המחנה האנטי דמוקרטי, זה שבראשו עומד יאיר לפיד ("הליצן שנהיה למלך"), אינו מתנהג בהגינות. הוא לא הודיע על הפסקתן של הפגנות המחאה בד בבד עם השהיית החקיקה הקשורה ברפורמה. ככל שחולף הזמן, יותר ויותר אנשים, מכל קצות הקשת הפוליטית, מפנימים את העובדה שרק מיעוט בקרב המפגינים חושש באמת ממה שמוצג בתקשורת באופן שקרי כמהפכה משטרית/משפטית, בשעה שהרוב המכריע מקרב המפגינים חושף כמעט בגלוי את הכוונה האמיתית: ביטול תוצאות הבחירות האחרונות, ביטול רצון הבוחרים והפלת נתניהו. בפועל, יאיר לפיד ותומכיו רוכבים על נמר ההפגנות "הספונטניות" בתקווה שבדרך בלתי דמוקרטית זו ישובו להוביל את המדינה.

כאשר זה המצב – שבמידה רבה גם הנשיא תרם לו כאשר לא דרש את הפסקת המחאה – לא נותר כמעט טעם ל"הידברות". אם השעטה לעבר יעדם של המוחים לא תיפסק אפילו אם תושגנה הסכמות, אין כל טעם בשיחות עצמן. אם ראשי המחנה האנטי דמוקרטי אינם יכולים להרגיע את הרוב במחנה שלהם, איזו משמעות יש לחתימה על נייר כלשהו?! ומי בכלל יכול להגיע ל"הידברות" ולהסכמות מחייבות מצד המפגינים?!

הרוב המכריע מקרב המפגינים דורש את ראשו של נתניהו, כאשר דמוקרטיה או זכויות האדם והאזרח או שלום, כל אלה כלל אינם מעניינים אותו. כאשר זו מטרת המוחים אין מנוס מאישור לאלתר של חוקי הרפורמה – ולא כל מיני חוקים אחרים ומיותרים אשר מסיחים את הדעת מן העיקר ואף מוציאים שם רע לרפורמה ההכרחית – לפני שהרחוב המתלהם יפסול את פתקי ההצבעה של הבוחרים.

הרוב המכריע מקרב המפגינים מתנשא וטוען שהוא הוא הדמוקרטיה. גם אני רוצה דמוקרטיה, אבל לא כזו שבה המון משולהב ומתודלק (מקורות הכספים הרבים?) מבעיר את הרחובות, ותקשורת מגויסת פועלת יחד עם אותו המון במטרה לגלגל ראש ממשלה נבחר מכל המדרגות. והקוראים יודעים שיש לי ביקורת רבה על הממשלה הנוכחית.

בני גנץ, ראש הפלג היותר אחראי והפחות מתלהם מקרב מתנגדי נתניהו, איננו פועל ממניעים של שנאה המאפיינים את רוב המפגינים. הוא חייב לקרוא למפגינים להפסיק להפר את חוקי המדינה, להתנער מהם ולשלול על הסף כל ניסיון אנטי דמוקרטי לבטל את תוצאות הבחירות הדמוקרטיות.

ד"ר רון בריימן היה יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי.

הריאיון נערך בשנת 2008

ופורסם, גם בחדשות בן עזר, ב-12.4.2018

בשנת 1986, ארבעים שנה אחרי שעזבה את אדמת פולניה, החליטה הלינה בירנבאום לחזור למקום בו נלקחה ממנה ילדותה, זהותה וכל משפחתה, להוציא אח אחד ששרד. בנה, יעקב גלעד, פזמונאי ומפיק מוסיקלי, כתב לה את השיר המושר בפי יהודה פוליקר "אפר ואבק" – "ואם את נוסעת לאן את נוסעת, הנצח הוא רק אפר ואבק, ואם את נוסעת לאן את נוסעת, שנים וכלום עוד לא נמחק."

הלינה מוכרת לרבים מהמבקרים בפולין ובמחנות ההשמדה, בעיקר בזכות ספרה "החיים כתקווה", ששמו הולך לפניו וגם לפניה. הוא משמש מדריכים, הלוקחים קבוצות למחנות ההשמדה, מבקרים הבאים יחידים או בקבוצות, חוקרי שואה וסטודנטים. בספרה מספרת הלינה את קורות חייה: "נולדתי בווארשה. גרתי ברחוב נובינירסקה עם אימא, אבא ושני אחיי... בקיץ 1939, בהקשיבי לשיחות המבוגרים הבנתי, שאימת מלחמה מרחפת על פולניה..."

הלינה נולדה בווארשה בשנת 1929. כשפרצה מלחמת העולם השנייה הייתה בת עשר, המלחמה והכיבוש עברו עליה בגטו וארשה ובמחנות הריכוז של מיידנק, אושוויץ בירקנאו ואחרים. אחד אחרי השני נלקחו ממנה בני משפחתה, אבא, אימא ואח, והיא נותרה לבד להילחם על חייה וגורלה. היא השתתפה בצעדת המוות ושוחררה ע"י הצבא האדום במאי 1945. בשנת 1947 עלתה ארצה בעלייה בלתי לגאלית. כיום הלינה מתגוררת בהרצליה עם בעלה חיים, יש לה שני בנים ושלושה נכדים. היא מנהלת אורח חיים רגיל, אבל...

מאז 1986, שבה הלינה ונוסעת לפולין שוב ושוב, פעמים רבות. גם עכשיו אנו נפגשות בביתה, יום אחרי שחזרה "משם". מה דוחף את הלינה לחזור אל מקום התופת, אל הזיכרונות המרים ביותר שהיא נושאת איתה? זאת ועוד שאלות רבות רציתי לשאול את האישה שמקדישה את חייה לזיכרון השואה. הלינה נענתה ברצון לפגוש אותי ולדבר ולספר, לדבר ולספר, מה שהיא עושה במשך יותר משישים שנה. ידעתי מראש שיש יותר שאלות מתשובות ויש שאלות שאי אפשר לענות עליהן, אבל יש הבדל גדול בין מי שהיה שם ובין מי ששואל שאלות על מה שהיה שם.

את נוסעת לפולין שוב ושוב, למה?

