מתוך אהוד בן עזר: "ימים של לענה ודבש",

סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב, 1998.

[אסתר ראב לחוקרי מכון כץ]: ואחר-כך אלתרמן – שירתו מקסימה אותי והקסימה אותי, אך אין לי הזיקה, כי אין הוא די אישי בשבילי. הוא עממי ולאומי וגם לי יש חלק בעולם הזה, אך זו לא נקודת הכובד שלי, אך היא נקודת הכובד אצל אלתרמן. בתור משורר לירי אני חושבת שהיו הרבה יותר טובים ממנו. פוגל משורר חשוב מאוד. היכרתיו בפאריז, כאן לא ראיתיו. גם את אברהם בן יצחק הערכתי מאוד, היכרתיו באופן אישי. בבית שטרייט פגשתיו. אהבתי מאוד את שיריה של לאה גולדברג. אני אוהבת אותם גם כיום, והשירים של רחל, ועל כולן, זיקתי האמיתית, בין המשוררות, היא ליוכבד בת מרים. היינו פעם ידידות גדולות והדרכים נפרדו, אבל אני אוהבת את שירתה.

על אלתרמן היא מספרת לראובן שהם:

אלתרמן? אף פעם לא בא לביתי. מכרתי לו [עבורו] כמה ספרים של "כוכבים בחוץ". הוא לא אהב אותי אחר-כך. לי הפריעה חוסר האינדיווידואליות שלו. אין לו עומק. אין לו ממה לדלות. עוסק במשהו רחוק – פונדקים – זה זר לי. אך הוא משורר גדול.

ואילו להלית ישורון היא אומרת:

אלתרמן התחלק מעליי כמו – – לא יודעת. הוא לא מדבר אליי, כמו מישהו בחדר שמדבר לאחרים. אני חברה הייתי עם רחל אשתו. היינו קרובות מאוד, והוא, הוא לא בא בחשבון. אני קניתי ממנה את "כוכבים חוץ". הלוז השירי חסר היה בו אז. שלונסקי ואלתרמן. שניהם ההשפעות העשירו אותם ודיללו את פנימיותם. לכן ביאליק אמר לשלונסקי: "אתה ז'ונגלר."

אסתר ראב

בחודש האחרון נערך תרגיל גדול של כל זרועות צה"ל כהכנה למלחמה בלבנון מול חיזבאללה. כחלק מהתרגיל התפרסמו בכלי התקשורת, ממקורות ביטחוניים שלא נקבו בשמם, נתונים, ידיעות והערכות מה צפוי לנו במקרה של "מלחמת לבנון השלישית": אלפי רקטות משוכללות מדי יום ישוגרו ליישובי העורף, תיתכן חדירה קרקעית של חיזבאללה ליישובים הסמוכים לקו הגבול, אתרי הרס רבים ברחבי המדינה, מאות הרוגים ואלפי פצועים. אותם מקורות הדגישו כי במצב נתונים זה, אחד הדברים החשובים הוא "החוסן הלאומי".

נתונים אלו אינם חדשים. לחיזבאללה יש כבר כמה שנים מאגר רקטות שהולך ומשתכלל. ייתכן שהיה צריך עכשיו להזהיר את האוכלוסייה. אולם מה היתה מטרת האזהרה? יש להניח שהפרסום לא היה במטרה להפחיד את העם. אבל מי שפירסם את האזהרה שכח את החלק השני של ההודעה: להסביר לציבור איך מתכוננים לסכנה מסוג זה.

יש דברים שהמדינה עושה. יש להניח שלחיל האוויר יש תוכניות איך לתקוף את החיזבאללה, והמטה הכללי מתכנן כוחות בעורף. אולם הנתונים מצביעים על כך שלמרות כל ההכנות – יש סכנות. לסכנות אלו צריך להתכונן כל אזרח!

בשנים עברו – למשל, לקראת מלחמת השחרור, מבצע קדש וגם מלחמת ששת הימים – אזרחים מילאו שקי חול וביצרו את בתיהם וגם חפרו תעלות הגנה ליד הבתים.

אין ספק שסכנת החיזבאללה היא איום ממשי והמדינה תעשה כל שביכולתה כדי למנוע אותה. אבל זה אינו פותר את האזרחים מלדאוג, כל אחד לביתו ולמשפחתו.

