַשֶּׁמֶשׁ זוֹרְחָהּ
וּמָה אֶכְתֹּב?
שֶׁנְּשִׁימָתִי קְצָרָה בַּתְּקוּפָה הַזּוֹ
בִּגְלַל הַטְּרָגֶדְיָה שֶׁקָּרְתָה לְכֻלָּנוּ
וְכוֹאֵב לִי מִדֵּי יוֹם בֶּחָזֶה,
וְשֶׁאָז אֲנִי חוֹשֶׁבֶת מִיָּד עָלַיִךְ
שֶׁלָךְ קָשֶׁה הַרְבֵּה יוֹתֵר מִזֶּה

אֲנִי מַשְׁפִּילָה אֵלַיִךְ מַבָּט אֶל מוּל
עֲמִידוּתֵךְ בְּמַרְתְּפֵי הַחָמָאס
מְנַסָּה לִרְאוֹת עַצְמִי בִּמְקוֹמֵךְ,
אֵיךְ הַזְּמַן כְּאִלּוּ עוֹצֵר
אֵיךְ הַיּוֹם אֵינוֹ עוֹבֵר.
וּמִמּוּלֵךְ תַּתֵּי אָדָם מְכַוְּנִים נִשְׁקָם.
הַפַּחַד הַנּוֹרָא,
וְהַגְּבוּרָה.

לְצַעֲרִי אֲנִי יְכוֹלָה רַק לִרְקֹעַ בָּרַגְלַיִם וּלְקַלֵּל
הֵן אֶת הֶחָמָאס, אֶת הַמֶּמְשָׁלָה וְגַם אֶת הָאֵל
לִדְמֹעַ אִתָּךְ וּלְהִתְפַּלֵּל
שֶׁעוֹד מְעַט תָּבוֹא הַיְּשׁוּעָה
וְאִם לֹא מִיָּד, אָז בְּעוֹד שָׁעָה

וּבֵינְתַיִם, בִּרְגָעִים שֶׁקָּשֶׁה לְךָ מְאוֹד מְאוֹד
רֶגַע לִפְנֵי הַשְּׁבִירָה,
תִּזְכְּרִי שֶׁיֵּשׁ מִישֶׁהִי שֶׁרוֹאָה אוֹתָךְ
וּמְחַבֶּקֶת אוֹתָךְ יַקִּירָה.
שֹישֹי מאיר

חנה סמוכה מושיוב

פגישת מחזור חלק ראשון

פגישת מחזור של בני שבעים שנולדו עם המדינה
נולדנו ב-1948, בשנה שבה קמה המדינה. רובנו עלינו ארצה ממדינות שונות בעלייה ההמונית למדינה הצעירה ב-1950, כשאנו בני שנתיים כמותה. סיימנו בית ספר יסודי לפני כשישים שנה. עברו 20 שנה מאז שהתראינו בפעם האחרונה. וכשהגענו לגיל 70 חברתנו דינה ארגנה פגישת מחזור חגיגית לחגוג עם המדינה.
ציפיתי לפגוש חברים וחברות ולראות מה עשו להם השנים, ואיך הם נראים אחרי שעברו חתיכת חיים. מיד הזדקרו בדמיוני כמה שמות של בנות ובנים שהסרתי מעליהם את אבק השנים, ולא ידעתי למה לצפות.
היה ברור לי, שבפגישה לא נצליח לנהל שיחות אישיות, לא ידעתי על מה אפשר לדבר בזמן קצוב ואיך נגשר על השנים שחלפו מאז היינו צעירים, ואין לי מושג מה אחרים מצפים מהמפגש. כולם היו נרגשים...
ישבתי וכתבתי זיכרונות והעליתי אותם בדמיוני אחד אחד, לראות מה אני זוכרת מכל אחד. לרגע חזרתי להיות תלמידה בכתה ח'1, הנערה בראשית התבגרותה על כל מה שאוותה וחוותה.
את הכול ראיתי שוב בעיניים חדות, אחרות, ממקום אחר, יותר חוקר, פחות מסתתר, יותר שואל, ומחפש תשובות, ממי שמעולם לא העזה להתקרב. כל העבר בתוכי נשאר. מעולם לא ניסיתי אותו לשכוח, ולא רציתי ממנו לברוח. ואני חשה באמת, שבזכותם אני מי שאני כעת. ואני רוצה לגלות להם את האמת, שעשיתי הרבה כדי לגשר על פערים ולדמות למי שחשבתי שהם "בני אלים".
אני סקרנית ויודעת שאצליח להתחבר בנקל. לא אעמוד בצד ואסתכל. קרני רמה, כבר לא דוממה, ואני שלמה ויכולה לעלות למרכז הבמה, בקומה זקופה ולספר להם בגאווה על הדרך שעשיתי.
מהכיתה לא היתה לי אף חברת נפש. הסתדרתי לבד. שמרתי מרחק, למרות שאהבתי את כולן והן השפיעו עליי. שום פוקוס לא היה עליי, לא משכתי אש ולא מים. חששתי לפתוח את הפה, פן אומר איזה שטות, או מילה לא במקומה. לא הרגשתי חלק מהטובים והיפים, אלא חלק מ"השקופים", שאין סיבה להעיף עליהם מבט, שלא מעניינת אף אחד. לא הרגשתי יפה כמותן וחסרו לי כל הדברים שהיו להן, בגדים חמים, צבעים וכריכים מלאים חמאה ונקניק. מעולם לא שוחחתי עם שום חברה ולא אמרתי אפילו הברה ולא סיפרתי איך אני מרגישה, וגם אף אחת לא סיפרה לי על עצמה. מה שלא ידעתי עליהן, דמיינתי! והכול אצלן נראה יותר יפה, יותר נקי, יותר משביע ויותר נחשק וכולן חיות במשפחות קטנות חמות ואוהבות. ממה שהקרינה לי דמותן, שאפתי להיות כמותן. והיה עליי להתאמץ להשקיע בעצמי ולא לוותר. עליי להצליח למצוא את הגשר לישראלים, ולא ידעתי שהם כמוני עולים. אני בספק אם מישהו מעלה אותי בזיכרונו לפעמים, כי לא היה בי דבר להרשים, כי גם את הטוב שבי ידעתי להפנים, כי לא רציתי להסיר את הקליפות שאותי עוטפות ומגינות.
וגם בהמשך, לא מצאתי זמן לשמור על קשר, ובלי חבר או חברה הסתדרתי לא רע.
בכל אחד השלבים בחיי, היה חסר לי פנאי! (אפילו היום שאני בגמלאות), או שעבדתי בימים ולמדתי בלילות, ולא היתה לי אפילו דקה כדי לצאת ולבלות, והחלטתי שחבר יכול לחכות! או שאת כל מאודי השקעתי במשפחה שראיתי בה ברכה, ולא רציתי לשמור על קשרים שידרשו ממני משאבים של זמן ונתינה על חשבון הטיפול בילדים. מהמסגרות שהיו לי – עבודה ולימודים לא צברתי הרבה ידידים.
כשהיו לי קשיים ובעיות, לא שיתפתי הורים ולא חברים וחברות, לא אחים ולא אחיות. התמודדתי לבד ולבד חיפשתי פתרונות. הלכתי עם התבונה ועם הרגש ולא בזבזתי זמן על שיחות נפש ופטפוטי סרק – היה לי חבל על הזמן, שהיה נחוץ לי, כדי למלא את מגוון התפקידים שנשאתי על כתפיי שמילאו את חיי. מעניין שלא רבים פנו אליי וביקשו את חברתי, כי כנראה הקרנתי ריחוק. לא התאמצתי להיראות כל עוד נשאתי את חרפת ילדותי שרציתי להסתיר ובינתיים עשיתי הכול כדי למחוק אותה עד הסוף, ולבנות לי עולם אחר יפה יותר.
הקליטה במדינה החדשה, היתה קשה. תרבות ושפה אחרות, אנשים מכל הגלויות, שלא הבינו זה את זה. משאבים דלים ומגורים ארעיים, גרמו להורים להרגיש קרועים. את חיי התחלתי באוהל, אחר כך בצריף, ומשם לשיכון קטן, חדר וחצי, מקלחת ושירותים ומטבחון, שנראה כמו ארמון רב תפארת בהשוואה לצריף הדולף בחורף. אנו הילדים לא הכרנו מציאות אחרת ולא ידענו, שאנו "חלוצים", שבאנו ליישב את השממה, ולבנות במו ידינו מדינה. לא היה קל להרגיש חלק מהכלל, במדינה החדשה, שזה עתה קמה... כשההורים חווים טראומה. לא הרגשנו מקשה אחת... לא בקלות עברנו מיזוג הגלויות, בתנאים הקשים שבהם נאלצנו לחיות.

ד'1
זה התחיל כשהייתי בכתה ד', לבית הספר שלנו, הגיעה כיתה ד' של אשכנזים מסניף של בית הספר במרכז הוותיק של המושבה מגדיאל. כבר בכיתה ב', נשלחתי ללמוד איתם, כי הייתי תלמידה טובה, אך דרכי לשם אבדה... ולכם אספר, שלא ידעתי איך להגיע לבד לבית הספר. המרחק היה גדול ולא היתה הסעה, והייתי צריכה ללכת ברגל לבד כחצי שעה, ובדיוק אימא שלי ילדה לנו אחות. ולא היה מי שילווה אותי וילמד אותי את הדרך, למרכז המושבה, כשגם אבא לגמרי לא בתמונה... משלא מצאתי את הדרך, חזרתי לאותה כיתה רגילה ובה למדתי עד כיתה ג', כי כך רצה הגורל.
בכיתה ד' הכיתה מהמושבה הגיעה ללמוד בבית הספר שלנו, שהיו בו שתי ח' כיתות. נוצרו שתי כיתות מקבילות, אחת של ל"לבנים" ואחת ל"שחורים" – מהמעברה. הכיתה הטובה, כונתה ד'1, ומי שלמד בה הרגיש מיוחד, לכיתה השנייה, קראו ד'2, ומי שלמד בה הרגיש נחות, פחות מוצלח ופחות ראוי.
באותו יום שהכיתה החדשה הגיעה ללמוד בבית הספר שלנו, רצתי למנהל וביקשתי שיעביר אותי, מכיתה ד'2 לכיתה ד'1, שכבר בכיתה ב' הייתי צריכה ללמוד בה. והרי אני תלמידה טובה, ומגיע לי ללמוד עם "הטובים"!!!
המנהל חשב, התייעץ עם המחנך וקבע שאני ראויה ללמוד בכיתה ד'1, הפגיש אותי עם המחנכת החמודה, שעד היום אני זוכרת את חיוכה, וכששאלה אותי לשמי, עניתי, "חנינה" והיא הציעה להוריד את ה"ני" ולהשאיר את "ח(ני)נה". אהבתי את השם חנה, הרגשתי שזה שם עברי ואין בו ניחוח זר ואין בו את ה"נִי" ועדיין לא ידעתי שזה שם תנ"כי. הרגשתי עבריה וכאילו כל זהותי השתנתה, שמי יותר קל להגיה, ואני גם בכיתה יותר טובה, ועתה אני צריכה למלא בתוכן את שמי החדש. היתה לי הרגשה עילאית שאני רשאית לשבת בכיתה של תלמידים טובים, שכולם נראים לי מבריקים ויפים, שבה אשקיע יותר ואצליח. אראה לכולם שאין בינם לביני שום הבדל... אעשה את כל המאמצים להתאים את עצמי לכיתה הנפלאה שבה ללמוד אני זוכה. רק שבבית ישחררו אותי מעט מעול החובות שמכבידים עליי ללמוד. מה שלא אצליח ביום, אעשה בלילות...
יחד איתי העבירו עוד 5 תלמידים מד'2, שגם הם היו בין המובילים, כך שהרגשתי טוב ולא הייתי לבד. בכיתה ד'2 נותרו התלמידים החלשים שהרגישו מופלים ושונים, הם גם קיבלו את המורים הפחות ראויים, שלא השקיעו בהם והאמינו שלא ייצא מהם כלום...
ללא שום סנטימנטים, נפרדתי מחבריי המעטים מהכיתה הקודמת ועברתי לכיתה הטובה, שמחה שיש לי הזכות ללמוד עימם, בטוח שמשהו מכל הטוב שבם גם בי ידבק. לא מיד הרגשתי חלק מהם. לא הבנתי מיהם... בעיניים פקוחות ראיתי את הזרות והשונות... זה לא פשוט להרגיש נחות. אני יודעת יפה שאני אתמודד וזה יעודד אותי לכבוש לי מקום בין התלמידים הטובים ולעשות הכול כדי להיות כמותם.
בבית הספר היסודי, הרגשתי די בודדה. הרגשתי שמתחילות חברויות. זו חברה זו, וזו של זו, ולי אין חברה שהיא שלי ורק שלי. לכאורה, מעל פני השטח, לא היו חברויות בין בנים לבנות. היינו קטנים ותמימים. אף אחת לא ביקשה ממני חברות. חשבתי שכולן חברות של כולן ולא צריך להתביית על אף אחת ולהתנתק מהשאר. לא רציתי שתהיה לי חברה שתבוא אליי הביתה, כי הבית היה מאוד מוזנח, בלי חן ובלי הדר. היו לי חברות בנות הכיתה שלי, יפה, דינה ודליה, שכולן גרו במעברה. לא הצהרנו שאנו חברות, אך יכולנו לבקר האחת בביתה של האחרת. בשלב הזה בחיי, כמו בשלבים האחרים של חיי, לא טיפחתי את נושא החברות מעבר לגבולות מסוימים. מעולם לא יזמתי חברויות. חיכיתי שזה יקרה, בלי שאבקש ממישהי, שתהיה חברתי. כל החברויות שהיו לי, למזלי, היו תוצאה של יוזמה של הבנות, שרצו להיות קרובות אליי – היו כאלה, והן אינן רבות. זה הספיק לי. די לי אם היתה לי חברה שיכולתי להכין איתה שיעורים, או ללכת איתה לסרט. את ליבי אף פעם לא שחתי עם בנות, והכול היה טמון בו עמוק בפנים. לא נתתי אמון באף אחת, למרות שהייתי עבורן אוזן קשבת וסודותיהן עדיין שמורים עמוק בתוכי.
אימא לרוב עטפה אותי באהבה, כי הייתי ילדתה הטובה ועזרתי לה לאורך כל דרך. יום אחד היא כעסה עליי מאוד, שלא כדרכה, ובאותו רגע מחקתי את כל האהבה שחשתי בה. נדמה לי שהיא קיללה אותי שאמות (קללות היו חלק מהלכסיקון). לא הצלחתי להבין איך אימא מאחלת לבתה למות. לרגע ראיתי שאני נראית שונה מכל אחיי, ובוודאי אני ילדה מאומצת ולא בתה ולכן היא מאחלת לי למות... התרחקתי ממנה וזה הציק לי הרבה זמן. לא ידעתי איך לבדוק זאת. ולא שיתפתי אף חברה בחשד שלי.
אף בן לא הסתכל עליי. לא חשבתי שאני ראויה שמישהו יסתכל עליי. גם אני לא אהבתי אף אחד. בהפסקות כשרקדנו במעגל "בן לוקח בת ובת לוקחת בן" – רק בן אחד, שגם הוא נחבא אל הכלים, קטן ונמוך ורזה, שגם בו בקושי הבחינו, הזמין אותי – כאילו לומר לי גם אני כמוך "שקוף" ואף אחד לא רואה אותי, לכן אני רואה אותך. מלבדו אף אחד לא הזמין אותי... כששיחקנו "כדור עף", "מחניים" או "הקפות" בנים נגד הבנות, לפעמים, אחי היה מגיח, והיה אומר לי לצאת מהמגרש... והצידה אותי גירש. כבר אז הבנתי שאסור לי עם בנים להתרועע – חשבתי שאשתגע.

