מַקְהֵלַת הָאַשְׁכָּבָה
מִכְתָּב בְּכִוּוּן הָפוּךְ
אֶחָד מִשָּׁרָשַׁי הָרַבִּים
תָּקוּעַ בֵּין אֶצְבְּעוֹתֶיךְ –
תּוֹדָה!
זֶהוּ קְצֵה-הַקְּצָווֹת!
חַיֵּינוּ אֵינָם קְצָרִים כְּלָל –
אָנוּ חַיִּים בְּהַפְסָקוֹת:
עַל אִיֵּי-פֶּלֶא
שֶׁל אוֹקְיָנוֹסֵי-
הָעִדָּן,
אֲדָמָה מִתַּחַת לְרַגְלֵינוּ –
אָיִן!
רַק שָׁמַיִם – אֵין-סוֹף
וְנִיחוֹחַ, שְׁבִילֵי הֶחָלָב
וְגִנַּת "נֹגַהּ"
בִּקְצֵה רְחוֹב
דִּיזֶנְגּוֹף;
תְּמוֹל הָיָה לִי יוֹם-הֻלֶּדֶת
"הַמֵּאָה וְעֶשְׂרִים לְחַיַּי"
סָרַגְתִּי לְךָ סְוֶדֶר חַם
כִּי אַדְמַת יְרוּשָׁלַיִם –
קָרָה
תְּמוֹל הֵבֵאתָ לִי שַׁי
לְיוֹם הֻלַּדְתִּי
"הַמֵּאָה וְעֶשְׂרִים" –
צִפּוֹר גְּוָטֶמָלִית –
יְרֻקַּת-זָנָב
וּמְשֻׁבֶּצֶת אַבְנֵי-חֵן
זֶה עַתָּה תָּלִיתִי
אוֹתָהּ
בַּשַּׁרְשֶׁרֶת
עַל צַוָּארִי, הֶעָנוּד
בְּלָאו-הָכֵי
מְאֹד:
תַּכְשִׁיטִים,
מֵאֵלֶּה שֶׁבְּנֵי-אָדָם,
מְבַטְּאִים בָּהֶם
רְגָשִׁים.
אַךְ הַשֹּׁרֶשׁ שֶׁלִּי –
קָשׁוּר הֵיטֵב לְיָדְךָ
לְיָדְךָ הַיְקָרָה, שָׁלוֹם!
1979
* אסתר ראב (1894-1981). השירים מצויים בכרך "אסתר ראב / כל השירים" (1988). המהדיר: אהוד בן עזר.
ב-4 בספטמבר 2021 תימלאנה 40 שנה למותה של אסתר ראב
עד היום אין רחוב על שמה בתל-אביב
וגם לא נותר בישראל מוסף ספרותי רציני שיזכיר את מלאת 40 שנה למותה
בגיליון:
- אסתר ראב: הוֹצִיאֵנִי אֱלוֹהַּ(שירים 1981-1972)
- שועלה: מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),
- יזכור עם ישראל: את חתן פרס ביטחון ישראל
- יוסי אחימאיר: מה בוער?
- זיוה שמיר: תרגומי שירה: מסע במרחבי תבל
- אורי הייטנר: 1. מה עשה הרצפלד בתל-חי?
- איליה בר-זאב: מלחמת העולם השנייה
- מנחם רהט: תמונה ששווה אלף מלים
- אשר מעוז: על עזרת ישראל ועל אחדות ישראל
- מינה גורל: 3 שירים
- אדיר כהן: בָּאתִי לְבַקְּרֵךְ בְּבֵית הַכּוֹאֲבִים
- חנה סמוכה מושיוב: היא חזרה
- ברוך תירוש: רוח הרפאים המאכלת בין ערביי ישראל
- עדינה בר-אל: 1. מורשת יהודי קוצ'ין נשמרת בנגב
- מלי טויב [אהרנסון: לקראת אישור הרפורמה:
- יונתן גורל: "הנכבה" בעיניי
- אסי דגני: אחד ללא פתילה
- אסתר ראב: משה-שמואל ראב
- עדי בן-עזר: אפרודיטה 25
- אהוד בן עזר: המושבה שלי
- המיעוט של החרדים והדתיים: הכופה את חוקי שנת השמיטה בישראל
- ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":: * בנט המסכן אולי מתבסם מפגישתו המצולמת עם ביידן ומקווה שהיא תעזור לו לעבור את אחוז החסימה בבחירות הקרובות (שזה כיום תנאי לראשת ממשלה בישראל) – אבל האמת שאותה בנט לא יגלה היא – שהוא פגש נשיא פזור-דעת, נשיא כושל בגלל הביזיון של נפילת אפגניסטן עם מצבור הנשק האמריקאי בידי הטליבאן, נשיא שאולי אין ערך למילה שלו ולהבטחות שלו – כי ייתכן שהוא מצוי כבר בעיצומה של שקיעה מנטאלית. רשתות הטלוויזיה בארה"ב חוזרות על כך שוב ושוב, ממש לועגות לכשליו בהופעותיו הפומביות, ובאי-נכונותו לענות על שאלות במסיבת עיתונאים לאחר הנסיגה מקאבול.
- שאר הגליון
מאמרים
אסתר ראב
הוֹצִיאֵנִי אֱלוֹהַּ(שירים 1981-1972)
שועלה
מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),
שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.
בעריכת הלית ישורון
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020
הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה שועלה (kibutz-poalim.co.il)
ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978
או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il
המחיר 59 שקלים לפני משלוח
יזכור עם ישראל
את חתן פרס ביטחון ישראל
אַבִּי הר אבן הי"ד
שנרצח בשריפה בידי ערבים ישראליים
בפוגרום במלון "אפנדי" בעכו
שם שהה בתמימותו יחד עם אשתו
בחודש מאי 2021
100 שנה אחרי רציחתו של ברנר בידי ערבים
בפוגרום ביפו בשנת 1921
"פרקליטות מחוז חיפה הגישה כתב אישום נגד שבעה מעורבים בהצתת מלון האפנדי בעכו, במהומות שפרצו בעיר במאי האחרון במהלך מבצע שומר החומות. עם זאת, איש מהם לא הואשם ברצח של אורח המלון אבי הר אבן שנפגע בשריפה ומת לאחר מכן, ועדיין לא ברור מי גרם למותו!" ["הארץ", 16.8]
שנרצח בשריפה בידי ערבים ישראליים
בפוגרום במלון "אפנדי" בעכו
שם שהה בתמימותו יחד עם אשתו
בחודש מאי 2021
100 שנה אחרי רציחתו של ברנר בידי ערבים
בפוגרום ביפו בשנת 1921
"פרקליטות מחוז חיפה הגישה כתב אישום נגד שבעה מעורבים בהצתת מלון האפנדי בעכו, במהומות שפרצו בעיר במאי האחרון במהלך מבצע שומר החומות. עם זאת, איש מהם לא הואשם ברצח של אורח המלון אבי הר אבן שנפגע בשריפה ומת לאחר מכן, ועדיין לא ברור מי גרם למותו!" ["הארץ", 16.8]
יוסי אחימאיר
מה בוער?
עד כה טרם התבררה הסיבה לשריפה הגדולה בהרי ירושלים, שבה עלו באש עשרות אלפי הדונמים של טבע ארץ-ישראלי. הירוק הפך לשחור, המוני בעלי חיים ניספו, כלי הנגינה המופלאים היו לפחמים. בעינה נותרה השאלה: האם ההתלקחות היתה כתוצאה ממעשה ידי אדם, בשוגג או בזדון? כך או כך יעברו שנים רבות עד שהטבע ישתקם – כנראה עד השריפה או ההצתה הבאה. בינתיים אנו חווים מדי יום שריפות, שהן בבירור מעשה ידי אדם, חסר צלם אנוש. שוב ושוב שלטון הטרור בעזה מסית את ה"שבאב" חסרי הברירה, לסכן את חייהם, להסתער על הגדר, המפרידה בין עולמם העגום לבין חבל הארץ הפורח שמעבר לה, ולשגר בלוני תבערה. החמאס מנסה להבעיר את ישראל, ויש לו שותפים כמובן – חיזבאללה בלבנון, טאליבאן באפגניסטן.
הפיאסקו האמריקני באפגניסטן מצית את הדימיון הערבי. פרשן ערבי בלונדון, עבד אל-בארי עטוואן, התפאר בראיון טלוויזיוני כי "מה שקרה בשדה תעופה בקאבול, יקרה ליהודים בנמל התעופה בן-גוריון."
פרשן אחר ברמאללה, באסם אבו שריף, כתב כי "עקירת הציונות מאדמת פלסטין אינה בלתי אפשרית. מה שקרה באפגניסטן צריך לגרום לכל הישראלים להבין שבסוף איש לא יגן עליהם, עליהם להסתלק בחזרה לארצות מהן באו כדי להתנחל בפלסטין, לגזלה מידינו..."
השנאה היוקדת, תאוות ההרס, הרצח, השריפות – זה מה שמשותף לחמאס ולחיזבאללה כאן, לטאליבאן ולדאע"ש באפגניסטן. בישראל פנימה גוברת התסיסה בקרב הציבור הערבי, כפי שבאה לידי ביטוי בפרעות מאי שעבר ובמעשי הרצח היומיומיים. נדלקה לנו נורת אזהרה אדומה: כמויות הנשק העצומות שנצברו בכפרים, מזהיר מפקד בכיר בדימוס במשטרה, יופנו במוקדם ובמאוחר נגד היהודים. לא נתפלא, על כן, אם יתברר שמחבל ערבי הצית את האש בהרי ירושלים, כחלק מהחלום הגדול לשרוף את היישות הציונית.
בעיתון "הארץ" התבטא על השריפה בהרי ירושלים ראש הרשימה המשותפת, ח"כ איימן עודה. במאמרו "מה קרה למדינת האורנים", הוא לא מצא לנכון לגנות את ההתגרות הנמשכת של חמאס בישראל. הוא כן מצא לנכון להשוות את עצי האורן הבוערים למדינת ישראל: "נטע אירופי המנוכר לסביבתו המזרח-תיכונית." עץ האורן, לדבריו, שצמיחתו מהירה, אינו זקוק לאדמה עמוקה כדי להכות שורשים, דליק במיוחד באקלים היבש. אין לו בעייה, לחבר בכנסת ישראל, ללגלג על עצם קיומה של ישראל. עץ האורן הנדלק בקלות הוא משל לו ולבני עמו מעבר לגבול, שאינם מפסיקים לשפוך דלק על מדורת השנאה, לגרום לתבערות.
כמו עודה גם אחת, חנין מג'אדלה, בירכה מעל דפי העיתון הפוסט-ציוני על השריפה בהרי ירושלים, ש"כילתה את יערות הקולוניאליסטים הציונים וחשפה את העבר הפלסטיני." מצלצל לכם מוכר השם מג'אדלה? לא טעיתם. הפרשן הערבי הרהוט של ערוץ 12 הוא מוחמד מג'אדלה, בנו של מי שהיה ח"כ ושר מטעם מפלגת העבודה, ראלב מג'אדלה, מבקה-אל-גרביה. האם גם הם חושבים בסתר לבם כמו איימן וחנין וחבריהם? בטוחני שלא הם, אבל רבים מערביי ישראל להערכתי מקווים שיום יבוא ואש תכלה את המדינה, והעולם יחזה בנתב"ג מראות דומים לאלה שבקאבול.
אמת ויציב, עץ האורן אינו חלק מהחורש הטבעי של ארץ-ישראל, אבל המשל של עודה, החלום של חנין, והפנטזיה של חמאס וחיזבאללה, מנותקים מן המציאות. עם ישראל היה נטוע על אדמתו-ארצו עוד מקדמת דנא, נעקר לאלפיים שנות גלות וחזר אליה, כי כאן שורשיו, זו מולדתו ההיסטורית והבלעדית. ארץ-ישראל מזוהה עם עם התנ"ך אלפי שנים לפני שהחלו לטעת כאן עצי אורן, דורות רבים לפני שהגיעו לכאן בדואים מהמדבר הסעודי, בניסיון להשליט בדמים את דת מוחמד על פני טריטוריות נרחבות.
מדינת ישראל בהתנהלותה המכילה כלפי חורשי מזימות השמדתה, מטפחת בקרבם תחושה שחלומם בר-הגשמה. נסראללה משווה את ישראל לקורי עכביש, עודה משווה אותנו לעצי אורן – זוהי התחושה שאנחנו נותנים להם בנסיגותינו, בריפיון תגובותינו. לשיטתם, בריחת האמריקאים מאפגניסטן, יציאת ישראל בשנת 2000 מדרום לבנון, ונסיגתה מרצועת עזה ב-2005, הם אות לניצחון האיסלאם הקדומני, לחולשת המערב וישראל. מקור עידוד להעצים את האיומים הבזויים, להגביר את התוקפנות הרצחנית ולנסות שוב בהזדמנות ראשונה להביא – איזו אשלייה – לחיסול ישראל ה"חלשה". הם אינם בוחלים באמצעים. לא חסים על הארץ ויושביה, העצים, היבולים, בעלי החיים, ובלבד שאומת האסלאם תשתלט עליה בסיף, בדם ובאש.
כליית יערות האורנים בהרי ירושלים, מזכירה לנו את מילותיו של משורר היידיש מרדכי גבירטיג מ-1938 בשירו "העיירה בוערת": ס'ברענט! ברידערלעך, ס'ברענט! (שריפה אחים, שריפה!) – שלא כבעבר ההוא, עלינו להיות יותר עירנים ומוכנים לקבל את פני הרעה, מבית ומחוץ.
יוסי אחימאיר
פורסם לראשונה ב"מעריב"
זיוה שמיר
תרגומי שירה: מסע במרחבי תבל
שיר אישי נועז במסווה של שיר מיתולוגי
שירו של ו"ב ייטס "לדה והברבור"
ציירים בדורות עברו בחרו בנושאים מקראיים כדי לתת פורקן למאווייהם הנידחים. רמבנדט, למשל, צייר את דוד ובת-שבע כדי לצייר בעירום את ססקיה אהובתו זהובת השֵׂער שכּלל לא הצטיינה בחזותה האקזוטית של הגיבורה המקראית. כך הצליח לאחז את עיניה של אצולת הממון השמרנית שהזמינה את עבודותיו.
גם ויליאם באטלר ייטס, נכדו של כומר ובנו של צייר, ביקש כנראה לתאר בשירו אונס של אישה חסרת ישע הנכנעת לגבר חזק ואלים; וביָדעו היטב שנושא כזה לא יתקבל אצל קוראיו בעין יפה, הוא העתיק את זירת האירועים אל שחר האנושות. בשירו "לדה והברבור" הוא בחר לשחזר – בדרך הטרנספּוֹזיציה – סיפור קמאי ועז-יצר, מן התקופה שבּה הותר לאֳמן לקרוא דרור לכל תשוקותיו, הרהוריו ומאווייו.
וכך, במקום לכתוב על גבר המנצל אישה תמימה ותוקף אותה באלימות, הוא העלה בָּאוב סיפור קדומים ידוע, ובאמצעותו תיאר אונס של ממש, לכל שלביו. זֵאוס המחופש לברבור, הן ניחן בקווי היכּר גבריים – או גברתניים – מובהקים: מקור פאלי, צוואר נטוי הנושא ראש גאה וזקוף, מוּטת כנפיים מפוארת ואֶקסטרוֹוֶרטית, המאפשרת לו לחבק את האישה, להסתירה מעֵין בעלה ולאלצה להתמסר לו. בתקופה הקלסיציסטית הנציחו ציירים את צווארו המתעקל של הברבור, הנכרך סביב לֵדה חסרת הישע, באמצעים חזותיים המעלים את זֵכר סיפור חווה והנחש, ולמתוח קווי אנלוגיה בין הנחש לבין איבר המין הגברי, וכן בין התפוח לבין אֵיבריה המוצנעים של האישה. כך קשרו בין החטא ו"הנפילה" לבין ההתנסוּת המינית האסורה. וכאן לפנינו גבר המספק את תאוותיו במעשה תקיפה אַלים. אין אמנם קשר אטימולוגי בין התואר "masculine" (גברי, זכרי) לבין התואר "muscular" (שרירי), אך הברבור הגברי שלפנינו ניחן בשתי התכונות גם יחד: הוא גברי ושרירי, מלא אונים וחדור תאווה וגאווה, בעל דחף בלתי נשלט לבעול ולכבוש את האישה, להיות בעלהּ ובעליה. לא במקרה, מכוּנה השכווי, אחיו של הברבור, בשם "הגבר".
Leda And The Swan
W.B. Yeats (1928)
A sudden blow: the great wings beating still
Above the staggering girl, her thighs caressed
By the dark webs, her nape caught in his bill,
He holds her helpless breast upon his breast.
How can those terrified vague fingers push
The feathered glory from her loosening thighs?
And how can body, laid in that white rush,
But feel the strange heart beating where it lies?
A shudder in the loins engenders there
The broken wall, the burning roof and tower [20]
And Agamemnon dead.
Being so caught up,
So mastered by the brute blood of the air,
Did she put on his knowledge with his power
Before the indifferent beak could let her drop?
לדה והברבור
ויליאם באטלר ייטס (1928)
וּלְפֶתַע, הַךְ! מוּטַת כָּנָף חוֹבֶטֶת
עַלְמָה נוֹטָה לִיפּוֹל. וּכְבָר שׁוֹקָהּ לָטוּף
בִּשְׁחוֹר טְפָרָיו. פִּיו צַוָּארָהּ לוֹפֵת; אֶת
רַכּוּת שָׁדֶיהָ הוּא מַצְמִיד אֵלָיו לַגּוּף.
כֵּיצַד תּוּכַל יָדָהּ הַמְבֹעָתָה הֲדוֹף
אֶת פְּאֵר צִיצַת הָעוֹף מִבֵּין רַגְלֶיהָ?
וּבְלֹבֶן יְצוּעָהּ אֵיךְ לֹא תָּחוּשׁ בְּדֹפֶק
סוּפַת לִבּוֹ שֶׁל זָר הַנָּח עָלֶיהָ?
מֵרֶטֶט חֲלָצַיִם, שָׁם נוֹלָד
מִגְדָּל מָט, קִיר נוֹטֶה וְגַג בּוֹעֵר
וַאֲגָּמֶמְנוֹן מֵת.
וּמִשֶּׁכְּבָר דָּלַק, הִשִּׂיג וּבָהּ רָדָה
אַף הֲפָכָהּ כַּלַּת דָּמִים לְפֶרֶא מְכֻנָּף, הָעָט
עָלֶיהָ בְּחֵמָה, הֲאִם נָסַך בָּהּ קְצָת יוֹתֵר
דֵּעָּה, בְּטֶרֶם יִשְׁמְטָהּ מִפִּיו בְּלֹא חֶמְדָּה?
מאנגלית: זיוה שמיר
לא זו בלבד ששיר זה אינו מגַנה את האונס האלים ואת מבַצעו, אלא שהוא אפילו מעמיד את הגבר התקיף והתוקפניֹ בכעין עמדת-על ש"מעֵבר לטוב ולרע", כאילו היה הוא "אדם עליון" ניצשיאני, שהכול נעשה בדברו.
מה דחף את ו"ב ייטס לכתיבת שיר מיזוֹגֶני ואַמוֹרלי כדוגמת "לֵדה והברבור", התגלמות "האסתטיקה של הרוע"?
כידוע, סבל ייטס קשות מאהבתו הנכזבת למוֹד גוֹן (Maud Gonne), לוחמת חירות אירית, שהשתייכה כמוהו למסדר סודי של מיסטיקונים בשם "שחר הזהב" ("The Golden Dawn"). משסירבה שוב ושוב להיעתר להצעות הנישואין שלו, הוא הסכים לוותר על רצונותיו ועל דחפיו, ולהסתפק ב"נישואים רוחניים", שאין בהם קשר פיזי כלשהו. לפנינו אונס הזוי, המעמיד את האישה במקומה; מין פנטזיה, שבתחילתה הגבר מאלץ את האישה לספק את תאוותיו, ובסוֹפהּ משליך אותה ככלי אין חפץ בו.
בתחומים אחרים שמחוץ לתחומים המגדריים, דרך כוכבו של ייטס והעמידו על כַּן גבוה: ב-1922 נוסדה המדינה האירית החופשית, והוא הוזמן להיות חבר בסנאט. במשרה זו החזיק שש שנים תמימות, והיא תרמה לפרסומו באנגליה ומִחוצה לה יותר מכל שיר שכּתב אי פעם. ב-1923 אף זיכוהו בפרס נובל לספרות, שהעניק לו ולשירתו חשיפה בין-לאומית חסרת תקדים. הפער העצום בין תחושת השפלה שחש עקב סירובן של הנשים שאחריהן חיזר לבין התהילה שבּה זכה משהחליט לוותר עליהן, גרמה לו לאזכר בשירו חולייה אחת בשושלת הנשים מן המיתולוגיה, שסבלה מן הגברים וגרמה סבל בל ישוער לגברים שהקיפו אותה. ראוי לזכור ולהזכיר: אלמלא אנס זֵאוס, שלבש דמות ברבור, את לֵדה היפה והנחשקת, גם לא היתה נולדת הבת, הלנה היפה, שחטיפתה גרמה לימים לחורבנה של טרויה ולשינוי פני ההיסטוריה. לעִיתים, רגע של תשוקה בלתי נשלטת יכול להוליד בחשבון רב-דורי תוצאות הרות גורל, המפילות אישים רבים כטור של קוביות דומינו.
זיוה שמיר
שירו של ו"ב ייטס "לדה והברבור"
ציירים בדורות עברו בחרו בנושאים מקראיים כדי לתת פורקן למאווייהם הנידחים. רמבנדט, למשל, צייר את דוד ובת-שבע כדי לצייר בעירום את ססקיה אהובתו זהובת השֵׂער שכּלל לא הצטיינה בחזותה האקזוטית של הגיבורה המקראית. כך הצליח לאחז את עיניה של אצולת הממון השמרנית שהזמינה את עבודותיו.
גם ויליאם באטלר ייטס, נכדו של כומר ובנו של צייר, ביקש כנראה לתאר בשירו אונס של אישה חסרת ישע הנכנעת לגבר חזק ואלים; וביָדעו היטב שנושא כזה לא יתקבל אצל קוראיו בעין יפה, הוא העתיק את זירת האירועים אל שחר האנושות. בשירו "לדה והברבור" הוא בחר לשחזר – בדרך הטרנספּוֹזיציה – סיפור קמאי ועז-יצר, מן התקופה שבּה הותר לאֳמן לקרוא דרור לכל תשוקותיו, הרהוריו ומאווייו.
וכך, במקום לכתוב על גבר המנצל אישה תמימה ותוקף אותה באלימות, הוא העלה בָּאוב סיפור קדומים ידוע, ובאמצעותו תיאר אונס של ממש, לכל שלביו. זֵאוס המחופש לברבור, הן ניחן בקווי היכּר גבריים – או גברתניים – מובהקים: מקור פאלי, צוואר נטוי הנושא ראש גאה וזקוף, מוּטת כנפיים מפוארת ואֶקסטרוֹוֶרטית, המאפשרת לו לחבק את האישה, להסתירה מעֵין בעלה ולאלצה להתמסר לו. בתקופה הקלסיציסטית הנציחו ציירים את צווארו המתעקל של הברבור, הנכרך סביב לֵדה חסרת הישע, באמצעים חזותיים המעלים את זֵכר סיפור חווה והנחש, ולמתוח קווי אנלוגיה בין הנחש לבין איבר המין הגברי, וכן בין התפוח לבין אֵיבריה המוצנעים של האישה. כך קשרו בין החטא ו"הנפילה" לבין ההתנסוּת המינית האסורה. וכאן לפנינו גבר המספק את תאוותיו במעשה תקיפה אַלים. אין אמנם קשר אטימולוגי בין התואר "masculine" (גברי, זכרי) לבין התואר "muscular" (שרירי), אך הברבור הגברי שלפנינו ניחן בשתי התכונות גם יחד: הוא גברי ושרירי, מלא אונים וחדור תאווה וגאווה, בעל דחף בלתי נשלט לבעול ולכבוש את האישה, להיות בעלהּ ובעליה. לא במקרה, מכוּנה השכווי, אחיו של הברבור, בשם "הגבר".
Leda And The Swan
W.B. Yeats (1928)
A sudden blow: the great wings beating still
Above the staggering girl, her thighs caressed
By the dark webs, her nape caught in his bill,
He holds her helpless breast upon his breast.
How can those terrified vague fingers push
The feathered glory from her loosening thighs?
And how can body, laid in that white rush,
But feel the strange heart beating where it lies?
A shudder in the loins engenders there
The broken wall, the burning roof and tower [20]
And Agamemnon dead.
Being so caught up,
So mastered by the brute blood of the air,
Did she put on his knowledge with his power
Before the indifferent beak could let her drop?
לדה והברבור
ויליאם באטלר ייטס (1928)
וּלְפֶתַע, הַךְ! מוּטַת כָּנָף חוֹבֶטֶת
עַלְמָה נוֹטָה לִיפּוֹל. וּכְבָר שׁוֹקָהּ לָטוּף
בִּשְׁחוֹר טְפָרָיו. פִּיו צַוָּארָהּ לוֹפֵת; אֶת
רַכּוּת שָׁדֶיהָ הוּא מַצְמִיד אֵלָיו לַגּוּף.
כֵּיצַד תּוּכַל יָדָהּ הַמְבֹעָתָה הֲדוֹף
אֶת פְּאֵר צִיצַת הָעוֹף מִבֵּין רַגְלֶיהָ?
וּבְלֹבֶן יְצוּעָהּ אֵיךְ לֹא תָּחוּשׁ בְּדֹפֶק
סוּפַת לִבּוֹ שֶׁל זָר הַנָּח עָלֶיהָ?
מֵרֶטֶט חֲלָצַיִם, שָׁם נוֹלָד
מִגְדָּל מָט, קִיר נוֹטֶה וְגַג בּוֹעֵר
וַאֲגָּמֶמְנוֹן מֵת.
וּמִשֶּׁכְּבָר דָּלַק, הִשִּׂיג וּבָהּ רָדָה
אַף הֲפָכָהּ כַּלַּת דָּמִים לְפֶרֶא מְכֻנָּף, הָעָט
עָלֶיהָ בְּחֵמָה, הֲאִם נָסַך בָּהּ קְצָת יוֹתֵר
דֵּעָּה, בְּטֶרֶם יִשְׁמְטָהּ מִפִּיו בְּלֹא חֶמְדָּה?
מאנגלית: זיוה שמיר
לא זו בלבד ששיר זה אינו מגַנה את האונס האלים ואת מבַצעו, אלא שהוא אפילו מעמיד את הגבר התקיף והתוקפניֹ בכעין עמדת-על ש"מעֵבר לטוב ולרע", כאילו היה הוא "אדם עליון" ניצשיאני, שהכול נעשה בדברו.
מה דחף את ו"ב ייטס לכתיבת שיר מיזוֹגֶני ואַמוֹרלי כדוגמת "לֵדה והברבור", התגלמות "האסתטיקה של הרוע"?
כידוע, סבל ייטס קשות מאהבתו הנכזבת למוֹד גוֹן (Maud Gonne), לוחמת חירות אירית, שהשתייכה כמוהו למסדר סודי של מיסטיקונים בשם "שחר הזהב" ("The Golden Dawn"). משסירבה שוב ושוב להיעתר להצעות הנישואין שלו, הוא הסכים לוותר על רצונותיו ועל דחפיו, ולהסתפק ב"נישואים רוחניים", שאין בהם קשר פיזי כלשהו. לפנינו אונס הזוי, המעמיד את האישה במקומה; מין פנטזיה, שבתחילתה הגבר מאלץ את האישה לספק את תאוותיו, ובסוֹפהּ משליך אותה ככלי אין חפץ בו.
בתחומים אחרים שמחוץ לתחומים המגדריים, דרך כוכבו של ייטס והעמידו על כַּן גבוה: ב-1922 נוסדה המדינה האירית החופשית, והוא הוזמן להיות חבר בסנאט. במשרה זו החזיק שש שנים תמימות, והיא תרמה לפרסומו באנגליה ומִחוצה לה יותר מכל שיר שכּתב אי פעם. ב-1923 אף זיכוהו בפרס נובל לספרות, שהעניק לו ולשירתו חשיפה בין-לאומית חסרת תקדים. הפער העצום בין תחושת השפלה שחש עקב סירובן של הנשים שאחריהן חיזר לבין התהילה שבּה זכה משהחליט לוותר עליהן, גרמה לו לאזכר בשירו חולייה אחת בשושלת הנשים מן המיתולוגיה, שסבלה מן הגברים וגרמה סבל בל ישוער לגברים שהקיפו אותה. ראוי לזכור ולהזכיר: אלמלא אנס זֵאוס, שלבש דמות ברבור, את לֵדה היפה והנחשקת, גם לא היתה נולדת הבת, הלנה היפה, שחטיפתה גרמה לימים לחורבנה של טרויה ולשינוי פני ההיסטוריה. לעִיתים, רגע של תשוקה בלתי נשלטת יכול להוליד בחשבון רב-דורי תוצאות הרות גורל, המפילות אישים רבים כטור של קוביות דומינו.
זיוה שמיר
אורי הייטנר
1. מה עשה הרצפלד בתל-חי?
"יש לי בשבילך משהו שיעניין אותך," אמר לי בחיוך יוני גדעוני, כממתיק סוד. ואכן, מידע חדש הנוגע לאירועי י"א באדר תר"פ הוא חגיגה לכל שוחר היסטוריה, ובפרט תולדות הציונות. וסיפורו, אכן, ריתק אותי.
אין כאן מידע חדש הנוגע לקרב על תל-חי, אך המידע נוגע למעטפת של האירוע, באותו היום ובאותו השבוע בגליל העליון. הסיפור נוגע לאברהם ("שורו, הביטו וראו") הרצפלד (על הזיקה בין הרצפלד לשיר ראוי להקדיש מאמר בפני עצמו). הרצפלד לא השתתף בקרב, אך הגיע למקום זמן קצר לאחר הקרב. הרצפלד השתתף בפינוי הפצועים, והיה אחד מארבעת האנשים שטרומפלדור אמר להם, בווריאציה זו או אחרת, את מילותיו האחרונות: "טוב למות בעד ארצנו."
אבל מה עשה שם הרצפלד? הרי הוא לא השתייך לא לקיבוץ תל-חי ולא לכפר גלעדי. תשובה לשאלה הזאת, הגם שאף היא מסתירה טפחיים, חושף סיפורו של יוני גדעוני.
יוני גדעוני, בן 88, הוא חבר מחניים זה 69 שנים, ובכל אותם שבעה עשורים הוא דמות ציבורית מרכזית מאוד, בתחומים רבים, במחניים ובגליל העליון. יוני גם מחובר מאוד להיסטוריה של האזור. בין שלל תפקידיו, היה חבר בהנהלת חצר תל-חי. מכאן, שסיפור תל-חי נוגע לו מאוד.
סיפורו של יוני מתחיל בשלהי שנות השבעים, בקדנציה הראשונה של מנחם בגין כראש הממשלה, בסיפור קברו של מיכאל הלפרין (או הלפרן, כפי שמאויית שמו במרבית הכתובים, אך אני דבק בכיתוב על מצבת קברו), לו הוקדשה כתבה גדולה באחד הגיליונות האחרונים של "על הצפון". הלפרין, מנהיג ציוני ומחנך, איש העלייה הראשונה, מיוזמי ההגנה היהודית העצמית במזרח אירופה ובארץ ישראל, עלה לגליל העליון בתקופת המתיחות שקדמה לאירועי תל-חי, ובדצמבר 1919 נפטר מצהבת. כיוון שהוא נפטר בערב שבת, וכדי שלא להלין את המת, הוא הובא למנוחות, בקבר הראשון בבית העלמין שאולתר בחורשת בורוכוב במחניים. את האישור לקבור את הלפרין במחניים קיבלה אסיפת חירום של חברי מחניים. כפי שסופר בכתבה ב"על הצפון", אף שהלפרין היה ממייסדי "פועלי ציון", גם בית"ר והתנועה הרוויזיוניסטית אימצו אותו לפנתיאון שלהם. באותה כתבה לא הוסבר הקשר בין בית"ר להלפרין. הקשר הוא ירמיהו הלפרן. ירמיהו הלפרן, בנו של מיכאל, היה מראשי תנועת בית"ר וממייסדי האצ"ל. הוא עמד בראש ההכשרה הצבאית של בית"ר והקים את המחלקה הימית של בית"ר. ירמיהו נשא את מיתוס אביו, והפך אותו לאחד מגיבורי בית"ר, והתנועה אימצה את הגיבור.