איך לדאוג? יש דרכים שונות המותאמות לאיומים ולכלי הנשק החדשים. המדינה צריכה להציע פתרונות אלו ולעזור לאזרחים לממש אותם. זו דוגמא מובהקת לחברה בה יש אחריות לכל אדם. לא רק להמתין לכך ש"הם", שם למעלה, ידאגו לי והם יסייעו לי. לא! לכל אדם יש חובת אחריות כלפי ביתו ומשפחתו. המדינה צריכה לעזור אבל אנחנו, האזרחים, צריכים קודם לכל – לעשות!

* דברים אלו נערכו מתוך שיחות בנושא שערך יעקב חסדאי תחת הכותרת "הרהור וערעור" והם מתפרסמים באתר תנועת לאו"ר www.laor.org.il

אהוד: מה לעשות?

במלאות 40 שנה לפרוץ מלחמת לבנון הראשונה, מתחדשת המחלוקת בשאלה אם בגין אישר מראש את כל מהלכי שר הביטחון שלו שרון, או רק לאחר מעשה.

אף שבימים אלה מלאו כבר 40 שנה לפרוץ מלחמת לבנון הראשונה, בט"ו בסיוון תשמ"ב, עדיין נמשכת המחלוקת סביב חיוניותה לשלום הגליל, סביב מטרותיה האמיתיות (למשל, היוזמה להשלטת נשיא נוצרי פרו-ישראלי בלבנון) ובמיוחד סביב השאלה, האם ראש הממשלה מנחם בגין, שאישר את המבצע שרקחו שר הביטחון אריק שרון והרמטכ"ל רפול, ידע או לא ידע שהקרבות יובילו את צה"ל עד לצפונה ולמזרחה של הבירה ביירות. האם המלחמה הזו, שנתארכה 18 שנה, עד לצאתם של אחרוני חיילי צה"ל ב-24 במאי 2000 מדרום לבנון אל קו הגבול הבינלאומי, זכתה מלכתחילה לעידודו של ראש הממשלה בגין, או שמא הוא רק נגרר אחר המהלכים מפני שנפל קרבן למניפולציות שבישלו מאחורי גבו הצמד שרון-רפול.

במילים אחרות: האם מלחמת לבנון הראשונה היתה 'מלחמת שולל' שכפו 'הביטחוניסטים' על בגין, תוך ניצול חולשותיו הפיזית והמנטלית, או שמא היה זה בגין עצמו שניהל בחשאי את המערכה תוך הטלת אחריות מתוחכמת למערכה על 'הביטחוניסטים'?

בגין עצמו העדיף להציג עצמו כמי שאינו מודע למהלכים אלא בדיעבד. בתשובה לשאלה אם הוא מודע או לא, אמר בבדיחות הדעת: "לפעמים לפני ולפעמים אחרי."

המלחמה החלה בתחושה שמדובר בטיול קיץ קליל לארץ הארזים, שיסתיים תוך ימים אחדים בהרחקת מחבלי ה'פתח', שאיימו על יישובי הצפון הישראלי, מדרום לבנון. בגין עצמו אף טילפן לאשתו ממרומי מצודת הבופור, לאחר שנפגש עם הלוחמים שכבשו מידי המחבלים את המבצר הצלבני העתיק החולש על הגליל העליון, ובישר לה שהבחורים חוזרים ארצה מחר-מחרתיים.

אבל השהייה הישראלית בלבנון הלכה והתארכה. ובתחילה נראה היה שהכול הולך לפי תוכנית אורנים גדול, להחלפת השלטון בביירות ולהמלכתו של 'הנוצרי הטוב', בשיר ג'ומייל, על לבנון בתפקיד הנשיא, ובתקווה שאיתו ניתן לנהל עסקים עד כדי הגעה להסכם שלום לבנוני-ישראלי.

ואכן, חלום הישראלי הרטוב היה אז למציאות: ג'ומייל הצעיר נבחר ויזם ביקור ממלכתי רשמי וגלוי של הרמטכ"ל הישראלי רפול בעיירת הנופש הנוצרית ג'וניה שמצפון לביירות. עם נחיתתו הוא בג'וניה הוא התקבל בכבוד מלכים ע"י הנשיא באשיר, בעוד דגלי מדינת ישראל מתנופפים בראש התרנים, וההימנון הישראלי מושמע לכבודו. באשיר גם ישב בקרלטון נהריה, לפגישה חשאית עם הישראלים, בראשות בגין, שרון ורפול. השלום עם לבנון נראה ממש מעבר לפינה.

