בגיליון:
- אסתר ראב: עַל הַכַּרְמֶל
- זיוה שמיר: משחק מחבואים ילדותי בלשכת הקנצלר
- איליה בר-זאב: יום היזכרות
- "אהוד: 'בגלל ההתפרעויות של מתנחלים יהודים בחווארה רצח, ובצדק – הטרור הפלסטיני שני אחים יהודים!' – זו האמת שמאמינים בה כעת בעולם, באו"מ, בארה"ב וגם בחלק מהתקשורת הישראלית – שהפכה לעלון תעמולה אנטי-ישראלי וטוענת שנתניהו הוא שמצית את האש באיזור – כאשר היא עצמה מלבה את האש בסיקור הפגנות-המחאה ובעידודן!": דברים אלה פורסמו בגיליון הקודם והם נכונים גם היום. כמעט לא מתייחסים בתקשורת לרצח שני האחים היהודים – שהצית את המהומות בחווארה, אלא רק אנחנו הישראלים אשמים, ולנו אסור להגיד על פלסטינים את מה שרבים מהם אומרים עלינו – להשמידנו!
- רות דנון: שנת ה-75 למדינת ישראל
- אורי הייטנר: צרור הערות 5.3.23
- אהוד: אם יש למישהו ספק על מה ההפגנות המטורפות –: הנה השלט הנישא בהפגנה
- אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים
- אהוד בן עזר: "ספרי דורות קודמים"
- מיכאל רייך: אוֹתוֹת מִן הַתֹּהוּ
- שנת ה-75 למדינת ישראל: ישראל זמיר
- נעמן כהן: אני לא מבין כלום
- אהוד בן עזר: הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון
- ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":: * האם היה פעם סופר בשם אלימלך שפירא שחי על גדת הירקון?
- שאר הגליון
מאמרים
אסתר ראב
עַל הַכַּרְמֶל
כַּאֲבַטִּיחִים בַּמִּקְשָׁה יִשְׁלָיוּ
אוֹרוֹת בַּשָּׁפֶל;
בֵּין יָם לְשָׁמַיִם כּוֹכָב מְטַפֵּס;
אֳנִיּוֹת מֵתוֹת תִּצָּמַדְנָה
אֶל שֶׁמֶן הַמִּפְרָץ;
וְתִמְהוֹן רָקִיעַ מוֹחֵק-יֵשׁוּת
יִשְׁאַג בַּדְּמָמָה עַל רְכָסִים רְחוֹקִים,
מֵאֹפֶק אֶל אֹפֶק יִתְגַּלְגֵּל הֵדוֹ,
וְרוּחִי – אָבָק לְגַלְגִּלָיו,
עֲלוֹת אוֹ רֶדֶת?
רַק עוֹד אַחַת לִי
קָרוֹא בְּקוֹל:
בּוֹאָה, הָאָהוּב,
וְהַכְזֵב גַּעְגּוּעֵי אֵין-סוֹף – – –
1928
מתוך: קִמְּשׁוֹנִים, 1930 (שירים 1930-1922).
זיוה שמיר
משחק מחבואים ילדותי בלשכת הקנצלר
עיון בטורו החמישי של אלתרמן
"מקרה לא טהור"
טורו החמישי של אלתרמן – "מקרה לא טהור" – התפרסם בעיתון "דבר" מיום כ"ח באדר א' תש"ג (5.3.1943). העילה לפרסומו הייתה ידיעה שהתפרסמה ב"דבר" מיום 2.3.1943 בדבר ביקורו של שר החוץ יואכים פון ריבֶּנטרוֹפּ ברומא – ביקור שבּוֹ הובעה השאלה "איה היטלר?" זה כשלושה חודשים, מאז דצמבר 1942, נעלם היטלר לגמרי מעיני הציבור.1
על בסיס ידיעה זו בנה אלתרמן כעין משחק "מחבואים" ילדותי, הנערך בוילהלמשטראסה (משכנה של לשכת הקנצלר), שבּוֹ משתתפת "צמרת" ההנהגה הנאצית: גֶבֶּלס, גֶרינג, הימלר ודמות נוספת, פיקטיבית (?), של רופא פסיכיאטר בשם "דוקטור פון קוּנצה". כישוריו המקצועיים של האחרון מאפשרים לו למצוא את התחבולה ("קונץ") שבאמצעותה גרינג מצליח לשכנע את הפירר לצאת מן המחבוא:
מקרה לא טהור
הַפִירֶר נִסְתַּר. נֶעֱלַם וְאֵינֶנּוּ.
לֹא אוֹת, לֹא גְּלוּיָה, לֹא אִגֶּרֶת מִמֶּנוּ...
זֶה חֹדֶשׁ יָמִים
שָׁלֵם וְתָמִים
אֵין קוֹל וְאֵין קֶשֶׁב וְאֵין נְאוּמִים.
וְכָל הָעוֹלָם בִּתְמִיהָה סִימְפְּטוֹמָטִית
שׁוֹאֵל לַפֶּרְסוֹנָה הַזֹּאת הַסִּימְפָּטִית,
אַיֵּהוּ הָאִישׁ? אֵין שׁוֹמְעִים, אֵין רוֹאִים...
כָּל כָּךְ הִתְרַגְּלוּ בּוֹ... פָּשׁוּט לֹא נָעִים...
וְיֵשׁ לוֹחֲשִׁים: עֹמֶק סוֹד פֹּה וָרֶמֶז,
וְלָמָּה נַחְקֹרָה וְאָנוּ רַק רֶמֶשׂ...
בְּוִילְהֶלְמְשְׁטְרָסֶה יוֹדְעִים אֶת הַסּוֹד...
בַּשּׁטְרָסֶה אֵין נַחַת, בַּשּׁטְרָסֶה אֵין שֶׁקֶט,
בַּשּׁטְרָסֶה בּוּקָה וּמְבוּקָה מְבֻלֶּקֶת,
וּבְבֵית הַמֶּמְשֶׁלֶת רוֹזְנִים וּבָרוֹן
מַמָּש מְטַפְּסִים עַל דְּלָתוֹת וְאָרוֹן...
וְאִישׁ אֶל רֵעֵהוּ
יַבִּיעוּ: "אַיֵּהוּ?
לָצוֹן הוּא חוֹמֵד לוֹ, וְרוּצָה חַפְּשֵׂהוּ..!
לְרֶגַע מֵצִיץ הוּא, לָשׁוֹן רַק מוֹשִׁיט,
אַךְ עַד שֶׁתִּתְפֹּס בּוֹ נֶחְבָּא הַתַּכְשִׁיט..!"
רָץ גֶבֶּלְס הַקָּט וְתוֹקֵעַ בַּתֶּקַע:
שְׁמַע, אָדוֹלְף, אַיֶּךָ. שֶׁרַעַם יַכֶּכָּה!
וְהִימְלֶר עוֹמֵד וְשִׁנַּיִם חוֹרֵק:
צֵא אָדוֹלְף, בִּן רֶגַע! מַסְפִּיק לְשַׂחֵק..!
וְגֶרִינְג בּוֹכֶה אֶל הַדּוֹקְטוֹר פוֹן-קוּנְצֶה:
נִמְאַס לִי... תָּמִיד הוּא מַמְצִיא אֵיזֶה קוּנְצִים!
וְקוּנְצֶה נוֹשֵׁף בַּמִקְטֶרֶת פּוּף-פַּף!
הַאִם לֹא יָדַעְנוּ שֶׁהוּא מְטֹרָף?
וְגֶרִינְג מוֹסִיף וְגוֹנֵחַ: הָבִינָה.
בָּאִים דִּיפְּלוֹמָטִים. בָּא צִיר אַרְגֶנְטִינָה...
וּפֹה בָּאַרְמוֹן2 – מִגָּדוֹל וְעַד קָט –
מַמָּש פְּסִיכוֹפָּט עַל גַּבֵּי פְּסִיכוֹפָּט!
אָז גֶבֶּלְס אֶל גֶּרִינְג לוֹחֵשׁ כְּמַבּוּעַ:
אָחִי הַשָּׁמֵן, הַסָּדִיסְט הַיָּדוּעַ,
אַתָּה רַךְ-הַמֶּזֶג בֵּינֵינוּ... קוּם סֹב!
נַסֵּה לְהַשְׁפִּיעַ עַל אָדוֹלְף בְּטוֹב!
וְגֶרִינְג לְגֶבֶּלְס עוֹנֶה בְּרֹב צֶנַע:
טוֹבָה עֲצָתְךָ, קָנִיבָּל, אֲנַסֶּנָה.
וְגֶבֶּלְס מֵשִׁיב לוֹ בְּנֹעַם וָשִׁיר:
תּוֹדוֹת לְךָ אֶלֶף, אָחִי הַוַּמְפִּיר.
אָז גֶּרִינְג נִצַּב מְהַדֵּק מִכְנָסֵהוּ,
אוֹסֵף אֶת כְּרֵסוֹ וּמַבְלִיט אֶת חָזֵהוּ
וּפֶתַע רוֹעֵם הוּא לֹא-מֵת-וְלֹא-חַי:
צֵא אָדוֹלְף,
מַהֵרָה וָרוּץ.
פּוֹלֵיצַי!
וְאָדוֹלְף יוֹצֵא... וְהַדּוֹקְטוֹר פוֹן-קוּנְצֶה
אוֹמֵר: זֶהוּ קוּנְץ מִנִּי אֶרֶץ הַקּוּנְצִים!
שָׁנִים עַל שָׁנִים מַנְהִיגִים דֶּמוֹקְרָטִים
נָשְׂאוּ וְנָתְנוּ עִמָּכֶם, פְּסִיכוֹפָּטִים:
שָׁנִים עַל שָׁנִים חֲבוּרוֹת לִיטֶרָטִים
כָּתְבוּ עֲלֵיכֶם מֶחְקָרִים וּטְרַקְטָטִים !
מָצְאוּ בָּכֶם טַעַם הִיסְטוֹרִי וּסְטִיכִי,
עִנְיָן פִילוֹסוֹפוֹ-פּוֹלִיטִיקוֹ-פְּסִיכִי,
בְּעוֹד אֲשֶׁר זֶה הָעִנְיָן, בְּלִי אַמְבִּיצְיָה,
הִצְרִיךְ לֹא פּוֹלִיטִיקָה
אֶלָּא פּוֹלִיצְיָה!
לָכֵן אָנֹכִי כְּרוֹפֵא פְּסִיכִיאָטֶר,
בּוֹחֵר לִי לָלֶכֶת מִזֶּה הַתֵּיאָטֶר,
כִּי יֵשׁ תּוֹפָעוֹת שֶׁמֻּתָּר וְסָלוּחַ
לַחְקֹר בָּן רַב-חֵקֶר בְּדֶרֶךְ הָרוּחַ
בִּתְנַאי רַק אֶחָד (נַגִּידוֹ בִּקְצָרָה):
בִּתְנַאי שֶׁמִּקֹּדֶם קוֹרְאִים מִשְׁטָרָה!
נתן א.
לפנינו מעשייה מחורזת על ילדים, המזכירה בנימת הכתיבה ובפואנטה הכלולה בסופה את המעשיות המחורזות ההומוריסטיות לילדים שנכתבו אז ביידיש (כגון המעשיות המחורזות של קדיה מולודובסקה, שמתוכן בחר אלתרמן ב-1945 לתרגם את המעשייה "גלגוליו של מעיל" משנת 1931).
גם אלתרמן בעצמו פִּרסם ב-1933 במוסף לילדים של עיתון "דבר" מעשייה מחורזת ארוכה בשם "נס גדול היה פה" (שמה הוחלף ל"זה היה בחנוכה"), שבָּהּ עסק – תחת המסווה של הצגת ילדים נאיבית – בפוליטיקה המקוטבת של בני ה"יישוב" בארץ-ישראל המנדטורית.3
בפתח השיר מיתמם האני-המספר בכעין תחבולת הזרה אירונית ומשמיע מִפּי המסַפֵּר, המזדהה כביכול עם התרחישים המתרחשים ב"חצרו" של היטלר, את החשש לצאת ולחפש את מקום מחבואו של הקנצלר. אנשים רגילים כמוני אינם יכולים לדרוש במופלא, אומר המסַפֵּר, שהרי אינני אלא תולעת נרפסת או רמש עלוב, שאינו מסוגל להבין את מלוא "גדוּלתו" של המנהיג ולהתמודד אתה ("וְלָמָּה נַחְקֹרָה וְאָנוּ רַק רֶמֶשׂ...").
נרמז כאן בין השיטין שאין "מכנה משותף" בין הגישה הישָׁנה – האנתרוֹפּוֹצֶנטרית – אשר מאז הרֶנֶסנס ועד למאה העשרים הציגה את האדם כנזר הבריאה, לבין הגישה החדשה והמודרנית שהביאה לאפסוּת האדם. המאה העשרים, נרמז כאן, הפכה את האדם לבורֶג הנשחק בין גלגלי המהפכה או לצד "פס הייצור" (Assembly line) של המפעל התעשייתי המודרני (כמתואר בסרטו של צ'רלי צ'פלין "זמנים מודרניים"). במשטרים הטוטליטריים הפך האדם, נזר הבריאה, לרמשׂ הנרמס תחת מגפי קלגסים.
בשיר על משחקם של היטלר וחבריו, שאותו בנה אלתרמן במתכונת שירי ילדים גרמניים המתלווים למשחק המחבואים – "versteck spiel" – הקוראים לילד המתחבא להתגלות ולצאת מן המחבוא.
כאן קוראים גבלס והימלר בכעס להיטלר שמצליח להתחבא מהם: "שְׁמַע, אָדוֹלְף, אַיֶּךָ. שֶׁרַעַם יַכֶּכָּה! [...] צֵא אָדוֹלְף, בִּן רֶגַע! מַסְפִּיק לְשַׂחֵק!..." וגרינג בוכה באוזני הרופא-הפסיכיאטר המשקיף על המשחק: "נִמְאַס לִי... תָּמִיד הוּא מַמְצִיא אֵיזֶה קוּנְצִים!"
הסגנון הוא סגנונם של ילדי-גן קפריזיים; ילדים ששליטתם העצמית נמוכה ושאינם מסוגלים לדחות סיפוקים. על כן תחבולותיו של חברם היטלר, שמצא לעצמו מקום מחבוא שהם אינם מסוגלים לאתרו, מוציאות אותם מדעתם והם מבקשים "לשבור את הכלים". הסגנון הילדותי שלהם עולה גם מן האיוּם שהם משמיעים (שעוד מעט יגיעו שוטרי ה"פוליצַי") מזכיר את האיוּם הילדותי שהיה מקובל בזמן כתיבת השיר ("תכף יבוא שוטר!").
והנה, מתברר שלמרבה האירוניה בלקסיקון של משחק הילדים שמוצג לפנינו זרויים ביטויי יִידיש בגלגולם העברי. את היטלר מכנה המסַפֵּר בכינוי "הַתַּכְשִׁיט!" כינוי שהוא הֶבּראיזם ביידיש. לפי מילון אבניאון, "תַֿכְשִׁיט" (במלעיל) הוא כינוי עממי לילד שובָב וסורר (וגם לטיפוס הולל, פוחז ורמאי), וכאן דווקא להיטלר – משמידן של קהילות ישראל – מעניק כאן המחבר את הכינוי היידישאי הזה, המזוהה עם עולמם של יהודי הגולה, שנואי נפשו.
גם המילה "קונץ" (בהוראת מעשה קֶסם, לַהטוּט; תחבולה, מעשה עָרמה) היא גרסתה העממית בלשון יידיש של המילה הגרמנית kunst והמילה Polizei פּאָליציי ("משטרה") משותפת לגרמנית וליידיש.
אפילו הקללה שמשמיע גֶבֶּלס באוזני היטלר ("שֶׁרַעַם יַכֶּכָּה! "), הנשמעת כאילו נחצבה ממקור ישראל, אינה מצויה באתר מאגרים של האקדמיה ללשון העברית. קללה זו, שאלתרמן השתמש בה פעמים אחדות גם בפזמון "זה דודי מדוד", המשולב בתרגומו למחזהו של סמי גרונימן "שלמה המלך ושלמי הסנדלר",4 היא בעצם קללה המתורגמת מלשון יידיש.
משמע, דווקא בשיר שגיבוריו הם נאצים חסרי לב ומצפון, שהרגו את יהודי אירופה כאילו היו רמשים, שִׁרבֵּב אלתרמן פֹּה ושם מילה, או צירוף מילים, מאוצר הקללות שבלשון יידיש (כדוגמת "תַֿכְשִׁיט" או "שֶׁרַעַם יַכֶּכָּה!"). אלה עומדים בניגוד אוקסימורוני ודיסוננטי לתמונתם ולסגנונם של הקצינים הנאצים השומרים על נימוס מופתי והמופקדים על שמירת "טוהר הגזע".
יתר על כן, בסגנונם של מפַקדים אלה מתגלה תערובת אוקסימורונית צורמת לא רק של סגנון אירופי מצוחצח ושל יידיש עממית שמתחתית הסולם החברתי. מתגלה בו גם תערובת של נימוס מופגן ושל קללות חסרות רסן. מן הצד האחד הם אומרים זה לזה "אלף תודות", בשיא הנימוס הטרקליני, כמקובל בדיבור הגרמני המרבה באמירת Bitteschön, Dankeschön.
מן הצד השני הם משתמשים בכינויים איומים ונוראים, חסרי כל סוּבּלימציה ועידון. מבלי לחפש דרכי עקיפין הם מכנים איש את רעהו בסגנון ישיר, חסר כל טאַקט, בכינויים כגון "סדיסט", "קניבל" או "וַמפִּיר". כך רומז אלתרמן שמאחורי הלבוש המצוחצח והנימוס המופלג של קציני האס.אס. מסתתר הקרדום הרצחני של הפרא הקדמון, איש השבט הקניבלי, צְמא-הדם.
שירים ידועים כדוגמת "כיפה אדומה" ו"אל הפילים", משיריו המרכזיים של הקובץ "כוכבים בחוץ" (1938), שנכתבו ופורסמו ערב מלחמת העולם השנייה, מזדהים רק לכאורה עם הרעיון האָטָוויסטי של "דם ואדמה Blut und Boden –"מן האידֵאולוגיה הלאומנית של הגרמנים. רק לכאורה הם משבחים את הרעיון הרומנטי המעלה על נס את "הפרא האציל", איש הטבע והיערות. משירים אלה ניכּר דווקא הפחד הגדול מפני אותם שבטים טֶבטונים פראיים, שמתעוררים מרִבצם ומאיימים על העולם ועל האנושות כולה.
על כן אלתרמן סופק כאן כפיים ומאשים את הפוליטיקאים בטעויות שנעשו ברוב תמימותם, או ברוב טיפשותם. הם לא היו צריכים לדון עם הנאצים על עתיד המאבק כאילו מדובר בדיון עם בני-אדם נורמטיביים שאפשר לשוחח איתם ולהגיע אתם להסכמים ג'נטלמניים שייחתמו ויכובדו. מאחר ששיר זה נכתב בעקבות ביקורו של פון ריבנטרוֹפּ ברומא, רמז כאן אלתרמן, מן הסתם, גם להסכם אי-התוקפנות שחתמו ריבנטרוֹפּ ומולוטוב ב-1939 (הסכם שהופר על-ידי הנאצים כשבוע לאחר שנחתם).
את המתכון לטיפול בנאצים היה צריך להפעיל מיד עם הפרת הסכם אי-התוקפנות שחתמו ריבנטרוֹפּ ומולוטוב מבלי לכתוב עליהם "מֶחְקָרִים וּטְרַקְטָטִים" ולנסות לפרש את התנהגותם כ"עִנְיָן פִילוֹסוֹפוֹ-פּוֹלִיטִיקוֹ-פְּסִיכִי". מדינאים נאיבים ופייסנים כמו נוויל צ'מברליין, רומז השיר, גרמו לארצם ולעולם כולו נזק בלתי הפיך בעת שניהלו עם הנאצים משא ומתן מדיני. השיטה היחידה שבָּהּ צריך היה לטפל בנאצים הייתה "לקרוא למשטרה" מבעוד מועד, כלומר: לכלוא את השֵׁד בבקבוק, או בבית-הכלא, ולא לתת לו לצאת משם.
בסיום שירו העמיד כאן אלתרמן חוק טבע הקובע, שעניין כזה "הִצְרִיךְ לֹא פּוֹלִיטִיקָה / אֶלָּא פּוֹלִיצְיָה!".5 את המפלצת הנאצית צריך היה העולם הנאור למגר ולהכניע בעודה באִבָּה, בטרם נתאפשר לה לגדול ולצבור נפח ומשמעות.
המילים "אַיֵּהוּ?" ו"אַיֶּךָ" המשולבות בבתים 5-6 מזכירות "משחק המחבואים" הקמאי והידוע המתואר בפתח החומש: "וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ מִפְּנֵי ה' אֱלֹהִים בְּתוֹךְ עֵץ הַגָּן. וַיִּקְרָא ה' אֱלֹהִים אֶל-הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה. וַיֹּאמֶר אֶת-קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן וָאִירָא כִּי-עֵירֹם אָנֹכִי וָאֵחָבֵא." (בראשית ג', ח'-ט'). ממילות השאלה האלה ("אַיֵּהוּ?" ו"אַיֶּךָ") מתרמזת גם שאלת האל לקין: "אֵי הֶבֶל אָחִיךָ" (בראשית ד', ט') המאזכרות את סיפורו של הרוצח הראשון עלי אדמות – בן האדם הראשון שנטל את חייו של הזולת מבלי לחוש אֶמפּתיה כלפי הנרצח (אף-על-פי שהנרצח היה אחיו).
כך רמז אלתרמן שהדהומניזציה האופיינית למאה העשרים – מאה שוויתרה על עקרונות המוּסר לשם צבירת ממון וכוח – היא בעצם גלגול מודרני של תופעות קמאיות ששררו בעולמנו למן קדמת דנא. היא גלגול של תופעות שנפוצו בעולם הרבה לפני שנתקבלו ונתקבעו בו כללי הצדק, הדין והמוּסר.
הערות:
1. ראו "הטור השביעי" (1943-1945), שירי העת והעיתון: כרך ראשון, עריכה וביאורים: דבורה גילולה, תל-אביב 2009, עמ' 268.
2. ייתכן שבתיאור ההיעלמות מן "הארמון" (בבית השמיני בשירו של אלתרמן) והמבוכה הנגרמת לדיפלומטים ולצירים שבאו מרחוק מתרמזת היעלמותה של ושתי ממשתה אחשוורוש, שאליו הוזמנו גם "שָׂרֵי הַמְּדִינוֹת" (אסתר א', ג'). הרלוונטיוּת של מגילת אסתר נובעת מן העובדה שמגילה המתארת את הנעשה בפרס הקדומה מסופר לראשונה על הכרזת תכנית להשמדת עם (והכוונה, כמובן לעם ישראל שהיה "מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים" (שם ג', ח').
3. ראו על מעשייה מחורזת זו, שנבנתה במתכונת של מערכון לילדי הגן והכיתות הנמוכות, בספרי תבת הזמרה חוזרת: על שירי הילדים של נתן אלתרמן, תל-אביב 2005, עמ' 44-70.
4. וראה בשירו של אלתרמן ללחנו של סשה ארגוב: "יַכֶּה הָרַעַם מִשָֹּׁמַיִם / אֶת בַּעֲלִי שַׁלְמַי אָמֵן! [...] / זֶה לֹא סוֹד! יַכֵּהוּ רַעַם!"
5. אלתרמן מתעלם כאן כביכול מן העובדה שגם המילה "פוליטיקה" וגם המילה "פוליציה" נגזרו מאותו שורש יווני שהעניק לעיר (פוליס) את שמה. תפקיד הפוליטיקה הוא להטיל סדר ומשמעת בדרך מנומסת, ואילו ה"פּוֹליציי" (משטרה) מטילה את הסדר והמשמעת בכוח ובכפייה. נזכיר עוד בהקשר זה כי המילה "מדינה" (مَدِينِة שפירושה בערבית "עיר") מקורה ב"דין", כלומר בחוק ומשפט. תושבי ה"פוליס" היווני וה"מדינה" הערבית התחייבו לשמור על חוקים, לשלם מִיסים ולשמור על יחסים תקינים בין אדם לחברו. הנהגת הפוליס התחייבה להגן אל האזרחים מפני אלימות, להקים שוק לשיווק התוצרת החקלאית, לדאוג לניקיון ולתברואה, לנהל טקסי חג, לגשר על סכסוכים בין הבריות, ועוד.
זיוה שמיר
"מקרה לא טהור"
טורו החמישי של אלתרמן – "מקרה לא טהור" – התפרסם בעיתון "דבר" מיום כ"ח באדר א' תש"ג (5.3.1943). העילה לפרסומו הייתה ידיעה שהתפרסמה ב"דבר" מיום 2.3.1943 בדבר ביקורו של שר החוץ יואכים פון ריבֶּנטרוֹפּ ברומא – ביקור שבּוֹ הובעה השאלה "איה היטלר?" זה כשלושה חודשים, מאז דצמבר 1942, נעלם היטלר לגמרי מעיני הציבור.1
על בסיס ידיעה זו בנה אלתרמן כעין משחק "מחבואים" ילדותי, הנערך בוילהלמשטראסה (משכנה של לשכת הקנצלר), שבּוֹ משתתפת "צמרת" ההנהגה הנאצית: גֶבֶּלס, גֶרינג, הימלר ודמות נוספת, פיקטיבית (?), של רופא פסיכיאטר בשם "דוקטור פון קוּנצה". כישוריו המקצועיים של האחרון מאפשרים לו למצוא את התחבולה ("קונץ") שבאמצעותה גרינג מצליח לשכנע את הפירר לצאת מן המחבוא:
מקרה לא טהור
הַפִירֶר נִסְתַּר. נֶעֱלַם וְאֵינֶנּוּ.
לֹא אוֹת, לֹא גְּלוּיָה, לֹא אִגֶּרֶת מִמֶּנוּ...
זֶה חֹדֶשׁ יָמִים
שָׁלֵם וְתָמִים
אֵין קוֹל וְאֵין קֶשֶׁב וְאֵין נְאוּמִים.
וְכָל הָעוֹלָם בִּתְמִיהָה סִימְפְּטוֹמָטִית
שׁוֹאֵל לַפֶּרְסוֹנָה הַזֹּאת הַסִּימְפָּטִית,
אַיֵּהוּ הָאִישׁ? אֵין שׁוֹמְעִים, אֵין רוֹאִים...
כָּל כָּךְ הִתְרַגְּלוּ בּוֹ... פָּשׁוּט לֹא נָעִים...
וְיֵשׁ לוֹחֲשִׁים: עֹמֶק סוֹד פֹּה וָרֶמֶז,
וְלָמָּה נַחְקֹרָה וְאָנוּ רַק רֶמֶשׂ...
בְּוִילְהֶלְמְשְׁטְרָסֶה יוֹדְעִים אֶת הַסּוֹד...
בַּשּׁטְרָסֶה אֵין נַחַת, בַּשּׁטְרָסֶה אֵין שֶׁקֶט,
בַּשּׁטְרָסֶה בּוּקָה וּמְבוּקָה מְבֻלֶּקֶת,
וּבְבֵית הַמֶּמְשֶׁלֶת רוֹזְנִים וּבָרוֹן
מַמָּש מְטַפְּסִים עַל דְּלָתוֹת וְאָרוֹן...
וְאִישׁ אֶל רֵעֵהוּ
יַבִּיעוּ: "אַיֵּהוּ?
לָצוֹן הוּא חוֹמֵד לוֹ, וְרוּצָה חַפְּשֵׂהוּ..!
לְרֶגַע מֵצִיץ הוּא, לָשׁוֹן רַק מוֹשִׁיט,
אַךְ עַד שֶׁתִּתְפֹּס בּוֹ נֶחְבָּא הַתַּכְשִׁיט..!"
רָץ גֶבֶּלְס הַקָּט וְתוֹקֵעַ בַּתֶּקַע:
שְׁמַע, אָדוֹלְף, אַיֶּךָ. שֶׁרַעַם יַכֶּכָּה!
וְהִימְלֶר עוֹמֵד וְשִׁנַּיִם חוֹרֵק:
צֵא אָדוֹלְף, בִּן רֶגַע! מַסְפִּיק לְשַׂחֵק..!
וְגֶרִינְג בּוֹכֶה אֶל הַדּוֹקְטוֹר פוֹן-קוּנְצֶה:
נִמְאַס לִי... תָּמִיד הוּא מַמְצִיא אֵיזֶה קוּנְצִים!
וְקוּנְצֶה נוֹשֵׁף בַּמִקְטֶרֶת פּוּף-פַּף!
הַאִם לֹא יָדַעְנוּ שֶׁהוּא מְטֹרָף?
וְגֶרִינְג מוֹסִיף וְגוֹנֵחַ: הָבִינָה.
בָּאִים דִּיפְּלוֹמָטִים. בָּא צִיר אַרְגֶנְטִינָה...
וּפֹה בָּאַרְמוֹן2 – מִגָּדוֹל וְעַד קָט –
מַמָּש פְּסִיכוֹפָּט עַל גַּבֵּי פְּסִיכוֹפָּט!
אָז גֶבֶּלְס אֶל גֶּרִינְג לוֹחֵשׁ כְּמַבּוּעַ:
אָחִי הַשָּׁמֵן, הַסָּדִיסְט הַיָּדוּעַ,
אַתָּה רַךְ-הַמֶּזֶג בֵּינֵינוּ... קוּם סֹב!
נַסֵּה לְהַשְׁפִּיעַ עַל אָדוֹלְף בְּטוֹב!
וְגֶרִינְג לְגֶבֶּלְס עוֹנֶה בְּרֹב צֶנַע:
טוֹבָה עֲצָתְךָ, קָנִיבָּל, אֲנַסֶּנָה.
וְגֶבֶּלְס מֵשִׁיב לוֹ בְּנֹעַם וָשִׁיר:
תּוֹדוֹת לְךָ אֶלֶף, אָחִי הַוַּמְפִּיר.
אָז גֶּרִינְג נִצַּב מְהַדֵּק מִכְנָסֵהוּ,
אוֹסֵף אֶת כְּרֵסוֹ וּמַבְלִיט אֶת חָזֵהוּ
וּפֶתַע רוֹעֵם הוּא לֹא-מֵת-וְלֹא-חַי:
צֵא אָדוֹלְף,
מַהֵרָה וָרוּץ.
פּוֹלֵיצַי!
וְאָדוֹלְף יוֹצֵא... וְהַדּוֹקְטוֹר פוֹן-קוּנְצֶה
אוֹמֵר: זֶהוּ קוּנְץ מִנִּי אֶרֶץ הַקּוּנְצִים!
שָׁנִים עַל שָׁנִים מַנְהִיגִים דֶּמוֹקְרָטִים
נָשְׂאוּ וְנָתְנוּ עִמָּכֶם, פְּסִיכוֹפָּטִים:
שָׁנִים עַל שָׁנִים חֲבוּרוֹת לִיטֶרָטִים
כָּתְבוּ עֲלֵיכֶם מֶחְקָרִים וּטְרַקְטָטִים !
מָצְאוּ בָּכֶם טַעַם הִיסְטוֹרִי וּסְטִיכִי,
עִנְיָן פִילוֹסוֹפוֹ-פּוֹלִיטִיקוֹ-פְּסִיכִי,
בְּעוֹד אֲשֶׁר זֶה הָעִנְיָן, בְּלִי אַמְבִּיצְיָה,
הִצְרִיךְ לֹא פּוֹלִיטִיקָה
אֶלָּא פּוֹלִיצְיָה!
לָכֵן אָנֹכִי כְּרוֹפֵא פְּסִיכִיאָטֶר,
בּוֹחֵר לִי לָלֶכֶת מִזֶּה הַתֵּיאָטֶר,
כִּי יֵשׁ תּוֹפָעוֹת שֶׁמֻּתָּר וְסָלוּחַ
לַחְקֹר בָּן רַב-חֵקֶר בְּדֶרֶךְ הָרוּחַ
בִּתְנַאי רַק אֶחָד (נַגִּידוֹ בִּקְצָרָה):
בִּתְנַאי שֶׁמִּקֹּדֶם קוֹרְאִים מִשְׁטָרָה!
נתן א.
לפנינו מעשייה מחורזת על ילדים, המזכירה בנימת הכתיבה ובפואנטה הכלולה בסופה את המעשיות המחורזות ההומוריסטיות לילדים שנכתבו אז ביידיש (כגון המעשיות המחורזות של קדיה מולודובסקה, שמתוכן בחר אלתרמן ב-1945 לתרגם את המעשייה "גלגוליו של מעיל" משנת 1931).
גם אלתרמן בעצמו פִּרסם ב-1933 במוסף לילדים של עיתון "דבר" מעשייה מחורזת ארוכה בשם "נס גדול היה פה" (שמה הוחלף ל"זה היה בחנוכה"), שבָּהּ עסק – תחת המסווה של הצגת ילדים נאיבית – בפוליטיקה המקוטבת של בני ה"יישוב" בארץ-ישראל המנדטורית.3
בפתח השיר מיתמם האני-המספר בכעין תחבולת הזרה אירונית ומשמיע מִפּי המסַפֵּר, המזדהה כביכול עם התרחישים המתרחשים ב"חצרו" של היטלר, את החשש לצאת ולחפש את מקום מחבואו של הקנצלר. אנשים רגילים כמוני אינם יכולים לדרוש במופלא, אומר המסַפֵּר, שהרי אינני אלא תולעת נרפסת או רמש עלוב, שאינו מסוגל להבין את מלוא "גדוּלתו" של המנהיג ולהתמודד אתה ("וְלָמָּה נַחְקֹרָה וְאָנוּ רַק רֶמֶשׂ...").
נרמז כאן בין השיטין שאין "מכנה משותף" בין הגישה הישָׁנה – האנתרוֹפּוֹצֶנטרית – אשר מאז הרֶנֶסנס ועד למאה העשרים הציגה את האדם כנזר הבריאה, לבין הגישה החדשה והמודרנית שהביאה לאפסוּת האדם. המאה העשרים, נרמז כאן, הפכה את האדם לבורֶג הנשחק בין גלגלי המהפכה או לצד "פס הייצור" (Assembly line) של המפעל התעשייתי המודרני (כמתואר בסרטו של צ'רלי צ'פלין "זמנים מודרניים"). במשטרים הטוטליטריים הפך האדם, נזר הבריאה, לרמשׂ הנרמס תחת מגפי קלגסים.
בשיר על משחקם של היטלר וחבריו, שאותו בנה אלתרמן במתכונת שירי ילדים גרמניים המתלווים למשחק המחבואים – "versteck spiel" – הקוראים לילד המתחבא להתגלות ולצאת מן המחבוא.
כאן קוראים גבלס והימלר בכעס להיטלר שמצליח להתחבא מהם: "שְׁמַע, אָדוֹלְף, אַיֶּךָ. שֶׁרַעַם יַכֶּכָּה! [...] צֵא אָדוֹלְף, בִּן רֶגַע! מַסְפִּיק לְשַׂחֵק!..." וגרינג בוכה באוזני הרופא-הפסיכיאטר המשקיף על המשחק: "נִמְאַס לִי... תָּמִיד הוּא מַמְצִיא אֵיזֶה קוּנְצִים!"
הסגנון הוא סגנונם של ילדי-גן קפריזיים; ילדים ששליטתם העצמית נמוכה ושאינם מסוגלים לדחות סיפוקים. על כן תחבולותיו של חברם היטלר, שמצא לעצמו מקום מחבוא שהם אינם מסוגלים לאתרו, מוציאות אותם מדעתם והם מבקשים "לשבור את הכלים". הסגנון הילדותי שלהם עולה גם מן האיוּם שהם משמיעים (שעוד מעט יגיעו שוטרי ה"פוליצַי") מזכיר את האיוּם הילדותי שהיה מקובל בזמן כתיבת השיר ("תכף יבוא שוטר!").
והנה, מתברר שלמרבה האירוניה בלקסיקון של משחק הילדים שמוצג לפנינו זרויים ביטויי יִידיש בגלגולם העברי. את היטלר מכנה המסַפֵּר בכינוי "הַתַּכְשִׁיט!" כינוי שהוא הֶבּראיזם ביידיש. לפי מילון אבניאון, "תַֿכְשִׁיט" (במלעיל) הוא כינוי עממי לילד שובָב וסורר (וגם לטיפוס הולל, פוחז ורמאי), וכאן דווקא להיטלר – משמידן של קהילות ישראל – מעניק כאן המחבר את הכינוי היידישאי הזה, המזוהה עם עולמם של יהודי הגולה, שנואי נפשו.
גם המילה "קונץ" (בהוראת מעשה קֶסם, לַהטוּט; תחבולה, מעשה עָרמה) היא גרסתה העממית בלשון יידיש של המילה הגרמנית kunst והמילה Polizei פּאָליציי ("משטרה") משותפת לגרמנית וליידיש.
אפילו הקללה שמשמיע גֶבֶּלס באוזני היטלר ("שֶׁרַעַם יַכֶּכָּה! "), הנשמעת כאילו נחצבה ממקור ישראל, אינה מצויה באתר מאגרים של האקדמיה ללשון העברית. קללה זו, שאלתרמן השתמש בה פעמים אחדות גם בפזמון "זה דודי מדוד", המשולב בתרגומו למחזהו של סמי גרונימן "שלמה המלך ושלמי הסנדלר",4 היא בעצם קללה המתורגמת מלשון יידיש.
משמע, דווקא בשיר שגיבוריו הם נאצים חסרי לב ומצפון, שהרגו את יהודי אירופה כאילו היו רמשים, שִׁרבֵּב אלתרמן פֹּה ושם מילה, או צירוף מילים, מאוצר הקללות שבלשון יידיש (כדוגמת "תַֿכְשִׁיט" או "שֶׁרַעַם יַכֶּכָּה!"). אלה עומדים בניגוד אוקסימורוני ודיסוננטי לתמונתם ולסגנונם של הקצינים הנאצים השומרים על נימוס מופתי והמופקדים על שמירת "טוהר הגזע".
יתר על כן, בסגנונם של מפַקדים אלה מתגלה תערובת אוקסימורונית צורמת לא רק של סגנון אירופי מצוחצח ושל יידיש עממית שמתחתית הסולם החברתי. מתגלה בו גם תערובת של נימוס מופגן ושל קללות חסרות רסן. מן הצד האחד הם אומרים זה לזה "אלף תודות", בשיא הנימוס הטרקליני, כמקובל בדיבור הגרמני המרבה באמירת Bitteschön, Dankeschön.
מן הצד השני הם משתמשים בכינויים איומים ונוראים, חסרי כל סוּבּלימציה ועידון. מבלי לחפש דרכי עקיפין הם מכנים איש את רעהו בסגנון ישיר, חסר כל טאַקט, בכינויים כגון "סדיסט", "קניבל" או "וַמפִּיר". כך רומז אלתרמן שמאחורי הלבוש המצוחצח והנימוס המופלג של קציני האס.אס. מסתתר הקרדום הרצחני של הפרא הקדמון, איש השבט הקניבלי, צְמא-הדם.
שירים ידועים כדוגמת "כיפה אדומה" ו"אל הפילים", משיריו המרכזיים של הקובץ "כוכבים בחוץ" (1938), שנכתבו ופורסמו ערב מלחמת העולם השנייה, מזדהים רק לכאורה עם הרעיון האָטָוויסטי של "דם ואדמה Blut und Boden –"מן האידֵאולוגיה הלאומנית של הגרמנים. רק לכאורה הם משבחים את הרעיון הרומנטי המעלה על נס את "הפרא האציל", איש הטבע והיערות. משירים אלה ניכּר דווקא הפחד הגדול מפני אותם שבטים טֶבטונים פראיים, שמתעוררים מרִבצם ומאיימים על העולם ועל האנושות כולה.