ב-1922 ננטשה מחנים. ב-1939 הוקמה מחדש. ב-1941 איתרה "ההגנה" את קברו של הלפרין, והציבה עליו מצבה. לאחר עלייתו של בגין לשלטון, הוא יזם את העברת קברו של הלפרין ממחניים להר הרצל. קיבוץ מחניים התנגד לכך בתוקף והוקמה ועדה ציבורית, בראשות אברהם הרצפלד, לבחינת הנושא. הרצפלד פנה ליוני גדעוני לכהן בוועדה. הוועדה החליטה להשאיר במחניים את קברו של הלפרין.
בין חברי הוועדה היה גם החבר בן ציון טל, אביו של סגן הרמטכ"ל לשעבר ואבי טנק המרכבה אלוף ישראל טל. בן ציון, מספר יוני, היה חבר מחניים בגלגולו הקודם. הוא האיש שקבר את הלפרין במחניים באותו יום שישי הגשום. באחת הישיבות, שהתקיימו במשרדו של הרצפלד בתל-אביב, ישב יוני בין הרצפלד לבין בן ציון טל. בן ציון סיפר לו את הסיפור שלהלן.
ב-1 במרץ 1920, י"א באדר תר"פ, התקיימה במחניים, במבנה הצפוני ביותר הקרוי היום "בית סולם יעקב", ישיבה שעסקה בנושא מצב הביטחון המעורער בגליל העליון. הסוגייה שעל הפרק הייתה האם לשלוח לתל חי כסף ותגבורת של אנשים. מי שיזם את הישיבה, לחץ לקיומה וזימן אותה, היה הרצפלד, שכבר אז היה ממנהיגי תנועת העבודה. בזמן הישיבה במחניים, נערך הקרב בתל-חי, אולם מידע על כך לא הגיע למתיישבים. בתום הישיבה המשיך הרצפלד צפונה, לכיוון תל-חי. הוא הגיע לשם אחרי הקרב. בלילה שלאחר הקרב כתב לחבריו במרכז החקלאי על האירועים. הוא סיפר להם, שבהגיעו לתל חי הוא שאל את טרומפלדור הפצוע כיצד הוא מרגיש, והוא ענה "בלי שום אנחה כל שהיא": "לא נורא, כדאי למות בשביל ארץ-ישראל."
האם ומתי הגיעה למחניים הידיעה על קרב תל-חי? שאלה זו הטרידה את יוני, והוא חיפש את התשובה בארכיון הקיבוץ, בעזרת הארכיונאי עודד ברק. האם ידוע על מישהו שהגיע למחנים וסיפר לחברים על האירועים?
בארכיון הם מצאו מכתב, על פיו הילמי העביר את הידיעה ליהודה שסיפר על כך לחברי מחניים. הילמי היה חבר מחניים, שבזמן האירוע היה בתל-חי או בכפר גלעדי. אך מיהו אותו יהודה? על קיומו של חבר ששמו יהודה הם לא מצאו תשובה ברשומות. גם בחוברת שכתבה רחל ינאית בן צבי, ששהתה אז במחניים כמדריכה חקלאית, ותיעדה בה את כל חברות וחברי מחניים, לא הופיע השם. להערכתם, מדובר ב"יהודה הרועה". בגיליון "בינינו" – "במה חופשית לפועלי הגליל העליון", משנת 1920, הופיע הספד על "יהודה הרועה".
"מי לא הכירוהו בגליל ובעמק? כולם ידעו והכירו אותו. מעט אהבוהו, והרבה מהפועלים והאיכרים שנאו אותו, מפני שהיה אומר את האמת לכל אחד ואחד, ולו גם אמת מרה, בלי משוא פנים. לא רבים הבינו כי התמרמרותו ממקור טהור נבעה. מאמין היה, קיצוני באמונתו, ישר עד בלי גבול." באותה רשימה סופר שהוא נקבר בחורשת בורוכוב במחניים, ליד קברו של הלפרין. ועוד נאמר עליו בהספד אחר באותה חוברת: "הוא נקרא יהודה הרועה כי היה בין הראשונים שלחמו בעד האידאל הזה. חלם ולחם על משאת נפשו. גלגולים רבים עברו על 'אגודת הרועה' ושוב קמה לתחייה לפני זמן מה. בין ארבעת הרועים שנשארו נאמנים לשאיפתם היה גם יהודה הרועה."
לאחר קרב תל-חי, התכנסה אסיפה של חברים מבין פועלי הגליל העליון ששיגרה מכתב לוועד הצירים. בארכיון מחניים מופיעות ארבע טיוטות, עם גרסאות שונות של המכתב. הגרסה הסופית, שנשלחה לוועד הצירים, היא בזו הלשון: "אנחנו, חברי קבוצות פועלי הגליל העליון, בהתאספנו לדון על המצב בקבוצות הצפון, קיבלנו את ההחלטה דלקמן: אנו מוחים בהתמרמרות נגד ועד הצירים על יחסו המחפיר של אדישות למתהווה בגליל העליון, על אשר לא הושיט את העזרה ההכרחית באנשים ובכסף להגנת עמדותינו הלאומיות בגליל העליון ובזה גרם לקורבנות חינם." על החתום: אסיפת פועלי הגליל העליון.
בשנה שעברה מלאו מאה שנה לקרב תל-חי. הקורונה, שפרצה באותם ימים, הטילה צל על ציון שנת המאה, שלא זכתה למקום הראוי לה בתודעה הציבורית. ובכל זאת, נערכו מספר אירועים בנושא, ובהם יום עיון מיוחד במכללה האקדמית תל-חי.
מכללת תל-חי, יחד עם המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל, היתה שותפה להוצאתו לאור של ספר מרתק, בהוצאת יד בן צבי: "תל-חי 1920-2020 – בין היסטוריה לזיכרון", קובץ מאמרים בעריכת יעל זרובבל ואמיר גולדשטיין. אני ממליץ בחום על הספר עב הכרס. מחקר רב תחומי המקיף את פרשת תל-חי, את דמותו של טרומפלדור את עלייתו, נפילתו ואולי שוב צמיחתו (?) של מיתוס תל-חי.
דומני שסיפורו של יוני גדעוני, על ישיבה בנושא הביטחון באצבע הגליל שנערכה בגליל העליון ממש בשעת הקרב בתל-חי, מוסיף נדבך נוסף לסיפור.
פורסם ב"על הצפון"
2. צרור הערות 1.9.21
* מורים עוכרי מדע – דניאל הוא מורה לאנגלית בבי"ס תיכון בת"א, סרבן חיסונים וסרבן בדיקות. למה סרבן בדיקות? בראיון לרשת ב' הוא הסביר שהוא מתנגד לפלישה לגוף שלו עם מקושים רעילים. רעילים?! תהה המראיין. "בוודאי," השיב בביטחון. וכך, לאורך הריאיון הוא השפריץ לכל עבר רסס של פייק ניוז וקונספירציות כיד הדמיון החביבה על הכת. המראיין (לא הספקתי לקלוט מיהו), נדהם יותר ויותר מכל תשובה. "אתה יודע יותר ממנהלי בתי החולים?" – "הם מועסקים על ידי פייזר." "כל המחקרים לא משכנעים אותך?" "על כל מחקר אני יכול להביא 10 'מחקרים' שיאמרו ההיפך," וכו' וכו' וכו', והוא סיים באיחולי בריאות למחוסנים. הוא גם הסביר את המישנה הפדגוגית שלו: "אני מלמד את התלמידים להטיל ספק, לשאול שאלות, לא להיות חלק מהעדר."
איני חושש מדניאל וממורים מן הזן שלו בהקשר של הקורונה. מי שמסרב להתחסן ולא ייבדק, לא יוכל ללמד. במוקדם או במאוחר הקורונה תהיה מאחורינו. הבעיה היא עם אותם מורים אחרי הקורונה, לאורך שנים. בשם ערכים כמו הטלת ספק ושאלת שאלות, שהם בסיס המדע, מורים כאלה שוטפים את מוחות תלמידיהם באנטי-מדע, באמונות תפלות, ברפואת אליל. אולי אחד מיתרונות הקורונה, הוא ההזדמנות להכיר את אותם מורים ולהציע להם לבחור מקצוע אחר, כדי שלא להפקיר בידיהם את עתיד ילדינו.
* מוות שצריך היה להימנע – איני יכול לכנות חלל צה"ל שנפל על הגנת המולדת חלל שווא. כך חונכתי, בכך אני מאמין ועל כך חינכתי את ילדיי. אולם מותו של לוחם מג"ב בראל שמואלי צריך היה להימנע. יש לשנות את התפיסה בנוגע ל"הפגנות" ו"הפרות סדר" לאורך הגדר. איננו שולטים ברצועת עזה, והפגנות או הפרות סדר ברצועה אינן מעניינינו. אנו מגיִנים על הגבול שלנו. אין לאף פלשתינאי מה לעשות ליד הגבול שלנו. אם הוא מתקרב לגדר הגבול, אות הוא כי מדובר במחבל שרוצה לחדור לשטח ישראל או לבצע פיגוע. בפועל, אנו יודעים שאכן, ה"מפגינים" בעד ה"שיבה", כלומר בעד חיסול ישראל, הם מפגעים. אנו רואים זאת, למשל, בחוליות ה"הטרדות". מה זה השם המכובס הזה "הטרדות"? מדובר בהשלכת מטעני חבלה ורימונים לעבר גדר הגבול. זה אירוע טרור לכל דבר. יש להתייחס לחוליית "הטרדה" כאל חוליית מחבלים לכל דבר שמבצעת פיגוע, ולירות בה על מנת להשמידה. וכך גם באשר ל"הפגנות". על ישראל להודיע ששטח של 150 מ' מן הגדר הוא שטח סטרילי, מחוץ לתחום לפלשתינאים. יש לבצע נוהל מעצר חשוד כלפי פלשתינאי שמתקרב לגדר (ואם גורמי המקצוע יקבעו כך, אולי השטח צריך להיות רחב יותר). ברגע שבראל נשלח לחרך הירי, היה עליו לקבל פקודה לירות במי שמתקרב ומסכן אותו.
ה"הפגנות" וצעדות השיבה וחוליות ההטרדה החלו במרץ 2018. אחרי 3.5 שנים הגיע הזמן שנשנה את דרך הפעולה הקלוקלת שבה פעלנו עד היום. בנושא ההצתות חוללה הממשלה החדשה שינוי – לא עוד "הכלת" ההצתות, אלא תגובה על כל הצתה כאילו הייתה רקטה. כעת יש לשנות את המדיניות באשר לפיגועים לאורך הגדר. כל אלה מהווים פגיעה בריבונות, ומדינה ריבונית אינה יכולה להשלים עם פגיעה בריבונותה. וכפי שכבר כתבתי פעמים אחדות – כל תפיסת הביטחון לאורך גבולנו עם עזה מיצתה את עצמה. עלינו להפנים שאין מנוס ממבצע נוסח "חומת מגן" ברצועת עזה.
יהיה זכרו של בראל שמואלי ברוך!
* הוראה מלמעלה – לפני כשנה, בני, ששרת כלוחם בשריון (מאז הוא השתחרר) ביצע תעסוקה מבצעית בקו התפר, לאורך הגדר. היתה פרצה בגדר שדרכה עברו מדי יום המוני שב"חים לישראל. הם לא עשו כלום כדי לעצור אותם. למה? אלה ההוראות מלמעלה. לעומת זאת הם איבטחו מסיק זיתים בקיבוצי הסביבה. למה? להגן עליהם מפני מסתננים מהרש"פ. אבל המסתננים הללו נמצאים שם, כי יש הוראה מלמעלה לא למנוע מהם לעבור. זה היה כבר בעידן הקורונה, כשהצורך בגבול סגור היה גם בריאותי. לכאורה, מה הקשר בין זה לבין המחדל שהביא למותו של בראל שמואלי? לדעתי יש קשר הדוק.
* המחול על הדם – אין דבר מעורר מיאוס וסלידה יותר מהריקודים והמחולות המאורגנים והמתוזמרים היטב על דמו של חלל צה"ל. הכוריאוגרף מבלה בהוואי.
* ערלת לב – אורלי (ערלת) לב, היא מן הגרועים והמנוולים שבין הביביסטים. אחד מתחביביה המרכזיים הוא לצאת במחולות סוערים על דמם של חללי צה"ל, אם היא חושבת שזה יכול לשרת את מושא סגידתה ובעיקר כדי להשפיל את יריביה אדוניה. היא זאת שארגנה את ההפגנות ליד ביתה של משפחת פרקש בקיסריה ששכלה את בנה תום במלחמת לבנון השנייה. והיא זאת שאירגנה את כנופיית החוליגנים הביביסטים שחיללה את הלוויית חלל צה"ל בראל שמואלי והפכה אותה לקרקס של הפגנת שנאה ונאצה נגד ראש ממשלת ישראל.
ואחרי ההלוויה הכנופייה עשתה אפטר-פרטי בקבוצת הווטסאפ. צילום מסך מהזוועה שהופץ, מעיד לאיזה שפל מוסרי הם ירדו. כותבת רחל: "שמחתי לראות את אורלי, זרקא רמי ב יהודה בהלוויה... עשינו 'רעש'. היו קריאות בוז לבנט ולכל הממששת הפלסטינית. הצלחנו!" כתב רועי: "מה זה הצלחנו? בנט מרוסק." משיבה רחל: "להעביר מסר ואת הטעות של ממששת הזדון" ומסכם רועי: "שיתפוצצו. בראל לא הלך לחינם."
כן, בראל לא הלך לחינם בעיני הביביסטים המנוולים הללו. הוא עלה קורבן למולך השנאה וההסתה נגד מי שהעז להחליף את אלוהיהם בשלטון.
* תשובה חיובית – בפגישתם של בני גנץ ואבו מאזן ביקש אבו מאזן שישראל תעביר לידי הרש"פ גופותיהם של עשרות מחבלים שבידי ישראל. לדעתי התשובה הישראלית לבקשה צריכה להיות חיובית. ביום שבו נקבל את גופותיהם של חללי צה"ל הדר גולדין ואורון שאול, נחזיר ללא שהיות את כל גופות המחבלים שבידינו לידי הפלשתינאים.
* מטרד רעש – ח"כ מוסי רז ממרצ תקף את הודעתו של ראש הממשלה שאין ולא יהיה תהליך מדיני עם הפלשתינאים בתקופת כהונתה של הממשלה הזאת.
בנט צודק בעמדתו, הן מבחינה פוליטית והן מהבחינה המדינית. כדי לנהל מו"מ עם הפלשתינאים יש לגבש הסכמה בממשלה על מדיניות ישראל ועמדותיה בנדון. אין אפשרות להסכמה כזו. הפער בין בנט למוסי רז הוא בערך כמו הפער בין בנט לאבו מאזן. אז מהי עמדת ממשלת ישראל? עם הקמת הממשלה היה ברור לכל הצדדים שהנושא הפלשתינאי נכנס לארבע שנות הקפאה. מוסי רז יודע זאת. ואף על פי כן, הקומפרסור שלו לא מפסיק לעבוד. הוא לא התרגל לעבודה שהוא כבר אינו תנועת מחאה ולא אופוזיציה עקרה, אלא חבר בקואליציה ויש לו אחריות. והוא ממשיך כל יום, כל שעה, לטרטר ולכרכר, להיות אופוזיציה לממשלה שמפלגתו חברה בו. הוא פשוט מטרד רעש.
חוסר ההיתכנות של מו"מ עם הפלשתינאי אינו נובע רק מהרכב הממשלה, אלא מכך שאין באמת פרטנר למו"מ. הפלשתינאים אינם מוכנים להשלים עם קיומה של ישראל. התעקשותם המוחלטת על דרישת "זכות" ה"שיבה" מעידה על כך. הם דחו את ההצעות המטורפות של ברק ואולמרט ואת הצעותיו מרחיקות הלכת של קרי שנתניהו וציפי לבני היו שותפים להן. אפשר לנהל מו"מ עקר, אבל ראינו מה קרה אחרי קמפ-דיוויד. ערפאת דחה את הצעות ברק בדם ואש ותמרות עשן ובמתקפת הטרור הקשה ביותר בתולדותינו. כאשר התהליך מול הפלשתינאים נמצא על ראש שמחתנו, כל העולם הערבי הוא בן ערובה לתהליך הזה, ואין שום התקדמות לשלום במזה"ת. יש להמשיך ולהתמקד בקידום הסכמי אברהם עם מדינות ערב, לצרף עוד מדינות להסכמים ולהעמיק את נרמול היחסים עם המדינות שכבר חתמנו עמן על הסכמים. אי אפשר לקדם את התהליך הזה כאשר מתנהל תהליך מדיני עם הפלשתינאים. המשך התהליך של הסכמי אברהם יבודד את הפלשתינאים ואולי ייאלץ אותם להסכים לפשרות ראויות. עמדת ישראל בנושא הפלשתינאי צריכה להיות ברוח תוכנית טראמפ (ודוק – ברוח תוכנית טראמפ, לא קבלה של התוכנית כמות שהיא, כי יש בה כמה מוקשים שישראל אינה יכולה לקבל בשום פנים). אם הפלשתינאים ירצו לנהל מו"מ על בסיס תוכנית טראמפ – יהיה מקום לדיון. בנושא תהליך השלום במזה"ת ממשלת השינוי צריכה להיות ממשלת המשך, כי מדיניות השלום של נתניהו היתה נכונה.
ובמקביל, יש להמשיך לשמור על קשרינו עם הרש"פ בנושאים ביטחוניים, כלכליים ובריאותיים. לדעתי, על ישראל לסייע לרש"פ בנושא החיסונים. זה גם אינטרס בריאותי שלנו.
* המאמץ העיקרי – אחד ממבחניה המרכזיים של ממשלת השינוי, הוא שינוי דרמטי במצב ביטחון הפנים של המדינה והחזרת הריבונות הישראלית לנגב, לגליל ולמגזר הערבי. ההזנחה של התחום הזה היא בפריסה רחבה של תחומים. התמקדות בנושא אחד לא תפתור את הבעייה. אך כמו במלחמה, וזו מלחמה, יש לקבוע היכן המאמץ העיקרי, שבו יש להתמקד כדי להבקיע את קווי האוייב. מהו המאמץ העיקרי, לא היחיד, אך שההתמקדות בו עשויה להיות נקודת המשען לחולל מפנה אסטרטגי?
התחום הזה הוא הנשק הבלתי חוקי. הנשק הבלתי חוקי הוא התגלמות אובדן הריבונות והמשילות. יש מחלוקות רבות בשאלת מהות המדינה ותחומי אחריותה, בין המאמינים במדינה הרחבה, שאחראית על תחומים רבים, לבין המאמינים במדינה מינימליסטית ובצמצום השפעתה. הקונצנזוס בין כל מרכיבי רצף הדעות הזה, הוא שהמדינה היא האחראית הבלעדית על הפעלת כוח. נשק הוא הביטוי להפעלת כוח. נשק בלתי חוקי – משמעותו הפקעת המונופול על הפעלת הכוח מידי המדינה. מצבורי הענק של הנשק הבלתי חוקי במגזר הערבי, הם איום אסטרטגי. המסר הוא שאין ריבון והריבונות עוברת לידי ארגוני הפשע והטרור. התופעה מבטאת אובדן הכבוד למדינה ואובדן ההתייחסות למדינה כריבון. הרצח הסיטוני במגזר הערבי, מבטא אנרכיה – באין ריבונות, איש הישר בעיניו והעקום בעיני חברו יעשה. והנשק הזה, כפי שראינו בפרעות תשפ"א, מופנה גם נגד היהודים ונגד המדינה. מה שראינו בקטן, יחסית, עלול להיות מופנה אלינו בגדול במלחמה הבאה. אנו עלולים למצוא את עצמנו במלחמה מול גיס חמישי חמוש וחזק בשעה שנתמודד עם האוייב החיצוני מדרום ו/או מצפון. זה יתחיל בחסימת הצירים כדי להקשות על שינוע כוחות צה"ל וימשך במלחמה של ממש בנשק שיופנה נגד המדינה וכוחותיה ולרצח יהודים.
אני מניח שהרשימה המשותפת ורע"ם, שמלינות בצדק על אוזלת היד של המדינה והממשלה במאבק בפשיעה ובאלימות במגזר הערבי, יצאו נגד המדינה ברגע שהיא תילחם בתופעת הנשק הבלתי חוקי, אך זה לא צריך להרתיע. גם ארגוני "זכויות אדם" כביכול ימחו ויפגינו ויעלילו עלילות על "מדינת האפרטהייד" וגם זה לא צריך להרתיע אותנו.
יש להכניס את השב"כ ואולי אף את צה"ל לעובי הקורה ולתקצב תוספת משמעותית לכו"א של משטרת ישראל שייועד לנושא הזה. המאמץ הזה לא יצטלם טוב. כאשר כוחות משטרה ואולי צבא יפשטו על כפר, ייכנסו לבתים על פי מידע מודיעיני ויחפשו נשק, בטוח שהמונים מוסתים שמתבכיינים על אוזלת היד ייצאו לרחובות לעצור את ה"כובש". יתכן שהנשק הבלתי חוקי יופעל נגד כוחותינו. יתכן שנשלם מחיר דמים במלחמה הזאת. אולם מוטב שהיא תהיה ביוזמתנו ובעיתוי המתאים לנו ולא שנגרר למלחמת אזרחים ביוזמת האוייב מבפנים.
תיקון ראשון שנעשה בתחום, הוא קבלתה בקריאה טרומית של הצעת החוק של תקווה חדשה לעונשי מינימום על אחזקת נשק בלתי חוקי. זה חשוב, אם כי לא הצעד החשוב ביותר במאבק בנשק הבלתי חוקי, אך הצעת החוק מתונה מדי וראוי לשנות אותה באופן משמעותי לקראת הקריאה הראשונה. על פי ההצעה עונש מינימום יהיה 12 חודשי מאסר. לדעתי, עונש המינימום צריך להיות 7 שנים (כעונש המקסימום) ואין צורך בעונש מקסימום. בצה"ל יש לחדד את הוראות הפתיחה באש. מי שחודר לבסיס צה"ל, יש לבצע בו נוהל עצירת חשוד. שוד נשק ותחמושת הוא פיגוע קטלני, שנועד לאפשר עוד פיגועים ומעשי רצח. ולכן, יש לירות על מנת להרוג בשודדי נשק ותחמושת שנתפסים על חם.
* בוז למשתמטים – יש היגיון בהורדת גיל הפטור לחרדים מ-24 ל-21. התקווה של המחוקקים היא שהשינוי יוציא אלפי חרדים למעגל העבודה, יהפוך אותם לאזרחים יצרניים שתורמים לכלכלת המדינה, יקטין את ממדי העוני במגזר החרדי ובכך תהיה להחלטה תרומה חברתית. ואם זה אכן יקרה, יקדם המהלך את תהליכי הישראליזציה במגזר החרדי ואולי יגדיל בעתיד את שיעור המתגייסים החרדים לצה"ל. ייתכן. אבל המשמעות העמוקה יותר של הצעד הזה, היא ויתור על הציפיה, שלא לדבר על הדרישה, מהחרדים להתגייס לצה"ל או לפחות לשירות לאומי. הנה, הלוחמים הגדולים לשוויון בנטל, לפיד וליברמן, נכנעו.
אני לא אוהב את הביטוי "שוויון בנטל", כי איני רואה בהגנה על המולדת נטל, אלא זכות גדולה. ולכן גם שאלת השוויון פחות מעסיקה אותי. העובדה שאחר משתמט רק מגדילה את המוטיבציה שלי להתגייס. אני מדבר על כך ששבט בישראל בוחר להיות הבן הרשע מן ההגדה ולהוציא את עצמו מהכלל, ומשחרר את עצמו מהתרומה להגנת המדינה. כיהודי, אני סולד מכך שבשם היהדות, כביכול, מגזר שלם משתמט מהגנה על קיומה של המדינה היהודית. אני מתעב את ההשתמטות בשם התורה, כביכול, ממלחמת מצווה, שבה התורה מצווה להוציא אפילו חתן מחופתו. "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?" רטן משה כלפי השבטים ראובן וגד, כאשר חשד בהם לשווא כאילו הם רוצים להשתמט מהמלחמה על הארץ. והנה, בשם תורת משה, כביכול, אותם חרדים ישבו באוהלה של עיוות-התורה, שעה שאחיהם יבואו למלחמה.
"בין כה וכה אף טייס לא ייצא ממאה שערים" תירץ ליברמן את ההחלטה, או במילים אחרות – התייאשנו, אין לנו יכולת לכפות על החרדים להתגייס. צריך להשלים עם זה, ולדאוג שלפחות ילכו לעבוד. יכול להיות שהוא צודק. יכול להיות שזו ההחלטה הפוליטית הריאלית. אך אנו האזרחים, חייבים להשמיע את העמדה המוסרית, היהודית – בוז למשתמטים. בוז לעריקים.
ישראל היא מדינה יהודית דמוקרטית. מדינה דמוקרטית-ליברלית אולי יכולה להכיל מגזר בתוכה שמבקש פטור משירות. אבל מדינה יהודית אינה יכולה להכיל עריקה והשתמטות מתוך עיוות מוחלט של תורת ישראל ושל ערכי היהדות.
* ערש התרבות היהודית – בשנים 2000-2004 ניהלתי את מרכז "יובלים" – מרכז פלורליסטי לתרבות וזהות יהודית, במכללה האקדמית תל-חי. המרכז היה זרוע קהילתית של המכללה באצבע הגליל. אף שהחינוך הפורמלי לא היה במנדט שלנו, היינו שותפים ליוזמות גם בתחום הזה, כראיית החינוך כחלק ממכלול קהילתי רחב. וכך, השתתפתי לפחות בשתי ישיבות שבהן השתתפה האחראית על תיק החינוך בעיריית קריית שמונה יפעת שאשא-ביטון, בנושא העמקת הזהות היהודית בבתי הספר בקריית שמונה. יפעת היתה שותפה מלאה למחויבות להעמקת הזהות היהודית ולהבנת החשיבות במציאת הדרכים היצירתיות הנכונות לקדם את הנושא.
אני מאמין שהעמדה המוצקה והמבוססת שהציגה באותם דיונים מבטאת אותה יותר ממשפט לא-מוצלח מחוץ להקשרו, על ש"אפשר ללמוד פחות תנ"ך ולתת יותר להיבט החברתי." זה נשמע לי כמו הסיסמה של כל מי שרוצה כסף לנושא שחשוב בעיניו "אפשר לוותר על טייסת 35-F ולהעביר את הכסף ל..."
שאשא ביטון דיברה על הצורך לחזק את הפן החברתי כדי לא לאבד את התלמיד, כיוון שאז יהיה פנוי רגשית ללימוד אפקטיבי, יותר מאשר בעוד כמה שעות של שיעורים פרונטליים. לגופו של עניין – תלמידי ישראל לומדים פחות מדי תנ"ך. אני פוגש בוגרי י"ב במכינות הקדם צבאיות, והידע שלהם בתנ"ך ובכל תחומי היהדות נמוך מאוד. התנ"ך הוא ערש התרבות היהודית, הוא תשתית קיומו של העם היהודי, הוא ליבת זיקתו של העם היהודי לארץ ישראל, הוא מהות קיומה של מדינת ישראל. לא בכדי הפסוק הראשון במגילת העצמאות מעלה על נס את העובדה שהעם היהודי יצר בארץ ישראל את ספר הספרים הנצחי והנחיל אותו לעולם כולו.
[אהוד: מי זאת יפעת שאשא-ביטון?]
* שינוי ללא שיהוי – אני מקווה מאוד שהידיעה של רביב דרוקר בערוץ 13, לפיה מתעכבת יוזמת החקיקה להפרדה בין תפקיד היועמ"ש לתובע הראשי אינה נכונה. השינוי הזה חיוני וחשוב להחליט עליו עוד לפני בחירת היועמ"ש הבא, כדי שהוא יכנס כבר למתכונת החדשה. יש ניגוד עניינים מובהק בין תפקידו של האיש שצריך לייעץ לראש הממשלה ולממשלה ועובד איתם ומתחכך בהם מדי יום ביומו – לתפקידו של האיש שצריך להיות מצביא המלחמה בשחיתות השלטונית. כל היועמ"שים, ללא יוצא מן הכלל, נהגו במתינות יתר בטיפולם בשחיתות השלטונית, ואין לי ספק שהסיבה לכך היא מגעם התכוף עם אנשי השלטון. מלחמת חורמה בשחיתות הציבורית היא אינטרס לאומי חיוני ביותר, ולכן חשוב לבצע את השינוי ללא שיהוי.
* תת סיקור – יום ראשון, 29 באוגוסט. שתי מדליות ביום. האחת – זהב בשחייה. השנייה – כסף בחתירה. מרק מליאר זכה במדליית זהב שנייה ובשיא עולמי שני. אלו המדליה הרביעית והחמישית של ישראל במשחקים הפראלימפיים. זו מדליית הזהב הישראלית השלישית. ובחדשות 12 סופר על כך במשפט אחד מהאולפן, בשעה 21:30, לפני התחזית, בלי כתבה.
תת סיקור שערורייתי.
* ביד הלשון: גבוהית – הסופר האהוב עליי ביותר הוא חיים באר, שבעיניי הוא גדול הסופרים העבריים. הוא מספר-סיפור גאוני. הוא יצירתי, מקורי, בעל דמיון-יוצר נדיר. יש לו יכולת יוצאת דופן לשלב בין ריאלייה לפנטזיה. השפה שלו נפלאה. הוא מיטיב לשלב בכתיבתו מאוצרות ארון הספרים היהודי (מטבע לשון שהוא טבע לפני כארבעים שנה) בדיוק נפלא.
כל ספר חדש של חיים באר, בין אם זה רומן או ספר מסות ספרותיות והיסטוריות, הוא חגיגה בעבורי. כך גם ספרו החדש "צל ידו". לא אכנס לסיפור עצמו, לבל אחטא חלילה בקלקלן (ספוילר). בספר הוא מתאר אישה אחת במילה "גבוהית". גבוהית? מה זה גבוהית? מן הסתם גבוהה. חיים המציא מילה חדשה? אכן, גבוהית היא גבוהה. אך לא, אין זו המצאה של חיים באר. זו מילה מן התלמוד, מסכת בכורות, מה ע"ב: "אמר ר"ל [ריש לקיש]: גבוה לא יישא גבוהית – שמא יצא מהן תורן. ננס לא ישא ננסת – שמא יצא מהם אצבעי. לבן לא יישא לבנה – שמא יצא מהם בוהק. שחור לא יישא שחורה – שמא יצא מהן טפוח."
אורי הייטנר
אין כאן מידע חדש הנוגע לקרב על תל-חי, אך המידע נוגע למעטפת של האירוע, באותו היום ובאותו השבוע בגליל העליון. הסיפור נוגע לאברהם ("שורו, הביטו וראו") הרצפלד (על הזיקה בין הרצפלד לשיר ראוי להקדיש מאמר בפני עצמו). הרצפלד לא השתתף בקרב, אך הגיע למקום זמן קצר לאחר הקרב. הרצפלד השתתף בפינוי הפצועים, והיה אחד מארבעת האנשים שטרומפלדור אמר להם, בווריאציה זו או אחרת, את מילותיו האחרונות: "טוב למות בעד ארצנו."
אבל מה עשה שם הרצפלד? הרי הוא לא השתייך לא לקיבוץ תל-חי ולא לכפר גלעדי. תשובה לשאלה הזאת, הגם שאף היא מסתירה טפחיים, חושף סיפורו של יוני גדעוני.
