נוֹף הַתְּמָרִים
דָּבְקוּ בּוֹ הַצְּעִיפִים
וְאַט בֵּין גְּזָעִים –
עַמּוּדֵי-הוֹד –
הֵם מִתְבַּדְּרִים.
כַּעֲנָקֵי פְּרָחִים
עֲלֵי גִּבְעוֹלִים דַּקִּים,
צָפוֹת מִמַּעַל הַצַּמָּרוֹת
כָּרֵי-דֶּשֶׁא, צִיּוּרֵי-הֲזָיָה
תּוֹךְ הָאוֹרוֹת אוֹבְדִים –
נוֹף הַחֲלוֹם לְתוֹעֵי-מִדְבָּר
יְאוֹר שָׂב כְּבַד-זְרוֹעַ,
כִּפְלָדָה יְצוּקָה,
בֵּין הַתְּמָרִים
יְלַחֵךְ שֶׁטַח, שֶׁטַח;
וּמִמַּעַל רָקִיעַ,
כְּעֵין קְלֵאוֹפַּטְרָה,
יָרֹק-כֵּהֶה עִם בּוֹא הָעֶרֶב –
זוֹמֵם.
חילואן, תרפ"ד
1924
מתוך: קִמְּשׁוֹנִים, 1930 (שירים 1930-1922).
בגיליון:
- אסתר ראב: *
- ישראל בר-ניר: הדמוקרטיה הישראלית באספקלריה
- יוסי גמזו: (זיכרו לברכה)
- יוסי אחימאיר: הוקרה לכחולי-המדים
- זיוה שמיר: אוקסימורון מהלך
- יורם אטינגר: עידכון 2023 של הסוגיה הדמוגרפית – רוב יהודי מוצק. בניגוד לתובנה המקובלת, אין "פצצת זמן דמוגרפית ערבית" – יש תנופה דמוגרפית יהודית
- אורי הייטנר: צרור הערות 22.3.23
- "איילה בין החומות – יומן המשפט והסוהר", מאת אב"א אחימאיר: לפני כשמונים ושמונה שנים (1935-1934) ישב ד״ר אב״א אחימאיר (א. אסיר ציון) בבית-הסוהַר המרכזי של ממשלת המנדט הבריטי, בירושלים. בתחילת מאסרו נשפט על מעורבותו, כביכול, בהסתה לרצח ד״ר חיים ארלוזורוב. אבא זוּכּה מיד מאשמת-השווא שיוּחסה לו. גם אברהם סטבסקי וצבי רוזנבלט נשפטו וזוכו, שוחררו מבית-הסוהַר.
- עדינה בר-אל: עזי (עזריאלה) בראל – סיפורי מסעות
- שנת ה-75 למדינת ישראל: ישראל זמיר
- עמי זהבי: תעלומת המגדל ביהוד
- מנחם רהט: ניצחון פירוס
- תורת היחסות בתחת: שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים
- ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":: * אהוד היקר, שמחתי שכינית את ספרה של אביבית משמרי "קשקוש", וכל כך למה? ובכן, אביבית משמרי קיבלה על ספר זה פרס רמת גן, וטונות של שבחים, לכן החלטתי לקרוא, והבנתי שאני לא מבין בספרות כי כמוך ראיתי לפניי קשקוש. לכן אני שמח על דבריך, המוכיחים שלא רק אני אינני מבין בספרות.
- שאר הגליון
מאמרים
אסתר ראב
*
ישראל בר-ניר
הדמוקרטיה הישראלית באספקלריה
של בחירות 2022
פרק ראשון – המשמעות של בחירות במשטר דמוקרטי
תוצאות בחירות נובמבר 2022 היו ברורות ולא הותירו מקום לספק, אבל רבים מסרבים להשלים עם המציאות החדשה. אי ההשלמה הזאת היא תוצאה של העובדה שחלק גדול בציבור הישראלי לא מבין שמשטר דמוקרטי ללא חילופי שלטון באמצעות בחירות, איננו משטר דמוקרטי.
לפיד הגיע ללשכת ראש הממשלה לא דרך הקלפי, אלא באמצעות מניפולציות. הממשלה שהוא הקים הורכבה ממקבץ של פוליטיקאים שלא היו מסוגלים לגבש עמדה משותפת על שום נושא. ואכן הממשלה הזאת קרטעה לקריסה מהדהדת בזמן שיא.
לפיד ידע שסיכוייו לחזור על ה"הישג" הזה קלושים. הוא בנה על כך שגם מערכת הבחירות האחרונה תסתיים ללא הכרעה, מה שהיה מבטיח לו המשך כהונה כראש ממשלה זמני כאשר זה לא קרה, הוא הבין שבשלב הזה לבלפור הוא לא יגיע, לפחות לא בארבע שנים השנים הבאות.
האם הזמן הזה יספיק ללפיד לעשות חשבון נפש כדי להבין למה זה קרה? יגידו. עכשיו הוא מסתכל בעיניים כלות איך יריבו, נתניהו, מרכיב ממשלה הנשענת על רוב יציב של 64 חברי כנסת, ממשלה שתפקודה אינו מותנה בתמיכת הסיעות הערביות או חלק מהן, ולא בגחמותיהם של חברי כנסת בודדים. קמפיין ההמרדה הפוליטי המתנהל בימים ע"י לפיד, גנץ ושותפיהם. הוא תגובה מפסידנית טיפוסית לשמאל.
הרעש התקשורתי ומערכת ההסתה נגד ממשלת נתניהו הם תופעה חסרת תקדים. אין דומה לה בשום משטר דמוקרטי בעולם המערבי. יתירה מזאת, מנהיגי מחנה מתנגדי נתניהו אינם מצמצמים את פעילותם לתחומי המדינה. הם מערערים על הלגיטימיות של ממשלת נתניהו בזירה הבין לאומית. ובכך הם מספקים "תחמושת" לגרועים שבשונאי ישראל. את השראתם לסגנון המאבק נגד ממשלת נתניהו הם שאבו ממערכון הגששים על ביתר ירושלים:
אנחנו נקבע מי יהיו השופטים, אנחנו נקבע מי יהיו השחקנים והמאמנים, אנחנו גם נקבע את התוצאה, ואנחנו גם נקבע את מזג האוויר, ואם זה לא מוצא חן בעיניכם, אנחנו נשרוף את המועדון.
פרק שני – הדמוקרטיה בישראל – יש אחד בורא עולם,
ויש אחד שקוראים לו יאיר לפיד
במאמר הנוכחי אעסוק רק בשני הנושאים העומדים במרכז הטענות של תוקפי ממשלת נתניהו – "הרס" הדמוקרטיה, ו"ערעור שילטון החוק" – "הפגיעה" כביכול במערכת המשפט.
לפי הוויקיפדיה, בשפה האנגלית בלבד יש כשלושת אלפים הגדרות למושג דמוקרטיה. בתקופת קיומה הקצרה, הממשלה שהוקמה ע"י לפיד, גנץ וגדעון סער היתה דוגמא מובהקת של משטר דמוקרטי המוקם ע"י אנשים המתיימרים להיות "מגיני הדמוקרטיה" – דמוקרטיה ללא תוכן דמוקרטי, דמוקרטיה בשם בלבד.
ה"לפידוקרטיה" היא משטר דמוקרטי בו עיקרון הפרדת רשויות השלטון – מושג בסיסי בכל משטר דמוקרטי, מיושם באופן מלא. הנתק בין רשויות השלטון, בעיקר המבצעת והמחוקקת, הוא מוחלט. כדבריו של לפיד להצדקת חתימת הסכם הגז עם לבנון בלי להביאו לאישור הכנסת – הצבעה בכנסת היא צעד מיותר. הממשלה יכולה להסתדר גם בלי הצבעה. כאשר אין לה רוב, היא פשוט מדלגת על השלב של ההצבעה בכנסת ומבצעת את מדיניותה בלי לקבל את אישור בכנסת.
עיקרי יוזמת החקיקה ש"תחזיר את היציבות למדינת ישראל" כפי שהוצגו ע"י שר הביטחון היוצא, בני גנץ, במהלך מערכת הבחירות (אוגוסט 2022):
הכנסת לא תוכל לפזר את עצמה וללכת לבחירות, אלא רק ברוב מיוחס של 70 ח"כים.
יבוטל החוק המחייב פיזור אוטומטי של הכנסת אם לא נחקק תקציב המדינה במועדו.
משך כהונת ראש הממשלה יוגבל.
בתחילת כהונתה של הכנסת, יוגדר פרק זמן מינימלי אותו היא תהיה חייבת לכהן (שנה? 4 שנים?).
החקיקה הזאת, אם הם היו מספיקים לאשר אותה לפני הבחירות, היתה מבטיחה את יציבות הלפיד ה"דמוקרטי" לאורך זמן. הוא היה הופך ל"אש תמיד", שהיתה מאירה את שמי ישראל שנים רבות. המשטר שלפיד ושותפיו תכננו להקים, היה דמוקרטיה מהסוג שמילא את מזרח אירופה לפני התמוטטות האימפריה הסובייטית. המשותף לכולם: פעלה בהם רק מפלגה אחת.
הרעיון של דמוקרטיה חד מפלגתית לא מת גם אחרי שמדינות הגוש הקומוניסטי הפכו ל"חבר עמים".
תום פרידמן, כוכב התקשורת של הניו יורק טיימס, כתב על כך (One-Party Democracy, Tom Friedman, NY Times, Sept. 8, 2009) לדעתו של פרידמן דמוקרטיה חד מפלגתית היא "תחליף לא רע" לדמוקרטיה אמיתית אם בראשה עומדים מנהיגים "נאורים" שטובת הכלל היא בראש מעייניהם.
פרק שלישי – הדמוקרטיה הישראלית – פנים חדשות במראה
מושג הדמוקרטיה מקורו ביוון העתיקה, אבל הדמוקרטיה כפי שאנחנו מכירים אותה בימינו היא תופעה חדשה יחסית.
בעת הקמתה, אחרי שהשתחררה מהשלטון הבריטי, לפני קרוב ל-200 שנה, ארה"ב היתה הדמוקרטיה היחידה בעולם במובן המודרני של המושג. במהלך המאות ה-19, ובעיקר ה-20, קמו בעולם המערבי דמוקרטיות נוספות, אבל צריך להיזהר בהשוואות, כי בניגוד לארה"ב, בה המשטר הוא נשיאותי, ברוב הדמוקרטיות האחרות בעולם המערבי, המשטר הוא פרלמנטרי.
המשטר בארה"ב מבוסס על הפרדת סמכויות (Separation of Powers) מוחלטת בין רשויות השילטון, דבר שהוא למעשה בלתי אפשרי במשטר פרלמנטרי, בו שרים (הרשות המבצעת) מכהנים גם כחברי פרלמנט (הרשות המחוקקת), דבר הגורם לניגוד אינטרסים.
במידה מסוימת, בכל משטר דמוקרטי, מתנהל דרך קבע מאבק בין רשויות השילטון סביב השאלה למי, למי יש יותר סמכות. במדינת ישראל, בה אין חוקה, מאבקי הכוח הבין-רשותיים מתנהלים ללא מעצורים, והם חלק מהשגרה היום יומית.
האבות המייסדים של הרפובליקה האמריקאית זיהו את מאבקי הכוח הבין-רשותיים כאיום פוטנציאלי על יציבות המשטר הדמוקרטי. על מנת לנטרל, או לפחות לצמצם, את השפעתם הם ניסחו חוקה שהכילה מערכת של סייגים ובלמים למניעת המאבקים הבין רשותיים.
בניגוד לרשויות המחוקקת והמבצעת, אף אחד לא ראה את הרשות השלישית, השופטת, כאיום על האופי הדמוקרטי של המשטר. ההנחה היתה שלשופטים לא תהיה סיבה למעורבות במאבקי הסמכויות הבין-רשותיים והם יישארו נייטראליים. אבל זאת היתה אשליה. ייצר השררה הוא חלק אינטגרלי של הטבע האנושי, ולא ניתן לרסן אותו לאורך זמן. הציפיה שהרשות השופטת תישאר "מחוץ למשחק" ולא תיקח חלק במאבקי הסמכויות הבין-רשותיים התגלתה כחלום באספמיא. העדר מערכת של בלמים וסייגים עבור הרשות השופטת יצר ואקום חוקתי וחוסר איזון בין רשויות השלטון.
המעורבות המשפטית בפוליטיקה האמריקאית, בייחוד זו של בית המשפט העליון, רחוקה מאוד מהמצב במדינת ישראל, אבל היא קיימת.
במדינת ישראל, בה אין חוקה, יחסי הגומלין בין רשויות השלטון הם שדה הפקר בו איש הישר בעיניו יעשה או, בהשאלה מסרטו של אורי זוהר המנוח על מלחמת ששת הימים – "כל ממזר מלך".
הוגה דעות צרפתי בשם אלקסיס דה-טוקוויל, סייר בארה"ב בשנות ה-30 של המאה ה-19, וכתב ספר בשם ה"דמוקרטיה האמריקאית". כבר אז, לפני כ-200 שנה, כשהדמוקרטיה האמריקאית היתה בחיתוליה, הוא זיהה את הסכנה הפוטנציאלית הנשקפת לדמוקרטיה מהרשות השופטת.
המשפטנים הם כוח שכמעט ואין חוששים מפניו, שבדוחק מבחינים בקיומו, שאין לו דגל משלו, שבגמישות מרובה הוא מסתגל לדרישות הזמן ומתאים עצמו בלי התנגדות לכל תפניותיה של החברה. אבל כוח זה אופף את החברה כולה, חודר לכל המעמדות הכלולים בה, משפיע עליה בחשאי, לש אותה בלי הפסק בלי ידיעתה, עד שהוא מעצב אותה לפי רוחו.
קשה להעלות על הדעת תיאור יותר מוצלח של ה"מהפכה החוקתית" אותה הוביל אהרון ברק. בעולם המשפטנים מקובל לדבר על ה"מהפכה החוקתית" של ברק, אבל זו לא היתה מהפכה. זו היתה הפיכה (putsch). אהרון ברק התפאר שהוא הפך את ישראל ל"דמוקרטיה חוקתית" – התבטאות המשקפת יהירות ושחצנות שאין להן כיסוי. ישראל לא נהיתה יותר דמוקרטית בזכותו של ברק, וחוקה עדיין אין לה.
דב יוסף, מי שהיה המפקד הצבאי של ירושלים במלחמת העצמאות, ומי שניהל את מדיניות הצנע בשנותיה הראשונות של המדינה, כיהן גם פעמיים כשר המשפטים – ב-1951 וב-1961. הוא היה עורך דין עתיר ניסיון שלא ראה בעין יפה את כוחם המוגזם של השופטים. עם התמנותו לשר המשפטים ב-1951 הוא הביע בגלוי את דעתו. "האם הם קדושים בעלי כנפיים שירדו מן השמיים, היודעים מה נכון ומה אינו נכון? הם בני אדם כמוני, יכולים לטעות כמוני, ומותר לי לבקר את פסקי הדין שלהם."
מערכת המשפט הוכתה בהלם. שר משפטים עולה לדוכן הכנסת, מבקר בחריפות את השופטים, מכנה את פסיקותיהם "עלבון לחוק" ומצהיר כי הוא "חרד לגורל המשפט בארץ." תעבורנה כמעט 70 שנה עד שיימצא שר משפטים (אוחנה) שיעז להתבטא בכנסת בצורה דומה. ב-1951 מערכת המשפט בלעה את ה"צפרדע", כי בן גוריון תמך בעמדתו של יוסף. על ה"מקלחת" לה זכה אוחנה בימינו אין צורך להרחיב את הדיבור.
שובו של נתניהו לראשות הממשלה אחרי הבחירות של נובמבר 2022, הדליק אור אדום בהיכל המשפט. תוקף רעיונותיו של דב יוסף וביקורתו על מעמדה ותפקודה של מערכת המשפט לא השתנה כהוא זה. אנשי מערכת המשפט ובמיוחד הבכירים שבהם, היו מודעים לכך שדברי הביקורת של דב יוסף לא היו דברים בעלמא, ושהיה להם בסיס. אבל הם גם ידעו שלמעט התקופה הקצרה בה דניאל פרידמן כיהן כשר המשפטים בממשלתו של אולמרט, יהיה קשה למצוא שר משפטים שיהיה מוכן להתעמת עם מערכת המשפט. משרד המשפטים לא נחשב ל"קרש קפיצה" לראשות הממשלה (משאת נפשו של כל פוליטיקאי), ואין לו ביקוש בעת חלוקת התפקידים במו"מ הקואליציוני.
כשבעים שנה אנשי מערכת המשפט נהנו מחסינות שהקנתה להם זכויות יתר. השופטים היו במעמד של untouchables – אסור היה למתוח עליהם ביקורת, אסור היה לחקור את מניעיהם, והם לא נדרשו לפסול את עצמם במקרים של ניגודי אינטרסים. כל ביקורת, אפילו ברמז, הוגדרה תמיד כ"מסע מכוון של השחרה ודה-לגיטימציה נגד השופטים, במיוחד אלה של בית המשפט העליון," או מסע "שנועד להלך אימים על השופטים."
מערכת שדוחה כל ביקורת מנציחה את פגמיה ולעולם לא תוכל להשתפר. אם מערכת המשפט תמשיך להתנגד לכל ביקורת, היא תאבד גם את מעט השרידים שעוד נותרו של אמון הציבור בה.
מנקודת מבטה של מערכת המשפט ה"סכנה" הפעם היא ממשית, כי בניגוד למצבים דומים בעבר, בממשלה החדשה ישנם אנשים שמוכנים להירתם למשימה ההרקוליאנית של ניקוי האורוות במערכת המשפט מהאשפה שהצטברה בהן, אפילו אם זה יפגע בקריירה שלהם.
זרע הפורענות שהוביל להסתאבות מערכת המשפט נטמן לפני שלושים שנה, ב-1992, ביוזמתו של שופט בית המשפט העליון אהרון ברק. הכינוי המקובל של יוזמת ברק הוא "מהפכה חוקתית" אבל היא היתה רפורמה לכל דבר, רפורמה הרבה יותר קיצונית מזו המוצעת ע"י הממשלה הנוכחית.
ההבדל העיקרי בין יוזמת ברק מ-1992 לבין הרפורמה המוצעת ע"י הממשלה הנוכחית, הוא החשאיות וההטעיה שליוו את ביצועה של רפורמת ברק. הבדל שני הוא האטימות המוחלטת של ברק לכל ביקורת על יוזמתו. מנקודת מבטו של ברק, אנשים החולקים על דעתו פשוט לא קיימים. כל ניסיון של ביקורת על דרכו של ברק נתקל בחומה בצורה של שכנוע פנימי, בלי שום סדק.
להלן מספר דוגמאות להשגות של משפטנים על הרפורמה של ברק.
המהפכה המשפטית גבתה מחיר כבד. היא שיבשה את מערכי השלטון, הגבירה את הביורוקרטיה והמשפטיזציה ופגעה בדמוקרטיה עצמה. הפיקוח על הממשלה והכנסת מנימוקי "חוסר סבירות" העניק לפקידות הבכירה, ובראשה ליועמ"ש, שליטה על הממשלה (ובעניינים רבים גם על הכנסת).
פרופ' דניאל פרידמן, שר המשפטים לשעבר: ברק מוביל את בית המשפט אל תוך ביצה של אמונות ודעות והשקפות פוליטיות; אל מדרון חלקלק שמסוכן לבית המשפט ולמדינה. הדרך שלו מקוממת ציבורים רחבים על בית המשפט, מעוררת שנאה, וגורמת לאיבוד האמון בניטרליות של המערכת המשפטית. כאשר בית המשפט מזוהה עם השקפה מסוימת, הוא מקומם עליו ציבור שמצדד בהשקפה אחרת. זו קפיצה לסמבטיון גועש של מחלוקות, שהמקום לברר אותן אינו ביהמ"ש, הכנסת ובימות אחרות. שופטים הוכשרו לשפוט ולא לשלוט. זאת יומרה להציב את השופטים מעל הכנסת. הכנסת היא הריבון. לא בית המשפט.
משה לנדאו, נשיא בית המשפט העליון בדימוס: בכל מהפכה יש מהפכנים, יש להם מטרה, הם שמים אותה באופן גלוי, העם כולו יודע, ומתבצעת מהפכה. המהפכה שמדובר בה פה היא מוזרה מאוד. ביום מסוים, למען הדיוק בשעות הקטנות של הלילה, הביאו שני חוקים להצבעה. פחות ממחצית חברי הכנסת נכחו. אף אחד לא דיבר על כך שמדובר במהפכה, ואף אחד לא ידע שמתבצע שינוי קונסטיטוציוני כלשהו. הצביעו. כעבור מיספר חודשים עם ישראל לומד שהתחוללה מהפכה. המהפכה הראשונה בהיסטוריה שהתרחשה בלי שהציבור ידע עליה.
חבר הכנסת מיכאל איתן: אלה מבין חברי הכנסת שהיו "בסוד העניינים" – אוריאל לין, אמנון רובינשטיין, דן מרידור, ואולי ידעו שיש כאן מעשה מרחיק לכת, נמנעו (בכוונה?) מלשתף במידע הזה את שאר חברי הכנסת.
15 שנים אחרי ה"מהפכה", אוריאל לין, מי שכיהן כיו"ר וועדת החוקה והיה הכוח הביצועי מאחורי הרפורמה החוקתית, פירסם (לדבריו לבקשת אהרון ברק) ספר בשם "לידתה של מהפיכה". מסתבר שגם אחרי 15 שנים ברק מעדיף לגלגל את האחריות למעשיו על מישהו אחר.
באותו הקשר, נשיא בית המשפט העליון בדימוס, לנדאו, תיאר את אהרון ברק כמי ש"אינו משלים עם מקומו של בית המשפט במדינת ישראל," וכמי ש"מנסה להשליט כנורמה משפטית ערכי מוסר מסוימים, שאינם מתחום המשפט." הוא הגדיר זאת: "דיקטטורה שיפוטית."
ואכן דעתו של ברק על תפקידו של השופט שונה באופן מהותי מהמקובל במערכות המשפט. ברק אינו מסתיר שהוא לא מתלהב מהחקיקה של הכנסת – זה בלשון המעטה. לדבריו של ברק, שופט שפוסק רק לפי החוק הוא "טכנאי שפיטה", וכפי שברק מנסח זאת – הוא לא למד משפטים כדי להיות "טכנאי". התפקיד של טכנאי קטן עליו.
בהרצאה בפני כנס העמותה למשפט ציבורי (דצמבר, 2017), אסתר חיות, נשיאת בית המשפט העליון, תיארה את מעמדה ותפקידה של מערכת המשפט בזו הלשון: ממשל תקין נשען על שלוש רשויות שלטון – מחוקקת, מבצעת ושופטת, שהן משולש שווה צלעות, שביניהן מתקיים "דיאלוג ענייני ומכובד." והיא הוסיפה "ככל שהדבר נוגע להתנהלותה של הרשות השופטת, נדמה לי שאנו, השופטים, משתדלים להקפיד בשמירה על כבודן ועל מעמדן של הרשויות האחרות." היא גם הדגישה את השקיפות בהליכי המשפט – "חלונות בית המשפט פתוחים, וכל אחד יכול לראות את הנעשה בתוכו."
זה נשמע יפה, אבל המציאות שונה באופן מהותי. הדיאלוג של הרשות השופטת עם רשויות השלטון האחרות הוא לא ענייני ולא מכובד, הוא יותר רטוריקה פוליטית זולה מאשר דיאלוג. מקריאה שטחית של פסיקות של בית המשפט העליון אפשר ללמוד עד כמה השופטים מזלזלים, לעתים מתעלמים, מחוקים שנחקקו ע"י הכנסת.
למקרא דברי חיות על השקיפות הבנתי בפעם הראשונה בחיי את משמעות הפסוק בתנ"ך המדבר על "חלונות שקופים אטומים" בבית המקדש שבנה שלמה המלך.
שלטון שנוטל לעצמו את הרשות לקבוע מה טוב לאזרח לדעת, סופו שינסה לקבוע מה טוב לאזרח לחשוב. השקיפות האטומה של בית המשפט העליון, היא הצעד הראשון בהנדסת התודעה של הציבור בה מלמדים אותו מה לחשוב.
יש חוסר הבנה מוחלט על מה ולמה דרושה הרפורמה המשפטית. מחנה המתנגדים, עשרות (אולי מאות) אלפי הצורחים בכיכרות, מורכב בעיקרו מאנשים המשוכנעים שהרפורמה היא תרגיל של נתניהו באמצעותו הוא מקווה למנוע את הרשעתו במשפט המתנהל נגדו. רובו ככולו של הציבור הזה לוקה באוטם שריר החשיבה (זאת מטפורה). אנשים הלוקים באובססיה ביביפובית אינם מסוגלים לחשוב באופן רציונלי ברגע שנתניהו מוזכר בשם, בתמונה או בכל צורה אחרת.
נתניהו משוכנע בחפותו, והוא מאמין שיזוכה במשפט. דרושה מידה רבה של נאיביות כדי להאמין כי למישהו בפרקליטות או בבית המשפט איכפת אם נתניהו אשם או זכאי.
הרטוריקה בגנות הרפורמה היוצאת מפיהם של שופטים עליונים ושופטים פחות עליונים, סתם משפטנים מהשורה, וכן שורה של פוליטיקאים ואנשי תקשורת שמידת הבנתם בנושאי חוק ומשפט מפוקפקת, היא מעל ומעבר. יש בה הכול – קללות וגידופים, הסתה למרד, קריאות להשבתת הכלכלה, לסגירת בתי הספר, להשבתת הלימודים באוניברסיטאות ועוד, ועוד. מה אין בה? אין בה אמת. אין אפילו מילה אחת של אמת באף משפט מהרטוריקה האנטי רפורמית הממלאת את האויר בכיכרות ועל הגשרים, וזה כולל את ה' הידיעה ואת ו' החיבור.
את הרטוריקה הזאת אי אפשר להפסיק.
הצורחים בכיכרות מתיימרים לפעול ממניעים אלטרואיסטיים, ללא כל עניין אישי, שמטרתם היחידה היא להגן על האזרח הפשוט מפני הרס מערכת משפט המבטיחה לו הגנה משפטית ושמירה על זכויותיו. אבל אחוז הנוכחות של "אזרחים פשוטים" בכיכרות שואף לאפס. רובם ככולם של המפגינים בהפגנות האלו באים מהציבור ה"נאור", האליטה האינטלקטואלית, יפי הבלורית והתואר – אנשים הנהנים ממשכורות ותנאי פנסיה שהאזרח הפשוט יכול רק לחלום עליהם. הכנסות בסכומים של חמש ושש ספרות (לחודש, לא לשנה) הם הנורמה בכיכרות. בתנאים כאלה קל לציית להוראותיו של שר הביטחון הקודם לקחת דגל שחור ביד האחת ומטריה בשנייה (למקרה שירד גשם), ולצאת לכיכר.
בכל פעם שהציבור ה"נאור" – האליטה האינטלקטואלית, יפי הבלורית והתואר, מלח הארץ, יוצא להפגין או למחות נגד משהו, אין להם מושג בעד או נגד מה הם מפגינים, על מה הם מוחים. עמוס עוז המנוח היה נוהג להתפאר שהוא אף פעם לא קרא את העצומות עליהן הוא חתם. כך גם הפעם. מאחר והם לא יודעים על מה ולמה הם מפגינים, הם צורחים. צרחות לא צריך להסביר, צרחות כל אחד מבין.
על כך שיש מקום לשיפורים, לתקן פגמים, אין ויכוח. השאלה היא את מה לתקן ומה שיותר חשוב, מי יתקן. הרי לא יעלה על הדעת לתת לאיזה בבון שאיננו מבין שהצבעה עבור יאיר לפיד מאור הגולה היא מה שיביא את הישועה לעם היושב בציון, לבצע דבר כל כך מסובך כמו רפורמה משפטית.
אבל זה בדיוק מה שצריך. מערכת המשפט הישראלית זקוקה לטיפול שורש. טיפול הרבה יותר יסודי מזה שמציע שר המשפטים החדש, טיפול בו הנפשות הפועלות ושיטות העבודה שלהן תעמודנה למבחן.
הסיבה שדרושה רפורמה רדיקלית כזאת הוא דבר שאף אחד לא התייחס אליו עד היום.
בין כל הדמוקרטיות בעולם התרבותי, מדינת ישראל היא היחידה בה עדות שנסחטה בעינויים מתקבלת ע"י בתי המשפט כבסיס להרשעה.
תמיד תמצאנה סיבות להצדקת מעשה נבלה כזה. כמאמר חז"ל – ק"ן טעמים לטהר את השרץ (ק"ן – 150 בגימטריא).
כל שופט, עליון וגם אחד שאינו עליון, שהיה מעורב בפרשה כזאת, חייב לתת את מלוא הדין ובאופן אישי. משופט כזה יש לשלול את זכות הכניסה לבית משפט, אלא אם הוא מוזמן לשבת על כיסא הנאשמים. במאמרים מהתקופה של פרשת עמוס ברנס ראיתי את המונח טל"ח (טעות לעולם חוזרת). טעות כזאת אסור שתקרה. על טעות כזאת מתנוסס דגל שחור. אבל את הדגל הזה אף אחד לא רואה. מערכת מסועפת של צווי איסור פירסום הוקמה כדי להבטיח שהציבור לא ידע את האמת.
רצה הגורל ובשקיפות האטומה של חיות נבעו סדקים, וקצת מהאמת שהוסתרה שם זלגה החוצה. שמות של שלושה אנשים שהורשעו ברצח אחרי שסחטו מהם "הודאה" בעינויים, התפרסמו ברבים. עמוס ברנס (הודה ברצח של חיילת בשם רחל הלר), עיזאת נאפסו (קצין דרוזי שהודה בריגול), ועמירם בן אוליאל (נער בגיל העשרה, שהודה בגרימת מותה של משפחה ערבייה). הפרסום גרם למהומה רבה בתקשורת, שבניגוד למקובל לא התגייסה הפעם לעזרת הממסד המשפטי. אם אתם חושבים שהפירסום הביא לשינוי כלשהו, תשכחו מזה. אף אחד לא נתן את הדין. הקורא המעוניין יכול למצוא את תיאור המקרים במרשתת (אינטרנט), למעט דבר אחד – כמה מקרים כאלה היו.
מעניין במיוחד הוא המקרה של עמוס ברנס, בו היתה מעורבות של "גדול" משפטני ישראל, אהרון ברק. האיש הזה נלחם בחירוף נפש למען שוויון זכויות לתושבים ערביים, ולדעתו "לא נורא אם יהרגו כמה עשרות יהודים, ובלבד שילדי הערבים יוכלו להמשיך להשתמש בדרך קיצור לבית הספר שלהם, דרך המשמשת מחבלים לחדירה לישראל על מנת לבצע פיגועים" (הדברים צוטטו בעיתון "הארץ" מפי סגנו וידידו, השופט מישאל חשין). כאשר התחילו להתעורר ספקות לגבי הרשעתו של ברנס, ברק סרב לקיים משפט חוזר לברנס בנימוק שמאחר ו"מוצו כל ההליכים" לא "מגיע" לברנס משפט חוזר. אדם נמק בכלא אחרי שנידון למאסר עולם בשל הודאה מפוקפקת שנסחטה ממנו בעינויים, ואהרון ברק משתמש בנימוק פרוצדורלי על מנת למנוע את תיקון העוול. ואחרי זה ברק ממשיך לטעון ששוויון ומשפט צדק לכל הם בראש מעייניו.
כאשר אנשים כמו אהרון ברק ואסתר חיות מנהלים את המאבק נגד הרפורמה, האספסוף הצורח בכיכרות משוכנע שהוא בצד "הנכון", ושבמעשיו הוא תורם לעצירת תהליך הדיקטטוריזציה של הדמוקרטיה הישראלית. הוא לא מעלה על דעתו שמנהיגיו מתעתעים בו. מכניסים לו לראש שהם "מגינים על מערכת המשפט," משלים אותו שהוא יביא "להדחת נתניהו." אבל לא מספרים לו שהמטרה האמיתית של המאבק היא להשאיר על כנה מערכת משפט עבורה השימוש בשיטות המשפטיות של ימי הבינים – עינויים פיזיים – הוא אמצעי לגיטימי לעשיית "צדק".
נושא אחר על "סדר היום" של מתנגדי הרפורמה, הוא כוונת שר המשפטים לשנות את שיטת מינוי השופטים, בעיקר את העליונים. השיטה הנהוגה כיום, כך מסבירים המתנגדים היא טובה, גם אם אינה מושלמת, ומבטיחה שרק מועמדים "ראויים" יתמנו, והכי חשוב – היא מונעת השפעה של הפוליטיקאים על הרכב בית המשפט. אפשר היה לחשוב שפוליטיקה היא מילה גסה, בשעה שההיפך הוא הנכון. הפוליטיקה היא מהות הדמוקרטיה.
יש בישראל מכון לדמוקרטיה שבראשו עומד פרופסור לדמוקרטיה. הוא נרתם ללא היסוס למאבק נגד הרפורמה. לאחרונה הוא נשא נאום חוצב להבות בגנות הדרישה למנוע מעורבות של השופטים בתהליך המינוי של שופטים. הרטוריקה שלו היתה מעולה. אבל כמו במקרים של אסתר חיות ואהרון ברק, זו היתה רק רטוריקה. תוכן של ממש לא היה בה. לדבריו של הפרופסור, אין אף דמוקרטיה בעולם בה שופטים מתמנים ע"י נבחרי הציבור (קרי פוליטיקאים) ולא ע"י שופטים אחרים. מסתבר שבורות איננה מונעת ממי שהוא לקבל תואר פרופסור. נו טוב, הבורות גם לא מנעה מלפיד להיות שר אוצר, שר חוץ ואפילו (לתקופה קצרה) ראש ממשלה. בין כל הדמוקרטיות בעולם יש רק אחת (הודו) בה שיטת מינוי השופטים דומה לזו הנהוגה בישראל. אני מרשה לעצמי להטיל ספק אם המשטר הנהוג בהודו הוא מה שמאות אלפי הצורחים בכיכרות היו רוצים כתחליף לדמוקרטיה הישראלית. הם יכולים להתנחם בעובדה שבמדינת ישראל ביחד עם הודו מתגורר רבע מאוכלוסיית העולם, כך שהם לא לבד...
פרק רביעי – הדמוקרטיה הישראלית – מה שיש לה זה מה שאין לה.
בחשאי, רחוק מעין הזרקורים, במערכת המשפט הישראלית צמח גידול פרא שעם הזמן תפח והגיע למימדים של רשות שילטונית עצמאית. הגוף הזה הוא מוסד היועץ המשפטי לממשלה, להלן היועמ"ש.
על היועמ"ש במדינת ישראל אפשר לומר, בהשאלה מספר בראשית, פֶּרֶא אָדָם, יָדוֹ בַכֹּל וְיַד כֹּל בּוֹ .
היועמ"ש הוא אחד התפקידים החשובים ורבי ההשפעה בממשל הישראלי, אם לא החשוב שבהם. הוא תופס מעמד מרכזי במערכת המשפט. למרות חשיבות התפקיד, אין חוק המגדיר את מעמדו, תפקידיו וסמכויותיו של היועמ"ש. אלה התפתחו במרוצת השנים באמצעות חוות דעת משפטיות (בעיקר של בית המשפט העליון), מחטפים ופרשנויות יצירתיות. ניסיונות להגדיר את מעמדו וסמכויותיו של היועמ"ש באמצעות חקיקה נבלמו ע"י היועמ"ש והכפופים לו בפרקליטות, בגיבויו של בית המשפט העליון. הם נלחמו בחירוף נפש נגד מה שהם הגדירו "חתירה תחת שילטון החוק." היום היועמ"ש הוא רשות שלטונית עצמאית לכל דבר – הגולם קם על יוצרו.
(את הסיפור המלא אפשר לקרוא בספרו של פרופ' דניאל פרידמן, "קץ התמימות: משפט ושילטון בישראל", הוצאת ידיעות ספרים, 2019).
התנגדות הממסד המשפטי להסדרת מעמדו של היועמ"ש באמצעות חקיקה איננה סתם קפריזה. חוק, ואין זה משנה מה כתוב בו, שיגדיר את סמכויות היועמ"ש, יקבע גם אלו סמכויות אין לו, כמאמר חז"ל מכלל הן, אתה שומע לאו. כל הממסד המשפטי נשכב על הגדר על מנת להגן על "עצמאותו" של היועמ"ש. המושג "עצמאות" בהקשר הנוכחי הוא הונאה, כי בפועל המשמעות היא החופש (ליועמ"ש) לעשות ככל העולה על רוחו.
בהשאלה מספר משלי, בְּאֵין חוֹק יִפָּרַע עָם. ואכן יועמ"שים הרבו לנצל את החופש הזה, לקידום האג'נדה הפרטית שלהם.