שונות בין העדות
ההורים. גם בין ההורים שלנו לא היתה שפה משותפת, רוב ההורים לא דיברו עברית. הם דיברו בשפת התפוצה שממנה הגיעו ארצה, ולא הבינו זה את זה, ולא נוצר שום קשר ביניהם, ולא ניסו ליצור איזה גשר. הרגישו זרות וניכור ולפעמים גם תיעוב. גם הדת שעל בסיסה לארץ עלו, לא היוותה גורם מלכד, כי לכל עדה, בית הכנסת שלה, ונוסח תפילה, הטעמה, ולחן, מנהגי חיים ומסורות. מן הסתם הגורמים המיישבים, הבינו שצריך להפריד בין העדות וכל עדה יושבה בשכונה או בישוב אחר, כדי שתרגיש ב"בית", מה שהיה אולי בשלב הראשון נכון, יצר את הבידול ואת הניכור ואת הרגשת הזרות, ולא לכולם היתה אותה אפשרות למצוא עבודה ולהתקדם, כשידם של המזרחיים, על התחתונה הן בהנהגה, בכלכלה, בחינוך ובהוראה, בתרבות ובאומנות, שגרמה להרגשת קיפוח, ולהרגשה שהם לא זוכים למשרות נעלות והם לא אדוני המדינה, והיתה תחושת נחיתות ואפליה, לפעמים גלויה ולפעמים סמויה. ולהורים היה קשה להרגיש עם חופשי בארצנו. הרגשנו יותר נחותים ופחות מפותחים.
אנו הילדים שלומדים יחד, מדברים באותה שפה, מקבלים אותו חינוך וקולטים אותם ערכים, ושומעים אותם סיפורים, רק אנו ניצור את הגשר ואת החיבור בין כל העדות, ובין הורינו, שהגיעו מכל מיני תרבויות, תוסיף להתקיים הזרות... אין מה לעשות. עד שלא ילמדו את השפה, וישכילו – הפער קיים, וזה ייקח זמן.
כילדה בצד "האפל" של התמונה, הרגשתי היטב שאני שונה, ועליי להתבייש במה שאני מקרינה. וכדי לא להתבייש, בחרתי לעמוד בצד ולהתבונן. ניסיתי להבין ממה נובעים ההבדלים וניסיתי לטשטש אותם עד כמה שניתן. הבנתי שאני חייבת להיות כמותם. האמנתי שיש לי הנתונים לפתור את המשוואה, איך אני מטפסת ועולה ותופסת מקום יותר גבוה. אני אתבונן בחברותיי לכתה ואחקה אותן בכל דבר, ואמחק את הפערים. אין סיבה שיערימו עליי קשיים.
עד כמה שאפשר התלבשתי כמותן, תמיד נקיה ומסודרת. חסרו לי פריטים רבים שחלק מהבנות קיבלו מאמריקה מדודים, שהעדיפו להגר לאמריקה, והם שלחו חבילות למשפחות בישראל, שכללו בנוסף למנות אוכל, גם בגדים חמים ומתנות. בחורף הם התעטפו במעיל ונעלו מגפיים, ואני קפאתי מקור עם נעלים קרועות, עד שבכיתה ח', קנו לי מעיל אדום, שנתן לי חום שלא היה לי תמול שלשום.
קינאתי בבגדים היפים שלבשו חברותיי ורציתי כמותם. ידעתי שעליי לשפר את ההופעה והייתי מבקשת מאבי שיקנה לי עוד בגדים, כי אני לא רוצה להתבייש במה שאני לובשת. והוא היה מבטיח, שכשהוא יקבל משכורת הוא יקנה לי. והוא קנה!!! עליי לשנות את המבטא, בלי חי"ת ועי"ן ובלי רי"ש גרונית, רק שזה נשמע קצת מעוּשֶה, ולא ידעתי מה אעשה... צבע העור שלי, למזלי פחות כהה, ברחתי מהשמש כדי לא להשתזף, כי להיות כהה, זה לגמרי לא כיף. והדבר הכי חשוב, הוא להשקיע בלימודים, כדי שאוכל לרכוש מקצוע, כדי שאוכל לעבוד ולהרוויח, להיות עצמאית לקנות כל פריט, ושתמיד יהיה לי כסף בחריט.
הרגשתי שיש בעייה עם גודל המשפחה. אז לא שרו "ילדים זה שמחה, ילדים זה ברכה." לא דיברו על משפחות "ברוכות ילדים" אלא על "משפחות מרובות" ילדים. קלטתי כילדה, שילדים הם נטל, ושמיספר רב של ילדים, מראה על נחיתות, על דלות ועל חוסר תרבות. לא תיארתי לי, שגם משפחות אשכנזיות, לפני השואה, היו גדולות, ואילו אחרי השואה, הם הבינו שעליהם לצמצם את הילודה, שעוני בצידה. ואילו אצל המזרחיים, למרות הקשיים, המשיכו במסורת של משפחות גדולות, וזה היה עקב אכילס שלהם, שמנע מהם להתקדם. הוריי הגיעו ארצה עם שלושה ילדים, ולא חשבו שצריך להפסיק להתרבות, כי המצב בארץ קשה ובהיעדר תנאים, הילדים נולדים לעוני ולדלות ואין אפשרות להעניק להם מיטה, ביגוד, מזון וחינוך. המשיכו, ללדת כמו בגלות, עד אשר השלימו את הברכה, האומרת "שיהיו לכם שבעה." וכשהיינו שבעה, המשפחה לא היתה שבעה. פרנסה במשורה, והמציאות על פצעינו מלח זורה.
ביתנו הקט, היה מלא בילדים קטנים ובתינוקות זבי חוטם. לא ראיתי בהם שום ברכה ולא הייתי גאה במשפחתי מרובת הילדים. חשבתי שהם מיותרים, ממילא לא מתייחסים אליהם ולא משקיעים בהם ולא מטפחים אותם בתנאים הכול כך קשים. קלטתי, שכשהעוגה מתחלקת ביותר נפשות, כל אחד מקבל פחות, ואם היינו רק שני ילדים במשפחה, זו היתה באמת ברכה. וכשרציתי להצטייר בעיני האחר, שאני ממשפחה יותר נאורה, שיקרתי, ואמרתי שיש לי רק אח ונולדנו כאן. רק שלא ידביקו עליי תוויות של נחשלות שקשה לי איתה לחיות.
נוסף לכל המארות, בבית היו פשפשים וג'וקים וזבובים וחרקים אחרים, שנתנו הרגשה שרק בנו הם פוגעים. הרגשנו מלוכלכים ונגועים וחסרי ביטחון. איך אזמין לביתי חברה, שתגלה את כל מה שאני מפניה מסתירה? איך היא תסכים לשחק איתי, אם תראה שכך נראה ביתי? החלטתי לא להיות חברותית ולא ליצור קשרים, כדי שאף אחת לא תתקרב אל ביתי העלוב. כך פטרתי את עצמי מהתעללויות, מבוז ומעלבונות ולא הייתי בעיניהם לצחוק. האם המחיר היה שווה? כן, לא היתה לי ברירה, כי בדמיוני נראיתי יותר יפה וברה, בלי הבית העלוב שבו אני גרה.
אני קולטת, שעליי להרחיק ממני חברות, שמא תרצינה את ביתי לראות. עלי לעמוד מהצד ולהתבונן, איך את חיי אתכנן. אני שומרת מרחק, אני לא מתכוננת עם אף אחת למבחן ולא מכינה שיעורים יחד, לא חוגגת בת מצווה, כדי שלא ידעו באיזה בית אני גרה. אני מסתגרת בתוך עצמי ומעריצה כמה חברות, שכמותן אני רוצה להיות. ואני מבינה שאסור לי לגלות את כל הקלפים, ולהתקלף, אני חייבת לשמור על מסתורין ולהסתתר ולצפות על הכול מרחוק. אני מבינה, שזה מה שהכי טוב לעשות. אף אחד לא מבין, אך אני מבינה, שאנו חייבים לעבור משהו לפני שנוכל להרגיש חלק מהמדינה. אני לא מאשימה אף אחד ורואה זכות שהגעתי לכאן, כי שמו לפניי ראי, וראיתי שעלי להשתנות ולהשתפר, כדי להרגיש שאני בסדר.
עם כל המטענים שאני נושאת שנים, ואחרי כל כך הרבה מאוד שינויים, אני עומדת להיפגש עם חבריי האהובים ולראות איפה אני נמצאת בהשוואה אליהם. הפעם אני מרגישה שאני ניצבת במקום הרבה יותר גבוה מאי פעם, ובעצם הם היו הזרז לעלייה בהישגיי, שבזכותם אני ניצבת מלאת ביטחון מכל הבחינות ואני לא מרגישה חלילה שום נחיתות.

פגישת מחזור ראשונה
סיימנו כיתה ח', ונפרדנו כשהיינו בני ארבע עשרה. מאז נערכו שתי פגישות מחזור ב-1977 כעבור 35 שנה וב-2018, כשאנו בני 70.
לפני פגישת המחזור, עם חבריי מאותו הדור, אני חשה שאני כבר לא כל כך קטנה. כבר לא שונה. בחיי הרבה השתנה, כי כך רציתי שתיראה התמונה. השנים עשו עימי חסד, בעיניי נראיתי יותר בסדר מאשר אז, כשהייתי נערה, ששום דבר בה לא בלט במיוחד. שמרתי על גזרה נאה, היה לי טעם מיוחד, ושום דבר בדרכי לא עמד. אני כבר לא מעלימה את קיומי, לא נחבאת אל הכלים, יש לי מה לומר ויש לי המון מילים. אני לא ענייה, יש לי הכנסה ותארים – ראשון ושני, אני מורה בתיכון ובאוניברסיטה, יש לי בעל וילדים שלושה, ואיני חשה שום בושה. שחיתי במים סוערים ומחקתי פערים.

