שירים 1955-1995
בהוצאת אסטרולוג 2005
אֱלֹהִים בְּקִרְבָּהּ בַּל-תִּמּוֹט
יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר
תהילים מ"ו ו'
שער שני: יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר
ג. יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר
אחרי עשרים שנה
כְּשֶׁתָּבוֹא אֲהוּבָתְךָ הָעֲיֵפָה עִם שְׁטַר חֲלוֹמוֹתֶיךָ
אַחֲרֵי עֶשְׂרִים שָׁנָה, אַתָּה תִּרְצֶה לוֹמַר כְּמוֹ יֶלֶד:
חֲבָל, נִגְמַר הַחֹפֶשׁ הַגָּדוֹל! אוּלַי עוֹד קְצָת, לְחַכּוֹת? אֲהוּבָתִי
לָמָּה בָּאת כְּבָר? כָּל כָּךְ מַהֵר. אֵלֶּה הָיוּ רַק חֲלוֹמוֹת
וַאֲנִי בֵּינְתַיִם חַי, לֹא רַע, לֹא רַע לִי, בֵּינְתַיִם, לִחְיוֹת.
לֹא הִתְכַּוַּנְתִּי בִּרְצִינוּת, כִּי בִּרְצִינוּת אֲנִי לֹא יוֹדֵעַ מִי
מְצַפֶּה לִי בִּזְרוֹעוֹתַיִךְ. כַּמָּה נְשִׁיקוֹת עוֹד נוֹתְרוּ
בִּשְׁנוֹתַיִךְ כַּמָּה אֲנָחוֹת בִּגְרוֹנֵךְ כַּמָּה כֹּח בְּמָתְנַיִךְ
כַּמָּה חֶשְׁבּוֹנוֹת שֶׁל צַעַר כַּמָּה חֲדָרִים שֶׁל לֵב כַּמָּה
פִּנְקָסִים שֶׁל זָר כַּמָּה הוֹרִים וְכַמָּה מִמֵּךְ –
וְכַמָּה מִמֶּנִּי בְּמָה שֶׁנּוֹתַר מִמֵּךְ. וְכַמָּה
מִמֵּךְ בְּמָה שֶׁנִּתְוַסֵּף עָלַי. וּמָה יַגִּידוּ כָּל רֵעַי
עַל חֵטְא בִּשְׁטוּת אֲשֶׁר יָדַעְתִּי דַּי. כִּי זֶה
אֲשֶׁר מִתּוֹךְ צָרָה אַחַת בָּרַח אֶל קוֹדַמְתָּהּ
כֵּיצַד יִטְעַן כִּי לֹא יָדַע וְשׁוּב יִפֹּל בְּפַח נַפְשׁוֹ-נַפְשֵׁךְ
וּבְמַפָּח אֲשֶׁר יָקַשְׁתְּ לוֹ בְּשִׁבְרוֹן חַיַּיִךְ
שֶׁאַתְּ עֲדַיִן אַתְּ, אַחֲרֵי עֶשְׂרִים שָׁנָה.
ינואר 1973
בגיליון:
- אהוד בן עזר: יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר
- זיוה שמיר: המוזה קלת הכנפיים: על פזמוניו של נתן אלתרמן
- יורם אטינגר: תובנות מפלישת רוסיה לאוקראינה
- איליה בר-זאב: שלושה שירים
- בשם כל החרדים המשתמטים מצה"ל: היכונו! היכונו! היכונו!
- אורי הייטנר: צרור הערות 13.3.22
- אבנר הרוסי: הערות לזיוה שמיר על פזמונו של נתן אלתרמן
- לתרנגולות מגיע לחיות בפנטהאוזים: ולא בכלובים
- ארנה גולן: "את מי זה מעניין?" – אותי! וזה גם מרגש!
- רון גרא: אַהֲבָה כִּמְאַהֵב
- יש להציף את ישראל באשפה פלסטית!: מוגש כשירוּת זבל לציבור מטעם השֹרות לאיכות הסביבה,
- עקיבא נוף: תופינים של דבש
- עדינה בר-אל: שרים ומנגנים בכל מפגש משפחתי –
- אסתר ראב ויוסף טרומפלדור בדגניה, 1913: מתוך אהוד בן עזר: "ימים של לענה ודבש"
- נעמן כהן: הספרות האוקראינית – רוח העם
- אהוד בן עזר: הנאהבים והנעימים
- ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":: * אהוד יקירי, הגיליון [1729] מרתק ומעניין והסיפור על בגין מדהים ודווקא ממרכז בגין.
- שאר הגליון
מאמרים
אהוד בן עזר
יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר
זיוה שמיר
המוזה קלת הכנפיים: על פזמוניו של נתן אלתרמן
"אל החופה קָחֵנִי, בֶּני"
על הפזמון "טנגו כפר סבא"
הפזמון האלתרמני "טנגו כפר סבא" (הלחן: משה וילנסקי) הושר לראשונה בתוכנית השביעית של תיאטרון "לי-לה-לו" שנקראה "מכירה כללית" (הבכורה: יוני 1946). שיר זה אינו כלול משום-מה בקובץ פזמוני אלתרמן. אפשר שדעתו של מנחם דורמן, הביוגרף של אלתרמן ועורך הספר פזמונים ושירי זֶמר, לא הייתה נוחה מן האופי הבהמי והבוטה של דברי הרפתנית המיוחמת בשיר זה.
ואכן, למן שורתו הראשונה של "טנגו כפר סבא", בולט הניגוד שבין הנושא ה"רומנטי" שבמרכז – סיפור אהבים על זוג שנתקל בהתנגדותו של "אבי הכלה" – לבין היצריוּת הבלתי מרוסנת וחסרת הגבולות העולה ובוקעת מפי הדוברת. המונולוג נישא כאן בפיה של צעירה מלאת תאווה מן המושבה כפר סבא, שאביה סגר בשרשראות את חצר המשק, והיא שולחת מנהמת לִבָּהּ הצהרות אהבה נרגשות אל מושא תשוקתה שהורחק ממנה בשרירות-לב ובכוח:
הַפָּרָה גּוֹעָה בָּרֶפֶתנִשְׁמָתִי לְךָ נִשְׂרֶפֶתהַכְּלָבִים קוֹרְעִים שַׁרְשֶׁרֶת נִשְׁמָתִי לְךָ בּוֹעֶרֶת. וּלְהִפָּגֵשׁ אִתְּךָ אָסוּר, יְפֵה-עֵינַיִםאָבִי אָסַר לִי לְטַיֵּל אִתְּךָ בִּשְׁנַיִםכִּי הֶחָצֵר סְגוּרָה עַל שַׁעַר וּבְרִיחַיִםאֲבוֹי, בִּגְלַל מַחֲלַת הַפֶּה וְהַטְּלָפַיִם.אֲבָל הַלֵּב לְךָ קוֹרֵא, קוֹרֵא, חַבִּיבִּי,אוֹי כִּי הַלֵּב אֶצְלִי הוּא מֶשֶׁק אִינְטֶנְסִיבִי.טַנְגּוֹטַנְגּוֹ כְּפַר סַבָּאטַנְגּוֹ עָמֹק וּמִתְיַפֵּחַ...אִמָּא,הוֹ, אִמָּא וְאַבָּא,אוֹתִי פֹּה יְשַׁגֵּע הַיָּרֵחַ!יָרֵחַ שָׁט, מִן הֶחָלָב עוֹלֶה הַהֶבֶל,נַפְשִׁי יוֹצֵאת, אֲנִי אֶתְלֶה עַצְמִי עַל חֶבֶל...טַנְגּוֹטַנְגּוֹ כְּפָר סַבָּאטַנְגּוֹ עָמֹק וּמִתְיַפֵּחַ.שֵׁשׁ פָּרוֹת אֲנִי חוֹלֶבֶת שֵׁד אֶחָד אֲנִי אוֹהֶבֶת אוֹי, אֱמֹר, אֱמֹר לִי בֶּנִי:מַה נַּפְשִׁי רוֹצָה מִמֶּנִּי?אַתָּה לִי מֶלֶךְ וְאַבִּיר וְגַם דִּיקְטָטוֹרוּלְבָבִי לְךָ לוֹהֵט כְּאִינְקוּבָּטוֹר.קוֹלְךָ הָרַךְ אֶת לְבָבִי שׁוֹבֵר כַּשַּׁיִשׁקוֹלְךָ הַדַּק וְהַמָּתוֹק כְּקוֹל הַתַּיִשׁ!אֶל הַחֻפָּה קָחֵנִי, בֶּנִי, אֵין לִי כֹּחַ!שֶׁכְּבָר יִהְיֶה לָנוּ גַּם לוּל וְגַם אֶפְרוֹחַ...טַנְגּוֹטַנְגּוֹ כְּפָר סַבָּאטַנְגּוֹ עָמֹק וּמִתְיַפֵּחַ...אִמָּא, הוֹ, אִמָּא וְאַבָּא,אוֹתִי פֹּה יְשַׁגֵּע הַיָּרֵחַ!אֲנִי אֶת בֶּנִי שׁוּב אֶקַּח עַל הַיָּדַיִםוַאֲנַשֵּׁק לוֹ אֶת הַפֶּה וְהַטְּלָפַיִם.טַנְגּוֹ,הָהּ, טַנְגּוֹ כְּפָר סַבָּא.
הדוברת בשיר היא אפוא רפתנית חמת-מזג, שנשמתה בוערת מתוך תשוקה לגבר ("גבר" תרתי-משמע, שהרי נזכרים כאן גם ה"לול" ו"האפרוחים" שאליהם היא מייחלת). למעשה, היא בת-דמותה האיכָּרית ופשוטת-ההליכות של יוליה האצילית ועדינת-הנפש ממחזהו של שייקספיר, שאביה ומשפחתה לא הִרשו לה להתקרב אל רומיאו לבית מונטגיו, עקב השתייכותו לבית-אב עוין.
ואולם, התנגדותו של האב בשיר שלפנינו אינה נובעת לכאורה מרצונו לשמור על תומתה של בִּתו, או מתוך שאיפה השיג חתן מוצלח וראוי יותר. בניגוד לנהוג בפזמונים ה"תימניים" של אלתרמן (כגון "מרים ושמעון" או "בכרם תימן", שבהם אין האב מוכן לתת לבִתו רשות להיפגש עם מחזרהּ), בשיר שלפנינו שבר אלתרמן את כל מוסכמותיו של סיפור האהבה האסור, הנתקל בהתנגדות המשפחה. הוא הציג כאן לפנינו רומן שאינו יכול להתממש לא בגלל גורמים אנושיים, אלא בגלל נגיפי מגפה, העומדים כטריז בין האוהבים ("הֶחָצֵר סְגוּרָה עַל שַׁעַר וּבְרִיחַיִם / אֲבוֹי, בִּגְלַל מַחֲלַת הַפֶּה וְהַטְּלָפַיִם"). לכאורה רק בגלל המגפה אין ה"כלה" יכולה לממש את תשוקותיה לאלתַר.
חצרו של האב אמנם סגורה ומסוגרת, אך אורו של הירח, סמל האהבה הלוּנָטית, חודר אליה ומשגע את הכלבים הקורעים את השרשרת כדי לתת דרור ליצריהם הגועשים. גם הצעירה המאוהבת מתקשה להיות אסורה (תרתי-משמע), והיא מבקשת לנתק שלשלאות ואפסרים. ניכּר שבת-הכפר החסונה ואמיצת-הזרועות, הנושאת את השיר "טנגו כפר סבא", לא תוכל להישאר ימים רבים בתוך גבולות ומגבלות, סגורה מאחורי מנעול ובריח. הדחפים הליבידינליים שלה גוברים על החשש מפני סכנת ההידבקות.
בסוף השיר, צעירה זו הנשרפת בלהט אש אהבתה, מתארת את עצמה (בהיפוך מגדרי משעשע) כמי שמסוגלת לשאת את בעלה "התיש" בזרועותיה – כעין קריקטורה של מוטיב ה-Il pastor fido – "הרועה הנאמן" מן "הברית הישנה" ומן "הבּרית החדשה" (בָּבוּאה נמוכה ומנמיכה של משה, [או ישו] הנושא את הגדי על כתפיו). ואם תרצו, זוהי קריקטורה של אותן קריקטורות המתארות את החתן נושא את כלתו מעל מפתן ביתם החדש (וכאן, מתוך היפוך מִגדרי הומוריסטי, הצעירה בריאת-הבשר היא-היא העומסת על כפיה את הגבר, המדומה לבהמה דקה).
סלילת הרחוב הראשי בכפר סבא, לימים רחוב ויצמן, 1929. מתוך ויקיפדיה.
שלושה סולמות-צלילים צורמים לכל הפחות הכניס אלתרמן לפזמון שלפנינו: האחד הוא מיזוגו של ריקוד ה"טנגו" הסלוני – הקל והרומנטי – עם ההוויה האיכָּרית כִּבדת-המגפיים של המושבה הארץ-ישראלית המתבוססת בבוץ והמוקפת בקולות נהימה העולים מן הדירים, הרפתות והאוּרוות.
הסולם השני, העומד גם הוא בסימן הדיסוננס, קשור למיזוגו של שיר על מושבה ארץ-ישראלית (ובו רפתנית עזת זרועות ויצרים, שאינה דומה כלל לבת-ישראל מן הנוסח הישן) – עם מוטיבים הלקוחים מפזמוני יידיש ומסיפורים הוויי על יהודי הגולה. הנה, לטוביה החולב, גיבורו של שלום עליכם, יש שש בנות, ואילו בת המושבה המיוחמת שבשיר "טנגו כפר סבא" חולבת שש פרות. ביאליק כתב ב"שירי העם" העיירתיים שלו על שש בנות ("פלוני יש לו") ועל גבר אהוב וחתן מיוחל הדומה לשֵׁד ("בין נהר פרת ונהר חידקל"), ואילו לרפתנית הצעירה בשיר שלפנינו יש שש פרות ואהוב שכמוהו כשֵׁד ("שֵׁשׁ פָּרוֹת אֲנִי חוֹלֶבֶת / שֵׁד אֶחָד אֲנִי אוֹהֶבֶת").
הצרימה השלישית קשורה במיזוגם של המושבה הארץ-ישראלית הפרובינציאלית – ושל המחזאות השייקספירית, פסגתה הבלתי מעורערת של הדרמטורגיה העולמית, המוצגת בבירות העולם המעטירות. ב"טנגו כפר סבא" יש קולאז' מרהיב של מוטיבים ותמונות מהמחזות "רומיאו ויוליה" ו"אילוף הסוררת" (שבהם האב מתנגד לנישואי בִּתו), מהמחזה "חלום ליל קיץ" (שבּוֹ הגיבורה היפה מתאהבת בחמוֹר לאורו המשגע של הירח, וכאן היא מתאהבת לאור הירח ב"תיש"). אלתרמן, שהוא בעיני רבים גדול מתרגמי שייקספיר לעברית, הכיר את כל מחזות שייקספיר ורמז להם תכופות ביצירתו לסוגיהָ ולתקופותיה.
בפזמון שלפנינו, כבמחזותיו של שייקספיר "אותלו" ו"הסערה", יש אמירות בֶּסטיאליות רבות, המדמות את האדם לבעלי-החיים שבחצרו. ויש בו, בפזמון שלפנינו, גם הדים רחוקים מן המערכה הראשונה של "יוּליוס קיסר", שבּהּ מתואר העולם חסר הרסן שאיבד את עשתונותיו ונעשה חייתי ופרוע בעקבות אובדן המנהיגות (גם ביאליק וגם אלתרמן היטיבו לתרגם לעברית את נאום קסקא שבתמונה השלישית של המערכה הראשונה, שורות 60-81, המתאר את הכאוס הבֶּסטיאלי המשתרר בעולם חסר גבולות ומגבלות).
התיאור הבֶּסטיאלי של המחזה השייקספירי חֵלחל גם ליצירתו הגדולה של אלתרמן "שירי מכות מצרים" (1945), שחוברה כשנה לפני הפזמון הקל וההומוריסטי "טנגו כפר סבא". בשיר "ערוב", הרביעי בין שירי המכות שלו ביצירה ה"קנונית", תיאר אלתרמן את העולם היוצא מדעתו ומכליו, מתפרק לגורמיו ונעשה חייתי ופרוק-רסן:
דָּרַך טוֹרֵף בָּעִיר! מֵחָח נִתְלַשׁ הַפָּר
וּקְרוּעַ נְחִירָיו הוּא גָּח וְקַד וְקָם.
עַל שְׁחוֹר עוֹרוֹ הַדָּם – כָּאֵש עַל הַפֶּחָם.
כְּלָבִים אוֹבְדֵי בִּינָה חוֹרְגִים מִן הַקּוֹלָר [...]
וַיִּזְדַּקְּפוּ סוּסִים עַל שְׁתַּיִם כִּבְמָחוֹל.
וּמוֹסֵרוֹת נִתְּקוּ וּבְהִי הַכֹּל גֻּלְגַּל.
הפזמון הקל "טנגו כפר סבא" נכתב כמובן במודוס "נמוך" ובנימה הומוריסטית, אך מצויים בו אותם מוטיבים עצמם: הבהמות הגועות ברפת והכלבים הקורעים את הרצועה מתוך טירוף הדעת. ביצירה ה"קנונית" הראה אלתרמן מה קורה כשהאדם מאבד את קלסתר פניו האנושי, והופך לחיה אל-אנושית. כמו ויליאם בטלר ייטס בשירו "The Second Coming" (1919), הוא הראה את התבהמות האדם הנאנק תחת משטרים דורסניים שמנהיגיהם איבדו את כל ערכי המוסר שהם "מוֹתר האדם".
גם בפזמון ה"קל" שלפנינו, עם כל ההבדלים בינו לבין היצירה ה"קנונית", מתוארים בני-אדם שהפכו לבהמות: היא מרכיבה אותו על זרועותיה כאילו היתה סוס או פרד, והוא, הגבר, מדומה כאמור לתיש (נזכיר כי התיש או הצפיר – caper בלע"ז – מתואר בספרות ובאמנות כבהמה קלה שטופת זימה, המבלה את ימיה ולילותיה בהנאות היצר). ולמעשה, לבן-זוג כזה משתוקקת הצעירה המיוחמת מן המושבה, שכבר חולמת על פרי בטן ומודה שהיא לוהטת כ"אינקובטור" להדגרת ביצים וכמו "משק אינטנסיבי" (ברי, אוצר המילים – הקולטורי והאגריקולטורי – של הרפתנית הצעירה שלפנינו לא היה זר לאלתרמן, שחזר ב-1932 מצרפת ובכיסו דיפלומה של אגרונום ומהנדס חקלאי).
כלאחר יד וכבלי משים שִׁרבב אלתרמן למונולוג של בת המושבה חידה מבודחת הנוגעת להחלטתו של האיכר-האב לסגור את המשק שלו מאחורי שער ובריח. נשאלת השאלה: מה הקשר בין הסגר שהטיל האב על חצרו לבין יחסיה הרומנטיים של בתו עם בחיר לִבָּהּ? האם סוגר האב את חצר המשק מחשש פן יידבק הבחור בנגיפיה של מחלת הפה והטלפיים המשתוללת בחצרו? האם חושש האב שהבחור, המדומה לתיש, ידביק את בתו במחלת הפה והטלפיים? את החידה הלא-פתורה הזאת משאיר אלתרמן לדמיונו של קהל הקוראים והמאזינים.
ומאחר ששתי האפשרויות שמנינו כאן אינן סבירות, שהרי האב אינו מתייחס כלל אל הגבר המחזר אחר בִּתו, נשארת אפשרות שלישית, שלפיה אין שום קשר בין המגפה המשתוללת בחצרו של האב לבין מעלליה הרומנטיים של הבת-הרפתנית. דומה שכל עניין מחלת הפה והטלפיים אינו אלא תירוץ של האב להשאיר את בתו עזת-היצר והסוררת מאחורי סורג ובריח!
ולסיום, הערה מתודולוגית: חוקרים אחדים שעסקו בשיר זה קשרו בינו לבין אירוע קונקרטי שאירע בכפר סבא. הללו אף הצליחו להעלות פרטים "מדויקים" על אותו Lord Capulet כפר סבאי שאסר על בתו יוליה (שבעצם נקראה "מרים", או שמא נכתב השיר על אחותה הצעירה ששמה "שרה") – להתרועע עם משה, עריק מצבא אנדרס שנתגלגל למשק שהחזיק האב בכפר סבא. פרשני השיר אף גוללו מסכת של אירועים טרגיים שפקדו את המשפחה שנים לאחר שהשיר נכתב, ואחד מהם מצא במילים "טַנְגּוֹ עָמֹק וּמִתְיַפֵּחַ" רמז נבואי לטרגדיה (שעתידה היתה להתרחש בעתיד הסמוי מן העין). פרשן שני הביע את תמיהתו על שאלתרמן קרא למושא תשוקתה של הרפתנית מכפר-סבא בשם "בֶּני" בעוד שלמעשה קראו לו "משה".
חשיפת נקודות זיקה בין גיבורים ספרותיים לבין דמויות חוץ-ספרותיות היא כידוע מֶתודה פרשנית התורמת לפעמים תרומת-מה להבנת היצירה ועולמה, וזאת בתנאי שהדמות הספרותית שבמסכה היא דמות ידועה, ולא דמות אלמונית שאינה מוּכּרת לרוב הקוראים. כשמדובר בחשיפת הסוואתה הספרותית של דמות ידועה, הקורא יכול להפעיל את הידע החוץ-ספרותי העומד לרשותו ולהשוותו עם הטקסט, ממש כשם שכל פרשן יכול להפעיל את הידע החוץ-ספרותי העומד לרשותו בהיפגשו עם סמל או עם מטפורה או עם כל חידה ספרותית הנקרית בדרכו.
ואולם, במקרה שלפנינו מדובר בסך-הכול בהשערה-על-גבי-השערה, שאין לה אחיזה של ממש. מתברר שאפילו בני המשפחה האלמונית-למדיי, שעליה כתב אלתרמן לכאורה את השיר, כלל לא ידעו ששיר זה נכתב על בת משפחתם, וגם היום אין הם משוכנעים שהשמועות האלה נכונות. החוקרים אפילו מודים שהם מתלבטים אם מדובר בבת הבכורה או בבת הצעירה (כאילו יש לעובדה זו חשיבות כלשהי להבנת השיר); והאירועים הטרגיים שאירעו כאמור שנים אחדות לאחר ש"טנגו כפר סבא" נכתב ובוצע, מה להם ולהבנת השיר? והאם לא ברור לכל בר-בי-רב שהכרעותיו של משורר אם לקרוא לבחור "משה" או "בֶּני" נובעות משיקולי חריזה ומשקל?!
ואף זאת: חוקרים המצויים ביצירת אלתרמן ומכירים את המסמכים החוץ-ספרותיים המקיפים אותה, יודעים אל נכון שגם כאשר ביסס המשורר מפעם לפעם את דבריו על מקרה קונקרטי כלשהו, הוא נאחז בו כדי להפיק ממנו לקח כללי בעל אופי סמלי או ארכיטיפי. שמהּ של הרפתנית מכפר סבא וסיפורים על כל מה שאירע למשפחתה שנים לאחר שחוּבּר השיר, הם נתונים החשובים אולי לכותבי תולדותיהן של מושבות השרון ולמתעדי ההגנה על ביטחון מתיישביהן, אך האם יש בהם תועלת כלשהי להבנת השיר שלפנינו?!
יתר על כן: אילו חשב אלתרמן שמישהו עתיד לקשר את שירו "טנגו כפר סבא" לאדם ספציפי, הוא לא היה מציג את הרפתנית הצעירה (שאותה לא הכיר ואת פניה לא ראה מעולם) באור כה מגחיך ומעליב. גישתו של המשורר היתה תמיד גישה נאצלת שאינה מלבינה פניו של אדם ברבים, ואיגרותיו מעידות שהוא מעולם לא התעניין באותם דברי רכילות שהתגלגלו לשולחנו מפעם לפעם.
דומני שאילו קרא אלתרמן את "העוּבדות הבדוקות" שהעלו אותם חוקרים, שטרחו לציין ללא היסוס את שמה המדויק של הרפתנית המיוחמת מכפר סבא, שאת דיוקנה הקריקטורי העלה כביכול בשירו, מבלי להבין מה הם עושים ולמי הן מועילים – הוא היה מחייך חיוך מריר, ומתרה בהם במילותיו של אחד-העם: "לא זה הדרך!"
זיוה שמיר
על הפזמון "טנגו כפר סבא"
הפזמון האלתרמני "טנגו כפר סבא" (הלחן: משה וילנסקי) הושר לראשונה בתוכנית השביעית של תיאטרון "לי-לה-לו" שנקראה "מכירה כללית" (הבכורה: יוני 1946). שיר זה אינו כלול משום-מה בקובץ פזמוני אלתרמן. אפשר שדעתו של מנחם דורמן, הביוגרף של אלתרמן ועורך הספר פזמונים ושירי זֶמר, לא הייתה נוחה מן האופי הבהמי והבוטה של דברי הרפתנית המיוחמת בשיר זה.
ואכן, למן שורתו הראשונה של "טנגו כפר סבא", בולט הניגוד שבין הנושא ה"רומנטי" שבמרכז – סיפור אהבים על זוג שנתקל בהתנגדותו של "אבי הכלה" – לבין היצריוּת הבלתי מרוסנת וחסרת הגבולות העולה ובוקעת מפי הדוברת. המונולוג נישא כאן בפיה של צעירה מלאת תאווה מן המושבה כפר סבא, שאביה סגר בשרשראות את חצר המשק, והיא שולחת מנהמת לִבָּהּ הצהרות אהבה נרגשות אל מושא תשוקתה שהורחק ממנה בשרירות-לב ובכוח:
הַפָּרָה גּוֹעָה בָּרֶפֶתנִשְׁמָתִי לְךָ נִשְׂרֶפֶתהַכְּלָבִים קוֹרְעִים שַׁרְשֶׁרֶת נִשְׁמָתִי לְךָ בּוֹעֶרֶת. וּלְהִפָּגֵשׁ אִתְּךָ אָסוּר, יְפֵה-עֵינַיִםאָבִי אָסַר לִי לְטַיֵּל אִתְּךָ בִּשְׁנַיִםכִּי הֶחָצֵר סְגוּרָה עַל שַׁעַר וּבְרִיחַיִםאֲבוֹי, בִּגְלַל מַחֲלַת הַפֶּה וְהַטְּלָפַיִם.אֲבָל הַלֵּב לְךָ קוֹרֵא, קוֹרֵא, חַבִּיבִּי,אוֹי כִּי הַלֵּב אֶצְלִי הוּא מֶשֶׁק אִינְטֶנְסִיבִי.טַנְגּוֹטַנְגּוֹ כְּפַר סַבָּאטַנְגּוֹ עָמֹק וּמִתְיַפֵּחַ...אִמָּא,הוֹ, אִמָּא וְאַבָּא,אוֹתִי פֹּה יְשַׁגֵּע הַיָּרֵחַ!יָרֵחַ שָׁט, מִן הֶחָלָב עוֹלֶה הַהֶבֶל,נַפְשִׁי יוֹצֵאת, אֲנִי אֶתְלֶה עַצְמִי עַל חֶבֶל...טַנְגּוֹטַנְגּוֹ כְּפָר סַבָּאטַנְגּוֹ עָמֹק וּמִתְיַפֵּחַ.שֵׁשׁ פָּרוֹת אֲנִי חוֹלֶבֶת שֵׁד אֶחָד אֲנִי אוֹהֶבֶת אוֹי, אֱמֹר, אֱמֹר לִי בֶּנִי:מַה נַּפְשִׁי רוֹצָה מִמֶּנִּי?אַתָּה לִי מֶלֶךְ וְאַבִּיר וְגַם דִּיקְטָטוֹרוּלְבָבִי לְךָ לוֹהֵט כְּאִינְקוּבָּטוֹר.קוֹלְךָ הָרַךְ אֶת לְבָבִי שׁוֹבֵר כַּשַּׁיִשׁקוֹלְךָ הַדַּק וְהַמָּתוֹק כְּקוֹל הַתַּיִשׁ!אֶל הַחֻפָּה קָחֵנִי, בֶּנִי, אֵין לִי כֹּחַ!שֶׁכְּבָר יִהְיֶה לָנוּ גַּם לוּל וְגַם אֶפְרוֹחַ...טַנְגּוֹטַנְגּוֹ כְּפָר סַבָּאטַנְגּוֹ עָמֹק וּמִתְיַפֵּחַ...אִמָּא, הוֹ, אִמָּא וְאַבָּא,אוֹתִי פֹּה יְשַׁגֵּע הַיָּרֵחַ!אֲנִי אֶת בֶּנִי שׁוּב אֶקַּח עַל הַיָּדַיִםוַאֲנַשֵּׁק לוֹ אֶת הַפֶּה וְהַטְּלָפַיִם.טַנְגּוֹ,הָהּ, טַנְגּוֹ כְּפָר סַבָּא.
הדוברת בשיר היא אפוא רפתנית חמת-מזג, שנשמתה בוערת מתוך תשוקה לגבר ("גבר" תרתי-משמע, שהרי נזכרים כאן גם ה"לול" ו"האפרוחים" שאליהם היא מייחלת). למעשה, היא בת-דמותה האיכָּרית ופשוטת-ההליכות של יוליה האצילית ועדינת-הנפש ממחזהו של שייקספיר, שאביה ומשפחתה לא הִרשו לה להתקרב אל רומיאו לבית מונטגיו, עקב השתייכותו לבית-אב עוין.
ואולם, התנגדותו של האב בשיר שלפנינו אינה נובעת לכאורה מרצונו לשמור על תומתה של בִּתו, או מתוך שאיפה השיג חתן מוצלח וראוי יותר. בניגוד לנהוג בפזמונים ה"תימניים" של אלתרמן (כגון "מרים ושמעון" או "בכרם תימן", שבהם אין האב מוכן לתת לבִתו רשות להיפגש עם מחזרהּ), בשיר שלפנינו שבר אלתרמן את כל מוסכמותיו של סיפור האהבה האסור, הנתקל בהתנגדות המשפחה. הוא הציג כאן לפנינו רומן שאינו יכול להתממש לא בגלל גורמים אנושיים, אלא בגלל נגיפי מגפה, העומדים כטריז בין האוהבים ("הֶחָצֵר סְגוּרָה עַל שַׁעַר וּבְרִיחַיִם / אֲבוֹי, בִּגְלַל מַחֲלַת הַפֶּה וְהַטְּלָפַיִם"). לכאורה רק בגלל המגפה אין ה"כלה" יכולה לממש את תשוקותיה לאלתַר.
חצרו של האב אמנם סגורה ומסוגרת, אך אורו של הירח, סמל האהבה הלוּנָטית, חודר אליה ומשגע את הכלבים הקורעים את השרשרת כדי לתת דרור ליצריהם הגועשים. גם הצעירה המאוהבת מתקשה להיות אסורה (תרתי-משמע), והיא מבקשת לנתק שלשלאות ואפסרים. ניכּר שבת-הכפר החסונה ואמיצת-הזרועות, הנושאת את השיר "טנגו כפר סבא", לא תוכל להישאר ימים רבים בתוך גבולות ומגבלות, סגורה מאחורי מנעול ובריח. הדחפים הליבידינליים שלה גוברים על החשש מפני סכנת ההידבקות.
בסוף השיר, צעירה זו הנשרפת בלהט אש אהבתה, מתארת את עצמה (בהיפוך מגדרי משעשע) כמי שמסוגלת לשאת את בעלה "התיש" בזרועותיה – כעין קריקטורה של מוטיב ה-Il pastor fido – "הרועה הנאמן" מן "הברית הישנה" ומן "הבּרית החדשה" (בָּבוּאה נמוכה ומנמיכה של משה, [או ישו] הנושא את הגדי על כתפיו). ואם תרצו, זוהי קריקטורה של אותן קריקטורות המתארות את החתן נושא את כלתו מעל מפתן ביתם החדש (וכאן, מתוך היפוך מִגדרי הומוריסטי, הצעירה בריאת-הבשר היא-היא העומסת על כפיה את הגבר, המדומה לבהמה דקה).
סלילת הרחוב הראשי בכפר סבא, לימים רחוב ויצמן, 1929. מתוך ויקיפדיה.
שלושה סולמות-צלילים צורמים לכל הפחות הכניס אלתרמן לפזמון שלפנינו: האחד הוא מיזוגו של ריקוד ה"טנגו" הסלוני – הקל והרומנטי – עם ההוויה האיכָּרית כִּבדת-המגפיים של המושבה הארץ-ישראלית המתבוססת בבוץ והמוקפת בקולות נהימה העולים מן הדירים, הרפתות והאוּרוות.
הסולם השני, העומד גם הוא בסימן הדיסוננס, קשור למיזוגו של שיר על מושבה ארץ-ישראלית (ובו רפתנית עזת זרועות ויצרים, שאינה דומה כלל לבת-ישראל מן הנוסח הישן) – עם מוטיבים הלקוחים מפזמוני יידיש ומסיפורים הוויי על יהודי הגולה. הנה, לטוביה החולב, גיבורו של שלום עליכם, יש שש בנות, ואילו בת המושבה המיוחמת שבשיר "טנגו כפר סבא" חולבת שש פרות. ביאליק כתב ב"שירי העם" העיירתיים שלו על שש בנות ("פלוני יש לו") ועל גבר אהוב וחתן מיוחל הדומה לשֵׁד ("בין נהר פרת ונהר חידקל"), ואילו לרפתנית הצעירה בשיר שלפנינו יש שש פרות ואהוב שכמוהו כשֵׁד ("שֵׁשׁ פָּרוֹת אֲנִי חוֹלֶבֶת / שֵׁד אֶחָד אֲנִי אוֹהֶבֶת").
הצרימה השלישית קשורה במיזוגם של המושבה הארץ-ישראלית הפרובינציאלית – ושל המחזאות השייקספירית, פסגתה הבלתי מעורערת של הדרמטורגיה העולמית, המוצגת בבירות העולם המעטירות. ב"טנגו כפר סבא" יש קולאז' מרהיב של מוטיבים ותמונות מהמחזות "רומיאו ויוליה" ו"אילוף הסוררת" (שבהם האב מתנגד לנישואי בִּתו), מהמחזה "חלום ליל קיץ" (שבּוֹ הגיבורה היפה מתאהבת בחמוֹר לאורו המשגע של הירח, וכאן היא מתאהבת לאור הירח ב"תיש"). אלתרמן, שהוא בעיני רבים גדול מתרגמי שייקספיר לעברית, הכיר את כל מחזות שייקספיר ורמז להם תכופות ביצירתו לסוגיהָ ולתקופותיה.
בפזמון שלפנינו, כבמחזותיו של שייקספיר "אותלו" ו"הסערה", יש אמירות בֶּסטיאליות רבות, המדמות את האדם לבעלי-החיים שבחצרו. ויש בו, בפזמון שלפנינו, גם הדים רחוקים מן המערכה הראשונה של "יוּליוס קיסר", שבּהּ מתואר העולם חסר הרסן שאיבד את עשתונותיו ונעשה חייתי ופרוע בעקבות אובדן המנהיגות (גם ביאליק וגם אלתרמן היטיבו לתרגם לעברית את נאום קסקא שבתמונה השלישית של המערכה הראשונה, שורות 60-81, המתאר את הכאוס הבֶּסטיאלי המשתרר בעולם חסר גבולות ומגבלות).
התיאור הבֶּסטיאלי של המחזה השייקספירי חֵלחל גם ליצירתו הגדולה של אלתרמן "שירי מכות מצרים" (1945), שחוברה כשנה לפני הפזמון הקל וההומוריסטי "טנגו כפר סבא". בשיר "ערוב", הרביעי בין שירי המכות שלו ביצירה ה"קנונית", תיאר אלתרמן את העולם היוצא מדעתו ומכליו, מתפרק לגורמיו ונעשה חייתי ופרוק-רסן:
דָּרַך טוֹרֵף בָּעִיר! מֵחָח נִתְלַשׁ הַפָּר
וּקְרוּעַ נְחִירָיו הוּא גָּח וְקַד וְקָם.
עַל שְׁחוֹר עוֹרוֹ הַדָּם – כָּאֵש עַל הַפֶּחָם.
כְּלָבִים אוֹבְדֵי בִּינָה חוֹרְגִים מִן הַקּוֹלָר [...]
וַיִּזְדַּקְּפוּ סוּסִים עַל שְׁתַּיִם כִּבְמָחוֹל.
וּמוֹסֵרוֹת נִתְּקוּ וּבְהִי הַכֹּל גֻּלְגַּל.
הפזמון הקל "טנגו כפר סבא" נכתב כמובן במודוס "נמוך" ובנימה הומוריסטית, אך מצויים בו אותם מוטיבים עצמם: הבהמות הגועות ברפת והכלבים הקורעים את הרצועה מתוך טירוף הדעת. ביצירה ה"קנונית" הראה אלתרמן מה קורה כשהאדם מאבד את קלסתר פניו האנושי, והופך לחיה אל-אנושית. כמו ויליאם בטלר ייטס בשירו "The Second Coming" (1919), הוא הראה את התבהמות האדם הנאנק תחת משטרים דורסניים שמנהיגיהם איבדו את כל ערכי המוסר שהם "מוֹתר האדם".
גם בפזמון ה"קל" שלפנינו, עם כל ההבדלים בינו לבין היצירה ה"קנונית", מתוארים בני-אדם שהפכו לבהמות: היא מרכיבה אותו על זרועותיה כאילו היתה סוס או פרד, והוא, הגבר, מדומה כאמור לתיש (נזכיר כי התיש או הצפיר – caper בלע"ז – מתואר בספרות ובאמנות כבהמה קלה שטופת זימה, המבלה את ימיה ולילותיה בהנאות היצר). ולמעשה, לבן-זוג כזה משתוקקת הצעירה המיוחמת מן המושבה, שכבר חולמת על פרי בטן ומודה שהיא לוהטת כ"אינקובטור" להדגרת ביצים וכמו "משק אינטנסיבי" (ברי, אוצר המילים – הקולטורי והאגריקולטורי – של הרפתנית הצעירה שלפנינו לא היה זר לאלתרמן, שחזר ב-1932 מצרפת ובכיסו דיפלומה של אגרונום ומהנדס חקלאי).
כלאחר יד וכבלי משים שִׁרבב אלתרמן למונולוג של בת המושבה חידה מבודחת הנוגעת להחלטתו של האיכר-האב לסגור את המשק שלו מאחורי שער ובריח. נשאלת השאלה: מה הקשר בין הסגר שהטיל האב על חצרו לבין יחסיה הרומנטיים של בתו עם בחיר לִבָּהּ? האם סוגר האב את חצר המשק מחשש פן יידבק הבחור בנגיפיה של מחלת הפה והטלפיים המשתוללת בחצרו? האם חושש האב שהבחור, המדומה לתיש, ידביק את בתו במחלת הפה והטלפיים? את החידה הלא-פתורה הזאת משאיר אלתרמן לדמיונו של קהל הקוראים והמאזינים.
ומאחר ששתי האפשרויות שמנינו כאן אינן סבירות, שהרי האב אינו מתייחס כלל אל הגבר המחזר אחר בִּתו, נשארת אפשרות שלישית, שלפיה אין שום קשר בין המגפה המשתוללת בחצרו של האב לבין מעלליה הרומנטיים של הבת-הרפתנית. דומה שכל עניין מחלת הפה והטלפיים אינו אלא תירוץ של האב להשאיר את בתו עזת-היצר והסוררת מאחורי סורג ובריח!
ולסיום, הערה מתודולוגית: חוקרים אחדים שעסקו בשיר זה קשרו בינו לבין אירוע קונקרטי שאירע בכפר סבא. הללו אף הצליחו להעלות פרטים "מדויקים" על אותו Lord Capulet כפר סבאי שאסר על בתו יוליה (שבעצם נקראה "מרים", או שמא נכתב השיר על אחותה הצעירה ששמה "שרה") – להתרועע עם משה, עריק מצבא אנדרס שנתגלגל למשק שהחזיק האב בכפר סבא. פרשני השיר אף גוללו מסכת של אירועים טרגיים שפקדו את המשפחה שנים לאחר שהשיר נכתב, ואחד מהם מצא במילים "טַנְגּוֹ עָמֹק וּמִתְיַפֵּחַ" רמז נבואי לטרגדיה (שעתידה היתה להתרחש בעתיד הסמוי מן העין). פרשן שני הביע את תמיהתו על שאלתרמן קרא למושא תשוקתה של הרפתנית מכפר-סבא בשם "בֶּני" בעוד שלמעשה קראו לו "משה".
חשיפת נקודות זיקה בין גיבורים ספרותיים לבין דמויות חוץ-ספרותיות היא כידוע מֶתודה פרשנית התורמת לפעמים תרומת-מה להבנת היצירה ועולמה, וזאת בתנאי שהדמות הספרותית שבמסכה היא דמות ידועה, ולא דמות אלמונית שאינה מוּכּרת לרוב הקוראים. כשמדובר בחשיפת הסוואתה הספרותית של דמות ידועה, הקורא יכול להפעיל את הידע החוץ-ספרותי העומד לרשותו ולהשוותו עם הטקסט, ממש כשם שכל פרשן יכול להפעיל את הידע החוץ-ספרותי העומד לרשותו בהיפגשו עם סמל או עם מטפורה או עם כל חידה ספרותית הנקרית בדרכו.