על כן אלתרמן סופק כאן כפיים ומאשים את הפוליטיקאים בטעויות שנעשו ברוב תמימותם, או ברוב טיפשותם. הם לא היו צריכים לדון עם הנאצים על עתיד המאבק כאילו מדובר בדיון עם בני-אדם נורמטיביים שאפשר לשוחח איתם ולהגיע אתם להסכמים ג'נטלמניים שייחתמו ויכובדו. מאחר ששיר זה נכתב בעקבות ביקורו של פון ריבנטרוֹפּ ברומא, רמז כאן אלתרמן, מן הסתם, גם להסכם אי-התוקפנות שחתמו ריבנטרוֹפּ ומולוטוב ב-1939 (הסכם שהופר על-ידי הנאצים כשבוע לאחר שנחתם).
את המתכון לטיפול בנאצים היה צריך להפעיל מיד עם הפרת הסכם אי-התוקפנות שחתמו ריבנטרוֹפּ ומולוטוב מבלי לכתוב עליהם "מֶחְקָרִים וּטְרַקְטָטִים" ולנסות לפרש את התנהגותם כ"עִנְיָן פִילוֹסוֹפוֹ-פּוֹלִיטִיקוֹ-פְּסִיכִי". מדינאים נאיבים ופייסנים כמו נוויל צ'מברליין, רומז השיר, גרמו לארצם ולעולם כולו נזק בלתי הפיך בעת שניהלו עם הנאצים משא ומתן מדיני. השיטה היחידה שבָּהּ צריך היה לטפל בנאצים הייתה "לקרוא למשטרה" מבעוד מועד, כלומר: לכלוא את השֵׁד בבקבוק, או בבית-הכלא, ולא לתת לו לצאת משם.
בסיום שירו העמיד כאן אלתרמן חוק טבע הקובע, שעניין כזה "הִצְרִיךְ לֹא פּוֹלִיטִיקָה / אֶלָּא פּוֹלִיצְיָה!".5 את המפלצת הנאצית צריך היה העולם הנאור למגר ולהכניע בעודה באִבָּה, בטרם נתאפשר לה לגדול ולצבור נפח ומשמעות.
המילים "אַיֵּהוּ?" ו"אַיֶּךָ" המשולבות בבתים 5-6 מזכירות "משחק המחבואים" הקמאי והידוע המתואר בפתח החומש: "וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ מִפְּנֵי ה' אֱלֹהִים בְּתוֹךְ עֵץ הַגָּן. וַיִּקְרָא ה' אֱלֹהִים אֶל-הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה. וַיֹּאמֶר אֶת-קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן וָאִירָא כִּי-עֵירֹם אָנֹכִי וָאֵחָבֵא." (בראשית ג', ח'-ט'). ממילות השאלה האלה ("אַיֵּהוּ?" ו"אַיֶּךָ") מתרמזת גם שאלת האל לקין: "אֵי הֶבֶל אָחִיךָ" (בראשית ד', ט') המאזכרות את סיפורו של הרוצח הראשון עלי אדמות – בן האדם הראשון שנטל את חייו של הזולת מבלי לחוש אֶמפּתיה כלפי הנרצח (אף-על-פי שהנרצח היה אחיו).
כך רמז אלתרמן שהדהומניזציה האופיינית למאה העשרים – מאה שוויתרה על עקרונות המוּסר לשם צבירת ממון וכוח – היא בעצם גלגול מודרני של תופעות קמאיות ששררו בעולמנו למן קדמת דנא. היא גלגול של תופעות שנפוצו בעולם הרבה לפני שנתקבלו ונתקבעו בו כללי הצדק, הדין והמוּסר.
הערות:
1. ראו "הטור השביעי" (1943-1945), שירי העת והעיתון: כרך ראשון, עריכה וביאורים: דבורה גילולה, תל-אביב 2009, עמ' 268.
2. ייתכן שבתיאור ההיעלמות מן "הארמון" (בבית השמיני בשירו של אלתרמן) והמבוכה הנגרמת לדיפלומטים ולצירים שבאו מרחוק מתרמזת היעלמותה של ושתי ממשתה אחשוורוש, שאליו הוזמנו גם "שָׂרֵי הַמְּדִינוֹת" (אסתר א', ג'). הרלוונטיוּת של מגילת אסתר נובעת מן העובדה שמגילה המתארת את הנעשה בפרס הקדומה מסופר לראשונה על הכרזת תכנית להשמדת עם (והכוונה, כמובן לעם ישראל שהיה "מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים" (שם ג', ח').
3. ראו על מעשייה מחורזת זו, שנבנתה במתכונת של מערכון לילדי הגן והכיתות הנמוכות, בספרי תבת הזמרה חוזרת: על שירי הילדים של נתן אלתרמן, תל-אביב 2005, עמ' 44-70.
4. וראה בשירו של אלתרמן ללחנו של סשה ארגוב: "יַכֶּה הָרַעַם מִשָֹּׁמַיִם / אֶת בַּעֲלִי שַׁלְמַי אָמֵן! [...] / זֶה לֹא סוֹד! יַכֵּהוּ רַעַם!"
5. אלתרמן מתעלם כאן כביכול מן העובדה שגם המילה "פוליטיקה" וגם המילה "פוליציה" נגזרו מאותו שורש יווני שהעניק לעיר (פוליס) את שמה. תפקיד הפוליטיקה הוא להטיל סדר ומשמעת בדרך מנומסת, ואילו ה"פּוֹליציי" (משטרה) מטילה את הסדר והמשמעת בכוח ובכפייה. נזכיר עוד בהקשר זה כי המילה "מדינה" (مَدِينِة שפירושה בערבית "עיר") מקורה ב"דין", כלומר בחוק ומשפט. תושבי ה"פוליס" היווני וה"מדינה" הערבית התחייבו לשמור על חוקים, לשלם מִיסים ולשמור על יחסים תקינים בין אדם לחברו. הנהגת הפוליס התחייבה להגן אל האזרחים מפני אלימות, להקים שוק לשיווק התוצרת החקלאית, לדאוג לניקיון ולתברואה, לנהל טקסי חג, לגשר על סכסוכים בין הבריות, ועוד.
זיוה שמיר
איליה בר-זאב
יום היזכרות
בַּחַלּוֹן יֵשׁ אוֹר כָּזֶה
וְלֹא יָדַעְתִּי לִרְאוֹת אֶת הָאֵשׁ.
צְעָדַי נִסְפָּגִים בַּשָּׁטִיחַ הַָרַךְ
בְּדַרְכִּי אֶל פִּינַּת הַחֶדֶר.
יְדִידִים נִצְמָדִים לְקִיר הַמִּזְרָח,
שׁוֹאֲלִים שְׁאֵלוֹת וְעוֹנִים.
מִישֶׁהוּ מִַרְאֶה תְּמוּנוֹת:
אִמִּי בִּבְגָדִים לְבָנִים
מַדֵּי הַקְּרָב שֶׁל אָבִי
וּשְׁנֵי יְלָדִים מְחַפְּשִׂים
אֶת "דַּם-הַמַּכַּבִּים"
בֵּין סַלְעֵי הַשְּׁכוּנָה.
וְלֹא יָדַעְתִּי לִרְאוֹת אֶת הָאֵשׁ.
צְעָדַי נִסְפָּגִים בַּשָּׁטִיחַ הַָרַךְ
בְּדַרְכִּי אֶל פִּינַּת הַחֶדֶר.
יְדִידִים נִצְמָדִים לְקִיר הַמִּזְרָח,
שׁוֹאֲלִים שְׁאֵלוֹת וְעוֹנִים.
מִישֶׁהוּ מִַרְאֶה תְּמוּנוֹת:
אִמִּי בִּבְגָדִים לְבָנִים
מַדֵּי הַקְּרָב שֶׁל אָבִי
וּשְׁנֵי יְלָדִים מְחַפְּשִׂים
אֶת "דַּם-הַמַּכַּבִּים"
בֵּין סַלְעֵי הַשְּׁכוּנָה.
"אהוד: 'בגלל ההתפרעויות של מתנחלים יהודים בחווארה רצח, ובצדק – הטרור הפלסטיני שני אחים יהודים!' – זו האמת שמאמינים בה כעת בעולם, באו"מ, בארה"ב וגם בחלק מהתקשורת הישראלית – שהפכה לעלון תעמולה אנטי-ישראלי וטוענת שנתניהו הוא שמצית את האש באיזור – כאשר היא עצמה מלבה את האש בסיקור הפגנות-המחאה ובעידודן!"
דברים אלה פורסמו בגיליון הקודם והם נכונים גם היום. כמעט לא מתייחסים בתקשורת לרצח שני האחים היהודים – שהצית את המהומות בחווארה, אלא רק אנחנו הישראלים אשמים, ולנו אסור להגיד על פלסטינים את מה שרבים מהם אומרים עלינו – להשמידנו!
חלק ניכר מהתקשורת הישראלית נוטף שנאה ומייחל לחורבן ישראל!
רות דנון
שנת ה-75 למדינת ישראל
ילדות בעטרות – המושב הראשון בהרי ירושלים
פרק שמיני. חודש מרץ 48' השחור.
בפרק הקודם נדונה ההחמרה שחלה מיד לאחר החלטת האו"ם לאחר ה-29 בנובמבר. הנסיעה בדרך אל ומהמושב נעשתה מסוכנת, נורו יריות על המושב ועל התחבורה אליו. חיי היום יום התנהלו בשגרה יחסית. יצאו לשדות, עשו את עבודות המשק. שיווק החלב הצטמצם לפעם אחת ביום, זה חייב את החקלאים לעבור לשתי חליבות ביום ולירידת התנובה. האספקה לאדם ולחי סופקה עדיין בקשיים, מים זרמו עדיין בברזים, החיים התנהלו בשגרת ימי ה"מאורעות" שאנשי היישוב הכירו בעבר. גם העובדה שתוכנית החלוקה הוציאה את עטרות מהשטח שנועד למדינה היהודית לא הדאיגה שהרי כך היה גם במסקנות ועדת פיל לאחר מאורעות 36-39 ודבר לא קרה. האמינו שהאירועים זמניים והכל יחלוף כפי שהתנסו בעבר.
מבצע שמואל (ה-16) – בתחילת חודש מרץ החליטו במטה ההגנה בירושלים לפעול לשיבוש דרכי התחבורה הערבית, במטרה לעכב הבאת תגבורות לגב ההר ולירושלים, יש אומרים גם להטרדה ובמענה לתקיפת התחבורה היהודית בשער הגיא בדרך לירושלים.
במטה ההגנה הוחלט לתקוף את התחבורה העוברת בציר רמאללה-לטרון. הפקודה הוטלה על הפלמ"ח וההוראה לביצוע הועברה ליצחק רבין אשר סירב לבצעה, היות שאינה סבירה בהיותה פעולה חוזרת, דומה לפעולה קודמת שבוצעה בדצמבר על ידי צבי סיני. מתנגדי הפעולה סברו שאין להכות פעמיים באותו מקום, היות שבעקבות הפעולה הקודמת נכנסו כפריי הסביבה לכוננות, ולמבצעי הפעולה לא היה סיכוי לחזור לעטרות בשלום מיד לאחר התקיפה.
גם אנשי עטרות חשבו כך, יהושע בקמן, חבר המושב נסע לירושלים, התייצב לפני שאלתיאל, עידכן אותו על מצב התגבורות בכפרים והביע את התנגדות המושב ואת הסכנה בפעולה זו לאנשי ההגנה ולחברי המושב .
המשימה הוטלה על חיילי החי"ש מגדוד מכמש שהגיעו לתגבר את כוחותינו והם התגוררו בבית משפחת בנין הריק מבעליו. כמפקד הפעולה מונה נועם גרוסמן הצעיר (21) שלפלוגתו היו מיספר כישלונות קודם לאירוע זה, והיה נחוש להצליח במשימה זו. אנשי עטרות ניסו לשכנעו לדחות את הפעולה, ברגע האחרון נשלחה הודעה באלחוט שהוא רשאי לדחות את הפעולה לפי שיקול דעתו, אך עקב תקלה באלחוט הידיעה לא הגיעה ליעדה.
מהתחקיר – נועם הגיע לעטרות ב-2.3, פגש את בחורי החי"ש שהיו בישוב, הסביר לכל אחד מהמשתתפים את תפקידו. למחרת, 3.3. נערכו חזרות אחדות על האוטובוס בחצר המושב והבחורים הלכו לישון. בתאריך ה-4.3.1948 בשעה 01.00 העירו אותם ובשעה 02.00 יצאו לדרך. היה לילה חשוך, הם יצאו מעטרות, תחילה לכיוון צפון, הכפר רעפאת היה ממערב, ורמאללה צפונית מזרחית, כעבור זמן שונה הכוון בזווית ישרה לכוון מערב. המחלקה נעה בשתי כיתות עורפיות בראש אחת מהן הלך נועם ובשנייה מיכה. אחרי שעתיים הליכה קשה ומייגעת בין הרים, הגיעו לכביש רמאללה-לטרון והציבו את המארב. (לקורא בימינו – על כביש 443, הפינה בה נמצא כיום כלא עופר). שכבו בחשכה בלי נוע 15-20 מטר מהכביש.
ב-6.40 הגיע אוטובוס מרמאללה, פתחו באש מקלעים על המכונית, הנהג התכופף והמשיך לנסוע ואז באה פקודת הנסיגה. הלוחמים עברו בריצה שלושה רכסים לכיוון מזרח לעבר עטרות, מכיוון הכפר ביתוניה נפתחה עליהם אש חזקה, וערביי רעפת הצטרפו לתקיפה. מרמאללה הגיעו שני אוטובוסים עמוסים, אנשיהם עקפו את הנסוגים מצפון מזרח, ומאחור רדפו ערביי ביתוניה. בשעה 07.15 היו מוקפים משלושה עברים. בהגיעם לרכס הרביעי האחרון לפני עטרות, לא היה לרוב הלוחמים המותשים כוח ושליטה על אבריהם, רק שלושה לוחמים (יצחק זילברשטיין, עזרא סיטון ויצחק גולדברג) הצליחו לעלות על הרכס והגיעו מותשים ופצועים. השישה עשר כותרו מכל צד, נהרגו, גופותיהם הושחתו (יש תמונות זוועה בארכיון) והובאו לידי כוחותינו בהתערבות המשטרה הבריטית, החללים הובאו לקבורה בירושלים.
חיילי החי"ש היו באי ביתנו, אימי בישלה את ארוחותיהם, היו באים לסעוד בביתנו הקטן ואני, ילדה בת שבע, הסתובבתי ביניהם וגם פונקתי על ידי כמה מהם, אולי התגעגעו לאחות הקטנה המחכה להם בבית. אהבתי זאת ובמיוחד אהבתי את יצחק'לה זילברשטיין שפינק אותי והביא לי מתנות קטנות.
בבוקר למחרת הפעולה, למרות גילי הצעיר, הבחנתי בתנועת אווירונים חריגה מעל היישוב, כנראה חשתי את דאגתה של אימי ושאלתיה מה סיבת הדבר. אימי הסבירה לי שהאווירונים מחפשים את בחורי החי"ש שלנו שיצאו בלילה לפעולה, ואווירוני הצבא (הבריטים) התבקשו לחפש אותם. אימי, שהאמינה כנראה בתפילה, הציעה שאתפלל בליבי ואבקש שבקרב הבחורים יימצא גם יצחק'לה אהובי שיחזור בריא ושלם. תפילתי התקבלה בחלקה, שישה-עשר מחבריו נמצאו והוחזרו חללים יצחק'לה חזר, הקשר עימו נמשך שנים רבות. האסון הישרה אבל כבד ביישוב , אנשי עטרות הכירו את הבחורים.
שיירת עטרות (שיירת פינקלשטיין). עטרות ונוה יעקב היו מנותקות למעשה, ומפקדת המחוז החליטה להביא אליהם אספקה, תגבור וחומרי ביצורים עם קצין הביצורים של המחוז אליהו פינקלשטיין.
בתאריך ה-24 למרץ 1948 ערב פורים, תענית אסתר, יצאה מירושלים שיירה בת שני רכבים משאית משוריינת מכוסה ברזנט ומשוריין אבטחה, למעשה כל צי הרכב המשוריין שהיה בחזית ירושלים. השיירה, מצוידת באספקה, חומרי ביצורים ועשרים וחמישה לוחמים, נועדה לנוה יעקב ועטרות. מפקד השיירה היה כרמי אייזנברג, ואחד הנהגים היה יענק'ל גולדברגר, הנהג המיתולוגי של עטרות שהצטרף ללוחמים במטרה לחזור הביתה, ונהג במשאית המשוריינת. השיירה יצאה לדרכה מירושלים בערך בשעה 13.00 וכמאתיים מטר לפני בית המטבחיים בשועפט נתקל משוריין האבטחה במחסום, פרץ אותו אך מיד אחר כך עלה על מוקש. המשאית ניסתה להמשיך אך נעצרה, החל קרב יריות, הלוחמים הנצורים השיבו אש אך לא היה להם סיכוי. במהלך הקרב נהרגו ארבעה-עשר לוחמים, אחד-עשר נפצעו, בין ההרוגים היה יענק'ל איש עטרות, שערביי הסביבה כינוהו "שאטר" (גיבור) מהיכרות רבת שנים מימי המאורעות והנסיעה בדרכים ללא פחד – ובהזדמנות זו שנקרתה לפניהם התעללו והשחיתו את גופתו.
קצין המשטרה הבריטי ג'ון גלאב פחה, מי שהיה למפקד הלגיון הערבי לאחר מכן, הזדמן לקרב היריות, ביומנו כתב כי הזדמן לאירוע ומיד ניסה לתווך בין הצדדים ולנסות לעצור את קרב היריות. במשא ומתן קצר הציע לתוקפים הערבים, הפסקת אש תמורת הנשק של הלוחמים ושתי המשאיות המשוריינות. הוא כתב בזיכרונותיו "היה קשה לראות אם היהודים במכונית היו חיים או מתים. בגדיהם היו קרועים, הם נראו כערימה של בשר. זה היה כמו אטליז, כל כך הרבה בשר קרוע ובריכות של דם." הבריטים אשר שלטו עדיין, דאגו להעברת הלוחמים הפצועים וההרוגים ברכבי המשטרה לירושלים.
מפקד אזור ירושלים דוד שאלתיאל אמר על אירוע זה שהוא "אסון שבא במצב הקשה ביותר, בהתקפות הערבים על התחבורה."
אנשי עטרות התאבלו על יענק'ל חבר המושב ועל בחורי השיירה. חגיגת הפורים המסורתית ל"כל המושב" ילדים ומבוגרים, שתוכננה להיערך בבית העם, לא התקיימה. המצב הכללי החמיר. באפריל נעשה ניסיון במבצע יבוסי בפיקודו של יצחק שדה, להגיע לעטרות על ידי כיבוש נבי סמואל, שועפט וכפרי הסביבה. כיבוש נבי סמואל נכשל עטרות נותרה בודדה ובמצור מוחלט, אין יוצא ואין בא, ועל כך בפרק הבא – המצור.
רות דנון
המשך יבוא
אורי הייטנר
צרור הערות 5.3.23
* נדרשת אחריות לאומית – אם תתקיים הידברות שתסתיים ברפורמה על בסיס מתווה הנשיא, תומכי המהפכה ישיגו חלק ניכר משאיפותיהם ויהיה זה שינוי משמעותי לעומת הסדר הנוכחי. השינוי הזה יהיה בהסכמה רחבה, בלי שחלקים רחבים בעם יחושו שעולמם חרב עליהם ובלי המשך ההידרדרות לקרע נורא בעם. ברפורמה כזו, מתנגדי המהפכה ידעו שסיכלו את החלקים הקשים שבעטיים יצאו למחאה ובראש ובראשונה – מערכת המשפט תישאר עצמאית. רפורמה בהסכמה רחבה תוכל להתקיים לאורך עשרות שנים קדימה, ולא תבוטל מיד בהתחלף השלטון, על מנת ששוב תוטל כששוב יתחלף השלטון וחוזר חלילה. מתנגדי ההידברות וההסכמות, בשני הצדדים, אינם מביטים צעד אחד קדימה, ליום שאחרי, ליכולת שלנו להתקיים כעם אחד, כמדינה אחת. הרצון בכל צד להכניע את הצד השני, יביא בהכרח למציאות שבה יהיו רק מפסידים.
נשיא המדינה הציג מתווה של אחריות לאומית. דחיית המתווה היא חוסר אחריות לאומית.
* נאום השקרים וההסתה – אילו נתניהו היה מנהיג לאומי, או אפילו אם היה לו קורטוב של אחריות לאומית, הוא היה מודיע בנאומו על הקפאת המהפכה המשטרית ואימוץ מתווה הנשיא וקורא לאופוזיציה לשבת מיד להידברות על בסיס מתווה הנשיא. במקום זאת, כאשר החברה הישראלית נמצאת בנקודת רתיחה, עלה הפירומן הזה לשידור ושפך שמן לבערה, בחוסר אחריות לאומית קיצוני. הוא נשא נאום הסתה ושיסוי רצוף שקרים. את ההפגנות נגד המהפכה המשטרית הוא השווה לפוגרום של פורעים שהציתו עשרות בתים על יושביהם. לדיכוי ההפגנות, השר הפשיסט הגזען בן גביר, השתלט בניגוד לחוק על חפ"ק המשטרה ושיסה את השוטרים במפגינים תוך הפעלת כוח בלתי סביר, בלתי מידתי בעוד הפוגרום נעשה באין מפריע. כי את הפוגרום עשו חייליו של השר הכהניסט, שמינויו לתפקיד הוא הפשע החמור ביותר של נתניהו נגד עם ישראל.
אח"כ השקרן שיקר באמירה שלו שבמאבק נגד ההתנתקות לא חסמו כבישים. שקרן! חסמו גם חסמו, והרבה. והציתו צמיגים וכו'. וקראו למרי אזרחי. תמכתי במאבק נגד ההתנתקות כפי שאני תומך במאבק נגד המהפכה המשטרית. התנגדתי להפרת חוק ולאלימות במאבק נגד ההתנתקות כפי שאני מתנגד להפרת חוק ולאלימות במאבק נגד המהפכה המשטרית. אבל השקרן משקר ומשסה. והשקר הכי גדול של השקרן, הוא בהציגו את עצמו כאחד מראשי האופוזיציה להתנתקות. איזה שקרן עלוב. אחרי שרון, הוא האחראי העיקרי לחורבן גוש קטיף. הוא היחיד שאולי יכול היה לעצור את העקירה, אך הוא תמך בה בכל ההצבעות בממשלה (שם אין משמעת, כל אחד מצביע על פי מצפונו) ובכנסת. רק אחרי שהכול היה סגור, כאשר הבין ששרון איבד את התמיכה בליכוד, נזכר להתפטר, כי הבין היכן מרוחה כעת החמאה בליכוד. ובהזדמנות חגיגית שהוא נואם לאומה, ניתן היה לצפות ממנו להוקעה של דברי הבלע הנוראים של הסמוטריץ', שקרא למחוק עיירה. לא שמענו אפילו לא גינוי סמלי קל. ואפרופו סמוטריץ' – סמוטריץ' טעה כאשר קרא לו "שקרן בן שקרן". בנציון נתניהו לא היה שקרן. אבל ביבי שקרן אבא של שקרן.
* נתניהו וההתנתקות – אחד השקרים החביבים על נתניהו, הוא טענתו כאילו התנגד להתנתקות. לא זו בלבד שהוא תמך בה – מעמדו הבכיר היה כזה, שהוא היחיד שיכול היה למנוע אותה, אילו התייצב נגדה. אולם בכל הזדמנות שהייתה לו להשפיע – הוא תמך. לא בהתלהבות, תמיד בכפל לשון (היו שטענו שמאחורי הקלעים הוא פעל נגדה), אך הוא תמך. ב-2 במאי 2004 נערך משאל חברי הליכוד. עד ספירת הקולות, ההנחה הרווחת הייתה שיש לשרון רוב (אחרת הוא לא היה מביא את ההחלטה למשאל ולא מתחייב לכבד את תוצאותיו). בכל התקופה שקדמה למשאל, נתניהו הודיע שוב ושוב על תמיכתו בתוכנית. לאחר שבמשאל חברי הליכוד היה רוב נגד ההתנתקות, נתניהו תבע לכבד את תוצאות המשאל. כזכור, שרון צפצף על תוצאות המשאל, וב-6 ביוני 2004 הביא את ההתנתקות להחלטת הממשלה. לפני ההצבעה הוא פיטר שני שרים מתנגדים. בהצבעה, 14 שרים הצביעו בעד, 7 נגד. התומכים היו: שרון, נתניהו, לבנת, שטרית, לבני, אולמרט, מופז, עזרא, וחמשת שרי שינוי. יש לציין, שבממשלה אין משמעת סיעתית. ההצבעה היא אישית. והיו שרים שהתנגדו, כמו צחי הנגבי. נתניהו הצביע בעד. ב-26 באוקטובר 2004 עלתה ההתנתקות להצבעה בכנסת. נתניהו הגיש ברגע האחרון אולטימטום, שאם ההתנתקות לא תובא למשאל עם, הוא יצביע נגד. שרון סירב אפילו לדון בכך, ועמד על כך שתהיה הצבעה בכנסת בו ביום, תהיינה תוצאותיה אשר תהיינה. נתניהו, למרות האולטימטום ובניגוד להתחייבותו, הצביע בעד. אחרי ההצבעה הוא הודיע שאם לא יוחלט בתוך 14 יום על משאל עם – הוא יתפטר. חלפו 14 יום, לא הוחלט על משאל עם, והוא נשאר בתפקידו. ב-16 בפברואר 2005 הובא חוק יישום תכנית ההתנתקות לאישור הכנסת. רק 11 מח"כי הליכוד הצביעו בעד. נתניהו נמנה עימם. רק ב-7 באוגוסט 2005, 8 ימים לפני ביצוע ההתנתקות בפועל, כשכבר הכול היה אבוד (אחרי שמתנגדי ההתנתקות – המפד"ל, האיחוד הלאומי ושרנסקי כבר פרשו מן הממשלה והרוב היה מובטח לחלוטין), הביא שרון להחלטה טכנית של הממשלה את מועד ביצוע השלב הראשון של החלטות הממשלה והכנסת על ההתנתקות; עקירת נצרים, מורג וכפר דרום. רק אז נתניהו הצביע נגד והתפטר. תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית פיברקה איזה סרטון שבו רסיסי אמתות, מילה של נתניהו פה או אמירה על נתניהו שם וממנה בדתה נראטיב מופרך לחלוטין על פיו נתניהו התנגד להתנתקות. כשנתניהו מספר על התנגדותו להתנתקות, כביכול, הוא משקר במצח נחושה.
* הידברות שכזו – אריק שרון: אני קורא להידברות על ההתנתקות. במקביל נמשיך לעקור את היישובים.
* אחריות לאומית ואומץ ציבורי – יולי אדלשטיין ודני דנון הם הראשונים בליכוד שמגלים אחריות לאומית ואומץ ציבורי. רוב עמיתיהם עדין מתקרנפים ומשתפנים. יש לקוות שצעדם ינסוך קצת אומץ אצל אחרים. מן הראוי שאדלשטיין ודנון ילכו צעד אחד קדימה ויבהירו שלא ייתנו ידם לחקיקת חוקי המהפכה, אם לא תיעשה בהסכמה רחבה.
* מסית לרצח – המעי הגס של "המשפחה", יאיר נתניהו, מכנה את מתנגדי המשטר "טרוריסטים" ומבטיח להעמיד אותם לדין. על מה? על טרור. ומה דינם של טרוריסטים? הנה, הם מציעים לנו עונש מוות למחבלים. הוא כבר הסית לרצוח את השופטים והפרקליטים של אביו המושחת. עכשיו הוא מסית לרצח המפגינים. זאת הפעימה הבאה של המהפכה המשטרית?
* הפגנה בעד – כשאני מפגין בקפלן, אני חלק מקהל עצום שאני שותף לו ב"נגד"; בהתנגדות למהפכה המשטרית. אבל ספק עד כמה אנו שותפים ל"בעד", כלומר לאותו חזון. דגל הלאום מאחד אותנו, כלומר כולנו ציונים פטריוטים שאכפת להם מהמדינה וכואבים את האיום על המבנה הדמוקרטי שלה, אך אם ננסה לראות מה אנו מציעים, סביר להניח שהפערים גדולים מאוד.
כשאני משתתף בהפגנות הימין האחראי, אני יודע שמשתתפי ההפגנה אינם שותפים רק ל"נגד" אלא גם ובעיקר ל"בעד"; בנושאים רבים וגם בנושא המשפטי. אנו בעד רפורמה, שלא תפגע בעצמאות מערכת המשפט ובהפרדת הרשויות, אך תשנה את הסדר הקיים, שגם הוא בעייתי ולא מאוזן. אנו בהחלט בעד רפורמה קונסטרוקטיבית שתחולל שינוי שיוכל לגבש סביבו הסכמה לאומית רחבה, ושגם מי שלא יסכימו עם פרטי הרפורמה, יוכלו לחיות אתה. אנו בעד רפורמה בהסכמה על בסיס מתווה הנשיא. ולמען הסר ספק – אני בעד המחאה בקפלן. אך אני מבכר את ההפגנות בעד מתווה הנשיא.
* פגיעה במחאה – ההתפרעויות, החסימות, האלימות – רק פוגעות במחאה וגורעות מעוצמתה.
* התנהגות אספסופית ואנטי-דמוקרטית – אני נגד כל הפעולות הבלתי חוקיות והאלימות שערכו מתנגדי המהפכה המשטרית במסגרת המחאה. אבל החמור מכל היה המצור על המספרה שבה שרה נתניהו הסתפרה. זו התנהגות אספסופית, אלימה ואנטי דמוקרטית. אין לי ספק שפעולות כאלו רק מזיקות למאבק הצודק נגד המהפכה, אבל גם אילו הפעולה הזאת היתה מועילה, אסור היה לעשות אותה. היא היתה ראויה לגינוי ולהוקעה. המצב הנוכחי הוא של שתי רכבות דוהרות זו מול זו לעבר תאונת דרכים קטלנית. ממשלת הדי-9 שממשיכה בדהירתה הדורסנית המטורפת, דהרת אמוק של שיכורי כוח תאבי נקם ומולה מחאה דמוקרטית שירדה מהפסים ודוהרת באלימות ברוח נאומיו של ברק, שלא בכדי כבר בשנות ה-90 כונה "תואם ביבי". הדבר הנחוץ ביותר היום הוא הדבר החסר ביותר – אחריות לאומית.
[אהוד: אתה לא שונה מהמפגינים שצרו על שרה. המטרה הכמו-פאשיסטית שלכם היא למנוע באמצעים חוץ-פרלמנטריים את הרפורמה המשפטית, שאז היועמ"שית בתמיכת העליון תוכל להוציא את נתניהו לנבצרות ולהביא לבחירות חדשות שאולי גם תישלל בהן זכותו של נתניהו לעמוד בראש הליכוד! דבר שלא נשמע כמותו בשום ארץ דמוקרטית! אתם פשוט השתגעתם! אתם רוצים להרוס את הדמוקרטיה בישראל!]
* משל הענבים והשומר – תשע שנים נאבקנו על הגולן, מול ממשלות שניסו לעקור אותנו מבתינו, לנשל אותנו מאדמתנו, להחריב את מפעל חיינו ולמסור את הגולן לאויב הסורי. אין ולא יכול להיות מאבק קיומי יותר מזה. קיומי במובן הפשוט ביותר של המושג – פשוטו כמשמעו. מעולם לא העלינו על דעתנו לשבש את החיים במדינה. ראשית, כי זו לא דרכנו. שנית, כי לא חשבנו שיש לנו זכות לעשות כן. שלישית, כי ידענו שצעדים כאלה הם חרב פיפיות, שרק יפגעו במאבק. כדי לעמוד בכך לאורך כל כך הרבה שנים, היה צורך ביכולת איפוק גדולה ובמנהיגות חזקה. הרי הכי קל למנהיגות להתסיס ולשלהב את היצרים. מנהיגות אמת יודעת את סוד האיפוק ואת עוצמת האיפוק. לנגד עינינו עמד מדי יום ביומו משל הענבים והשומר: מה מטרתנו? לאכול את הענבים או לריב עם השומר? בכל יום בחרנו מחדש לאכול את הענבים, ובזכות עובדה זו עם ישראל שותה עד היום את יינות הגולן. מאבק פרוע הוא נשק של לוזרים. מי שאינם מסוגלים להתבטא בפה, מתחילים להתבטא בידיים. מי שאינם יודעים לגייס המונים לאורך זמן, נאלצים להתפרע כדי להישאר בתמונה. אנו ידענו לגייס את ההמונים ולבטא אותם. היה ברור לכל שהעם עם הגולן. ובזכות הדרך הזו ניצחנו. גם המאבק נגד המהפכה המשטרית יודע לגייס המונים. גיוס מאות אלפי אזרחים לפעילות מחאה אקטיבית לאורך זמן ובנחישות, היא הישג אדיר. זו הדרך היחידה שאתה ניתן לנצח. ברגע שמתחילים להתפרע ולעבור על החוק, מתחילים לאבד את התמיכה ולהפסיד במערכה. לא בכדי, כאשר המאבק התנהל בסדר מופתי, נתניהו, בן גביר וחבר מרעיהם ניסו להיתלות באיזו תמונה או איזו התבטאות כדי להציג את המאבק בפנים כעורות ואלימות. הם לא טיפשים. הם יודעים שמאבק פרוע ואלים משחק לטובתם. המטרה שלהם היא שהמאבק יהיה כזה. קשה להם להתמודד עם מאות אלפי מפגינים עם דגלי הלאום שמפגינים שבוע אחר שבוע בסדר מופתי. הרבה יותר קל להם להתמודד עם מראות של מהומות ואנרכיה.
אם חלילה המאבק יכשל והמהפכה המשטרית תצליח – מי שהסיטו את המאבק ממסלולו הדמוקרטי הנאות, יהיו אחראים לכישלון.
* זה כן אותו הדבר – אלה שמתקוממים נגד ההשוואה בין המאבק במהפכה המשטרית למאבק נגד הנסיגה מהגולן או נגד עקירת גוש קטיף, כי "זה לא אותו הדבר," מגלים אטימות וגבהות לב. כוונתי הן לאלה שמנסים להקטין את המאבקים נגד העקירה והן לאלה שמנסים להקטין את המאבק נגד המהפכה המשטרית.
* חד-גדיא –אני שומע את האמירות של "מה שעשיתם לנו בהתנתקות אנחנו עכשיו עושים לכם במהפכה המשפטית."
נעזוב את זה שהם נוהים אחרי מנהיג שהיה שותף להתנתקות.
נעזוב את זה שעם מתנגדי המהפכה נמנעים לא מעט מתנגדי ההתנתקות (ובהם הח"מ).
נעזוב את זה שללא מערכת משפט עצמאית, הם מענישים גם את עצמם כאזרחי ישראל.
שאלתי אחרת – מה התוחלת במעגל הקסמים של ילד מוכה שהופך לאבא מכה? האם לא הגיעה השעה להפסיק את ה"חד-גדיא" הזה?
* שור מועד – השר הכהניסט ל"ביטחון" לאומני, עובר על החוק, לוקח סמכויות לא לו, שובר את שרשרת הפיקוד במשטרה, ומחלק הוראות להיכנס בכוח בלתי מידתי במפגינים, שהם יריביו הפוליטיים. זאת, שעה שאנשיו מבצעים פוגרום. מי המופקר שהפקיר את ביטחון הפנים של ישראל בידי השור המועד הזה?
* מחדל – הפוגרום בחווארה הוא מחדל מודיעיני ומבצעי של השב"כ ושל צה"ל.
* א-דאולה מענא – בימי המנדט הבריטי היו הפורעים הערבים, הרוצחים במאורעות תרפ"א ותרפ"ט, יוצאים לשחוט יהודים בקריאות "איטבח אל יאהוד" ו"אללה הוא אכבר" המוכרות עד ימינו. אבל באותם ימים נוספה גם הקריאה "א-דאולה – מענא": "הממשלה איתנו." הממשלה היתה ממשלת המנדט הבריטי. הפורעים עודדו את עצמם בקריאות הללו מתוך הבנה שיש להם רוח גבית מהשלטון. כך חשו גם הפורעים בחווארה. כאשר יש להם נציגים בממשלה, המנהיג שלהם הוא חבר הקבינט והשר ל"ביטחון" לאומני ושר האוצר שהוא גם קצת שר הביטחון קורא למחוק את חווארה, הם חשו ברוח גבית של "א-דאולה-מענא."
* דגל שחור – אילו אזרחים ישראלים היו חודרים על דעת עצמם לשכם ומחסלים את ראשי "גוב האריות", נכון היה להשתמש בביטוי "לא לקחת את החוק בידיים," ולהשאיר לצה"ל לבצע את המלאכה. לא כן באירוע כמו הפוגרום בחווארה. לא החוק נלקח בידיים, כי אין המדובר במעשה שהגורמים המוסמכים על פי חוק רשאים לעשותו. ההיפך הוא הנכון, מדובר במעשה בלתי חוקי בעליל. מדובר בפשע מלחמה. אילו בצה"ל ניתנה פקודה לחיילים לבצע פוגרום כזה, היה מתנוסס עליה דגל שחור של פקודה בלתי חוקית בעליל, שאסור לציית לה ומי שמציית לה עובר עבירה פלילית.
* למחוק עיירה – האמירה של סמוטריץ' על מחיקת חווארה, היא חמורה, מזוויעה, אלימה, לא מוסרית ולא יהודית. הוא הדין במי שמייחל לכך שקריית ארבע תימחק. ומי שטוען שזה לא אותו דבר – אני מציע לו לצאת מגדרו, לבחון מחדש את עמדתו ולהעמיד אותה במבחן היושרה.
* מלא מלא– השר גלנט מממש את חובתו להילחם בטרור ולמנוע אנרכיה. הוא חתם על מעצר מנהלי לשני מחבלים יהודים, פצצות מתקתקות. השר האנרכיסט הפרחח בן גביר משתלח בו. יד ימין אינה יודעת מה יד ימין עושה.
* את מי בגין הכניס למעצר מנהלי – בגין התנגד כל חייו למעצרים מנהליים. הוא טען שהם ירושה אנטי דמוקרטית של הקולוניאליזם הבריטי. אבל כשהוא עלה לשלטון, והאחריות על המלחמה בטרור היתה על כתפיו, הוא הבין שקדושת חיי אדם מחייבת לעתים מעצרים מנהליים. כשעזר ויצמן התפטר מתפקידו כשר הביטחון, בגין היה למשך כשנה שר הביטחון. המעצר המנהלי הראשון שעליו חתם, היה של ה"רב" כהנא שר"י, מורם ורבם של בן גביר ופורעי חווארה.
* חמישה כוכבים – "דין מחבל יהודי שמצית בית של ערבי כדינו של מחבל ערבי שמצית בית של יהודי," כתבתי. בין התגובות שקיבלתי היו כמה מתחכמות ברוח של: "אתה מתכוון למלון 5 כוכבים על חשבון משלם המיסים?" וכן הלאה. ובכן, כן. בדיוק לזה אני מתכוון. הם צריכים לקבל בדיוק אותו "מלון חמישה כוכבים" באותם תנאים בדיוק. זה העונש הראוי להם.
* מקור לאופטימיות – בימים של קרע ושל התנגשות קשה כל כך - עצם העובדה שההסתדרות והאוצר הגיעו להסכם היא מקור לאופטימיות.