אלא ששלטונו קצר הימים של הנשיא באשיר, שנמשך כאמור פחות מחודש, הוכיח שהבוץ הלבנוני הוא טובעני מנשוא. ארץ הארזים היפהפייה נחשפה במלוא כיעורה – אוכלת יושביה, מנהיגיה וכובשיה. המלחמה התפתחה לכדי עימותים קשים עם הסורים, שבסופו של דבר אמנם נדחקו מביירות ומכביש ביירות-דמשק, אך גרמו להשתהות ישראלית של 18 שנה בלבנון, בהן נפלו למעלה מ-1,400 לוחמים ואלפי פצועים בגוף ובנפש. הנוכחות הישראלית זירזה את איחוד אירגוני השיעים, בתמיכה אירנית, לייסוד ארגון החיזבאללה, המאיים עד היום מצפון. ולבסוף נאלצה ישראל, בשנת 2000, לברוח לקו הבינ"ל, מושפלת ועם הזנב בין הרגליים.

לא קל להכריע בשאלת השאלות, גם היום, 40 שנה לאחר מעשה, אם ראש הממשלה בגין עמד מאחורי המהלכים הצבאיים שניהל הצמד שרון ורפול, כולל כיבוש ישראלי ראשון של בירה ערבית, או שנתוודע אליהם בדיעבד. בימים אלה פירסם ארכיון צה"ל את פרוטוקול דיון הצמרת הדרמטי מיום הפלישה ללבנון, אך לא ניתן להסיק ממנו מה באמת עבר במוחו של בגין בעת ששרשראות הטנקים הישראלים הראשונים כבר רמסו אז את גדר הגבול ושעטו צפונה.

רמז מתחום הפיקנטריה, המבהיר כי בלשכת רה"מ לא ידעו כנראה על מהלכי צה"ל בזמן אמת, חשף השבוע מי ששימש כתב רשות השידור בצפון באותן שנים, עמיתי וידידי מוטי עדן. הוא רדף ב'לנצ'יה' השכורה שלו אחר הכוחות בלבנון, והיה מן הראשונים שהגיעו לחניון הנגמ"שים הישראלים בחצר המשטרה מול ארמון בעבדה הנשיאותי בביירות.

עדן: "ביקשתי מחברי אריק, טכנאי קול ברדיו, כעת בשירות מילואים בחפ״ק האוגדונר, לחבר אותי דרך הרדיו-טלפון שלו לאולפן קול ישראל בירושלים, והעברתי דיווח קצר בקולי. סיימתי במילים: 'מוטי עדן, בעבדה, ביירות'."

מסתבר שבירושלים התקשו להאמין שצה"ל הגיע לארמון בעבדה. בכיר בלשכת רה"מ פנה בזעם למנהל הרדיו גדעון לב ארי והתלונן על "הדיווח השקרי." לב ארי הנדהם הורה לעדן לשוב מיד לירושלים ולהגיש מכתב התפטרות על "הדיווח השקרי."

עדן: "יצאתי מחוץ לנגמ״ש ושאלתי שוב קצינים וחיילים לגבי מיקומנו... 'אתה רואה את הבניין הגדול ממול? זה ארמון הנשיאות, שכונת בעבדה, מזרח ביירות...'

"כעבור כמה שבועות אירחתי את לב ארי בביירות וסביבתה. הראיתי לו את המקומות שעליהם דיווחתי. 'הייתי בטוח,' אמר לי, 'שלא טעית.' שאלתי: 'אז מדוע נתבקשתי להתפטר?' לב ארי: 'כנראה שמישהו בלשכת רה"מ לא הבין מה עושה כתב קול ישראל ליד ארמון הנשיאות הלבנוני.'"

מסכם עדן: "או שלא הבין, אמרתי, או שלא ידע. עד היום לא פתרתי את התעלומה הזו."

מן הסתם יידרשו עוד 40 שנה לפיענוח החידה המסקרנת: ידע או לא ידע? אישר מראש או רק בדיעבד?