ואולם, במקרה שלפנינו מדובר בסך-הכול בהשערה-על-גבי-השערה, שאין לה אחיזה של ממש. מתברר שאפילו בני המשפחה האלמונית-למדיי, שעליה כתב אלתרמן לכאורה את השיר, כלל לא ידעו ששיר זה נכתב על בת משפחתם, וגם היום אין הם משוכנעים שהשמועות האלה נכונות. החוקרים אפילו מודים שהם מתלבטים אם מדובר בבת הבכורה או בבת הצעירה (כאילו יש לעובדה זו חשיבות כלשהי להבנת השיר); והאירועים הטרגיים שאירעו כאמור שנים אחדות לאחר ש"טנגו כפר סבא" נכתב ובוצע, מה להם ולהבנת השיר? והאם לא ברור לכל בר-בי-רב שהכרעותיו של משורר אם לקרוא לבחור "משה" או "בֶּני" נובעות משיקולי חריזה ומשקל?!
ואף זאת: חוקרים המצויים ביצירת אלתרמן ומכירים את המסמכים החוץ-ספרותיים המקיפים אותה, יודעים אל נכון שגם כאשר ביסס המשורר מפעם לפעם את דבריו על מקרה קונקרטי כלשהו, הוא נאחז בו כדי להפיק ממנו לקח כללי בעל אופי סמלי או ארכיטיפי. שמהּ של הרפתנית מכפר סבא וסיפורים על כל מה שאירע למשפחתה שנים לאחר שחוּבּר השיר, הם נתונים החשובים אולי לכותבי תולדותיהן של מושבות השרון ולמתעדי ההגנה על ביטחון מתיישביהן, אך האם יש בהם תועלת כלשהי להבנת השיר שלפנינו?!
יתר על כן: אילו חשב אלתרמן שמישהו עתיד לקשר את שירו "טנגו כפר סבא" לאדם ספציפי, הוא לא היה מציג את הרפתנית הצעירה (שאותה לא הכיר ואת פניה לא ראה מעולם) באור כה מגחיך ומעליב. גישתו של המשורר היתה תמיד גישה נאצלת שאינה מלבינה פניו של אדם ברבים, ואיגרותיו מעידות שהוא מעולם לא התעניין באותם דברי רכילות שהתגלגלו לשולחנו מפעם לפעם.
דומני שאילו קרא אלתרמן את "העוּבדות הבדוקות" שהעלו אותם חוקרים, שטרחו לציין ללא היסוס את שמה המדויק של הרפתנית המיוחמת מכפר סבא, שאת דיוקנה הקריקטורי העלה כביכול בשירו, מבלי להבין מה הם עושים ולמי הן מועילים – הוא היה מחייך חיוך מריר, ומתרה בהם במילותיו של אחד-העם: "לא זה הדרך!"
זיוה שמיר
יורם אטינגר
תובנות מפלישת רוסיה לאוקראינה
פורסם לראשונה ב"חדשות מחלקה ראשונה", 9 במרץ 2022.
ללא קשר לתוצאות – הפלישה הרוסית לאוקראינה, היא מהווה קריאת-השכמה למעצבי מדיניות ודעת קהל בישראל ובמערב. הפלישה חושפת בערוותן מיספר הערכות המעצבות את תפישת העולם של הממסד המדיני והביטחוני במערב (אך לא את תפישת העולם של רוב מדינות העולם), המנסה לשכנע את ישראל לאמץ אותן.
לדוגמא:
האשלייה שרוב מדינות העולם מאמצות את הלך הרוח של "סדר עולמי חדש" שהוא לכאורה יותר-יציב, פחות-נפיץ, יותר-סובלני, נוטה לדו-קיום בשלום, ממוקד יותר ב"חמאה" מאשר ב"תותחים".
הערכה שתם עידן המלחמות הגדולות והפלישות הצבאיות המסיביות.
האמונה שהסכמי שלום, ערבויות ביטחון ומענקים כלכליים נדיבים – חיוניים יותר לביטחון לאומי מאשר שידרוג כוח הרתעה. וכך, זרעי ההרס באוקראינה נזרעו במזכר בודפשט מדצמבר 1994 שהעניק לאוקראינה ערבויות ביטחוניות של ארה"ב, בריטניה ורוסיה – תמורת התפרקותה ממאגר הנשק הגרעיני (שהיה השלישי בגודלו בעולם). ב-2022 נחשפות הערבויות בערוותן.
התעלמות מאופיין הזמני, הרופף, הבלתי-אמין ועתיר דרכי-מילוט של כל ערבויות הביטחון, כולל אלו של ברית נאט"ו, הנחשבות למוצקות ביותר. אבל לפי סעיף 5 של ברית נאט"ו כל אחת מחברות נאט"ו תבוא לעזרת מדינה-חברה העומדת בפני מתקפה צבאית "כפי שהיא מוצאת לנכון, כולל שימוש בצבא..."
כפי שהיא מוצאת לנכון...
ההנחה שהסכמי שלום וערבויות ביטחון חיוניים לביטחון לאומי יותר מכוח הרתעה צבאי, עומק אסטרטגי וטופוגרפיה-שולטת – מתעלמת מהעובדה שהסכמי שלום וערבויות ביטחון הם רופפים וזמניים, לעומת טופוגרפיה-שולטת (לדוגמא, רמת הגולן ורכסי יו"ש) ועומק אסטרטגי שהם קבועים.
מגמת קיצוץ בתקציב הביטחון, למרות שקיצוץ נתפש בעיני אויבים, יריבים ובעלי-ברית ככרסום בכוח ההרתעה (בעולם הסוער), המחריף את אי-היציבות, פוגע בביטחון הלאומי, ומעניק רוח-גבית לטרור ומלחמות.
הטענה שאופציה דיפלומטית עדיפה על איום באופציה צבאית במו"מ עם משטרים פורעי-חוק (כגון משטר האייתולות באיראן, חיזבאללה, חמאס והרש"פ), גם אם התנהלות משטרים אלו מפגינה בשיטתיות שאינם מנהלים מו"מ בתום-לב (חזון חיסולי, מערכת חינוך לטרור, הסתה, פעילות טרור, הפרת הסכמים).
האמונה שלאומיות מפנה את הדרך, בהדרגה, לקוסמופוליטיות ודו-קיום בשלום בינלאומי.
התייחסות למשטרים פורעי-חוק על בסיס התנהלותם העתידית והספקולטיבית – יותר מאשר התנהלותם בעבר ובהווה, למרות שהתנהלות העבר וההווה חושפת את עוצמת השורשים ההיסטוריים של חזונם והתנהלותם.
האשלייה שטרור בפרט, והתנהלות פורעת-חוק בכלל, הם מונחי-ייאוש ותסכול מדיניים וכלכליים, ולא מונחי-חזון קיצוני, רעיוני, דתי, היסטורי.
המערב פועל בשיטתיות לשכנוע ישראל לסגת מהטופוגרפיה השולטת של רמת הגולן ויו"ש בתמורה להסכמי שלום, ערבויות ביטחוניות וחבילה כלכלית וצבאית נדיבה ביותר. אבל, פלישת רוסיה לאוקראינה, תגובת המערב ומזכר בודפשט מ-1994 – שופכים אור על תחושת הביטחון המזויפת וההרסנית המאפיינת הסכמים אלו. התנהלות העולם הרחב, ובמיוחד במזרח התיכון הנפיץ, מדגישה את מרכזיות כוח-ההרתעה הצבאי (כולל טופוגרפיה וגיאוגרפיה) בגיבוש ביטחון לאומי אמין.
בניגוד לאוקראינה (השנייה בגודל שטחה באירופה), אין לישראל עומק אסטרטגי (14 ק"מ בין נתניה לטול כרם!) – ולכן יש לה מירווח-שגיאה זעום ביותר. לדוגמא, אילו מתקפת-פתע בהיקף של מלחמת יום הכיפורים היתה מסתערת על ישראל של טרום-1967 (ללא העומק האסטרטגי של חצי האי סיני והטופוגרפיה השולטת של רמת הגולן ויו"ש), הייתה המתקפה מחסלת את המדינה היהודית.
על ישראל לגבש ביטחון לאומי העומד בפני התרחיש הרע ביותר (כפי שמתבקש במזה"ת) ולא בפני תרחישים מתונים (כפי שנהוג במערב השאנן והרגוע-יחסית).
שגריר (בדימוס) יורם אטינגר
איליה בר-זאב
שלושה שירים
רכבות לילה
פִּרְסוֹמוֹת מְפַתּוֹת,
כַּרְטִיסִים מְנֻקָּבִים בְּפַחֵי הַזֶּבֶל.
רְצִיף שׁוֹמֵם –
קַטָּר חַשְׁמַלִּי נוֹצֵץ מוֹשֵׁךְ קְרוֹנוֹת אֶל יַעַד לֹא נוֹדָע.
אָנוּ מְמַהֲרִים אֶל דְּלָתוֹת נִפְתָּחוֹת נִסְגָּרוֹת –
כָּל אֶחָד מוּל דֶּלֶת אַחֶרֶת,
בְּמָקוֹם אַחֵר.
דִּירָה קְטַנָּה בִּרְחוֹב צְדָדִי, צֵל בָּתִּים,
נִצְנוּץ בָּתֵּי קָפֶה,
זוּגוֹת מְפַסְלִים אַהֲבָה עַל
סַפְסָלִים שְׁחוּקִים.
אֲנִי בַּמִּזְרָח –
בַּחַלּוֹן שֶׁלִּי שָׂדוֹת שְׁקֵטִים, שָׁרָב,
אוֹתִיּוֹת מִתְנַקְּשׁוֹת פּוֹרְחוֹת
בָּאֲוִיר.
בְּמֵאָה קוֹדֶמֶת רַכָּבוֹת
הֶעֱלוּ עָשָׁן –
אַהֲבוֹת, פְּרֵדוֹת, נִפְנוּף מִטְפַּחַת –
רַכָּבוֹת מִתְרַחֲקוֹת תָּמִיד מוֹלִידוֹת בְּדִידוּת חֲדָשָׁה –
סֶרֶט מִלְחָמָה יָשָׁן.
הָיוּ עוֹד רַכָּבוֹת וְלֹא רָחוֹק מִשָּׁם –
קֹר הַחֹרֶף, שְׁרִיקוֹת צוֹרְמוֹת, רַעַד אַדְנֵי מְסִלּוֹת הַבַּרְזֶל.
"מעל העיר"
מבט חוזר בציור של מרק שאגאל
הוּא אוֹחֵז בָּהּ, הִיא שׁוֹלַחַת יָד.
עַל הָעִיר זוּג אוֹהֲבִים,
רְחִיפַת כְּלוּלוֹת, בְּבִגְדֵי פְּאֵר –
עֲפִיפוֹן חַי.
חִפַּשְׂתִּי אֲנָשִׁים בְּפִתְחֵי הַבָּתִּים, בַּחַלּוֹנוֹת.
תַּיִשׁ בּוֹדֵד מְלַחֵךְ עָפָר לָבָן,
מֵעֵבֶר לַגָּדֵר אִשָּׁה –
הַאִם נוֹתָר מִישֶׁהוּ לְהַצִּית אֵשׁ בַּתַּנּוּרִים?
סֻלָּם נִשְׁעַן אֶל עֲלִיַּת גַּג רֵיקָה
כְּמוֹ בַּמוֹשָׁבָה הַגֶּרְמָנִית בִּשְׁנַת אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנֶה –
בָּתִּים עֲזוּבִים, רְכוּשׁ נָטוּשׁ.
בְּפִנּוֹת הַמִּטְבָּח שְׂרִידֵי סְעוּדוֹת אַחֲרוֹנוֹת
לִפְנֵי בֶּהָלַת הַבְּרִיחָה.
עִיר עֲזוּבָה. יֶלֶד מְחַפֵּשׂ אֲנָשִׁים –
שׁוֹמֵעַ דְּמָמָה.
"כריות" בצומת
"לָה גֶר"!
לְכָל הַנּוֹפְלִים בַּקְּרָב,
בַּדֶּרֶךְ אֶל וּמִשָּׁם.
נוֹפְלִים וּמַמְתִּינִים בְּכוּר מַצְרֵף בֵּין קֶסֶם
עֲרוּגוֹת הַגָּן לְשַׁעֲרֵי גֵּיהִנּוֹם
וּבְיָמִים כְּתִקּוּנָם
"כָּרִיּוֹת" –
לוּחוֹת אֶבֶן לְכָל חַיָּל לוֹחֵם שֶׁלֹּא קָם.
יָד אָמָּן רוֹשֶׁמֶת אֶת סִפּוּר חַיָּיו בִּשְׂפַת הָאֲבָנִים,
בִּגְבוּלוֹת הַמֻּתָּר,
לְיָּמִים שֶׁכֻּלָּם נֶאֱסָפִים, לְבַל נִטְעֶה בַּהֲבָנַת הַנִּקְרָא,
בַּהֲבָנַת הַנִּקְרִים לַעֲבֹר בַּשַּׁעַר.
מִשְׁעֶנֶת לְכָל רֹאשׁ בֵּין כָּרֵי הַדֶּשֶׁא וְהַפְּרָחִים.
"A' la guerre comme a' la guerre"
איליה בר-זאב
מתוך: "קשב לשירה" 2012, בעריכת רפי וייכרט.
בשם כל החרדים המשתמטים מצה"ל
היכונו! היכונו! היכונו!
להרעבת חיילי צה"ל שאינם דתיים
בידי הקוזאקים של הקב"ה
משגיחי הרבנות הצבאית הראשית
בכל מחנות ומוצבי צה"ל
בימים שלפני חג הפסח
ובחול המועד עצמו
זאת חרפה! חרפה! חרפה!
אורי הייטנר
צרור הערות 13.3.22
* החליפה של האיומים – שר החוץ הרוסי לברוב לבש את החליפה של האיומים והצהיר שהוא לא מאמין ולא רוצה להאמין שתתחיל מלחמה גרעינית, בלשון מאיימת על ארה"ב והמערב לבל יתערבו במלחמה באוקראינה. ובינתיים, בווינה ממשיכים לנסות לפייס את משטר האייאתולות האיראני, המסוכן לשלום העולם לאין ערוך יותר מפוטין. הנה, תרחיש: מתקפת טילים כבדה של חיזבאללה על ישראל, ושר החוץ של איראן בעלת הנשק הגרעיני "רומז" לישראל, לפני תגובתה: "אני לא מאמין ולא רוצה להאמין שתתחיל מלחמה גרעינית." במקום לנסות להגיע להסכם מינכן פייסני עם איראן, על העולם להטיל על איראן סנקציות לפחות כמו אלו שהוטלו על רוסיה. יש להטיל מצור כלכלי מוחלט על איראן. אם הסנקציות תעזורנה, אולי הן תחסוכנה פעולה צבאית הכרחית להשמדת הגרעין האיראני.
* חפירות חייהם – אני צופה בהערצה בהתנגדות האוקראינית, האזרחית והפרטיזנית, ובאוזניי מתנגנת השורה האלמותית של אלתרמן: "אין עם אשר ייסוג מחפירות חייו."
* זלנסקי לא בעניינים – זלנסקי קורא לקיים מו"מ בינו לבין פוטין בירושלים. כנראה שהוא אינו מאזין ל"פרשנות" של ה"פרשן" ערד ניר, הטוען שישראל בחרה צד – היא תומכת בפוטין. הוא גם לא מאזין ל"מידע" שמוסר ה"פרשן", שאוקראינה רואה בישראל כמי שתומכת בפוטין. זלנסקי צודק. אין מקום ראוי כירושלים לנהל בו מו"מ לשלום. זו ממש התגשמות נבואת אחרית הימים.
* ביקורת צבועה ומתחסדת – מיספר הפניות לעלייה מרוסיה מאז פרוץ המלחמה באוקראינה כפול ממיספר הפניות מאוקראינה. אני מעריך שבשנים הקרובות יעלו לארץ מאות אלפי עולים חדשים משתי המדינות. העלייה הזו וקליטתה, היא מהות קיומה של ישראל והיא תקפיץ את ישראל קפיצת מדרגה, כמו כל גלי העלייה מראשית הציונות. הצלחת המדינה במשימה הלאומית העליונה הזאת מחייבת מתיחה מקסימלית של היכולות שלנו, בכל הרמות, מרמת הממשלה עד רמת האזרח, הפרט. הביקורת על כך שאיננו קולטים פליטים צבועה ומתחסדת. הרי אותם מאות אלפי יהודים, הגם שבעינינו כציונים הינם אזרחים בכוח, שמממשים את אזרחותם בשובם למולדת עמם ולמדינת הלאום שלהם – מבחינה אובייקטיבית הם פליטים לכל דבר. אין מדינה בעולם שתקלוט פליטים רבים כל כך כמו ישראל, בוודאי ביחס לגודלה. ויש לזכור שכל הפליטים נקלטים במדינות האיחוד האירופי ומקבלים אוטומטית אשרת תושב לשלוש שנים. לא מדובר בפליטים שאין להם לאן ללכת ואנחנו אוטמים את ליבנו ומשליכים אותם לגורלם (כמו בהשוואות המופרכות והמרושעות, שעדיף לא לחזור עליהן).
אין זה אומר שישראל אינה צריכה לקלוט אף פליט לא יהודי. המכסה שעליה הכריזה איילת שקד היא ראויה ואחראית. אך צריך לזכור שזו אינה מכסת הפליטים, אלא היא מכסת הפליטים שבנוסף למאות האלפים שנקלוט. אגב, אם היו באוקראינה רבבות איטלקים, לא היה זה מובן מאליו, שאיטליה תקלוט קודם כל אותם? ברור שכן. אני בטוח שגם אלה בתוכנו שתוקפים אותנו על מדיניות ההגירה, היו מקבלים זאת כמובן מאליו. כך גם אנחנו עושים, כעם שהערך המרכזי שלו הוא כל ישראל ערבין זה בזה. במקום ההטפה המכוערת, מוטב שכולנו נירתם למשימה הלאומית העליונה של קליטת העליה.
* הלאום: יהודי – אימי עלתה מהעיר רובנו. רובנו היתה באותם הימים עיר בפולין. היום היא באוקראינה. אבא שלי עלה מהעיר רדאוץ שבבוקובינה. בוקובינה היתה אז מחוז ברומניה. היום בוקובינה מחולקת בין רומניה לאוקראינה. רדאוץ נשארה ברומניה, אולם העיר הגדולה הסמוכה אליה, צ'רנוביץ, היא היום באוקראינה. בשתי הערים היו קהילות יהודיות גדולות וחזקות שקיימו ביניהן קשר הדוק. דודתי נישאה לדודי שהוא בן צ'רנוביץ. כשהם גורשו למחנה הריכוז בטרנסניסטריה, לא היה שום הבדל בין יהודי מאזור זה או אחר. עד מלחמת העולם הראשונה בוקובינה בכלל היתה חלק מן האימפריה האוסטרו-הונגרית. סבא שלי לחם ונפצע במלחמת העולם הראשונה במסגרת הצבא האוסטרו-הונגרי. אף שאבי נולד כבר ברומניה, שפת אימו ושפת הדיבור ברדאוץ היתה גרמנית. סבא שלי אפילו לא ידע רומנית. ואילו שפת אימה של אמי לא היתה פולנית ולא אוקראינית אלא יידיש.
אני שומע את השוקניסטים האנטי ציונים מדברים נגד העלייה וטוענים שיהודי אוקראינה הם בני הלאום האוקראיני ועלינו להניח להם לנפשם ולקלוט פליטים ללא הבדל לאום כעניין הומניטרי נטו. ואני תמה. אם לקבל את התפיסה השוקניסטית, אין שום סיבה שתצדיק את הגדרתי הלאומית כיהודי. אני פולני, אוקראיני, רומני, אוסטרי, הונגרי... הגישה הזאת חסרת יסוד. הלאום שלי הוא יהודי. אני יהודי שהוריו עלו מהגולה, והגולה יכולה להיות פולנית, רומנית, אוקראינית, אוסטרו-הונגרית, מרוקאית, תימנית, אתיופית, אמריקאית או צרפתית, זה כלל לא משנה. מה שחשוב הוא שאנחנו יהודים שמימשו את יהדותם בחיים בארץ ישראל, במדינה היהודית ובשפה העברית, והיהודים שחיים עדין בגולה הם אחינו והשאיפה שלנו היא שגם הם יממשו כמונו את יהדותם. שומה עלינו תמיד לפעול לחיזוק זהותם היהודית של היהודים בגולה, לחיזוק זיקתם למדינת ישראל ולעלייתם לישראל. וכאשר יהודים בגולה זו או אחרת נמצאים במצוקה, חובתנו לצאת מגדרנו כדי להשיבם למולדתם. ומולדתם, כיהודים, היא ארץ ישראל. ומדינתם – מדינת ישראל.
* כלכלת עלייה – גם ליברטריאנים קיצונים יסכימו שמדינה במלחמה אינה יכולה להסתמך על היד הנעלמה של השוק החופשי; שתפקידה של המדינה לממן את המלחמה, אם רצונה להתקיים. כלכלת מלחמה היא כלכלה אחרת. כך גם בשעת מגפה, כפי שראינו בשנתיים האחרונות, בארץ ובמדינות המערב הקפיטליסטיות. גם ממשלת נתניהו, בצדק, הבינה שאין משמעות למשמעת מוניטרית במשבר בריאותי כזה. בכל העולם הבינו שנכון להגדיל את הגירעון באמצעות הזרמת מיליארדים מן המדינה למשק, אחרת החברה והכלכלה יקרסו, וספק אם יוכלו להתאושש. בנט וליברמן מתגאים, בצדק, בהישג של צמצום משמעותי בחוב הלאומי. אבל כאשר מדינת ישראל עומדת בפתחו של גל עלייה גדול, שהוא מימוש ייעודה ומהותה, עליה לנהל כלכלת עלייה. וכלכלת עלייה, כמו כלכלת מלחמה, היא כלכלת חירום רדיקלית, שבה המדינה חייבת להתערב ולהתאים את עצמה לגודל המשימה. יצחק שמיר לא היה סוציאליסט ר"ל, אבל הוא כראש הממשלה ושרון כשר השיכון הבינו את גודל השעה ושכעת צריך להבטיח קורת גג למיליון עולים שצפויים להגיע, וכך היה. לדוגמה, במרבית יישובי הגולן, כולל הקיבוץ שלי, בנתה החברה הממשלתית "עמידר" בבניה תקציבית, וכך גם בכל הארץ. לפני שלושה חודשים קיבלה הכנסת את תקציב המדינה. התקציב הזה לא צפה ולא יכול היה לצפות עלייה גדולה בטווח קצר. לכן, תקציב המדינה כמות שהוא לא רלוונטי. כבר עכשיו יש לשנות את תקציב המדינה ולהתאים אותו למשימה הלאומית הגדולה של קליטת מאות אלפי יהודים מאוקראינה ורוסיה בשנים הקרובות.
* שוקניזם = אנטי ציונות – ספירת ימי המלחמה באוקראינה היא גם ספירת ימי הקמפיין השוקניסטי הארסי "פוטין זה אנחנו." באובססיה מטורפת הם דופקים בראש יום אחר יום אחר יום עם הסיפור המופרך הזה, כולל במהדורה באנגלית המזינה את הגורמים האנטי ישראליים במערב. הם למדו ממישהו, שאם תחזור על שקר מספיק פעמים הוא יהפוך לאמת. צבי בראל: "קייב היא חברון, חרקיב היא עפרה וחצי האי קרים הוא השומרון." איזה עולם שקר מעוות. ואיריס לעאל רואה במפגינים הרוסים נגד הפלישה לאוקראינה את בני דמותם של המפגינים נגד צוק איתן. כאילו כל תושבי רוסיה נמצאים תחת מתקפת טילים כבדה ותחת פיגועי טרור בלתי פוסקים ומנהרות טרור שנועדו לפיגועי תופת, שבאים מתוך שטח שרוסיה מסרה לאוקראינים.
לצד הקמפיין הזה וכחלק ממנו, הם מנהלים קמפיין נגד מדיניות ההגירה של ישראל. הם נגד עליית יהדות אוקראינה לישראל, אלא בעד קבלת פליטים אוקראינים. יכול להיות שיהיו ביניהם גם יהודים, אך אין לזה שום משמעות בעיניהם, כי גם היהודים שבהם אינם אלא אוקראינים, וההתייחסות אליהם צריכה להיות כאל פליטים נטו, כמו שאר הפליטים. גדעון לוי מגנה את צביקה האוזר שמנצל את המלחמה והסבל למען העלייה לישראל (בעוד הוא מנצל את המלחמה והסבל כדי להטיף לסנקציות על ישראל כמו על רוסיה). רוגל אלפר מכנה את מדיניות ההגירה "סלקציה", עם כל המשמעות הטעונה של המושג (אמנם בשבועיים האחרונים ההשוואה לפוטין קצת דחקה את ההשוואה של ישראל לנאצים, אבל פטור בלא כלום אי אפשר). ופשקוויל המערכת תוקף נמרצות את מפלגות השמאל בקואליציה שנותנות יד למדיניות הממשלה ("מרב מיכאלי מטילה קלון על מפלגתה ועל השמאל כולו... הורוביץ מבייש את מרצ" וכו').
אלפר טוען שאין דבר כזה גולה. יהודי אוקראינה הם אוקראינים שאוקראינה היא מולדתם. "העובדה שליהודי אוקראינה יש 'זכות' על הארץ, בעוד שלפלסטינים אזרחי ישראל המתגוררים כאן דורות אין, היא האפרטהייד שבו מעוגנת זהות ישראל כבית לאומי ליהודים." במילים אחרות, עצם היותה של ישראל מדינה יהודית היא בעיני השוקניזם אפרטהייד. או כדבריו של בראל: "סתירה שגלומה בהגדרתה כמדינה יהודית ודמוקרטית." כלומר, אין סתירה בין מדינה צרפתית או איטלקית למדינה דמוקרטית, אבל יש עם אחד בעולם, העם היהודי, שמימוש זכותו להגדרה עצמית ולריבונות לאומית מנוגדת לדמוקרטיה. גם אורי משגב, שלאחרונה הרבה לצאת נגד השוקניסטים, נגד אובססיית הנכבה שלהם ונגד התנגדותם לפיתוח הגולן, חוזר לסורו ומיישר איתם קו. "אין באמת דבר כזה יהודית ודמוקרטית. יהודית זה אתנוקרטיה, לא דמוקרטיה. מדינת העם הנבחר, גזע עליון שיש לו זכויות יתר וצרכים מיוחדים. מבחינת המדינה, יהודים מאוקראינה הם בכלל לא פליטים. ברגע שהם דורכים כאן הם הופכים ל'עולים' וצריך לדאוג להם לסל קליטה ודיור." המירכאות סביב המילה עולים – במקור, כמובן. קרולינה לנדסמן מקדישה את כל פשקווילה נגד העלייה. לא נגד העדפת עלייה על הגירת לא יהודים, אלא עקרונית, אידיאולוגית, נגד עלייה. היא תוקפת את "הספסרות" של מי שרוצים להיבנות ממשבר של אחרים ומזכירה לגנאי את עידוד העלייה מצרפת בעקבות הפיגועים האנטישמיים ב-2014. הבעייה הזו "היא משהו שנוגע בשורשי הזהות הציונית." שוקניזם = אנטי ציונות.
* אבסורד הגיור – קליטת העלייה מחבר המדינות בשנות ה-90 היתה הצלחה גדולה מאוד. היא נבנתה גם מהפקת לקחים מהכשלים בקליטת גלי העלייה הקודמים (שגם הם היו מוצלחים מאוד, על אף הכשלים שנלוו אליהם). אך היה בה כשל אחד גדול – סוגיית הגיור. לא ניתן מענה הולם לאתגר של זכאי חוק השבות, שמבחינה הלכתית הם נחשבים "זרע ישראל", אך אינם מוכרים כיהודים על פי ההלכה. תחת להכיר בנס הגדול, שאחרי 70 שנות דיכוי אכזרי של כל גילוי יהדות בבריה"מ, עם ישראל חי, נצח ישראל לא שיקר, העם היהודי המדוכא קם לתחייה ועלה בהמוניו למולדתו הלאומית, ולהכיר קולקטיבית ביהדותם של כל העולים, רבנות חרדית לא ציונית ועוכרת גיור – לא זו בלבד שלא הכירה אוטומטית ביהדותם, ולא זו בלבד שלא גילתה יצירתיות כמו הרעיון של הרב יואל בן נון לערוך ביום אחד אקט סמלי של גיור כל אותם גרים, היא אף הערימה מכשול על גבי מכשול בדרך לגיור. מתוך אנכרוניזם שמרני קפוא ומנותק מן המציאות, היא דורשת מכל מי שחפץ להתגייר כדי להיות חלק בלתי נפרד מן העם היהודי, להפוך לדתי אורתודוקסי. כמובן שזו דרישה הזויה ובלתי סבירה בעידן שבו רוב היהודים אינם כאלה. חוק הגיור החדש מנסה להתמודד עם המציאות הזאת במהלך שיקל על התהליך, אך הוא חוק רפה שמנסה לרצות גם את הקנאים, ולכן, גם אם הוא ישפר מעט את המצב, אין הוא המענה ההולם לאתגר הגיור, במיוחד לקראת גל העלייה הגדול והמבורך הצפוי כעת מאוקראינה ורוסיה.
המלצת הקריאה שלי בעיתוני השבת היא כתבה של חן ארצי סרור ב"ידיעות אחרונות" העוסקת בסוגייה הזאת. מצד אחד, היא מתארת את התנהגותו המחפירה והמגעילה של הרב דוד לאו, ראש רבנות בית שמאי, עוכר הגיור, שעושה שביתה איטלקית ולא חותם על גיורים אורתודוקסיים לעילא ולעילא רק כמחאה על הרפורמה המינימליסטית המתוכננת. רק ההתנהגות הזו, שהיא התגלמות המושג הפרת אמונים, היא סיבה מספקת להדחתו מהתפקיד הגדול עליו בכמה עשרות מיספרים והחלפתו ברב ציוני הראוי לגודל השעה.
מצד שני, היא מתארת יוזמות ברוכות ברוח בית הלל. מה שריגש אותי בכתבתה, היה ציטוטים של הרב האמיץ והגדול בתורה, הרב אליעזר מלמד, שמציע שינוי מהפכני בתפיסת הגיור. במאמר בעיתון "בשבע" הוא כתב: "אמנם מקובל לחשוב שגיור בלא קבלת מצוות אינו תקף, ואף אני סברתי כך בעבר. אך עיון נוסף מלמד שרבים התירו גיור של מי שמתכוון לחיות כיהודי מסורתי." הרב מלמד, מדווחת בן ארצי סרור, סקר מגוון פוסקים ספרדיים לאורך הדורות, שהקלו בגיור מתוך דאגה לעתיד חברה שבה רוב יהודי. הדרישה ממתגיירים להפוך לאנשים דתיים שמקפידים על קלה כחמורה הפכה לכמעט בלתי אפשרית בחברה הישראלית שבה יש מנעד רחב של זהויות. האופציה של גיור מסורתי מדברת על זיקה לעולם היהודי אבל לא על שמירת מצוות מלאה והיא הרבה יותר רלוונטית ב"שעת הדחק". הרב מלמד לא המציא את הגלגל. כך נהג הרב שלום משאש, מי שהיה הרב הראשי של קזבלנקה ולאחר עלייתו ארצה כיהן במשך רבע מאה כרב הראשי הספרדי של ירושלים. הרב משאש כתב בפשטות כלל, שראוי שאותו תאמץ מדינת ישראל: "דבר זה, לגייר כל הבא להתגייר, פשוט הוא בכל מקום ובכל ערי מערב ובכל ערי אלג'יר וטוניס... כשהם גרים או יגורו בארץ ישראל, יהיו בסוף כמו שאר העם המסורתיים המקיימים מקצת מצוות, וזה נחשב קבלת המצות גם לפי הפרשנות הכי מחמירה." המערב = המגרב, יהדות צפון אפריקה.
לא אחת הצגתי את האבסורד לפיו מי שרוצה להיות יהודי כמוני – דלתות היהדות תיטרקנה בפניו, אך מי שרוצה להיות "יהודי" כמו ברלנד, בן גביר וחבר מרעיהם, יתקבל בשמחה. הרפורמה בגיור צריכה להיות רפורמה רדיקלית, שתשנה מן הקצה אל הקצה את התפיסה הקיימת, ובה כל מי שחפץ בתום לב להצטרף לעם היהודי ולהיות חלק אמיתי ממנו, יגוייר.
* למה רע"ם מכשילה את חוק הגיור –ההצבעה על חוק הגיור לא התקיימה השבוע, כיוון שרע"ם הודיעה שתיעדר מן ההצבעה וכך לא יהיה רוב לחוק. הטיעון שלהם הוא שאינם רוצים להתערב בסוגיות יהודיות מובהקות. היה היגיון בטיעון הזה, אילו היתה הסכמה של רע"ם והמשותפת לא להשתתף. אבל כאשר המשותפת מצביעה עם שותפיה לאופוזיציה, נתניהו, החרדים ובן גביר – נגד, כי הם נגד הממשלה, על רע"ם להצביע בעד. לא כיוון שהם בעד הגיור אלא כיוון שהם בקואליציה ומצביעים בעדה. אלא שרע"ם מתגלית יותר ויותר כמשענת קנה רצוץ.
את ההצבעה של המשותפת נגד, אפשר להבין גם כהצבעה אידיאולוגית, נגד רפורמה ציונית שתחזק את זהותה הציונית של המדינה. ואולי מהסיבה הזאת רע"ם אינה משתתפת. איזו סיבה יש להם לתמוך בחיזוק העם היהודי וצמיחתו? ואולי הסיבה היא פוליטית – מחשבה על קואליציית החלומות שלהם עם נתניהו והחרדים. כזכור, הקואליציה הזאת כמעט קמה, אך סמוטריץ' הכשיל אותה. המטרה שלהם היא להסיר את הווטו. החלטתם היתה אחרי פניה נרגשת בערבית של סמוטריץ', שלצורך העניין שכח שהם "מחבלים". שמא נרקם כאן משהו?
כפי שכבר ציינתי, הרפורמה מאכזבת מאוד בעיניי. היא מצומצמת מדי, ובמקום שינוי דרמטי היא מציעה שיפוץ קל. אולם כל תיקון במצב הנוכחי, שבו עוכרי הגיור הקנאים מבית שמאי, השולטים ברבנות החרדית, פועלים נגד האינטרס הלאומי ומכשילים את הגיור – הוא מבורך. כעת נבחנת מבחינה משפטית האפשרות לבצע את הרפורמה בהחלטת ממשלה, ללא חקיקה. אם זה אפשרי – הדבר מבורך. כנראה שקשה להעביר רפורמות ציוניות בכנסת הלעומתית הנוכחית.
* בכייה לדורות – כאשר ניהלתי את מרכז "יובלים" – מרכז פלורליסטי לתרבות וזהות יהודית במכללת תל-חי, ערכתי אחת לשנה את "כנס יובלים"; כנס אקדמי שיוחד לנושא מסוים, כמו צדק חברתי ביהדות, מסורתיות ועוד. ב-2012, לפני עשר שנים בדיוק, הוקדש הכנס לנושא: יהדות וקיבוץ – הילכו שניהם יחדיו? עם המרצים בכנס נמנה הסופר אמנון שמוש, ממייסדי מעין ברוך וחבר בו עד יומו האחרון, שהלך לעולמו בשבוע שעבר. בהרצאתו, סיפר אמנון שמוש שבראשית שנות החמישים הוא יצא לשליחות תנועתית במרוקו – להדריך בתנועת "החלוץ" ולעודד עלייה לישראל. לתדהמתו, הוא מצא שבחוות ההכשרה יש ענף של גידול חזירים. ולקראת סדר פסח, התברר לו שלשולחן הסדר יוגשו מצה ולחם. כשמחה על כך, נאמר לו שהחווה נועדה להכשיר את הנוער לחיים האמיתיים בקיבוץ בישראל, ומאחר וחדרי האוכל בקיבוצים אינם כשרים, גם חדר האוכל בחווה אינו צריך להיות כשר. הגיע ליל הסדר. הנוער נדהם לראות לחם על שולחן הסדר, נטש את המקום במחאה והחל להפגין. אחד מבני הנוער שלף סכין לעברו של אמנון שמוש. לאחר זמן, הוא נפגש עם הנער הזה, ואמר לו: "איני כועס עליך. אני כועס עליי. אני כועס עלינו."
שמוש סיפר את הווידוי הכואב הזה ואמר, שהגישה שבאה לידי ביטוי בהגשת הלחם בפסח, ביטאה חוסר אנושיות, אטימות ויותר משהיתה זו הפרה של מצווֹת הכשרות, היתה זו הפרה של המצוות שבין אדם לחברו, שבהן הקיבוץ מתהדר. שמוש טען שההחמצה הגדולה ביותר בהיסטוריה של התנועה הקיבוצית, היתה הכישלון בקליטת העלייה הגדולה מארצות המזרח בשנות החמישים. לטענתו, קליטה כזו היתה מביאה מזור לכאב הפילוג, שקרע את התנועה הקיבוצית. הוא משוכנע, שהיה פוטנציאל אדיר לקליטה כזו, אך היא חייבה יחס אחר למסורת. רוב יהודי המזרח, אמר שמוש, לא היו באותה תקופה דתיים, אך הם היו מסורתיים – שומרי מסורת או לפחות אוהבי מסורת. הם לא יכלו בשום אופן לשלוח את הילדים שלהם לבתי ילדים, שבהם הגישו גבינה ונקניק לארוחת הערב ולא יכלו לחיות במקום שבו מגישים טריפה בחדר האוכל. על הקיבוץ היה לגלות רגישות ואמפתיה ולהכשיר את חדרי האוכל שלו. כיוון שלא עשה כן, החמיץ את יהדות המזרח. זאת בכיה לדורות.
אני מזהה עם דבריו של שמוש בכל ליבי. היום חדרי אוכל בקיבוצים רבים, ובהם קיבוצי, אורטל, הם כשרים. הסיבה לכך היא עסקית-תיירותית; היכולת לארח קבוצות ואורחים לארוחות בחדרי האוכל. אני תומך מאוד במגמה זו, ולא רק מהסיבות הכלכליות, שהן כשלעצמן חשובות מאוד, אלא גם מסיבות עקרוניות. אני סבור שהמרחב הציבורי המשותף בקיבוץ, צריך להיות כשר. הוא צריך להיות נוח לכל החברים, לכל בני משפחותיהם, לכל אורחיהם ולכל יהודי המתארח בקיבוץ. החמצת העלייה מארצות המזרח היא אכן בכייה לדורות, כפי שהיטיב להגדירה שמוש. גם את העלייה הגדולה מחבר המדינות בשנות ה-90 החמצנו. מפעל "בית ראשון במולדת", שסיפק לעולים קורת גג, אולפן לעברית ותעסוקה בשנתם הראשונה בארץ, היה הצלחה גדולה, אך מעט מאוד עולים בחרו להישאר בקיבוץ. אני מקווה מאוד שבגל העלייה הקרבה ובאה מאוקראינה ורוסיה, נצליח יותר. הדבר יחייב אותנו לגמישות; לא לצפות רק מהעולים להסתגל אלינו אלא לסגל גם את עצמנו אליהם ולצרכיהם.
* כבשת הרש – מתווה הכותל אינו אידיאלי. הוא מתווה פשרה. כל פשרה אינה אידיאל אלא התפשרות על האידיאל. היתרון במתווה הכותל, שבו תוקם רחבת ישראל במרחק רב מהרחבה הקיימת, הוא שהאורתודוקסים אינם יכולים לטעון שהוא באמת מפריע להם במשהו; שהוא משנה כהוא זה את סדרי התפילה ברחבת הכותל הקיימת, או שנגרע ממ"ר מהרחבה, או שמשהו חלילה "לא בא להם טוב בעין." הרי ההתנגדות שלהם היא סתם "פרינציפ" עקשני, היא שנאה וקנאות לשמה. ברור שהפתרון הראוי היה ניהול משותף ומכבד של רחבת הכותל, בידי כל הזרמים ביהדות, וקיומה של רחבת ישראל, שבה התפילה מעורבת, ברחבת הכותל שתורחב, לצורך העניין. אבל אם העסקנים האורתודוקסים מתנגדים בכזאת קיצוניות למתווה הכותל, קל וחומר שלא יסכימו למתווה האידיאלי. הרי אנחנו רואים איזו בריונות אלימה הם מפעילים על נשים שעולות לתורה בעזרת הנשים, למרות שאין בכך שום בעיה הלכתית, רק כי זה לא בא להם טוב בעיניים. נכון, בפשרה יש ממד של כניעה לאלימות. במקרה הזה, עדיף להיות חכם ולהסתפק בכבשת הרש, מאשר להיות צודק ובמלחמה תמידית. נכון שהפשרה הזאת היא הליכה של יותר מ-90% לקראת האורתודוקסיה, אבל כנראה שזאת האפשרות הריאלית. ראויה לשבח ולהערכה הנהגת הזרמים הקונסרבטיבי והרפורמי ונשות הכותל, שהלכו כברת דרך ארוכה כל כך, למען פשרה שאולי אינה הוגנת, אבל ראויה למען דרכי שלום. לא בכדי הם מבטאים יהדות שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. כעת, יש לממש את המתווה בהקדם האפשרי. בנט, משושביני המתווה לצד נתניהו, אינו יכול להמשיך ולמרוח. עליו להחליט עכשיו על מימוש המתווה. לעתיד לבוא (אולי אחרי בוא המשיח?), נתקדם למתווה הוגן.