* הסמינר הרעיוני – בימים חמישי ושישי השתתפתי בסמינר הרעיוני של תנועת הרבעון הרביעי, שעסק בגיבוש דרכה הרעיונית של התנועה. המחלוקת על המהפכה המשטרית מרחפת מעל הכול, אבל היא אינה נושא מרכזי בדיונים. בראש ובראשונה אנו עוסקים בגיבוש הברית הישראלית; לנסות לבנות את היסודות לגיבוש הקונצנזוס בין הפלגים, שיבטיח את קיומה של מדינת ישראל בואכה שנת המאה. זה אתגר לא פשוט כלל וכלל. המחלוקות גדולות וכבדות, ואם כך בין אנשים שהצורך בהסכמות בוער בקרבם, שלקחו יומיים חופשה מהעבודה כדי לעסוק בכך, איך ניתן יהיה להסכים בקרב כלל הציבור, במיוחד בתקופה שהגורמים הצנטריפוגליים המפרקים את החברה וקורעים אותה לגזרים הם הדומיננטיים?
עם זאת, עצם היכולת לשבת ימים שלמים, לדון בכבוד הדדי בסוגיות שבמחלוקת עמוקה כל כך ואף להגיע להסכמות חלקיות, בהחלט מעודדת. אני בחרתי להשתתף בקבוצה המנסחת את היסוד הציוני של המדינה. הניסוח הבסיסי (כמובן לא היחיד) שהצעתי ועמדתי עליו, כיוון שבעיניי הוא העיקר, הוא המהות, הוא ליבת זכות קיומה של מדינת ישראל, הוא "ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי." איתנו בקבוצה היה אדם חרדי, שבשום פנים ואופן אינו מוכן לקבל זאת. מבחינתו, עצם התייחסות לעם היהודי כאל לאום, היא כפירה בעיקר. לא זו בלבד שלא הגענו להסכמה – לא התקרבנו במילימטר זה אל זה. אין מצב שאתפשר על ההגדרה הזאת, אך גם אין מצב שאוותר על הניסיון לגבש הסכמות גם עם יריבים אידיאולוגיים. הציבור השותף בסמינר איכותי מאוד ואני בהחלט רואה חשיבות עצומה במהלך הזה, ושמח על היותי חלק ממנו, מתוך רצוני להשפיע על מדינת ישראל ועל עתידה.
* בייס חלופי – תנועת הרבעון הרביעי מפגישה ישראלים מכל קשת הדעות, האמונות והעדות לשיח שהוא הרבה יותר ממפגשי הידברות (החשובים מאוד בפני עצמם), אלא ניסיון משותף לעצב יחד מחדש את הברית הישראלית, מתוך מטרה להבטיח את עתידה של החברה הישראלית כחברה מלוכדת, המבוססת על אמון הדדי ויש לה סיפור משותף (גם אם לא כל חלקיה שותפים לו במלואו). מטרת התנועה להיות תנועת המונים שתשפיע על השיח הישראלי ותשנה אותו. בימים אלה של קרע ופילוג ודהרה להתנגשות קטלנית, מאות אנשים שותפים ליצירת שיח אחר המבוסס על היחד הישראלי. שעה ש"בייסים" קיצוניים מפעילים כוחות צנטריפוגליים המפוררים את החברה הישראלית ומסנדלים את המערכת הפוליטית אל הקצוות, אנו מנסים לבנות "בייס" חלופי, שיהיה לתנועת המונים, שההנהגה לא תוכל להתעלם ממנו – בייס של אחדות לאומית ואהבת ישראל; בייס של יצירת הסכמה לאומית רחבה בסוגיות שעל סדר יומה של מדינת ישראל.
* הסיפור הישראלי שלי – לקראת הסמינר הרעיוני של הרבעון הרביעי, התבקש כל משתתף לשלוח תמונה שמגלמת בעבורו את הסיפור הישראלי, התבקש לתת לה כותרת ולהסביר בכמה מילים את בחירתו. אני בחרתי את תמונת הצנחנים בכותל. וזה ההסבר שלי: תמונה זו מספרת את הסיפור הישראלי – החיבור בין היהדות והישראליות. את החיבור העמוק למורשת ישראל של הישראליות החדשה שאחד מביטוייה הוא צה"ל. היא מספרת גם את סיפורו של הכותל כנכס לאומי, השייך לכל העם היהודי, על כל זרמיו, להבדיל ממי שמנסים להפוך אותו לשטיבל חרדי.
* יצחק שמיר צדק – זו כותרת למאמר חשוב של המשורר מירון איזקסון ב"וויינט", שבו הוא מעלה על נס את יצחק שמיר שהעדיף ממשלות אחדות לאומיות על פני ממשלות ימין "מלא מלא", מתוך הבנה לנזק שבקיום ממשלה התלויה בקיצונים ונגררת אחריהם, להבדיל ממשלה מאוזנת, שגורמיה מאזנים זה את זה ובכך נמנעת הקצנה מסוכנת.
אני מסכים מאוד עם המאמר. בעיניי, יצחק שמיר הוא אחד מראשי הממשלה הטובים ביותר שהיו כאן. אני רוצה קצת לדייק ולהרחיב. בבחירות 1984 היה תיקו, ולכן הממשלה היתה רוטציונית. אמנם על הנייר היו לשמיר 61, אם סופרים את אבי אבות הטומאה, "הרב" כהנא שר"י. אלא שלא רק שמיר כי אם כל הימין, ללא יוצא מן הכלל, כולל התחיה-צומת ומורשה (של הרב דרוקמן) לא העלו על דעתם לספור אותו. גם הנשיא חיים הרצוג לא העלה על דעתו להזמין אותו להתייעצויות. כלל לא היה על כך דיון. הוא היה מוקצה מחמת מיאוס. עד כמה הם צדקו אנחנו רואים היום. כאשר ממשיך דרכו ותלמידו המובהק הוא השר ל"ביטחון" לאומני, חייליו חשים בטוחים דיים לצאת לפוגרום בחווארה. ב-1988 היה רוב חד משמעי לימין. שמיר ניסה להקים ממשלת ימין-חרדים מלא מלא. הוא אף הספיק לחתום על הסכמים קואליציוניים עם המפד"ל ועם התחיה. אבל במו"מ עם החרדים הם דרשו לחוקק חוק האוסר הכרה בגיורים רפורמיים וקונסרבטיביים. שמיר, שכל מעייניו היו להגשמת הציונות, לא היה מוכן להסכים שבמשמרת שלו מדינת ישראל תפנה עורף ליהדות הגולה ותקרע את העם היהודי, ניהל מו"מ בזק עם המערך והקים את ממשלת האחדות הלאומית. כאשר הממשלה הזאת נפלה כעבור שנתיים, בשל החתרנות של פרס בתרגיל המסריח, שמיר הקים ממשלת ימין-חרדים. הוא הלך רחוק בוויתוריו לחרדים בנושאים השונים, אבל את נושא הגיור הם לא העזו להעלות שוב, כי ידעו שהוא יעדיף בחירות ואובדן השלטון מאשר להיענות לדרישתם. שמיר היה ראש ממשלה מצוין, והיה ממוקד בעיקר במהפכה הציונית הגדולה של העלייה הגדולה מחבר העמים. בצעד מאוד לא פופולרי הוא שיכנע את ארה"ב לבטל את מעמד הפליט ליהודי בריה"מ, בטענה שכאשר קיימת מדינה יהודית, יהודי אינו פליט. וכך הוא ניתב את ההגירה מבריה"מ לעליה הברוכה לישראל. הוא הוביל את המהלך הלאומי הגדול של קליטת מיליון עולים. הוא הוביל את המהלך הציוני הדרמטי של מבצע שלמה לעליית יהודי אתיופיה לישראל. אני מאמין שאילו נשאר בתפקידו עוד שנים אחדות, הוא היה מוביל מהלך לפתרון בעיית העולים מבריה"מ, שאינם מוכרים כיהודים על פי ההלכה. ברור שהיום הוא לא היה נכנע לתביעות כמו ביטול מתווה הכותל או ההתנקשות בחוק השבות (סעיף הנכד). אגב, ממשלותיו היו המיישבות המאסיביות ביותר של יהודה ושומרון, למרות שמפלגת העבודה השתתפה ברובן.
[אהוד: כמה פעמים עוד תחזור מילה במילה על דברים אלה ואחרים שמוקלדים-כבר-אצלך? אינך חושב שזו הסיבה שקוראים רבים מדלגים עליך או מבקשים ממני לקצר את דבריך?]
* שאילתה לשירות המטאורולוגי – מה נסגר אתכם? שבועיים חורף? זה כל מה שיכולתם לפרגן לנו?
* ביד הלשון: כאשר אבדתי אבדתי – משמעות הביטוי היא שאין מה להפסיד, כיוון שבלאו הכי כל האפשרויות הניצבות בפניי מסוכנות. ביטוי של השלמה עם הגורל לפני עשיית מעשה מסוכן, כמו, "יהיה מה שיהיה." המושג לקוח מתוך מגילת אסתר. כאשר אסתר משתכנעת להסתכן ולפעול להצלת עמה, באמצעות הליכה אל המלך מבלי שהוזמנה, כלומר בניגוד לחוק ("אשר לא כדת"), מה שעלול להביא להוצאתה להורג, היא אומרת: "לֵךְ כְּנוֹס אֶת-כָּל-הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן, וְצוּמוּ עָלַי וְאַל-תֹּאכְלוּ וְאַל-תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים, לַיְלָה וָיוֹם; גַּם-אֲנִי וְנַעֲרֹתַי אָצוּם כֵּן. וּבְכֵן אָבוֹא אֶל-הַמֶּלֶךְ, אֲשֶׁר לֹא-כַדָּת, וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי, אָבָדְתִּי." (אסתר ד' ט"ז).
אורי הייטנר
נשיא המדינה הציג מתווה של אחריות לאומית. דחיית המתווה היא חוסר אחריות לאומית.
* נאום השקרים וההסתה – אילו נתניהו היה מנהיג לאומי, או אפילו אם היה לו קורטוב של אחריות לאומית, הוא היה מודיע בנאומו על הקפאת המהפכה המשטרית ואימוץ מתווה הנשיא וקורא לאופוזיציה לשבת מיד להידברות על בסיס מתווה הנשיא. במקום זאת, כאשר החברה הישראלית נמצאת בנקודת רתיחה, עלה הפירומן הזה לשידור ושפך שמן לבערה, בחוסר אחריות לאומית קיצוני. הוא נשא נאום הסתה ושיסוי רצוף שקרים. את ההפגנות נגד המהפכה המשטרית הוא השווה לפוגרום של פורעים שהציתו עשרות בתים על יושביהם. לדיכוי ההפגנות, השר הפשיסט הגזען בן גביר, השתלט בניגוד לחוק על חפ"ק המשטרה ושיסה את השוטרים במפגינים תוך הפעלת כוח בלתי סביר, בלתי מידתי בעוד הפוגרום נעשה באין מפריע. כי את הפוגרום עשו חייליו של השר הכהניסט, שמינויו לתפקיד הוא הפשע החמור ביותר של נתניהו נגד עם ישראל.
אח"כ השקרן שיקר באמירה שלו שבמאבק נגד ההתנתקות לא חסמו כבישים. שקרן! חסמו גם חסמו, והרבה. והציתו צמיגים וכו'. וקראו למרי אזרחי. תמכתי במאבק נגד ההתנתקות כפי שאני תומך במאבק נגד המהפכה המשטרית. התנגדתי להפרת חוק ולאלימות במאבק נגד ההתנתקות כפי שאני מתנגד להפרת חוק ולאלימות במאבק נגד המהפכה המשטרית. אבל השקרן משקר ומשסה. והשקר הכי גדול של השקרן, הוא בהציגו את עצמו כאחד מראשי האופוזיציה להתנתקות. איזה שקרן עלוב. אחרי שרון, הוא האחראי העיקרי לחורבן גוש קטיף. הוא היחיד שאולי יכול היה לעצור את העקירה, אך הוא תמך בה בכל ההצבעות בממשלה (שם אין משמעת, כל אחד מצביע על פי מצפונו) ובכנסת. רק אחרי שהכול היה סגור, כאשר הבין ששרון איבד את התמיכה בליכוד, נזכר להתפטר, כי הבין היכן מרוחה כעת החמאה בליכוד. ובהזדמנות חגיגית שהוא נואם לאומה, ניתן היה לצפות ממנו להוקעה של דברי הבלע הנוראים של הסמוטריץ', שקרא למחוק עיירה. לא שמענו אפילו לא גינוי סמלי קל. ואפרופו סמוטריץ' – סמוטריץ' טעה כאשר קרא לו "שקרן בן שקרן". בנציון נתניהו לא היה שקרן. אבל ביבי שקרן אבא של שקרן.
* נתניהו וההתנתקות – אחד השקרים החביבים על נתניהו, הוא טענתו כאילו התנגד להתנתקות. לא זו בלבד שהוא תמך בה – מעמדו הבכיר היה כזה, שהוא היחיד שיכול היה למנוע אותה, אילו התייצב נגדה. אולם בכל הזדמנות שהייתה לו להשפיע – הוא תמך. לא בהתלהבות, תמיד בכפל לשון (היו שטענו שמאחורי הקלעים הוא פעל נגדה), אך הוא תמך. ב-2 במאי 2004 נערך משאל חברי הליכוד. עד ספירת הקולות, ההנחה הרווחת הייתה שיש לשרון רוב (אחרת הוא לא היה מביא את ההחלטה למשאל ולא מתחייב לכבד את תוצאותיו). בכל התקופה שקדמה למשאל, נתניהו הודיע שוב ושוב על תמיכתו בתוכנית. לאחר שבמשאל חברי הליכוד היה רוב נגד ההתנתקות, נתניהו תבע לכבד את תוצאות המשאל. כזכור, שרון צפצף על תוצאות המשאל, וב-6 ביוני 2004 הביא את ההתנתקות להחלטת הממשלה. לפני ההצבעה הוא פיטר שני שרים מתנגדים. בהצבעה, 14 שרים הצביעו בעד, 7 נגד. התומכים היו: שרון, נתניהו, לבנת, שטרית, לבני, אולמרט, מופז, עזרא, וחמשת שרי שינוי. יש לציין, שבממשלה אין משמעת סיעתית. ההצבעה היא אישית. והיו שרים שהתנגדו, כמו צחי הנגבי. נתניהו הצביע בעד. ב-26 באוקטובר 2004 עלתה ההתנתקות להצבעה בכנסת. נתניהו הגיש ברגע האחרון אולטימטום, שאם ההתנתקות לא תובא למשאל עם, הוא יצביע נגד. שרון סירב אפילו לדון בכך, ועמד על כך שתהיה הצבעה בכנסת בו ביום, תהיינה תוצאותיה אשר תהיינה. נתניהו, למרות האולטימטום ובניגוד להתחייבותו, הצביע בעד. אחרי ההצבעה הוא הודיע שאם לא יוחלט בתוך 14 יום על משאל עם – הוא יתפטר. חלפו 14 יום, לא הוחלט על משאל עם, והוא נשאר בתפקידו. ב-16 בפברואר 2005 הובא חוק יישום תכנית ההתנתקות לאישור הכנסת. רק 11 מח"כי הליכוד הצביעו בעד. נתניהו נמנה עימם. רק ב-7 באוגוסט 2005, 8 ימים לפני ביצוע ההתנתקות בפועל, כשכבר הכול היה אבוד (אחרי שמתנגדי ההתנתקות – המפד"ל, האיחוד הלאומי ושרנסקי כבר פרשו מן הממשלה והרוב היה מובטח לחלוטין), הביא שרון להחלטה טכנית של הממשלה את מועד ביצוע השלב הראשון של החלטות הממשלה והכנסת על ההתנתקות; עקירת נצרים, מורג וכפר דרום. רק אז נתניהו הצביע נגד והתפטר. תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית פיברקה איזה סרטון שבו רסיסי אמתות, מילה של נתניהו פה או אמירה על נתניהו שם וממנה בדתה נראטיב מופרך לחלוטין על פיו נתניהו התנגד להתנתקות. כשנתניהו מספר על התנגדותו להתנתקות, כביכול, הוא משקר במצח נחושה.
* הידברות שכזו – אריק שרון: אני קורא להידברות על ההתנתקות. במקביל נמשיך לעקור את היישובים.
* אחריות לאומית ואומץ ציבורי – יולי אדלשטיין ודני דנון הם הראשונים בליכוד שמגלים אחריות לאומית ואומץ ציבורי. רוב עמיתיהם עדין מתקרנפים ומשתפנים. יש לקוות שצעדם ינסוך קצת אומץ אצל אחרים. מן הראוי שאדלשטיין ודנון ילכו צעד אחד קדימה ויבהירו שלא ייתנו ידם לחקיקת חוקי המהפכה, אם לא תיעשה בהסכמה רחבה.
* מסית לרצח – המעי הגס של "המשפחה", יאיר נתניהו, מכנה את מתנגדי המשטר "טרוריסטים" ומבטיח להעמיד אותם לדין. על מה? על טרור. ומה דינם של טרוריסטים? הנה, הם מציעים לנו עונש מוות למחבלים. הוא כבר הסית לרצוח את השופטים והפרקליטים של אביו המושחת. עכשיו הוא מסית לרצח המפגינים. זאת הפעימה הבאה של המהפכה המשטרית?
* הפגנה בעד – כשאני מפגין בקפלן, אני חלק מקהל עצום שאני שותף לו ב"נגד"; בהתנגדות למהפכה המשטרית. אבל ספק עד כמה אנו שותפים ל"בעד", כלומר לאותו חזון. דגל הלאום מאחד אותנו, כלומר כולנו ציונים פטריוטים שאכפת להם מהמדינה וכואבים את האיום על המבנה הדמוקרטי שלה, אך אם ננסה לראות מה אנו מציעים, סביר להניח שהפערים גדולים מאוד.
כשאני משתתף בהפגנות הימין האחראי, אני יודע שמשתתפי ההפגנה אינם שותפים רק ל"נגד" אלא גם ובעיקר ל"בעד"; בנושאים רבים וגם בנושא המשפטי. אנו בעד רפורמה, שלא תפגע בעצמאות מערכת המשפט ובהפרדת הרשויות, אך תשנה את הסדר הקיים, שגם הוא בעייתי ולא מאוזן. אנו בהחלט בעד רפורמה קונסטרוקטיבית שתחולל שינוי שיוכל לגבש סביבו הסכמה לאומית רחבה, ושגם מי שלא יסכימו עם פרטי הרפורמה, יוכלו לחיות אתה. אנו בעד רפורמה בהסכמה על בסיס מתווה הנשיא. ולמען הסר ספק – אני בעד המחאה בקפלן. אך אני מבכר את ההפגנות בעד מתווה הנשיא.
* פגיעה במחאה – ההתפרעויות, החסימות, האלימות – רק פוגעות במחאה וגורעות מעוצמתה.
* התנהגות אספסופית ואנטי-דמוקרטית – אני נגד כל הפעולות הבלתי חוקיות והאלימות שערכו מתנגדי המהפכה המשטרית במסגרת המחאה. אבל החמור מכל היה המצור על המספרה שבה שרה נתניהו הסתפרה. זו התנהגות אספסופית, אלימה ואנטי דמוקרטית. אין לי ספק שפעולות כאלו רק מזיקות למאבק הצודק נגד המהפכה, אבל גם אילו הפעולה הזאת היתה מועילה, אסור היה לעשות אותה. היא היתה ראויה לגינוי ולהוקעה. המצב הנוכחי הוא של שתי רכבות דוהרות זו מול זו לעבר תאונת דרכים קטלנית. ממשלת הדי-9 שממשיכה בדהירתה הדורסנית המטורפת, דהרת אמוק של שיכורי כוח תאבי נקם ומולה מחאה דמוקרטית שירדה מהפסים ודוהרת באלימות ברוח נאומיו של ברק, שלא בכדי כבר בשנות ה-90 כונה "תואם ביבי". הדבר הנחוץ ביותר היום הוא הדבר החסר ביותר – אחריות לאומית.
[אהוד: אתה לא שונה מהמפגינים שצרו על שרה. המטרה הכמו-פאשיסטית שלכם היא למנוע באמצעים חוץ-פרלמנטריים את הרפורמה המשפטית, שאז היועמ"שית בתמיכת העליון תוכל להוציא את נתניהו לנבצרות ולהביא לבחירות חדשות שאולי גם תישלל בהן זכותו של נתניהו לעמוד בראש הליכוד! דבר שלא נשמע כמותו בשום ארץ דמוקרטית! אתם פשוט השתגעתם! אתם רוצים להרוס את הדמוקרטיה בישראל!]
* משל הענבים והשומר – תשע שנים נאבקנו על הגולן, מול ממשלות שניסו לעקור אותנו מבתינו, לנשל אותנו מאדמתנו, להחריב את מפעל חיינו ולמסור את הגולן לאויב הסורי. אין ולא יכול להיות מאבק קיומי יותר מזה. קיומי במובן הפשוט ביותר של המושג – פשוטו כמשמעו. מעולם לא העלינו על דעתנו לשבש את החיים במדינה. ראשית, כי זו לא דרכנו. שנית, כי לא חשבנו שיש לנו זכות לעשות כן. שלישית, כי ידענו שצעדים כאלה הם חרב פיפיות, שרק יפגעו במאבק. כדי לעמוד בכך לאורך כל כך הרבה שנים, היה צורך ביכולת איפוק גדולה ובמנהיגות חזקה. הרי הכי קל למנהיגות להתסיס ולשלהב את היצרים. מנהיגות אמת יודעת את סוד האיפוק ואת עוצמת האיפוק. לנגד עינינו עמד מדי יום ביומו משל הענבים והשומר: מה מטרתנו? לאכול את הענבים או לריב עם השומר? בכל יום בחרנו מחדש לאכול את הענבים, ובזכות עובדה זו עם ישראל שותה עד היום את יינות הגולן. מאבק פרוע הוא נשק של לוזרים. מי שאינם מסוגלים להתבטא בפה, מתחילים להתבטא בידיים. מי שאינם יודעים לגייס המונים לאורך זמן, נאלצים להתפרע כדי להישאר בתמונה. אנו ידענו לגייס את ההמונים ולבטא אותם. היה ברור לכל שהעם עם הגולן. ובזכות הדרך הזו ניצחנו. גם המאבק נגד המהפכה המשטרית יודע לגייס המונים. גיוס מאות אלפי אזרחים לפעילות מחאה אקטיבית לאורך זמן ובנחישות, היא הישג אדיר. זו הדרך היחידה שאתה ניתן לנצח. ברגע שמתחילים להתפרע ולעבור על החוק, מתחילים לאבד את התמיכה ולהפסיד במערכה. לא בכדי, כאשר המאבק התנהל בסדר מופתי, נתניהו, בן גביר וחבר מרעיהם ניסו להיתלות באיזו תמונה או איזו התבטאות כדי להציג את המאבק בפנים כעורות ואלימות. הם לא טיפשים. הם יודעים שמאבק פרוע ואלים משחק לטובתם. המטרה שלהם היא שהמאבק יהיה כזה. קשה להם להתמודד עם מאות אלפי מפגינים עם דגלי הלאום שמפגינים שבוע אחר שבוע בסדר מופתי. הרבה יותר קל להם להתמודד עם מראות של מהומות ואנרכיה.
אם חלילה המאבק יכשל והמהפכה המשטרית תצליח – מי שהסיטו את המאבק ממסלולו הדמוקרטי הנאות, יהיו אחראים לכישלון.
* זה כן אותו הדבר – אלה שמתקוממים נגד ההשוואה בין המאבק במהפכה המשטרית למאבק נגד הנסיגה מהגולן או נגד עקירת גוש קטיף, כי "זה לא אותו הדבר," מגלים אטימות וגבהות לב. כוונתי הן לאלה שמנסים להקטין את המאבקים נגד העקירה והן לאלה שמנסים להקטין את המאבק נגד המהפכה המשטרית.
* חד-גדיא –אני שומע את האמירות של "מה שעשיתם לנו בהתנתקות אנחנו עכשיו עושים לכם במהפכה המשפטית."
נעזוב את זה שהם נוהים אחרי מנהיג שהיה שותף להתנתקות.
נעזוב את זה שעם מתנגדי המהפכה נמנעים לא מעט מתנגדי ההתנתקות (ובהם הח"מ).
נעזוב את זה שללא מערכת משפט עצמאית, הם מענישים גם את עצמם כאזרחי ישראל.
שאלתי אחרת – מה התוחלת במעגל הקסמים של ילד מוכה שהופך לאבא מכה? האם לא הגיעה השעה להפסיק את ה"חד-גדיא" הזה?
* שור מועד – השר הכהניסט ל"ביטחון" לאומני, עובר על החוק, לוקח סמכויות לא לו, שובר את שרשרת הפיקוד במשטרה, ומחלק הוראות להיכנס בכוח בלתי מידתי במפגינים, שהם יריביו הפוליטיים. זאת, שעה שאנשיו מבצעים פוגרום. מי המופקר שהפקיר את ביטחון הפנים של ישראל בידי השור המועד הזה?
* מחדל – הפוגרום בחווארה הוא מחדל מודיעיני ומבצעי של השב"כ ושל צה"ל.
* א-דאולה מענא – בימי המנדט הבריטי היו הפורעים הערבים, הרוצחים במאורעות תרפ"א ותרפ"ט, יוצאים לשחוט יהודים בקריאות "איטבח אל יאהוד" ו"אללה הוא אכבר" המוכרות עד ימינו. אבל באותם ימים נוספה גם הקריאה "א-דאולה – מענא": "הממשלה איתנו." הממשלה היתה ממשלת המנדט הבריטי. הפורעים עודדו את עצמם בקריאות הללו מתוך הבנה שיש להם רוח גבית מהשלטון. כך חשו גם הפורעים בחווארה. כאשר יש להם נציגים בממשלה, המנהיג שלהם הוא חבר הקבינט והשר ל"ביטחון" לאומני ושר האוצר שהוא גם קצת שר הביטחון קורא למחוק את חווארה, הם חשו ברוח גבית של "א-דאולה-מענא."
* דגל שחור – אילו אזרחים ישראלים היו חודרים על דעת עצמם לשכם ומחסלים את ראשי "גוב האריות", נכון היה להשתמש בביטוי "לא לקחת את החוק בידיים," ולהשאיר לצה"ל לבצע את המלאכה. לא כן באירוע כמו הפוגרום בחווארה. לא החוק נלקח בידיים, כי אין המדובר במעשה שהגורמים המוסמכים על פי חוק רשאים לעשותו. ההיפך הוא הנכון, מדובר במעשה בלתי חוקי בעליל. מדובר בפשע מלחמה. אילו בצה"ל ניתנה פקודה לחיילים לבצע פוגרום כזה, היה מתנוסס עליה דגל שחור של פקודה בלתי חוקית בעליל, שאסור לציית לה ומי שמציית לה עובר עבירה פלילית.
* למחוק עיירה – האמירה של סמוטריץ' על מחיקת חווארה, היא חמורה, מזוויעה, אלימה, לא מוסרית ולא יהודית. הוא הדין במי שמייחל לכך שקריית ארבע תימחק. ומי שטוען שזה לא אותו דבר – אני מציע לו לצאת מגדרו, לבחון מחדש את עמדתו ולהעמיד אותה במבחן היושרה.
* מלא מלא– השר גלנט מממש את חובתו להילחם בטרור ולמנוע אנרכיה. הוא חתם על מעצר מנהלי לשני מחבלים יהודים, פצצות מתקתקות. השר האנרכיסט הפרחח בן גביר משתלח בו. יד ימין אינה יודעת מה יד ימין עושה.
* את מי בגין הכניס למעצר מנהלי – בגין התנגד כל חייו למעצרים מנהליים. הוא טען שהם ירושה אנטי דמוקרטית של הקולוניאליזם הבריטי. אבל כשהוא עלה לשלטון, והאחריות על המלחמה בטרור היתה על כתפיו, הוא הבין שקדושת חיי אדם מחייבת לעתים מעצרים מנהליים. כשעזר ויצמן התפטר מתפקידו כשר הביטחון, בגין היה למשך כשנה שר הביטחון. המעצר המנהלי הראשון שעליו חתם, היה של ה"רב" כהנא שר"י, מורם ורבם של בן גביר ופורעי חווארה.
* חמישה כוכבים – "דין מחבל יהודי שמצית בית של ערבי כדינו של מחבל ערבי שמצית בית של יהודי," כתבתי. בין התגובות שקיבלתי היו כמה מתחכמות ברוח של: "אתה מתכוון למלון 5 כוכבים על חשבון משלם המיסים?" וכן הלאה. ובכן, כן. בדיוק לזה אני מתכוון. הם צריכים לקבל בדיוק אותו "מלון חמישה כוכבים" באותם תנאים בדיוק. זה העונש הראוי להם.
* מקור לאופטימיות – בימים של קרע ושל התנגשות קשה כל כך - עצם העובדה שההסתדרות והאוצר הגיעו להסכם היא מקור לאופטימיות.
* הסמינר הרעיוני – בימים חמישי ושישי השתתפתי בסמינר הרעיוני של תנועת הרבעון הרביעי, שעסק בגיבוש דרכה הרעיונית של התנועה. המחלוקת על המהפכה המשטרית מרחפת מעל הכול, אבל היא אינה נושא מרכזי בדיונים. בראש ובראשונה אנו עוסקים בגיבוש הברית הישראלית; לנסות לבנות את היסודות לגיבוש הקונצנזוס בין הפלגים, שיבטיח את קיומה של מדינת ישראל בואכה שנת המאה. זה אתגר לא פשוט כלל וכלל. המחלוקות גדולות וכבדות, ואם כך בין אנשים שהצורך בהסכמות בוער בקרבם, שלקחו יומיים חופשה מהעבודה כדי לעסוק בכך, איך ניתן יהיה להסכים בקרב כלל הציבור, במיוחד בתקופה שהגורמים הצנטריפוגליים המפרקים את החברה וקורעים אותה לגזרים הם הדומיננטיים?
עם זאת, עצם היכולת לשבת ימים שלמים, לדון בכבוד הדדי בסוגיות שבמחלוקת עמוקה כל כך ואף להגיע להסכמות חלקיות, בהחלט מעודדת. אני בחרתי להשתתף בקבוצה המנסחת את היסוד הציוני של המדינה. הניסוח הבסיסי (כמובן לא היחיד) שהצעתי ועמדתי עליו, כיוון שבעיניי הוא העיקר, הוא המהות, הוא ליבת זכות קיומה של מדינת ישראל, הוא "ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי." איתנו בקבוצה היה אדם חרדי, שבשום פנים ואופן אינו מוכן לקבל זאת. מבחינתו, עצם התייחסות לעם היהודי כאל לאום, היא כפירה בעיקר. לא זו בלבד שלא הגענו להסכמה – לא התקרבנו במילימטר זה אל זה. אין מצב שאתפשר על ההגדרה הזאת, אך גם אין מצב שאוותר על הניסיון לגבש הסכמות גם עם יריבים אידיאולוגיים. הציבור השותף בסמינר איכותי מאוד ואני בהחלט רואה חשיבות עצומה במהלך הזה, ושמח על היותי חלק ממנו, מתוך רצוני להשפיע על מדינת ישראל ועל עתידה.
* בייס חלופי – תנועת הרבעון הרביעי מפגישה ישראלים מכל קשת הדעות, האמונות והעדות לשיח שהוא הרבה יותר ממפגשי הידברות (החשובים מאוד בפני עצמם), אלא ניסיון משותף לעצב יחד מחדש את הברית הישראלית, מתוך מטרה להבטיח את עתידה של החברה הישראלית כחברה מלוכדת, המבוססת על אמון הדדי ויש לה סיפור משותף (גם אם לא כל חלקיה שותפים לו במלואו). מטרת התנועה להיות תנועת המונים שתשפיע על השיח הישראלי ותשנה אותו. בימים אלה של קרע ופילוג ודהרה להתנגשות קטלנית, מאות אנשים שותפים ליצירת שיח אחר המבוסס על היחד הישראלי. שעה ש"בייסים" קיצוניים מפעילים כוחות צנטריפוגליים המפוררים את החברה הישראלית ומסנדלים את המערכת הפוליטית אל הקצוות, אנו מנסים לבנות "בייס" חלופי, שיהיה לתנועת המונים, שההנהגה לא תוכל להתעלם ממנו – בייס של אחדות לאומית ואהבת ישראל; בייס של יצירת הסכמה לאומית רחבה בסוגיות שעל סדר יומה של מדינת ישראל.
* הסיפור הישראלי שלי – לקראת הסמינר הרעיוני של הרבעון הרביעי, התבקש כל משתתף לשלוח תמונה שמגלמת בעבורו את הסיפור הישראלי, התבקש לתת לה כותרת ולהסביר בכמה מילים את בחירתו. אני בחרתי את תמונת הצנחנים בכותל. וזה ההסבר שלי: תמונה זו מספרת את הסיפור הישראלי – החיבור בין היהדות והישראליות. את החיבור העמוק למורשת ישראל של הישראליות החדשה שאחד מביטוייה הוא צה"ל. היא מספרת גם את סיפורו של הכותל כנכס לאומי, השייך לכל העם היהודי, על כל זרמיו, להבדיל ממי שמנסים להפוך אותו לשטיבל חרדי.
* יצחק שמיר צדק – זו כותרת למאמר חשוב של המשורר מירון איזקסון ב"וויינט", שבו הוא מעלה על נס את יצחק שמיר שהעדיף ממשלות אחדות לאומיות על פני ממשלות ימין "מלא מלא", מתוך הבנה לנזק שבקיום ממשלה התלויה בקיצונים ונגררת אחריהם, להבדיל ממשלה מאוזנת, שגורמיה מאזנים זה את זה ובכך נמנעת הקצנה מסוכנת.
אני מסכים מאוד עם המאמר. בעיניי, יצחק שמיר הוא אחד מראשי הממשלה הטובים ביותר שהיו כאן. אני רוצה קצת לדייק ולהרחיב. בבחירות 1984 היה תיקו, ולכן הממשלה היתה רוטציונית. אמנם על הנייר היו לשמיר 61, אם סופרים את אבי אבות הטומאה, "הרב" כהנא שר"י. אלא שלא רק שמיר כי אם כל הימין, ללא יוצא מן הכלל, כולל התחיה-צומת ומורשה (של הרב דרוקמן) לא העלו על דעתם לספור אותו. גם הנשיא חיים הרצוג לא העלה על דעתו להזמין אותו להתייעצויות. כלל לא היה על כך דיון. הוא היה מוקצה מחמת מיאוס. עד כמה הם צדקו אנחנו רואים היום. כאשר ממשיך דרכו ותלמידו המובהק הוא השר ל"ביטחון" לאומני, חייליו חשים בטוחים דיים לצאת לפוגרום בחווארה. ב-1988 היה רוב חד משמעי לימין. שמיר ניסה להקים ממשלת ימין-חרדים מלא מלא. הוא אף הספיק לחתום על הסכמים קואליציוניים עם המפד"ל ועם התחיה. אבל במו"מ עם החרדים הם דרשו לחוקק חוק האוסר הכרה בגיורים רפורמיים וקונסרבטיביים. שמיר, שכל מעייניו היו להגשמת הציונות, לא היה מוכן להסכים שבמשמרת שלו מדינת ישראל תפנה עורף ליהדות הגולה ותקרע את העם היהודי, ניהל מו"מ בזק עם המערך והקים את ממשלת האחדות הלאומית. כאשר הממשלה הזאת נפלה כעבור שנתיים, בשל החתרנות של פרס בתרגיל המסריח, שמיר הקים ממשלת ימין-חרדים. הוא הלך רחוק בוויתוריו לחרדים בנושאים השונים, אבל את נושא הגיור הם לא העזו להעלות שוב, כי ידעו שהוא יעדיף בחירות ואובדן השלטון מאשר להיענות לדרישתם. שמיר היה ראש ממשלה מצוין, והיה ממוקד בעיקר במהפכה הציונית הגדולה של העלייה הגדולה מחבר העמים. בצעד מאוד לא פופולרי הוא שיכנע את ארה"ב לבטל את מעמד הפליט ליהודי בריה"מ, בטענה שכאשר קיימת מדינה יהודית, יהודי אינו פליט. וכך הוא ניתב את ההגירה מבריה"מ לעליה הברוכה לישראל. הוא הוביל את המהלך הלאומי הגדול של קליטת מיליון עולים. הוא הוביל את המהלך הציוני הדרמטי של מבצע שלמה לעליית יהודי אתיופיה לישראל. אני מאמין שאילו נשאר בתפקידו עוד שנים אחדות, הוא היה מוביל מהלך לפתרון בעיית העולים מבריה"מ, שאינם מוכרים כיהודים על פי ההלכה. ברור שהיום הוא לא היה נכנע לתביעות כמו ביטול מתווה הכותל או ההתנקשות בחוק השבות (סעיף הנכד). אגב, ממשלותיו היו המיישבות המאסיביות ביותר של יהודה ושומרון, למרות שמפלגת העבודה השתתפה ברובן.
[אהוד: כמה פעמים עוד תחזור מילה במילה על דברים אלה ואחרים שמוקלדים-כבר-אצלך? אינך חושב שזו הסיבה שקוראים רבים מדלגים עליך או מבקשים ממני לקצר את דבריך?]
* שאילתה לשירות המטאורולוגי – מה נסגר אתכם? שבועיים חורף? זה כל מה שיכולתם לפרגן לנו?
* ביד הלשון: כאשר אבדתי אבדתי – משמעות הביטוי היא שאין מה להפסיד, כיוון שבלאו הכי כל האפשרויות הניצבות בפניי מסוכנות. ביטוי של השלמה עם הגורל לפני עשיית מעשה מסוכן, כמו, "יהיה מה שיהיה." המושג לקוח מתוך מגילת אסתר. כאשר אסתר משתכנעת להסתכן ולפעול להצלת עמה, באמצעות הליכה אל המלך מבלי שהוזמנה, כלומר בניגוד לחוק ("אשר לא כדת"), מה שעלול להביא להוצאתה להורג, היא אומרת: "לֵךְ כְּנוֹס אֶת-כָּל-הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן, וְצוּמוּ עָלַי וְאַל-תֹּאכְלוּ וְאַל-תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים, לַיְלָה וָיוֹם; גַּם-אֲנִי וְנַעֲרֹתַי אָצוּם כֵּן. וּבְכֵן אָבוֹא אֶל-הַמֶּלֶךְ, אֲשֶׁר לֹא-כַדָּת, וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי, אָבָדְתִּי." (אסתר ד' ט"ז).
אורי הייטנר
אהוד: אם יש למישהו ספק על מה ההפגנות המטורפות –
הנה השלט הנישא בהפגנה
מול משרד ראש הממשלה בירושלים:
"לֵך ישר לכלא"
זו לא רק הרפורמה המשפטית – זו השינאה לנתניהו הנובעת בעיקר מציבור יהיר ואנטי-דמוקרטי של כארבעה מנדטים ש"רבבותיו" לא עברו את אחוז החסימה!
"לֵך ישר לכלא"
זו לא רק הרפורמה המשפטית – זו השינאה לנתניהו הנובעת בעיקר מציבור יהיר ואנטי-דמוקרטי של כארבעה מנדטים ש"רבבותיו" לא עברו את אחוז החסימה!