כדי לספר על אלה שלא נשאר מהם אפילו שם, על המון אנשים שהייתי איתם יחד, גם בגטו, גם במחנות. ראיתי איך שהם נעלמים בסלקציות, איך הם בוערים בתנורי הקרמטוריום. אני ראיתי את הארובה, הייתי באושוויץ בירקנאו בבלוק 27, שהיה הכי קרוב לכבשן והיה מול הרמפה. במשך כמעט שנתיים ראיתי כל יום בבוקר במפקד, רכבות נכנסות מלאות באנשים, על הרמפה ירדו המון אנשים עם חבילות עד לב השמיים ונעלמים בצד שמאל של בלוק 27, מאחורי גדר תיל של הקרמטוריום, והארובה הגדולה פולטת אש.

ואת זוכרת הכול

אני זוכרת הכול, הייתי בת 13, ועד גיל 15 ראיתי את זה. עוד קודם לכן הייתי כמה חודשים במיידנק ומאז ששוחררתי אני לא יכולה להשלים עם זה שישנם אנשים שלא יודעים. כשנולד בני הבכור והוא קירב את ראשו אלי כדי לינוק, חשבתי מייד על אלה שבגטו וארשה לא היה להם מה לתת לילדים, והילדים מתו. כשילדיי בגרו והחלו לשחק במשחקים דומים לאלה שאנחנו שיחקנו כילדים, במחבואים ובתופסת ובקלאס, חשבתי על חברי הילדות שלי, כשעדיין היה לנו מה לאכול, אבל חלמנו על שוקולד ועל תפוח עץ. דיברנו על פוליטיקה וכמה יהיה נפלא אחרי המלחמה. אף אחד מהם לא נשאר ואף אחד לא יודע שהם היו אי פעם בעולם הזה. לא יכולתי להשלים עם זה שהכול חזר לקדמותו אבל הם אינם ואני כל כך זוכרת אותם, את השאיפות שלהם, את החלומות שלהם. לא יכולתי לשאת את המחשבה שאני חיה ואני לא אספר עליהם. תמיד. מאז שיצאתי משם. אני תמיד מזכירה את האנשים שנעלמו ולא נשאר מהם שם; היתה לי חברה באושוויץ, היא באה מבנג'ין. אני הייתי בת 14 והיא בת 16. יום אחד ישבנו והיא סיפרה לי על אימא שלה ועל המאכלים שבישלה, ופתאום הקריאו את המיספר שלה, הם צעקו בקול ואני לא תפסתי אפילו, רק הבנתי שהיא קפצה מהדרגש, וזה היה באמצע המשפט. לקחו אותה ואני נשארתי עם חום הגוף שלה מתחת לשמיכה ועוד מעט תצא אש מהארובה.

אני שכחתי את השם שלה, כתבתי את הספר עשרים שנה מאוחר יותר וכבר לא זכרתי איך קראו לה וכתבתי הבנג'ינאית. עברו עוד שלושים שנה ואז פתאום כמו ברק בראש – הרי קראו לה פרומה. וכתבתי שיר שבמשך חמישים שנה לא עלה שמה על שפתיו של אף אחד. ואין זכר, לא ממנה ולא מהמשפחה שלה. קשה לי תמיד להתנתק מהבית כשאני נוסעת לפולין, אבל לספר על אנשים כמוה, שאף אחד לא זכר את שמה במשך חמישים שנה, זה מה שגורם לי לבוא לשם שוב ושוב.

כשאת חוזרת לוורשה, איזה מין ורשה את רואה, את זו של ילדותך, או את ורשה של ימות המלחמה והגטו?

אם הייתי חוזרת לבד אז הייתי בעיר זרה לחלוטין והייתי אבודה שם. אין דבר אחד דומה, הם הרסו את הגטו כליל ובנו עליו רחובות אחרים לגמרי. בפעם הראשונה שבאתי לשם בכיתי ברחובות האלה. שמעתי את השפה הפולנית שאני מדברת בבית עם בעלי, אבל שם היא שלטת. ראיתי את הבתים האפורים והרגשתי שוב את מזג האוויר שכל כך מוכר לי, רק אני לא כאן, ושייכת לכאן, למתים, לא לאלה שמהלכים עכשיו ברחובות וחיים בתוך מה שאני חייתי פעם.

אבל כשאני באה לוארשה עם קבוצות, ואני מגיעה לאומשלאגפלאץ (מקום ריכוז היהודים לשילוח למחנות הריכוז וההשמדה) אני שוב שם, למרות שהמקום מסביב כבר לא דומה. רק בית הספר קיים ונשאר, למרות כל ההרג הוא נשאר. שם אחי למד. היום לומדים שם ילדים פולנים. זה המקום שמשם שלחו אותנו למחנות המוות, ואני מכירה כל פינה בו. רק השנה, 65 שנה אחרי, איפשרו לי להיכנס פנימה ושוב ראיתי את הכיתה שהושיבו אותנו צפופים וזרקו אותנו משם לרכבת. אז לא יכולתי לגעת במדרגות, הצפיפות היתה כל כך גדולה שלא הגעתי עם רגלי למדרגות, ההמון נשא אותי. עכשיו נכנסתי וראיתי את המדרגות, שמנסים לשפץ אותן, אבל הן נשארו אותו דבר. נכנסתי לכיתה שבו ישבנו כשנכנסו הגרמנים והתחילו לחפש אצלנו זהב והתעללו בנו. את אחי תפסו והכוהו מכות נוראות. עכשיו יושב פה נוער פולני ובולע כל מילה על המקום הזה שהם יושבים ולומדים בו. ואני מספרת בפולנית ומרגישה שמשהו הוחזר לי בחיי. כל כך הרבה השפלה ידעתי פה, כל כך הרבה סבל, כל כך הרבה אובדן. והנה אני עומדת פה עכשיו וכולם מקשיבים לי, דור שלישי או רביעי של פולנים. הם מחזיקים את הספר שלי ביד ומבקשים הקדשה.

יש הבדל בין הנסיעה הראשונה שלך ובין אלה שבאו אחר כך?

כן, כן, כן, יש הבדל גדול. בפעם הראשונה שנסעתי אחרי 40 שנה שהייתי בארץ, הייתי כמו שתיים ממש, אחת שלא הבינה כנראה את השנייה. אחת שהייתי בילדות, כשאימא שלי החזיקה בידי כשהלכנו לפארק. אחר כך בתוך המלחמה, בתוך ההפצצות, כשביתנו נשרף, ואחר כך בגטו. רציתי לבלוע את האוויר מסביבי, לצלם אותו, שאולי הוא יחזיר לי את כל האנשים האלה שאהבתי ושאיבדתי אותם. והנה אני פה עם מצלמה, כאילו אני תיירת, ופה זה התחבר לי כאילו אני שתיים וזה היה כל כך חזק. זו של גיל הילדות עם המלחמה עם כל האימה הענקית הזו, והגטו, והרכבות והמחנות, והסלקציות והמתים, וריח הבשר השרוף במחנות הריכוז באושוויץ, בעיקר באושוויץ כשנשמתי את זה וראיתי את האש מהארובה. ושמות הרחובות בווארשה ושמות הערים כמו קרקוב, קז'ימיז', זקופנה, שרק שמעתי אותם בילדותי ולא הייתי שם.