מאבק היוע"משים לשמירה על "עצמאותם" מתנהל בגלוי ובמחשך, וכל האמצעים כשרים למניעת שינוי במצב הקיים. כשנתניהו נבחר לראשות הממשלה ב-1996, היו שמועות שהמועמד שלו לתפקיד שר המשפטים, יעקב נאמן – משפטן בעל שיעור קומה, עומד ליזום חקיקה שתקצץ במקצת את עצמאותו של היועמ"ש. תגובתו של בן-יאיר, היועמ"ש באותה תקופה' היתה "לא יקום ולא יהיה, לא במשמרת שלי." וראה זה פלא, ערב המועד בו נאמן עמד להיכנס ללשכת השר, דווח בעיתונות שהוגשה תביעה משפטית נגד נאמן. המינוי בוטל ונאמן נאלץ לנהל מאבק משפטי שנמשך מיספר חודשים לטיהור שמו, מאבק שהיה כרוך בהוצאות כספיות מכובדות. בסופו של דבר נאמן זוכה מכל אשמה, אבל משרת השר כבר היתה תפוסה.
טביעת אצבעותיו של ברק ניכרת גם בדיון על מעמדו של היועמ"ש. לדברי ברק "דעתו של היועמ"ש מחייבת את הממשלה גם אם לממשלה יש דעה שונה" כי זה החוק וכך פסק בית הדין העליון. שתי הטענות אינן נכונות. אין חוק כזה ובית הדין העליון מעולם לא פסק בנושא.
לפני כ-800 שנה, אחד מגרולי חכמי ישראל, הרמב"ן, טבע את המושג "נבל ברשות התורה" – אדם המקפיד על קיום מצוות התורה מבחינה פורמלית, אך התנהלותו סותרת את רוח התורה וזרה לכוונתהּ; אדם שעושה מעשי נבלה, ולשון החוק משמשת לו כעלה תאנה מוסרי. תיאור מושלם של מנדלבליט.
ליועמ"ש יש יתרון מובהק על השופטים, כולל העליונים. שופטים אינם יכולים לדון במקרה אם לא הוגשה תביעה או עתירה. על היועמ"ש לא חלה מגבלה כזאת. הוא חופשי לפתוח בחקירה מתי שבא לו, נגד כל מי שנראה לו, אפילו כאשר אין סיבה לחקירה. כמו כן הוא יכול להימנע מפתיחת חקירה, אפילו כאשר יש סיבות טובות לעשות זאת. הוא לא חייב לדווח לאף אחד, והוא לא חייב לנמק את החלטותיו. את הזכות האחרונה – הימנעות מפתיחת חקירה, מנדלבליט, היועמ"ש הקודם, ניצל מעל ומעבר. היועמ"שית החדשה, שמונתה בחטף ע"י ממשלת הביניים של לפיד, הולכת בעיקבותיו.
הממסד המשפטי בישראל פיתח אוצר מילים (glossary) משופע במונחים ומושגים שהגדרתם גמישה וניתנת להתאמה לכל מצב ולכל חשוד/נאשם בהתאם לצורכי השעה. והעיקר – לאף אחד מהמושגים האלה אין כל משמעות משפטית. מנדלבליט היה נוהג לנמק את החלטותיו באמצעות מושגים שאינם אומרים כלום, גם למשפטנים מנוסים.
עשרת הדברות, הבסיס המשפטי למערכות החוקים בכל המשטרים הדמוקרטיים בעולם המערבי, נחקקו על לוחות אבן. התשתית המשפטית של מערכת החוקים הישראלית נכתבה על פלסטלינה. פלסטלינה אפשר ללוש, פלסטלינה אפשר לעצב מחדש, את הכתוב על פלסטלינה אפשר למחוק ולכתוב מחדש בהתאם לצורכי השעה.
תרומה ייחודית של ברק להרס תרבות השפיטה בישראל היה הרעיון שניתן לפרש טקסט "תוך שינוי לשונו לשם הגשמת תכליתו." זאת היתה קביעה שרירותית ללא כל בסיס חוקי. היא העניקה לשופט סמכות להחליף את הכתוב בחוק במה שלדעתו צריך היה להיות כתוב בחוק. במילים פשוטות האג'נדה הפרטית של השופט מחליפה חוקים שנחקקו ע"י הרשויות המחוקקת ו/או המבצעת. לרשויות המחוקקת והמבצעת (מקורות החקיקה המקובלים) לא נותר אלא לצעוק חי וקיים. לצעקות האלו אין אוזן קשבת, כי מלוא תשומת הלב מושקעת בדברי האדמו"ר המשפטי, אהרון ברק ועושי דברו.
מורשת ברק הותירה אחריה תוהו ובוהו משפטי שבא לידי ביטוי בהפרת האיזון בין שלושת רשויות השלטון והקניית מעמד דומיננטי לרשות השופטת. לנגד עינינו המטאפורה של הפלסטלינה בה השתמשתי למעלה, קורמת עור וגידים ומעצבת את עולם המשפט הישראלי.
תרומה חשובה לתוהו ובוהו המשפטי לו גרמה "המהפכה החוקתית" של אהרון ברק היתה הסמכות של בית המשפט העליון לבטל חוקים. הסמכות הזאת כשלעצמה היא לא הגורם לאנרכיה – מיספר החוקים שבוטל הוא זניח ובחלק מהמקרים אפילו מוצדק. הבעייה היא הנכונות של שופטים לדון בכל נושא שעלה על דעתם, כולל נושאים אין לשופטים מינימום ידע והבנה במה מדובר. בין לילה צצו עשרות אירגונים קיקיוניים שכל עיסוקם היה הגשת עתירות סרק לבית המשפט העליון בכל נושא ותחום שבאו להם. עצם ההסכמה לדון בעתירות יצרה "פקקי תנועה" בכניסות לאולמות בית המשפט. לא נותר זמן לדיון ענייני בעתירות של ממש. המטרה (ביטול או פסילת החוק) הושגה.
פרק חמישי – זאת הטיפשות, טמבל.
במשך קצת יותר משנתיים, התקיימו בישראל חמש מערכות בחירות. רק האחרונה, בנובמבר 2022, הסתיימה בהכרעה ברורה שאיפשרה לאחד הגושים להרכיב ממשלה בעלת רוב יציב שאיננה תלויה בתמיכת אחת או כמה מהסיעות הערביות או בגחמותיו של חבר כנסת בודד.
לרגע היה נדמה שהמבוי הסתום נפרץ כשבתום מערכת הבחירות מס' 4 לפיד ובנט הצליחו לגייס מספיק חברי כנסת ולהרכיב ממשלה צולעת שהתפוררה אחרי פחות ממחצית הקדנציה. זה היה ניסיון ראשון בהיסטוריה לנהל מדינה ע"י ממשלה הנשענת על שתי רשויות שלטון (רשות מבצעת ורשות שופטת) במקום שלוש כמקובל. הרעיון של לפיד לנהל מדינה בלי רשות מחוקקת, התגלה כאיוולת שרק בור ועם הארץ בהבנת מושגים כמו דמוקרטיה ו/או דיקטטורה ו/או ממשלה יכול היה להעלות בדעתו לנסות אותו.
לאור "הישגיה", על ממשלת לפיד – בנט אפשר לומר "זה היה יותר גרוע מפשע, זאת היתה טיפשות" (טלייראנט, שר החוץ של נפוליון).
למרבה הפלא כבר חז"ל נתנו דעתם לתופעה מהסוג של ממשלת לפיד-בנט הכושלת. הם פסקו לֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמוֹר יַחְדָּיֽו. הקורא יחליט לבד, מי מבין השניים הוא החמור ומי הוא השור.
האפיזודה הגרוטסקית של ממשלת לפיד ובנט, המחישה יותר טוב מכל מערכת הסברה, מה צופן עתיד בו תינתן להם הזדמנות נוספת. תגובת הבוחר הישראלי היתה חד משמעית – "גם פעם אחת זה יותר מדי." ונתניהו ניצח במערכת הבחירות מס' 5.
מה שקרה כשהתבררו התוצאות הסופיות של הבחירות הוא תופעה שאין לה אח ורע באף אחת מהדמוקרטיות בעולם המערבי. עם זריחת החמה בבוקר שלמחרת יום הבחירות, העם היושב בציון התעורר וגילה להפתעתו שהוא חי בדיקטטורה פשיסטית, דיקטטורה הרבה יותר גרועה מזו שהיתה בגרמניה הנאצית.
האליטה האינטלקטואלית, יפי הבלורית והתואר, מלח הארץ, פרופסורים, מדענים, הוגי דעות וכוכבי תקשורת, וכן שורה ארוכה של לשעברים מתוסכלים, החלו לנהל מערכת תעמולה בה הם מסבירים לציבור שבדמוקרטיה הישראלית, ממשלה שנבחרה בבחירות חופשיות היא "בלתי לגיטימית" וחובה לא לציית לה. שהדמוקרטיה איננה דמוקרטיה אמיתית אם בבחירות מנצח המועמד ה"לא נכון". למערכת התעמולה הזאת נלווה גל של הפגנות, מחאות אלימות, השבתות של מגזרים שונים במשק מאמצים למוטט את הכלכלה ואפילו סירוב לשרת במילואים.
הזכות למחות היא זכות בסיסית בכל משטר דמוקרטי. לא כאן המקום לדון בשאלה איך מוחים והאם כל האמצעים כשרים, אבל השאלות האמיתיות עליהן כל המוחים צריכים לענות (לפחות לעצמם), על מה ונגד מי הם מוחים. הצד שהפסיד מוחה על ההפסד. עם כל הכבוד לתארים האקדמיים של המוחים ועל רקורד ההישגים שלהם בתחומי התמחותם, מחאה על תוצאות של בחירות במשטר דמוקרטי היא התגלמות הטיפשות. על מה הם מוחים? על זה שהבוחרים לא הצביעו בעדם?
אפשרות שנייה היא שהמחאה היא על המדיניות של הצד הזוכה. מחאה כזאת היא עוד יותר טיפשית, כי כאן לא מדובר בדיון על ביצה שנולדה ביום טוב (כמסופר בתלמוד), כאן המחאה היא על ביצה שבכלל לא נולדה.
על מנת לתת "כיסוי" שיצדיק את המחאה שלהם, האליטה האינטלקטואלית, יפי הבלורית והתואר, מלח הארץ, פרופסורים, מדענים, הוגי דעות וכוכבי תקשורת, וכן השורה הארוכה של הלשעברים המתוסכלים, בנו דחליל שאף אחד לא ראה אותו, אף אחד לא שמע עליו, והמקום היחיד בו אפשר לקרוא עליו הוא בתקשורת המחפשת כותרות ורייטינג.
אסתפק כאן בדוגמא אחת.
147 אונקולוגים חתמו על עצומה המסבירה שהרפורמה תפגע "במערכת המטפלת בחולי הסרטן" – לחולים תהיה בעייה לממן את התרופות שלהם, ולבחור באיזה בית חולים הם רוצים לקבל טיפול. "מטופלים ממוצא ערבי, נשים במצבי סיכון, קטינים במצבי סיכון, ולהט"בים" – יופלו לרעה במתן טיפול אונקולוגי. יתרה מזאת, אם הרפורמה תעבור, תהיה פגיעה "בחופש האקדמי ללמד ולחקור תחומים הנתפסים כביקורת על השלטון."
כמה שלא תחפשו, לא תצליחו למצוא מילה אחת מגיבוב השטויות הזה, אפילו לא ברמז, בטיוטת ההצעה לרפורמה המשפטית. עורכי העצומה הם חוקרים בעלי מוניטין מהצמרת המדעית של מדינת ישראל. לא ברור אם הם שקרנים בהתנדבות או שהם סתם טיפשים שמאמינים למאמרי ההסתה של דרוקר, אברמוביץ', פלג ודומיהם בעולם התקשורת.
הסקירה המלאה נמצאת במאמרו של קלמן ליבסקינד, שהתפרסם ב"מעריב" מיום 10 במרץ, 2023, "פריבילגים שמודעים לפריבילגיותם: בבסיס חצרים יסדנו את מדינת השווים יותר."
במחזמר "שלמה המלך ושלמי הסנדלר" מופיע המשפט "כי בין דברי חכם, לבין בין דברי טיפש, הבדל כאילו אין, הבדל בכל זאת יש."
מאות אלפי המוחים הם הוכחה חיה לכך שאכן יש הבדל, ועוד איך, אבל ההבדל הוא לא לטובת המוחים.
ישראל בר-ניר
פרק ראשון – המשמעות של בחירות במשטר דמוקרטי
תוצאות בחירות נובמבר 2022 היו ברורות ולא הותירו מקום לספק, אבל רבים מסרבים להשלים עם המציאות החדשה. אי ההשלמה הזאת היא תוצאה של העובדה שחלק גדול בציבור הישראלי לא מבין שמשטר דמוקרטי ללא חילופי שלטון באמצעות בחירות, איננו משטר דמוקרטי.
לפיד הגיע ללשכת ראש הממשלה לא דרך הקלפי, אלא באמצעות מניפולציות. הממשלה שהוא הקים הורכבה ממקבץ של פוליטיקאים שלא היו מסוגלים לגבש עמדה משותפת על שום נושא. ואכן הממשלה הזאת קרטעה לקריסה מהדהדת בזמן שיא.
לפיד ידע שסיכוייו לחזור על ה"הישג" הזה קלושים. הוא בנה על כך שגם מערכת הבחירות האחרונה תסתיים ללא הכרעה, מה שהיה מבטיח לו המשך כהונה כראש ממשלה זמני כאשר זה לא קרה, הוא הבין שבשלב הזה לבלפור הוא לא יגיע, לפחות לא בארבע שנים השנים הבאות.
האם הזמן הזה יספיק ללפיד לעשות חשבון נפש כדי להבין למה זה קרה? יגידו. עכשיו הוא מסתכל בעיניים כלות איך יריבו, נתניהו, מרכיב ממשלה הנשענת על רוב יציב של 64 חברי כנסת, ממשלה שתפקודה אינו מותנה בתמיכת הסיעות הערביות או חלק מהן, ולא בגחמותיהם של חברי כנסת בודדים. קמפיין ההמרדה הפוליטי המתנהל בימים ע"י לפיד, גנץ ושותפיהם. הוא תגובה מפסידנית טיפוסית לשמאל.
הרעש התקשורתי ומערכת ההסתה נגד ממשלת נתניהו הם תופעה חסרת תקדים. אין דומה לה בשום משטר דמוקרטי בעולם המערבי. יתירה מזאת, מנהיגי מחנה מתנגדי נתניהו אינם מצמצמים את פעילותם לתחומי המדינה. הם מערערים על הלגיטימיות של ממשלת נתניהו בזירה הבין לאומית. ובכך הם מספקים "תחמושת" לגרועים שבשונאי ישראל. את השראתם לסגנון המאבק נגד ממשלת נתניהו הם שאבו ממערכון הגששים על ביתר ירושלים:
אנחנו נקבע מי יהיו השופטים, אנחנו נקבע מי יהיו השחקנים והמאמנים, אנחנו גם נקבע את התוצאה, ואנחנו גם נקבע את מזג האוויר, ואם זה לא מוצא חן בעיניכם, אנחנו נשרוף את המועדון.
פרק שני – הדמוקרטיה בישראל – יש אחד בורא עולם,
ויש אחד שקוראים לו יאיר לפיד
במאמר הנוכחי אעסוק רק בשני הנושאים העומדים במרכז הטענות של תוקפי ממשלת נתניהו – "הרס" הדמוקרטיה, ו"ערעור שילטון החוק" – "הפגיעה" כביכול במערכת המשפט.
לפי הוויקיפדיה, בשפה האנגלית בלבד יש כשלושת אלפים הגדרות למושג דמוקרטיה. בתקופת קיומה הקצרה, הממשלה שהוקמה ע"י לפיד, גנץ וגדעון סער היתה דוגמא מובהקת של משטר דמוקרטי המוקם ע"י אנשים המתיימרים להיות "מגיני הדמוקרטיה" – דמוקרטיה ללא תוכן דמוקרטי, דמוקרטיה בשם בלבד.
ה"לפידוקרטיה" היא משטר דמוקרטי בו עיקרון הפרדת רשויות השלטון – מושג בסיסי בכל משטר דמוקרטי, מיושם באופן מלא. הנתק בין רשויות השלטון, בעיקר המבצעת והמחוקקת, הוא מוחלט. כדבריו של לפיד להצדקת חתימת הסכם הגז עם לבנון בלי להביאו לאישור הכנסת – הצבעה בכנסת היא צעד מיותר. הממשלה יכולה להסתדר גם בלי הצבעה. כאשר אין לה רוב, היא פשוט מדלגת על השלב של ההצבעה בכנסת ומבצעת את מדיניותה בלי לקבל את אישור בכנסת.
עיקרי יוזמת החקיקה ש"תחזיר את היציבות למדינת ישראל" כפי שהוצגו ע"י שר הביטחון היוצא, בני גנץ, במהלך מערכת הבחירות (אוגוסט 2022):
הכנסת לא תוכל לפזר את עצמה וללכת לבחירות, אלא רק ברוב מיוחס של 70 ח"כים.
יבוטל החוק המחייב פיזור אוטומטי של הכנסת אם לא נחקק תקציב המדינה במועדו.
משך כהונת ראש הממשלה יוגבל.
בתחילת כהונתה של הכנסת, יוגדר פרק זמן מינימלי אותו היא תהיה חייבת לכהן (שנה? 4 שנים?).
החקיקה הזאת, אם הם היו מספיקים לאשר אותה לפני הבחירות, היתה מבטיחה את יציבות הלפיד ה"דמוקרטי" לאורך זמן. הוא היה הופך ל"אש תמיד", שהיתה מאירה את שמי ישראל שנים רבות. המשטר שלפיד ושותפיו תכננו להקים, היה דמוקרטיה מהסוג שמילא את מזרח אירופה לפני התמוטטות האימפריה הסובייטית. המשותף לכולם: פעלה בהם רק מפלגה אחת.
הרעיון של דמוקרטיה חד מפלגתית לא מת גם אחרי שמדינות הגוש הקומוניסטי הפכו ל"חבר עמים".
תום פרידמן, כוכב התקשורת של הניו יורק טיימס, כתב על כך (One-Party Democracy, Tom Friedman, NY Times, Sept. 8, 2009) לדעתו של פרידמן דמוקרטיה חד מפלגתית היא "תחליף לא רע" לדמוקרטיה אמיתית אם בראשה עומדים מנהיגים "נאורים" שטובת הכלל היא בראש מעייניהם.
פרק שלישי – הדמוקרטיה הישראלית – פנים חדשות במראה
מושג הדמוקרטיה מקורו ביוון העתיקה, אבל הדמוקרטיה כפי שאנחנו מכירים אותה בימינו היא תופעה חדשה יחסית.
בעת הקמתה, אחרי שהשתחררה מהשלטון הבריטי, לפני קרוב ל-200 שנה, ארה"ב היתה הדמוקרטיה היחידה בעולם במובן המודרני של המושג. במהלך המאות ה-19, ובעיקר ה-20, קמו בעולם המערבי דמוקרטיות נוספות, אבל צריך להיזהר בהשוואות, כי בניגוד לארה"ב, בה המשטר הוא נשיאותי, ברוב הדמוקרטיות האחרות בעולם המערבי, המשטר הוא פרלמנטרי.
המשטר בארה"ב מבוסס על הפרדת סמכויות (Separation of Powers) מוחלטת בין רשויות השילטון, דבר שהוא למעשה בלתי אפשרי במשטר פרלמנטרי, בו שרים (הרשות המבצעת) מכהנים גם כחברי פרלמנט (הרשות המחוקקת), דבר הגורם לניגוד אינטרסים.
במידה מסוימת, בכל משטר דמוקרטי, מתנהל דרך קבע מאבק בין רשויות השילטון סביב השאלה למי, למי יש יותר סמכות. במדינת ישראל, בה אין חוקה, מאבקי הכוח הבין-רשותיים מתנהלים ללא מעצורים, והם חלק מהשגרה היום יומית.
האבות המייסדים של הרפובליקה האמריקאית זיהו את מאבקי הכוח הבין-רשותיים כאיום פוטנציאלי על יציבות המשטר הדמוקרטי. על מנת לנטרל, או לפחות לצמצם, את השפעתם הם ניסחו חוקה שהכילה מערכת של סייגים ובלמים למניעת המאבקים הבין רשותיים.
בניגוד לרשויות המחוקקת והמבצעת, אף אחד לא ראה את הרשות השלישית, השופטת, כאיום על האופי הדמוקרטי של המשטר. ההנחה היתה שלשופטים לא תהיה סיבה למעורבות במאבקי הסמכויות הבין-רשותיים והם יישארו נייטראליים. אבל זאת היתה אשליה. ייצר השררה הוא חלק אינטגרלי של הטבע האנושי, ולא ניתן לרסן אותו לאורך זמן. הציפיה שהרשות השופטת תישאר "מחוץ למשחק" ולא תיקח חלק במאבקי הסמכויות הבין-רשותיים התגלתה כחלום באספמיא. העדר מערכת של בלמים וסייגים עבור הרשות השופטת יצר ואקום חוקתי וחוסר איזון בין רשויות השלטון.
המעורבות המשפטית בפוליטיקה האמריקאית, בייחוד זו של בית המשפט העליון, רחוקה מאוד מהמצב במדינת ישראל, אבל היא קיימת.
במדינת ישראל, בה אין חוקה, יחסי הגומלין בין רשויות השלטון הם שדה הפקר בו איש הישר בעיניו יעשה או, בהשאלה מסרטו של אורי זוהר המנוח על מלחמת ששת הימים – "כל ממזר מלך".
הוגה דעות צרפתי בשם אלקסיס דה-טוקוויל, סייר בארה"ב בשנות ה-30 של המאה ה-19, וכתב ספר בשם ה"דמוקרטיה האמריקאית". כבר אז, לפני כ-200 שנה, כשהדמוקרטיה האמריקאית היתה בחיתוליה, הוא זיהה את הסכנה הפוטנציאלית הנשקפת לדמוקרטיה מהרשות השופטת.
המשפטנים הם כוח שכמעט ואין חוששים מפניו, שבדוחק מבחינים בקיומו, שאין לו דגל משלו, שבגמישות מרובה הוא מסתגל לדרישות הזמן ומתאים עצמו בלי התנגדות לכל תפניותיה של החברה. אבל כוח זה אופף את החברה כולה, חודר לכל המעמדות הכלולים בה, משפיע עליה בחשאי, לש אותה בלי הפסק בלי ידיעתה, עד שהוא מעצב אותה לפי רוחו.
קשה להעלות על הדעת תיאור יותר מוצלח של ה"מהפכה החוקתית" אותה הוביל אהרון ברק. בעולם המשפטנים מקובל לדבר על ה"מהפכה החוקתית" של ברק, אבל זו לא היתה מהפכה. זו היתה הפיכה (putsch). אהרון ברק התפאר שהוא הפך את ישראל ל"דמוקרטיה חוקתית" – התבטאות המשקפת יהירות ושחצנות שאין להן כיסוי. ישראל לא נהיתה יותר דמוקרטית בזכותו של ברק, וחוקה עדיין אין לה.
דב יוסף, מי שהיה המפקד הצבאי של ירושלים במלחמת העצמאות, ומי שניהל את מדיניות הצנע בשנותיה הראשונות של המדינה, כיהן גם פעמיים כשר המשפטים – ב-1951 וב-1961. הוא היה עורך דין עתיר ניסיון שלא ראה בעין יפה את כוחם המוגזם של השופטים. עם התמנותו לשר המשפטים ב-1951 הוא הביע בגלוי את דעתו. "האם הם קדושים בעלי כנפיים שירדו מן השמיים, היודעים מה נכון ומה אינו נכון? הם בני אדם כמוני, יכולים לטעות כמוני, ומותר לי לבקר את פסקי הדין שלהם."
מערכת המשפט הוכתה בהלם. שר משפטים עולה לדוכן הכנסת, מבקר בחריפות את השופטים, מכנה את פסיקותיהם "עלבון לחוק" ומצהיר כי הוא "חרד לגורל המשפט בארץ." תעבורנה כמעט 70 שנה עד שיימצא שר משפטים (אוחנה) שיעז להתבטא בכנסת בצורה דומה. ב-1951 מערכת המשפט בלעה את ה"צפרדע", כי בן גוריון תמך בעמדתו של יוסף. על ה"מקלחת" לה זכה אוחנה בימינו אין צורך להרחיב את הדיבור.
שובו של נתניהו לראשות הממשלה אחרי הבחירות של נובמבר 2022, הדליק אור אדום בהיכל המשפט. תוקף רעיונותיו של דב יוסף וביקורתו על מעמדה ותפקודה של מערכת המשפט לא השתנה כהוא זה. אנשי מערכת המשפט ובמיוחד הבכירים שבהם, היו מודעים לכך שדברי הביקורת של דב יוסף לא היו דברים בעלמא, ושהיה להם בסיס. אבל הם גם ידעו שלמעט התקופה הקצרה בה דניאל פרידמן כיהן כשר המשפטים בממשלתו של אולמרט, יהיה קשה למצוא שר משפטים שיהיה מוכן להתעמת עם מערכת המשפט. משרד המשפטים לא נחשב ל"קרש קפיצה" לראשות הממשלה (משאת נפשו של כל פוליטיקאי), ואין לו ביקוש בעת חלוקת התפקידים במו"מ הקואליציוני.
כשבעים שנה אנשי מערכת המשפט נהנו מחסינות שהקנתה להם זכויות יתר. השופטים היו במעמד של untouchables – אסור היה למתוח עליהם ביקורת, אסור היה לחקור את מניעיהם, והם לא נדרשו לפסול את עצמם במקרים של ניגודי אינטרסים. כל ביקורת, אפילו ברמז, הוגדרה תמיד כ"מסע מכוון של השחרה ודה-לגיטימציה נגד השופטים, במיוחד אלה של בית המשפט העליון," או מסע "שנועד להלך אימים על השופטים."
מערכת שדוחה כל ביקורת מנציחה את פגמיה ולעולם לא תוכל להשתפר. אם מערכת המשפט תמשיך להתנגד לכל ביקורת, היא תאבד גם את מעט השרידים שעוד נותרו של אמון הציבור בה.
מנקודת מבטה של מערכת המשפט ה"סכנה" הפעם היא ממשית, כי בניגוד למצבים דומים בעבר, בממשלה החדשה ישנם אנשים שמוכנים להירתם למשימה ההרקוליאנית של ניקוי האורוות במערכת המשפט מהאשפה שהצטברה בהן, אפילו אם זה יפגע בקריירה שלהם.
זרע הפורענות שהוביל להסתאבות מערכת המשפט נטמן לפני שלושים שנה, ב-1992, ביוזמתו של שופט בית המשפט העליון אהרון ברק. הכינוי המקובל של יוזמת ברק הוא "מהפכה חוקתית" אבל היא היתה רפורמה לכל דבר, רפורמה הרבה יותר קיצונית מזו המוצעת ע"י הממשלה הנוכחית.
ההבדל העיקרי בין יוזמת ברק מ-1992 לבין הרפורמה המוצעת ע"י הממשלה הנוכחית, הוא החשאיות וההטעיה שליוו את ביצועה של רפורמת ברק. הבדל שני הוא האטימות המוחלטת של ברק לכל ביקורת על יוזמתו. מנקודת מבטו של ברק, אנשים החולקים על דעתו פשוט לא קיימים. כל ניסיון של ביקורת על דרכו של ברק נתקל בחומה בצורה של שכנוע פנימי, בלי שום סדק.
להלן מספר דוגמאות להשגות של משפטנים על הרפורמה של ברק.
המהפכה המשפטית גבתה מחיר כבד. היא שיבשה את מערכי השלטון, הגבירה את הביורוקרטיה והמשפטיזציה ופגעה בדמוקרטיה עצמה. הפיקוח על הממשלה והכנסת מנימוקי "חוסר סבירות" העניק לפקידות הבכירה, ובראשה ליועמ"ש, שליטה על הממשלה (ובעניינים רבים גם על הכנסת).
פרופ' דניאל פרידמן, שר המשפטים לשעבר: ברק מוביל את בית המשפט אל תוך ביצה של אמונות ודעות והשקפות פוליטיות; אל מדרון חלקלק שמסוכן לבית המשפט ולמדינה. הדרך שלו מקוממת ציבורים רחבים על בית המשפט, מעוררת שנאה, וגורמת לאיבוד האמון בניטרליות של המערכת המשפטית. כאשר בית המשפט מזוהה עם השקפה מסוימת, הוא מקומם עליו ציבור שמצדד בהשקפה אחרת. זו קפיצה לסמבטיון גועש של מחלוקות, שהמקום לברר אותן אינו ביהמ"ש, הכנסת ובימות אחרות. שופטים הוכשרו לשפוט ולא לשלוט. זאת יומרה להציב את השופטים מעל הכנסת. הכנסת היא הריבון. לא בית המשפט.
משה לנדאו, נשיא בית המשפט העליון בדימוס: בכל מהפכה יש מהפכנים, יש להם מטרה, הם שמים אותה באופן גלוי, העם כולו יודע, ומתבצעת מהפכה. המהפכה שמדובר בה פה היא מוזרה מאוד. ביום מסוים, למען הדיוק בשעות הקטנות של הלילה, הביאו שני חוקים להצבעה. פחות ממחצית חברי הכנסת נכחו. אף אחד לא דיבר על כך שמדובר במהפכה, ואף אחד לא ידע שמתבצע שינוי קונסטיטוציוני כלשהו. הצביעו. כעבור מיספר חודשים עם ישראל לומד שהתחוללה מהפכה. המהפכה הראשונה בהיסטוריה שהתרחשה בלי שהציבור ידע עליה.
חבר הכנסת מיכאל איתן: אלה מבין חברי הכנסת שהיו "בסוד העניינים" – אוריאל לין, אמנון רובינשטיין, דן מרידור, ואולי ידעו שיש כאן מעשה מרחיק לכת, נמנעו (בכוונה?) מלשתף במידע הזה את שאר חברי הכנסת.
15 שנים אחרי ה"מהפכה", אוריאל לין, מי שכיהן כיו"ר וועדת החוקה והיה הכוח הביצועי מאחורי הרפורמה החוקתית, פירסם (לדבריו לבקשת אהרון ברק) ספר בשם "לידתה של מהפיכה". מסתבר שגם אחרי 15 שנים ברק מעדיף לגלגל את האחריות למעשיו על מישהו אחר.
באותו הקשר, נשיא בית המשפט העליון בדימוס, לנדאו, תיאר את אהרון ברק כמי ש"אינו משלים עם מקומו של בית המשפט במדינת ישראל," וכמי ש"מנסה להשליט כנורמה משפטית ערכי מוסר מסוימים, שאינם מתחום המשפט." הוא הגדיר זאת: "דיקטטורה שיפוטית."
ואכן דעתו של ברק על תפקידו של השופט שונה באופן מהותי מהמקובל במערכות המשפט. ברק אינו מסתיר שהוא לא מתלהב מהחקיקה של הכנסת – זה בלשון המעטה. לדבריו של ברק, שופט שפוסק רק לפי החוק הוא "טכנאי שפיטה", וכפי שברק מנסח זאת – הוא לא למד משפטים כדי להיות "טכנאי". התפקיד של טכנאי קטן עליו.
בהרצאה בפני כנס העמותה למשפט ציבורי (דצמבר, 2017), אסתר חיות, נשיאת בית המשפט העליון, תיארה את מעמדה ותפקידה של מערכת המשפט בזו הלשון: ממשל תקין נשען על שלוש רשויות שלטון – מחוקקת, מבצעת ושופטת, שהן משולש שווה צלעות, שביניהן מתקיים "דיאלוג ענייני ומכובד." והיא הוסיפה "ככל שהדבר נוגע להתנהלותה של הרשות השופטת, נדמה לי שאנו, השופטים, משתדלים להקפיד בשמירה על כבודן ועל מעמדן של הרשויות האחרות." היא גם הדגישה את השקיפות בהליכי המשפט – "חלונות בית המשפט פתוחים, וכל אחד יכול לראות את הנעשה בתוכו."
זה נשמע יפה, אבל המציאות שונה באופן מהותי. הדיאלוג של הרשות השופטת עם רשויות השלטון האחרות הוא לא ענייני ולא מכובד, הוא יותר רטוריקה פוליטית זולה מאשר דיאלוג. מקריאה שטחית של פסיקות של בית המשפט העליון אפשר ללמוד עד כמה השופטים מזלזלים, לעתים מתעלמים, מחוקים שנחקקו ע"י הכנסת.
למקרא דברי חיות על השקיפות הבנתי בפעם הראשונה בחיי את משמעות הפסוק בתנ"ך המדבר על "חלונות שקופים אטומים" בבית המקדש שבנה שלמה המלך.
שלטון שנוטל לעצמו את הרשות לקבוע מה טוב לאזרח לדעת, סופו שינסה לקבוע מה טוב לאזרח לחשוב. השקיפות האטומה של בית המשפט העליון, היא הצעד הראשון בהנדסת התודעה של הציבור בה מלמדים אותו מה לחשוב.
יש חוסר הבנה מוחלט על מה ולמה דרושה הרפורמה המשפטית. מחנה המתנגדים, עשרות (אולי מאות) אלפי הצורחים בכיכרות, מורכב בעיקרו מאנשים המשוכנעים שהרפורמה היא תרגיל של נתניהו באמצעותו הוא מקווה למנוע את הרשעתו במשפט המתנהל נגדו. רובו ככולו של הציבור הזה לוקה באוטם שריר החשיבה (זאת מטפורה). אנשים הלוקים באובססיה ביביפובית אינם מסוגלים לחשוב באופן רציונלי ברגע שנתניהו מוזכר בשם, בתמונה או בכל צורה אחרת.
נתניהו משוכנע בחפותו, והוא מאמין שיזוכה במשפט. דרושה מידה רבה של נאיביות כדי להאמין כי למישהו בפרקליטות או בבית המשפט איכפת אם נתניהו אשם או זכאי.
הרטוריקה בגנות הרפורמה היוצאת מפיהם של שופטים עליונים ושופטים פחות עליונים, סתם משפטנים מהשורה, וכן שורה של פוליטיקאים ואנשי תקשורת שמידת הבנתם בנושאי חוק ומשפט מפוקפקת, היא מעל ומעבר. יש בה הכול – קללות וגידופים, הסתה למרד, קריאות להשבתת הכלכלה, לסגירת בתי הספר, להשבתת הלימודים באוניברסיטאות ועוד, ועוד. מה אין בה? אין בה אמת. אין אפילו מילה אחת של אמת באף משפט מהרטוריקה האנטי רפורמית הממלאת את האויר בכיכרות ועל הגשרים, וזה כולל את ה' הידיעה ואת ו' החיבור.
את הרטוריקה הזאת אי אפשר להפסיק.
הצורחים בכיכרות מתיימרים לפעול ממניעים אלטרואיסטיים, ללא כל עניין אישי, שמטרתם היחידה היא להגן על האזרח הפשוט מפני הרס מערכת משפט המבטיחה לו הגנה משפטית ושמירה על זכויותיו. אבל אחוז הנוכחות של "אזרחים פשוטים" בכיכרות שואף לאפס. רובם ככולם של המפגינים בהפגנות האלו באים מהציבור ה"נאור", האליטה האינטלקטואלית, יפי הבלורית והתואר – אנשים הנהנים ממשכורות ותנאי פנסיה שהאזרח הפשוט יכול רק לחלום עליהם. הכנסות בסכומים של חמש ושש ספרות (לחודש, לא לשנה) הם הנורמה בכיכרות. בתנאים כאלה קל לציית להוראותיו של שר הביטחון הקודם לקחת דגל שחור ביד האחת ומטריה בשנייה (למקרה שירד גשם), ולצאת לכיכר.
בכל פעם שהציבור ה"נאור" – האליטה האינטלקטואלית, יפי הבלורית והתואר, מלח הארץ, יוצא להפגין או למחות נגד משהו, אין להם מושג בעד או נגד מה הם מפגינים, על מה הם מוחים. עמוס עוז המנוח היה נוהג להתפאר שהוא אף פעם לא קרא את העצומות עליהן הוא חתם. כך גם הפעם. מאחר והם לא יודעים על מה ולמה הם מפגינים, הם צורחים. צרחות לא צריך להסביר, צרחות כל אחד מבין.
על כך שיש מקום לשיפורים, לתקן פגמים, אין ויכוח. השאלה היא את מה לתקן ומה שיותר חשוב, מי יתקן. הרי לא יעלה על הדעת לתת לאיזה בבון שאיננו מבין שהצבעה עבור יאיר לפיד מאור הגולה היא מה שיביא את הישועה לעם היושב בציון, לבצע דבר כל כך מסובך כמו רפורמה משפטית.
אבל זה בדיוק מה שצריך. מערכת המשפט הישראלית זקוקה לטיפול שורש. טיפול הרבה יותר יסודי מזה שמציע שר המשפטים החדש, טיפול בו הנפשות הפועלות ושיטות העבודה שלהן תעמודנה למבחן.