חברות שהערצתי
יפה היתה חברתי הטובה שאיתה מדי פעם הכנתי שיעורים בביתה. היא מעולם לא הוזמנה לבוא אליי. היתה לה רק אחות אחת ואף אחד לא הפריע לנו. הבתים שלנו היו קטנים מאוד, וחוץ ממיטות בחדר, לא היה דבר. לא היה סלון ולא חדר הורים ולא פינת אוכל. רוב הזמן שיחקנו בחוץ בחצר וזה היה בסדר.
לאחר סיום בית הספר היסודי, הבנות מהכיתה התפזרו בין בתי ספר תיכון שונים בכפר סבא (כצנלסון), ברעננה (אוסטרובסקי), בבית ברל (קלמניה), ובתל אביב ("אלפא" ו"פיטמן" – בתי ספר לפקידות). חברותיי הקרובות – יפה ודינה, למדו בתיכון ברל-בקלמניה והן הפכו לחברות טובות יחד עם ליזט, אחות של דינה, שהיתה גדולה מאיתנו בשנה. הקשר שלי איתן באותו זמן, היה רופף מאוד. מדי פעם הן הזמינו אותי לריקודי עם שנערכו בבית ספרן אחרי הלימודים ושמחתי להצטרף. יפה אחרי כיתה ט' עברה ללמוד בבית ספר לפקידות שבו למדתי, והיא לא סיימה תיכון. היא נישאה בגיל שבע עשרה, כשהייתי בעיצומם של לימודי הבגרות. כעבור שנה היתה אימא. לא הצלחתי לשמור איתה על קשר, למרות הגעגועים, מלבד ברכת שנה טובה, ששלחתי לה בכל ערב ראש השנה. נפגשנו בהתרגשות בכנס מחזור ב-1997. התברר לי שהיא גרה ליד אחי בהוד השרון. היא הזמינה אותי לביקור אצלה. ביקרתי אצלה. התעדכנתי במה שקורה אצלה. לא זכיתי בביקור גומלין. הקשר נפסק למרות שאהבתי אותה. הייתי בעיצומם של לימודי התואר השני ולא התפניתי להקדיש זמן לביסוס הקשר מחדש וגם היא לא עשתה דבר מצידה.
דינה למדה בתיכון בבית ברל-"קלמניה". אחרי התיכון והצבא, היא טסה עם הוריה לארצות הברית, לניו ג'רסי, שם אביה קיבל משרה בענף התיירות. היא כתבה לי מכתבים, שלא טוב לה שם, שהיא לא מוצאת את עצמה והיא רוצה לשוב ארצה. היא שמרה איתי על קשר גם אחרי שנישאתי ובאה לבקר אותי בביתי בראשון לציון. שנים לא היה בינינו קשר, עד שנת 1992, שבה היא אירגנה "מסיבת מחזור" לכל בני ובנות הכתה – 30 שנה אחרי שסיימנו את בית הספר היסודי. מפגש שקשה לשכוח אותו והיה מרגש מאוד. שמרתי לה מקום בליבי, על מה שהיא עשתה כדי לקבץ אותנו לפגישת מחזור מרגשת. דינה היתה בגרעין נח"ל, נישאה לקיבוצניק מגבולות שבחבל אשכול ועברה לגור שם הרחק מבית ההורים. הריחוק הגיאוגרפי שלה, לא הפריע לה להיות מעורבת בכל מה שקורה בשכונה שבה היא גרה ושמרה על קשר וידעה הרבה על כל היתר. יש לה אח שגר בבית ההורים ועוד אחים שגרו בהוד השרון והיא הגיעה לשם המון. הגעגועים שלה, הביאו אותה לפעול שנית כדי להפגיש את בני הכיתה במסיבת מחזור. בזכותה זכיתי לחזור לאחור – לכיתה, למורים, לחברות ולחברים ולרגשות שעדיין קיימים ומפעמים בליבי והם חלק מעולמי. הרבה עבר עליי והרבה השתניתי ויכולתי להיפתח ולספר על הילדה שהייתי, שהכול אצלה היה נסתר, שמוכנה לחשוף והיא חשה שזה מותר...
אחרי פגישת המחזור, יצא לי להיפגש עם דינה באחת השבתות כשנסעתי לטייל עם בני ונכדיי לראות כלניות "בדרום אדום", התקשרתי אליה ובאנו לבקר. גם כשעשיתי את עבודת המאסטר שלי על מועצה אזורית אשכול, הלכתי לראיין את בעלה וביקרתי אותה בביתה בקיבוץ גבולות והתעדכנתי במצבה, במצב הוריה, שלקחה אותם לעת זקנה לגור איתה בקיבוץ. כשנורו טילים לעבר הרצועה, תמיד חשבתי על דינה שהיא שם עם משפחתה, ורציתי לדעת מה קורה אתה. דינה היתה זיכרון חי במחשבתי וידעתי שבכל עת אני יכולה להתקשר אליה ולבוא לבקרה.
כשמלאו לבני המחזור שלנו 70 שנה, ב-2018, דינה שוב אירגנה פגישת מחזור נוספת, שגם היא היתה מאוד מרגשת. הטלפונים והווטסאפ, איפשרו קשר חוזר עם כמה בנות שהביעו רצון להמשיך את הקשר לא רק במסגרת מסיבות מחזור. מאז אנו כמה "בנות" (כשאנו יחד, אנו בנות ולא נשים מבוגרות, או זקנות) שחוגגות יחד ימי הולדת ומבקרות האחת אצל השנייה וזה מאפשר את חידוש הנעורים והרבה סיפורים שהתרחשו בחיינו במהלך השנים. נסענו יחד לחו"ל לחופשה קצרה ולא הפסקנו לדבר על חיינו ועל כל מה שקרה והחיבור הפך ליותר חזק וליותר משמעותי וגילינו הרבה דברים האחת על השנייה אחרי כל כך הרבה שנים, שבהן הפכנו מנערות למבוגרות (זקנות).
בדינה גיליתי משהו מיוחד. אולי בגלל שהיא חיה בקיבוץ והיא חלק מקהילה – היא עושה רבות למען הכלל. היא טורחת לארגן פעולות ומפגשים חברתיים רבים, מתנדבת, וידיה מלאות בעמל. מזלנו שדינה נפלה בחלקנו, אחרת, לא היינו נפגשים לעולם, כי כל אחד גר במקום אחר ועסוק בעולמו ובחובותיו, ולא טורח לחפש את החברים משכבר הימים. למרות שדינה גרה הכי רחוק מכולם, היא תמיד מגיעה באוטובוסים וברכבות בדרך שלוקחת שעות, ומתייצבת ראשונה לכל מקום ששם נערכים הפגישות והמפגשים. במקביל, מדי פעם בלי שום סיבה, כל מי שעובר שם בסביבה מבקר אצלה.
עם חדווה, שגם היא למדה איתי ביסודי, התחברתי, בזכות הלימודים יחד בבית ספר לפקידות "אלפא". לפני כן לא היינו ממש חברות. היא היתה זו שהשפיעה עליי לבוא ללמוד איתה פקידות בתל אביב. הראתה לי את הטפסים השונים שהם קיבלו ופתחה בפניי עולם שמעולם לא חלמתי עליו. דובר על לימודים של שנה אחת, שלאחריה, יהיה לנו מקצוע פקידותי. מדליק!!! לא קלטתי שכך ייסתם הגולל על לימודיי בתיכון ועל תעודת הבגרות. לצערי, חדווה עברה באותה שנה להתגורר בתל אביב, כך שלבלות אתה, לא היה אפשרי. היינו חברות לספסל הלימודים למשך שנה, והיה לי טוב שאני מכירה מישהי מכל הכיתה הגדולה שאליה הגיעו תלמידות מכל אגד הערים תל אביב. זה עזר לי להרגיש פחות בודדה ופחות מרוחקת. גם חדוה, כמו יפה, נישאה בגיל שבע עשרה. הייתי מוזמנת לחתונתה הצנועה, ומאז לא ראיתי אותה, עד שיום אחד, החלטתי לכתוב לה ולשאול את הקורות אותה. היא נאותה לבוא לבקר אותי בביתי במושב, שלגמרי לא היה לי במה להתבייש בו. הבנתי ממנה שנישואיה לא עלו יפה וקשה לה גם מהבחינה הכלכלית. קבענו להיפגש שוב. לא נפגשנו שוב, והקשר איתה הסתיים. בכנס המחזור ב-1997, היא לא הגיעה, ולכנס המחזור ב-2018, נודע לנו שהיא נפטרה. צר לי נורא!!!
עם יפה ודליה למדתי יחד מהגן עד סוף כיתה ח'. במעברה, משפחתה של דליה גרה בצריף השכן לצריף שלנו. אחר כך המשפחות שלנו עברו לשיכון. גרנו באותה שכונה, אך לא היינו ממש שכנות. דליה היתה ילדה מאוד דומיננטית ומלאת ביטחון עצמי. היא ויפה היו מלכות הכתה. בכיתה ד', כשהעבירו את שלושתנו ללמוד עם התלמידים האשכנזים שבאו ללמוד איתנו ממרכז המושבה, דליה ירדה מכיסא המלכות שלה, אבל המשיכה למשוך בחוטים ולא ויתרה על שליטה. היא "העזה" להתחבר עם הבנות האשכנזיות ולא חשה שום נחיתות, ידעה לדחוף את עצמה ולהשיג מה שהיא רצתה. אני נחבאתי אל הכלים ולא ניסיתי להתבלט, מלבד המאמצים שעשיתי בלימודים, כדי להוכיח שאני לא נחותה מאף אחת. הביטחון של דליה נבע מזה שיש לה ארבעה אחים בוגרים והיא החמישית, ואחריה עוד אחות ואח. היא לא היתה הבת הגדולה, שדאגה למשפחה ולקחה אחריות כמוני ולא היתה צריכה לגדל את אחיה הקטנים. היא היתה משוחררת ממחויבויות ומדאגות של הבית. היתה חופשייה ללכת לחברות, להגיע לפעולות בסניף "הנוער העובד", להתרועע עם בנים, והאחים שלה לא התערבו ולא הצרו את צעדיה, כפי שאחי עשה לי. יחסיה עם אחיה הגדולים ממנה, היו ראויים לקנאה. הם אהבו אותה ודאגו לה ועזרו לה בשיעורי הבית ועודדו אותה ללמוד ולהצליח. קינאתי בה שאחיה הבוגרים לא מתנכרים לה, כמו שאחי התנכר לי. על פניו, היא לא ידעה מחסור. מצבה הכלכלי של משפחתה היה טוב יחסית לשלנו. להוריה היו שתי חנויות שכנות, מכולת וירקות, והם ידעו להרוויח את לחמם בכבוד. האחים הגדולים שלה, התחילו לעבוד בגיל צעיר ולא הכבידו על הפרנסה והם למדו בשעות אחר הצהריים והערב לבגרות וגם באוניברסיטה והתקדמו יפה. דליה הבת אחרי ארבעה אחים, זכתה ללמוד בתיכון אוסטרובסקי ברעננה. היא לא היתה חייבת לעבוד כמוני כדי לממן את הלימודים.
האווירה בביתם הייתה נעימה. אהבתי לבקר בביתם ואחיה היו חביבים עליי יותר מאחיי. אימהּ היתה פעלתנית מאוד, שיחד עם אביה עבדה בשתי החנויות והיתה עזר כנגדו, גידלה שבעה ילדים, בלי לעשות הרבה רעש וצלצולים וניהלה בית לתפארת בהרבה עמל, תושייה וחריצות.
אימא של דליה ידעה לסרוג, שלא כמו אימא שלי, שידעה רק לרקום. היא לימדה את דליה לסרוג, ודליה לימדה אותי. כדי ללמוד לסרוג, מצאתי מסמרים גדולים, שהשתמשו בהם לבנייה בסביבה וחוטי צמר באורך לא רב, שקיבלתי, או מצאתי. עם הזמן רכשתי מסרגות והשתכללתי. בבית הספר בשיעורי מלאכה למדנו לסרוג כפפות בחמש מסרגות. אהבתי לסרוג ואני זוקפת זאת לזכותה של דליה, חברתי הטובה, ועוד אזקוף לזכותה דברים נוספים.
דליה היתה פופולרית ומקובלת. היתה תקופה שהיא העדיפה חברות אחרות על פניי. לא התייחסתי, ממילא אין לי פנאי. הייתי בודדה ומתוך הבדידות צצו חברות חדשות – האחיות – ימימה ושמחה, שהיו שכנות שלי, שלא למדו איתי, כי הן למדו בבית ספר דתי. הן אהבו והעריכו אותי. לא העזתי להתחבר עם הבנות האשכנזיות, שאהבתי. הן למדו בתיכון, קינאתי ביופיין, בלבושן, ובהיותן בנות למשפחות קטנות. וחלקן למדו לנגן על אקורדיון ויש לכולן טבעת זהב או תליון, שקיבלו לבת-מצווה. לא האמנתי שהן תרצינה להיות חברות שלי. לא האמנתי שאני יכולה להתקרב אליהן, ואף אחת מהן גם לא הציעה לי חברות. אולי כי שידרתי זרות, ריחוק וניתוק, ולא רציתי קרבה יתרה, למרות שנכספתי להרגיש חלק מהן, לא הרגשתי שהשעה כשרה.
דליה לא התביישה בבית שלה ובאחים שלה. היא היתה יותר פתוחה ויותר בטוחה בעצמה. בזכותה ביקרתי בכמה בתים של חברות אלה, כשהיא הציעה לי להתלוות אליה, וראיתי אותן מקרוב ולא רק בעיני רוחי והבנתי כמה שהבית שלי רחוק מלהיראות כמו הבתים שלהן, שאני מודה שגם הם נראו צנועים, אך יותר מסודרים, נקיים ומזמינים. פעם הצטרפתי לדליה והלכנו לחנה ק' ואיך שנכנסנו לביתה, הרחתי ריח וניל משכר וראיתי עוגה עגולה על השולחן, שזה עתה יצאה מהתנור. מאחר ולנו לא היה תנור ואימא אפתה רק פעם בשנה בפורים, והיא עשתה זאת בסיר פלא על הפתיליה, לא הבנתי איך לעוגה העגולה שלהם אין חור באמצע. שנים ניסיתי לפתור את החידה הזו ולהציע כל מיני השערות לשלמות העוגה העגולה, עד שהבנתי שיש תבניות ללא חור באמצע ואופים בהן לא על גבי פתילייה, אלא בתנור אפייה. אז לא ידעתי על קיומו של תנור אפייה...
זמן מה אחרי שסיימנו את בית ספר היסודי, כשלמדתי בתיכון ערב, דליה באה אליי עם האופניים שלה בצבע תכלת, התיצבה אצלי בבית, והציעה שנהיה חברות. פעם ראשונה שמישהי מציעה לי חברות. לא היתה לי שום בעייה להשיב לה בחיוב. תמיד רציתי להיות חברתה, אך היא העדיפה חברות אחרות על פניי, עד שכנראה, היא נחלה אכזבה מרה מהן, והחליטה לבקש ממני חברות כדי למלא את החלל שנפער. שמחתי שהיא בחרה בי. מאוד התאימה לי החברות עם דליה. היא למדה בתיכון והרגשתי שאנחנו הולכות באותו מסלול, ואנחנו פוסעות לקראת אותה מטרה, שהיא תעודת הבגרות. שמחתי לשמוע ממנה על הלימודים בבית ספר אינטרני, על הגדנ"ע ועל שיעורי חינוך גופני ועל טקסים ועל כל "סל התרבות", שאני בבית הספר האקסטרני, לא ידעתי אותם, והיא "הוציאה לי את העיניים," כי הם קסמו לי וידעתי שלעולם לא אחווה את מה שחווים בתיכון בוקר. הבנתי מה אני מפסידה כי בבקרים עבדתי במשרד והיתה לי משכורת. את בחינות הבגרות שלי, התחלתי במרץ 1966, לפניה. הראיתי לה את הציונים שקיבלתי בבחינות הבגרות ושמחתי שלמרות הלימודים שלי בערבים, אני מצליחה לא פחות.
יכולתי לצאת עם דליה לסרט וסיפרתי לה מה עובר עליי במשך השבוע בלימודי הערב, שבהם הייתי מאוהבת במורה שלי לספרות וחשתי ביחס חם מצידו (אני יודעת שכל זה היה בראש שלי, אך היה נעים לחשוב כך). והראיתי לה את המכתבים שהוא עונה לי, שהיו עבורי מקור גאווה. הרגשתי שהחברות עם דליה הולמת אותי ומתאימה למידותיי, ויש לנו מכנה משותף של חברות מתמשכת מהגן, דרך בית הספר היסודי, והתיכון – למרות שלא למדנו באותו מקום.
הקשר בינינו המשיך להתהדק למרות שהיה לי מעט מאוד זמן להיפגש. במוצאי שבתות הלכנו ביחד לסרט במגדיאל או ברמתיים, תלוי איפה היה סרט שנראה יפה יותר. הקולנוע היה מקום מפגש של הצעירים, שלא היה להם שום בילוי אחר באותה תקופה. עדיין לא היו דיסקוטקים, פאבים או קניונים.
לפני ההליכה לקולנוע, במוצ"ש, אימא של דליה הייתה עורכת שולחן מלא כל טוב וכל אחיה וחברותיהם, היו מוזמנים לאכול ארוחת "המבדיל". תמיד הזמינו גם אותי להצטרף לסעודה. מאוד רציתי לטעום ממה שהיה על השולחן, אך התביישתי. לעיתים נדירות לא עמדתי בפיתוי וטעמתי. לא רציתי שהם יחשבו שאני באה בשעה הזו כי אני יודעת שהם אוכלים, כדי שיזמינו אותי. האמת שבאתי לדליה כדי שיחד נצא לקולנוע, וזה היה בשעה שעל השולחן היה שפע, שגם אם הייתי טועמת משהו, אף אחד לא היה נשאר רעב. להורים של דליה היו שתי חנויות מזון והם יכלו לאכול ב"חינם", מכל הטוב שהם מכרו.
לאח של דליה, משה, המבוגר מאיתנו בארבע שנים, היה חבר, שגר ליד "קולנוע מגדיאל" במרכז המושבה. כדי להשיג כרטיסים במקומות טובים בעוד מועד, הוא היה קונה כרטיסים עבור כל חבריו וגם עבור דליה ועבורי. הם היו חבורה מאוד נחמדה, שלמדו ביחד במקווה ישראל וגם שירתו יחד בצבא. כולם בנים שקטים ותרבותיים, שעדיין לא היו להם חברות. התביישתי להרים את ראשי ולהתבונן בהם, שמא יחשבו שאני רוצה לכבוש מישהו מהם. היה לי בלב אדם אהוב, ולא היה לי מקום לאחר. הוא מילא אותי ואותו נשאתי איתי לכל מקום והוא ליווה אותי בימים ובלילות ולא דרש ממני כלום.
מכל ש"יגורתי" בא לי, יום אחד, קיבלתי הצעת חברות מאחד הבחורים האלה – בחור מקסים לכל הדעות. הייתי נבוכה מאוד. הרגשתי שאין לי עבורו מקום. התלבטתי עם עצמי קשות, אך הרגשתי שאני לא מסוגלת אותו לאהוב. סירבתי בנימוס, נתתי לו להבין שיומי עמוס. לא היתה לי דקה פנויה במשך השבוע להקצות לחבר והשבתות שלי היו עמוסות עוד יותר, ולא יכולתי להתפנות לקשר.
ההליכה לסרט היתה הבילוי היחיד שידעתי כנערה צעירה.
דליה ואני היינו חברות קרובות עד אחרי גיל עשרים. היינו קרובות, אבל לא התראינו הרבה. היא התחילה לעבוד אחרי התיכון ואני התחלתי ללמוד באוניברסיטה. יצאתי בבוקר וחזרתי בלילה בשעה מאוחרת, ולא היה לי פנאי להיפגש איתה או לדבר איתה בטלפון, כי עדיין לא התקינו לנו טלפון בבית. כשהיו מגיעות הצגות לרמתיים, בתקופה שלמדתי לבגרות, הלכנו לכולן. הצגות כמו "רביזור", עם יוסי בנאי ו"האם" עם חנה רובינא, "הכלה וצייד הפרפרים" עם יוסי בנאי וגילה אלמגור ועוד הצגות – "מיכאל שלי" עם עודד קוטלר וליאורה ריבלין. ראינו גם הופעות של להקות, כמו: "להקת גשר הירקון", ו"הגשש החיוור". כשהייתי מגיעה לבית הספר, אהבתי לשוחח עם המורה שלי על ההצגות שראיתי. תמיד קיבלתי ממנו טיפ נוסף להבנת המחזות ומאוד שמחתי שהוא מעשיר את עולמי.