אז, בפעם הראשונה, זה היה כאילו שתיקחי שני חיים מלאים ותחיי אותם עכשיו אחרי כל כך הרבה שנים. אפשר היה להתפוצץ מזה ממש. רציתי לעלות על הדרגש שלי בבלוק שלי באושוויץ, אלה דברים שלא חוזרים על עצמם באותה צורה. בפעמים הבאות זה כבר לא היה כך. אז כבר ידעתי לאן אני נוסעת, זה לא היה חדש. אמנם אני תמיד מתרגשת אבל עכשיו אני חושבת על האנשים שדרכו שם, איך הם הלכו בפעם האחרונה, לאן הם הגיעו. אני זוכרת המונים, ואני חושבת איך הילדים הקטנים ביקשו מהאימא כל מיני דברים והאימא מובלת אל בורות הירי. ואני הולכת שם ורק מתארת לעצמי את הדרך האחרונה שלהם כמו שאת אבא שלי ניתקו מאיתנו באומשלגפלאץ בווארשה ומה היה איתו אחר כך.

אמרת פעם שכשאת מדברת על האנשים האלה הם ממשיכים לחיות, מה יהיה אחרי שדור הניצולים כבר לא יהיה?

לא כל הניצולים יודעים לספר, יש ניצולים שלא רוצים לספר כי הם לא מאמינים שיבינו אותם. ויש כאלה שלא מתייחסים לעיקר אלא לדברים צדדיים לא חשובים והנוער לא מקשיב להם. צריך להוציא את הדברים החשובים ויש מספיק אנשים עם עומק נפשי ועם רגש אנושי שיבינו את הדברים האלה. יש דברים שחייבים לספר לנוער, ולהמשיך לספר.

מה הכי חשוב לספר לנוער?

לספר על האנשים שהיו. איך הם חיו את זה, איך היו התגובות שלהם, איך הם התייחסו לזה, הרי הם עשו משהו, הרי כל השישה מיליון לא מתנו ביום אחד. זה מה שגרם לי לכתוב את הספר שלי. כשהקשבתי למשפט אייכמן אמרתי לבעלי הם מספרים איך הרגו, איך רצחו, איך חתכו את האנשים ושרפו אותם, אבל הם לא מספרים איך הם חיו עד שהרגו. הרי חיינו, עוד ניקינו רצפה ושטפנו כלים עד לגירוש. כשהתחילו האקציות גם אז עשינו משהו, והיינו עוד יותר טובים, עוד יותר אהבנו, או שהיינו יותר גרועים, אחד גנב אולי לשני את הפירור שנשאר לאכול. אני זכיתי לזה שאנחנו חילקנו בינינו הכול באהבה גדולה. לא ידענו מה יהיה עוד שעה ועוד דקה וזה מה שנתן לי את הכוח לרצות להיות. את מבינה, את זה אני רוצה שיספרו. איך הגיבו כשהיה צורך להידחף כדי לקבל קערת מרק, מי דחף או מי נתן לשני את המעט שהיה לו או שלא היה לו, והיו כאלה. את זה הייתי רוצה שיידעו, שיידעו מה באמת יש לו ערך בחיים. שם ראינו את זה.

שואלים אותי לפעמים למה רצית לחיות, לקחו לך את האימא ואת האבא והיו תנאים כאלה, אני הייתי מתאבד מיד. כשאומרים לי כך אני עונה שלא מתאבדים כל כך מהר. אי אפשר היה אפילו לחשוב על זה, דחפו אותנו אחד על השני והיה צריך לחשוב איפה לשים את הרגל, רצית לשתות ולא היה מים, המחשבות היו עסוקות באיך לחיות את הרגע הנתון. היו רגעים שכבר לא הייתי מוכנה להילחם על החיים, לעשות משהו, הייתי אדישה, אבל לא הייתי מתאבדת. כבר הייתי כאילו נולדתי מאבן, כאילו לא היתה לי מעולם אימא ולא היה לי בית, רק הצריף הזה והדרגש הזה והלוואי שלא היינו כל כך הרבה אנשים עליו בצפיפות נוראה. כשהגענו למיידנק וראיתי איך הגרמניות והפולניות והיהודיות שהשגיחו עלינו היו מכות בשוט, חשבתי על אימא שלי ולא יכולתי לתאר לעצמי תמונה כזו שמישהו ירביץ לה, אז יותר טוב שהיא איננה פה. זה מה שחשבתי ולא שאני אתאבד. אני במילא כמעט לא חייתי. אני לא נדחפתי בתור למרק, יכלו לרמוס אותי, לא רציתי כלום, רציתי את אימא שלי. אני לא הבנתי שאני יכולה להתאבד, שבגלל זה אני צריכה לתלות את עצמי או לזרוק את עצמי על גדר תיל מחושמלת, וגם לזה לא הייתי מסוגלת. אז שיבינו שהחיים הם יקרים והחיים עצמם הם ערך ואם יש לך אימא ואבא, לתת להם אהבה ולקבל מהם אהבה. לתת מעצמך זה ערך וזה סיפוק ענק, ויש להשלים עם דברים שנלקחים ממך.

את יכולה לתאר לי מה קורה לבן אדם שלוקחים ממנו את הזהות שלו, ומה קורה אחר כך שמקבלים אותה בחזרה?