* עוזבים ולא מודים – חוק האזרחות עבר, בשעה טובה ומוצלחת. לפני חצי שנה, האופוזיציה למדינה, בהובלת ביביטיבי, פגעה בזדון בביטחון המדינה ובאינטרס הציוני הדמוגרפי שלה, כאשר הפילה את חוק האזרחות. אני שמח שהאופוזיציה התעשתה והצביעה בעד החוק. שערי תשובה אינם ננעלים. מודה ועוזב – ירוחם. אלא שהם עוזבים, אך לא מודים. הם עוזבים ומשקרים.
ח"כ קיש, שמאז תמיכתו בגדעון סער בפריימריז, הוא יוצא מגדרו כדי להוכיח שהוא יותר ביביסט מביביסט, בתקווה שייסלח לו, התראיין ברשת ב', ואמר שהפעם האופוזיציה מצביעה בעד החוק, כי זה לא החוק ה"מחורר" שאיילת שקד הביאה להצבעה לפני חצי שנה, בהסכמת מרצ ורע"ם. זה שקר וכזב. את חוק האזרחות הניחה על שולחן הכנסת הממשלה הקודמת ערב חילופי השלטון, באותו נוסח שהתקבל מדי שנה בעשרים השנים האחרונות. הממשלה הנוכחית לא נגעה בו; לא הוסיפה פסיק ולא גרעה נקודה. נתניהו נתן פקודה להצביע נגד, וכל האופוזיציה קפצה לדום. עד הרגע האחרון, הממשלה ובראש ובראשונה איילת שקד, פעלה כדי להניא את האופוזיציה ממזימתה, אך ללא הצלחה. חברי כנסת פטריוטים מהליכוד כמו יובל שטייניץ ואבי דיכטר ניסו בכל מאודם, עד הרגע האחרון, לשכנע את נתניהו לשנות את החלטתו ולהצביע בעד המדינה, אך לשווא. למרבה הצער, גם הם התקרנפו.
כאשר איילת שקד הבינה שאין כל סיכוי להעביר את החוק במתכונתו הנוכחית, וכדי למנוע פירצה מוחלטת, ניסתה להציל את המצב באמצעות פשרה עם מרצ ורע"ם כדי שיצביעו בעד החוק. זה לא היה "חוק מחורר" אבל הוא בהחלט היה פגום במקצת. אך האופוזיציה לא הצביעה נגד החוק בשל אותו פגם, אלא החוק נפגם בשל המעשה הבוגדני של האופוזיציה. עובדה, שכעת כאשר האופוזיציה תמכה, שקד שבה והעלתה את החוק המקורי. יש לציין לשבח את איילת שקד, שבחצי השנה מאז שביביטיבי פתחו לרווחה את שערי הארץ לכניסה המונית של פלשתינאים, היא עמדה בפרץ וחסמה ממש בגופה את הפירצה שהם פערו. החוק שהתקבל הוא חוק משופר, בזכות התיקון החשוב שהכניס בו ח"כ צביקה האוזר, הקובע כי החוק יפורש "בשים לב להיותה של ישראל מדינה יהודית ודמוקרטית." סעיף, שמעגן ביתר שאת, בחוק חשוב, את היותה של מדינת ישראל מדינה יהודית, והחשיבות של השמירה עליה ככזו. ורגע לפני ההצבעה סמוטריץ' אבו-נפחא עוד עשה שריר בהצגה פאתטית של איום לא לתמוך... איפה הגיבור הגדול הזה היה כאשר חבריו התגייסו לצה"ל ונלחמו על הגנת המדינה?
* פרהסיה כשרה – המטבח הצה"לי הוא מטבח כשר מיום הקמת צה"ל. היתה זו החלטה של ראש הממשלה ושר הביטחון הראשון בן-גוריון. בעיניי זו החלטה מובנת מאליה. לא ייתכן מצב שבצבא של המדינה היהודית, חיילים יהודים לא יוכלו לאכול כיוון שהמטבח אינו כשר. אך יש לכך גם סיבה נוספת – סמלית. מן הראוי שבמוסדות המדינה היהודית, הפרהסיה תהיה כשרה. כעת בית המשפט העליון מבזבז את זמנו על עתירה דווקנית נודניקית, נגד ה"כפיה הדתית" וה"פגיעה בזכויות הפרט", בכך ששבעה ימים בשנה חיילים לא יאכלו חמץ. וזה נשמע כמו אוי-אוי-אוי. איזו עליבות. הדרישה היא להקים במחנות צה"ל מתחם לא כשר לפסח. הם נתלים בכך שיש מתחמים של אוכל במחנות צה"ל ביום כיפור. אין שחר להשוואה הזאת. יום כיפור הוא יום צום. אין משמעות לצום שאינו מבחירה חופשית, וצה"ל לא יכפה על חייליו לצום. הרי הצום מוגדר "ועיניתם את נפשותיכם". אז בצדק, צה"ל מצא את הפתרון שבו המטבח וחדר האוכל יהיו סגורים ביום הכיפורים ותינתן האפשרות למי שאינם צמים לאכול. אין שום דמיון לפסח. בשבעת ימי הפסח מקבלים חיילי צה"ל מזון, אף אחד אינו רעב, אז אין בשבוע הזה לחם וחמץ. מה קרה?
יש רק טענה אחת מוצדקת בעתירות, והיא נגד חיטוט בצ'ימידנים של החיילים כדי לחפש חמץ. זו בהחלט כפייה דתית וחדירה לרשות הפרט, שאין לה מקום. אלא שצה"ל הכחיש שהדבר נעשה ואף הודיע בבית המשפט שחיפוש כזה מנוגד לפקודות צה"ל. אבל ידוע בפירוש על מקרים שבהם נעשה החיפוש הזה. לכן, על צה"ל לחדד את פקודותיו, להבהיר שחיפוש כזה הוא עבירה ולאכוף זאת. אני מקווה שבג"ץ ידחה את העתירה ההזויה הזאת.
* בין ראש קטן לכיפה קטנה – הרב שלמה אבינר פרסם מאמר שבו לא הזכיר את בנט, אך ברור שזה היה מאמר פרסונלי נטו, לא היה בו כלום זולת אמירה פרסונלית. הכותרת ההזויה היא "כיפה קטנה – זה לא כיפה בכלל" (העילגות – במקור). עדיף הראש הגדול עם הכיפה הקטנה של בנט, על הראש הקטן עם הכיפה הגדולה של אבינר.
* שיסגיר את עצמו – בהצהרה לצד הנשיא הרצוג, בביקורו באנקרה, הגדיר ארדואן את האנטישמיות כפשע נגד האנושות. אם הוא באמת מתכוון לכך ברצינות, עליו להסגיר את עצמו מיד לבית הדין הבינלאומי בהאג.
* מה הציעה ממשלת אשכול – בניגוד לדבריו של משה גרנות, אשכול מעולם לא הציע לערבים נסיגה ישראלית מיהודה ושומרון. ב-19 ביוני, שבוע וחצי לאחר מלחמת ששת הימים, קיבלה הממשלה את "ההחלטה הסודית", על פיה תמורת חוזה שלום עם הסדרי ביטחון, ישראל תהיה מוכנה לנסיגה על בסיס הגבול הבינלאומי עם מצרים וסוריה. לא היתה שום החלטה דומה בנוגע לירדן וליהודה ושומרון. פרופ' יואב גלבר שחקר לעומק את ההחלטה, הפריך את המיתוס כאילו היתה זו הצעת שלום שהוצגה לערבים והם דחו אותה. הם לא דחו אותה כי היא לא הוצגה להם. זו לא היתה הצעת שלום שנועדה להצגה בפני הערבים. היתה זו החלטה, תחת הטראומה מהנסיגה מכל סיני ללא תמורה לאחר מלחמת סיני, ומהותה היתה יצירת קווים אדומים ובראשם – בלי חוזה שלום ישראל נשארת בקווים שאליהם הגיעה במלחמה. ההצעה התקבלה ערב נסיעתו של אבא אבן לוושינגטון, כדי לתת לו כלים להתמודד עם הלחץ האמריקאי הצפוי. לבסוף, לא זו בלבד שלא היה לחץ לנסיגה, אלא שהאמריקאים הופתעו מהנדיבות הישראלית, שסברו שהיא מוגזמת. ואכן, לאחר שוועידת הפסגה של ראשי מדינות ערב בחרטום קיבלה את החלטת שלושת הלאווים – לא הכרה בישראל, לא מו"מ עם ישראל ולא שלום עם ישראל (ונוספה לכך החלטה רביעית – דרישה להחזיר את ה"פליטים" לישראל), ממשלת ישראל ביטלה את ההחלטה.
* איש האמצע – ח"כ מוסי רז ממרצ אמר בערוץ 13 שאומרים עליו שהוא קיצוני, אבל האמת היא שהוא לגמרי איש המרכז. הוא בדיוק במרכז בין היהודים לערבים. במילים פחות מכובסות, הוא במרכז בין ישראל לבין האוייב. כלומר הוא לא סתם קיצוני, הוא מחוץ לקצה. על שמאל כמוהו באמת אפשר לומר שהוא שכח מה זה להיות יהודי.
* מיהו גזען? – אני. עובדה, כך הגדיר אותי מישהו כיוון שאיני שותף ל"טענה" שמשה קצב הוא צדיק שהדיפ-סטייט תפרו לו תיקים.
* מגדלור של צדק – בימים הקשים ביותר של המאבק על הגולן, הגישה "שלום עכשיו" עתירה נגד המועצה האזורית גולן והמועצה המקומית קצרין, על כך שהן מממנות את ועד יישובי הגולן ואת המאבק על הגולן. הם טענו שאסור לרשויות מקומיות לממן מאבק פוליטי. לא זו בלבד שהם דרשו להפסיק את המימון - הם גם דרשו שהוועד יחזיר למועצות את כל הכספים שקיבל. היתה זו עתירה שפלה ומנוולת. "שלום עכשיו" היתה תנועה עשירה, טובעת בכסף מחו"ל. את התעמולה בעד נסיגה הובילה ממשלת ישראל, שאמצעיה הם אינסופיים. אנו היינו גוף קטן ועני, שמוביל בכוחותיו הדלים מאבק של דוד בגוליית. והמנוולים הללו ניסו לסתום את פינו. ובצעד נבזי, הם אספו כמה משת"פים מן הגולן, שיצטרפו לעתירה המנוולת שלהם. בית המשפט העליון דחה את העתירה. הוא התגלה כמעוז הצדק והדמוקרטיה של ישראל. היה זה ניצחון קטן במאבק הקשה, שהסתיים בניצחון הגדול – הגולן ישראלי. בראש הרכב השופטים ישב כבוד השופט אליהו גולדברג, לימים מבקר המדינה. הוא התגלה כשופט חד וחכם, שקשה מאוד לסובב אותו. לאורך הדיונים הוא הביך אותם שוב ושוב בשאלות קשות, ולא נותר להם אלא לבלוע את לשונם. הוא הוביל להחלטה המתבקשת והצודקת; החלטה למען הדמוקרטיה הישראלית. השופט אליעזר גולדברג נפטר בשבת בגיל 90. מבחינתי, הוא קנה את עולמו בפסק הדין הזה. יהי זכרו ברוך!
* כאשר אין להם מה להגיד – אנקדוטה הנוגעת לעיתונאי מתי גולן, שהלך השבוע לעולמו בגיל 85. בשנות התשעים היתה לו ברשת ב' תוכנית שעסקה בביקורת התקשורת. אהבתי להאזין לה. באותם ימים שירתי כדובר ועד יישובי הגולן במאבק נגד הנסיגה, כך שחייתי את התקשורת.
באחת התכניות, ראיין אותי גולן על סיקור המאבק בתקשורת. בדרך כלל, ראוי לציין במאמר מוסגר, הסיקור היה הוגן ולעיתים אף אוהד, ולא הייתי מן הדוברים שנוהגים להתבכיין על התקשורת. סברתי שרמת הסיקור שלנו תלויה בעיקר בכך שנעבוד נכון. בשעת הריאיון הייתי במשכן הכנסת. הקליטה היתה גרועה, והתקשיתי לשמוע את שאלותיו של גולן. היה זה ראיון מוזר למדיי, כיוון שפעמים אחדות השבתי שלא שמעתי את השאלה, אם אפשר לשאול שוב. בשלב מסוים נמאס לו והוא אמר: "כן, אנחנו מכירים את המרואיינים שכאשר אין להם מה להגיד הם טוענים שלא שמעו את השאלה." כך הסתיים הראיון ההזוי ביותר שהיה לי אי פעם. למרות זאת אני זוכר את גולן לטובה, ככותב וכשדרן, מהסיבה הפשוטה, שהוא היה חכם, ולכן היה כדאי לקרוא אותו או להאזין לו. יהי זכרו ברוך!
* הרוקמת – צפיתי בהצגה "הרוקמת", הצגת היחיד של אורלי ויסבורד, משולבת בתיאטרון חפצים. ההצגה מספרת את הסיפור האמתי על בריינה, אישה נמרצת ויזמית, שהתאלמנה בגיל צעיר, ועלתה עם שני ילדיה לארץ ישראל ברגע האחרון לפני השואה, ובצד קשיי הקליטה היא מנסה לבנות את עצמה מחדש ואת עסק הרקמה המצליח, שהיה מרכז עולמה בלבוב. מעבר לכך לא אוסיף מחשש קלקלן (ספוילר). הצגה יפה ומרגשת מאוד. המשחק מצוין. בהצגות יחיד אני מתפעל תמיד מהיכולת של השחקן לזכור את כל ההצגה על פה. כאן היתה מוסיקה לכל אורך ההצגה, כך שהשחקנית מחויבת לא רק לזכור את כל הטקסט, אלא גם לדייק בתזמון עם המוסיקה, על השנייה. בנוסף לכך, היא בעלת יכולות טכניות מרשימות ביותר, שבאות לידי ביטוי בהצגה.
כמובן שלא יכולתי שלא לחשוב על הקורה היום בלבוב, או לביב בשמה האוקראיני, ועל היהודים הרבים הצפויים לעלות לארץ. כמו משפחתה של בריינה, זו אינה עלייה של ציונים בעלי הכרה ואידיאולוגיה, אך זו עלייה ציונית לעילא ולעילא. הציונות לא נועדה לציונים אלא ליהודים. היא נועדה לפתור את צרת היהודים, לא את צרת הציונים. וכל עלייה של יהודים לישראל, בין אם זו עליה ממניעים אידיאולוגיים או הימלטות ממצוקה בגולה, היא הגשמת הציונות. ההצגה הוצגה באורטל, בפני מועדוני הוותיקים של אורטל ומרום גולן. אני ממליץ בחום.
* תיקון טעות – את השיר "שתי אצבעות מצידון" כתב אלי מדורסקי, ולא בני, כפי שכתבתי בטעות. כנראה טעות פרוידיאנית בשל הדמיון לשם בני אמדורסקי.
* ביד הלשון: פרבלום – אחת הפינות האחרונות הוקדשה לביטוי "הרוצה בשלום ייכון למלחמה", שמקורו לטיני – סִי וִיס פָּאצֶ'ם פָּרָה בֶּלוּם. מהפתגם הזה נובע שמו של האקדח הגרמני פָּרָבֶּלוּם, שהגרסה הראשונה שלו יוצרה בשנות ה-80 של המאה ה-19. השם פרבלום הוא בלטינית – "ייכון למלחמה", וההקשר ברור.
רְשׁוּת הַדִּבּוּר לֶחָבֵר פָּרַבֶּלוּם
רְשׁוּת הַדִּבּוּר לֶחָבֵר תַּת-מִקְלָע
בְּעַד אַחִים טְבוּחִים בַּגֶּטוֹ,
שֶׁלֹּא הִגִּיעוּ לִגְבוּלָהּ –
נִתֵּן –
רְשׁוּת הַדִּבּוּר...
בְּעַד סְפינַת גּוֹלִים נוֹדֶדֶת
שֶׁלֹּא הִגִּיעָה לְאַרְצָהּ –
נִתֵּן –
רְשׁוּת הַדִּבּוּר...
(חיים גורי, 1943).
אורי הייטנר
* חפירות חייהם – אני צופה בהערצה בהתנגדות האוקראינית, האזרחית והפרטיזנית, ובאוזניי מתנגנת השורה האלמותית של אלתרמן: "אין עם אשר ייסוג מחפירות חייו."
* זלנסקי לא בעניינים – זלנסקי קורא לקיים מו"מ בינו לבין פוטין בירושלים. כנראה שהוא אינו מאזין ל"פרשנות" של ה"פרשן" ערד ניר, הטוען שישראל בחרה צד – היא תומכת בפוטין. הוא גם לא מאזין ל"מידע" שמוסר ה"פרשן", שאוקראינה רואה בישראל כמי שתומכת בפוטין. זלנסקי צודק. אין מקום ראוי כירושלים לנהל בו מו"מ לשלום. זו ממש התגשמות נבואת אחרית הימים.
* ביקורת צבועה ומתחסדת – מיספר הפניות לעלייה מרוסיה מאז פרוץ המלחמה באוקראינה כפול ממיספר הפניות מאוקראינה. אני מעריך שבשנים הקרובות יעלו לארץ מאות אלפי עולים חדשים משתי המדינות. העלייה הזו וקליטתה, היא מהות קיומה של ישראל והיא תקפיץ את ישראל קפיצת מדרגה, כמו כל גלי העלייה מראשית הציונות. הצלחת המדינה במשימה הלאומית העליונה הזאת מחייבת מתיחה מקסימלית של היכולות שלנו, בכל הרמות, מרמת הממשלה עד רמת האזרח, הפרט. הביקורת על כך שאיננו קולטים פליטים צבועה ומתחסדת. הרי אותם מאות אלפי יהודים, הגם שבעינינו כציונים הינם אזרחים בכוח, שמממשים את אזרחותם בשובם למולדת עמם ולמדינת הלאום שלהם – מבחינה אובייקטיבית הם פליטים לכל דבר. אין מדינה בעולם שתקלוט פליטים רבים כל כך כמו ישראל, בוודאי ביחס לגודלה. ויש לזכור שכל הפליטים נקלטים במדינות האיחוד האירופי ומקבלים אוטומטית אשרת תושב לשלוש שנים. לא מדובר בפליטים שאין להם לאן ללכת ואנחנו אוטמים את ליבנו ומשליכים אותם לגורלם (כמו בהשוואות המופרכות והמרושעות, שעדיף לא לחזור עליהן).
אין זה אומר שישראל אינה צריכה לקלוט אף פליט לא יהודי. המכסה שעליה הכריזה איילת שקד היא ראויה ואחראית. אך צריך לזכור שזו אינה מכסת הפליטים, אלא היא מכסת הפליטים שבנוסף למאות האלפים שנקלוט. אגב, אם היו באוקראינה רבבות איטלקים, לא היה זה מובן מאליו, שאיטליה תקלוט קודם כל אותם? ברור שכן. אני בטוח שגם אלה בתוכנו שתוקפים אותנו על מדיניות ההגירה, היו מקבלים זאת כמובן מאליו. כך גם אנחנו עושים, כעם שהערך המרכזי שלו הוא כל ישראל ערבין זה בזה. במקום ההטפה המכוערת, מוטב שכולנו נירתם למשימה הלאומית העליונה של קליטת העליה.
* הלאום: יהודי – אימי עלתה מהעיר רובנו. רובנו היתה באותם הימים עיר בפולין. היום היא באוקראינה. אבא שלי עלה מהעיר רדאוץ שבבוקובינה. בוקובינה היתה אז מחוז ברומניה. היום בוקובינה מחולקת בין רומניה לאוקראינה. רדאוץ נשארה ברומניה, אולם העיר הגדולה הסמוכה אליה, צ'רנוביץ, היא היום באוקראינה. בשתי הערים היו קהילות יהודיות גדולות וחזקות שקיימו ביניהן קשר הדוק. דודתי נישאה לדודי שהוא בן צ'רנוביץ. כשהם גורשו למחנה הריכוז בטרנסניסטריה, לא היה שום הבדל בין יהודי מאזור זה או אחר. עד מלחמת העולם הראשונה בוקובינה בכלל היתה חלק מן האימפריה האוסטרו-הונגרית. סבא שלי לחם ונפצע במלחמת העולם הראשונה במסגרת הצבא האוסטרו-הונגרי. אף שאבי נולד כבר ברומניה, שפת אימו ושפת הדיבור ברדאוץ היתה גרמנית. סבא שלי אפילו לא ידע רומנית. ואילו שפת אימה של אמי לא היתה פולנית ולא אוקראינית אלא יידיש.
אני שומע את השוקניסטים האנטי ציונים מדברים נגד העלייה וטוענים שיהודי אוקראינה הם בני הלאום האוקראיני ועלינו להניח להם לנפשם ולקלוט פליטים ללא הבדל לאום כעניין הומניטרי נטו. ואני תמה. אם לקבל את התפיסה השוקניסטית, אין שום סיבה שתצדיק את הגדרתי הלאומית כיהודי. אני פולני, אוקראיני, רומני, אוסטרי, הונגרי... הגישה הזאת חסרת יסוד. הלאום שלי הוא יהודי. אני יהודי שהוריו עלו מהגולה, והגולה יכולה להיות פולנית, רומנית, אוקראינית, אוסטרו-הונגרית, מרוקאית, תימנית, אתיופית, אמריקאית או צרפתית, זה כלל לא משנה. מה שחשוב הוא שאנחנו יהודים שמימשו את יהדותם בחיים בארץ ישראל, במדינה היהודית ובשפה העברית, והיהודים שחיים עדין בגולה הם אחינו והשאיפה שלנו היא שגם הם יממשו כמונו את יהדותם. שומה עלינו תמיד לפעול לחיזוק זהותם היהודית של היהודים בגולה, לחיזוק זיקתם למדינת ישראל ולעלייתם לישראל. וכאשר יהודים בגולה זו או אחרת נמצאים במצוקה, חובתנו לצאת מגדרנו כדי להשיבם למולדתם. ומולדתם, כיהודים, היא ארץ ישראל. ומדינתם – מדינת ישראל.
* כלכלת עלייה – גם ליברטריאנים קיצונים יסכימו שמדינה במלחמה אינה יכולה להסתמך על היד הנעלמה של השוק החופשי; שתפקידה של המדינה לממן את המלחמה, אם רצונה להתקיים. כלכלת מלחמה היא כלכלה אחרת. כך גם בשעת מגפה, כפי שראינו בשנתיים האחרונות, בארץ ובמדינות המערב הקפיטליסטיות. גם ממשלת נתניהו, בצדק, הבינה שאין משמעות למשמעת מוניטרית במשבר בריאותי כזה. בכל העולם הבינו שנכון להגדיל את הגירעון באמצעות הזרמת מיליארדים מן המדינה למשק, אחרת החברה והכלכלה יקרסו, וספק אם יוכלו להתאושש. בנט וליברמן מתגאים, בצדק, בהישג של צמצום משמעותי בחוב הלאומי. אבל כאשר מדינת ישראל עומדת בפתחו של גל עלייה גדול, שהוא מימוש ייעודה ומהותה, עליה לנהל כלכלת עלייה. וכלכלת עלייה, כמו כלכלת מלחמה, היא כלכלת חירום רדיקלית, שבה המדינה חייבת להתערב ולהתאים את עצמה לגודל המשימה. יצחק שמיר לא היה סוציאליסט ר"ל, אבל הוא כראש הממשלה ושרון כשר השיכון הבינו את גודל השעה ושכעת צריך להבטיח קורת גג למיליון עולים שצפויים להגיע, וכך היה. לדוגמה, במרבית יישובי הגולן, כולל הקיבוץ שלי, בנתה החברה הממשלתית "עמידר" בבניה תקציבית, וכך גם בכל הארץ. לפני שלושה חודשים קיבלה הכנסת את תקציב המדינה. התקציב הזה לא צפה ולא יכול היה לצפות עלייה גדולה בטווח קצר. לכן, תקציב המדינה כמות שהוא לא רלוונטי. כבר עכשיו יש לשנות את תקציב המדינה ולהתאים אותו למשימה הלאומית הגדולה של קליטת מאות אלפי יהודים מאוקראינה ורוסיה בשנים הקרובות.
* שוקניזם = אנטי ציונות – ספירת ימי המלחמה באוקראינה היא גם ספירת ימי הקמפיין השוקניסטי הארסי "פוטין זה אנחנו." באובססיה מטורפת הם דופקים בראש יום אחר יום אחר יום עם הסיפור המופרך הזה, כולל במהדורה באנגלית המזינה את הגורמים האנטי ישראליים במערב. הם למדו ממישהו, שאם תחזור על שקר מספיק פעמים הוא יהפוך לאמת. צבי בראל: "קייב היא חברון, חרקיב היא עפרה וחצי האי קרים הוא השומרון." איזה עולם שקר מעוות. ואיריס לעאל רואה במפגינים הרוסים נגד הפלישה לאוקראינה את בני דמותם של המפגינים נגד צוק איתן. כאילו כל תושבי רוסיה נמצאים תחת מתקפת טילים כבדה ותחת פיגועי טרור בלתי פוסקים ומנהרות טרור שנועדו לפיגועי תופת, שבאים מתוך שטח שרוסיה מסרה לאוקראינים.
לצד הקמפיין הזה וכחלק ממנו, הם מנהלים קמפיין נגד מדיניות ההגירה של ישראל. הם נגד עליית יהדות אוקראינה לישראל, אלא בעד קבלת פליטים אוקראינים. יכול להיות שיהיו ביניהם גם יהודים, אך אין לזה שום משמעות בעיניהם, כי גם היהודים שבהם אינם אלא אוקראינים, וההתייחסות אליהם צריכה להיות כאל פליטים נטו, כמו שאר הפליטים. גדעון לוי מגנה את צביקה האוזר שמנצל את המלחמה והסבל למען העלייה לישראל (בעוד הוא מנצל את המלחמה והסבל כדי להטיף לסנקציות על ישראל כמו על רוסיה). רוגל אלפר מכנה את מדיניות ההגירה "סלקציה", עם כל המשמעות הטעונה של המושג (אמנם בשבועיים האחרונים ההשוואה לפוטין קצת דחקה את ההשוואה של ישראל לנאצים, אבל פטור בלא כלום אי אפשר). ופשקוויל המערכת תוקף נמרצות את מפלגות השמאל בקואליציה שנותנות יד למדיניות הממשלה ("מרב מיכאלי מטילה קלון על מפלגתה ועל השמאל כולו... הורוביץ מבייש את מרצ" וכו').
אלפר טוען שאין דבר כזה גולה. יהודי אוקראינה הם אוקראינים שאוקראינה היא מולדתם. "העובדה שליהודי אוקראינה יש 'זכות' על הארץ, בעוד שלפלסטינים אזרחי ישראל המתגוררים כאן דורות אין, היא האפרטהייד שבו מעוגנת זהות ישראל כבית לאומי ליהודים." במילים אחרות, עצם היותה של ישראל מדינה יהודית היא בעיני השוקניזם אפרטהייד. או כדבריו של בראל: "סתירה שגלומה בהגדרתה כמדינה יהודית ודמוקרטית." כלומר, אין סתירה בין מדינה צרפתית או איטלקית למדינה דמוקרטית, אבל יש עם אחד בעולם, העם היהודי, שמימוש זכותו להגדרה עצמית ולריבונות לאומית מנוגדת לדמוקרטיה. גם אורי משגב, שלאחרונה הרבה לצאת נגד השוקניסטים, נגד אובססיית הנכבה שלהם ונגד התנגדותם לפיתוח הגולן, חוזר לסורו ומיישר איתם קו. "אין באמת דבר כזה יהודית ודמוקרטית. יהודית זה אתנוקרטיה, לא דמוקרטיה. מדינת העם הנבחר, גזע עליון שיש לו זכויות יתר וצרכים מיוחדים. מבחינת המדינה, יהודים מאוקראינה הם בכלל לא פליטים. ברגע שהם דורכים כאן הם הופכים ל'עולים' וצריך לדאוג להם לסל קליטה ודיור." המירכאות סביב המילה עולים – במקור, כמובן. קרולינה לנדסמן מקדישה את כל פשקווילה נגד העלייה. לא נגד העדפת עלייה על הגירת לא יהודים, אלא עקרונית, אידיאולוגית, נגד עלייה. היא תוקפת את "הספסרות" של מי שרוצים להיבנות ממשבר של אחרים ומזכירה לגנאי את עידוד העלייה מצרפת בעקבות הפיגועים האנטישמיים ב-2014. הבעייה הזו "היא משהו שנוגע בשורשי הזהות הציונית." שוקניזם = אנטי ציונות.
* אבסורד הגיור – קליטת העלייה מחבר המדינות בשנות ה-90 היתה הצלחה גדולה מאוד. היא נבנתה גם מהפקת לקחים מהכשלים בקליטת גלי העלייה הקודמים (שגם הם היו מוצלחים מאוד, על אף הכשלים שנלוו אליהם). אך היה בה כשל אחד גדול – סוגיית הגיור. לא ניתן מענה הולם לאתגר של זכאי חוק השבות, שמבחינה הלכתית הם נחשבים "זרע ישראל", אך אינם מוכרים כיהודים על פי ההלכה. תחת להכיר בנס הגדול, שאחרי 70 שנות דיכוי אכזרי של כל גילוי יהדות בבריה"מ, עם ישראל חי, נצח ישראל לא שיקר, העם היהודי המדוכא קם לתחייה ועלה בהמוניו למולדתו הלאומית, ולהכיר קולקטיבית ביהדותם של כל העולים, רבנות חרדית לא ציונית ועוכרת גיור – לא זו בלבד שלא הכירה אוטומטית ביהדותם, ולא זו בלבד שלא גילתה יצירתיות כמו הרעיון של הרב יואל בן נון לערוך ביום אחד אקט סמלי של גיור כל אותם גרים, היא אף הערימה מכשול על גבי מכשול בדרך לגיור. מתוך אנכרוניזם שמרני קפוא ומנותק מן המציאות, היא דורשת מכל מי שחפץ להתגייר כדי להיות חלק בלתי נפרד מן העם היהודי, להפוך לדתי אורתודוקסי. כמובן שזו דרישה הזויה ובלתי סבירה בעידן שבו רוב היהודים אינם כאלה. חוק הגיור החדש מנסה להתמודד עם המציאות הזאת במהלך שיקל על התהליך, אך הוא חוק רפה שמנסה לרצות גם את הקנאים, ולכן, גם אם הוא ישפר מעט את המצב, אין הוא המענה ההולם לאתגר הגיור, במיוחד לקראת גל העלייה הגדול והמבורך הצפוי כעת מאוקראינה ורוסיה.
המלצת הקריאה שלי בעיתוני השבת היא כתבה של חן ארצי סרור ב"ידיעות אחרונות" העוסקת בסוגייה הזאת. מצד אחד, היא מתארת את התנהגותו המחפירה והמגעילה של הרב דוד לאו, ראש רבנות בית שמאי, עוכר הגיור, שעושה שביתה איטלקית ולא חותם על גיורים אורתודוקסיים לעילא ולעילא רק כמחאה על הרפורמה המינימליסטית המתוכננת. רק ההתנהגות הזו, שהיא התגלמות המושג הפרת אמונים, היא סיבה מספקת להדחתו מהתפקיד הגדול עליו בכמה עשרות מיספרים והחלפתו ברב ציוני הראוי לגודל השעה.
מצד שני, היא מתארת יוזמות ברוכות ברוח בית הלל. מה שריגש אותי בכתבתה, היה ציטוטים של הרב האמיץ והגדול בתורה, הרב אליעזר מלמד, שמציע שינוי מהפכני בתפיסת הגיור. במאמר בעיתון "בשבע" הוא כתב: "אמנם מקובל לחשוב שגיור בלא קבלת מצוות אינו תקף, ואף אני סברתי כך בעבר. אך עיון נוסף מלמד שרבים התירו גיור של מי שמתכוון לחיות כיהודי מסורתי." הרב מלמד, מדווחת בן ארצי סרור, סקר מגוון פוסקים ספרדיים לאורך הדורות, שהקלו בגיור מתוך דאגה לעתיד חברה שבה רוב יהודי. הדרישה ממתגיירים להפוך לאנשים דתיים שמקפידים על קלה כחמורה הפכה לכמעט בלתי אפשרית בחברה הישראלית שבה יש מנעד רחב של זהויות. האופציה של גיור מסורתי מדברת על זיקה לעולם היהודי אבל לא על שמירת מצוות מלאה והיא הרבה יותר רלוונטית ב"שעת הדחק". הרב מלמד לא המציא את הגלגל. כך נהג הרב שלום משאש, מי שהיה הרב הראשי של קזבלנקה ולאחר עלייתו ארצה כיהן במשך רבע מאה כרב הראשי הספרדי של ירושלים. הרב משאש כתב בפשטות כלל, שראוי שאותו תאמץ מדינת ישראל: "דבר זה, לגייר כל הבא להתגייר, פשוט הוא בכל מקום ובכל ערי מערב ובכל ערי אלג'יר וטוניס... כשהם גרים או יגורו בארץ ישראל, יהיו בסוף כמו שאר העם המסורתיים המקיימים מקצת מצוות, וזה נחשב קבלת המצות גם לפי הפרשנות הכי מחמירה." המערב = המגרב, יהדות צפון אפריקה.
לא אחת הצגתי את האבסורד לפיו מי שרוצה להיות יהודי כמוני – דלתות היהדות תיטרקנה בפניו, אך מי שרוצה להיות "יהודי" כמו ברלנד, בן גביר וחבר מרעיהם, יתקבל בשמחה. הרפורמה בגיור צריכה להיות רפורמה רדיקלית, שתשנה מן הקצה אל הקצה את התפיסה הקיימת, ובה כל מי שחפץ בתום לב להצטרף לעם היהודי ולהיות חלק אמיתי ממנו, יגוייר.
* למה רע"ם מכשילה את חוק הגיור –ההצבעה על חוק הגיור לא התקיימה השבוע, כיוון שרע"ם הודיעה שתיעדר מן ההצבעה וכך לא יהיה רוב לחוק. הטיעון שלהם הוא שאינם רוצים להתערב בסוגיות יהודיות מובהקות. היה היגיון בטיעון הזה, אילו היתה הסכמה של רע"ם והמשותפת לא להשתתף. אבל כאשר המשותפת מצביעה עם שותפיה לאופוזיציה, נתניהו, החרדים ובן גביר – נגד, כי הם נגד הממשלה, על רע"ם להצביע בעד. לא כיוון שהם בעד הגיור אלא כיוון שהם בקואליציה ומצביעים בעדה. אלא שרע"ם מתגלית יותר ויותר כמשענת קנה רצוץ.
את ההצבעה של המשותפת נגד, אפשר להבין גם כהצבעה אידיאולוגית, נגד רפורמה ציונית שתחזק את זהותה הציונית של המדינה. ואולי מהסיבה הזאת רע"ם אינה משתתפת. איזו סיבה יש להם לתמוך בחיזוק העם היהודי וצמיחתו? ואולי הסיבה היא פוליטית – מחשבה על קואליציית החלומות שלהם עם נתניהו והחרדים. כזכור, הקואליציה הזאת כמעט קמה, אך סמוטריץ' הכשיל אותה. המטרה שלהם היא להסיר את הווטו. החלטתם היתה אחרי פניה נרגשת בערבית של סמוטריץ', שלצורך העניין שכח שהם "מחבלים". שמא נרקם כאן משהו?
כפי שכבר ציינתי, הרפורמה מאכזבת מאוד בעיניי. היא מצומצמת מדי, ובמקום שינוי דרמטי היא מציעה שיפוץ קל. אולם כל תיקון במצב הנוכחי, שבו עוכרי הגיור הקנאים מבית שמאי, השולטים ברבנות החרדית, פועלים נגד האינטרס הלאומי ומכשילים את הגיור – הוא מבורך. כעת נבחנת מבחינה משפטית האפשרות לבצע את הרפורמה בהחלטת ממשלה, ללא חקיקה. אם זה אפשרי – הדבר מבורך. כנראה שקשה להעביר רפורמות ציוניות בכנסת הלעומתית הנוכחית.
* בכייה לדורות – כאשר ניהלתי את מרכז "יובלים" – מרכז פלורליסטי לתרבות וזהות יהודית במכללת תל-חי, ערכתי אחת לשנה את "כנס יובלים"; כנס אקדמי שיוחד לנושא מסוים, כמו צדק חברתי ביהדות, מסורתיות ועוד. ב-2012, לפני עשר שנים בדיוק, הוקדש הכנס לנושא: יהדות וקיבוץ – הילכו שניהם יחדיו? עם המרצים בכנס נמנה הסופר אמנון שמוש, ממייסדי מעין ברוך וחבר בו עד יומו האחרון, שהלך לעולמו בשבוע שעבר. בהרצאתו, סיפר אמנון שמוש שבראשית שנות החמישים הוא יצא לשליחות תנועתית במרוקו – להדריך בתנועת "החלוץ" ולעודד עלייה לישראל. לתדהמתו, הוא מצא שבחוות ההכשרה יש ענף של גידול חזירים. ולקראת סדר פסח, התברר לו שלשולחן הסדר יוגשו מצה ולחם. כשמחה על כך, נאמר לו שהחווה נועדה להכשיר את הנוער לחיים האמיתיים בקיבוץ בישראל, ומאחר וחדרי האוכל בקיבוצים אינם כשרים, גם חדר האוכל בחווה אינו צריך להיות כשר. הגיע ליל הסדר. הנוער נדהם לראות לחם על שולחן הסדר, נטש את המקום במחאה והחל להפגין. אחד מבני הנוער שלף סכין לעברו של אמנון שמוש. לאחר זמן, הוא נפגש עם הנער הזה, ואמר לו: "איני כועס עליך. אני כועס עליי. אני כועס עלינו."
שמוש סיפר את הווידוי הכואב הזה ואמר, שהגישה שבאה לידי ביטוי בהגשת הלחם בפסח, ביטאה חוסר אנושיות, אטימות ויותר משהיתה זו הפרה של מצווֹת הכשרות, היתה זו הפרה של המצוות שבין אדם לחברו, שבהן הקיבוץ מתהדר. שמוש טען שההחמצה הגדולה ביותר בהיסטוריה של התנועה הקיבוצית, היתה הכישלון בקליטת העלייה הגדולה מארצות המזרח בשנות החמישים. לטענתו, קליטה כזו היתה מביאה מזור לכאב הפילוג, שקרע את התנועה הקיבוצית. הוא משוכנע, שהיה פוטנציאל אדיר לקליטה כזו, אך היא חייבה יחס אחר למסורת. רוב יהודי המזרח, אמר שמוש, לא היו באותה תקופה דתיים, אך הם היו מסורתיים – שומרי מסורת או לפחות אוהבי מסורת. הם לא יכלו בשום אופן לשלוח את הילדים שלהם לבתי ילדים, שבהם הגישו גבינה ונקניק לארוחת הערב ולא יכלו לחיות במקום שבו מגישים טריפה בחדר האוכל. על הקיבוץ היה לגלות רגישות ואמפתיה ולהכשיר את חדרי האוכל שלו. כיוון שלא עשה כן, החמיץ את יהדות המזרח. זאת בכיה לדורות.
אני מזהה עם דבריו של שמוש בכל ליבי. היום חדרי אוכל בקיבוצים רבים, ובהם קיבוצי, אורטל, הם כשרים. הסיבה לכך היא עסקית-תיירותית; היכולת לארח קבוצות ואורחים לארוחות בחדרי האוכל. אני תומך מאוד במגמה זו, ולא רק מהסיבות הכלכליות, שהן כשלעצמן חשובות מאוד, אלא גם מסיבות עקרוניות. אני סבור שהמרחב הציבורי המשותף בקיבוץ, צריך להיות כשר. הוא צריך להיות נוח לכל החברים, לכל בני משפחותיהם, לכל אורחיהם ולכל יהודי המתארח בקיבוץ. החמצת העלייה מארצות המזרח היא אכן בכייה לדורות, כפי שהיטיב להגדירה שמוש. גם את העלייה הגדולה מחבר המדינות בשנות ה-90 החמצנו. מפעל "בית ראשון במולדת", שסיפק לעולים קורת גג, אולפן לעברית ותעסוקה בשנתם הראשונה בארץ, היה הצלחה גדולה, אך מעט מאוד עולים בחרו להישאר בקיבוץ. אני מקווה מאוד שבגל העלייה הקרבה ובאה מאוקראינה ורוסיה, נצליח יותר. הדבר יחייב אותנו לגמישות; לא לצפות רק מהעולים להסתגל אלינו אלא לסגל גם את עצמנו אליהם ולצרכיהם.