יוני גדעוני, בן 88, הוא חבר מחניים זה 69 שנים, ובכל אותם שבעה עשורים הוא דמות ציבורית מרכזית מאוד, בתחומים רבים, במחניים ובגליל העליון. יוני גם מחובר מאוד להיסטוריה של האזור. בין שלל תפקידיו, היה חבר בהנהלת חצר תל-חי. מכאן, שסיפור תל-חי נוגע לו מאוד.
סיפורו של יוני מתחיל בשלהי שנות השבעים, בקדנציה הראשונה של מנחם בגין כראש הממשלה, בסיפור קברו של מיכאל הלפרין (או הלפרן, כפי שמאויית שמו במרבית הכתובים, אך אני דבק בכיתוב על מצבת קברו), לו הוקדשה כתבה גדולה באחד הגיליונות האחרונים של "על הצפון". הלפרין, מנהיג ציוני ומחנך, איש העלייה הראשונה, מיוזמי ההגנה היהודית העצמית במזרח אירופה ובארץ ישראל, עלה לגליל העליון בתקופת המתיחות שקדמה לאירועי תל-חי, ובדצמבר 1919 נפטר מצהבת. כיוון שהוא נפטר בערב שבת, וכדי שלא להלין את המת, הוא הובא למנוחות, בקבר הראשון בבית העלמין שאולתר בחורשת בורוכוב במחניים. את האישור לקבור את הלפרין במחניים קיבלה אסיפת חירום של חברי מחניים. כפי שסופר בכתבה ב"על הצפון", אף שהלפרין היה ממייסדי "פועלי ציון", גם בית"ר והתנועה הרוויזיוניסטית אימצו אותו לפנתיאון שלהם. באותה כתבה לא הוסבר הקשר בין בית"ר להלפרין. הקשר הוא ירמיהו הלפרן. ירמיהו הלפרן, בנו של מיכאל, היה מראשי תנועת בית"ר וממייסדי האצ"ל. הוא עמד בראש ההכשרה הצבאית של בית"ר והקים את המחלקה הימית של בית"ר. ירמיהו נשא את מיתוס אביו, והפך אותו לאחד מגיבורי בית"ר, והתנועה אימצה את הגיבור.
ב-1922 ננטשה מחנים. ב-1939 הוקמה מחדש. ב-1941 איתרה "ההגנה" את קברו של הלפרין, והציבה עליו מצבה. לאחר עלייתו של בגין לשלטון, הוא יזם את העברת קברו של הלפרין ממחניים להר הרצל. קיבוץ מחניים התנגד לכך בתוקף והוקמה ועדה ציבורית, בראשות אברהם הרצפלד, לבחינת הנושא. הרצפלד פנה ליוני גדעוני לכהן בוועדה. הוועדה החליטה להשאיר במחניים את קברו של הלפרין.
בין חברי הוועדה היה גם החבר בן ציון טל, אביו של סגן הרמטכ"ל לשעבר ואבי טנק המרכבה אלוף ישראל טל. בן ציון, מספר יוני, היה חבר מחניים בגלגולו הקודם. הוא האיש שקבר את הלפרין במחניים באותו יום שישי הגשום. באחת הישיבות, שהתקיימו במשרדו של הרצפלד בתל-אביב, ישב יוני בין הרצפלד לבין בן ציון טל. בן ציון סיפר לו את הסיפור שלהלן.
ב-1 במרץ 1920, י"א באדר תר"פ, התקיימה במחניים, במבנה הצפוני ביותר הקרוי היום "בית סולם יעקב", ישיבה שעסקה בנושא מצב הביטחון המעורער בגליל העליון. הסוגייה שעל הפרק הייתה האם לשלוח לתל חי כסף ותגבורת של אנשים. מי שיזם את הישיבה, לחץ לקיומה וזימן אותה, היה הרצפלד, שכבר אז היה ממנהיגי תנועת העבודה. בזמן הישיבה במחניים, נערך הקרב בתל-חי, אולם מידע על כך לא הגיע למתיישבים. בתום הישיבה המשיך הרצפלד צפונה, לכיוון תל-חי. הוא הגיע לשם אחרי הקרב. בלילה שלאחר הקרב כתב לחבריו במרכז החקלאי על האירועים. הוא סיפר להם, שבהגיעו לתל חי הוא שאל את טרומפלדור הפצוע כיצד הוא מרגיש, והוא ענה "בלי שום אנחה כל שהיא": "לא נורא, כדאי למות בשביל ארץ-ישראל."
האם ומתי הגיעה למחניים הידיעה על קרב תל-חי? שאלה זו הטרידה את יוני, והוא חיפש את התשובה בארכיון הקיבוץ, בעזרת הארכיונאי עודד ברק. האם ידוע על מישהו שהגיע למחנים וסיפר לחברים על האירועים?
בארכיון הם מצאו מכתב, על פיו הילמי העביר את הידיעה ליהודה שסיפר על כך לחברי מחניים. הילמי היה חבר מחניים, שבזמן האירוע היה בתל-חי או בכפר גלעדי. אך מיהו אותו יהודה? על קיומו של חבר ששמו יהודה הם לא מצאו תשובה ברשומות. גם בחוברת שכתבה רחל ינאית בן צבי, ששהתה אז במחניים כמדריכה חקלאית, ותיעדה בה את כל חברות וחברי מחניים, לא הופיע השם. להערכתם, מדובר ב"יהודה הרועה". בגיליון "בינינו" – "במה חופשית לפועלי הגליל העליון", משנת 1920, הופיע הספד על "יהודה הרועה".
"מי לא הכירוהו בגליל ובעמק? כולם ידעו והכירו אותו. מעט אהבוהו, והרבה מהפועלים והאיכרים שנאו אותו, מפני שהיה אומר את האמת לכל אחד ואחד, ולו גם אמת מרה, בלי משוא פנים. לא רבים הבינו כי התמרמרותו ממקור טהור נבעה. מאמין היה, קיצוני באמונתו, ישר עד בלי גבול." באותה רשימה סופר שהוא נקבר בחורשת בורוכוב במחניים, ליד קברו של הלפרין. ועוד נאמר עליו בהספד אחר באותה חוברת: "הוא נקרא יהודה הרועה כי היה בין הראשונים שלחמו בעד האידאל הזה. חלם ולחם על משאת נפשו. גלגולים רבים עברו על 'אגודת הרועה' ושוב קמה לתחייה לפני זמן מה. בין ארבעת הרועים שנשארו נאמנים לשאיפתם היה גם יהודה הרועה."
לאחר קרב תל-חי, התכנסה אסיפה של חברים מבין פועלי הגליל העליון ששיגרה מכתב לוועד הצירים. בארכיון מחניים מופיעות ארבע טיוטות, עם גרסאות שונות של המכתב. הגרסה הסופית, שנשלחה לוועד הצירים, היא בזו הלשון: "אנחנו, חברי קבוצות פועלי הגליל העליון, בהתאספנו לדון על המצב בקבוצות הצפון, קיבלנו את ההחלטה דלקמן: אנו מוחים בהתמרמרות נגד ועד הצירים על יחסו המחפיר של אדישות למתהווה בגליל העליון, על אשר לא הושיט את העזרה ההכרחית באנשים ובכסף להגנת עמדותינו הלאומיות בגליל העליון ובזה גרם לקורבנות חינם." על החתום: אסיפת פועלי הגליל העליון.
בשנה שעברה מלאו מאה שנה לקרב תל-חי. הקורונה, שפרצה באותם ימים, הטילה צל על ציון שנת המאה, שלא זכתה למקום הראוי לה בתודעה הציבורית. ובכל זאת, נערכו מספר אירועים בנושא, ובהם יום עיון מיוחד במכללה האקדמית תל-חי.
מכללת תל-חי, יחד עם המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל, היתה שותפה להוצאתו לאור של ספר מרתק, בהוצאת יד בן צבי: "תל-חי 1920-2020 – בין היסטוריה לזיכרון", קובץ מאמרים בעריכת יעל זרובבל ואמיר גולדשטיין. אני ממליץ בחום על הספר עב הכרס. מחקר רב תחומי המקיף את פרשת תל-חי, את דמותו של טרומפלדור את עלייתו, נפילתו ואולי שוב צמיחתו (?) של מיתוס תל-חי.
דומני שסיפורו של יוני גדעוני, על ישיבה בנושא הביטחון באצבע הגליל שנערכה בגליל העליון ממש בשעת הקרב בתל-חי, מוסיף נדבך נוסף לסיפור.
פורסם ב"על הצפון"
2. צרור הערות 1.9.21
* מורים עוכרי מדע – דניאל הוא מורה לאנגלית בבי"ס תיכון בת"א, סרבן חיסונים וסרבן בדיקות. למה סרבן בדיקות? בראיון לרשת ב' הוא הסביר שהוא מתנגד לפלישה לגוף שלו עם מקושים רעילים. רעילים?! תהה המראיין. "בוודאי," השיב בביטחון. וכך, לאורך הריאיון הוא השפריץ לכל עבר רסס של פייק ניוז וקונספירציות כיד הדמיון החביבה על הכת. המראיין (לא הספקתי לקלוט מיהו), נדהם יותר ויותר מכל תשובה. "אתה יודע יותר ממנהלי בתי החולים?" – "הם מועסקים על ידי פייזר." "כל המחקרים לא משכנעים אותך?" "על כל מחקר אני יכול להביא 10 'מחקרים' שיאמרו ההיפך," וכו' וכו' וכו', והוא סיים באיחולי בריאות למחוסנים. הוא גם הסביר את המישנה הפדגוגית שלו: "אני מלמד את התלמידים להטיל ספק, לשאול שאלות, לא להיות חלק מהעדר."
איני חושש מדניאל וממורים מן הזן שלו בהקשר של הקורונה. מי שמסרב להתחסן ולא ייבדק, לא יוכל ללמד. במוקדם או במאוחר הקורונה תהיה מאחורינו. הבעיה היא עם אותם מורים אחרי הקורונה, לאורך שנים. בשם ערכים כמו הטלת ספק ושאלת שאלות, שהם בסיס המדע, מורים כאלה שוטפים את מוחות תלמידיהם באנטי-מדע, באמונות תפלות, ברפואת אליל. אולי אחד מיתרונות הקורונה, הוא ההזדמנות להכיר את אותם מורים ולהציע להם לבחור מקצוע אחר, כדי שלא להפקיר בידיהם את עתיד ילדינו.
* מוות שצריך היה להימנע – איני יכול לכנות חלל צה"ל שנפל על הגנת המולדת חלל שווא. כך חונכתי, בכך אני מאמין ועל כך חינכתי את ילדיי. אולם מותו של לוחם מג"ב בראל שמואלי צריך היה להימנע. יש לשנות את התפיסה בנוגע ל"הפגנות" ו"הפרות סדר" לאורך הגדר. איננו שולטים ברצועת עזה, והפגנות או הפרות סדר ברצועה אינן מעניינינו. אנו מגיִנים על הגבול שלנו. אין לאף פלשתינאי מה לעשות ליד הגבול שלנו. אם הוא מתקרב לגדר הגבול, אות הוא כי מדובר במחבל שרוצה לחדור לשטח ישראל או לבצע פיגוע. בפועל, אנו יודעים שאכן, ה"מפגינים" בעד ה"שיבה", כלומר בעד חיסול ישראל, הם מפגעים. אנו רואים זאת, למשל, בחוליות ה"הטרדות". מה זה השם המכובס הזה "הטרדות"? מדובר בהשלכת מטעני חבלה ורימונים לעבר גדר הגבול. זה אירוע טרור לכל דבר. יש להתייחס לחוליית "הטרדה" כאל חוליית מחבלים לכל דבר שמבצעת פיגוע, ולירות בה על מנת להשמידה. וכך גם באשר ל"הפגנות". על ישראל להודיע ששטח של 150 מ' מן הגדר הוא שטח סטרילי, מחוץ לתחום לפלשתינאים. יש לבצע נוהל מעצר חשוד כלפי פלשתינאי שמתקרב לגדר (ואם גורמי המקצוע יקבעו כך, אולי השטח צריך להיות רחב יותר). ברגע שבראל נשלח לחרך הירי, היה עליו לקבל פקודה לירות במי שמתקרב ומסכן אותו.
ה"הפגנות" וצעדות השיבה וחוליות ההטרדה החלו במרץ 2018. אחרי 3.5 שנים הגיע הזמן שנשנה את דרך הפעולה הקלוקלת שבה פעלנו עד היום. בנושא ההצתות חוללה הממשלה החדשה שינוי – לא עוד "הכלת" ההצתות, אלא תגובה על כל הצתה כאילו הייתה רקטה. כעת יש לשנות את המדיניות באשר לפיגועים לאורך הגדר. כל אלה מהווים פגיעה בריבונות, ומדינה ריבונית אינה יכולה להשלים עם פגיעה בריבונותה. וכפי שכבר כתבתי פעמים אחדות – כל תפיסת הביטחון לאורך גבולנו עם עזה מיצתה את עצמה. עלינו להפנים שאין מנוס ממבצע נוסח "חומת מגן" ברצועת עזה.
יהיה זכרו של בראל שמואלי ברוך!
* הוראה מלמעלה – לפני כשנה, בני, ששרת כלוחם בשריון (מאז הוא השתחרר) ביצע תעסוקה מבצעית בקו התפר, לאורך הגדר. היתה פרצה בגדר שדרכה עברו מדי יום המוני שב"חים לישראל. הם לא עשו כלום כדי לעצור אותם. למה? אלה ההוראות מלמעלה. לעומת זאת הם איבטחו מסיק זיתים בקיבוצי הסביבה. למה? להגן עליהם מפני מסתננים מהרש"פ. אבל המסתננים הללו נמצאים שם, כי יש הוראה מלמעלה לא למנוע מהם לעבור. זה היה כבר בעידן הקורונה, כשהצורך בגבול סגור היה גם בריאותי. לכאורה, מה הקשר בין זה לבין המחדל שהביא למותו של בראל שמואלי? לדעתי יש קשר הדוק.
* המחול על הדם – אין דבר מעורר מיאוס וסלידה יותר מהריקודים והמחולות המאורגנים והמתוזמרים היטב על דמו של חלל צה"ל. הכוריאוגרף מבלה בהוואי.
* ערלת לב – אורלי (ערלת) לב, היא מן הגרועים והמנוולים שבין הביביסטים. אחד מתחביביה המרכזיים הוא לצאת במחולות סוערים על דמם של חללי צה"ל, אם היא חושבת שזה יכול לשרת את מושא סגידתה ובעיקר כדי להשפיל את יריביה אדוניה. היא זאת שארגנה את ההפגנות ליד ביתה של משפחת פרקש בקיסריה ששכלה את בנה תום במלחמת לבנון השנייה. והיא זאת שאירגנה את כנופיית החוליגנים הביביסטים שחיללה את הלוויית חלל צה"ל בראל שמואלי והפכה אותה לקרקס של הפגנת שנאה ונאצה נגד ראש ממשלת ישראל.
ואחרי ההלוויה הכנופייה עשתה אפטר-פרטי בקבוצת הווטסאפ. צילום מסך מהזוועה שהופץ, מעיד לאיזה שפל מוסרי הם ירדו. כותבת רחל: "שמחתי לראות את אורלי, זרקא רמי ב יהודה בהלוויה... עשינו 'רעש'. היו קריאות בוז לבנט ולכל הממששת הפלסטינית. הצלחנו!" כתב רועי: "מה זה הצלחנו? בנט מרוסק." משיבה רחל: "להעביר מסר ואת הטעות של ממששת הזדון" ומסכם רועי: "שיתפוצצו. בראל לא הלך לחינם."
כן, בראל לא הלך לחינם בעיני הביביסטים המנוולים הללו. הוא עלה קורבן למולך השנאה וההסתה נגד מי שהעז להחליף את אלוהיהם בשלטון.
* תשובה חיובית – בפגישתם של בני גנץ ואבו מאזן ביקש אבו מאזן שישראל תעביר לידי הרש"פ גופותיהם של עשרות מחבלים שבידי ישראל. לדעתי התשובה הישראלית לבקשה צריכה להיות חיובית. ביום שבו נקבל את גופותיהם של חללי צה"ל הדר גולדין ואורון שאול, נחזיר ללא שהיות את כל גופות המחבלים שבידינו לידי הפלשתינאים.
* מטרד רעש – ח"כ מוסי רז ממרצ תקף את הודעתו של ראש הממשלה שאין ולא יהיה תהליך מדיני עם הפלשתינאים בתקופת כהונתה של הממשלה הזאת.
בנט צודק בעמדתו, הן מבחינה פוליטית והן מהבחינה המדינית. כדי לנהל מו"מ עם הפלשתינאים יש לגבש הסכמה בממשלה על מדיניות ישראל ועמדותיה בנדון. אין אפשרות להסכמה כזו. הפער בין בנט למוסי רז הוא בערך כמו הפער בין בנט לאבו מאזן. אז מהי עמדת ממשלת ישראל? עם הקמת הממשלה היה ברור לכל הצדדים שהנושא הפלשתינאי נכנס לארבע שנות הקפאה. מוסי רז יודע זאת. ואף על פי כן, הקומפרסור שלו לא מפסיק לעבוד. הוא לא התרגל לעבודה שהוא כבר אינו תנועת מחאה ולא אופוזיציה עקרה, אלא חבר בקואליציה ויש לו אחריות. והוא ממשיך כל יום, כל שעה, לטרטר ולכרכר, להיות אופוזיציה לממשלה שמפלגתו חברה בו. הוא פשוט מטרד רעש.
חוסר ההיתכנות של מו"מ עם הפלשתינאי אינו נובע רק מהרכב הממשלה, אלא מכך שאין באמת פרטנר למו"מ. הפלשתינאים אינם מוכנים להשלים עם קיומה של ישראל. התעקשותם המוחלטת על דרישת "זכות" ה"שיבה" מעידה על כך. הם דחו את ההצעות המטורפות של ברק ואולמרט ואת הצעותיו מרחיקות הלכת של קרי שנתניהו וציפי לבני היו שותפים להן. אפשר לנהל מו"מ עקר, אבל ראינו מה קרה אחרי קמפ-דיוויד. ערפאת דחה את הצעות ברק בדם ואש ותמרות עשן ובמתקפת הטרור הקשה ביותר בתולדותינו. כאשר התהליך מול הפלשתינאים נמצא על ראש שמחתנו, כל העולם הערבי הוא בן ערובה לתהליך הזה, ואין שום התקדמות לשלום במזה"ת. יש להמשיך ולהתמקד בקידום הסכמי אברהם עם מדינות ערב, לצרף עוד מדינות להסכמים ולהעמיק את נרמול היחסים עם המדינות שכבר חתמנו עמן על הסכמים. אי אפשר לקדם את התהליך הזה כאשר מתנהל תהליך מדיני עם הפלשתינאים. המשך התהליך של הסכמי אברהם יבודד את הפלשתינאים ואולי ייאלץ אותם להסכים לפשרות ראויות. עמדת ישראל בנושא הפלשתינאי צריכה להיות ברוח תוכנית טראמפ (ודוק – ברוח תוכנית טראמפ, לא קבלה של התוכנית כמות שהיא, כי יש בה כמה מוקשים שישראל אינה יכולה לקבל בשום פנים). אם הפלשתינאים ירצו לנהל מו"מ על בסיס תוכנית טראמפ – יהיה מקום לדיון. בנושא תהליך השלום במזה"ת ממשלת השינוי צריכה להיות ממשלת המשך, כי מדיניות השלום של נתניהו היתה נכונה.
ובמקביל, יש להמשיך לשמור על קשרינו עם הרש"פ בנושאים ביטחוניים, כלכליים ובריאותיים. לדעתי, על ישראל לסייע לרש"פ בנושא החיסונים. זה גם אינטרס בריאותי שלנו.
* המאמץ העיקרי – אחד ממבחניה המרכזיים של ממשלת השינוי, הוא שינוי דרמטי במצב ביטחון הפנים של המדינה והחזרת הריבונות הישראלית לנגב, לגליל ולמגזר הערבי. ההזנחה של התחום הזה היא בפריסה רחבה של תחומים. התמקדות בנושא אחד לא תפתור את הבעייה. אך כמו במלחמה, וזו מלחמה, יש לקבוע היכן המאמץ העיקרי, שבו יש להתמקד כדי להבקיע את קווי האוייב. מהו המאמץ העיקרי, לא היחיד, אך שההתמקדות בו עשויה להיות נקודת המשען לחולל מפנה אסטרטגי?
התחום הזה הוא הנשק הבלתי חוקי. הנשק הבלתי חוקי הוא התגלמות אובדן הריבונות והמשילות. יש מחלוקות רבות בשאלת מהות המדינה ותחומי אחריותה, בין המאמינים במדינה הרחבה, שאחראית על תחומים רבים, לבין המאמינים במדינה מינימליסטית ובצמצום השפעתה. הקונצנזוס בין כל מרכיבי רצף הדעות הזה, הוא שהמדינה היא האחראית הבלעדית על הפעלת כוח. נשק הוא הביטוי להפעלת כוח. נשק בלתי חוקי – משמעותו הפקעת המונופול על הפעלת הכוח מידי המדינה. מצבורי הענק של הנשק הבלתי חוקי במגזר הערבי, הם איום אסטרטגי. המסר הוא שאין ריבון והריבונות עוברת לידי ארגוני הפשע והטרור. התופעה מבטאת אובדן הכבוד למדינה ואובדן ההתייחסות למדינה כריבון. הרצח הסיטוני במגזר הערבי, מבטא אנרכיה – באין ריבונות, איש הישר בעיניו והעקום בעיני חברו יעשה. והנשק הזה, כפי שראינו בפרעות תשפ"א, מופנה גם נגד היהודים ונגד המדינה. מה שראינו בקטן, יחסית, עלול להיות מופנה אלינו בגדול במלחמה הבאה. אנו עלולים למצוא את עצמנו במלחמה מול גיס חמישי חמוש וחזק בשעה שנתמודד עם האוייב החיצוני מדרום ו/או מצפון. זה יתחיל בחסימת הצירים כדי להקשות על שינוע כוחות צה"ל וימשך במלחמה של ממש בנשק שיופנה נגד המדינה וכוחותיה ולרצח יהודים.
אני מניח שהרשימה המשותפת ורע"ם, שמלינות בצדק על אוזלת היד של המדינה והממשלה במאבק בפשיעה ובאלימות במגזר הערבי, יצאו נגד המדינה ברגע שהיא תילחם בתופעת הנשק הבלתי חוקי, אך זה לא צריך להרתיע. גם ארגוני "זכויות אדם" כביכול ימחו ויפגינו ויעלילו עלילות על "מדינת האפרטהייד" וגם זה לא צריך להרתיע אותנו.
יש להכניס את השב"כ ואולי אף את צה"ל לעובי הקורה ולתקצב תוספת משמעותית לכו"א של משטרת ישראל שייועד לנושא הזה. המאמץ הזה לא יצטלם טוב. כאשר כוחות משטרה ואולי צבא יפשטו על כפר, ייכנסו לבתים על פי מידע מודיעיני ויחפשו נשק, בטוח שהמונים מוסתים שמתבכיינים על אוזלת היד ייצאו לרחובות לעצור את ה"כובש". יתכן שהנשק הבלתי חוקי יופעל נגד כוחותינו. יתכן שנשלם מחיר דמים במלחמה הזאת. אולם מוטב שהיא תהיה ביוזמתנו ובעיתוי המתאים לנו ולא שנגרר למלחמת אזרחים ביוזמת האוייב מבפנים.
תיקון ראשון שנעשה בתחום, הוא קבלתה בקריאה טרומית של הצעת החוק של תקווה חדשה לעונשי מינימום על אחזקת נשק בלתי חוקי. זה חשוב, אם כי לא הצעד החשוב ביותר במאבק בנשק הבלתי חוקי, אך הצעת החוק מתונה מדי וראוי לשנות אותה באופן משמעותי לקראת הקריאה הראשונה. על פי ההצעה עונש מינימום יהיה 12 חודשי מאסר. לדעתי, עונש המינימום צריך להיות 7 שנים (כעונש המקסימום) ואין צורך בעונש מקסימום. בצה"ל יש לחדד את הוראות הפתיחה באש. מי שחודר לבסיס צה"ל, יש לבצע בו נוהל עצירת חשוד. שוד נשק ותחמושת הוא פיגוע קטלני, שנועד לאפשר עוד פיגועים ומעשי רצח. ולכן, יש לירות על מנת להרוג בשודדי נשק ותחמושת שנתפסים על חם.
* בוז למשתמטים – יש היגיון בהורדת גיל הפטור לחרדים מ-24 ל-21. התקווה של המחוקקים היא שהשינוי יוציא אלפי חרדים למעגל העבודה, יהפוך אותם לאזרחים יצרניים שתורמים לכלכלת המדינה, יקטין את ממדי העוני במגזר החרדי ובכך תהיה להחלטה תרומה חברתית. ואם זה אכן יקרה, יקדם המהלך את תהליכי הישראליזציה במגזר החרדי ואולי יגדיל בעתיד את שיעור המתגייסים החרדים לצה"ל. ייתכן. אבל המשמעות העמוקה יותר של הצעד הזה, היא ויתור על הציפיה, שלא לדבר על הדרישה, מהחרדים להתגייס לצה"ל או לפחות לשירות לאומי. הנה, הלוחמים הגדולים לשוויון בנטל, לפיד וליברמן, נכנעו.
אני לא אוהב את הביטוי "שוויון בנטל", כי איני רואה בהגנה על המולדת נטל, אלא זכות גדולה. ולכן גם שאלת השוויון פחות מעסיקה אותי. העובדה שאחר משתמט רק מגדילה את המוטיבציה שלי להתגייס. אני מדבר על כך ששבט בישראל בוחר להיות הבן הרשע מן ההגדה ולהוציא את עצמו מהכלל, ומשחרר את עצמו מהתרומה להגנת המדינה. כיהודי, אני סולד מכך שבשם היהדות, כביכול, מגזר שלם משתמט מהגנה על קיומה של המדינה היהודית. אני מתעב את ההשתמטות בשם התורה, כביכול, ממלחמת מצווה, שבה התורה מצווה להוציא אפילו חתן מחופתו. "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?" רטן משה כלפי השבטים ראובן וגד, כאשר חשד בהם לשווא כאילו הם רוצים להשתמט מהמלחמה על הארץ. והנה, בשם תורת משה, כביכול, אותם חרדים ישבו באוהלה של עיוות-התורה, שעה שאחיהם יבואו למלחמה.
"בין כה וכה אף טייס לא ייצא ממאה שערים" תירץ ליברמן את ההחלטה, או במילים אחרות – התייאשנו, אין לנו יכולת לכפות על החרדים להתגייס. צריך להשלים עם זה, ולדאוג שלפחות ילכו לעבוד. יכול להיות שהוא צודק. יכול להיות שזו ההחלטה הפוליטית הריאלית. אך אנו האזרחים, חייבים להשמיע את העמדה המוסרית, היהודית – בוז למשתמטים. בוז לעריקים.
ישראל היא מדינה יהודית דמוקרטית. מדינה דמוקרטית-ליברלית אולי יכולה להכיל מגזר בתוכה שמבקש פטור משירות. אבל מדינה יהודית אינה יכולה להכיל עריקה והשתמטות מתוך עיוות מוחלט של תורת ישראל ושל ערכי היהדות.
* ערש התרבות היהודית – בשנים 2000-2004 ניהלתי את מרכז "יובלים" – מרכז פלורליסטי לתרבות וזהות יהודית, במכללה האקדמית תל-חי. המרכז היה זרוע קהילתית של המכללה באצבע הגליל. אף שהחינוך הפורמלי לא היה במנדט שלנו, היינו שותפים ליוזמות גם בתחום הזה, כראיית החינוך כחלק ממכלול קהילתי רחב. וכך, השתתפתי לפחות בשתי ישיבות שבהן השתתפה האחראית על תיק החינוך בעיריית קריית שמונה יפעת שאשא-ביטון, בנושא העמקת הזהות היהודית בבתי הספר בקריית שמונה. יפעת היתה שותפה מלאה למחויבות להעמקת הזהות היהודית ולהבנת החשיבות במציאת הדרכים היצירתיות הנכונות לקדם את הנושא.
אני מאמין שהעמדה המוצקה והמבוססת שהציגה באותם דיונים מבטאת אותה יותר ממשפט לא-מוצלח מחוץ להקשרו, על ש"אפשר ללמוד פחות תנ"ך ולתת יותר להיבט החברתי." זה נשמע לי כמו הסיסמה של כל מי שרוצה כסף לנושא שחשוב בעיניו "אפשר לוותר על טייסת 35-F ולהעביר את הכסף ל..."
שאשא ביטון דיברה על הצורך לחזק את הפן החברתי כדי לא לאבד את התלמיד, כיוון שאז יהיה פנוי רגשית ללימוד אפקטיבי, יותר מאשר בעוד כמה שעות של שיעורים פרונטליים. לגופו של עניין – תלמידי ישראל לומדים פחות מדי תנ"ך. אני פוגש בוגרי י"ב במכינות הקדם צבאיות, והידע שלהם בתנ"ך ובכל תחומי היהדות נמוך מאוד. התנ"ך הוא ערש התרבות היהודית, הוא תשתית קיומו של העם היהודי, הוא ליבת זיקתו של העם היהודי לארץ ישראל, הוא מהות קיומה של מדינת ישראל. לא בכדי הפסוק הראשון במגילת העצמאות מעלה על נס את העובדה שהעם היהודי יצר בארץ ישראל את ספר הספרים הנצחי והנחיל אותו לעולם כולו.
[אהוד: מי זאת יפעת שאשא-ביטון?]
* שינוי ללא שיהוי – אני מקווה מאוד שהידיעה של רביב דרוקר בערוץ 13, לפיה מתעכבת יוזמת החקיקה להפרדה בין תפקיד היועמ"ש לתובע הראשי אינה נכונה. השינוי הזה חיוני וחשוב להחליט עליו עוד לפני בחירת היועמ"ש הבא, כדי שהוא יכנס כבר למתכונת החדשה. יש ניגוד עניינים מובהק בין תפקידו של האיש שצריך לייעץ לראש הממשלה ולממשלה ועובד איתם ומתחכך בהם מדי יום ביומו – לתפקידו של האיש שצריך להיות מצביא המלחמה בשחיתות השלטונית. כל היועמ"שים, ללא יוצא מן הכלל, נהגו במתינות יתר בטיפולם בשחיתות השלטונית, ואין לי ספק שהסיבה לכך היא מגעם התכוף עם אנשי השלטון. מלחמת חורמה בשחיתות הציבורית היא אינטרס לאומי חיוני ביותר, ולכן חשוב לבצע את השינוי ללא שיהוי.
* תת סיקור – יום ראשון, 29 באוגוסט. שתי מדליות ביום. האחת – זהב בשחייה. השנייה – כסף בחתירה. מרק מליאר זכה במדליית זהב שנייה ובשיא עולמי שני. אלו המדליה הרביעית והחמישית של ישראל במשחקים הפראלימפיים. זו מדליית הזהב הישראלית השלישית. ובחדשות 12 סופר על כך במשפט אחד מהאולפן, בשעה 21:30, לפני התחזית, בלי כתבה.
תת סיקור שערורייתי.
* ביד הלשון: גבוהית – הסופר האהוב עליי ביותר הוא חיים באר, שבעיניי הוא גדול הסופרים העבריים. הוא מספר-סיפור גאוני. הוא יצירתי, מקורי, בעל דמיון-יוצר נדיר. יש לו יכולת יוצאת דופן לשלב בין ריאלייה לפנטזיה. השפה שלו נפלאה. הוא מיטיב לשלב בכתיבתו מאוצרות ארון הספרים היהודי (מטבע לשון שהוא טבע לפני כארבעים שנה) בדיוק נפלא.
כל ספר חדש של חיים באר, בין אם זה רומן או ספר מסות ספרותיות והיסטוריות, הוא חגיגה בעבורי. כך גם ספרו החדש "צל ידו". לא אכנס לסיפור עצמו, לבל אחטא חלילה בקלקלן (ספוילר). בספר הוא מתאר אישה אחת במילה "גבוהית". גבוהית? מה זה גבוהית? מן הסתם גבוהה. חיים המציא מילה חדשה? אכן, גבוהית היא גבוהה. אך לא, אין זו המצאה של חיים באר. זו מילה מן התלמוד, מסכת בכורות, מה ע"ב: "אמר ר"ל [ריש לקיש]: גבוה לא יישא גבוהית – שמא יצא מהן תורן. ננס לא ישא ננסת – שמא יצא מהם אצבעי. לבן לא יישא לבנה – שמא יצא מהם בוהק. שחור לא יישא שחורה – שמא יצא מהן טפוח."