קשר מחודש שהביא לקשר חדש
אולי מהשמיים דאגו ליצור את הקשר המחודש בין דליה לביני, שנחלש מחוסר זמן, בגלל לימודי הערב שלי. בזכותה הוכרע עתידי, היא הכירה לי חבר שהפך כעבור שנתיים לבעלי. לדליה שמורה בליבי פינה חמה ולעולם לא אשכח איך היא שינתה את חיי. אהבתי אותה, את בית הוריה ואני אוהבת את האדם שהכירה לי, שאיתו בניתי את ביתי, ילדתי את ילדיי, וידעתי טוב וחסד. אני מצטערת שמאז נישואיי, לא מצאתי את הפנאי לחדש איתה את הקשר. זה שעקרתי עצמי מהישוב שבו גדלתי ועברתי לישוב מרוחק יותר, היתה הסיבה העיקרית. תמיד הייתי עסוקה בלימודים וביום עבודה ארוך ולא מצאתי את הזמן לשמור על קשר או לבקר.
גם היא מצידה לא עשתה דבר להיות איתי בקשר, ומאוד חבל. למרות שהיא מתגוררת ביישוב שבו הוריי ואחיי גרו, לא הצלחתי לשלב ביקור גם אצל המשפחה וגם אצלה. היום, כשאני כבר בפנסיה ואין לי תירוצים, אני מוכנה לשבת איתה ולגמוע את כל השנים שהיו לכל אחת מאיתנו ביחד ולחוד. אני מרגישה, שהשכנות עם דליה, הלימודים שלנו יחד ובמקביל מהגן עד שסיימנו כתה ח', תנועת הנוער, והחברות המחודשת, השפיעו על גורלי, על חיי, וגרמו לי להכיר, את מי שלעולם לא הייתי מכירה, אם דליה לא היתה עושה בינינו הכרה.
חנה סמוכה מושיוב
1.1.2020
המשך יבוא

עקיבא נוף

להיות יהודי


להיות יהודי –
זה לדעת לשֵׂאת את צער העולם;
להיות יהודי
זה לדעת לִכְאוֹב את כאב הַדְּחוּיִים, כֻּלָם;
להיות יהודי
זה היטב לָחֲמוֹל על עֵדָּה שֶׁמוּכָּה;
להיות יהודי
זה לדעת תמיד להחזיק אבוּקה,
לשאתה בגאון גם בעֵת מצוקה
ומול עוֶל וחטא להזעיק זעקה,
גם לדעת לִלְחוֹם נגד מי, שאצלו הקינאה
כלפי היהודי – מְחַרְחֶרֶת שׂינְאָה.

להיות יהודי
זה לתֵת לעולם
גם את שיר השירים, גם תורה – כְּסוּלָם
לעלות בו אל רוֹם אהבה, אֶמוּנָה ותיאוריה,
להיות יהודי
זה עיצוב ההיסטוריה.
זה לנטוש הנוחות,
זה להיות השליחות.
זה להיות ליבתו של עיקר הוִיכוּחַ,
זה להיות השְׂאוֹר הַמַּפְעִים את הרוּחַ.
להיות יהודי
זו ברכה וּקְללה
להיות יהודי
זו עֶנוּת גם גְדוּלָה.

ואני החותם, הנני יהודי,
בן לעם הבוחר להיות יִיחוּדי
בִּנְשִׁיאת הכאֵב של כל בני אנוש
ובכך להיות עם נירדף, גוי קדוש,
אף יודֵעַ הַבְחֵן בין רָשָע לצדיק,
וניצמד דור ודור אל העץ העתיק,
הממשיך פירותיו ופרחיו לְהָניב,
יש בהם המתוק, יש בהם המכאיב.
עקיבא נוף

אהוד בן עזר

רפי גרפיט



כאשר חזרו לבית-הספר, לאחר יום העצמאות, ראו התלמידים, ראתה המנהלת, ראו המורים, וראה כל מי שעיניו בראשו – שעל קיר הבניין הפונה לרחוב רשומות כתובות שחורות:

"תיפתח חנות גלידה בחזה של המורה לתנ"ך אסנת!"

"כשמורן המשוררת מביטה לשמיים,
החברֶ'ה אצלה בין הרגליים!"

"לַמורים מוחות משומרים
התלמידים גדלים על שמרים,
ולבית-המשוגעים הזה לא משיגים שומרים!"

"מי שלא ממשיך בביה"ס ללמוד
על המנהלת יתקע נאד!"

"ישוחרר ציבור התלמידים
ממורות מורעבות סקס!"

"כל תלמיד יתרום ביצה
לכל תלמידה שתרשה מציצה
וככה נעשה מההנהלה קציצה!"

"כשהבטן של המורה אלכס מרעישה
יודעים שהוא עוצר את הנאד
בגלל הבושה!"

"המנהלת נתנזון אבינו
הסגנית אלישיב היא אימנו
הלוואי שהיינו כבר יתומים!"

"תהוקצע המורה אסנת מצד הציצים!"

"יצ'ופר הנוער!"

"עוד לא נולד המורה, שלא היה תלמיד, שלא אהב מורים!"

"ראיתי תלמיד שקיבל מעולה
פתחתי לו ת'ראש
יצא הטמטום של המורה!"

*
"התלמיד רפאל בר-חיים מתבקש לבוא מיד לחדר המנהלת!" שודרה במערכת הַכְּריזה הפנימית הודעה לכל הכיתות והמגמות.
"רפי," אמרה המחנכת שולה, "שמעת? גש מיד לחדר ההנהלה. אני מאוד חוששת לגורלך, אחרי מה שעשית!"
"מה עשיתי, מורתי?"
צחוק כללי בכיתה.
"למי מבין שנינו קוראים החבר'ה רפי גרפיט, לך או לי?"
"כל הכבוד. אגתה כריסטי היתה בטח לוקחת אצלך שיעורים פרטיים."

*
"בר-חיים, רפאל!"
"כן המנהלת."
"אתה ציירת?"
"לא."
"מדוע קוראים לך רפי גרפיט?"
"כי אני אוהב לחדד עפרונות."
"לכן ציירת על הקיר?"
"לא."
"אז מסיבה אחרת?"
"מה?"
"ציירת?"
"לא ציירתי. המנהלת, מדוע תמיד מאשימים אותי? אני לא עשיתי כלום!"
"אבא שלך בחנות הצילום?"
"אני חושב. למה לא?"
"יש הרבה עבודה?"
"יש. תודה לאל. חתונות. דרכונים."
"אז רוץ תבקש מאבא שלך בשמי מיד לבוא, אתה שומע?"
"כן המנהלת, אבל למה? אני לא עשיתי כלום!"
"עם מצלמת הווידאו!"
"ואם הוא עסוק, מה אני אשם?"
"אתה כבר יודע לצלם בעצמך?"
"בטח המנהלת. אני עוזר לו, בחתונות!"
"אם כך, בקש מאבא שלך בשמי לשאול את המצלמה, קנה בדרך קלטת וידאו על חשבון בית-הספר, ואל תשכח לקחת את הקבלה."

*
"מה רפי עושה בחוץ כל היום, המורה שולה?"
"אני באמת לא יודעת מה קרה לנתנזון. היא עוד העניקה לו פרס – לעשות סרט על הזוהמה שכתב על הקירות."

*
"תלמידים, אספנו אתכם כולכם לאולם הספורט כדי להודיע לכם כי החלטנו למסד את הגראפיטי. מעתה עומד קיר החזית של בית-הספר לרשותכם. כל תלמיד רשאי להביא צבע מהבית ולרשום על הקיר מה שהוא רוצה. תוציאו את התסכולים והטמטום שלכם. לא תהיה צנזורה. אבל, בתנאי אחד – שאר הקירות חייבים להישאר נקיים, ומי שיצייר עליהם – ייענש בכל חומר הדין."
"נתנזון באמת השתגעה!" לחשה המחנכת שולה לחברתה, המורה הרווקה לתנ"ך אסנת, בעלת החזה הגדול.
"לא בטוחה שאמשיך ללמד כאן פראים כאלה בשנה הבאה." סיננה אסנת.
"יופי, המנהלת!" קם רפי ואמר, "אבל מה יהיה על הכתובות הקודמות?"
"לכל תלמיד מותר למחוק כתובות קודמות ולרשום עליהן חדשות, וכל המרבה הרי זה משובח."
"מה, מה זה? אני לא מסכים שכל מי שרוצה ימחק את הכתובות!"
"בר-חיים, אמור מדוע? הלוא כבר צילמת אותן. מה, אתה ציירת?"
"כן המנהלת."
"בר-חיים, תוכיח!"
"'ראיתי תלמיד שקיבל מעולה' – מתחיל ברי"ש. 'פתחתי לו ת'ראש'' – מתחיל בפ"א. 'יצא הטמטום של המורה' – מתחיל ביו"ד. ראשי-תיבות – רפ"י!"
"בר-חיים, רוץ תביא מיד את אבא שלך. אתם אחראים לסייד את כל הקיר, אחר-כך אתה עף מבית-הספר עד להודעה חדשה, וככה ייעשה לכל מי שרק יעלה על דעתו ללכת בדרך שלך! הבנתם אותי, שְׁחִיקִים? חופשי! מארש! לכיתות!"
סוף הספר

אהוד בן עזר / דני קרמן
יצ'ופר הנוער
[על כריכת הספר מאחור]
רלי הדברן, דוקי הנותנת, נוני המאוהב, ניבה בבלתקה, אילן מאליונר ודנה סמוקרית, הם אחדים מ-40 דמויות של מתבגרים ומתבגרות, שאת סיפורי שיגעונותיהם הפרטיים העלה מדי שבוע אהוד בן עזר במדורו "מיסדר זיהוי" בשבועון הנוער "ראש 1"; עתה מופיעים הסיפורים יחדיו, מלווים בציוריו הפרועים של דני קרמן, שגם אייר את הסידרה הנועזת מתחילתה.

*
"זאת היתה הכיתה הכי מוכרת במדינה. 40 תלמידים, כל אחד שם – טיפוס, כולם מופרעים ומסובכים, אבל גם סימפאטיים באיזשהו מקום, גם כשהם היו מעצבנים עם השטויות שהם עשו, וכולם עם שמות מן ההפטרה, כל שם יותר שמי מהשני – טלי כהנל'ה, רותי חוטי, ללי תן-לי-ספוט, חיימקה ימי, אלי אוכֵלי, גידי קטן. עכשיו הם וכל יתר חבריהם יוצאים, כמו כולם, לחופש. גם אביהם הרוחני – והמחנך בסתר – של הכיתה המשונה הזאת, מתרווח עכשיו לאחור בכורסה ונהנה מתחושה של סוף שנת עבודה.
"למי שהחסיר איזה שיעור בכיתה המופלאה הנ"ל והפסיד איזה דיוקן, יש לנו הודעה מרגיעה; די בקרוב יצא 'מיסדר זיהוי' בספר [ושמו – 'יצ'ופר הנוער!'], שיכלול כמובן את 40 הדמויות, בתוספת איוריו של דני קרמן. לספר לא תהיה בעייה בכל מה שקשור למבחן הזמן. הוא לא יתיישן, כנראה, הרבה זמן. סוף-סוף, טיפוסים כמו גילה אינפאנטילה, אורי העייף, צחי המוזנח, ירון המאונן וערה ההיפרית – לא נעלמים אף פעם.
דורון אדרי, "ראש 1"

*
"התופעות, אשר בעיני אם מרובעת כמוני אמורות להיות מוקעות – כאן עשויים/עלולים לפרש אותן כמעשי גבורה או לפחות – הצלחה."
אימא

*
"גברת! – עייפות זו לא מחלה! עייפות זו שמירה על בריאות, ובייחוד בתקופת ההתבגרות."
ד"ר קוזי

*
דני קרמן הוסיף ציורים למרבית הספרים שכתב אהוד בן עזר, וכאשר סכום שנותיהם יחדיו התקרב ל-100, הוציאו השניים את הספר "50 שירי מתבגרים" ובו 50 שירים עם 50 ציורים.
ר. סירקיס מוציאים לאור בע"מ
הספר כבר מזמן אזל!