אהוד בן עזר
ספרי דורות קודמים
"הירקון שבלב"
לאלימלך שפירא
שנת תרפ"ה-פ"ו
פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 3.3.1972
פורים תשל"ב, 1972
מפליאה, אך אולי מובנת, היא ההתעלמות של כל חוקרי הספרות הארץ-ישראלית מספרו (הנדיר אמנם) של אלימלך שפירא: "הירקון שבלב". רק פעם אחת נזכר עד כה שמו של אלימלך שפירא בדפוס ובאה גם תמונתו – בספרו של י. יערי-פולסקין "ברון אדמונד רוטשילד, הנדיב הידוע" (הוצאת "חולמים ולוחמים", תל-אביב, תר"ץ). יערי-פולסקין מזכיר את אלימלך שפירא בתור אחד ממקבלי פניו ושומרי-ראשו של הברון רוטשילד בביקורו בפתח-תקווה בט"ו בשבט של שנת תרנ"ט, 1899; זה היה ביקורו האחרון של הברון בארץ-ישראל. מאותו ביקור גם נותרה אחת מתמונותיו הראשונות של אלימלך שפירא. הוא נראה בה חובש תרבוש, משופם, ומעילו מכופתר עד לצווארו, בחברת הברון הניצב באמצע, לבוש מעיל פרווה יקר ובהיר. הברון גבוה, מוקף חבורת מלוויו. דיוקנו של אלימלך שפירא: נמוך, מוצק, עגול פנים ובריא לחיים.
אלימלך שפירא נולד על הים בה' בחשוון תרמ"ג, 1882, כאשר הוריו היו בדרכם לארץ-ישראל. משפחת שפירא לא התמהמהה זמן רב ביפו ועלתה לירושלים. לא עברו ימים רבים ויחיאל מיכל פינס ויואל משה סלומון, מייסדי הכפר יהוד, השפיעו על הוריו של אלימלך שפירא לבוא ולהתיישב בכפר יהוד וגם לקנות נחלה בפתח-תקווה. אגב, אין שום קשר משפחתי בין אלימלך שפירא ובין משפחת שפירא המפורסמת מפתח-תקווה, משפחתו של השומר אברהם שפירא. אין זה אלא דימיון של שם-המשפחה הנפוץ, ותו לא.
פרקי הספר "הירקון שבלב" משלבים מציאות ודימיון ופורשים יריעת חיים מקסימה מימי ראשית ההתיישבות היהודית בארץ-ישראל. אחד הפרקים היפים בספר מספֵּר על חגיגות פורים בפתח-תקווה בשלהי שנות השמונים של המאה שעברה [המאה ה-19]. היו במושבה צעירים אחדים שידעו משהו מן האופרטות של גולדפאדן. וכן ראו תיאטרון. על-פי יוזמתם נערך משחק פורים, אשר כמוהו לא ראתה פתח-תקווה ואולי גם לא תראה עוד. סנדר חדד רכב באישון-לילה לירושלים להביא משם נייר מוזהב לקישוט התלבושות. התפקידים חולקו. נמצא מרדכי הצדיק, צנום כגרוגרת, והמן בן-חיל, לבוש גלימה אדומה. רק בתפקידי הנשים התקשתה הרג'יסורה. רווח והצלה עמדו להם מאיכר צעיר בשם מ.ק. [כנראה מנדל קופלמן], אשר תבע לעצמו בתוקף שני תפקידים: של ושתי ושל אסתר המלכה. בקשתו ניתנה לו, כי היה מוחזק לידען בהילכות נשים... מלבד אלה היו שם עוד ארבעה שומרי-ראש המלך, לבושים כצ'רקסים, מזויינים בחרבות, אשר שאלו אותם מבדווים מכריהם. הכול היו מרוצים – מלבד אחד, אשר מחה נמרצות על שהשאירוהו בלא תפקיד. למען השלום המציאו בשבילו תפקיד נוסף: מעין "שר הפנים" או "וָזִיר". הלבישוהו מחלצות ונתנו בידו מקל כבד, שחור, וגולת-כסף בראשו, ממין המקלות שהיו בידי ה"קוואסים" של הקונסולים. מדי עבור איש מפמליית המלך אחשוורוש, היה ה"ווזיר" מקיש במקלו על הרצפה ושר את הפזמון שחובר לכך:
"שורו, הביטו, קונסוּלָטים, איש החצר הופיע!" (עמ' צ"ו).
ממשיך אלימלך שפירא, שהיה אז ילד, ומתאר בספרו:
המשחק נערך לראשונה בליל קריאת המגילה בביתו המרווח של זרח ברנט. אכן היה זה מחזה מרהיב עין! הכול התנוצץ בשלל צבעים וזהב. החרבות שיקשקו והאקדחים הוצמדו למותניים, ועל הכול ניצחו בעלי התפקידים הראשיים. גולת הכותרת – אסתר יעלת החן, הגדולה והרחבה כענק. את הטכסט חיברה או התאימה הרג'יסורה לפי מבחר מנגינות יהודיות, ואלאכיות, ומארשים של תזמורת הצבא התורכי בירושלים... הנה לדוגמה, בית אחד, שאותו שר מרדכי הצדיק לאסתר בהילקחה אל בית המלך:
"אסתר'ל עטרת ראשי, / את מחלצותייך לִבשי, / וביפי פנייך הזעירים / שחרי פני מלך המלכים.
"ואם ישאלוך: מי את 'יַא אָחְתִי'? / ענה תעני: שבט בנימין משפחתי; / אסתר משבט בנימין, / והמאמין יאמין..."
בסוף המשחק יצאו הכול אל הרחוב וירו באקדחיהם ואחר-כך רכבה כל הלהקה ליהוד והציגה את המחזה לפני "האינטליגנציה" היהודאית. למחרת היום, המשיכה בהצגותיה פעמים רבות, עברה מבית לבית. השתייה היתה כדת, ולבסוף הגיעה השמחה למדרגה כל-כך עילאית, עד שאחשוורוש שלנו הסיר מעליו את כל הבגדים החמודים, נשאר רק ב"חאלאטו" (חלוקו) לעורו (יום חמסין היה היום ההוא) והחל לרוץ ברחובות ולהכריז בקולי-קולות, כי עולה הוא ירושלימה להוריד את הפּאשָׁה (הפחה) מגדולתו... רוצה הוא להציל את נתיני מדינתו שלו מיד ה"תֶרְכֶּלֶה שִׁיקסֶה"! רק הוא יכול לעשות זאת, צעק, הוא ולא אחר! לבסוף עלה על גבעה מחוץ למושבה, ובהיותו תקוף שיגעון-גדלות גראנדיוזי, הפשיל את החאלאט שלו וציווה לכל בני המושבה, נתיניו, לבוא ו... ואחר-כך החל לרוץ הלאה בדרכו ירושלימה. בקושי רב עלה בידי חבריו להשיגו ולהחזירו למושבה, אך הוא לא נרגע עד שתפשוהו והטבילוהו היטב בשוקת הבהמות של הקולוניה. (עמ' צ"ו-צ"ז).
אלימלך שפירא חי עד היום בבדידות, בצריף דל על גדת הירקון. למחייתו הוא מתפרנס מן הדגים שהוא שולה מן הנהר בחכה שהתקין לעצמו במו-ידיו, והוא צולה אותם על גחלים. בראשית הקיץ הוא זורע בחלקה הקטנה שליד צריפו מיקשה של אבטיחים. אבטיחיו מפורסמים בגודלם. חציו של אחד מהם מספיק לו למחייתו למשך יום שלם די והותר, ולפנות-ערב הוא נכנס לתוכו ויוצא לשוט בו כבתוך בוצית על פני הירקון.
ליד חלון צריפו צומח עץ הדר מן המופלאים בארץ, כל זני ההדר מורכבים בו. כשהוא יושב ליד שולחנו ושותה כוס טה אין עליו אלא להושיט יד מבעד לחלון ולקטוף לו לימון ריחני. למרות גילו המופלג, כבן תשעים, ראיתיו מטפס על העץ וקוטף במו ידיו את האשכוליות הגבוהות. מפרי החושחש המר הוא מבשל בחורף ריבת תפוזים מרים. יש שהוא ממתיק בה את הטה – זכר לימים המרים של מלחמת-העולם הראשונה, אבל בייחוד אוהב הוא לקנח את ארוחתו בכפית מן הריבה וללגום כוס מים צוננים אחריה.
לאגודת הסופרים לא הצטרף אלימלך שפירא מעודו, הגם שספרו נדפס כארבע שנים בלבד לאחד היווסד אגודתם. כששאלתי אותו פעם, מפני מה אינו נמנה עימם, השיב לי בפתגם ערבי, שמשמעו בעברית בערך כך: "בעכוז של הצרעה (הזאת) לא תמצא דבש." אבל ייתכן כמובן שמידה מסויימת של מרירות על שלא הכירו בו כל השנים כסופר נתלוותה לאמירה זו.
לפני ארבעים שנה שלח סיפור למשה סמילנסקי, עורך "בוסתנאי", וסמילנסקי החזיר לו את הסיפור וכתב לו שזהו סיפור של "אדם תמים". כה רב היה צערו על הסירוב, עד כי מאז לא ניסה לפרסם שום סיפור נוסף, אף כי בארגז אשר בצריפו מצהיב אוצר בלום של דפים עתיקים. למרות צערו, נשאר לנאמן ל"בוסתנאי" והיה חתום עליו וקורא בחוברותיו מדי שבוע עד שנפסקה הופעתן בשנת 1939. מאז חדל לקרוא עיתונות ספרותית, אבל היה חתום על עיתון "הבוקר". מדי בוקר היה מחלק-העיתונים של המושבה נוסע על אופניו בדרכי העפר אל הירקון ומביא לו את עיתונו. וככל שהיה מקדים לבוא, לא מצא מעולם את אלימלך שפירא ישן. כי משכים קום הוא האיש מעודו. ואת הבטלה שנא. מדי בוקר הוא לוגם כוסית קוניאק קטנה אחת, לרפואה. ואינו שותה חלב אלא מחלב עיזו האחת, "חשובה" שמה, וגם גבינה מגבן לו מחלבהּ. בזכותה, כך סיפר לי, אף הסכים להיכנס כחבר לאגודה הציבורית האחת, מחוץ למושבה, שהיה חבר בה מעודו, היא אגודת מגדלי העיזים "עזיזה", אשר מפיצה מדי סתיו את רשימת התיישים הגזעיים ומקומות מגוריהם, וגם קובעת את המחיר.
כאשר חדל גם עיתון "הבוקר" להופיע פסק אלימלך שפירא לקרוא עיתונים. ובכל-זאת גונבו, כנראה, לאוזניו שמועות על כך שקם דור חדש של סופרים מבני המושבה, ואולי היה גם מציץ מדי פעם בסתר וקורא משהו מהם וממה שנכתב על-אודותם. כי כאשר שאלתי אותו פעם לדעתו על הדור החדש הזה, אמר: "מה הם מתגאים כל-כך, כאילו נולדו במשפחות רוזנים וגדולי ארץ, ומשרתים ושפחות שימשו אותם בארמונות משפחותיהם. הלא עם אבותיהם ואבות-אבותיהם למדתי יחד באותו וֵרְסִיטֶט (אוניברסיטה). יחד רעינו יחפים את הג'מוּסים בביצה."
* אלימלך שפירא: "הירקון שבלב". הוצאת שטיבל, יפו. שנת תרפ"ה-פ"ו. קנ"ז עמ'. המחיר 125 מיל.
*
"חמישים שנה אני במקצוע ולא פגשתי עותק של 'הירקון שבלב'!"
אהוד: גם לאחר התפרסם הרשימה על חייו של הסופר אלימלך שפירא וספרו "הירקון שבלב", במדורי "ספרי דורות קודמים" בשנת 1972 – לא התעניין איש בגורלו, לא מבית הנשיא וקרן עמו"ס, לא מקרב הקהילייה הספרותית או התקשורתית, ואף לא מהמחלקה לעזרה סוציאלית של עיריית פתח-תקווה, מושבה הידועה בשקידתה לשכוח את תולדותיה.
רובינזון הג'ינג'י, בעליה של החנות לספרים משומשים-ישנים "זוהר" בתל-אביב, אמר יום אחד לענת אשתי הראשונה: "תגידי לבעלך שאתן לו כל סכום שיבקש תמורת 'הירקון שבלב'. חמישים שנה אני במקצוע ולא פגשתי אפילו עותק אחד של הספר!"
רק עיתונאית אחת, נילי פרידלנדר, עמדה אז על המקורות הספרותיים לרשימתי אבל שמרה את התגלית לעצמה.
המקורות לרשימה על הסופר העל-זמני אלימלך שפירא מצויים בספר היובל הראשון (הגנוז) של פתח-תקווה מאת חריזמן ויערי-פולסקין משנת 1929, ובספר "התלם הראשון" מאת יהודה רַאבּ (בן עזר), בהוצאת מ. ניומן והספרייה הציונית, 1956, מהדורה חדשה עם אחרית דבר מאת אהוד בן עזר בהוצאת הספרייה הציונית, 1988.
לאלימלך שפירא
שנת תרפ"ה-פ"ו
פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 3.3.1972
פורים תשל"ב, 1972
מפליאה, אך אולי מובנת, היא ההתעלמות של כל חוקרי הספרות הארץ-ישראלית מספרו (הנדיר אמנם) של אלימלך שפירא: "הירקון שבלב". רק פעם אחת נזכר עד כה שמו של אלימלך שפירא בדפוס ובאה גם תמונתו – בספרו של י. יערי-פולסקין "ברון אדמונד רוטשילד, הנדיב הידוע" (הוצאת "חולמים ולוחמים", תל-אביב, תר"ץ). יערי-פולסקין מזכיר את אלימלך שפירא בתור אחד ממקבלי פניו ושומרי-ראשו של הברון רוטשילד בביקורו בפתח-תקווה בט"ו בשבט של שנת תרנ"ט, 1899; זה היה ביקורו האחרון של הברון בארץ-ישראל. מאותו ביקור גם נותרה אחת מתמונותיו הראשונות של אלימלך שפירא. הוא נראה בה חובש תרבוש, משופם, ומעילו מכופתר עד לצווארו, בחברת הברון הניצב באמצע, לבוש מעיל פרווה יקר ובהיר. הברון גבוה, מוקף חבורת מלוויו. דיוקנו של אלימלך שפירא: נמוך, מוצק, עגול פנים ובריא לחיים.
אלימלך שפירא נולד על הים בה' בחשוון תרמ"ג, 1882, כאשר הוריו היו בדרכם לארץ-ישראל. משפחת שפירא לא התמהמהה זמן רב ביפו ועלתה לירושלים. לא עברו ימים רבים ויחיאל מיכל פינס ויואל משה סלומון, מייסדי הכפר יהוד, השפיעו על הוריו של אלימלך שפירא לבוא ולהתיישב בכפר יהוד וגם לקנות נחלה בפתח-תקווה. אגב, אין שום קשר משפחתי בין אלימלך שפירא ובין משפחת שפירא המפורסמת מפתח-תקווה, משפחתו של השומר אברהם שפירא. אין זה אלא דימיון של שם-המשפחה הנפוץ, ותו לא.
פרקי הספר "הירקון שבלב" משלבים מציאות ודימיון ופורשים יריעת חיים מקסימה מימי ראשית ההתיישבות היהודית בארץ-ישראל. אחד הפרקים היפים בספר מספֵּר על חגיגות פורים בפתח-תקווה בשלהי שנות השמונים של המאה שעברה [המאה ה-19]. היו במושבה צעירים אחדים שידעו משהו מן האופרטות של גולדפאדן. וכן ראו תיאטרון. על-פי יוזמתם נערך משחק פורים, אשר כמוהו לא ראתה פתח-תקווה ואולי גם לא תראה עוד. סנדר חדד רכב באישון-לילה לירושלים להביא משם נייר מוזהב לקישוט התלבושות. התפקידים חולקו. נמצא מרדכי הצדיק, צנום כגרוגרת, והמן בן-חיל, לבוש גלימה אדומה. רק בתפקידי הנשים התקשתה הרג'יסורה. רווח והצלה עמדו להם מאיכר צעיר בשם מ.ק. [כנראה מנדל קופלמן], אשר תבע לעצמו בתוקף שני תפקידים: של ושתי ושל אסתר המלכה. בקשתו ניתנה לו, כי היה מוחזק לידען בהילכות נשים... מלבד אלה היו שם עוד ארבעה שומרי-ראש המלך, לבושים כצ'רקסים, מזויינים בחרבות, אשר שאלו אותם מבדווים מכריהם. הכול היו מרוצים – מלבד אחד, אשר מחה נמרצות על שהשאירוהו בלא תפקיד. למען השלום המציאו בשבילו תפקיד נוסף: מעין "שר הפנים" או "וָזִיר". הלבישוהו מחלצות ונתנו בידו מקל כבד, שחור, וגולת-כסף בראשו, ממין המקלות שהיו בידי ה"קוואסים" של הקונסולים. מדי עבור איש מפמליית המלך אחשוורוש, היה ה"ווזיר" מקיש במקלו על הרצפה ושר את הפזמון שחובר לכך:
"שורו, הביטו, קונסוּלָטים, איש החצר הופיע!" (עמ' צ"ו).
ממשיך אלימלך שפירא, שהיה אז ילד, ומתאר בספרו:
המשחק נערך לראשונה בליל קריאת המגילה בביתו המרווח של זרח ברנט. אכן היה זה מחזה מרהיב עין! הכול התנוצץ בשלל צבעים וזהב. החרבות שיקשקו והאקדחים הוצמדו למותניים, ועל הכול ניצחו בעלי התפקידים הראשיים. גולת הכותרת – אסתר יעלת החן, הגדולה והרחבה כענק. את הטכסט חיברה או התאימה הרג'יסורה לפי מבחר מנגינות יהודיות, ואלאכיות, ומארשים של תזמורת הצבא התורכי בירושלים... הנה לדוגמה, בית אחד, שאותו שר מרדכי הצדיק לאסתר בהילקחה אל בית המלך:
"אסתר'ל עטרת ראשי, / את מחלצותייך לִבשי, / וביפי פנייך הזעירים / שחרי פני מלך המלכים.
"ואם ישאלוך: מי את 'יַא אָחְתִי'? / ענה תעני: שבט בנימין משפחתי; / אסתר משבט בנימין, / והמאמין יאמין..."
בסוף המשחק יצאו הכול אל הרחוב וירו באקדחיהם ואחר-כך רכבה כל הלהקה ליהוד והציגה את המחזה לפני "האינטליגנציה" היהודאית. למחרת היום, המשיכה בהצגותיה פעמים רבות, עברה מבית לבית. השתייה היתה כדת, ולבסוף הגיעה השמחה למדרגה כל-כך עילאית, עד שאחשוורוש שלנו הסיר מעליו את כל הבגדים החמודים, נשאר רק ב"חאלאטו" (חלוקו) לעורו (יום חמסין היה היום ההוא) והחל לרוץ ברחובות ולהכריז בקולי-קולות, כי עולה הוא ירושלימה להוריד את הפּאשָׁה (הפחה) מגדולתו... רוצה הוא להציל את נתיני מדינתו שלו מיד ה"תֶרְכֶּלֶה שִׁיקסֶה"! רק הוא יכול לעשות זאת, צעק, הוא ולא אחר! לבסוף עלה על גבעה מחוץ למושבה, ובהיותו תקוף שיגעון-גדלות גראנדיוזי, הפשיל את החאלאט שלו וציווה לכל בני המושבה, נתיניו, לבוא ו... ואחר-כך החל לרוץ הלאה בדרכו ירושלימה. בקושי רב עלה בידי חבריו להשיגו ולהחזירו למושבה, אך הוא לא נרגע עד שתפשוהו והטבילוהו היטב בשוקת הבהמות של הקולוניה. (עמ' צ"ו-צ"ז).
אלימלך שפירא חי עד היום בבדידות, בצריף דל על גדת הירקון. למחייתו הוא מתפרנס מן הדגים שהוא שולה מן הנהר בחכה שהתקין לעצמו במו-ידיו, והוא צולה אותם על גחלים. בראשית הקיץ הוא זורע בחלקה הקטנה שליד צריפו מיקשה של אבטיחים. אבטיחיו מפורסמים בגודלם. חציו של אחד מהם מספיק לו למחייתו למשך יום שלם די והותר, ולפנות-ערב הוא נכנס לתוכו ויוצא לשוט בו כבתוך בוצית על פני הירקון.
ליד חלון צריפו צומח עץ הדר מן המופלאים בארץ, כל זני ההדר מורכבים בו. כשהוא יושב ליד שולחנו ושותה כוס טה אין עליו אלא להושיט יד מבעד לחלון ולקטוף לו לימון ריחני. למרות גילו המופלג, כבן תשעים, ראיתיו מטפס על העץ וקוטף במו ידיו את האשכוליות הגבוהות. מפרי החושחש המר הוא מבשל בחורף ריבת תפוזים מרים. יש שהוא ממתיק בה את הטה – זכר לימים המרים של מלחמת-העולם הראשונה, אבל בייחוד אוהב הוא לקנח את ארוחתו בכפית מן הריבה וללגום כוס מים צוננים אחריה.
לאגודת הסופרים לא הצטרף אלימלך שפירא מעודו, הגם שספרו נדפס כארבע שנים בלבד לאחד היווסד אגודתם. כששאלתי אותו פעם, מפני מה אינו נמנה עימם, השיב לי בפתגם ערבי, שמשמעו בעברית בערך כך: "בעכוז של הצרעה (הזאת) לא תמצא דבש." אבל ייתכן כמובן שמידה מסויימת של מרירות על שלא הכירו בו כל השנים כסופר נתלוותה לאמירה זו.
לפני ארבעים שנה שלח סיפור למשה סמילנסקי, עורך "בוסתנאי", וסמילנסקי החזיר לו את הסיפור וכתב לו שזהו סיפור של "אדם תמים". כה רב היה צערו על הסירוב, עד כי מאז לא ניסה לפרסם שום סיפור נוסף, אף כי בארגז אשר בצריפו מצהיב אוצר בלום של דפים עתיקים. למרות צערו, נשאר לנאמן ל"בוסתנאי" והיה חתום עליו וקורא בחוברותיו מדי שבוע עד שנפסקה הופעתן בשנת 1939. מאז חדל לקרוא עיתונות ספרותית, אבל היה חתום על עיתון "הבוקר". מדי בוקר היה מחלק-העיתונים של המושבה נוסע על אופניו בדרכי העפר אל הירקון ומביא לו את עיתונו. וככל שהיה מקדים לבוא, לא מצא מעולם את אלימלך שפירא ישן. כי משכים קום הוא האיש מעודו. ואת הבטלה שנא. מדי בוקר הוא לוגם כוסית קוניאק קטנה אחת, לרפואה. ואינו שותה חלב אלא מחלב עיזו האחת, "חשובה" שמה, וגם גבינה מגבן לו מחלבהּ. בזכותה, כך סיפר לי, אף הסכים להיכנס כחבר לאגודה הציבורית האחת, מחוץ למושבה, שהיה חבר בה מעודו, היא אגודת מגדלי העיזים "עזיזה", אשר מפיצה מדי סתיו את רשימת התיישים הגזעיים ומקומות מגוריהם, וגם קובעת את המחיר.
כאשר חדל גם עיתון "הבוקר" להופיע פסק אלימלך שפירא לקרוא עיתונים. ובכל-זאת גונבו, כנראה, לאוזניו שמועות על כך שקם דור חדש של סופרים מבני המושבה, ואולי היה גם מציץ מדי פעם בסתר וקורא משהו מהם וממה שנכתב על-אודותם. כי כאשר שאלתי אותו פעם לדעתו על הדור החדש הזה, אמר: "מה הם מתגאים כל-כך, כאילו נולדו במשפחות רוזנים וגדולי ארץ, ומשרתים ושפחות שימשו אותם בארמונות משפחותיהם. הלא עם אבותיהם ואבות-אבותיהם למדתי יחד באותו וֵרְסִיטֶט (אוניברסיטה). יחד רעינו יחפים את הג'מוּסים בביצה."
* אלימלך שפירא: "הירקון שבלב". הוצאת שטיבל, יפו. שנת תרפ"ה-פ"ו. קנ"ז עמ'. המחיר 125 מיל.
*
"חמישים שנה אני במקצוע ולא פגשתי עותק של 'הירקון שבלב'!"
אהוד: גם לאחר התפרסם הרשימה על חייו של הסופר אלימלך שפירא וספרו "הירקון שבלב", במדורי "ספרי דורות קודמים" בשנת 1972 – לא התעניין איש בגורלו, לא מבית הנשיא וקרן עמו"ס, לא מקרב הקהילייה הספרותית או התקשורתית, ואף לא מהמחלקה לעזרה סוציאלית של עיריית פתח-תקווה, מושבה הידועה בשקידתה לשכוח את תולדותיה.
רובינזון הג'ינג'י, בעליה של החנות לספרים משומשים-ישנים "זוהר" בתל-אביב, אמר יום אחד לענת אשתי הראשונה: "תגידי לבעלך שאתן לו כל סכום שיבקש תמורת 'הירקון שבלב'. חמישים שנה אני במקצוע ולא פגשתי אפילו עותק אחד של הספר!"
רק עיתונאית אחת, נילי פרידלנדר, עמדה אז על המקורות הספרותיים לרשימתי אבל שמרה את התגלית לעצמה.
המקורות לרשימה על הסופר העל-זמני אלימלך שפירא מצויים בספר היובל הראשון (הגנוז) של פתח-תקווה מאת חריזמן ויערי-פולסקין משנת 1929, ובספר "התלם הראשון" מאת יהודה רַאבּ (בן עזר), בהוצאת מ. ניומן והספרייה הציונית, 1956, מהדורה חדשה עם אחרית דבר מאת אהוד בן עזר בהוצאת הספרייה הציונית, 1988.
אהוד בן עזר
"ספרי דורות קודמים"
פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 5.1.1973.
רשימה זו היא הרשימה המאה במיספר של המדור "ספרי דורות קודמים". בעל המדור אמור היה, אפוא, לכתוב במשך השנתיים האחרונות על תשעים ותשעה ספרים ישנים. ואולם האמת היא שכתב רק על תשעים ושמונה. הספר התשעים ותשעה, "הירקון שבלב" לאלימלך שפירא ("תרבות וספרות", 3.3.1972) – לא היה ולא נברא, לא הוא ולא מחברו, וכל-כולו לא היה אלא בדות שבדה בעל המדור, בהסכמת העורך, כדי לשעשע את קהל קוראיו בחג הפורים שעבר.
נתכוון לפארודיה ויצא זיוף מושלם. איש מקוראיו, ואפילו איש מבני-משפחתו בפתח-תקווה, לא הרגיש בבדות, ואולי לא קרא את המדור? אלה שקראו לא ראו פלא בכך שאלימלך שפירא חי לו עד היום בבדידות, בצריף דל על גדות הירקון, ולמחייתו הוא מתפרנס מן הדגים שהוא שולה מן הנהר בחכה שהתקין לעצמו במו-ידיו, והוא צולה אותם על גחלים. מחציתו של אחד מאבטיחיו המפורסמים בגודלם מספיקה לו למחייתו למשך יום שלם די והותר, ולפנות ערב הוא נכנס אל תוכה ויוצא לשוט בה כבתוך בוצית על פני הירקון.
אמת, הקטעים המצוטטים באותה רשימה, כביכול מן הספר "הירקון שבלב" (הוצאת שטיבל. יפו. תרפ"ה-פ"ו. קנ"ז עמ'. המחיר 125 מיל) ואשר מספרים על חגיגות פורים בפתח-תקווה לפני כתשעים שנה, לא בדות גמורה היו, בעל המדור לקחם כלשונם מספר זיכרונותיו של סבו יהודה ראב "התלם הראשון" (הספרייה הציונית והוצאת ניומן, תשט"ז, 1956) אלא שגם בכך איש לא הרגיש מחוץ לבחורה אחת, נשמה ארץ-ישראלית נרגשת, שקראה את ספר הזיכרונות שבועיים לפני-כן [העיתונאית נילי פרידלנדר].
בעל המדור היה סבור לתומו כי ביום התפרסם הרשימה או לפחות למחרת יקבל מברק מבית נשיא המדינה או מעיריית פתח-תקווה, לפחות צלצול טלפון, בו תובענה דאגה וחרדה לגורלן של הסופר הזקן, כבן תשעים, החי לו בבדידות על גדות הירקון. הוא חשב שגלי צה"ל וקול ישראל יחקרו מיד לדעת כיצד למצוא את האיש המוזר הזה כדי לראיין אותו.
לא דובים ולא יער. [ולא פרדס?] – איש לא התעניין. כמה קוראים היו בטוחים משום-מה, שבעל המדור כתב על סופר שמת מזמן, למרות שנכתב במפורש כי אלימלך שפירא חי עד היום בצריף דל על גדות הירקון. מה שמעורר מחשבות נוגות למדי על גורלו של סופר עברי, בין אם הוא קיים באמת ובין אם לא.
מה שגם עורר בבעל המדור מחשבות נוגות למדי לגבי מידת האמון שרוחשים לו קוראיו. אולי הם חושבים שגם את שאר הספרים הישנים שעליהם הוא כותב, הוא בודה מליבו? שהרי את רובם אין להשיג בחנויות לספרים עבריים (במידה שעדיין נותרו חנויות ראויות-לשמן כאלה) – אלא לעיתים רחוקות, בהזדמנות ובמחיר לא זול. אפשר למוצאם בחנויות לספרים משומשים. ואולי נדמה להם שגם עכשיו הוא מהתל בהם ובודה מדימיונו כי אלימלך שפירא וספרו לא היו ולא נבראו אלא הם אגדה?
עצם ההתעקשות לכתוב מאה רשימות על תשעים ושמונה ספרים ישנים, שרוב מחבריהם כבר מתו ואינם בעלי אינטרסים בעולם הזה, היא בהחלט חג-יובל קטן לבעל המדור, וראוי לו לעשות סיכום ביניים.
שכר-הסופרים שקיבל ויקבל עבור מאת הרשימות שלו מסתכם בה"א אלפים ועוד ת"ת לירות טבין ותקילין ברוטו, להוציא ניכויי מס-הכנסה והוצאות קנייתם של אותם ספרים ישנים אשר לא השיג בספרייה העירונית. בסכום זה, השווה לארבעה עד חמישה חודשי עבודה ממוצעת ברוטו, זכה בעל המדור בעד עבודה של יומיים עד שלושה בשבוע במשך יותר משנתיים ומבחינה זו עשה עסק לא רע. אמנם פחות מעוזרת, אבל יותר מסתם מובטל. כמות העמודים שכתב למדורו משתווית בערך לכמות העמודים של שני הרומאנים שאותם לא כתב במשך השנתיים האלה, ואולי גם מבחינה זו, יאמרו כמה מידידיו, עשה עסק כלל לא רע וחסך מעצמו עוגמת-נפש רבה. ואם הוא ממשיך לכתוב עדיין את מדורו (בביתו מחכים לתורם כארבעים ספרים ישנים) ומקווה להגיע גם לרשימה המאתיים, לא יוכל איש להאשים אותו כי מרדיפת בצע הוא עושה את מלאכתו. כנראה הוא באמת אוהב את הספרים הישנים הללו וחפץ לשתף באהבתו את קוראיו ולחבב את הספרים עליהם.
אל לו גם להקל ראש בערכה של הפרסומת. במשך השנתיים הללו זכה לקהל קוראים נאמן (הוא מקבל בממוצע שני מכתבים ושיחת טלפון אחת בחודש מקוראיו. וכשהזכיר כי הספר "בין הכרמים" ליהודית הררי עדיין לא הגיע לידיו, קיבל כעבור שבוע ימים בדואר את הספר מספרנית אחת בדרום הארץ, ועוד שלוש הצעות להשאיל לו את הספר).
הוא גם התפרסם בתור "עיתונאי" (לא רבים יודעים להבחין בין סופר הכותב בעיתון על דברי ספרות לבין עיתונאי). ובתור "חצי-סופר וחצי-עיתונאי", ככינויו בפי רבים, גם קיבל כמה הצעות מקסימות לכתוב ספרים לפי הזמנה, ונהנה מאוד מן העונג שבסירוב להיענות להן. אמנם החצי-סופר שבו נפגע קמעה מעצם ההצעה אך החצי-עיתונאי, לעומת זאת, היה מלא גאווה.
ומהיותו אוהב ספר-קריאה לשמו ומרבה לכתוב על ספריהם של אחרים, חדלו לאט-לאט להתייחס אליו-עצמו כאל סופר, לפי חוק-הברזל הקיים אצלנו: אם אתה רוצה שיכתבו עליך, אל תכתוב על אחרים אלא אם כן הם ראשי-ממשלה או בעיות השעה (שיטת המוכיח-בשער, ויש עוד שיטות. שיטת הצנוע, הנרדף, החטפן, הלקקן, הקדוש המעונה, הנביא המסתתר והגאון הנסתר).
בעתות מצוקה נפשית הוא מתנחם בברנר, שגם הוא קרא כמו משוגע ספרים של אחרים ולא ראה פחיתות כבוד לעצמו לכתוב עליהם רשימות-ביקורת. ובכל-זאת קשה לבעל המדור להסתיר את אכזבתו על כך, שלמרות שבתוך השנתיים הללו גם יצא לאור רומאן שלו "לא לגיבורים המלחמה" (הוצאת לוין-אפשטיין, 1971), הנה הספר, כשאר הספרים שעליהם הוא כותב במדורו, נעלם כמעט לגמרי מן החנויות. נעלם ולא אזל. מאחר שכמה מאות עותקים שלו עדיין מונחים כאבן שאין לה הופכין במחסניו של המפיץ. ואולי תסביך אישי הוא של בעל המדור, שלעיתים נדמה לו כי מדורו מתחרה בו-עצמו, והיה שמח יותר אילו קוראיו הנאמנים היו מתעניינים גם בספריו-שלו.
בעל המדור גם מערים על הקוראים ובוחר לכתוב על ספרים דקים שקריאתם אינה נמשכת זמן רב. מזה שנתיים ליבו נוקפו שעדיין לא כתב על חמשת כרכי התרגום העברי של "בית טיבו" לרוז'ה מרטין דה-גאר. אחד הספרים האהובים עליו ביותר, שגם אזל בהחלט מן השוק. אבל הוא צריך להקדיש כשמונה ימי קריאה לפחות ועוד יומיים לכתיבת הרשימה, ואז ייצא שכרו הממוצע שבע וחצי לירות ברוטו ליום, וקצת קשה לו להסתדר בימים אלה בסכום הזה, ומשום כך לא כתב, וגם לא יכתוב בקרוב, על "ז'אן כריסטוף" [לרומאן רולאן], "בית בודנברוק", "הר הקסמים" [לתומאס מאן], "משפחת מושקאט" [ליצחק בשביס זינגר], "פרשת מאוריציוס", "אצטל אנדרגסט" ו"הווייתו השלישית של יוסף קירקהובן" [ליוסף וסרמן] – אלא אם כן תזכהו פעם אגודת הסופרים מקרן הפנסיה שלה כאשר תוקם.
מתוך תשעים ושמונת הספרים שכתב עליהם, שלושה הופיעו במהדורה חדשה: "נקמת האבות" ליצחק שמי, "גנבים בלילה" לארתור קסטלר ו"ג'יובאני אפיסקופו" לגבריאל ד'אנונציו. ושניים הופיעו בתרגום חדש: "גיבור דורנו" ללרמונטוב ו"שלשה בסירה אחת" לג'רום קלפקה ג'רום. והרי זה לכאורה כמעט חמישה אחוזים של הצלחה, ואולם לבעל המדור יש הרגשה משונה שגם חמשת הספרים הללו הופיעו במקרה ולא דווקא בהשפעת רשימותיו עליהם, והוא נזכר שאחד מקוראיו הנאמנים אמר לו שמעלה גדולה יש למדורו בכך שהוא פוטר מן הצורך לקרוא את הספר עצמו.
ועדיין לא אמר בכך בעל המדור מילה אחת על המטרה ששם לעצמו בכתיבת המדור והיא: להעלות מחדש ספרים טובים נשכחים, מקור ותרגום, כדי לרענן את זיכרם וטעמם או להציגם בראשונה בפני קוראים מבוגרים וצעירים, ולגרות את האנשים המוזרים הממונים על מדיניות הוצאות הספרים בארץ לעשות את הדבר הבלתי-שגור אצלנו ולהוציא מחדש מהדורות של ספרי מקור מעניינים ושל תרגומי-מופת – שאזלו, ולתרגם מחדש ספרים טובים שתרגומיהם התיישנו.
בעל המדור מודה ומתוודה כי בכל הקשור לספרות ארץ-ישראלית הוא לוקה בחד-צדדיות ובחולשה מסויימת. לא תמיד הערך הספרותי הטהור מושך את ליבו כי ליבו נמשך גם אחר הדוקומנט, הקוריוז והאניקדוטה ההיסטוריים ואחר תחושת השורשים-בארץ שמעניקה לו הספרות הלוקאלית לכל גווניה.
ובסיום הוא רוצה להזכיר לקוראיו דברים שחרתה על לוח שנותיו מורתו הנפלאה טוני הלה ז"ל באומרה שאת ספרי המופת חייב אדם לקרוא כל עשר שנים מחדש.
* הערה מאוחרת: ממש באותן שנים, ואולי בעקבות המדור שיצרתי, "ספרי דורות קודמים", שהיה לו הד רב בשכבת הקוראים המשכילים בארץ – נוסד בשנת 1973 המפעל לתרגום ספרי מופת – על ידי המועצה הציבורית לתרבות ואמנות, ולימים הוא היה לחלק ממרכז הספר והספריות בישראל ונתמך על ידי מינהל התרבות במשרד התרבות והספורט.
כמובן שאיש לא פנה אליי לקחת בו חלק, אף לא כיועץ.
אהוד בן עזר
מיכאל רייך
אוֹתוֹת מִן הַתֹּהוּ
הַלַּיְלָה מְחַלֵּץ פִּהוּקֵי אוֹר מוּזָרִים
מִנִּי אֹפֶק רָחוֹק;
עַל הַגִּבְעָה מִנֶּגֶד מִתְגּוֹרֶרֶת אִשָּׁה שֶמִּנְהָגָהּ
מִזֶּה שָׁנִים,
לְאוֹתֵת בְּפָנָסָהּ בַּחֲצוֹת הַלַּיְלָה
בְּחַפְּשָׂה דִּין לְעַצְמָהּ וְלָעוֹלָם בְּמֶחְשַׁכֵּי חַיֶּיהָ;
תְּנוּעוֹתֶיהָ נִמְרָצוֹת כְּמוֹ מְבַקְּשׁוֹת
לְהָשִׁיב צֶדֶק לָעוֹלָם כְּחֶרֶב לִנְדָנָהּ
פַּעַם וְעוֹד פַּעַם וְחוֹזֵר חָלִילָה
בִּמְעֵין אִתּוּת מוֹרְס;
אוֹי לָהּ, לִנְסִיכַת הַלַּיְלָה הַמִּזְדַּקֶּנֶת
כִּי לְאוֹר הַיּוֹם הַלָּבָן לֹא יוּכָל
בֵּן זוּגָהּ הָאוֹבֵד
לְהַבְחִין בְּאוֹר הַפָּנָס הַמְּמַצְמְצִים, מִתְחַנְּנִים;
מִנִּסְיוֹנָהּ הִיא יוֹדַעַת:
זְמָנָהּ קָצוּב וַאֲסוּר לָתֵת לָהִזְדַּמְּנוּת הָאַחֲרוֹנָה
לַחֲמֹק כְּמוֹ נְעוּרֶיהָ בִּשְׁעָתָם
מִנִּי אֹפֶק רָחוֹק;
עַל הַגִּבְעָה מִנֶּגֶד מִתְגּוֹרֶרֶת אִשָּׁה שֶמִּנְהָגָהּ
מִזֶּה שָׁנִים,
לְאוֹתֵת בְּפָנָסָהּ בַּחֲצוֹת הַלַּיְלָה
בְּחַפְּשָׂה דִּין לְעַצְמָהּ וְלָעוֹלָם בְּמֶחְשַׁכֵּי חַיֶּיהָ;
תְּנוּעוֹתֶיהָ נִמְרָצוֹת כְּמוֹ מְבַקְּשׁוֹת
לְהָשִׁיב צֶדֶק לָעוֹלָם כְּחֶרֶב לִנְדָנָהּ
פַּעַם וְעוֹד פַּעַם וְחוֹזֵר חָלִילָה
בִּמְעֵין אִתּוּת מוֹרְס;
אוֹי לָהּ, לִנְסִיכַת הַלַּיְלָה הַמִּזְדַּקֶּנֶת
כִּי לְאוֹר הַיּוֹם הַלָּבָן לֹא יוּכָל
בֵּן זוּגָהּ הָאוֹבֵד
לְהַבְחִין בְּאוֹר הַפָּנָס הַמְּמַצְמְצִים, מִתְחַנְּנִים;
מִנִּסְיוֹנָהּ הִיא יוֹדַעַת:
זְמָנָהּ קָצוּב וַאֲסוּר לָתֵת לָהִזְדַּמְּנוּת הָאַחֲרוֹנָה
לַחֲמֹק כְּמוֹ נְעוּרֶיהָ בִּשְׁעָתָם
שנת ה-75 למדינת ישראל
ישראל זמיר
לכבות את השמש
רומאן
'אסטרולוג' הוצאה לאור בע"מ, 2004
פרק ד': "ליבי לעם"
האמנתי כי נקלטתי היטב במוסד-החינוכי. שיחקתי בנבחרת הכדורסל המקומית, הייתי חבר מערכת העיתון, זכיתי ב"אות-הספורט", ניגנתי בתזמורת המנדולינות, לימדתי איתות-ראייה באחת הכיתות, השתתפתי באימוני הגדנ"ע שכללו שימוש בנשק, ריצות למרחקים ארוכים, הקפה של מעקה חדר-האוכל בהליכת שווי-משקל, וגלישות באומגה ממורדות הגלבוע. עבדתי ברפת, השכמתי לחליבות-בוקר וראיתי עצמי חבר בצוות הרפתנים.