* כבשת הרש – מתווה הכותל אינו אידיאלי. הוא מתווה פשרה. כל פשרה אינה אידיאל אלא התפשרות על האידיאל. היתרון במתווה הכותל, שבו תוקם רחבת ישראל במרחק רב מהרחבה הקיימת, הוא שהאורתודוקסים אינם יכולים לטעון שהוא באמת מפריע להם במשהו; שהוא משנה כהוא זה את סדרי התפילה ברחבת הכותל הקיימת, או שנגרע ממ"ר מהרחבה, או שמשהו חלילה "לא בא להם טוב בעין." הרי ההתנגדות שלהם היא סתם "פרינציפ" עקשני, היא שנאה וקנאות לשמה. ברור שהפתרון הראוי היה ניהול משותף ומכבד של רחבת הכותל, בידי כל הזרמים ביהדות, וקיומה של רחבת ישראל, שבה התפילה מעורבת, ברחבת הכותל שתורחב, לצורך העניין. אבל אם העסקנים האורתודוקסים מתנגדים בכזאת קיצוניות למתווה הכותל, קל וחומר שלא יסכימו למתווה האידיאלי. הרי אנחנו רואים איזו בריונות אלימה הם מפעילים על נשים שעולות לתורה בעזרת הנשים, למרות שאין בכך שום בעיה הלכתית, רק כי זה לא בא להם טוב בעיניים. נכון, בפשרה יש ממד של כניעה לאלימות. במקרה הזה, עדיף להיות חכם ולהסתפק בכבשת הרש, מאשר להיות צודק ובמלחמה תמידית. נכון שהפשרה הזאת היא הליכה של יותר מ-90% לקראת האורתודוקסיה, אבל כנראה שזאת האפשרות הריאלית. ראויה לשבח ולהערכה הנהגת הזרמים הקונסרבטיבי והרפורמי ונשות הכותל, שהלכו כברת דרך ארוכה כל כך, למען פשרה שאולי אינה הוגנת, אבל ראויה למען דרכי שלום. לא בכדי הם מבטאים יהדות שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. כעת, יש לממש את המתווה בהקדם האפשרי. בנט, משושביני המתווה לצד נתניהו, אינו יכול להמשיך ולמרוח. עליו להחליט עכשיו על מימוש המתווה. לעתיד לבוא (אולי אחרי בוא המשיח?), נתקדם למתווה הוגן.
* עוזבים ולא מודים – חוק האזרחות עבר, בשעה טובה ומוצלחת. לפני חצי שנה, האופוזיציה למדינה, בהובלת ביביטיבי, פגעה בזדון בביטחון המדינה ובאינטרס הציוני הדמוגרפי שלה, כאשר הפילה את חוק האזרחות. אני שמח שהאופוזיציה התעשתה והצביעה בעד החוק. שערי תשובה אינם ננעלים. מודה ועוזב – ירוחם. אלא שהם עוזבים, אך לא מודים. הם עוזבים ומשקרים.
ח"כ קיש, שמאז תמיכתו בגדעון סער בפריימריז, הוא יוצא מגדרו כדי להוכיח שהוא יותר ביביסט מביביסט, בתקווה שייסלח לו, התראיין ברשת ב', ואמר שהפעם האופוזיציה מצביעה בעד החוק, כי זה לא החוק ה"מחורר" שאיילת שקד הביאה להצבעה לפני חצי שנה, בהסכמת מרצ ורע"ם. זה שקר וכזב. את חוק האזרחות הניחה על שולחן הכנסת הממשלה הקודמת ערב חילופי השלטון, באותו נוסח שהתקבל מדי שנה בעשרים השנים האחרונות. הממשלה הנוכחית לא נגעה בו; לא הוסיפה פסיק ולא גרעה נקודה. נתניהו נתן פקודה להצביע נגד, וכל האופוזיציה קפצה לדום. עד הרגע האחרון, הממשלה ובראש ובראשונה איילת שקד, פעלה כדי להניא את האופוזיציה ממזימתה, אך ללא הצלחה. חברי כנסת פטריוטים מהליכוד כמו יובל שטייניץ ואבי דיכטר ניסו בכל מאודם, עד הרגע האחרון, לשכנע את נתניהו לשנות את החלטתו ולהצביע בעד המדינה, אך לשווא. למרבה הצער, גם הם התקרנפו.
כאשר איילת שקד הבינה שאין כל סיכוי להעביר את החוק במתכונתו הנוכחית, וכדי למנוע פירצה מוחלטת, ניסתה להציל את המצב באמצעות פשרה עם מרצ ורע"ם כדי שיצביעו בעד החוק. זה לא היה "חוק מחורר" אבל הוא בהחלט היה פגום במקצת. אך האופוזיציה לא הצביעה נגד החוק בשל אותו פגם, אלא החוק נפגם בשל המעשה הבוגדני של האופוזיציה. עובדה, שכעת כאשר האופוזיציה תמכה, שקד שבה והעלתה את החוק המקורי. יש לציין לשבח את איילת שקד, שבחצי השנה מאז שביביטיבי פתחו לרווחה את שערי הארץ לכניסה המונית של פלשתינאים, היא עמדה בפרץ וחסמה ממש בגופה את הפירצה שהם פערו. החוק שהתקבל הוא חוק משופר, בזכות התיקון החשוב שהכניס בו ח"כ צביקה האוזר, הקובע כי החוק יפורש "בשים לב להיותה של ישראל מדינה יהודית ודמוקרטית." סעיף, שמעגן ביתר שאת, בחוק חשוב, את היותה של מדינת ישראל מדינה יהודית, והחשיבות של השמירה עליה ככזו. ורגע לפני ההצבעה סמוטריץ' אבו-נפחא עוד עשה שריר בהצגה פאתטית של איום לא לתמוך... איפה הגיבור הגדול הזה היה כאשר חבריו התגייסו לצה"ל ונלחמו על הגנת המדינה?
* פרהסיה כשרה – המטבח הצה"לי הוא מטבח כשר מיום הקמת צה"ל. היתה זו החלטה של ראש הממשלה ושר הביטחון הראשון בן-גוריון. בעיניי זו החלטה מובנת מאליה. לא ייתכן מצב שבצבא של המדינה היהודית, חיילים יהודים לא יוכלו לאכול כיוון שהמטבח אינו כשר. אך יש לכך גם סיבה נוספת – סמלית. מן הראוי שבמוסדות המדינה היהודית, הפרהסיה תהיה כשרה. כעת בית המשפט העליון מבזבז את זמנו על עתירה דווקנית נודניקית, נגד ה"כפיה הדתית" וה"פגיעה בזכויות הפרט", בכך ששבעה ימים בשנה חיילים לא יאכלו חמץ. וזה נשמע כמו אוי-אוי-אוי. איזו עליבות. הדרישה היא להקים במחנות צה"ל מתחם לא כשר לפסח. הם נתלים בכך שיש מתחמים של אוכל במחנות צה"ל ביום כיפור. אין שחר להשוואה הזאת. יום כיפור הוא יום צום. אין משמעות לצום שאינו מבחירה חופשית, וצה"ל לא יכפה על חייליו לצום. הרי הצום מוגדר "ועיניתם את נפשותיכם". אז בצדק, צה"ל מצא את הפתרון שבו המטבח וחדר האוכל יהיו סגורים ביום הכיפורים ותינתן האפשרות למי שאינם צמים לאכול. אין שום דמיון לפסח. בשבעת ימי הפסח מקבלים חיילי צה"ל מזון, אף אחד אינו רעב, אז אין בשבוע הזה לחם וחמץ. מה קרה?
יש רק טענה אחת מוצדקת בעתירות, והיא נגד חיטוט בצ'ימידנים של החיילים כדי לחפש חמץ. זו בהחלט כפייה דתית וחדירה לרשות הפרט, שאין לה מקום. אלא שצה"ל הכחיש שהדבר נעשה ואף הודיע בבית המשפט שחיפוש כזה מנוגד לפקודות צה"ל. אבל ידוע בפירוש על מקרים שבהם נעשה החיפוש הזה. לכן, על צה"ל לחדד את פקודותיו, להבהיר שחיפוש כזה הוא עבירה ולאכוף זאת. אני מקווה שבג"ץ ידחה את העתירה ההזויה הזאת.
* בין ראש קטן לכיפה קטנה – הרב שלמה אבינר פרסם מאמר שבו לא הזכיר את בנט, אך ברור שזה היה מאמר פרסונלי נטו, לא היה בו כלום זולת אמירה פרסונלית. הכותרת ההזויה היא "כיפה קטנה – זה לא כיפה בכלל" (העילגות – במקור). עדיף הראש הגדול עם הכיפה הקטנה של בנט, על הראש הקטן עם הכיפה הגדולה של אבינר.
* שיסגיר את עצמו – בהצהרה לצד הנשיא הרצוג, בביקורו באנקרה, הגדיר ארדואן את האנטישמיות כפשע נגד האנושות. אם הוא באמת מתכוון לכך ברצינות, עליו להסגיר את עצמו מיד לבית הדין הבינלאומי בהאג.
* מה הציעה ממשלת אשכול – בניגוד לדבריו של משה גרנות, אשכול מעולם לא הציע לערבים נסיגה ישראלית מיהודה ושומרון. ב-19 ביוני, שבוע וחצי לאחר מלחמת ששת הימים, קיבלה הממשלה את "ההחלטה הסודית", על פיה תמורת חוזה שלום עם הסדרי ביטחון, ישראל תהיה מוכנה לנסיגה על בסיס הגבול הבינלאומי עם מצרים וסוריה. לא היתה שום החלטה דומה בנוגע לירדן וליהודה ושומרון. פרופ' יואב גלבר שחקר לעומק את ההחלטה, הפריך את המיתוס כאילו היתה זו הצעת שלום שהוצגה לערבים והם דחו אותה. הם לא דחו אותה כי היא לא הוצגה להם. זו לא היתה הצעת שלום שנועדה להצגה בפני הערבים. היתה זו החלטה, תחת הטראומה מהנסיגה מכל סיני ללא תמורה לאחר מלחמת סיני, ומהותה היתה יצירת קווים אדומים ובראשם – בלי חוזה שלום ישראל נשארת בקווים שאליהם הגיעה במלחמה. ההצעה התקבלה ערב נסיעתו של אבא אבן לוושינגטון, כדי לתת לו כלים להתמודד עם הלחץ האמריקאי הצפוי. לבסוף, לא זו בלבד שלא היה לחץ לנסיגה, אלא שהאמריקאים הופתעו מהנדיבות הישראלית, שסברו שהיא מוגזמת. ואכן, לאחר שוועידת הפסגה של ראשי מדינות ערב בחרטום קיבלה את החלטת שלושת הלאווים – לא הכרה בישראל, לא מו"מ עם ישראל ולא שלום עם ישראל (ונוספה לכך החלטה רביעית – דרישה להחזיר את ה"פליטים" לישראל), ממשלת ישראל ביטלה את ההחלטה.
* איש האמצע – ח"כ מוסי רז ממרצ אמר בערוץ 13 שאומרים עליו שהוא קיצוני, אבל האמת היא שהוא לגמרי איש המרכז. הוא בדיוק במרכז בין היהודים לערבים. במילים פחות מכובסות, הוא במרכז בין ישראל לבין האוייב. כלומר הוא לא סתם קיצוני, הוא מחוץ לקצה. על שמאל כמוהו באמת אפשר לומר שהוא שכח מה זה להיות יהודי.
* מיהו גזען? – אני. עובדה, כך הגדיר אותי מישהו כיוון שאיני שותף ל"טענה" שמשה קצב הוא צדיק שהדיפ-סטייט תפרו לו תיקים.
* מגדלור של צדק – בימים הקשים ביותר של המאבק על הגולן, הגישה "שלום עכשיו" עתירה נגד המועצה האזורית גולן והמועצה המקומית קצרין, על כך שהן מממנות את ועד יישובי הגולן ואת המאבק על הגולן. הם טענו שאסור לרשויות מקומיות לממן מאבק פוליטי. לא זו בלבד שהם דרשו להפסיק את המימון - הם גם דרשו שהוועד יחזיר למועצות את כל הכספים שקיבל. היתה זו עתירה שפלה ומנוולת. "שלום עכשיו" היתה תנועה עשירה, טובעת בכסף מחו"ל. את התעמולה בעד נסיגה הובילה ממשלת ישראל, שאמצעיה הם אינסופיים. אנו היינו גוף קטן ועני, שמוביל בכוחותיו הדלים מאבק של דוד בגוליית. והמנוולים הללו ניסו לסתום את פינו. ובצעד נבזי, הם אספו כמה משת"פים מן הגולן, שיצטרפו לעתירה המנוולת שלהם. בית המשפט העליון דחה את העתירה. הוא התגלה כמעוז הצדק והדמוקרטיה של ישראל. היה זה ניצחון קטן במאבק הקשה, שהסתיים בניצחון הגדול – הגולן ישראלי. בראש הרכב השופטים ישב כבוד השופט אליהו גולדברג, לימים מבקר המדינה. הוא התגלה כשופט חד וחכם, שקשה מאוד לסובב אותו. לאורך הדיונים הוא הביך אותם שוב ושוב בשאלות קשות, ולא נותר להם אלא לבלוע את לשונם. הוא הוביל להחלטה המתבקשת והצודקת; החלטה למען הדמוקרטיה הישראלית. השופט אליעזר גולדברג נפטר בשבת בגיל 90. מבחינתי, הוא קנה את עולמו בפסק הדין הזה. יהי זכרו ברוך!
* כאשר אין להם מה להגיד – אנקדוטה הנוגעת לעיתונאי מתי גולן, שהלך השבוע לעולמו בגיל 85. בשנות התשעים היתה לו ברשת ב' תוכנית שעסקה בביקורת התקשורת. אהבתי להאזין לה. באותם ימים שירתי כדובר ועד יישובי הגולן במאבק נגד הנסיגה, כך שחייתי את התקשורת.
באחת התכניות, ראיין אותי גולן על סיקור המאבק בתקשורת. בדרך כלל, ראוי לציין במאמר מוסגר, הסיקור היה הוגן ולעיתים אף אוהד, ולא הייתי מן הדוברים שנוהגים להתבכיין על התקשורת. סברתי שרמת הסיקור שלנו תלויה בעיקר בכך שנעבוד נכון. בשעת הריאיון הייתי במשכן הכנסת. הקליטה היתה גרועה, והתקשיתי לשמוע את שאלותיו של גולן. היה זה ראיון מוזר למדיי, כיוון שפעמים אחדות השבתי שלא שמעתי את השאלה, אם אפשר לשאול שוב. בשלב מסוים נמאס לו והוא אמר: "כן, אנחנו מכירים את המרואיינים שכאשר אין להם מה להגיד הם טוענים שלא שמעו את השאלה." כך הסתיים הראיון ההזוי ביותר שהיה לי אי פעם. למרות זאת אני זוכר את גולן לטובה, ככותב וכשדרן, מהסיבה הפשוטה, שהוא היה חכם, ולכן היה כדאי לקרוא אותו או להאזין לו. יהי זכרו ברוך!
* הרוקמת – צפיתי בהצגה "הרוקמת", הצגת היחיד של אורלי ויסבורד, משולבת בתיאטרון חפצים. ההצגה מספרת את הסיפור האמתי על בריינה, אישה נמרצת ויזמית, שהתאלמנה בגיל צעיר, ועלתה עם שני ילדיה לארץ ישראל ברגע האחרון לפני השואה, ובצד קשיי הקליטה היא מנסה לבנות את עצמה מחדש ואת עסק הרקמה המצליח, שהיה מרכז עולמה בלבוב. מעבר לכך לא אוסיף מחשש קלקלן (ספוילר). הצגה יפה ומרגשת מאוד. המשחק מצוין. בהצגות יחיד אני מתפעל תמיד מהיכולת של השחקן לזכור את כל ההצגה על פה. כאן היתה מוסיקה לכל אורך ההצגה, כך שהשחקנית מחויבת לא רק לזכור את כל הטקסט, אלא גם לדייק בתזמון עם המוסיקה, על השנייה. בנוסף לכך, היא בעלת יכולות טכניות מרשימות ביותר, שבאות לידי ביטוי בהצגה.
כמובן שלא יכולתי שלא לחשוב על הקורה היום בלבוב, או לביב בשמה האוקראיני, ועל היהודים הרבים הצפויים לעלות לארץ. כמו משפחתה של בריינה, זו אינה עלייה של ציונים בעלי הכרה ואידיאולוגיה, אך זו עלייה ציונית לעילא ולעילא. הציונות לא נועדה לציונים אלא ליהודים. היא נועדה לפתור את צרת היהודים, לא את צרת הציונים. וכל עלייה של יהודים לישראל, בין אם זו עליה ממניעים אידיאולוגיים או הימלטות ממצוקה בגולה, היא הגשמת הציונות. ההצגה הוצגה באורטל, בפני מועדוני הוותיקים של אורטל ומרום גולן. אני ממליץ בחום.
* תיקון טעות – את השיר "שתי אצבעות מצידון" כתב אלי מדורסקי, ולא בני, כפי שכתבתי בטעות. כנראה טעות פרוידיאנית בשל הדמיון לשם בני אמדורסקי.
* ביד הלשון: פרבלום – אחת הפינות האחרונות הוקדשה לביטוי "הרוצה בשלום ייכון למלחמה", שמקורו לטיני – סִי וִיס פָּאצֶ'ם פָּרָה בֶּלוּם. מהפתגם הזה נובע שמו של האקדח הגרמני פָּרָבֶּלוּם, שהגרסה הראשונה שלו יוצרה בשנות ה-80 של המאה ה-19. השם פרבלום הוא בלטינית – "ייכון למלחמה", וההקשר ברור.
רְשׁוּת הַדִּבּוּר לֶחָבֵר פָּרַבֶּלוּם
רְשׁוּת הַדִּבּוּר לֶחָבֵר תַּת-מִקְלָע
בְּעַד אַחִים טְבוּחִים בַּגֶּטוֹ,
שֶׁלֹּא הִגִּיעוּ לִגְבוּלָהּ –
נִתֵּן –
רְשׁוּת הַדִּבּוּר...
בְּעַד סְפינַת גּוֹלִים נוֹדֶדֶת
שֶׁלֹּא הִגִּיעָה לְאַרְצָהּ –
נִתֵּן –
רְשׁוּת הַדִּבּוּר...
(חיים גורי, 1943).
אורי הייטנר
אבנר הרוסי
הערות לזיוה שמיר על פזמונו של נתן אלתרמן
"תוצרת הארץ", בעקבות דבריה בגיליון 1725 של "חדשות בן עזר"
בשנת 1933, לראשונה בתיאטרון הסאטירי בארץ ישראל, נבנתה תוכנית שלמה אשר סובבה על ציר עלילתי אחד ורצוף שניתן לו ביטוי במלל, בצליל, בשיר ובתנועה. היום אפשר לומר כי זו היתה ראשית "המחזמר" על הבמה העברית. את התוכנית כתב עמנואל הרוסי, גם מחזה וגם פזמונים. את ההצגה ליווה פסנתרן אחד בלבד שהיה צמוד לכל הופעה. היה זה משה וילנסקי. המחזה נקרא "המנון לתוצרת הארץ". בין השירים: "דודה הגידי לנו כן" ו"שיר השומר" ("למה, למה, למה עזבתיני".)
"המנון לתוצרת הארץ" היה צריך לעודד את האנשים לתמוך בתוצרת הארץ, ותוכן המחזה היה סביב הסיפור על סנדלר אחד – יו"ר התאחדות הסנדלרים, משורר בנשמתו שיוצא לחפש את מקור השירה העברית. השם המלא של המחזה היה: "המנון לתוצרת הארץ" או "מאורעות אברהם סנדל יו"ר התאחדות הסנדלרים."
הארץ היתה תחת חסות בריטית. הפקידות הבריטית היתה עוינת לבעיות היישוב היהודי בארץ ישראל ובעיקר לפיתוח התעשייה המקומית העברית, וללא מכסי מגן היה קשה לקיימה בגלל סחורות זולות במחירי דמפינג מארצות שונות כמו יפן, גרמניה וסוריה (נעליים).
בכתיבת הדברים האלה נעזרתי בעבודה סמינריונית שהוגשה לד"ר דן אלמגור, במסגרת הסמינריון "המחזמר", על ידי חגית גל-עד, החוג לתיאטרון, אונ' תל-אביב, ינואר 1979.
הערותיה של זיוה שמיר על התנהגות השלטון הבריטי, התנהגות הנהגת היישוב העברי וההתנהגות חסרת המשמעת של הישוב העברי בארץ ישראל בתקופת השלטון הבריטי – פתחו עבורי קופסת זיכרונות מלפני קום המדינה. להשתתפותי כנוטר וכלוחם במלחמת העצמאות. מלחמת העצמאות או השחרור – התחילה עבורי ב-30 בנובמבר 1947. מיד לאחר ההכרזה באו"ם על הקמת מדינה עברית ב-29 בנובמבר 1947. המלחמה התחילה עבורי בלווי שיירות של נוסעים ומטענים שונים בגליל העליון המזרחי ממטולה ועד טבריה. כחבר ב"הגנה" מהיותי נער בן 15 – התנדבתי ושירתי כנוטר במ"ן (משמר נע) בכפר גלעדי. השירות הלאומי נעשה בהתנדבות, וכחבר ב"הגנה" עמדו לפניי 3 דרכים למילוי חובת השרות הלאומי:
גיוס לפלמ"ח לשנתיים.
גיוס לנוטרות לשנה אחת.
גיוס לעזרה במשקים חקלאיים – בעיקר בקיבוצים, לשנה אחת, שהיה מכוון בעקר לבנות.
בחרתי להתנדב לנוטרות כדי לשרת שנה אחת היות שרציתי להמשיך בלימודים ב"טכניון" כמה שיותר קרוב לסיום לימודי בתיכון – המחזור האחרון של גימנסיה "בלפור" בתל-אביב. למעשה חזרתי ללימודים ב"טכניון" לאחר 8 שנים (של שרות בנוטרות ובצה"ל).
ביולי 1947, מיד לאחר בחינות הבגרות, גויסתי לנוטרות. ביקשתי וקיבלתי את המקום הרחוק ביותר מתל-אביב שעלה בדעתי: כפר גלעדי. נסעתי לבדי, ברגשות מעורבים. מקום רחוק. התהלכו כל מיני סיפורים על "קבלות פנים" לנוטרים החדשים. הפחידו אותי שבגליל כל הנוטרים הם בריונים, בריאים וחזקים, ואני הייתי ארוך ורזה וכלל לא דומה לבריון.
לאחר נסיעה של למעלה משש שעות הגעתי לכפר גלעדי. מחנה הנוטרים היה ליד השער. נכנסתי למחנה. היו בו מיספר אוהלים קוניים וצריף עץ, שבאחד משני חדריו עמד בחור וגיהץ את מדיו. הוא עמד להשתחרר תוך מיספר ימים, והכין את עצמו ליציאה. בקיצור, השד לא היה נורא. תוך מיספר ימים הגיעו כל אנשי המחזור. היינו חמישה גימנזיסטים מתל-אביב. אני מגימנסיה "בלפור", והאחרים מגימנסיה "הרצליה". חמישה ותיקים מהמחזורים הקודמים ועוד כאלה שהצטרפו אלינו. (רובם לא התקבלו). בסה"כ – 12 אנשים במ"ן.
הקורפורל (הרב טוראי) שלנו, יעקב מאירי, עלה בדרגה ונעשה סרג'נט (סמל), ודודו גרינקר – אחד הוותיקים, נתמנה קורפורל. היה לנו טנדר. הנהג משה היה ותיק, משוחרר מהצבא הבריטי, וכל פעם שעצרנו, מכל סיבה שהיא, גם אחרי שהותקפנו ביריות, היה מוציא ספר וקורא.
בהתחלה גרנו שניים באוהל. אבל בסערה החזקה של החורף האוהל נקרע לחתיכות קטנות. מזלנו היה שזה היה ביום, ועברנו אל הצריף.
מיספר ימים לאחר שהגעתי לכפר גלעדי, נשלחתי למשטרת טבריה, שבה ישב הקצין הבריטי, מפקד הגדוד שלנו – להישבע לשרת את הוד מלכותו מלך בריטניה, כשוטר מוסף במשטרת היישובים העבריים, במשמר נע (מ"ן) כפר-גלעדי, בגדוד 12 של חיל הנוטרים. קיבלתי תעודת שוטר זמני מוסף. נסעתי לראש-פינה, לתחנת הנוטרים הגושית שמפקדה היה גרופ-סרג'נט יונה. בראש-פינה היה מחסן הגדוד. קיבלתי מדים וכובע אוסטרלי. כעת נעשיתי נוטר מושלם.
גדוד 12 כלל בנוסף לתחנה הגושית בראש-פינה, שחלשה על כל תחנות הנוטרים בכל היישובים העבריים באצבע הגליל – גם על ארבעת המ"נים: איילת-השחר, כפר-סולד, דן, וכפר-גלעדי. המ"ן שימש ככוח של חי"ש (חיל שדה) של ה"הגנה" והיה מסייר ברגל וברכב בכבישים ובשדות ובין המטעים וטיפל בכל בעיות הביטחון השוטפות באזור הנתון לשליטתו.
נכנסנו לחיי שיגרה במחנה. 10 ימים בכל חודש הוקדשו לאימונים מרוכזים של נוטרי כל המ"נים. האימונים התקיימו בחורשת הארבעים (היום חורשת טל). 5 ימי חופש שבהם ניתן היה לנסוע הביתה. ביתר הזמן היינו שומרים בלילות בקיבוץ ומפעם לפעם יוצאים לסיור באזור שלנו שכלל את מטולה, משגב-עם, מנרה ומעין-ברוך. נשלחתי גם לחודש ימים לבית הספר לנוטרים. בבית הספר לנוטרים בכפר-ילדים האימונים היו בעיקר תרגילי סדר ובנוסף הכרת הרובה ומטווח.
חיי השגרה האלה לא נמשכו זמן רב. ב-29 בנובמבר בשעה אחת, העיר אותנו הנוטר ששמר בשער: "חברה, הוכרז באו"ם על מדינה עברית!" שמחנו מאוד וחזרנו לישון. גם חברי יחידת הפלמ"ח מהכשרת מעיין-ברוך, שהיו בכפר-גלעדי, המשיכו המשיכו לישון. חברי הקיבוץ שמחו וצהלו כל אותו הלילה.
בשעה חמש בבוקר העירו אותנו דפיקות בדלת – "חברה לקום! צריך לצאת לבדיקת הדרך לפני האוטובוס!"
היה חשוך וקר. התכרבלנו בשינלים (מעיל צבאי ארוך), לקחנו את הרובים וחגורות הכדורים, התיישבנו על הטנדר הפתוח ויצאנו לבדוק את הדרך עד לאיילת-השחר, דרך חאלסה, ג'חולה ועוד מיספר כפרים קטנים שהיו פזורים לאורך הכביש הראשי.
כך התחילה עבורי מלחמת השחרור.
לאחר מיספר ימים שעסקנו בלוי שיירות התחילו הבריטים להטיל עלינו מגבלות:
אסור לנוטרים ללוות שיירות של נוסעים ואספקה.
מותר ללוות מכונית מים או מזון בתנאי שמכונית אחת לא תלוה מכונית שנייה (כלומר, נאסרה נסיעה בשיירות).
אסור שיהיו יותר משני נוטרים מלווים למכונית, ולכל אחד מהם מותר לקחת לא יותר מ-25 כדורים.
אסור למשוריינים של הנוטרים לצאת מכפר-גלעדי.
העברנו את אחד המשוריינים למ"ן דן בתקווה שהוא לא יבלוט לעיני הבריטים אם ילווה את השיירות בכביש הפנימי.
ארגון לווי השיירות נעשה כך: אנחנו ריכזנו את המכוניות ממטולה וכפר-גלעדי וחכינו בקטע כביש מוסתר בעצים מצפון לחאלסה (היום, קריית שמונה). כשהשיירה מדן ודפנה היתה מגיעה לכביש הראשי, המשוריין מדן היה פונה לכיוון כפר-גלעדי ואנחנו היינו יוצאים לפני השיירה לבדוק ולפנות את הדרך עד איילת-השחר. משם ועד לטבריה הלווי היה מתבצע על ידי אנשי הפלמ"ח, כי לנו אסור היה לנוע לכיוון טבריה שהיתה מחוץ לאזור שלנו. היחס לנוטרים מלווי השיירות היה למעשה תלוי בפיקוד האזורי שהיה לפעמים עוין ולפעמים יותר ידידותי.
סיום הנוטרות. אנשי המ"נים היו היחידים שיכלו לפעול בליווי שיירות בדרכים עם נשק חוקי, שנתן כיסוי גם לנשק לא חוקי שהיה מוסתר במכוניות ועזר לקיום הקשר בין היישובים. חשיבות הנוטרים היתה רבה מאוד במחצית הראשונה של שנת 1948. גדודי הנוטרים פעלו עד היום האחרון של השלטון הבריטי בארץ, משטרת היישובים העבריים פעלה עד הקמת צה"ל.
הערות לדברי זיוה שמיר
הדברים האלה נכתבו כדי להראות שבניגוד לדעתה של זיוה שמיר, היתה יד מכוונת של הסוכנות היהודית והנהגת היישוב בהכנת הצבור היהודי למלחמה. פיקוד ה"הגנה" הבין, לאחר מאורעות אב תרפ'ט (1929), שהערבים לא מקבלים את היהודים כשווי זכויות בארץ ישראל אלא מטרתם לחסל את היישוב היהודי או לקבל אותם כבני חסות שיהיו תלויים ב"טוב ליבם". לא היתה כאן בעיה כלכלית. השלטונות הבריטיים השתדלו מאוד לגרום לביטול הצהרתו של הלורד בלפור ללורד רוטשילד שבה נאמר: "ממשלת הוד מלכותו מביטה בעין יפה על יסוד בית לאומי לעם ישראל בארץ ישראל..."
המהומות והרציחות של הערבים היו במקומות רבים בארץ, לכאורה ללא יד מכוונת אבל בעידוד המופתי הירושלמי ובגיבוי השלטון הבריטי, שרצה לצמצם או לבטל את הצהרת בלפור. ב-23/08/1929 התחילו התפרעויות אלימות בירושלים, תחילת מאורעות 929 (תרפ"ט) שנמשכו עד 01/09/1929.
הנשק שעמד לרשות היישוב היהודי היה מועט ובעיקרו לא חוקי. סבלו בעיקר היישובים הקטנים והמבודדים שנעזבו או פונו זמנית (הר-טוב, כפר-אוריה, באר-טוביה, עין זיתים, יסוד- המעלה וחולדה, וגם ישובים חדשים: גן חיים ומשמר העמק. בחברון נערך פוגרום וכן גם בצפת. כל זה גרם לכך שלקראת מאורעות 1936 – המרד הערבי – היישוב היהודי היה כבר יותר מאורגן. כולל את חיל-הנוטרים שקיבל נשק צבאי חוקי ואימונים מתאימים.
בכתיבת הדברים האלה נעזרתי בפרסום של אלוף (מיל') יוסף אבידר: "מאורעות 1929 השלכות מדיניות וביטחוניות".
לסיכום: אני קורא את דבריה של זיוה שמיר בעניין רב ונהנה מכתיבתה הרהוטה ויכולתה למצות מכל שיר בעברית או לועזית את הדברים שגם המשורר עצמו לא ידע כשכתב את השיר על יצירת צרוף המילים בתודעתו.
כל טוב.
אבנר הרוסי
לתרנגולות מגיע לחיות בפנטהאוזים
ולא בכלובים
ורק בפנטהאוזים הן תטלנה ביצים!
מוגש מטעם הוועדה לתקינות פוליטית של המְטִילות
מוגש מטעם הוועדה לתקינות פוליטית של המְטִילות
ארנה גולן
"את מי זה מעניין?" – אותי! וזה גם מרגש!
על סיפרה של אורה רענן:
"את מי זה מעניין – אוטוביוגרפיה"
עריכה: ד"ר טל שחר ושירי שני, עיבוד ועיצוב: מירית טופלברג
הוצאת קורות, תל אביב, שבט תשפ"ב, ינואר 2022
האוטוביוגרפיה הזאת, העתידה להתגלות כמרתקת במיוחד, נושאת דווקא שם מתגרה, מתריס וגם אירוני, שהוא ציטוט של דברי ידיד משכיל, המטיל ספק אם מישהו מהמשפחה או מחוצה לה ימצא עניין בסיפור חיה של אישה פרטית ששמה אורה רענן. ובאמת, וכי למה יעניינו קורותיה את הכלל? אז במתן השם המתריס היא רומזת לתשובה. ומהי? קודם כל, שאפילו אם יש משהו בטענה הזאת, היא תכתוב את קורותיה מתוך צורך שלה. אבל, למעשה היא רומזת לדעתה כי בהחלט יש עניין בסיפור חייה שהוא מעבר לפרטי.
ואכן, אף שהיא מתמקדת כביכול בפרטי, הרי כפי שיראה כל קורא, סיפורה מואר על רקע נסיבותיו הכלליות, החברתיות והלאומיות, שבתוכן התרחש, כיוון שהן חיוניות להבנתו. ולא כל שכן לקורא שאינו מכיר את התקופה רבת התמורות שראשיתה ב-1930, הלא היא שנת הולדתה, ועוד קודם לכן בעליית הוריה ארצה בשנות ה-20 – ועד ימינו אלה.
ואמנם, סיפור חייה לא רק כתוב נהדר ועל כן מרתק, אלא שחשיבותה של האוטוביוגרפיה הזאת חורגת בהחלט מן המעגל הפרטי – אל תולדותיה של מדינת ישראל בעשרות השנים הללו. מה לא נכלל בהן? חינוך, השכלה. פעילות מחתרתית בזמן המנדט הבריטי, נישואים, המעגל החברתי שנוצר במשך השנים והוא משקף את העולם הישראלי, אורח החיים, מצוקות החיים והתגברות, ילדים ומשפחה, תולדות הקמת הבית ונטיעת העצים סביבו בתל ברוך, עבודה ועוד ועוד. שלא לדבר על האישיות המיוחדת של הכותבת, שבזכות מבטה המעמיק והמאופק – ללא ספק תרתק ותלמד את הקורא על הארץ הזאת. וכל זאת דווקא בגלל המבט מזווית ההיבט הפרטי שתמיד מכיל גם את הכללי. וכאמור לעיל, יש חשיבות מיוחדת לאופן סיפור הדברים, כלומר – לתבניות הסיפר שבזכותן הדברים סוחפים את הקורא.
כי מהן תבניות הסיפר? הן הדרך שבה מתארגנים האירועים לקבוצת אירועים, נושאיים, עלילתיים או פנים נפשיים וכיוצא באלה. כאן האירועים מתארגנים תמיד, כמעט בלא שנרגיש, לכלל עלילה קצרה עם התחלה, התפתחות, שיא וסוף של אירועים כביכול חיצוניים ועובדתיים אך לרוב הם טומנים בתוכם מעמקים נפשיים שאינם באים לניסוח במילים, ואחריה שוב תבוא מעין עלילה נוספת.
יותר מזה, לא פעם כל תבנית היא חלק מעלילה נרחבת יותר ומכינה לקראתה. באופן זה נוצר גם מתח המעורר לקריאה, עיתים עד כדי היסחפות מתוך סקרנות לדעת את הסוף גם אם אינו דרמטי במובהק. אי לכך גם מעין חידה טמונה לעיתים בדברים. אבל מה שבייחוד מעניין ומרתק הוא שכל אירוע, אפילו קל ערך לכאורה, שאירע בחייה, אפילו טיול באירופה, הופך לדרמה בזעיר אנפין, שלא מרעישה את העולם אבל מרגשת כי יש בה כאמור רקע, התפתחות, שיא וסיום. ולא עוד, אלא שכל זה, למרות שהכול מסופר באיפוק, בלא רגשנות, באובייקטיביות ובמסירת עובדות של הבנה מאוחרת. גם הדברים הקשים והכואבים ביותר, שהבולט בהם הוא מחלתו ופטירתו של בעלה האהוב רענן, שעוד נספר על אישיותו רבת העוצמה ועל פעולותיו מעוררות ההערכה, כל אלה ניתנים באיפוק ואולי דווקא לכן נעשים מרגשים ומעוררי הזדהות.
נדגים את הדברים דווקא בשתי דוגמאות שאינן דרמטיות באופיין אך הן מתארגנות בתבנית סיפר מרתקת . למשל, הטיול לברצלונה, שהוא אחד מתוך סיפורם של טיולים רבי עניין תרבותי בעולם, שהופך לתבנית עלילתית מרתקת של מיפגש עם אנשים, הפעם עם בעלי חנות לפסלי ספינות מעץ, ובעיקר המשכו לאחר שנים בטיול נוסף לעיר עם האישה שכבר התאלמנה, ההתרגשות, ומתנתה לאורחת מישראל שזכרה אותה והגמול שהכותבת שלחה לה לאחר ששבה הביתה. לכאורה, סיפור קטן, ולמעשה חשיפה אנושית מרתקת שחוצה גם את גבולות היידע של השפה הספרדית. וזה אך אחד מסיפורי המסע המרתקים.
דוגמה נוספת משמעותית יותר היא הסיפור כיצד החלה אורה רענן את עבודתה, בת עשרים וחמש השנים, באוניברסיטה הפתוחה, תחילה כמרכזת הקורס לבלשנות ולאחר מכן גם כיוזמת, עורכת ומפתחת את עיתונה של האוניברסיטה, שהפך מידיעון לעיתון עשיר בתוכנו ומרהיב בצורתו. הכול החל במיפגש החידתי לכאורה עם נתן, שמשך את תשומת ליבה באישיותו הייחודית בקורס שלמדה בו, והתברר שהוא פרופסור נתן אשל, שיזם לאחר מכן את הקריירה החדשה שלה. ממש מרתק ורב עניין, שלא לדבר על משמעות הדברים.
וכמובן, תוכן חייה השזור בתבניות הללו הוא המעניק משמעות לדברים, כיוון שהיא אישיות פעילה ויוזמת ועל כן דרכה הוליכה אותה למקומות משמעותיים ולסביבה חברתית פעילה, ובניית חייה האישים כרוכה גם בבניית המדינה. וכך מוארת סביבתה ברוב חוכמה, והחברה הישראלית של אותן שנים עם דמויותיה קמה לתחייה. יש לה גם עיניים חדות תפיסה וטובות ראייה, והבנה לנפש האדם בלא פירושים פסיכולוגיים מיותרים, לא כל שכן שהכול נמסר בעברית תקינה אך לא גבוהה מדי וניתנת לקריאה סוחפת.
כאמור, הביוגרפיה הפרטית מוארת על רקע הכללי הלאומי, החברתי, החברי והמשפחתי. כאמור, בראש וראשונה הספר מרתק כי האוטוביוגרפיה הפרטית, כביכול אך פרטית היא. נכון שכולו מתמקד בסיפור חייה של אורה רענן. אלא מה? שהספר חורג בהרבה מההיסטריה הפרטית. הוא אפילו נפתח בביוגרפיות של ההורים, בעיר סלונים שבה נולדו וגדלו ונישאו בשנת 1921 ובמשפחותיהם. אפילו בן נולד להם קודם שעלו לארץ ישראל ב-1921 ובכל זאת קיימו את חלומם. סיפורם נמשך בעלייתם ארצה תחילה לירושלים ואיך בנו את חייהם משנות ה-20 ואילך ולאחר מכן המעבר לתל אביב. ראוי אף לציין כי לאחר שנים רבות היא אף תיסע לסלונים להכיר את מקום הולדתם וחינוכם של הוריה, וזה הוא אך אחד הגילויים של העניין העמוק שניחנה בו בהיסטוריה היהודית, וכך, האירועים האישיים ביותר מוארים בהכרח על הרקע הציבורי, החברתי, הלאומי או מצד העבודה והפרנסה בארץ חדשה. אין תימה שאפילו הלימודים בבית הספר נמסרים בעיקר מצידם ההשכלתי, מתיאור חבר המורים וגישתם החינוכית שהרי לא ניתן להבין את החיים הפרטיים שלא על רקע זה. בדומה לכך, החיים בתל אביב לאחר המעבר לשם בצעירותה ומאפייניהם החברתיים.
נישואיה הראשונים והשניים מוצגים בתבונה מצד אישיותם הייחודית של שני בני הזוג שהיו חברי אצ"ל פעילים ומפקדים בו בעוד היא עצמה היתה בשירות ההגנה כנערה. אמנם, היא לא מרחיבה במסירת היבטי החיים האישיים עם בני הזוג, אבל גם בלא "הרכילות" הסיפורים מרתקים. בייחוד רבי משמעות הם חייה רבי השנים עם כעלה השני רענן, שכינויו המחתרתי הפך לשם משפחתם. הוא היה מפקד האצ"ל בירושלים ולאחר מכן הקים מפעל הוצאה לאור מפואר, כולל האלבום על ישו שזכה להצלחה עולמית והביא את נופי הארץ הזאת לעולם כולו. נישואיהם באהבה גדולה אף האריכו עשרות שנים, ואף כי היא מספרת על כך באיפוק רב ניכרת הכנות וההערצה, בייחוד בפרק על מחלתו רבת השנים ועל סבלו של רענן וסבל משפחתם, על מסירותה ומסירות ילדיהם ועל כל הכרוך בכך. והכל בצניעות וכביכול במסירת עובדות בלבד וללא כל חיטוט פסיכולוגי, לכל היותר אמירה ש"הסיטואציה היתה מביכה מאוד" או "אהבתי אותו מאוד."