*
הסיפורים האלה פורסמו לראשונה מדי שבוע במדורו של אהוד בן עזר "מיסדר זיהוי" בשבועון הנוער "ראש 1" בעריכת בונה תירוש, כשהם מלווים בציוריו הפרועים של דני קרמן.
במפגשיו עם תלמידים בבתי הספר היה בן עזר נתקל לא פעם במצב שבו מורות לא הירשו לו להמשיך לקרוא מסיפוריו, בייחוד בפני תלמידות, למרות שהשומעים, בייחוד בערי השדה – היו מרותקים לסיפור כאילו הוא מביא להם אווירה של עולמות רחוקים. אך זה כידוע גורלם של סופרים נידחים שמקדימים את זמנם ופוגמים בצביעות של החברה ושל החינוך. הסיפורים האלה הוצעו גם לסדרת טלוויזיה וכמובן שלא זכו אפילו לתשובה.
אהוד בן עזר

והארץ תרעד

סאגה ארצישראלית
בשנים 1834-1878 / תקצ"ד-תרל"ט
הדמויות ב"הארץ תרעד", גם אלה ההיסטוריות במובהק – הן בחזקת בידיוניות בספר.
הספר יצא לאור בהוצאת "אסטרולוג" 2014
Copyright © by Ehud Ben-Ezer 2014
"הַמַּבִּיט לָאָרֶץ וַתִּרְעָד
יִגַּע בֶּהָרִים וְיֶעֱשָׁנו."
תהילים ק"ד, פסוק ל"ב

( ) הערות בסוגריים עגולים הן מאת המספר המקורי
[ ] הערות בסוגריים מרובעים הן ממני, המלביה"ד

פרק עשרים וארבעה
התלם העברי הראשון
סוף חודש כסלו תרל"ט, דצמבר 1878. על המושבה החל לרדת גשם. החברים הצטופפו בבניין לבני-הטיט, שגגו קש וחימר, ליד הבאר, מקווים שלא ידלוף ולא יקרוס תחתיו ברטיבות המצטברת. ואכן הבניין, וכמוהו האורווה שחפרו וקִירוּ – החזיקו מעמד אך לא משום שהיו חזקים במיוחד אלא מפני שהגשם הראשון ירד בכמות זעומה. העננים הכבדים שטו מזרחה, לעבר ההרים, והותירו על בקעת פתח-תקווה מימטרים בודדים.
הפלאחים השכנים, בעלי הניסיון, לא יצאו לחרוש אחר הגשם המועט. רֶגְנֶר, שנתמנה על-ידי ר' דוד לנהל את המשק החקלאי, המשותף לכל החברים, קבע כי הרטיבות מספיקה. הוא הסתמך על ניסיונו בהונגריה והודיע כי יומיים אחר הגשם יהיה אפשר לצאת עם השוורים לעבודת החריש בשדה.
וכך היה. באחד מימי החנוכה האחרונים, בבוקר, התאספו רגנר, יהושע, מיכל, ר' דוד, לאזאר ובנו יהודה, ועוד מתיישבים שראו עצמם מעתה איכרים אף כי לחרוש טרם ידעו. לאזאר ויהודה רתמו שני שוורים למחרשה האירופית הגדולה שקנה רגנר בשרונה, וכולם יצאו לשדה הקרוב, שמקומו נקבע מזרחה-צפונה לרחוב הראשון של המושבה, שלימים נקרא בשם רחוב פינסקר.
בתור חקלאי מנוסה מנעוריו, וצעיר המתיישבים, הוטל על יהודה לנעוץ את המחרשה ולמתוח את התלמים הראשונים, תלמי המענית, התוחמים את השדה החרוש [שמקומו משתרע כיום מזרחה מפינת רחוב פינסקר וכיכר המייסדים, לעבר בניין המשטרה. החריש התקיים יומיים אחרי ד' חנוכה תרל"ט, כלומר, ביום חמישי, ו' חנוכה, ל' כסלו תרל"ט, 26 בדצמבר 1878. – ממני, המלביה"ד].
רגנר, ענק שמן וטוב-לב, בעל שפם צהבהב וקול נשי מעט, התהלך חגיגי והשגיח על הנעשה. הוא סימן ליהודה בדייקנות את גבול השדה. לאחר שנחרשו תלמים אחדים, ויהודה חזר מפאת השדה אל החבורה, כולו שטוף זיעה, הורה לו רגנר לעצור בשוורים, וביקש את ר' דוד גוטמן להתכבד בחרישה.
ר' דוד לא היה מנוסה בעבודת האדמה, ולפיכך הלך אחרי המחרשה כשהוא תופס בה בעזרת יהודה. עד מהרה התחילו גם הוא גם השוורים מזיעים ומתנהלים בכבדות, אף שהיה יום חורף קריר. החברים לא שמו ליבם לקושי שבו התנהלה העבודה. הם ליוו את השניים בהתרגשות, כשהם עוקבים אחרי להב המחרשה הפולח את הקרקע ומהפך אותה באיוושה רכה. מאחוריהם ריפרפה להקת אנפות, ודרורים דילגו על רגבים לחים, טריים, וניקרו מתוכם תולעים לבנבנות שהתפתלו חסרות-אונים, לעיתים חתוכות-למחצה, על המישטח החלק, הנוצץ כזגוגית, שהותיר להב המחרשה באדמה השחורה.
ר' דוד השלים הפקה אחת, ויהודה העביר את המחרשה לידי בן-דודתו יהושע שטמפפר. יהושע היה כה נרגש כאשר תפס בידית המחרשה, שדמעות חנקו את גרונו בדברו:
"כאשר צעדתי ברגל מהונגריה... לארץ-ישראל, חלמתי על הרגע שבו אחרוש את אדמתי... במושבה... ולא האמנתי שאזכה להגיע ליום הזה... תחית שמיים אלה... חברים... עתה עלינו להיות מאושרים שזכינו להיות הולכים אחרי התלם הראשון... שחורשת מחרשה יהודית באדמה שעליה הלכו הנביאים... וזאת לאחר שנעדרנו מארץ-אבותינו במשך שנות הגלות הארוכה... ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה!"
"אמן!" ענו בני-החבורה, שנרעשו לשמע דבריו. ובעוד עיניהם דומעות מהתרגשות ומשמחה, הלכו אחריו כשהם תופסים ומעבירים מיד ליד את המחרשה בלהט ובדבקות של יהודים המחזיקים בספר-התורה בהקפות של שמחת-תורה בבית-הכנסת.
יחידים היו במרחב כולו, בבקעת פתח-תקווה המשתרעת עד הרי אפרים המכחילים במזרח. ללא עץ. ללא שיח. להקה בודדת של יהודים בעלי זקנים, חלקם לובשים עדיין מעילים כהים ומגבעות שחורות בנוסח הירושלמי וחלקם במגפיים, בחולצות איכרים בהירות ובכובעים רחבי שוליים, כדרך המתיישבים הטמפלרים בשרונה – והם מתנהלים בכבדות אחרי מחרשה גדולה, רתומה לשני שוורים כבדי-בשר. והציפורים, שחיכו כל החורף למזון שימציא להם החריש הראשון, מנתרות-מקפצות בעקבותיהם כעדת חסידים קטנים.
ככה נמשכו ההקפות פעמים אחדות. הדיבורים נשתתקו והזיעה רבתה. הנאספים עייפו לצעוד בתלמים הטריים. הם התפזרו חזרה לעבודותיהם בהקמת בתי המושבה הראשונים, על-פי תוכנית החצרות והחומה המשותפת, ולטיפול במשק החי.
בשדה נשארו רק לאזאר ויהודה, להמשיך בעבודה הרגילה, ללא חג ובלי נאומים.

סוף
תל-אביב, 1978-1974
תל-אביב, 1989, 1995-1991
פריס, אפריל-מאי, 2000
ירנטון, אוקספורד, מרס-יולי, 2003
תל-אביב, 2004-2013
אהוד בן עזר
מנחם רהט

כאשר 'שר התורה' הרב קנייבסקי לבש מדי צה"ל

היו זמנים שגדולי העולם החרדי, ובראשם החזון איש, ראו בהלכת הכול יוצאים למלחמת מצווה, משום חובה הלכתית ברורה מאליה. אז מדוע לא היום, כשמפת האיומים רק החמירה? כנראה שהפוליטיקאים היו אז אחרים.

אין חולק שהמלחמה הנוכחית שנכפתה על ישראל, הינה בגדר מלחמת מצווה. מלחמה על עצם הקיום. לא רק הארוכה שבמלחמות, אלא גם כזו הנפרסת על פני שבע חזיתות עויינות, וכל אחת ייחודית מחברותיה. הצד השווה שבהן, שכולן מכוונות להשמדה שואתית של העם היושב בציון.

אפילו גדולי הפוסקים החרדיים מבינים שזו אינה מלחמת דה לוקס. ואם לא אודותיה נפסק, שחתן יוצא מחדרו להשתתף בה ואפילו כלה מחופתה – כי אז אין עוד שום משמעות מעשית להלכה זו והינה כציפצוף הזרזיר. רק מלחמה אחת תשווה לה מבחינת רמת הסיכון והרצחנות הערבית, הלוא היא מלחמת השחרור.

אבל אז הכירו כל גדולי הדור בצורך להשיב מלחמה שערה – ולא על דרך המליצה. אז לא קמו בעלי 'אידיאות חרדיות' נפסדות, המטיפים (חלקם ממקום מושבם הבטוח בארה"ב) לציבור החרדי בארץ, להילחם עד טיפת דמו האחרונה (במובן המטאפורי של דימוי זה, אף שחלקם באמירת 'נמות ולא נתגייס' מתכוונים מעבר למטאפורה המילולית), על מנת להיפטר מכמה מצוות מדאורייתא. טענתם ה'אידיאית' היא, בין היתר, ש"הואיל ולא אנו היינו שותפים להחלטה על הקמת המדינה, ממילא מגיע לנו פטור מלהשתתף בהגנתה."

ואין לך שקר גדול מזה. רבים ממנהיגי הציבור החרדי האשכנזי, הסתייגו אמנם מן האופי החילוני של התנועה הציונית, אך הבינו לאחר השואה, שאין פתרון אחר לשאלת הקיום היהודי זולת עצם קיומה של מדינה יהודית. רק מיעוט של יוצאים מן הכלל, ובכלל זה החסידויות ההונגריות הקנאיות סאטמר ומונקאץ', לצד נטורי קרתא בירושלים, העדיפו את שליטת הערבים בארץ עד בוא המשיח.

החלטתו של הרב מפוניבז' רבי יוסף שלמה כהנמן להניף את דגל המדינה בכל יום עצמאות על גג הישיבה הגדולה שיסד בבני ברק (עד עצם היום הזה), היא רק ביטוי אחד, לתמיכת הציבור החרדי דאז בעצם הרעיון של מדינה יהודית בארץ ישראל. נהירתם של בני תורה בבני ברק להתגייס לשירות קבע בצה"ל, אם כרבנים צבאיים ואם בתפקידים אחרים, היא עדות נוספת. אז עדיין לא קמו פרחחים בני ברקיים שגירשו מן העיר צמד קצינים בכירים שהגיעו לשיחה עם הרב לייבל. עד כדי כך הגיעו הדברים, שעצם אזכור עובדת השירות בצבא ברזומה, העניקה יתרון במירוץ לראשות העיר בני ברק – ע"ע ראש העיר מטעם אגודת ישראל סא"ל הרב יצחק מאיר ז"ל, שהגיע בגדול לראשות העיר לאחר שפשט מדיו בתום שירות קבע ארוך כסגן הרב הראשי לצה"ל.

המהפך מהתנגדות להקמת המדינה לתמיכה בה חל בשלהי שנות ה-40 במאה הקודמת, לאחר שבן גוריון התחייב בכתב לקיומו של סטטוס קוו ביחסי דת ומדינה ולשיחרור 400 בחורי ישיבה מגיוס, אבל בעיקר בעקבות השחיטה האיומה בשואה, שהוכיחה שאין תוחלת ליהדות ללא מדינה יהודית. חוקר התקופה משה ארנוולד, אומר בספרו 'החרדים במלחמת העצמאות' (הוצאת מודן, 2017): "לאחר החלטת החלוקה של האו"ם, שמשמעותה הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, החל להיווצר שינוי הדרגתי אך מהיר ואף מהפכני במצב זה." והוא הבהיר באחרונה בכתב העת 'קשר': "בשאלת הגיוס של מי שלא נמנו עם תלמידי הישיבות, היתה הסכמה שחובת הגיוס חלה עליהם." זו היתה ה'אידיאה החרדית' דאז. לא התבדלות נוסח נטורי קרתא וסאטמר.

נכון, גם אז היו רבנים שדרשו לשחרר את בני הישיבות משירות בצה"ל (ואילו כיום המצב שונה בהרבה: הצבא לא באמת מעוניין לגייס את 'הממיתים' עצמם באוהלה של תורה, ומוכן להסתפק ב-60 האחוזים ויותר שהשתמטותם אומנותם). אך כנגדם יצאו רבנים חשובים כמו הרב ש"י זוין: "ילמדונו רבותינו, זו מניין לכם שבני תורה ותלמידי חכמים פטורים מלהשתתף במלחמת מצווה של עזרת ישראל מיד הצר הצורר העומד עלינו לכלותנו ולהשמידנו חלילה? וכי לא שנינו שבהצלת נפשות, אפילו נפש אחת, עושין ההצלה ע"י גדולי ישראל, כדי להורות הלכה לרבים? ואם בהצלת נפש אחת כך, בהצלת רבבות אלפי ישראל, על אחת כמה וכמה."

רבני אגודת ישראל קיבלו טענה זו ונרתמו למאמץ המלחמתי. במודעות שהפיצה אגו"י נאמר: "לנוכח השתוללות הדמים אשר הקיפה את כל ערי ארץ הקודש ואת ירושלים, ולנוכח הסכנות המחמירות מיום ליום על ידי צוררים, אשר אמרו לכו ונכחידם, נדרשים כל צעירי עמנו מבין כל חוגי היישוב החרדי בירושלים, לבוא ולהתייצב איש איש על משמרתו."