מנחם רהט

"סימן טוב ומזל טוב יהא לנו ולכל ישראל, אמן"

על שירים מומלצים לחגיגת בר המצווה המשפחתית

מבוא

זה עתה חגגנו בר מצווה לנכדי איתמר, בנו של אמנון, והמיפגש עם העולם הדתי המסורתי בבית הכנסת בשכונת ל', על קבלת הפנים המכבדת והיפה לבר המצווה, עורר בי לא רק עניין מחודש בעולם היהודי המסורתי על חוקיו וכלליו, אלא גם הרהורים על מסיבת בר המצווה שלנו, שנערכה לבנים ולבנות בגיל 13 בקיבוץ מסדה שבו נולדתי וגדלתי. הטקסים הדתיים ומזמוריהם, הנחת התפילין (לא בשבת ובחג), העלייה לתורה של הנכד עטוי הטלית הרחבה, והטקסים בקיבוץ נראו לכאורה כשני עולמות נפרדים ושונים. אבל בפועל, להבנתי , בעצם ציון הבר מצווה כשלב מכריע של התבגרות והיות הילד לנער הנושא בחובות החברה הקיבוצית, עשה את הטקס הזה כהמשך להווי היהודי המסורתי באינטרפרטציה חדשה. לא שכן, שלא חלו בחיינו שינויים מכריעים לאחריו. גם הטקסטים שהוקראו ואשר חברי הקיבוץ שרו אותם נלקחו ברובם מן המקורות. ובכלל, סממנים דתיים מרובים היו לא רק בבר המצווה אלא בכלל בחגים בקיבוץ. רק לאחר שנים הבנתי שהיתה זו מורשת שהורינו הביאו מבית הוריהם, אך הם נעטפו במעטפת של ציונות וסוציאליזם ויצרו תרבות חדשה ומרהיבה.

הנה למשל, השיר שהבאתי ככותרת הרשימה הושר ברוב התלהבות במסדה ולווה בריקודי הורה סוערים בחגיגות בקיבוץ הצעיר, שלא לדבר על חתונות ובר מצוות. אירוע משמח במיוחד היה עם הולדת תינוקות אחרינו, הילדים הבכורים. אז מה הפלא שהחברים יצאו במחול ההורה ושרו בכל העוז בחג בר המצווה שלנו. כמובן שהדגש היה על ההמשכיות, על הבגרות והאחריות ועל העבודה המסורה באדמת המולדת וכיוצא באלה ערכים של התקופה הסוציאליסטית-ציונית ההיא. ערכים נוספים הוטמעו בחג כמו נאמנות לחיי השיתוף והשוויון, מסירות לכלל, צניעות, הסתפקות במועט וכיו"ב. אבל בבסיס כל אלה נשמרו, כאמור, ערכים שהובאו מן הקהילה היהודית של הורינו בגולה, כמו ערבות הדדית, מסורת החגים היהודיים וטקסים כמו ברית מילה ובר מצווה וחתונות כשהם עטופים ב"עשר הדיברות" של גורדוניה.

לאחר שנות ה-60 לערך הרבה מזה נעלם, לא כל שכן לאחר המשבר של שנות ה-80. הארץ השתנתה כמובן, החברים התבגרו, הילדים גדלו אבל הרקע לחגים ולאירועים שעדיין התקיימו נותר כשהיה, מקיים זיקה מתמדת לטקסטים ואף לניגונים היהודיים המסורתיים. שירי שבועות שאותם אנו שרים בימים אלה, הם דוגמה נהדרת כי רובם נשענים על פסוקים מן המקרא, שנחשב לטקסט בסיס של החזרה למולדת. ואילו אנחנו, הילדים, היינו בחג זה, שבו התקיימה עלייה לרגל לירושלים, בתפקיד הכוהנים. וכשאנו עטויים בגד לבן ארוך ובוהק וזר על הראש קיבלנו את הביכורים, בעודנו עומדים על העגלות הכורעות תחת נטל ארגזי הפירות והירקות והעופות, ולגבי כולנו זה היה כמו בבית המקדש.