זה לא קורה בבת אחת, אתה מתרגל, אתה כמו גדל לתוך זה. כשאתה מגיע לאומשלאגפלאץ, כשאתה יושב בבונקר, לפני כן אתה מסתתר כדי לא להגיע למחנה, אתה כבר לא במיטה, אתה כבר לא כמו בן אדם נורמלי. אתה לא מתכסה, לא מוריד בגדים, אתה מוריד בגדים כי חם נורא, אתה עם המון אנשים ביחד במחבוא ואתה כבר לא מתבייש ללכת עם בגדים תחתונים כי אין מה לנשום, כי חם ואין אוויר. אז אתה לא חושב על הזהות שלך, אתה רק חושב שלא יגלו אותך. והם מגלים. והרגע שהם מגלים זו מכה גדולה כמו של איבוד תקווה. עכשיו הנורא ביותר. גם פה היה נורא, אבל עוד לא גילו אותנו, לא היה צורך להתלבש, להחליף בגדים, לאכול, שלושה שבועות על קוביית סוכר וקצת מים וחלום על חתיכת לחם ואור יום, והתקווה שהמלחמה תיגמר ואנחנו נחיה כמה חודשים מתחת לאדמה כמו שזה. אבל עכשיו כבר מוציאים אותנו וזורקים אותנו לאומשלאגפלאץ עם מאות אלפי אנשים, בכל הכיתות ובכל הקומות. אסור ללכת לשירותים, שהם קרובים, ואתה מת לשתות מים ואין. אז מי אנחנו.

אח"כ כך דוחפים אותנו לרכבות ואנחנו נחנקים לקצת אוויר וכבר לא חשוב לאן הרכבת נוסעת. אתה מפחד מהשם טרבלינקה ואז הגענו למיידנק ולא ידענו שיש שם תאי גז. ואימא אומרת אנחנו נחיה, יתנו לנו אוכל ועבודה ומי צריך יותר מזה, ואני נכנסת ואימא לא, ואין לי אימא יותר, לתמיד. היא היתה בת 42, 43, יפה, חזקה, מחייכת בכל מצב להרגיע אותי, ועכשיו היה איננה, ומי אני בכלל, אני כלום. ומתחילים לחלק איזה מרק ודוחפים, וצריך ללכת מכות, אז איזה זהות. יש כבר ערכים אחרים, פרופורציות אחרות, כבר לא מחפשים זהות. וגם לקבל את הזהות חזרה זה קשה. אנחנו לא היינו כמו כולם, כמו אנשים שלא עברו מה שאנחנו עברנו. פתאום נהיה ריק. שם היו אירועים נוראים אבל קרה משהו כל הזמן. עכשיו הכול ריק. בהתחלה היתה השמחה על זה שאני שוכבת במיטה, שאני אוכלת מצלחת וכף ולא שותה מכלי פח, שאני יכולה לחתוך לחם כמה שאני רוצה, אבל אחר כך מתחילים הזיכרונות וההשוואות. אני חושבת שאת הזהות שלי אף פעם לא איבדתי. אף פעם לא ביקשתי תוספת מרק שלא ירביצו לי, אף פעם לא נתתי שישפילו אותי, אף פעם לא נתתי הזדמנות לזה. חלמתי שמחר יהיה יותר טוב, תמיד הייתה לי תקווה.

השתנית?

לא, לא, אני ממשיכה להיעלב. אומרים לי איך את יכולה להיעלב ככה על דברים קטנים כשעברת דברים קשים כל כך? בשבילי אותו דבר, אני רגישה באותה מידה. השואה לא בנתה את האופי שלנו, אנחנו באנו לשם עם מה שבאנו מהבית. זהו, וזה מה שאני היום, רק עם יותר רגישות למי שסובל כי אני סבלתי ואני יודעת מה זה להיות רעב, להיות בחוץ, מה זה שלא רוצים אותך והפחד לאבד. מצד שני אני מאמינה שלכל צרה יש פתרון כי יצאתי מכל צרה.

ספרי לי על הקשרים שלך עם בני נוער ישראלים שמגיעים לפולין.

יש כאלה שאומרים לי "אני לא מתחבר," או "אני מרגישה שלא יכולתי לבכות." ואני אומרת להם – למה אתם רוצים להתחבר, למיליונים שלא הכרתם ולא חייתם ביניהם ולא הכרתם את מנהגיהם ואת השפה שלהם? באת לכאן לראות חלק מההיסטוריה של העם היהודי ויש לך את הזכות לא רק לקרוא את זה בספר אלא לראות מקרוב את המקום ששם זה קרה. את לא צריכה להתחבר, את לא צריכה לבכות. זה רק גורם למדריכים שלכם לגרום לכם לבכות והם מתחילים לעשות קיטשים. גם אני, אם אני מרגישה צורך לבכות אני בולעת את זה ברגע מסוים ומפסיקה לדקה כדי לא לעורר רחמים.

על הקשרים שלי עם בני הנוער יעידו קטעי מכתבים שקיבלתי לאחרונה:

"בזכות אישיותך החזקה, סיפורייך המרגשים ושמחת חייך, לימדת אותי המון דברים. לימדת אותי להעריך את הדברים שנראים לנו כשגרתיים כמו המשפחה, החברות, המדינה והחיים."

"תרומתך לעיצוב התובנות האישיות, הלאומיות והאוניברסליות של כל משתתף במסע, משמעותית ביותר."

שאלתי את הלינה איך היתה העלייה שלה לישראל ואיך היתה קבלת הפנים?

והלינה סיפרה על שליחים שבאו מהארץ ואמרו להם כמה חשוב שיעלו ארצה, שמחכים להם וצריכים אותם. הם עלו על ספינת דיג בעיירה קטנה בצרפת למעלה ממאה איש כשהיה מקום בקושי לארבעים, בדרך אספו עוד עולים מעיראק שספינתם טבעה והגיעו לארץ תשושים לחלוטין. קבלת הפנים בקיבוצים לא היתה מסבירת פנים והם הרגישו מנוכרים ובלתי רצויים. ביקשו מהם לא לדבר פולנית ולא אידיש, לא להתלבש כמו בגלות ולא לדבר כמו בגלות כדי לא לקלקל את רוח הנוער. לימים הודו שהיו אלה טעויות אבל הטעויות האלה חרתו פצעים בלב הניצולים. היו התבטאויות של 'צאן מובל לטבח,' ולמה לא באתם קודם והעדפתם לשבת על סיר הבשר? לא נתנו להם לדבר, לספר, רק סיפרו להם על גיבורים מקומיים, מעשי גבורה וייבוש ביצות.

עם המעבר לעיר השתפרה ההרגשה שכן בעיר הקשיבו להם.

מתי היחס התהפך?

עם משפט אייכמן היחס התחיל להתהפך, לא תיכף, לא כולם. בעיקר כאשר החלו הנסיעות לפולין.

אבל הלינה תמיד דיברה. כל אימת שפגשה מישהו שרצה לשמוע וכשהזדמנה לחברה חדשה. אחר כך התחילה לדבר בבתי ספר לפני כיתות.

מתי התחלת לדבר לפני אנשים?