ומי לנו גדול מן החזון איש, הרב אברהם ישעיהו קרליץ, גדול הפוסקים החרדים בשנות הארבעים והחמישים של המאה הקודמת, שאף שנהג להתרחק מסוגיות אקטואליות, כתב בחידושיו למסכת עירובין (ליקוטים קי"ד ו'): "ונראה דהא דתנן דבמלחמת מצווה אפי' חתן מחדרו, לא איירי בזמן שצריכין לעזרתם לניצחון המלחמה, דזה פשיטא; ובשביל פיקוח נפש והצלת העם כולם חייבין... אם יש צורך בהן חייבים לבוא לעזרת אחיהם" (תרגום: ונראה לי שזה שלמדנו שבמלחמת מצווה אפילו חתן יוצא מחדרו, אינו רק בשעה שצריכים לעזרתו להשגת הניצחון במלחמה, שהרי זה בפשטות ברור מאליו; וכשצריך להציל מטעמי פיקוח נפש ולהצלת העם מידי האוייב, כולם חייבים לצאת לעזרת אחיהם).

חייבים! – פוסק החזון איש. מיותר לציין שמצבנו כיום הוא, שיש צורך אמיתי בלוחמים, עד לרמה של יוצא חתן מחדרו, לטובת מה שהחזון איש מגדיר 'ניצחון המלחמה' ו'הצלת העם'. ממש חייבים.

ואכן, בסביבתו של החזו"א היו שהתגייסו. אחד מהם היה רבי גדליה נדל, תלמיד חכם עצום, תלמידו המובהק של החזו"א (השנה מלאו מאה שנה להולדתו ו-20 שנה לפטירתו), שהתגייס לצה"ל במלחמת העצמאות, בטענה שמדובר במלחמת מצווה (וערק לאחר פרשת אלטלנה, בטענה שהצבא הפך לכלי ניגוח פוליטי), ושב והתנדב במלחמת ששת הימים, אבל נדחה מפאת גילו.

וגם מי שלימים כונה 'שר התורה', רבי חיים קנייבסקי, התגייס במלחמת השחרור (אך יש להודות כי תרומתו המלחמתית היתה אפסית, אף שעצם התגייסות בנו של הסטייפלר הניעה רבים אחרים). בלשונו המתומצתת תיאר את קורותיו בימים ההם: "כשהגענו למקום, אמר לי הרב [כלומר המ"פ, הרב צבי שרגא גרוסברד] שאני יכול ללכת וללמוד על הגבעה. הוא רק ביקש שאצטייד במקל ובאבנים, וכך היה. לקחתי את הגמרא ועליתי לראש הגבעה, ושם למדתי עד שוך הקרבות."

איננו מבינים כמובן דבר וחצי דבר בחשבונותיו של הקב"ה. אבל האם ייתכן שהקב"ה הביא עלינו מלחמה זו, גם כדי שהציבור החרדי ילמד סוף סוף דבר או שניים שנעלמו מעיניו, לגבי חובת ההשתתפות במלחמת מצווה החיונית להצלת העם?

מנחם רהט

נעמן כהן

לא לגייס חרדים לצה"ל!

זה היה כל כך צפוי שהאקטיביסטים הפרו-איסלמיים שיצאו למאבק ותבעו גיוס חרדים לצבא רק כאמתלה לפירוק ממשלת נתניהו, יֵצאו תוך זמן קצר למאבק נגד גיוס חרדים לצבא.
עיתונאי "אל-ארצ'", יגיל לוי, החל את המערכה.
"עוד בטרם הספיקה פרשת הסנקציות, שהתכוון הממשל האמריקאי להטיל על גדוד "נצח יהודה", לדעוך," מזהיר יגיל לוי, "וכבר הצבא משכפל, בעצם משלש, את אותן השגיאות. הוא מתכוון להקים חטיבה של חיילים חרדים, שתכלול 3 גדודים. החשש הוא שהמהלך יצליח.
"הקריאות לפרק את 'נצח יהודה' נשענו על ההנחה שגדוד שמבוסס על הומוגניות דתית, שחייליו התחנכו על תפישות לאומניות, ובמקביל חשים שהם נדחקו לשולי החברה – יצמיח תרבות ארגונית המעודדת אלימות כלפי ערבים. וזאת תוך כדי עוד חריגה מהקודים, שכבר התגמשו מאוד, של הצבא. אלא שבמקום לפרק מקימים חטיבה שלמה עם הרכב דומה.
"ראוי לעצור יוזמה זו בראשיתה ואף להאט את ריצת האמוק לגיוס חרדים בכל מחיר."
(יגיל לוי, "עוד חרדים, עוד 'נצח יהודה'", "אל-ארצ'", 23.7.24)
https://www.haaretz.co.il/opinions/2024-07-23/ty-article-opinion/.premium/00000190-d9bf-d9bf-a195-fdbf11d80000
הבנתם? עכשיו כשנראה שהממשלה לא נופלת, יוצאים האקטיביסטים הפרו-איסלמיים במאבק נגד גיוס חרדים. פתאום השוויון בנטל כבר אינו מעניין. ובעצם עדיף הרי לדידם להחליש את צה"ל.
יש להמשיך במאמצים לגיוס שווה לכל עם תשומת לב לכפיפות היחידות החרדיות לפיקוד העליון של צה"ל ולכפיפות צה"ל למוסדות המדינה הדמוקרטיים.

הבּוּרות ההיסטורית של מאיר בשמשניקוב-אריאל
כדי לתאר את אחדות החברה הישראלית על עדותיה השונות חיבר הפיזמונאי מאיר בשמשניקוב-אריאל פזמון בשם "כתונת פסים" שהולחן על ידי ארקדי דוכין, והופק בשנת 1995 על ידי גלי צה"ל, כחלק ממסע הסברה של משרד הקליטה. הפזמון מתאר את החברה הישראלית ככותנת פסים צבעונית, כמו כתונת הפסים של יוסף, כאשר כל פס מייצג מוצא תרבותי אחר.
יצירת הניגודים בין העדות השונות בפזמון של מאיר בשמשניקוב-אריאל מראה על בורות היסטורית. כך הוא כותב:
"לפני כמה וכמה שנות אלף
נפרדנו אני ואחי
הוא לכיוון של הקרירים האלה
אני לדרום מזרחי"
"הקרירים" הוא ודאי התכוון למדינות מזרח אירופה, דא עקא הן דווקא במזרח, ואילו "דרום מזרחי" מן הסתם הוא התכוון לכל היהודים הערבים, אבל רק תימן שפירוש שמה "דרום" היא בדרום, "מרוקו" ששמה "הממלכה המערבית" נמצאת במערב.
מוזר. מעבר לשטות הגיאוגרפית, האם בשמשניקוב-אריאל "האשכנזי הקריר" רואה עצמו דווקא "דרומי-מזרחי"?
פולנים התנפלו על מרוקו
רוסים נכנסו בתימן
מצרים חטפה מטורקיה
שבדרך תקעה את יוון
איך שביניהם הסתבכנו
כבר סופר אף כי לא יאומן
https://he.wikipedia.org/wiki/כתונת_פסים_(שיר)
נניח לשטות "פולנים התנפלו על מרוקו. רוסים נכנסו בתימן," שגיאוגרפית והיסטורית אולי מסתדר, אבל "מצרים חטפה מטורקיה שבדרך תקעה את יוון" היא שורה שהיא שטות גמורה. ראשית אין יהדות מצרים. במצרים חיו כל העדות כולל יהודים-טורקים, שנית הטורקים והיוונים היו אמנם בעוינות (היוונים השתחררו מכיבוש טורקי) אבל יהדות טורקיה, יוון, יוגוסלביה, בולגריה היא אותה יהדות. יהודים שגורשו מספרד והתקבלו באימפריה העותומאנית, כולם יהודים-ספרדים המדברים לדינו. מה פתאום "תקעו" זה לזה? חבל ששיר הרוצה לבטא אחדות בין עדות אינו מסתמך על ההיסטוריה. הכוונה טובה, התוצאה אווילית.

אילנה דיין מסכנת את החיילים החטופים
אילנה דיין ("אמת לשעתה") עשתה ראיון בערוץ 12 עם אלמוג מאיר ג'אן שנחטף לעזה ושוחרר ע"י צה"ל.
https://www.mako.co.il/news-israel/2024_q3/Article-a9044b86e36d091027.htm
הריאיון בו סיפר על קורותיו בשבי היה מרתק.
ואז הגיעה הטעות של אילנה דיין. כשאלמוג סיפר כי שירת בצבא בכיפת ברזל בסמוך לגבול, אך הצליח להסתיר את המידע מהשובים שלו. אילנה התעקשה לחפור בעניין: "איך הצלחת להסתיר? אילו רק ידעו, הם היו שמחים לקבל כל מידע על מערכת ההגנה שלנו," אמרה בקול. אילנה סיפקה חומר מחשבה למחבלי החמאס בנוגע לחטופים.
(מיקי לוין, "הטעות של אילנה דיין", "מעריב", 22.7.24)
https://www.maariv.co.il/culture/tv/Article-1119005
מראיינים, גם למול ניסיון להשיג רייטינג ראוי להיזהר בדיבור. הם הרי גם רואים את הראיונות.

יש לחסל מחבלים גם ללא שיוך אירגוני
קצינים בתאי תקיפה של חטיבות ההגנה של אוגדת עזה מדווחים כי "ישנן טבלאות ניל"י (פרויקט השב"כ לחיסול משתתפי הטבח בעוטף) עם לפחות מאות מחבלים ללא 'שיוך אירגוני' שהופללו ככאלו שרצחו, אנסו, חטפו וחדרו לעוטף בטבח שמחת תורה, כולל תיעוד ברור וודאי ומזוויע, אך לאחרונה התקבלה החלטה ע''י הפצ''רית לאסור כל פגיעה בהם כיוון שהם אזרחים ולא 'פעילים רשמיים' של חמאס/גא"פ.
"תאי התקיפה שלנו מזהים הזדמנויות לסכל אותם אבל אסור אז זה לא קורה. זה אובדן אמון מוחלט. זה פשע וזוועה והמדינה חייבת לרעוד. הפצ"רית מפרקת אותנו מבפנים."
https://rotter.net/forum/scoops1/858947.shtml
האם עובד אונר"א שחטף אנס ורצח אך אינו חבר בחמאס, יהיה חסין מחיסול? ומה עם שאר טרור הבודדים?

בין תימן לישראל
תימן השתתפה במלחמת השחרור
חיל האוויר הישראלי הגיע לתימן כבר ב-1964
הפרשנים שקובעים שאין לנו גבול משותף עם תימן. אין לנו סכסוך איתם. אין לנו שום עניין איתם. מעולם לא פגענו בתימן. מעולם לא איימנו על תימן. אבל תימן תקפה אותנו, כחלק ממהלך איראני, פשוט אינם מכירים את ההיסטוריה אותם הם מפרשנים. למלחמה בין תימן לישראל יש היסטוריה רחוקה. הן למעורבות תימן בישראל והן להתערבות ישראל בתימן.
מיד לאחר הכרזת העצמאות ב-15 מאי 1948 הכריזו מדינות ערב הכרזת מלחמה על ישראל, ופלשו לישראל. ממלכת תימן, שהיתה חברה מייסדת של הליגה הערבית בשנת 1945, שלחה במלחמת השחרור חיל משלוח קטן לסייע לערביים.
https://he.wikipedia.org/wiki/ממלכת_תימן
לא רק שתימן השתתפה במלחמת השחרור, גם ישראל התערבה במלחמה בתימן.
בשנות ה-60 הזרימו מטוסי צה"ל נשק לכוחות המלוכנים בצפון תימן, כשהם חולפים בשמי סעודיה. הסיוע ניתן לבקשת הביון הבריטי, ונועד להחליש את מצרים.
המעורבות הישראלי כללה 13 טיסות סיוע של מטוסי תובלה, שהצניחו ציוד לחימה ללוחמים המלוכנים בהרים. ישראל, ניצלה את ההזדמנות כדי להפעיל סוכנים במקום. סוכן הביון הבריטי, ה-MI6, הוא שיצר את הקשרים ורתם את ישראל למשימה. במבחן התוצאה, הסיוע הישראלי נכשל. המלוכנים לא חזרו לשלטון. אבל, לדבריו, ישראל היתה מעוניינת לחזק את הכוחות המלוכניים בתימן בין השאר משום שהם ריתקו לשם כוחות צבא מצריים והחלישו את החזית המצרית עם ישראל.
עם מותו של האימאם אחמד אל-דין ב-62' הודח בנו, מוחמד אל-בדר, בהפיכה צבאית והקצינים הצעירים שהדיחו אותו הכריזו על הקמת "רפובליקה עממית", בהשראת גמאל עבד אל-נאצר. היתה זו שעתם היפה של קציני צבא אידיאליסטים בכמה מדינות, שהובילו מאבקים נגד משטרים מלוכניים בהשראת "מהפכת הקצינים" של מצרים ב-1952. נאצר, שביקש להרחיב את השפעתו במזרח התיכון, התייצב בכל כובד משקלו לצד הכוחות הרפובליקאיים בתימן ושלח לשם כמעט שליש מצבאו.
הצבא המצרי הצליח לנתק את קווי האספקה של המלוכנים, בין השאר תוך שימוש בנשק כימי. הלוחמים המלוכנים עמדו על סף התמוטטות ונזקקו נואשות לסיוע. הבריטים תמכו במלוכנים, אבל לא היו להם כוחות זמינים באזור.
בשלב הזה החליטו אנשי ביון בריטים, שעמדו בקשר עם המלוכנים, להוציא לפועל הסכמה עקרונית שקיבלו חודשים קודם לכן מראשי המחנה המלוכני, לקבל אספקה מישראל. בעולם הערבי של שנות ה-60 זה כלל לא היה עניין פשוט. מי שיצר את הקשר עם ישראל היה איש שירות הביון הבריטי, ה-MI6, דייוויד סמיילי. הקשר נוצר באמצעות מי שכיהן אז כנספח הצבאי של ישראל בלונדון, אל"מ דן חירם. סמיילי אף ביקר בישראל ארבע פעמים בשם בדוי, ונפגש עם מנכ"ל משרד הביטחון אז, שמעון פרס, עם מפקד חיל האוויר, עזר ויצמן ועם קציני אמ"ן.
ההצעה הבריטית לסייע למלוכנים במאבקם נענתה בהתלהבות. מפברואר 1964 ועד סוף שנת 1966 הוטסו להרי תימן כלי נשק וציוד אלחוט, באמצעות מטוסי תובלה צבאיים ישראליים. גם אם רוב הציוד היה ציוד ישן מימי מלחמת העולם השנייה שהוצא ממחסני צה"ל, הוא התקבל בברכה על ידי כוחות המלוכנים. כמו כן הפעיל המוסד כמה סוכנים שפעלו במדינה, בעיקר כדי להשיג מידע על המצרים. אחד מאותם סוכנים היה ברוך מזרחי, שנלכד ב-1967 בתימן, נכלא במצרים ושוחרר לאחר מלחמת יום הכיפורים בעסקת שבויים. "עשינו זאת כדי שנוכל להיאבק נגד הגרוע באויבינו," הסביר בפברואר 2000 ראש המוסד לשעבר שבתי שביט ל"הארץ".
הישראליים טסו לאורך החוף הסעודי, אך הם לא התגלו משום שבאותה תקופה לא היו לסעודים מערכות מכ"ם שיאפשרו להם לעקוב אחרי הטיסות שחלפו בתחום הטריטוריאלי שלהם. אחרי שהצניחו את חבילות הסיוע פנו המטוסים הישראליים לג'יבוטי, שם הם תודלקו והמריאו שוב לישראל.
מבחינת ישראל היו למעורבות הזאת יתרונות אסטרטגיים רבים, שהבולט בהם היה הריתוק של הצבא המצרי לאזור המרוחק מישראל. ישראל הסכימה להתערב במתרחש בתימן מפני שזה איפשר לה להתייצב נגד מצרים באופן עקיף וסמוי ולסבך את הכוחות המצריים בתימן בלי שיהיה צורך להילחם בהם ישירות.
ההישג היחיד של ישראל כתוצאה מן המעורבות בתימן היה החלשתה של מצרים. ב-1965 הוחזקו בתימן יותר מ-60 אלף חיילים, כשליש מהצבא המצרי. ביוני 1967, עם פתיחת מלחמת ששת הימים, עדיין נותרו בתימן בין שלוש לארבע דיוויזיות, שאחזקתן שם גזלה מאמץ מצרי לא מבוטל. ההצלחה הישראלית המסחררת ביוני 1967 הדהימה את העולם הערבי. כעבור חודשיים הוציא נאצר את החיילים המצרים מתימן וכעבור שלוש שנים, ב-1970, נחלשו המלוכנים והפסיקו את הלחימה. הטוען לכס האימאם הוגלה לבריטניה והרפובליקה הוכרה על ידי הסעודים.
(יואב שטרן, "אל-ארצ'", 26.7.24)
https://www.haaretz.co.il/misc/2004-07-26/ty-article/0000017f-dbfc-db22-a17f-fffdc3d30000
הנה קראו את זיכרונות סא"ל אריה עוז , מפקד טייסת תובלת סער בחיל האוויר, 1964, בלילות ירח מעל צענא בתימן : חיל האוויר הישראלי במלחמת האזרחים בתימן 1964-1965
http://www.historicalmoments2.com/בלילות-ירח-מעל-צענא-בתימן-חיל-האוויר-ה
היום שוב תימן מחולקת, אך מאוחדת בשנאת ישראל. רק אם ייפול השלטון החות'י בהשפעת סעודיה אולי רק אז ייתכן שינוי קטן ביחס לישראל.