היו הצעות בשיחת-הקיבוץ להפסיק לנו את הלימודים בשל המצב הביטחוני הרעוע. חברים, שבשעתו למדו במוסד החינוכי משמר-העמק, הדגישו כי הם למדו אחת-עשרה שנים בלבד, והדבר לא הזיק להם. כאשר יש צורך להקיף את הקיבוץ בתעלות-הגנה, לצקת מקלטים לבתי-ילדים, ויתר עבודות הביטחון – זכותו של קיבוץ להפסיק לבניו את הלימודים.
"בעולם הגדול נוהגים איכרים ב'עונות-הבוערות' להפסיק לילדיהם את הלימודים, והכול מתייחסים לכך בהבנה," אמרו חברים בשיחת-הקיבוץ.
גזבר המוסד-החינוכי התנגד. לדבריו, למעלה ממחצית חברי הכיתה הם ילדי-חוץ ו"איננו יכולים גם לגבות שכר-לימוד מהוריהם וגם לא ללמד," כך טען בשיחת-קיבוץ. לדבריו, שכר-הלימוד של ילדי-החוץ מכסה את עלות בני-הקיבוץ, ויש חודשים שאף משאיר עודף מסויים.
שמעתי על אותה שיחת-קיבוץ מפי יָשָׁה קמבר השחמטאי, ומיהרתי לספר על כך לבני-הקיבוץ מכיתתי: שאוליק, עמוס והלל, אך הם סרבו לשנות את עמדתם הנחרצת: הקיבוץ מפסיד על ילדי-חוץ.
*
שנת 1947 היתה עמוסה בפעילות ארגוני הפורשים ומנגד – הבלגת היישוב המאורגן. באפריל הוחלט על הוצאה להורג של ארבעה אנשי אצ"ל, וכעבור ימים אחדים התאבדו שניים מהם בתא-הגרדום. כעבור שבועיים פרצו יחידות אצ"ל את חומות כלא עכו ושיחררו ארבעים ואחד אסירים. חשתי קינאה: בני גילי נלחמים בבריטים ואני שקוע בשקספיר...
מחנך חדש בא לכיתה, שכנא נשקס. בוגר קן "השומר-הצעיר" סלונים בפולין, אנרכיסט, משורר, רועה צאן ומומחה לעברית ולערבית. שכנא האמין כי הבנה בין העמים תקרום עור וגידים רק כששני העמים ידברו זה את שפתו של זה. נמוך קומה, חיוור-פנים, שיער כסוף ורגליים לבנות ודקיקות שנעו בתנועות חפוזות. קולו דק, חרקני-משהו, ולא אחת לקה בדלקת מיתרי הקול. הוא לימד ערבית ותנ"ך.
הכיתה שקעה בספר איוב – איש תם וישר וסר מרע, שהוכה בשחין מכף רגלו ועד קודקודו, איבד את משפחתו, את נכסיו, ישב בתוך ערימת אפר ליד ביתו השרוף, והתגרד בכלי חרס. איוב קרא תיגר על גורלו המר ועל כי צדיק ורע לו, רשע וטוב לו. חבריו התווכחו עימו על קטנות האדם מול גדולת הבריאה.
לדברי המחנך, איוב הוא מרדן, נון-קונפורמיסט, שאינו משלים עם הממסד האלוהי. הוא ציטט את אחת התפילות: "טוב אדוניי לכול ורחמיו על כל מעשיו," ובשמו של איוב זעק:
"חברים, זהו שקר גס! ממתי טוב אדוניי לכול ורחמיו על כל מאמיניו?! ומה על אותם יהודים אדוקים, חסידים, צדיקים, שומרי תורה, שעשו רק את הטוב בעיני אדוניי ונשלחו בהמוניהם לכבשני אושוויץ'?!" פניו בערו, עיניו נצצו וקולו רעם. קרן אור בקעה מבעד לעננים ונימרה את פניו בכתמים, "איוב לא פחד, אף אם יעלה לו הדבר בחייו. כמוהו אותם שני אנשי אצ"ל, שחיבקו רימון בבית-הכלא והלכו אל מותם בקומה זקופה!"
ככל הנראה לא האזינה הכיתה לדבריו. עובדה, אף-אחד לא הגיב. הופתעתי מאומץ-ליבו להלל אנשי מחתרת, שבעיני התנועה נחשבו לפאשיסטים, למוקצים מחמת מיאוס. קשה לומר, שהכיתה גילתה עניין במצוקותיו של איוב. רוב התלמידים נמנם או קרא עיתונים בהיחבא.
"גם אם חמישה אחוז מן החומר ייקלט – דיינו," ניחם שכנא את עצמו ביודעו שהלימודים הם על זמן שאול: שמרנו בלילות, למדנו בבקרים, עבדנו אחר-הצהריים, התאמנו בסופי-שבוע, בקושי עמדנו על רגלינו.
מדי פעם נוצר מחסור בכוח-אדם מיומן, ורכז-הפלחה הִרבה להיכנס לכיתה באמצע השיעורים ולשלוף את עמוס והלל לעבודות השדה. איש לא ערער על כך.
*
באחד הערבים לא שבו ילדי-הקיבוץ מביקור אצל הוריהם בשעה הקבועה, והדבר נראה חשוד. סרקתי את בתי המוסד-החינוכי ואפילו סרתי אל אגף "מיכאל דוחן" – לוח-זיכרון שהוקדש לחייל יהודי מדרום-אפריקה שנפל במלחמת-העולם השנייה, והוריו החליטו להנציחו במוסד-החינוכי – המקום שימש משתנה קבוצתית ולא מצאתי שם משתין בקיר. "מוזר ביותר," סיננתי לעצמי.
לאחר חצות הם הגיעו כשסוד כמוס על פניהם. לאחר שידולים התברר ששהו בעלייה של רפת גימ"ל וניקו כדורי רובה חלודים. אפילו הסיסמה דלפה: "ליבי לעם!"
"ולמה רק אתם?" שאלתי את אחת מבנות-הכיתה.
היא סיפרה שאכן הם שאלו את ה"סליקר" לפשר ההפרדה, והוא הסביר כי אין לסמוך על ילדי-החוץ או על ילדי-הגולה. הוריהם מתגוררים בעיר, ואין ביטחון שאינם קשורים לבריטים או לאירגוני ה"פורשים". ולהוכחה – בכיתת "אורן" יש שלושה "ילדי-טהרן" וביניהם אלכסנדר, שאביו משרת בצבא אנדרס הפולני, שהוא תחת פיקוד בריטי...
הדברים הדהימו. הסקנו כי נאמנותנו ל"הגנה" היא בערבון מוגבל. למחרת עלינו לאוהלו של בִּיני: איציק חבצלת, ממיק ואני.
בדרך ממיק הביע סברה שילדי-הקיבוץ היו חייבים להתייצב על רגליהם האחוריות ולהודיע לאותו "סליקר": "או כולם מנקים או אף אחד!" – אך סולידריות חברתית הם מכירים רק מספרים, לא מהחיים.
לאחר שגוללנו לפני בִּיני את העוול שנגרם לנו, אמר ממיק:
"בִּיני, אם איננו מוסמכים לנקות כדורי רובה חלודים – איך זה, שאתם מפקידים בידינו נשק בלתי-לגאלי מה'סליקים'? וכי אינכם חוששים שנסגיר אתכם לבריטים?!"
ביני הליט פניו מבושה ועוד באותו ערב דפק על דלתות חברי ועדת-הביטחון של הקיבוץ וכינס אותם לישיבה דחופה. אמר שהוא מגבש יחידה צבאית, מאמן אותנו בנשק בלתי-ליגאלי, ברובים, בסטנים וברימונים, דואג שנהיה חברי "הגנה", מכין את חיילי-המחר של המדינה-בדרך – ופתאום בא לו איזה "סליקר" חשדן והורס את כל העבודה! – "האם הפסילה היא על דעת ועדת-הביטחון?!" שאל.
ה'סליקר' ננזף קשות. איציק שמע על כך מאחיו הבוגר, שנמנה עם חברי הקיבוץ.
איציק הגיע לקיבוץ בעקבות אחיו זאב. אהבתו לטבע לא ידעה גבולות והוא הִרבה לטייל על הגלבוע והכיר בו כל זחל, שיח ופרח. הוא גידל בחדרו עכברים לבנים, ומתחת למיטתו עמד ארגז "תנובה" ובתוכו נחש-טבעות. מדי-פעם היה אפשר לפגוש בחדרו לטאות, חומטים, זיקיות, גמלי-שלמה ושאר זוחלים שלכד. הוא אהב מאוד לפחלץ ציפורים והביא אותן לחדר-הטבע. איציק לא הסתפק באהבה לטבע, הוא הִרבה לקרוא שירה, ודיקלם להנאתו קטעים שלמים מ"יבגני-אונייגין" לאלכסנדר פושקין.
*
בחודש מאי 1947 התכנסה עצרת האו"ם לדיון בהצעת בריטניה לשלוח ועדת חקירה שתחקור את בעיית ארץ-ישראל ותמליץ בפני המליאה על פיתרון מדיני. איש לא חלם על מדינה עברית. יוסק'ה, מדריך הקבוצה שלנו, הביא ל"פעולה" את חוברתו של מרדכי בנטוב על כינונה של מדינה דו-לאומית בארץ-ישראל, ופרש לפנינו את עקרונותיה: השלטון בארץ-ישראל יתחלק באופן שווה בין שני העמים, ללא הבדל בין רוב למיעוט. הכוונה לסלק את החשש שערבים ישתלטו על יהודים או יהודים על ערבים. התוכנית הציעה "פדרליזם אזורי" – מדינה בת שני אזורים – יהודי וערבי, וכל אזור ישלח מספר שווה של נציגים לפרלמנט משותף. לכל אזור תישמר אוטונומיה בעניינים פנימיים, בעוד שעל ניהול ענייני המדינה המשותפת תופקד ממשלה פריטטית, שיושב-הראש שלה יכהן ברוטאציה: שנה יהודי ושנה ערבי.
מדינה דו-לאומית היא הסיכוי היחיד לסולידריות מעמדית בין שני העמים. מדינה כזו תתפתח, עם השנים, לבעלת רוב סוציאליסטי, כיוון שמספר העובדים גובר על מספר המנצלים.
אפשרות אחרת, "פדרליזם עדתי" – השתייכות לעדות לאומיות ללא בסיס טריטוריאלי. השוויון בשלטון יובטח בדומה לחלוקה אזורית, כאשר האוטונומיה לא תתבסס על שטח, כי אם על המבנה העדתי. להערכתו, במרוצת-השנים יתפתח מצב שבו פרולטריון יהודי-ערבי מנוצל יתייצב מול קפיטליזם יהודי-ערבי מנצל, "כיוון שניצול הוא ניצול בין אם הוא יהודי או ערבי."
כעבור שבוע הזמין יוסק'ה את מרדכי בנטוב ממשמר-העמק, מחבר התוכנית, לפגישה עם הכיתה. בנטוב סיפר כי תוכניתו הוגשה לוועדה האנגלו-אמריקנית בניו-יורק ועוררה עניין רב בקרב חברי הוועדה. הוא הפליג בסיכוייה של מדינה דו-לאומית אם וכאשר תקום. קולו הבוטח, התלהבותו, רעמתו הכסופה שנעה ברוח המאוורר – הזכירו דיוקנו של נביא.
ממיק פקפק. היש בכלל סיכוי שפלח ערבי מאום-אל-פחם ייראה בפלח ממשמר-העמק שותף יותר נאמן לו מאשר בן-דודו הקפיטליסט מנצרת? האם פרולטריון יהודי-ערבי מצידו האחד של המתרס וקפיטליזם ערבי-יהודי מצידו האחר – אפשרי בתנאי שנאה היוקדת בין שני העמים?
"כל עוד התוכנית לא נוסתה – אין לפסול אותה על הסף," השיב לו בנטוב.
*
באחת משיחות-הקיבוץ סיפר ברוך רבינוב, שכיהן כגזבר ה"הגנה", כי נתן פלד, שליח התנועה בניו-יורק, מקיים שיחות רציניות מאוד עם איש השגרירות הסובייטית אלכסנדר קראסילניקוב, ובאמצעותו נפגש עם שר-החוץ הסובייטי אנדריי גרומיקו, שרמז לו כי עליהם לצפות לשינוי בעמדת ארצו כלפי ארץ-ישראל, והציע להנהגת התנועה להיערך לכך.
איש לא האמין. קובּעת האכזבות ממדיניותה האנטי-ציונית של ברית-המועצות עלתה על גדותיה.
ב-15 למאי הגיע תורי להביא את חבילת העיתונים מהאוטובוס, וכשהגיעה, פתחתי אותה בדרכי לכיתה, וכותרת גדולה שבתה את ליבי:
"הצהרה פרו-ציונית של ססס"ר"
לא ייאמן!" פלטתי בתדהמה, אבל בכותרת-המשנה נכתב:
"גרומיקו: עתידו של חלק חשוב של העם היהודי קשור בעתידה של ארץ-ישראל. הבעייה תיפתר רק על-ידי הקמת מדינה דו-לאומית, תוך שוויון-זכויות לשני העמים. אין להתעלם מסבלותיהם של היהודים.
"השיטה המנדטורית פשטה את הרגל. תגובת הסוכנות: מפנה גדול!"
רעד עבר בגופי. האומנם חל מפנה בעמדה הסובייטית המסורתית כלפי הציונות? הייתכן שברית-המועצות הכירה בארץ-ישראל כפיתרון לבעייה היהודית?
רצתי בכל כוחי לכיתה, וללא אומר פרשתי את העיתון על שולחן המורה והתיישבתי במקומי. שכנא הציץ בכותרת, מצמץ בעיניו, נענע בראשו כלא מאמין, זקף זוג גבות דלילות והעיר באירוניה:
"היהפוך כושי עורו ונמר חברבורותיו?"
*
בערב הגיע יוסק'ה המדריך. הוא ויתר על מיפקד, על שירה, על משחקי-חדר – ומייד פתח בנאום. לדבריו, נפל דבר בארץ-ישראל! ידידתנו ברית-המועצות הכירה בקיומו של העם היהודי, והקרע עימה סוף-סוף התאחה.
"אילו הייתי יהודי דתי הייתי קם ומברך: 'שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה!'"
שקט השתרר בכיתה.
לדבריו, שר-החוץ הסובייטי, אנדרי גרומיקו הכריז בנאומו כי השיטה המנדטורית פשטה את הרגל וכי עתידו של חלק חשוב של העם היהודי קשור בעתידה של ארץ-ישראל. האומות-המאוחדות אינן יכולות עוד להתעלם מסבלות היהודים באירופה, לאחר ששישה מיליון מהם נרצחו באכזריות על-ידי הנאצים. האידיאל הרצוי הוא הקמת מדינה דו-לאומית, שבה יינתנו זכויות שוות לשני העמים, אולם לדאבון-לב הדבר אינו ניתן להגשמה, בגלל היחסים הרעים השוררים בין היהודים לערבים. לכן הפיתרון המוצע הוא חלוקת ארץ-ישראל לשתי מדינות עצמאיות.
הפיתרון הפיסי נגע פחות לליבו של יוסק'ה. את ההישג הגדול ראה בעצם הכרתה של ברית-המועצות בארץ-ישראל כפיתרון טריטוריאלי לאנומליה היהודית, ובהודאה כי הציונות היא תנועת שחרור לאומית וכי זכותם של היהודים להגדרה עצמית. יוסק'ה ביקש שנזכור את ה-14 במאי 1947 כיום שבו חל המפנה ההיסטורי הגדול – גמול לתנועה, שצדקתה הוכחה קבל עם ועולם.
ממיק שאל אם אפשר להספיד את הפיתרון הדו-לאומי של בנטוב, ויוסק'ה השיב שמוקדם לערוך לוויות. ברית-המועצות היא מעצמה ריאלית, המבינה שבתנאי עוינות בין שני העמים – פיתרון דו-לאומי אינו בא בחשבון עכשיו, אך בסיטואציה פוליטית אחרת, התוכנית עשוייה לעלות שוב על סדר-היום.
"קדחת!" הגיב ממיק בבוטות, "היכן תמצא בעולם שתי מדינות כה שונות באוכלוסייתן, החיות על טריטוריה אחת בהרמוניה?"
"ומה לגבי ברית-המועצות שבה מאה ושבעים קבוצות אתניות חיות בחמש-עשרה רפובליקות – באחווה ובהרמוניה מלאה?" השיב לו יוסק'ה.
"היית שם? אני הייתי בכמה מהן, והשנאה שם למוסקבה ממש תהומית. אין לי ספק שיום אחד הפצע המוגלתי הזה יפרוץ כלבה רותחת!"
ווי הנהן בראשו, אך שתק.
"איך אתה מדבר?! רוסיה הכירה בנו סוף-סוף, ובמקום לחגוג אתה משמיץ," קפצו עליו חברי הכיתה, אשר בדרכם הפשטנית האמינו כי רוסיה הצטרפה ל... תנועה הציונית.
הצצתי בנעמה. שדיה מילאו את הבד הגס של חולצתה ופערו פרצות בין הכפתורים. ניסיתי לצוד את עיניה, אך לשווא. היא תלתה עיניים מעריצות ביוסק'ה ובלעה את דבריו.
הפעולה הסתיימה בצרור שירים רוסיים. נחמה פתחה ב"ליבלבו אגס וגם תפוח", עברה לפרשי הקוזקים שעל גדות הדנייפר, נדדה לשפת הדון, פגשה את נטשה, את "קטיושק'ה שיצא לשוח" ויתר גיבורי הצבא האדום. שעה ארוכה התרפקנו על אימא רוסיה, שסוף-סוף אספה אותנו אל חיקה.
*
כעבור ימים אחדים הופיעה בעיתון, ב"הטור השביעי", תגובתו של המשורר נתן אלתרמן, ומישהו תלה אותו על לוח-המודעות של הקיבוץ. עוד אזכור כמה מן הבתים:
...לגרומיקו אנדרי.
התעוררנו בבוקר. פתחנו עיתון...
ליק-סכסס. קריית או"ם. ונשארנו תקועים
תודה. ותוהים: מה פתאום?
וישנה פה כמין הרגשה מיוחדת.
ואשר לאנשי השומר-הצעיר...
ואיך לומר זאת? לוּ ראית!
כמו הרגשת יום הולדת. כמו חתנים הם בעיר!
*
באחד הימים נכנס לכיתה אברהם הכהן, מבני המשק הבכירים, סיפר על קורס דאייה העומד להיערך בכפר-ילדים, לרגלי גבעת-המורה, והמליץ להצטרף. "ייתכן כי מי שילמד דאייה היום – מחר יהיה טייס."
"אנחנו נגד פרנסות אוויר," השיב לו דשיק.
דשיק, נער יפה-תואר, גבה-קומה, עיניים אפורות וגוף אתלטי. תלמיד מבריק במתמטיקה ובמקצועות הריאליים. כל תרגיל שנכתב על הלוח, פתר ראשון, והכריז באדישות לְמה שווה ה-x. בהיותו בן שלוש-עשרה נסעה חברת-הילדים לסחנה לבילוי, ופגשה שם כיתת ילדים מירושלים. לפתע נשמעו צעקות בהולות:
"משיח טובע! משיח טובע!"
דשיק, שלא האמין במשיח, משך בכתפיו ושאל:
"ולמה שמשיח יטבע?"
אך עד מהרה קלט שמשיח הוא שם של נער, קפץ למים, צלל בין העשבייה הסבוכה, שלה מתוכה את משיח והעלהו על היבשה. ואז שמע שעוד נער טבע, ושוב צלל והציל גם אותו. העיתונות גמרה עליו את ההלל. שיבחו את אומץ-ליבו ואת תושייתו הרבה. דשיק הצטיין בקור-רוח, ביכולת עמידה במצבי-לחץ, בכושר אילתור ובחוש-הומור שנון.
נעניתי להצעתו של אברהם הכהן והתנדבתי לקורס. החלטתי לטעום טעמה של רחיפה באוויר – לאחר שזנחתי את השחמט.
"אני מאחל לך הצלחה בקורס. אתם עוד תקנאו בו," אמר והלך.
וכך, במשך עשרה ימים, גלשתי מפסגת גבעת-המורה אל שדות עמק-יזרעאל בגלשון מסוג "ורונה", וסיימתי את הקורס בהצלחה. עם שובי התחלתי לחלום על טיִס.
*
ערב קיץ לוהט. רוח חמסינית נשפה ממזרח והירח השקיף מלמעלה. החבר'ה רתמו זוג פרדות לפלטפורמה, ודהרנו לסחנה. ללא אומר פשטנו בגדים וקפצנו ערומים למים. ניסיתי להתקרב אל נעמה, אך זו היטיבה לשחות וחמקה. דשיק ואחת הבנות נראו שוחים לעבר המערה ונעלמו בתוכה. לפתע הגיחה נעמה מאחור, תפסה בראשי והטביעה אותי במים, כשצחוק קולני על שפתיה. אחר-כך יצאנו מן המים, ישבנו על סלע וזללנו אבטיח.
עם שובנו למוסד אזרתי עוז ולחשתי לאוזנה: "נעמה, הירח ינזוף בנו אם לא נצא לטיול-לילה."
קולי רעד.
"שאלת אותו?" ענתה בקול מתחנחן.
"שמעתי אותו ממלמל."
בחורשת הקזוארינות, למרגלותיו של עץ עבות גזע, ישבנו ודיברנו. היא סיפרה שנולדה בירושלים, בשכונת נחלת-אחים. אביה פועל-ניקיון ואימה עקרת-בית. המצב הכלכלי בבית היה חמור והיא נשלחה לחברת-נוער בקיבוץ. לאחר כשנתיים התפוררה החברה והיא נשארה בקיבוץ בלי מסגרת. מישהו דאג לצרפה למוסד-החינוכי. אף אחד לא יודע שהוריה אינם משלמים בעדה. כשסיפרה לי, דמעות עמדו בעיניה. הנחתי יד רועדת על כתפיה והיא חייכה, משכה בכתפה וקירבה את לחיָה לגב ידי. ליטפתי את שערה ולבסוף אזרתי עוז והצמדתי נשיקה ללחייה. לתדהמתי, נטלה את ידי והניחה על חזה הגואה.
"אני יודעת שאתה אוהב אותי ומתייסר בגללי," אמרה, הסירה את חולצתה והתירה את כפתורי חזייתה. לא ידעתי נפשי מהתרגשות. סוף-סוף היא שלי, גוף ונפש. ליטפתי את שדיה בעדינות. גיליתי את הילת העור הכהה ומוללתי את פטמותיה. נעמה נאנחה ונשקה לי. אברי נגח את תחתוניי, כמעט קרע אותם.
לפני שנפרדנו אמרה: "בוא נשמור הכול בסוד. תמשיך לשלוח לי פתקים גם אם לא אענה. לפעמים תוקף אותי מין מצב-רוח כזה..." היא ליטפה את לחיי ונשקה לשפתיי.
המראתי לעננים. "סוף סוף נבקעה החומה הסינית..." מלמלתי בדרכי הביתה.
העורבים שעל העצים המשיכו להתקוטט ולצרוח בזעם.
*
החופש הגדול. נשארתי בקיבוץ ועבדתי בגן-הירק. הכיתה החלה להתכונן לטיול הארצי של התנועה מבן-שמן לוואדי-קלט בואך עין-פשחה. ילדי-החוץ קיבלו מכתבים, מהנהלת המוסד-החינוכי, שעליהם להביא מזון לטיול. הרשימה כללה: חמש כפות גדולות של קפה, שש כפות סוכר, ארבע כפות אורז, קופסת סרדינים, שני לימונים, כיכר לחם ועוד כהנה וכהנה.
פניתי לרכזת-המטבח של המוסד-החינוכי בבקשה שתצרף לפרודוקטים של בני-הקיבוץ את חלקי, ותחייב את אימי על הסכום. לרגע חשבתי לומר לה, כי בשבועיים של עבודה מפרכת בגן-הירק, מבוקר עד ערב, הרווחתי ביושר אותם פרודוקטים, אך לא אמרתי מילה.
מחסנאית-המטבח התייעצה בשתי מחסנאיות-הבגדים, שהזהירו אותה לבל תסכים, כי ההורים של ילדי-החוץ אף-פעם אינם משלמים.
כעסתי. מה ההיגיון לשלוח אותי כל הדרך לירושלים, כדי להביא חמש כפות קפה ושש כפות סוכר?
שבתי לירושלים כדי למלא את תרמילי במצרכי מזון כנדרש, ולצערי טעיתי במועד יציאת הטיול והחלטתי להשיגו למחרת-היום בחנייה ללינת-לילה שערכו במעלה-החמישה.
הגעתי לקיבוץ, שאלתי היכן חונה הטיול, ואיש לא ידע. מישהו הציע שאצא ליער והצביע על הכיוון. לאחר הליכה מייגעת הגעתי להצטלבות-דרכים ולא ידעתי לאן לפנות. כאיש שמאל פניתי שמאלה, ולאחר הליכה של כעשרים דקות שמעתי שאגות "ג'ימָאלָייה" וידעתי שאני בדרך הנכונה. הגעתי כשתחת בית-שחיי כיכר לחם, והקבוצה התפקעה מצחוק.
בעין-גדי נערך מפקד-התייחדות מול מצבת-הזיכרון שהוקמה לזכרם של שמונה חברי "השומר-הצעיר", שנספו בטיול התנועה באפריל 1942. הטיול זכור בשל האסון הכבד שאירע. לטיול צורפו מיספר פלמ"חניקים כמאבטחים. לפנות-בוקר עמד הטיול לצאת מעין-גדי לעין-פשחה, ובשל הקור העז הודלקו מדורות. אספו הפלמ"חניקים קוצים וזרדים לערימה וגלגלו לעבר המדורה. ככל הנראה רימון שורבב לאותה מדורה. ולפתע, מהומת אלוהים: פצועים, הרוגים. כיצד מזעיקים עזרה?
חנוך רוזנברג, ממארגני הטיול וחבר השלמת בית-אלפא, ועימו שלושה מתנדבים, החליטו לרוץ כל הדרך לקליה, כ-45 ק"מ, כדי להזעיק עזרה.
עם שחר יצאו ספינות עמוסות אשלג בדרכן לקליה. שמעו הספנים שאגות-עזרה, ראו נפנופי-ידיים, הבזקי מראות, עשן מדורות – והבינו שקוראים להם לעזרה.
חנוך וחבורתו לא ידעו על כך והמשיכו לרוץ. במהלך הריצה, נשרו שלושה וחנוך רץ את מרתון חייו – שמונה-עשרה שעות רצופות! בניגוד לפדיפידס האתונאי, שנת 490 לפני הספירה, שרץ מהכפר מרתון לאתונה לבשר ניצחון – רץ חנוך מעין-גדי לקליה לבשר אסון. פדיפידס הגיע, בישר ומת. חנוך הגיע, בישר והתעלף.
בסוף החופש הגדול הגיע מכתב מנעמה. אביה נפטר, ולדאבון ליבה היא עוזבת. עליה לסייע בפרנסת המשפחה.
ישראל זמיר
[העורך: אהוד בן עזר]
המשך יבוא
רומאן
'אסטרולוג' הוצאה לאור בע"מ, 2004
פרק ד': "ליבי לעם"
האמנתי כי נקלטתי היטב במוסד-החינוכי. שיחקתי בנבחרת הכדורסל המקומית, הייתי חבר מערכת העיתון, זכיתי ב"אות-הספורט", ניגנתי בתזמורת המנדולינות, לימדתי איתות-ראייה באחת הכיתות, השתתפתי באימוני הגדנ"ע שכללו שימוש בנשק, ריצות למרחקים ארוכים, הקפה של מעקה חדר-האוכל בהליכת שווי-משקל, וגלישות באומגה ממורדות הגלבוע. עבדתי ברפת, השכמתי לחליבות-בוקר וראיתי עצמי חבר בצוות הרפתנים.
היו הצעות בשיחת-הקיבוץ להפסיק לנו את הלימודים בשל המצב הביטחוני הרעוע. חברים, שבשעתו למדו במוסד החינוכי משמר-העמק, הדגישו כי הם למדו אחת-עשרה שנים בלבד, והדבר לא הזיק להם. כאשר יש צורך להקיף את הקיבוץ בתעלות-הגנה, לצקת מקלטים לבתי-ילדים, ויתר עבודות הביטחון – זכותו של קיבוץ להפסיק לבניו את הלימודים.
"בעולם הגדול נוהגים איכרים ב'עונות-הבוערות' להפסיק לילדיהם את הלימודים, והכול מתייחסים לכך בהבנה," אמרו חברים בשיחת-הקיבוץ.
גזבר המוסד-החינוכי התנגד. לדבריו, למעלה ממחצית חברי הכיתה הם ילדי-חוץ ו"איננו יכולים גם לגבות שכר-לימוד מהוריהם וגם לא ללמד," כך טען בשיחת-קיבוץ. לדבריו, שכר-הלימוד של ילדי-החוץ מכסה את עלות בני-הקיבוץ, ויש חודשים שאף משאיר עודף מסויים.
שמעתי על אותה שיחת-קיבוץ מפי יָשָׁה קמבר השחמטאי, ומיהרתי לספר על כך לבני-הקיבוץ מכיתתי: שאוליק, עמוס והלל, אך הם סרבו לשנות את עמדתם הנחרצת: הקיבוץ מפסיד על ילדי-חוץ.
*
שנת 1947 היתה עמוסה בפעילות ארגוני הפורשים ומנגד – הבלגת היישוב המאורגן. באפריל הוחלט על הוצאה להורג של ארבעה אנשי אצ"ל, וכעבור ימים אחדים התאבדו שניים מהם בתא-הגרדום. כעבור שבועיים פרצו יחידות אצ"ל את חומות כלא עכו ושיחררו ארבעים ואחד אסירים. חשתי קינאה: בני גילי נלחמים בבריטים ואני שקוע בשקספיר...
מחנך חדש בא לכיתה, שכנא נשקס. בוגר קן "השומר-הצעיר" סלונים בפולין, אנרכיסט, משורר, רועה צאן ומומחה לעברית ולערבית. שכנא האמין כי הבנה בין העמים תקרום עור וגידים רק כששני העמים ידברו זה את שפתו של זה. נמוך קומה, חיוור-פנים, שיער כסוף ורגליים לבנות ודקיקות שנעו בתנועות חפוזות. קולו דק, חרקני-משהו, ולא אחת לקה בדלקת מיתרי הקול. הוא לימד ערבית ותנ"ך.
הכיתה שקעה בספר איוב – איש תם וישר וסר מרע, שהוכה בשחין מכף רגלו ועד קודקודו, איבד את משפחתו, את נכסיו, ישב בתוך ערימת אפר ליד ביתו השרוף, והתגרד בכלי חרס. איוב קרא תיגר על גורלו המר ועל כי צדיק ורע לו, רשע וטוב לו. חבריו התווכחו עימו על קטנות האדם מול גדולת הבריאה.
לדברי המחנך, איוב הוא מרדן, נון-קונפורמיסט, שאינו משלים עם הממסד האלוהי. הוא ציטט את אחת התפילות: "טוב אדוניי לכול ורחמיו על כל מעשיו," ובשמו של איוב זעק:
"חברים, זהו שקר גס! ממתי טוב אדוניי לכול ורחמיו על כל מאמיניו?! ומה על אותם יהודים אדוקים, חסידים, צדיקים, שומרי תורה, שעשו רק את הטוב בעיני אדוניי ונשלחו בהמוניהם לכבשני אושוויץ'?!" פניו בערו, עיניו נצצו וקולו רעם. קרן אור בקעה מבעד לעננים ונימרה את פניו בכתמים, "איוב לא פחד, אף אם יעלה לו הדבר בחייו. כמוהו אותם שני אנשי אצ"ל, שחיבקו רימון בבית-הכלא והלכו אל מותם בקומה זקופה!"
ככל הנראה לא האזינה הכיתה לדבריו. עובדה, אף-אחד לא הגיב. הופתעתי מאומץ-ליבו להלל אנשי מחתרת, שבעיני התנועה נחשבו לפאשיסטים, למוקצים מחמת מיאוס. קשה לומר, שהכיתה גילתה עניין במצוקותיו של איוב. רוב התלמידים נמנם או קרא עיתונים בהיחבא.
"גם אם חמישה אחוז מן החומר ייקלט – דיינו," ניחם שכנא את עצמו ביודעו שהלימודים הם על זמן שאול: שמרנו בלילות, למדנו בבקרים, עבדנו אחר-הצהריים, התאמנו בסופי-שבוע, בקושי עמדנו על רגלינו.
מדי פעם נוצר מחסור בכוח-אדם מיומן, ורכז-הפלחה הִרבה להיכנס לכיתה באמצע השיעורים ולשלוף את עמוס והלל לעבודות השדה. איש לא ערער על כך.
*
באחד הערבים לא שבו ילדי-הקיבוץ מביקור אצל הוריהם בשעה הקבועה, והדבר נראה חשוד. סרקתי את בתי המוסד-החינוכי ואפילו סרתי אל אגף "מיכאל דוחן" – לוח-זיכרון שהוקדש לחייל יהודי מדרום-אפריקה שנפל במלחמת-העולם השנייה, והוריו החליטו להנציחו במוסד-החינוכי – המקום שימש משתנה קבוצתית ולא מצאתי שם משתין בקיר. "מוזר ביותר," סיננתי לעצמי.
לאחר חצות הם הגיעו כשסוד כמוס על פניהם. לאחר שידולים התברר ששהו בעלייה של רפת גימ"ל וניקו כדורי רובה חלודים. אפילו הסיסמה דלפה: "ליבי לעם!"
"ולמה רק אתם?" שאלתי את אחת מבנות-הכיתה.
היא סיפרה שאכן הם שאלו את ה"סליקר" לפשר ההפרדה, והוא הסביר כי אין לסמוך על ילדי-החוץ או על ילדי-הגולה. הוריהם מתגוררים בעיר, ואין ביטחון שאינם קשורים לבריטים או לאירגוני ה"פורשים". ולהוכחה – בכיתת "אורן" יש שלושה "ילדי-טהרן" וביניהם אלכסנדר, שאביו משרת בצבא אנדרס הפולני, שהוא תחת פיקוד בריטי...
הדברים הדהימו. הסקנו כי נאמנותנו ל"הגנה" היא בערבון מוגבל. למחרת עלינו לאוהלו של בִּיני: איציק חבצלת, ממיק ואני.
בדרך ממיק הביע סברה שילדי-הקיבוץ היו חייבים להתייצב על רגליהם האחוריות ולהודיע לאותו "סליקר": "או כולם מנקים או אף אחד!" – אך סולידריות חברתית הם מכירים רק מספרים, לא מהחיים.
לאחר שגוללנו לפני בִּיני את העוול שנגרם לנו, אמר ממיק:
"בִּיני, אם איננו מוסמכים לנקות כדורי רובה חלודים – איך זה, שאתם מפקידים בידינו נשק בלתי-לגאלי מה'סליקים'? וכי אינכם חוששים שנסגיר אתכם לבריטים?!"
ביני הליט פניו מבושה ועוד באותו ערב דפק על דלתות חברי ועדת-הביטחון של הקיבוץ וכינס אותם לישיבה דחופה. אמר שהוא מגבש יחידה צבאית, מאמן אותנו בנשק בלתי-ליגאלי, ברובים, בסטנים וברימונים, דואג שנהיה חברי "הגנה", מכין את חיילי-המחר של המדינה-בדרך – ופתאום בא לו איזה "סליקר" חשדן והורס את כל העבודה! – "האם הפסילה היא על דעת ועדת-הביטחון?!" שאל.
ה'סליקר' ננזף קשות. איציק שמע על כך מאחיו הבוגר, שנמנה עם חברי הקיבוץ.
איציק הגיע לקיבוץ בעקבות אחיו זאב. אהבתו לטבע לא ידעה גבולות והוא הִרבה לטייל על הגלבוע והכיר בו כל זחל, שיח ופרח. הוא גידל בחדרו עכברים לבנים, ומתחת למיטתו עמד ארגז "תנובה" ובתוכו נחש-טבעות. מדי-פעם היה אפשר לפגוש בחדרו לטאות, חומטים, זיקיות, גמלי-שלמה ושאר זוחלים שלכד. הוא אהב מאוד לפחלץ ציפורים והביא אותן לחדר-הטבע. איציק לא הסתפק באהבה לטבע, הוא הִרבה לקרוא שירה, ודיקלם להנאתו קטעים שלמים מ"יבגני-אונייגין" לאלכסנדר פושקין.
*
בחודש מאי 1947 התכנסה עצרת האו"ם לדיון בהצעת בריטניה לשלוח ועדת חקירה שתחקור את בעיית ארץ-ישראל ותמליץ בפני המליאה על פיתרון מדיני. איש לא חלם על מדינה עברית. יוסק'ה, מדריך הקבוצה שלנו, הביא ל"פעולה" את חוברתו של מרדכי בנטוב על כינונה של מדינה דו-לאומית בארץ-ישראל, ופרש לפנינו את עקרונותיה: השלטון בארץ-ישראל יתחלק באופן שווה בין שני העמים, ללא הבדל בין רוב למיעוט. הכוונה לסלק את החשש שערבים ישתלטו על יהודים או יהודים על ערבים. התוכנית הציעה "פדרליזם אזורי" – מדינה בת שני אזורים – יהודי וערבי, וכל אזור ישלח מספר שווה של נציגים לפרלמנט משותף. לכל אזור תישמר אוטונומיה בעניינים פנימיים, בעוד שעל ניהול ענייני המדינה המשותפת תופקד ממשלה פריטטית, שיושב-הראש שלה יכהן ברוטאציה: שנה יהודי ושנה ערבי.