משנת 63' התחלתי לנדוד, עברתי עשרות אלפי אנשים עם הסיפור שלי ותוך כדי כך כתבתי את הספר. אמרתי לעצמי אם הם ככה הקשיבו כפי הנראה יקראו גם.

במשך הזמן השתנה גם יחס הנוער אל השואה. פעם ילדים התביישו שהם דור שני, לא פעם ביקשו ילדים מהוריהם להסתיר את המספר על היד. כיום המודעות לשואה גדולה, ילדים מתגאים שסבתא או סבא שלהם היו בשואה ושרדו אותה כגיבורים.

את מאמינה שאפשר להבין את השואה?

אני חושבת שאפשר להבין הכול. נכון שאנחנו לא יכולים להיכנס למחשבה של סדיסט ורוצח אבל אנחנו יכולים להבין את הקורבן. אפשר להבין שלוקחים ילד מזרועות אימו והוא צורח ואי אפשר להגן עליו. זה כואב אבל אנחנו מבינים. לא צריכים לחלות בסרטן כדי להבין את הפחד של אדם שלקה במחלה. אולי אי ההבנה היא רצון לברוח מהסיפור. מבינים אך מפחדים. אני נלחמת במשפט הזה כבר שנים.

אישה חזקה הלינה. היא נלחמת על דעותיה, היא נלחמת על זכותה וחובתה להחיות את האנשים שהלכו ולא נותר מהם זכר, ולא נותר מהם שם. הלינה מקרינה כוח, נחישות ואהדה, והיא מעניקה מהם למי שנמצא לידה.

דניה מיכלין עמיחי

על שורדי השואה בספרי הילדים

של עמנואל בן סבו

הפעילות התרבותית-חברתית המגוונת מאוד של עמנואל בן סבו נובעת מליבו האוהב כלפי כל מי שנברא בצלם. אני מודה כי עד שלא התוודעתי לבן סבו, לא ידעתי שבין תשע העדות הנוצריות הקיימות בארץ יש גם עדה קטנה – הארמית-נוצרית, שבן סבו העניק לה תימוכין ואהבה, שזיכתה אותו בתואר "יקיר העדה". מה לחניך ישיבה ("ברכת משה" במעלה אדומים) ולעדה הנוצרית? – ברור שמדובר בלב דואג ואוהב הפתוח להושיט יד למצויים במצוקה. בן סבו יזם את "מצעד אל החיים", ביקורים אצל שורדי שואה. קשה להקיף את הפעילות התרבותית-חברתית של האיש, אזכיר בקצרה שהוא משורר (ספרו הראשון על חלל צה"ל מעיר הולדתו – בית שאן – ראה אור כשהיה בן שמונה-עשרה), מחנך, עורך מקומונים, מו"ל. הוא זכה בהערכה בפרסים שקיבל, ואני אזכיר כאן את החשוב ביותר בעיניי –"אות התקומה" שזכה בו במלאת 71 שנה למדינה.

הרשימה שלי תתמקד בספרים לילדים שכתב בנושא שממש לא קל לכתוב לילדים – נושא השואה. כידוע, סופרי ילדים נוהגים לסיים את סיפוריהם ב"סוף טוב" – הגיבור בסיפורי ילדים נתקל בהמון קשיים ועיכובים, ואפילו בסכנת נפשות, אבל בסוף תמיד! – סינדרלה תזכה בנסיך. בסיפורים על שורדי השואה יש הרי רק כאב תהומי, ואלה שזכו להינצל מהתופת, נושאים לנצח בליבם את מראות הזוועה ואת החלל שנפער בהיעדר קרובים ואהובים שהפכו לעפר ואפר. אבל הרי מדובר בגורלנו המר, שאסור כי יתמסמס בחלוף הדורות. נראה לי שבן סבו מצא את הדרך הנכונה לספר לילדים פכים קטנים מהעולם המבהיל ההוא, והוא מכנה את סיפוריו אלה בשם "ספרים מעצבי זהות לילדים ולנוער." וחובה לציין כי בסיפוריו לילדים הוא מתבסס על עדויות של שורדי שואה, אותם הוא מזכיר בשמות כמו מרים שליסר, יונה שליסר, אהרן וייס, בנימין ורצברגר.

בסיפור "אנדור" מתואר איך אביו של אהרן וייס גזז את הפאות של בנו, והעניק לו שם הונגרי – אנדור (טרנסילבניה המחוז בו מתרחשת העלילה, היתה מאוכלסת בתושבים הונגריים), בתקווה שהוא ישרוד את אימי השואה. הילד רואה איך יורים באביו, אבל הוא נשמע להוראותיו, ובורח. בהמשך, במסווה של ילד הונגרי, אהרן-אנדור מצליח להביא שאריות אוכל, אפילו מפחי האשפה, למשפחות המסתתרות במרתף.

בנימין זאב ורצברגר, גיבור הסיפור "הכותל של בנימין", נולד בהונגריה, וחווה את זוועות מחנה הריכוז מאטהאוזן, ואת צעדת המוות. הצבא האמריקאי משחרר את המחנה, ולבנימין אין בית אליו יוכל לחזור. על אפם של משמידינו, בנימין מגיע לארץ, ולימים מגשים חלום לדאוג לניקיון הכותל. המחבר מפגיש אותו עם אביר איטלקי, אולי צאצא של הצלבנים, וזה מביע אליו אהדה ומעניק לו את חרבו.

בסיפור "פפושה" אנו פוגשים את מרים שליסר בזקנתה, שנולדה בעיר הדמים יאשי שברומניה, העיר שבה בוצע הפוגרום הנורא ביותר שהתרחש בכל רומניה בימי מלחמת העולם השנייה, ואת הפוגרום לא ביצע רק המון מוסת, אלא המשטרה והצבא הרומני בפקודתו של הצורר אנטונסקו. לקוח רומני של אביה החייט, מלשין לפורעים שהמשפחה היהודית מתחבאה, והם נלקחים אל התופת. מרים איננה יכולה לשכוח את הבובה, "פפושה" ברומנית, שקיבלה מהצלם, לפני המאורעות הנוראים, בובה שהיתה בידיה במשך הצילום בלבד, כי הצלם לקח אותה מידיה. הילדות, גיבורות הסיפור, "מפצות" את מרים בזקנתה, ומעניקות לה מתנה בובה.