אי לכך, עם ההתכנסות המשפחתית שלנו לאחר הטקס הדתי בבית הכנסת על תפילותיו ומזמוריו, שאלתי את עצמי מהם השירים שהיינו אנחנו, שהזמנו את המשפחה להתכנסות חגיגית לחגוג בר מצווה, איך אנחנו , כאנשים חילוניים אבל מכבדי מסורת יהודית (למשל, בערבי שבת בהדלקת נרות ובקידוש), היינו רוצים היום לשיר או להשמיע ברקע המפגש, על מנת ליצור אווירה של חג? והאם יש משהו מקובל? והתברר לי שאכן יש ויש רשימות של שירים מומלצים לחגיגות המשפחתיות.

קודם כל התברר, שהיום פועלים זמרים דתיים לא מעטים ששיריהם, או חלקם, מקובלים לא רק בציבור הדתי אלא גם בזה החילוני, אף כי ישנם כמובן שירים המיועדים למגזר הדתי בלבד. אי לכך, שירים רבים שלהם משמשים כרקע (במצגות או בהופעות חיות) במסיבות משפחתיות גם של מסורתיים ודתיים וגם של חילונים. נמנים עימם, אם אני לא טועה, הזמרים המפורסמים חנן בן ארי, ישי ריבו, דוד ד'אור, אהרון רזאל ואריאל זילבר. אפילו זמר דתי מוערך ואהוב מזה שנים, שרוב שיריו מילותיהם מן המקורות והטקסטים הדתיים מלווים במוסיקה חסידית או בניגונים יהודיים, הלא הוא אברהם פריד, שר לאחרונה שיר שמתאים גם לנו. הכיצד? הרקע הדתי קיים אך הוא מתמזג בדימויים או תיאורים כלליים של עולם, של טבע או של בגרות. רוב השירים, כולל שירו של פריד, אף לא נכתבו מראש לחגיגת בר המצווה, אבל הם מתאימים ברוחם ומשמשים היום כרקע לחגיגות שלאחר הטקס הדתי בבית הכנסת. נעיין באחדים מהם.

שירים מתאימים לחגיגת בר מצווה

שיר מיוחד שנועד מראש לבר מצווה מאת איתמר בן אב"י

נפתח בשיר האחד שכותרתו מכריזה עליו שהוא נועד לבר המצווה. ומה מעניין בו? שאף כי מחבר המלים והלחן, הלא הוא איתמר בן אב"י (לא מצאתי קשר למשפחת בן יהודה...) הוא זמר דתי, שנולד והתחנך בכפר פינס הדתי-לאומי, שירו עשוי לדבר בה בעת לקהל דתי וחילוני. וכך נשמעים שלושת בתי השיר הראשונים, כשהשני יתפקד בהמשך כפזמון:

אם אתה כבר חלק בדברים שבקדושה,

ובמיוחד לך בתורה יש פרשה,

כל בוקר שוב מניח על היד ועל הראש

ולקחת אחריות מתחילים ממך לדרוש.

זה אומר שהגעת אל הפתח של השער

לפניו היית ילד ובן רגע אתה נער.

כל מי שמביט רואה עליך את ההוד,

היום אתה בר מצווה וזו סיבה טובה לרקוד!

אם הקול שלך מתחיל פתאום להיות עבה,

וכולם אומרים לך שמעכשיו אתה מצווה,

וכבר הכנת דרשה עם פלפולים ופירושים,

ויש דברים שמהיום גם לך יותר מרשים...

(וכאן יחזור הבית השני כפזמון)

כבר בבתים הללו ניכרים מאפייניו של השיר, העושים אותו מובן והולם את כל סוגי הקהלים: מחד, נרמזים בו כל מאפייני הטקס הדתי של בר המצווה, ההתכנסות בבית הכנסת והכבוד הרב של קריאה בתורה ובטעמי המקרא בפרשה של אותה שבת – לאיתמר היתה זו פרשת במדבר. יותר מזה, ימים אחדים קודם לכן, ביום שני או ביום חמישי, בא הילד בר המצווה עם הוריו ומשפחתו ומניח לראשונה בחייו תפילין על היד ועל הראש, כיוון שאין מניחים תפילין בשבת ובחג. ולזה מכוון השיר בדברו על היד והראש. ובנוסף הוא ואביו עוטים טלית שבקדושה. ואם כך, למה מרמזת "האחריות"? לאמירתו של האב "ברוך שפטרני מעונשו של זה," כלומר שמרגע זה הבן אחראי למעשיו ואף ייענש על חטאיו – אם יחטא – ולא עוד אביו.