הסיבה שדרושה רפורמה רדיקלית כזאת הוא דבר שאף אחד לא התייחס אליו עד היום.
בין כל הדמוקרטיות בעולם התרבותי, מדינת ישראל היא היחידה בה עדות שנסחטה בעינויים מתקבלת ע"י בתי המשפט כבסיס להרשעה.
תמיד תמצאנה סיבות להצדקת מעשה נבלה כזה. כמאמר חז"ל – ק"ן טעמים לטהר את השרץ (ק"ן – 150 בגימטריא).
כל שופט, עליון וגם אחד שאינו עליון, שהיה מעורב בפרשה כזאת, חייב לתת את מלוא הדין ובאופן אישי. משופט כזה יש לשלול את זכות הכניסה לבית משפט, אלא אם הוא מוזמן לשבת על כיסא הנאשמים. במאמרים מהתקופה של פרשת עמוס ברנס ראיתי את המונח טל"ח (טעות לעולם חוזרת). טעות כזאת אסור שתקרה. על טעות כזאת מתנוסס דגל שחור. אבל את הדגל הזה אף אחד לא רואה. מערכת מסועפת של צווי איסור פירסום הוקמה כדי להבטיח שהציבור לא ידע את האמת.
רצה הגורל ובשקיפות האטומה של חיות נבעו סדקים, וקצת מהאמת שהוסתרה שם זלגה החוצה. שמות של שלושה אנשים שהורשעו ברצח אחרי שסחטו מהם "הודאה" בעינויים, התפרסמו ברבים. עמוס ברנס (הודה ברצח של חיילת בשם רחל הלר), עיזאת נאפסו (קצין דרוזי שהודה בריגול), ועמירם בן אוליאל (נער בגיל העשרה, שהודה בגרימת מותה של משפחה ערבייה). הפרסום גרם למהומה רבה בתקשורת, שבניגוד למקובל לא התגייסה הפעם לעזרת הממסד המשפטי. אם אתם חושבים שהפירסום הביא לשינוי כלשהו, תשכחו מזה. אף אחד לא נתן את הדין. הקורא המעוניין יכול למצוא את תיאור המקרים במרשתת (אינטרנט), למעט דבר אחד – כמה מקרים כאלה היו.
מעניין במיוחד הוא המקרה של עמוס ברנס, בו היתה מעורבות של "גדול" משפטני ישראל, אהרון ברק. האיש הזה נלחם בחירוף נפש למען שוויון זכויות לתושבים ערביים, ולדעתו "לא נורא אם יהרגו כמה עשרות יהודים, ובלבד שילדי הערבים יוכלו להמשיך להשתמש בדרך קיצור לבית הספר שלהם, דרך המשמשת מחבלים לחדירה לישראל על מנת לבצע פיגועים" (הדברים צוטטו בעיתון "הארץ" מפי סגנו וידידו, השופט מישאל חשין). כאשר התחילו להתעורר ספקות לגבי הרשעתו של ברנס, ברק סרב לקיים משפט חוזר לברנס בנימוק שמאחר ו"מוצו כל ההליכים" לא "מגיע" לברנס משפט חוזר. אדם נמק בכלא אחרי שנידון למאסר עולם בשל הודאה מפוקפקת שנסחטה ממנו בעינויים, ואהרון ברק משתמש בנימוק פרוצדורלי על מנת למנוע את תיקון העוול. ואחרי זה ברק ממשיך לטעון ששוויון ומשפט צדק לכל הם בראש מעייניו.
כאשר אנשים כמו אהרון ברק ואסתר חיות מנהלים את המאבק נגד הרפורמה, האספסוף הצורח בכיכרות משוכנע שהוא בצד "הנכון", ושבמעשיו הוא תורם לעצירת תהליך הדיקטטוריזציה של הדמוקרטיה הישראלית. הוא לא מעלה על דעתו שמנהיגיו מתעתעים בו. מכניסים לו לראש שהם "מגינים על מערכת המשפט," משלים אותו שהוא יביא "להדחת נתניהו." אבל לא מספרים לו שהמטרה האמיתית של המאבק היא להשאיר על כנה מערכת משפט עבורה השימוש בשיטות המשפטיות של ימי הבינים – עינויים פיזיים – הוא אמצעי לגיטימי לעשיית "צדק".
נושא אחר על "סדר היום" של מתנגדי הרפורמה, הוא כוונת שר המשפטים לשנות את שיטת מינוי השופטים, בעיקר את העליונים. השיטה הנהוגה כיום, כך מסבירים המתנגדים היא טובה, גם אם אינה מושלמת, ומבטיחה שרק מועמדים "ראויים" יתמנו, והכי חשוב – היא מונעת השפעה של הפוליטיקאים על הרכב בית המשפט. אפשר היה לחשוב שפוליטיקה היא מילה גסה, בשעה שההיפך הוא הנכון. הפוליטיקה היא מהות הדמוקרטיה.
יש בישראל מכון לדמוקרטיה שבראשו עומד פרופסור לדמוקרטיה. הוא נרתם ללא היסוס למאבק נגד הרפורמה. לאחרונה הוא נשא נאום חוצב להבות בגנות הדרישה למנוע מעורבות של השופטים בתהליך המינוי של שופטים. הרטוריקה שלו היתה מעולה. אבל כמו במקרים של אסתר חיות ואהרון ברק, זו היתה רק רטוריקה. תוכן של ממש לא היה בה. לדבריו של הפרופסור, אין אף דמוקרטיה בעולם בה שופטים מתמנים ע"י נבחרי הציבור (קרי פוליטיקאים) ולא ע"י שופטים אחרים. מסתבר שבורות איננה מונעת ממי שהוא לקבל תואר פרופסור. נו טוב, הבורות גם לא מנעה מלפיד להיות שר אוצר, שר חוץ ואפילו (לתקופה קצרה) ראש ממשלה. בין כל הדמוקרטיות בעולם יש רק אחת (הודו) בה שיטת מינוי השופטים דומה לזו הנהוגה בישראל. אני מרשה לעצמי להטיל ספק אם המשטר הנהוג בהודו הוא מה שמאות אלפי הצורחים בכיכרות היו רוצים כתחליף לדמוקרטיה הישראלית. הם יכולים להתנחם בעובדה שבמדינת ישראל ביחד עם הודו מתגורר רבע מאוכלוסיית העולם, כך שהם לא לבד...
פרק רביעי – הדמוקרטיה הישראלית – מה שיש לה זה מה שאין לה.
בחשאי, רחוק מעין הזרקורים, במערכת המשפט הישראלית צמח גידול פרא שעם הזמן תפח והגיע למימדים של רשות שילטונית עצמאית. הגוף הזה הוא מוסד היועץ המשפטי לממשלה, להלן היועמ"ש.
על היועמ"ש במדינת ישראל אפשר לומר, בהשאלה מספר בראשית, פֶּרֶא אָדָם, יָדוֹ בַכֹּל וְיַד כֹּל בּוֹ .
היועמ"ש הוא אחד התפקידים החשובים ורבי ההשפעה בממשל הישראלי, אם לא החשוב שבהם. הוא תופס מעמד מרכזי במערכת המשפט. למרות חשיבות התפקיד, אין חוק המגדיר את מעמדו, תפקידיו וסמכויותיו של היועמ"ש. אלה התפתחו במרוצת השנים באמצעות חוות דעת משפטיות (בעיקר של בית המשפט העליון), מחטפים ופרשנויות יצירתיות. ניסיונות להגדיר את מעמדו וסמכויותיו של היועמ"ש באמצעות חקיקה נבלמו ע"י היועמ"ש והכפופים לו בפרקליטות, בגיבויו של בית המשפט העליון. הם נלחמו בחירוף נפש נגד מה שהם הגדירו "חתירה תחת שילטון החוק." היום היועמ"ש הוא רשות שלטונית עצמאית לכל דבר – הגולם קם על יוצרו.
(את הסיפור המלא אפשר לקרוא בספרו של פרופ' דניאל פרידמן, "קץ התמימות: משפט ושילטון בישראל", הוצאת ידיעות ספרים, 2019).
התנגדות הממסד המשפטי להסדרת מעמדו של היועמ"ש באמצעות חקיקה איננה סתם קפריזה. חוק, ואין זה משנה מה כתוב בו, שיגדיר את סמכויות היועמ"ש, יקבע גם אלו סמכויות אין לו, כמאמר חז"ל מכלל הן, אתה שומע לאו. כל הממסד המשפטי נשכב על הגדר על מנת להגן על "עצמאותו" של היועמ"ש. המושג "עצמאות" בהקשר הנוכחי הוא הונאה, כי בפועל המשמעות היא החופש (ליועמ"ש) לעשות ככל העולה על רוחו.
בהשאלה מספר משלי, בְּאֵין חוֹק יִפָּרַע עָם. ואכן יועמ"שים הרבו לנצל את החופש הזה, לקידום האג'נדה הפרטית שלהם.
מאבק היוע"משים לשמירה על "עצמאותם" מתנהל בגלוי ובמחשך, וכל האמצעים כשרים למניעת שינוי במצב הקיים. כשנתניהו נבחר לראשות הממשלה ב-1996, היו שמועות שהמועמד שלו לתפקיד שר המשפטים, יעקב נאמן – משפטן בעל שיעור קומה, עומד ליזום חקיקה שתקצץ במקצת את עצמאותו של היועמ"ש. תגובתו של בן-יאיר, היועמ"ש באותה תקופה' היתה "לא יקום ולא יהיה, לא במשמרת שלי." וראה זה פלא, ערב המועד בו נאמן עמד להיכנס ללשכת השר, דווח בעיתונות שהוגשה תביעה משפטית נגד נאמן. המינוי בוטל ונאמן נאלץ לנהל מאבק משפטי שנמשך מיספר חודשים לטיהור שמו, מאבק שהיה כרוך בהוצאות כספיות מכובדות. בסופו של דבר נאמן זוכה מכל אשמה, אבל משרת השר כבר היתה תפוסה.
טביעת אצבעותיו של ברק ניכרת גם בדיון על מעמדו של היועמ"ש. לדברי ברק "דעתו של היועמ"ש מחייבת את הממשלה גם אם לממשלה יש דעה שונה" כי זה החוק וכך פסק בית הדין העליון. שתי הטענות אינן נכונות. אין חוק כזה ובית הדין העליון מעולם לא פסק בנושא.
לפני כ-800 שנה, אחד מגרולי חכמי ישראל, הרמב"ן, טבע את המושג "נבל ברשות התורה" – אדם המקפיד על קיום מצוות התורה מבחינה פורמלית, אך התנהלותו סותרת את רוח התורה וזרה לכוונתהּ; אדם שעושה מעשי נבלה, ולשון החוק משמשת לו כעלה תאנה מוסרי. תיאור מושלם של מנדלבליט.
ליועמ"ש יש יתרון מובהק על השופטים, כולל העליונים. שופטים אינם יכולים לדון במקרה אם לא הוגשה תביעה או עתירה. על היועמ"ש לא חלה מגבלה כזאת. הוא חופשי לפתוח בחקירה מתי שבא לו, נגד כל מי שנראה לו, אפילו כאשר אין סיבה לחקירה. כמו כן הוא יכול להימנע מפתיחת חקירה, אפילו כאשר יש סיבות טובות לעשות זאת. הוא לא חייב לדווח לאף אחד, והוא לא חייב לנמק את החלטותיו. את הזכות האחרונה – הימנעות מפתיחת חקירה, מנדלבליט, היועמ"ש הקודם, ניצל מעל ומעבר. היועמ"שית החדשה, שמונתה בחטף ע"י ממשלת הביניים של לפיד, הולכת בעיקבותיו.
הממסד המשפטי בישראל פיתח אוצר מילים (glossary) משופע במונחים ומושגים שהגדרתם גמישה וניתנת להתאמה לכל מצב ולכל חשוד/נאשם בהתאם לצורכי השעה. והעיקר – לאף אחד מהמושגים האלה אין כל משמעות משפטית. מנדלבליט היה נוהג לנמק את החלטותיו באמצעות מושגים שאינם אומרים כלום, גם למשפטנים מנוסים.
עשרת הדברות, הבסיס המשפטי למערכות החוקים בכל המשטרים הדמוקרטיים בעולם המערבי, נחקקו על לוחות אבן. התשתית המשפטית של מערכת החוקים הישראלית נכתבה על פלסטלינה. פלסטלינה אפשר ללוש, פלסטלינה אפשר לעצב מחדש, את הכתוב על פלסטלינה אפשר למחוק ולכתוב מחדש בהתאם לצורכי השעה.
תרומה ייחודית של ברק להרס תרבות השפיטה בישראל היה הרעיון שניתן לפרש טקסט "תוך שינוי לשונו לשם הגשמת תכליתו." זאת היתה קביעה שרירותית ללא כל בסיס חוקי. היא העניקה לשופט סמכות להחליף את הכתוב בחוק במה שלדעתו צריך היה להיות כתוב בחוק. במילים פשוטות האג'נדה הפרטית של השופט מחליפה חוקים שנחקקו ע"י הרשויות המחוקקת ו/או המבצעת. לרשויות המחוקקת והמבצעת (מקורות החקיקה המקובלים) לא נותר אלא לצעוק חי וקיים. לצעקות האלו אין אוזן קשבת, כי מלוא תשומת הלב מושקעת בדברי האדמו"ר המשפטי, אהרון ברק ועושי דברו.
מורשת ברק הותירה אחריה תוהו ובוהו משפטי שבא לידי ביטוי בהפרת האיזון בין שלושת רשויות השלטון והקניית מעמד דומיננטי לרשות השופטת. לנגד עינינו המטאפורה של הפלסטלינה בה השתמשתי למעלה, קורמת עור וגידים ומעצבת את עולם המשפט הישראלי.
תרומה חשובה לתוהו ובוהו המשפטי לו גרמה "המהפכה החוקתית" של אהרון ברק היתה הסמכות של בית המשפט העליון לבטל חוקים. הסמכות הזאת כשלעצמה היא לא הגורם לאנרכיה – מיספר החוקים שבוטל הוא זניח ובחלק מהמקרים אפילו מוצדק. הבעייה היא הנכונות של שופטים לדון בכל נושא שעלה על דעתם, כולל נושאים אין לשופטים מינימום ידע והבנה במה מדובר. בין לילה צצו עשרות אירגונים קיקיוניים שכל עיסוקם היה הגשת עתירות סרק לבית המשפט העליון בכל נושא ותחום שבאו להם. עצם ההסכמה לדון בעתירות יצרה "פקקי תנועה" בכניסות לאולמות בית המשפט. לא נותר זמן לדיון ענייני בעתירות של ממש. המטרה (ביטול או פסילת החוק) הושגה.
פרק חמישי – זאת הטיפשות, טמבל.
במשך קצת יותר משנתיים, התקיימו בישראל חמש מערכות בחירות. רק האחרונה, בנובמבר 2022, הסתיימה בהכרעה ברורה שאיפשרה לאחד הגושים להרכיב ממשלה בעלת רוב יציב שאיננה תלויה בתמיכת אחת או כמה מהסיעות הערביות או בגחמותיו של חבר כנסת בודד.
לרגע היה נדמה שהמבוי הסתום נפרץ כשבתום מערכת הבחירות מס' 4 לפיד ובנט הצליחו לגייס מספיק חברי כנסת ולהרכיב ממשלה צולעת שהתפוררה אחרי פחות ממחצית הקדנציה. זה היה ניסיון ראשון בהיסטוריה לנהל מדינה ע"י ממשלה הנשענת על שתי רשויות שלטון (רשות מבצעת ורשות שופטת) במקום שלוש כמקובל. הרעיון של לפיד לנהל מדינה בלי רשות מחוקקת, התגלה כאיוולת שרק בור ועם הארץ בהבנת מושגים כמו דמוקרטיה ו/או דיקטטורה ו/או ממשלה יכול היה להעלות בדעתו לנסות אותו.
לאור "הישגיה", על ממשלת לפיד – בנט אפשר לומר "זה היה יותר גרוע מפשע, זאת היתה טיפשות" (טלייראנט, שר החוץ של נפוליון).
למרבה הפלא כבר חז"ל נתנו דעתם לתופעה מהסוג של ממשלת לפיד-בנט הכושלת. הם פסקו לֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמוֹר יַחְדָּיֽו. הקורא יחליט לבד, מי מבין השניים הוא החמור ומי הוא השור.
האפיזודה הגרוטסקית של ממשלת לפיד ובנט, המחישה יותר טוב מכל מערכת הסברה, מה צופן עתיד בו תינתן להם הזדמנות נוספת. תגובת הבוחר הישראלי היתה חד משמעית – "גם פעם אחת זה יותר מדי." ונתניהו ניצח במערכת הבחירות מס' 5.
מה שקרה כשהתבררו התוצאות הסופיות של הבחירות הוא תופעה שאין לה אח ורע באף אחת מהדמוקרטיות בעולם המערבי. עם זריחת החמה בבוקר שלמחרת יום הבחירות, העם היושב בציון התעורר וגילה להפתעתו שהוא חי בדיקטטורה פשיסטית, דיקטטורה הרבה יותר גרועה מזו שהיתה בגרמניה הנאצית.
האליטה האינטלקטואלית, יפי הבלורית והתואר, מלח הארץ, פרופסורים, מדענים, הוגי דעות וכוכבי תקשורת, וכן שורה ארוכה של לשעברים מתוסכלים, החלו לנהל מערכת תעמולה בה הם מסבירים לציבור שבדמוקרטיה הישראלית, ממשלה שנבחרה בבחירות חופשיות היא "בלתי לגיטימית" וחובה לא לציית לה. שהדמוקרטיה איננה דמוקרטיה אמיתית אם בבחירות מנצח המועמד ה"לא נכון". למערכת התעמולה הזאת נלווה גל של הפגנות, מחאות אלימות, השבתות של מגזרים שונים במשק מאמצים למוטט את הכלכלה ואפילו סירוב לשרת במילואים.
הזכות למחות היא זכות בסיסית בכל משטר דמוקרטי. לא כאן המקום לדון בשאלה איך מוחים והאם כל האמצעים כשרים, אבל השאלות האמיתיות עליהן כל המוחים צריכים לענות (לפחות לעצמם), על מה ונגד מי הם מוחים. הצד שהפסיד מוחה על ההפסד. עם כל הכבוד לתארים האקדמיים של המוחים ועל רקורד ההישגים שלהם בתחומי התמחותם, מחאה על תוצאות של בחירות במשטר דמוקרטי היא התגלמות הטיפשות. על מה הם מוחים? על זה שהבוחרים לא הצביעו בעדם?
אפשרות שנייה היא שהמחאה היא על המדיניות של הצד הזוכה. מחאה כזאת היא עוד יותר טיפשית, כי כאן לא מדובר בדיון על ביצה שנולדה ביום טוב (כמסופר בתלמוד), כאן המחאה היא על ביצה שבכלל לא נולדה.
על מנת לתת "כיסוי" שיצדיק את המחאה שלהם, האליטה האינטלקטואלית, יפי הבלורית והתואר, מלח הארץ, פרופסורים, מדענים, הוגי דעות וכוכבי תקשורת, וכן השורה הארוכה של הלשעברים המתוסכלים, בנו דחליל שאף אחד לא ראה אותו, אף אחד לא שמע עליו, והמקום היחיד בו אפשר לקרוא עליו הוא בתקשורת המחפשת כותרות ורייטינג.
אסתפק כאן בדוגמא אחת.
147 אונקולוגים חתמו על עצומה המסבירה שהרפורמה תפגע "במערכת המטפלת בחולי הסרטן" – לחולים תהיה בעייה לממן את התרופות שלהם, ולבחור באיזה בית חולים הם רוצים לקבל טיפול. "מטופלים ממוצא ערבי, נשים במצבי סיכון, קטינים במצבי סיכון, ולהט"בים" – יופלו לרעה במתן טיפול אונקולוגי. יתרה מזאת, אם הרפורמה תעבור, תהיה פגיעה "בחופש האקדמי ללמד ולחקור תחומים הנתפסים כביקורת על השלטון."
כמה שלא תחפשו, לא תצליחו למצוא מילה אחת מגיבוב השטויות הזה, אפילו לא ברמז, בטיוטת ההצעה לרפורמה המשפטית. עורכי העצומה הם חוקרים בעלי מוניטין מהצמרת המדעית של מדינת ישראל. לא ברור אם הם שקרנים בהתנדבות או שהם סתם טיפשים שמאמינים למאמרי ההסתה של דרוקר, אברמוביץ', פלג ודומיהם בעולם התקשורת.
הסקירה המלאה נמצאת במאמרו של קלמן ליבסקינד, שהתפרסם ב"מעריב" מיום 10 במרץ, 2023, "פריבילגים שמודעים לפריבילגיותם: בבסיס חצרים יסדנו את מדינת השווים יותר."
במחזמר "שלמה המלך ושלמי הסנדלר" מופיע המשפט "כי בין דברי חכם, לבין בין דברי טיפש, הבדל כאילו אין, הבדל בכל זאת יש."
מאות אלפי המוחים הם הוכחה חיה לכך שאכן יש הבדל, ועוד איך, אבל ההבדל הוא לא לטובת המוחים.
ישראל בר-ניר
יוסי גמזו
(זיכרו לברכה)
אֲפִלוּ הַכְּלָבִים*
אֲפִלוּ הַכְּלָבִים רְעֵבִים לְאַהֲבָה,
אֲפִלוּ הַכְּלָבִים.
הֵם גּוֹפְפִים אוֹתְךָ לַחֵי מַבָּט וּסְמַרְמְרֵי פַּרְוָה
כְּמוֹ מְקַוִּים, תָּמִיד כְּמוֹ מְקַוִּים
לְמַעֲנֶה, לְאֵיזֶה מַעֲנֶה שֶׁלֹּא נִשְׁאַל
כִּי אִם בְּאֵלֶם הָעֵינַיִם הַחַמּוֹת
הַמַּמְתִּינוֹת דּוּמָם בְּעֶצֶב רַךְ וְסַבְלָנוּת קָשָׁה
לֹא שֶׁתִּבְעַט, לֹא שֶׁתָּבוּז, לֹא שֶׁתַּחְמֹל,
רַק שֶׁיַּפְשִׁיר, יַפְשִׁיר בְּךָ הַהוּא, הַחֲרִישִׁי
שֶׁאֵין לוֹ צֹרֶךְ בְּמִלָּה אוֹ בִּנְבִיחָה
וְהוּא כְּמוֹ זֶרֶם-חִלּוּפִין בֵּין הַכַּלְבִּי לָאֱנוֹשִׁי
וּבֵין חֶלְקַת עוֹרָם הָעֵר
וְכַף יַדְךָ.
הֵם מִתְנַפְּצִים, נַחְשׁוֹל שָׂעִיר, מַלְחִית סוּפוֹת לֹא מוּבָנוֹת
אֶל חַסְדְּךָ, מְרַחְרְחֵי נָסוֹג-אוֹ-גֶשֶׁת.
וְזֶה אָפֵל וְקַמָּאִי וּזְקוּף אָזְנַיִם מִנְדָנוֹ
שֶׁל חֹד-הַקֶּשֶׁב.
וְזֶה תַנִּים קְדוּמִים נוֹבְחִים בָּהֶם דְּבָרִים בְּלִי מְחִילָה
סְמוּמִים לְרֵיחַ
לֵילוֹת הַבַּר הַמִּתְיַפְּחִים אֶל אֵיזוֹ בְּדוּת-שְׁבִילֵי-חָלָב
מוּל שֵׁד-יָרֵחַ.
הֵם מְזַהִים, כְּמוֹ יְלָדִים קְטַנִים, תּוֹךְ רֶגַע אוֹ פָּחוֹת,
בְּחוּשׁ נִסְתָּר
עַל בֶּרֶךְ מִי לְהִתְרַפֵּק, בְּמִי לַחְשֹׁד, מִמִּי לִרְחֹק
וּמַה נּוֹתַר
מִבְּדִידוּתָם וּבְּדִידוּתְךָ כְּשֶׁהַגּוֹרָל אֵינוֹ מַשְׁלִיךְ
אֲפִלּוּ עֶצֶם
מִשֻּלְחֲנוֹת-הָאַכְזָבָה מִלְּבַד שִׁבְרֵי-בְּדָיוֹת מַשְׁלִים
אוֹ חֹפֶן-עֶצֶב.
לַטֵּף, לַטֵּף אוֹתָם. הַדַּל וְהַמְּדֻבְלָל וְהַמְּרֻפָּט
הוּא גַם חַיֶּיךָ.
ֹלֹא, אֵין בָּהֶם, שֶׁלֹא כְּמוֹ שֶׁסוֹבְרִים, מֵחֲנֻפַּת-
הָעֶבֶד. אֵיךְ הֵם
עוֹלִים בְּךָ עַל עֲקֵבוֹת סְמוּיִים שֶׁאֵין בָּם גַּאֲוָה
וְלֹא בּוּשָׁה, וְשֶׁכָּל-כָּךְ, כָּל-כָּךְ שָׁכַחְנוּ.
אֲפִלּוּ הַכְּלָבִים רְעֵבִים לְאַהֲבָה
וּמַה אֲנַחְנוּ?
* קיבלתי את השיר מיוסי גמזו ז"ל, כאשר היינו בחוג נדיר לשירה בקיבוץ שריד (בהדרכת שרית שץ) לפני כ-18 שנה. יוסי היה גלוי אליי וסיפר את כאבי חייו. היכרתי את הסיבות לכאביו שנמשכו כל חייו ולא אפרט...
איליה בר-זאב
אֲפִלוּ הַכְּלָבִים רְעֵבִים לְאַהֲבָה,
אֲפִלוּ הַכְּלָבִים.
הֵם גּוֹפְפִים אוֹתְךָ לַחֵי מַבָּט וּסְמַרְמְרֵי פַּרְוָה
כְּמוֹ מְקַוִּים, תָּמִיד כְּמוֹ מְקַוִּים
לְמַעֲנֶה, לְאֵיזֶה מַעֲנֶה שֶׁלֹּא נִשְׁאַל
כִּי אִם בְּאֵלֶם הָעֵינַיִם הַחַמּוֹת
הַמַּמְתִּינוֹת דּוּמָם בְּעֶצֶב רַךְ וְסַבְלָנוּת קָשָׁה
לֹא שֶׁתִּבְעַט, לֹא שֶׁתָּבוּז, לֹא שֶׁתַּחְמֹל,
רַק שֶׁיַּפְשִׁיר, יַפְשִׁיר בְּךָ הַהוּא, הַחֲרִישִׁי
שֶׁאֵין לוֹ צֹרֶךְ בְּמִלָּה אוֹ בִּנְבִיחָה
וְהוּא כְּמוֹ זֶרֶם-חִלּוּפִין בֵּין הַכַּלְבִּי לָאֱנוֹשִׁי
וּבֵין חֶלְקַת עוֹרָם הָעֵר
וְכַף יַדְךָ.
הֵם מִתְנַפְּצִים, נַחְשׁוֹל שָׂעִיר, מַלְחִית סוּפוֹת לֹא מוּבָנוֹת
אֶל חַסְדְּךָ, מְרַחְרְחֵי נָסוֹג-אוֹ-גֶשֶׁת.
וְזֶה אָפֵל וְקַמָּאִי וּזְקוּף אָזְנַיִם מִנְדָנוֹ
שֶׁל חֹד-הַקֶּשֶׁב.
וְזֶה תַנִּים קְדוּמִים נוֹבְחִים בָּהֶם דְּבָרִים בְּלִי מְחִילָה
סְמוּמִים לְרֵיחַ
לֵילוֹת הַבַּר הַמִּתְיַפְּחִים אֶל אֵיזוֹ בְּדוּת-שְׁבִילֵי-חָלָב
מוּל שֵׁד-יָרֵחַ.
הֵם מְזַהִים, כְּמוֹ יְלָדִים קְטַנִים, תּוֹךְ רֶגַע אוֹ פָּחוֹת,
בְּחוּשׁ נִסְתָּר
עַל בֶּרֶךְ מִי לְהִתְרַפֵּק, בְּמִי לַחְשֹׁד, מִמִּי לִרְחֹק
וּמַה נּוֹתַר
מִבְּדִידוּתָם וּבְּדִידוּתְךָ כְּשֶׁהַגּוֹרָל אֵינוֹ מַשְׁלִיךְ
אֲפִלּוּ עֶצֶם
מִשֻּלְחֲנוֹת-הָאַכְזָבָה מִלְּבַד שִׁבְרֵי-בְּדָיוֹת מַשְׁלִים
אוֹ חֹפֶן-עֶצֶב.
לַטֵּף, לַטֵּף אוֹתָם. הַדַּל וְהַמְּדֻבְלָל וְהַמְּרֻפָּט
הוּא גַם חַיֶּיךָ.
ֹלֹא, אֵין בָּהֶם, שֶׁלֹא כְּמוֹ שֶׁסוֹבְרִים, מֵחֲנֻפַּת-
הָעֶבֶד. אֵיךְ הֵם
עוֹלִים בְּךָ עַל עֲקֵבוֹת סְמוּיִים שֶׁאֵין בָּם גַּאֲוָה
וְלֹא בּוּשָׁה, וְשֶׁכָּל-כָּךְ, כָּל-כָּךְ שָׁכַחְנוּ.
אֲפִלּוּ הַכְּלָבִים רְעֵבִים לְאַהֲבָה
וּמַה אֲנַחְנוּ?
* קיבלתי את השיר מיוסי גמזו ז"ל, כאשר היינו בחוג נדיר לשירה בקיבוץ שריד (בהדרכת שרית שץ) לפני כ-18 שנה. יוסי היה גלוי אליי וסיפר את כאבי חייו. היכרתי את הסיבות לכאביו שנמשכו כל חייו ולא אפרט...
איליה בר-זאב
יוסי אחימאיר
הוקרה לכחולי-המדים
הנה תמונת זיכרון של סופר עברי, מלפני 107 שנים בעיר ביילורוסית: "הלילה היה ליל ירח והשעה היתה אחת אחר חצות. הכפור בעיצומו, עשרים מעלות מתחת לאפס. עברתי על פני ההצטלבות של הרחוב הראשי, שם מתחת לפנס עמד על משמר ה'גורדובוי' (שוטר). מתוך שיעמום או מתוך טוב-לב או מתוך שתי הסיבות יחד, הוא בירך אותי ב'שלום', ומכיוון שאני הייתי אז מאוד פרוגרסיבי, לא עניתי לו ב'שלום' על הברכות. הרהרתי אז: הנה הוא עומד ה'גורדובוי' על משמר המשטר הרקוב הצאריסטי, שראספוטין הוא מסמלו."
ממשיך הכותב ומספר: "מאז עברו למעלה מארבעים שנה, ובעל הירהורים אלה, הנער של אז, עומד עכשיו על סף זיקנה, לא נשאר לי אלא לבקש סליחה מה'גורדובוי', על שלא עניתי לו ב'שלום' על ה'שלום' שלו. יותר ממה שה'גורדובוי' שמר על כיסאו של ניקולאי השני, הוא שמר על החנויות שבבית האדמו"ר ר' שמרל-נוח ועל בית המדרש שבו למדו חסידים את ה'תניא', כשהם משעינים את גבם אל התנור המוסק, ובשעה זו עמד ה'גורדובוי' בחוץ על המשמר, קופא מקור..."
נזכרנו בסיפור זה למראה ה'גורדובוי' הישראלי, השוטר העברי, כשהוא בפעולה מאומצת, מלחיצה, מנסה לשמור על החוק והסדר שמופרים כמעט מדי יום ביומו בערי ישראל. הוא אינו עומד בכפור, הוא אינו בודד בחשכה, אבל מלאכתו קשה בהרבה. עליו להדוף את אחיו המפגינים אל מחוץ לנתיבים הראשיים, ולאפשר הן את ההפגנות החוקיות והן את התנועה הסדירה.
אילו ברוסיה הצארית היה מדובר, כי אז השוטרים היו מקבלים פקודה לירות לתוך ההמון, לשפוך דם ולפזר בלא רחמים את המפגינים. רבים מהם היו נלקחים ל"אי שם" בלי שנודע גורלם.
ב"ה, אין הדבר כך אצלנו. השוטרים פועלים על פי חוק ועל פי פקודות מאופקות, ואין זה קל להם. נאבקים בהמון שמנסה לפרוץ גדרות, לחסום כבישים, והם אחיהם, בני עמם, שמבקשים בדרך זו למחות על הרפורמה המשפטית. מה עובר בראשו של 'גורדובוי' כזה כשהוא מתעמת פיסית, פנים אל פנים, עם מפגין? כלום נוח לו הדבר? כלום אין הוא מבין את "הצד השני"? מבין גם מבין, אבל את עבודתו-שליחותו עליו לבצע, בהתאם לפקודה שקיבל.
דומני כי כמו אותו שוטר משנת 1917 אי שם בכפור הרוסי, איננו מוקירים די את השוטר שלנו. גם על המשימה המאומצת שלו, גם על רגשות שבוודאי הוא מבליע בליבו. הנה כי כן, בישראל השרויה בתוך שסע עמוק, עדיין יש מי שעומדים על משמר הסדר הפנימי, ממלאים את תפקידם הקשה, כאשר המריבות בצמרת, בין השר לביטחון לאומי לבין המפכ"ל – הן ממנו והלאה.
רוח הסרבנות המסוכנת, המתפשטת בקרב אנשי מילואים בצבא, הגיעה גם אל מפקדי משטרה בעבר. נקווה שאין היא משפיעה על פיקוד המשטרה ושוטריה בהווה. ואכן, הם מבצעים עבודתם נאמנה. נכון, יש שוטרים שהרחיקו לכת בעת פיזור הפגנות, נחקרו במח"ש, אבל בסך הכול ראויה המשטרה שלנו לצל"ש על הימים המאומצים שעוברים עליה, בכוחות שאינם מספיקים לתת מענה לכל אלימות או פרעות, כאן ושם.
כך בימים רגילים ועל אחת כמה וכמה בימים סוערים אלה.
אותו סופר שהזכרנו לעיל, אירגן לימים, ב-1930, הפגנת מרי ראשונה בתקופת המנדט. ההפגנה היתה נגד סגן שר המושבות הבריטי שהגיע לתל-אביב. החמישה הוכו באכזריות על-ידי השוטרים הבריטיים (יהודים!) – הסופר שלנו הופל על הריצפה, משקפיו נשברו והוא נלקח על גבי עגלה למשטרת יפו, כאשר קלגס בריטי רכוב על גבו. השוטר המנדטורי היה ידוע בקשיחותו הן כנגד לוחמי חירות יהודים והן כנגד אספסוף ערבי. כל האמצעים היו כשרים בעיניו לבצע את "משימתו".
אין זה כך במדינה כה מסובכת כישראל. השוטר שלנו מפעיל לרוב כוח וסמכות במשורה, לא בשרירות. בין אם בהפגנות של יהודים ובין אם בהתפרעויות של ערבים. ההפגנות מותרות על פי חוק, אבל כשהמפגינים מתגרים בו, עליו להגיב בידיעת מגבלות הכוח הנתון לו, ויש שבסערת ההתכתשות, הוא מפעיל כוח יתר. אותו שוטר אינו נהנה משכר הולם. ראוי על כן לומר מילה טובה לשר בן-גביר, שהשיג תוספת של תשעה מיליארדים שקל למשטרה, שתאפשר גם שיפור משכורות, גם גיוס צעירים נוספים לשורותיה. ואולם את ההוקרה הציבור צריך לתת.
אין לחכות עשרות שנים כדי להודות לשוטרי ישראל. אני בטוח שגם המפגינים מודים בסתר ליבם: טוב שיש כחולי-מדים ששמים להם גבולות בעת רתחה, מוצדקת או לא.
ועוד פרט לסיום: שמו של אותו סופר שהוזכר פעמיים לעיל הוא ד"ר אב"א אחימאיר ז"ל.
יוסי אחימאיר
פורסם לראשונה ב"מעריב"
זיוה שמיר
אוקסימורון מהלך
הרהורים אחדים על ספרו של אורי הייטנר "יהודה הראל: ביוגרפיה"
הוצאת ידיעות אחרונות: ספרי חמד, ראשון-לציון 2019, 351 עמ'.
בזמן שקיבלתי לידי את הספר הביוגרפי שחיבּר אורי הייטנר על יהודה הראל, מנהיג ההתיישבות בגולן, הייתי שקועה ב"ים" של התחייבויות מעיקות, ולא הזדרזתי לקָראו ולהתעמק בו. לכאורה, אך טבעי היה אילו עטתי עליו מרוב סקרנות, כי הִכּרתי את אביו של גיבור הספר – הפרופסור אריה הראל, מנהל בית-החולים איכילוב, שהיה לי הכבוד להשתתף אִתו לפני שלושים שנה ויותר בישיבות ההנהלה של בית-שלום עליכם.