הגיבור הטראגי ביותר בסיפורים אלה הוא חיימקה שסדר השבוע שלו הוא לקנות סוכריות כל יום בצבע אחר כדי לחלק לילדים בבית הכנסת, וזאת משום שאיבד את רעייתו וחמשת ילדיו, שהיו סוכריות חייו. אגב, כמעט בכל סיפור מוזכרות סוכריות, ואני מניח שיש באזכור זה משום סמל.

הסיפור "אחי" מוקדש ליונה שליסר, שפולנים רצחו את משפחתו ואת משפחתו של השכן. בסיפור הוא מקבל את השם אברהם. הוא ואחיו הגדול ממנו בשנתיים, יצחק, מצליחים לברוח, אבל חיילים פולנים גוזלים מהם את האוכל ואת הכסף ומסגירים אותם לאושוויץ. לקראת סוף המלחמה הם מוצעדים בצעדת המוות, בה יצחק, האח הגדול, אינו מחזיק מעמד ומתמוטט. אברהם מנסה לשאתו על כתפו, אבל זאת משימה שמעבר לכוחותיו, ולמרות שהבטיח לא להיפרד ממנו, אח שהמיספרים המקועקעים על ידיהם עוקבים, האח הזה, שיישאר תמיד בליבו כפצע שלא יירפא לעולם, נספה אי שם בדרך לוודז'יסלב.

בכל הסיפורים הילדים, שנולדו במולדת החופשית, מרותקים אל סיפוריהם של השורדים, ומוכנים להמשיך ולהקשיב גם כאשר הוריהם קוראים להם לחזור הביתה לארוחה או לשנת הלילה.

עמנואל בן סבו מתפאר בצדק ברשימה של אישים מרכזיים בתרבות ובביטחון שמשבחים את סיפוריו.

את הסיפורים מלווים, כמקובל בספרות ילדים, ציורים מלבבים ומרגשים של ליהי הברי, סשה ויסמן ומיכאל ויסמן. הסיפור "אחי", המיועד לדעתי, לנוער, מאויר בצורה ריאליסטית ובוגרת יותר על ידי מיכאל ויסמן, כראוי לקהל היעד. אין ספק שהציורים גורמים לסקרנות בריאה אצל הקהל הצעיר אליו הם מיועדים.

עמנואל בן סבו הוא בן יקר לעם ישראל, ואחד ממפעליו המרשימים הוא מבחר הסיפורים לילדים ולנוער על שורדי השואה, ותיאור כיצד עדויות אלו נקלטות אצל בני הארץ שנולדו בחירות.

משה גרנות

עוד בינואר 1919, כארבעה חודשים לאחר שכבשו הבריטים את צפון ארץ ישראל ובתוכה את כפר מל"ל וכפר סבא, נערכה בפתח תקווה אסיפה של חברי כפר מל"ל. בעיתון "חדשות הארץ" מיום 30.1.1919 (עמ' 13) כתוב כי נערכה אסיפת חברי כפר מל"ל המתגוררים בפתח תקווה. לא צוינו תאריך האסיפה, מיקומה ושמות המשתתפים. כנראה שיו"ר האסיפה היה ישעיהו שטרייט* (1947-1884), איש עסקים, תושב פתח תקווה, שהיו בבעלותו חלקות אדמה בכפר מל"ל. באסיפה השתתפו כנראה גם אחיו שלום שטרייט וחברי כפר מל''ל דוד לבקוביץ, אברהם דב וולמן ואחרים שהתגוררו זמנית בפתח תקוה. באסיפה דווח כי בכפר מל"ל שרדו את המלחמה 17 כרמי שקדים ו-7 חורשות אקליפטוסים. כן נמסר באסיפה כי לאחרונה נבנה שם "בית עץ" (צריף) עבור הפועלים העובדים בכרמי השקדים. החברים מסרו כי בדעתם לשוב ולנטוע מחדש את נחלותיהם, אם ישיגו את האמצעים הדרושים לכך.

לפי הכתוב בספר "כפר מל"ל – יובל פלוס" (עמ' 48) שנכתב ע"י חבר המושב, הסופר יוסף מרגלית ב-1972, הזמין אברהם הרצפלד (1973-1888), מזכיר המרכז החקלאי (כנראה חצי שנה מאוחר יותר, בחודש יולי) ארבעה נציגים של קבוצת פועלים שישבה במשתלת חולדה. הוצע להם להצטרף לקבוצת כינרת או לגרעין שעמד להקים את קיבוץ גן שמואל. אפשרות שלישית הייתה התיישבות בכפר מל"ל (עין חי) שנוסד כמושב פועלים ב-1912 ונעזב על ידי חבריו ב-1916. ארבעת הנציגים, מרדכי זילברג, מרדכי סגלוב, נתן גולדנברג ווילנסקי, החליטו שהם רוצים להתיישב במושב "לפי התכנית של אליעזר יפה".

כאן המקום לציין שאליעזר יפה (1942-1882), איש ציבור ידוע, פרסם בינואר 1919 את החוברת "ייסוד מושבי עובדים" ובה פירט את עקרונות מושב העובדים: עבודה עצמית ללא פועלים, עזרה הדדית, שיווק משותף של התוצרת, התיישבות על קרקע לאום ועוד. כותב שורות אלה ערך חיפוש אחרי פרוטוקול הישיבה אצל הרצפלד בארכיונים שונים אך הוא לא נמצא. ייתכן שמסיבות שונות לא נכתב פרוטוקול כזה מלכתחילה.

ארבעת החברים החלו לקבץ קבוצה של מתיישבים נוספים שהתיישבו מאוחר יותר במחנה אוהלים בכפר מל"ל. התיעוד המדויק הראשון של העלייה על הקרקע של מושב העובדים הראשון בארץ מצוי בדו"ח שנשלח ב-22.1.1920 לוועד הצירים בירושלים על ידי כותב אלמוני, כנראה ישעיהו שטרייט, שהיה ראש הוועד של המושב. הדו"ח מצוטט במלואו בעמ' 45 בספר "כפר מל"ל – יובל פלוס" ושם נכתב בין היתר כי בחודשי תשרי-חשוון (אוקטובר-נובמבר 1919) זרעה הקבוצה של המתיישבים 55 דונם תבואות חורף ועוד שטחים נוספים. המידע על פעולת המתיישבים בכפר מל"ל חזר וצוין בכתבה שהתפרסמה ביומון הירושלמי "דואר היום" ביום 2.3.1920 ובה נמסר כי קבוצת הפועלים (המילה 'מתיישבים' לא הייתה עוד בשימוש) התיישבה בכפר מל"ל וזרעה שם שדות בחודשים תשרי-חשוון תר"פ. כן פורטה בכתבה זו פעילות קבוצות פועלים בבאר טוביה וכן... בפקיעין שבצפון.