לא נוכל להרחיב, אך נאמר כי למעשה הספר מהלך בכל הנתיב של תקומת מדינת ישראל ועד ימינו אף שהנתיב הוא דרך חייה של אישה אחת, ילידת 1929 – אך כתיבתה רעננה וצעירה. היא מוסרת כאמור בפירטי פרטים ובתבניות סיפר מרתקות את אירועי חייה האישיים, לימודיה, חינוכה בירושלים. המעבר לתל אביב, לימודים בסמינר לוינסקי במטרה להיות מורה חיילת כנדרש אז עם העלייה הגדולה, שהיות בחוץ לארץ מטעמים שונים, מיפגשים וחיי חברה, ונישואין ראשונים ושניים והולדת ילדים ותוך כך תקופה שלמה, על תנאי החיים בה – מתעוררת לתחייה.
למשל, הקורא בן זמננו למד על קשיי הקומוניקציה בטלפון, על הטיסות כאירוע נדיר ויקר ומסובך, ואפילו על גודל הדירות והמבנים ומערכת החשמל בתקופות שכבר התרחקנו מהן. בקיצור – כל עולם הקיום היומיומי בייחוד מאז שנות ה-50 – ניצב לנגד עיני הקורא כרקע לעלילות, וכל זאת בנוסף לעולם התוסס והחי של המאבק לעצמאות ושל בניית החיים האישיים והקיום באותה תקופה, לא כל שכן שהמחברת עצמה היא עזת נפש, נועזת, הרבה מעבר למה שאנחנו מגדירים היום כתכונות נשיות.
דוגמה נהדרת היא, נסיעתה בשנת 1957 עם בתה הקטנה מבעלה הראשון, מרדכי ארציאלי, לאמריקה, לבדה עם הבת, בתקווה שתסתדר שם במשך שנה, ואכן "הסתדרה" כאשר נמצאה לה פרנסה בגן יהודי, ואז חזרה לארץ אחרי 7 חודשים בשל מחלת אימה. כמובן שהמסע מעורר השתאות על אומץ הלב בתנאי הנסיעה באונייה ובמטוס של אותם ימים ובהגעה לארץ לא נודעת כשהיא לבדה. אבל ההשתאות היא גם ליכולת החייאתה של תקופה, על הדרמות הקטנות המתרחשות על רקעה ומלוות אותה. רב עניין הוא גם תיאור המעגל החברתי ההולך ונוצר עם השנים ואנשים ראויים בו, ממש מאלף.
מאלף גם להתוודע לחיים האוניברסיטאיים, כאשר הכותבת מחליטה להמשיך את לימודיה לתואר השני במקביל לעבודתה באוניברסיטה הפתוחה, ואכן עומדת במשימה בהצטיינות על אף העבודה והמשפחה שגידלה, ואפילו מוציאים את מחקרה רב הערך על משורר עברי בספרד של ימי הבינים בהוצאה אוניברסיטאית. ואולי גם נציין, כפי שהיא עצמה מציינת כבדרך אגב, כי שני בעליה קרויים היו מרדכי, שניהם היו פעילים באצ"ל בעלי אופי יוצא דופן שפעלו למען הכלל בלא לחפש כבוד לעצמם ולזכר שניהם נבנו כיכרות על שמם, האחת בבאר שבע והשנייה בתל ברוך, לזיכרון פועלם רב הערך.
הספר נחתם בשני פרקים שריגשו אותי במיוחד. האחד, פרטים על הילדים והנכדים, והשני – המוקדש לדברים והרהורים על הזיקנה ודווקא מתוך תבונת קבלתה. למשל, על טיולים אחרונים, על המהפך הבריאותי והבאת מטפלת זרה אך יצירת קשר אנושי יוצא דופן, ודברים מאוד מאופקים ונוגעים לב על "שעת נעילה", על מה "שכבר לא", על הוויתורים הגדולים בהכרח על כה הרבה דברים שאהבה ועל פרידה מחברים.
לסיכום – לפנינו אוטוביוגרפיה פרטית בהחלט שהבאנו ממנה אך פירורים והיא מרתקת בפני עצמה. עם זאת, ערכה חורג אל מעבר לחיים הפרטיים – אל המימד הכללי, והיא מרגשת ומומלצת לקריאה.
ארנה גולן
רון גרא
אַהֲבָה כִּמְאַהֵב
דּוֹק שֶׁל תּוּגָה,
עֲרָפֶל,
שִׂיחַ חוֹחִים
חֲרִישִׁי
עַל אַהֲבָה
שֶׁפָּרְחָה.
לֹא לָחוּשׁ אֶת חֻמָּהּ
שֶׁל צִפּוֹר חֲלוֹמוֹתַי
בְּיָדַי
לֹא לָחוּשׁ נְשִׁימָתָהּ עַל
פָּנַי.
כְּנַף בִּטְחָהּ.
אַהֲבָה
טִיְּלָה לָהּ בֵּין סִמְטָאוֹת הָרֹאשׁ,
נָפְלָה
בְּעִיֵּי מַפֹּלֶת,
אֶל בְּאֵרוֹת שֶׁנִּסְתְּמוּ
אֶל חֲשֵׁכָה מְאַחְסֶנֶת
עַצְבוּת.
נַרְקִיס פּוֹרֵחַ בָּהָר.
בְּתַחְבּוּלוֹת עוֹשִׂים
אַהֲבָה
נִפְרָדִים תְּכוּפוֹת.
חִדָּלוֹן.
יֵשׁ תְּנָאִים לַתְּשׁוּקוֹת,
אַהֲבָה-צַרְכָנוּת
כַּלְכָּלַת שׁוּק.
רִתְמוּס שֶׁל הַכְּרוּיוֹת
חֲדָשׁוֹת.
אֵין
סוֹלִידָרִית
אַחְרָיוּת.
יַנְשׁוֹף מְכֻשָּׁף זוֹעֵק
וְעָזוּב.
מִמּוּלוֹ עוֹף לַיְלָה
שׁוֹתֵק.
וְכוֹכָב בּוֹדֵד בַּשָּׁמַיִם
רוֹעֵד.
רון גרא
יש להציף את ישראל באשפה פלסטית!
מוגש כשירוּת זבל לציבור מטעם השֹרות לאיכות הסביבה,
השרה הקודמת והשרה הנוכחית
ומתוך כבוד ליום האישה הבינלאומי
עקיבא נוף
תופינים של דבש
כך, גוף החָמוּדוֹת
נשקתי כל הלילה,
וְניחוֹחוֹ הִסְעִיר
תאוותי אֵין-דַי להּ,
ואֵש כחוּלָה הִפְציעָה
לְכל מלוא הרקיע
עם תּוּפִינִים שֶׁל דְּבָש
בְּלַהַט לא ניכְבָּש.
גִּיצִים וְנִיצוֹצוֹת
הֵאִירוּ את הָאוֹפֶק,
שירת האהבה
עִם תִּיפוּפֵי הַדּוֹפֶק
בְּנּיגוּנֵי חֶדְוָוה
של עונֶג מְשׁוּבָה
וכך אני נדוֹן
לִשְׁבִי הקוֹפּידוֹן.
עדינה בר-אל
שרים ומנגנים בכל מפגש משפחתי –
עירית רימון ניידורף
עירית רימון ניידורף, תושבת היישוב גילון באזור משגב, משלבת בין מוסיקה קלאסית לבין שירי זמר עבריים. היא פסנתרנית, מנצחת מקהלות, מרצה ומורה למוסיקה. בריאיון לעדינה בר-אל היא מספרת על המוסיקה בחייה, על פעילותה המוסיקלית ברחבי הארץ בכלל ובגליל בפרט. היא מסבירה כיצד מטפחים כישרון של ילד ומיהו המורה הטוב לכך.
עירית רימון-ניידורף מתגוררת עם בעלה אלמוג ובניה אלעד ואביתר ביישוב הקהילתי גילון, ששייך למועצה האזורית משגב, בגליל. "כאשר אני יושבת במרפסת שלי," היא מספרת בתחילת הריאיון, "אני משקיפה על כל בקעת בית הכרם ונהנית מהנוף ומהשלווה כאן. חיפשנו מקום בגליל בו יש איכות חיים וחיי קהילה פעילים. בחרנו ביישוב הקהילתי גילון, ואנחנו מאוד מעורבים בחיי התרבות והחברה פה." ואכן לעירית, שהיא פסנתרנית ומנצחת מקהלות, יש הרבה מה לתרום, וכך גם לבעלה אלמוג. אבל נתחיל משורשי המשפחה שלה.
שורשים – ילידי הארץ מול ניצולי שואה
עירית נולדה בקריית חיים. "המשפחה של אימי, משפחת קוטיק, היא משפחה ותיקה בארץ, ממקימי קריית חיים, ואני דור רביעי במקום זה." היא מספרת. "ואילו הוריו של אבי הם ניצולי שואה. הוא נולד במחנה מעבר בגרמניה והגיע עימם לארץ בגיל שנה."
ברבות הימים המחיר ששילמה המשפחה לשמירת הביטחון היה יקר וכואב. "אמיר, אחיה של אימי, נהרג במלחמת יום הכיפורים. אני הייתי אז כבת שנה. אמיר כפתורי ז"ל היה שיריונר, נהג טנק. שנהרג בשוגג על-ידי אחד מחבריו. המקרה לא נחקר בידי צה"ל תקופה ארוכה, אבל בסופו של דבר, בזכות אימי, הצבא הודה בנסיבות מותו."
מיכל, אימה של עירית, פעלה שנים רבות להכרה באחים ובאחיות שכולים, ואכן לפני כמה שנים הם זכו להכרה והם זכאים לטיפול פסיכולוגי במימון הצבא. מיכל מתנדבת בהנהלת "ארגון יד לבנים". כשהיתה עירית בת עשר נולד אחיה, שנקרא "אמיר" על שם דודו.
תמיד היתה ויש מוסיקה בבית
אבל למרות כל זאת, המשפחה לא שקעה בשכול. מסתבר שהקשר של עירית לאמנות בכלל ולמוסיקה בפרט החל בבית, ממש מאז שנולדה. "הוריי הם מוסיקאים חובבים. תמיד היתה מוסיקה בבית. אימי מיכל היא אמנית פעילה, מורה לאמנות וצלמת; ובעיקר קשורה מאוד למוסיקה. היא מנגנת באקורדיון ובעצם היא שרה כל חייה במקהלות. היא התחילה במקהלת חיל הים בניצוחו של אפי נצר. ובכלל," מוסיפה עירית, "יש לה קול פעמונים, סופרן. אבי איציק, שהוא מהנדס בהשכלתו ובמקצועו, חילל בחליליות כתחביב. כל חייו הוא ניגן משמיעה, והיה גם בתזמורת הנוער של חיפה. מאז שאני זוכרת את עצמי, אנחנו שרים ומנגנים בבית."
מסתבר שגם ילדיה של עירית הולכים בדרכה. היא מספרת בגאווה: "אלעד בן 13, תלמיד בבית הספר למחוננים בכרמיאל. והוא מנגן כינור כבר שמונה שנים. הוא לומד אצל המורה סטלה שטרנברג בקונסרבטוריון כרמיאל, מנגן גם בתזמורת הסימפונית ובהרכבים קאמריים. אביתר בן 10 לומד כבר שלוש שנים גיטרה קלאסית אצל המורה דני רייטר. בנוסף לכך הוא מתאמן ב'הפועל עירוני כרמיאל' בכדורגל. משלב מוסיקה וכדורגל."
ילדה מחוננת ומורים טובים
"הוריי מספרים שאני שרתי לפני שהתחלתי לדבר." מספרת עירית. "התחלתי לנגן משמיעה בגיל שלוש, וההורים שלי הבחינו שיש לי שמיעה מוסיקלית יוצאת דופן." כדי לטפח את הכישרון של הילדה המוכשרת, מכר הזוג הצעיר את מכונית ה"קונטסה" שלו וקנה לילדה בת השלוש את הפסנתר הטוב ביותר שמצאו – 'ימאהה'. עד היום עירית מלמדת תלמידים על פסנתר זה.
המורה לפסנתר הראשונה שלה היתה מיכל שָקֵט, שלימדה בקונסרבטוריון "דוניה ויצמן" בחיפה. "היא אחת הדמויות המשמעותיות שעיצבו אותי כמוסיקאית." אומרת עירית, "היה לי מזל ללמוד תמיד אצל מורים טובים." והיא ממשיכה להסביר מהו מורה טוב: "תפקידו של המורה מאוד משמעותי בהתפתחות של אמן, ויכול לקבוע אם ילד מוכשר יתפתח להיות מוסיקאי. כי לא כל ילד מוכשר יכול להיות מוסיקאי קלאסי. ברור שיש צורך בכישרון, בהתמדה יוצאת דופן, ביכולת להתגבר על קשיים, ועוד תכונות מנטליות של ריכוז. צריך מורה שמעבר להיותו מוסיקאי הוא מאוד מאוד אוהב ללמד."
ואכן מורתה הראשונה היתה כזו. "יש בה שילוב מושלם: מורה שדורשת מתלמידיה ויחד עם זה מלאת חום והומור. היא עשתה את החיבור בין מוסיקה קלאסית ובין זמר עברי, דבר שיש בי היום. היא עודדה אותי להמשיך, במקביל לאימונים של שלוש שעות ביום (לפחות) במוסיקה קלאסית, ללוות שירים עבריים, לאלתר, לשיר. היא לא ראתה בזמר העברי משהו משני, אלא מקביל."
לאמיתו של דבר הגיעה עירית אל המורה מיכל שקט בגיל שש. "הייתי אז קטנטונת בגופי והמורה אמרה שאני קטנה מדי, שאבוא בעוד שנה." ועל כך אומרת עירית: "אני מודה לה. היא צדקה. אני רואה עכשיו הורים מתעקשים שהילדים יתחילו ללמוד נגינה בגיל חמש. זה מוקדם מדי. ילדים בגיל הזה צריכים לשחק במוסיקה, לאלתר שירים ומנגינות, לרקוד. לא להיכנס למשטר אימונים. ואני יישמתי זאת עם ילדיי הקטנים." מוסיפה עירית, "תמיד היו בסלון קופסאות עם כלי הקשה, דרבוקות, רעשנים."
היא התחילה ללמוד נגינה באופן מסודר בכיתה ב'. תוך שנה, החל מכיתה ג', התחילו לשלוח אותה לתחרויות ארציות לפסנתרנים צעירים. בגיל 8 היא השתתפה בתחרות הראשונה וקטפה את המקום הראשון. כבר בגיל זה היא קיבלה מלגה יוקרתית מטעם "קרן התרבות אמריקה-ישראל", והמשיכה לקבל אותה בכל שנה מאז. "מגיל 10 השתתפתי בכיתות אמן ובקורסים של 'יחידת הנגנים המצטיינים של המרכז למוסיקה משכנות שאננים' בירושלים. שם בעצם ניגנתי על בסיס קבוע בכיתות אמן של גדולי הנגנים בעולם, וקיבלתי מהם שיעורים." בנוסף השתתפה עירית בקורסים של "ארגון נוער מוסיקלי בישראל" וכן בקורסים למוסיקה עתיקה – התמחות בכלי נגינה עתיקים מתקופת הברוק כמו צ'מבלו ועוגב, הנקראים "כלים אותנטיים". בדרך כלל מסיימים את הקונסרבטוריון בכיתה י"ב, אבל עירית סיימה אותו בכיתה ז' וכבר אז הכינה את רסיטל הגמר שלה.
"בכיתה ח' התחלתי ללמוד אצל פרופסור אלכסנדר וולקוב מהאקדמיה למוסיקה בתל-אביב. אבא היה מסיע אותי פעם או פעמיים בשבוע לתל-אביב."
בית ספר "ויצ"ו חיפה" חממה לגידול אמנים
אבל עירית לא הסתפקה בשיעורים אלו. בגיל 15 היא רצתה ללמוד בבית-ספר לאמנויות "ויצ"ו חיפה" במגמת מוסיקה חדשה שנפתחה שם בניהולו של המלחין דניאל עקיבא. בתחילה התנגדו הוריה, כי חששו לנסיעות יום-יומיות מקריית חיים לחיפה, אבל עירית לא ויתרה, הפעילה עליהם לחץ חזק, ובלית בררה, באמצע שנת לימודים, באמצע יום לימודים, לקח אותה אביה לבית ספר זה. המנהל דניאל עקיבא קיבל את פניהם, ביקש מעירית לנגן משהו. היא ניגנה יצירה של ליסט והתקבלה.
"שם אני ממש פרחתי." אומרת עירית, "זו היתה חממה לגידול אמנים. למדנו בכיתה קטנה של שבעה תלמידים. המורים היו מהאקדמיה למוסיקה בירושלים, שהגיעו לחיפה פעמיים בשבוע. גיליתי שם את המוסיקה הקאמרית – לנגן עם אחרים. למדנו ממש כל היום," היא מספרת, "היינו מגיעים שעה לפני הלימודים ונשארים שם עד הערב. לא הלכנו הביתה אחרי הלימודים, אלא המשכנו לנגן ולאלתר. אגב, אחד מחבריי הטובים לכיתה אז הוא המוסיקאי דניאל סלומון. הלימוד בבית ספר זה היה עבורי ממש חוויה. אגב, היתה לי הזכות ללמד שם שנה, החלפתי את דניאל עקיבא שיצא לשנת חופשה. עד היום אנחנו שומרים על קשר הדוק בינינו, התלמידים לשעבר, וגם עם המורים. זכינו ללמוד שם אצל שלושה מורים ידועים בתחומם: פרופ' חיים פרמונט, פרופ' ינעם ליס ודניאל עקיבא. חיים פרמונט היה נוהג לומר לנו: 'הסתכלו סביב. החברים שלכם במגמה יהיו הקולגות שלכם אחר כך.' כלומר: למדנו שם להיות חברים זה לזה, ולא בני תחרות, להיות עם פירגון הדדי, לעבוד בשיתופי פעולה. השיתופים הללו ממשיכים עד היום. ועוד דבר חשוב מאוד למדנו מהם: להיות רב תחומיים. אצל חיים פרמונט למדתי קומפוזיציה," מדגישה עירית, "ובזכותו גיליתי שאני יודעת לכתוב מוסיקה. מה שאני עושה עד היום."
באקדמיה למוסיקה – על פנינה זלצמן ועל מלחינים בגטו
אחרי כיתה י"ב התקבלה עירית ללימודי תואר ראשון באקדמיה למוסיקה בתל-אביב, שם קיבלה מלגות הצטיינות של הדיקאן בכל שנה, וכן זכתה בתחרויות של האקדמיה. היא למדה גם לתואר שני באקדמיה למוסיקה. מורתה היתה הפסנתרנית המפורסמת פנינה זלצמן. "היינו בקשר מאוד קרוב." מספרת עירית, "היו לנו שיחות טלפון ליליות ויומיות. היא נחשבה לאדם קשה, אבל אני אהבתי אותה, את ההומור הציני והסרקסטי שלה. כמורה היא נתנה לי השראה. הייתי נוסעת ברכבת לביתה, התרשמתי מאישיותה ומביתה עם תמונות האמנים שציירו אותה."
במסגרת הלימודים, אחד הסמינרים שהרשימו והשפיעו מאוד על עירית היה "מלחינים יהודים צ'כים". הנחה את הסמינר פרופ' דייוויד בלוך. והיא מספרת: "בסמינר זה נחשפתי לעולם שלא היכרתי קודם. למדתי על יהודים שלולא הירצחם בשואה היו יכולים להיות גדולי המוסיקאים בעולם. אני חושבת שהתחברתי לנושא גם עקב הסיפורים של סבי וסבתי מצד אבי על השואה."
עירית בחרה לעסוק בעבודת הגמר שלה במלחין הצ'כי ויקטור אולמן, שהיה מלחין בגטו טרזינשטאט בצ'כיה, וכמובן הוצא להורג. כידוע, זה היה גטו "לדוגמא" – ובזכות זה הגרמנים עודדו את המוסיקה שם. זה כמובן לא מנע מהם להוציא להורג את הנגנים ולהביא אחרים במקומם. מכיוון שלא היו תווים מודפסים של הלחנים שחוברו בגטו, השתמשה עירית במחקרה בכמה קטעי תווים של ויקטור אולמן שהועתקו בכתב-יד ונשמרו בידיים פרטיות. "נושא התזה שלי," אומרת עירית, "היה 'חדשנות מול מסורת אצל ויקטור אולמן'. בהקדמה סקרתי את חיי המוסיקה בגטו טרזינשטאט. חיי התרבות בגטו זה, והמוסיקה בפרט, היו מנגנון הישרדות של היהודים שם."
עירית מספרת בהתרגשות על אירוע באחת ההרצאות שלה ב"קתדרה" של חוף הכרמל. "לפני שנה הרציתי שם על הנושא 'חיי המוסיקה בגטו טרזינשטאט'. האולם היה מלא. התחלתי את ההרצאה, שמשלבת קטעי נגינה וקטעי סרטים ארכיוניים של הגטו. סיפרתי על מלחינים שונים, ביניהם הנס קראסה. אז קמה אישה מן הקהל, חנקה דרורי מקיבוץ החותרים, ואמרה שמלחין זה היה דוד שלה. עוד הוסיפה וסיפרה שהיא עצמה היתה ילדה בגטו זה, והשתתפה גם באופרת הילדים 'ברונדיבר'. יותר מזה, חנקה גם נראתה באחד הסרטונים שהראיתי. ואז חנקה סיפרה לכל הקהל על החזרות לאופרה, איך הגיע הפסנתר לגטו, את סיפור ההצלה שלה ועוד. ההתרגשות שלי ושל הקהל היתה עצומה. ואני צילמתי אותה בווידאו תוך כדי הסיפור שלה."
טיפול באמצעות מוזיקה ותנועה
במקביל ללימודי התואר השני באקדמיה בתל-אביב – אותו סיימה בהצטיינות יתרה – עירית למדה בימים הפנויים – לימודי תעודה של פסיכותרפיה במוסיקה ותנועה במכללת לווינסקי. מיד בתום לימודיה היא החלה לעבוד במרכז "מילמן" בחיפה ובכרמיאל, כתרפיסטית עם ילדים על הספקטרום האוטיסטי ועם הוריהם. זה טיפול דיאדי: טיפול הורה-ילד. מטפלים בקשר ביניהם ולא באוטיזם עצמו. עירית התמידה בעבודה זו במשך עשר שנים, עד להריונה השני. "היום אני משלבת את הגישה הטיפולית בתוך הוראת המוסיקה." היא מציינת.
חבורות הזמר ברמה אמנותית גבוהה
"לאחר סיום התואר הראשון המשכתי לנגן בקונצרטים ולהשתתף בתחרויות בינלאומיות, אך רציתי להתפרנס. אז יעצה לי אימי שתי עצות: האחת – ללמד בבית ספר. ואכן התחלתי ללמד בבית הספר הריאלי בחיפה והקמתי בו מקהלה. התמדתי בזה שנתיים. כך התחלתי קריירה בהוראה, בה אמשיך במרוצת הזמן באופן פרטני. עצתה השנייה של אימי היתה יקרה מפז. היא אמרה לי: 'תפתחי חבורת זמר ואני אבוא לשיר אצלך.' ואכן מאז, כבר שלושים שנה, שהיא 'תלמידה' שלי'.
"המקהלה הראשונה שהקמתי היתה במתנ"ס רמת אלון בחיפה. עוד בשלבי הבנייה של המתנ"ס קיבל אותי המנהל והחלטנו על השם 'מנעד'. (טווח הצלילים מהכי נמוך אל הכי גבוה). ו'מנעד' קיים כבר 29 שנים, כיום ב'בית יד לבנים' בחיפה. הוא אחד מהרכבי הזמר העברי הטובים בארץ." מעידה עירית. "זו אינה חבורת זמר ולא מקהלה קלאסית. אנחנו שרים זמר עברי עם עיבודים קלאסיים שלי. אני בוחרת פנינים מן הזמר העברי – את השירים היפים ביותר של סשה ארגוב, דוד זהבי, מתי כספי ואחרים – ואני מעבדת אותם לארבעה קולות. זוהי בעצם עבודה יצירתית, כמו הלחנה. אנחנו מופיעים בכל הארץ, בפסטיבלים, בכנסים, בתוכניות רדיו. היינו גם בחו"ל – בפסטיבל מקהלות בינלאומי גדול בלטביה בריגה, וכן בבית הכנסת של הקהילה היהודית בטאלין בירת אסטוניה. זהו העיסוק המהנה שלי. אני ממש לא מרגישה שאני עובדת. וגם בבית, כאמור, כולנו שרים." לפני שש שנים התחילה עירית לעבוד עם חבורת זמר נוספת, ותיקה, "חבורת הזמר אשכול" בכרמיאל. גם כאן היא עובדת באופן דומה והביאה את החבורה להישגים. הם מופיעים בטקסים בכרמיאל ובכל הארץ. אבל זה לא הספיק לעירית והיא מספרת: "לפני שנה וחצי, במהלך הקורונה, בין הסגר השני לשלישי, השתעממתי והקמתי חבורת זמר חדשה בבית העם במושב רגבה – 'חבורת הזמר קולות גליל'. הגיעו אנשים מכל הגליל המערבי – נהריה, עכו, גילון, עברון וכמובן רגבה. תוך שנה וחצי הגיע 'הבייבי החדש שלי' לרמה אמנותית גבוהה. אני מאוד אוהבת להקים דברים מבראשית. אני מתייחסת אל המשתתפים כמו אל זמרים מקצועיים, למרות שהם חובבים. המטרה שלי היא למקסם את הפוטנציאל שלהם, להוציא מהם את המיטב. חשוב לי להוציא תוצר אמנותי."
שילוב של מוסיקה קלאסית וזמר עברי
היום מופיעה עירית כפסנתרנית סולנית בקונצרטים של מוסיקה קלאסית וגם בהרכבים קאמריים עם נגנים שונים. ביניהם הכנרת היפנית יסקו הירטה שחיה בישראל, הצ'לנית ענת אנגלמאייר ילידת קיבוץ סאסא, הקלרניתן מארה"ב פרופ' גיא יהודה, ויש לה סדרת מופעים שנקראת "קלאסיזמר" בשיתוף עם הזמרת מיקה עינב, שהיא גיסתה, רעייתו של אחיה אמיר.
"המופע הזה צמח בסלון ביתנו," מספרת עירית "כי בכל מפגש משפחתי אנחנו שרים ומנגנים. מיקה ואני מופיעות מזה שלוש שנים בכל הארץ. משלבים פניני זמר עברי – של נחום היימן, נעמי שמר, נורית הירש ועוד – עם יצירות קלאסיות בעיבודים שלי. המופע הזה מאוד מרגש אותנו ואת הקהל."המאפיין את קונצרטי הסולו שלי הוא הסברים." אומרת עירית. "מטרתם היא לפתוח את העיניים, לפתוח צוהר ליצירות. כי לאחר הבנה יש יותר הנאה. אני רוצה להעצים את החוויה, את ההנאה מהמוסיקה עצמה. יש לי סדרות של הרצאות לקהל הרחב במוסיקה קלאסית. גימלאים רבים בכל רחבי הצפון משתתפים בהם. דוגמאות לסדרות: 'הפסנתר מדבר' – עוסקת במיטב היצירות לפסנתר מכל התקופות, הסדרה 'הרומנטיקה במוסיקה' ועוד."
ומה בתקופת הקורונה?
מספרת עירית: "מיד בתחילת הקורונה הבנתי לאן הדברים הולכים. מיד העברתי את כל המקהלות לזום. וכך אף אחת משלוש המקהלות לא הפסיקה לעבוד אפילו למשך שבוע בתקופה זו. במקביל בעלי צילם וערך בסטודיו שלנו בבית עשרות מהרצאותיי, המלוות בנגינה. הרצאות אלו נרכשות עד עתה על ידי ארגוני גימלאים, קתדרות ומועצות תרבות של עיריות ומועצות."
מחוברים לגליל
"אנחנו מחוברים לחלוטין לגליל, למשגב. אני לא יכולה לדמיין את עצמי חיה במקום אחר. מדי פעם אני נוסעת להתאוורר בתל-אביב. אני נשאלת מדוע בחרתי לגור רחוק מהמרכז. אני לא מתחרטת, כי יצרתי לי את תחום הפעילות שלי מחיפה צפונה. (בשנה האחרונה אני מלמדת גם מוסיקה קאמרית בקונסרבטוריון בטבעון.) אני נהנית מקהילתיות שיש לי פה, מהשקט, מהמרחב ומהאפשרות לעשות מה שאני רוצה. דווקא בגליל ניתן ליצור תרבות פעילה. אני תמיד יוצרת משהו חדש: אירועי תרבות במועצה האזורית משגב, קונצרטים, פסטיבלים, כנסים. עתה אני יוזמת שני כנסי מקהלות מכל הארץ – ברגבה ובחיפה. אני מארגנת גם קונצרטים של ילדים. ילדים מנגנים עובדים קשה ומגיע להם להופיע ולהציג את כישרונותיהם. המשפחה שלנו מחוברת לטבע. אנחנו צועדים הרבה. יש כאן שביל סובב הר גילון באורך של 15 ק"מ. ילדיי משתתפים בחוגי סיור ומזהים צמחים. אנחנו מכינים תה מצמחים, ומרק מאבנים, מגדלים זיתים, לימונים, וכובשים אותם. כל זה בתוספת חיבור לקהילה, בה גם בעלי אלמוג פעיל – בוועד המושב ובוועדות נוספות – וכל זה מספק אותנו מאוד."
עדינה בר-אל
* נדפס ב"קו למושב", גיליון 1223, 3.3.2022
עירית רימון ניידורף, תושבת היישוב גילון באזור משגב, משלבת בין מוסיקה קלאסית לבין שירי זמר עבריים. היא פסנתרנית, מנצחת מקהלות, מרצה ומורה למוסיקה. בריאיון לעדינה בר-אל היא מספרת על המוסיקה בחייה, על פעילותה המוסיקלית ברחבי הארץ בכלל ובגליל בפרט. היא מסבירה כיצד מטפחים כישרון של ילד ומיהו המורה הטוב לכך.
עירית רימון-ניידורף מתגוררת עם בעלה אלמוג ובניה אלעד ואביתר ביישוב הקהילתי גילון, ששייך למועצה האזורית משגב, בגליל. "כאשר אני יושבת במרפסת שלי," היא מספרת בתחילת הריאיון, "אני משקיפה על כל בקעת בית הכרם ונהנית מהנוף ומהשלווה כאן. חיפשנו מקום בגליל בו יש איכות חיים וחיי קהילה פעילים. בחרנו ביישוב הקהילתי גילון, ואנחנו מאוד מעורבים בחיי התרבות והחברה פה." ואכן לעירית, שהיא פסנתרנית ומנצחת מקהלות, יש הרבה מה לתרום, וכך גם לבעלה אלמוג. אבל נתחיל משורשי המשפחה שלה.
שורשים – ילידי הארץ מול ניצולי שואה
עירית נולדה בקריית חיים. "המשפחה של אימי, משפחת קוטיק, היא משפחה ותיקה בארץ, ממקימי קריית חיים, ואני דור רביעי במקום זה." היא מספרת. "ואילו הוריו של אבי הם ניצולי שואה. הוא נולד במחנה מעבר בגרמניה והגיע עימם לארץ בגיל שנה."
ברבות הימים המחיר ששילמה המשפחה לשמירת הביטחון היה יקר וכואב. "אמיר, אחיה של אימי, נהרג במלחמת יום הכיפורים. אני הייתי אז כבת שנה. אמיר כפתורי ז"ל היה שיריונר, נהג טנק. שנהרג בשוגג על-ידי אחד מחבריו. המקרה לא נחקר בידי צה"ל תקופה ארוכה, אבל בסופו של דבר, בזכות אימי, הצבא הודה בנסיבות מותו."
מיכל, אימה של עירית, פעלה שנים רבות להכרה באחים ובאחיות שכולים, ואכן לפני כמה שנים הם זכו להכרה והם זכאים לטיפול פסיכולוגי במימון הצבא. מיכל מתנדבת בהנהלת "ארגון יד לבנים". כשהיתה עירית בת עשר נולד אחיה, שנקרא "אמיר" על שם דודו.
תמיד היתה ויש מוסיקה בבית
אבל למרות כל זאת, המשפחה לא שקעה בשכול. מסתבר שהקשר של עירית לאמנות בכלל ולמוסיקה בפרט החל בבית, ממש מאז שנולדה. "הוריי הם מוסיקאים חובבים. תמיד היתה מוסיקה בבית. אימי מיכל היא אמנית פעילה, מורה לאמנות וצלמת; ובעיקר קשורה מאוד למוסיקה. היא מנגנת באקורדיון ובעצם היא שרה כל חייה במקהלות. היא התחילה במקהלת חיל הים בניצוחו של אפי נצר. ובכלל," מוסיפה עירית, "יש לה קול פעמונים, סופרן. אבי איציק, שהוא מהנדס בהשכלתו ובמקצועו, חילל בחליליות כתחביב. כל חייו הוא ניגן משמיעה, והיה גם בתזמורת הנוער של חיפה. מאז שאני זוכרת את עצמי, אנחנו שרים ומנגנים בבית."
מסתבר שגם ילדיה של עירית הולכים בדרכה. היא מספרת בגאווה: "אלעד בן 13, תלמיד בבית הספר למחוננים בכרמיאל. והוא מנגן כינור כבר שמונה שנים. הוא לומד אצל המורה סטלה שטרנברג בקונסרבטוריון כרמיאל, מנגן גם בתזמורת הסימפונית ובהרכבים קאמריים. אביתר בן 10 לומד כבר שלוש שנים גיטרה קלאסית אצל המורה דני רייטר. בנוסף לכך הוא מתאמן ב'הפועל עירוני כרמיאל' בכדורגל. משלב מוסיקה וכדורגל."
ילדה מחוננת ומורים טובים
"הוריי מספרים שאני שרתי לפני שהתחלתי לדבר." מספרת עירית. "התחלתי לנגן משמיעה בגיל שלוש, וההורים שלי הבחינו שיש לי שמיעה מוסיקלית יוצאת דופן." כדי לטפח את הכישרון של הילדה המוכשרת, מכר הזוג הצעיר את מכונית ה"קונטסה" שלו וקנה לילדה בת השלוש את הפסנתר הטוב ביותר שמצאו – 'ימאהה'. עד היום עירית מלמדת תלמידים על פסנתר זה.
המורה לפסנתר הראשונה שלה היתה מיכל שָקֵט, שלימדה בקונסרבטוריון "דוניה ויצמן" בחיפה. "היא אחת הדמויות המשמעותיות שעיצבו אותי כמוסיקאית." אומרת עירית, "היה לי מזל ללמוד תמיד אצל מורים טובים." והיא ממשיכה להסביר מהו מורה טוב: "תפקידו של המורה מאוד משמעותי בהתפתחות של אמן, ויכול לקבוע אם ילד מוכשר יתפתח להיות מוסיקאי. כי לא כל ילד מוכשר יכול להיות מוסיקאי קלאסי. ברור שיש צורך בכישרון, בהתמדה יוצאת דופן, ביכולת להתגבר על קשיים, ועוד תכונות מנטליות של ריכוז. צריך מורה שמעבר להיותו מוסיקאי הוא מאוד מאוד אוהב ללמד."
ואכן מורתה הראשונה היתה כזו. "יש בה שילוב מושלם: מורה שדורשת מתלמידיה ויחד עם זה מלאת חום והומור. היא עשתה את החיבור בין מוסיקה קלאסית ובין זמר עברי, דבר שיש בי היום. היא עודדה אותי להמשיך, במקביל לאימונים של שלוש שעות ביום (לפחות) במוסיקה קלאסית, ללוות שירים עבריים, לאלתר, לשיר. היא לא ראתה בזמר העברי משהו משני, אלא מקביל."
לאמיתו של דבר הגיעה עירית אל המורה מיכל שקט בגיל שש. "הייתי אז קטנטונת בגופי והמורה אמרה שאני קטנה מדי, שאבוא בעוד שנה." ועל כך אומרת עירית: "אני מודה לה. היא צדקה. אני רואה עכשיו הורים מתעקשים שהילדים יתחילו ללמוד נגינה בגיל חמש. זה מוקדם מדי. ילדים בגיל הזה צריכים לשחק במוסיקה, לאלתר שירים ומנגינות, לרקוד. לא להיכנס למשטר אימונים. ואני יישמתי זאת עם ילדיי הקטנים." מוסיפה עירית, "תמיד היו בסלון קופסאות עם כלי הקשה, דרבוקות, רעשנים."
היא התחילה ללמוד נגינה באופן מסודר בכיתה ב'. תוך שנה, החל מכיתה ג', התחילו לשלוח אותה לתחרויות ארציות לפסנתרנים צעירים. בגיל 8 היא השתתפה בתחרות הראשונה וקטפה את המקום הראשון. כבר בגיל זה היא קיבלה מלגה יוקרתית מטעם "קרן התרבות אמריקה-ישראל", והמשיכה לקבל אותה בכל שנה מאז. "מגיל 10 השתתפתי בכיתות אמן ובקורסים של 'יחידת הנגנים המצטיינים של המרכז למוסיקה משכנות שאננים' בירושלים. שם בעצם ניגנתי על בסיס קבוע בכיתות אמן של גדולי הנגנים בעולם, וקיבלתי מהם שיעורים." בנוסף השתתפה עירית בקורסים של "ארגון נוער מוסיקלי בישראל" וכן בקורסים למוסיקה עתיקה – התמחות בכלי נגינה עתיקים מתקופת הברוק כמו צ'מבלו ועוגב, הנקראים "כלים אותנטיים". בדרך כלל מסיימים את הקונסרבטוריון בכיתה י"ב, אבל עירית סיימה אותו בכיתה ז' וכבר אז הכינה את רסיטל הגמר שלה.
"בכיתה ח' התחלתי ללמוד אצל פרופסור אלכסנדר וולקוב מהאקדמיה למוסיקה בתל-אביב. אבא היה מסיע אותי פעם או פעמיים בשבוע לתל-אביב."
בית ספר "ויצ"ו חיפה" חממה לגידול אמנים
אבל עירית לא הסתפקה בשיעורים אלו. בגיל 15 היא רצתה ללמוד בבית-ספר לאמנויות "ויצ"ו חיפה" במגמת מוסיקה חדשה שנפתחה שם בניהולו של המלחין דניאל עקיבא. בתחילה התנגדו הוריה, כי חששו לנסיעות יום-יומיות מקריית חיים לחיפה, אבל עירית לא ויתרה, הפעילה עליהם לחץ חזק, ובלית בררה, באמצע שנת לימודים, באמצע יום לימודים, לקח אותה אביה לבית ספר זה. המנהל דניאל עקיבא קיבל את פניהם, ביקש מעירית לנגן משהו. היא ניגנה יצירה של ליסט והתקבלה.
"שם אני ממש פרחתי." אומרת עירית, "זו היתה חממה לגידול אמנים. למדנו בכיתה קטנה של שבעה תלמידים. המורים היו מהאקדמיה למוסיקה בירושלים, שהגיעו לחיפה פעמיים בשבוע. גיליתי שם את המוסיקה הקאמרית – לנגן עם אחרים. למדנו ממש כל היום," היא מספרת, "היינו מגיעים שעה לפני הלימודים ונשארים שם עד הערב. לא הלכנו הביתה אחרי הלימודים, אלא המשכנו לנגן ולאלתר. אגב, אחד מחבריי הטובים לכיתה אז הוא המוסיקאי דניאל סלומון. הלימוד בבית ספר זה היה עבורי ממש חוויה. אגב, היתה לי הזכות ללמד שם שנה, החלפתי את דניאל עקיבא שיצא לשנת חופשה. עד היום אנחנו שומרים על קשר הדוק בינינו, התלמידים לשעבר, וגם עם המורים. זכינו ללמוד שם אצל שלושה מורים ידועים בתחומם: פרופ' חיים פרמונט, פרופ' ינעם ליס ודניאל עקיבא. חיים פרמונט היה נוהג לומר לנו: 'הסתכלו סביב. החברים שלכם במגמה יהיו הקולגות שלכם אחר כך.' כלומר: למדנו שם להיות חברים זה לזה, ולא בני תחרות, להיות עם פירגון הדדי, לעבוד בשיתופי פעולה. השיתופים הללו ממשיכים עד היום. ועוד דבר חשוב מאוד למדנו מהם: להיות רב תחומיים. אצל חיים פרמונט למדתי קומפוזיציה," מדגישה עירית, "ובזכותו גיליתי שאני יודעת לכתוב מוסיקה. מה שאני עושה עד היום."