מדינה דו-לאומית היא הסיכוי היחיד לסולידריות מעמדית בין שני העמים. מדינה כזו תתפתח, עם השנים, לבעלת רוב סוציאליסטי, כיוון שמספר העובדים גובר על מספר המנצלים.
אפשרות אחרת, "פדרליזם עדתי" – השתייכות לעדות לאומיות ללא בסיס טריטוריאלי. השוויון בשלטון יובטח בדומה לחלוקה אזורית, כאשר האוטונומיה לא תתבסס על שטח, כי אם על המבנה העדתי. להערכתו, במרוצת-השנים יתפתח מצב שבו פרולטריון יהודי-ערבי מנוצל יתייצב מול קפיטליזם יהודי-ערבי מנצל, "כיוון שניצול הוא ניצול בין אם הוא יהודי או ערבי."
כעבור שבוע הזמין יוסק'ה את מרדכי בנטוב ממשמר-העמק, מחבר התוכנית, לפגישה עם הכיתה. בנטוב סיפר כי תוכניתו הוגשה לוועדה האנגלו-אמריקנית בניו-יורק ועוררה עניין רב בקרב חברי הוועדה. הוא הפליג בסיכוייה של מדינה דו-לאומית אם וכאשר תקום. קולו הבוטח, התלהבותו, רעמתו הכסופה שנעה ברוח המאוורר – הזכירו דיוקנו של נביא.
ממיק פקפק. היש בכלל סיכוי שפלח ערבי מאום-אל-פחם ייראה בפלח ממשמר-העמק שותף יותר נאמן לו מאשר בן-דודו הקפיטליסט מנצרת? האם פרולטריון יהודי-ערבי מצידו האחד של המתרס וקפיטליזם ערבי-יהודי מצידו האחר – אפשרי בתנאי שנאה היוקדת בין שני העמים?
"כל עוד התוכנית לא נוסתה – אין לפסול אותה על הסף," השיב לו בנטוב.
*
באחת משיחות-הקיבוץ סיפר ברוך רבינוב, שכיהן כגזבר ה"הגנה", כי נתן פלד, שליח התנועה בניו-יורק, מקיים שיחות רציניות מאוד עם איש השגרירות הסובייטית אלכסנדר קראסילניקוב, ובאמצעותו נפגש עם שר-החוץ הסובייטי אנדריי גרומיקו, שרמז לו כי עליהם לצפות לשינוי בעמדת ארצו כלפי ארץ-ישראל, והציע להנהגת התנועה להיערך לכך.
איש לא האמין. קובּעת האכזבות ממדיניותה האנטי-ציונית של ברית-המועצות עלתה על גדותיה.
ב-15 למאי הגיע תורי להביא את חבילת העיתונים מהאוטובוס, וכשהגיעה, פתחתי אותה בדרכי לכיתה, וכותרת גדולה שבתה את ליבי:
"הצהרה פרו-ציונית של ססס"ר"
לא ייאמן!" פלטתי בתדהמה, אבל בכותרת-המשנה נכתב:
"גרומיקו: עתידו של חלק חשוב של העם היהודי קשור בעתידה של ארץ-ישראל. הבעייה תיפתר רק על-ידי הקמת מדינה דו-לאומית, תוך שוויון-זכויות לשני העמים. אין להתעלם מסבלותיהם של היהודים.
"השיטה המנדטורית פשטה את הרגל. תגובת הסוכנות: מפנה גדול!"
רעד עבר בגופי. האומנם חל מפנה בעמדה הסובייטית המסורתית כלפי הציונות? הייתכן שברית-המועצות הכירה בארץ-ישראל כפיתרון לבעייה היהודית?
רצתי בכל כוחי לכיתה, וללא אומר פרשתי את העיתון על שולחן המורה והתיישבתי במקומי. שכנא הציץ בכותרת, מצמץ בעיניו, נענע בראשו כלא מאמין, זקף זוג גבות דלילות והעיר באירוניה:
"היהפוך כושי עורו ונמר חברבורותיו?"
*
בערב הגיע יוסק'ה המדריך. הוא ויתר על מיפקד, על שירה, על משחקי-חדר – ומייד פתח בנאום. לדבריו, נפל דבר בארץ-ישראל! ידידתנו ברית-המועצות הכירה בקיומו של העם היהודי, והקרע עימה סוף-סוף התאחה.
"אילו הייתי יהודי דתי הייתי קם ומברך: 'שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה!'"
שקט השתרר בכיתה.
לדבריו, שר-החוץ הסובייטי, אנדרי גרומיקו הכריז בנאומו כי השיטה המנדטורית פשטה את הרגל וכי עתידו של חלק חשוב של העם היהודי קשור בעתידה של ארץ-ישראל. האומות-המאוחדות אינן יכולות עוד להתעלם מסבלות היהודים באירופה, לאחר ששישה מיליון מהם נרצחו באכזריות על-ידי הנאצים. האידיאל הרצוי הוא הקמת מדינה דו-לאומית, שבה יינתנו זכויות שוות לשני העמים, אולם לדאבון-לב הדבר אינו ניתן להגשמה, בגלל היחסים הרעים השוררים בין היהודים לערבים. לכן הפיתרון המוצע הוא חלוקת ארץ-ישראל לשתי מדינות עצמאיות.
הפיתרון הפיסי נגע פחות לליבו של יוסק'ה. את ההישג הגדול ראה בעצם הכרתה של ברית-המועצות בארץ-ישראל כפיתרון טריטוריאלי לאנומליה היהודית, ובהודאה כי הציונות היא תנועת שחרור לאומית וכי זכותם של היהודים להגדרה עצמית. יוסק'ה ביקש שנזכור את ה-14 במאי 1947 כיום שבו חל המפנה ההיסטורי הגדול – גמול לתנועה, שצדקתה הוכחה קבל עם ועולם.
ממיק שאל אם אפשר להספיד את הפיתרון הדו-לאומי של בנטוב, ויוסק'ה השיב שמוקדם לערוך לוויות. ברית-המועצות היא מעצמה ריאלית, המבינה שבתנאי עוינות בין שני העמים – פיתרון דו-לאומי אינו בא בחשבון עכשיו, אך בסיטואציה פוליטית אחרת, התוכנית עשוייה לעלות שוב על סדר-היום.
"קדחת!" הגיב ממיק בבוטות, "היכן תמצא בעולם שתי מדינות כה שונות באוכלוסייתן, החיות על טריטוריה אחת בהרמוניה?"
"ומה לגבי ברית-המועצות שבה מאה ושבעים קבוצות אתניות חיות בחמש-עשרה רפובליקות – באחווה ובהרמוניה מלאה?" השיב לו יוסק'ה.
"היית שם? אני הייתי בכמה מהן, והשנאה שם למוסקבה ממש תהומית. אין לי ספק שיום אחד הפצע המוגלתי הזה יפרוץ כלבה רותחת!"
ווי הנהן בראשו, אך שתק.
"איך אתה מדבר?! רוסיה הכירה בנו סוף-סוף, ובמקום לחגוג אתה משמיץ," קפצו עליו חברי הכיתה, אשר בדרכם הפשטנית האמינו כי רוסיה הצטרפה ל... תנועה הציונית.
הצצתי בנעמה. שדיה מילאו את הבד הגס של חולצתה ופערו פרצות בין הכפתורים. ניסיתי לצוד את עיניה, אך לשווא. היא תלתה עיניים מעריצות ביוסק'ה ובלעה את דבריו.
הפעולה הסתיימה בצרור שירים רוסיים. נחמה פתחה ב"ליבלבו אגס וגם תפוח", עברה לפרשי הקוזקים שעל גדות הדנייפר, נדדה לשפת הדון, פגשה את נטשה, את "קטיושק'ה שיצא לשוח" ויתר גיבורי הצבא האדום. שעה ארוכה התרפקנו על אימא רוסיה, שסוף-סוף אספה אותנו אל חיקה.
*
כעבור ימים אחדים הופיעה בעיתון, ב"הטור השביעי", תגובתו של המשורר נתן אלתרמן, ומישהו תלה אותו על לוח-המודעות של הקיבוץ. עוד אזכור כמה מן הבתים:
...לגרומיקו אנדרי.
התעוררנו בבוקר. פתחנו עיתון...
ליק-סכסס. קריית או"ם. ונשארנו תקועים
תודה. ותוהים: מה פתאום?
וישנה פה כמין הרגשה מיוחדת.
ואשר לאנשי השומר-הצעיר...
ואיך לומר זאת? לוּ ראית!
כמו הרגשת יום הולדת. כמו חתנים הם בעיר!
*
באחד הימים נכנס לכיתה אברהם הכהן, מבני המשק הבכירים, סיפר על קורס דאייה העומד להיערך בכפר-ילדים, לרגלי גבעת-המורה, והמליץ להצטרף. "ייתכן כי מי שילמד דאייה היום – מחר יהיה טייס."
"אנחנו נגד פרנסות אוויר," השיב לו דשיק.
דשיק, נער יפה-תואר, גבה-קומה, עיניים אפורות וגוף אתלטי. תלמיד מבריק במתמטיקה ובמקצועות הריאליים. כל תרגיל שנכתב על הלוח, פתר ראשון, והכריז באדישות לְמה שווה ה-x. בהיותו בן שלוש-עשרה נסעה חברת-הילדים לסחנה לבילוי, ופגשה שם כיתת ילדים מירושלים. לפתע נשמעו צעקות בהולות:
"משיח טובע! משיח טובע!"
דשיק, שלא האמין במשיח, משך בכתפיו ושאל:
"ולמה שמשיח יטבע?"
אך עד מהרה קלט שמשיח הוא שם של נער, קפץ למים, צלל בין העשבייה הסבוכה, שלה מתוכה את משיח והעלהו על היבשה. ואז שמע שעוד נער טבע, ושוב צלל והציל גם אותו. העיתונות גמרה עליו את ההלל. שיבחו את אומץ-ליבו ואת תושייתו הרבה. דשיק הצטיין בקור-רוח, ביכולת עמידה במצבי-לחץ, בכושר אילתור ובחוש-הומור שנון.
נעניתי להצעתו של אברהם הכהן והתנדבתי לקורס. החלטתי לטעום טעמה של רחיפה באוויר – לאחר שזנחתי את השחמט.
"אני מאחל לך הצלחה בקורס. אתם עוד תקנאו בו," אמר והלך.
וכך, במשך עשרה ימים, גלשתי מפסגת גבעת-המורה אל שדות עמק-יזרעאל בגלשון מסוג "ורונה", וסיימתי את הקורס בהצלחה. עם שובי התחלתי לחלום על טיִס.
*
ערב קיץ לוהט. רוח חמסינית נשפה ממזרח והירח השקיף מלמעלה. החבר'ה רתמו זוג פרדות לפלטפורמה, ודהרנו לסחנה. ללא אומר פשטנו בגדים וקפצנו ערומים למים. ניסיתי להתקרב אל נעמה, אך זו היטיבה לשחות וחמקה. דשיק ואחת הבנות נראו שוחים לעבר המערה ונעלמו בתוכה. לפתע הגיחה נעמה מאחור, תפסה בראשי והטביעה אותי במים, כשצחוק קולני על שפתיה. אחר-כך יצאנו מן המים, ישבנו על סלע וזללנו אבטיח.
עם שובנו למוסד אזרתי עוז ולחשתי לאוזנה: "נעמה, הירח ינזוף בנו אם לא נצא לטיול-לילה."
קולי רעד.
"שאלת אותו?" ענתה בקול מתחנחן.
"שמעתי אותו ממלמל."
בחורשת הקזוארינות, למרגלותיו של עץ עבות גזע, ישבנו ודיברנו. היא סיפרה שנולדה בירושלים, בשכונת נחלת-אחים. אביה פועל-ניקיון ואימה עקרת-בית. המצב הכלכלי בבית היה חמור והיא נשלחה לחברת-נוער בקיבוץ. לאחר כשנתיים התפוררה החברה והיא נשארה בקיבוץ בלי מסגרת. מישהו דאג לצרפה למוסד-החינוכי. אף אחד לא יודע שהוריה אינם משלמים בעדה. כשסיפרה לי, דמעות עמדו בעיניה. הנחתי יד רועדת על כתפיה והיא חייכה, משכה בכתפה וקירבה את לחיָה לגב ידי. ליטפתי את שערה ולבסוף אזרתי עוז והצמדתי נשיקה ללחייה. לתדהמתי, נטלה את ידי והניחה על חזה הגואה.
"אני יודעת שאתה אוהב אותי ומתייסר בגללי," אמרה, הסירה את חולצתה והתירה את כפתורי חזייתה. לא ידעתי נפשי מהתרגשות. סוף-סוף היא שלי, גוף ונפש. ליטפתי את שדיה בעדינות. גיליתי את הילת העור הכהה ומוללתי את פטמותיה. נעמה נאנחה ונשקה לי. אברי נגח את תחתוניי, כמעט קרע אותם.
לפני שנפרדנו אמרה: "בוא נשמור הכול בסוד. תמשיך לשלוח לי פתקים גם אם לא אענה. לפעמים תוקף אותי מין מצב-רוח כזה..." היא ליטפה את לחיי ונשקה לשפתיי.
המראתי לעננים. "סוף סוף נבקעה החומה הסינית..." מלמלתי בדרכי הביתה.
העורבים שעל העצים המשיכו להתקוטט ולצרוח בזעם.
*
החופש הגדול. נשארתי בקיבוץ ועבדתי בגן-הירק. הכיתה החלה להתכונן לטיול הארצי של התנועה מבן-שמן לוואדי-קלט בואך עין-פשחה. ילדי-החוץ קיבלו מכתבים, מהנהלת המוסד-החינוכי, שעליהם להביא מזון לטיול. הרשימה כללה: חמש כפות גדולות של קפה, שש כפות סוכר, ארבע כפות אורז, קופסת סרדינים, שני לימונים, כיכר לחם ועוד כהנה וכהנה.
פניתי לרכזת-המטבח של המוסד-החינוכי בבקשה שתצרף לפרודוקטים של בני-הקיבוץ את חלקי, ותחייב את אימי על הסכום. לרגע חשבתי לומר לה, כי בשבועיים של עבודה מפרכת בגן-הירק, מבוקר עד ערב, הרווחתי ביושר אותם פרודוקטים, אך לא אמרתי מילה.
מחסנאית-המטבח התייעצה בשתי מחסנאיות-הבגדים, שהזהירו אותה לבל תסכים, כי ההורים של ילדי-החוץ אף-פעם אינם משלמים.
כעסתי. מה ההיגיון לשלוח אותי כל הדרך לירושלים, כדי להביא חמש כפות קפה ושש כפות סוכר?
שבתי לירושלים כדי למלא את תרמילי במצרכי מזון כנדרש, ולצערי טעיתי במועד יציאת הטיול והחלטתי להשיגו למחרת-היום בחנייה ללינת-לילה שערכו במעלה-החמישה.
הגעתי לקיבוץ, שאלתי היכן חונה הטיול, ואיש לא ידע. מישהו הציע שאצא ליער והצביע על הכיוון. לאחר הליכה מייגעת הגעתי להצטלבות-דרכים ולא ידעתי לאן לפנות. כאיש שמאל פניתי שמאלה, ולאחר הליכה של כעשרים דקות שמעתי שאגות "ג'ימָאלָייה" וידעתי שאני בדרך הנכונה. הגעתי כשתחת בית-שחיי כיכר לחם, והקבוצה התפקעה מצחוק.
בעין-גדי נערך מפקד-התייחדות מול מצבת-הזיכרון שהוקמה לזכרם של שמונה חברי "השומר-הצעיר", שנספו בטיול התנועה באפריל 1942. הטיול זכור בשל האסון הכבד שאירע. לטיול צורפו מיספר פלמ"חניקים כמאבטחים. לפנות-בוקר עמד הטיול לצאת מעין-גדי לעין-פשחה, ובשל הקור העז הודלקו מדורות. אספו הפלמ"חניקים קוצים וזרדים לערימה וגלגלו לעבר המדורה. ככל הנראה רימון שורבב לאותה מדורה. ולפתע, מהומת אלוהים: פצועים, הרוגים. כיצד מזעיקים עזרה?
חנוך רוזנברג, ממארגני הטיול וחבר השלמת בית-אלפא, ועימו שלושה מתנדבים, החליטו לרוץ כל הדרך לקליה, כ-45 ק"מ, כדי להזעיק עזרה.
עם שחר יצאו ספינות עמוסות אשלג בדרכן לקליה. שמעו הספנים שאגות-עזרה, ראו נפנופי-ידיים, הבזקי מראות, עשן מדורות – והבינו שקוראים להם לעזרה.
חנוך וחבורתו לא ידעו על כך והמשיכו לרוץ. במהלך הריצה, נשרו שלושה וחנוך רץ את מרתון חייו – שמונה-עשרה שעות רצופות! בניגוד לפדיפידס האתונאי, שנת 490 לפני הספירה, שרץ מהכפר מרתון לאתונה לבשר ניצחון – רץ חנוך מעין-גדי לקליה לבשר אסון. פדיפידס הגיע, בישר ומת. חנוך הגיע, בישר והתעלף.
בסוף החופש הגדול הגיע מכתב מנעמה. אביה נפטר, ולדאבון ליבה היא עוזבת. עליה לסייע בפרנסת המשפחה.
ישראל זמיר
[העורך: אהוד בן עזר]
המשך יבוא
נעמן כהן
אני לא מבין כלום
כותרת מוסף "אל-ארצ'י" השבוע: "מי שחושב שיישאר צבא אחרי ההפיכה לא מבין כלום."
בכתבה יש סקירה של חיילי מילואים המכריזים שהם עוזבים את השירות כמחאה על המהפכה המשטרית:
("עדויות הטייסים והמפקדים: 'מי שחושב שיישאר צבא אחרי ההפיכה לא מבין כלום.'״ "אל-ארצ'" 3.3.23)
https://www.haaretz.co.il/magazine/2023-03-02/ty-article-magazine/.highlight/00000186-9d6a-df48-ab96-bd6b74e10000
לזה כמובן יש להוסיף את האלופים בפנסיה (שמנה) אהוד ברוג-ברק, בעשור השמיני של חייו, ודן חלווצ'י-חלוץ, בעשור השביעי לחייו שקראו גם הם לא לשרת:
אהוד ברוג-ברק: ''חובה לסרב לפקודה שדגל שחור מעליה.''
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=783207&forum=scoops1
דן חלווצ'י-חלוץ: "בשעת מלחמה תחת שלטון דיקטטורי – לא אתייצב:"
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=784270&forum=scoops1
אבל אותם הרי ממילא לא יקראו לשירות מפאת גילם. אז אני באמת לא מבין כלום. האם והיה כי תקראנה מלחמה, האם הם כולם יעמדו בחוסר מעש בעת שצבא האוייב ירצח את הוריהם, נשותיהם, ילדיהם ונכדיהם? האם הם כולם ילכו כצאן לטבח? האם לזה הם מטיפים?
במפלת ציון ננוחם
בהפגנה למען "הדמוקרטיה" הונף השלט: "במפלת ציון ננוחם": הנה ראו:
https://twitter.com/YinonMagal/status/1630319967420678144?cn=ZmxleGlibGVfcmVjcw==&refsrc=email
האם לזה מתכוונים המכריזים שלא ישרתו? האם זו מטרתם של ברוג-ברק וחלווצ'י-חלוץ? ובכלל האם מפלת ציון תביא דמוקרטיה או דיקטטורה של הפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי?
הלניניסטים החדשים
טרגדיה לאומית היא שמנהיגי האופוזיציה יאיר למפל-לפיד, ובנימין גנץ, מאמצים בגלל שיקולים אלקטורליים את האימרה הישנה המיוחסת ללנין: "ככל שיותר רע יותר טוב," והם סבורים שאל להם להציג פשרה ברפורמה המשפטית (אפילו לא את הצעתו של למפל-לפיד לרפורמה בעבר) בתקווה שע"י קיצוניות הם יפילו את הממשלה, ואפילו אם יחריבו את המדינה. ככל שיהיה רע יהיה יותר רע ולא יותר טוב. לכולם.
"זכות אדם" זה להיות עני
במהלך הרצאה שארגנה "הקרן לישראל חדשה" ו"אמריקאים לשלום עכשיו", עם תחילת גל "הנטישה הכלכלית", הרָבּה הרפורמית נועה סתת – מנכ"לית האגודה לזכויות האזרח הכריזה: "אני חושבת שכל מי שתורם לכלכלה הישראלית צריך להפסיק עד שהרוח תשתנה."
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=783197&forum=scoops1
אז הרבה הרפורמית נועה סתת (מישהו יודע את שמה המקורי?) היא רבה לניניסטית. "ככל שיהיה יותר רע יהיה יותר טוב." לדידה ככל שהעניים בישראל יהיו יותר עניים כך טוב. וכך יהיו להם יותר זכויות אדם. מעניין אם היא גם מוותרת על המשכורת שלה שבאה מתרומות.
בודדה בתל אביב שהיא ברלין בירת הרייך
כתבת "אל-ארצ'י", נרי רחל וייס-לבנה-הירשפלד מרגישה בודדה בתל אביב שהפכה עבורה לברלין בירת הרייך: "קמתי בבוקר עם מועקה נוראה. הרגשתי לבד בתל אביב למרות שלא הייתי לבדי לרגע. בדיוק כמו שאנה ואוטו, גיבורי ספרו של הנס פאלאדה, שני אנשים רגילים לגמרי, הרגישו לבד בברלין בתקופת מלחמת העולם השנייה. שבויים וחסרי אונים לגמרי בתוך מדינה שכוחות איומים השתלטו עליה ואין בידם לעשות מאום חוץ מלהפיץ בחשאי גלויות נגד המשטר.
"אני יודעת שאני לא לבד, שיותר מחצי מאזרחי המדינה היהודים מרגישים כמוני, וכמובן גם כל חבריי וחברותיי הישראלים בארץ ובחו"ל.
"הרצל כנראה טעה, היהודים לא יכולים להקים מדינה. הם מגיעים מהגולה ומיד נעשים מטומטמים. הרצל כנראה טעה, ואבא שלי, הציוני מאוד, כנראה צדק גם כשאמר 'נריקם, קחי את הילדים שלך ותברחי מכאן כמו האח שלך.'" (נרי לבנה, "רוב אזרחי המדינה כואבים כמוני ואני עדיין מרגישה בודדה." "אל-ארצ'י"3.3.23)
https://www.haaretz.co.il/magazine/2023-03-02/ty-article/.highlight/00000186-a1ac-dec4-abfe-b3fd9e780000
מה שלא ברור הוא למה נרי רחל וייס-לבנה-הירשפלד מרגישה בודדה? הרי לטענתה היא לא לבד, אלא חצי מהעם יחד איתה. ולגבי תל אביב שנהפכה עבורה לבירת הרייך והיא משווה עצמה לאנה בברלין של פאלאדה, הרי היא יכולה לעבור מתל אביב לברלין האמיתית, העיר המעטירה, עליה היא שופכת תילים של תשבחות שם גרים ילדיה הפולקיסטים הגרמנים החדשים המתנאים שבדויטשלנד הם השתחררו מהישראליות ומהיהדות. כדאי רק שתשמע להמלצתי הישנה שעל מנת שנכדיה הגרמנים הפולקיסטים החדשים לא ירגישו לא בנוח עם השם היהודי של סבתם נרי רחל-לבנה, כדאי לה להחליפו לשם ארי טהור, למשל קלרה פלצל. ובא לציון ולברלין גואל.
[אהוד: וגם לא ברור אם בזכות ההשוואה המטומטמת של תל-אביב כיום לברלין הנאצית בתקופת היטלר במלחמת העולם השנייה – היא גם מקבלת איזה ליטוף או בונוס מהשוקניה?]
את זה כתבתי ב-2012. לפני עשר שנים, אקטואלי יותר מתמיד.
בזכות קיומה של מדינה יהודית דיקטטורית
אלו המתנגדים לקיומה של מדינת היהודים מרבים להאשימה בחוסר דמוקרטיה. "אי אפשר," הם טוענים, "להיות גם מדינה יהודית וגם דמוקרטית."
לכן אני בדעה שיש להשמיט את נושא הדמוקרטיה מהדיון. כשם שיש זכות קיום ל-23 דיקטטורות ערביות, או ל-57 דיקטטורות מוסלמיות, כך גם יש זכות קיום לדיקטטורה יהודית אחת. כל השולל רק את זכות הקיום של המדינה היהודית בגלל הדמוקרטיה שלה הוא פשוט גזען.
ודוק: כמובן שיש להיאבק על הדמוקרטיה הקיימת במדינה היהודית כשם שיש להיאבק על הקמת דמוקרטיה שאינה קיימת בשום מדינה ערבית-מוסלמית.
("חדשות בן עזר", 1175 5.9.2012)
https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe01175.php
אנטישמיות באיטליה
אלי שליין, בת 37 שאביה יהודי, נבחרה להנהגת המפלגה הדמוקרטית באיטליה. הבחירה הציתה גל של גילויי אנטישמיות באיטליה. ברשתות החברתיות, במערכת הפוליטית ואפילו בעיתונים היו מי שאימצו שיח גזעני. "היהודים נוקמים באיטליה, אנחנו מתחילים להבין את היטלר," נכתב ברשת.
שליין היא המנהיגה החדשה של מפלגת האופוזיציה מהשמאל-מרכז, לאחר שזכתה בפריימריז ב-54% מקולות המצביעים. היא בת ליהודי ממוצא אוקראיני, בעלת אזרחות אמריקנית, ועם בחירתה היא הפכה למנהיגה הצעירה וללסבית הראשונה שעומדת בראשות המפלגה הדמוקרטית. בעוד רבים רואים בה משב רוח מרענן, יש מי שחושב שבחירתה פוגעת במפלגה השנייה בגודלה באיטליה. הפוליטיקאים האיטלקים, כמו גם העיתונות במדינה, נתלו במוצאה של שליין כדי לתקוף אותה. בעיתון "לה-רפובליקה" טוענים שהיא הגיעה להנהגה האיטלקית כדי להגביר את כוחם של היהודים בעולם. חלק מהפוליטיקאים המכהנים טענו ששליין היא "יהודייה אשכנזייה חתרנית." ברשת החברתית טוויטר היו שצייצו: "היא בוגדת שנאמנה לאינטרס של הקהילה היהודית ולא לאינטרס של איטליה."
האמירות האנטישמיות שהופנו כלפי שליין ברשתות החברתיות נאספו לדוח על ידי הארגון לניטור אנטישמיות במילאנו, ה-CDEC. לפי הדוח, משתמשים ברשת אימצו את השיח האנטישמי והעלו על נס את המיתוס לפיו "היהודים שולטים בעולם." אחד הגולשים כתב: "היהודים נוקמים אחרי 2,000 שנה באיטלקים שגירשו אותם מישראל." אחר הוסיף: "אנחנו מתחילים להבין את היטלר."
למרות שלפי היהדות היא לא נחשבת ליהודייה והיא גם לא מגדירה את עצמה כיהודייה, גילויי אנטישמיות הופנו כלפי שליין במשך שנים. בעבר היא התייחסה לנושא בריאיון לערוץ התקשורת האיטלקי Sky TG24:
"צבא השונאים שלי התחיל בהערות על האף שלי ועל שם משפחתי כדי להביע דעות אנטישמיות נוראיות. מאז שהפכתי למועמדת האף שלי הפך לשני דברים באותו הזמן: סמל ומטרה." שליין התייחסה גם לטענות על ייחוסה המשפחתי: "הדיווחים על העושר שלי הם פייק ניוז שמגיע ממניעים אנטישמיים. המשפחה שלי היא משפחה איטלקית רגילה ממעמד הביניים."
על אף ההתבטאויות כלפיה, שליין מאמינה שהיא תוכל להחזיר את המפלגה הדמוקרטית לשלטון. "קיבלתי מנדט ברור לעשות שינוי אמיתי," הכריזה אחרי זכייתה בפריימריז. "אנחנו מציבים את המאבק נגד אי השוויון במרכז הבמה."
https://rotter.net/forum/scoops1/784511.shtml
אם האנטישמים מאשימים את סניורה שליין בגלל חצי יהדותה היא ודאי תרצה להוכיח את קרבתה אליהם ותהיה אנטי ישראלית, כלומר אנטישמית בעצמה. נחיה ונראה.
מעניין בכל מקרה מה יגיד עליה ליאור שליין וגבירתו גברת קסטנר-מיכאלי.
נ.ב. סניורה מרגריתה לוי-צרפתי, פילגשו של מוסוליני, היתה יהודייה מלא על מלא.
שהחיינו וקיימנו והגיענו לאמריקה
תודה לנסיה שפרן על הסקירה הממצה על ספרה של מיכל דקל (מה הוא שמה המקורי?) על ילדי טהרן. דא עקא שבסוף הסקירה נותנת נסיה שפרן המלצת קריאה לילדי ישראל שיש בה גם מוסר השכל עבורם: "בפרק האחרון מתוארת דרך החתחתים של 'ילדי טהראן', שהגיעו לארץ דרך הודו ותימן, והקיפו למעשה את מחצית כדור הארץ עד שהגיעו לא"י. ישנו גם תיאור מדוקדק של חייהם של שלושת הילדים, אביה של הכותבת, אחותו, ובת הדודה הקטנה, בקיבוץ עין חרוד, ומצורפים גם תצלומים שלהם. אבל כפי שכבר נאמר, הפרק הזה מוכר יותר לקורא הישראלי. כוחו העיקרי של הספר הזה הוא בתיאור מדוקדק של האודיסיאה כולה. מומלץ במיוחד לילדים והנכדים, אולי אפילו הנינים, של היהודים ששרדו את מלחמת העולם השנייה כפליטים במרכז אסיה – והם מהווים חלק ניכר של האוכלוסייה הישראלית."
הבעייה היא שמוסר ההשכל האמיתי של הספר לילדי ישראל הוא שמוטב לרדת לאמריקה שם נחיה כמו המחברת מיכל דקל בעושר ונוחות. ובעצם חבל שלא היגרנו עוד קודם לכן מפולניה ישר לאמריקה.
סוד הגלות
ההיסטוריון והוגה הדעות האיטלקי החשוב בנדטו קרוצ'ה Benedetto Croce קבע, שכל היסטוריה היא 'היסטוריה בת-זמננו'; תפקידה העיקרי של ההיסטוריה הוא לראות את העבר מבעד לעיניים של ההווה ולאור בעיותיו. באור פוליטיקת ההווה העלה ד"ר משה גרנות תיזה היסטורית חדשה ומקורית שלמיטב ידיעתי טרם הועלתה ע"י היסטוריון כלשהו (תקנו אותי אם אני טועה), המסבירה את העובדה ההיסטורית של גלות עם ישראל מארצו:
התרומות לבית המקדש לכוהנים וללוויים, טוען ד"ר משה גרנות, "העול האדיר הזה, לנוכח שנות הבצורת הרבות ושנות השמיטה, הופך את החיים בארץ ישראל לבלתי אפשריים, ומי שמאמין לכתוב שהדברים הורדו מהשמיים ונמסרו למשה, אנוס להיענות לחוקים הדרקוניים האלה. זאת אחת הסיבות המרכזיות לכך שבני ישראל העדיפו את הגולה על פני המולדת, למרות ההשפלות, הגירושים, עלילות הדם, הפוגרומים, ולבסוף חתירה להשמדה סופית של כל עם ישראל בעולם. החשש מלחזור ולגור בארץ האבות היה כל כך גדול, עד כי הומצאה האגדה על גאולה בנס על ידי משיח, וגם על שבועה שהושבע עם ישראל, כביכול, שלא יעלו בחומה ושלא ימרדו בגויים (בבלי, כתובות ק"י-קי"א), וברור מכאן שהעלייה לארץ בכלל, והציונות בפרט, נחשבות למרד באל.")"חדשות בן עזר", 1866).
מפתיע. לפי התיזה ההיסטורית החדשה של ד"ר משה גרנות, היהודים בהיסטוריה ביכרו תמיד לשלם מיסים לרומא הרשעה למלכויות אדום וישמעאל במקום לכוהנים וללוויים בארץ ישראל, ולכן הם בחרו ב"ההשפלות, גירושים, עלילות הדם, פוגרומים, ולבסוף חתירה להשמדה סופית של כל עם ישראל" במקום לחיות במדינה משלהם. זה ההסבר מדוע הם יצאו לגלות, וזה ההסבר מדוע העדיפו שלא לחזור לארצם.
בטוחני שד"ר גרנות אוהב ספרות לכן הוא ודאי מורה מצטיין לספרות. מאידך לא מובן לי איך אדם שכל כך מתעב יהדות ותנ"ך – מלמד תנ"ך, נושא שאינו אוהב.
שר החוץ אלי כהן – דע מה שתשיב!
שר החוץ אליהו כהן ערך ביקור בדויטשלנד וכך הוא צייץ כדי להתנאות בעצמו: "נשאלתי היום במסיבת עיתונאים על ידי עיתונאית גרמנייה מהי עמדתנו בנוגע לבנייה ביהודה ושומרון. הבהרתי באופן ברור: 'מדינת ישראל תמשיך לבנות בחבלי ארץ אבותינו.'
"עוד לפני כן נזפה בו שרת החוץ הגרמניה פראו אנאלנה שרלוט אלמה ברבוק, על כוונת ממשלת ישראל לחוקק עונש מוות למחבלים ואמרה שבישראל היה עונש מוות רק על אייכמן." (טעות, טוביאנסקי גם הוצא להורג). ואליהו כהן כנזוף לא ידע מה להשיב לה על חוצפתה.
מר אליהו כהן, כשר החוץ של מדינת ישראל. בתשובה לשאלת העיתונאית היית צריך להוסיף שיהודה ושומרון לא יהיו "יודן ריין" כפי שרוצה גרמניה, ובתשובה לשרת החוץ הגרמנית שאמרה שרק אייכמן הוצא להורג בישראל היית חייב להחזיר לה שחבל שגרמניה לא נהגה כך ושיחררה את כל הפושעים הנאצים.
https://twitter.com/naaman_c/status/1630845607018479616?t=CBFWgYkn3OEd36c3IQQoWw&s=03)
כמובן שבעיתון הערבי בעברית "אל-ארצ'י" מיד מיהרו לצאת בכותרת: "דברי שרת החוץ של גרמניה מאותתים: ידידות ישראל לא חוששות מביקורת פומבית..."
https://www.haaretz.co.il/news/politics/2023-03-01/ty-article/.premium/00000186-99c5-dbb2-ab96-b9f50e470000
אפרטהייד
הפלסטינים הכריזו על אפרטהייד מכוניות. הם הודיעו לערביי ישראל: "סמנו את המכוניות שלכם כדי שלא תיפגעו בפיגועים."
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=783921&forum=scoops1
לסיום שתי בשורות טובות
בשורה טובה (1)
המחבל מוניר רג'בי שהתגורר בחיפה, והורשע במעורבות בפיגוע בקו 37 יורחק מהעיר עם שחרורו מהכלא, כך קבע משרד הפנים לנוכח דרישת משפחות חללי הפיגוע שהתרחש בשדרות מוריה לפני 20 שנה, לנוכח הצער המלווה את משפחותיהם של 17 הנרצחים, והחשש שמא יפגשו בו לאחר שחרורו הקרב ובא. ההחלטה התקבלה באישור היועצת המשפטית לממשלה.
המשפחות השכולות ניהלו מאבק מול משרד הפנים, ובימים האחרונים התקבל אישור משפטי לבצע את המהלך התקדימי. זו תהיה למעשה הפעם הראשונה שבה יוטלו הגבלות על מחבל משוחרר המתגורר בישראל. בחסות הלשכה המשפטית של לשכת האוכלוסין וההגירה התקבלה הבוקר האסמכתא הסופית למהלך, ובהתאם נשלח מכתב לבית הסוהר המבשר למחבל רג'בי על ההחלטה שהתקבלה לקראת שחרורו.
על פי חוק, ניתנת לרג'בי האפשרות לערער על ההחלטה לבג"ץ ולהשמיע את טיעוניו אם ירצה בכך. מדובר במהלך השני שנוגע לשגרת חייו של רג'בי ומעמדו במדינה, כאשר לפני כשנתיים החליט שר הפנים דאז אריה דרעי לשלול את תושבות הקבע שלו בישראל.
הפיגוע בקו 37 אירע ב-5 במרץ 2003, כאשר סטודנט מחברון בשם מחמוד קוואסמה עלה על אוטובוס אגד בשדרות מוריה בחיפה, פוצץ את עצמו ובכך רצח 17 נוסעים בהם ילדים, אב ובנו, ותלמידה שישבה על הספסל בתחנת האוטובוס. לימים התברר כי מוניר רג'בי, תושב חיפה, סייע למחבל בפיגוע הרצחני והורשע במעורבותו.
https://mobile.mako.co.il/news-military/2023_q1/Article-ffb997edef39681027.htm?sCh=31750a2610f26110
סיפוק אישי. בנס גדול פיספסתי באותו יום את האוטובוס הזה. תקווה לחיפאים, אבל אני מעדיף גם לא לראות אותו בתל אביב. מעניין אם בג"צ יאשר את ההחלטה.
בשורה טובה (2)
אימא של המחבל מחמד אבו בכר שחוסל בשכם שמחה ומאושרת ממות בנה המחבל:
https://twitter.com/1717Bazz/status/1628376627733209090?s=20
הוא יקבל בגן עדן אוכל טוב, שתייה, בתולות יפות שחורות עין, ונערים שמשים. מה רע? לדידה אין בשורה טובה מזו. הנה, מצב של שמחה הדדית שלנו ושלה.
נעמן כהן
בכתבה יש סקירה של חיילי מילואים המכריזים שהם עוזבים את השירות כמחאה על המהפכה המשטרית:
("עדויות הטייסים והמפקדים: 'מי שחושב שיישאר צבא אחרי ההפיכה לא מבין כלום.'״ "אל-ארצ'" 3.3.23)
https://www.haaretz.co.il/magazine/2023-03-02/ty-article-magazine/.highlight/00000186-9d6a-df48-ab96-bd6b74e10000
לזה כמובן יש להוסיף את האלופים בפנסיה (שמנה) אהוד ברוג-ברק, בעשור השמיני של חייו, ודן חלווצ'י-חלוץ, בעשור השביעי לחייו שקראו גם הם לא לשרת:
אהוד ברוג-ברק: ''חובה לסרב לפקודה שדגל שחור מעליה.''
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=783207&forum=scoops1
דן חלווצ'י-חלוץ: "בשעת מלחמה תחת שלטון דיקטטורי – לא אתייצב:"
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=784270&forum=scoops1
אבל אותם הרי ממילא לא יקראו לשירות מפאת גילם. אז אני באמת לא מבין כלום. האם והיה כי תקראנה מלחמה, האם הם כולם יעמדו בחוסר מעש בעת שצבא האוייב ירצח את הוריהם, נשותיהם, ילדיהם ונכדיהם? האם הם כולם ילכו כצאן לטבח? האם לזה הם מטיפים?
במפלת ציון ננוחם
בהפגנה למען "הדמוקרטיה" הונף השלט: "במפלת ציון ננוחם": הנה ראו:
https://twitter.com/YinonMagal/status/1630319967420678144?cn=ZmxleGlibGVfcmVjcw==&refsrc=email
האם לזה מתכוונים המכריזים שלא ישרתו? האם זו מטרתם של ברוג-ברק וחלווצ'י-חלוץ? ובכלל האם מפלת ציון תביא דמוקרטיה או דיקטטורה של הפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי?