ב-14.11.1919 התפרסמה ב-"דואר היום" כתבה על ביקורו של מנחם אוסישקין (1941-1863), אז סגן יו"ר ועד הצירים, יום קודם לכן, בכפר סבא, כפר מל"ל ופתח תקווה. ועד הצירים היה גוף ציבורי שניהל את ענייני הציבור היהודי של ארץ ישראל בשנים 1921-1918. בעת ביקורו של אוסישקין, העלו בפניו נציגי המושב בקשות שונות לסיוע כספי. הוא ביקש מהם להכין תוכנית מפורטת על סעיפי התקציב הדרוש להם לפיתוח המושב. התכנית שהוכנה על ידי חבר המושב מרדכי סגלוב נשלחה למשרד ועד הצירים בירושלים ב-30.1.1920 (וגם התפרסמה בשבועון "קונטרס" כ"ז ב-26.2.1920)

ראוי לציין כי בי"ב בשבט תר"פ (1.2.1920) נערכה אסיפה כללית ראשונה של המושב הצעיר באולם "ספיר" בבית פקידות הברון בפתח תקווה. יושב ראש האסיפה היה יהודה ראב, איש ציבור מנוסה בפתח תקווה. באסיפה דנו בתקציב לשנת תר"פ וכן בענייני הבאר, האינסטלציה, הגשר (על הירקון) ובחירת ועד חדש ואפילו... ועדת ביקורת. היישוב עבר בהדרגה ממבנה של קומונה למושב עובדים. בקיץ 1920 קיבל כל מתיישב נחלה ובה 10 דונמים וכן נבנו שלושה בנייני אבן למגורי משפחות.

קיים ויכוח בין היסטוריונים ואנשי ציבור שונים אם תקופת ההתיישבות בקומונה נחשבת לחלק מתולדות המושב או שהיא פרק מקדים ונפרד מתולדות המושב. רצוי לציין כי המושב נהלל, שעלה על הקרקע בספטמבר 1921, התיישב תחילה בגבעת שימרון, כ1.5 קילומטר צפון מזרחית למיקום נהלל של היום. המתיישבים פעלו שם כקומונה. רק בתשרי תרפ"ג (אוקטובר 1922) עברו החברים למיקומו של המושב נהלל כיום. גם המושב כפר יחזקאל, שעלה על הקרקע בדצמבר 1921, התנהל כקומונה עד חלוקת הנחלות לחברים בקיץ 1922. לסיכום, קומונה היא חלק מתולדות המושבים בארץ ישראל בראשית דרכם.

הערה בנושא אדמת הלאום: במאמר "מעין חי לכפר מל"ל, ראש וראשון למושבי עובדים בישראל" מאת ההיסטוריון ד"ר יואל פיקסלר שפורסם בחוברת "עתמול" מס' 260 בינואר 2019, נכתב בין היתר כי מושב הפועלים כפר מל"ל עלה על הקרקע ב-1912. שטחי הקרקע של המושב הצעיר היו בבעלות אגודת חובבי ציון (אודסה) וחברת הכשרת היישוב (א"י). ב-1914 עמדה הקרן הקיימת לרכוש את הקרקעות אך הביצוע נדחה בשל פרוץ מלחמת העולם הראשונה. אחרי תום המלחמה, רכשה הקק"ל את הקרקעות של כפר מל"ל. הרישום במשרדי הטאבו של ממשלת המנדט הבריטי לא בוצע הואיל והשלטון הטורקי, שכוחותיו נסוגו סופית מהארץ בספטמבר 1918, לא השאיר מאחוריו משרד טאבו כלשהו.

מחבר המאמר מציין בעמ' 15 בחוברת הנ"ל כי אחרי שממשלת המנדט הקימה מחדש, באיחור רב, את משרדי הטאבו, נרשמו קרקעות כפר מל"ל ע"ש הקק"ל כלומר כאדמת הלאום ב-14.6.1933.

קרוב לוודאי שגם הקרקעות של מושבים וקיבוצים שהוקמו בשנות ה-20 של המאה הקודמת נרשמו במשרדי הטאבו באיחור רב אי שם בתחילת שנות ה-30 של המאה הקודמת. אי לכך, יש להתייחס לעקרון הידוע של אדמת הלאום בעת ייסוד מושבי העובדים בהתאם לאיחור בהקמת משרדי הטאבו בתקופת ממשלת המנדט.

נכתב: אוגוסט 2022

הערה: יהודה ראב הנ"ל (1948-1858) הוא סבו של הסופר אהוד בן עזר. יהודה ראב היה ממייסדי פתח תקווה והיה גם האיש שחרש את התלם הראשון ביישוב הצעיר ב-ו' בחנוכה, ל' בכסלו תרל"ט (26.12.1878).

© כל הזכויות שמורות לוועד המקומי, כפר מל"ל.

amramklein@yahoo.com

*

לעמרם קליין שלום,

קיבלתי את מאמרך על תולדות כפר מל"ל ואשמח לפרסם אותו ב"חדשות בן עזר".

עם זאת יש לי כמה הערות שעליך לשקול אם להוסיף אותן מצידך או שאני אוסיף משלי על מאמרך.

יהודה ראב המוזכר אצלך הוא סבי, יהודה ראב בן עזר, חורש התלם הראשון באדמת פתח תקווה, אביה של המשוררת אסתר ראב ושל ברוך בן עזר ראב.

לפי המסורת במשפחתנו את השם כפר מל"ל נתן לעין חי דודי ברוך בן עזר ראב, לאחר שרצו לקרוא למושב על שם משה לייב לילנבלום אבל ביקשו שם שיצטלצל כשם עברי, וברוך הציע את ראשי התיבות האלה.

יש אצלי פרק מרתק על תקופת חייו של הסופר יוסף לואידור בעין חי וקשריו עם אסתר ראב בפתח תקווה. האם זה מענייין אותך?

בברכה,

אהוד בן עזר

נשלח: 1.4.2023

* אהוד: ישעיהו שטרייט היה אחיו של הסופר שלום שטרייט, שהיה סופר, מבקר ספרות ומורה-ומנהל בפתח-תקווה, בגימנסיה "אחד העם" במושבה, שאותה יסד יחד עם המורה-המנהל ברוך גורדון. שלום שטרייט היה אביה של הסופרת אסתר שטרייט-וורצל.