אריה הראל, שהיה שגריר ישראל בברית-המועצות בדימוס וניהל באותה עת מרכז רפואי כה גדול ומורכב, היה אדם חייכן, עם סבר-פנים ביישני, שלא אחת נכנס לחדר-הישיבות בחשאי בעיצומו של הדיון, רגעים לאחר שעלה בידו לפשוט את חלוק הרופא ולחצות את רחוב ויצמן המפריד בין בית-החולים למקום כינוסה של הישיבה. בדיונים מעולם לא ניסה לכפות את דעתו על חבריו, אף שכולם ידעו היטב את טיבהּ ואת משקלהּ של כל אמירה ואמירה שיצאה מפיו.
חֲכָמָה, חייכנית ומאירת-פנים, היתה גם בִּתו של אריה הראל, מרים יעבץ, אחותו של יהודה הראל, שקיר דק הפריד בין חדרה לחדרי בבניין קרטר של אוניברסיטת תל-אביב, ושום מחיצה לא הפרידה בינינו בשיחותינו בענייני דיומא. כולם חיבבוה והעריכוהּ בזכות מידותיה הנאות וטיב יחסיה עם הזולת, שלא היו חזון נפרץ במקומותינו. ניכּר היה לאלתר שהיא קורצה מחומר אחר מן המצוי.
שיערתי שגם גיבור ספרו של אורי הייטנר – יהודה הראל – ניחן בתכונות התרומיות והמשובחות של בני משפחתו. וכאן נכונה לי הפתעה: יהודה הראל אכן ניחן בכל התכונות הללו, אך גם אָצַר ועודו אוצֵר בתוכו את ניגודיהן ואת ההתנגדות להן. מתרוצצים בקִרבּוֹ לא מעט קצווֹת וניגודים בלתי מתפשרים, כגון: שמאלנוּת וימניוּת, סוציאליזם וקפיטליזם, כיבוד הדת בצד ניהול אורַח חיים אָתֵאיסטי והתנגדות לכל כפייה דתית, תכנון וספונטניוּת, רצינוּת והוּמוֹר, בנייה וסתירה.
לאורך השנים התגלו בו לא פעם, לפי המסופר בספרו של אורי הייטנר, גם מידות של שובבות, הרפתקנות ותעוזה, של הומור ושל חשיבה "מחוץ לקופסה". למעשה, יהודה הראל הוא בבחינת "אוקסימורון מְהַלֵּךְ" במַהֲלָךְ חייו ובאידֵאולוגיה שהנחתה אותו. ניתן גם להגדירו כ"איש חינוך מרדן" (אוקסימורון בפני עצמו). הוא ניחן גם במידה מרנינה של אוטו-אירוניה, מן הסוג שרק אנשים שניחנו בביטחון עצמי רב, אך גם בטמפרמנט ספקני ו"לא מרובע", מסוגלים להציג ברבים.
ואולם, בניגוד לאנשי-קצווֹת שעברו במפתיע מקצה לקצה, משום שהם היו מסוגלים להיות אך ורק בקצווֹת (אנשים כמו אורי אבנרי, כמו נתן ילין-מור, או כמו רטוש שעבר בִּן-לילה מסגנון "כנעני" כמו-קמאי מלוטש לסגנון אמריקני פרום, פרוזאי ויום-יומי, נוסח ויליאם קרלוס ויליאמס) – אצל יהודה מדובר בתהליך איטי של ארבעים שנה שברובו הוא היה שרוי באמצע, ולא בקצווֹת. ספרו "הקיבוץ החדש", למשל, הוא ניסיון לשמור על הקיבוץ השיתופי. הוא אף הקים כידוע את "הדרך השלישית", מתוך חיפוש "שביל הזהב" שבין הקצווֹת. לכן, לדעתי ראוי לקחת בחשבון גם את התהליך האִטי והמורכב שעבר יהודה הראל במעבר מקצה לקצה.
אדגים את ההכללות הללו לפי פרק אחד, שהוא הפרק הממוקם לקראת סוף ספרו של אורי הייטנר, וכותרתו היא "להפריט", כשם ספרו השנוי במחלוקת של יהודה הראל. מתברר שאותו יהודה הראל, שסגד בעלומיו ל"שמש העמים" והקים את קיבוץ מרום גולן, נתפס כיום כמי שגרם להתרופפותה של האידֵאולוגיה הקיבוצית, להפרטת שירותים שיתופיים (חדר אוכל, מכבסה, מחסן בגדים, וכו'), לליבֶּרליזציה של הקיבוץ ולהפיכתו ליישוב קהילתי משגשג. יתר על כן, יהודה הראל דוגל בליבֶּרטריאניזם – בהשקפת עולם התומכת בצמצום סמכויות הממשלה ובהעצמת ריבונותו של הפרט וחירותו להתאגד, לסחור, לקנות השכלה ודעת, להגשים את מטרותיו וכו' (כל עוד התנהגותו של הפרט אינה מסַכּנת את זולתו).
יהודה הראל המאוחר התחיל אפוא לדגול בליבֶּרטריאניזם, מתוך אמונה כי שיטה זו מביאה להגשמה עצמית ולשגשוג, ובכך הוא מועילה למרבה הפרדוקס גם לציבור, ולא רק לפְּרט. הוא האמין שפלישתו של המִמסד לחיי הפְּרט מזיקה יותר משהיא מועילה או מוצדקת. האיש שהתחנך וחינך לשותפות ולשיוויון התחיל להאמין בעידוד היזמות הפרטית, בעקרון "הברירה הטבעית" של תורת האֶבוֹלוציה הדרוויניסטית survival of the fittest)), לרבות מתן תגמול דיפרנציאלי לעבודה לפי ערך השוק של העבודה, וכדברי אורי הייטנר:
לאחר שנים ארוכות של פעילות מדעת במסגרת קולקטיבית יוצא יהודה הראל בספרו ["להפריט"] נגד האתיקה הקולקטיביסטית הרואה באינדיבידואליזם ובדאגת הפרט לאינטרס הפרטי שלו אגואיזם וחוסר מוסר. בהשפעתו של הפילוסוף קרל פופר שולל יהודה הראל את הנחות היסוד של חייו הקודמים. [...] לכן, "יכול להיות אינדיבידואליסט אלטרואיסטי כשם שקיים קולקטיביסט אגואיסטי".
לדעת אורי הייטנר, וקשה שלא להסכים אִתו, חולשתה העיקרית של האידֵאולוגיה החדשה של יהודה הראל היתה ועודנה הסימאון שלה לפגמיו של השוק החופשי. דבריו הולידו אוּטוֹפיה בדבר חברה אנושית שבָּהּ לכל פְּרט יש זכויות ולאורָן הוא מממש את מאווייו. אין בהם סימן לחשש מפני תחרות פרועה וחסרת הגינות בין אדם לחברו. אין בהם חשש מפני הרס הסביבה לטובת האינטרסים של בעלי הון חסרי מצפון. אין בהם חשש מפני הקמת מונופולים וקרטלים שיחניקו את הפרט לא פחות מהמדינה. יהודה הראל הגיע למסקנה שביטולה של המערכת הקיבוצית הוא תנאי הכרחי להמשך קיומו ושגשוגו של היישוב ולאושרם של חבריו.
אורי הייטנר מסיים את הפרק הזה באִזכּור מאמר ביקורת נוקב שכָּתב יהודה הראל על ספרו, שעליו חתם בראשי-התיבות א"ה. לפי מאמר זה, א"ה המכיר את יהודה הראל ואת תולדותיו, מאוכזב מן המטמורפוזה שחלה בו למן ימיו כמרקסיסט קנאי ועד לאמונתו באולטרא-קפיטליזם בפאזה הליברטריאניסטית של חייו. אורי הייטנר רואה בדברים אלה מין המצאה של אלטֶר-אֶגוֹ, המטיל ספק במסקנותיו של יהודה הראל שלפי עדותו ברא את א"ה בדמותו וברוחו של אביו אריה הראל, שמוכיח אותו על פרידתו מן הסוציאליזם. המחבר מעלה גם אפשרות שמדובר בחתימה (בראשי תיבות) של מאמרי המערכת של יהודה הראל על עיתון "ארץ הגולן" שאותו ערך בימים שבהם התמסר להגשמת דרכה של הציונות הסוציאליסטית בפיתוח ההתיישבות בגולן. והייתי מוסיפה השערה נוספת – ראשי התיבות א"ה הם גם ראשי התיבות של מחבר הביוגרפיה אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל וחבר מרכזי בפורום תושבי רמת הגולן, שאִתו היה ליהודה הראל דיאלוג מתמשך שבּוֹ שימשו בערבוביה הערכה גדולה ואי הסכמה גדולה.
המטמורפוזה שחלה אצל יהודה הראל מעידה (לדעתי עכ"פ) על כך שאנשים הנמשכים אל הקצווֹת והקטבים יכולים לנוע מקוטב לקוטב בגמישות רבה יותר מן האדם הנורמטיבי הרגיל. אם נתאר את המפה הפוליטית, או האידֵאולוגית, לא בצורה לינארית, אלא בצורת עיגול, הרי שרק שנָתות אחדות מפרידות בין קוטב לקוטב. יהודה הראל חצה את השנָתות האלה שבין הקטבים הרחוקים והקרובים כאחד, אך לא בקלות יתֵרה ולא לפני שהשקיע מחשבה מעמיקה בסיבות ובתוצאות של המטמורפוזה שהוא היה אחד ממחולליה.
אם חיפשתי מעט "רכילות" על ידידיי מלפני ארבעים שנה – על פרופ' אריה הראל ועל בתו מרים יעבץ – לא מצאתי אותם בספר שחיבר אורי הייטנר, אך מצאתי ביוגרפיה גדושה בידע ובחָכמה, מנוסחת היטב, ומעוררת מחשבות רבות על חיינו הפוליטיים הסבוכים במדינה הקטנה והשסועה שאבותינו הִכּוּ בה שורש כדי שצאצאיהם יוכלו להשקיף עליה ממרומי נופו של העץ שנטעו.
זיוה שמיר
הוצאת ידיעות אחרונות: ספרי חמד, ראשון-לציון 2019, 351 עמ'.
בזמן שקיבלתי לידי את הספר הביוגרפי שחיבּר אורי הייטנר על יהודה הראל, מנהיג ההתיישבות בגולן, הייתי שקועה ב"ים" של התחייבויות מעיקות, ולא הזדרזתי לקָראו ולהתעמק בו. לכאורה, אך טבעי היה אילו עטתי עליו מרוב סקרנות, כי הִכּרתי את אביו של גיבור הספר – הפרופסור אריה הראל, מנהל בית-החולים איכילוב, שהיה לי הכבוד להשתתף אִתו לפני שלושים שנה ויותר בישיבות ההנהלה של בית-שלום עליכם.
אריה הראל, שהיה שגריר ישראל בברית-המועצות בדימוס וניהל באותה עת מרכז רפואי כה גדול ומורכב, היה אדם חייכן, עם סבר-פנים ביישני, שלא אחת נכנס לחדר-הישיבות בחשאי בעיצומו של הדיון, רגעים לאחר שעלה בידו לפשוט את חלוק הרופא ולחצות את רחוב ויצמן המפריד בין בית-החולים למקום כינוסה של הישיבה. בדיונים מעולם לא ניסה לכפות את דעתו על חבריו, אף שכולם ידעו היטב את טיבהּ ואת משקלהּ של כל אמירה ואמירה שיצאה מפיו.
חֲכָמָה, חייכנית ומאירת-פנים, היתה גם בִּתו של אריה הראל, מרים יעבץ, אחותו של יהודה הראל, שקיר דק הפריד בין חדרה לחדרי בבניין קרטר של אוניברסיטת תל-אביב, ושום מחיצה לא הפרידה בינינו בשיחותינו בענייני דיומא. כולם חיבבוה והעריכוהּ בזכות מידותיה הנאות וטיב יחסיה עם הזולת, שלא היו חזון נפרץ במקומותינו. ניכּר היה לאלתר שהיא קורצה מחומר אחר מן המצוי.
שיערתי שגם גיבור ספרו של אורי הייטנר – יהודה הראל – ניחן בתכונות התרומיות והמשובחות של בני משפחתו. וכאן נכונה לי הפתעה: יהודה הראל אכן ניחן בכל התכונות הללו, אך גם אָצַר ועודו אוצֵר בתוכו את ניגודיהן ואת ההתנגדות להן. מתרוצצים בקִרבּוֹ לא מעט קצווֹת וניגודים בלתי מתפשרים, כגון: שמאלנוּת וימניוּת, סוציאליזם וקפיטליזם, כיבוד הדת בצד ניהול אורַח חיים אָתֵאיסטי והתנגדות לכל כפייה דתית, תכנון וספונטניוּת, רצינוּת והוּמוֹר, בנייה וסתירה.
לאורך השנים התגלו בו לא פעם, לפי המסופר בספרו של אורי הייטנר, גם מידות של שובבות, הרפתקנות ותעוזה, של הומור ושל חשיבה "מחוץ לקופסה". למעשה, יהודה הראל הוא בבחינת "אוקסימורון מְהַלֵּךְ" במַהֲלָךְ חייו ובאידֵאולוגיה שהנחתה אותו. ניתן גם להגדירו כ"איש חינוך מרדן" (אוקסימורון בפני עצמו). הוא ניחן גם במידה מרנינה של אוטו-אירוניה, מן הסוג שרק אנשים שניחנו בביטחון עצמי רב, אך גם בטמפרמנט ספקני ו"לא מרובע", מסוגלים להציג ברבים.
ואולם, בניגוד לאנשי-קצווֹת שעברו במפתיע מקצה לקצה, משום שהם היו מסוגלים להיות אך ורק בקצווֹת (אנשים כמו אורי אבנרי, כמו נתן ילין-מור, או כמו רטוש שעבר בִּן-לילה מסגנון "כנעני" כמו-קמאי מלוטש לסגנון אמריקני פרום, פרוזאי ויום-יומי, נוסח ויליאם קרלוס ויליאמס) – אצל יהודה מדובר בתהליך איטי של ארבעים שנה שברובו הוא היה שרוי באמצע, ולא בקצווֹת. ספרו "הקיבוץ החדש", למשל, הוא ניסיון לשמור על הקיבוץ השיתופי. הוא אף הקים כידוע את "הדרך השלישית", מתוך חיפוש "שביל הזהב" שבין הקצווֹת. לכן, לדעתי ראוי לקחת בחשבון גם את התהליך האִטי והמורכב שעבר יהודה הראל במעבר מקצה לקצה.
אדגים את ההכללות הללו לפי פרק אחד, שהוא הפרק הממוקם לקראת סוף ספרו של אורי הייטנר, וכותרתו היא "להפריט", כשם ספרו השנוי במחלוקת של יהודה הראל. מתברר שאותו יהודה הראל, שסגד בעלומיו ל"שמש העמים" והקים את קיבוץ מרום גולן, נתפס כיום כמי שגרם להתרופפותה של האידֵאולוגיה הקיבוצית, להפרטת שירותים שיתופיים (חדר אוכל, מכבסה, מחסן בגדים, וכו'), לליבֶּרליזציה של הקיבוץ ולהפיכתו ליישוב קהילתי משגשג. יתר על כן, יהודה הראל דוגל בליבֶּרטריאניזם – בהשקפת עולם התומכת בצמצום סמכויות הממשלה ובהעצמת ריבונותו של הפרט וחירותו להתאגד, לסחור, לקנות השכלה ודעת, להגשים את מטרותיו וכו' (כל עוד התנהגותו של הפרט אינה מסַכּנת את זולתו).
יהודה הראל המאוחר התחיל אפוא לדגול בליבֶּרטריאניזם, מתוך אמונה כי שיטה זו מביאה להגשמה עצמית ולשגשוג, ובכך הוא מועילה למרבה הפרדוקס גם לציבור, ולא רק לפְּרט. הוא האמין שפלישתו של המִמסד לחיי הפְּרט מזיקה יותר משהיא מועילה או מוצדקת. האיש שהתחנך וחינך לשותפות ולשיוויון התחיל להאמין בעידוד היזמות הפרטית, בעקרון "הברירה הטבעית" של תורת האֶבוֹלוציה הדרוויניסטית survival of the fittest)), לרבות מתן תגמול דיפרנציאלי לעבודה לפי ערך השוק של העבודה, וכדברי אורי הייטנר:
לאחר שנים ארוכות של פעילות מדעת במסגרת קולקטיבית יוצא יהודה הראל בספרו ["להפריט"] נגד האתיקה הקולקטיביסטית הרואה באינדיבידואליזם ובדאגת הפרט לאינטרס הפרטי שלו אגואיזם וחוסר מוסר. בהשפעתו של הפילוסוף קרל פופר שולל יהודה הראל את הנחות היסוד של חייו הקודמים. [...] לכן, "יכול להיות אינדיבידואליסט אלטרואיסטי כשם שקיים קולקטיביסט אגואיסטי".
לדעת אורי הייטנר, וקשה שלא להסכים אִתו, חולשתה העיקרית של האידֵאולוגיה החדשה של יהודה הראל היתה ועודנה הסימאון שלה לפגמיו של השוק החופשי. דבריו הולידו אוּטוֹפיה בדבר חברה אנושית שבָּהּ לכל פְּרט יש זכויות ולאורָן הוא מממש את מאווייו. אין בהם סימן לחשש מפני תחרות פרועה וחסרת הגינות בין אדם לחברו. אין בהם חשש מפני הרס הסביבה לטובת האינטרסים של בעלי הון חסרי מצפון. אין בהם חשש מפני הקמת מונופולים וקרטלים שיחניקו את הפרט לא פחות מהמדינה. יהודה הראל הגיע למסקנה שביטולה של המערכת הקיבוצית הוא תנאי הכרחי להמשך קיומו ושגשוגו של היישוב ולאושרם של חבריו.
אורי הייטנר מסיים את הפרק הזה באִזכּור מאמר ביקורת נוקב שכָּתב יהודה הראל על ספרו, שעליו חתם בראשי-התיבות א"ה. לפי מאמר זה, א"ה המכיר את יהודה הראל ואת תולדותיו, מאוכזב מן המטמורפוזה שחלה בו למן ימיו כמרקסיסט קנאי ועד לאמונתו באולטרא-קפיטליזם בפאזה הליברטריאניסטית של חייו. אורי הייטנר רואה בדברים אלה מין המצאה של אלטֶר-אֶגוֹ, המטיל ספק במסקנותיו של יהודה הראל שלפי עדותו ברא את א"ה בדמותו וברוחו של אביו אריה הראל, שמוכיח אותו על פרידתו מן הסוציאליזם. המחבר מעלה גם אפשרות שמדובר בחתימה (בראשי תיבות) של מאמרי המערכת של יהודה הראל על עיתון "ארץ הגולן" שאותו ערך בימים שבהם התמסר להגשמת דרכה של הציונות הסוציאליסטית בפיתוח ההתיישבות בגולן. והייתי מוסיפה השערה נוספת – ראשי התיבות א"ה הם גם ראשי התיבות של מחבר הביוגרפיה אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל וחבר מרכזי בפורום תושבי רמת הגולן, שאִתו היה ליהודה הראל דיאלוג מתמשך שבּוֹ שימשו בערבוביה הערכה גדולה ואי הסכמה גדולה.
המטמורפוזה שחלה אצל יהודה הראל מעידה (לדעתי עכ"פ) על כך שאנשים הנמשכים אל הקצווֹת והקטבים יכולים לנוע מקוטב לקוטב בגמישות רבה יותר מן האדם הנורמטיבי הרגיל. אם נתאר את המפה הפוליטית, או האידֵאולוגית, לא בצורה לינארית, אלא בצורת עיגול, הרי שרק שנָתות אחדות מפרידות בין קוטב לקוטב. יהודה הראל חצה את השנָתות האלה שבין הקטבים הרחוקים והקרובים כאחד, אך לא בקלות יתֵרה ולא לפני שהשקיע מחשבה מעמיקה בסיבות ובתוצאות של המטמורפוזה שהוא היה אחד ממחולליה.
אם חיפשתי מעט "רכילות" על ידידיי מלפני ארבעים שנה – על פרופ' אריה הראל ועל בתו מרים יעבץ – לא מצאתי אותם בספר שחיבר אורי הייטנר, אך מצאתי ביוגרפיה גדושה בידע ובחָכמה, מנוסחת היטב, ומעוררת מחשבות רבות על חיינו הפוליטיים הסבוכים במדינה הקטנה והשסועה שאבותינו הִכּוּ בה שורש כדי שצאצאיהם יוכלו להשקיף עליה ממרומי נופו של העץ שנטעו.
זיוה שמיר
יורם אטינגר
עידכון 2023 של הסוגיה הדמוגרפית – רוב יהודי מוצק. בניגוד לתובנה המקובלת, אין "פצצת זמן דמוגרפית ערבית" – יש תנופה דמוגרפית יהודית
חסרת-תקדים
פורסם לראשונה ב"חדשות מחלקה ראשונה" מיום 19.3.23
המציאות הדמוגרפית מערבית לירדן
ב-2023, ישראל היא החברה המודרנית היחידה המאופיינת על-ידי שיעור פריון גבוה יחסית המהווה רוח גבית לכלכלה, לטכנולוגיה ולביטחון – ואינה תלויה בהגירת עובדים זרים. ב-2023, בניגוד לתחזיות הממסד הסטטיסטי והדמוגרפי הישראלי מאז סוף המאה ה-19 ושנות ה-40', שיעור הפריון היהודי גבוה משיעורי הפריון של המדינות המוסלמיות חוץ ממדינות התת-סהרה ועיראק.
ב-2023 (למעשה נתוני 2021 של הלמ"ס), ממשיך הפריון היהודי (3.13 לידות לאישה) להיות גבוה מהפריון הערבי (2.85), כפי שמתרחש מ-2016, וגם מהפריון הערבי-מוסלמי (3.01), כפי שמתרחש מ-2020. ב-2023 שיעור הפריון היהודי בישראל גבוה מכל מדינה ערבית חוץ מעיראק.
ב-2023, נמשך המרוץ (שהתחיל בשנות ה-90') בין שיעורי הפריון היהודי והערבי, לעומת המרוץ בין שיעור הפריון הערבי לבין העלייה היהודית ששרר עד שנות ה-90' (כאשר שיעור הפריון היהודי היה נמוך-יחסית). ב-2023 נמשכת מגמת ההתמערבות של הדמוגרפיה הערבית כפועל יוצא של מודרניזציה, מעבר מהכפר אל העיר, שידרוג מעמד האישה, השתלבות האישה בלימודים גבוהים ועבודה ושימוש גובר באמצעי מניעה.
ב-2023 בניגוד לתובנה המקובלת עד לאחרונה, ישראל אינה מאויימת על-ידי "פצצת זמן דמוגרפית ערבית" בשטח המשולב של יו"ש ו"הקו הירוק", אלא מאופיינת על-ידי תנופה דמוגרפית יהודית של שיעור פריון ומאזן הגירה.
ב-2023 הממסד הישראלי נוקט בשיטת "השקט התעשייתי" (מול הרשות הפלשתינית) וממשיך להדהד את הנתונים הדמוגרפים של הלמ"ס הפלשתינית ללא בדיקת נאותות, המתעדת ניפוח מלאכותי של 100% במספר ערביי יו"ש: ספירת תושבים השוהים בחו"ל למעלה משנה; ספירה כפולה של ערביי ירושלים; התעלמות ממאזן הגירה שלילי; ספירה כפולה של ערביי/יות יו"ש ועזה הנשואים לערביי/יות ישראל; ניפוח נתוני לידה וכיווץ נתוני פטירה (נא ראה נתונים בהמשך).
ב-2023 ישראל עומדת בפני פוטנציאל עלייה של כ-500,000 יהודים מאוקראינה, רוסיה, מדינות נוספות בברה"מ לשעבר, צרפת, בריטניה, גרמניה, ארגנטינה וארה"ב, שמימושו מחייב מעבר למדיניות עלייה פרו-אקטיבית ובראש סדר העדיפות הלאומי. ב-2023 נמשך (מאז 1995) המומנטום הדמוגרפי היהודי, במיוחד במגזר החילוני, במקביל לירידה מתונה בשיעור הפריון החרדי.
תנופה דמוגרפית יהודית
מיספר הלידות היהודיות בישראל ב-2022 (137,566) היה גבוה ב-71% ממספר הלידות ב-1995 (80,400), בעוד מיספר הלידות הערביות (43,417) היה גבוה ב-19% מלידות 1995 (36,500), כפי שפורסם ב"ירחון פברואר 3202" של הלמ"ס.
ב-2022 היה מספר הלידות היהודיות (137,566) 76% מסך הלידות (180,983) בישראל בהשוואה ל-69% ב-1995. שיעור הפריון היהודי-חילוני גדל מאז 1995. נשות ישראל שניות לאיסלנד בהצטרפות לשוק העבודה, ומפגינות התאמה חיובית נדירה בין שיעור הפריון לבין רמת העיור, חינוך, הכנסה וגיל הנשואים.
בשנות ה-60' היה שיעור הפריון הערבי גבוה ב-6 לידות לאישה משיעור הפריון היהודי. ב-2015 נעלם הפער – 3.13 לידות לאישה היהודייה והערבייה, כתוצאה מהתמערבות דרמטית של הדמוגרפיה הערבית: שדרוג מעמד האישה, גיל נישואין גבוה יותר (24), השתלבות בחינוך גבוה ובשוק העבודה, ותקופת פריון קצרה יותר (45-25 ולא 55-16). ב-2021 שיעור הפריון היהודי היה 3.13 לידות לאישה (3.27 כאשר בני הזוג הם ילידי הארץ), לעומת שיעור פריון ערבי של 2.85 ושיעור פריון ערבי-מוסלמי של 3.01 (שיעור הפריון של ערביי יו"ש – 3.02). שיעור הפריון הממוצע ב- OECD הוא 1.61. הגידול בשיעור הפריון היהודי נובע מרמה גבוהה יחסית של אופטימיות, פטריוטיות, זיקה לשורשים, אחריות קהילתית, אווירת-ספר (אתגר ביטחוני), יחס חיובי לגידול ילדים וצמצום היקף ההפלות (34% בהשוואה ל-1990).
ב-2202 היו 45,271 פטירות יהודיות בישראל בהשוואה ל-31,575 ב-1996; גידול של 43% (כאשר היקף האוכלוסין כמעט הוכפל!) – מאפיין מגמה של אוכלוסייה צעירה יותר. ב-2022 היו 6,314 פטירות ערביות בישראל בהשוואה ל-3,089 ב-1996; גידול של 104% – מאפיין מגמת הזדקנות.
ב-2022 תוחלת החיים בישראל היתה 80.5 – גברים ו-84.6 – נשים. תוחלת החיים של ערביי ישראל (גברים – 78 ונשים – 82) גבוהה מארה"ב (73.2 – גברים, 79.1 – נשים). תוחלת החיים של ערביי יו"ש: גברים – 74, נשים – 78.
ב-2022 היה מיספר הפטירות היהודיות 33% ממספר הלידות היהודיות בהשוואה ל-40% ב-1995 – מאפיין מגמה של אוכלוסייה צעירה יותר. ב-2022 היה מספר הפטירות הערביות 14.5% ממספר הלידות הערביות בהשוואה ל-8% ב-1995 – מאפיין מגמת הזדקנות.
מאז 1995 מתרחבת התשתית הצעירה של האוכלוסייה היהודית בישראל, המעניקה בסיס להמשך התנופה הדמוגרפית והכלכלית (לפחות) בדור הקרוב. התנופה הדמוגרפית היהודית מתוגברת גם על-ידי מאזן הגירה חיובי הכולל עלייה שנתית וצמצום של היקף ה"ירידה": מתוספת של 14,200 "יורדים" ב-1990 לתוספת של 10,800 ב-2020 (במקביל להכפלת האוכלוסייה מ-1990!), שהיא גבוהה מהממוצע של כ-7,000 תוספת "יורדים" במספר שנים קודמות. ייתכן שהנתון החריג של 2020 מבטא את השפעת הקורונה על התחבורה האווירית.
התמערבות הדמוגרפיה הערבית
התמערבות דרמטית של שיעור הפריון מ-9 לידות לאישה בשנות ה-60' ל-3.02 ב-2022 לפי ספר השנה של ה-CIA – ההתמערבות היא תוצאה של מעבר סוחף מהכפר אל העיר (מ-70% כפריים ב-1967 ל-77% עירוניים ב-2022), בנוסף לעלייה בגיל הנשואים (מגיל 15 ל-24), הרחבת השימוש באמצעי מניעה (70% מהנשים הערביות ביו"ש), העמקת השתלבות הנשים הערביות במערכות החינוך והתעסוקה, קיצור תקופת הפריון (מגיל 16 עד 55 לגיל 25 עד 45), ועוד.
גיל החציון של ערביי יו"ש הוא 22 לעומת 18 ב-2005.
מגמת התמערבות הדמוגרפיה מאפיינת את כל העולם המוסלמי חוץ ממדינות התת-סהרה . לפי ספר השנה של ה-CIA – ירדן (דומה ליו"ש) – 2.9 לידות לאישה, איראן – 1.9, סעודיה –1.9, מרוקו – 2.27, עיראק – 3.17, מצרים – 2.76, תימן – 2.91, איחוד האמירויות – 1,62, וכו'.
היקף הפטירות מדווח במספרים נמוכים מהמציאות – כפי שמלמדים מחקרים עוד מתקופת המנדט הבריטי – משיקולים פיננסים ומדיניים. לדוגמה, מפקד האוכלוסין הפלשתיני של 2007 כלל את ילידי... 1845.
ניפוח מלאכותי של נתוני הלמ"ס הפלשתיני
המנהל האזרחי, בפרט, והממסד הישראלי, בכלל, אינם מבצעים בדיקת-נאותות (ראיית חשבון) של נתוני הלמ"ס הפלשתיני. ולראייה, המנהל האזרחי אינו מדווח את העובדות המתועדות והמשמעותיות להלן:
500,000 תושבי חוץ (רובם מיו"ש), השוהים מחוץ לאזור למעלה משנה כלולים במפקד האוכלוסין הפלשתיני, בניגוד לנוהל המקובל העולם, הגורע ממפקד האוכלוסין תושבים השוהים מחוץ למדינת-הבית למעלה משנה. מיספרם היה 325,000 במפקד האוכלוסין של 1997 (לפי ראש הלמ"ס הפלשתיני), גדל ל-400,000 ב-2005 (לפי וועדת הבחירות הפלשתינית), ומתרחב מדי יום בגין לידות.
375,000 ערביי ירושלים הם בעלי ת.ז. ישראלית ונספרים פעמיים – על-ידי ישראל ועל-ידי הרשות הפלשתינית. מיספרם גדל מדי יום עקב לידות.
למעלה מ-150,000 ערביי יו"ש (במיוחד) ועזה נשואים לערביי ישראל, הפכו לתושבי-קבע או לאזרחים, ונספרים פעמיים על-ידי ישראל ועל-ידי הרשות הפלשתינית.
390,000 ערבים שהיגרו מיו"ש מאז מפקד האוכלוסין של 1997 לא נוכו ממפקד האוכלוסין הפלשתיני, המתעלם ממאזן ההגירה השלילי (היקף היציאות עולה על הכניסות) של כ-17,000 לשנה בשנים האחרונות. רוב המהגרים הם צעירים. מאזן הגירה שלילי מאפיין את יו"ש, לפחות, מאז הסיפוח הירדני של אפריל 1950. לדוגמה, 12,579 ב-2022, 28,000 ב-2021, 26,357 ב-2019, 15,173 ב-2017 ו-16,393 ב-2015 לפי תיעוד שוטף של "רשות האוכלוסין וההגירה".
32% ניפוח מלאכותי של נתוני-לידה על-ידי הרשות הפלשתינית תועדו ב-2006 על-ידי דוח "הבנק העולמי" (עמ' 8 סעיף 6), כאשר הרשות הפלשתינית טענה לגידול של 8% במספר הלידות, אך "הבנק העולמי" תיעד צמצום של 24%. העובדות לעיל מתעדות ניפוח מלאכותי של 1.6 מיליון ערבים. כלומר, אוכלוסייה ערבית של 1.4 מיליון ולא 3 מיליון.
השורה התחתונה
התנופה הדמוגרפית מהווה רוח גבית לצמיחה ישראלית, אזרחית וביטחונית, שהיא בסיס הפיכת ישראל לבעלת-ברית אסטרטגית של ארה"ב, והיותה מכפלן-עוצמה ייחודי עבור ארה"ב.
ב-1897 היה בשטח המשולב של יו"ש ו"הקו הירוק" מיעוט יהודי של 9%, שהתרחב ל-39% ב-1947 והפך לרוב של 69% ב-2022 (7.5 מיליון יהודים, 2 מיליון ערביי "הקו הירוק" ו-1.4 מיליון ערביי יו"ש), הנהנה מרוח-גבית של שיעור פריון ומאזן-הגירה. בניגוד לתובנה המקובלת, אין "פצצת זמן דמוגרפית ערבית"; יש תנופה דמוגרפית יהודית חסרת-תקדים.
יורם אטינגר
אורי הייטנר
צרור הערות 22.3.23
* סעיף ההפיכה – ה"ריכוך" במהפכה – "השעיית" מרבית סעיפי המהפכה המשטרית, והעברה לפני פסח "רק" את הסעיף הנוגע לוועדה למינוי שופטים. זהו ניסיון לסמם ולהרדים את המחאה במצג שווא של "ריכוך" ו"פשרה". אך זו אחיזת עיניים. הסעיף הזה הוא הבעייתי והקשה ביותר בכל סעיפי המהפכה. הוא הסעיף שהופך את הרפורמה המשפטית להפיכה משטרית. הסעיף הזה, של ההשתלטות על הוועדה לבחירת שופטים, משמעותו היא ביטול עצמאותה של הרשות השופטת והפיכתה לזרוע של ראש הממשלה. וכל שאר הסעיפים לא מבוטלים. רק נדחים. ובמקביל, ממשיכים בבליץ חוקי השחיתות, שכביכול אינם חלק מן המהפכה.
ניסיון ההרדמה לא יצלח. ההיפך הוא הנכון, הוא רק יחריף את המאבק.
* בעד מה המאבק – ברור נגד מה מתנהל המאבק – נגד המהפכה המשטרית. אבל בעד מה המאבק? התשובה לשאלה מצויה בשלושת סמלי המאבק – דגל הלאום, ההמנון הלאומי, מגילת העצמאות. המאבק הוא להגנה על ההסדר המכונן של מדינת ישראל – מדינה יהודית דמוקרטית. ההסדר הזה הוא מקשה אחת. מי שמניף את ידו הגסה על יהדותה של ישראל או על דמוקרטיותה, מניף את ידו על המכלול, על ההסדר המכונן כולו.
לא את כל דרכי המאבק אני אוהב ויצאתי נגד מרכיבים מסוימים בתוכו ובראשם הסרבנות, שבעיניי מסוכנת לא פחות מהמהפכה המשטרית. אבל העובדה שמאות אלפי ישראלים, חמושים בדגלי כחול לבן, יוצאים בדבקות, בנחישות ובהתמדה, שבוע אחר שבוע אחר שבוע, ומפגינים למען אבני היסוד של המדינה, מעידה על עומק האמונה בהסדר המכונן ועל עוצמתה. ממשלת נתניהו הופתעה לגלות בישראל אזרחים, לא נתינים. אזרחים שנאבקים על ערכי הציונות, שהם היסוד להקמת מדינת ישראל, לקיומה ולעתידה. עם ישראל חי!
* מבחן המנהיגות הגדול בחייו – כתבתי בצרור הקודם "נאום לאומה", שראוי היה שנתניהו יישא, ובו יכריז על הפסקת המהפכה המשטרית וכניסה מיידית למו"מ על רפורמה משפטית בהסכמה לאומית רחבה.ואם נתניהו יישא נאום כזה, מה יקרה אז? רבים מהבייס שלו יזעמו, ירקעו ברגליים ואולי אף יבעטו. יראו בו מנהיג חלש שהחמיץ הזדמנות היסטורית בכך שנכנע למתנגדיו.
החלק המיליטנטי במחאה; אלה שמתנגדים לכל פשרה ורל"ביסטים אמתיים (כן, יש גם כאלה. הביביסטים מציגים כל מי שאינו סוגד לנתניהו כרל"ב וזו כמובן שטות, אבל כן, יש כאלה) – אף הם יראו בכך חולשה וירצו למנף את "ההתקפלות" להמשך המאבק עד לכניעה.
אבל, מנהיג לאומי צריך לראות בראש ובראשונה את האינטרס הלאומי, ואין לי ספק שנתניהו מבין שהאינטרס הלאומי הוא לעצור את מצעד האיוולת, שעלול למוטט את החברה, את הכלכלה, את יחסי החוץ ואת ביטחון המדינה. האינטרס הלאומי הזה הוא גם אינטרס של נתניהו, שלבטח אינו רוצה להיכנס להיסטוריה כרחבעם, שקרע את ממלכת ישראל, וכמי שבמו ידיו החריב את כל הישגיו מהקדנציות הקודמות. אין לי ספק שרוב מוחלט של הציבור יתמוך במהלך, ינשום נשימת רווחה ויודה לנתניהו על גילוי אומץ מנהיגותי. נתניהו ניצב כעת בפני מבחן המנהיגות הגדול בחייו. האם יש בו כוחות נפש ומנהיגות לעשות את הדבר הנכון?