באקדמיה למוסיקה – על פנינה זלצמן ועל מלחינים בגטו
אחרי כיתה י"ב התקבלה עירית ללימודי תואר ראשון באקדמיה למוסיקה בתל-אביב, שם קיבלה מלגות הצטיינות של הדיקאן בכל שנה, וכן זכתה בתחרויות של האקדמיה. היא למדה גם לתואר שני באקדמיה למוסיקה. מורתה היתה הפסנתרנית המפורסמת פנינה זלצמן. "היינו בקשר מאוד קרוב." מספרת עירית, "היו לנו שיחות טלפון ליליות ויומיות. היא נחשבה לאדם קשה, אבל אני אהבתי אותה, את ההומור הציני והסרקסטי שלה. כמורה היא נתנה לי השראה. הייתי נוסעת ברכבת לביתה, התרשמתי מאישיותה ומביתה עם תמונות האמנים שציירו אותה."
במסגרת הלימודים, אחד הסמינרים שהרשימו והשפיעו מאוד על עירית היה "מלחינים יהודים צ'כים". הנחה את הסמינר פרופ' דייוויד בלוך. והיא מספרת: "בסמינר זה נחשפתי לעולם שלא היכרתי קודם. למדתי על יהודים שלולא הירצחם בשואה היו יכולים להיות גדולי המוסיקאים בעולם. אני חושבת שהתחברתי לנושא גם עקב הסיפורים של סבי וסבתי מצד אבי על השואה."
עירית בחרה לעסוק בעבודת הגמר שלה במלחין הצ'כי ויקטור אולמן, שהיה מלחין בגטו טרזינשטאט בצ'כיה, וכמובן הוצא להורג. כידוע, זה היה גטו "לדוגמא" – ובזכות זה הגרמנים עודדו את המוסיקה שם. זה כמובן לא מנע מהם להוציא להורג את הנגנים ולהביא אחרים במקומם. מכיוון שלא היו תווים מודפסים של הלחנים שחוברו בגטו, השתמשה עירית במחקרה בכמה קטעי תווים של ויקטור אולמן שהועתקו בכתב-יד ונשמרו בידיים פרטיות. "נושא התזה שלי," אומרת עירית, "היה 'חדשנות מול מסורת אצל ויקטור אולמן'. בהקדמה סקרתי את חיי המוסיקה בגטו טרזינשטאט. חיי התרבות בגטו זה, והמוסיקה בפרט, היו מנגנון הישרדות של היהודים שם."
עירית מספרת בהתרגשות על אירוע באחת ההרצאות שלה ב"קתדרה" של חוף הכרמל. "לפני שנה הרציתי שם על הנושא 'חיי המוסיקה בגטו טרזינשטאט'. האולם היה מלא. התחלתי את ההרצאה, שמשלבת קטעי נגינה וקטעי סרטים ארכיוניים של הגטו. סיפרתי על מלחינים שונים, ביניהם הנס קראסה. אז קמה אישה מן הקהל, חנקה דרורי מקיבוץ החותרים, ואמרה שמלחין זה היה דוד שלה. עוד הוסיפה וסיפרה שהיא עצמה היתה ילדה בגטו זה, והשתתפה גם באופרת הילדים 'ברונדיבר'. יותר מזה, חנקה גם נראתה באחד הסרטונים שהראיתי. ואז חנקה סיפרה לכל הקהל על החזרות לאופרה, איך הגיע הפסנתר לגטו, את סיפור ההצלה שלה ועוד. ההתרגשות שלי ושל הקהל היתה עצומה. ואני צילמתי אותה בווידאו תוך כדי הסיפור שלה."
טיפול באמצעות מוזיקה ותנועה
במקביל ללימודי התואר השני באקדמיה בתל-אביב – אותו סיימה בהצטיינות יתרה – עירית למדה בימים הפנויים – לימודי תעודה של פסיכותרפיה במוסיקה ותנועה במכללת לווינסקי. מיד בתום לימודיה היא החלה לעבוד במרכז "מילמן" בחיפה ובכרמיאל, כתרפיסטית עם ילדים על הספקטרום האוטיסטי ועם הוריהם. זה טיפול דיאדי: טיפול הורה-ילד. מטפלים בקשר ביניהם ולא באוטיזם עצמו. עירית התמידה בעבודה זו במשך עשר שנים, עד להריונה השני. "היום אני משלבת את הגישה הטיפולית בתוך הוראת המוסיקה." היא מציינת.
חבורות הזמר ברמה אמנותית גבוהה
"לאחר סיום התואר הראשון המשכתי לנגן בקונצרטים ולהשתתף בתחרויות בינלאומיות, אך רציתי להתפרנס. אז יעצה לי אימי שתי עצות: האחת – ללמד בבית ספר. ואכן התחלתי ללמד בבית הספר הריאלי בחיפה והקמתי בו מקהלה. התמדתי בזה שנתיים. כך התחלתי קריירה בהוראה, בה אמשיך במרוצת הזמן באופן פרטני. עצתה השנייה של אימי היתה יקרה מפז. היא אמרה לי: 'תפתחי חבורת זמר ואני אבוא לשיר אצלך.' ואכן מאז, כבר שלושים שנה, שהיא 'תלמידה' שלי'.
"המקהלה הראשונה שהקמתי היתה במתנ"ס רמת אלון בחיפה. עוד בשלבי הבנייה של המתנ"ס קיבל אותי המנהל והחלטנו על השם 'מנעד'. (טווח הצלילים מהכי נמוך אל הכי גבוה). ו'מנעד' קיים כבר 29 שנים, כיום ב'בית יד לבנים' בחיפה. הוא אחד מהרכבי הזמר העברי הטובים בארץ." מעידה עירית. "זו אינה חבורת זמר ולא מקהלה קלאסית. אנחנו שרים זמר עברי עם עיבודים קלאסיים שלי. אני בוחרת פנינים מן הזמר העברי – את השירים היפים ביותר של סשה ארגוב, דוד זהבי, מתי כספי ואחרים – ואני מעבדת אותם לארבעה קולות. זוהי בעצם עבודה יצירתית, כמו הלחנה. אנחנו מופיעים בכל הארץ, בפסטיבלים, בכנסים, בתוכניות רדיו. היינו גם בחו"ל – בפסטיבל מקהלות בינלאומי גדול בלטביה בריגה, וכן בבית הכנסת של הקהילה היהודית בטאלין בירת אסטוניה. זהו העיסוק המהנה שלי. אני ממש לא מרגישה שאני עובדת. וגם בבית, כאמור, כולנו שרים." לפני שש שנים התחילה עירית לעבוד עם חבורת זמר נוספת, ותיקה, "חבורת הזמר אשכול" בכרמיאל. גם כאן היא עובדת באופן דומה והביאה את החבורה להישגים. הם מופיעים בטקסים בכרמיאל ובכל הארץ. אבל זה לא הספיק לעירית והיא מספרת: "לפני שנה וחצי, במהלך הקורונה, בין הסגר השני לשלישי, השתעממתי והקמתי חבורת זמר חדשה בבית העם במושב רגבה – 'חבורת הזמר קולות גליל'. הגיעו אנשים מכל הגליל המערבי – נהריה, עכו, גילון, עברון וכמובן רגבה. תוך שנה וחצי הגיע 'הבייבי החדש שלי' לרמה אמנותית גבוהה. אני מאוד אוהבת להקים דברים מבראשית. אני מתייחסת אל המשתתפים כמו אל זמרים מקצועיים, למרות שהם חובבים. המטרה שלי היא למקסם את הפוטנציאל שלהם, להוציא מהם את המיטב. חשוב לי להוציא תוצר אמנותי."
שילוב של מוסיקה קלאסית וזמר עברי
היום מופיעה עירית כפסנתרנית סולנית בקונצרטים של מוסיקה קלאסית וגם בהרכבים קאמריים עם נגנים שונים. ביניהם הכנרת היפנית יסקו הירטה שחיה בישראל, הצ'לנית ענת אנגלמאייר ילידת קיבוץ סאסא, הקלרניתן מארה"ב פרופ' גיא יהודה, ויש לה סדרת מופעים שנקראת "קלאסיזמר" בשיתוף עם הזמרת מיקה עינב, שהיא גיסתה, רעייתו של אחיה אמיר.
"המופע הזה צמח בסלון ביתנו," מספרת עירית "כי בכל מפגש משפחתי אנחנו שרים ומנגנים. מיקה ואני מופיעות מזה שלוש שנים בכל הארץ. משלבים פניני זמר עברי – של נחום היימן, נעמי שמר, נורית הירש ועוד – עם יצירות קלאסיות בעיבודים שלי. המופע הזה מאוד מרגש אותנו ואת הקהל."המאפיין את קונצרטי הסולו שלי הוא הסברים." אומרת עירית. "מטרתם היא לפתוח את העיניים, לפתוח צוהר ליצירות. כי לאחר הבנה יש יותר הנאה. אני רוצה להעצים את החוויה, את ההנאה מהמוסיקה עצמה. יש לי סדרות של הרצאות לקהל הרחב במוסיקה קלאסית. גימלאים רבים בכל רחבי הצפון משתתפים בהם. דוגמאות לסדרות: 'הפסנתר מדבר' – עוסקת במיטב היצירות לפסנתר מכל התקופות, הסדרה 'הרומנטיקה במוסיקה' ועוד."
ומה בתקופת הקורונה?
מספרת עירית: "מיד בתחילת הקורונה הבנתי לאן הדברים הולכים. מיד העברתי את כל המקהלות לזום. וכך אף אחת משלוש המקהלות לא הפסיקה לעבוד אפילו למשך שבוע בתקופה זו. במקביל בעלי צילם וערך בסטודיו שלנו בבית עשרות מהרצאותיי, המלוות בנגינה. הרצאות אלו נרכשות עד עתה על ידי ארגוני גימלאים, קתדרות ומועצות תרבות של עיריות ומועצות."
מחוברים לגליל
"אנחנו מחוברים לחלוטין לגליל, למשגב. אני לא יכולה לדמיין את עצמי חיה במקום אחר. מדי פעם אני נוסעת להתאוורר בתל-אביב. אני נשאלת מדוע בחרתי לגור רחוק מהמרכז. אני לא מתחרטת, כי יצרתי לי את תחום הפעילות שלי מחיפה צפונה. (בשנה האחרונה אני מלמדת גם מוסיקה קאמרית בקונסרבטוריון בטבעון.) אני נהנית מקהילתיות שיש לי פה, מהשקט, מהמרחב ומהאפשרות לעשות מה שאני רוצה. דווקא בגליל ניתן ליצור תרבות פעילה. אני תמיד יוצרת משהו חדש: אירועי תרבות במועצה האזורית משגב, קונצרטים, פסטיבלים, כנסים. עתה אני יוזמת שני כנסי מקהלות מכל הארץ – ברגבה ובחיפה. אני מארגנת גם קונצרטים של ילדים. ילדים מנגנים עובדים קשה ומגיע להם להופיע ולהציג את כישרונותיהם. המשפחה שלנו מחוברת לטבע. אנחנו צועדים הרבה. יש כאן שביל סובב הר גילון באורך של 15 ק"מ. ילדיי משתתפים בחוגי סיור ומזהים צמחים. אנחנו מכינים תה מצמחים, ומרק מאבנים, מגדלים זיתים, לימונים, וכובשים אותם. כל זה בתוספת חיבור לקהילה, בה גם בעלי אלמוג פעיל – בוועד המושב ובוועדות נוספות – וכל זה מספק אותנו מאוד."
עדינה בר-אל
* נדפס ב"קו למושב", גיליון 1223, 3.3.2022
אסתר ראב ויוסף טרומפלדור בדגניה, 1913
מתוך אהוד בן עזר: "ימים של לענה ודבש"
סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב
עם עובד, 1998. 599 עמ' בפורמאט גדול עם שני קונטרסי תמונות
בשנת 1913 שהה יוסף טרומפלדור בדגניה ונמצא בה עד אשר עזב את הארץ בקיץ 1914. בואו לקבוצה קשור היה בהתרבות מעשי הריגת שומרים בגליל בידי ערבים. יומיים לאחר הריגתו של משה ברסקי, נהרג יוסף זלצמן בשדות כנרת, ובדצמבר 1913 נהרג בסג'רה השומר יעקב פלדמן.
על בואו של טרומפלדור לקבוצה מסופר בקובץ "דרכה של דגניה":
נכה-מלחמה, גידם בשמאלו, עשה בעבודות הקשות ביותר, בעידור, בחריש, בהעמסת אלומות בקילשון. פנים רציניים, חמורים – וצחוק של ילד תמים. אוסיה קראנו לו, משכמו ומעלה גבוה מכולם. הוא אהב את דגניה, וחזה בה את הקומונה בטהרתה. לא ראה, או התעלם מחולשות קטנות. קשה היה לו לסגל לעצמו את השפה, אך דיבר עברית בעקשנות ובמאמצים רבים.
יוסף טרומפלדור. מתוך ויקיפדיה.
אסתר בת 2, גזוזת שיער, בשובה מדגניה לפתח-תקווה, שלהי 1914
אסתר תיארה בפניי כיצד עמדה יום אחד בשמלתה הארוכה, המהודקת בחגורה, והתבוננה באוסיה המעמיס קש, או חציר, על העגלה, כשהוא מחזיק את הקילשון בידו האחת. כאשר ראה את מבט ההשתאות, ואולי הסקרנות, על פניה של בת-האיכרים הצעירה והרזה, ניגש אליה בחיוך, תפס בחגורתה והרים אותה אל-על בתנופת ידו אחת, להראות לה!
"ראיתי את טרומפלדור בבואו," היא חוזרת ומספרת לדפנה אלון, "אני זוכרת יום אחד, כשעבדתי בשדה, ראיתי איש מרים בידו האחת קלשון ענק ומעמיס חבילות על עגלה, נדהמתי מכוחו. כשהבחין בי קרא אליי, אחז בחגורתי והניף אותי למעלה, לשמיים... אסתר ראב צוחקת," מוסיפה וכותבת דפנה אלון, "וכשהיא צוחקת יש לה פני נערה צעירה. היא יושבת מולי במכנסיים וחולצה רקומה. אישה בהירה, כסופת-שיער, מתרגשת ומרגשת."
על העברית של טרומפלדור אמרה לי אסתר שהיתה מעורבת במילים רוסיות, ובקבוצה נהגו לצחוק על צורות-הדיבור האופייניות לו כגון – "הקיבה כואבת לי," או – "אני פרי קפצתי." – פרי היא קידומת ברוסית המראה על פעולה חוזרת, שבתי וקפצתי, או – קפצתי מעל.
נעמן כהן
הספרות האוקראינית – רוח העם
הספרות ובייחוד השירה היא הרוח של העם. מי כמו אסף ברטוב, שיזם וערך את פרויקט בן יהודה, המרכז את מאגר הספרות העברית, יודע.
(פרויקט בן יהודה, שימור הנגשה וחשיפת יצירות עבריות לציבור הרחב).
https://benyehuda.org/
והנה אסף ברטוב (לא מצאתי את שמו המקורי) שסבתו עלתה לארץ מאוקראינה, ירד לאוקראינה, התחתן עם אישה אוקראינית והקים שם משפחה אוקראינית. מתוך רצון להכיר את עמו החדש החל לקרא ספרות אוקראינית, תחילה באנגלית ואחר כך, כשלמד יותר את השפה, גם בשפת המקור. מתוך כך הפך לפטריוט אוקראיני הרוצה לספר על המאבק העיקש וארוך השנים של האוקראינים לעצמאות, הבולט בספרות האוקראינית, והוא רוצה להנגיש אותה לקורא העברי.
"פוטין הופתע," קובע ברטוב, "כי הוא לא קורא ספרות אוקראינית. אילו היה קורא, אולי היה פחות מופתע שמבצע הבליץ שלו לא עבד."
ברטוב מצא את אנטון פפרני, יליד אוקראינה שעלה לארץ בעלייה הגדולה של שנות ה-90. כמו רוב יהודי ברית המועצות גם הוא דיבר ברוסית שם, אבל כשעלה לארץ התעניין יותר במקורותיו ועסק בזה כתחביב. ברטוב הציע לו לתרגם בתשלום סדרה של תרגומים.
עד היום תורגמו במסגרתה שני ספרים. "מוסקוביאדה" שנכתב ב-1992 ע"י יורי אנדרחוביץ', רגע לפני נפילת ברית המועצות, מספר על יום אחד בחייו של משורר אוקראיני המשוטט במוסקבה, רגע לפני נפילת מסך הברזל. ויש בו גם כמיהה להשתייך לברית המועצות עם רצון לעצמאות. "רואים שם את הניצנים של הפוטיניזם, של מה שאנחנו רואים היום לנגד עינינו," "משהו עמוק מאוד בזהות האוקראינית. מצד אחד שהיא תמיד היתה צריכה להיות זהות מינורית – כלומר בצל האימפריה הרוסית, אחר כך בצל הכיבוש הפולני, אוסטרו-הונגרים, שוב הרוסים, הנאצים והכיבוש הסובייטי. האוקראינים נאבקו על עצמם ועל זהותם להבדיל מהכובשים שלהם, מאות בשנים ועכשיו בעולם רואים כמה הם עקשנים וכמה הם נחושים לעמוד על שלהם ולא להיכנע."
הספר השני שברטוב בחר לתרגום לעברית, "טנגו המוות" של יורי ויניצ'וק, עוסק בחברות אמיצה של ארבעה נערים: גרמני, פולני, אוקראיני ויהודי, כולם יהודי לבוב הרב-לאומית ורב-תרבותית. מה שמחבר בין הנערים הוא שהאבות שלהם לחמו יחד למען עצמאות אוקראינה ב-1921 ומתו בקרב. "המחבר מצא תעודות שבאמת היו יהודים, שהלכו ונלחמו למען עצמאות אוקראינה (משהו יוצא דופן בהחלט ליהודי לאור האנטישמיות האוקראינית נ.כ.)
הספר השלישי המתוכנן "מחקר שטח בסקס אוקראיני" מאת אוקסנה זברושקו, שנכתב בסוף שנות ה-90, עוסק בזהות האוקראינית ובמאבק העיקש שלה לבניית אומה עצמאית. כאן הסופרת בחרה דווקא ביהודים ובפרויקט הציוני כמודל חיובי להצלחה במאבק שמתבטא בהקמת מדינה דמוקרטית. "היא מתארת איך האוקראינים צריכים ללמוד מהיהודים שהלכו והקימו מדינה מודרנית ודמוקרטיה מכלום, לא היה להם איזשהו בסיס ולא היה להם מסורת. היא אומרת – גם אנחנו האוקראינים צריכים להשתחרר מהמנטאליות הסובייטית, מהתפיסות של השחיתות ושרק ככה אפשר להתקדם."
(אסף ברטוב, "פוטין הופתע מההתנגדות כי הוא לא קורא ספרות אוקראינית").
https://www.ynet.co.il/entertainment/article/s1vzrx8w9
מוזר אפוא שהאוקראיני החדש ברטוב, הרוצה להנגיש את הספרות הפטריוטית האוקראינית לקורא הישראלי – אינו פועל לתרגם לעברית את ליבה של הספרות האוקראינית, את שיריו של המשורר הלאומי האוקראיני, שהיה נער צמית שעלה לגדולה ויסד את הספרות האוקראינית, ואף את שפתה, טראס שבצ'נקו.
https://he.wikipedia.org/wiki/טאראס_שבצ'נקו
מן הראוי היה להנגיש לקורא העברי במיוחד את שיריו האנטישמיים של המשורר הלאומי האוקראיני טראס שבצ'נקו. (גם גוגול היה אנטישמי אבל לא היה לאומן אוקראיני וכתב רוסית). ודוק: הספרות והלאומיות האוקראינית אינה קיימת ללא אנטישמיות. הספרות האוקראינית כמבטאת את הלאומיות האוקראינית ספוגה באנטישמיות, והלאומיות האוקראינית ספוגה בדם יהודי מחמלניצקי, מקסים ז'לזניאק, פטליורה, בנדרה, ועד איוון האיום מטרבלינקה ודומיו.
בשנת 1842 פרסם שבצ'נקו את הפואמה "היידמקים" (Гайдамаки), המנציחה את תנועת ההיידמקים. הַיְידָמָקים או גַיְידָמָקים (ברוסית ובאוקראינית: Гайдамаки; בפולנית: Hajdamacy מטורקית: היידמאק – שודד, גוזל בהמות) – הוא שמה של תנועת קוזאקים אוקראינית, שכוונה כנגד השלטון הפולני במאה ה-18. בתנועה השתתפו איכרים וצמיתים שברחו מאדוניהם, עניי הערים, אצילי אוקראינה שירדו מגדולתם והמעמדות הנמוכים של הכנסייה האורתודוקסית. התרחשו שלוש מרידות של קוזאקים אשר נקראו בשם זה. בראש ההתנגדות האחרונה עמדו מקסים ז'לזניאק ואיוואן גונטה.
https://en.wikipedia.org/wiki/Maksym_Zalizniak
ההיידמקים טבחו רבות ביהודים בחבל ברסלב. מספר הנרצחים עמד על עשרות אלפים. הטבח המפורסם ביותר הוא טבח אומן ב-1768, בו נטבחו כ-20,000 איש. המרד דוכא על ידי הצבא הרוסי והפולני. על הטבח באומן נכתבה קינת אומן.
https://he.m.wikipedia.org/wiki/קינת_אומן
כשנודע לרבי נחמן מברסלב על סיפור הטבח שערכו שם ההיידמקים ב-1768 ובו נהרגו אלפי יהודים, הוא אמר לתלמידיו שברצונו להיקבר שם. כשביתו ובית מדרשו בברסלב נשרפו כליל. עבר לאומן והתגורר שם, ושם נקבר. (מקום הקבר לא נודע והקבר הקיים היום הוא ציון בלבד לכן לא ניתן להעלות את גופתו לארץ).
התודעה האוקראינית רואה בהיידמקים גיבורים לאומיים שהביאו לשחרור אוקראינה מהעול הפולני. טאראס שבצ'נקו הננציח בשירתו את התנועה, ומקסים ז'לזיניאק זכה לכבוד לאומי ולאנדרטאות בכל אוקראינה. מעטים מאד תרגומי שבצ'נקו לעברית. חיפשתי ברשת וכמעט לא מצאתי. אנטון פפרני, מתרגם הספרות האוקראינית ביוזמה של אסף ברטוב, תרגם את השיר שלו על הדנייפר:
https://www.yekum.org/2014/03/שיר-ופרשנות-טאראס-שבצנקו-200-שנה-להולדת/
שני שירים של שבצ'נקו זכו אף למנגינה והושרו בעברית ממתרגם לא ידוע: "סתיו נוגה":
https://www.zemereshet.co.il/m/song.asp?id=2732
"עת אמות" (שיר שנהגו לשיר בשומר הצעיר)
עֵת אָמוּת אַתֶּם כִּירוּ קִבְרִי
בֶּעָפָר תְּכַסּוּנִי
בְּמֶרְחַב כָּרֵי אוּקְרָאִינָה
בִּשְׂדוֹתֶיהָ קִבְרוּנִי.
https://www.zemereshet.co.il/m/song.asp?id=13625
(מעניין שב"השומר הצעיר" שרו על קבר שבצ'נקו ולא על קבר ר' נחמן מברסלב, ובכלל על הכמיהה להיקבר באוקראינה). אולי המתרגם המעולה מרוסית יואל נץ, ייקח על עצמו את התרגום של שבצ'נקו לעברית.
מעניין ששבצ'נקו זכה להערכה דווקא מוולדימיר זאב יבגניץ' ז'בוטינסקי, יליד אודסה, אוקראינה, אז האימפריה הרוסית, שהעריך את שירתו כמבטאת רוח לאומית למרות האנטישמיות שלו, והנה הדברים שכתב לרגל היובל לפטירתו:
ולדימיר זאב ז'בוטינסקי, לקח יובלו של שבצ'נקו (נכתב ברוסית 1911): "טאראס שבצ'נקו (1861-1814) הוא גדול המשוררים בשפה האוקראינית. בגלל שייכותו לארגון אוקראיני לאומי נאסר והוגלה לאסיה המרכזית. שבצ'נקוֹ הריהו משורר לאומי – ובזה כוחו. משורר לאומי הוא גם במובן הסוּבּיקטיבי, זאת אומרת, משורר לאומני, לרבות כל החסרונות הטבועים בלאומנוּת, עם התפרצויות של משטמה פראית לפולנים, ליהודים, לשאר השכנים... אך עוד יותר חשוב שהוא – משורר לאומי לפי ערכו האוֹבּיקטיבי. הוא נתן גם לעמו, גם לעולם כולו, הוכחה ברורה ומוצקת כי הנפש האוקראינית חוננה בכשרון יצירה תרבותית עצמאית המתנשאת לספירות גבוהות ועליונות. בעבור זה כל כך אוהבים אותו מצד אחד ובעבור זה כל כך פוחדים מפניו מצד אחר, ואהבה זו ופחד זה לא היו פוחתים במאוּם, אילו היה שבצ'נקוֹ בזמנו לא עממי, אלא אצילי בסגנונם של גתה או פּוּשקין. יכולים לגרוע מיצירותיו את כל הנעימות הדמוקראטיות (והצנזורה אף היתה עושה כן במשך זמן רב) – ושבצ'נקו יוסיף להיות מה שעשׂאוֹ הטבע: תקדים מזהיר, שאיננו מניח לאוקראיניוּת לסטות ממסילת התחייה הלאומית. את חשיבוּתו זו השכילו להבין אנשי הריאקציה ועל כן הרימו בפרוס יובלו צווחה כזאת על ספּרטיסם, על בגידה במלכוּת ועל קרבת דור-ההפלגה. עד לדור-הפלגה ועד לשאר המוראות רחוקה הדרך, אך האמת ניתנה להיאמר: ליתן כבוד לשבצ'נקוֹ בפשטות כמו למחבר רוסי מוכשר מס' כך-וכך אי-אפשר; ליתן לו כבוד – זאת אומרת, להודות בכל הכרוך בשם זה. ליתן כבוד לשבצ'נקוֹ – זאת אומרת להבין ולהודות, כי אין, ולא תוכל להיות, תרבות אחידה בארץ המכילה מאה אומות ויותר: להבין, להודות, להצטופף ולפנות את המקום היאֶה לאח הכביר, השני לפי כוחו בקיסרות הזאת."
https://benyehuda.org/read/1789
מה יש לתבוע מזלנסקי בנאומו בכנסת?
ולודומיר זלנסקי, נשיא אוקראינה היהודי, ביקש לנאום בפני מליאת הכנסת בזום, אולם יו"ר הכנסת מיכאל לוי, בהוראת מנהיג מפלגתו שר החוץ יאיר למפל-לפיד, סירב לבקשה באמתלה של: "יש שיפוצים." לאחר מחאות רבות אושר בכל זאת נאומו בזום. מכיוון שכך וטוב שכך, יש לתבוע מהנשיא זלנסקי בנאומו בכנסת שני דברים:
א. כנסת ישראל תובעת ממך כנשיא אוקראינה היהודי לסלק מכיכרות אוקראינה את פסלי רוצחי היהודים חמלניצקי, ז'לזניאק, פטליורה, ובנדרה.
ב. להפסיק להצביע תמיד נגד ישראל בפורומים הבינלאומיים.
ישראל לא צריכה להתקיים כמדינה יהודית
הגזען האנטישמי האמריקאי, פול אובריאן, הנושא משרה בכירה בארגון אמנסטי, שהכריז על ישראל כמדינת אפרטהייד, שולל את זכות העם היהודי לריבונות וקובע כי ישראל לא צריכה להתקיים כמדינה יהודית (אלא כמדינה ערבית-מוסלמית).
https://jewishinsider.com/2022/03/israel-shouldnt-exist-as-a-jewish-state-amnesty-usa-director-tells-democratic-group/
הבעיה היא שחלק גדול מיהודי ארה"ב נהפכו לאוטו-אנטישמים ותומכים בו. כמובן שכל האקטיביסטים הפרו-איסלמיים בארץ, התומכים בו, לא יישארו שנייה אחת במדינה שהפכה לערבית-מוסלמית לה הם מייחלים.
יאיר למפל לפיד אצל עבדאללה – מתן בלי משא
שר החוץ יאיר למפל-לפיד נפגש עם מלך עבר-הירדן, עבדאללה השני ברבת עמון. ממשרד החוץ נמסר כי הפגישה התקיימה לקראת חודש הרמדאן, ולאור הדאגה בירדן ובישראל מהמתיחות הגוברת בירושלים. "סיכמנו כי יש לפעול יחד להרגעת המתח וקידום הבנה," אמר למפל-לפיד בתום הפגישה, "היחסים המיוחדים שלנו עם ממלכת ירדן מבטיחים עתיד טוב יותר לילדינו. השלום בינינו הוא לא רק שכנות טובה אלא גם האחריות המוסרית שלנו לשני העמים." מארמון המלוכה העבר-ירדני נמסר כי המלך הדגיש בשיחה עם לפיד את החשיבות שבשמירה על הסטאטוס קוו בעיר, ועצירת כל הצעדים החד-צדדים שפוגעים בפתרון שתי המדינות.
https://www.haaretz.co.il/news/politics/1.10666985
מובן שלמפל-לפיד לא אמר למלך מילה על הפרת הסטאטוס קוו ע"י ממלכת עבר-הירדן ע"י בניית שלושה מסגדים חדשים על הר הבית והריסת השרידים הארכיאולוגים בו. כי סטטוס קוו לא קיים אם הוא נגד ישראל.
טקס ההומגיום והפידליטס של הרצוג לארדואן
כמה עצוב היה לראות את התמונה של הנשיא הרצוג לוחץ בהכנעה בשתי ידיו (כמעט מנשק) את ידו של ארדואן, והוא מסתכל בו מלמעלה ברגשות זלזול ותיעוב כרוצה רק להיפטר ממנו:
https://www.youtube.com/watch?v=F6CD5AFBdDY
לפחות הישג אחד יש מהביקור. טורקיה הסכימה למסור לישראל את כתובת השילוח. ששדדו הטורקים מהארץ ונמצאת במוזיאון הארכיאולוגי באיסטנבול. (חבל שלא סוכם שגם לוח גזר הנמצא באותו מוזיאון באיסטנבול יוחזר לארץ).
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=734934&forum=scoops1
כתובת השילוח: שהושמה על נקבת השילוח שחפר המלך חזקיהו ב- 702 לפנה"ס:
"תמה הנקבה. וזה היה דבר הנקבה: בעוד החוצבים מניפים את
הגרזן אלה לקראת אלה, וכשנשארו רק שלוש אמות להינקב, נשמע קול איש
קורא אל רעו מקבוצה לקבוצה, כי הייתה זדה בסלע מימין ומשמאל. וביום
שבו הושלמה הנקבה, הכו החוצבים איש לקראת רעו גרזן לקראת גרזן. ויזרמו
המים מן המוצא אל הבריכה לאורך 1,200 אמה,
ומאה אמה היה עומק הסלע מפני השטח מעל ראש החוצבים."
https://he.wikipedia.org/wiki/כתובת_השילוח
ועכשיו הערבים והאקטיביסטים הפרו-איסלמים היהודים יאמרו שאסור להציגה במוזיאון ישראל כי היא כתובת פלסטינית הכתובה בפלסטינית מסילואן, שהובאה משטח כבוש.
פתחו את השער פתחוהו רחב מרב מיכאלי אישה של זהב
יו"ר מפלגת העבודה מירב קסטנר-מיכאלי: לפתוח את גבולות המדינה לכל פליטה/פליט אוקראינית ואוקראיני שרוצה לבוא, ללא שום הגבלה מיספרית (41 מיליון)
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=734971&forum=scoops1
מן הסתם, כשנהיה מיעוט בארצנו, היא תשתמש בכישורי סבא שלה ותארגן לנו רכבת הצלה. בינתיים היא התגלתה כגזענית צבועה לאחר שלא תבעה להכניס לארץ גם את מיליוני הפליטים מאתיופיה, של לדבר על המיליונים מסוריה.
ברית מר"צ האנטי-קלאריקלית עם "האחים המוסלמים" הקלריקלים.
מיכל רוזין, משה מזרחי-רז, יאיר גולדנר-גולן, גבריאלה לסקי-שוץ – היהודים, התאחדו בברית יחד עם ה"אחים המוסלמים", עלי סלאלחה, וג'ידר רינאוי-זועבי, ממרצ, ועם "האחים המוסלמים" מנסור עבאס, וליד יוסוף טהא, מאזן גנאים, אימן ח'טיב יאסין, מרע"ם – והצביעו נגד חוק האזרחות, במטרה לפתוח את שערי ההתאזרחות בישראל לערבים-מוסלמים כדי להפוך את ישראל למדינה ערבית-מוסלמית.
https://www.ynet.co.il/news/article/ryqp12vwq#autoplay
ערבי רק פותח את הפה ומשקר
הנה עוד הוכחה לאמירתו הישנה של ברוך בן עזר ראב. העיתונאית שירית כהן אביטן שואלת את ג'עפר פראח, מנכ"ל ארגון סואווה: "אלעד ברזילי, שניצל מלינץ' קשה מאוד בעכו, אני חושבת שמי שפגעו בו היו התושבים הערבים – תקן אותי אם אני טועה?"
ג'עפר פראח: "את טועה."
בנוסף, האשים את הגרעינים התורניים שמגיעים לערים המעורבות בשביל "להצית את העניינים":
https://twitter.com/KnessetT/status/1501991778228092933?t=ly2g8XuvSU9QSsr3Z9zaFg&s=03)
תופעה היסטורית רבת שנים וידועה. ג'עפר פראח היווני-נוצרי, שהסתערב בכפייה עקב הכיבוש הערבי, חייב מטעמי הישרדות להוכיח כי שנאת ישראל שלו עולה על זו של המוסלמים. "גרעינים תורנים" כמו "ציונים" הם שמות כיסוי ליהודים. כדאי לציין כי כל השטחים הכבושים ע"י הערבים, 13 מיליון קמ"ר – היו בעבר כולם נוצריים, וכיום לא נותרו בהם כמעט נוצרים.
השקרים של עיסאויי פריג'
השר "לשיתוף פעולה איזורי" בין יהודים לערבים, עיסאויי פריג' ממר"צ, טען: "ברמלה לא היו מהומות במאי, כי המצב הכלכלי של הערבים שם יותר טוב מבלוד."
כ"ץ: "ברמלה גם היו."
פריג': "אבל פחות מלוד, כי האוכלוסייה (הערבית) שם פחות סובלת."
https://rotter.net/forum/scoops1/734640.shtml#1
אז שתי הערות: ברמלה בהחלט היו מהומות. האוכלוסייה הערבית בלוד לא סובלת.
הנה הדוגמאות לפרעות ברמלה:
ח''כ פריג' (מרצ): "האנרכיה ברמלה ולוד מאיימת על קיומנו. כמנהיגי הציבור עלינו לפעול להרגעת הרוחות."11/5/2021.
https://rotter.net/forum/scoops1/696592.shtml12 כלי רכב הושחתו ברחוב אחד ברמלה. 10/6/2021
https://rotter.net/forum/scoops1/703159.shtml
לינץ' על רכב לוחמי אש שיצא לכיוון ההצתה בשוק רמלה.16/5/2021https://rotter.net/forum/scoops1/698402.shtml
רמלה: שריפה בשוק, 15/2/2020https://rotter.net/forum/scoops1/698388.shtml
הפוגרום של רמלה. 11/5//2021https://rotter.net/forum/scoops1/696070.shtml
רמלה : פרעות קשים בחלקי העיר . המשטרה איננה ברחובות ומסתגרת בתחנה. 11/5/2021
https://rotter.net/forum/scoops1/696071.shtml
כביש 40 חסום לתנועה על ידי ערבים, שריפות וירי, בצומת הכניסה לרמלה. 10/5/2021.
https://rotter.net/forum/scoops1/696021.shtml
רמלה: יהודים שהלכו עם דגלי ישראל הותקפו, צעירים ערבים השליכו לעברם אבנים, וקראו קריאות אנטישמיות. 10/3/2021.
https://rotter.net/forum/scoops1/695938.shtml
חגיגה באום אל פחם
באום אל-פאחם חגגו את שחרורו של המחבל זיאד ג'בארין שהסיע ב-2002 מחבל חגור בחגורת נפץ.
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=734903&forum=scoops1
כולנו יהודים
קליפ שהוציאה להקת לנינגרד המפורסמת ברוסיה, משווה את הרוסים היום ליהודים בברלין של 1940:
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=734893&forum=scoops1
איך לא חשבנו על זה. הרי אז היהודים הפשיסטים פלשו לגרמניה לכבוש אותה.
מה הופק ומה לא הופק ומי צריך להפיק את האירוע לזכר בגין
עקיבא נפרסטק-נוף, איש "חירות" מנעוריו, שמרד במפלגתו, ובמנהיגה מייצ'סלב בגון-מנחם בגין, ועבר עם שמואל כצנלנסון-תמיר ל"מרכז החופשי", ואחר כך לד"ש, וחזר לליכוד, מלין על ה"מרכז למורשת בגין" על כך שבטקס לזכרו היה נציג מ"מפלגת העבודה", ומ"יש עתיד", ולא נציג תנועתו של בגין, והוא אף משווה זאת לסטליניזם. "האם עשרות שנים בשלטון," תוהה נוף, "לא ריפאו את הימין מאותו ליקוי נפשי של תחושת נחיתות, כמשתקף בבחירה, דווקא של 'המרכז למורשת בגין' – להדיר מפאנל הדוברים בטכס את ממשיכי דרכו המובהקים של ראש הליכוד, שאת שמו באים להלל?" ("חדשות בן עזר", 1729).
אני סבור דווקא ההיפך. העובדה שיו"ר מפלגת העבודה, המפלגה ההיסטורית היריבה של חירות והליכוד, יצחק הרצוג, דיבר לזכרו, ולא למשל דוד אמסלם מתנועתו, רק מדברת לזכותו ולא להיפך. בהתחשב במורשתו האמיתית של בגון-בגין זה אף יכול להיחשב כהישג אדיר. ומהי מורשתו האמיתית של מייצ'סלב בגון-מנחם בגין, זו ש"המרכז למורשת בגין" תמיד מעלים? על כך כתבתי בהרחבה ב"חדשות בן עזר" גיליון 1720 מיום 6.2.22, ולא אחזור על כך. מה שכן, לעקיבא נפרסטק-נוף נזכור לעד את תרומתו העצומה לתושבי ישראל ולאנושות כולה בחקיקת החוק "איסור עישון במקומות ציבוריים":
https://www.nli.org.il/he/newspapers/mar/1984/01/31/01/article/110?&dliv=none&e=-------he-20--1--img-txIN|txTI--------------1&utm_source=he.wikipedia.org&utm_medium=referral&utm_campaign="עקיבא נוף"&utm_content=itonut
וכמובן נזכור את שיריו האלמותיים: "מים לדוד המלך" (שלישיית הגשש החיוור)
https://www.youtube.com/watch?v=lPiZQ5dA8-w
"איזבל" (דוגמנית פנינה רוזנבלום הצעירה, חברי הלהקה הבוקר שאחרי: אביבה הד, חגית זמיר, טובה ליבנה, עקיבא נוף, שמואל שילנסקי):
https://www.youtube.com/watch?v=doRToauI01U
"שישו את ירושלים" (דודו פישר):
https://www.youtube.com/watch?v=EK-P3Wl-bSs
השירה והמוסיקה יחיו לעד.
נעמן כהן
(פרויקט בן יהודה, שימור הנגשה וחשיפת יצירות עבריות לציבור הרחב).
https://benyehuda.org/
והנה אסף ברטוב (לא מצאתי את שמו המקורי) שסבתו עלתה לארץ מאוקראינה, ירד לאוקראינה, התחתן עם אישה אוקראינית והקים שם משפחה אוקראינית. מתוך רצון להכיר את עמו החדש החל לקרא ספרות אוקראינית, תחילה באנגלית ואחר כך, כשלמד יותר את השפה, גם בשפת המקור. מתוך כך הפך לפטריוט אוקראיני הרוצה לספר על המאבק העיקש וארוך השנים של האוקראינים לעצמאות, הבולט בספרות האוקראינית, והוא רוצה להנגיש אותה לקורא העברי.
"פוטין הופתע," קובע ברטוב, "כי הוא לא קורא ספרות אוקראינית. אילו היה קורא, אולי היה פחות מופתע שמבצע הבליץ שלו לא עבד."
ברטוב מצא את אנטון פפרני, יליד אוקראינה שעלה לארץ בעלייה הגדולה של שנות ה-90. כמו רוב יהודי ברית המועצות גם הוא דיבר ברוסית שם, אבל כשעלה לארץ התעניין יותר במקורותיו ועסק בזה כתחביב. ברטוב הציע לו לתרגם בתשלום סדרה של תרגומים.
עד היום תורגמו במסגרתה שני ספרים. "מוסקוביאדה" שנכתב ב-1992 ע"י יורי אנדרחוביץ', רגע לפני נפילת ברית המועצות, מספר על יום אחד בחייו של משורר אוקראיני המשוטט במוסקבה, רגע לפני נפילת מסך הברזל. ויש בו גם כמיהה להשתייך לברית המועצות עם רצון לעצמאות. "רואים שם את הניצנים של הפוטיניזם, של מה שאנחנו רואים היום לנגד עינינו," "משהו עמוק מאוד בזהות האוקראינית. מצד אחד שהיא תמיד היתה צריכה להיות זהות מינורית – כלומר בצל האימפריה הרוסית, אחר כך בצל הכיבוש הפולני, אוסטרו-הונגרים, שוב הרוסים, הנאצים והכיבוש הסובייטי. האוקראינים נאבקו על עצמם ועל זהותם להבדיל מהכובשים שלהם, מאות בשנים ועכשיו בעולם רואים כמה הם עקשנים וכמה הם נחושים לעמוד על שלהם ולא להיכנע."