אורי הייטנר
איליה בר-זאב
מלחמת העולם השנייה
1.
"סֵדֶר חָדָשׁ". "מֶרְחָב מִחְיָה", סֵדֶר גְּזָעִים –
אָרִים,
סְלָאבִים כַּעֲבָדִים,
הַשְׁמָדַת יְהוּדִים,
צוֹעֲנִים,
שְׁחֹרִים.
אֶלֶף תְּשַׁע מֵאוֹת שְׁלֹשִים וְשָׁלֹש –
פִיהְרֶר.
רַיִךְ שְׁלִישִׁי. מַעֲצָמוֹת נִרְפּוֹת,
צִיר רוֹמָא-בֶּרְלִין, בְּרִית יַפָּן גֶּרְמַנְיָה, אִיטַלְיָה, אוֹסְטְרִיָּה –
קַו מָזִ'ינוֹ מְגֻחָךְ חוֹתֵךְ בַּנּוֹף,
בַּדְּלָנוּת, "מְדִינִיּוּת פִּיוּס"
אָנְשְׁלוּס.
שְדוֹת נִסּוּי בִּסְפָרַד. שְׂדוֹת קֶטֶל.
אֶלֶף תְּשַׁע מֵאֹות שְׁלֹשִים וָתֵשַׁע –
בֵּין הַמֻּעֲמָדִים לִפְרַס נוֹבֶּל לְשָׁלום: א. הִיטְלֶר, י. סְטָאלִין, ב. מוּסוֹלִינִי.
"וְעִידַת מִינְכֶן". "רִיבֶּנְטְרוֹפּ מוֹלוֹטוֹב", חֲלוּקַּת שָׁלָל.
"הַמִּלְחָמָה הַמְּדֻמָּה".
צֶ'מְבֶּרְלִין. צֶ'רְצִ'יל. שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שְׁלֹשִׁים וּשְׁמוֹנָה אֶלֶף
חַיָּלִים בְּרִיטִים נֶחְלָצִים מִדַּנְקֶרְק.
פֶּטֶן.
וִישִׁי.
פְּלִישָׁה לְרוּסְיָה. חֹרֶף קָשֶׁה. מִבְצָע בָּרְבָּרוֹסָה, מַחֲנוֹת הַשְׁמָדָה.
אַיינְזַצְגְרוּפֶּן.
מְשַׁתְּפֵי פְּעֻלָּה בְּכָל פִּנָּה. קוֹד הָאֶנִיגְמָה מְפֻצָּח.
מִתְקֶפֶת כֹּחוֹת הַבְּרִית.
הַבְּרִיגָדָה הַיְּהוּדִית.
2.
דִּיּוּן אָקָדֶמִי בְּמִסְפָּר הָהֲרוּגִים.
60 מִילְיוֹן?
70 מִילְיוֹן?
20 מִילְיוֹן חַיָּלִים בִּלְבַד. 40 מִילְיוֹן אֶזְרָחִים שֶׁאֵינָם בִּלְבַד,
כּוֹלֵל יְהוּדִים –
וְאוּלַי עוֹד אֶחָד.
הַמִּסְפָּרִים עֲגֻלִּים. מִילְיוֹנֵי פְּלִיטִים, כָּלְכָּלָה מְרֻסֶּקֶת,
עָרִים מֻפְצָצוֹת עַד דַּק.
בְּמֶרְכַּז בֶּרְלִין – "אַנְדַּרְטַת הָחַיָּל הָאַלְמוֹנִי", רוּסִים אוֹנְסִים מִכֹּל
הַבָּא. "אַנְדַּרְטַת הָאַנָּס הָאַלְמוֹנִי"?
וְעִידַת יַאלְטָה – שְׁלָדִים בַּמַּחֲנוֹת. שְׁאָר הַבָּשָׂר בָּאֲוִיר,
בָּאֲדָמָה –
עָפָר וָאֵפֶר תְּחוּחִים זֶה בַּזֶה,
חַשְׁמַל בַּגְּדֵרוֹת.
אֲפָרִים יְרֻקִים, יְעָרוֹת צְלָלִיּים.
שְׁלֹשָׁה גְּדוֹלִים,
עוֹד וְעִידָה.
חֲלֻקַת שְׁלִיטָה.
יְדִיעָה שׁוּלִית – מָאתַיִם חֲמִשִּׁים אֶלֶף יְהוּדִים נוֹפְלִים כְּחַיָּלִים
בְּכָל הַצְּבָאוֹת,
"מִישְׁלִינְג" – מִשְׁפָּחוֹת מְעֹרָבוֹת.
אִרְגּוּנֵי פֶּשַׁע. רַכָּבוֹת, הַרְבֵּה רַכָּבוֹת.
"הָאָדָם הַשְּׁלִישִׁי", אוֹרְסוֹן וֵולְס.
"לִילִי מַרְלֶן".
קָזַבְּלַנְקָה – "נְשִׁיקָה הִיא רַק נְשִׁיקָה", הָמְפְרִי בּוֹגַרְט,
אִינְגְרִיד הַיָּפָה.
אֶחָד בְּסֶפְטֶמְבֶּר אֶלֶף תְּשַׁע מֵאוֹת
שְׁלֹשִים וָתֵשַׁע –
קַל לִזְכֹּר.
3.
בְּזִכְרוֹנִי תַּאֲרִיךְ אַחֵר –
עֶשְׂרִים וְתִּשְׁעָה בְּאוֹגוּסְט אֶלֶף תְּשַׁע מֵאוֹת
אַרְבָּעִים וּשְׁתַּיִם.
בְּדַף עֵד בְּמַאֲגָר הַשֵּׁמוֹת בְּ"יָד וָשֵׁם"
כּוֹתֶבֶת בְּרוּנְיָה:
"גְּבֶרֶת ווֹלְפֶנְהוֹיט", בַּת לְצִירִיל וּלְווֹלְף, נוֹלְדָה בְּמִיקוֹלִינְס,
מְחוֹז טֶרְנוֹפּוֹל,
בְּפוֹלִין.
"מַצָּב מִשְׁפַּחְתִּי –
יַלְדָּה."
"מְקוֹם הַמָּוֶת –
בֶּלְזֶץ".
הַגְּבֶרֶת
"נִסְפְּתָה בְּגִיל 1" בְּלִי שֵׁם.
שָׁם.
בַּתַּאֲרִיךְ הנ"ל.
*
ב-1 בספטמבר 2021 מלאו 82 שנה למלחמת העולם השנייה. מצורפים שירים שפורסמו בספרי השני "טיסה נגד השעון" (2012).
מיספר הערות:
1. במסמך נדיר משנת 1943 מאחל הימלר למופתי חאג' אמין אל- חוסייני "איחולים חמים להמשך מאבקכם בפולשים היהודים עד הניצחון הגדול." המופתי הזה לא חדל לקדם את המשימה הזו ונפגש גם עם היטלר כדי ללמוד את תהליך ההשמדה וכל שנדרש כדי לבצעו במזרח התיכון.
2. 8 מדינות ערביות פלשו לתחומי ישראל כדי להשמיד את המדינה ולאחר החלטת האומות המאוחדות לקיום 2 מדינות. הם הבטיחו לתושבים הערביים שגם אם ייסוגו הרי תוך ימים ספורים הם יכבשו את המדינה הישראלית וכל אלו שברחו למדינות אחרות יחזרו ויזכו לשלל רב.
3. כ-6000 ישראלים נהרגו במלחמה זו מתוך כ-600 אלף אזרחים יהודים שחלקם רק ניצלו מהטבח על ידי הנאצים ו...עוזריהם.
4. אף מסילת רכבת בדרך אל מחנות ההשמדה והריכוז לא הופצצה ע"י המדינות שנלחמו בנאצים,
5. ארה"ב לא הסכימה לקלוט אונייה מלאה יהודים שברחו מאירופה וכך נהגו מדינות נוספות.
6. גם במלחמת השחרור לא סיפקה ארה"ב נשק למדינת ישראל המותקפת.
7. גם במלחמת יום כיפור נלחמנו עם נשק ישן, והנשק האמריקני עבר לכוחות הישראלים רק כאשר כבר הסתיימה המלחמה למעשה. בגדוד שלי, שישב כ-90 ק"מ מקהיר, השגנו נשק רוסי שהיה במחסנים מקומיים. עד סיום המלחמה השתמשנו בנשק רוסי מעולה. אישית – קיבלתי קלצ'ניקוב מקצין מצרי שאותו לקחתי בשבי קרוב לעיר סואץ.
"סֵדֶר חָדָשׁ". "מֶרְחָב מִחְיָה", סֵדֶר גְּזָעִים –
אָרִים,
סְלָאבִים כַּעֲבָדִים,
הַשְׁמָדַת יְהוּדִים,
צוֹעֲנִים,
שְׁחֹרִים.
אֶלֶף תְּשַׁע מֵאוֹת שְׁלֹשִים וְשָׁלֹש –
פִיהְרֶר.
רַיִךְ שְׁלִישִׁי. מַעֲצָמוֹת נִרְפּוֹת,
צִיר רוֹמָא-בֶּרְלִין, בְּרִית יַפָּן גֶּרְמַנְיָה, אִיטַלְיָה, אוֹסְטְרִיָּה –
קַו מָזִ'ינוֹ מְגֻחָךְ חוֹתֵךְ בַּנּוֹף,
בַּדְּלָנוּת, "מְדִינִיּוּת פִּיוּס"
אָנְשְׁלוּס.
שְדוֹת נִסּוּי בִּסְפָרַד. שְׂדוֹת קֶטֶל.
אֶלֶף תְּשַׁע מֵאֹות שְׁלֹשִים וָתֵשַׁע –
בֵּין הַמֻּעֲמָדִים לִפְרַס נוֹבֶּל לְשָׁלום: א. הִיטְלֶר, י. סְטָאלִין, ב. מוּסוֹלִינִי.
"וְעִידַת מִינְכֶן". "רִיבֶּנְטְרוֹפּ מוֹלוֹטוֹב", חֲלוּקַּת שָׁלָל.
"הַמִּלְחָמָה הַמְּדֻמָּה".
צֶ'מְבֶּרְלִין. צֶ'רְצִ'יל. שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שְׁלֹשִׁים וּשְׁמוֹנָה אֶלֶף
חַיָּלִים בְּרִיטִים נֶחְלָצִים מִדַּנְקֶרְק.
פֶּטֶן.
וִישִׁי.
פְּלִישָׁה לְרוּסְיָה. חֹרֶף קָשֶׁה. מִבְצָע בָּרְבָּרוֹסָה, מַחֲנוֹת הַשְׁמָדָה.
אַיינְזַצְגְרוּפֶּן.
מְשַׁתְּפֵי פְּעֻלָּה בְּכָל פִּנָּה. קוֹד הָאֶנִיגְמָה מְפֻצָּח.
מִתְקֶפֶת כֹּחוֹת הַבְּרִית.
הַבְּרִיגָדָה הַיְּהוּדִית.
2.
דִּיּוּן אָקָדֶמִי בְּמִסְפָּר הָהֲרוּגִים.
60 מִילְיוֹן?
70 מִילְיוֹן?
20 מִילְיוֹן חַיָּלִים בִּלְבַד. 40 מִילְיוֹן אֶזְרָחִים שֶׁאֵינָם בִּלְבַד,
כּוֹלֵל יְהוּדִים –
וְאוּלַי עוֹד אֶחָד.
הַמִּסְפָּרִים עֲגֻלִּים. מִילְיוֹנֵי פְּלִיטִים, כָּלְכָּלָה מְרֻסֶּקֶת,
עָרִים מֻפְצָצוֹת עַד דַּק.
בְּמֶרְכַּז בֶּרְלִין – "אַנְדַּרְטַת הָחַיָּל הָאַלְמוֹנִי", רוּסִים אוֹנְסִים מִכֹּל
הַבָּא. "אַנְדַּרְטַת הָאַנָּס הָאַלְמוֹנִי"?
וְעִידַת יַאלְטָה – שְׁלָדִים בַּמַּחֲנוֹת. שְׁאָר הַבָּשָׂר בָּאֲוִיר,
בָּאֲדָמָה –
עָפָר וָאֵפֶר תְּחוּחִים זֶה בַּזֶה,
חַשְׁמַל בַּגְּדֵרוֹת.
אֲפָרִים יְרֻקִים, יְעָרוֹת צְלָלִיּים.
שְׁלֹשָׁה גְּדוֹלִים,
עוֹד וְעִידָה.
חֲלֻקַת שְׁלִיטָה.
יְדִיעָה שׁוּלִית – מָאתַיִם חֲמִשִּׁים אֶלֶף יְהוּדִים נוֹפְלִים כְּחַיָּלִים
בְּכָל הַצְּבָאוֹת,
"מִישְׁלִינְג" – מִשְׁפָּחוֹת מְעֹרָבוֹת.
אִרְגּוּנֵי פֶּשַׁע. רַכָּבוֹת, הַרְבֵּה רַכָּבוֹת.
"הָאָדָם הַשְּׁלִישִׁי", אוֹרְסוֹן וֵולְס.
"לִילִי מַרְלֶן".
קָזַבְּלַנְקָה – "נְשִׁיקָה הִיא רַק נְשִׁיקָה", הָמְפְרִי בּוֹגַרְט,
אִינְגְרִיד הַיָּפָה.
אֶחָד בְּסֶפְטֶמְבֶּר אֶלֶף תְּשַׁע מֵאוֹת
שְׁלֹשִים וָתֵשַׁע –
קַל לִזְכֹּר.
3.
בְּזִכְרוֹנִי תַּאֲרִיךְ אַחֵר –
עֶשְׂרִים וְתִּשְׁעָה בְּאוֹגוּסְט אֶלֶף תְּשַׁע מֵאוֹת
אַרְבָּעִים וּשְׁתַּיִם.
בְּדַף עֵד בְּמַאֲגָר הַשֵּׁמוֹת בְּ"יָד וָשֵׁם"
כּוֹתֶבֶת בְּרוּנְיָה:
"גְּבֶרֶת ווֹלְפֶנְהוֹיט", בַּת לְצִירִיל וּלְווֹלְף, נוֹלְדָה בְּמִיקוֹלִינְס,
מְחוֹז טֶרְנוֹפּוֹל,
בְּפוֹלִין.
"מַצָּב מִשְׁפַּחְתִּי –
יַלְדָּה."
"מְקוֹם הַמָּוֶת –
בֶּלְזֶץ".
הַגְּבֶרֶת
"נִסְפְּתָה בְּגִיל 1" בְּלִי שֵׁם.
שָׁם.
בַּתַּאֲרִיךְ הנ"ל.
*
ב-1 בספטמבר 2021 מלאו 82 שנה למלחמת העולם השנייה. מצורפים שירים שפורסמו בספרי השני "טיסה נגד השעון" (2012).
מיספר הערות:
1. במסמך נדיר משנת 1943 מאחל הימלר למופתי חאג' אמין אל- חוסייני "איחולים חמים להמשך מאבקכם בפולשים היהודים עד הניצחון הגדול." המופתי הזה לא חדל לקדם את המשימה הזו ונפגש גם עם היטלר כדי ללמוד את תהליך ההשמדה וכל שנדרש כדי לבצעו במזרח התיכון.
2. 8 מדינות ערביות פלשו לתחומי ישראל כדי להשמיד את המדינה ולאחר החלטת האומות המאוחדות לקיום 2 מדינות. הם הבטיחו לתושבים הערביים שגם אם ייסוגו הרי תוך ימים ספורים הם יכבשו את המדינה הישראלית וכל אלו שברחו למדינות אחרות יחזרו ויזכו לשלל רב.
3. כ-6000 ישראלים נהרגו במלחמה זו מתוך כ-600 אלף אזרחים יהודים שחלקם רק ניצלו מהטבח על ידי הנאצים ו...עוזריהם.
4. אף מסילת רכבת בדרך אל מחנות ההשמדה והריכוז לא הופצצה ע"י המדינות שנלחמו בנאצים,
5. ארה"ב לא הסכימה לקלוט אונייה מלאה יהודים שברחו מאירופה וכך נהגו מדינות נוספות.
6. גם במלחמת השחרור לא סיפקה ארה"ב נשק למדינת ישראל המותקפת.
7. גם במלחמת יום כיפור נלחמנו עם נשק ישן, והנשק האמריקני עבר לכוחות הישראלים רק כאשר כבר הסתיימה המלחמה למעשה. בגדוד שלי, שישב כ-90 ק"מ מקהיר, השגנו נשק רוסי שהיה במחסנים מקומיים. עד סיום המלחמה השתמשנו בנשק רוסי מעולה. אישית – קיבלתי קלצ'ניקוב מקצין מצרי שאותו לקחתי בשבי קרוב לעיר סואץ.
מנחם רהט
תמונה ששווה אלף מלים
מפתיע שהרב אילעי עופרן, מהליברלים שברבני בית הלל המתונים, בחר להגדיר את הצילום המרגש של ראש הממשלה בתפילתו בוושינגטון עם טלית ותפילין, בתיאור המזוהם: 'תמונת עירום'
תמיד שאלתי את עצמי, איך זה שבנימין נתניהו, מי שהיה כאן ראש ממשלה במשך 15 שנה, והפך בתקופה זו לבן-בית – לפעמים רצוי, לפעמים דחוי – בחדר הסגלגל בבית הלבן, מעולם לא נלכד בעדשת מצלמתו של צלם לע"מ, בשעה שהוא עטור בתפילין ועטוף בטלית? ואיך זה שראש הממשלה נפתלי בנט, 'הנוכל הזה' בפי רבים מחובשי הכיפות בישראל, רק חודשיים בתפקיד, כבר צולם בהגיעו למפגש ראשון עם נשיא המעצמה האדירה בעולם, בעת שהתפלל שחרית במלון הסמוך לבית הלבן, עם טלית ותפילין, מקבל עליו עול מלכות שמיים, כמצופה מכל יהודי באשר הוא. איך זה, תהיתי, שבנט – ראש ממששת השמאל, 'גונב המנדטים' ו'ידיד החמאס והאחים המוסלמים' – שוב עקף את נתניהו, והצטלם בפוזה כל כך יהודית, בעוד שקודמו הצטיין דווקא בתצלומי נהנתנות מופגנת בסעודות בשר פיגולים ויין נסך?
עד שבא מכובדי היקר הרב עילאי עופרן, רבו של קיבוץ יבנה, מרבני בית הלל וראש המכינה הקדם צבאית 'רוח השדה', מן הליברלים והמתונים בקרב רבני הדור הצעיר, ופתר את התעלומה. "זה נראה יותר כמו תמונת עירום," כתב בנימה בוטה, מין 'בום' שכזה, שמזכיר את הבוטות של סבו החשוב פרופ' ישעיהו לייבוביץ. אמירתו החריפה מנומקת בכך שצילום בני אדם מתפללים מהווה פגיעה ב"פרטיות, [ב]אינטימיות וחילול של הרגע" (את כל השאר תמצאו בפוסט עצמו).
הנה לנו שוב הוכחה, עד כמה ציבור המודרן אורתודוקס בישראל, אינו בשל לעכל ראש ממשלה שהוא בשר מבשרו. תמיד טען הציבור הזה, שנמאס לו להיות משגיח הכשרות ברכבת, והגיע הזמן להתקדם לתפקיד נהג הקטר. אך כאשר הגיע לתפקיד הרם הזה לראשונה יהודי שומר מצוות, שבת וכשרות, שסדר יומו מתחיל בטלית ותפילין, מתגעגעים במקומותינו לקודמו האתאיסט, כופר, מחלל שבת, מתגאל במאכלות אסורות לאור הזרקורים, שספק אם הניח תפילין מאז הבר מצווה.
כל זה לא אומר שאסור לבקר את בנט. החודשים שעברו מאז נבחר נרשמו לחובתו מחדלים וכשלים, חלקם קשים (הכלת הפוגרומיסטים מעזה, למשל), אך גם הישגים נאים. רק השבוע הוא הצהיר בעת הביקור בבית הלבן שהוא מתנגד למדינה פלשתינית, והשמיים לא נפלו. הנשיא הדמוקרטי, חובב רעיון שתי המדינות, אפילו הוכיח סימני חיבה כלפיו והצהיר על שיתוף פעולה הדוק בין המדינות, הזהיר כי לעולם לא יהיה לאיראן נשק גרעיני והבטיח מיליארד דולר לחידוש מלאֵי כיפת הברזל. תזכורת: נשיא דמוקרטי אחר אנס את ראש הממשלה הקודם להתחייב ל'שתי מדינות' ולהקפאת הבנייה: "אפילו לא קיר אחד!"
כן הישגים, לא הישגים. מעולם לא היתה תעשיית שיטנה כזו כלפי ראש ממשלה כלשהו בישראל (ואין ספק שמקורה בדפי המסרים ממפעל החמוצים הנודע). 12 ראשי ממשלה כיהנו לפניו, ובהם נוכלים מועדים: שרון שהבטיח שדין נצרים כדין תל אביב אבל פעל בדיוק הפוך; בגין שהבטיח להתיישב בנאות סיני אבל הסגיר את כל סיני; שמיר שלא הכיר בפלשתינים אבל הסכים לשתפם במשלחת הירדנית למדריד; רבין שבחל בפתרונות אינסטנט מול אש"ף אבל נפל ברשת אוסלו, ואלה רק דוגמיות – אבל איש מהם לא ספג מתקפות כה מאוסות דווקא מפי הבייס שלו. לראשונה יושב כאן ראש ממשלה דתי, ומי הכי בז לו? – נחשו לבד.
נחזור ל'תמונת העירום' המבחילה. אם כבר הידרדרנו להציג תפילת שחר כפורנוגרפיה, איך זה ששתקנו מול הפורנוגרפיה הצילומית שתיעדה פגישות עם שועי עולם במסעדות יוקרה סביב הגלובוס, תוך כדי התפטמות הדוניסטית ביוקרתיים שבבתי האוכל בעולם, במאכלות אסורות, שקצים ורמשים, נבילות וטריפות, שכולם יורדים טוב בגרון עם יינות נסך משובחים? ואיך שתקו טובי נאמניו החרדים לדבר ה', ושאר שומרי המצוות, כשכל הזילזול הזה באמונתם, נעשה ממש מהמקפצה, כאילו אין דין ואין דיין?
הרב עילאי עופרן בוודאי זוכר את הפסוק שקראנו רק בפרשת השבת שעברה: "וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ" ואת דרשת רבי אליעזר הגדול: "אלו תפילין שבראש" (ברכות ו', א'). איך יראו, אלמלא הצילום הפורנוגרפי רח"ל.
קשה לשמוע את הביקורת הבוטה הזו, המציבה צילום אדם מתפלל וצילום עירום על מישור אחד, דווקא מפי אדם, שעל פי עדותו בספרו החדש 'דרושים', חביבה עליו ביותר מצוות ציצית מכל תרי"ג מצוות. "מצוות ציצית היא הזדמנות להנכחת הבחירה בדבקות בדבר ה'," כותב הרב עופרן (לפרשת שלח). אז ציצית כן ודווקא תפילין לא?
גילוי נאות: אני נמנה עם חסידיו של הרב עופרן. זכיתי לארחו בביתי, למפגש מרתק עם קבוצת חברים. את ספרו 'דרושים', דרשות קצרות ומחכימות לפרשת השבוע, רכשתי במספר עותקים: אחד עבור עצמי והשאר כתשורות לחברים אהובים. אני מוקיר את יכולתו לפעול ברוח זמננו –שילוב מנצח של מסורת וקידמה. כאוהבך הרשה לי להעביר לך, מכובדי הרב, שיעור קצר בתקשורת: תמונה אחת שווה אלף מלים. ותמיד עדיפה תמונה עם מנהיג יהודי עם טלית והתפילין, על פני צילומי מנהיג יהודי במזללות שחיתות, או על פני צילומים מבזים של נשיא אמריקאי שמניח בבוז את רגליו על השולחן – ה' ישמור – בשעת שיחה טלפונית עם ראש ממשלת ישראל, כדי לבטא זילזול בו בשעה שהוא מוזהר כווסל מושפל מהפרת גחמותיו המחפירות.
מנחם רהט
תמיד שאלתי את עצמי, איך זה שבנימין נתניהו, מי שהיה כאן ראש ממשלה במשך 15 שנה, והפך בתקופה זו לבן-בית – לפעמים רצוי, לפעמים דחוי – בחדר הסגלגל בבית הלבן, מעולם לא נלכד בעדשת מצלמתו של צלם לע"מ, בשעה שהוא עטור בתפילין ועטוף בטלית? ואיך זה שראש הממשלה נפתלי בנט, 'הנוכל הזה' בפי רבים מחובשי הכיפות בישראל, רק חודשיים בתפקיד, כבר צולם בהגיעו למפגש ראשון עם נשיא המעצמה האדירה בעולם, בעת שהתפלל שחרית במלון הסמוך לבית הלבן, עם טלית ותפילין, מקבל עליו עול מלכות שמיים, כמצופה מכל יהודי באשר הוא. איך זה, תהיתי, שבנט – ראש ממששת השמאל, 'גונב המנדטים' ו'ידיד החמאס והאחים המוסלמים' – שוב עקף את נתניהו, והצטלם בפוזה כל כך יהודית, בעוד שקודמו הצטיין דווקא בתצלומי נהנתנות מופגנת בסעודות בשר פיגולים ויין נסך?
עד שבא מכובדי היקר הרב עילאי עופרן, רבו של קיבוץ יבנה, מרבני בית הלל וראש המכינה הקדם צבאית 'רוח השדה', מן הליברלים והמתונים בקרב רבני הדור הצעיר, ופתר את התעלומה. "זה נראה יותר כמו תמונת עירום," כתב בנימה בוטה, מין 'בום' שכזה, שמזכיר את הבוטות של סבו החשוב פרופ' ישעיהו לייבוביץ. אמירתו החריפה מנומקת בכך שצילום בני אדם מתפללים מהווה פגיעה ב"פרטיות, [ב]אינטימיות וחילול של הרגע" (את כל השאר תמצאו בפוסט עצמו).
הנה לנו שוב הוכחה, עד כמה ציבור המודרן אורתודוקס בישראל, אינו בשל לעכל ראש ממשלה שהוא בשר מבשרו. תמיד טען הציבור הזה, שנמאס לו להיות משגיח הכשרות ברכבת, והגיע הזמן להתקדם לתפקיד נהג הקטר. אך כאשר הגיע לתפקיד הרם הזה לראשונה יהודי שומר מצוות, שבת וכשרות, שסדר יומו מתחיל בטלית ותפילין, מתגעגעים במקומותינו לקודמו האתאיסט, כופר, מחלל שבת, מתגאל במאכלות אסורות לאור הזרקורים, שספק אם הניח תפילין מאז הבר מצווה.
כל זה לא אומר שאסור לבקר את בנט. החודשים שעברו מאז נבחר נרשמו לחובתו מחדלים וכשלים, חלקם קשים (הכלת הפוגרומיסטים מעזה, למשל), אך גם הישגים נאים. רק השבוע הוא הצהיר בעת הביקור בבית הלבן שהוא מתנגד למדינה פלשתינית, והשמיים לא נפלו. הנשיא הדמוקרטי, חובב רעיון שתי המדינות, אפילו הוכיח סימני חיבה כלפיו והצהיר על שיתוף פעולה הדוק בין המדינות, הזהיר כי לעולם לא יהיה לאיראן נשק גרעיני והבטיח מיליארד דולר לחידוש מלאֵי כיפת הברזל. תזכורת: נשיא דמוקרטי אחר אנס את ראש הממשלה הקודם להתחייב ל'שתי מדינות' ולהקפאת הבנייה: "אפילו לא קיר אחד!"
כן הישגים, לא הישגים. מעולם לא היתה תעשיית שיטנה כזו כלפי ראש ממשלה כלשהו בישראל (ואין ספק שמקורה בדפי המסרים ממפעל החמוצים הנודע). 12 ראשי ממשלה כיהנו לפניו, ובהם נוכלים מועדים: שרון שהבטיח שדין נצרים כדין תל אביב אבל פעל בדיוק הפוך; בגין שהבטיח להתיישב בנאות סיני אבל הסגיר את כל סיני; שמיר שלא הכיר בפלשתינים אבל הסכים לשתפם במשלחת הירדנית למדריד; רבין שבחל בפתרונות אינסטנט מול אש"ף אבל נפל ברשת אוסלו, ואלה רק דוגמיות – אבל איש מהם לא ספג מתקפות כה מאוסות דווקא מפי הבייס שלו. לראשונה יושב כאן ראש ממשלה דתי, ומי הכי בז לו? – נחשו לבד.
נחזור ל'תמונת העירום' המבחילה. אם כבר הידרדרנו להציג תפילת שחר כפורנוגרפיה, איך זה ששתקנו מול הפורנוגרפיה הצילומית שתיעדה פגישות עם שועי עולם במסעדות יוקרה סביב הגלובוס, תוך כדי התפטמות הדוניסטית ביוקרתיים שבבתי האוכל בעולם, במאכלות אסורות, שקצים ורמשים, נבילות וטריפות, שכולם יורדים טוב בגרון עם יינות נסך משובחים? ואיך שתקו טובי נאמניו החרדים לדבר ה', ושאר שומרי המצוות, כשכל הזילזול הזה באמונתם, נעשה ממש מהמקפצה, כאילו אין דין ואין דיין?
הרב עילאי עופרן בוודאי זוכר את הפסוק שקראנו רק בפרשת השבת שעברה: "וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ" ואת דרשת רבי אליעזר הגדול: "אלו תפילין שבראש" (ברכות ו', א'). איך יראו, אלמלא הצילום הפורנוגרפי רח"ל.
קשה לשמוע את הביקורת הבוטה הזו, המציבה צילום אדם מתפלל וצילום עירום על מישור אחד, דווקא מפי אדם, שעל פי עדותו בספרו החדש 'דרושים', חביבה עליו ביותר מצוות ציצית מכל תרי"ג מצוות. "מצוות ציצית היא הזדמנות להנכחת הבחירה בדבקות בדבר ה'," כותב הרב עופרן (לפרשת שלח). אז ציצית כן ודווקא תפילין לא?
גילוי נאות: אני נמנה עם חסידיו של הרב עופרן. זכיתי לארחו בביתי, למפגש מרתק עם קבוצת חברים. את ספרו 'דרושים', דרשות קצרות ומחכימות לפרשת השבוע, רכשתי במספר עותקים: אחד עבור עצמי והשאר כתשורות לחברים אהובים. אני מוקיר את יכולתו לפעול ברוח זמננו –שילוב מנצח של מסורת וקידמה. כאוהבך הרשה לי להעביר לך, מכובדי הרב, שיעור קצר בתקשורת: תמונה אחת שווה אלף מלים. ותמיד עדיפה תמונה עם מנהיג יהודי עם טלית והתפילין, על פני צילומי מנהיג יהודי במזללות שחיתות, או על פני צילומים מבזים של נשיא אמריקאי שמניח בבוז את רגליו על השולחן – ה' ישמור – בשעת שיחה טלפונית עם ראש ממשלת ישראל, כדי לבטא זילזול בו בשעה שהוא מוזהר כווסל מושפל מהפרת גחמותיו המחפירות.
מנחם רהט
אשר מעוז
על עזרת ישראל ועל אחדות ישראל
פגישתי הראשונה עם היהדות הרפורמית זימנה לי חווייה קשה. היה זה בראשית שנות ה-90 באומהה נברסקה. השתתפתי בכנס של הקתדרה לתרבות יהודית על שם פיליפ ואתל קלוצניק שליד אוניברסיטת קרייטון. המופקד הקתדרה, פרופ' מנחם מור, שאל האם אהיה מוכן להעביר הרצאה במסגרת תפילת ערב שבת בבית הכנסת הרפורמי בעיר. נעניתי.