הלניניסטים החדשים
טרגדיה לאומית היא שמנהיגי האופוזיציה יאיר למפל-לפיד, ובנימין גנץ, מאמצים בגלל שיקולים אלקטורליים את האימרה הישנה המיוחסת ללנין: "ככל שיותר רע יותר טוב," והם סבורים שאל להם להציג פשרה ברפורמה המשפטית (אפילו לא את הצעתו של למפל-לפיד לרפורמה בעבר) בתקווה שע"י קיצוניות הם יפילו את הממשלה, ואפילו אם יחריבו את המדינה. ככל שיהיה רע יהיה יותר רע ולא יותר טוב. לכולם.
"זכות אדם" זה להיות עני
במהלך הרצאה שארגנה "הקרן לישראל חדשה" ו"אמריקאים לשלום עכשיו", עם תחילת גל "הנטישה הכלכלית", הרָבּה הרפורמית נועה סתת – מנכ"לית האגודה לזכויות האזרח הכריזה: "אני חושבת שכל מי שתורם לכלכלה הישראלית צריך להפסיק עד שהרוח תשתנה."
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=783197&forum=scoops1
אז הרבה הרפורמית נועה סתת (מישהו יודע את שמה המקורי?) היא רבה לניניסטית. "ככל שיהיה יותר רע יהיה יותר טוב." לדידה ככל שהעניים בישראל יהיו יותר עניים כך טוב. וכך יהיו להם יותר זכויות אדם. מעניין אם היא גם מוותרת על המשכורת שלה שבאה מתרומות.
בודדה בתל אביב שהיא ברלין בירת הרייך
כתבת "אל-ארצ'י", נרי רחל וייס-לבנה-הירשפלד מרגישה בודדה בתל אביב שהפכה עבורה לברלין בירת הרייך: "קמתי בבוקר עם מועקה נוראה. הרגשתי לבד בתל אביב למרות שלא הייתי לבדי לרגע. בדיוק כמו שאנה ואוטו, גיבורי ספרו של הנס פאלאדה, שני אנשים רגילים לגמרי, הרגישו לבד בברלין בתקופת מלחמת העולם השנייה. שבויים וחסרי אונים לגמרי בתוך מדינה שכוחות איומים השתלטו עליה ואין בידם לעשות מאום חוץ מלהפיץ בחשאי גלויות נגד המשטר.
"אני יודעת שאני לא לבד, שיותר מחצי מאזרחי המדינה היהודים מרגישים כמוני, וכמובן גם כל חבריי וחברותיי הישראלים בארץ ובחו"ל.
"הרצל כנראה טעה, היהודים לא יכולים להקים מדינה. הם מגיעים מהגולה ומיד נעשים מטומטמים. הרצל כנראה טעה, ואבא שלי, הציוני מאוד, כנראה צדק גם כשאמר 'נריקם, קחי את הילדים שלך ותברחי מכאן כמו האח שלך.'" (נרי לבנה, "רוב אזרחי המדינה כואבים כמוני ואני עדיין מרגישה בודדה." "אל-ארצ'י"3.3.23)
https://www.haaretz.co.il/magazine/2023-03-02/ty-article/.highlight/00000186-a1ac-dec4-abfe-b3fd9e780000
מה שלא ברור הוא למה נרי רחל וייס-לבנה-הירשפלד מרגישה בודדה? הרי לטענתה היא לא לבד, אלא חצי מהעם יחד איתה. ולגבי תל אביב שנהפכה עבורה לבירת הרייך והיא משווה עצמה לאנה בברלין של פאלאדה, הרי היא יכולה לעבור מתל אביב לברלין האמיתית, העיר המעטירה, עליה היא שופכת תילים של תשבחות שם גרים ילדיה הפולקיסטים הגרמנים החדשים המתנאים שבדויטשלנד הם השתחררו מהישראליות ומהיהדות. כדאי רק שתשמע להמלצתי הישנה שעל מנת שנכדיה הגרמנים הפולקיסטים החדשים לא ירגישו לא בנוח עם השם היהודי של סבתם נרי רחל-לבנה, כדאי לה להחליפו לשם ארי טהור, למשל קלרה פלצל. ובא לציון ולברלין גואל.
[אהוד: וגם לא ברור אם בזכות ההשוואה המטומטמת של תל-אביב כיום לברלין הנאצית בתקופת היטלר במלחמת העולם השנייה – היא גם מקבלת איזה ליטוף או בונוס מהשוקניה?]
את זה כתבתי ב-2012. לפני עשר שנים, אקטואלי יותר מתמיד.
בזכות קיומה של מדינה יהודית דיקטטורית
אלו המתנגדים לקיומה של מדינת היהודים מרבים להאשימה בחוסר דמוקרטיה. "אי אפשר," הם טוענים, "להיות גם מדינה יהודית וגם דמוקרטית."
לכן אני בדעה שיש להשמיט את נושא הדמוקרטיה מהדיון. כשם שיש זכות קיום ל-23 דיקטטורות ערביות, או ל-57 דיקטטורות מוסלמיות, כך גם יש זכות קיום לדיקטטורה יהודית אחת. כל השולל רק את זכות הקיום של המדינה היהודית בגלל הדמוקרטיה שלה הוא פשוט גזען.
ודוק: כמובן שיש להיאבק על הדמוקרטיה הקיימת במדינה היהודית כשם שיש להיאבק על הקמת דמוקרטיה שאינה קיימת בשום מדינה ערבית-מוסלמית.
("חדשות בן עזר", 1175 5.9.2012)
https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe01175.php
אנטישמיות באיטליה
אלי שליין, בת 37 שאביה יהודי, נבחרה להנהגת המפלגה הדמוקרטית באיטליה. הבחירה הציתה גל של גילויי אנטישמיות באיטליה. ברשתות החברתיות, במערכת הפוליטית ואפילו בעיתונים היו מי שאימצו שיח גזעני. "היהודים נוקמים באיטליה, אנחנו מתחילים להבין את היטלר," נכתב ברשת.
שליין היא המנהיגה החדשה של מפלגת האופוזיציה מהשמאל-מרכז, לאחר שזכתה בפריימריז ב-54% מקולות המצביעים. היא בת ליהודי ממוצא אוקראיני, בעלת אזרחות אמריקנית, ועם בחירתה היא הפכה למנהיגה הצעירה וללסבית הראשונה שעומדת בראשות המפלגה הדמוקרטית. בעוד רבים רואים בה משב רוח מרענן, יש מי שחושב שבחירתה פוגעת במפלגה השנייה בגודלה באיטליה. הפוליטיקאים האיטלקים, כמו גם העיתונות במדינה, נתלו במוצאה של שליין כדי לתקוף אותה. בעיתון "לה-רפובליקה" טוענים שהיא הגיעה להנהגה האיטלקית כדי להגביר את כוחם של היהודים בעולם. חלק מהפוליטיקאים המכהנים טענו ששליין היא "יהודייה אשכנזייה חתרנית." ברשת החברתית טוויטר היו שצייצו: "היא בוגדת שנאמנה לאינטרס של הקהילה היהודית ולא לאינטרס של איטליה."
האמירות האנטישמיות שהופנו כלפי שליין ברשתות החברתיות נאספו לדוח על ידי הארגון לניטור אנטישמיות במילאנו, ה-CDEC. לפי הדוח, משתמשים ברשת אימצו את השיח האנטישמי והעלו על נס את המיתוס לפיו "היהודים שולטים בעולם." אחד הגולשים כתב: "היהודים נוקמים אחרי 2,000 שנה באיטלקים שגירשו אותם מישראל." אחר הוסיף: "אנחנו מתחילים להבין את היטלר."
למרות שלפי היהדות היא לא נחשבת ליהודייה והיא גם לא מגדירה את עצמה כיהודייה, גילויי אנטישמיות הופנו כלפי שליין במשך שנים. בעבר היא התייחסה לנושא בריאיון לערוץ התקשורת האיטלקי Sky TG24:
"צבא השונאים שלי התחיל בהערות על האף שלי ועל שם משפחתי כדי להביע דעות אנטישמיות נוראיות. מאז שהפכתי למועמדת האף שלי הפך לשני דברים באותו הזמן: סמל ומטרה." שליין התייחסה גם לטענות על ייחוסה המשפחתי: "הדיווחים על העושר שלי הם פייק ניוז שמגיע ממניעים אנטישמיים. המשפחה שלי היא משפחה איטלקית רגילה ממעמד הביניים."
על אף ההתבטאויות כלפיה, שליין מאמינה שהיא תוכל להחזיר את המפלגה הדמוקרטית לשלטון. "קיבלתי מנדט ברור לעשות שינוי אמיתי," הכריזה אחרי זכייתה בפריימריז. "אנחנו מציבים את המאבק נגד אי השוויון במרכז הבמה."
https://rotter.net/forum/scoops1/784511.shtml
אם האנטישמים מאשימים את סניורה שליין בגלל חצי יהדותה היא ודאי תרצה להוכיח את קרבתה אליהם ותהיה אנטי ישראלית, כלומר אנטישמית בעצמה. נחיה ונראה.
מעניין בכל מקרה מה יגיד עליה ליאור שליין וגבירתו גברת קסטנר-מיכאלי.
נ.ב. סניורה מרגריתה לוי-צרפתי, פילגשו של מוסוליני, היתה יהודייה מלא על מלא.
שהחיינו וקיימנו והגיענו לאמריקה
תודה לנסיה שפרן על הסקירה הממצה על ספרה של מיכל דקל (מה הוא שמה המקורי?) על ילדי טהרן. דא עקא שבסוף הסקירה נותנת נסיה שפרן המלצת קריאה לילדי ישראל שיש בה גם מוסר השכל עבורם: "בפרק האחרון מתוארת דרך החתחתים של 'ילדי טהראן', שהגיעו לארץ דרך הודו ותימן, והקיפו למעשה את מחצית כדור הארץ עד שהגיעו לא"י. ישנו גם תיאור מדוקדק של חייהם של שלושת הילדים, אביה של הכותבת, אחותו, ובת הדודה הקטנה, בקיבוץ עין חרוד, ומצורפים גם תצלומים שלהם. אבל כפי שכבר נאמר, הפרק הזה מוכר יותר לקורא הישראלי. כוחו העיקרי של הספר הזה הוא בתיאור מדוקדק של האודיסיאה כולה. מומלץ במיוחד לילדים והנכדים, אולי אפילו הנינים, של היהודים ששרדו את מלחמת העולם השנייה כפליטים במרכז אסיה – והם מהווים חלק ניכר של האוכלוסייה הישראלית."
הבעייה היא שמוסר ההשכל האמיתי של הספר לילדי ישראל הוא שמוטב לרדת לאמריקה שם נחיה כמו המחברת מיכל דקל בעושר ונוחות. ובעצם חבל שלא היגרנו עוד קודם לכן מפולניה ישר לאמריקה.
סוד הגלות
ההיסטוריון והוגה הדעות האיטלקי החשוב בנדטו קרוצ'ה Benedetto Croce קבע, שכל היסטוריה היא 'היסטוריה בת-זמננו'; תפקידה העיקרי של ההיסטוריה הוא לראות את העבר מבעד לעיניים של ההווה ולאור בעיותיו. באור פוליטיקת ההווה העלה ד"ר משה גרנות תיזה היסטורית חדשה ומקורית שלמיטב ידיעתי טרם הועלתה ע"י היסטוריון כלשהו (תקנו אותי אם אני טועה), המסבירה את העובדה ההיסטורית של גלות עם ישראל מארצו:
התרומות לבית המקדש לכוהנים וללוויים, טוען ד"ר משה גרנות, "העול האדיר הזה, לנוכח שנות הבצורת הרבות ושנות השמיטה, הופך את החיים בארץ ישראל לבלתי אפשריים, ומי שמאמין לכתוב שהדברים הורדו מהשמיים ונמסרו למשה, אנוס להיענות לחוקים הדרקוניים האלה. זאת אחת הסיבות המרכזיות לכך שבני ישראל העדיפו את הגולה על פני המולדת, למרות ההשפלות, הגירושים, עלילות הדם, הפוגרומים, ולבסוף חתירה להשמדה סופית של כל עם ישראל בעולם. החשש מלחזור ולגור בארץ האבות היה כל כך גדול, עד כי הומצאה האגדה על גאולה בנס על ידי משיח, וגם על שבועה שהושבע עם ישראל, כביכול, שלא יעלו בחומה ושלא ימרדו בגויים (בבלי, כתובות ק"י-קי"א), וברור מכאן שהעלייה לארץ בכלל, והציונות בפרט, נחשבות למרד באל.")"חדשות בן עזר", 1866).
מפתיע. לפי התיזה ההיסטורית החדשה של ד"ר משה גרנות, היהודים בהיסטוריה ביכרו תמיד לשלם מיסים לרומא הרשעה למלכויות אדום וישמעאל במקום לכוהנים וללוויים בארץ ישראל, ולכן הם בחרו ב"ההשפלות, גירושים, עלילות הדם, פוגרומים, ולבסוף חתירה להשמדה סופית של כל עם ישראל" במקום לחיות במדינה משלהם. זה ההסבר מדוע הם יצאו לגלות, וזה ההסבר מדוע העדיפו שלא לחזור לארצם.
בטוחני שד"ר גרנות אוהב ספרות לכן הוא ודאי מורה מצטיין לספרות. מאידך לא מובן לי איך אדם שכל כך מתעב יהדות ותנ"ך – מלמד תנ"ך, נושא שאינו אוהב.
שר החוץ אלי כהן – דע מה שתשיב!
שר החוץ אליהו כהן ערך ביקור בדויטשלנד וכך הוא צייץ כדי להתנאות בעצמו: "נשאלתי היום במסיבת עיתונאים על ידי עיתונאית גרמנייה מהי עמדתנו בנוגע לבנייה ביהודה ושומרון. הבהרתי באופן ברור: 'מדינת ישראל תמשיך לבנות בחבלי ארץ אבותינו.'
"עוד לפני כן נזפה בו שרת החוץ הגרמניה פראו אנאלנה שרלוט אלמה ברבוק, על כוונת ממשלת ישראל לחוקק עונש מוות למחבלים ואמרה שבישראל היה עונש מוות רק על אייכמן." (טעות, טוביאנסקי גם הוצא להורג). ואליהו כהן כנזוף לא ידע מה להשיב לה על חוצפתה.
מר אליהו כהן, כשר החוץ של מדינת ישראל. בתשובה לשאלת העיתונאית היית צריך להוסיף שיהודה ושומרון לא יהיו "יודן ריין" כפי שרוצה גרמניה, ובתשובה לשרת החוץ הגרמנית שאמרה שרק אייכמן הוצא להורג בישראל היית חייב להחזיר לה שחבל שגרמניה לא נהגה כך ושיחררה את כל הפושעים הנאצים.
https://twitter.com/naaman_c/status/1630845607018479616?t=CBFWgYkn3OEd36c3IQQoWw&s=03)
כמובן שבעיתון הערבי בעברית "אל-ארצ'י" מיד מיהרו לצאת בכותרת: "דברי שרת החוץ של גרמניה מאותתים: ידידות ישראל לא חוששות מביקורת פומבית..."
https://www.haaretz.co.il/news/politics/2023-03-01/ty-article/.premium/00000186-99c5-dbb2-ab96-b9f50e470000
אפרטהייד
הפלסטינים הכריזו על אפרטהייד מכוניות. הם הודיעו לערביי ישראל: "סמנו את המכוניות שלכם כדי שלא תיפגעו בפיגועים."
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=783921&forum=scoops1
לסיום שתי בשורות טובות
בשורה טובה (1)
המחבל מוניר רג'בי שהתגורר בחיפה, והורשע במעורבות בפיגוע בקו 37 יורחק מהעיר עם שחרורו מהכלא, כך קבע משרד הפנים לנוכח דרישת משפחות חללי הפיגוע שהתרחש בשדרות מוריה לפני 20 שנה, לנוכח הצער המלווה את משפחותיהם של 17 הנרצחים, והחשש שמא יפגשו בו לאחר שחרורו הקרב ובא. ההחלטה התקבלה באישור היועצת המשפטית לממשלה.
המשפחות השכולות ניהלו מאבק מול משרד הפנים, ובימים האחרונים התקבל אישור משפטי לבצע את המהלך התקדימי. זו תהיה למעשה הפעם הראשונה שבה יוטלו הגבלות על מחבל משוחרר המתגורר בישראל. בחסות הלשכה המשפטית של לשכת האוכלוסין וההגירה התקבלה הבוקר האסמכתא הסופית למהלך, ובהתאם נשלח מכתב לבית הסוהר המבשר למחבל רג'בי על ההחלטה שהתקבלה לקראת שחרורו.
על פי חוק, ניתנת לרג'בי האפשרות לערער על ההחלטה לבג"ץ ולהשמיע את טיעוניו אם ירצה בכך. מדובר במהלך השני שנוגע לשגרת חייו של רג'בי ומעמדו במדינה, כאשר לפני כשנתיים החליט שר הפנים דאז אריה דרעי לשלול את תושבות הקבע שלו בישראל.
הפיגוע בקו 37 אירע ב-5 במרץ 2003, כאשר סטודנט מחברון בשם מחמוד קוואסמה עלה על אוטובוס אגד בשדרות מוריה בחיפה, פוצץ את עצמו ובכך רצח 17 נוסעים בהם ילדים, אב ובנו, ותלמידה שישבה על הספסל בתחנת האוטובוס. לימים התברר כי מוניר רג'בי, תושב חיפה, סייע למחבל בפיגוע הרצחני והורשע במעורבותו.
https://mobile.mako.co.il/news-military/2023_q1/Article-ffb997edef39681027.htm?sCh=31750a2610f26110
סיפוק אישי. בנס גדול פיספסתי באותו יום את האוטובוס הזה. תקווה לחיפאים, אבל אני מעדיף גם לא לראות אותו בתל אביב. מעניין אם בג"צ יאשר את ההחלטה.
בשורה טובה (2)
אימא של המחבל מחמד אבו בכר שחוסל בשכם שמחה ומאושרת ממות בנה המחבל:
https://twitter.com/1717Bazz/status/1628376627733209090?s=20
הוא יקבל בגן עדן אוכל טוב, שתייה, בתולות יפות שחורות עין, ונערים שמשים. מה רע? לדידה אין בשורה טובה מזו. הנה, מצב של שמחה הדדית שלנו ושלה.
נעמן כהן
אהוד בן עזר
הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון
או
תפוזים במלח
רומאן
נדפס לראשונה בהוצאת ידיעות אחרונות / 1994
על "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון"
ראיון עצמי ל"עיתון 77"
שאלה: על עטיפת ספרך נאמר שהוא מתאר קורות לילה אחד בשלהי תקופת המנדט הבריטי, באחוזה כפרית בארץ-ישראל. האם השתמשת בחומרים ובמחקר היסטורי על התקופה, לצורך כתיבת הרומאן?
תשובה: לא היה צורך. זוהי תקופה שאני מכיר אותה מ"ידע אישי". הייתי כבן אחת-עשרה, בקיץ 1947, תקופת התרחשות הרומאן. הרומאן אינו מחקר היסטורי, אבל במידה רבה הוא חורץ דינה של תקופה, חריצת-דין שכמובן תקפה רק בתחום העיצוב האמנותי. אם יישכח הספר – לא פעלתי כלום. אם ייזכר – אולי יבינו את התקופה באמצעותו. זו דרכה של הספרות, גם אם יש אנשים, שתוכנו של ספרי מרגיז אותם.
שאלה: מי, למשל?
תשובה: יוצאי אותן המחתרות, שמכונים בספר גם בשם "טרוריסטים", כפי שאכן נקראו אז. אבל הכוונה שלי בספר לא היתה לפגוע במישהו מהם אישית, או לתקן סילוף היסטורי של מיקרה ספציפי. הדמויות שלי ברומאן בדויות כולן, אבל הן משתתפות במציאות היסטורית שאכן התרחשה, ושכך ראיתי אותה והבנתי אותה ולא שיניתי דעתי עליה מאז ועד היום. אני בן למשפחת איכרים מפתח-תקווה, שראה במו-עיניו איך תנועת העבודה משכתבת לטובתה את תקופת העלייה הראשונה, ואיך הליכוד בתורו משכתב לטובתו את "תקופת המחתרות" – כך שיש לי בהחלט מקום טוב באמצע.
שאלה: מה מיוחד באותה תקופה שבה מתרחש ספרך, קיץ, שלהי 1947?
תשובה: זו היתה צומת של יהודים, בריטים וערבים, של פליטי שואה ומעפילים, של מאבק פנימי מר בתוך היישוב היהודי בין מתונים לקיצונים, ושל מאבק המתעורר בכל חריפותו בין יהודים לערבים, ערב מלחמת 48', ועדיין כולם חיים יחד, בלי גבולות, תחת שלטון אחד, בריטי, שהולך ומתפורר, ולאחריו שום דבר לא יהיה כמו שהיה.
שאלה: אתה אומר שהרומאן כתוב בצורה חדשנית, שונה מספריך הקודמים.
תשובה: התחלתי בכך עוד ברומאן הקודם שלי, רומאן דוקומנטארי לנוער בשם "ג'דע", סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה. אלא שכידוע ספרות לנוער נחשבת כחלק מהספרות העברית ומתייחסים אליה בקני-מידה ספרותיים רק כאשר גאון כותב אותה, ואני לא גאון.
"הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון" כתוב בצורה מאוד חסכנית, קורקטית. כולו מתרחש בזמן הווה, ומתואר בו רק מה שהעין רואה והאוזן שומעת. לא תמצא בו הכללות, פירושים, זרם-תודעה, סמלים, מטאפורות, פסיכולוגיה, או הרצאות היסטוריות. האסתטיקה של כתיבתו מניחה שהקורא מספיק אינטליגנטי להבין כל דמות רק על פי התנהגותה ודבריה, ואין צורך להסביר ולפרש לו. וכך, למרות שהרומאן מכיל רק כמאתיים עמודים, ומתרחש כולו בלילה אחד – יש בו עשרות דמויות שכל אחת מהן היא עולם בפני עצמו, שונה לחלוטין מהאחרות, וניצבת במלוא מוחשיותה בפני הקורא.
שאלה: גם ברומאן החדש שלך יש פורנוגראפיה?
תשובה: הסיבה שאני ידוע כסופר אירוטי, היא אולי הרומאנים "השקט הנפשי" ו"הנאהבים והנעימים", שאני מחשיב אותם מאוד ומקווה שבבוא היום יזכו להערכה הראוייה להם. אך יש כיום מבקרים שמבלי לקרוא ספר חדש שלי מגדירים אותו, בצורה "פאבלובית", כ"עוד ספר פורנוגראפי של בן עזר," וזו ה"משבצת" שלי בספרות העברית.
אכן, גם ברומאן החדש שלי יש אירוטיקה, לעיתים חריפה ומוזרה, אבל היא אינה העיקר, וזאת אולי משום שאינני סבור שבתקופתנו הקורא מוצא בספר גירוי מיני. לשם כך יש תמונות מצולמות, סרטים, וידאו וכבלים. סף הגירוי היום הוא כה גבוה – שתיאור של מישגל בספר – שפעם הרטיט לבבות ומטה, מעורר היום גיחוך. אנשים כבר בקושי מתגרים או מסתקרנים אפילו למראה מישגל כהלכתו בסרטים הכחולים. ההתפתחות הזו אולי אפילו טובה לספרות, שהעיסוק שלה במין יכול להיות היום רק הומוריסטי, או באיזה סגנון חדשני, וזאת מאחר שתיאור אירוטי מפורט ניראה נלעג בהשוואה להמחשות של סרטי הפורנו.
כמובן, כאשר סופר חשוב כותב אירוטיקה, הוא אינו נחשב כפורנוגראף. אבל אצל סופר שאינו חשוב, אפילו שמץ אירוטיקה נחשב מיד פורנוגראפיה.
שאלה: על עטיפת הרומאן נכתב כי כאשר זכית בשנת 1991 בפרס היצירה ע"ש לוי אשכול, קבלת הפרס לוותה בשערוריה, לאחר שראש-הממשלה דאז [יצחק שמיר] סירב לחתום לך על תעודת הפרס והחרים את הטקס, בגלל ביקורת פוליטית שלך על אופיו של הטרור היהודי בתקופת המנדט. האם היה לכך קשר לרומאן שעוסק באותה תקופה?
תשובה: נכון, ראש הממשלה דאז לא חתם, וגם החרים את הטקס, בגלל מאמר שפירסמתי באוגוסט 1990 ב"הארץ" ושמו היה: "כש'הפורשים' בשלטון". כתבתי בו כי רק בזכות מדיניות ההבלגה של "היישוב המאורגן" קמה מדינת ישראל כפי שאנו מכירים אותה, וכי אילו התגברו בשעתם "הפורשים" – היינו עלולים כבר ב-1948 להיות כלבנון, ארץ של מלחמת הכול בכל; וכי יש יותר נציגים בממשלה של הליכוד לאנשים שהלך-רוחם הוא עדיין בסגנון "הפורשים" של אז, שאהדתם הגלוייה והנסתרת נתונה למשתוללים היהודים ברחובות, למבצעי מעשי נקם ללא הבחנה, למביאים את ישראל אל סף מלחמת אחים.
"הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון" אינו רומאן פוליטי אלא רומאן של תקופה, אבל הוא מתאר, בין השאר, ובצורה ספרותית, את מה שאמרתי במאמר הפובליציסטי. הרומאן נכתב כאשר הליכוד היה עדיין בשלטון, ודבּריו שיכתבו את ההיסטוריה כרצונם. מבחינה מסויימת אני מצטער שהרומאן לא יצא לאור כאשר הם עדיין היו בשלטון, כי אז אולי הייתי יכול להשתעשע במחשבה שבגללו הם הפסידו את השלטון.
שאלה: מדוע קראת לרומאן בשם "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון"?
תשובה: כדי שאוכל לדעת אם מי שמתווכח איתי על תוכנו של הספר, גם קרא אותו.
שאלה: איך?
תשובה: זאת יכול לדעת רק מי שקרא.
שאלה: והאם קראו אותו?
תשובה: כמה קראו איני יודע, אבל קנו יותר מאלף עותקים. חלק מהאנשים שהחלו לקרוא את הספר, גם ידידים שקיבלו אותו ממני – נאלמו ונעלמו, כניראה כדי שלא לעמוד בצורך לומר לי את דעתם האמיתית על ספרי. חלק אחר דווקא שיבחו את הספר, ואמרו שהוא יותר קריא ויותר מעניין ממרבית הרומאנים החשובים שהתקשורת עסקה בהם השנה, ושהם אינם מבינים כיצד היה אפשר להתעלם ממנו כמעט לגמרי; לדבריהם, אילו היה כותב אותו סופר חשוב ומתוקשר היטב – הביקורת לא היתה חדלה לדוש בו, ולמצוא בו חידושים, שאולי רק בעוד כמה שנים הפרוזה העברית תגיע אליהם.
גם ספרי "המחצבה" הקדים את דורו. כאשר הופיע ב-1963, רוב הסופרים בני דורי עדיין עסקו באוננות עגנונית-קפקאית, ובזו לריאליזם.
שאלה: ואיך אתה מסביר את היחס לכתיבתך?
תשובה: גם לאחר שלושים שנה ויותר, מאז הופיע ספרי הראשון "המחצבה", ולאחר כשלושים ספרים, בהם לילדים ונוער – אני לא נחשב כחלק מהספרות העברית. שום ספר לא נכתב על אודותיי. שום מחקר. כאילו אינני קיים.
סופר חלש ממני היה אולי כבר משתתק ופורש. לא אני. זה מצער אותי אבל אינו משפיע במאומה על פוריות כתיבתי.
הספקתי להשלים רומאן נוסף, "שבעה ימים בפורטוגל", ואני מקווה שיצא לאור השנה. אני עומד עתה בעיצומה של כתיבת הביוגראפיה של אסתר ראב, "ימים של לענה ודבש", שתכיל כאלף עמודים, כולם התרחשויות, ואין בה שום מלל ספרותי מהסוג האהוב על קובעי הטעם הספרותי בארץ, שאיש מהם לא קרא את הרומאן האחרון שלי. איני סבור שאי-פעם נכתבה ביוגראפיה מפורטת כזו על סופר עברי. היא מתחילה עם ראשית משפחתנו בארץ, תקופת זמן של יותר ממאה שנה.
הספקתי להתקין כרכים אחדים מעיזבונה של אסתר ראב, "כל הפרוזה", "כל המכתבים", ו"כבר פגשתיך פעם", חליפת המכתבים בינה לבין ראובן שהם. אלה הם מאות עמודים ערוכים ומוכנים לדפוס, כל אחד ספר חשוב לעצמו, בינתיים במהדורות מחשב בלבד, שחלקן כבר העמדתי לרשות המחקר הספרותי.
את כל העבודה הזו אני עושה ללא שום סיוע ציבורי (כל בקשותיי נידחו עד כה), וכאשר הכנסתי מתמלוגים על ספריי קטנה מאוד, משום שאני סופר שיש לו כיום לא יותר מאלף קונים לספר חדש שלו.
חתמתי לאחרונה על חוזה לכתיבת רומאן ביוגראפי לבני-נוער על משה דיין, ואני מקווה להתחיל בו בקרוב, בד-בבד עם סיום הביוגראפיה של אסתר ראב.
אני חושב שגורלי הספרותי דומה במקצת לזה של אסתר ראב. וראה איך שירתה עומדת כיום, טרייה ונפלאה גם לאחר עשרות שנים, ולאחר שנשכחו רבים מאלה שבתקופתם כתבה, ושאולי בגללם גם נשתתקה לפרק-זמן.
אני מאחל לעצמי שגורל יצירתי יהיה כזו של אסתר, ושל נחום גוטמן, שני אלה, שכה זולזלו והושכחו בשעתם, ועל ידי מי, אתה זוכר? איפה משכיחיהם כיום?
סוף
תפוזים במלח
רומאן
נדפס לראשונה בהוצאת ידיעות אחרונות / 1994
על "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון"
ראיון עצמי ל"עיתון 77"
שאלה: על עטיפת ספרך נאמר שהוא מתאר קורות לילה אחד בשלהי תקופת המנדט הבריטי, באחוזה כפרית בארץ-ישראל. האם השתמשת בחומרים ובמחקר היסטורי על התקופה, לצורך כתיבת הרומאן?
תשובה: לא היה צורך. זוהי תקופה שאני מכיר אותה מ"ידע אישי". הייתי כבן אחת-עשרה, בקיץ 1947, תקופת התרחשות הרומאן. הרומאן אינו מחקר היסטורי, אבל במידה רבה הוא חורץ דינה של תקופה, חריצת-דין שכמובן תקפה רק בתחום העיצוב האמנותי. אם יישכח הספר – לא פעלתי כלום. אם ייזכר – אולי יבינו את התקופה באמצעותו. זו דרכה של הספרות, גם אם יש אנשים, שתוכנו של ספרי מרגיז אותם.
שאלה: מי, למשל?
תשובה: יוצאי אותן המחתרות, שמכונים בספר גם בשם "טרוריסטים", כפי שאכן נקראו אז. אבל הכוונה שלי בספר לא היתה לפגוע במישהו מהם אישית, או לתקן סילוף היסטורי של מיקרה ספציפי. הדמויות שלי ברומאן בדויות כולן, אבל הן משתתפות במציאות היסטורית שאכן התרחשה, ושכך ראיתי אותה והבנתי אותה ולא שיניתי דעתי עליה מאז ועד היום. אני בן למשפחת איכרים מפתח-תקווה, שראה במו-עיניו איך תנועת העבודה משכתבת לטובתה את תקופת העלייה הראשונה, ואיך הליכוד בתורו משכתב לטובתו את "תקופת המחתרות" – כך שיש לי בהחלט מקום טוב באמצע.
שאלה: מה מיוחד באותה תקופה שבה מתרחש ספרך, קיץ, שלהי 1947?
תשובה: זו היתה צומת של יהודים, בריטים וערבים, של פליטי שואה ומעפילים, של מאבק פנימי מר בתוך היישוב היהודי בין מתונים לקיצונים, ושל מאבק המתעורר בכל חריפותו בין יהודים לערבים, ערב מלחמת 48', ועדיין כולם חיים יחד, בלי גבולות, תחת שלטון אחד, בריטי, שהולך ומתפורר, ולאחריו שום דבר לא יהיה כמו שהיה.
שאלה: אתה אומר שהרומאן כתוב בצורה חדשנית, שונה מספריך הקודמים.
תשובה: התחלתי בכך עוד ברומאן הקודם שלי, רומאן דוקומנטארי לנוער בשם "ג'דע", סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה. אלא שכידוע ספרות לנוער נחשבת כחלק מהספרות העברית ומתייחסים אליה בקני-מידה ספרותיים רק כאשר גאון כותב אותה, ואני לא גאון.
"הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון" כתוב בצורה מאוד חסכנית, קורקטית. כולו מתרחש בזמן הווה, ומתואר בו רק מה שהעין רואה והאוזן שומעת. לא תמצא בו הכללות, פירושים, זרם-תודעה, סמלים, מטאפורות, פסיכולוגיה, או הרצאות היסטוריות. האסתטיקה של כתיבתו מניחה שהקורא מספיק אינטליגנטי להבין כל דמות רק על פי התנהגותה ודבריה, ואין צורך להסביר ולפרש לו. וכך, למרות שהרומאן מכיל רק כמאתיים עמודים, ומתרחש כולו בלילה אחד – יש בו עשרות דמויות שכל אחת מהן היא עולם בפני עצמו, שונה לחלוטין מהאחרות, וניצבת במלוא מוחשיותה בפני הקורא.
שאלה: גם ברומאן החדש שלך יש פורנוגראפיה?
תשובה: הסיבה שאני ידוע כסופר אירוטי, היא אולי הרומאנים "השקט הנפשי" ו"הנאהבים והנעימים", שאני מחשיב אותם מאוד ומקווה שבבוא היום יזכו להערכה הראוייה להם. אך יש כיום מבקרים שמבלי לקרוא ספר חדש שלי מגדירים אותו, בצורה "פאבלובית", כ"עוד ספר פורנוגראפי של בן עזר," וזו ה"משבצת" שלי בספרות העברית.
אכן, גם ברומאן החדש שלי יש אירוטיקה, לעיתים חריפה ומוזרה, אבל היא אינה העיקר, וזאת אולי משום שאינני סבור שבתקופתנו הקורא מוצא בספר גירוי מיני. לשם כך יש תמונות מצולמות, סרטים, וידאו וכבלים. סף הגירוי היום הוא כה גבוה – שתיאור של מישגל בספר – שפעם הרטיט לבבות ומטה, מעורר היום גיחוך. אנשים כבר בקושי מתגרים או מסתקרנים אפילו למראה מישגל כהלכתו בסרטים הכחולים. ההתפתחות הזו אולי אפילו טובה לספרות, שהעיסוק שלה במין יכול להיות היום רק הומוריסטי, או באיזה סגנון חדשני, וזאת מאחר שתיאור אירוטי מפורט ניראה נלעג בהשוואה להמחשות של סרטי הפורנו.
כמובן, כאשר סופר חשוב כותב אירוטיקה, הוא אינו נחשב כפורנוגראף. אבל אצל סופר שאינו חשוב, אפילו שמץ אירוטיקה נחשב מיד פורנוגראפיה.
שאלה: על עטיפת הרומאן נכתב כי כאשר זכית בשנת 1991 בפרס היצירה ע"ש לוי אשכול, קבלת הפרס לוותה בשערוריה, לאחר שראש-הממשלה דאז [יצחק שמיר] סירב לחתום לך על תעודת הפרס והחרים את הטקס, בגלל ביקורת פוליטית שלך על אופיו של הטרור היהודי בתקופת המנדט. האם היה לכך קשר לרומאן שעוסק באותה תקופה?
תשובה: נכון, ראש הממשלה דאז לא חתם, וגם החרים את הטקס, בגלל מאמר שפירסמתי באוגוסט 1990 ב"הארץ" ושמו היה: "כש'הפורשים' בשלטון". כתבתי בו כי רק בזכות מדיניות ההבלגה של "היישוב המאורגן" קמה מדינת ישראל כפי שאנו מכירים אותה, וכי אילו התגברו בשעתם "הפורשים" – היינו עלולים כבר ב-1948 להיות כלבנון, ארץ של מלחמת הכול בכל; וכי יש יותר נציגים בממשלה של הליכוד לאנשים שהלך-רוחם הוא עדיין בסגנון "הפורשים" של אז, שאהדתם הגלוייה והנסתרת נתונה למשתוללים היהודים ברחובות, למבצעי מעשי נקם ללא הבחנה, למביאים את ישראל אל סף מלחמת אחים.
"הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון" אינו רומאן פוליטי אלא רומאן של תקופה, אבל הוא מתאר, בין השאר, ובצורה ספרותית, את מה שאמרתי במאמר הפובליציסטי. הרומאן נכתב כאשר הליכוד היה עדיין בשלטון, ודבּריו שיכתבו את ההיסטוריה כרצונם. מבחינה מסויימת אני מצטער שהרומאן לא יצא לאור כאשר הם עדיין היו בשלטון, כי אז אולי הייתי יכול להשתעשע במחשבה שבגללו הם הפסידו את השלטון.
שאלה: מדוע קראת לרומאן בשם "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון"?
תשובה: כדי שאוכל לדעת אם מי שמתווכח איתי על תוכנו של הספר, גם קרא אותו.
שאלה: איך?
תשובה: זאת יכול לדעת רק מי שקרא.
שאלה: והאם קראו אותו?
תשובה: כמה קראו איני יודע, אבל קנו יותר מאלף עותקים. חלק מהאנשים שהחלו לקרוא את הספר, גם ידידים שקיבלו אותו ממני – נאלמו ונעלמו, כניראה כדי שלא לעמוד בצורך לומר לי את דעתם האמיתית על ספרי. חלק אחר דווקא שיבחו את הספר, ואמרו שהוא יותר קריא ויותר מעניין ממרבית הרומאנים החשובים שהתקשורת עסקה בהם השנה, ושהם אינם מבינים כיצד היה אפשר להתעלם ממנו כמעט לגמרי; לדבריהם, אילו היה כותב אותו סופר חשוב ומתוקשר היטב – הביקורת לא היתה חדלה לדוש בו, ולמצוא בו חידושים, שאולי רק בעוד כמה שנים הפרוזה העברית תגיע אליהם.
גם ספרי "המחצבה" הקדים את דורו. כאשר הופיע ב-1963, רוב הסופרים בני דורי עדיין עסקו באוננות עגנונית-קפקאית, ובזו לריאליזם.
שאלה: ואיך אתה מסביר את היחס לכתיבתך?
תשובה: גם לאחר שלושים שנה ויותר, מאז הופיע ספרי הראשון "המחצבה", ולאחר כשלושים ספרים, בהם לילדים ונוער – אני לא נחשב כחלק מהספרות העברית. שום ספר לא נכתב על אודותיי. שום מחקר. כאילו אינני קיים.
סופר חלש ממני היה אולי כבר משתתק ופורש. לא אני. זה מצער אותי אבל אינו משפיע במאומה על פוריות כתיבתי.
הספקתי להשלים רומאן נוסף, "שבעה ימים בפורטוגל", ואני מקווה שיצא לאור השנה. אני עומד עתה בעיצומה של כתיבת הביוגראפיה של אסתר ראב, "ימים של לענה ודבש", שתכיל כאלף עמודים, כולם התרחשויות, ואין בה שום מלל ספרותי מהסוג האהוב על קובעי הטעם הספרותי בארץ, שאיש מהם לא קרא את הרומאן האחרון שלי. איני סבור שאי-פעם נכתבה ביוגראפיה מפורטת כזו על סופר עברי. היא מתחילה עם ראשית משפחתנו בארץ, תקופת זמן של יותר ממאה שנה.