אלא מה? כל זה נרמז בלבד ומדבר בהחלט גם ללב מי שאינם בקיאים בדברים שבקדושה, בקריאה בתורה, ואפילו התפילין אינם מכונים בשמם, ואשר לאחריות האישית – הרי זה מובן מאליו לכול.

מעתה יוזכרו רק מאפיינים של גיל ההתבגרות: הקול המתעבה, נוסח דיבור תקיף ופחות הגבלות בהמשך מדובר על חיפוש הדרך הייחודית להאיר את העולם, כלומר – למימוש עצמי התורם לחברה כמו גם התמיכה של כל אוהביו כי הוא נכנס בשער סמלי אל הבגרות, אל היות נער ואשרי כולנו. והסיום, הברכה המסיימת, הרי היא ידועה לכולנו: "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה"!

השיר "אלוהים נתן לך במתנה"

השיר הזה, שמילותיו חוברו על ידי דוד חלפון והולחן על ידי הזמר הנודע בשעתו איתן מסורי, שאף ביצע אותו לקראת שנות ה-80 למאה הקודמת, זכה להצלחה מסחררת והפך להיט בכל בר מצווה, אף שלא כיוון לכך מראש. הוא הפך להיט גם בימי הולדת אחרים ואירועים שונים. ומעניין. הצלחתו של השיר האפילה לאחר מכן על להיטים רבים נוספים של מסורי. הוא היה זמר נודע בשעתו אך לא זכה להישמר בזיכרון הלאומי כאחד הזמרים המצויינים, ולאו דווקא המזרחיים.

ועולה השאלה, מה הביא להצלחת השיר? ללא ספק הלחן תרם רבות, אבל הטקסט כנראה מילא כאן תפקיד מכריע. זהו בהחלט טקסט ייחודי, מלא אופטימיות והודייה על עצם החיים. בכך הוא גם אוניברסלי באופיו ולאו דווקא דתי אף כי הכול מוצג כמתנת אלוהים ורווי תודה על עצם החיים כמתנה. וכך, בהמשך, אהבת החיים לכל שלביהם, אהבת הטבע ואהבת האדם ויכולת הודייה על הטוב והתגברות על הקשה, כל אלה עושים את השיר מתאים לאירועים מיוחדים כמו גם לציבורים שונים ובני גילים שונים.

נביא את 3 בתיו הפותחים:

אלוהים נתן לך במתנה

דבר גדול, דבר נפלא

אלוהים נתן לך במתנה

את החיים על פני האדמה.

נתן לך את הלילה והיום

אהבה תקווה וחלום

קיץ, חורף, סתיו, אביב

נשמה טובה להביט סביב

נתן לך שדות ירוקים

פרחים ועצים מלבלבים

נהרות, נחלים וימים

שמים, ירח וכוכבים.

אלוהים נתן אפוא עולם של טבע וקסם ומרחב ונשמה מלאת יופי ותקווה וחלום, והעיקר – חיים כדי ליהנות מהכול. ומעניין, כי רק לאחר הצגת ההיבטים האוניברסליים של החיים מופיעים בשיר הקוויים המייחדים את הקיום היהודי: כי בבתים הבאים נאמר שהמתנה שאלוהים נתן כוללת חגים ושבתות, את ארץ ישראל שהיא ארץ האבות ובתוכה נתן לך ידיים וראש להגשים את כל החלומות ואפילו להביא ילדים לעולם ולהבחין בצבעים ולהאזין לשירים. כלומר – החזרה למולדת מאפשרת לך חיים מלאים כאדם. ורק בסיום עולה בקשה אחת בנוסף לשפע המתנות, ומהי? שיבוא השלום על פני האדמה. אכן, בקשה חשובה ואפילו אקטואלית בארץ הזאת מאז חובר השיר, ומתברר כי את הסיום הזה ביקש מסורי עצמו להוסיף. לאור כל זאת, לא ייפלא שהשיר הפך על זמני, כי היש שיר הולם יותר בר מצווה שופע אופטימיות והוא דובר לקהל דתי וחילוני כאחת?