גדרות תיל בונקרים מוצבים ומוקשים
במאמרו המצוין, על ההבדל בין היערכות לאבטחה לבין היערכות להגנה, מפרט אל"מ (מיל') משה (בנדה) בן דוד מה "צריכה להיות ההיערכות להגנה לאור מה שקרה ב-7 אוקט' ולנוכח האילוצים, ובראשם היעדר העומק וקירבת היישובים לגבול: בניית מוצבי לחימה נוספים על אלו הקיימים. שילוש סד"כ הטנקים, פריסת סוללות ארט' במרחב, העמדת כוחות חי"ר בעתודה לשם ביצוע התקפות נגד. הצבת מסקרי"ם בכוננות 7 דקות, כיתת חיילים בכל יישוב הקרוב לגדר. עיבוי כיתות הכוננות, ציודן באמל"ח המתאים, ושיפור מוכנותן להגנה על יישובם." ("חדשות בן עזר", 1070).
לכל אלו הייתי מוסיף (כפי שכתבתי כל השנים על אי יישום דוקטרינת דוריאל ז"ל) מיקוש נרחב. במילים אחרות יצירת פרימטר הגבול בין ישראל לעזה על פי דוגמת הגבול בין שתי הקוריאות שהוא הגבול החמוש ביותר בעולם. לאורך הגבול ישנם עמדות צלפים, שטחים ממוקשים, בונקרים וחוטי תיל סבוכים המונעים מבני אדם להיכנס אליו מצפון ומדרום כאחד.
https://he.wikipedia.org/wiki/האזור_המפורז_הקוריאני
כמובן תוך חופש פעולה צבאי בעזה, ושמירה על שליטה ישראלית צבאית בציר פילדלפיה. רק כל אלו יוכלו להבטיח את הביטחון השוטף, ולהשיב את המפונים לבתיהם. ועוד דבר חשוב. יש להסיר את כל המגבלות שקבע בג"צ על ירי לעבר כל מי שייכנס לפרמטר הביטחוני. כל המגבלות הללו הביאו נזק ואסור יחזרו. (בג"צ שומר על חיילי צה"ל):
https://www.ynet.co.il/news/article/rjqxiflzt
(פסק דין בג"צ)
https://supremedecisions.court.gov.il/Home/Download?path=HebrewVerdicts/18/030/030/k08&fileName=18030030.K08&type=2

סלקו מפריס קודם את מלכי ישראל, נראה אתכם!
חבר הפרלמנט הצרפתי תומאס פורטס אומר כי ספורטאים ישראלים אינם רצויים באולימפיאדה בפריז בשל פעולות ישראל בעזה. פורטס דורש מצרפת ללחוץ על הוועד האולימפי הבינלאומי לאסור את דגל ישראל והמנונה, בדומה למגבלות שהוטלו על רוסיה בשל פלישתה לאוקראינה.
קריאה זו מגיעה על רקע מחאות גלובליות לגבי השתתפותה של ישראל במשחקים הקרובים. קבוצות פרו-פלסטיניות ודמויות פוליטיות מסוימות השוו בין פעולות ישראל בעזה לבין פלישת רוסיה לאוקראינה, ושאלו על מה שנראה כסטנדרטים כפולים בהחלטות הוועד האולימפי:
https://rotter.net/forum/scoops1/858954.shtml
Thomas Portes
https://x.com/QudsNen/status/1815116630361317383?t=CjPvxeWiiJZmtqK7Q6fASw&s=19
Thomas Portes באסיפה הלאומית
https://www.assemblee-nationale.fr/dyn/deputes/PA796062
אז הנה המכתב שכתבתי לו:
thomas.portes@assemblee-nationale.fr
מר תומאס פורטס.
כאקטיביסט פרו-איסלמי התומך פוליטית בפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי של החמאס והג'יהאד, וכנציג מפלגת "צרפת הכנועה לאיסלם" אתה תובע את גירוש הספורטאים הישראלים מהמשחקים האולימפיים בפריס, לכן מן הראוי שכאנטישמי עליך לעשות קודם לכן שני דברים:
1. שנה את שמך היהודי, יהודה-תומאס לשם המוסלמי מוחמד.
2. החלף את פסלי מלכי ישראל בחזית קתדרלת הנוטר דם בפריז, בפסלי סינואר, נסראללה, ועמיתיהם*.
אז ודאי תזכה לפופולאריות גדולה יותר בצרפת. זה כמובן לא יעזור לך כשהמוסלמים יתפסו בצרפת את השלטון.
בחוסר כבוד.
נעמן כהן

M. Thomas Portes.
En tant que militant pro-islamique qui soutient politiquement le fascisme islamo-nazi-djihadiste du Hamas et du Jihad, et en tant que représentant du parti « "La France soumise à l'Islam" », vous exigez le déportation
des athlètes israéliens des Jeux Olympiques de Paris, il est donc approprié qu'en tant qu'antisémite vous fassiez deux choses : d'abord:
1. Changez votre nom juif, "Yehuda-Thomas", en nom musulman "Muhammad".
2. Remplacez les statues des rois d'Israël devant la cathédrale Notre-Dame de Paris par des statues de Sinwar, Nasrallah et leurs collègues.
Vous gagnerez donc sûrement en popularité en France. Bien entendu, cela ne vous aidera pas lorsque les musulmans prendront le pouvoir en France.
Irrespectueux.
Naaman Cohen

* (פסלי מלכי יהודה וישראל בחזית הנוטר-דם בפריס)
Galerie des Rois de Juda et d'Israël
https://www.youtube.com/watch?app=desktop&v=3oNinQ86SUg
https://panoramadelart.com/analyse/galerie-des-rois-de-la-cathedrale-notre-dame-de-paris

כמובן אם אקבל תגובה אפרסמהּ.

תסכול
במשך השנים כתבתי מכתבים רבים שפירסמתי כאן. לצערי טרם קיבלתי עליהם תשובה.

גיאורג נולטה השופט הגרמני בבית הדין בהאג
ממשיך את המדיניות הנאצית
Georg Nolte Neuer Nazi
הנה סיכום פסק הדין בבית המשפט האג לפי פסיקת השופטים:בית הדין, קבע:
(1) פה אחד, קובע כי יש לו סמכות שיפוט לתת את חוות הדעת המייעצת המבוקשת;
(2) ברוב של ארבעה עשר קולות מול אחד,
מחליט להיענות לבקשה למתן חוות דעת מייעצת;
בעד: הנשיא סלאם; השופטים טומקה, אברהם, יוסף, שוא, בהנדרי, איוואסאווה, נולטה, צ'ארלסוורת', ברנט, גומז רובלדו, קליבלנד, אורסקו, טלאדי;
נגד: סגנית הנשיא סבוטינדה;
(3) ברוב של אחד עשר קולות מול ארבעה,
סבור כי נוכחותה המתמשכת של מדינת ישראל בשטח הפלסטיני הכבוש היא בלתי חוקית;
בעד: הנשיא סלאם; השופטים יוסף, שוא, בהנדרי, איוואסאווה, נולטה, צ'ארלסוורת', ברנט, גומז רובלדו, קליבלנד, טלאדי;
נגד: סגנית הנשיא סבוטינדה; השופטים טומקה, אברהם, אורסקו;
(4) ברוב של אחד עשר קולות מול ארבעה,
סבור כי על מדינת ישראל מוטלת חובה להביא לסיום נוכחותה הבלתי חוקית בשטח הפלסטיני הכבוש במהירות האפשרית;
בעד: הנשיא סלאם; השופטים יוסף, שוא, בהנדרי, איוואסאווה, נולטה, צ'ארלסוורת', ברנט, גומז רובלדו, קליבלנד, טלאדי;
נגד: סגנית הנשיא סבוטינדה; השופטים טומקה, אברהם, אורסקו;
(5) ברוב של ארבעה עשר קולות מול אחד,
סבור כי על מדינת ישראל מוטלת חובה להפסיק מיד את כל פעילויות ההתנחלות החדשות, ולפנות את כל המתנחלים מהשטח הפלסטיני הכבוש;
בעד: הנשיא סלאם; השופטים טומקה, אברהם, יוסף, שוא, בהנדרי, איוואסאווה, נולטה, צ'ארלסוורת', ברנט, גומז רובלדו, קליבלנד, אורסקו, טלאדי;
נגד: סגנית הנשיא סבוטינדה;
(6) ברוב של ארבעה עשר קולות מול אחד,
סבור כי על מדינת ישראל מוטלת החובה לפצות על הנזק שנגרם לכל האנשים והגופים המשפטיים הנוגעים בדבר בשטח הפלסטיני הכבוש;
בעד: הנשיא סלאם; השופטים טומקה, אברהם, יוסף, שוא, בהנדרי, איוואסאווה, נולטה, צ'ארלסוורת', ברנט, גומז רובלדו, קליבלנד, אורסקו, טלאדי;
נגד: סגנית הנשיא סבוטינדה;
(7) ברוב של שנים עשר קולות מול שלושה,
סבור כי על כל המדינות מוטלת חובה שלא להכיר כחוקי את המצב הנובע מנוכחותה הבלתי חוקית של מדינת ישראל בשטח הפלסטיני הכבוש ולא להעניק סיוע או עזרה בשמירת המצב שנוצר מהנוכחות המתמשכת של מדינת ישראל בשטח הפלסטיני הכבוש;
בעד: הנשיא סלאם; השופטים טומקה, יוסף, שוא, בהנדרי, איוואסאווה, נולטה, צ'ארלסוורת', ברנט, גומז רובלדו, קליבלנד, טלאדי;
נגד: סגנית הנשיא סבוטינדה; השופטים אברהם, אורסקו;
(8) ברוב של שנים עשר קולות מול שלושה,
סבור כי על ארגונים בינלאומיים, כולל האו"ם, מוטלת חובה שלא להכיר כחוקי את המצב הנובע מנוכחותה הבלתי חוקית של מדינת ישראל בשטח הפלסטיני הכבוש;
בעד: הנשיא סלאם; השופטים טומקה, יוסף, שוא, בהנדרי, איוואסאווה, נולטה, צ'ארלסוורת', ברנט, גומז רובלדו, קליבלנד, טלאדי;
נגד: סגנית הנשיא סבוטינדה; השופטים אברהם, אורסקו;
(9) ברוב של שנים עשר קולות מול שלושה,
סבור כי על האו"ם, ובמיוחד העצרת הכללית, שביקשה חוות דעת זו, ומועצת הביטחון, לשקול את האמצעים המדויקים ואת הפעולות הנוספות הנדרשות כדי להביא לסיום, במהירות האפשרית, את נוכחותה הבלתי חוקית של מדינת ישראל בשטח הפלסטיני הכבוש.
בעד: הנשיא סלאם; השופטים טומקה, יוסף, שוא, בהנדרי, איוואסאווה, נולטה, צ'ארלסוורת', ברנט, גומז רובלדו, קליבלנד, טלאדי;
נגד: סגנית הנשיא סבוטינדה; השופטים אברהם, אורסקו.
נעשה באנגלית ובצרפתית, כאשר הנוסח האנגלי מחייב, בארמון השלום, האג, ביום התשעה עשר ביולי, שנת אלפיים עשרים וארבע, בשני עותקים, אחד מהם יונח בארכיון בית הדין והשני יועבר למזכיר הכללי של האומות המאוחדות.
(חתום) נוואף סלאם,
נשיא.
(חתום) פיליפ גוטייה,
https://www.ynet.co.il/news/article/ry9odktur
בעתירה קודמת לבית הדין בהאג של ניקרגואה, שהצטרפה לדרום אפריקה בעתירתה נגד פעילות ישראל בעזה, וביקשה לעצור משלוחי נשק מגרמניה לישראל. בית הדין דחה את הבקשה והודיע כי לא יתערב. במהלך הדיונים אמרה ראש הצוות המשפטי המייצג את גרמניה, טניה פון אוסלר-גליישן, כי ביטחון ישראל הוא סוגייה הזוכה לעדיפות בגרמניה בשל הנסיבות ההיסטוריות ואחריותם של הגרמנים לשואת העם היהודי: "גרמניה למדה מעברה, עבר שכלל אחריות לאחד הפשעים המחרידים בהיסטוריה האנושית, השואה."
https://www.hidabroot.org/article/1194446
והנה, למרות השואה השופט הגרמני גיאורג נולטה* ממשיך את המדיניות הנאצית וחותם על החלטה: "לפנות את כל המתנחלים היהודים מהשטח הפלסטיני הכבוש," כלומר על יהודה ושומרון וירושלים להיות "יודןריין". – נקייה מיהודים.
על ממשלת ישראל למחות נמרצות בפני גרמניה על המדיניות הנאצית של השופט גאורג נולטה. בושה וחרפה גם, ואולי יותר, על השופט היהודי יליד מצרים אזרח צרפת, רוני אברהם, שהצביע גם הוא בעד אותו סעיף התובע לנקות את יו"ש וירושלים מיהודים ולהפכם ל"יודןריין".
השופט רוני אברהם התומך במדיניות הנאצית:
https://he.wikipedia.org/wiki/רוני_אברהם