לא נרעשתי מהישיבה המעורבת, גם לא מהעובדה שלפני התיבה עברה חזנית ואפילו לא מהשימוש ברמקול. בכל אלה נפגשתי גם בבתי כנסת קונסרבטיביים. מה שדקר את העין היה העובדה שקהל המתפללים ובתוכם הרב התפללו בגילוי ראש. מלבדי היה עוד מתפלל קשיש אחד שחבש כיפה. אמנם זכרתי שאבי המנוח, שהיה יהודי שומר תורה ומצוות, סיפר לי שבכניסה לבית הכנסת הניאולוגי בברלין היה קבוע שלט שהכריז "בבית כנסת זה אין חובה להסיר את הכובע", ובכל זאת אין דומה שמיעה למראה עיניים.
ועם זאת אני סובר שהיהדות הרפורמית, כמוה כקונסרבטיבית, עושה שירות לעם ישראל. מעבר לעובדה שכל קהילה זכאית לחופש דת ופולחן הרי עם כל ההבדל המתבקש אנו זוכרים שהרב שך הגדיר את חב"ד "הכת הכי קרובה ליהדות."
אלא שלא בכך המדובר. הבטתי בקהל הרב שמילא את בית הכנסת ושאלתי את עצמי כמה מבין הנאספים הם יהודים כהגדרתם בשולחן ערוך. לא היה לי ספק שהיו מביניהם שלא נולדו לאם יהודייה. כיוצא בזה היה לי ברור שיושבים לפניי בני זוג שרק אחד מהם יהודי. והשאלה הייתה כיצד ראוי לנהוג בהם. אפשר לנהוג כשמאי שדחה באמת הבניין שבידו נוכרי שביקש להתגייר ובלבד שילמדו תורה כשהוא עומד על רגל אחת. כך גם נוכרי שהצהיר שהוא מאמין בתורה שבכתב אך לא בתורה שבעל-פה וכיוצא בזה נוכרי שביקש להתגייר על מנת שייעשה כהן גדול. לעומתו קיבל הלל את כל השלושה וגיירם. "לימים," מספר התלמוד, "נזדווגו שלושתן למקום אחד. אמרו: קפדנותו של שמאי ביקשה לטורדנו מן העולם, ענוותנותו של הלל קרבתנו תחת כנפי השכינה."
ושוב, אין הנדון דומה לראייה. הלל שגיירם עשה כן בתקווה שייעשו יהודים לכל דבר. לא כן הנוכרים שמסתפחים על הקהילות הליברליות מבלי שעברו טקס גיור כלשהו. אפס, השאלה שעלינו לשאול את עצמנו היא מה נרוויח מהרחקתם. המציאות הנה שבלא מעט ארצות אחוז נישואי התערובת עולה על מחצית. האם נוותר עליהם?
לאחר מאבק אלים בנשות הכותל שביקשו להתפלל בכותל המערבי נמצאה פשרה. ברחבת הכותל תתקיים התפילה כהלכה האורתודוקסית ואילו התנועות הליברליות תוכלנה להתפלל ב"עזרת ישראל" המרוחקת. לא בנקל הסכימו התנועות למתווה הכותל בו ראו הגלייה שלהם. ואולם אף כבשת רש זו ביקשו מי שרואים עצמם כשוטריו של הקב"ה לגזול.
ביוזמתו של מרכז ליב"ה ובעידודו של רב הכותל הגיעו צעירים ל"עזרת ישראל" והפריעו לקריאת מגילת איכה. אירוני הוא שמרכז ליב"ה מגדיר עצמו כ"פועל לחיזוק זהותה היהודית של המדינה מתוך אמונה כי ככל שמדינת ישראל תהיה מחוברת יותר ליהדותה, למסורתה ולשורשיה, היא תתחזק ותתנהל באופן נכון יותר אל מול אתגרי השעה."
התופעה המעודדת היא שמנהיגים אורתודוקסיים מובילים, ובהם הרב בני לאו והרב רפי פויירשטיין, יצאו חוצץ נגד הפורעים.
הרב פויירשטיין כתב: "מדהים שבלילה שבו אנחנו מבטאים את הכאב על פירות באושים של שנאת החינם שהביאה לחורבן המקדש והחלה את הגלות הארורה, בלילה זה לובש המאבק הלגיטימי כשלעצמו על זהותה היהודית של המדינה, פנים מכוערות ואלימות."
הרב בני לאו כתב "בדמע": "אני שואל את קברניטי המלחמה הזו – מי ניצח את מי? מהי תוצאת הקרב הזה? האם בזכות המלחמה הקדושה הזו יתקרב יהודי אחד למסורת אבותיו? האם בזכות הכיבוש הזה יגיע מישהו חדש לכותל הישן או החדש."
הגדיל עשות הרב אליעזר מלמד, מראשי הרבנים החרד"לים, שקרא לרב הכותל לקדם את בני התנועות הרפורמית והקונסרבטיבית בברכת ברוכים הבאים, לעודד אותם להגיע לכותל ולדאוג לצרכיהם שכן יש "לשמוח על כך שעוד אחים יהודים קשורים למקום המקדש, ועוד אחים רוצים להתפלל לאבינו שבשמיים." הרב מלמד לא הסתיר שהתנועות הללו מהוות "תופעה לא רצוייה... אך שמכיוון שלא ניתן לבטל את התופעה, יש לנסות להתמודד עימה. בשלב הראשון, כאשר היה נדמה שאפשר לבטל את הרפורמה, ניתן להבין את המחלוקת. אולם לאחר שלצערנו כבר נוצרו במות שונות, ולמדנו שהמלחמות לא הועילו, אין להמשיך במחלוקת ולהעמיק ולהרחיב את הקרע בישראל. ובמיוחד לא בירושלים עיר קודשנו, שעושה את כל ישראל חברים."
כצפוי, דברים אלה לא נותרו ללא מענה. הגדיל עשות הרב שלמה עמאר, רבה של ירושלים, שקבע שהרב מלמד "נפל לבור תחתית" וקרא לו "שיזרוק את הכיפה שלו." מאז ששלישיית ליצמן-גפני-דרעי התייצבה בטקס מגוחך של מעין בית-דין והתנפלה על ראש הממשלה בנט נוצרה תופעה חדשה – כבר לא צריך להיות אנטישמי כדי לקרוא ליהודי להשליך את הכיפה. אדרבא, מי שמטיל פירוד בעם ישראל מן הראוי שישליך את המגבעת ואת השטריימל. לא קידוש השם הוא עושה אלא חילולו.
אשר מעוז
* הכותב הוא דיקן בית הספר למשפטים במרכז האקדמי פרס וסגן נשיא כבוד של הארגון הבינלאומי לחופש הדת. המאמר פורסם באתר וואלה.
מינה גורל
3 שירים
אנחנו
ראה, אנחנו עניים
לא נותרו לנו אלא מעות בודדות
למזון ומשקה.
לא נותר לנו
אלא אלוהים
וכמיהתנו אליו
וכמיהתנו זה לזה.
אנחנו שני עלים נידפים
שנשרו מעץ
ובמקרה
נתקלו.
שריפות קוצים
כיביתי בתוכי
שריפות קוצים
קטנות.
המשכתי הלאה
בדרכי,
אבל הגחלים,
הגחלים...
תרנגולת
העניין הזה
לא להיות כמו כולם.
חריגה
תרנגולת מוזרה
לא מטילה ביצים.
מינה גורל
אדיר כהן
בָּאתִי לְבַקְּרֵךְ בְּבֵית הַכּוֹאֲבִים
בָּאתִי לְבַקְּרֵךְ בְּבֵית הַכּוֹאֲבִים,
חִכִּיתִי לָךְ בַּגִּנָּה הַכְּלוּאָה
בֵּין חוֹמוֹת גְּבוֹהוֹת שֶׁל אַרְבָּעָה מִגְדָּלִים
הַסּוֹבְבִים אוֹתָהּ וְסוֹגְרִים עָלֶיהָ.
מְטַפֶּלֶת תָּבִיא אוֹתָךְ יְשׁוּבָה בְּכִסֵּא גַּלְגַּלִּים,
גּוּפֵךְ שֶׁהָיָה מָלֵא וְחוּשָׁנִי,
רָזֶה, כָּחוּשׁ, מְכֻנָּס בְּתוֹךְ עַצְמוֹ.
רֹאשֵׁךְ שְׂעָרוֹ הַלָּבָן קוֹשֵׁר לוֹ הִלָּה שֶׁל יֹפִי
וְהוּא שׁוֹפֵעַ וְגוֹלֵשׁ עַל פָּנַיִךְ
שֶׁעֵינֵיהֶן הָיוּ זוֹהֲרוֹת וְקוֹרְנוֹת,
כְּבוּיוֹת וְנֶעֱצָמוֹת מִדֵּי רֶגַע
כְּמוֹ מֻפְנוֹת לְתוֹךְ עַצְמֵךְ,
קוֹרְאוֹת סִפּוּר שֶׁכְּבָר נִגְמַר.
לִטַּפְתִּי שְׂעָרֵךְ, נִזְדַּקֵּף מְעַט רֹאשֵׁךְ
וְחִיּוּךְ מִתְגַּעְגֵּעַ הִתְפַּשֵּׁט עַל שְׂפָתַיִךְ
לְהֶרֶף קַל שֶׁל זִכָּרוֹן וְשִׂמְחָה.
בִּקַּשְׁתְּ לוֹמַר לִי דָּבָר
אַךְ הַמִּלִּים סֵרְבוּ לָצֵאת מִפִּיךְ,
הִתְיַסַּרְתְּ לְבַטְּאוֹ וְנִפְלְטוּ מְיֻסָּרוֹת וּקְטוּעוֹת,
קוֹלוֹת מְרֻסָּקִים וְכוֹאֲבִים שֶׁמַּבָּעָם נִקְטָע
רוֹצִים לְהִתְקַשֵּׁר אַךְ נִשְׁאָרִים כְּלוּאִים בַּפֶּה
הַמִּתְכַּוֵּץ וְנִקְפָּץ מְאֻכְזָב וּבוֹלֵעַ הַדִּבּוּר שֶׁנֶּאֱלָם.
נִסִּיתִי לָשִׁיר אִתָּךְ כְּמוֹ שֶׁנֶּהֱנֵינוּ לַעֲשׂוֹת
בַּיָּמִים הָרַבִּים שֶׁעוֹד הֵאִירוּ פָּנַיִךְ
וְקוֹלֵךְ הִתְנַשֵּׂא צָלוּל, שָׂמֵחַ וּמִתְגַּעְגֵּעַ.
שׁוּב לֹא הִצְלַחְתְּ לָשִׁיר, רַק יָדַיִךְ הָרוֹעֲדוֹת
נִשְׁלְחוּ קָדִימָה כְּמוֹ מְנַצְּחוֹת בָּאֲוִיר
עַל הַשִּׁירִים הַנֶּאֱסָפִים אֶל הַדְּמָמָה.
דְּמָעוֹת עָלוּ בְּעֵינַיִךְ כְּשֶׁהִשְׁמַעְתִּי לָךְ
קַלֶּטֶת שִׁירָהּ שֶׁל חַוָּה אַלְבֶּרְשְׁטֵיְן,
"הָיִיתִי בֵּינֵיכֶם כְּמוֹ צֶמַח בַּר",
וְשׁוּב לֹא נִצְּחוּ הַיָּדַיִם שֶׁשֻּׁתְּקוּ וְקָפְאוּ.
שָׁתַקְנוּ וְהָיְתָה שְׁתִיקָתֵנוּ זוֹעֶקֶת,
וְקָרְעָה הַצְּעָקָה אֶת נַפְשֵׁנוּ
וְלֹא יָכְלָה לְהִתְרוֹמֵם מִשִּׁבְרֵי הַפְּרֵדָה.
הֻסַּעַתְּ בְּכִסֵּא הַגַּלְגַּלִּים
אֶל חַדְרֵךְ הַנְּזִירִי וְהַקַּר,
אֶל הַזָּרוּת הַמַּקְפִּיאָה וְהַחוֹנֶקֶת.
נוֹפַפְתִּי לָךְ לְלַיְלָה טוֹב
וְנִבְלַעְתִּי בְּלַיְלָה שֶׁטּוֹב לֹא יִהְיֶה
וְנָסַעְתִּי אֶל בֵּיתִי הָרֵיק.
אדיר כהן
* בימים אלה הופיעו שני ספרי שירה חדשים של פרופ' אדיר כהן: "להיות הרבה", שירים ומחשבות, 394 עמ', 221, ממנו לקוח השיר "באתי לבקרך בבית הכואבים", ו"עדיין בדרך", שירים ומחשבות. 362 עמ'. 2021.
שני הכרכים בהוצאת "אמציה" ת.ד 9067, אבן יהודה 40500, טל. 052-8087052. ניתן להתקשר להוצאה כדי לרכוש את הספרים.
חנה סמוכה מושיוב
היא חזרה
על ניתוח הויפל Whipple שהוא עבר, בעקבות סרטן הלבלב, סיפרתי כבר, וסיפרתי על איך זה השפיע על חייו ועל חיי.
כדי "להבטיח" החלמה, וכדי שהגידול האלים יושמד ולא יחזור לעד, הוא עבר טיפול כימותרפי, נורא ואיום, עם תופעות לוואי שממוות קשות. ומשלא יכול היה יותר לסבול, רצה לוותר על הטיפול, שגורם לו לִיבּוֹל וליפול. בהתייעצות עם מומחה אחר, הוחלט לעבור לטיפול פחות מועיל ופחות מרעיל.
גם "הפרוטוקול" החדש, לא חייך אליו. הוא גרם לתופעות לוואי קשות, לסבל ולכאב, שקשה אותם לשאת...
רוב הזמן הוא ישב מכונס, ראשו מורכן, יד על המצח, מסוככת על פניו, מסתירה את עיניו, עיני האזמרגד, שדהו, שֶכָּבוֹ, וניטלו מהן החיוך, השמחה והחיות. הוא לא בכה, לא קָבַל, לא קילל, לא זעק: "למה אלוהים בחר בי להתעלל, למה את זאת לי מעולל?" הוא המשיך לשאת את הסבל בדממה זועקת... על חיים מלאי עמל, שזוהרם הועם, וכבר לא ישובו לעולם.
כאבו הצורב והעָז דבק בו וממנו לא זז. חשתי אותו בבשרי. כאבו היה כאבי, והוא היה גם שלי! היינו לבשר אחד עם אותו כאב חד, ועם הפחד מהסרטן, שראינו בו שטן... עמדתי לצידו כמו סלע איתן, ועשיתי כל שביכולתי להקל עליו. פניתי לכל מי שיכולתי לפנות, שיש בכוחו לעזור.
כדי שאבין אותו, הוא לא היה צריך לומר מילה. אני דִבּרתי אותו, חשתי אותו, וביטאתי בפני הרופאים את כאבו. ידעתי בדיוק מה הוא חש, ועל מה הוא חושב, וממה הוא חושש. ולמרות שכל כך מר, לא וויתרתי, נלחמתי עליו!!!
בתום טיפול כימותרפי ארוך ומפרך, עבר בדיקת סי.טי, האונקולוג אמר, "הכול בסדר, אך תעשה גם פט סי.טי!"
כשקראתי את תוצאות הסי.טי, שמתי לב לעוד שורה או שתיים, וחשכו לי העיניים... כאילו שני הרופאים המומחים, הכירורג והאונקולוג, שהם רופאים מהוללים, שראו אותן גם הם, התעלמו מהן... באחת כתוב: "טרשת עורקים" ובשנייה: "ערמונית מוגדלת." ואני הקטנה מהם, לא התעלמתי... הבנתי שבטוח, יש פה טיוח!!!
ביקשתי תשובה, רציתי לברר אם באמת, "הכול בסדר"! שאלתי את האונקולוג, "מה השורות האלה אומרות???"
והוא ענה, "זה לא התחום שלי, לרופא המשפחה פני!!!" הייתי בהלם, ואם לא הייתי שואלת?!
הבנתי שלא הכול בסדר... שהמאבק בסרטן עוד לא תם, ויש להמשיך את הבירור, כדי לדעת מה יש לעשות ולאן חייבים לפנות, ולקבל תשובה יותר מהימנה, שתיטע בנו אמונה, שאנו בדרך הנכונה...
לפני שפניתי לרופא המשפחה, קבעתי תור לרופאה פרטית, קרדיולוגית מומחית, שתבדוק את החשד ב"טרשת העורקים" שהופיע בסי.טי ותאמר איך בה מטפלים. היא בדקה, ושלחה אותו לאקו לב, והתוצאה הראתה, שיש לו טרשת עורקים באמת, וזה מחייב לקיחת תרופות ומעקב, אחרת יש סכנה לחייו... כעת יש לדאוג ולשים לב גם ללב...
בקשר ל"ערמונית המוגדלת" פנינו לרופא המשפחה, והוא נתן לו הפניה לאורולוג. האורולוג בדק, ונראה מודאג, שלח אותו לבדיקת אולטרא סאונד ובדיקת PSA. התוצאה לא הפתיעה, הראתה שאכן הערמונית מוגדלת!!!
"מה זאת אומרת??? האם מדובר בגידול סרטני???" שאלתי. מילה שפחדתי להגות אותה פעם, וכעת היא שגורה בפי, היא נוכחת ולשתוק אותה, אין טעם...
"ייתכן!" כך אמר הרופא, "כנראה, שכן..."
כדי לברר, אם כן, שלח אותו לבדיקת MRI, והתוצאה איששה שמדובר בגידול ממאיר. הפנה אותו לבית חולים, ואמר לו שהוא, כנראה, יצטרך לעבור ניתוח...
עוד ניתוח! הוא שוב מתוח! מרגיש מאוד לא בטוח!!! הוא יודע שהוא לא יכול לטמון את ראשו בחול, צריך להמשיך להילחם, ואסור לחדול.
כדי לדעת את סוג הגידול, רופא בית החולים החליט להרדים ולעשות ביופסיה... ועד שתגיע התוצאה, ביקש שיעשה בדיקת פט סי.טי של הערמונית ושוב בדיקת PSA, ונראה...
אחרי שלושה שבועות מתוחים, הזמין אותו אורולוג בית החולים, לקבל את תוצאות הבדיקה הפתולוגית, שמראה, שמדובר ב"סרטן מסכן חיים". כך הוא אמר, באלו המילים... בלי שום עידון, ישר בפנים! לא שחשבנו אחרת... "זה סרטן אלים, שממנו לא ניתן להחלים, וחייבים לכרות אותו ולהעלים, לפני שיתפשט בעצמות ויעשה בהם שמות..."
והנשמות של שנינו נעתקות...ואנו מחרישים... לא מאמינים, שזה מה שזימנו לנו החיים, ואנו נמשיך לחיות בצל המחלה שמתפשטת בלי חמלה!!!
"מה עושים?" שואלים את האורולוג.
"אין מנוס מניתוח, ואחריו הקרנות." לא הספיק הטיפול הכימותרפי, כעת גם הקרנות!!! אנו חשים בלבול... איך הופיע סרטן, מבלי שחש בכאב חד?! אחרי שעבר ניתוח ארוך ומסובך, וחשב שהוא "החלים" מאותו סרטן אלים... נשברו הכלים... איש העמל והאדמה, חש שלעולם הוא לא ישוב להיות מה שהוא היה.
"האם אין דרך אחרת לטיפול?"
"לא! אין ברירה, זה סרטן מסוכן ואלים, מסכן חיים, בלי ניתוח לא ניתן ממנו להחלים..."
ומוסיף, ויורה מהמותן: "זה לא ניתוח פשוט, צריך הרבה סבלנות, יש תופעות לוואי לא פשוטות, שאתן צריך להתמודד... ואחרי הניתוח, עלול להיות דימום, תהיה מחובר לקטטר, נקז ותפרים עשרה ימים, וכשמוציאים אותם, בריחת שתן... וחיתולים..."
הוא שבור, מרגיש חלש ורפה, עיניו נשואות אל הרופא, שאת גזר הדין ממנו ירפה, שימצא דרך אחרת אותו לרפא. הרופא לא מותיר ברירה, "אתה חייב ניתוח, כי הסרטן הזה, הוא כמו מגפה, ואין לו תרופה!!! "
זה לא מעודד, הוא פוחד, רועד, מתכנס, שותק, לא מבין לאן הוא נכנס, ואני לא מבינה, איך הוא לא קם, בורח ונס... והוא מאשים אותי, מדוע קראתי את תוצאות הסי.טי – כי רק בגללי, הוא צריך לעבור ניתוח רדיקלי, וזה לגמרי לא קל לי...
הסרטן רודף אחריו ואין לו לאן לברוח מפניו... הוא נבהל מדברי הרופא, ומבין שאין מוצא מניתוח רדיקלי נגד "סרטן מסכן חיים!" הוא בוחר למגר את הסכנה ובוחר בחיים, לשם כך עליו לעבור ניתוח אלים!!! הוא שועל קרבות ששרד ניתוח הרבה יותר קשה, אין ברירה, הוא יעבור גם את זה!
כואב לי על מה שעליו עובר. הוא לא מעכל... דמעות בעיניו, הוא גבר, לא משחרר, הוא לא מרשה לעצמו לבכות... למרות המכות... הוא ממשיך לקוות, הוא עוד רוצה לחיות, למרות המוגבלויות של הניתוחים והטיפולים.
הוא שומע מפי המנתח, האורולוג, שיש בעייה, כי בבית החולים שבו הוא מטופל, עדיין אין מכשיר רובוט, והם מנתחים בשיטה הישנה, ואילו הניתוח ברובוט, הרבה יותר פשוט, וקל אותו לשרוד.
בצער, בעלי מוותר על ניתוח בבית החולים עם הרופא המקסים. אך לא מוותר על ניתוח עם רובוט, שברור שהוא יותר פשוט. למה לו לסבול, גם לסבל יש גבול!!!
בתנו הטובה, נחלצת לטובת אביה, חקרה, בדקה ושאלה, ומצאה מנתח בעל שם, מנהל מחלקה אורולוגית בבית חולים אחר, עם ניסיון רב והצלחה כבירה. קבעה לאביה תור לאותו רופא פרופסור. הרופא התבונן בבדיקות ובממצאים שהצגנו בפניו. בדק. לא דיבר הרבה על תופעות לוואי ועל בריחת שתן וחיתולים ועל נזקים. לנתח מיד הוא הסכים! קבע לו ניתוח כעבור שבוע.
המתח עולה... הפציינט מרוצה, כי כך את הניתוח הוא רוצה! בקרוב יוסר האוייב הנורא, אותו גידול ארור וממאיר שמסכן חיים. נשארו החששות מפני תופעות הלוואי הלא נעימות, הבלתי נמנעות, שאתן הוא יצטרך לחיות. אין מה לעשות!!!
אני שמחה, שהוא לא נכנע והלך עד הסוף עם המשאלה לעבור את הניתוח בשיטה מתקדמת. ושמחה, שמצאנו רופא מומחה, וכולנו מקווים, שהניתוח יצליח והוא יחלים, ואת הסרטן יעקור והוא לא ידע יותר כאב ומגור.
קיימים חששות... אנו הולכים אל הלא נודע. לא יודעת איך יראו החיים אחרי ניתוח שנוגע ב"קודש הקודשים" ומשנה את סדרי הבריאה. הוא לא מזמן עבר ניתוח קשה וארוך, ששינה את "הבריאה"! האם יהיו אחריו הקרנות, שיצריכו נסיעות מדי יום לבית החולים לקבל טיפולים ונסיעות בפקקים? האם אפשר להחלים בלי הקרנות ובלי תופעות הלוואי שלהם. את זה נדע אחרי הניתוח...
הניתוח בוצע ביום שנקבע, באיחור של שעתיים מורטות עצבים, כי המנתח נזעק להציל חיים בבית החולים שם הוא מנהל. גם הניתוח נמשך שעתיים, שאחריהם, הרופא קרא לי לשמוע על מהלך הניתוח: "הניתוח עבר בהצלחה, יש תפרים בבטן ויש קטטר, והכול עבר בסדר, בעוד עשרה ימים יסירו לו את התפרים ואת הקטטר, ובעוד חודש וחצי תבואו שוב למרפאה עם בדיקת PSA, ונראה מה נעשה, הכול כתוב במכתב הסיכום."
קצר ולעניין, הרופא רץ לעשות עוד ניתוח. אפשר להירגע?! הרופא נשמע מרוצה ואנחנו סומכים עליו.
המנותח שכב בהתאוששות עוד כשעתיים, מבלי שאפשר היה לראותו. ישבתי בחוץ עם הילדים והמתנו לזמן שיעבור. ברגעים כאלה, הילדים נותנים הרבה כוח. אני לא לבד, גם הם שותפים ונושאים בנטל. הם אוהבים את אביהם ורוצים אותו חי ובריא וסבא לילדיהם!
בתום שעתיים של התאוששות, העבירו אותו למחלקה ונתנו לנו לראותו. הוא נראה מטושטש ותשוש. מיוסר ומנוטר. מחובר למוניטור. קשה לו לענות על שאלות, הוא מהמהם. עיניו עצומות, רוצה לישון ושיניחו לו, אך נראה שמח שאנחנו לידו. ה"אחים" בו מטפלים, ואנחנו מתפללים שישכים בריא ובהכרה מלאה ויתחיל בהחלמה.
בבית החולים הפרטי שבו הוא היה מאושפז אחרי הניתוח המתוח, התנאים מצוינים, חדר לשני חולים, עם נוף לים. מצעים לבנים צחורים מגוהצים, הכול נקי, שירות אדיב. היה משונה, שכל הצוות, בלי יוצא מן הכלל, הינם ערבים. מדברים ערבית ומקבלים הוראות בערבית. זה הרגיש, שאתה בארץ אחרת, זרה, לא שלך, בלי העברית שלך. יאמר לזכות הצוות, שכולם מקצוענים, מיד על כל פניה עונים, מאוד אדיבים ומאירי פנים. ואני שואלת את עצמי, כמה פשוט לחיות בשלום שני העמים, כשאחד בשני מטפלים ומעניקים שירותים, במקום מלחמות, מוות ומאבקים!!! למה שזה לא יקרה בינינו בכל מקום??? בבית החולים הזה, זה לא נראה חלום! האם עוד יבוא יום?! עדיין אנחנו שומעים את הדי היריות והמערבולות, בערים המעורבות, שלא מזמן ידעו אלימות, ואני לא יכולה לדמיין אף אחד מהצוות הזה, ולראות בו שותף להתנהגות הברוטלית ולשנאה שהוצתה במלוא חריפותה לפני חודשים אחדים. אני חשה פה בבית החולים, את חזון אחרית הימים, "וגר זאב עם כבש," זה אפשרי!!!
למחרת הניתוח הגעתי מוקדם לבית החולים. הגיע "כוח עזר" ושאל אם הוא יכול לקלח אותו. הוא הסכים! שמחתי, כי פחדתי לראות את הניתוח, התפרים והקטטר. הוא עשה זאת בעדינות, במקצועיות, מבלי להכאיב. הלביש לו פיזמה בצבע תכלת, מגוהצת. החליף לו מצעים לבנים בוהקים, קרא לאח שיחליף לו תחבושות שהיו על התפרים, השכיב אותו במיטה הנקייה, והוא נראה יפה וטהור. וכך גם ביומיים הנוספים של האשפוז, "כוח העזר", ערבי מקסים, חייכן ונעים, עשה את המלאכה בידיים אמונות. הבטחתי לו שאכתוב להנהלה ואשבח אותו על העבודה המופלאה שהוא עושה למען החולה. גם האוכל הוגש טרי בצורה אסתטית, אוכל שהכינו במטבח המחלקה, רק עבור החולים המאושפזים בה.
הרופא המופלא, עשה את המלאכה, ניתח והלך... חוץ מהמנותח שלי, יש עוד שזקוקים לאותו רופא מומחה. הוא הפקיד את המנותח בידי צוות משובח, שפועל על פי הוראותיו. כשמתעוררת בעיהי, הם מתקשרים אליו. לפעמים לוקח שעות עד שהוא עונה, כי הוא באמצע ניתוח, והחולה נשאר מתוח.
ביום השלישי, הגיע לבקר, וראה שהנקז עדיין זב, וזה מסוכן שהוא מאבד הרבה דם. עשה פעולה שתפסיק את הדימום ואיפשר למנותח להישאר מאושפז לילה נוסף, ובדרך נס, הנקז התייבש. שוחרר הביתה וכעת כל האחריות היא עליי ושרביט הטיפול עובר לידיי.
עשרה ימים אחרי הניתוח, אחרי ימים מאוד לא קלים, הוציאו את התפרים ואת הקטטר. הוא היה צריך להרגיש בסדר, לשפר את מצב הרוח ולהרגיש יותר נינוח. אך לא! "הדליפות" שפתאום הופיעו, אמנם לא הפתיעו, אך נתנו הרגשה שהגוף מאבד שליטה ועושה מה שהוא רוצה. וזה קשה... אין ברירה, מתרגלים שהחיים הם לא מה שהיו, וחיים עם מה שיש ועושים הכול כדי להבריא ולהתאושש.
מחכים לפגישה מחודשת עם הרופא בעוד יותר מחודש, שיפסוק, האם צריך להוסיף הקרנות, או שאפשר פה לעצור, לעשות הפוגה מהטיפולים והטלטולים. בינתיים הוא יושב ומצפה ומייחל, שיוכל לקום ולעשות יותר, ולא לשבת ימים ארוכים על הכורסה עם כאבים ברגלים ובעצמות היבשות, שנותרו בלי בשר מרוב רזון...
חנה סמוכה מושיוב
24.8.2021
כדי "להבטיח" החלמה, וכדי שהגידול האלים יושמד ולא יחזור לעד, הוא עבר טיפול כימותרפי, נורא ואיום, עם תופעות לוואי שממוות קשות. ומשלא יכול היה יותר לסבול, רצה לוותר על הטיפול, שגורם לו לִיבּוֹל וליפול. בהתייעצות עם מומחה אחר, הוחלט לעבור לטיפול פחות מועיל ופחות מרעיל.
גם "הפרוטוקול" החדש, לא חייך אליו. הוא גרם לתופעות לוואי קשות, לסבל ולכאב, שקשה אותם לשאת...
רוב הזמן הוא ישב מכונס, ראשו מורכן, יד על המצח, מסוככת על פניו, מסתירה את עיניו, עיני האזמרגד, שדהו, שֶכָּבוֹ, וניטלו מהן החיוך, השמחה והחיות. הוא לא בכה, לא קָבַל, לא קילל, לא זעק: "למה אלוהים בחר בי להתעלל, למה את זאת לי מעולל?" הוא המשיך לשאת את הסבל בדממה זועקת... על חיים מלאי עמל, שזוהרם הועם, וכבר לא ישובו לעולם.
כאבו הצורב והעָז דבק בו וממנו לא זז. חשתי אותו בבשרי. כאבו היה כאבי, והוא היה גם שלי! היינו לבשר אחד עם אותו כאב חד, ועם הפחד מהסרטן, שראינו בו שטן... עמדתי לצידו כמו סלע איתן, ועשיתי כל שביכולתי להקל עליו. פניתי לכל מי שיכולתי לפנות, שיש בכוחו לעזור.
כדי שאבין אותו, הוא לא היה צריך לומר מילה. אני דִבּרתי אותו, חשתי אותו, וביטאתי בפני הרופאים את כאבו. ידעתי בדיוק מה הוא חש, ועל מה הוא חושב, וממה הוא חושש. ולמרות שכל כך מר, לא וויתרתי, נלחמתי עליו!!!
בתום טיפול כימותרפי ארוך ומפרך, עבר בדיקת סי.טי, האונקולוג אמר, "הכול בסדר, אך תעשה גם פט סי.טי!"
כשקראתי את תוצאות הסי.טי, שמתי לב לעוד שורה או שתיים, וחשכו לי העיניים... כאילו שני הרופאים המומחים, הכירורג והאונקולוג, שהם רופאים מהוללים, שראו אותן גם הם, התעלמו מהן... באחת כתוב: "טרשת עורקים" ובשנייה: "ערמונית מוגדלת." ואני הקטנה מהם, לא התעלמתי... הבנתי שבטוח, יש פה טיוח!!!
ביקשתי תשובה, רציתי לברר אם באמת, "הכול בסדר"! שאלתי את האונקולוג, "מה השורות האלה אומרות???"
והוא ענה, "זה לא התחום שלי, לרופא המשפחה פני!!!" הייתי בהלם, ואם לא הייתי שואלת?!