הספר השני שברטוב בחר לתרגום לעברית, "טנגו המוות" של יורי ויניצ'וק, עוסק בחברות אמיצה של ארבעה נערים: גרמני, פולני, אוקראיני ויהודי, כולם יהודי לבוב הרב-לאומית ורב-תרבותית. מה שמחבר בין הנערים הוא שהאבות שלהם לחמו יחד למען עצמאות אוקראינה ב-1921 ומתו בקרב. "המחבר מצא תעודות שבאמת היו יהודים, שהלכו ונלחמו למען עצמאות אוקראינה (משהו יוצא דופן בהחלט ליהודי לאור האנטישמיות האוקראינית נ.כ.)
הספר השלישי המתוכנן "מחקר שטח בסקס אוקראיני" מאת אוקסנה זברושקו, שנכתב בסוף שנות ה-90, עוסק בזהות האוקראינית ובמאבק העיקש שלה לבניית אומה עצמאית. כאן הסופרת בחרה דווקא ביהודים ובפרויקט הציוני כמודל חיובי להצלחה במאבק שמתבטא בהקמת מדינה דמוקרטית. "היא מתארת איך האוקראינים צריכים ללמוד מהיהודים שהלכו והקימו מדינה מודרנית ודמוקרטיה מכלום, לא היה להם איזשהו בסיס ולא היה להם מסורת. היא אומרת – גם אנחנו האוקראינים צריכים להשתחרר מהמנטאליות הסובייטית, מהתפיסות של השחיתות ושרק ככה אפשר להתקדם."
(אסף ברטוב, "פוטין הופתע מההתנגדות כי הוא לא קורא ספרות אוקראינית").
https://www.ynet.co.il/entertainment/article/s1vzrx8w9
מוזר אפוא שהאוקראיני החדש ברטוב, הרוצה להנגיש את הספרות הפטריוטית האוקראינית לקורא הישראלי – אינו פועל לתרגם לעברית את ליבה של הספרות האוקראינית, את שיריו של המשורר הלאומי האוקראיני, שהיה נער צמית שעלה לגדולה ויסד את הספרות האוקראינית, ואף את שפתה, טראס שבצ'נקו.
https://he.wikipedia.org/wiki/טאראס_שבצ'נקו
מן הראוי היה להנגיש לקורא העברי במיוחד את שיריו האנטישמיים של המשורר הלאומי האוקראיני טראס שבצ'נקו. (גם גוגול היה אנטישמי אבל לא היה לאומן אוקראיני וכתב רוסית). ודוק: הספרות והלאומיות האוקראינית אינה קיימת ללא אנטישמיות. הספרות האוקראינית כמבטאת את הלאומיות האוקראינית ספוגה באנטישמיות, והלאומיות האוקראינית ספוגה בדם יהודי מחמלניצקי, מקסים ז'לזניאק, פטליורה, בנדרה, ועד איוון האיום מטרבלינקה ודומיו.
בשנת 1842 פרסם שבצ'נקו את הפואמה "היידמקים" (Гайдамаки), המנציחה את תנועת ההיידמקים. הַיְידָמָקים או גַיְידָמָקים (ברוסית ובאוקראינית: Гайдамаки; בפולנית: Hajdamacy מטורקית: היידמאק – שודד, גוזל בהמות) – הוא שמה של תנועת קוזאקים אוקראינית, שכוונה כנגד השלטון הפולני במאה ה-18. בתנועה השתתפו איכרים וצמיתים שברחו מאדוניהם, עניי הערים, אצילי אוקראינה שירדו מגדולתם והמעמדות הנמוכים של הכנסייה האורתודוקסית. התרחשו שלוש מרידות של קוזאקים אשר נקראו בשם זה. בראש ההתנגדות האחרונה עמדו מקסים ז'לזניאק ואיוואן גונטה.
https://en.wikipedia.org/wiki/Maksym_Zalizniak
ההיידמקים טבחו רבות ביהודים בחבל ברסלב. מספר הנרצחים עמד על עשרות אלפים. הטבח המפורסם ביותר הוא טבח אומן ב-1768, בו נטבחו כ-20,000 איש. המרד דוכא על ידי הצבא הרוסי והפולני. על הטבח באומן נכתבה קינת אומן.
https://he.m.wikipedia.org/wiki/קינת_אומן
כשנודע לרבי נחמן מברסלב על סיפור הטבח שערכו שם ההיידמקים ב-1768 ובו נהרגו אלפי יהודים, הוא אמר לתלמידיו שברצונו להיקבר שם. כשביתו ובית מדרשו בברסלב נשרפו כליל. עבר לאומן והתגורר שם, ושם נקבר. (מקום הקבר לא נודע והקבר הקיים היום הוא ציון בלבד לכן לא ניתן להעלות את גופתו לארץ).
התודעה האוקראינית רואה בהיידמקים גיבורים לאומיים שהביאו לשחרור אוקראינה מהעול הפולני. טאראס שבצ'נקו הננציח בשירתו את התנועה, ומקסים ז'לזיניאק זכה לכבוד לאומי ולאנדרטאות בכל אוקראינה. מעטים מאד תרגומי שבצ'נקו לעברית. חיפשתי ברשת וכמעט לא מצאתי. אנטון פפרני, מתרגם הספרות האוקראינית ביוזמה של אסף ברטוב, תרגם את השיר שלו על הדנייפר:
https://www.yekum.org/2014/03/שיר-ופרשנות-טאראס-שבצנקו-200-שנה-להולדת/
שני שירים של שבצ'נקו זכו אף למנגינה והושרו בעברית ממתרגם לא ידוע: "סתיו נוגה":
https://www.zemereshet.co.il/m/song.asp?id=2732
"עת אמות" (שיר שנהגו לשיר בשומר הצעיר)
עֵת אָמוּת אַתֶּם כִּירוּ קִבְרִי
בֶּעָפָר תְּכַסּוּנִי
בְּמֶרְחַב כָּרֵי אוּקְרָאִינָה
בִּשְׂדוֹתֶיהָ קִבְרוּנִי.
https://www.zemereshet.co.il/m/song.asp?id=13625
(מעניין שב"השומר הצעיר" שרו על קבר שבצ'נקו ולא על קבר ר' נחמן מברסלב, ובכלל על הכמיהה להיקבר באוקראינה). אולי המתרגם המעולה מרוסית יואל נץ, ייקח על עצמו את התרגום של שבצ'נקו לעברית.
מעניין ששבצ'נקו זכה להערכה דווקא מוולדימיר זאב יבגניץ' ז'בוטינסקי, יליד אודסה, אוקראינה, אז האימפריה הרוסית, שהעריך את שירתו כמבטאת רוח לאומית למרות האנטישמיות שלו, והנה הדברים שכתב לרגל היובל לפטירתו:
ולדימיר זאב ז'בוטינסקי, לקח יובלו של שבצ'נקו (נכתב ברוסית 1911): "טאראס שבצ'נקו (1861-1814) הוא גדול המשוררים בשפה האוקראינית. בגלל שייכותו לארגון אוקראיני לאומי נאסר והוגלה לאסיה המרכזית. שבצ'נקוֹ הריהו משורר לאומי – ובזה כוחו. משורר לאומי הוא גם במובן הסוּבּיקטיבי, זאת אומרת, משורר לאומני, לרבות כל החסרונות הטבועים בלאומנוּת, עם התפרצויות של משטמה פראית לפולנים, ליהודים, לשאר השכנים... אך עוד יותר חשוב שהוא – משורר לאומי לפי ערכו האוֹבּיקטיבי. הוא נתן גם לעמו, גם לעולם כולו, הוכחה ברורה ומוצקת כי הנפש האוקראינית חוננה בכשרון יצירה תרבותית עצמאית המתנשאת לספירות גבוהות ועליונות. בעבור זה כל כך אוהבים אותו מצד אחד ובעבור זה כל כך פוחדים מפניו מצד אחר, ואהבה זו ופחד זה לא היו פוחתים במאוּם, אילו היה שבצ'נקוֹ בזמנו לא עממי, אלא אצילי בסגנונם של גתה או פּוּשקין. יכולים לגרוע מיצירותיו את כל הנעימות הדמוקראטיות (והצנזורה אף היתה עושה כן במשך זמן רב) – ושבצ'נקו יוסיף להיות מה שעשׂאוֹ הטבע: תקדים מזהיר, שאיננו מניח לאוקראיניוּת לסטות ממסילת התחייה הלאומית. את חשיבוּתו זו השכילו להבין אנשי הריאקציה ועל כן הרימו בפרוס יובלו צווחה כזאת על ספּרטיסם, על בגידה במלכוּת ועל קרבת דור-ההפלגה. עד לדור-הפלגה ועד לשאר המוראות רחוקה הדרך, אך האמת ניתנה להיאמר: ליתן כבוד לשבצ'נקוֹ בפשטות כמו למחבר רוסי מוכשר מס' כך-וכך אי-אפשר; ליתן לו כבוד – זאת אומרת, להודות בכל הכרוך בשם זה. ליתן כבוד לשבצ'נקוֹ – זאת אומרת להבין ולהודות, כי אין, ולא תוכל להיות, תרבות אחידה בארץ המכילה מאה אומות ויותר: להבין, להודות, להצטופף ולפנות את המקום היאֶה לאח הכביר, השני לפי כוחו בקיסרות הזאת."
https://benyehuda.org/read/1789
מה יש לתבוע מזלנסקי בנאומו בכנסת?
ולודומיר זלנסקי, נשיא אוקראינה היהודי, ביקש לנאום בפני מליאת הכנסת בזום, אולם יו"ר הכנסת מיכאל לוי, בהוראת מנהיג מפלגתו שר החוץ יאיר למפל-לפיד, סירב לבקשה באמתלה של: "יש שיפוצים." לאחר מחאות רבות אושר בכל זאת נאומו בזום. מכיוון שכך וטוב שכך, יש לתבוע מהנשיא זלנסקי בנאומו בכנסת שני דברים:
א. כנסת ישראל תובעת ממך כנשיא אוקראינה היהודי לסלק מכיכרות אוקראינה את פסלי רוצחי היהודים חמלניצקי, ז'לזניאק, פטליורה, ובנדרה.
ב. להפסיק להצביע תמיד נגד ישראל בפורומים הבינלאומיים.
ישראל לא צריכה להתקיים כמדינה יהודית
הגזען האנטישמי האמריקאי, פול אובריאן, הנושא משרה בכירה בארגון אמנסטי, שהכריז על ישראל כמדינת אפרטהייד, שולל את זכות העם היהודי לריבונות וקובע כי ישראל לא צריכה להתקיים כמדינה יהודית (אלא כמדינה ערבית-מוסלמית).
https://jewishinsider.com/2022/03/israel-shouldnt-exist-as-a-jewish-state-amnesty-usa-director-tells-democratic-group/
הבעיה היא שחלק גדול מיהודי ארה"ב נהפכו לאוטו-אנטישמים ותומכים בו. כמובן שכל האקטיביסטים הפרו-איסלמיים בארץ, התומכים בו, לא יישארו שנייה אחת במדינה שהפכה לערבית-מוסלמית לה הם מייחלים.
יאיר למפל לפיד אצל עבדאללה – מתן בלי משא
שר החוץ יאיר למפל-לפיד נפגש עם מלך עבר-הירדן, עבדאללה השני ברבת עמון. ממשרד החוץ נמסר כי הפגישה התקיימה לקראת חודש הרמדאן, ולאור הדאגה בירדן ובישראל מהמתיחות הגוברת בירושלים. "סיכמנו כי יש לפעול יחד להרגעת המתח וקידום הבנה," אמר למפל-לפיד בתום הפגישה, "היחסים המיוחדים שלנו עם ממלכת ירדן מבטיחים עתיד טוב יותר לילדינו. השלום בינינו הוא לא רק שכנות טובה אלא גם האחריות המוסרית שלנו לשני העמים." מארמון המלוכה העבר-ירדני נמסר כי המלך הדגיש בשיחה עם לפיד את החשיבות שבשמירה על הסטאטוס קוו בעיר, ועצירת כל הצעדים החד-צדדים שפוגעים בפתרון שתי המדינות.
https://www.haaretz.co.il/news/politics/1.10666985
מובן שלמפל-לפיד לא אמר למלך מילה על הפרת הסטאטוס קוו ע"י ממלכת עבר-הירדן ע"י בניית שלושה מסגדים חדשים על הר הבית והריסת השרידים הארכיאולוגים בו. כי סטטוס קוו לא קיים אם הוא נגד ישראל.
טקס ההומגיום והפידליטס של הרצוג לארדואן
כמה עצוב היה לראות את התמונה של הנשיא הרצוג לוחץ בהכנעה בשתי ידיו (כמעט מנשק) את ידו של ארדואן, והוא מסתכל בו מלמעלה ברגשות זלזול ותיעוב כרוצה רק להיפטר ממנו:
https://www.youtube.com/watch?v=F6CD5AFBdDY
לפחות הישג אחד יש מהביקור. טורקיה הסכימה למסור לישראל את כתובת השילוח. ששדדו הטורקים מהארץ ונמצאת במוזיאון הארכיאולוגי באיסטנבול. (חבל שלא סוכם שגם לוח גזר הנמצא באותו מוזיאון באיסטנבול יוחזר לארץ).
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=734934&forum=scoops1
כתובת השילוח: שהושמה על נקבת השילוח שחפר המלך חזקיהו ב- 702 לפנה"ס:
"תמה הנקבה. וזה היה דבר הנקבה: בעוד החוצבים מניפים את
הגרזן אלה לקראת אלה, וכשנשארו רק שלוש אמות להינקב, נשמע קול איש
קורא אל רעו מקבוצה לקבוצה, כי הייתה זדה בסלע מימין ומשמאל. וביום
שבו הושלמה הנקבה, הכו החוצבים איש לקראת רעו גרזן לקראת גרזן. ויזרמו
המים מן המוצא אל הבריכה לאורך 1,200 אמה,
ומאה אמה היה עומק הסלע מפני השטח מעל ראש החוצבים."
https://he.wikipedia.org/wiki/כתובת_השילוח
ועכשיו הערבים והאקטיביסטים הפרו-איסלמים היהודים יאמרו שאסור להציגה במוזיאון ישראל כי היא כתובת פלסטינית הכתובה בפלסטינית מסילואן, שהובאה משטח כבוש.
פתחו את השער פתחוהו רחב מרב מיכאלי אישה של זהב
יו"ר מפלגת העבודה מירב קסטנר-מיכאלי: לפתוח את גבולות המדינה לכל פליטה/פליט אוקראינית ואוקראיני שרוצה לבוא, ללא שום הגבלה מיספרית (41 מיליון)
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=734971&forum=scoops1
מן הסתם, כשנהיה מיעוט בארצנו, היא תשתמש בכישורי סבא שלה ותארגן לנו רכבת הצלה. בינתיים היא התגלתה כגזענית צבועה לאחר שלא תבעה להכניס לארץ גם את מיליוני הפליטים מאתיופיה, של לדבר על המיליונים מסוריה.
ברית מר"צ האנטי-קלאריקלית עם "האחים המוסלמים" הקלריקלים.
מיכל רוזין, משה מזרחי-רז, יאיר גולדנר-גולן, גבריאלה לסקי-שוץ – היהודים, התאחדו בברית יחד עם ה"אחים המוסלמים", עלי סלאלחה, וג'ידר רינאוי-זועבי, ממרצ, ועם "האחים המוסלמים" מנסור עבאס, וליד יוסוף טהא, מאזן גנאים, אימן ח'טיב יאסין, מרע"ם – והצביעו נגד חוק האזרחות, במטרה לפתוח את שערי ההתאזרחות בישראל לערבים-מוסלמים כדי להפוך את ישראל למדינה ערבית-מוסלמית.
https://www.ynet.co.il/news/article/ryqp12vwq#autoplay
ערבי רק פותח את הפה ומשקר
הנה עוד הוכחה לאמירתו הישנה של ברוך בן עזר ראב. העיתונאית שירית כהן אביטן שואלת את ג'עפר פראח, מנכ"ל ארגון סואווה: "אלעד ברזילי, שניצל מלינץ' קשה מאוד בעכו, אני חושבת שמי שפגעו בו היו התושבים הערבים – תקן אותי אם אני טועה?"
ג'עפר פראח: "את טועה."
בנוסף, האשים את הגרעינים התורניים שמגיעים לערים המעורבות בשביל "להצית את העניינים":
https://twitter.com/KnessetT/status/1501991778228092933?t=ly2g8XuvSU9QSsr3Z9zaFg&s=03)
תופעה היסטורית רבת שנים וידועה. ג'עפר פראח היווני-נוצרי, שהסתערב בכפייה עקב הכיבוש הערבי, חייב מטעמי הישרדות להוכיח כי שנאת ישראל שלו עולה על זו של המוסלמים. "גרעינים תורנים" כמו "ציונים" הם שמות כיסוי ליהודים. כדאי לציין כי כל השטחים הכבושים ע"י הערבים, 13 מיליון קמ"ר – היו בעבר כולם נוצריים, וכיום לא נותרו בהם כמעט נוצרים.
השקרים של עיסאויי פריג'
השר "לשיתוף פעולה איזורי" בין יהודים לערבים, עיסאויי פריג' ממר"צ, טען: "ברמלה לא היו מהומות במאי, כי המצב הכלכלי של הערבים שם יותר טוב מבלוד."
כ"ץ: "ברמלה גם היו."
פריג': "אבל פחות מלוד, כי האוכלוסייה (הערבית) שם פחות סובלת."
https://rotter.net/forum/scoops1/734640.shtml#1
אז שתי הערות: ברמלה בהחלט היו מהומות. האוכלוסייה הערבית בלוד לא סובלת.
הנה הדוגמאות לפרעות ברמלה:
ח''כ פריג' (מרצ): "האנרכיה ברמלה ולוד מאיימת על קיומנו. כמנהיגי הציבור עלינו לפעול להרגעת הרוחות."11/5/2021.
https://rotter.net/forum/scoops1/696592.shtml12 כלי רכב הושחתו ברחוב אחד ברמלה. 10/6/2021
https://rotter.net/forum/scoops1/703159.shtml
לינץ' על רכב לוחמי אש שיצא לכיוון ההצתה בשוק רמלה.16/5/2021https://rotter.net/forum/scoops1/698402.shtml
רמלה: שריפה בשוק, 15/2/2020https://rotter.net/forum/scoops1/698388.shtml
הפוגרום של רמלה. 11/5//2021https://rotter.net/forum/scoops1/696070.shtml
רמלה : פרעות קשים בחלקי העיר . המשטרה איננה ברחובות ומסתגרת בתחנה. 11/5/2021
https://rotter.net/forum/scoops1/696071.shtml
כביש 40 חסום לתנועה על ידי ערבים, שריפות וירי, בצומת הכניסה לרמלה. 10/5/2021.
https://rotter.net/forum/scoops1/696021.shtml
רמלה: יהודים שהלכו עם דגלי ישראל הותקפו, צעירים ערבים השליכו לעברם אבנים, וקראו קריאות אנטישמיות. 10/3/2021.
https://rotter.net/forum/scoops1/695938.shtml
חגיגה באום אל פחם
באום אל-פאחם חגגו את שחרורו של המחבל זיאד ג'בארין שהסיע ב-2002 מחבל חגור בחגורת נפץ.
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=734903&forum=scoops1
כולנו יהודים
קליפ שהוציאה להקת לנינגרד המפורסמת ברוסיה, משווה את הרוסים היום ליהודים בברלין של 1940:
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=734893&forum=scoops1
איך לא חשבנו על זה. הרי אז היהודים הפשיסטים פלשו לגרמניה לכבוש אותה.
מה הופק ומה לא הופק ומי צריך להפיק את האירוע לזכר בגין
עקיבא נפרסטק-נוף, איש "חירות" מנעוריו, שמרד במפלגתו, ובמנהיגה מייצ'סלב בגון-מנחם בגין, ועבר עם שמואל כצנלנסון-תמיר ל"מרכז החופשי", ואחר כך לד"ש, וחזר לליכוד, מלין על ה"מרכז למורשת בגין" על כך שבטקס לזכרו היה נציג מ"מפלגת העבודה", ומ"יש עתיד", ולא נציג תנועתו של בגין, והוא אף משווה זאת לסטליניזם. "האם עשרות שנים בשלטון," תוהה נוף, "לא ריפאו את הימין מאותו ליקוי נפשי של תחושת נחיתות, כמשתקף בבחירה, דווקא של 'המרכז למורשת בגין' – להדיר מפאנל הדוברים בטכס את ממשיכי דרכו המובהקים של ראש הליכוד, שאת שמו באים להלל?" ("חדשות בן עזר", 1729).
אני סבור דווקא ההיפך. העובדה שיו"ר מפלגת העבודה, המפלגה ההיסטורית היריבה של חירות והליכוד, יצחק הרצוג, דיבר לזכרו, ולא למשל דוד אמסלם מתנועתו, רק מדברת לזכותו ולא להיפך. בהתחשב במורשתו האמיתית של בגון-בגין זה אף יכול להיחשב כהישג אדיר. ומהי מורשתו האמיתית של מייצ'סלב בגון-מנחם בגין, זו ש"המרכז למורשת בגין" תמיד מעלים? על כך כתבתי בהרחבה ב"חדשות בן עזר" גיליון 1720 מיום 6.2.22, ולא אחזור על כך. מה שכן, לעקיבא נפרסטק-נוף נזכור לעד את תרומתו העצומה לתושבי ישראל ולאנושות כולה בחקיקת החוק "איסור עישון במקומות ציבוריים":
https://www.nli.org.il/he/newspapers/mar/1984/01/31/01/article/110?&dliv=none&e=-------he-20--1--img-txIN|txTI--------------1&utm_source=he.wikipedia.org&utm_medium=referral&utm_campaign="עקיבא נוף"&utm_content=itonut
וכמובן נזכור את שיריו האלמותיים: "מים לדוד המלך" (שלישיית הגשש החיוור)
https://www.youtube.com/watch?v=lPiZQ5dA8-w
"איזבל" (דוגמנית פנינה רוזנבלום הצעירה, חברי הלהקה הבוקר שאחרי: אביבה הד, חגית זמיר, טובה ליבנה, עקיבא נוף, שמואל שילנסקי):
https://www.youtube.com/watch?v=doRToauI01U
"שישו את ירושלים" (דודו פישר):
https://www.youtube.com/watch?v=EK-P3Wl-bSs
השירה והמוסיקה יחיו לעד.
נעמן כהן
אהוד בן עזר
הנאהבים והנעימים
רשימות מהחיים החדשים
המתרקמים בארץ-ישראל
"ביתן" הוצאה לאור, תל-אביב
נדפס בישראל תשמ"ה / 1985
מחברת רביעית
[ממחברות לילך הרמוטק המכונה גם בשם פאני צדקיהו]
[המשך]
...אפרם נתן לי את הדירה, ואפילו רשם אותה לבסוף על שמי. אני נעשיתי בעלת דירה, ואימא בעלת בעל בלי כוח-גברא.
ולמה אמרתי קודם שלי לא צריך לספר על מקרים שנשארים מחוברים? – כי אני התחברתי פעם לאיש מכובד מאוד וגם עשיר, רק בגלל המשפחה שלו אינני מעזה להוסיף עליו כאן פרטים, במחברת, ורק אומר שהיה גם אשף-בישול ואבא של חברה טובה שלי. טוב. ההתחברות שלנו לא התרחשה בתקופת החברות עם טובה, כך אני אקרא לה כאן – כי אז היינו תלמידות בתיכון ואחרי שסיימנו את הלימודים ניתק הקשר שלי איתה. היא היתה טיפוס ג'ינג'י, צחקני כזה ומתגרד, עור לא יפה אבל גוף משגע, והבנים היו אומרים שמגיעה לה תעודת-הוראה עוד לפני תעודת-הבגרות, מפני שמה שהיא מלמדת, אף אחד לא שוכח.
אבא שלה היה טיפוס מלוקק, שמנמן וצהוב, מתפאר בכסף שהוא מרוויח בתיכנון בניינים ומתאונן שהעבודה לא מותירה לו זמן ליהנות מהחיים. אגב, סנופי אף פעם לא התפאר בעושרו, וכמו שאמרתי, לו אני חייבת גם את אהבתי למוסיקה.
אינני יודעת אם אבא של טובה שם לב אליי כבר אז. רק פעם אחת יכולתי לחשוד, כאשר הצטרפתי אליהם לנסיעה לים, בשבת, לחוף מכמורת, עם צידנית ואוהל ונתחי עוף קר וצלחות פלסטיק לבנות ומלחייה והכול; וכאשר נכנסנו לים, התנגשנו פתאום יחד בגל שבא מולנו, אני מעדתי וצרחתי ואבא של טובה תפס אותי כדי שלא איסחף, ואיני יודעת איך קרה שלרגע ממושך היינו צמודים יחד וגבעת בטנו הקטנה נלחצה אל שקערורית גבי, אם כי העמק, מתחתיה, לא היה ריק. אני את זאת טרם הבנתי במדוייק. קור המים לא השפיע עליו, וכשהחזיק בי כך, שנינו בגובה הגלים עד צוואר כמעט, הניח לרגע את כפות-ידיו על ציצאלאך הקטנים שלי – אז! – הייתי אולי בת שש-עשרה! – עוד לפני הצניחה הגדולה, וסחט אותם כאילו שני זיזים אלה הם היחידים אשר באחיזתם אפשר למנוע אותי מטביעה.
מאז היה מביט בי בעיניים מצועפות, ועדיין לא בדיוק הבנתי שהוא בועל אותי במבטיו מדי פעם, בעוברו על פניי, כאשר ביקרתי אצל טובה ולילות אחדים גם למדתי איתה יחד לבחינות. אבל יותר לא נגע בי.
אחרי הבחינות התרחקנו. שמעתי שהם נסעו לאפריקה, בשליחות חברת-בנייה ישראלית, ואם טובה המשיכה ללמד גם שם, אני מתארת לעצמי שהרבה אפריקאים לא שכחו מאז את נדיבות ישראל, אם כי אינני יודעת עד איזה גבול מקובל שם, במסגרת המיגבלות החברתיות, לקבל סיוע מנימפומנית לבנת-עור.
יום אחד רכבתי לי על האופניים בשדרות נורדאו, בכיוון הים התיכון, ופתאום בצמוד אליי מכונית לבנה ענקית ושטוחה צופרת כאילו אני החברה הכי טובה שלה. אני מתכופפת קצת, מביטה הצידה, ומי מחייך אליי שם, מבפנים? אבא של טובה עמידרור. קטנצ'יק, שמנמן, קצת פחות צהבהב בגלל הקרחת וקצת יותר נפוח בפנים.
ממש חסם את דרכי והכריח אותי לעצור. אמר שראה אותי כשנסע מהעבר השני של השדרה, ובעיקוף הראשון פנה שמאלה, וכך השיג אותי. בו במקום סיפר שטובה נישאה לבחור אמריקאי וגרה במיאמי. וכבר יש לה שתי בנות. בצחוק שאל אם גם אני מיהרתי כל כך, ואם לא, אולי אפשר להזמין אותי לארוחת-ערב.
צחקתי גם אני ואמרתי לו שיחפש באות ה"א, במדריך הטלפונים. לא הרבה שמות-משפחה מתחילים באות הזו, ולא קשה למצוא.
כשחזרתי לדירתי, הטלפון כבר צילצל. עוד באותו ערב בא לקחת אותי. אשתו נמצאת אצל טובה, לביקור ממושך, לאחר הולדת הבת השנייה. אכלנו ב"קוּ צֶ'ה מַה יֶה" פעם ראשונה ואחרונה יחדיו, כי מאז התעקש שאטעם ממטעמיו, והסביר לו שלא רצה להביך אותי, בפגישה הראשונה, ולהיראות קמצן בכך שיזמינני לאכול בדירתו.
אחרי הארוחה עלינו אליו כדי לבחור לי בד מודפס לשמלה, מהאוסף שהביא במשך השנים מאפריקה, וכשהרמתי שמלתי כדי למדוד, טוב, ביותר מזה לא היה צורך – על מיטת אשתו, בחדר השינה, התגלגלנו כשני חזירים. הוא התנשף ונאחז בי בשיהוקים קצרתיים, (נדמה לי, אני לא רופאה) כאילו זו ההזדמנות האחרונה שלו.
קצת נבהלתי. חמדן גדול היה. גם אחרי הפעולה לא נרגע. כל מה שיכול היה לנשק, לחבק, למצוץ, ללטף, לגעת ולדחוף אצבע – ניצֵל, כגרגרן שחס להשאיר פירור מארוחתו, גם כשכבר אינו רעב. כשעטף אותי בגופו, כשהסתכל בי, כשהיה מפשיט אותי, חשתי כאילו לא רק את רגע ההווה הוא חי אלא חוקק אותי בדימיונו כדי ליהנות ממני, בזיכרונותיו, עוד שנים רבות.
אדם מוזר היה יוּרֵק עמידרור. שעה ארוכה היה מתאמץ, מתאמץ, מתנשם ומתנשף, ואינו מסוגל לגמור, אבל הזיקפה שלו היתה איתנה. אולי היתה לו איזו מחלה – פֵּרְפֵּטוּאוֹם שְׁמוֹקָלֶה. אומרים שבדברים האלה אין הפרד בין היסוד הנפשי לגופני. טוב. מה איפת לי. חגיגה. ערב אחד הושחלתי אביונותיים על זיקפה אחת, שרק שיחה טרנסאטלאנטית קטעה אותה. ואלמלא שפתי פותצ'יק היו כבר מגורות וּמְצ'וּפְּצָ'פּוֹת עד כדי צריבה, היה מנסה להשחילני בשלישית. להרגיע אותו – היה כמו להוציא מים מסלע. איך לא כאב לו?
עכשיו גם הבנתי ממי ירשה טובה את כושר-ההוראה היוצא-מן-הכלל שלה. אם יש תכונה שאני שונאת באישה, הרי זו נימפומאניות. אני חושבת שהתנהגות כזו היא עלבון למין הנשי, התבזות – שבחורה אינה יכולה לשלוט על תאוותיה?! מילא שהיא עושה עצמה כלי לתאוותיהם של גברים, ואפילו מתפרנסת מפוסיק ותוסיק, הלא זה עתיק כדברי ימי האנושות. אבל לעשות את הגברים מכשיר לתאוותיה, ולא לשׂבוע? לחיות מגבר לגבר כמו מטוטלת מבלי שתהא לה שום נקודת-כובד בה עצמה? אני זוכרת שהבנים סיפרו כי בשירות-הלאומי – חמישה איבדו אצלה בתוליהם בלילה אחד! והדבר היחיד שביקשה מהם, בתורם, שכובה על גבה, היא – "תשפכו בחוץ, חברֶ'ה! לא רוצה עוד אַפַּלָה!" – זה היה לפני שהתחילה לקחת גלולות, ראשונה בכיתה. שכה אחיה! את הקריאות הללו שמענו גם אנחנו, הבנות, מהאוהל שלנו, ותמי הפתייה שאלה: מה הם שופכים עליה בתוך האוהל? הם השתגעו?"
"קצת מים, לצנן אותה!" אמרנו.
טוב. הארוחות שיורק היה מכין, ממש עלו לי על העצבים – חותך פלפל לשש רצועות שוות, שני סרדינים מנוגבים משמן, תריסר דובדבנים קלופים, חצי שן שום כתושה עם עשר טיפות לימון, אחר כך מאתיים גראם מאקארוני מבושלים ושטופים, ישמרני האל אם אני זוכרת הכול! כדורי אבוקדו, זיזי מלון ברוטב גוארנרי, חמישה זיתים מחולקים לרבעים על שש רצועות בשר, שניים על שבעה סנטימטר כל אחת, ברוטב חצי כפית זנגוויל וחמש כפות דבש שבתוכו הישרו כל הלילה עלה של חסה! א-מומחה! הבישול שלו היה מבוסס על ספירה מדוייקת, וכשלא היה סופר, היה ממלל על הצלחותיו בקבלת עבודות-תיכנון רחבות-היקף באפריקה, ומוכן לספר גם על איך זה עם שחורות, אבל לא הייתי מוכנה לשמוע, מפני שהיתה לו דרך מאוד לא-נעימה לספר זאת. יחסו לבישול היה ביתר עידון ואהבה מאשר בתיאור אפריקאותיו המיניות.
וכמובן שהתפאר כל הזמן בְּזַּקְפּוּפּוֹ, כאילו גילה איזה שיקוי-חיזוק בג'ונגל, תרופת-כישוף בדוכן מקומי, מעשה-ידי רופא-אליל, שבעזרתה הפליא לחולל ניסים בפותות הוורודות הענקיות ורוחשות חיים של אפריקה המתעוררת כשהוא נתלה מדֵי אבר, סליחה, מדי ערב, בכפות ידיו בשערות ערווה קפיציות שמסתלסלות סביב שפתיים שחורות תאוותניות – כדי שלא ללכת לאיבוד.
חלפו שבועיים ויורק לא נראה מודאג כלל ממחלת נכדתו הטרייה, שאותה טרם ראה, אלא עודד את אשתו, בשיחות טראנסאטלאנטיות, שחלקן נערך בנוכחותי בשעות הלילה, להישאר ליד בתם ונכדתם, תוך שהוא מבטיח להתפנות מוקדם ככל האפשר מכל עיסוקיו, ולהצטרף למשפחה; קורץ לי בעינו – ופעם אף הניח את ידי על אברו הזקוף, בשעת הדיבור. טוב. שובב! אלמלא חשש ממה יגידו השכנים, אמר, היה מבקש ממני לעבור לגור בדירתו.
אכלתי מידיו כמו מלכה, באותם ימים. אמנם, אף אחד ממתכוניו האנינים לא טעם לי, זה, רק זה, העיב על אושרו. למגינת-ליבו הכין לי רק אומצות בשר-כתף רך, עם מקלוני-צ'יפס מוקפאים שהשחימו במחבת, מלפפונים בחומץ מקופסת שימורים, יין שולחן קל, תוסס, וקולה. "פלבאית קטנה," קרא לי, ופעם אחת התחנן שארשה לו לצקת רוטב פטריות, שמנת, יין וחרדל – על האומצה, ואותו לילה לא הנחתי לו לגעת בי כי גיהקתי כל הזמן, כי שיהקתי, כי היתה לי צרבת – וגם קיבלתי את המחזור! – וטוב שטמפוניהָ של גברת עמידרור התאימו גם לי, כי שלי היו מלאים דולארים, כפי שעוד אסביר, ובינתיים גם את חלוק-הבית שלה לבשתי, ועוד בגדים, מצחיקים.
כל פעם שהייתי שמה עליי חלק-לבוש שלה, היה זַקְפּוּפּוֹ עולה כנחש השומע קול חליל משׁביע. ופעם אחת אף ניסה להיכנס איתי יחד, מחובקת מאחור, לתחתוניה של זיוה, ונקרענו בצוותא, אני והתחתונים. איך צחקנו! ריבונו-של-עולם! כמעט השתנתי מרוב צחוק –
ופעם אחרת גילגל אותי יורק ישר לתוך ארון השמלות של זיוה, ושם, בעמידה, בין הקולבים! – בשלל ריחותיה – הבושם, הזיעה היבשה, ושמלות-הערב – והמוזר ביותר שכלל לא עלה בדעתו לתלות מחדש את השמלות והחליפות על הקולבים, אחרי שהשתוללנו – כאילו לעולם לא יהא עליו עוד לפגוש בה.
"שמע יורק," אמרתי לו, "מה יש לך כל כך נגד זיוה שאתה מתנקם בה בצורה כזו?"
הוא נהם משהו בלתי ברור, כאילו עליתי על נושא שאסור לדבר בו. ואז הבזיק לי פתאום שאולי כל ההצגה הזו עם אני-בבגדי-אשתי אינה אלא הסוואה, והאמת –
אני – לילך, מזכירה לו את טובה!
אבל בכך הוא בוודאי לא היה מודה, לעולם.
בזכות האומצות, לפחות לא שמנתי. אבל הוא המשיך מדי ערב לבשל מאכלים חדשים, לערוך את השולחן, עם נרות ובקבוק-יין חדש, ולקוות כי אטעם סוף-סוף משהו נוסף על האומצה, הצ'יפס והמלפפונים הקטנים. "מה זה, את בהריון?" – היה לועג לי, "יש אנשים שהיו משלמים הון כדי להיות מוזמנים לארוחה מעשה-ידיי. הציעו לי אפילו לפרסם ספר-מתכונים משלי – "
"יורק," אמרתי לו, "אל תנסה לפטם אותי. אני על התבשילים – מוותרת. מספיק לי התרווד – "
צחק.
והאמת – הדברים שהכין לא טעמו לי! מעודי לא ראיתי אדם מבוגר, ועשיר, משתטה כך בין הסירים והמחבתות, המיטבח, עם הסינור, וגבעת הבטן הקטנה, והציחקוקים. רק כובע-טבחים היה חסר לו! פעם, כשהתכופף לזרוק את השאריות לפח, מתחת לכיור, פרצתי בצחוק.
"מה יש?" שאל.
"באפריקה, כשאתה מתכופף, איזה כושי בטח תוקע לך מאחור, כי הוא חושב שאתה המבשלת!"
"די, די! לילך," ביקש להרגיע אותי. "הדור שלך ממש מופרע!"
"ואתה לא מופרע?" צחקתי. "סבא יורק שמכריח את החברה-של-בתו ללבוש תחתונים של סבתא זיוה, ומשחיל אותה פעמיים כל לילה במקום לנסוע לראות את הנכדותיים?"
"די, די – "
וקנה לי יהלום קטן, עם תליון. או אולי קנה אותו עוד באפריקה. אבל מאז מה שקרה, לא ענדתי אותו, אלא שמתי בכספת הסודית של אימא, שאפילו סנופי אינו יודע עליה דבר. אומצות ידע עמידרור להכין. טוב. הוא קנה בשר משובח, הטוב ביותר, שצריך להיות מטומטם גמור כדי לקלקלו.
"יורק," אמרתי לו, "הרבה יותר בריא להשתגל על בטן ריקה, מדוע אתה מתעקש תמיד להתפטם קודם? זה לא בריא!"
"למה להשתקל על הבטן הריקה, מותק?" העברית שלו לא היתה הכי-הכי. "אני משתקל על הארוחה."
בלילה האחרון הרביץ ארוחה, כרגיל. ואחר-כך שיחה לארה"ב, כרגיל. ואחר-כך תקע לי בפעם הראשונה, כרגיל, בצד של אשתו, זאת אומרת, שלה במיטה, כרגיל. ואחר-כך עישן סיגריה, כרגיל, ואחר-כך התקרב אליי פעם שנייה מאחור, כרגיל, ותקע לי, כרגיל, ופתאום – בום! נתפס! אני לא יודעת מדוע נתקפתי בהלה או שהוא התחיל גונח עוד קודם לכן. מהר יותר מכרגיל, קַצַרְתִי. והבהיל אותי, כי פתאום הרגשתי שהוואגינה נסגרת על הַפֶּנִיס כעניבת-חנק או כדלת-מעלית, בקשיחות נוראה (אולי בגלל אומצות בשר הפילה המשובחות שבהן האכיל אותי וככה נתחזקו להם שריריי הטבעתיים), וכאילו אני יכולה להוביל אותו אחריי, כבול אליי, במסע של קלון, השד יודע לאן – נעשיתי ממש היסטרית. הוא התחיל לדחוף אותי בגב, מנסה להשתחרר ממני.
"זה התחת?" שאל, מבוהל, "זה התחת, תגידי, טעיתי?"
"לא!" צרחתי. "זה בסדר! בוואגינה, תקוע! מה עשית לי? נסגרתי!"
"תיפתחי. שחררי אותי!"
"אני מתאמצת!"
"אַי!"
"מה יש?"
"כשאת מתאמצת זה כואב לי עוד יותר!"
והתחיל להלום באגרופיו על גבי. המהנדסון העשיר מאפריקה! ככל שנבהלתי, לחצתי אותו עוד יותר בתוכי. פוסיק ותוסיק, כשני אגרופים, הכול מכוווץ, השתגעתי! כמו בלון ארוך שחונקים את צווארו, והגניחות נמשכו, והעוויתות. תחילה חשבתי שהוא גומר, רק מאוחר יותר הבנתי שהוא נגמר. התחיל להשתעל וצעק שהוא נחנק, שאין לו אוויר, שואף אוויר כטובע, בשינוקים היסטריים, בולע את לשונו אל קרבו, הוּאוּאוּ – הואואו –
"זונת נשים... מסופלסת... הואואו... לוֹ פַאס..." חבט בי נואשות, "שֶׁגֶד בֶּה... את חונקת... אותי... הואואו... פושטקית..."