ואם הזכרנו את הנוכחות האלוהית בשיר, שאף על פי כן מיועד לקהלים מגוונים, נסיים את החלק הזה בשני שירים שאף כי הטקסט שלהם נטול כולו מן התפילות שבסידור – הם הפכו ללהיטים גם בחגיגות המשפחתיות למיניהן. יתכן שגם בזכות הלחן המשלב נעימה "יהודית" עם קצב מודרני. יותר מזה, גם הזמרים ששרו אותם סייעו לפרסומם. שרים אותם זמרים מן המפורסמים בזמננו, ובעשור האחרון הם מקובלים גם כמלווים את חגיגות בר המצווה. מתברר שקהלים רבים בארץ ומעדות שונות, שהולכות ומתמזגות זו בזו, דווקא מבקשים להתחבר למסורת, בלי להיות דתיים.

שיר אחד הוא: "ברכת הכוהנים" של ליאור נרקיס, הזמר הנודע והמוערך, ויש לזכור כי מברכה זו נגזרת "ברכת הבנים", הלא היא ברכת האב לבנו החל בטקס בר המצווה ועיקרה: "ישימך אלוהים כאפרים וכמנשה." הלחן חובר בידי ליאת רבנר (מלחינה!) אך המילים הן כולן מן המקורות:

השיר: ברכת הכוהנים

יברכך השם וישמרך / יאר השם פניו אליך.

יברכך השם וישמרך / יאר השם פניו אליך ויחונך.

יישא השם פניו אליך / וישם לך, וישם לך שלום.

שיר נוסף שכולו טקסט מן המקורות (שאגב, ילדינו ונכדינו בבתי הספר כלל אינם לומדים אותם ואפילו התנ"ך אינו מוכר להם) הוא שיר משנת 2014, הקרוי "ברכת הדרך". שרו אותו כדואט סגיב כהן, זמר נודע כיום שאף חיבר את הלחן, וזמרת בשם אגם בוחבוט! ואכן כך נשמעות מילות השיר בראשיתו, שכמעט כולן נטולות מברכת הדרך המסורתית המצוייה בסידור התפילות:

השיר: ברכת הדרך

"כי מלאכיו יצווה לך לשמורך בכל דרכיך

ה' ישמור צאתך ובואך מעתה ועד עולם.

ברוך אתה בצאתך וברוך אתה בבואך

וקח איתך מלאכים טובים שפע ניגונים

ברוך אתה בצאתך, ברוך אתה בבואך,

ומכל רע ישמורך האלוקים."

נכון, כאן לא נשמרה הזיקה למקורות בקפדנות של סדר, אבל ברור שהדרך מוארת כאן כסמלית, כדרך החיים "בכל דרכיך", ועל כן אין שיר הולם יותר בר מצווה משיר זה אף שלא נועד במפורש לכך והוא עשוי להישמע באירועים רבים נוספים. וכי למה? כי השיר, כשהוא מושר בחגיגה הדתית או המשפחתית של בר המצווה – מאחל לילד שהפך לנער לצאת לדרך מלווה בשמירת האלוהים ומלאכיו, ושיהיה לו אך טוב בלכתו ובבואו ובכל אשר יעשה. ואת זה הרי כולנו מאחלים לנכד שלנו.

חלק שני יבוא

ובו בין השאר על מקום האב ואיחולי הבן.

ארנה גולן

מתוך "בין חולות וכחול שמיים", 1980

הנה למשל קטע המתאר את הרופא הביל"ויי ד"ר חיסין, רופאה של תל-אביב בראשיתה, מתוך הספר "עיר קטנה ואנשים בה מעט":

"את פני הד"ר חיסין קיבלנו כולנו, תמיד, בחיבה רבה ובסבר פנים יפות. היה זה אדם חביב, צנום, רוחש-טובה, אוהב בדיחה ומביא עימו תמיד רוח טובה. חובש כובע-שעם עבה-שוליים ולובש מעיל-דרכים לבן שמשתרך על שוקי החמור. כשהיה רוכב על חמורו עם ימה של יפו היתה השמשייה שלו, שהיתה לבנה מבחוץ, מבהיקה כמפרש על הים הכחול, או שדמתה לכדור-פורח. המקטרת שלא זזה מפיו היתה מעלה עשן-תמיד. מעל ראשו הלבן של החמור, מתוך הצל הירוק של השמשייה מבפנים, היו ממצמצות עיניו הנבונות של הרופא מבעד לזכוכיות-משקפיים עבות כחתיכות-קרח, ומאחוריו היה מטלטל החמור את זנבו בקצב, כדי לגרש את הזבובים. הנה, דמות חביבה זו שהיתה בה תרכובת של מערב ומזרח, של אדם, אונייה, כדור-פורח, רכבת ובהמה – באה ונעצרה ליד תעלת-המריבה." (שם. עמ' 32).