הבנתי שלא הכול בסדר... שהמאבק בסרטן עוד לא תם, ויש להמשיך את הבירור, כדי לדעת מה יש לעשות ולאן חייבים לפנות, ולקבל תשובה יותר מהימנה, שתיטע בנו אמונה, שאנו בדרך הנכונה...
לפני שפניתי לרופא המשפחה, קבעתי תור לרופאה פרטית, קרדיולוגית מומחית, שתבדוק את החשד ב"טרשת העורקים" שהופיע בסי.טי ותאמר איך בה מטפלים. היא בדקה, ושלחה אותו לאקו לב, והתוצאה הראתה, שיש לו טרשת עורקים באמת, וזה מחייב לקיחת תרופות ומעקב, אחרת יש סכנה לחייו... כעת יש לדאוג ולשים לב גם ללב...
בקשר ל"ערמונית המוגדלת" פנינו לרופא המשפחה, והוא נתן לו הפניה לאורולוג. האורולוג בדק, ונראה מודאג, שלח אותו לבדיקת אולטרא סאונד ובדיקת PSA. התוצאה לא הפתיעה, הראתה שאכן הערמונית מוגדלת!!!
"מה זאת אומרת??? האם מדובר בגידול סרטני???" שאלתי. מילה שפחדתי להגות אותה פעם, וכעת היא שגורה בפי, היא נוכחת ולשתוק אותה, אין טעם...
"ייתכן!" כך אמר הרופא, "כנראה, שכן..."
כדי לברר, אם כן, שלח אותו לבדיקת MRI, והתוצאה איששה שמדובר בגידול ממאיר. הפנה אותו לבית חולים, ואמר לו שהוא, כנראה, יצטרך לעבור ניתוח...
עוד ניתוח! הוא שוב מתוח! מרגיש מאוד לא בטוח!!! הוא יודע שהוא לא יכול לטמון את ראשו בחול, צריך להמשיך להילחם, ואסור לחדול.
כדי לדעת את סוג הגידול, רופא בית החולים החליט להרדים ולעשות ביופסיה... ועד שתגיע התוצאה, ביקש שיעשה בדיקת פט סי.טי של הערמונית ושוב בדיקת PSA, ונראה...
אחרי שלושה שבועות מתוחים, הזמין אותו אורולוג בית החולים, לקבל את תוצאות הבדיקה הפתולוגית, שמראה, שמדובר ב"סרטן מסכן חיים". כך הוא אמר, באלו המילים... בלי שום עידון, ישר בפנים! לא שחשבנו אחרת... "זה סרטן אלים, שממנו לא ניתן להחלים, וחייבים לכרות אותו ולהעלים, לפני שיתפשט בעצמות ויעשה בהם שמות..."
והנשמות של שנינו נעתקות...ואנו מחרישים... לא מאמינים, שזה מה שזימנו לנו החיים, ואנו נמשיך לחיות בצל המחלה שמתפשטת בלי חמלה!!!
"מה עושים?" שואלים את האורולוג.
"אין מנוס מניתוח, ואחריו הקרנות." לא הספיק הטיפול הכימותרפי, כעת גם הקרנות!!! אנו חשים בלבול... איך הופיע סרטן, מבלי שחש בכאב חד?! אחרי שעבר ניתוח ארוך ומסובך, וחשב שהוא "החלים" מאותו סרטן אלים... נשברו הכלים... איש העמל והאדמה, חש שלעולם הוא לא ישוב להיות מה שהוא היה.
"האם אין דרך אחרת לטיפול?"
"לא! אין ברירה, זה סרטן מסוכן ואלים, מסכן חיים, בלי ניתוח לא ניתן ממנו להחלים..."
ומוסיף, ויורה מהמותן: "זה לא ניתוח פשוט, צריך הרבה סבלנות, יש תופעות לוואי לא פשוטות, שאתן צריך להתמודד... ואחרי הניתוח, עלול להיות דימום, תהיה מחובר לקטטר, נקז ותפרים עשרה ימים, וכשמוציאים אותם, בריחת שתן... וחיתולים..."
הוא שבור, מרגיש חלש ורפה, עיניו נשואות אל הרופא, שאת גזר הדין ממנו ירפה, שימצא דרך אחרת אותו לרפא. הרופא לא מותיר ברירה, "אתה חייב ניתוח, כי הסרטן הזה, הוא כמו מגפה, ואין לו תרופה!!! "
זה לא מעודד, הוא פוחד, רועד, מתכנס, שותק, לא מבין לאן הוא נכנס, ואני לא מבינה, איך הוא לא קם, בורח ונס... והוא מאשים אותי, מדוע קראתי את תוצאות הסי.טי – כי רק בגללי, הוא צריך לעבור ניתוח רדיקלי, וזה לגמרי לא קל לי...
הסרטן רודף אחריו ואין לו לאן לברוח מפניו... הוא נבהל מדברי הרופא, ומבין שאין מוצא מניתוח רדיקלי נגד "סרטן מסכן חיים!" הוא בוחר למגר את הסכנה ובוחר בחיים, לשם כך עליו לעבור ניתוח אלים!!! הוא שועל קרבות ששרד ניתוח הרבה יותר קשה, אין ברירה, הוא יעבור גם את זה!
כואב לי על מה שעליו עובר. הוא לא מעכל... דמעות בעיניו, הוא גבר, לא משחרר, הוא לא מרשה לעצמו לבכות... למרות המכות... הוא ממשיך לקוות, הוא עוד רוצה לחיות, למרות המוגבלויות של הניתוחים והטיפולים.
הוא שומע מפי המנתח, האורולוג, שיש בעייה, כי בבית החולים שבו הוא מטופל, עדיין אין מכשיר רובוט, והם מנתחים בשיטה הישנה, ואילו הניתוח ברובוט, הרבה יותר פשוט, וקל אותו לשרוד.
בצער, בעלי מוותר על ניתוח בבית החולים עם הרופא המקסים. אך לא מוותר על ניתוח עם רובוט, שברור שהוא יותר פשוט. למה לו לסבול, גם לסבל יש גבול!!!
בתנו הטובה, נחלצת לטובת אביה, חקרה, בדקה ושאלה, ומצאה מנתח בעל שם, מנהל מחלקה אורולוגית בבית חולים אחר, עם ניסיון רב והצלחה כבירה. קבעה לאביה תור לאותו רופא פרופסור. הרופא התבונן בבדיקות ובממצאים שהצגנו בפניו. בדק. לא דיבר הרבה על תופעות לוואי ועל בריחת שתן וחיתולים ועל נזקים. לנתח מיד הוא הסכים! קבע לו ניתוח כעבור שבוע.
המתח עולה... הפציינט מרוצה, כי כך את הניתוח הוא רוצה! בקרוב יוסר האוייב הנורא, אותו גידול ארור וממאיר שמסכן חיים. נשארו החששות מפני תופעות הלוואי הלא נעימות, הבלתי נמנעות, שאתן הוא יצטרך לחיות. אין מה לעשות!!!
אני שמחה, שהוא לא נכנע והלך עד הסוף עם המשאלה לעבור את הניתוח בשיטה מתקדמת. ושמחה, שמצאנו רופא מומחה, וכולנו מקווים, שהניתוח יצליח והוא יחלים, ואת הסרטן יעקור והוא לא ידע יותר כאב ומגור.
קיימים חששות... אנו הולכים אל הלא נודע. לא יודעת איך יראו החיים אחרי ניתוח שנוגע ב"קודש הקודשים" ומשנה את סדרי הבריאה. הוא לא מזמן עבר ניתוח קשה וארוך, ששינה את "הבריאה"! האם יהיו אחריו הקרנות, שיצריכו נסיעות מדי יום לבית החולים לקבל טיפולים ונסיעות בפקקים? האם אפשר להחלים בלי הקרנות ובלי תופעות הלוואי שלהם. את זה נדע אחרי הניתוח...
הניתוח בוצע ביום שנקבע, באיחור של שעתיים מורטות עצבים, כי המנתח נזעק להציל חיים בבית החולים שם הוא מנהל. גם הניתוח נמשך שעתיים, שאחריהם, הרופא קרא לי לשמוע על מהלך הניתוח: "הניתוח עבר בהצלחה, יש תפרים בבטן ויש קטטר, והכול עבר בסדר, בעוד עשרה ימים יסירו לו את התפרים ואת הקטטר, ובעוד חודש וחצי תבואו שוב למרפאה עם בדיקת PSA, ונראה מה נעשה, הכול כתוב במכתב הסיכום."
קצר ולעניין, הרופא רץ לעשות עוד ניתוח. אפשר להירגע?! הרופא נשמע מרוצה ואנחנו סומכים עליו.
המנותח שכב בהתאוששות עוד כשעתיים, מבלי שאפשר היה לראותו. ישבתי בחוץ עם הילדים והמתנו לזמן שיעבור. ברגעים כאלה, הילדים נותנים הרבה כוח. אני לא לבד, גם הם שותפים ונושאים בנטל. הם אוהבים את אביהם ורוצים אותו חי ובריא וסבא לילדיהם!
בתום שעתיים של התאוששות, העבירו אותו למחלקה ונתנו לנו לראותו. הוא נראה מטושטש ותשוש. מיוסר ומנוטר. מחובר למוניטור. קשה לו לענות על שאלות, הוא מהמהם. עיניו עצומות, רוצה לישון ושיניחו לו, אך נראה שמח שאנחנו לידו. ה"אחים" בו מטפלים, ואנחנו מתפללים שישכים בריא ובהכרה מלאה ויתחיל בהחלמה.
בבית החולים הפרטי שבו הוא היה מאושפז אחרי הניתוח המתוח, התנאים מצוינים, חדר לשני חולים, עם נוף לים. מצעים לבנים צחורים מגוהצים, הכול נקי, שירות אדיב. היה משונה, שכל הצוות, בלי יוצא מן הכלל, הינם ערבים. מדברים ערבית ומקבלים הוראות בערבית. זה הרגיש, שאתה בארץ אחרת, זרה, לא שלך, בלי העברית שלך. יאמר לזכות הצוות, שכולם מקצוענים, מיד על כל פניה עונים, מאוד אדיבים ומאירי פנים. ואני שואלת את עצמי, כמה פשוט לחיות בשלום שני העמים, כשאחד בשני מטפלים ומעניקים שירותים, במקום מלחמות, מוות ומאבקים!!! למה שזה לא יקרה בינינו בכל מקום??? בבית החולים הזה, זה לא נראה חלום! האם עוד יבוא יום?! עדיין אנחנו שומעים את הדי היריות והמערבולות, בערים המעורבות, שלא מזמן ידעו אלימות, ואני לא יכולה לדמיין אף אחד מהצוות הזה, ולראות בו שותף להתנהגות הברוטלית ולשנאה שהוצתה במלוא חריפותה לפני חודשים אחדים. אני חשה פה בבית החולים, את חזון אחרית הימים, "וגר זאב עם כבש," זה אפשרי!!!
למחרת הניתוח הגעתי מוקדם לבית החולים. הגיע "כוח עזר" ושאל אם הוא יכול לקלח אותו. הוא הסכים! שמחתי, כי פחדתי לראות את הניתוח, התפרים והקטטר. הוא עשה זאת בעדינות, במקצועיות, מבלי להכאיב. הלביש לו פיזמה בצבע תכלת, מגוהצת. החליף לו מצעים לבנים בוהקים, קרא לאח שיחליף לו תחבושות שהיו על התפרים, השכיב אותו במיטה הנקייה, והוא נראה יפה וטהור. וכך גם ביומיים הנוספים של האשפוז, "כוח העזר", ערבי מקסים, חייכן ונעים, עשה את המלאכה בידיים אמונות. הבטחתי לו שאכתוב להנהלה ואשבח אותו על העבודה המופלאה שהוא עושה למען החולה. גם האוכל הוגש טרי בצורה אסתטית, אוכל שהכינו במטבח המחלקה, רק עבור החולים המאושפזים בה.
הרופא המופלא, עשה את המלאכה, ניתח והלך... חוץ מהמנותח שלי, יש עוד שזקוקים לאותו רופא מומחה. הוא הפקיד את המנותח בידי צוות משובח, שפועל על פי הוראותיו. כשמתעוררת בעיהי, הם מתקשרים אליו. לפעמים לוקח שעות עד שהוא עונה, כי הוא באמצע ניתוח, והחולה נשאר מתוח.
ביום השלישי, הגיע לבקר, וראה שהנקז עדיין זב, וזה מסוכן שהוא מאבד הרבה דם. עשה פעולה שתפסיק את הדימום ואיפשר למנותח להישאר מאושפז לילה נוסף, ובדרך נס, הנקז התייבש. שוחרר הביתה וכעת כל האחריות היא עליי ושרביט הטיפול עובר לידיי.
עשרה ימים אחרי הניתוח, אחרי ימים מאוד לא קלים, הוציאו את התפרים ואת הקטטר. הוא היה צריך להרגיש בסדר, לשפר את מצב הרוח ולהרגיש יותר נינוח. אך לא! "הדליפות" שפתאום הופיעו, אמנם לא הפתיעו, אך נתנו הרגשה שהגוף מאבד שליטה ועושה מה שהוא רוצה. וזה קשה... אין ברירה, מתרגלים שהחיים הם לא מה שהיו, וחיים עם מה שיש ועושים הכול כדי להבריא ולהתאושש.
מחכים לפגישה מחודשת עם הרופא בעוד יותר מחודש, שיפסוק, האם צריך להוסיף הקרנות, או שאפשר פה לעצור, לעשות הפוגה מהטיפולים והטלטולים. בינתיים הוא יושב ומצפה ומייחל, שיוכל לקום ולעשות יותר, ולא לשבת ימים ארוכים על הכורסה עם כאבים ברגלים ובעצמות היבשות, שנותרו בלי בשר מרוב רזון...
חנה סמוכה מושיוב
24.8.2021
ברוך תירוש
רוח הרפאים המאכלת בין ערביי ישראל
מכובדי הסופר מר עודה בשאראת,
ביפיע, המשגשגת בשערי הגליל.
דבריך הפיוטיים [מוסף הארץ 30.7.2021] מרגשים ומפתיעים, היכן למדת עברית נמלצת כל כך, ומדוע אינך מצליח לקרוא את האמור בתמונה הגורלית למעמד ערביי ישראל? מתי לדעתך צולמה התמונה, האם בספטמבר 1947, לפני שעצרת האו"ם החליטה על חלוקת הארץ בין מדינה ערבית ויהודית? ואנשי קק"ל תיכננו את סילוק התושבים הערבים מהמרחב שיוקצה למדינה היהודית? או שמא צולמה התמונה לאחר שכוחות ערביי הארץ וצבאות ערב הובסו מהתקפות ההרס וטבח על הישוב היהודי, שנאנק מעויינות הבריטים?
האם לדעתך, שוחרי השלום במשמר העמק, תיכננו את הרס אבו שושה ושכניה? האם תל-אביב תקפה את שיח' מוניס וארמונותיה? האם בשנות ה-20 תקפו יהודי צפת ועין זיתים, טבריה ויפו, רוחמה ומוצא, ירושלים וחברון – את שכניהם הערבים וטבחו בהם? או ההיפך, שכניהם הערבים תקפו וטבחו ואנסו אלפי יהודים, שהבריטים הפקירום ללא הגנה. וכך למעשה, הרצחנות הערבית גיבשה את היישוב העברי ליישות לוחמת.
ונכון, בתמונה עומד יוסף וייץ, ומראה היכן יוקמו ישובים ויינטעו יערות, בשטחים ששוחררו בסערות מלחמה, ומאד חבל שהמגמה הזאת לא הופעלה בצפון הנגב, שהופקר להשתלטות בלתי חוקית, ועוד נשמע על המבולקה שם, בעתיד הקרוב.
אינני יודע מה התרחש במעלול, והאם היא הותקפה ע"י מתיישבי בית קשת, אבל כאיש פלמ"ח, אני יודע שאף יישוב ערבי לא הותקף בשלהי 1947 ותחילת 1948, ומעט הנשק שבידינו, הופנה להתגוננות מהתוקפנות שנבעה מהכפרים שאלימותם הובסה.
ערביי צפת ולוביה, ליפתא, קולוניה ושיח' מוניס – לא גורשו אלא נטשו את הארץ במאות אלפיהם, מחשש לנקמה.
אתה מתאר את הנכבא, כאילו חבטה באומה שוחרת שלום ואחווה, בעוד הכול יודעים שהנכבא היתה תוצאה של התגוננות נחושה מפני האלימות האכזרית של כוחות ערביי הארץ וצבאות ערב הפולשים.
גם אחרי שישה חודשי מלחמת התגוננות נואשת, קראו מנהיגינו לשווא: "בְּתוֹךְ הַתְקָפַת-הַדָּמִים הַנֶּעֱרֶכֶת עָלֵינוּ זֶה חֳדָשִׁים, [אנחנו קוראים] לִבְנֵי הָעָם הָעַרְבִי תּוֹשָׁבֵי מְדִינַת יִשְׂרָאֵל לִשְׁמֹר עַל שָׁלוֹם וְלִטֹּל חֶלְקָם בְּבִנְיַן הַמְּדִינָה עַל יְסוֹד אֶזְרָחוּת מְלֵאָה וְשָׁוָה וְעַל יְסוֹד נְצִיגוּת מַתְאִימָה בְּכָל מוֹסְדוֹתֶיהָ, הַזְּמַנִּיִּים וְהַקְּבוּעִים."
כתגובה הגבירו ערביי הארץ את האלימות ההרסנית, והעטו על עצמם את מוראות הנכבא הבלתי הפיכה. הנהגתם ממשיכה במשנת הסרבנות ואלימות. עד היום, ואינה מניחה למאות אלפי בני הקהילה, שהשתלבו להפליא במגזרי הרפואה והחינוך, השיווק והעבודה – להשלים עם אורח קיום מדינת ישראל, ולחיות בשלווה כאזרחיה.
כך, ביום עיון אוניברסיטאי, בהנחיית מלומדים ערבים, אחרי רצף מתיש של דברים כשלך, בתיאור תלאות הערבים בישראל, קם אחד מהקהל ושאל: כיצד אינכם מבחינים כי אנחנו הקהילה הערבית היחידה באזורנו, שלא נפגעה מזוועות 'האביב הערבי', ואנחנו חיים ברווחה נדירה ובבטחה. ומדוע לא נשמעת כאן מילת גינוי להרג מיליוני ערבים בידי ערבים בסוריה ובעיראק. בתימן ובלוב, והגליית מיליוניהם למדבריות ולטביעה בים?
ואכן, מכובדי עודה בשאראת, למרות פניות חוזרות אליך ולעמיתיך, לא שמענו מילת גינוי אחת על ההרג במדינות ערב, וגם לא על הרג אין ספור נשים וגברים במגזר הערבי בארץ, על כבוד המשפחה ועסקיה.
לכן, מוטב לזכור ולהזכיר שיוסף וייץ כלל לא הפעיל אלימות נגד ערביי הארץ, אלא בתפקידו, פעל לייעור וליישוב האזורים שעמדו לרשותו, והנכבא חבטה בערביי הארץ באשמת הנהגתם הסרבנית, עד היום. זכור שגם הנהגת עמי גרמניה ויפן העטו על עמיהן נכבא נוראה, אך מיד שינו את טעמן, והפכו את בני עמם לטובים בין שוחרי השלום בתבל.
לכן הגיעה השעה שגם ערביי ישראל ישלימו עם קיום המדינה, ויחיו בארץ כאזרחים שלווים, כפי שחיים מיליוני בני מיעוט במדינות הלאום היווני והטורקי, האיטלקי והספרדי. שם אינם מעוררים מהומות, לא מניפים דגלי אוייב, ולא חותרים להרס אושיות המדינות.
בשאיפה לרגיעה ולשלום עכשיו,
ברוך תירוש
הקטן בשבטי ישראל
עדינה בר-אל
1. מורשת יהודי קוצ'ין נשמרת בנגב
מושב נבטים
נבטים היה אחד מאחד-עשר היישובים שהוקמו בנגב במוצאי יום הכיפורים בשנת תש"ז (אוקטובר 1946). וזאת כדי להרחיב את ההתיישבות בנגב, כדי שייכלל בתחום המדינה היהודית המיועדת. ברבות השנים לא הצליחו לבסס את היישוב. הראשונים היו עשרים עולים מעיראק, ורובם עזבו. אחריהם הגיעה ב-1949 קבוצה מרומניה ומהונגריה. הללו סבלו ביותר מהחום באזור, והתאכזבו מהבטחות הממשלה שלא קוימו, לדעתם.
המושב החל להתבסס רק בשנת 1954, כאשר הגיעו למקום עשרים ושש משפחות עולים מקוצ'ין. מי שליווה אותם והדריך אותם היה אריה לובה אליאב, שגם התגורר במושב במשך שנה. היום יש בו 120 בתי-אב, ונוספו אליהם 138 משפחות צעירות בהרחבה. סך הכול חיים פה כאלף איש, כולל שוכרים. ביניהם יש מעט מאוד חקלאים.
הקמת המרכז
הרעיון להקים מרכז מורשת ליהודי קוצ'ין עלה בסוף בשנות ה-80 של המאה העשרים. בשנת 1984 חגג מושב נבטים 30 שנה להיווסדו, במעמד נשיא המדינה דאז, חיים הרצוג ז"ל. לקראת אירוע זה התבקשו החברים להביא חפצים שונים, אותם הציגו באירוע זה בשני חדרים באולם הספורט. בעקבות זה החליטו יצחק אליה חבר המושב, שהוא עתה מנהל המרכז, יחד עם שלום נחמיה, להמשיך לשמר את הדברים. לאחר כמה שנים, בשנת 1993, הוקמה "העמותה לתרבות ולשימור מורשת יהודי קוצ'ין". מושב נבטים נתן את המקום והמבנה, ומרכז המורשת הוקם בשיתוף ובעזרת המועצה האזורית בני-שמעון והסוכנות היהודית. ואז, בשנת 1995, נוצר המוזיאון, ששולב במרכז מבקרים.
חברי המושב נסעו ברחבי הארץ, ביקרו בריכוזים של עולים מקוצ'ין, ואספו בגדים, תכשיטים, חפצים שונים ותמונות ששובצו במוזיאון. אולם שנה אחר-כך ארעה פריצה למוזיאון. הפורצים נכנסו מבעד לקיר באמצעות דחפור ענק, גנבו את הכספת, כי חשבו שיש בה זהב או דברים עתיקים נדירים. לא היה זהב בכספת, אבל נעשה נזק רב למבנה ולמוצגים. רק שנה אחר-כך, ב-1997, שופץ המקום וחזר לפעילות.
חברי צוות המנהל של "עמותת מרכז מורשת יהדות קוצ'ין" הם: המנהל יצחק אליה, יו"ר העמותה נמי (נחמיה) שחף, מירה אליה המדריכה הראשית, ותרצה לביא האוצרת.
השתקפות הקהילה הקוצ'ינית
במרכז המבקרים קיבלה את פנינו מירה אליה. מירה לבית אברהם נולדה בנבטים להורים שעלו לארץ מקו'צין כילדים. אביה דוד התחנך בכפר בתיה, ואימה רבקה בעיינות. מירה מספרת:
"אימי שהיתה יתומה מהוריה, רצתה להתגייס לצבא, אך אחיה דאג לשדך אותה לאבי אותו פגש בעבר בבומביי, לפני עלייתם ארצה. השניים נישאו במושב נבטים, וכאן נולדו להם חמישה ילדים. היינו שלושה בנים ושתי בנות. אחי רחמים נהרג בתאונה בזמן בדיקת מז"פ."
מירה נשואה לאברהם, גם הוא בן המושב. לבני הזוג יש ארבעה ילדים, אשר שניים מהם מתגוררים במושב, ונכדים. לפני כחמש-עשרה שנים מירה ואברהם ערכו טיול שורשים לקוצ'ין.
מירה היא מדריכה קבועה במרכז המבקרים. היא סיפרה לנו על ההיסטוריה של היישוב, על המנהגים של קהילת יהודי קוצ'ין, וניכר שהיא גאה מאוד במרכז המורשת שהוקם.
מרכז המבקרים כולל את חדר הכניסה, בו מוקרן סרטון קצר, המשקף את החיים היהודיים בקוצ'ין ואת עלייתם ארצה. על פי הסרטון היתה קהילת יהודי קוצ'ין עתיקה, אחת הסברות להגעת היהודים לקוצ'ין היא, שהיו סוחרים מתקופת המלך שלמה. החל משנת 1000 לספירה ישנן עדויות לקיומה של הקהילה, מבודדת מקהילות יהודיות אחרות, אך ביחסים טובים עם שכניה המוסלמים, ההינדים והנוצרים. היהודים בנו בתי כנסת מיוחדים להם. כל בית כנסת היה בנוי משתי קומות, מוקף חומה, ארון הקודש היה בצבע אדום וזהב, והתקרה מקושטת. היו בבתי הכנסת פרוכות מפוארות ממשי, עם רקמת כסף וזהב. לכל חג היתה פרוכת בצבע שונה. נושא הדת היה חשוב מאוד. ומסתבר שבקהילה זו נשמרה אצל הנשים מסורת השירה שלהן, וכמובן הבישול המיוחד. עוד איפיין את הנשים בקוצ'ין שהן ידעו קרוא וכתוב ולמדו תורה, ולא רק הגברים והבנים כבקהילות אחרות.
החתן עורך את טכס כלולותיו
מירה מדריכה אותנו במוזיאון. היא מציגה בפנינו את המטבח הקוצ'יני על אביזריו השונים.
"המטבח הקוצ'יני מבוסס על אורז – ממנו הכינו גם קמח לתבשילים שונים ולחטיפים – פירות, ירקות וכמובן שפע תבלינים. במשך השבוע אכלו אורז, תבשילי ירקות ודגים, ובסופי שבוע עוף ובקר."
בפינת הבישול במוזיאון ראינו את אבני הריחיים לטחינת הקמח, שתי אבנים לטחינת תבלינים ועוד. "את המצות לפסח," מוסיפה מירה, "החל מטחינת הקמח ועד אפייתן, עשו רק הגברים."
בארונות זכוכית מוצגים בגדי הנשים המסורתיים, שהם בשלל צבעים. מסתבר שבקוצ'ין הנשים לא לבשו סארי, אלא חצאית וחולצה.
"לכל חג מחגי תשרי היו מלבושים בצבע מאפיין משלו, " אומרת מירה, "בראש השנה לבשו בגדים בלבן ואדום, זכר לבגדי הכהן הגדול – גלימה לבנה עם אבנט אדום. ביום הכיפורים כמובן רק לבן, לסמן טהרה. בסוכות – צבע ירוק, המסמל את חג האסיף, ובשמחת תורה לבשו בגדים ססגוניים, כדי לבטא את השמחה על סיום הקריאה בתורה והתחלה חדשה."
שתי בובות – חתן וכלה – יושבים בבגדי הכלולות במיטת אפיריון משוחזרת. ומירה מגלה לנו את ייחודו של טכס החתונה בקוצ'ין:
"מסתבר שבקוצ'ין, ולעיתים גם בקרב בני העדה בארץ, לא רב מחתן את בני הזוג, אלא החתן עצמו. הוא עורך את הטכס ומקדש את כלתו. בעבר היו מאפשרים לנער נבון מעל גיל 13 לקרוא את הכתובה, שיש בה עברית וארמית; וחזן היה קורא את שבע הברכות. ובארץ רב קורא את הכתובה."
עוד למדנו שבני הזוג ישבו במשך שבעה ימים תחת אפיריון כזה וקיבלו ברכות מאת המבקרים, ובסוף כל יום הגיעו אחי הכלה ולקחו אותה הביתה. רק לאחר שבעה ימים, הגיע זמן ההתייחדות של הזוג. וכמובן שנשים מבוגרות מכינות את הכלה לכך.
עוד יש במוזיאון נברשות מהודרות מקוצ'ין ומנורת פליז גדולה, שתוקנה לאחר הנזק שגרמו הפורצים. באחת הפינות עומד מבנה עם אפיריון אדום, ובתוכו ספר תורה. "אפיריון זה מיועד להיות מוצב בבית הכנסת לפני ארון הקודש בערב שמחת תורה, מניחים בו את ספרי התורה, ומאפשרים לכל הקהל לראותם, להתרשם מהם ולנשקם."
לפני הקורונה היו מגיעים מבקרים רבים למרכז המורשת, בעיקר גמלאים, והיתה פעילות גם עבור בתי הספר, שכללה הדרכה, הרצאות, ערבי עיון ותרבות וכן סדנאות. היתה גם תיירות מחו"ל. הקורונה קטעה גם את מסורת הכנס השנתי של יהודי קוצ'ין, שנערך במשך שלושה ימים באזור ים המלח. עד כה היו 18 כנסים לאורך השנים. כמו כן היה פעמיים בשנה הפנינג במושב, שהיו בו דוכני אוכל ומזכרות, והכניסה למרכז המבקרים ולבית-הכנסת היתה חופשית, ללא תשלום.
יחד עם זה, התאפשרה פעילות במרכז בשנת 2020 בזכות הזום. שלושים הרצאות התקיימו במשך שמונה חודשים. מי שהיה אחראי להזמנת המרצים וניהול מפגשי הזום היה אבנר אייזיק.
גולת הכותרת – בית הכנסת
למען האמת, הגענו לנבטים ולמרכז המורשת, לאחר ששמענו על בית הכנסת המיוחד, שיש בו חלקים אותנטיים מבתי הכנסת בקוצ'ין, והוא בנוי בדיוק כמו בתי הכנסת שהיו שם. ואכן, זו גולת הכותרת של הביקור.
מירה מביאה אותנו אל בית הכנסת ופותחת את דלתותיו. לנגד עינינו נגלה בית כנסת יפהפה שקשה לתארו, ואולי הצילומים המתלווים לכתבה יטעימו את הקוראים בטעמו. מירה מספרת שהתחילו בבנייתו בשנת 1973, ומי שהניח את אבן הפינה היה דוד בן-גוריון, אותו מכנה מירה "חבר של ממש, שביקר אצלנו גם בחנוכת בית העם ובשמחות שונות."
הבימה, העשויה שילוב של עץ טיק ופליז, הובאה לנבטים שנה לפני בנייתו, כשהיא מפורקת ונשמרה במחסן. לצורך הבאת פריטים נוספים ובניית בית כנסת תואם למה שהיה בקוצ'ין, יצאה משלחת לקוצ'ין בשנת 1973. בראשה היה הרב מנחם הכהן, רב תנועת המושבים, האדריכל גרשון שבח, וחברי נבטים בראשם נחמיה שלום, יצחק נחמיה והחזן משה אליה. ושם, בשנת 1974, שיכנע הרב מנחם הכהן את היהודים שהיו עדיין בקוצ'ין, לאפשר למשלחת להעלות את תשמישי הקדושה מבתי הכנסת לארץ ישראל. האדריכל שירטט את פנים המבנה המיוחד של בית הכנסת, כדי להקים בניין שיהיה דומה בכל פרטיו בארץ. המשלחת הביאה עמה את התיבה, ההיכל, ספרים ועוד.
את ארון הקודש עם דלתותיו המגולפות מקיפה מסגרת כחולה, ומסביב עוד מסגרת עשויה אלומיניום יצוק. בתוך ארון הקודש נמצאים ספרי תורה ותשמישי קדושה. את הספרים מוציאים מן הארון בשבתות, ובימי שני וחמישי. בערב שמחת תורה, מביאים את האפיריון (שנמצא במוזיאון), מניחים אותו לפני ארון הקודש, ובתוכו שמים שת ספרי התורה. הסיבה לכך היא, שגם כאן אירעה פריצה. לפני 12 שנים פרצו לבית הכנסת וגנבו את כל הרימונים, כתרי התורה, השרשראות וחלק מן ה"אצבע". אלו היו חפצים בני 400 שנים ויותר. מצערת ביותר העובדה שהם לא נמצאו עד היום.