הספקתי להתקין כרכים אחדים מעיזבונה של אסתר ראב, "כל הפרוזה", "כל המכתבים", ו"כבר פגשתיך פעם", חליפת המכתבים בינה לבין ראובן שהם. אלה הם מאות עמודים ערוכים ומוכנים לדפוס, כל אחד ספר חשוב לעצמו, בינתיים במהדורות מחשב בלבד, שחלקן כבר העמדתי לרשות המחקר הספרותי.
את כל העבודה הזו אני עושה ללא שום סיוע ציבורי (כל בקשותיי נידחו עד כה), וכאשר הכנסתי מתמלוגים על ספריי קטנה מאוד, משום שאני סופר שיש לו כיום לא יותר מאלף קונים לספר חדש שלו.
חתמתי לאחרונה על חוזה לכתיבת רומאן ביוגראפי לבני-נוער על משה דיין, ואני מקווה להתחיל בו בקרוב, בד-בבד עם סיום הביוגראפיה של אסתר ראב.
אני חושב שגורלי הספרותי דומה במקצת לזה של אסתר ראב. וראה איך שירתה עומדת כיום, טרייה ונפלאה גם לאחר עשרות שנים, ולאחר שנשכחו רבים מאלה שבתקופתם כתבה, ושאולי בגללם גם נשתתקה לפרק-זמן.
אני מאחל לעצמי שגורל יצירתי יהיה כזו של אסתר, ושל נחום גוטמן, שני אלה, שכה זולזלו והושכחו בשעתם, ועל ידי מי, אתה זוכר? איפה משכיחיהם כיום?
סוף
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* האם היה פעם סופר בשם אלימלך שפירא שחי על גדת הירקון?
* הפגנות של אנשי השמאל נגד כביכול – חקיקת הרפורמה המשפטית, היא עוד הוכחה שהשמאל איננו מקבל את תוצאות הבחירות, זה לא הפגנות נגד דיקטטורה, אלו הפגנות שניתן לקרוא להן דמוחארטה – מאורגנת על-ידי ראשי מפלגות שהעם דחק אותם החוצה, וגם מי שנבחר, כמו יאיר לפיד – מסית, יחד עם יאיר גולן, אהוד ברק, העבריין אולמרט, ועוד מיספר בואשים [---]!!!
בברכה,
נתן ריינר
* אהוד היקר, אנחנו תחת שלטון הליכוד מ-1977 עם שתי הפסקות (רבין וברק), ומעולם לא היו הפגנות המוניות כאלו נגד הממשלה. הפעם הציבור מתקומם כנגד הפיכת המשטר בריצת אמוק! הנשיא מתחנן – הפוגה בחקיקה כדי להידבר, יריב ורוטמן מבזים אותו, ולא מאפשרים הידברות אפילו לא דקה! המפגינים נלחמים למען החזרת הדמוקרטיה, ומחשש אמיתי לדיקטטורה. אתה בעצמך מתחלחל מהצווים של בן-גביר. ומה לגבי סמוטריץ' שבהתנתקות תפסו אותו עם מיכל מלא דלק? ומה עם דרעי, עבריין מועד שהרפורמטורים דורשים למנות אותו כשר על הקופה הציבורית. רמטכ"לים, אלופים, טייסים, הייטקיסטים שאוהבים את המדינה לא פחות ממך, חשים חרדה נוראה מההפיכה המשטרית שנתניהו, לוין ורוטמן מכינים. בנאום שלו סיפר נתניהו שהיה באופוזיציה כשהוחלט על התנתקות – זה פשוט שקר (אני דווקא מסכים עם סמוטריץ' באשר לצמידות של נתניהו לאמת) – הוא היה בקואליציה, לא באופוזיציה (!) והצביע בעד ההתנתקות! ההשוואה שלו בין הפוגרום שערכו מתנחלים בחווארה שם שרפו בתים ועשרות מכוניות, תוך סיכון חיי אדם – לבין ההפגנות של מאות אלפים בתל-אביב – מראה עד כמה הוא איננו מוכן לראות נכוחה את המציאות.
וכן, אני השתתפתי בהפגנה של אגודת הסופרים, ואילו הייתי יותר צעיר, ובעל פחות מיחושים רעים, הייתי משתתף בכל ההפגנות ההמוניות – זה מה שניתן לעשות כאשר חרב מונחת על צווארה של הדמוקרטיה.
הלוואי שאתבדה, אבל נתניהו מוביל במודע את המדינה אל האבדון! ברגע שלוין ורוטמן יעכבו את החקיקה – באותו הרגע ייפסקו ההפגנות של "האנרכיסטים" – מיטב בניה של המדינה, אלה שתורמים ומשלמים מיסים כדי שהאברכים, פארה של הממשלה החדשה, יוכלו להתבטל.
שלך –
משה גרנות
אהוד: "ברגע שלוין ורוטמן יעכבו את החקיקה," היועמ"שית בגיבוי הבג"צ תוציא צו נבצרות לנתניהו, הממשלה תיפול, ולא ברור אם הבג"צ יאפשר לנתניהו לעמוד בראש רשימת הליכוד בבחירות הבאות – וזאת היא "הפיכת המשטר בריצת אמוק"! – וזאת היא הובלת "המדינה אל אבדון"! וזה הרס הדמוקרטיה בידי אנשים שמסיתים בשקרים ושמוסתים בשקרים – כמו למשל אגודת הסופרות והסופרים העברים החצופות והחצופים המזדהות והמזדהים עם הפגנות המחאה הפרועות והפרועים נגד הממשלה – ומלקקות ומלקקים את התחת לאופוזיציה!
אתם השתגעתם? איפה יש כאן דיקטטורה? הדמוקרטיה משתוללת כאן על גבול האנרכיה!
* מה אתם באים בטענות לנתניהו שהישווה את המאבק הממלכתי בפורעים בחווארה למאבק הממלכתי במתפרעים בתל אביב – הלא יכול להיות שפעילי שמאל שצרו על שרה נתניהו בכיכר המדינה הם חברים של אלה שהפרו חוק ונסעו ביום שישי האחרון להזדהות עם הכפר חווארה – כשהם מתעלמים מרצח שני האחים היהודים שנעשה שם – ובכך מעודדים מעשי רצח נוספים!
* שמעון גרובר: ישעיהו וז'בוטינסקי. בספר ישעיהו פרק נ"ו פסוק ז' אנו קוראים "כִּי בֵיתִי בֵּית-תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל-הָעַמִּים," ובשירו של זאב ז'בוטינסקי "שְֹמֹאל הַיַּרדֵּן" אנו קוראים "שָם יִרוֶה לוֹ מִשֶּׁפַע, מֵאֹשֶׁר בֶּן עֲרָב, בֶּן נַצֶּרֶת וּבנִי."
לפי הפשט, הקורא יכול לחשוב שגם ישעיהו וגם ז'בוטינסקי הגו רעיון שארץ כנען לא תהיה מדינה יהודית ריבונית, אלא יישות רוחנית-קונפדרטיבית-בינלאומית, שיחיו בה בני כל הדתות בהרמוניה. אכן, רעיון אוטופי נהדר, כי במדינה כזאת אין צורך להשליט חוק וסדר, ולכן אין גם צורך בכוחות צבא ומשטרה, כי הרי כולם שבעים נפשית וגופנית. אבל מסתבר כי המציאות בארץ כנען ב-5,000 השנים האחרונות היתה רוויית מלחמות ודמים, וישעיהו וז'בוטינסקי היו הזויים כשכתבו את הזיותיהם.
אודי בוקר טוב
כל הארץ מדברת על שרה המסתפרת ואתה בדיוק הכנסת ל"פינת הנכד" האחרון שני סיפורי ספּרים עם ציורים של שני מאיירים ידועים. יהיה זה בזבוז של יחסי ציבור אם לא תוסיף נספח לחב''ע שיצא היום ותפיץ אותם מוקדם ככל האפשר.
פוצ'ו
לכבוד פורים – שׁיר וסיפור של סַפָּרִים
פוצ'ו
ללכת להסתפר
כשתלתל על פני מפרפר
ויורד מן האף לסנטר
בשבילי זה סימן
שהגיע הזמן
ללכת כבר להסתפר.
אז הספר אפרים
לוקח מספרים
ונזהר רק לגזור, לא לתלוש
ועם מסרק מתכת
מוריד את השלכת
וצועק: "אל תזיז את הראש !"
ממולי בראי יש ילדון
היושב ומוציא לי לשון
אני לא אחראי
אם לההוא בראי
יכנסו שערות לגרון.
שערי מתקצר על ראשי
אך אוזניי מתארכות חי נפשי
שם למטה בעורף
אני חש את החורף
ואפי מתכונן לעטשי.
הסדין קצת לוחץ בצוואר
אך עיניי בעתון מצוייר
וכל רגע מעל
אט נושר לו תלתל
כנראה ממרום כך נגזר.
פוצ'ו
ציורים: אראלה (נתיב הל"ה).
אהוד בן עזר
מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?
פַּעַם הָיוּ שְׁנֵי סַפָּרִים. שְׁנֵי סַפָּרִים קְטַנִּים וּזְרִיזִים וְלָהֵם מִסְפָּרָה נְקִיָּה וּקְטַנָּה בְּפִנַת הָרְחוֹב.
בַּבֹּקֶר הֵם בָּאִים אֶל הַמִּסְפָּרָה, תּוֹלִים אֶת כּוֹבְעֵיהֶם עַל הַקּוֹלָב, לוֹבְשִׁים אֶת הֶחָלוּק הַלָּבָן, תּוֹפְסִים מִסְפָּרַיִם בַּיָּד הָאַחַת וּמַסְרֵק בַּיָּד הַשְּׁנִיָּה, קַדִים קִדָה וּפוֹנִים אֶל הַקָּהָל – "בְּבַקָשָׁה! נָא לַעֲלוֹת עַל הַכִּסְּאוֹת הַמִּסְתּוֹבְבִים. תּוֹדָה, אֲנַחְנוּ מַתְחִילִים!"
וְהֵם מְסַפְּרִים וְשָׁרִים –
"רֹאשׁ הַרֵם
סוֹבֵב קָדְקֹד
פֵּאָה יַשֵׁר
נַפְנֵף וּרְקֹד –
קֶצֶף, קֶצֶף עוֹד וְעוֹד
כְּבָר פָּנֶיךָ אֲחֵרוֹת!
חִישׁ גָּמַרְנוּ, רַב-תּוֹדוֹת,
פַּרְצוּפְךָ נֶחְמָד מְאֹד!
זוֹ מְלַאכְתֵּנוּ סַפָּרִים
חָרוּצִים וּמְהִירִים!"
וְכָךָ מִדֵי יוֹם בְּיוֹמוֹ.
וּבָעֶרֶב – תּוֹפֵס הָאֶחָד מַטְלִית, וְהַשֵּׁנִי מַטְאֲטֵא: וְזֶה אֶל זֶה קוֹרֵא – "אוּךְ! אוּךְ! מַה גָּדוֹל פֹּה הַלִּכְלוּךְ!"
מִיָד מְנַקִּים וְשׁוֹטְפִים אֶת הַמִּסְפָּרָה הַקְטַנָה, הָרְאִי מַבְרִיק, הַרִצְפָּה לְבָנָה, הַמַּגָּבוֹת מְחַיְּכוֹת מִן הַקּוֹלָב, הַמִּסְפָּרַיִם נָחִים עַל הַכּוֹנָנִית וּשְׁנֵי הַסַּפָּרִים הַקְטַנִּים חוֹזְרִים לְבֵיתָם.
וְלַסַּפָּרִים הַקְּטַנִּים יֵשׁ בַּיִת קָטָן בִּקְצֵה הָעִיר. גַּגּוֹ אָדֹם וַאֲרֻבָּה גְּבוֹהָה עוֹלָה מִמֶנוּ. וּבַבַּיִת שְׁתֵּי מִטּוֹת נְקִיוֹת וּקְטָנוֹת, וּלְיַד כָּל מִטָּה – אָרוֹן קָטָן, וְסֵפֶר קָטָן, וּמְנוֹרָה קְטַנָּה, וְכַר קָטָן וְלָבָן.
בָּאִים הַסַּפָּרִים, מִתְרַחֲצִים בְּגִגִית גְדוֹלָה, וּבַמִּטְבָּח צַלַּחַת עֲמֻקָּה וּבָהּ מָרָק חַם, וְהַמִּטוֹת מֻצָּעוֹת; וְהֵם אוֹכְלִים וְהוֹלְכִים לִישֹׁן.
יוֹם אֶחָד, כַּאֲשֶׁר גָּמְרוּ הַסַּפָּרִים לַעֲבֹד, הֶחֱזִיקוּ בְּמָתְנֵיהֶם וּפָרְצוּ בִּצְחוֹק –
"חָה! חָה! חָה!
חָה! חָה! חָה!
אֵיךְ צָמַח פִּתְאֹם זְקָנְךָ!"
כִּי לְכָל אֶחָד מֵהֶם הָיָה זָקָן אָרֹךְ, וְשֵׂעָר אָרֹךְ כִּסָה אֶת עָרְפּוֹ. מִבֹּקֶר עַד עֶרֶב הֵם עֲסוּקִים וּבְעַצְמָם אֵינָם מִסְתַּפְּרִים! וְהָאֲנָשִׁים בָּרְחוֹב צוֹחֲקִים וְשׁוֹאֲלִים – מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?
חָשַׁב סַפָּר קָטָן לְעַצְמוֹ – אָכִין אַפְתָּעָה לִידִידִי. בַּלַּיְלָה, כַּאֲשֶׁר הוּא יָשֵׁן, אֶכָּנֵס בְּשֶׁקֶט וַאֲסַפֵּר אֶת שַׂעֲרוֹתָיו! וְהוּא הִכְנִיס בַּחֲשַׁאי זוּג מִסְפָּרַיִם אֶל כִּיסוֹ.
וְהַסַּפָּר הַשֵּׁנִי חָשַׁב לְעַצְמוֹ – אָכִין אַפְתָּעָה לִידִידִי, וּבַלַּיְלָה, כַּאֲשֶׁר הוּא יָשֵׁן, אֶכָּנֵס בְּשֶׁקֶט וַאֲסַפֵּר אֶת שַׂעֲרוֹתָיו! וְגַם הוּא הִכְנִיס בַּחֲשַׁאי זוּג מִסְפָּרַיִם אֶל כִּיסוֹ.
הִגִיעַ לַיְלָה. שְׁנֵי הַסַּפָּרִים הַקְּטַנִּים יְשֵׁנִים עַל מִטוֹתֵיהֶם וּבַחֶדֶר חֲשֵׁכָה גְּמוּרָה. הִתְעוֹרֵר סַפָּר קָטָן, יָרַד מֵעַל מִטָתוֹ וּבָא אֶל הַמִּטָה הַשְּׁנִיָּה. הִתְעוֹרֵר הַשֵּׁנִי, יָרַד מֵעַל מִטָתוֹ וּבָא אֶל הַמִּטָה הָרִאשׁוֹנָה. עוֹמֵד הָאֶחָד וְחוֹשֵׁב –
כַּמָה יִשְׂמַח חֲבֵרִי כַּאֲשֶׁר יָקוּם בַּבֹּקֶר!
עוֹמֵד הַשֵּׁנִי וְחוֹשֵׁב –
כַּמָה יִשְׂמַח חֲבֵרִי כַּאֲשֶׁר יָקוּם בַּבֹּקֶר!
לוֹקֵחַ סַפָּר קָטָן אֶת מִסְפָּרָיו, תּוֹפֵס בַּשְׂמִיכָה וְהִנֵה – אוֹי! הַמִּטָה רֵיקָה!
לוֹקֵחַ הַשֵּׁנִי אֶת מִסְפָּרָיו, תּוֹפֵס בַּשְׂמִיכָה וְהִנֵה – אוֹי! הַמִּטָה רֵיקָה!
הֵיכָן נֶעְלָם יְדִידִי? – מִצְטַעֵר סַפָּר קָטָן וְחוֹזֵר אֶל מִטָתוֹ.
הֵיכָן נֶעְלָם יְדִידִי? – מִצְטַעֵר גַם הַשֵּׁנִי וְחוֹזֵר אֶל מִטָתוֹ.
וְהֵם פּוֹסְעִים בְּשֶׁקֶט, עַל בְּהוֹנוֹתֵיהֶם, בַּחֶדֶר חֲשֵׁכָה גְּמוּרָה וְאֵין רוֹאִים דָּבָר.
וּפִתְאֹם – בּוּם!
וְהֵם מִתְנַגְשִׁים זֶה בָּזֶה. הַמִּסְפָּרַיִם נוֹפְלִים עַל הַרִצְפָּה וּמְצַלְצְלִים – קְלִינְג, קְלִינְג.
וְהֵם תּוֹפְסִים זֶה בָּזֶה, מִתְחַבְּקִים וְשָׁרִים – לֹא קַלָה הִיא מְלֶאכֶת סַפָּרִים!
"רֹאשׁ הַרֵם
סוֹבֵב קָדְקֹד
פֵּאָה יַשֵׁר
נַפְנֵף וּרְקֹד – "
וּשְׁנֵיהֶם מְקַפְּצִים, וּשְׁנֵיהֶם שָׁרִים, וּבֵינְתַיִם זֶה אֶת זֶה מְסַפְּרִים –
"קֶצֶף, קֶצֶף עוֹד וְעוֹד
כְּבָר פָּנֶיךָ אֲחֵרוֹת!
חִישׁ גָּמַרְנוּ, רַב-תּוֹדוֹת,
פַּרְצוּפְךָ נֶחְמָד מְאֹד!
זוֹ מְלַאכְתֵּנוּ סַפָּרִים
חָרוּצִים וּמְהִירִים!
וְכַאֲשֶׁר גָּמְרוּ אֶת הַתִּסְפֹּרֶת – הִדְלִיקוּ אֵשׁ גְדוֹלָה בַּתַּנּוּר, הוֹצִיאוּ אֶת הַגִּגִית הַגְּדוֹלָה וּמִלְאוּ אוֹתָהּ מַיִם חַמִּים וְרָחֲצוּ, וְרָחֲצוּ עַד אֲשֶׁר לְחָיֵיהֶם הַקְּטַנּוֹת הֶאֱדִּימוּ.
אָז יָצְאוּ, הִתְנַגְּבוּ בְּמַגֶּבֶת אֲרֻכָּה וְחָזְרוּ לִישֹׁן שְׂמֵחִים וְצוֹחֲקִים.
בַּבֹּקֶר הֵם עוֹבְרִים בָּרְחוֹב וְהִנֵה אֲנָשִׁים לוֹחֲשִׁים זֶה לָזֶה "מִי סִפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
וְאַחַר כַּךְ בְּקוֹל רָם – "מִי סִפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים!"
וּשְׁנֵי הַסַּפָּרִים הַקְּטַנִּים מְחַיְּכִים וְאוֹמְרִים:
"מָה הַשְּׁאֵלָה?
הַסַּפָּרִים מְסַפְּרִים אֶת הַסַּפָּרִים!"
אהוד בן עזר
צִיּוּרָיו שֶׁל נַחוּם גוּטְמַן לְ"מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?" הִתְפַּרְסְמוּ בְּ"דָבָר לִילָדִים" בשנת 1960, לפני 63 שנים.
לכבוד פורים – שׁיר וסיפור של סַפָּרִים
פוצ'ו
ללכת להסתפר
כשתלתל על פני מפרפר
ויורד מן האף לסנטר
בשבילי זה סימן
שהגיע הזמן
ללכת כבר להסתפר.
אז הספר אפרים
לוקח מספרים
ונזהר רק לגזור, לא לתלוש
ועם מסרק מתכת
מוריד את השלכת
וצועק: "אל תזיז את הראש !"
ממולי בראי יש ילדון
היושב ומוציא לי לשון
אני לא אחראי
אם לההוא בראי
יכנסו שערות לגרון.
שערי מתקצר על ראשי
אך אוזניי מתארכות חי נפשי
שם למטה בעורף
אני חש את החורף
ואפי מתכונן לעטשי.
הסדין קצת לוחץ בצוואר
אך עיניי בעתון מצוייר
וכל רגע מעל
אט נושר לו תלתל
כנראה ממרום כך נגזר.
פוצ'ו
ציורים: אראלה (נתיב הל"ה).
אהוד בן עזר
מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?
פַּעַם הָיוּ שְׁנֵי סַפָּרִים. שְׁנֵי סַפָּרִים קְטַנִּים וּזְרִיזִים וְלָהֵם מִסְפָּרָה נְקִיָּה וּקְטַנָּה בְּפִנַת הָרְחוֹב.
בַּבֹּקֶר הֵם בָּאִים אֶל הַמִּסְפָּרָה, תּוֹלִים אֶת כּוֹבְעֵיהֶם עַל הַקּוֹלָב, לוֹבְשִׁים אֶת הֶחָלוּק הַלָּבָן, תּוֹפְסִים מִסְפָּרַיִם בַּיָּד הָאַחַת וּמַסְרֵק בַּיָּד הַשְּׁנִיָּה, קַדִים קִדָה וּפוֹנִים אֶל הַקָּהָל – "בְּבַקָשָׁה! נָא לַעֲלוֹת עַל הַכִּסְּאוֹת הַמִּסְתּוֹבְבִים. תּוֹדָה, אֲנַחְנוּ מַתְחִילִים!"
וְהֵם מְסַפְּרִים וְשָׁרִים –
"רֹאשׁ הַרֵם
סוֹבֵב קָדְקֹד
פֵּאָה יַשֵׁר
נַפְנֵף וּרְקֹד –
קֶצֶף, קֶצֶף עוֹד וְעוֹד
כְּבָר פָּנֶיךָ אֲחֵרוֹת!
חִישׁ גָּמַרְנוּ, רַב-תּוֹדוֹת,
פַּרְצוּפְךָ נֶחְמָד מְאֹד!
זוֹ מְלַאכְתֵּנוּ סַפָּרִים
חָרוּצִים וּמְהִירִים!"
וְכָךָ מִדֵי יוֹם בְּיוֹמוֹ.
וּבָעֶרֶב – תּוֹפֵס הָאֶחָד מַטְלִית, וְהַשֵּׁנִי מַטְאֲטֵא: וְזֶה אֶל זֶה קוֹרֵא – "אוּךְ! אוּךְ! מַה גָּדוֹל פֹּה הַלִּכְלוּךְ!"
מִיָד מְנַקִּים וְשׁוֹטְפִים אֶת הַמִּסְפָּרָה הַקְטַנָה, הָרְאִי מַבְרִיק, הַרִצְפָּה לְבָנָה, הַמַּגָּבוֹת מְחַיְּכוֹת מִן הַקּוֹלָב, הַמִּסְפָּרַיִם נָחִים עַל הַכּוֹנָנִית וּשְׁנֵי הַסַּפָּרִים הַקְטַנִּים חוֹזְרִים לְבֵיתָם.
וְלַסַּפָּרִים הַקְּטַנִּים יֵשׁ בַּיִת קָטָן בִּקְצֵה הָעִיר. גַּגּוֹ אָדֹם וַאֲרֻבָּה גְּבוֹהָה עוֹלָה מִמֶנוּ. וּבַבַּיִת שְׁתֵּי מִטּוֹת נְקִיוֹת וּקְטָנוֹת, וּלְיַד כָּל מִטָּה – אָרוֹן קָטָן, וְסֵפֶר קָטָן, וּמְנוֹרָה קְטַנָּה, וְכַר קָטָן וְלָבָן.
בָּאִים הַסַּפָּרִים, מִתְרַחֲצִים בְּגִגִית גְדוֹלָה, וּבַמִּטְבָּח צַלַּחַת עֲמֻקָּה וּבָהּ מָרָק חַם, וְהַמִּטוֹת מֻצָּעוֹת; וְהֵם אוֹכְלִים וְהוֹלְכִים לִישֹׁן.
יוֹם אֶחָד, כַּאֲשֶׁר גָּמְרוּ הַסַּפָּרִים לַעֲבֹד, הֶחֱזִיקוּ בְּמָתְנֵיהֶם וּפָרְצוּ בִּצְחוֹק –
"חָה! חָה! חָה!
חָה! חָה! חָה!
אֵיךְ צָמַח פִּתְאֹם זְקָנְךָ!"
כִּי לְכָל אֶחָד מֵהֶם הָיָה זָקָן אָרֹךְ, וְשֵׂעָר אָרֹךְ כִּסָה אֶת עָרְפּוֹ. מִבֹּקֶר עַד עֶרֶב הֵם עֲסוּקִים וּבְעַצְמָם אֵינָם מִסְתַּפְּרִים! וְהָאֲנָשִׁים בָּרְחוֹב צוֹחֲקִים וְשׁוֹאֲלִים – מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?
חָשַׁב סַפָּר קָטָן לְעַצְמוֹ – אָכִין אַפְתָּעָה לִידִידִי. בַּלַּיְלָה, כַּאֲשֶׁר הוּא יָשֵׁן, אֶכָּנֵס בְּשֶׁקֶט וַאֲסַפֵּר אֶת שַׂעֲרוֹתָיו! וְהוּא הִכְנִיס בַּחֲשַׁאי זוּג מִסְפָּרַיִם אֶל כִּיסוֹ.
וְהַסַּפָּר הַשֵּׁנִי חָשַׁב לְעַצְמוֹ – אָכִין אַפְתָּעָה לִידִידִי, וּבַלַּיְלָה, כַּאֲשֶׁר הוּא יָשֵׁן, אֶכָּנֵס בְּשֶׁקֶט וַאֲסַפֵּר אֶת שַׂעֲרוֹתָיו! וְגַם הוּא הִכְנִיס בַּחֲשַׁאי זוּג מִסְפָּרַיִם אֶל כִּיסוֹ.
הִגִיעַ לַיְלָה. שְׁנֵי הַסַּפָּרִים הַקְּטַנִּים יְשֵׁנִים עַל מִטוֹתֵיהֶם וּבַחֶדֶר חֲשֵׁכָה גְּמוּרָה. הִתְעוֹרֵר סַפָּר קָטָן, יָרַד מֵעַל מִטָתוֹ וּבָא אֶל הַמִּטָה הַשְּׁנִיָּה. הִתְעוֹרֵר הַשֵּׁנִי, יָרַד מֵעַל מִטָתוֹ וּבָא אֶל הַמִּטָה הָרִאשׁוֹנָה. עוֹמֵד הָאֶחָד וְחוֹשֵׁב –
כַּמָה יִשְׂמַח חֲבֵרִי כַּאֲשֶׁר יָקוּם בַּבֹּקֶר!
עוֹמֵד הַשֵּׁנִי וְחוֹשֵׁב –
כַּמָה יִשְׂמַח חֲבֵרִי כַּאֲשֶׁר יָקוּם בַּבֹּקֶר!
לוֹקֵחַ סַפָּר קָטָן אֶת מִסְפָּרָיו, תּוֹפֵס בַּשְׂמִיכָה וְהִנֵה – אוֹי! הַמִּטָה רֵיקָה!
לוֹקֵחַ הַשֵּׁנִי אֶת מִסְפָּרָיו, תּוֹפֵס בַּשְׂמִיכָה וְהִנֵה – אוֹי! הַמִּטָה רֵיקָה!
הֵיכָן נֶעְלָם יְדִידִי? – מִצְטַעֵר סַפָּר קָטָן וְחוֹזֵר אֶל מִטָתוֹ.
הֵיכָן נֶעְלָם יְדִידִי? – מִצְטַעֵר גַם הַשֵּׁנִי וְחוֹזֵר אֶל מִטָתוֹ.
וְהֵם פּוֹסְעִים בְּשֶׁקֶט, עַל בְּהוֹנוֹתֵיהֶם, בַּחֶדֶר חֲשֵׁכָה גְּמוּרָה וְאֵין רוֹאִים דָּבָר.
וּפִתְאֹם – בּוּם!
וְהֵם מִתְנַגְשִׁים זֶה בָּזֶה. הַמִּסְפָּרַיִם נוֹפְלִים עַל הַרִצְפָּה וּמְצַלְצְלִים – קְלִינְג, קְלִינְג.
וְהֵם תּוֹפְסִים זֶה בָּזֶה, מִתְחַבְּקִים וְשָׁרִים – לֹא קַלָה הִיא מְלֶאכֶת סַפָּרִים!
"רֹאשׁ הַרֵם
סוֹבֵב קָדְקֹד
פֵּאָה יַשֵׁר
נַפְנֵף וּרְקֹד – "
וּשְׁנֵיהֶם מְקַפְּצִים, וּשְׁנֵיהֶם שָׁרִים, וּבֵינְתַיִם זֶה אֶת זֶה מְסַפְּרִים –
"קֶצֶף, קֶצֶף עוֹד וְעוֹד
כְּבָר פָּנֶיךָ אֲחֵרוֹת!
חִישׁ גָּמַרְנוּ, רַב-תּוֹדוֹת,
פַּרְצוּפְךָ נֶחְמָד מְאֹד!
זוֹ מְלַאכְתֵּנוּ סַפָּרִים
חָרוּצִים וּמְהִירִים!
וְכַאֲשֶׁר גָּמְרוּ אֶת הַתִּסְפֹּרֶת – הִדְלִיקוּ אֵשׁ גְדוֹלָה בַּתַּנּוּר, הוֹצִיאוּ אֶת הַגִּגִית הַגְּדוֹלָה וּמִלְאוּ אוֹתָהּ מַיִם חַמִּים וְרָחֲצוּ, וְרָחֲצוּ עַד אֲשֶׁר לְחָיֵיהֶם הַקְּטַנּוֹת הֶאֱדִּימוּ.
אָז יָצְאוּ, הִתְנַגְּבוּ בְּמַגֶּבֶת אֲרֻכָּה וְחָזְרוּ לִישֹׁן שְׂמֵחִים וְצוֹחֲקִים.
בַּבֹּקֶר הֵם עוֹבְרִים בָּרְחוֹב וְהִנֵה אֲנָשִׁים לוֹחֲשִׁים זֶה לָזֶה "מִי סִפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
וְאַחַר כַּךְ בְּקוֹל רָם – "מִי סִפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים!"
וּשְׁנֵי הַסַּפָּרִים הַקְּטַנִּים מְחַיְּכִים וְאוֹמְרִים:
"מָה הַשְּׁאֵלָה?
הַסַּפָּרִים מְסַפְּרִים אֶת הַסַּפָּרִים!"
אהוד בן עזר
צִיּוּרָיו שֶׁל נַחוּם גוּטְמַן לְ"מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?" הִתְפַּרְסְמוּ בְּ"דָבָר לִילָדִים" בשנת 1960, לפני 63 שנים.
הספרייה המרכזית
בית יד לבנים
רח' המחתרת פינת ההגנה
רמת השרון
מעמד האישה בכתבים האמוניים
הרצאה שביעית בסדרה לשנת תשפ"ג,
המרצה – ד"ר משה גרנות
ב-8.3.2023 יצוין יום האישה הבינלאומי – הזדמנות טובה לבחון
את החוק והנוהג לגבי מעמד האישה במקרא, אצל חז"ל, בברית החדשה ובקוראן. ננסה להבין את הסיבות להפליה ולדיכוי כלפי הנשים בטקסטים האמוניים.
דף עזר יחולק למשתתפים.
ההרצאה מתקיימת באולם המחתרת
היום, יום ב', 6.3.2023 בשעה 17.30
בבית יד לבנים
הכניסה חופשית
דורון גיסין
אגדת "השור המועד"
אגדת עם עתיקה מהאי אוקינאווה
באי הירוק אוקינאווה בין גבעות מוריקות, פלגי מים צוננים, כרי דשא שופעים, כפרים שלווים, עדרי צאן ובקר, חיו איכרים ורועים אלה לצד אלה כשלמרות ההבדלים ביניהם וחילוקי הדעות, למדו אלה מאלה, ואת הוויכוחים המרים לעיתים פתרה מועצת ה"זקנים", תמיד ברוב דעות שהתקבלו על ידי העם תוך הבנה שטובת הכלל היא הדבק המאחד.
באחד הכפרים שלמרגלות ההרים שסגרו על העמק מסביב החליט אחד מן החוואים להשביח את עדרו על ידי יבוא כמה שוורים שנודעו במקומותיהם כבעלי גוף שרירי ומפותח, ראש מסיבי עם קרניים שלא חדלו מלצמוח והיו לסימן ההיכר המובהק של גזע השוורים הזה. עברו דורות אחדים והשוורים הגדולים בעלי הקרניים הגדולות והחדות, היו להערצה ולקנאה על ידי בעלי החוות האחרות, ושמעה של חוות ה"אגרוף הצהוב", נודע למרחוק.
באחת מן השנים הגיח לאוויר העולם עגל שהיה מרגע היוולדו חריג במידותיו ובקצב גידולו ועד מהרה נודע בסביבתו בשם ה"פרחח". לא היתה גדר שעמדה מול זעמו המתפרץ. לא היה מי שלא ננגח בקרניו הגדולות. לא היה כר דשא שלא נרמס בפרסותיו. פנו האנשים אל מועצת הזקנים לבקש את עצתם והעלו טענות לכאן וכאן. היו מי ששיבחו את אונו המוגבר ואת פרי זרעו שהיו גדולים והביאו רווח נאה למגדלים. מולם מנו אחרים את תכונותיו הרעות, את מזגו הסוער ואת הנזקים שגרם לחלקות טובות בעמק. ישבו ודנו בדבר ולא הצליחו להגיע לידי החלטה כי נחלקו הדיעות לכאן ולכאן והדיונים הסתיימו ב"תיק"ו".
לקראת מועד חגיגות האביב נועדו רבים מאלה שנפגעו ממעשיו של ה"פרחח" וניסו לגרום לבעליו של השור שיפעיל את מרותו, יקצץ אולי בקרניו או יסיר את אשכיו ועל ידי כך יירגע השור. אך בעליה של חוות ה"אגרוף הצהוב" לא היה מוכן לשמוע דבר על גורלו של השור, וטעמו היה שהרווח ממנו עולה עשרות מונים על הנזקים שהוא מביא.
בבוא מועד פתיחת חגיגות האביב באותה שנה ציינו החוגגים כי "מעולם לא היה מרק השור טעים כפי טעמו השנה והאומצות היו מן המשובחות והעסיסיות מאז ומעולם."
כל הקורא אגדה זו ומנסה להקיש ממנה לימינו אנו עושה זאת על אחריותו הבלעדית.
אהוד: לא הבנתי את הנמשל. האם השור הוא יאיר לפיד, יריב לוין, שמחה רוטמן, יאיר נתניהו או בנימין נתניהו? למיטב ידיעתי שור הוא בעיקר כינוי לפר בקר שסורס ולכן נוח אפילו לחרוש עימו – אבל אין אפשרות לסרסו בשנית – מה שהיית אולי רוצה לעשות לנמשליך באגדה שהמצאת!
עוד כרזה מנוולת מהפגנת מוצ"ש האחרון
עם תמונת נתניהו במרכז:
The terminator of Israel""
אהוד: המשיכו להרוס את מדינת ישראל עם מְאחזי עיניים כיובל נח הררי הטוען שהיהדות והנצרות לא השפיעו על ההיסטוריה העולמית, וגם נכנע לצנזורה של פוטין! – המשיכו לעודד את האיום הגרעיני האיראני ואת הטרור הפלסטיני ואת החיזבאללה – אשר בגלל הפגנותיכם הם סבורים כי
מדינת ישראל מתפוררת!
אהוד: המשיכו להרוס את מדינת ישראל עם מְאחזי עיניים כיובל נח הררי הטוען שהיהדות והנצרות לא השפיעו על ההיסטוריה העולמית, וגם נכנע לצנזורה של פוטין! – המשיכו לעודד את האיום הגרעיני האיראני ואת הטרור הפלסטיני ואת החיזבאללה – אשר בגלל הפגנותיכם הם סבורים כי
מדינת ישראל מתפוררת!
אז איפה השחיתות? בקצב הנוכחי – מתן העדויות וחקירות-הנגד במשפטיו של נתניהו יסתיימו כאשר הוא יהיה כבן 98. בינתיים, במשך שנים ארוכות, כל מנגנון המדינה המשטרתי והמשפטי מגוייס כדי להפליל אותו, אבל לדעת היועמ"שית אסור לו לקבל תרומה למימון הגנתו מול המנגנון הקפקאי הממשלתי הענק שמבקש להרוס אותו – כי יש בתרומה "כדי לפתוח פתח של ממש לשחיתות שלטונית"!
חברים, הטו שכם, יחד נצליח לדרוס את ראש הממשלה שלנו!
"37 מ-40 אנשי מילואים בטייסת קרב: לא נתייצב לאימונים השבוע." [כתבה מעודדת ב"הארץ" באינטרנט. 5.3]. נצטרך אפוא להסתפק בשלושה שכן יתייצבו לאימונים, ואם חלילה הם לא יצליחו להגן עלינו מפני האיום הגרעיני האיראני, זה יהיה בגלל השמאל הכמו-פאשיסטי – שחותר לשנות את המשטר בישראל באמצעים חוץ-פרלמנטריים
ובכך מסית להרס מדינת ישראל!
וגם אפשר לסכם את ההפגנות נגד הרפורמה המשפטית במשפט אחד: "לא נסכים שחוק הנבצרות לא יחול על ביבי! נדיח אותו!"
שועלה
מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),
שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.
בעריכת הלית ישורון
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020
[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר!]
הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)
ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978
ו במייל: sales@kibutz-poalim.co.il
המחיר 59 שקלים לפני משלוח
אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.
הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.
לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".
הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2166 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
פרופ' יוסי גלרון ב-Ohio State University
פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
http://benezer.notlong.com
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
http://benezer.notlong.com
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
פינת המציאות: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,085 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-102 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-104 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-74 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-46 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,374מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
הבלוג של דני קרמן
https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer
דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים
כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר
כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,085 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-102 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-104 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-74 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-46 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,374מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
הבלוג של דני קרמן
https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer
דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים
כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר
כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר
עד כה נשלחו קבצים חינם ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
📑 בגיליון:
- אסתר ראב: עַל הַכַּרְמֶל
- זיוה שמיר: משחק מחבואים ילדותי בלשכת הקנצלר
- איליה בר-זאב: יום היזכרות
- "אהוד: 'בגלל ההתפרעויות של מתנחלים יהודים בחווארה רצח, ובצדק – הטרור הפלסטיני שני אחים יהודים!' – זו האמת שמאמינים בה כעת בעולם, באו"מ, בארה"ב וגם בחלק מהתקשורת הישראלית – שהפכה לעלון תעמולה אנטי-ישראלי וטוענת שנתניהו הוא שמצית את האש באיזור – כאשר היא עצמה מלבה את האש בסיקור הפגנות-המחאה ובעידודן!": דברים אלה פורסמו בגיליון הקודם והם נכונים גם היום. כמעט לא מתייחסים בתקשורת לרצח שני האחים היהודים – שהצית את המהומות בחווארה, אלא רק אנחנו הישראלים אשמים, ולנו אסור להגיד על פלסטינים את מה שרבים מהם אומרים עלינו – להשמידנו!
- רות דנון: שנת ה-75 למדינת ישראל
- אורי הייטנר: צרור הערות 5.3.23
- אהוד: אם יש למישהו ספק על מה ההפגנות המטורפות –: הנה השלט הנישא בהפגנה
- אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים
- אהוד בן עזר: "ספרי דורות קודמים"
- מיכאל רייך: אוֹתוֹת מִן הַתֹּהוּ
- שנת ה-75 למדינת ישראל: ישראל זמיר
- נעמן כהן: אני לא מבין כלום
- אהוד בן עזר: הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון
- ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":: * האם היה פעם סופר בשם אלימלך שפירא שחי על גדת הירקון?
- שאר הגליון