* חבל ההצלה – שר הביטחון יואב גלנט איים להתפטר אם הממשלה לא תגיע להידברות ולפשרה. מפתיע? האמת היא שהופתעתי שגלנט שתק עד היום. סוף סוף הוא מתחיל לגלות עמוד שידרה ואומץ לב אזרחי. לוין תופס את נתניהו בביצים באיומי התפטרות? הגיע הזמן שגלנט, דיכטר, ניר ברקת וגילה גמליאל יודיעו שיתפטרו אם הממשלה לא תלך להידברות ופשרה ויחד עם אדלשטיין, דני דנון ואחרים יצביעו נגד המהפכה.
הם עשויים להיות חבל ההצלה של מדינת ישראל.
* תקצור אנרכיה – ממשלה ששר המשפטים (!) שלה מהלך אימים על בג"ץ ומצהיר שהממשלה תפר פסק דין שלא יהיה לטעמה, מאבדת את הלגיטימיות שלה ואת זכות קיומה. ממשלה שזורעת תרבות עבריינית של לית דין ולית דיין, תקצור אנרכיה. אלמלא מוראה של מלכות איש את אחיו חיים בלעו.
* ממשלה אנרכיסטית – באיזו זכות ניתן לדרוש מאזרח לציית לפסיקת בית המשפט, אם הממשלה מצהירה שתפר פסיקה שלא תהיה לטעמה? קוראים לזה אנרכיה.זו ממשלה אנרכיסטית.
* אל תגידו "לא ידענו" – בוועדת אגרנט על תוצאות אסון המהפכה המשטרית, הדרג המדיני לא יוכל לטעון שלא הזהירו אותו, שלא הייתה התרעה, שמישהו דיבר על "סבירות נמוכה".
* חילוף תפקידים – אם ניקח את המחלוקת הציבורית על המהפכה המשטרית ואת עמדות שני צדדיה, ונלביש אותה על המחלוקות בסוגיות משטריות וחוקתיות בעשורים הראשונים של המדינה, תתגלה לנגד עינינו תמונה מעניינת ומפתיעה. המסרים של מצדדי המהפכה, שהיום הם בצד הימני של המפה, הם המסרים שבעשורים הראשונים מפלגות השמאל נשאו אותם. ואילו המסרים של מתנגדי המהפכה, שמזוהים היום במידה חלקית של צדק, עם השמאל הישראלי, הם המסרים שבאותם ימים הימין נשא אותם.
בן גוריון, מפא"י וממשלות תנועת העבודה, נשאו את הדגל שהיום נקרא "משילות". הם חתרו לחיזוק הרשות המבצעת, על חשבון הרשויות האחרות. הם לא אהבו ולא התלהבו משומרי הסף שמפריעים להם לבצע. הם לא התלהבו מיועצים משפטיים, מהתערבות בג"ץ, ממבקר המדינה, מתקשורת חופשית וכד'. הם ראו בדמוקרטיה בעיקר את שלטון הרוב, המעניק להם את הסמכות לפעול כהבנתם.
לעומתם, בגין, תנועת החרות ובהמשך, גלגוליה – גח"ל והליכוד, נשאו את דגל הדמוקרטיה המהותית, הדמוקרטיה הליברלית. הם סלדו מההתייחסות לשלטון הרוב כביטוי המשמעותי של הדמוקרטיה. הם העלו על נס את חרות האדם, זכויות האזרח, זכויות המיעוט וניסו להחליש את כוחה של הרשות המבצעת ולהעצים את כוחן של הרשות המחוקקת ובעיקר של האופוזיציה ושל הרשות השופטת. הם נשאו את דגל עליונות המשפט, שהיום נקרא אקטיביזם שיפוטי, ובעיקר את היכולת של בית המשפט העליון לבטל חוקים של הכנסת הפוגעים בזכויות האזרח והמיעוט. והטיעונים שלהם היו דומים מאוד לטיעונים של מתנגדי המהפכה היום – שליטתה של הממשלה בכנסת (שהייתה פחות הדוקה מהיום) מחייבת לפחות מערכת משפט עצמאית וחזקה עם סמכות לבטל חוקים ובוודאי החלטות ממשלה. הם אלה שלחמו למען שירות ציבורי חזק ועצמאי שיש לו כוח לעמוד מול הדרג הפוליטי. הם התנגדו לקיומו של משרד משטרה, כדי להבטיח שהמשטרה לא תהיה פוליטית אלא ממלכתית. הם חתרו לחקיקת חוקה ולחקיקת אמנת זכויות האדם והאזרח, שקיבלה אח"כ את הכותרת חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו. והם היו נושאי הדגל במלחמה בשחיתות שלטונית.
מה גרם למהפך הדו-צדדי הזה? השלטון רוצה תמיד יותר כוח, וככל שהוא ממושך יותר הרצון הזה מתחזק וכאשר תחושתו היא ששלטונו צפוי להתקיים עוד עשרות שנים, המוטיבציה הזאת חזקה במיוחד. כך היה בשלטון מפא"י והמערך וכך כעת בשלטון הליכוד. לעומת זאת, האופוזיציה חוששת מכוח יתר של השלטון ורוצה להגביל אותו, לאזן אותו, לבלום אותו ולחזק את הגורמים שבולמים אותו, בנוסף לאופוזיציה הפרלמנטרית – מערכת משפט חזקה ועצמאית, מוסד מבקר מדינה חזק, תקשורת חופשית ונשכנית, שירות ציבורי מקצועי ועצמאי וכד'. כשהליכוד עלה לשלטון, בימי בגין ושמיר, הוא עוד היה בתנופת הלהט האידיאליסטי האופוזיציוני, וראה במימוש הדרך שנשא באופוזיציה את הגשמת שלטונו. נראה לי התהליך הזה הגיע למיצויו כאשר ממשלת שמיר העבירה את חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו. מאז שלטון הליכוד הלך והסתאב, השלטון הפך למובן מאליו, והיום אנו רואים את התוצאה.
השאלה היא מהו האינטרס של הציבור, של אזרחי המדינה – זה שנושא השלטון או זה שנושאת האופוזיציה. אין לי ספק, שהאינטרס האמיתי של האזרחים, הוא שיהיה להם הרבה כוח מול השלטון ולכן האופוזיציה הלוחמת על כך משרתת אותו. הדבר נכון, גם אם בטווח הקצר מי שתומך בממשלה אינו מעוניין בהגבלתה. בטווח הארוך, ההגבלות הללו הן לטובת כל האזרחים. שלטון ללא מיצרים יפגע בכל האזרחים ובזכויותיהם ובהעדר כלבי שמירה הוא יהיה מושחת יותר. הנטייה לשלטון אוטוריטרי הוא במידה רבה תוצר של שלטון ממושך מדי. אמר בגין, בהיותו באופוזיציה: "כלל גדול הוא, כי שלטון ממושך הוא סכנה לחרות האומה ולמוסר בניה. שלטון ממושך, אפילו אם הוא מיטיב למישהו, הוא רע מעיקרו... הוא מוליד שחיתות. הוא אינו יכול שלא ליצור: התנשאות שליטים, תלות נשלטים, פחד תלויים... במקום שלטון העם, השלטון על העם, שחרותו הפנימית מודברת, אם לא להלכה, הרי למעשה... שלטון ממושך, אינו יכול לא להיות מושחת."
למרות מה שכתבתי כאן, חשוב להדגיש שהטענה של מחוללי המהפכה, שמה שהם מציעים הוא לחזור לדרך שהיתה נהוגה עד לפני שלושים שנה, ממש אינה נכונה. אבל הרוח של שלטון המבקש להחליש את "הנודניקים" שמפריעים לו לשלוט, היה קיים גם אז. אז והיום, הגישה הזאת רעה לאזרחים.
* התנקשות בטוהר הבחירות – במסגרת בליץ החקיקה המטורלל, אחת מהצעות החוק הקואליציוניות היא שיו"ר ועדת הבחירות המרכזית לא ימונה עוד בידי נשיא בית המשפט, אלא בידי יו"ר הכנסת, והוא לא יהיה שופט. יש לזכור שיו"ר הכנסת ממונה, בפועל, בידי ראש הממשלה, הוא שליחו ולמעשה כפוף אליו. כזאת היא הפרדת הרשויות שלנו. הצעת החוק היא ניסיון להשתלטות פוליטית על ועדת הבחירות; גם בטוהר הבחירות הם רוצים להתנקש.
* הצבעה חשאית – אפרופו הצעת החוק לפיה יו"ר הכנסת ימנה את יו"ר ועדת הבחירות המרכזית:
אזרח הגיע לקלפי בדמוקרטיה העממית בבריה"מ. הוא קיבל מוועדת הקלפי את המעטפה שעליו לשלשל לקלפי. הוא אמר: חברים, ברור שאצביע כפי שמצופה ממני. אבל אפשר אולי לראות למי אני מצביע? התשובה: נייט. זו הצבעה חשאית.
* עולה על כל אבסורד – על פי החוק, הבחירות לכנסת מתקיימות ביום שלישי הראשון בחודש חשוון, ארבע שנים אחרי תחילת כהונתה של הכנסת. לכן, אם הבחירות הוקדמו ולא התקיימו במועדן, יתכן שכהונת הכנסת הבאה תתארך. כמעט אף פעם זה לא קרה, כיוון שרוב הכנסות התקצרו. הפעם האחרונה שהבחירות התקיימו במועדן הייתה בבחירות לכנסת ה-12 ב-1988. ממשלת האחדות הלאומית שקמה ב-1984 החזיקה מעמד עד תום הקדנציה. וכיוון שהבחירות לכנסת ה-11 נערכו באוגוסט 1984, הכנסת כיהנה 4 שנים ו-14 שבועות והבחירות התקיימו בנובמבר 1988, ביום שלישי הראשון בחודש חשוון.
הבחירות האחרונות, לכנסת ה-25, נערכו ב-1 בנובמבר, ו' בחשוון תשפ"ג. אם הכנסת תמלא את ימיה, הבחירות תתקיימנה ביום שלישי הראשון בחשוון תשפ"ז, בשנת 2026. כעת באה הקואליציה עם הצעה מטורללת. לטענתם, אם הבחירות תתקיימנה ביום שלישי ב' בחשוון, יחסרו ארבעה ימים להשלמת ארבע השנים, ולכן יש לדחות אותן בשנה, ולקיים אותן ביום שלישי הראשון בחשוון תשפ"ח, כלומר ב-2 בנובמבר 2027. במילים אחרות, קדנציה של חמש שנים ויום! למה? בגלל ארבעה ימים. הרי אם באמת ארבעת הימים משמעותיים בעיניהם, הם יכלו להציע לדחות את הבחירות בשבוע, לשבוע השני של חשוון.
הייעוץ המשפט לכנסת כבר הביע התנגדות נחרצת. מן הסתם, זו תהיה גם עמדת היועמ"שית. ואם יהיה חוק כזה, ברור שבג"ץ יבטל אותו. אופס. הרי הם רוצים לעקר את בג"ץ. בג"ץ יבטל? הרוב האוטומטי יתגבר על הביטול ב-61 ח"כים.
הם כל כך יהירים ושיכורי כוח, שאפילו לא יכלו טקטית להסתיר את כוונתם לדחות בשנה את הבחירות עד אחרי קבלת חוקי המהפכה. הרי שתי הדוגמאות הפופולריות למה הכרחי בג"ץ עצמאי שיכול להפעיל ביקורת שיפוטית, הן "ואם הרוב יחליט להרוג את הג'ינג'ים" ו"ואם הרוב יחליט שהבחירות לא תתקיימנה כל ארבע שנים, אלא כל חמש או שש שנים." גם על הדוגמה השניה הטענה היא שזו דמגוגיה, אד-אבסורדום. והנה, כבר עכשיו מתברר שהמציאות עולה על כל אבסורד. אגב, להערכתי זה לא יקרה. איני רואה היתכנות לכך שהממשלה הרעה הזאת תחזיק מעמד. היא תקרוס לתוך שקריה ותתפורר די מהר. ובלי קשר למזימה להאריך בשנה את כהונת הכנסת הנוכחית – יש לשנות את חוק הבחירות. לקבוע שהבחירות תתקיימנה ביום שלישי הראשון אחרי מלאת ארבע שנים לבחירות שקדמו להן.
* ארורים המסיתים – כתב לי ע.ב., ביביסט מצוי: "האויב מיספר 1 של ישראל הוא בג"ץ! 250,000 טילים וכתב"מים קטנים עליו. ממשלת ישראל הנוכחית פועלת ממש לפי סדר העדיפויות הנכון."
ארורים בני העוולה המנוולים והנקלים, שבמשך שנים של הסתה נתעבת, הפכו ביביסטים מצויים כמו אותו ע.ב. לפצצות שנאת חינם, שנאת אחים. ארורים!
ארורים המנוולים בני העוולה הנקלים, שגורמים לביביסטים מצויים כמו אותו ע.ב., שרואים בבג"ץ את האויב מס' 1 של ישראל, להיות מרוצים כל כך מהממשלה הנוכחית ומסדר העדיפויות העקום שלה. ארורים!
אז נכון, אותו ע.ב. הוא לא בדיוק המיתר המכוון ביותר בגיטרה. גם יונה אברושמי לא היה גאון. אבל המנוולים בני העוולה הנקלים שמסיתים אותו סוג של אנשים, ביביסטים מוסתים ולא כל כך חכמים, בלשון המעטה, יהיו אשמים כאשר יצורים מן הזן של הביביסט המצוי ע.ב. ירצחו שופט בג"ץ (הגם שהם לבטח יגלגלו עיניים ויגנו אותם).
* הרמז ברור – כאשר נתניהו שותק לנוכח גל הטרור נגד המפגינים, שכבר כלל שני פיגועי דריסה – האספסוף מבין היטב את הרמז.
* את מי הוא יאשים? – כאשר מסע הטרור נגד המפגינים יסתיים ברצח, את מי נתניהו יאשים?
* הבוקר שלמחרת המהפכה – רוצים לדעת מה יקרה כאן ביום שלמחרת המהפכה? שימו לב להצהרתו של אמסלם, שמפכ"ל המשטרה יישלח לכלא. אחרי המהפכה, לא יהיה בג"ץ, לא תהיה רשות שופטת עצמאית, לא תהיה הפרדת רשויות. הרשות המבצעת, המחוקקת והשופטת תהינה רשות אחת – הממשלה. פוליטיקאים מן הזן של אמסלם, יהיו גם השרים וגם השופטים. והם ישלחו לכלא מי שלא בא להם בטוב. למשל, מתנגדי משטר. למשל, מפכ"ל משטרה, שמבין שעליו להגן על המשטרה מפגיעתו הרעה של הפרחח הכהניסט הממונה עליו, ושנאמנותו היא לחוק, למדינה ולאזרחיה ולא לאף פוליטיקאי. מפכ"ל שמנסה לשמור על המשטרה שלא תהפוך למיליציה כהניסטית ששופכת דם של מפגינים מתנגדי משטר, יישלח לכלא בידי שרים-שופטים כמו אמסלם.
* למה הוא מינה סמולן? – למה אמיר אוחנה מינה סמולן, אנרכיסט בוגד למפכ"ל המשטרה?
* ככל שהוא יקבל פחות – מסתבר שההתרברבות של בן גביר, על כך שהשיג 9 מיליארד ש"ח תוספת לתקציב המשטרה הייתה פייק. מדובר במיליארד בלבד. האמת היא, שאם הכסף הולך לניסיונותיו להפוך את משטרת ישראל למיליציה כהניסטית – ככל שהוא יקבל פחות, הנזק יהיה קטן יותר.
* תועבה – העובדה שראש כנופיית הכהניסטים, הפשיסט והגזען, איש שכל חייו התעמת עם כוחות הביטחון והפריע להם; אדם שכל חייו עבריינות ופרעות, מי שלא שירת יום בחייו בצה"ל או בשירות לאומי ושעה שבני גילו חירפו את נפשם על הגנת המולדת הוא הפך דוכנים של סוחרים ערבים בשוק והפריע לצה"ל ולכוחות הביטחון בעבודתם – הוא שר בממשלה, היא כתם בל ימחה על ההיסטוריה היהודית. מילא שר. נתניהו הפקיר בידי המופקר הזה, שצה"ל בצדק לא גייס אותו, כדי לא להפקיר בידיו נשק, את ביטחון הפנים של ישראל. עובדה זו רק מעצימה את החרפה.
כאילו לא די בכך, הוא קיבל את השם הפלצני "שר לביטחון לאומי" ומנסה לחוקק חוקים פרסונליים פשיסטיים שיהפכו אותו למפכ"ל-על ויאפשרו לו לחלק פקודות בלתי חוקיות בשטח, בעיקר בהפגנות נגד הממשלה, כמו בדיקטטורות חשוכות ובמדינות עולם שלישי. השר הזה מעלים עין כאשר אנשיו מבצעים פוגרום בערבים. הוא מעלים עין לנוכח טרור נגד מפגינים, ולעומת זאת הוא מנסה לכפות על השוטרים לשפוך דם של מפגינים, מתנגדי המשטר. וכאשר בג"ץ מבהיר לו שאין לו סמכות לפעול כך, הוא כבר רוצה לחוקק עוד חוק פרסונלי, שיאפשר לו להורות לשוטרים מה לעשות. הוא רוצה להפוך את משטרת ישראל למיליציה כהניסטית.
מיהו ראש הממשלה המופקר שמאפשר את הזוועה הזאת? איזו הידרדרות מוסרית של מדינת ישראל, של העם היהודי? רק לפני פחות מארבעה עשורים כל 119 הח"כים חוץ ממורו ורבו "הרב" כהנא שר"י, אבי אבות הטומאה, תמכו בחוק שישלול מהכהניסטים הגזענים הפשיסטים את האפשרות להיבחר לכנסת. בחסות אקטיביזם משפטי פרוע של שופטי בג"ץ שנהגו כאידיוטים שימושיים והכשירו את השרץ, המסוכן לאין ערוך יותר ממוריו ורבותיו כהנא וגולדשטיין, הוא נכנס לכנסת ועכשיו לממשלה, ומבחינתו הוא עושה את כל הדרך לשלטון, כדי שיוכל להגשים את הפתרון הסופי על פי תורת הגזע הכהניסטית. לא היתה תועבה כזאת בישראל.
* כמו הכלבים הפירנאים – לפני שנים לא מעטות, ענפי הבקר של יישובי צפון הגולן, גידלו גורים של כלבי הרים פירנאים, שנועדו לגדול עם העדר, ובבגרותם – להגן עליו מפני טורפים. הרעיון התבסס על מאות שנות ניסיון באירופה, שבהן הכלב הפירנאי שמר על העדר "שלו" בהצלחה מפני זאבים, תנים ודובים. הגורים החמודים גדלו והחלו לטרוף את העגלים, שהם נועדו לשמור על חייהם, שלומם וביטחונם. וזה כל כך מזכיר לי את הפקרת ביטחון הפנים של מדינת ישראל בידי הפרחח הכהניסט. (הסתייגות – במקרה דנן, הניסיון האירופי אמור להזהיר אותנו מפני הפקרת הביטחון בידי פשיסט).
* רעיית החוליגן – רדיו וויינט ראיין את זרש בן גביר. והנה, מצאנו גאון שמאמינה ברפורמת הפיתות.
* פוגל צדק – אחרי הפוגרום בחווארה הצהיר ח"כהניסט פוגל שהוא יצר הרתעה שלא היה כדוגמתה מאז "חומת מגן". ואכן, מאז – פיגוע אחרי פיגוע אנחנו רואים שפוגל צדק.
* שוב - ושוב רקטה מרצועת עזה לעבר אזרחי ישראל. ושוב פשע המלחמה הפלשתינאי נגד האנושות – ירי מכוון של רקטות לעבר אוכלוסייה אזרחית. ושוב ישראל אינה מגיבה. ושוב מדיניות ה"הכלה" הזכורה לרע, שנתניהו מוביל, כפי שהוביל בממשלותיו הקודמות, שהופסקה בידי ממשלת בנט ושבה וחזרה. ושוב מתחילים להשתמש בביטוי המאוס "טיפטופים". לא אחזור על הצעתי - מה נכון לעשות ברצועת עזה. כדי לעשות זאת, יש צורך בחוסן חברתי ובאחדות לאומית. בתוך שלושה חודשים הממשלה ריסקה את החוסן הלאומי. האויבים מבינים זאת ותוקפנותם עולה. אם יש לממשלה אחריות לאומית, עליה לעצור מיד את המהלך המטורף שלה.
* המפה המנדטורית – מהי המפה שהיתה תלויה על דוכן הנואמים שעליו נשא סמוטריץ' דברים בכנס בצרפת? זוהי המפה המנדטורית; המפה שעליה חבר הלאומים נתן לבריטניה את המנדט להקים בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. המפה הזו כוללת את שטח ישראל ושטח ירדן. ב-1922, בעקבות מאורעות תרפ"א (1921), מאורעות הדמים שבהם ערביי א"י התנפלו על היהודים במסע רצחני, פירסמה בריטניה את הספר הלבן של שר המושבות צ'רצ'יל, שקרע את עבר הירדן המזרחי משטח המנדט והעניק אותו לאמיר עבדאללה איבן חוסיין, להקמת הממלכה ההאשמית.
התנועה הציונית כולה מחתה על הקריעה. חבר ההנהלה הציונית זאב ז'בוטינסקי מתח ביקורת חריפה על ההנהלה, שלטענתו השלימה עם קריעת עבר הירדן המזרחי. הוא הקים את המפלגה הרוויזיוניסטית, שממנה נגזרו לימים בית"ר, אצ"ל, תנועת החרות והליכוד. ז'בוטינסקי נאבק על מימוש המנדט הבריטי ותנועתו אימצה את מפט המנדט כסמל. זו הייתה המפה הרוויזיוניסטית, זו היתה מפת בית"ר, סמל האצ"ל היה המפה הזו ועליה יד אוחזת רובה והכיתוב: רק כך! ולימים – זה הייתה הסמל של תנועת החרות, רק ללא המילים "רק כך", כלומר עכשיו, אחרי שקמה המדינה, לא רק הרובה מדבר.
תנועת החרות חרטה על דגלה את "שתי גדות לירדן". הסלוגן של התנועה נפתח במילים "לשלמות המולדת" – הכוונה היתה למולדת השלמה משתי גדות הירדן. במסמך "שליחות התנועה ועקרונותיה," העיקרון הראשון נפתח במילים "שחרור המולדת כולה." תנועת החרות לא הכירה בממלכת ירדן. בעיתון "חרות" נכתב תמיד "ירדן", במירכאות, כי זו לא באמת מדינה.
אבל זה היה חלום רחוק, נכון יותר פנטזיה. לאחר מלחמת ששת הימים ושחרור ירושלים, יהודה ושומרון, תנועת החרות נאבקה בשם שלמות המולדת נגד חלוקת הארץ. אמנם בגין נהג לומר "נגד חלוקתה מחדש של ארץ ישראל המערבית," אך למעשה תנועתו ויתרה על הדרישה לעבר הירדן המזרחי. כראש הממשלה הוא קרא לשלום עם ירדן, ללא מירכאות כמובן. הליכוד, מהאופוזיציה, בהנהגת נתניהו, תמך בהסכם השלום עם ירדן (1994). כל סוגיית עבר הירדן המזרחי לא נותרה אלא כחלום רחוק, ערטילאי, לא בר מימוש. וככזה, הוא בהחלט חזון לגיטימי.
אגב, גם חלקים בתנועת העבודה דגלו בשלמות הארץ משתי גדות הירדן, ובראש ובראשונה טבנקין והקיבוץ המאוחד. בניגוד לרוויזיוניסטים, הם לא ציירו מפה מדויקת, והרי זו מפה של הקולוניאליזם הבריטי, אלא דיברו באופן כללי על ארץ ישראל מן הים עד המדבר. טבנקין עצמו לא חתם על כרוז היסוד של התנועה למען ארץ ישראל השלמה, לאחר מלחמת ששת הימים, בטענה שאינו יכול לעשות שקר בנפשו ולחתום על כרוז שנפתח במילים ארץ ישראל השלמה כולה בידינו, כאשר הגלעד והבשן אינם בידינו.
הסמל, כאמירה סמלית, נשאר סמלה של תנועת החרות וכך גם של תנועת בית"ר. סמוטריץ' נאם בכנס לזכרו של ז'אק קופפר, ממנהיגי תנועת החרות, הליכוד ותנועת בית"ר בצרפת. בכנס, על דוכן הנואמים, הייתה תלויה כרזה ועליה סמל בית"ר – המנורה ודגל ארץ ישראל המנדטורית שהוא הסמל הרוויזיוניסטי. סמוטריץ', שביקר בצרפת, הוזמן כאורח לאירוע. ברור שהוא לא עיצב את התפאורה, ברור שהוא לא היה מודע לה, וברור שלא היה זה אירוע שקרא לכבוש את ירדן. איני חשוד באהדה לסמוטריץ' או במוטיבציית יתר לסנגר עליו, אבל אני רוצה לסנגר על האמת – הביקורת עליו אינה מוצדקת. יש מספיק סיבות לבקר אותו ואין סיבה להוסיף על כך ביקורת שאינה מוצדקת. ובכלל, הרגישות של ירדן קצת צבועה, כאשר חברי פרלמנט שלה קוראים להשמדת ישראל והיא באופן רשמי מצדדת ב"זכות" השיבה, שמשמעותה חיסולה של ישראל. ובאשר למפה המנדטורית – אני מתעב את המפה הזאת, כי הגולן אינו נכלל בה. הגולן לא נכלל בשטח המנדט הבריטי אלא בשטח המנדט הצרפתי להקמתן של סוריה ולבנון. ואף על פי כן, איני תוקף את סמוטריץ' שנאם מעל מפה שבה הגולן אינו חלק מישראל, כי אני מבין שהמפה הזו אינה יותר מסמל.
* אלישע פורת – בכנס של המדרשה ב"אורנים", שנערך ב-2007 באולם התרבות בקיבוץ יפעת, ישב לידי איכר חסון ומזוקן, בעל מראה בלתי אינטלקטואלי בעליל. פרופ' עוז אלמוג הרצה בכנס, והאיש שלידי אהב את ששמע, וליווה את הדברים בקריאות אהדה, שגרמו לי לבקש ממנו בנימוס לא להפריע לי. את הדוברים הבאים הוא פחות אהב, וגם את יחסו זה ביטא בקול, שוב ושוב, מה שגרם לי להעיר לו שוב, בנימוס… וכך, התפתחה בינינו שיחה מעניינית, והתברר שהמראה הבלתי אינטלקטואלי מטעה. הוא הזכיר מאמר שקרא ואהב ב"מקור ראשון" ולמראה פדחתי הגלויה העיר "העיתון שבטח לא שמעת עליו." "גם אני קורא אותו," השבתי, "ואף כותב בו." "מי אתה?" הוא שאל. "אתה אורי הייטנר?!" קרא בהפתעה בעקבות תשובתי. – "כן, ומי אתה?" – "אלישע פורת." – "אתה אלישע פורת?!" – וכך פגישתנו הייה למפגש של ידידים ותיקים, שמעולם לא נפגשו קודם לכן.
מאז ועד מותו הפתאומי מדום לב לפני עשר שנים, ב-24.3.13, שמרנו על קשר, בעיקר קשר מיילים – שלחנו זה לזה את פרי עטנו, חווינו דעה והחלפנו רשמים. אלישע שלח לי את ספריו. הוא היה מאושר כשסיפרתי לו שהכנסתי שיר שלו לטקס יום הזיכרון באורטל. העובדה שבגולן, שבו לחם וכתב את שירי הזיכרון, קוראים את השירים בטקס הזיכרון, ריגשה אותו מאוד. פעמים אחדות נפגשנו, בעיקר בכנסים שעסקו בנושאים הקרובים ללב שנינו – ערב לזכר אבא קובנר, מורו ורבו של אלישע, אירוע השקת הביוגרפיה של מאיר יערי ועוד. אלישע היה משורר, סופר, מסאי, בלש ספרותי, לוחם וחקלאי. הוא היה גאה בבוסתן עצי הפרי שלו, שאליו הזמין אותי פעמים רבות, ופעמים רבות הבטחתי שאסור לראות, ולצערי לא זכיתי לקיים את הבטחתי.
אהבתי את שיריו, את סיפוריו ובעיקר את מחקריו "הבלשיים" כהגדרתו, על מנת להבחין ביניהם לבין מחקרים אקדמיים, שבהם התחקה אחרי פרשיות בתולדות התרבות והספרות העברית בכלל והקיבוצית בפרט. יהי זכרו ברוך!
* המעמד מחייב – פרשת השבוע - "ויקרא", עוסקת בעבודת הקורבנות, שאינה רלוונטית לחיינו וטוב שכך. אולם ראוי למצוא בתוך הפרשה את המסרים הערכיים, להבחין ביניהם לבין טכניקת עבודת הקורבנות, ולבחון אותם בראי ימינו. קורבן החטאת המופיע בפרשה שלנו, הוא הקורבן שאנו נדרשים להקריב כדי לכפר על חטא שעשינו בשגגה. יש כאן מסר ערכי, שמצד אחד מבחין בין פשע בכוונה תחילה לבין חטא בשגגה, אך מצד שני, אינו פוטר אותנו מאחריות על חטא בשגגה ועל הצורך לכפר עליו. זוהי תביעה מיוחדת לאחריות. אין די בכך שלא חטאתי במכוון. מצופה ממני להיות ערני כל העת ולפעול באופן אקטיבי כדי להימנע מכישלונות מוסריים.
מסר חשוב נוסף הוא מעמדם של המנהיגים – הכהן המשיח (הכהן הגדול, שנמשח בשמן לכהונתו) והנשיא. הם אינם פתורים מקרבן החטאת על שגיאותיהם. אך אין די בכך. הם נדרשים לקורבן אחר משל אחד האדם. כיוון שהם מנהיגים, נדרשת מהם אחריות גדולה יותר. עליהם לשמש דוגמה ולכן חטא שלהם, גם בשגגה, חמור יותר. הן הם עלולים להחטיא את הרבים. כאשר מדובר בראשי העם, הנזק שבחטאיהם רב יותר, ולכן כפרתם צריכה להיות מהותית יותר. לא חסינות, לא חוק צרפתי. ההיפך הגמור. נדרש מהם יותר ולכן הם ישלמו יותר.
אתגר ליהדות בת זמננו – למצוא תחליף ראוי, המתאים לימינו, לקרבן החטאת בכלל, ולקרבן החטאת של המנהיגים בפרט.
* ביד הלשון: יכול להיות שזה נגמר – אביב גפן עמד בהפגנה נגד המהפכה המשטרית עם שלט שעליו כתוב: "יכול להיות שזה נגמר."
"יכול להיות שזה נגמר" הוא שם של שיר שכתב אביו של אביב, יהונתן גפן. השיר מתחיל במילים: "אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי," והוא מעלה על נס את ההוויה החלוצית של מגשימי הציונות טרם הקמת המדינה. הפזמון, "יכול להיות שזה נגמר" מופיע עם סימן שאלה בסופו: יכול להיות שזה נגמר?
אביב גפן הסיר את סימן השאלה, וכביכול השיב את התשובה: "יכול להיות שזה נגמר." אך התשובה הזו אינה נחרצת. היא בספק. יכול להיות. ויכול להיות שזה ימשיך. זה תלוי בנו. השיר נכתב לתקליטו של אריק איינשטיין "ארץ ישראל הישנה והטובה – חלק ב'". לבד מהשיר הנוסטלגי הזה, שאר השירים הם הנוסטלגיה עצמה, שירי מולדת ישנים ואהובים שאריק חידש. התקליט יצא לאור לפני חמישים שנה, בשנת 1973, חודשים ספורים טרם מלחמת יום הכיפורים.
במלחמת יום הכיפורים לחם יהונתן גפן בסיני כקצין באוגדת שרון. הוא חזר מהמלחמה הלום קרב ובעל עמדות פוליטיות שמאלניות קיצוניות. ספק אם אז הוא היה כותב את השיר, שבו ליבת הערצתו את דור החלוצים היא ש"היה להם בשביל מה לקום בבוקר; כי לנו, לנו, לנו ארץ זו!"
אך האמת הזו, שלנו, לנו, לנו ארץ זו, היא בהחלט סיבה טובה לקום בבוקר גם היום.
אורי הייטנר
"איילה בין החומות – יומן המשפט והסוהר", מאת אב"א אחימאיר
לפני כשמונים ושמונה שנים (1935-1934) ישב ד״ר אב״א אחימאיר (א. אסיר ציון) בבית-הסוהַר המרכזי של ממשלת המנדט הבריטי, בירושלים. בתחילת מאסרו נשפט על מעורבותו, כביכול, בהסתה לרצח ד״ר חיים ארלוזורוב. אבא זוּכּה מיד מאשמת-השווא שיוּחסה לו. גם אברהם סטבסקי וצבי רוזנבלט נשפטו וזוכו, שוחררו מבית-הסוהַר.
אב"א אחימאיר המשיך לשבת בכלא הבריטי באשמת מנהיגותו ופעילותו כנגד הכובש הזר הבריטי ב״ברית הבריונים״, ופעילותה כללה הפגנות, הורדת הדגלים הנאציים מעל בנייני הקונסוליות הגרמניות ביפו ובירושלים ותקיעות שופר ליד הכותל המערבי בתפילת נעילה ביום הכיפורים.
בימי מאסרו כתב אב"א אחימאיר את ״יומן המשפט והסוהַר״, יומן עתיר הגות, מחשבות, הסתכלות פנימית ותגובות על המתרחש בתנועתו, ביישוב ובעולם.
כאשר שוחרר מהסוהַר רצה אחימאיר להוציא לאור את היומן במלואו. פרקים ממנו פורסמו בעיתוני ׳הירדן׳ ו׳המשקיף׳ ובספרו ׳רפורטז׳ה של בחור ״ישיבה״׳ (1946).
כעבור שמונים ושמונה שנים מאז כתיבת יומנו ובמלאת שישים שנה לפטירתו, משאלתו של אב"א אחימאיר מתמלאת עם צאתו לאור של היומן המלא, שאותו כתב בדם ליבו. היומן נכתב קטעים-קטעים, מורכב מנושאים שונים שהעסיקו את כותבו, משובץ בסיפורים שנכתבו בין כתלי הכלא.
מבעד לסורגי בית-הסוהר מתאר אחימאיר אסירים וסוהרים, מתעד את תקופת "השלטון הזר" הבריטי ואת המאבק לשחרור לאומי של העם היהודי בארץ-ישראל. ביומן משתקפת אישיותו של לוחם לחירות העם היהודי, היסטוריון מעמיק והוגה-דעות רחב ידע, המבקש להבין את משמעות תולדותיה של האנושות ואת גורלו של האדם.
מסמך אוטנטי, יוצא דופן של אדם ותקופה, הנקרא בנשימה עצורה.
את היומן ערכה והגיהה הבת הבכורה זאבה זבידוב-אחימאיר, בהשתתפותם של שני הבנים יעקב ויוסי. ליומן צורפו הערות וצילומים.
הספר יצא בהוצאת מכון ז'בוטינסקי בישראל, ובו 533 עמודים. מחירו הוא 118 שקל. במזכירות המכון אפשר לרוכשו במחיר מוזל.
בימי מאסרו כתב אב"א אחימאיר את ״יומן המשפט והסוהַר״, יומן עתיר הגות, מחשבות, הסתכלות פנימית ותגובות על המתרחש בתנועתו, ביישוב ובעולם.
כאשר שוחרר מהסוהַר רצה אחימאיר להוציא לאור את היומן במלואו. פרקים ממנו פורסמו בעיתוני ׳הירדן׳ ו׳המשקיף׳ ובספרו ׳רפורטז׳ה של בחור ״ישיבה״׳ (1946).
כעבור שמונים ושמונה שנים מאז כתיבת יומנו ובמלאת שישים שנה לפטירתו, משאלתו של אב"א אחימאיר מתמלאת עם צאתו לאור של היומן המלא, שאותו כתב בדם ליבו. היומן נכתב קטעים-קטעים, מורכב מנושאים שונים שהעסיקו את כותבו, משובץ בסיפורים שנכתבו בין כתלי הכלא.
מבעד לסורגי בית-הסוהר מתאר אחימאיר אסירים וסוהרים, מתעד את תקופת "השלטון הזר" הבריטי ואת המאבק לשחרור לאומי של העם היהודי בארץ-ישראל. ביומן משתקפת אישיותו של לוחם לחירות העם היהודי, היסטוריון מעמיק והוגה-דעות רחב ידע, המבקש להבין את משמעות תולדותיה של האנושות ואת גורלו של האדם.
מסמך אוטנטי, יוצא דופן של אדם ותקופה, הנקרא בנשימה עצורה.