עזרת הנשים – כאשר עמדו לבנות את בית הכנסת, היה למבוגרים מבני העדה רק תנאי אחד – שיהיה בו מקום מכובד לנשים. ואכן, בקומה השנייה של בית הכנסת יש עזרת נשים, אבל דאגו שהן לא תהיינה רחוקות מן החזן ומספר התורה. ליהדות קוצ'ין יש מסורת עתיקה של בניית שתי בימות בבית הכנסת. מול הבימה המרכזית וארון הקודש, יש גרם מדרגות עץ נאה, המוביל אל בימה נוספת שנבנתה בקומה שנייה. החזן ובעלי תפילה נוספים עולים במדרגות, וקוראים בתורה בשבתות ובחגים גם מעל בימה עליונה זו, הקרובה לעזרת הנשים.
מרכז עתידי לארבעת השבטים של יוצאי הודו
בעתיד, לדברי נמי נחמיה, עומדים להקים בנבטים את "מרכז מורשת יהדות הודו בישראל", יוזמה משותפת עם עמותת מורשת הודו בראשותו של אבנר אייזיק. מרכז זה יהיה משותף לשבט המנשה, יהודי כלכותה, יהודי בני ישראל ויהודי קוצ'ין. הוכנה תכנית אדריכלית ע"י פרופ' צבי אפרת, לשעבר דיקן הפקולטה לאדריכלות ב"בצלאל", והאדריכלית מאירה קובלסקי. על פי תוכנית זו יוקדש למרכז שטח של 5 דונם, ובו יהיה מוזיאון בגודל 2,500 מ"ר, עם אולם מופעים, גן טרופי ועוד. המרכז אמור להיות מרכז תרבות מורשת הודו – ישראל". כבר גויס חלק מן הכספים לצורך כך ממפעל הפיס, מהמועצה האזורית בני שמעון, וממרכז המורשת ומושב נבטים. הפרויקט הראשון יהיה בניית אודיטוריום בן 300 מקומות ישיבה.
עדינה בר-אל
* נדפס ב"קו למושב", גיליון 1196, 19.8.2021
2. מושב נבטים – מושב מיוחד של יחד
ריאיון עם יו"ר ועד האגודה
הגענו, בן-זוגי ואני, למושב נבטים שנמצא בנגב הצפוני, כשמונה קילומטר מזרחית לבאר-שבע. נסענו בכביש הכניסה ואני הבטתי סביבי. ראיתי בתים קטנים בצבע בהיר וחצרות מסודרות. לכאורה כמו בכל מושב. אבל אני חשתי מין תחושה של שלווה, נועם, למרות חום היום. רק כאשר שוחחתי עם יו"ר הוועד, ד"ר נמי שחף, הבנתי את הגורם לתחושתי זו. מסתבר שבשנת 1972 החליטו במושב להרוס את בתי הסוכנות הישנים ולבנות לחברים בתים חדשים. פעולה זו נעשתה במשותף. האגודה השתמשה בשירותים של "א.ב. תכנון" – חברה שמתכננת מגורים בקיבוצים. וזו הציעה חמישה דגמים של בתים. כל חבר בחר את הדגם המתאים לו, על פי גודל המשפחה ועל פי האפשרויות הכספיות שלו. האגודה העסיקה קבלן פרטי חיצוני, שהרס את הבתים הישנים ובנה את החדשים. נראה לי שזה הגורם למה שחשתי, כי בניגוד למושבים אחרים, אין פה בתים בגדלים שונים, ביניהם "ארמונות" עם חומות, ולא בתי סוכנות ישנים. זוהי דוגמא ל"יחד" שמאפיין את מושב נבטים.
דור ההמשך של יהודי קוצ'ין
העלייה לארץ של יהודי קוצ'ין החלה בשנות החמישים של המאה ה-20 . זה היה מתוך מגמה ציונית. הם שמעו על הקמת המדינה ורצו לממש את החלום. מובן שהיה פער גדול בין האזור הטרופי בו חיו בדרום הודו לבין האזור הצחיח, בעיקר הנגב. גם העובדה שנשים היו צריכות לצאת לעבודה מחוץ לביתן, לא היתה קלה עבורן.
אולם הם השתלבו יפה בארץ, ועתה מעבירים לדור לצעיר שלהם ולאחרים את המורשת העשירה שלהם. אחד הבנים הוא נמי שחף. הוא נולד בנבטים בשנת 1959, והיה אחד מהילדים הראשונים שנולדו כאן. הוריו עלו מקוצ'ין ונישאו כאן. אביו אליעזר למד שנתיים באוניברסיטה בקוצ'ין לפני עלייתו. ומשנת 1963 עבד ב"קריה למחקר גרעיני" ביחידת המחשבים.
נמי למד בבית הספר היסודי במושב, ובכיתה ז' עבר ללמוד בעומר. את לימודי התיכון סיים בתיכון החקלאי "אשל הנשיא". הוא בעל תואר ראשון בכלכלה מטעם אוניברסיטת בן-גוריון, תואר שני בכלכלה חקלאית מטעם הפקולטה לחקלאות ברחובות. הוא חזר ללמוד באוניברסיטת בן-גוריון לתואר שלישי בניהול ציבורי. במשך שבע שנים היה נמי כלכלן במחוז הדרום של משרד החקלאות, ועתה הוא משמש כמנכ"ל "רשות ניקוז ונחלים שקמה-בשור".
במקביל הוא יו"ר ועד האגודה של מושב נבטים, והשיחה עמו התמקדה בתפקידו זה ובמושב. "אני משמש מזה עשרים שנה לסירוגין עם אברהם אור כיו"ר הוועד, ואני מנסה כמיטב יכולתי לעזור לנהל את היישוב עם הידע הניהולי שלי." הוא אומר, וממשיך לספר על שיקום היישוב: "לפני כעשרים שנה, עם קריסת מערכת האגודות החקלאיות והצטברות החובות, בנינו מודל ליישוב מתחדש. פעלנו במשותף כאגודה חקלאית, ולא בתפעול המשק הבודד. ואלו הפעולות שעשינו: ראשית כל, נכנסנו למסגרת הסדר החובות למושבים, ופרענו את החובות. שנית – שיקמנו את התשתיות ביישוב, שהיו מאז שנות החמישים של המאה העשרים. וכך יצרנו מערכות חדשות לתחומים אלו: כבישים, מדרכות, תאורה, מים, חשמל וביוב. הגדלנו את היישוב ב-138 משפחות נוספות במסגרת ההרחבה. וכך גדלה האוכלוסייה כמעט פי שלוש ממה שהיתה. היישוב שהיה קטן ורוב תושביו מזדקנים, קיבל חיים חדשים. מוסדות חינוך שנסגרו בעבר נפתחו שוב, ופתחנו עוד גני ילדים ומועדונים."
"נהלל של הנגב"
בהמשך דבריו מספר נמי על "היחד" במקורות ההכנסה. "הגדלנו באופן משמעותי את הכנסות האגודה. האגודה עובדת יחד עם 'מושבי הנגב', חברה שעוסקת בעיבוד חקלאי במושבים בניהול שטחי החקלאות שלה."
הוא מספר על מפעל חשוב נוסף של המושב: "בשנת 2008 נכנסנו לנושא הסולארי. על השטחים שלנו הוקם שדה סולארי קרקעי בגודל של 500 דונם, שהוא אחד הגדולים בארץ. אנחנו היינו חלוצים בתחום זה." אומר נמי.
נוסף לכך האגודה שותפה יחד עם "מושבי הנגב" במאגר מים מושבים בעל תכולה של מיליון קוב, שנמצא בשטחי המושב. זאת ועוד – האגודה נטעה 250 דונם של חוחובה. "בנוסף אנחנו מקדמים איזור תעסוקה בכניסה ליישוב. הגדלנו את הכנסות האגודה פי עשר," אומר נמי, "ואנחנו מחלקים את הרווחים לתושבים בצורה מסודרת פעמיים בשנה – לקראת ראש השנה ופסח. כספים אלו משמשים לנו מעין פנסיה למבוגרים ביישוב."
לדברי נמי היה נבטים גם בעבר מן המושבים שהצליחו בחקלאות בנגב. קראו לו בזמנו "נהלל של הנגב". בשנות השבעים והשמונים של המאה ה-20 היה המושב חלוץ בגידול מטעים וכן פרחים בחממות ובמבנים, עם בית אריזה מרכזי ומערכת ניהולית תומכת של האגודה. "למושב שלנו יש מאפיינים ייחודיים. יש כאן אנשים עם כוח פנימי חזק, וגם מי שנופל, קם ומתרומם. תמיד היתה מנהיגות שידעה להוביל את היישוב. אחת הדוגמאות לכך היא עניין הבנייה המשותפת של הבתים החדשים, כאמור לעיל. דוגמא נוספת היא בניית בריכת שחייה משותפת כבר בשנת 1980, בתקופה שרק לקיבוצים היו בריכות."
מרכז המורשת – הישג של כולם
נמי שחף משמש גם יו"ר מרכז המורשת החל משנת 2012. הוא עובד יחד עם יצחק אליה, מנהל המרכז, ואחרים. נמי מוסיף לנו פרטים על הקמת המוזיאון: "המוזיאון תוכנן והוקם עם ייעוץ והכוונה של 'מוזיאון ישראל' בירושלים. למרות שזהו פרויקט לא כלכלי, הוא פעיל מעל עשרים וחמש שנים.
"גם ההצלחה הזו היא תוצאה של ה'יחד'. "בשנת 1954 עלתה ארצה כל קהילת יהודי קוצ'ין, שמנתה 2700 איש בלבד." מציין נמי. "ולמזלנו היו מנהיגים ביישוב שיזמו את הקמת המוזיאון ואספו בזמנו תשמישי קדושה למוזיאון ולבית הכנסת שלנו. וכך," הוא מסכם, "קהילה קטנה בין הקהילות היהודיות בארץ, הצליחה להקים מוזיאון מורשת ייחודי."
ולסיום, עוד מנהג יפה במושב: בשמחת תורה נוהגים כל אנשי היישוב ללוות את זקן התושבים מבית הכנסת אל ביתו בתהלוכה, בשירים וריקודים. השנה זכה לכך אביו של נמי, אליעזר בן ה-90. נאחל לו ולכל התושבים בנבטים עוד שנים טובות. כן ירבו שמחות.
עדינה בר-אל
* נדפס ב"קו למושב", גיליון 1196, 19.8.2021
מלי טויב [אהרנסון
לקראת אישור הרפורמה:
אביגדור ליברמן מסמן מטרות
במגזין "כלכליסט" לראש השנה, שלמה טייטלבאום בחר לכתוב על אביגדור ליברמן כאחד ממאה המשפיעים של "כלכליסט 2021".
אצטט מכתבתו: "תחכומו הפוליטי של ליברמן בא לידי ביטוי בכל צעד ושעל. הוא זיהה בשלב מוקדם את הפוטנציאל הפוליטי הגלום ברפורמת החקלאות, ולכן בשלב מוקדם מאוד של המשא ומתן דרש את תיק החקלאות למפלגתו. רפורמת החקלאות נהנית מהתכונות הייחודיות של רפורמת הסלולר – היא תורגש על ידי כל הצרכנים, ללא קשר למידת ההבנה הכלכלית שלהם. אם הרפורמה תעבור, העובדה שאנשים יוכלו לקנות פירות וירקות בזול יותר תירשם על שמו של ליברמן למשך כמה שנים."
נכדתי כ"כ התלהבה בשעתו ממהפכת הסלולר של כחלון והצביעה עבורו בבחירות שהיו הראשונות לגביה, והתאכזבה מרות אח"כ מכחלון והתחרטה על הצבעתה. אני הצבעתי לליברמן הפעם, כי האמנתי לו שיפריד דת ממדינה, ואני מתחרטת על ההצבעה כי לא קיים את הבטחתו ותחת זאת פגע אנושות בחקלאות.
לדעתי הנחת היסוד לגבי הורדת המחיר לצרכן בייבוא פירות התבדתה לחלוטין – ובאופן מעשי, למשל – בייבוא האננס לישראל. ייבוא אננס מחו"ל לישראל קיים כבר כמעט כעשר שנים. לא ייתכן שהכנסת והממשלה יחוקקו חוקים מבלי לבדוק את הנושא. הנחת יסוד של שר האוצר ליברמן ושל שר החקלאות פורר היא שעם ביטול המכסים, הייבוא יוריד את המחירים לצרכן ואת יוקר המחייה בישראל. בשעתו, כשנקבעו המכסים לפירות, בטעות לא היתה התייחסות לענף האננס למרות שגידלו אננס שנים רבות בישראל. המכס הנמוך ביותר והאחרון אחרי האננס היה על יבוא רגלי צפרדעים. היבואנים של הענבים ראו שהמכס על האננס נמוך וביקשו לייבא אננס. ההתנגדות לכך היתה מאחר שהאננס, בכתר הירוק המתנוסס בראשו, נושא מזיקים רבים הגורמים נזק לענפים – בננות, אבוקדו, הדרים, עגבניות ועוד. כשהוחלט לאשר ייבוא אננס המגדלים דרשו שאננס מיובא יגיע לארץ ללא הכתר.
הייבוא החל. אנחנו, מגדלי האננס, קיבלנו עד היבוא כ-7 שקל לראש. הרשתות מכרו ב-15 שקל לראש. יש זן קטן יותר וטעים ביותר שגידולו נמשך כשנה, ויש זן גדול יותר שגידולו נמשך כשנתיים. עם התחלת הייבוא של הזן הגדול יותר, מחירו של האננס לצרכן קפץ ל-45 עד 60 שקל לקילו ואף יותר. וראה זה פלא – הוכפלה התמורה למגדל בארץ בלי שעשינו דבר. במקום 7 שקל לקילו קיבלנו עד 20 שקל, והצרכן, במשך שנים מאז, כל הזמן – משלם מחירים גבוהים ביותר. ונוספה לשרשרת פער התיווך של הרשתות, עוד שרשרת של היבואנים.
כיום היבואנים דורשים להביא אננס עם הכתר שיביא מזיקים רבים לארץ. בחוק ההסדרים יאשרו ייבוא אננס חופשי מארצות שונות עם כתר. הגנת הצומח המסונפת למשרד החקלאות לא תוכל לפעול נגד היבוא. (היא כפופה לשר החקלאות – פורר), בדרום אמריקה האננס גדל ליד בננות. הבננות שם עוברות 40 ריסוסים מהאוויר בשנה. כעת, עם יבוא האננס, ייבאו לארץ את המזיקים, והבננות בארץ יצטרכו לעבור מיספר רב של ריסוסים. אם נניח שייבוא האננס היה פיילוט לתוכניות הייבוא והורדת המכסים של ליברמן – ברור שיוקר המחייה במקום לרדת – רק יעלה.
מלי טויב (אהרנסון)
יונתן גורל
"הנכבה" בעיניי
בתחילת מאי 1948 אחרי "מבצע יבוסי" ("עיר יבוס – ירושלים") הלכנו אחי ואני לראות את המציאות החדשה בירושלים – קטמון, מושבה יוינית, מושבה גרמנית (למנזר סן סימון לא הגענו)... הווילות של הערבים שברחו, כותנתם לעורם על אם הדרך, כיום רחוב רחל אימנו, נכנסנו ונדהמנו.
בריחתם היתה של "חיות נרדפות", התבשילים, הקפה, הצלחות, המזווה, הכול כמו שרק עכשיו היו בעיצומה של הארוחה... ומעניין לא חשבנו על מה שאלה שבאו אחרינו עשו – ביזה, הסתכלנו, בהינו, יצאנו כלעומת שבאנו. כנראה, החינוך מהבית עשה, ההלם עשה, חוסר האונים גם הוא...
היינו ילדים בני 13 ו-14. סיפרנו מה שראינו, ודודי ז"ל אמר אגב אורחא שבאחת היוילות שבה היינו גר סוחר ידוע ש"לפירמה המשפחתית" היו קשרי מסחר איתו, והחל למנות את הסחורות שקנו מהחנות ב"בניין מצפה" ומהחנות ב"מרכז המסחרי"...
שאלתי אותו חזור ושנה – "אבל למה הם ברחו ככה? ממה הם כל כך פחדו?"
הוא גמגם, פלט כמה הברות ואז אמר – "הם פחדו שנעשה להם את מה שעשינו בדיר יאסין..."
תשובה ניצחת...
הרגשתי ועודני מרגיש עשרות רבות של שנים אחר כך עלבון. הרי "דיר יאסין" זה "האצ"ל" ואילו "ההגנה" ו"הפלמ"ח" לא דמו להם וגם הקריבו לוחמים כדי לא לפגוע באזרחים. ואכן, לא פגעו בדיירי הווילות האלה , הם נסו על נפשם, הפכו לפליטים ועברו עוד גלגולים.
בבתים היפים, עם בריכות משויישות, עם אבני מוזאיקה צבעוניות, עם שערי אבן עגולים – התיישבו עולים חדשים, גם מפוני העיר העתיקה, בחזקת "דור הולך ודור בא..."
ממילא צצה ועולה השאלה – "מי סבל יותר, הם או אנחנו?" במיוחד שבהפגזות של הירדנים לא היתה הבחנה בין יעד צבאי למגורים אזרחיים, ויעיד הבית של סבתי ברחוב בלפור שספג ביום אחד שני פגזים ובין ההרוגים היה אלי ז"ל בן ה-7 שלא עשה עוול כלשהו...
אין מלחמות צודקות. יש מלחמות של אין ברירה. "מלחמת השחרור נכפתה עלינו, ועם כל הצער ושותפות הגורל עם יושבי הווילות ברחוב רחל אימנו שברחו, יש לראות ולהבין את הקונפליקט בהקשר הזה...
בקצה המראה
לילה ירד
יום נחתם
מעגל ימים ימימה
מכֶּה והולך
עגמומית עטפה
נגעה בשקיעה
שטבלה וטבעה
במים רבים
יונתן גורל
בריחתם היתה של "חיות נרדפות", התבשילים, הקפה, הצלחות, המזווה, הכול כמו שרק עכשיו היו בעיצומה של הארוחה... ומעניין לא חשבנו על מה שאלה שבאו אחרינו עשו – ביזה, הסתכלנו, בהינו, יצאנו כלעומת שבאנו. כנראה, החינוך מהבית עשה, ההלם עשה, חוסר האונים גם הוא...
היינו ילדים בני 13 ו-14. סיפרנו מה שראינו, ודודי ז"ל אמר אגב אורחא שבאחת היוילות שבה היינו גר סוחר ידוע ש"לפירמה המשפחתית" היו קשרי מסחר איתו, והחל למנות את הסחורות שקנו מהחנות ב"בניין מצפה" ומהחנות ב"מרכז המסחרי"...
שאלתי אותו חזור ושנה – "אבל למה הם ברחו ככה? ממה הם כל כך פחדו?"
הוא גמגם, פלט כמה הברות ואז אמר – "הם פחדו שנעשה להם את מה שעשינו בדיר יאסין..."
תשובה ניצחת...
הרגשתי ועודני מרגיש עשרות רבות של שנים אחר כך עלבון. הרי "דיר יאסין" זה "האצ"ל" ואילו "ההגנה" ו"הפלמ"ח" לא דמו להם וגם הקריבו לוחמים כדי לא לפגוע באזרחים. ואכן, לא פגעו בדיירי הווילות האלה , הם נסו על נפשם, הפכו לפליטים ועברו עוד גלגולים.
בבתים היפים, עם בריכות משויישות, עם אבני מוזאיקה צבעוניות, עם שערי אבן עגולים – התיישבו עולים חדשים, גם מפוני העיר העתיקה, בחזקת "דור הולך ודור בא..."
ממילא צצה ועולה השאלה – "מי סבל יותר, הם או אנחנו?" במיוחד שבהפגזות של הירדנים לא היתה הבחנה בין יעד צבאי למגורים אזרחיים, ויעיד הבית של סבתי ברחוב בלפור שספג ביום אחד שני פגזים ובין ההרוגים היה אלי ז"ל בן ה-7 שלא עשה עוול כלשהו...
אין מלחמות צודקות. יש מלחמות של אין ברירה. "מלחמת השחרור נכפתה עלינו, ועם כל הצער ושותפות הגורל עם יושבי הווילות ברחוב רחל אימנו שברחו, יש לראות ולהבין את הקונפליקט בהקשר הזה...
בקצה המראה
לילה ירד
יום נחתם
מעגל ימים ימימה
מכֶּה והולך
עגמומית עטפה
נגעה בשקיעה
שטבלה וטבעה
במים רבים
יונתן גורל
אסי דגני
אחד ללא פתילה
אֲנָשִׁים שׁוֹאֲפִים לִגְדֻלָּה
רוֹצִים לִהְיוֹת
רֹאשׁ מֶמְשָׁלָה
לֵעֲטֹר לְרֹאשָׁם הִלָּה
וְלִזְכּוֹת בִּתְהִלָּה.
זוֹ מְגַמָּה מְעֻלָּה
רְאוּיָה לִבְרָכָה
וְלֹא לִקְלָלָה. אַגַּב,
מ-44 נֵרוֹת חֲנוּכָּה הַשָּׁנָה
הָיָה לִי אֶחָד לְלֹא פְּתִילָה...
ירושלים תשפ"א
אסתר ראב
משה-שמואל ראב
מתוך הכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה", 2001
המהדיר: אהוד בן עזר
שני אחים, שני גזעים, שני עולמות – האחד מעשה מיקשה עשוי כולו בפטיש פסלים, והשני רישום גניאלי של צייר.
"הדוד הולך". כבר מעבר לחלון תפשנו את קומתו הרזה הגבוהה ואת זקנו המתבדר, הנה הנה. בין-רגע הוא עומד במיטבח – מקום-מושב המשפחה – ורוח חדשה מנשבת על הכל.
לא תמיד היתה השמחה שרוייה מסביב שולחן זה שבמיטבח הגדול, וצרות מצרות שונות היו משרות רוח כהה וחורשות קמטים במצח: הפרי עומד ונרקב על העץ ואי-אפשר להוציאו לחוץ לארץ מפאת המלחמה; המנוע אינו "הולך"; המשאבה פולטת חול במקום מים –
אבל הדוד כאן: ומיד הוא משרה מין רוח נעורים פזיזה על הכל: אבא ואמא, שניהם, נידמה נטל של שנים נשר לפתע מעל פניהם. שלושתם משוחחים ביידיש אונגרית, כזו משונה. איש מאיתנו הילדים אינו מבין מלה, אבל למראה הצחוק של הגדולים רווח לנו פתאום ונתפזרו כל העננים.
ולפתע תופש הדוד כי אין אנו מבינים מכל הלצותיו, והנה מיספר מיוחד עבורנו, מעין "תוספת לנוער":
הוא משמיט את כובעו קדימה על פניו, ובשרירי מצחו הוא מרקידו; עלה ורדת עלה רדת, זקנו מציץ מתחת לכובע, ואין גבול לשמחה ולשובבות.
פתאום הוא נעשה רציני ועיניו השחורות לוהטות באש שקטה ועמוקה. הוא היה מהלך בקלות כאילו על בהונות רגליו. אדוק היה, תמים ושלם באדיקותו, בעוד שאבא היה מלא ספקות וחורש-עמוקות במחשבתו.
כל מעשה גבורתו בראשית בניין המושבה נעשה בתמימות ושלמות של ילד.
אילן רב פארות, אהב את צאצאיו וראה בהם את כליל השלימות. בעוד שאת אבא שלנו קשה היה להשביע-רצון.
פגשתיו לאחרונה ברחוב בפתח-תקווה: מין שלווה אופפת אותו, הלבין כולו וקומתו שחה. העיניים עוד להטו בלהט שקט. מין אביר מימים עברו, אביר יהודי, ושק-טליתו מתחת לבית-שחיו.
*
נכתב: 1955. הרשימה נדפסה לראשונה: "הארץ", 14.4.1955. משה-שמואל בן-עזר (ראב) היה אחיו הצעיר של יהודה ראב בן-עזר, ודוד של אסתר. הלך לעולמו ב-1955, והוא בן יותר מתשעים שנה.
עדי בן-עזר
אפרודיטה 25
רומאן
בהוצאת "אסטרולוג" 2002
פרק עשרים ושניים
קסם
הייתה לי הרגשה רעה וכבדה. לא רציתי ללכת לבית-החולים למרות שריחמתי על אבא שנאלץ להישאר ליד קסם ימים רצופים. דחיתי את ההגעה להחלפת המשמרת לשעה שמונה בלילה. שמעתי את הייאוש והעצב בקולו אך פשוט לא הייתי מסוגלת להניע את עצמי להגיע קודם לכן.
"הי תכשיט, מה שלומך? מתי את מגיעה?" העיר אותי צלצולו משנתי.
"אוף, כבר ישנתי שם שני לילות השבוע," רטנתי במִרמור והתגלגלתי לצידה השני של המיטה, מתכרבלת ומזיעה בתוך הפוך באמצע הקיץ. מפלט נוצות רכות, בדים עוטפים בשִריון מרופד, מחסה להתגונן בו מהמציאות האכזרית של העולם החיצון.
"אבל תכשיט, אין מה לעשות, אנחנו משפחה, אנחנו צריכים להישאר יחד ולעזור אחד לשני. תארי לך איך קסם מרגישה שהיא תקועה פה ימים, בלי לזוז... מתי תוכלי להגיע?" ניסה לחייב אותי לשעת הגעה ולסגור את הנושא.
"שמונה. אני לא מסוגלת לפני זה. יש לי תוכניות, גם ככה אין לי חיים." שפכתי לעברו רגשות שצפו ועלו על גדותיהם. לימון תוסס, על פניו הוא מוצק, צעיר, ובריא-למראה. נוגעים בה באצבע קלה, קליפתו דקה מריקבון, מיצים מעופשים ועכורים מבצבצים ודולפים על האצבעות התחובות, ניתזים בהפתעה, משחררים לחץ ארסי לתוך עיני הנוגע בו.
"שמונה? טוב, בסדר. נתראה בשמונה." השיב בקול סלחני. לא היו לו הרבה ברירות. זה לא שעמדו טריליון אנשים בתור להחליף אותנו במשמרות.
רצפת הקרוואן הייתה דביקה, זרועה גרגירי חול ואבק קרוש משחיר. כלים מלוכלכים נערמו בכיור, מדיפים ריח באשה. העזובה וההזנחה שלטו בכל. התקשיתי להניע את גופי ולהביא את עצמי לבצע ולו את המטלה הפשוטה ביותר. רציתי לנסוע לשוק בראש-העין לקנות תמונה לסלון שתפיח בו קצת רוח חיים, לרכוש מכנסי טרנינג ותחתונים בכמה גרושים. הזמן התמוסס והזדחל בעצלות מעיקה. הבוקר חלף עבר ולבסוף חמק לו בטרם הספקתי לתפוס בקצה זנבו הנעלם. ידעתי שאם לא אקים את עצמי מהמיטה בכוח, לא אספיק לבצע דבר. היו לי סידורים מעצבנים לעשות: כביסה, קניות, להספיק להפקיד צ'קים תמורת העבודה שביצעתי עבור "אולפני זיפ" ואצל שאול, עוד לפני שהבנקים ייסגרו. חזרתי ועצמתי את העיניים בתנומה כפויה אך ההרגשה הרעה לא הרפתה ממני. ניסיתי להדחיק אותה אך היא נמרחה בעמימות מהסרעפת לבית-החזה ולתוך המוח, והעבירה בי בחילה קלושה ומציקה.
אתמול בלילה שידר כל ערוץ תקשורת שפתחתי אותות מוות. כאשר הדלקתי את הטלוויזיה, מישהו איבד את חייו, קֶטֶל עקוב מדם הזדעק גם מהרדיו ובעיתון, כל זה היה כבר יותר מדי.
"אי אפשר לראות טלוויזיה בזמן אחרון," אמרה לי קסם, "כולם מתים."
ב"אלי מקביל" מגלה בילי שיש לו סרטן ונפטר. בערוץ ההיסטוריה מתאבד וינסנט ואן גוך, ואחיו תיאו נפטר מצער ימים ספורים לאחר מכן. בשלל הטראומות של חדר-המיון בסדרה "אי. אר." כבר חדלנו מזמן לצפות, וכך אחת הפעילויות המשותפות והמהנות הבודדות שנותרו לנו נגזלה מאיתנו והפכה לתזכורת מאיימת נוספת לשדים שניסינו לדחוק חזרה לבקבוק.
"מה, לא ידעת על בילי?" שאלתי את קסם, "היה כתוב בכל העיתונים."
"לא," אמרה.
לוּ הייתי יודעת שאינה יודעת, הייתי שותקת וחוסכת ממנה את זה. מספיק היא מתענית גם כך.
טרקתי מאחורי את דלת הקרוואן והתייצבתי מול היום החם. שמש אחר-הצהריים הכתה בעורפי בלכתי לבית ההורים, ואוויר המושב המאובק סִנוור את עיניי באור חסר רחמים. כאשר התיישבתי בסלון בית ההורים כדי למלא את פרטי הצ'קים במעטפת ההפקדה, אימא נכנסה שמוטת כתפיים מבעד הדלת, כולה אומרת ייאוש וכאב. הקפתי אותה בזרועותיי הרזות ולחצתי בעדינות על שכמותיה התפוסות. "איזה סבל, איזה עינויים," ריפתה מעט את גופה הנוקשה, המתנהל בכבדות. לחיצותיי שיחררו ממנה קול חנוק, רווי עצב ותוכחה על עולם שכזה, שמרשה לדברים כאלה להתרחש.
הורדתי סל מלוכלכים לחדר-הכביסה. בדרך עברתי ליד חדרה של קסם. מבעד לדלת הפתוחה נמשכו עיניי כמהופנטות לציור צהוב בוהק שעמד על כן עץ גאה בחדרה שטוף השמש. ימים אחדים לפני שאושפזה ב"בית ויזן", למרות שאיבריה היו נפוחים בכל מקום, הושיבה את עצמה על המיטה וציירה בעיפרון ובמכחולים רוויי אקריליק צבעוני את דמותה. נערה עומדת בחלל זוהר, חיוך רחב זהה לשלה על פניה. בימים האחרונים הייתה מתעוררת בבוקר ומשגרת לנו חיוך מדהים, דומה לזה שבקע ממנה כל פעם שחיבקה תינוק. ידי הנימפה היו פרושות לאוויר, שיערה הארוך מתבדר כפי שנהג להתבדר לפני המחלה, וגלימה לבנת-כפלים עטויה לגופה. היא דמתה לאלילה קדומה, לאפרודיטה או ונוס. היא הספיקה לצבוע כל קפל שביעי בגלימה בצבע צהוב זורח. שני פרפרים מצוירים עופפו בצמוד לגופה ועוד חמישה צבעוניים מרהיבים שטו באוויר, כל אחד משאיר אחריו שובל מוזהב. תחת כל שובל כתבה מילה שונה: "רוגע" ליד כפות-הרגלים, "בריאות" לצידו השמאלי של האגן, "הזדמנות" – השובל חמק בין אצבעות הדמות, "הצלחה", "חופש", "הגשמה" ו"אושר" נכתבו באוויר...
הסברתי לעוזרת כיצד להפעיל את מכונת הכביסה באופן שאחר-כך יהיה ניתן להוסיף מרכך, והראיתי לה כיצד לשפוך את אבקת הכביסה דרך המשפך ולא סתם להשליך אותה שתלכלך את חלקי המכונה האחרים. אמרתי לה שזו המכונה שלי ואני רוצה לשמור עליה. כששאלה לשלומי, עניתי ב"בסדר, מה שלומך?" מחויך, למרות ששתינו ידענו שבתוכי אני מרגישה רע. רע מאוד.
נסעתי לבנק, שם התלבטתי האם להפקיד את ההמחאות באל-תור או בקופה. אם אפקיד את שניהם באל-תור הכסף ייכנס לחשבון רק ביום ראשון. מצד שני, תאריך הפירעון המצוין על אחד מהם היה רק ביום ראשון. החלטתי להפקיד אותו בטֶלֶר ולברר מתי השני ייכנס לחשבון.