ובדיוק צלצל הטלפון. ודאי עוד שיחה טרנאסאטלאנטית מזיוה, טובה והנכדות. אבל עמידרור כבר לא היה במצב שאיפשר לו להיפרד מיקירותיו, כולל דיינה הקטנה והחולה-מאוד, שאותה כבר לא יראה לעולם. הוא הקיא על גבי הערום – תקוף עווית אחרונה שכמו שיחררה אותו – לנצח, ממועקת חייו המזויינים, אם מותר להתבטא כך – וכך קפא מאחוריי, בצבע שעווה, כמו יצא מ"נשף הערפדים" ["סליחה אתה נושך את צווארי"] של פולנסקי. וכמובן שדבר ממנו כבר לא נותר בתוכי, אף כי ריח חריף של זרעו התערבב בקיא-המוות, ויכולתי לראות את עצמי באותו רגע ככוכבת הסרט "בעילות מעולם אחר" כי בעלני מת.
קודם כל רצתי יחפה לרחוץ עצמי, כי אני משוגעת לניקיון. והתלבשתי. הדירה היתה מוארת כולה והטלפון צילצל בשנית. כמובן שלא עניתי. גופת עמידרור היתה שרועה על המיטה, צהובה, ערומה וחסרת-חיים, ואמרתי לעצמי שבעצם הייתי צריכה להזעיק גם הפעם את הניידת לטיפול נמרץ, אולי היו מצליחים להחיותה באמצעים חשמליים. ואולי הייתי צריכה לעשות לו הנשמה מלאכותית, עד שיבואו – כמו שאימא הצילה את סנופי, שנשתבץ גם כן בגללי. ונשבעתי לעצמי שיותר לא אניח לגברים מבוגרים-מדי להתקרב אליי. מה, אני צריכה שיצא לי בסוף שם של דפיקה קטלנית? והחשוב ביותר היה לי שלא להיחשף על יד עמידרור המת.
החלטתי אפוא לעזוב את הדירה בשקט, ולהסתיר כל סימן לנוכחותי בה, לבד מטביעת אצבעותיי, כמובן – אבל מי יודע אותן? ואיש לא ראה אותנו יחד, ולא יקשר בינינו, לעולם. התבוננתי בגופה, לפרידה – פניה החלקות, העצובות, צורתה השמנמנה, צבעה האפור והתנוחה הקפואה, הלא-טבעית, שבה היתה מונחת על צידה, ויצאתי.
לפני שיצאתי, ואני לא מתביישת במה שאני מספרת עכשיו, כי לא לקחתי ממנו אפילו דולאר אחד במשך כל התקופה שיצאני יחד, ודי סבלתי משגעון-הבישולים שלו ומכך שלא יצאנו למסעדות, מה שנראה לי, עתה – אמנם כנס, שאחרת ודאי היו מכרים, שלו או שלי, פוגשים אותנו ומתארים לעצמם שלא כדי לכתוב את מדור המסעדות באחד העיתונים אנחנו יושבים ואוכלים. טוב. אומר רק זאת. הארנק של המהנדסון היה מונח על המכתבה המהודרת של אשתו, בחדר-השינה, עשוייה עץ מבריק, אולי מאהאגוני, צמודה לקיר ובה מגירות רבות. הארנק היה תפוח מאוד. עטפתי ידיי בחולצה שלו, שהיתה זרוקה על הכיסא, ופשפשתי דרכה בארנק. היו שם מאות דולארים, בשטרות של מאה ושל חמישים. לקחתי לי צרור רציני, שמתי בארנקי, החזרתי הכול למקומו ויצאתי מן הדירה כשאני מותירה אותה מאחוריי באורות דולקים. מתא-טלפון סמוך חייגתי למגן דוד אדום. נתתי את הכתובת ואמרתי שמן הדירה בקומה כך וכך נשמעים קולות של אדם שנחנק. לא הזדהיתי. סגרתי. והסתלקתי. בהתחלה ברגל, אחר כך עליתי על אוטובוס, וירדתי בדיזנגוף, והלכתי לי קצת להסתכל בחלונות-ראווה, ושוב עליתי על אוטובוס, אחר, ושבתי הביתה. היה לי משונה לנסוע באוטובוסים עירוניים אבל אל עמידרור לא נסעתי אף-פעם באופניים, אלא הוא היה מביא ומחזיר אותי.
נכתב, כמובן, על כך בעיתונים. "איש עסקים ישראלי, בונה ערים, שעשה הונו באפריקה – נמצא מת בדירתו בתל-אביב!" – ועוד דברים שכאלה, ומודעות-אבל – שלוש חברות שבונות את יהודה ושומרון התאבלו עליו, מתברר שהיה שותף בפרוייקטים! והיתה אפילו מודעה של משרד-החוץ! שלא לדבר על ידידים ומשפחה. אני לא יודעת אם המשטרה חשדה במשהו. בכל אופן, בשום עיתון, אף לא בשבועון-השערוריות, לא היה רמז לכך שיורק עמידרור מת בשעת השתגלות וכי ברגעיו האחרונים לא היה לבד אלא אַ-לַה נלסון רוקפלר. אני מניחה שהעובדה שנשאר כל כך הרבה כסף בארנקו – הסירה מעל הפרק כל חשד לשוד ורצח. הבדיקה לאחר-המוות הוכיחה שמת מהתקף-לב. ואם היתה איזו גברת אצלו או לא – איש לא רצה, כנראה, לקחת על עצמו אחריות לחשדות שכאלה, שפוגעים מיד, ובאופן מכוער מאוד, בזכר הנפטר, ובמשפחתו.
תהא נשמתו צרורה בצרור החיים, ובספר הטבחים החובבים של מעלה תהא מנוחתו עד קץ הימים, אמן סלה ותשבי יתרץ קושיות ויבוא!
למה תיק"ו? – כי אם מישהו חושב כי בעקבות דבריי אלה תתפענח תעלומת מותו של מהנדסון זנאי תל-אביב שמנמן מבוגר וגם עשיר, בדמות יורק עמידרור, שרבים הכירו אותו ואת משפחתו; ואם איזה חוקר יבקש גם לעלות על עקבותיי ולמצוא בהם הודאה, כי אז אני מודיעה כי פרטים כבדי-משקל שונו לבלי-הכר כאן, ומי שינסה לתבוע אותי לדין על גניבה – יעשה צחוק מעצמו כי לא יוכל להוכיח דבר.
יותר טוב שיגלו את אנסי הילדות הקטנות ואת הגנבים ואת הפורצים ואת השודדים ואת הרוצחים זקנים על משכבם בלילות, שלא לדבר על חוטפי-הארנקים וסוחרי-הסמים ורועי-הזונות, חיל עצום וכבד מאוד – כמו שאומר לָצֶק שְׁנֵלְצוּג, שעדיין בא עם הערבי חובש-הכיפה לזפת ולסייד בראשית הקיץ את הגג בדירה שאפרם גרילפארצר העמיד לרשותי כדי שלא אפריע לחייו עם אימא.
טוב, יש בחורות שאבא שלהן מממן להן לימודים באוניברסיטה או נסיעה לחוץ-לארץ, שלא לדבר על מכונית או דירה. ואבא שלי, ארון הרמוטק זיכרונו-לברכה, היה איש מאוד צנוע, זפת-וסייד-גגות! – מקצוע מאוד חשוב בתל-אביב, ובייחוד הסיוד בראשית הקיץ. אבל מאז שאימא עזבה אותו הוא החל מתבונן סביבו, גם בי, באותו מבט של מטפס-גגות, אבל מלהיפך, כשכבר נופלים, בעיניים מוכות עצב שקט והרבה חומוס ובצלים, שהיו המאכל החביב ביותר על הז"ל ואשר בזכותם היה נראה כחבית עגלגלה ושזופה, מוצק וגמיש מאוד, נמוך-קומה ומסוגל לטפס גבוה כקוף, ואפילו נינט עזגד, שפעלה כה רבות לשיפור מצב האישה, לא הצליחה לשפר את מצבו.
לא כל אחד מצליח עם ההורים שלו. אני, שנים ארוכות, הייתי משתדלת שיחשבו אותי לבתו של דודי דוקטור דולפי הרמוטק, ולא לבת אבי. הייתי מבקשת שישלחו אותו ליום-הורים, במקום את אבא. כי ידעתי שאליו תתייחסנה המורות ביתר כבוד, ואם לא בזכות כישרונותיי וחריצותי אז אולי בזכותו תזכינה אותי סוף-סוף ביחס מיוחד, ותחדלנה להסתכל בי כאילו באתי לקחת מהן משהו.
טוב. הן החלו מסתכלות עליי כך לאחר שהמורה אורן ניסה ללמד אותי חשבון בשיטת האלקטרו-פוסיק,
אהוד בן עזר
המשך יבוא
נדפס לראשונה לפני 37 שנים ברומאן "הנאהבים והנעימים", בהוצאת ביתן, 1985. הספר המקורי אזל. כל עותק שלו, 191 עמודים, שווה כיום מאות שקלים.
ייזכר לטוב המו"ל אשר ביתן שהיה לו האומץ להוציא אז לאור על חשבונו את הרומאן ששום הוצאת ספרים ישראלית לא היתה מעזה להוציאו.
את קובץ הוורד העברי של הרומאן "הנאהבים והנעימים" אפשר לקבל חינם בפנייה במייל למכתב העיתי. עד כה נשלח הקובץ ל-43 נמענים לפי בקשתם.
המתרקמים בארץ-ישראל
"ביתן" הוצאה לאור, תל-אביב
נדפס בישראל תשמ"ה / 1985
מחברת רביעית
[ממחברות לילך הרמוטק המכונה גם בשם פאני צדקיהו]
[המשך]
...אפרם נתן לי את הדירה, ואפילו רשם אותה לבסוף על שמי. אני נעשיתי בעלת דירה, ואימא בעלת בעל בלי כוח-גברא.
ולמה אמרתי קודם שלי לא צריך לספר על מקרים שנשארים מחוברים? – כי אני התחברתי פעם לאיש מכובד מאוד וגם עשיר, רק בגלל המשפחה שלו אינני מעזה להוסיף עליו כאן פרטים, במחברת, ורק אומר שהיה גם אשף-בישול ואבא של חברה טובה שלי. טוב. ההתחברות שלנו לא התרחשה בתקופת החברות עם טובה, כך אני אקרא לה כאן – כי אז היינו תלמידות בתיכון ואחרי שסיימנו את הלימודים ניתק הקשר שלי איתה. היא היתה טיפוס ג'ינג'י, צחקני כזה ומתגרד, עור לא יפה אבל גוף משגע, והבנים היו אומרים שמגיעה לה תעודת-הוראה עוד לפני תעודת-הבגרות, מפני שמה שהיא מלמדת, אף אחד לא שוכח.
אבא שלה היה טיפוס מלוקק, שמנמן וצהוב, מתפאר בכסף שהוא מרוויח בתיכנון בניינים ומתאונן שהעבודה לא מותירה לו זמן ליהנות מהחיים. אגב, סנופי אף פעם לא התפאר בעושרו, וכמו שאמרתי, לו אני חייבת גם את אהבתי למוסיקה.
אינני יודעת אם אבא של טובה שם לב אליי כבר אז. רק פעם אחת יכולתי לחשוד, כאשר הצטרפתי אליהם לנסיעה לים, בשבת, לחוף מכמורת, עם צידנית ואוהל ונתחי עוף קר וצלחות פלסטיק לבנות ומלחייה והכול; וכאשר נכנסנו לים, התנגשנו פתאום יחד בגל שבא מולנו, אני מעדתי וצרחתי ואבא של טובה תפס אותי כדי שלא איסחף, ואיני יודעת איך קרה שלרגע ממושך היינו צמודים יחד וגבעת בטנו הקטנה נלחצה אל שקערורית גבי, אם כי העמק, מתחתיה, לא היה ריק. אני את זאת טרם הבנתי במדוייק. קור המים לא השפיע עליו, וכשהחזיק בי כך, שנינו בגובה הגלים עד צוואר כמעט, הניח לרגע את כפות-ידיו על ציצאלאך הקטנים שלי – אז! – הייתי אולי בת שש-עשרה! – עוד לפני הצניחה הגדולה, וסחט אותם כאילו שני זיזים אלה הם היחידים אשר באחיזתם אפשר למנוע אותי מטביעה.
מאז היה מביט בי בעיניים מצועפות, ועדיין לא בדיוק הבנתי שהוא בועל אותי במבטיו מדי פעם, בעוברו על פניי, כאשר ביקרתי אצל טובה ולילות אחדים גם למדתי איתה יחד לבחינות. אבל יותר לא נגע בי.
אחרי הבחינות התרחקנו. שמעתי שהם נסעו לאפריקה, בשליחות חברת-בנייה ישראלית, ואם טובה המשיכה ללמד גם שם, אני מתארת לעצמי שהרבה אפריקאים לא שכחו מאז את נדיבות ישראל, אם כי אינני יודעת עד איזה גבול מקובל שם, במסגרת המיגבלות החברתיות, לקבל סיוע מנימפומנית לבנת-עור.
יום אחד רכבתי לי על האופניים בשדרות נורדאו, בכיוון הים התיכון, ופתאום בצמוד אליי מכונית לבנה ענקית ושטוחה צופרת כאילו אני החברה הכי טובה שלה. אני מתכופפת קצת, מביטה הצידה, ומי מחייך אליי שם, מבפנים? אבא של טובה עמידרור. קטנצ'יק, שמנמן, קצת פחות צהבהב בגלל הקרחת וקצת יותר נפוח בפנים.
ממש חסם את דרכי והכריח אותי לעצור. אמר שראה אותי כשנסע מהעבר השני של השדרה, ובעיקוף הראשון פנה שמאלה, וכך השיג אותי. בו במקום סיפר שטובה נישאה לבחור אמריקאי וגרה במיאמי. וכבר יש לה שתי בנות. בצחוק שאל אם גם אני מיהרתי כל כך, ואם לא, אולי אפשר להזמין אותי לארוחת-ערב.
צחקתי גם אני ואמרתי לו שיחפש באות ה"א, במדריך הטלפונים. לא הרבה שמות-משפחה מתחילים באות הזו, ולא קשה למצוא.
כשחזרתי לדירתי, הטלפון כבר צילצל. עוד באותו ערב בא לקחת אותי. אשתו נמצאת אצל טובה, לביקור ממושך, לאחר הולדת הבת השנייה. אכלנו ב"קוּ צֶ'ה מַה יֶה" פעם ראשונה ואחרונה יחדיו, כי מאז התעקש שאטעם ממטעמיו, והסביר לו שלא רצה להביך אותי, בפגישה הראשונה, ולהיראות קמצן בכך שיזמינני לאכול בדירתו.
אחרי הארוחה עלינו אליו כדי לבחור לי בד מודפס לשמלה, מהאוסף שהביא במשך השנים מאפריקה, וכשהרמתי שמלתי כדי למדוד, טוב, ביותר מזה לא היה צורך – על מיטת אשתו, בחדר השינה, התגלגלנו כשני חזירים. הוא התנשף ונאחז בי בשיהוקים קצרתיים, (נדמה לי, אני לא רופאה) כאילו זו ההזדמנות האחרונה שלו.
קצת נבהלתי. חמדן גדול היה. גם אחרי הפעולה לא נרגע. כל מה שיכול היה לנשק, לחבק, למצוץ, ללטף, לגעת ולדחוף אצבע – ניצֵל, כגרגרן שחס להשאיר פירור מארוחתו, גם כשכבר אינו רעב. כשעטף אותי בגופו, כשהסתכל בי, כשהיה מפשיט אותי, חשתי כאילו לא רק את רגע ההווה הוא חי אלא חוקק אותי בדימיונו כדי ליהנות ממני, בזיכרונותיו, עוד שנים רבות.
אדם מוזר היה יוּרֵק עמידרור. שעה ארוכה היה מתאמץ, מתאמץ, מתנשם ומתנשף, ואינו מסוגל לגמור, אבל הזיקפה שלו היתה איתנה. אולי היתה לו איזו מחלה – פֵּרְפֵּטוּאוֹם שְׁמוֹקָלֶה. אומרים שבדברים האלה אין הפרד בין היסוד הנפשי לגופני. טוב. מה איפת לי. חגיגה. ערב אחד הושחלתי אביונותיים על זיקפה אחת, שרק שיחה טרנסאטלאנטית קטעה אותה. ואלמלא שפתי פותצ'יק היו כבר מגורות וּמְצ'וּפְּצָ'פּוֹת עד כדי צריבה, היה מנסה להשחילני בשלישית. להרגיע אותו – היה כמו להוציא מים מסלע. איך לא כאב לו?
עכשיו גם הבנתי ממי ירשה טובה את כושר-ההוראה היוצא-מן-הכלל שלה. אם יש תכונה שאני שונאת באישה, הרי זו נימפומאניות. אני חושבת שהתנהגות כזו היא עלבון למין הנשי, התבזות – שבחורה אינה יכולה לשלוט על תאוותיה?! מילא שהיא עושה עצמה כלי לתאוותיהם של גברים, ואפילו מתפרנסת מפוסיק ותוסיק, הלא זה עתיק כדברי ימי האנושות. אבל לעשות את הגברים מכשיר לתאוותיה, ולא לשׂבוע? לחיות מגבר לגבר כמו מטוטלת מבלי שתהא לה שום נקודת-כובד בה עצמה? אני זוכרת שהבנים סיפרו כי בשירות-הלאומי – חמישה איבדו אצלה בתוליהם בלילה אחד! והדבר היחיד שביקשה מהם, בתורם, שכובה על גבה, היא – "תשפכו בחוץ, חברֶ'ה! לא רוצה עוד אַפַּלָה!" – זה היה לפני שהתחילה לקחת גלולות, ראשונה בכיתה. שכה אחיה! את הקריאות הללו שמענו גם אנחנו, הבנות, מהאוהל שלנו, ותמי הפתייה שאלה: מה הם שופכים עליה בתוך האוהל? הם השתגעו?"
"קצת מים, לצנן אותה!" אמרנו.
טוב. הארוחות שיורק היה מכין, ממש עלו לי על העצבים – חותך פלפל לשש רצועות שוות, שני סרדינים מנוגבים משמן, תריסר דובדבנים קלופים, חצי שן שום כתושה עם עשר טיפות לימון, אחר כך מאתיים גראם מאקארוני מבושלים ושטופים, ישמרני האל אם אני זוכרת הכול! כדורי אבוקדו, זיזי מלון ברוטב גוארנרי, חמישה זיתים מחולקים לרבעים על שש רצועות בשר, שניים על שבעה סנטימטר כל אחת, ברוטב חצי כפית זנגוויל וחמש כפות דבש שבתוכו הישרו כל הלילה עלה של חסה! א-מומחה! הבישול שלו היה מבוסס על ספירה מדוייקת, וכשלא היה סופר, היה ממלל על הצלחותיו בקבלת עבודות-תיכנון רחבות-היקף באפריקה, ומוכן לספר גם על איך זה עם שחורות, אבל לא הייתי מוכנה לשמוע, מפני שהיתה לו דרך מאוד לא-נעימה לספר זאת. יחסו לבישול היה ביתר עידון ואהבה מאשר בתיאור אפריקאותיו המיניות.
וכמובן שהתפאר כל הזמן בְּזַּקְפּוּפּוֹ, כאילו גילה איזה שיקוי-חיזוק בג'ונגל, תרופת-כישוף בדוכן מקומי, מעשה-ידי רופא-אליל, שבעזרתה הפליא לחולל ניסים בפותות הוורודות הענקיות ורוחשות חיים של אפריקה המתעוררת כשהוא נתלה מדֵי אבר, סליחה, מדי ערב, בכפות ידיו בשערות ערווה קפיציות שמסתלסלות סביב שפתיים שחורות תאוותניות – כדי שלא ללכת לאיבוד.
חלפו שבועיים ויורק לא נראה מודאג כלל ממחלת נכדתו הטרייה, שאותה טרם ראה, אלא עודד את אשתו, בשיחות טראנסאטלאנטיות, שחלקן נערך בנוכחותי בשעות הלילה, להישאר ליד בתם ונכדתם, תוך שהוא מבטיח להתפנות מוקדם ככל האפשר מכל עיסוקיו, ולהצטרף למשפחה; קורץ לי בעינו – ופעם אף הניח את ידי על אברו הזקוף, בשעת הדיבור. טוב. שובב! אלמלא חשש ממה יגידו השכנים, אמר, היה מבקש ממני לעבור לגור בדירתו.
אכלתי מידיו כמו מלכה, באותם ימים. אמנם, אף אחד ממתכוניו האנינים לא טעם לי, זה, רק זה, העיב על אושרו. למגינת-ליבו הכין לי רק אומצות בשר-כתף רך, עם מקלוני-צ'יפס מוקפאים שהשחימו במחבת, מלפפונים בחומץ מקופסת שימורים, יין שולחן קל, תוסס, וקולה. "פלבאית קטנה," קרא לי, ופעם אחת התחנן שארשה לו לצקת רוטב פטריות, שמנת, יין וחרדל – על האומצה, ואותו לילה לא הנחתי לו לגעת בי כי גיהקתי כל הזמן, כי שיהקתי, כי היתה לי צרבת – וגם קיבלתי את המחזור! – וטוב שטמפוניהָ של גברת עמידרור התאימו גם לי, כי שלי היו מלאים דולארים, כפי שעוד אסביר, ובינתיים גם את חלוק-הבית שלה לבשתי, ועוד בגדים, מצחיקים.
כל פעם שהייתי שמה עליי חלק-לבוש שלה, היה זַקְפּוּפּוֹ עולה כנחש השומע קול חליל משׁביע. ופעם אחת אף ניסה להיכנס איתי יחד, מחובקת מאחור, לתחתוניה של זיוה, ונקרענו בצוותא, אני והתחתונים. איך צחקנו! ריבונו-של-עולם! כמעט השתנתי מרוב צחוק –
ופעם אחרת גילגל אותי יורק ישר לתוך ארון השמלות של זיוה, ושם, בעמידה, בין הקולבים! – בשלל ריחותיה – הבושם, הזיעה היבשה, ושמלות-הערב – והמוזר ביותר שכלל לא עלה בדעתו לתלות מחדש את השמלות והחליפות על הקולבים, אחרי שהשתוללנו – כאילו לעולם לא יהא עליו עוד לפגוש בה.
"שמע יורק," אמרתי לו, "מה יש לך כל כך נגד זיוה שאתה מתנקם בה בצורה כזו?"
הוא נהם משהו בלתי ברור, כאילו עליתי על נושא שאסור לדבר בו. ואז הבזיק לי פתאום שאולי כל ההצגה הזו עם אני-בבגדי-אשתי אינה אלא הסוואה, והאמת –
אני – לילך, מזכירה לו את טובה!
אבל בכך הוא בוודאי לא היה מודה, לעולם.
בזכות האומצות, לפחות לא שמנתי. אבל הוא המשיך מדי ערב לבשל מאכלים חדשים, לערוך את השולחן, עם נרות ובקבוק-יין חדש, ולקוות כי אטעם סוף-סוף משהו נוסף על האומצה, הצ'יפס והמלפפונים הקטנים. "מה זה, את בהריון?" – היה לועג לי, "יש אנשים שהיו משלמים הון כדי להיות מוזמנים לארוחה מעשה-ידיי. הציעו לי אפילו לפרסם ספר-מתכונים משלי – "
"יורק," אמרתי לו, "אל תנסה לפטם אותי. אני על התבשילים – מוותרת. מספיק לי התרווד – "
צחק.
והאמת – הדברים שהכין לא טעמו לי! מעודי לא ראיתי אדם מבוגר, ועשיר, משתטה כך בין הסירים והמחבתות, המיטבח, עם הסינור, וגבעת הבטן הקטנה, והציחקוקים. רק כובע-טבחים היה חסר לו! פעם, כשהתכופף לזרוק את השאריות לפח, מתחת לכיור, פרצתי בצחוק.
"מה יש?" שאל.
"באפריקה, כשאתה מתכופף, איזה כושי בטח תוקע לך מאחור, כי הוא חושב שאתה המבשלת!"
"די, די! לילך," ביקש להרגיע אותי. "הדור שלך ממש מופרע!"
"ואתה לא מופרע?" צחקתי. "סבא יורק שמכריח את החברה-של-בתו ללבוש תחתונים של סבתא זיוה, ומשחיל אותה פעמיים כל לילה במקום לנסוע לראות את הנכדותיים?"
"די, די – "
וקנה לי יהלום קטן, עם תליון. או אולי קנה אותו עוד באפריקה. אבל מאז מה שקרה, לא ענדתי אותו, אלא שמתי בכספת הסודית של אימא, שאפילו סנופי אינו יודע עליה דבר. אומצות ידע עמידרור להכין. טוב. הוא קנה בשר משובח, הטוב ביותר, שצריך להיות מטומטם גמור כדי לקלקלו.
"יורק," אמרתי לו, "הרבה יותר בריא להשתגל על בטן ריקה, מדוע אתה מתעקש תמיד להתפטם קודם? זה לא בריא!"
"למה להשתקל על הבטן הריקה, מותק?" העברית שלו לא היתה הכי-הכי. "אני משתקל על הארוחה."
בלילה האחרון הרביץ ארוחה, כרגיל. ואחר-כך שיחה לארה"ב, כרגיל. ואחר-כך תקע לי בפעם הראשונה, כרגיל, בצד של אשתו, זאת אומרת, שלה במיטה, כרגיל. ואחר-כך עישן סיגריה, כרגיל, ואחר-כך התקרב אליי פעם שנייה מאחור, כרגיל, ותקע לי, כרגיל, ופתאום – בום! נתפס! אני לא יודעת מדוע נתקפתי בהלה או שהוא התחיל גונח עוד קודם לכן. מהר יותר מכרגיל, קַצַרְתִי. והבהיל אותי, כי פתאום הרגשתי שהוואגינה נסגרת על הַפֶּנִיס כעניבת-חנק או כדלת-מעלית, בקשיחות נוראה (אולי בגלל אומצות בשר הפילה המשובחות שבהן האכיל אותי וככה נתחזקו להם שריריי הטבעתיים), וכאילו אני יכולה להוביל אותו אחריי, כבול אליי, במסע של קלון, השד יודע לאן – נעשיתי ממש היסטרית. הוא התחיל לדחוף אותי בגב, מנסה להשתחרר ממני.
"זה התחת?" שאל, מבוהל, "זה התחת, תגידי, טעיתי?"
"לא!" צרחתי. "זה בסדר! בוואגינה, תקוע! מה עשית לי? נסגרתי!"
"תיפתחי. שחררי אותי!"
"אני מתאמצת!"
"אַי!"
"מה יש?"
"כשאת מתאמצת זה כואב לי עוד יותר!"
והתחיל להלום באגרופיו על גבי. המהנדסון העשיר מאפריקה! ככל שנבהלתי, לחצתי אותו עוד יותר בתוכי. פוסיק ותוסיק, כשני אגרופים, הכול מכוווץ, השתגעתי! כמו בלון ארוך שחונקים את צווארו, והגניחות נמשכו, והעוויתות. תחילה חשבתי שהוא גומר, רק מאוחר יותר הבנתי שהוא נגמר. התחיל להשתעל וצעק שהוא נחנק, שאין לו אוויר, שואף אוויר כטובע, בשינוקים היסטריים, בולע את לשונו אל קרבו, הוּאוּאוּ – הואואו –
"זונת נשים... מסופלסת... הואואו... לוֹ פַאס..." חבט בי נואשות, "שֶׁגֶד בֶּה... את חונקת... אותי... הואואו... פושטקית..."
ובדיוק צלצל הטלפון. ודאי עוד שיחה טרנאסאטלאנטית מזיוה, טובה והנכדות. אבל עמידרור כבר לא היה במצב שאיפשר לו להיפרד מיקירותיו, כולל דיינה הקטנה והחולה-מאוד, שאותה כבר לא יראה לעולם. הוא הקיא על גבי הערום – תקוף עווית אחרונה שכמו שיחררה אותו – לנצח, ממועקת חייו המזויינים, אם מותר להתבטא כך – וכך קפא מאחוריי, בצבע שעווה, כמו יצא מ"נשף הערפדים" ["סליחה אתה נושך את צווארי"] של פולנסקי. וכמובן שדבר ממנו כבר לא נותר בתוכי, אף כי ריח חריף של זרעו התערבב בקיא-המוות, ויכולתי לראות את עצמי באותו רגע ככוכבת הסרט "בעילות מעולם אחר" כי בעלני מת.
קודם כל רצתי יחפה לרחוץ עצמי, כי אני משוגעת לניקיון. והתלבשתי. הדירה היתה מוארת כולה והטלפון צילצל בשנית. כמובן שלא עניתי. גופת עמידרור היתה שרועה על המיטה, צהובה, ערומה וחסרת-חיים, ואמרתי לעצמי שבעצם הייתי צריכה להזעיק גם הפעם את הניידת לטיפול נמרץ, אולי היו מצליחים להחיותה באמצעים חשמליים. ואולי הייתי צריכה לעשות לו הנשמה מלאכותית, עד שיבואו – כמו שאימא הצילה את סנופי, שנשתבץ גם כן בגללי. ונשבעתי לעצמי שיותר לא אניח לגברים מבוגרים-מדי להתקרב אליי. מה, אני צריכה שיצא לי בסוף שם של דפיקה קטלנית? והחשוב ביותר היה לי שלא להיחשף על יד עמידרור המת.
החלטתי אפוא לעזוב את הדירה בשקט, ולהסתיר כל סימן לנוכחותי בה, לבד מטביעת אצבעותיי, כמובן – אבל מי יודע אותן? ואיש לא ראה אותנו יחד, ולא יקשר בינינו, לעולם. התבוננתי בגופה, לפרידה – פניה החלקות, העצובות, צורתה השמנמנה, צבעה האפור והתנוחה הקפואה, הלא-טבעית, שבה היתה מונחת על צידה, ויצאתי.
לפני שיצאתי, ואני לא מתביישת במה שאני מספרת עכשיו, כי לא לקחתי ממנו אפילו דולאר אחד במשך כל התקופה שיצאני יחד, ודי סבלתי משגעון-הבישולים שלו ומכך שלא יצאנו למסעדות, מה שנראה לי, עתה – אמנם כנס, שאחרת ודאי היו מכרים, שלו או שלי, פוגשים אותנו ומתארים לעצמם שלא כדי לכתוב את מדור המסעדות באחד העיתונים אנחנו יושבים ואוכלים. טוב. אומר רק זאת. הארנק של המהנדסון היה מונח על המכתבה המהודרת של אשתו, בחדר-השינה, עשוייה עץ מבריק, אולי מאהאגוני, צמודה לקיר ובה מגירות רבות. הארנק היה תפוח מאוד. עטפתי ידיי בחולצה שלו, שהיתה זרוקה על הכיסא, ופשפשתי דרכה בארנק. היו שם מאות דולארים, בשטרות של מאה ושל חמישים. לקחתי לי צרור רציני, שמתי בארנקי, החזרתי הכול למקומו ויצאתי מן הדירה כשאני מותירה אותה מאחוריי באורות דולקים. מתא-טלפון סמוך חייגתי למגן דוד אדום. נתתי את הכתובת ואמרתי שמן הדירה בקומה כך וכך נשמעים קולות של אדם שנחנק. לא הזדהיתי. סגרתי. והסתלקתי. בהתחלה ברגל, אחר כך עליתי על אוטובוס, וירדתי בדיזנגוף, והלכתי לי קצת להסתכל בחלונות-ראווה, ושוב עליתי על אוטובוס, אחר, ושבתי הביתה. היה לי משונה לנסוע באוטובוסים עירוניים אבל אל עמידרור לא נסעתי אף-פעם באופניים, אלא הוא היה מביא ומחזיר אותי.
נכתב, כמובן, על כך בעיתונים. "איש עסקים ישראלי, בונה ערים, שעשה הונו באפריקה – נמצא מת בדירתו בתל-אביב!" – ועוד דברים שכאלה, ומודעות-אבל – שלוש חברות שבונות את יהודה ושומרון התאבלו עליו, מתברר שהיה שותף בפרוייקטים! והיתה אפילו מודעה של משרד-החוץ! שלא לדבר על ידידים ומשפחה. אני לא יודעת אם המשטרה חשדה במשהו. בכל אופן, בשום עיתון, אף לא בשבועון-השערוריות, לא היה רמז לכך שיורק עמידרור מת בשעת השתגלות וכי ברגעיו האחרונים לא היה לבד אלא אַ-לַה נלסון רוקפלר. אני מניחה שהעובדה שנשאר כל כך הרבה כסף בארנקו – הסירה מעל הפרק כל חשד לשוד ורצח. הבדיקה לאחר-המוות הוכיחה שמת מהתקף-לב. ואם היתה איזו גברת אצלו או לא – איש לא רצה, כנראה, לקחת על עצמו אחריות לחשדות שכאלה, שפוגעים מיד, ובאופן מכוער מאוד, בזכר הנפטר, ובמשפחתו.
תהא נשמתו צרורה בצרור החיים, ובספר הטבחים החובבים של מעלה תהא מנוחתו עד קץ הימים, אמן סלה ותשבי יתרץ קושיות ויבוא!
למה תיק"ו? – כי אם מישהו חושב כי בעקבות דבריי אלה תתפענח תעלומת מותו של מהנדסון זנאי תל-אביב שמנמן מבוגר וגם עשיר, בדמות יורק עמידרור, שרבים הכירו אותו ואת משפחתו; ואם איזה חוקר יבקש גם לעלות על עקבותיי ולמצוא בהם הודאה, כי אז אני מודיעה כי פרטים כבדי-משקל שונו לבלי-הכר כאן, ומי שינסה לתבוע אותי לדין על גניבה – יעשה צחוק מעצמו כי לא יוכל להוכיח דבר.
יותר טוב שיגלו את אנסי הילדות הקטנות ואת הגנבים ואת הפורצים ואת השודדים ואת הרוצחים זקנים על משכבם בלילות, שלא לדבר על חוטפי-הארנקים וסוחרי-הסמים ורועי-הזונות, חיל עצום וכבד מאוד – כמו שאומר לָצֶק שְׁנֵלְצוּג, שעדיין בא עם הערבי חובש-הכיפה לזפת ולסייד בראשית הקיץ את הגג בדירה שאפרם גרילפארצר העמיד לרשותי כדי שלא אפריע לחייו עם אימא.
טוב, יש בחורות שאבא שלהן מממן להן לימודים באוניברסיטה או נסיעה לחוץ-לארץ, שלא לדבר על מכונית או דירה. ואבא שלי, ארון הרמוטק זיכרונו-לברכה, היה איש מאוד צנוע, זפת-וסייד-גגות! – מקצוע מאוד חשוב בתל-אביב, ובייחוד הסיוד בראשית הקיץ. אבל מאז שאימא עזבה אותו הוא החל מתבונן סביבו, גם בי, באותו מבט של מטפס-גגות, אבל מלהיפך, כשכבר נופלים, בעיניים מוכות עצב שקט והרבה חומוס ובצלים, שהיו המאכל החביב ביותר על הז"ל ואשר בזכותם היה נראה כחבית עגלגלה ושזופה, מוצק וגמיש מאוד, נמוך-קומה ומסוגל לטפס גבוה כקוף, ואפילו נינט עזגד, שפעלה כה רבות לשיפור מצב האישה, לא הצליחה לשפר את מצבו.
לא כל אחד מצליח עם ההורים שלו. אני, שנים ארוכות, הייתי משתדלת שיחשבו אותי לבתו של דודי דוקטור דולפי הרמוטק, ולא לבת אבי. הייתי מבקשת שישלחו אותו ליום-הורים, במקום את אבא. כי ידעתי שאליו תתייחסנה המורות ביתר כבוד, ואם לא בזכות כישרונותיי וחריצותי אז אולי בזכותו תזכינה אותי סוף-סוף ביחס מיוחד, ותחדלנה להסתכל בי כאילו באתי לקחת מהן משהו.
טוב. הן החלו מסתכלות עליי כך לאחר שהמורה אורן ניסה ללמד אותי חשבון בשיטת האלקטרו-פוסיק,
אהוד בן עזר
המשך יבוא
נדפס לראשונה לפני 37 שנים ברומאן "הנאהבים והנעימים", בהוצאת ביתן, 1985. הספר המקורי אזל. כל עותק שלו, 191 עמודים, שווה כיום מאות שקלים.
ייזכר לטוב המו"ל אשר ביתן שהיה לו האומץ להוציא אז לאור על חשבונו את הרומאן ששום הוצאת ספרים ישראלית לא היתה מעזה להוציאו.
את קובץ הוורד העברי של הרומאן "הנאהבים והנעימים" אפשר לקבל חינם בפנייה במייל למכתב העיתי. עד כה נשלח הקובץ ל-43 נמענים לפי בקשתם.
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* אהוד יקירי, הגיליון [1729] מרתק ומעניין והסיפור על בגין מדהים ודווקא ממרכז בגין.
פעם הייתי בין השופטים של פרס ישראל למפעל חיים והצעתי להעניקו ליצחק שמיר, למרדכי בן פורת ולעוד איש מחתרת ששכחתי כרגע את שמו, על פעילותם במחתרת ולא דווקא על פועלם אחר כך.
סיפורי חנה סמוכה מושיוב הם כמו של נעוריי המוקדמים בהבדלים מסויימים.
שלך
אלי עמיר
* אהוד היקר, אורי הייטנר מזכיר מדי פעם את ההסתה האנטי-ישראלית של גדעון לוי וחבריו, ואני חוזר ושואל, מדוע לא מענישים את עיתון "הארץ" על-ידי הפסקת המנוי? אני הסקתי את המסקנה הזאת מזמן.
אני נהנה תמיד מכתיבתה של חנה סמוכה מושיוב, והפעם היא סקרה את התרומה של יהדות עיראק למדינת ישראל. הרצון העז להיות חלק מההוויה הנרקמת כאן – אינה סותרת את זיכרון השורשים.
מנחם רהט מספר סיפור על צאצא של בוגדן חמלניצקי שהתגייס לצה"ל. אירוע הזוי לחלוטין!
שלך,
משה גרנות
* קוראת נאמנה: אהוד יקר, רציתי להוסיף – שאני לא מפסיקה להתפעל משיריך המצויינים ומאומץ הלב שבהם, למרות שאני מכירה אותם היטב.
ודבר שני, שלדעתי לטנקים הרוסיים לא יקרה מה שקרה לנפוליאון ולהיטלר. שהרי הרוסים הם המומחים העולמיים במלחמות בשלג והם שניצחו את השניים שהזכרנו.
וחוץ מזה, אנחנו מתקרבים לתקופה של היחלשות הקיפאון... לדעתי זלנסקי חייב לפתור את הדילמה האיומה... וכיהודי זה קשה.
אהוד: כנראה שאת בדעת יחיד – כי בחוגי הספרות העברית אני לא נחשב משורר ולא נמצאתי אפילו ראוי לזכות בפרס אקו"ם על מפעל חיי בספרות העברית.
שועלה
מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),
שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.
בעריכת הלית ישורון
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020
הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה שועלה (kibutz-poalim.co.il)
ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978
או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il
המחיר 59 שקלים לפני משלוח
אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.
הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.
לפני כ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922,
התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים",
שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ,
שלושת שיריה הראשונים של אסתר:
"אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".
הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2293 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
http://benezer.notlong.com
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
בספטמבר 2021 קיים עידכון עד גיליון 1634.
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
בספטמבר 2021 קיים עידכון עד גיליון 1634.
מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)
("מעריב", 31.7.20)
פינת המציאות: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,452 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-99 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-100 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר
עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-51 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-49 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
הבלוג של דני קרמן
https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer
דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים
כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר
כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,452 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-99 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-100 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר
עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-51 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-49 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
הבלוג של דני קרמן
https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer
דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים
כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר
כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 380 שקלים, כולל משלוח בדואר!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר
עד כה נשלחו קבצים חינם ל-10מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
📑 בגיליון:
- אהוד בן עזר: יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר
- זיוה שמיר: המוזה קלת הכנפיים: על פזמוניו של נתן אלתרמן
- יורם אטינגר: תובנות מפלישת רוסיה לאוקראינה
- איליה בר-זאב: שלושה שירים
- בשם כל החרדים המשתמטים מצה"ל: היכונו! היכונו! היכונו!
- אורי הייטנר: צרור הערות 13.3.22
- אבנר הרוסי: הערות לזיוה שמיר על פזמונו של נתן אלתרמן
- לתרנגולות מגיע לחיות בפנטהאוזים: ולא בכלובים
- ארנה גולן: "את מי זה מעניין?" – אותי! וזה גם מרגש!
- רון גרא: אַהֲבָה כִּמְאַהֵב
- יש להציף את ישראל באשפה פלסטית!: מוגש כשירוּת זבל לציבור מטעם השֹרות לאיכות הסביבה,
- עקיבא נוף: תופינים של דבש
- עדינה בר-אל: שרים ומנגנים בכל מפגש משפחתי –
- אסתר ראב ויוסף טרומפלדור בדגניה, 1913: מתוך אהוד בן עזר: "ימים של לענה ודבש"
- נעמן כהן: הספרות האוקראינית – רוח העם
- אהוד בן עזר: הנאהבים והנעימים
- ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":: * אהוד יקירי, הגיליון [1729] מרתק ומעניין והסיפור על בגין מדהים ודווקא ממרכז בגין.
- שאר הגליון