ישעיהו שטרייט עמד בראש "קופת מלווה חקלאית", הבנק של האיכרים, חקלאים ופרדסנים, ששכן ברחוב מונטיפיורי בפתח-תקווה, ובו היה לאבי בנימין חשבון, ובו פתחתי לראשונה כנער חשבון של חיסכון.

אומרים כי בעקבות שני האחים כתב אשר ברש את ספרו "גננים".

מחכים שתזכי אותנו

בספר נוסף

משה גרנות מצהיר שהוא סולד  מסימבוליזם [גם לא אצל מאיר שלו], אלגוריה  ופנטזיה, ואוהב סיפורת  ריאליסטית. האם הוא האיש הנכון לפרשן את ש"י עגנון?  סבורני שלא! פרשנותו ל"האדונית והרוכל" היא פשוט סילוף, ובעיקר מקוממת השוואתו את הסיפור לספרות אנטישמית מהופכת. שוב חשה אני את שנאתו המבעבעת לכל מה שמריח, שומו שמיים, יהדות מסורתית יראת שמיים, קיום מצוות ואלוהים – כפי שהתעצבה במשך אלפיים שנות מאז הוגלינו מארצנו והתפזרנו בתפוצות עולם.

תחושתי היא שגרנות משתייך לאותם יהודים שנושאים עימם תסביך אשמה ושנאה עצמית. ומה יגידו השכנים [הגויים] – ועל כן יעשו הכול כדי לטשטש כל סממן יהודי [גלותי] מעליהם  ובלבד שלא ייחשדו כ"אחרים" שנואים  ומגונים בשל יהדותם. ולכן יוכיחו ככל שניתן שהם דומים בכל ואינם שונים בכלום מעמי תרבות המערב. כולל התבוללות.  

גרנות מייחס לעגנון התנשאות אדנותית על פני עמים אחרים, או עליונות יהודית – אותו ביטוי בזוי ושקרי שמושאל מהנאציזם [עליונות הגזע] שמושמע היום במקומותינו למצער. איזה ייחוד נעלה שטבוע בגזע היהודי בתנאי שלא יתבולל [עם נבחר] ויתפלל, בעוד שמסביב שורצים גויים צמאי דם. חיות אדם  שרודפות  אותו לאורך הדורות. כלומר במילים אחרות, היהודים הם ברואים בצלם אלוהים כבני אדם ואילו הגויים אינם בני אדם אלא בני אנוש נחותים ברמתם בהרבה. והפתרון למצוקתו של היהודי הנודד היא – התפילה.

ואני שואלת מנין הסיק גרנות שזוהי השקפתו של עגנון ב"האדונית והרוכל"? מסקנתו שגויה. השקפת העם הנבחר הינה פנים יהודית, אין לה ייעוד חיצוני מתריס כלפי שאר העמים הגויים. עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב. עגנון בעצם בא חשבון פה עם העמים הנוצריים שלא מניחים ליהודים לחיות על פי דתם ואמונתם! – במקומותיהם. ועל כן רודפים אותם וטובחים בהם בפוגרומים מגרשים אותם ומפיצים עליהם עלילות דם. כל זאת משום שסירבו בקשיות עורף לקבל על עצמם את משיחיותו של ישוע. היהודים הם אנטי-כריסט . כופרים בישוע ועל כן נרדפים ודינם להישמד.  

עגנון אמנם יהודי מאמין אבל הוא חושב בדיוק באותה רמה של ציניות כמו ד"ר גרנות – שתפילה אינה הפתרון למצוקת הנדודים של העם היהודי. היא לא תציל את יוסף ב"האדונית והרוכל". ואם תציל זו הצלה זמנית בלבד. "האדונית והרוכל" הוא גם סיפור ביקורת נוקבת פנים יהודית כלפי בני דמותו של יוסף  שמאמינים בתמימותם ובעיוורונם שתפילה תציל אותם מציפורניהם של מבקשי רעתם.

ש"י עגנון מאמין שהפתרון היחידי למצוקת היהודי הנודד הוא גאולי. זניחת הגלות בה הם נטרפים וחסרי עתיד, ועלייה לארץ ישראל לבנות ולהיבנות בה. כפי שזה בא לידי ביטוי באגדה "מעשה העז".

חוה ליבוביץ

רמת גן

* אהוד: יש לי רושם שפה ושם בעיתון "הארץ", בגיליונות ליום השואה והגבורה, שמחים הכותבים לרמוז על הדמיון בין המשטר הנאצי לבין "המהפכה המשטרית" בישראל! ההשוואה הזו גורמת לכותבי המאמרים חדווה משונה, מין אורגזמה של הנאה משיוך ממשלת ישראל לנאציזם – שכאילו כבר שולט כאן ואו-טו-טו מבצע בנו את זוועותיו!

איזה טמטום! איזו שנאה עצמית! איזו שטיפת מוח תקשורתית קולקטיבית של סכלים שחלקם הגדול גם מדופלמים.

* נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות אמרה הערב (שלישי. 18.4) בטקס לציון יום השואה כי "עלינו לעמוד על משמר זכויות הפרט וערכי היסוד של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, שהינה חוף המבטחים של העם היהודי." ["הארץ", 19.4.23].

היא התכוונה כנראה בדבריה ל"הפגנות המחאה" ששמו להן למטרה לקעקע את המשטר היהודי הדמוקרטי בישראל ולסלק את הממשלה ואת ראש הממשלה, שהמפגינים אינם מכירים בהם – לסלק בדרכים לא דמוקרטיות שמסכנות את המדינה, כולל חילול יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ושיבוש הטקס הממלכתי של הדלקת המשואות בערב יום העצמאות – וזאת לשמחת כל אויבינו בתוכנו ומסביב לנו, אשר לכן סבורים שתגיע בקרוב השעה להתקפה כללית עלינו מכל העברים.

למרות הלגלוג של אורי הייטנר – כדאי מאוד לשמוע ביו-טיוב את דברי ד"ר מרדכי קידר על ההשוואה בין גרמניה הנאצית וגרורותיה בשיתוף הפעולה שלהן בשנאת היהודים החלשים וחסרי הישע ובהשמדתם – לבין איראן השיעית וגרורותיה שמסביבנו ובאזורנו, המתאחדות בשנאת ישראל והיהודים בגלל מה שנראה להן כחולשתה של ישראל מאז החלו "הפגנות המחאה" – ועתה, כך נדמה להן, נוצר סיכוי להשמידה!

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר

בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!]

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".