נחום גוטמן: ד"ר חיסין על החמור, מלפנים ומאחור.

הציור צבעוני במידה מפליאה, הגוונים, הים, החמור, אבק-הדרכים והצל, כולם משתתפים בתיאורו של האדם; האבזרים – כשמשייה וכובע-השעם – מסמנים את תקופתו; ולאחר הקווים הארוכים והמתמשכים אשר בפתיחת הקטע, בא סיכום בקצב סטאקאטו, ריכוז תכונות מתומצת מאוד, שנון ומסוגנן, והוא הנותן את תחושת התנועה של הרופא על חמורו. האיש, החמור והנוף מתמזגים לדמות אחת, שאין להחליפה בשום איש, חמור ונוף אחרים.

גלריית הדמויות של נחום גוטמן בספריו עשירה מאוד, וכמעט כולם אינן בדויות. לעיתים הן מופיעות בשם המלא, לעיתים בשם פרטי בלבד או בשם דומה מאוד לשם המקורי. וגם כאשר העלילות מפליגות לתחום הדימיון – אתה חש שהולדתן היתה בפגישה ממשית של המספר עם הדמות שהשפיעה עליו ועוררה בו את הדימיון והכוח-המתאר.

בהמות וחיות ורמשים ולטאות וכל כיוצא באלה תופסים מקום ניכר בחדוות ההתבוננות והתיאור של גוטמן. החמור אהוב עליו ביותר. כמעט אין סיפור שלו שחמור כלשהו, כדמות צדדית או ראשית, אינו מופיע בו. כאשר הוא מתאר גמל, סוס או חמור, אתה רואה אותם חיים לנגד עיניך, על כל דקויות צורותיהם ופרטי תנועותיהם האופייניות.

אהוד בן עזר

השבוע אנו מציינים 55 שנה למלחמת ששת הימים. בתוכנית התארח תא"ל בדימוס אהרון ורדי, שהיה אז מפקד פלוגה בגדוד 12 בחטיבת גולני, לשיחה מרתקת על הקרב לכיבוש המוצב הסורי תל פאחר, ברמת הגולן. קרב בו נפצעו ונהרגו רבים מלוחמי הגדוד, ביניהם המג"ד, מוסה קליין, ובו, הלכה למעשה, לוחמים נשכבו על הגדר כדי לאפשר לחבריהם לעבור אל תוך שטח המוצב. כיום, ורדי פעיל בשיקום מתחם תל פאחר כאתר זיכרון ומורשת שינגיש למבקרים את סיפור הקרב על המוצב.

(אהרון ורדי, ויקיפדיה: https://did.li/vikivardi)

קישור לתוכנית: https://did.li/avardy290522

רח' המחתרת פינת ההגנה

רמת השרון

רשמים משיחות עם מיטב סופרי ישראל

הרצאה עשירית בסדרה לשנת תשפ"ב

המרצה – ד"ר משה גרנות

מה סיפרו על עצמם הסופרים נתן יונתן, א"ב יהושע, עמוס עוז, ס' יזהר, מאיר שלו, חיים גורי, משה שמיר, אהרן מגד, רות אלמוג, נאוה סמל, סמי מיכאל, סביון ליברכט, דויד גרוסמן, רוני סומק, חיים באר, נתן שחם, אפרים קישון, יהודית קציר, יעקב ברזילי, דורית אורגד, שפרה הורן.*

טקסטים יחולקו למשתתפים.

ההרצאה מתקיימת באולם המחתרת.

ביום ב', 13.6.2022 בשעה 17.30

בבית יד לבנים

הכניסה חופשית

* סדר שמות הסופרים כסדר הראיונות המופיעים בספר

"שיחות עם סופרים", קווים 2007

עדיין לא יודעים מי המציתים

אבל אנחנו אוהבים אותך מולדת

באש ובעשן!