* האם לשופט גיאורג נולטה יש קירבה משפחתית להיסטוריון הגרמני אנטישמי ארנסט נולטה, תלמידו של הנאצי מרטין היידיגר שהפחית מאשמתה של גרמניה בתקופת היטלר, והשווה את פשעי הנאצים לפשעים אחרים שנעשו במשך ההיסטוריה. וטען כי היטלר חשש מהמהפכה הבולשביקית ומהשמדה ההמונית של אוכלוסיות שלמות בידיה, והעריך כי יש "איום אסיאתי" על גרמניה, וכדי להתגונן מהסובייטים ושיטותיהם, נאלץ לאמץ שיטות דיכוי שהם עצמם המציאו. אושוויץ היה תגובה לגולאג הרוסי. חיים וייצמן, הכריז מלחמה על גרמניה ב-1939; לכן היטלר רשאי היה להחזיק את היהודים הגרמנים במעצר, כפי שהצרפתים והאנגלים החזיקו במעצר את הגרמנים, כלומר – לראות ביהודים שבויי מלחמה; כי אין להשלים עם זכויות-יתר תמידיות של הקורבנות. בשנת 2000 כשקיבל פרס ספרות על שמו של אדנאואר. אמר: "עלינו לזנוח את המחשבה כי היפוכם של היעדים הנציונל-סוציאליסטים הוא תמיד בהכרח טוב וצודק." היו מרכיבים חיוביים בנאציזם; הנאציזם היה "כוח הנגד החזק ביותר" שעמד מול הבולשביזם, תנועה שזכתה לתמיכה רחבה של יהודים, וכי ייתכן שהיו להיטלר סיבות "רציונאליות" לתקוף את היהודים.
https://en.wikipedia.org/wiki/Ernst_Nolte
מסתבר שהגרמנים לא יסלחו ליהודים על השואה ותמיד יצדיקו אותה.

מהו "רעיון" החמאס?
כתב "אל-ארצ'", תום מהגר הגזען האוטו-אנטישמי, האנטי-ציוני, תומך הפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי, והגזען האנטי-אשכנזי, המתנאה בהיותו מרכז פרויקט "נכבה, אשכנזים ומזרחים" בעמותת "זוכרות", וממשיכו של עוזי אזולאי בהפצת עלילת הדם של תטיפת ילדים תימנים ע"י אשכנזים, ומייסד תנועת הסרבנות "אני סירבתי" – מגיע לתובנה ש"רעיון" החמאס לא ימוטט.
"למרות שבכירים ישראלים כבר הודו בפה מלא כי החמאס לא ימוּטט," קובע מהגר, "עדיין נמשכים הדיונים העקרים על 'להרוג את הרעיון' של חמאס, אולם כל עוד ישראל שולטת על העם הפלסטיני, הרעיון ימשיך להתקיים, וחמאס לא ימוטט. ישראל צריכה לחתור להקמת מדינה פלסטינית בגבולות 67', בתמורה להפסקת אש ארוכת שנים. סיום השליטה הצבאית ברצועת עזה ובגדה המערבית הוא הדרך היחידה להתמודד עם 'הרעיון של חמאס' והשלכותיו."
(הכותב ריצה ארבעה שבועות בכלא הצבאי בשל סירובו לפקד על מחסום ממזרח לרמאללה, ויסד באחרונה את תנועת הסרבנות "אני סירבתי").
(תום מהגר, "כל עוד ישראל שולטת על הפלסטינים, לא יהיה אפשר "להרוג את הרעיון", "אל-ארצ'", 23.7.24)
https://www.haaretz.co.il/opinions/2024-07-22/ty-article-opinion/.premium/00000190-c61a-d2f8-abdb-e67ea0670000
הבנתם? הפיליסטיני תום מהגר, אינו מבין כלל מהו "רעיון" החמאס. החמאס היא תנועת בת של "האחים המוסלמים" שנוסדה במצרים ב-1928, שנים רבות לפני הקמת מדינת היהודים, ואין לה כל קשר לכיבוש היהודי של עזה.
https://he.wikipedia.org/wiki/האחים_המוסלמים
הקשר היחידי לכיבוש הוא ש"רעיון" תנועת החמאס-"האחים המוסלמים" הוא שאיפה לכיבוש כל העולם. שנים רבות לפני הקמת מדינת היהודים תבע מייסדה האימאם חסן אל בנא את השמדת היהודים כתנאי לגאולה ע"פ דברי נביאו מוחמד. המעניין הוא שמר מהגר משמש כיחצ"ן של החמאס, ומטיף להגיע איתו להודנה (הפסקת אש לא לשלום) כדי שהארגון יתחזק ויוכל להשמיד את היהודים על פי דוגמת מוחמד בהודנה של חודייביה. ההצעה של הפיליסטיני מהגר, לא תבטל את "רעיון" החמאס, אלא רק תגשים אותו. שוקן נבזלין, ובומשטיין-בן המפרסמים את דברי ההונאה שלו, משמשים אפוא גם יחצנים של החמאס.

עפולה היכוני!
כך נראה ביום שישי האחרון מצעד לזכר ה''שהידים'' בני כפר דאן 10 דקות מעפולה:
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=858740&forum=scoops1
עפולה היכוני להפוך לעוטפת עזה.

כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ
עזה –צעיר העז למתוח ביקורת פומבית על חמאס, נתפס עונה ונרצח על ידה.
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=858758&forum=scoops1
האם הבת החורגת של קמלה האריס, היהודייה אלה אמהוף תומכת החמאס יודעת זאת?
נעמן כהן

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד יקר, אתמול לעת ערב התהלכתי עם חברה מרעננה ברח' ליאונרדו דה ווינצ'י בתל אביב וראיתי את תחילת הטקס של נהירת תל אביבים עם דגל על מקל מוטה על שכם, לעבר כיכר החטופים. המראה הקודר הזה העלה בי את זיכרון השיר  הנושן והפסטורלי "שוב העדר נוהר במבואות הכפר..." וזמזמתי אותו לעצמי בעצב עגמומי. 65 שנים חלפו מאז אותו שיר תמים. וכמה ארצנו  שינתה את פניה.

אותה חברה שכלה את נכדה החייל במלחמה בעזה. התפתחה שיחה פוליטית קצרצרה שהשומעת [אני] תצילנה שתי אוזניה. ציטוט: "אני רוצה שביבי יירצח..."

"שביבי יירצח?" תהיתי.

"כן! אני רוצה שירצחו את ביבי! אני מאשימה אותו במותו של עידו נכדי..."

ביכרתי לא להשיב לסבתא השכולה.

תהיתי ביני לביני לאן התפוגגו כל מערכי השיעורים של משרד החינוך בעקבות רצח רבין. וכל הסיסמאות ששיננו לילדי ישראל.  כולם נשא הרוח.

לתשומת ליבו של אורי הייטנר הלועג להערותיך ה"קצת" מוזרות.

נ"ב נהנית מאוד לקרוא את פרקי "והארץ תרעד" מתוך ספרך.

חוה ליבוביץ   

* משה גרנות: אהוד היקר, בעקבות דבריו של אורי הייטנר על כיבוש טורקי של צפון קפריסין, אני מביע תמיהה על כך שממשלת ישראל אינה מוקיעה את טורקיה של ארדואן על כיבוש צפון קפריסין, על התעללות באוכלוסייה הכורדית, על כיבוש צפון סוריה הכורדית, וכן, מדוע אנחנו עדיין נמנעים מלהאשים את טורקיה בג'נוסייד המפלצתי שערכו בארמנים. הרי ארדואן הפך לשונא הגדול ביותר שלנו לאחר 7.10.24. מעניין לשאול את  קברניטי המדינה מדוע כפפות המשי האלה כלפי טורקיה.

אני נדרתי לא להתפלמס איתך בנושאים פוליטיים, אבל כיוון שאתה חוזר ושואל אם יאיר לפיד חכם, אני בכל זאת מבקש לתת הבהרה: אני עצמי אינני "מת" עליו, אבל להציג אותו כטיפש – זה בעיניי טעות גדולה: אדם שמצליח להשיג 24 מנדטים בכנסת, הוא בוודאי לא קוטל קנים. הוא סופר מחונן – ספרו "זיכרונות אחר מותי" הוא ספר מעניין, יפה וחכם; היה לו מדור בידיעות אחרונות, שרבים אהבו לקרוא, כשהיה מראיין בטלוויזיה, עמדו בתור להתראיין אצלו, כולל אנשי ליכוד. הוא דובר אנגלית מצוינת, ולא ניתן למצוא אצלו טיעון שאיננו מבוסס. העובדה שאין לו תעודת בגרות – אינה גורעת ממעמדו כאיש רוח וכפוליטיקאי. לגדולי עמנו לא היתה תעודת בגרות, למשל, אחד העם שהשתוקק ללמוד באוניברסיטה, אך היעדר תעודת בגרות גדר בפניו את הדרך.

הרשיתי לעצמי לחרוג מהבטחתי לא להתפלמס איתך על פוליטיקה, משתי סיבות: אתה באמת חוזר על המנטרה הזאת ללא הרף, וכן, אני בעצמי אינני "מת" עליו מבחינה פוליטית, ומעדיף עליו אנשים טובים כמו גדי איזנקוט וחילי טרופר.

אהוד: בקשר ל"זיכרונות אחר מותי" אני מסכים איתך. זה ספר חכם ומצויין. לכן כאשר אני שומע את השטויות שיאיר לפיד פולט מפיו כיום, קשה לי להאמין שהוא כתב את הספר הזה!

* אהוד: ההפגנות המתוקשרות להחזרת החטופים, הכובשות את מרבית זמני החדשות בארץ (כאילו לא קורים דברים אחרים כאן ובעולם) – ומתנהלות בישראל וגם בארה"ב, מקשיחות מצד אחד את עמדת הפסיכופט יחיא סינוואר העומד בראש כנופיית הברברים חמאס, אך מצד שני מעניקות משנה תוקף להמשך הלחימה של צה"ל ברצועת עזה עד לניצחון המלא. להזכירכם – ניצחון מלא, כניעה ללא תנאי – היו על גרמניה הנאצית ועל יפן.

* ג'וחא: אגודת הזונות והזונים ראגודת הסופרות והסופרים מבקשות מאגודת העיתונאיות והעיתונאים סיקור שווה.

* אהוד: האם אני טועה בהתרשמות שלי שברוב השירים החדשים שאני שומע ברדיו המילים בנליות עד מטופשות ואינן קליטות, והמנגינה דקלום אחד ארוך שאינו נקלט והיא כמעט אותו דבר בכולם?

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981), שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר

בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!

בשנת 2023 נמכרו 247 עותקים של הספר!

בס"ה נמכרו 1,193 עותקים

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.



©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2174 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
פרופ' יוסי גלרון ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
http://benezer.notlong.com
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021]

  "שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.23].  

פינת המציאות: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'
עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,087 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,691 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-104 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-105 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-49 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר
עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ (171 עמ') "ידידי יצחק אורפז"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"
עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת דאוד אבו-יוסף.
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!
Adi עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
הבלוג של דני קרמן
https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer
דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים
כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר
כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ PDFחינם

עד כה נשלחו קבצים ל-2,253 נמעני המכתב העיתי

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

📑 בגיליון:

  • שירי אסתר ראב: בִּמְבוֹאוֹת חֵיפָה
  • יורם אטינגר: מחלקת המדינה מתעלמת
  • איליה בר-זאב: מידע שאולי לא ידעתם ועוד משהו
  • אנדד אלדן: [קיבוץ בארי – עוטף עזה]
  • אורי הייטנר: מדינה פלשתינית – איום קיומי על ישראל
  • אביאם פרקש: בתגובה לצרור הערותיו של אורי הייטנר –
  • שישי מאיר: מִכְתָּב לַחֲטוּפָה
  • חנה סמוכה מושיוב: פגישת מחזור חלק ראשון
  • עקיבא נוף: להיות יהודי
  • אהוד בן עזר: רפי גרפיט
  • אהוד בן עזר: והארץ תרעד
  • מנחם רהט: כאשר 'שר התורה' הרב קנייבסקי לבש מדי צה"ל
  • נעמן כהן: לא לגייס חרדים לצה"ל!
  • ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":: * אהוד יקר, אתמול לעת ערב התהלכתי עם חברה מרעננה ברח' ליאונרדו דה ווינצ'י בתל אביב וראיתי את תחילת הטקס של נהירת תל אביבים עם דגל על מקל מוטה על שכם, לעבר כיכר החטופים. המראה הקודר הזה העלה בי את זיכרון השיר  הנושן והפסטורלי "שוב העדר נוהר במבואות הכפר..." וזמזמתי אותו לעצמי בעצב עגמומי. 65 שנים חלפו מאז אותו שיר תמים. וכמה ארצנו  שינתה את פניה.
  • שאר הגליון
🏠 📑 A− A A+