את היומן ערכה והגיהה הבת הבכורה זאבה זבידוב-אחימאיר, בהשתתפותם של שני הבנים יעקב ויוסי. ליומן צורפו הערות וצילומים.
הספר יצא בהוצאת מכון ז'בוטינסקי בישראל, ובו 533 עמודים. מחירו הוא 118 שקל. במזכירות המכון אפשר לרוכשו במחיר מוזל.
עדינה בר-אל
עזי (עזריאלה) בראל – סיפורי מסעות
וסיפורי ציונות
עזי (עזריאלה) בראל, חברת מושב משמר איילון, היתה חוקרת ביצועים ומנהלת פרויקטים ועבדה שנים רבות בחברת "בזק". בתקופת הגמלאות היא החלה לפעול במלוא המרץ כמרצה ומספרת סיפורים בתחומים שהיא אוהבת: סיורים בארצות רחוקות וסיפורים מאחורי השירים. היא גם מוצאת זמן להתנדב.
באחד הימים קיבלתי שיחת טלפון מחברה שאמרה לי בהתלהבות: "הייתי עכשיו בהרצאה מעניינת של אישה מרתקת." כך שמעתי לראשונה את השם עזי בראל והתוודעתי אל האישה מאחורי השם.
עזי, חברת מושב משמר איילון, ביקרה בכל קצווי תבל, כפי שיפורט להלן, אבל קשורה בנימי נפשה לארץ הזו.
הורים עובדי אדמה הלכה למעשה
"אבא שלי מוני כהן, הגיע ארצה מרומניה בפברואר 1948 והתגייס מיד לפלמ"ח. הוא שירת בחטיבת הראל בקרבות על הדרך לירושלים. לאחר השחרור הוא וחבריו ייסדו את מושב 'בני הראל', שנקרא היום 'כפר טרומן'. שם הכיר את אימא שלי, שגם היא הגיעה מרומניה. הם נישאו ולימים עברו למושב 'משמר איילון', אשר נוסד על-ידי שורדי שואה מצ'כוסלובקיה ומהונגריה. ההורים שלי קיבלו בית סוכנותי עם שירותים בחוץ. הם בנו את ביתם במקום ועבדו בחקלאות כל ימי חייהם. הוריי עשו כל מה שמושבניקים של פעם עשו, שניהם בארבע ידיים, בעבודת צוות מדהימה." השניים טיפחו משק מגוון ובו לולים לביצים, עגלים לבשר וגם פיטום אווזים (שהיה מותר אז). כמו כן עבדו הוריה בכותנה ובגידול ירקות. "אבי נפטר לפני שש שנים, והוא עבד בחקלאות כמעט עד יומו האחרון. אימי תבדל"א היא עתה בת 93."
בת המושב ואשת העולם הגדול
עזי נולדה בשנת 1957 ואחותה שיפי (שפרה) שש שנים אחריה. "הייתי בת שנה כשהגענו למושב." היא מספרת. "מבחינתי אני בת המושב." היא למדה בבית הספר האזורי 'איילון' בבית חשמונאי ובבית הספר התיכון 'רמלה-לוד'. "זה היה תיכון מעולה, מאוד ייחודי." אומרת עזי. "למדו בו בני נוער מרמלה, לוד והמושבים בסביבה." עזי למדה במגמה הריאלית ובצבא שירתה ביחידה 8200 בסיני, מעבר לקווים.
בשנת 1977 החלה עזי ללמוד באוניברסיטה העברית בחוגים למתמטיקה ומחשבים, אבל המשיכה לסטטיסטיקה וכלכלה. "שם פגשתי את האיש היקר שלי, אבי, אשר היה בעל תואר ראשון במתמטיקה ובפיסיקה ולמד לתואר שני במדעי המחשב." עזי ואבי נישאו בשנת 1980 ונסעו לקליפורניה למשך שנה וחצי. אבי עבד בעמק הסיליקון ועזי למדה לתואר שני באוניברסיטת ברקלי. "למדתי חקר ביצועים, שהוא ענף במתמטיקה שימושית." הם שבו למושב בו קיבלו נחלה ובנו את ביתם.
"בארץ נולדו שתי בנותינו הגדולות." מספרת עזי. "התחלתי ללמוד לקראת דוקטורט בסטטיסטיקה באוניברסיטה העברית, אבל אחרי שנה וחצי החלטתי שאני לא מעוניינת להמשיך בעולם האקדמיה, והתקבלתי לעבודה בתעשייה הצבאית כחוקרת ביצועים צבאיים." בשנת 1990 נסעה המשפחה שוב לארצות הברית לשנת שבתון. הם התגוררו בעמק הסיליקון במשך שנה וחצי. "זו היתה תקופה נהדרת," מעידה עזי, "מלאת חוויות וטיולים." הם שבו ארצה וכאן נולדה בתם השלישית.
בשנת 1996 החלה עזי לעבוד בחברת "בזק" כמנהלת פרויקטים ובהמשך גם כחברת דירקטוריון בחברה-בת של בזק. היא עבדה בחטיבת ההנדסה של בזק במשך 23 שנים.
במשך כל השנים נסעו בני הזוג פעמים רבות מספור לחו"ל. לעיתים בעקבות עבודתו של אבי שהצריכה נסיעות. "לפחות ארבע פעמים בשנה נפגשנו בחו"ל או נסענו מטעם עצמנו. אני מתכננת טיולים ומארגנת אותם כמו שאנחנו אוהבים." מוסיפה עזי "בדרך כלל אנחנו מטיילים רק שנינו. זה הזמן שלנו יחד. כששנינו עבדנו קשה זה היה הזמן המיוחד שלנו. כך שחוויתי מסעות רבים בעולם."
פעילות עשירה בתקופת הגמלאות
עזי פרשה לגמלאות לפני שלוש וחצי שנים. אבל בגיל 62 היא חשה עדיין במלוא כוחה. היא לא שקטה על השמרים והחלה בפעילות רבה בתחומים שהיא אוהבת.
"כל השנים הכנתי מצגות למסגרות שונות עבור ההנהלה, הדירקטוריון ואחרות. מכיוון שיש לי מיומנות טכנית, אין לי בעייה להכין מצגות ולהציג אותן. חומר למצגות יש לי למכביר מנסיעותינו לחו"ל, גם נסיעות ארוכות וגם קצרות."
נתון שלישי שהיה לה לקראת הפנסיה: "אני מאוד מאוד אוהבת לצלם. אני חובבת בנושא, אבל השתלמתי בכמה קורסים. ואכן התמונות שלי ממש לא רעות." אבל לא די בידע טכני, מסעות בעולם ותמונות נאות. "אני מאוד אוהבת חקר, לחקור דברים ולהעמיק." היא מעידה על עצמה. בהרצאות שלה היא נותנת מבט רחב על הנושא שהיא עוסקת בו, מוסיפה ידע ותובנות משלה. לכן ברור שהרצאותיה כל כך מרתקות, כפי שמעידים השומעים את הרצאותיה, אם פנים אל פנים ואם בזום.
מסע כורסה
"ברגע שיצאתי לפנסיה החלטתי שאני צריכה לעשות משהו עם כל הדברים האלו שאני יכולה ויודעת ואוהבת. הקמתי מיזם שנקרא 'מסע כורסה', בו אני בונה הרצאות עם מצגת בתוכנת פאואר פוינט עם התמונות שלי על מקומות שונים בעולם שביקרתי בהם." עוד מוסיפה עזי בחיוך: "אני גם מאוד אוהבת לדבר, לספר סיפורים. לעמוד מול קהל אף פעם לא היתה לי בעייה. אני באה לספר סיפור ולחבר אנשים אל מה שאני רוצה לספר. אני מספרת אנקדוטות ועל מפגשים אישיים שאירעו במסעותיי. וכאמור, בזכות החקר שאני עורכת לקראת כל הרצאה, אני יכולה לספר דברים מיוחדים, מעשירים, שלא כולם יודעים. בכל הרצאה שלי," היא מוסיפה, "אני מספרת עשירית ממה שאני לומדת לקראת ההרצאה. ולפעמים אני מתקשה אפילו לבחור על מה לדבר. אבל כשאני מתחילה הרצאה הכול זורם."
יש לעזי מבחר גדול של הרצאות על מקומות בעולם ביניהם: קובה, איסלנד, יפן, ניו-זילנד, וגם מקומות קרובים יותר: פרובנס, דרום מערב אנגליה וגיאורגיה." את ההרצאות האלו היא מעבירה בחוגי בית, במתנ"סים, בקתדרות ברחבי הארץ, במועדוני גימלאים ועוד.
מוסיפה עזי: "אני גם מתכננת טיולים לאנשים המעוניינים בתפירה של טיולי בוטיק בהתאם לצרכים, ליכולות ולרצונות שלהם."
שירי ארץ ישראל ושירי שואה
"פתחתי עוד סדרה של הרצאות בנושא שירי הארץ, כי אני מאוד אוהבת את שירי ארץ ישראל." מספרת עזי. יש לה הרצאות על שירי יורם טהר לב, על שירי ירושלים ועוד על שירים שלא נס ליחם. "כדי לא לפגוע בזכויות יוצרים אני משמיעה בהרצאותיי רק קטעי שירים. אבל הדגש הוא על הסיפורים מאחורי השירים."
במקביל לזה יש לה הרצאה על שירי שואה, וזה בעקבות מסעות לפולין שערכה. לשאלה אם יש לה קשר משפחתי לניצולי שואה, היא עונה: "אין לי כל קשר משפחתי לשואה. אני גדלתי במושב שנוסד על ידי שורדי שואה. קראתי להם 'דודה' ו'דוד'. [זאת כפי שהיה נהוג אז, כיוון שלניצולי שואה לא היו בני משפחה ברוב המקרים, אזיי שכנים וחברים נחשבו קרובים ביותר. ע.ב.]. לכולם היה מספר על היד. מאז ימי נעוריי הייתי אובססיבית לנושא השואה; ויצאתי לפולין כאדם מבוגר מטעם בזק."
וכאן מספרת עזי על פעילות של חברת בזק שלא ידועה לכולם: "בזק הקימה אנדרטאות בעיירות בפולין. בצעדות המוות נהרגו חמישה עשר אלף יהודים, והם נקברו בקברי אחים בעיירות בדרך. בעקבות עבודת דוקטורט של אחד החוקרים, חברת בזק לקחה על עצמה את המשימה לגלות את שמות האנשים, למצוא להם קבר, ולהקים אנדרטאות בשלוש עיירות קרובות לאושוויץ. שלוש פעמים, שנה אחרי שנה, יצאו עובדי החברה לפולין כדי לבצע משימות אלו. בעקבות ביקורים אלו בניתי הרצאה על סיפורים מאחורי שירי יום השואה. זוהי הרצאה מרגשת ולא פשוטה, וכמובן שגם עבורה חקרתי רבות. מצאתי גם שירים שלא היו מוכרים, קשים בתכניהם אבל מספרים את סיפור התקופה."
ציונות בגיאורגיה ובארץ
באחד הסיפורים המעניינים והאישיים מספרת עזי על משפחת בעלה בגיאורגיה. "זהו סיפור מרתק שהוא פחות מוכר מבחינה היסטורית: כאשר שערי ברית המועצות היו סגורים אחרי מלחמת ששת הימים, לא העזו בגיאורגיה, כמו באזורים נוספים בברית המועצות, להביע רצון לעלות למדינת ישראל, כי זה היה נחשב כבגידה ב'מולדת'. אחד שהעז אחרי מלחמת ששת הימים, וסחף עימו אחרים היה חמי שבתאי אלאשווילי ז"ל, אבא של אבי. יחד עם חברים הוא ניסח מכתב בשם שמונה-עשרה (ח"י) משפחות יהודיות. זה באמת מסמך היסטורי מרתק." אומרת עזי, "ובו נכתב: 'אנחנו חייבים לעלות לארץ ישראל כי אנחנו יהודים ותמיד התפללנו 'אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני'."
עוד הם הוסיפו במכתב, שאין להם דבר נגד המדינה שהם חיים בה, אבל הם מחויבים לעם ישראל ולארץ ישראל. לכתוב מכתב כזה עם פירוט שמות החותמים וכתובותיהם ולהפיצו בעולם היה באמת מעשה גבורה." מציינת עזי. וכיצד הופץ המכתב? באוגוסט 1969 נסע שבתאי אלאשווילי למוסקבה, ושם הוא הצליח להכניס את המכתב לשגרירות הולנד, ממש להבריח אותו פנימה. שלושה חודשים אחר כך התפרסם המכתב בעולם, וגולדה קראה אותו בפני חברי הכנסת ובשידור ישיר לאומה בטלוויזיה.
מיד לאחר שהמכתב התפרסם בעולם, הגיעו אל שמונה-עשרה המשפחות נציגי השלטון, כנראה מהק.ג.ב. – ואִפשרו להם לצאת מהמדינה. מוסיפה עזי: "בגדולתו אמר חמי, שגם אם הוא יהיה היהודי האחרון בגיאורגיה, הוא לא ייצא בין הראשונים, כי המכתב מייצג כל יהודי שרוצה לעלות לארץ ישראל. הוא חיכה שנה וחצי. לצערנו הוא חלה בזמן הזה בסרטן. הוא הצליח להגיע ארצה עם המשפחה, אבל לאחר שישה שבועות הוא נפטר."
משפחת אלאשווילי שהיתה אמידה ומסודרת בגיאורגיה, ויתרה על הכול בעלותה ארצה והתיישבה בירושלים. לאחר מות האב נותרה האם תמרה להתמודד עם קשיי החיים. בסופו של דבר כל בניה ובנותיה הסתדרו, כולם למדו, שירתו בצבא, עבדו, התחתנו ויש להם ילדים. לשבתאי ותמרה אלאשווילי נולדו ארבעה עשר נכדים ושלושים ושבעה נינים. "הסיפור מרתק ותמיד כשאני מספרת אותו הוא מרגש אותי מחדש." מעידה עזי. "חשוב מאוד לספר סיפור זה ודומים לו. זוהי ציונות.
"גם אבא שלי היה ציוני. בהרצאה נוספת שלי אני מספרת על הקרבות שהתרחשו בין לטרון לקריית ענבים במלחמת השחרור ועל הפלמ"ח. כמו כן מפנה זרקור לחיילי גח"ל [גיוס חוץ לארץ] (שאבי היה אחד מהם) ההתנכרות אליהם בארץ, למרות שלחמו יחד עם כולם. הם אף פעם לא קיבלו את הכבוד שמגיע להם. זה פן אחר של המשפחה. אני תמיד אומרת לבנותיי שהן זכו לכך שהסבים שלהן משני הצדדים הם ציונים אמיתיים, כל אחד בדרכו שלו."
עוד אנקדוטות מהטיולים
לשאלה אם יש לה אנקדוטות נוספות מסיוריה בעולם, מסתבר שיש באמתחתה של עזי אנקדוטות רבות מאוד. לבקשתנו היא מספרת עוד סיפורון על גיאורגיה:
"היינו בחבל סוונטי בהרי הקווקז. התארחנו בבית הארחה מקומי, כלומר בבית של אנשים פרטיים. באחד הערבים הגיעו אלינו בני המשפחה המארחת כדי להנעים את זמננו בנגינה ושירה. ולפתע התחיל אחד הבנים לשיר שירים של שלמה ארצי ואהוד בנאי. מסתבר שאביו גיאורגי ואימו גיאורגית יהודייה. כשהיה בן שמונה עשרה הוא עלה ארצה כחייל בודד ושירת בגולני במשך שלוש שנים. לימים הוא חזר לגיאורגיה כדי לעזור למשפחתו בעסקים שלהם. עד היום הוא שומר על הקשר עם חברים בישראל."
על מפגש מיוחד בקרומוול מספרת עזי: "לפני יציאתנו מהארץ הזמנו מקום ב- B&Bאבל כשבוע לפני הנסיעה התקשרו להודיע לנו שהיתה טעות מבחינתם בהרשמה ואין מקום. הבחור שלח אותנו על חשבונו למלון קרוב, 'מפונפן' ויקר, בו פינקו אותנו גם בארוחה נהדרת. למחרת החלטנו לגשת אל הבחור מההזמנה המקורית כדי להגיד תודה. כאשר נפגשנו, הסתבר שקוראים לו דורון. הוא ישראלי לשעבר שלמד חקלאות בפקולטה ברחובות, ונסיבות חייו הביאו אותו לנהל חווה בקורנוול. תוך חמש דקות של שיחה גילינו שהאבות של שנינו היו בפלמ"ח – אבי בחטיבת 'הראל' ואביו בחטיבת 'יפתח'. כך התקיימה ב'סוף העולם' שיחה מרתקת והזויה בו זמנית על המורשת המשפחתית שלנו בארץ."
התנדבות
במקביל לכל הדברים האלו עזי מוצאת זמן גם להתנדב. "זו השנה הרביעית בה אני משתתפת כתלמידה וגם מתנדבת כמרצה בכיתת ותיקים. זו מתקיימת בתיכון 'איתן' מטעם המועצה האזורית גזר. התלמידים הוותיקים נפגשים פעמיים בשבוע, שומעים הרצאות מפי מורי בית הספר ועורכים טיולים משותפים." בעלה של עזי, אבי, מתנדב גם הוא ללמד את תלמידי בית הספר מתמטיקה ואנגלית.
עזי מתנדבת גם בעמותת "שלובות", למתמודדות/מתמודדים ומחלימות/מחלימים מסרטן. מסתבר שיש לעמותה זו סניפים ברחבי הארץ, ועזי מרצה בסניפים שונים.
עוד היא מתנדבת בסניפים של קפה אירופה. יש עשרות מועדונים בשם זה המשמשים למפגשים של שורדי שואה. עזי מתנדבת להגיע למועדונים שונים מחדרה ועד עומר. "אני מנסה להנעים את זמנם ולהתאים את ההרצאות עבורם."
פעילות נוספת שמתגבשת בימים אלה מתייחסת למוזיאון חדש שעומד להיפתח בחודשים הקרובים – "מוזיאון הלוחם היהודי במלחמת העולם השנייה". המוזיאון הוקם במתחם "יד לשריון" בלטרון ומספק חוויה מיוחדת מנקודת מבט פחות מוכרת על תקופת מלחמת העולם השנייה. מספרת עזי: "לאחרונה השלמנו את מחזור ההדרכה הראשון שהייתי חלק ממנו ואני מצפה בהתרגשות לתחילת העבודה כמדריכה במוזיאון החשוב והמיוחד הזה."
במושב
מספרת עזי: "עד 1967 משמר איילון היה יישוב ספר. היינו על הגבול של לטרון. רק אחרי ששת הימים הפכנו להיות יישוב נוסף במרכז הארץ." היא אומרת בחיוך.
כאמור, משפחת בראל היא בעלת נחלה במושב. "יש לנו מטע זיתים קטן ובכל שנה בזמן המסיק אנחנו עורכים הפנינג המוני לחברים העוזרים במלאכה ומקבלים בתמורה בקבוק שמן פרי עמלם."
עזי ואבי הם הורים לשלוש בנות. כולן אקדמאיות. יעל ילידת 1984 היא דוקטור לתקשורת המדע. נעמה ילידת 1987. בעלת תואר שני בטכנולוגית ביוטק. תמר בת הזקונים ילידת 1993 והיא בעלת תואר בתקשורת. מבין השלוש נעמה נשארה להתגורר במושב. עזי ואבי נהנים משלושת נכדיהם – שניים מיעל ואחד מנעמה.
כאשר עזי נשאלת לגבי חייה במושב, היא עונה: "אני אוהבת לצטט מתוך השיר: 'כאן נולדתי, כאן נולדו לי ילדי, כאן בניתי את ביתי בשתי ידיי.' המושב היה ונותר חלק מהווייתי עוד כנערה, כשהקמתי כאן את הקן הראשון של 'הנוער העובד והלומד' ובוודאי לאחר שבנינו כאן את ביתנו. גם כאן אני מתנדבת ומעבירה הרצאות רבות לתושבי המושב והיישובים השכנים."
עוד היא מוסיפה: "האזור שלנו הוא אחד היפים בארץ, לפחות בעיניי, ומרגיש פעמים רבות כטוסקנה קטנה. 'המחיר' של נסיעות ארוכות לעבודה (כשעוד עבדתי) וריחוק מסוים ממרכז העניינים בהחלט שווה, כשקמים כל בוקר ושותים קפה בגינה המטופחת, תחת העצים ששתלנו כשהבנות נולדו; כשיוצאים לצעידות בשדות המוריקים ונהנים לארח את הבנות, הנכדים וחברים רבים בכל הזדמנות."
עדינה בר-אל
* נדפס ב"קו למושב" גיליון 1274, 9.3.2023.
עזי (עזריאלה) בראל, חברת מושב משמר איילון, היתה חוקרת ביצועים ומנהלת פרויקטים ועבדה שנים רבות בחברת "בזק". בתקופת הגמלאות היא החלה לפעול במלוא המרץ כמרצה ומספרת סיפורים בתחומים שהיא אוהבת: סיורים בארצות רחוקות וסיפורים מאחורי השירים. היא גם מוצאת זמן להתנדב.
באחד הימים קיבלתי שיחת טלפון מחברה שאמרה לי בהתלהבות: "הייתי עכשיו בהרצאה מעניינת של אישה מרתקת." כך שמעתי לראשונה את השם עזי בראל והתוודעתי אל האישה מאחורי השם.
עזי, חברת מושב משמר איילון, ביקרה בכל קצווי תבל, כפי שיפורט להלן, אבל קשורה בנימי נפשה לארץ הזו.
הורים עובדי אדמה הלכה למעשה
"אבא שלי מוני כהן, הגיע ארצה מרומניה בפברואר 1948 והתגייס מיד לפלמ"ח. הוא שירת בחטיבת הראל בקרבות על הדרך לירושלים. לאחר השחרור הוא וחבריו ייסדו את מושב 'בני הראל', שנקרא היום 'כפר טרומן'. שם הכיר את אימא שלי, שגם היא הגיעה מרומניה. הם נישאו ולימים עברו למושב 'משמר איילון', אשר נוסד על-ידי שורדי שואה מצ'כוסלובקיה ומהונגריה. ההורים שלי קיבלו בית סוכנותי עם שירותים בחוץ. הם בנו את ביתם במקום ועבדו בחקלאות כל ימי חייהם. הוריי עשו כל מה שמושבניקים של פעם עשו, שניהם בארבע ידיים, בעבודת צוות מדהימה." השניים טיפחו משק מגוון ובו לולים לביצים, עגלים לבשר וגם פיטום אווזים (שהיה מותר אז). כמו כן עבדו הוריה בכותנה ובגידול ירקות. "אבי נפטר לפני שש שנים, והוא עבד בחקלאות כמעט עד יומו האחרון. אימי תבדל"א היא עתה בת 93."
בת המושב ואשת העולם הגדול
עזי נולדה בשנת 1957 ואחותה שיפי (שפרה) שש שנים אחריה. "הייתי בת שנה כשהגענו למושב." היא מספרת. "מבחינתי אני בת המושב." היא למדה בבית הספר האזורי 'איילון' בבית חשמונאי ובבית הספר התיכון 'רמלה-לוד'. "זה היה תיכון מעולה, מאוד ייחודי." אומרת עזי. "למדו בו בני נוער מרמלה, לוד והמושבים בסביבה." עזי למדה במגמה הריאלית ובצבא שירתה ביחידה 8200 בסיני, מעבר לקווים.
בשנת 1977 החלה עזי ללמוד באוניברסיטה העברית בחוגים למתמטיקה ומחשבים, אבל המשיכה לסטטיסטיקה וכלכלה. "שם פגשתי את האיש היקר שלי, אבי, אשר היה בעל תואר ראשון במתמטיקה ובפיסיקה ולמד לתואר שני במדעי המחשב." עזי ואבי נישאו בשנת 1980 ונסעו לקליפורניה למשך שנה וחצי. אבי עבד בעמק הסיליקון ועזי למדה לתואר שני באוניברסיטת ברקלי. "למדתי חקר ביצועים, שהוא ענף במתמטיקה שימושית." הם שבו למושב בו קיבלו נחלה ובנו את ביתם.
"בארץ נולדו שתי בנותינו הגדולות." מספרת עזי. "התחלתי ללמוד לקראת דוקטורט בסטטיסטיקה באוניברסיטה העברית, אבל אחרי שנה וחצי החלטתי שאני לא מעוניינת להמשיך בעולם האקדמיה, והתקבלתי לעבודה בתעשייה הצבאית כחוקרת ביצועים צבאיים." בשנת 1990 נסעה המשפחה שוב לארצות הברית לשנת שבתון. הם התגוררו בעמק הסיליקון במשך שנה וחצי. "זו היתה תקופה נהדרת," מעידה עזי, "מלאת חוויות וטיולים." הם שבו ארצה וכאן נולדה בתם השלישית.
בשנת 1996 החלה עזי לעבוד בחברת "בזק" כמנהלת פרויקטים ובהמשך גם כחברת דירקטוריון בחברה-בת של בזק. היא עבדה בחטיבת ההנדסה של בזק במשך 23 שנים.
במשך כל השנים נסעו בני הזוג פעמים רבות מספור לחו"ל. לעיתים בעקבות עבודתו של אבי שהצריכה נסיעות. "לפחות ארבע פעמים בשנה נפגשנו בחו"ל או נסענו מטעם עצמנו. אני מתכננת טיולים ומארגנת אותם כמו שאנחנו אוהבים." מוסיפה עזי "בדרך כלל אנחנו מטיילים רק שנינו. זה הזמן שלנו יחד. כששנינו עבדנו קשה זה היה הזמן המיוחד שלנו. כך שחוויתי מסעות רבים בעולם."
פעילות עשירה בתקופת הגמלאות
עזי פרשה לגמלאות לפני שלוש וחצי שנים. אבל בגיל 62 היא חשה עדיין במלוא כוחה. היא לא שקטה על השמרים והחלה בפעילות רבה בתחומים שהיא אוהבת.
"כל השנים הכנתי מצגות למסגרות שונות עבור ההנהלה, הדירקטוריון ואחרות. מכיוון שיש לי מיומנות טכנית, אין לי בעייה להכין מצגות ולהציג אותן. חומר למצגות יש לי למכביר מנסיעותינו לחו"ל, גם נסיעות ארוכות וגם קצרות."
נתון שלישי שהיה לה לקראת הפנסיה: "אני מאוד מאוד אוהבת לצלם. אני חובבת בנושא, אבל השתלמתי בכמה קורסים. ואכן התמונות שלי ממש לא רעות." אבל לא די בידע טכני, מסעות בעולם ותמונות נאות. "אני מאוד אוהבת חקר, לחקור דברים ולהעמיק." היא מעידה על עצמה. בהרצאות שלה היא נותנת מבט רחב על הנושא שהיא עוסקת בו, מוסיפה ידע ותובנות משלה. לכן ברור שהרצאותיה כל כך מרתקות, כפי שמעידים השומעים את הרצאותיה, אם פנים אל פנים ואם בזום.
מסע כורסה
"ברגע שיצאתי לפנסיה החלטתי שאני צריכה לעשות משהו עם כל הדברים האלו שאני יכולה ויודעת ואוהבת. הקמתי מיזם שנקרא 'מסע כורסה', בו אני בונה הרצאות עם מצגת בתוכנת פאואר פוינט עם התמונות שלי על מקומות שונים בעולם שביקרתי בהם." עוד מוסיפה עזי בחיוך: "אני גם מאוד אוהבת לדבר, לספר סיפורים. לעמוד מול קהל אף פעם לא היתה לי בעייה. אני באה לספר סיפור ולחבר אנשים אל מה שאני רוצה לספר. אני מספרת אנקדוטות ועל מפגשים אישיים שאירעו במסעותיי. וכאמור, בזכות החקר שאני עורכת לקראת כל הרצאה, אני יכולה לספר דברים מיוחדים, מעשירים, שלא כולם יודעים. בכל הרצאה שלי," היא מוסיפה, "אני מספרת עשירית ממה שאני לומדת לקראת ההרצאה. ולפעמים אני מתקשה אפילו לבחור על מה לדבר. אבל כשאני מתחילה הרצאה הכול זורם."
יש לעזי מבחר גדול של הרצאות על מקומות בעולם ביניהם: קובה, איסלנד, יפן, ניו-זילנד, וגם מקומות קרובים יותר: פרובנס, דרום מערב אנגליה וגיאורגיה." את ההרצאות האלו היא מעבירה בחוגי בית, במתנ"סים, בקתדרות ברחבי הארץ, במועדוני גימלאים ועוד.
מוסיפה עזי: "אני גם מתכננת טיולים לאנשים המעוניינים בתפירה של טיולי בוטיק בהתאם לצרכים, ליכולות ולרצונות שלהם."
שירי ארץ ישראל ושירי שואה
"פתחתי עוד סדרה של הרצאות בנושא שירי הארץ, כי אני מאוד אוהבת את שירי ארץ ישראל." מספרת עזי. יש לה הרצאות על שירי יורם טהר לב, על שירי ירושלים ועוד על שירים שלא נס ליחם. "כדי לא לפגוע בזכויות יוצרים אני משמיעה בהרצאותיי רק קטעי שירים. אבל הדגש הוא על הסיפורים מאחורי השירים."
במקביל לזה יש לה הרצאה על שירי שואה, וזה בעקבות מסעות לפולין שערכה. לשאלה אם יש לה קשר משפחתי לניצולי שואה, היא עונה: "אין לי כל קשר משפחתי לשואה. אני גדלתי במושב שנוסד על ידי שורדי שואה. קראתי להם 'דודה' ו'דוד'. [זאת כפי שהיה נהוג אז, כיוון שלניצולי שואה לא היו בני משפחה ברוב המקרים, אזיי שכנים וחברים נחשבו קרובים ביותר. ע.ב.]. לכולם היה מספר על היד. מאז ימי נעוריי הייתי אובססיבית לנושא השואה; ויצאתי לפולין כאדם מבוגר מטעם בזק."
וכאן מספרת עזי על פעילות של חברת בזק שלא ידועה לכולם: "בזק הקימה אנדרטאות בעיירות בפולין. בצעדות המוות נהרגו חמישה עשר אלף יהודים, והם נקברו בקברי אחים בעיירות בדרך. בעקבות עבודת דוקטורט של אחד החוקרים, חברת בזק לקחה על עצמה את המשימה לגלות את שמות האנשים, למצוא להם קבר, ולהקים אנדרטאות בשלוש עיירות קרובות לאושוויץ. שלוש פעמים, שנה אחרי שנה, יצאו עובדי החברה לפולין כדי לבצע משימות אלו. בעקבות ביקורים אלו בניתי הרצאה על סיפורים מאחורי שירי יום השואה. זוהי הרצאה מרגשת ולא פשוטה, וכמובן שגם עבורה חקרתי רבות. מצאתי גם שירים שלא היו מוכרים, קשים בתכניהם אבל מספרים את סיפור התקופה."
ציונות בגיאורגיה ובארץ
באחד הסיפורים המעניינים והאישיים מספרת עזי על משפחת בעלה בגיאורגיה. "זהו סיפור מרתק שהוא פחות מוכר מבחינה היסטורית: כאשר שערי ברית המועצות היו סגורים אחרי מלחמת ששת הימים, לא העזו בגיאורגיה, כמו באזורים נוספים בברית המועצות, להביע רצון לעלות למדינת ישראל, כי זה היה נחשב כבגידה ב'מולדת'. אחד שהעז אחרי מלחמת ששת הימים, וסחף עימו אחרים היה חמי שבתאי אלאשווילי ז"ל, אבא של אבי. יחד עם חברים הוא ניסח מכתב בשם שמונה-עשרה (ח"י) משפחות יהודיות. זה באמת מסמך היסטורי מרתק." אומרת עזי, "ובו נכתב: 'אנחנו חייבים לעלות לארץ ישראל כי אנחנו יהודים ותמיד התפללנו 'אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני'."
עוד הם הוסיפו במכתב, שאין להם דבר נגד המדינה שהם חיים בה, אבל הם מחויבים לעם ישראל ולארץ ישראל. לכתוב מכתב כזה עם פירוט שמות החותמים וכתובותיהם ולהפיצו בעולם היה באמת מעשה גבורה." מציינת עזי. וכיצד הופץ המכתב? באוגוסט 1969 נסע שבתאי אלאשווילי למוסקבה, ושם הוא הצליח להכניס את המכתב לשגרירות הולנד, ממש להבריח אותו פנימה. שלושה חודשים אחר כך התפרסם המכתב בעולם, וגולדה קראה אותו בפני חברי הכנסת ובשידור ישיר לאומה בטלוויזיה.
מיד לאחר שהמכתב התפרסם בעולם, הגיעו אל שמונה-עשרה המשפחות נציגי השלטון, כנראה מהק.ג.ב. – ואִפשרו להם לצאת מהמדינה. מוסיפה עזי: "בגדולתו אמר חמי, שגם אם הוא יהיה היהודי האחרון בגיאורגיה, הוא לא ייצא בין הראשונים, כי המכתב מייצג כל יהודי שרוצה לעלות לארץ ישראל. הוא חיכה שנה וחצי. לצערנו הוא חלה בזמן הזה בסרטן. הוא הצליח להגיע ארצה עם המשפחה, אבל לאחר שישה שבועות הוא נפטר."
משפחת אלאשווילי שהיתה אמידה ומסודרת בגיאורגיה, ויתרה על הכול בעלותה ארצה והתיישבה בירושלים. לאחר מות האב נותרה האם תמרה להתמודד עם קשיי החיים. בסופו של דבר כל בניה ובנותיה הסתדרו, כולם למדו, שירתו בצבא, עבדו, התחתנו ויש להם ילדים. לשבתאי ותמרה אלאשווילי נולדו ארבעה עשר נכדים ושלושים ושבעה נינים. "הסיפור מרתק ותמיד כשאני מספרת אותו הוא מרגש אותי מחדש." מעידה עזי. "חשוב מאוד לספר סיפור זה ודומים לו. זוהי ציונות.
"גם אבא שלי היה ציוני. בהרצאה נוספת שלי אני מספרת על הקרבות שהתרחשו בין לטרון לקריית ענבים במלחמת השחרור ועל הפלמ"ח. כמו כן מפנה זרקור לחיילי גח"ל [גיוס חוץ לארץ] (שאבי היה אחד מהם) ההתנכרות אליהם בארץ, למרות שלחמו יחד עם כולם. הם אף פעם לא קיבלו את הכבוד שמגיע להם. זה פן אחר של המשפחה. אני תמיד אומרת לבנותיי שהן זכו לכך שהסבים שלהן משני הצדדים הם ציונים אמיתיים, כל אחד בדרכו שלו."
עוד אנקדוטות מהטיולים
לשאלה אם יש לה אנקדוטות נוספות מסיוריה בעולם, מסתבר שיש באמתחתה של עזי אנקדוטות רבות מאוד. לבקשתנו היא מספרת עוד סיפורון על גיאורגיה:
"היינו בחבל סוונטי בהרי הקווקז. התארחנו בבית הארחה מקומי, כלומר בבית של אנשים פרטיים. באחד הערבים הגיעו אלינו בני המשפחה המארחת כדי להנעים את זמננו בנגינה ושירה. ולפתע התחיל אחד הבנים לשיר שירים של שלמה ארצי ואהוד בנאי. מסתבר שאביו גיאורגי ואימו גיאורגית יהודייה. כשהיה בן שמונה עשרה הוא עלה ארצה כחייל בודד ושירת בגולני במשך שלוש שנים. לימים הוא חזר לגיאורגיה כדי לעזור למשפחתו בעסקים שלהם. עד היום הוא שומר על הקשר עם חברים בישראל."
על מפגש מיוחד בקרומוול מספרת עזי: "לפני יציאתנו מהארץ הזמנו מקום ב- B&Bאבל כשבוע לפני הנסיעה התקשרו להודיע לנו שהיתה טעות מבחינתם בהרשמה ואין מקום. הבחור שלח אותנו על חשבונו למלון קרוב, 'מפונפן' ויקר, בו פינקו אותנו גם בארוחה נהדרת. למחרת החלטנו לגשת אל הבחור מההזמנה המקורית כדי להגיד תודה. כאשר נפגשנו, הסתבר שקוראים לו דורון. הוא ישראלי לשעבר שלמד חקלאות בפקולטה ברחובות, ונסיבות חייו הביאו אותו לנהל חווה בקורנוול. תוך חמש דקות של שיחה גילינו שהאבות של שנינו היו בפלמ"ח – אבי בחטיבת 'הראל' ואביו בחטיבת 'יפתח'. כך התקיימה ב'סוף העולם' שיחה מרתקת והזויה בו זמנית על המורשת המשפחתית שלנו בארץ."
התנדבות
במקביל לכל הדברים האלו עזי מוצאת זמן גם להתנדב. "זו השנה הרביעית בה אני משתתפת כתלמידה וגם מתנדבת כמרצה בכיתת ותיקים. זו מתקיימת בתיכון 'איתן' מטעם המועצה האזורית גזר. התלמידים הוותיקים נפגשים פעמיים בשבוע, שומעים הרצאות מפי מורי בית הספר ועורכים טיולים משותפים." בעלה של עזי, אבי, מתנדב גם הוא ללמד את תלמידי בית הספר מתמטיקה ואנגלית.
עזי מתנדבת גם בעמותת "שלובות", למתמודדות/מתמודדים ומחלימות/מחלימים מסרטן. מסתבר שיש לעמותה זו סניפים ברחבי הארץ, ועזי מרצה בסניפים שונים.
עוד היא מתנדבת בסניפים של קפה אירופה. יש עשרות מועדונים בשם זה המשמשים למפגשים של שורדי שואה. עזי מתנדבת להגיע למועדונים שונים מחדרה ועד עומר. "אני מנסה להנעים את זמנם ולהתאים את ההרצאות עבורם."
פעילות נוספת שמתגבשת בימים אלה מתייחסת למוזיאון חדש שעומד להיפתח בחודשים הקרובים – "מוזיאון הלוחם היהודי במלחמת העולם השנייה". המוזיאון הוקם במתחם "יד לשריון" בלטרון ומספק חוויה מיוחדת מנקודת מבט פחות מוכרת על תקופת מלחמת העולם השנייה. מספרת עזי: "לאחרונה השלמנו את מחזור ההדרכה הראשון שהייתי חלק ממנו ואני מצפה בהתרגשות לתחילת העבודה כמדריכה במוזיאון החשוב והמיוחד הזה."
במושב
מספרת עזי: "עד 1967 משמר איילון היה יישוב ספר. היינו על הגבול של לטרון. רק אחרי ששת הימים הפכנו להיות יישוב נוסף במרכז הארץ." היא אומרת בחיוך.
כאמור, משפחת בראל היא בעלת נחלה במושב. "יש לנו מטע זיתים קטן ובכל שנה בזמן המסיק אנחנו עורכים הפנינג המוני לחברים העוזרים במלאכה ומקבלים בתמורה בקבוק שמן פרי עמלם."
עזי ואבי הם הורים לשלוש בנות. כולן אקדמאיות. יעל ילידת 1984 היא דוקטור לתקשורת המדע. נעמה ילידת 1987. בעלת תואר שני בטכנולוגית ביוטק. תמר בת הזקונים ילידת 1993 והיא בעלת תואר בתקשורת. מבין השלוש נעמה נשארה להתגורר במושב. עזי ואבי נהנים משלושת נכדיהם – שניים מיעל ואחד מנעמה.
כאשר עזי נשאלת לגבי חייה במושב, היא עונה: "אני אוהבת לצטט מתוך השיר: 'כאן נולדתי, כאן נולדו לי ילדי, כאן בניתי את ביתי בשתי ידיי.' המושב היה ונותר חלק מהווייתי עוד כנערה, כשהקמתי כאן את הקן הראשון של 'הנוער העובד והלומד' ובוודאי לאחר שבנינו כאן את ביתנו. גם כאן אני מתנדבת ומעבירה הרצאות רבות לתושבי המושב והיישובים השכנים."
עוד היא מוסיפה: "האזור שלנו הוא אחד היפים בארץ, לפחות בעיניי, ומרגיש פעמים רבות כטוסקנה קטנה. 'המחיר' של נסיעות ארוכות לעבודה (כשעוד עבדתי) וריחוק מסוים ממרכז העניינים בהחלט שווה, כשקמים כל בוקר ושותים קפה בגינה המטופחת, תחת העצים ששתלנו כשהבנות נולדו; כשיוצאים לצעידות בשדות המוריקים ונהנים לארח את הבנות, הנכדים וחברים רבים בכל הזדמנות."
עדינה בר-אל
* נדפס ב"קו למושב" גיליון 1274, 9.3.2023.
שנת ה-75 למדינת ישראל
ישראל זמיר
לכבות את השמש
רומאן
'אסטרולוג' הוצאה לאור בע"מ, 2004
פרק ט': פקועה
מאיר אלוני שירת במלחמת-העולם השנייה ב"בריגדה היהודית הלוחמת" (החי"ל – חטיבה יהודי לוחמת) ושימש בה מדריך למכונות-ירייה. המג"ד ידע על כך וביקש שיילמד את חיילי כיתת "אורן" את השימוש במכונת-הירייה הבריטית "ויקרס". כך נקבע תפקידנו בצה"ל כמחלקת מכונות-ירייה ב"פלוגה המסייעת".
בשל המחסור בבסיסים צבאיים מסודרים, שבנו להתגורר במוסד-החינוכי וללמוד כאן את השימוש ב"ויקרס". כחניך האסכולה הבריטית שקד מאיר להנחיל לנו את רזי המכונה, שיש לה שבע משפחות של מעצורים, ולפי מקום היעצרו של המינעל – ידעת לאיזו משפחה לשייך את המעצור, ולפעול בהתאם.
יום אחד הודיעו לנו, מהנהגת השומר-הצעיר, כי מקדימים לנו את מועד הענקת סמלי-הבוגרים של התנועה, זאת כיוון שגוייסנו לצבא, ואין ביטחון שבתאריך המקובל, ל"ג-בעומר, נהיה בקיבוץ.
המִפקד נערך על מגרש הכדורסל בהשתתפות כל חניכי המוסד-החינוכי, כשברקע בוערת כתובת-אש: "חזק-ואמץ". הִגענו למִפקד בחולצות לבנות, עניבות שחורות, כשבידנו רובים ולראשנו כובעי-גרב. חיים שפיר (ריפ), רכז התנועה, הגיע במיוחד והתרגש מאוד מן המעמד המיוחד. בברכתו הִשווה אותנו ללוחמי הגטאות, ששילבו הגנה על עמנו עם ערכי תנועה.
*
בראשית שנות התשעים שימש חיים שפיר יושב-ראש מועצת המנהלים של "על-המשמר", ואני – עורך-מִשנה של העיתון. באחד הימים, בדרכנו הביתה, הזכרתי לו את אותו מִפקד בתש"ח. הוא קפץ ממושבו מרוב הפתעה, ועיניו נצצו.
"היית אחד מהם?"
"נכון."
"את המִפקד ההוא לא אשכח לעולם," אמר, וסיפר כיצד הסתכל בחניכים המגוייסים, שבידיהם רובים, והלב אמר לו כי לא כולם ישובו חיים מן המלחמה. הוא ראה בנו את ממשיכיו של מרדכי אנילביץ', מפקד גטו-ורשה, והתרגש כילד.
"אין לך מושג איזה רושם עז השאיר עליי אותו מפקד," אמר, "אני זוכר שסיימתי את ברכת התנועה בתקווה שכולכם תשובו מהמלחמה בשלום. האם כולם שבו?"
"לא."
"היתה לי תחושה כזו. כששרנו בסוף המפקד את 'התקווה' – הסתכלתי בכם וחשתי מחנק בגרון."
*
בשלושים במאי כבש הגדוד את הכפר הערבי מזאר שעל פסגת הגלבוע, ובתחילת חודש יוני השתלטו חטיבות "גולני" ו"כרמלי" על הכפרים במורדות הגלבוע ובעמק ג'נין, וכבשו את פקועה, סנדלה, מוקיבלה וערבונה, והגיעו עד ג'נין. רוב הכפרים התרוקנו מתושביהם.
בתשעה ליוני, הוטל עלינו להשתתף בהריסת בתי הכפר הערבי פקועה שעל פסגת הגלבוע, זאת עוד לפני כניסת ההפוגה הראשונה, שנקבעה ל-11 ביוני, לתוקפה. לפקועה היתה היסטוריה ארוכה ביחסיה עם היישובים העבריים. בכפר התגוררו משפחות שעיסוקן הרשמי היה "גניבות מיהודים". משנשאל הפקועני לעיסוקו השיב בגאווה: "גנב!" – והתקבל כבעל-מקצוע מכובד. אותם גנבים נהגו לגלוש בלילות לעמק, לחמוס ולשדוד ככל שהחמורים יכלו לשאת, ולשוב עם השלל לפנות-בוקר. הקיבוצים התלוננו, אך לשווא.
גדוד 13 סבל ממחסור חמור בנשק, וקיבלנו פקודה לצאת לפקועה עם מקל ורימון בלבד, בהנחה שהכפר נטוש ועזוב. וָוִי שאל בדאגה מה יקרה אם יפתחו עלינו באש, ומנשק'ה הראל, מ"כ המחלקה ממעוז-חיים, (ולימים פרופסור וחתן פרס ישראל), השיב בדרכו ההומוריסטית:
"במקרה כזה אומרים 'שמע-ישראל', אבל 'שמוצניקים' כמוכם למדו להתפלל מתוך סידורם של האדמו"רים מרכס ואנגלס – ותפילת 'שמע ישראל' אינה מופיעה שם!"
כעבור רגע הרצין, והסביר כי לפי ידיעות מודיעיניות הכפר ריק מאדם.
בראש השיירה נסע ג'יפ ובו סגן מפקד הגדוד, דודיק יזהר מתל-יוסף, ומכונת-ירייה "הוצ'קס". אחריו התנהלו משוריין, ג'יפ עם מכונת-ירייה "ויקרס", טנדר עם חומרי-נפץ וטנדר עם חיילי "אורן".
הדרך עברה בין שדות מעובדים, בשטח נמוך, כאשר מצידי הדרך גבעות. כשעברנו מול הכפר הערבי ערבונה, ציפתה לנו הפתעה – נתקלנו במארב של צלפים. אנשי כנופיות ותושבי הכפרים ירו עלינו מדרום, ממדרון מסולע, ולא היה אפשר לראות את היורים, שהסתתרו בין הסלעים. נלכדנו בשטח מישורי חשוף, ושאוליק מלמל בדאגה ש"אנו ניצודים כמו ברווזים."
הרכבים המשיכו לנוע, בהנחה ש"השבאב" המקומי מנסה להפחידנו. ה"ויקרס" פלט צרורות בתוליים ארוכים, שנשמעו כמו תיפוף כדורי ברד על גג של פח.
עלי צבר כרותים התעופפו באוויר לכל עבר.
שכבתי מאחורי סלע וכססתי ציפורניים. קרב ראשון – ואיזה חרבון. ערבים יורים ולי אין במה להשיב אש. נתזי סלעים שרקו והפחידו. "מנשק'ה הוא ידען גדול," הרהרתי. "אמרו לו שהכפר ריק והוא כפתי האמין. אסור היה לצאת לקרב בלי רובים! מנשק'ה היה צריך להתייצב בפני דודיק, מפקד הפעולה, ולהודיע לו שהוא אינו מוציא אנשים לקרב בלי נשק."
חיילים סביבי השיבו אש, וחשתי קנאה. לפתע מצאתי עצמי מייחל שאחד מהם ייפצע ויהיה לי רובה. "רגע, רגע, אתה באמת מקווה שמישהו ייפצע?" – לפתע קלטתי לאן אני נסחף בהרהוריי, ובאחת הדחקתי הכול. מן הקריאות "חובש!" הסקתי שיש פצועים. הצצתי מזרחה, לכיוון הכפר, וכל שראיתי היו עצי זית, שיחי אלון וסלעים.
התוכנית המקורית היתה ללמד את גנבי פקועה לקח ולפוצץ את בתיהם, שמקומם מוכר היטב למפקדי הפעולה, שנמנו עם פעילי ביטחון בישוביהם. לא אחת ביקרו בפקועה יחד עם שוטרים בריטיים, זיהו חפצים גנובים והשיבו גזילה לבעליה.
בשיירת הרכב היה טנדר עמוס חומרי-נפץ, ובין חבלניו אפרים חנון ויוּרָה ארצי. עקבתי אחר הטנדר, ולפתע הבחנתי בסליל עשן שהסתנן מבעד לבד-ההסוואה שכיסה את הארגזים, והבנתי שכדור הדליק את חומר-הנפץ.
צעקתי, ואחד המפקדים פקד על החבלנים לנטוש את הרכב, ועל מכס הנהג להסיטו דרומה רחוק ככל האפשר מן החיילים.
יורה ארצי והנהג קפצו, והטנדר החל להידרדר לעבר צוקים רחוקים. אפריים חנון נשאר והתעקש לכבות את האש. מוקשים ובקבוקי-מולוטוב נחשבו לחומרים יקרי ערך. צרחנו כמטורפים – שבכל רגע הטנדר עלול להתפוצץ, ואפריים התעקש. העשן התעבה והלך, וכשאפריים הגיע למסקנה שלא יצליח להציל את הציוד, קפץ בלב דואב מן הרכב.
הוא הספיק להתרחק כעשרים מטר, ופיצוץ אדיר קרע את ההר. הרכב על מטענו התפוצץ ואחד מגלגליו התנתק מצירו והתרומם לגובה של 50 מטר.
ההד נשמע בכל העמק.
יורה ארצי הצליח לעלות על משוריין, שהמשיך לנסוע, הבחין בשני ערבים שירו על השיירה, והשיב אש. לדבריו הצליח לפגוע באחד היורים.
הסמג"ד דודיק נוכח לדעת כי ליחידה פצועים, ועצר את השיירה. מישהו נפצע בחזהו ואיבד דם רב. נחמה שלנו, מ"אורן", החלה לטפל בו. היא התרוצצה בינינו ואספה תחבושות-אישיות כדי לחסום את הדימום. עד מהרה איבד הפצוע את הכרתו, ונחמה דרשה להבהילו לבית-חולים. ג'יפ הגיע, והיא הושיבה את הפצוע על ברכיה במושב האחורי כשהיא מחבקת אותו בשתי ידיה כדי לחסום את הדימום.
כך הגיעו לבית-חולים "העמק" בעפולה. משראו הרופאים את חולצתה מגואלת בדם, ביקשו תחילה לטפל בה.
"אני בסדר, זה הדם שלו. תטפלו בו."
"היא בהלם," קבע אחד הרופאים וניסה לקרוע מעליה את חולצתה. היא נאבקה עימו, וברגע מסויים נכנסה אחות ונטלה אותה עימה אל מאחורי הפרגוד. פשטה נחמה את חולצתה והאחות שוכנעה שהיא לא נפגעה.
שבנו למחנה גדעון. המג"ד שמע על טיפולה המסור של נחמה באותו פצוע והודיע לה שהיא יוצאת לקורס חובשים. נחמה סירבה. עד כה היתה מספר שתיים של צוות ה"ויקרס", וסחבה על גבה את החצובה.
"גמרת עם זה."
לאחר ויכוח הסכימה בשני תנאים: היא נשארת בצוות ה"ויקרס", ותצא לקורס-חובשים רק אחרי הקרבות.
בקושי מלאו לה שבע-עשרה.
למחרת בלילה, ה-11 ביוני, עלתה פלוגתו של ברשי לפקועה ומצאה את הכפר ריק. נשלחנו לפקועה כחיל-מצב. גדודי ברחשים ופרעושים הקבילו את פנינו בצהלה. שמעון זינתי, מם-כף פלוגה ג', קבע שהדרך היחידה להילחם בהם הוא לשרוף את הכפר על בתיו. שמעון, רועה צאן מבית-אלפא, דובר ערבית על בורייה, הכיר היטב את חטאי הכפר ובכל רגע פנוי הבעיר בתים, כאילו אין מצווה גדולה ממנה.
הדבר לא היה לרוחי ושאלתי אותו אם לשרוף כפר תואם התנהגות של אדם, המאמין באחוות-עמים? שריפת כפר שבו חיו נשים, ילדים וזקנים – נראתה לי צעד בלתי מוסרי.
לתדהמתי איש מחבריי לכיתה, הללו שבכל דיון תנועתי יצגו את "המצפון וההומניזם הנאור" – לא פצה פה לתמוך בעמדתי. על הרועה הזקן, בדרך לגוש-עציון – כל-כך חסו, אך לשרוף כפר שלם בגלל שתים-שלוש משפחות של גנבים – זה בסדר גמור.
שאלתי את מאירק'ה אם מבחינה מוסרית זו פקודה נכונה, ומאיר הצביע כלפי מעלה: "הוראות מגבוה."
אמירה זו, שתצדיק מעשי עוול, אשמע עוד פעמים רבות, במהלך המלחמה.
בערב דרש מאירק'ה שנישן חגורים לגופנו באשפת רימונים, כשהנשק צמוד לגוף. לדבריו, אי אפשר לדעת אם לא נותקף לפתע. החבר'ה רטנו. קשה לישון כשאשפת רימונים הדוקה למותניך, אך מאירק'ה התעקש. התווכחנו עימו ותבענו הצבעה, ומאירק'ה פרץ בצחוק:
"הבה נניח שהרוב יצביע נגד – אז מה? לא תמלאו אחר הפקודה?"
"במקרה כזה – עליך להיכנע לרוב," הסברנו לו.
"חבר'ה, אנחנו צבא, לא בשיחת-קיבוץ!"
"ריח של דיקטטורה עולה באפי," הפטיר ווי.
הוויכוח גלש מן ההר אל הקיבוץ, ולחבריו נודע, שמאירק'ה "מתעלל" בנו והם שוחחו עימו.
מאיר נפגע וביקש העברה מהגדוד.
המג"ד ניסה להרגיעו. "הם עדיין ילדים שנשלפו מהלימודים, ולא היה להם יום אחד של טירונות. שעה לאחר שגויסו כבר גררו גוויות נפוחות של חיילים עיראקים."
לדבריו, אנחנו זקוקים לזמן כדי לעכל את המעבר מחינוך קיבוצי-דמוקראטי למסגרת צבאית-הירארכית. "הם יתבגרו יותר מהר מכפי שאתה מתאר לעצמך."
מאירק'ה סיפר למג"ד, ששמע טענות על שריפת הכפר בגלל גנבים אחדים, ואברהם הסביר לו שיש לישובי העמק חשבון מר מאוד עם הפקוענים.
וכך, עם תחילת הפלישה העיראקית, פקועה נעזבה – גבעה שחורה וחרוכה.
*
בסוף שנות השמונים הכנתי כתבה הנוגעת לרצח הסמל משה רוזנפלד על הגלבוע בשנות השלושים. הגעתי לפקועה, לראיון עם אבו-עבדאללה. לאחר הראיון ביקשתי לסייר בכפר. אף בקתת חומר לא נותרה בו. הכפר התגנדר בבתי עמודים מודרניים, צלחות טלוויזיה, עצי מטע, ומסגד מפואר.
שאלתי את אבו-עבדאללה מה קרה לכפר לאחר שהיהודים נטשו אותו ב-1948.
"וַאללה, הם שרפו הכול. אפילו על המסגד לא חסו. כשחזרנו היינו צריכים לבנות הכול מהתחלה.
"כועס?"
"בטח כועס. למה צריך לשרוף כפר?"
"סיפרו שבכפר היו משפחות שהתפרנסו מגניבות, וכל ערב ירדו לעמק, חמסו ושדדו."
"בין גפנים תמיד תמצא עשבים שוטים , אז תעקור בגללם את הכרם? במלחמה קרו הרבה דברים לא יפים, אבל סלחנו ליהודים. פקועה כיום הוא כפר הרבה יותר יפה."
*
מחנה גדעון. בערב נקרא הגדוד לאסיפה. קצין-התרבות הגדודי עמוס דגני הודיע כי הוחלט לצרף לגדוד שתי מחלקות מ"הפורשים" – אנשי אצ"ל ולח"י, שהגיעו זה עתה ממחנה העצורים הבריטי באריתריאה.
ממיק שאל אם אפשר לשלוח אותם לגדוד אחר, כי יקשה עלינו, חניכי הסוציאליזם הישראלי, ללחום שכם אלי שכם עם רוויזיוניסטים מוצהרים.
עמוס דגני השיב כי זו "הוראה מגבוה" ולא ניתן לערער עליה.
התכנסה כיתת הקיבוץ לשיחה והחליטה:
א. יש לדחות בשלב זה את המאבק המעמדי ברוויזיוניזם ולשתף עימו פעולה עד שימוגר האוייב הלאומי.
ב. בבוא המהפכה הסוציאליסטית נילחם ברוויזיוניזם כאילו מעולם לא שיתפנו עימו פעולה.
מפקד הפלוגה המסייעת, איצקו בן-משה, מקיבוץ מסילות, שהאזין לדיון, התאפק בכל כוחו שלא לצחוק. בשלב מסויים ניסה להסביר לנו כי כללי המשחק השתנו, וגישתנו לוקה בדוגמאטיות.
נעלבנו, וממיק, לחיזוק טענותיו, ציטט מובאה משל לנין.
עם הזמן היו "הפורשים" עמיתנו לנשק וידידינו הטובים.
ישראל זמיר
[העורך: אהוד בן עזר]
המשך יבוא
רומאן
'אסטרולוג' הוצאה לאור בע"מ, 2004
פרק ט': פקועה
מאיר אלוני שירת במלחמת-העולם השנייה ב"בריגדה היהודית הלוחמת" (החי"ל – חטיבה יהודי לוחמת) ושימש בה מדריך למכונות-ירייה. המג"ד ידע על כך וביקש שיילמד את חיילי כיתת "אורן" את השימוש במכונת-הירייה הבריטית "ויקרס". כך נקבע תפקידנו בצה"ל כמחלקת מכונות-ירייה ב"פלוגה המסייעת".
בשל המחסור בבסיסים צבאיים מסודרים, שבנו להתגורר במוסד-החינוכי וללמוד כאן את השימוש ב"ויקרס". כחניך האסכולה הבריטית שקד מאיר להנחיל לנו את רזי המכונה, שיש לה שבע משפחות של מעצורים, ולפי מקום היעצרו של המינעל – ידעת לאיזו משפחה לשייך את המעצור, ולפעול בהתאם.
יום אחד הודיעו לנו, מהנהגת השומר-הצעיר, כי מקדימים לנו את מועד הענקת סמלי-הבוגרים של התנועה, זאת כיוון שגוייסנו לצבא, ואין ביטחון שבתאריך המקובל, ל"ג-בעומר, נהיה בקיבוץ.
המִפקד נערך על מגרש הכדורסל בהשתתפות כל חניכי המוסד-החינוכי, כשברקע בוערת כתובת-אש: "חזק-ואמץ". הִגענו למִפקד בחולצות לבנות, עניבות שחורות, כשבידנו רובים ולראשנו כובעי-גרב. חיים שפיר (ריפ), רכז התנועה, הגיע במיוחד והתרגש מאוד מן המעמד המיוחד. בברכתו הִשווה אותנו ללוחמי הגטאות, ששילבו הגנה על עמנו עם ערכי תנועה.
*
בראשית שנות התשעים שימש חיים שפיר יושב-ראש מועצת המנהלים של "על-המשמר", ואני – עורך-מִשנה של העיתון. באחד הימים, בדרכנו הביתה, הזכרתי לו את אותו מִפקד בתש"ח. הוא קפץ ממושבו מרוב הפתעה, ועיניו נצצו.
"היית אחד מהם?"
"נכון."
"את המִפקד ההוא לא אשכח לעולם," אמר, וסיפר כיצד הסתכל בחניכים המגוייסים, שבידיהם רובים, והלב אמר לו כי לא כולם ישובו חיים מן המלחמה. הוא ראה בנו את ממשיכיו של מרדכי אנילביץ', מפקד גטו-ורשה, והתרגש כילד.
"אין לך מושג איזה רושם עז השאיר עליי אותו מפקד," אמר, "אני זוכר שסיימתי את ברכת התנועה בתקווה שכולכם תשובו מהמלחמה בשלום. האם כולם שבו?"
"לא."
"היתה לי תחושה כזו. כששרנו בסוף המפקד את 'התקווה' – הסתכלתי בכם וחשתי מחנק בגרון."
*
בשלושים במאי כבש הגדוד את הכפר הערבי מזאר שעל פסגת הגלבוע, ובתחילת חודש יוני השתלטו חטיבות "גולני" ו"כרמלי" על הכפרים במורדות הגלבוע ובעמק ג'נין, וכבשו את פקועה, סנדלה, מוקיבלה וערבונה, והגיעו עד ג'נין. רוב הכפרים התרוקנו מתושביהם.
בתשעה ליוני, הוטל עלינו להשתתף בהריסת בתי הכפר הערבי פקועה שעל פסגת הגלבוע, זאת עוד לפני כניסת ההפוגה הראשונה, שנקבעה ל-11 ביוני, לתוקפה. לפקועה היתה היסטוריה ארוכה ביחסיה עם היישובים העבריים. בכפר התגוררו משפחות שעיסוקן הרשמי היה "גניבות מיהודים". משנשאל הפקועני לעיסוקו השיב בגאווה: "גנב!" – והתקבל כבעל-מקצוע מכובד. אותם גנבים נהגו לגלוש בלילות לעמק, לחמוס ולשדוד ככל שהחמורים יכלו לשאת, ולשוב עם השלל לפנות-בוקר. הקיבוצים התלוננו, אך לשווא.
גדוד 13 סבל ממחסור חמור בנשק, וקיבלנו פקודה לצאת לפקועה עם מקל ורימון בלבד, בהנחה שהכפר נטוש ועזוב. וָוִי שאל בדאגה מה יקרה אם יפתחו עלינו באש, ומנשק'ה הראל, מ"כ המחלקה ממעוז-חיים, (ולימים פרופסור וחתן פרס ישראל), השיב בדרכו ההומוריסטית:
"במקרה כזה אומרים 'שמע-ישראל', אבל 'שמוצניקים' כמוכם למדו להתפלל מתוך סידורם של האדמו"רים מרכס ואנגלס – ותפילת 'שמע ישראל' אינה מופיעה שם!"
כעבור רגע הרצין, והסביר כי לפי ידיעות מודיעיניות הכפר ריק מאדם.
בראש השיירה נסע ג'יפ ובו סגן מפקד הגדוד, דודיק יזהר מתל-יוסף, ומכונת-ירייה "הוצ'קס". אחריו התנהלו משוריין, ג'יפ עם מכונת-ירייה "ויקרס", טנדר עם חומרי-נפץ וטנדר עם חיילי "אורן".
הדרך עברה בין שדות מעובדים, בשטח נמוך, כאשר מצידי הדרך גבעות. כשעברנו מול הכפר הערבי ערבונה, ציפתה לנו הפתעה – נתקלנו במארב של צלפים. אנשי כנופיות ותושבי הכפרים ירו עלינו מדרום, ממדרון מסולע, ולא היה אפשר לראות את היורים, שהסתתרו בין הסלעים. נלכדנו בשטח מישורי חשוף, ושאוליק מלמל בדאגה ש"אנו ניצודים כמו ברווזים."
הרכבים המשיכו לנוע, בהנחה ש"השבאב" המקומי מנסה להפחידנו. ה"ויקרס" פלט צרורות בתוליים ארוכים, שנשמעו כמו תיפוף כדורי ברד על גג של פח.
עלי צבר כרותים התעופפו באוויר לכל עבר.
שכבתי מאחורי סלע וכססתי ציפורניים. קרב ראשון – ואיזה חרבון. ערבים יורים ולי אין במה להשיב אש. נתזי סלעים שרקו והפחידו. "מנשק'ה הוא ידען גדול," הרהרתי. "אמרו לו שהכפר ריק והוא כפתי האמין. אסור היה לצאת לקרב בלי רובים! מנשק'ה היה צריך להתייצב בפני דודיק, מפקד הפעולה, ולהודיע לו שהוא אינו מוציא אנשים לקרב בלי נשק."
חיילים סביבי השיבו אש, וחשתי קנאה. לפתע מצאתי עצמי מייחל שאחד מהם ייפצע ויהיה לי רובה. "רגע, רגע, אתה באמת מקווה שמישהו ייפצע?" – לפתע קלטתי לאן אני נסחף בהרהוריי, ובאחת הדחקתי הכול. מן הקריאות "חובש!" הסקתי שיש פצועים. הצצתי מזרחה, לכיוון הכפר, וכל שראיתי היו עצי זית, שיחי אלון וסלעים.
התוכנית המקורית היתה ללמד את גנבי פקועה לקח ולפוצץ את בתיהם, שמקומם מוכר היטב למפקדי הפעולה, שנמנו עם פעילי ביטחון בישוביהם. לא אחת ביקרו בפקועה יחד עם שוטרים בריטיים, זיהו חפצים גנובים והשיבו גזילה לבעליה.
בשיירת הרכב היה טנדר עמוס חומרי-נפץ, ובין חבלניו אפרים חנון ויוּרָה ארצי. עקבתי אחר הטנדר, ולפתע הבחנתי בסליל עשן שהסתנן מבעד לבד-ההסוואה שכיסה את הארגזים, והבנתי שכדור הדליק את חומר-הנפץ.
צעקתי, ואחד המפקדים פקד על החבלנים לנטוש את הרכב, ועל מכס הנהג להסיטו דרומה רחוק ככל האפשר מן החיילים.
יורה ארצי והנהג קפצו, והטנדר החל להידרדר לעבר צוקים רחוקים. אפריים חנון נשאר והתעקש לכבות את האש. מוקשים ובקבוקי-מולוטוב נחשבו לחומרים יקרי ערך. צרחנו כמטורפים – שבכל רגע הטנדר עלול להתפוצץ, ואפריים התעקש. העשן התעבה והלך, וכשאפריים הגיע למסקנה שלא יצליח להציל את הציוד, קפץ בלב דואב מן הרכב.
הוא הספיק להתרחק כעשרים מטר, ופיצוץ אדיר קרע את ההר. הרכב על מטענו התפוצץ ואחד מגלגליו התנתק מצירו והתרומם לגובה של 50 מטר.
ההד נשמע בכל העמק.
יורה ארצי הצליח לעלות על משוריין, שהמשיך לנסוע, הבחין בשני ערבים שירו על השיירה, והשיב אש. לדבריו הצליח לפגוע באחד היורים.
הסמג"ד דודיק נוכח לדעת כי ליחידה פצועים, ועצר את השיירה. מישהו נפצע בחזהו ואיבד דם רב. נחמה שלנו, מ"אורן", החלה לטפל בו. היא התרוצצה בינינו ואספה תחבושות-אישיות כדי לחסום את הדימום. עד מהרה איבד הפצוע את הכרתו, ונחמה דרשה להבהילו לבית-חולים. ג'יפ הגיע, והיא הושיבה את הפצוע על ברכיה במושב האחורי כשהיא מחבקת אותו בשתי ידיה כדי לחסום את הדימום.
כך הגיעו לבית-חולים "העמק" בעפולה. משראו הרופאים את חולצתה מגואלת בדם, ביקשו תחילה לטפל בה.
"אני בסדר, זה הדם שלו. תטפלו בו."
"היא בהלם," קבע אחד הרופאים וניסה לקרוע מעליה את חולצתה. היא נאבקה עימו, וברגע מסויים נכנסה אחות ונטלה אותה עימה אל מאחורי הפרגוד. פשטה נחמה את חולצתה והאחות שוכנעה שהיא לא נפגעה.
שבנו למחנה גדעון. המג"ד שמע על טיפולה המסור של נחמה באותו פצוע והודיע לה שהיא יוצאת לקורס חובשים. נחמה סירבה. עד כה היתה מספר שתיים של צוות ה"ויקרס", וסחבה על גבה את החצובה.
"גמרת עם זה."
לאחר ויכוח הסכימה בשני תנאים: היא נשארת בצוות ה"ויקרס", ותצא לקורס-חובשים רק אחרי הקרבות.
בקושי מלאו לה שבע-עשרה.
למחרת בלילה, ה-11 ביוני, עלתה פלוגתו של ברשי לפקועה ומצאה את הכפר ריק. נשלחנו לפקועה כחיל-מצב. גדודי ברחשים ופרעושים הקבילו את פנינו בצהלה. שמעון זינתי, מם-כף פלוגה ג', קבע שהדרך היחידה להילחם בהם הוא לשרוף את הכפר על בתיו. שמעון, רועה צאן מבית-אלפא, דובר ערבית על בורייה, הכיר היטב את חטאי הכפר ובכל רגע פנוי הבעיר בתים, כאילו אין מצווה גדולה ממנה.
הדבר לא היה לרוחי ושאלתי אותו אם לשרוף כפר תואם התנהגות של אדם, המאמין באחוות-עמים? שריפת כפר שבו חיו נשים, ילדים וזקנים – נראתה לי צעד בלתי מוסרי.
לתדהמתי איש מחבריי לכיתה, הללו שבכל דיון תנועתי יצגו את "המצפון וההומניזם הנאור" – לא פצה פה לתמוך בעמדתי. על הרועה הזקן, בדרך לגוש-עציון – כל-כך חסו, אך לשרוף כפר שלם בגלל שתים-שלוש משפחות של גנבים – זה בסדר גמור.
שאלתי את מאירק'ה אם מבחינה מוסרית זו פקודה נכונה, ומאיר הצביע כלפי מעלה: "הוראות מגבוה."
אמירה זו, שתצדיק מעשי עוול, אשמע עוד פעמים רבות, במהלך המלחמה.
בערב דרש מאירק'ה שנישן חגורים לגופנו באשפת רימונים, כשהנשק צמוד לגוף. לדבריו, אי אפשר לדעת אם לא נותקף לפתע. החבר'ה רטנו. קשה לישון כשאשפת רימונים הדוקה למותניך, אך מאירק'ה התעקש. התווכחנו עימו ותבענו הצבעה, ומאירק'ה פרץ בצחוק:
"הבה נניח שהרוב יצביע נגד – אז מה? לא תמלאו אחר הפקודה?"
"במקרה כזה – עליך להיכנע לרוב," הסברנו לו.
"חבר'ה, אנחנו צבא, לא בשיחת-קיבוץ!"
"ריח של דיקטטורה עולה באפי," הפטיר ווי.
הוויכוח גלש מן ההר אל הקיבוץ, ולחבריו נודע, שמאירק'ה "מתעלל" בנו והם שוחחו עימו.
מאיר נפגע וביקש העברה מהגדוד.
המג"ד ניסה להרגיעו. "הם עדיין ילדים שנשלפו מהלימודים, ולא היה להם יום אחד של טירונות. שעה לאחר שגויסו כבר גררו גוויות נפוחות של חיילים עיראקים."
לדבריו, אנחנו זקוקים לזמן כדי לעכל את המעבר מחינוך קיבוצי-דמוקראטי למסגרת צבאית-הירארכית. "הם יתבגרו יותר מהר מכפי שאתה מתאר לעצמך."
מאירק'ה סיפר למג"ד, ששמע טענות על שריפת הכפר בגלל גנבים אחדים, ואברהם הסביר לו שיש לישובי העמק חשבון מר מאוד עם הפקוענים.
וכך, עם תחילת הפלישה העיראקית, פקועה נעזבה – גבעה שחורה וחרוכה.
*
בסוף שנות השמונים הכנתי כתבה הנוגעת לרצח הסמל משה רוזנפלד על הגלבוע בשנות השלושים. הגעתי לפקועה, לראיון עם אבו-עבדאללה. לאחר הראיון ביקשתי לסייר בכפר. אף בקתת חומר לא נותרה בו. הכפר התגנדר בבתי עמודים מודרניים, צלחות טלוויזיה, עצי מטע, ומסגד מפואר.
שאלתי את אבו-עבדאללה מה קרה לכפר לאחר שהיהודים נטשו אותו ב-1948.
"וַאללה, הם שרפו הכול. אפילו על המסגד לא חסו. כשחזרנו היינו צריכים לבנות הכול מהתחלה.
"כועס?"
"בטח כועס. למה צריך לשרוף כפר?"
"סיפרו שבכפר היו משפחות שהתפרנסו מגניבות, וכל ערב ירדו לעמק, חמסו ושדדו."
"בין גפנים תמיד תמצא עשבים שוטים , אז תעקור בגללם את הכרם? במלחמה קרו הרבה דברים לא יפים, אבל סלחנו ליהודים. פקועה כיום הוא כפר הרבה יותר יפה."
*
מחנה גדעון. בערב נקרא הגדוד לאסיפה. קצין-התרבות הגדודי עמוס דגני הודיע כי הוחלט לצרף לגדוד שתי מחלקות מ"הפורשים" – אנשי אצ"ל ולח"י, שהגיעו זה עתה ממחנה העצורים הבריטי באריתריאה.
ממיק שאל אם אפשר לשלוח אותם לגדוד אחר, כי יקשה עלינו, חניכי הסוציאליזם הישראלי, ללחום שכם אלי שכם עם רוויזיוניסטים מוצהרים.
עמוס דגני השיב כי זו "הוראה מגבוה" ולא ניתן לערער עליה.
התכנסה כיתת הקיבוץ לשיחה והחליטה:
א. יש לדחות בשלב זה את המאבק המעמדי ברוויזיוניזם ולשתף עימו פעולה עד שימוגר האוייב הלאומי.
ב. בבוא המהפכה הסוציאליסטית נילחם ברוויזיוניזם כאילו מעולם לא שיתפנו עימו פעולה.
מפקד הפלוגה המסייעת, איצקו בן-משה, מקיבוץ מסילות, שהאזין לדיון, התאפק בכל כוחו שלא לצחוק. בשלב מסויים ניסה להסביר לנו כי כללי המשחק השתנו, וגישתנו לוקה בדוגמאטיות.
נעלבנו, וממיק, לחיזוק טענותיו, ציטט מובאה משל לנין.
עם הזמן היו "הפורשים" עמיתנו לנשק וידידינו הטובים.
ישראל זמיר
[העורך: אהוד בן עזר]
המשך יבוא
עמי זהבי
תעלומת המגדל ביהוד
שלום רב,
בתור מחזיק ידע רב, משפחתי ובלתי-משפחתי אודות ההיסטוריה של פתח תקוה, יש לי אליך שאלה/חידה שאולי תדע לפתור.
בתמונת ליתוגרפיה של מונזון מ-1893 בערך, מופיעה תמונת המושבה יהוד ושם בראש גבעה ניצב מגדל עם טחנת רוח. לא גדולת כנפיים כמו בירושלים אלא בעלת כפות קטנות רבות. כמו שרואים בסרטי המערב הפרוע הישנים וכמו שהיתה בשרונה אצל הטמפלרים.
עכ"פ אני לא מצאתי אימות לקיומה של טחנה כזו ואיני יודע אם היא היתה קיימת וגם איני יודע אם היא שימשה להעלאת מים מבאר או לטחינת גרעינים.
אולי ידוע לך משהו בעניין זה?
תודה רבה,
עמי זהבי
תל אביב
אהוד: לעמי שלום. תודה על הליתוגרפיה המעניינת של המושבות. אני לא זוכר שפגשתי אי פעם את שמו של המושב יהוד כ"מושבת יהודיה" ככתוב בגלוייה, ובלועזית – "קולוניה יהודיה" או "יהודית". אבל בירור בוויקיפדיה העלה ששמו של המושב יהוד היה בזמנו גם "מושבה יהודית".
באשר לטחנת הרוח, אם אכן זה המגדל המוזר שבימין התמונה למעלה – קשה לי להאמין שאכן היתה קיימת במושב הקטן והצעיר הזה. גם הבתים שבגלוייה נראים לי גבוהים מדי בהשוואה לבתים בני הקומה האחת שהיו אז ביהוד. ראה הצילום מתוך "התלם הראשון".
אולי מי מהקוראים יוכל להאיר את עינינו בנושא?
הנה הפרק המתאר את יהוד לפני כ-100 שנים בספרו של סבי יהודה ראב בן עזר (1858-1948) "התלם הראשון" (1956) ובו גם תמונת בית חרב ביהוד:
יהוד והביאליסטוקאים
כשהגיעו ימי החגים שנת תרמ"ד (84–1883), עזבתי את ואדי-חנין ואעל ירושלימה לחוג שם. באתי שוב בקשרים עם חברי הפתח-תקותים. במשך השנה שנעדרתי מהם התעוררו לחיים חדשים. הוחל אז בבנין יהוד, ובאו מתישבים חדשים מביאליסטוק. בהמלצת פינס התקשרו עמי דניאל ליפשיץ ומשה ליפקיס והציעו לי לנהל את חברת הביאליסטוקאים שהתישבה ביהוד. אלה הם: דניאל ליפשיץ, משה ליפקיס, י. צ. שפירא ובניו מיכאל ואברהם, לייב ליפשיץ, משה פיינשטיין, יטקובסקי, וולף ברנדה, מרדכי דינוביץ ובניו, קלינסקי ועוד. קבלתי את ההצעה בשכר של שלושה נפוליון לחודש ודירה.
בראשית חורף תרמ"ה נסעתי עם לאה רעיתי ליהוד ונשתקע בה. האוויר ביהוד היה בריא והמתישבים מלאי-המרץ בנו בתים וכרו באר. גם בפתח-תקוה החלו לעבד מחדש את הנחלאות, אולם איש לא היה גר בה מפחד הקדחת.
הביאליסטוקאים התאחדו בהדרכתי כ"חברה" שתופית לתקופה של שנה אחת, כדי ללמוד את עבודת-האדמה להלכה ולמעשה. רובם היו בחו"ל בעלי-בתים אמידים, אשר לא ידעו חקלאות מהי. את הרווח החליטו לחלק שוה בשוה, ובסוף השנה – יחלקו גם את הנחלאות ואת האינונטר ויעבד איש-איש את נחלתו.
אותה שנה שבעתי נחת. אנשי ה"חברה" היו מסורים כולם כאיש אחד לרעיונם, עובדים בחריצות, בנקיון כפים ובלב תמים, וכמותם גם נשותיהם ובנותיהם ובניהם בבית ובשדה. שלום ושלוה ומשמעת שררו ביניהם לבין עצמם וביניהם לבין הפועלים השכירים, חסרי הרכוש.
רק אחד מביניהם היה יוצא-דופן במקצת. בעל שלווה פילוסופית עד כדי עצלות, קר-רוח וכפי שהיו מכנים אותו: בעל-"תנופה". איש לא היה יכול לכעוס על ה"בּאַרד" (קר-רוח) הזה. הוא היה גדול ורחב גרם וכוחו כוח ענקים, אך כגודל כוחו כן רבה עצלותו. לא מתוך כוונה רעה התעצל או התמהמה בעבודתו; טבעו היה בכך. רגיל היה לאחר כל בוקר לעבודה. כשהיו שואלים אותו למה אחר, היה עונה בישוב-הדעת ובכובד-ראש: "הן צריך מישהו להיות אחרון"... כל עבודה שהתחיל בה, מיד אירעה תקלה: חרש – נשברה לו המחרשה, עדר – נשבר המעדר. וזו באה לו מעוצם ידו. לא בכדי כינוהו "בעל התנופה". מתאונן היה ש"תנופתו" חזקה מדי...
לעומת זה היה מצטיין בקטטות עם הערבים, אבל באופן מיוחד במינו: בספיגת מכות. לא שירא היה להשיב להם, אלא חושש היה שאם "יניף" את ידו על תוקפו – יהרגנו. מעולם לא היה מקומו בין אלה, כבודם במקומם מונח, שבזמן התנפלות ערבים היו מקבלים על עצמם לרוץ למושבה ל"הודיע" – ונשארים בה דרך אגב... "בעל התנופה" שלנו היה מצוי תמיד במקום הסכנה, סופג מכות בשלווה פילוסופית ומחייך. היה בחיוכו כדי להוציא אדם מכליו. פעם אחת, בשעת תגרה רצינית ביותר, צעקתי אליו בכעס: "היכן ה"תנופה" שלך? האינך רואה את מצבנו"? התחלתי לחרפו ממש, והוא ענה בקולו הפלגמאטי: "חכה, עוד לא נתחממתי כראוי"... אבל, כשהיה מתחמם – היה הדבר זכור זמן רב... פעם חבט לערבי באגרוף על ראשו, ולא יסף. ימים רבים היו הערבים יראים לעמוד בד' אמותיו...
גם קטטה רצינית אחת היתה לנו בתקופה ההיא. בני כפר-אונו רעו את עדריהם בגבולותינו. הם ערכו "פזעה" [התנפלות] גדולה על מושבנו ביהוד ויצאו ממנה וידיהם על ראשם. היה זה הודות לנשים אשר הביאו לנו קרשים ואבנים מחמרי הבנין שהיו צבורים במושב, והגישום לנו בשדה-הקרב. אותו זמן נחשבו גם קרשים לנשק מן המובחר...
במשך שנת תרמ"ה (1885) נתעוררה תנועה לשוב וליישב את פתח-תקוה. המשפחות היו גרות הרחק ביהוד והעובדים היו שוהים כל ימות השבוע בפתח-תקוה בצריפים או בבנינים הרוסים למחצה, וחיים על פת קיבר, ונלאו נשוא את התנאים האלה.
החבילה נתפרדה, וכל איש מבין הביאליסטוקאים התחיל לעבוד על אחריותו. אני נתמניתי שומר הנחלה ועברתי לגור עם רעיתי בפ"ת באחד הצריפים. נוצר מצב משונה: "הדימוקרטיה" – העובדים ומשפחותיהם ומעט הפועלים – גרה בפ"ת, וביהוד נשאר "המרכז הרוחני": י. מ. סולומון, י. מ. פינס, ז. יעבץ, ר' מרדכי גימפל יפה, אליהו ספיר ואחרים. אלה ישבו שם ועסקו בתורה, אך העובדים הפשוטים, שרצו להוציא לחם מן הארץ, לא יכלו להמשיך בחייהם הקרועים. אליהם הצטרף רק אחד מן "האריות" – הרב פרומקין, שעיבד את נחלתו הגדולה של לחמן, וחי כאכר פשוט, בפתח-תקוה המושב.
שריד של בית ביהוד החרבה. מתוך "התלם הראשון".
אותה שנה בא ר' ק. ז. ויסוצקי לארץ בלוית אלעזר רוקח ובידו סכום כסף מסוים מאת "חובבי-ציון" לתמיכת הישוב. אחרי נפתולים רבים וסכסוכים בין היהודאים והתקואים (אלה ואלה בקשו להטות את ויסוצקי לצדם), עלה בידנו להביאו לביקור בפ"ת המושב. ויסוצקי התארח בביתו של הרב פרומקין, שהיה הרוח החיה בתנועת השיבה לפ"ת. שם נפגשתי עמו ויכולתי להסביר לו את צדקת דרישותינו, ומה גם שתנאי הבריאות שופרו בשנים האחרונות. ויסוצקי החליט להקדיש את הסכום אשר בידו לצרכי פ"ת המושב, וזו היתה דחיפה גדולה לחידוש פ"ת. מאז עמדה על רגליה והגיעה לאשר הגיעה היום.
אשר למושב יהוד. הוא הוסיף להתקיים במשך כמה שנים, אבל לאט לאט התרוקן מיושביו. רובם עברו לפתח-תקוה והשאר חזרו לירושלים או למקומות אחרים. לבסוף חרב המושב הזה לגמרי, ורק בשנים האחרונות הוחלט להקים על אדמתו מושב חדש בשם: "היובל", לכבוד יובל החמשים של פתח-תקוה.
יהודה ראב בן עזר
מנחם רהט
ניצחון פירוס
הרוב הקואליציוני, הזמני, שיכול להעביר החלטה שכדור הארץ שטוח, אל יתפלא אם הקואליציה הבאה שתקום מתי שהוא תבטל בחוק את ברית המילה, את המטבחים הכשרים בצה"ל, את צביונה היהודי של השבת.
הסיפור הזה של חקיקת בזק במסגרת הרפורמה המשפטית, המתחוללת לנגד עינינו, כבר היה לעולמים. ההיסטוריה יודעת לספר על מפקד צבאי אחד ושמו פירוס, שנודע לפני 2,300 שנה כמומחה לניצחונות צבאיים וחרב להשכיר, שהוזמן לנצח בקרב מכריע אחד, ולמרות שניצח בו, התחרט בסופו של דבר על ניצחונו: 'עוד ניצחון כזה, ואבדנו'.
לפני 2,313 שנה מצאו עצמם בני העם הטרנטיני, שקועים במלחמה עקובה מדם מול הרומאים הנאורים. כדי לעשות סוף לסאגה המדממת הזו, שכרו הטרנטינים את כישוריו הצבאיים וחיילותיו של הלוחם המצליח פירוס. ואכן, בקרב אאוּסקוּלוּם שניהל בשנת 279 לפני הספירה, ניצח פירוס. ואף על פי כן הבין פירוס שניצחונו אינו באמת ניצחון.
ניצחון פירוס צפוי מן הסתם גם לקואליציה השועטת ללא מעצורים לחוקי הרפורמה. לא שאיננו נצרכים לרפורמה. צריכים גם צריכים. ואין לי כל ספק ששר המשפטים לוין, שמנצח על החיזיון הזה, מנהל אותו מתוך שיכנוע פנימי עמוק שהגיע הזמן לקצץ את כנפי השתלטנות האימפריאליסטית של מערכת המשפט. "עשרים שנה אני מרוכז בזה," הוא הסביר את פשר דהירתו ללא מעצורים, ואני מעריך בזהירות המתבקשת, כי טענת יריבי נתניהו כאילו טובת נתניהו והצלתו מאימת הדין, היא זו שמנחה את לוין, ניצבת אצל לוין ממש בתחתית סולם העדיפויות, סוג של מוצר לוואי אקראי. ביי פרודאקט.
באותה מידה סביר להניח, שמכבש הלחצים שמפעילה העסקונה החרדית בניצוחם השקט של גפני וגולדקנופף, אינו תוצאה של שכרון כוח, ברוח חטוף ואכול; שתביעתם להעביר כמה שיותר מהר את החקיקה לסיכול עילת הסבירות ולביטול זכותו של ביהמ"ש לפסול חוקים של הכנסת, כמו גם לחקיקת חוק החמץ וביטול תפיסת השיוויון בנטל, מקורה בתחושתם הכנה, כי כך הם פועלים להיטיב עִם עַם ישראל (מה שלא ניתן לומר על חוק דרעי 2 וחוק המתנות לאישי ציבור, שֶׁמּוּנָעִים מתוך נגיעות פסולות, פרסונליות).
אבל מה לעשות, שלא כל הציבור בישראל חושב כמותם? מה לעשות שהעם בישראל גורס שהלחצים של שני הגימ"לים גפני-גלדקנופף, נובעים משיקולי טובת הנאה כיתתית, שנוגדת את טובת עם ישראל, ושהם מנצלים לרעה את כוחם שהתעצם בנקודת הזמן הנוכחית, על מנת לתפוס ככל יכולתם כל עוד הדבר אפשרי?
בדיוק בשביל לפתור את הפלונטר הזה קיימת התיאוריה המקובלת על כל הוגי תורת המדינה באשר הם, הגורסת כי בין כל אזרחי המדינה הדמוקרטית המודרנית, ובינם לממשלתם, קיים סוג של חוזה בלתי כתוב, אמנה חברתית, שרואָה בציבור כולו סוג של שותפים להפלגה בספינה משותפת, שאף אחד מהם אינו מורשה לקדוח בקרקעיתה, גם במקרה שיש לו רוב.
מכוחה של אמנה חברתית לא כתובה זו, הסכים הציבור החילוני, כלומר רוב אזרחי המדינה, להמשיך ולשאת בעול קיומה, לטובת כלל אזרחיה, גם אם חלק מהם פחות נושאים בעול. למשל בעול הבטחוני הקיומי ובעול הכלכלי. אבל כאשר צד אחד בחוזה הלא כתוב מחליט לנצל קוניוקטורה זמנית כדי לגרוף את כל הקופה, מתקוממים כל האחרים. הפרה חד צדדית של החוזה החברתי, מובילה גם את הצד השני להסתלק ממנו, באמצעות סרבנות לשרת את ביטחון המדינה וסרבנות לשאת חלק בתיחזוקה הכלכלי ובשאר מטלותיה הקיומיות עד כדי חשש לשרידותה.
יכולה הקואליציה להחליט מחר בבוקר ברוב קולות שכדור הארץ שטוח. אז מה? זה מה שישטיח את כדור הארץ? יכולה הקואליציה להחליט על חלוקה מחדש של המשאבים הציבוריים. אבל מי ידאג למלא אותם מחדש בתוכן ממשי?
הפוליטיקאים חייבים להפנים, שבפוליטיקה, כפי שאמר אריק שרון, הגלגל מתגלגל: פעם אתה למעלה ופעם אתה למטה. אלה שנמצאים היום למעלה, לא יישארו שם לנצח. וכשהגלגל יתהפך, הם עלולים למצוא עצמם מול גל חקיקת נקם הפוכה, שהרציונל שלה יהיה בטענה שזה 'מנהג המקום'.
במה דברים אמורים? הקואליציה הבאה תוכל להחליט, למשל, על סגירת כל המטבחים הכשרים בצה"ל ובשירות הציבורי, בטענה שהרוב חילוני ואין לכפות עליו את עמדת המיעוט. או למנוע תקציב כלשהו, כולל הטבות הביטוח הלאומי (בריאות, אבטלה, בטלה, זיקנה, נכות, ילדים ועוד), כולל תקציבי תמיכה מוניציפלית וחינוכית, מכל מי שלא שירת בצבא. וגם לשלול רישיון נהיגה ממי שלא שירת. או לחוקק על איסור ברית המילה ולקבוע בחוק שרק אדם שהגיע לגיל 18 רשאי להחליט לגבי 'חבלה' בגופו. ולהפוך את השבת ליום רגיל, תוך מתן האפשרות לכל עובד להחליט מתי יחול יום השבת שלו. ואפילו להחליט מכוח הרוב המקרי, שהמדינה חדלה להגן על חצי מיליון מתיישבי יו"ש, המועברים לאחריות הרש"פ, וכל אחד ינהג על פי הבנתו. ההיגיון של החלטה כזו זהה להגיון של החלטה בדבר היותו של כדור הארץ שטוח, אבל ייתכן שיהיה לו רוב פרלמנטרי. והרוב קובע. תשאלו את גפני, לוין, רוטמן וחבריהם.
הגיעה העת לפתיחת דלתות הקואליציה בפני ההתבוננות לטווחים שמעבר לאף. גלגל חוזר בעולם ומה ששנוא עליך וכו'. לא ניצחון פירוס נחוץ אלא מבט למרחוק. עדיף שתהיו חכמים, מאשר צודקים.
מנחם רהט
הסיפור הזה של חקיקת בזק במסגרת הרפורמה המשפטית, המתחוללת לנגד עינינו, כבר היה לעולמים. ההיסטוריה יודעת לספר על מפקד צבאי אחד ושמו פירוס, שנודע לפני 2,300 שנה כמומחה לניצחונות צבאיים וחרב להשכיר, שהוזמן לנצח בקרב מכריע אחד, ולמרות שניצח בו, התחרט בסופו של דבר על ניצחונו: 'עוד ניצחון כזה, ואבדנו'.
לפני 2,313 שנה מצאו עצמם בני העם הטרנטיני, שקועים במלחמה עקובה מדם מול הרומאים הנאורים. כדי לעשות סוף לסאגה המדממת הזו, שכרו הטרנטינים את כישוריו הצבאיים וחיילותיו של הלוחם המצליח פירוס. ואכן, בקרב אאוּסקוּלוּם שניהל בשנת 279 לפני הספירה, ניצח פירוס. ואף על פי כן הבין פירוס שניצחונו אינו באמת ניצחון.
ניצחון פירוס צפוי מן הסתם גם לקואליציה השועטת ללא מעצורים לחוקי הרפורמה. לא שאיננו נצרכים לרפורמה. צריכים גם צריכים. ואין לי כל ספק ששר המשפטים לוין, שמנצח על החיזיון הזה, מנהל אותו מתוך שיכנוע פנימי עמוק שהגיע הזמן לקצץ את כנפי השתלטנות האימפריאליסטית של מערכת המשפט. "עשרים שנה אני מרוכז בזה," הוא הסביר את פשר דהירתו ללא מעצורים, ואני מעריך בזהירות המתבקשת, כי טענת יריבי נתניהו כאילו טובת נתניהו והצלתו מאימת הדין, היא זו שמנחה את לוין, ניצבת אצל לוין ממש בתחתית סולם העדיפויות, סוג של מוצר לוואי אקראי. ביי פרודאקט.
באותה מידה סביר להניח, שמכבש הלחצים שמפעילה העסקונה החרדית בניצוחם השקט של גפני וגולדקנופף, אינו תוצאה של שכרון כוח, ברוח חטוף ואכול; שתביעתם להעביר כמה שיותר מהר את החקיקה לסיכול עילת הסבירות ולביטול זכותו של ביהמ"ש לפסול חוקים של הכנסת, כמו גם לחקיקת חוק החמץ וביטול תפיסת השיוויון בנטל, מקורה בתחושתם הכנה, כי כך הם פועלים להיטיב עִם עַם ישראל (מה שלא ניתן לומר על חוק דרעי 2 וחוק המתנות לאישי ציבור, שֶׁמּוּנָעִים מתוך נגיעות פסולות, פרסונליות).
אבל מה לעשות, שלא כל הציבור בישראל חושב כמותם? מה לעשות שהעם בישראל גורס שהלחצים של שני הגימ"לים גפני-גלדקנופף, נובעים משיקולי טובת הנאה כיתתית, שנוגדת את טובת עם ישראל, ושהם מנצלים לרעה את כוחם שהתעצם בנקודת הזמן הנוכחית, על מנת לתפוס ככל יכולתם כל עוד הדבר אפשרי?
בדיוק בשביל לפתור את הפלונטר הזה קיימת התיאוריה המקובלת על כל הוגי תורת המדינה באשר הם, הגורסת כי בין כל אזרחי המדינה הדמוקרטית המודרנית, ובינם לממשלתם, קיים סוג של חוזה בלתי כתוב, אמנה חברתית, שרואָה בציבור כולו סוג של שותפים להפלגה בספינה משותפת, שאף אחד מהם אינו מורשה לקדוח בקרקעיתה, גם במקרה שיש לו רוב.
מכוחה של אמנה חברתית לא כתובה זו, הסכים הציבור החילוני, כלומר רוב אזרחי המדינה, להמשיך ולשאת בעול קיומה, לטובת כלל אזרחיה, גם אם חלק מהם פחות נושאים בעול. למשל בעול הבטחוני הקיומי ובעול הכלכלי. אבל כאשר צד אחד בחוזה הלא כתוב מחליט לנצל קוניוקטורה זמנית כדי לגרוף את כל הקופה, מתקוממים כל האחרים. הפרה חד צדדית של החוזה החברתי, מובילה גם את הצד השני להסתלק ממנו, באמצעות סרבנות לשרת את ביטחון המדינה וסרבנות לשאת חלק בתיחזוקה הכלכלי ובשאר מטלותיה הקיומיות עד כדי חשש לשרידותה.
יכולה הקואליציה להחליט מחר בבוקר ברוב קולות שכדור הארץ שטוח. אז מה? זה מה שישטיח את כדור הארץ? יכולה הקואליציה להחליט על חלוקה מחדש של המשאבים הציבוריים. אבל מי ידאג למלא אותם מחדש בתוכן ממשי?
הפוליטיקאים חייבים להפנים, שבפוליטיקה, כפי שאמר אריק שרון, הגלגל מתגלגל: פעם אתה למעלה ופעם אתה למטה. אלה שנמצאים היום למעלה, לא יישארו שם לנצח. וכשהגלגל יתהפך, הם עלולים למצוא עצמם מול גל חקיקת נקם הפוכה, שהרציונל שלה יהיה בטענה שזה 'מנהג המקום'.
במה דברים אמורים? הקואליציה הבאה תוכל להחליט, למשל, על סגירת כל המטבחים הכשרים בצה"ל ובשירות הציבורי, בטענה שהרוב חילוני ואין לכפות עליו את עמדת המיעוט. או למנוע תקציב כלשהו, כולל הטבות הביטוח הלאומי (בריאות, אבטלה, בטלה, זיקנה, נכות, ילדים ועוד), כולל תקציבי תמיכה מוניציפלית וחינוכית, מכל מי שלא שירת בצבא. וגם לשלול רישיון נהיגה ממי שלא שירת. או לחוקק על איסור ברית המילה ולקבוע בחוק שרק אדם שהגיע לגיל 18 רשאי להחליט לגבי 'חבלה' בגופו. ולהפוך את השבת ליום רגיל, תוך מתן האפשרות לכל עובד להחליט מתי יחול יום השבת שלו. ואפילו להחליט מכוח הרוב המקרי, שהמדינה חדלה להגן על חצי מיליון מתיישבי יו"ש, המועברים לאחריות הרש"פ, וכל אחד ינהג על פי הבנתו. ההיגיון של החלטה כזו זהה להגיון של החלטה בדבר היותו של כדור הארץ שטוח, אבל ייתכן שיהיה לו רוב פרלמנטרי. והרוב קובע. תשאלו את גפני, לוין, רוטמן וחבריהם.
הגיעה העת לפתיחת דלתות הקואליציה בפני ההתבוננות לטווחים שמעבר לאף. גלגל חוזר בעולם ומה ששנוא עליך וכו'. לא ניצחון פירוס נחוץ אלא מבט למרחוק. עדיף שתהיו חכמים, מאשר צודקים.
מנחם רהט
תורת היחסות בתחת
שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים
שני גברים דוחפים זה לזה אצבעות בַּתחת
זה בסדר גמור
שתי נשים דוחפות זו לזו אצבעות בתחת
זה בסדר גמור מאוד
ואפילו מגרה סטרייטים
אישה דוחפת לגבר אצבע בתחת
"מה פתאום שאני אעשה לְךָ את זה?"
גבר דוחף לאישה אצבע בתחת
"אולי תפסיק כבר? סוטה!"
הודפס בגיליון 201 של המכתב העיתי מיום 18.12.2006
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* אהוד היקר, שמחתי שכינית את ספרה של אביבית משמרי "קשקוש", וכל כך למה? ובכן, אביבית משמרי קיבלה על ספר זה פרס רמת גן, וטונות של שבחים, לכן החלטתי לקרוא, והבנתי שאני לא מבין בספרות כי כמוך ראיתי לפניי קשקוש. לכן אני שמח על דבריך, המוכיחים שלא רק אני אינני מבין בספרות.
שלך –
משה גרנות
* אהוד: לתחרות האירוויזיון היה צריך לשלוח את חמישיית הגברים השחקנים הזמרים הקשישים והנפלאים של "זהו זה" – דובל'ה, קושניר, בראבא, מוני וגידי – בביצוע אחד הפזמונים-הלהיטים הארצישראליים שהם חידשו, רצוי של אלתרמן, וזאת אפילו ללא הוצאות מיותרות אלא ממש כפי שבוים ושודר בתוכנית, וכמעט בטוח שהם היו הופכים לסנסציה עולמית בזכות כישרונם – חמשת הגברים האלה בעלי שיער השיבה, שזקנים בגילם טרם ניראו באירוויזיון – והם היו יכולים לזכות במקום הראשון וגם חוסכים לנו הרבה כסף ובושות.
אבל אם הם היו זוכים, וביבי עדיין בשלטון, לא היה אפשר לקיים את התחרות הבאה בישראל בגלל "הפגנות המחאה" המתוקשרות בישראל ובעולם – ומי יודע אם מדינת ישראל היתה עדיין קיימת במועד התחרות הבאה או שהיא כבר התפוררה לגמרי בזכות המפגינים האלה.
* אהוד: בגיליון האחרון פירסמתי במלואו מייל ששלח לי עידו לם, ושבעטיו הסרתי אותו מרשימת התפוצה. מעניין שלא היתה שום תגובה על המייל.
* אהוד: כשאני פוגש במאמרים הנשלחים אליי לפרסום את המילה חוליגן, אני מוחק אותה. אין לי כוונה לבלות שנים בבית המשפט בתור עורך-אחראי הנתבע לפי חוק לשון הרע.
*1,300" יוצרים ואמנים קוראים לדמוקרטים בבריטניה לא לשתף פעולה עם נתניהו. דויד גרוסמן, דורית רביניאן ואורי ברבש הם בין החותמים על המכתב, שנשלח לקראת ביקורו המתוכנן של ראש הממשלה בלונדון: 'אנו קוראים לתמוך בפומבי במאבק הגורלי של ישראל הדמוקרטית.'" ["הארץ" באינטרנט. 22.3].
אהוד: בושה! בושה חרפה! מלקקים את התחת לאנגלים שלפני שבעים וחמש שנים ממשלתם הדמוקרטית, ממשלת הלייבור, נאלצה להורות להם לעזוב את הארץ, לאחר שסגרה את גבולות ארץ-ישראל בפני פליטי השואה באירופה, וקיוותה שכנופיות הערבים יחד עם צבאות ערב ישמידו אותנו עד שנזעק אליהם שיחזרו, וליתר ביטחון הוציאו אותנו מגוש השטרלינג והקפיאו את יתרות המטבע שלנו כדי שנרעב! תמשיכו, תמשיכו להתבזות וללקק להם את התחת!
* השירה העברית ממריאה לשיאים חדשים. שולמית אפפל: "טיסות ונחיתות" –
"עָלִיתִי לְטִיסוֹת אֲרֻכּוֹת מְצֻיֶּדֶת בַּסְּפָרִים שֶׁשָּׁמַרְתְּ עֲבוּרִי וּמָה שֶׁלֹּא הִסְפַּקְתְּ אֶמֶשׁ עַל הַסֶּקְס שֶׁלָּךְ לְסַפֵּר הִשְׁלַמְתְּ בַּטֶּלֶפוֹן. הֱיוֹת שֶׁאֲנִי מְצֻיֶּדֶת בְּדִמְיוֹן יֶתֶר כַּאֲשֶׁר הִשְׁתַּעֲמַמְתִּי הֶחְשַׁכְתִּי מָסָךְ. זִהִיתִי שֶׁאֹכֶל מְעַנֵּג אוֹתָךְ וַחֲתוּלִים מְמִסִּים וְיֵשׁ הַרְבֵּה מָה לְהָמִיס. הָיִית לִי קוֹל וּרְשׁוּת שֶׁחָסַרְתִּי כְּשֶׁבָּאתִי לִכְתֹּב אֶת הַפְּרָקִים עַל הַבּוּשָׁה וְלָמַדְתִּי שֶׁקּוֹדֵם לְוַו הַחִבּוּר אֵין לָשִׂים פְּסִיק וְאֵיךְ סַרְטָן מֵבִיא נְקֻדָּה בַּהֲפוּכָה עֲדַיִן לֹא הֵבַנְתִּי אֲבָל כָּל עוֹד הָיָה לָנוּ הַצְּחוֹק שֶׁלָּנוּ הָיָה קַל לִהְיוֹת עִם הַפָּנִים אֵלַיִךְ עִם הַגַּב לְעַצְמִי" ["ספרות ותרבות", "הארץ", 17.3].
משה גרנות
* אהוד: לתחרות האירוויזיון היה צריך לשלוח את חמישיית הגברים השחקנים הזמרים הקשישים והנפלאים של "זהו זה" – דובל'ה, קושניר, בראבא, מוני וגידי – בביצוע אחד הפזמונים-הלהיטים הארצישראליים שהם חידשו, רצוי של אלתרמן, וזאת אפילו ללא הוצאות מיותרות אלא ממש כפי שבוים ושודר בתוכנית, וכמעט בטוח שהם היו הופכים לסנסציה עולמית בזכות כישרונם – חמשת הגברים האלה בעלי שיער השיבה, שזקנים בגילם טרם ניראו באירוויזיון – והם היו יכולים לזכות במקום הראשון וגם חוסכים לנו הרבה כסף ובושות.
אבל אם הם היו זוכים, וביבי עדיין בשלטון, לא היה אפשר לקיים את התחרות הבאה בישראל בגלל "הפגנות המחאה" המתוקשרות בישראל ובעולם – ומי יודע אם מדינת ישראל היתה עדיין קיימת במועד התחרות הבאה או שהיא כבר התפוררה לגמרי בזכות המפגינים האלה.
* אהוד: בגיליון האחרון פירסמתי במלואו מייל ששלח לי עידו לם, ושבעטיו הסרתי אותו מרשימת התפוצה. מעניין שלא היתה שום תגובה על המייל.
* אהוד: כשאני פוגש במאמרים הנשלחים אליי לפרסום את המילה חוליגן, אני מוחק אותה. אין לי כוונה לבלות שנים בבית המשפט בתור עורך-אחראי הנתבע לפי חוק לשון הרע.
*1,300" יוצרים ואמנים קוראים לדמוקרטים בבריטניה לא לשתף פעולה עם נתניהו. דויד גרוסמן, דורית רביניאן ואורי ברבש הם בין החותמים על המכתב, שנשלח לקראת ביקורו המתוכנן של ראש הממשלה בלונדון: 'אנו קוראים לתמוך בפומבי במאבק הגורלי של ישראל הדמוקרטית.'" ["הארץ" באינטרנט. 22.3].
אהוד: בושה! בושה חרפה! מלקקים את התחת לאנגלים שלפני שבעים וחמש שנים ממשלתם הדמוקרטית, ממשלת הלייבור, נאלצה להורות להם לעזוב את הארץ, לאחר שסגרה את גבולות ארץ-ישראל בפני פליטי השואה באירופה, וקיוותה שכנופיות הערבים יחד עם צבאות ערב ישמידו אותנו עד שנזעק אליהם שיחזרו, וליתר ביטחון הוציאו אותנו מגוש השטרלינג והקפיאו את יתרות המטבע שלנו כדי שנרעב! תמשיכו, תמשיכו להתבזות וללקק להם את התחת!
* השירה העברית ממריאה לשיאים חדשים. שולמית אפפל: "טיסות ונחיתות" –
"עָלִיתִי לְטִיסוֹת אֲרֻכּוֹת מְצֻיֶּדֶת בַּסְּפָרִים שֶׁשָּׁמַרְתְּ עֲבוּרִי וּמָה שֶׁלֹּא הִסְפַּקְתְּ אֶמֶשׁ עַל הַסֶּקְס שֶׁלָּךְ לְסַפֵּר הִשְׁלַמְתְּ בַּטֶּלֶפוֹן. הֱיוֹת שֶׁאֲנִי מְצֻיֶּדֶת בְּדִמְיוֹן יֶתֶר כַּאֲשֶׁר הִשְׁתַּעֲמַמְתִּי הֶחְשַׁכְתִּי מָסָךְ. זִהִיתִי שֶׁאֹכֶל מְעַנֵּג אוֹתָךְ וַחֲתוּלִים מְמִסִּים וְיֵשׁ הַרְבֵּה מָה לְהָמִיס. הָיִית לִי קוֹל וּרְשׁוּת שֶׁחָסַרְתִּי כְּשֶׁבָּאתִי לִכְתֹּב אֶת הַפְּרָקִים עַל הַבּוּשָׁה וְלָמַדְתִּי שֶׁקּוֹדֵם לְוַו הַחִבּוּר אֵין לָשִׂים פְּסִיק וְאֵיךְ סַרְטָן מֵבִיא נְקֻדָּה בַּהֲפוּכָה עֲדַיִן לֹא הֵבַנְתִּי אֲבָל כָּל עוֹד הָיָה לָנוּ הַצְּחוֹק שֶׁלָּנוּ הָיָה קַל לִהְיוֹת עִם הַפָּנִים אֵלַיִךְ עִם הַגַּב לְעַצְמִי" ["ספרות ותרבות", "הארץ", 17.3].
שועלה
מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),
שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.
בעריכת הלית ישורון
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020
[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר!]
הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה 21 וכמה מאסרי עולם נגזרו עליהם?
ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978
או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il
המחיר 59 שקלים לפני משלוח
אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.
הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.
לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".
הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2167 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
פרופ' יוסי גלרון ב-Ohio State University
פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
http://benezer.notlong.com
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
http://benezer.notlong.com
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
פינת המציאות: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,085 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-102 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-104 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-75 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-46 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר
עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"
עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,374מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
הבלוג של דני קרמן
https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer
דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים
כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר
כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,085 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-102 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-104 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-75 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-46 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר
עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"
עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,374מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
הבלוג של דני קרמן
https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer
דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים
כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר
כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר
עד כה נשלחו קבצים חינם ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
📑 בגיליון:
- אסתר ראב: *
- ישראל בר-ניר: הדמוקרטיה הישראלית באספקלריה
- יוסי גמזו: (זיכרו לברכה)
- יוסי אחימאיר: הוקרה לכחולי-המדים
- זיוה שמיר: אוקסימורון מהלך
- יורם אטינגר: עידכון 2023 של הסוגיה הדמוגרפית – רוב יהודי מוצק. בניגוד לתובנה המקובלת, אין "פצצת זמן דמוגרפית ערבית" – יש תנופה דמוגרפית יהודית
- אורי הייטנר: צרור הערות 22.3.23
- "איילה בין החומות – יומן המשפט והסוהר", מאת אב"א אחימאיר: לפני כשמונים ושמונה שנים (1935-1934) ישב ד״ר אב״א אחימאיר (א. אסיר ציון) בבית-הסוהַר המרכזי של ממשלת המנדט הבריטי, בירושלים. בתחילת מאסרו נשפט על מעורבותו, כביכול, בהסתה לרצח ד״ר חיים ארלוזורוב. אבא זוּכּה מיד מאשמת-השווא שיוּחסה לו. גם אברהם סטבסקי וצבי רוזנבלט נשפטו וזוכו, שוחררו מבית-הסוהַר.
- עדינה בר-אל: עזי (עזריאלה) בראל – סיפורי מסעות
- שנת ה-75 למדינת ישראל: ישראל זמיר
- עמי זהבי: תעלומת המגדל ביהוד
- מנחם רהט: ניצחון פירוס
- תורת היחסות בתחת: שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים
- ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":: * אהוד היקר, שמחתי שכינית את ספרה של אביבית משמרי "קשקוש", וכל כך למה? ובכן, אביבית משמרי קיבלה על ספר זה פרס רמת גן, וטונות של שבחים, לכן החלטתי לקרוא, והבנתי שאני לא מבין בספרות כי כמוך ראיתי לפניי קשקוש. לכן אני שמח על דבריך, המוכיחים שלא רק אני אינני מבין בספרות.
- שאר הגליון