כשיצאתי מהבנק הסתכלתי לעבר זוג נעליים בחלון הראווה. שנים חשקתי במגפיים שחורות וגבוהות שמגיעות עד הברך, סקסיות, דומות לאלה שקסם רכשה בכיתה ט'. מעולם לא היה לי האומץ הדרוש אפילו למדוד זוג שכאלה. התקמצנתי לקנות פריט שאינו קלאסי ופחדתי שאחרי שאקנה אותו, נוסף לכל הוא לא יתאים לי ויהיה מוטל לו בארוני חסר תועלת. תרחיש שהתרחש תכופות מאחר שכפות רגליי היו צרות באופן בלתי רגיל. אם הייתי הולכת לקניות עם אלכסיה, לבסוף הייתי קונה תמיד בגד או נעל שמרניים, שהיו אמנם קניה נבונה (לטעמה) אך לא מספיק נועזים ומיוחדים כפי שאהבתי. ואולם היו בחלון-הראווה רק נעליים זולות, ולא התחשק לי להיכנס לחנות ולמדוד אז נסעתי משם.
הכבישים המהירים התפתלו במתינות ונפרדו זה מזה בהפתעה, זהים זה לזה עד כדי בלבול. בחוסר ריכוזי איבדתי את הדרך לשוק, ופעמים אחדות נאלצתי לחזור על עקבותיי. כשהגעתי לראש-העין הסתובבתי בין בגדים סוג ב' וטיפוסים עממיים קולניים שהכריזו על מרכולתם במלוא הגרון. הבאסטות היו גדושות כל טוב, נרות ריחניים, ירקות טריים, דיסקים מזויפים, פסלי אבן סבון קיטשיים. בהמולה ובצווחות הרוכלים הכול נראה ג'יפְתי. מדדתי כשלושים פריטים, הכרחתי את עצמי לקנות חליפה בשישים שקלים ונסעתי הביתה. כשהגעתי חזרה הבנתי שאני לא זוכרת אם הפקדתי את הצ'ק השני באל-תור. חיטטתי בתיק, מלבד החליפה והארנק הוא היה ריק. כשסיפרתי לאימא היא אמרה שלא נורא, כולנו מבולבלים ואאוט עכשיו, ושאבדוק מה קורה עם השיק ביום ראשון, מקסימום אבקש ממנהלת החשבונות של "אולפני זיפ" שתבטל את הצ'ק.
לא עשיתי כלום בשאר היום. התחלתי לנקות את הכיורים במרץ, מכינה את הקרוואן לזרם מבקרים, למרות שעל פי ההיגיון איש לא הודיע שיגיע, והפסקתי באמצע. עשרים לשמונה, כבר נהיה מאוחר. זרקתי בגדים אחדים לתיק השחור ונסעתי לבית-החולים. חלפתי דרך עמדת השמירה, לקחתי מהשי"ן-גימ"ל פתק, מקווה שלא אצטרך לשלם יותר עבור החנייה כשאחזור בבוקר. נסעתי בפיתולי הקומפלקס לפי איך שזכרתי שחברותיה של קסם נסעו שני לילות קודם, כשנתנו לי טרמפ בדרכן לבקרה. בניין הלבנים המשונה, "בית ויזן לילדים", צץ מאחורי הסיבוב. קסם עברה מספקטור להתאשפז בו רק לפני שבועיים, כך שעדיין לא הייתי בקיאה ברזי המקום. חצי הוספיס חצי מחלקה לטיפולים מיוחדים. הבניין היה בנוי בצורת עיגול, מכל יחידת טיפול יכלו החולה ומשפחתו להביט לחצר פנימית מטופחת, המתהדרת במדשאה ובעצים, זרועה פסלי פח צבעוניים של ציפורים, ספסלים, ומפל מים משתפך מעבר לסלעיה. הפסלים נתרמו וניבנו על ידי אמנים שונים.
חניתי רחוק ופסעתי במורד הגבעה אל הבניין. חלפתי על פני האחיות, מברכת אותן לשלום למרות שלא היה לי כוח אליהן. האם הביטו בי בדממה מיוחדת, ובמבט השתתפות משונה או שרק נדמה לי? הלכתי לחדר שבו ישנתי אצל קסם לפני ימים קודם. פתחתי את הדלת, הלב צנח. החדר היה ריק, המיטה עשויה, סדינים ושמיכות צמר מתוחות מעליה. חלון הזכוכית השקיף לחצר הפנימית הירוקה, התריס בחלון הצמוד היה מוגף. "היא מתה," אמר לי קול פנימי. בהיתי בחלל הריק כמה שניות והלכתי לעמדת האחיות.
"איפה קסם?"
"פה בחדר ליד, העבירו אותה." הנידה האחות בראשה.
נאנחתי לרווחה, "איפה בדיוק?"
"כאן בכיוון הזה," הנידה האחות בראשה.
הלכתי במסדרון המעוגל, ונכנסתי לחדר. אבא ישב על ספה בפינה, בחושך, עיגולים שחורים תחת עיניו, ושיגר לעברי את החיוך המדוכא שלו. ברגע שראיתי את החדר, שנאתי אותו. ממש תשליל של החדר הקודם. במקום המפל והשמיים ניבטו מחלונותיו קירות בניינים אחרים. הוא היה אפל ומחניק, חלונותיו ותריסיו מוגפים-למחצה. רציתי לעוף משם באותו הרגע או להכריח אותם להעביר אותה מכאן. קסם ישנה, מסוממת מהאפידורל.
"הי." אמרתי.
"אהלן יעלי," תמיד יש לו שלום לבבי. גורם לי להרגיש בשמחתו לקראתי.
"מה קורה?" לא יודעת מדוע עניתי בחוסר נחמדות, בטון חמוץ. תמיד אני עונה להתלהבותו באופן בלתי סמפטי, ברמת התלהבות פחותה משלו.
"הכול יחסית בסדר."
"למה עברתם לחדר הזה?"
"לא יודע, התריס בחדר הקודם התקלקל, אז העבירו אותנו."
"אני שונאת את החדר הזה, יש פה אנרגיה רעה, אולי תבקשו מהם לעבור בחזרה?"
"בסדר, אחר-כך."
ידעתי שלא יעשה את זה, שהוא חושב שאני מדברת שטויות.
"אז מה אני צריכה לדעת לפני שאתה הולך?"
"שום דבר, הכול יחסית שקט, היא ישנה רוב הזמן. יש פה אוכל אם את רוצה," הצביע על סיר עם נזיד שומני ושרוף של בית-החולים, "ופה יש נקטרינות," פתח את דלת המקרר והצביע על פלחי פרי רכים בתוך קופסת פלסטיק, "הם רכים כמו שהיא אוהבת."
"איך היה עד עכשיו?"
"אל תשאלי, החברות שלה היו פה והיא לא הפסיקה לדבר, נונסטופ במשך שעתיים. היא דיברה ודיברה, סיפרה להם כל מה שהרופאים עשו לה, איך חתכו לה את הגוף לחתיכות. איך, כשרק גילו שהיא חולה, עשו לה ניתוח בשתי השחלות והוציאו לה את הביציות למרות שלמעשה אין להם עדיין את הטכנולוגיה להשתמש בהן. כמה שהניתוח הזה היה מיותר, וכי אם הייתה יודעת שאין להם מה לעשות בהן, בחיים היא לא הייתה חותמת להם על הטפסים ולא מסכימה לעבור אותו סתם."
"מה אתה אומר? טוב, מצוין שהיא תדבר, שתוציא את הכול." משונה ובלתי אופייני. כי לא משנה מה היה המצב שלה, קסם מיעטה לדבר על עצמה, ותמיד העדיפה להתעניין ללא לאות בזולת הנמצא מולה.
"אז מה, אתה חוזר לעבודה מחר?" התיישבתי לידו מול מיטתה. בשלושה החודשים האחרונים לקח חופש מהעבודה כדי לעזור לאימא לטפל בקסם.
"כן."
"אוי לא, אין לי כוח לזה! עוד פעם נחזור למה שהיה לפני שלקחת חופש? אין לי כוח, השנתיים האלה גמרו אותי. אין לי חיים. ועכשיו בדיוק הציעו לי איזה קידום בעבודה." קיטרתי במרירות.
"אה באמת, איזה קידום?"
"עזוב, אני מעדיפה לא לדבר לפני שזה יוצא לפועל, אבל זה משהו די מגניב."
"יעל, אנחנו שלושה אנשים, אנחנו נסתדר."
המחשבה על ההתמודדות בלעדיו הקדירה את פניי. לא יכולתי לעצור את עצמי מלהתבכיין. מצד שני, פחדתי כי למרות שנתה, קסם עדיין יכולה לשמוע אותנו בתת-מודע, וניסיתי לעצור בעד הדחף לדבר על אודותיי.
"מה את אומרת, להעיר אותה או לא להעיר אותה? אני לא יודע, היא ישנה כל כך טוב. צריך לתת לה תרופות. את יודעת, עד שהיא הצליחה להירדם."
"נראה לי שתעיר אותה רק בשביל לקחת את התרופות ואחר כך תלך."
"קסם," אבא ניגש אליה.
"מה, למה אתה מעיר אותי?" פקחה את עיניה והחלה להשתעל.
"קחי תרופות," היא בלעה את התרופות והמשיכה להשתעל.
"אני מרגישה רע, שיט יוצא לי דם!" הביטה בטישו המוכתם באדום והתפלצה.
"לא נורא מתוקה, לא נורא זה שום דבר," אבא אמר.
"זה כן נורא! אל תגיד לי שזה כלום, תמיד אתה מנסה להפחית ממה שקורה לי," צעקה והמשיכה לפלוט דם בשיעוליה המתגברים.
גם אני התחלתי לצעוק עליו. תמיד אנחנו מוציאות עליו את העצבים כשהוא מתנהג בהכחשה מפייסת שכזאת. "רע לי, רע לי. אני רוצה את אימא!" אמרה.
ליטפתי את כתפה. לא היה לי מקום פנוי אחר ללטף. כל שאר גופה כבר היה מחובר לכל מיני צינורות. בספר למוּדעות עצמית ששאלתי מאורה היה כתוב שאם למישהו לידך יש אנרגיות רעות, צריך לנסות לחשוב עליו ולהעלות את תדר המחשבה למחשבות גבוהות וחיוביות יותר. אמרתי לעצמי: "תעלי את הרטט, תעלי את הרטט!" להעלות את הרטט, לחשוב חיובי, ליטפתי את כף ידה, אך היא רק צעקה שרע לה יותר ויותר.
אני צבועה מתחסדת שמנסה לעזור ולא עושה משהו מוחשי שעומד במבחן המציאות. היא סובלת לידי ואני מחזיקה את ידה, מדוע אני לא עושה משהו אמיתי כדי לעזור לה? מה מילות העידוד שלי שוות כשהיא סובלת? שנאתי את עצמי באותם רגעים. נזכרתי בניתוח האחרון שלה לפני חודשים אחדים, כשהרסו לה את איכות החיים לחלוטין וניתחו אותה באותו מקום בגוף שהגידול חזר והתפתח בו. היא הייתה אומללה וחסרת אונים כמעט לחלוטין, ומה הבאתי לה? חתיכת אבן גֵ'יד שחורה-ירוקה. המוכרת בחנות אמרה שהאבן היא בעלת תכונות ריפוי חזקות. קסם הייתה חצי מעולפת מכאבים, ואני חשבתי לעצמי, כמה אני פתטית וצבועה. מנסה להראות שאכפת לי, אבל לא מזיזה הרים וגבעות כפי שבאמת צריך.
"את אוהבת אותי? שאלה אותי אז, אחרי הניתוח.
"בטח."
"אז תגידי לי," ביקשה.
"את האחות הכי אהובה עליי בעולם."
"יופי, מצחיק מאוד," נפלו פניה, "זה לא שיש לך עוד אחת אחרת."
"את לא קוראת לשום אימא ושום כלום. מה זה יעזור, בשביל מה אנחנו צריכים את זה?" אמר אבא לקסם וניער אותי מקו המחשבה שלי.
"אני כן רוצה אותה פה! זאת זכותי, אני מרגישה רע, אני משתעלת דם ואני רוצה את אימא שלי פה." התעקשה. "שִיט זה נעשה יותר גרוע," ירקה על הטישו כמויות נוספות של דם והתחלחלה כשראתה את כמויות הנוזל המתגברות. הלכתי להשליך את הטישו לפח. "לא, אל תיזרקי, תשמרי את זה, אני רוצה שאימא תראה את זה, שלא יחשבו שאני ממציאה!"
לא פלא שרצתה שיחשבו שאינה בודה מדמיונה, הרי חודשים התלוננה לפני שגילו את המחלה, ואף רופא לא לקח אותה ברצינות. גם בשיא המחלה הרופאים הרבו לזלזל ולהמעיט בחשיבות תלונותיה, מתווכחים איתה שמזג-האוויר משפיע עליה, או שכאבי פאנטום תוקפים אותה. כבר אמרתי, מתוך טעות לא הבנו שהיא מטופלת על ידי איזו "קופת-רופאים" ולא ב"קופת-חולים" שלנו. החתימו אותה בבקו"ם עם שִחרורה מהצבא.
"תתקשרי לאימא. ואתה," פנתה לאבא, "כשהיא באה אתה תלך, אני לא רוצה שתריבו."
"טוב," הוא אמר.
"קסם מהאו"ם," חייכתי אליהם.
חייגתי לאימא, "קסם משתעלת דם ומבקשת שתבואי, גם אני מבקשת שתבואי. את יודעת שאין לי בעיה במצבים הכי קשים אבל זה כבר יותר מדי." מסכנה אימא, הספיקה לנוח בבית מהמשמרת האחרונה רק למשך יום.
"אני כבר באה." אמרה.
אבא קרא לאחות. כשהגיעה החלה לשאול את קסם מה קורה לה, אבל בקול צעקני, כאילו שזה לא ברור שהמצב בתחתונים.
"רע לי, רע לי!" קסם אמרה.
האחות צעקה שהיא יודעת והיא דואגת לה. דרשנו שתביא לקסם טרומבוציטים דחוף.
"אל תלך," ציוותי-התחננתי בפני אבא.
"אני לא הולך לשום מקום."
הלכתי לעמדת האחיות. האחות ישבה שם בנינוחות יחסית, מנסה להתייעץ עם הרופאה בטלפון מה לעשות. אמרתי לה שקסם משתעלת דם, שהיא אינה מסוגלת לנשום, שתביא לנו מסיכת חמצן.
היא לא ממש התרגשה מדבריי.
"היא נ-ח-נ-ק-ת!" אמרתי, "היא צריכה שתביאי לה מסיכת חמצן!!!"
"אני כבר מביאה, קודם אני מטפלת בטרומבוציטים," אמרה לי.
בתוך החדר קסם התענתה נוסף לכל בכאבי תופת ברגליה וצרחה מכאבים. אבא אמר לה שתלחץ על כפתור המורפיום. האפידורל בעמוד שדרתה לא ממש עזר, היא התענתה בכאבים בלתי נסבלים ברגליים. האחות חיברה לעמוד שקית טרומבוציטים צהבהבה, קסם המשיכה להשתעל ולהתקשות לנשום.
"אימא, אני רוצה הביתה. אני שונאת את החיים האלה ככה!" צרחה.
אימא הגיעה ואמרה לה בקול רך, מנסה לשדר לה נחמה ומרגוע, "הנה אני כאן מתוקה שלי, אני פה."
"אימא, אימא, לא טוב לי. אני רוצה הביתה."
ד"ר גפנית, הרופאה שטיפלה בה, הגיעה לחדר. הרופאה השיבה לחיוב כשאימא שאלה אותה, בנימה אוהדת, אם עזבה את ילדיה הקטנים בכדי לבוא למחלקה. "כוּס אמכּ," חשבתי לעצמי, "אחותי על סף מוות והם מדברים על כמה הרופאה נהדרת שהגיעה למחלקה באמצע הלילה. זאת העבודה שלה. באמת נהדר!"
הרופאה לחשה להוריי הסברים על המצב בקול חלש. לא יכולתי לשמוע מה אמרה. מדוע אינה מדברת איתי? אפילו לא התייחסה אליי. אני רוצה לדעת מה קורה. בחודשים האחרונים התחלתי ללכת לפסיכולוגית, שייעצה לי להוריד את מינון מעורבותי. היא אמרה שזה התפקיד של ההורים, שאולי כדאי רק לעזור בהכוונה מרחוק ובבילוי זמן אתם, כשצריך. הייתה מאוד נחמדה, ובסך הכול כנראה השתדלה, אבל בכל פגישה הייתה שואלת אותן שאלות בטון פדגוגי.
"מה יש לאחותך? את גרה אצל ההורים?"
עד שיום אחד אמרתי לה, "כבר שאלת אותי את זה כמה פעמים."
"נכון, פשוט רציתי לוודא," פניה הסמיקו והתכרכמו. לפחות לאחר-מכן חדלה לשאול אותן שאלות בכל פגישה. עקב הצעתה עזרתי להשיג את פרטי הטיפול הנוכחי שקסם קיבלה ב"בית ויזן". טיפול ניסיוני שאיש מלבדה טרם קיבל בארץ. מאוד נוח שעל מישהו אחר מוטל הנטל, בייחוד שאבא לקח חופש. כמה ייחלתי שהטיפול הזה יעבוד ויציל אותה. עכשיו קלטתי שאני לגמרי מחוץ לעניינים. ד"ר גפנית החלה להגיד שהשיעול נובע כנראה מגרורות ולא מטרומבוציטים מהטיפול. איך לעזאזל היא יודעת את זה? היא לא ביצעה שום בדיקות, שום בדיקות דם, כלום. היא אמרה הכול בקול נחמד, רגיש כזה, שהתחשק לי לשגר אגרוף ישירות לפרצופה.
"מה הם חושבים, שאני פראיירית שלהם, הרופאים האלה? נתנו לי טרומבוציטים וזה עדיין לא עוזר! תעשו משהו לעזור לי, אתם לא עושים שום דבר שעוזר!" קסם צעקה, חרדה וזעם בקולה.
היא לחצה על הכפתור המווסת את המורפיום כשרצתה להקל על כאביה. החומר גרם לה להיכנס ולצאת מעילפון. אחרי דקות אחדות התעוררה כמו מסיוט ואמרה, "...מא!"
"מה חמודה," ניגשתי לחבקה, שוב עם המילים חסרות התועלת. הייתה לה זכות לצרוח, איזה זכות הייתה לי להרגיע אותה? זרועותיה היו קרירות.
החדר רחש אפלוליות מבשרת רעות, אוויר דחוס, ריח תרופות. על הקירות תלו תמונות ממוסגרות בעלות הקדשות חרוטות על ריבועי מתכת רקועים, תרומת משפחות ילדים מטופלים שנפטרו. פוסטרים של כלבלבים עצובי עיניים, שושנים וסרטים צבעוניים בסלסילות קש מצוירות. התמונות החליאו אותי במסריהם הסופניים הרכים. לא חדר של החלמה היה זה אלא חדר של מוות. נשמותיהם המיוסרות של ילדים רבים שמעולם לא זכו לצאת ממנו על רגליהם, שגססו ומתו בו – היו כלכודות בו, בתקרה, בתמונות, צופות בנו ומביטות בנו מבעד לעיניים המימיות, היבבניות והמתחננות, של הכלבלבים המצוירים.
עמדתי שם, לא יודעת מה לעשות, הוריי היו אבודים. שלושתנו היינו אובדי עצות.
"טוב, אני אלך הביתה," אמרתי, "אין טעם שכולנו נשאר פה."
נסעתי הביתה באיילון במהירות של כחמישה-עשר קילומטר לשעה. מסך הדמעות ירד על עיניי, מסמא ומטשטש את שדה ראייתי, מוחק אותו לאפס. לא יכולתי להפסיק לבכות. צעקתי ללא הרף, "קסם, קסם, אני לא רוצה שהיא תמות! לא, זה לא קורה לה, אני לא רוצה. הצילו!"
הצעקות בוקעות מגרוני ללא שליטה, בפתטיות סוריאליסטית. בוכה וצועקת הגעתי הביתה, צורחת עד לב השמיים בזעם. שישמעו, שישמעו השכנים, שלא רק לי יהיה לילה מסוייט. לא יכולתי להיות לבד. הלכתי לבית ההורים ובכיתי מול מקלט הטלוויזיה. לא יכולתי להירדם. חשבתי עליה שם, מוטלת חסרת אונים על המיטה, צלעותיה הציפוריות עולות ויורדות תחת האור המלאכותי, מכשירים מהבהבים ומצפצפים סביבה והיא זועקת בכאביה עם כל נשימה מתקצרת. לוּ רק היה ניתן לנפנף בשרביט קסמים ולמצוא איזשהו פיתרון שיעלים את כאביה, שיפחית את הנפיחות, שיהרוס רק את התאים הסרטניים. החתולה הבדרך-כלל-אילמת של קסם עלתה על שולחן הסלון, הביטה בי בעיניים עגולות מבוהלות והצטרפה להתייפחויותיי ביללה מפחידה. הלב התכווץ בפחד, צמרמורת קרה עברה בי, ובחילה פִעפעה בבטני.
אבא התקשר ואמר שאהיה מוכנה לכך שהגבירו את מנת המורפיום עד שתהיה מורדמת, כדי שתפסיק לסבול.
למחרת נסעתי לשם. נכנסתי לחדר, אימא ואבא רכנו מקופלים ושבורים כל אחד בפינתו. ראשית הלכתי מתוך הרגל לשירותים וקִרצפתי את ידיי בספטול. המוח מסרב להיכנע ולקבל את הדין, איננו קולט שהנטילה הטקסית המוקפדת היא הפעם כבר חסרת טעם. קסם הייתה שרועה על המיטה, זזה בתנועות קלות, נחיריה מתרחבים במאבק לקלוט כל טיפה מאדי החמצן שבקעו מצינוריות האינהלציה. העקשנות המוכרת, עוז הרוח, עדיין היו בה. וגם במצבה עדיין הייתה בעיני יפיפייה מושלמת. שפתי התות המוכרות שלה היו משורטטות במתיקות דקה, חסרת אונים ומלאת רכות. רסיסי דמעות רטטו על ריסיה הבובתיים, שברי יהלומים מרפרפים. הסתכלתי על הגוף שלה, פניה החיוורות הדומות לשלי, אותו דם. לחייה הענוגות, גרסה נעלה פי עשר ממני. אימא ואבא פרצו בבכי למשמע מילות הפרידה שיצאו ממני. הנחתי את ידי על אחת משתי ידיה המונחות לצידה על הסדין. היד הייתה חמימה, הרגשתי את הדם פועם וזורם בה בחוזקה. אותה היד של הזאטוטה האנרגטית שמשכה את מפית הבד עליה נח סט החרסינה הזעיר שרכשו לי והוא התנפץ לרסיסים על הרצפה. היד ששברה את הקשת המוזהבת שרֵע הביא לי ליום הולדתי בגן, והחביאה אותה בבושה מאחורי השיחים בשביל לבית-הספר. היד שהרימה לי את חולצת הבטן הלבנה הדקה בחתונת בת-הדודה וחשפה אותי בשובבות לאורחים, "הֵי הי, צומחים לך ציצים. כולם יודעים שכבר צומחים לך ציצים קטנים!" היד שענדה לעורפי בעדינות את סוגר שרשרת הקולר שרכשנו יחד בנחלת בנימין, כשנה לאחר שחלתה. אותה היד שאת ציפורניה הנאות משכתי בלק ורדרד מתכתי מבריק כאילו חיי תלויים בכך, כשאושפזה לראשונה לביופסיה. כף היד שענדה טבעת עתיקה בעלת פס זהב דקיק על אצבעותיה הארוכות, וסובבה אותה בהיסח הדעת בהפסקות בין הדיבורים. הטבעת שנראתה עליה כל-כך אלגנטית, למרות שלמעשה הייתה חתיכת חרא מיושנת. היד שהתרככה והלבינה מטיפול כימי רעיל והרסני אחד למשנהו, ולפתה את זרועי בכאב ובבחילה, מבקשת למות מאשר להמשיך להתענות. היד שלקחה ממני פיסות בד סרבניות שרציתי להשליך בזעם, והשלימה עבורי את עבודת התפירה בריכוז מדויק. החדר היה קפוא מהמזגן, אך עדיין היו ביד הזאת, בגוף גדוש הגידולים ובנשמה שנאחזה בו בעקשנות (או אולי היינו אנו שהארכנו את הסבל שנאחזנו בלי להרפות, בלי להיות מסוגלים לשחרר) – כל כך הרבה חיים. הרבה יותר מאשר בי. האם היא צופה בנו מעל הגוף שלה? ההורים התיישבו לצידה וליטפו אותה והשמיעו לה מוסיקת דולפינים ושירים של אֶנְיָה שהעבירו בגבי צמרמורת.
"איזה מוסיקה קסם אהבה?" אימא שאלה חרישית.
"לא אהבה, היא עדיין א ו ה ב ת את אלניס. מה שבטוח זה שהיא שונאת את המוסיקה הזאת של אניה," אמרתי ברוגזה ויצאתי מהחדר.
התקשרתי לעבודה להודיע שלא אגיע. "טוב תהיי עם אחותך," אמר המנכ"ל, "תגידי, איפה את שומרת את התוכנית העסקית של הערוץ הרוסי?"
כעסתי על כולם. על ההורים שלא נתנו לקסם טיפול מציל חיים, ובייחוד על הרופאים, מדוע הם לא מצילים אותה? ד"ר גפנית, שסיפרה להורים על-כך שקסם שאלה אותה איך מתים. היא מכירה את קסם שבוע. אפשר לחשוב שרק רצתה שקסם תחזיר את נשמתה. אבא יצא למסדרון והציע שאתקשר לבנק לברר אם הצ'ק שלי הופקד. שאלתי מדוע הם אינם מעבירים את קסם לטיפול נמרץ. הוא אמר שזה התפשט לה כבר עד הברך ולרגל השנייה.
"מ-הה???" הייתי בהלם.
"בוקר טוב, לא ידעת?"
לא הייתי צריכה להקשיב לפסיכולוגית ולהיות כל-כך מנותקת.
"אתמול בלילה היא אמרה לי: 'אני רוצה להתחתן, אני רוצה ילדים, אני רוצה ללכת הביתה לסיים את ציור הפרפרים שלי, אני רוצה לעשות קורס קדרות, אני רוצה לדאות במצנח-רחיפה.'" אבא אמר בקול דווּי, והדמעות נקוות בעיניו.
אחר-הצהרים חברותיה הגיעו להיפרד. נערות בנות עשרים-ואחת, עשרים-ושתים, שלא עזבו אותה ליום במהלך השנתיים האחרונות. נורית, חברת ילדות מהמושב, עמדה מחוץ לחדר ובכתה בכי קורע לב. החבר שלה עמד לידה וחיבק אותה, טומן את ראשה בכתפו. החבר-לשעבר הראשון של קסם לאחר שחזרנו לארץ, מכיתה ט', הופיע בעיניים אדומות מבכי, אומלל, עדיין מאוהב בה. הרגשתי צורך לנחם אותו. חברת ילדות אחת שלא ראינו שנים, חוץ מהפעם שהביאה לקסם פשטידה ופירה כי גרה בקרבת בית-החולים ואבא ביקש זאת ממנה, גם היא טרחה להגיע. ישבה בחוץ ודיברה שטויות בקול קולני, אולי בכדי שישמעו שהיא שם. מי ביקש ממנה לבוא.
חברות של אימא נכנסו לחדר. אחת שלא ראיתי כל השנתיים נתנה לי נשיקה מאוסה על הלחי. כשראתה את קסם מורדמת במיטה, נאבקת לנשום, אמרה: "כמה שהיא יפה!"
למה להעמיד פנים שאכפת לה בדקה התשעים, כשלמעשה היא עושה את המינימום כדי לפטור את עצמה מרגשות האשמה? חיבקתי את החבר-לשעבר המאוהב של קסם לשלום והלכתי לישון במחלקה. השמש עלתה בבוקר, זורעת בכל אור לבן עקר, צונן וחיוור. ואני שאלתי את עצמי בשביל מה בכלל היום המקולל הזה צריך להתחיל. לא הייתי מסוגלת להמשיך להיות שם. להסתכל על המפל השוצף בתוגה, ועל הפסלים הצבעוניים הנטועים בחצר בעליצות מלאכותית, ורק לחכות. נסעתי הביתה.
ידיד בן-המושב, שלא ראיתי שנים, יותם, הגיע לקרוואן. הוא לא נסע לעבודה, רק כדי להיות איתי.
בעשר בבוקר הצלצול הבלתי נמנע הגיע.
אבא התקשר, משתנק ומתייפח, ואמר שהיא מתה.
"זה הכול בגללכם! למה נתתם לה למות!?" צעקתי עליו.
יצאתי החוצה לחצר, בועטת באבנים, מטיחה אותם על טור פעלתני של נמלים שחורות שנשא פגר חלוּל של חרק ענק והוביל שאריות מזון לתוך רשת של בקעים וחורים זעירים באדמה הלחה. בכיתי וקיללתי את כולם. זונות, נבלות, חולֵירות, חארות.
עדי בן-עזר
המשך יבוא
בהוצאת "אסטרולוג" 2002
פרק עשרים ושניים
קסם
הייתה לי הרגשה רעה וכבדה. לא רציתי ללכת לבית-החולים למרות שריחמתי על אבא שנאלץ להישאר ליד קסם ימים רצופים. דחיתי את ההגעה להחלפת המשמרת לשעה שמונה בלילה. שמעתי את הייאוש והעצב בקולו אך פשוט לא הייתי מסוגלת להניע את עצמי להגיע קודם לכן.
"הי תכשיט, מה שלומך? מתי את מגיעה?" העיר אותי צלצולו משנתי.
"אוף, כבר ישנתי שם שני לילות השבוע," רטנתי במִרמור והתגלגלתי לצידה השני של המיטה, מתכרבלת ומזיעה בתוך הפוך באמצע הקיץ. מפלט נוצות רכות, בדים עוטפים בשִריון מרופד, מחסה להתגונן בו מהמציאות האכזרית של העולם החיצון.
"אבל תכשיט, אין מה לעשות, אנחנו משפחה, אנחנו צריכים להישאר יחד ולעזור אחד לשני. תארי לך איך קסם מרגישה שהיא תקועה פה ימים, בלי לזוז... מתי תוכלי להגיע?" ניסה לחייב אותי לשעת הגעה ולסגור את הנושא.
"שמונה. אני לא מסוגלת לפני זה. יש לי תוכניות, גם ככה אין לי חיים." שפכתי לעברו רגשות שצפו ועלו על גדותיהם. לימון תוסס, על פניו הוא מוצק, צעיר, ובריא-למראה. נוגעים בה באצבע קלה, קליפתו דקה מריקבון, מיצים מעופשים ועכורים מבצבצים ודולפים על האצבעות התחובות, ניתזים בהפתעה, משחררים לחץ ארסי לתוך עיני הנוגע בו.
"שמונה? טוב, בסדר. נתראה בשמונה." השיב בקול סלחני. לא היו לו הרבה ברירות. זה לא שעמדו טריליון אנשים בתור להחליף אותנו במשמרות.
רצפת הקרוואן הייתה דביקה, זרועה גרגירי חול ואבק קרוש משחיר. כלים מלוכלכים נערמו בכיור, מדיפים ריח באשה. העזובה וההזנחה שלטו בכל. התקשיתי להניע את גופי ולהביא את עצמי לבצע ולו את המטלה הפשוטה ביותר. רציתי לנסוע לשוק בראש-העין לקנות תמונה לסלון שתפיח בו קצת רוח חיים, לרכוש מכנסי טרנינג ותחתונים בכמה גרושים. הזמן התמוסס והזדחל בעצלות מעיקה. הבוקר חלף עבר ולבסוף חמק לו בטרם הספקתי לתפוס בקצה זנבו הנעלם. ידעתי שאם לא אקים את עצמי מהמיטה בכוח, לא אספיק לבצע דבר. היו לי סידורים מעצבנים לעשות: כביסה, קניות, להספיק להפקיד צ'קים תמורת העבודה שביצעתי עבור "אולפני זיפ" ואצל שאול, עוד לפני שהבנקים ייסגרו. חזרתי ועצמתי את העיניים בתנומה כפויה אך ההרגשה הרעה לא הרפתה ממני. ניסיתי להדחיק אותה אך היא נמרחה בעמימות מהסרעפת לבית-החזה ולתוך המוח, והעבירה בי בחילה קלושה ומציקה.
אתמול בלילה שידר כל ערוץ תקשורת שפתחתי אותות מוות. כאשר הדלקתי את הטלוויזיה, מישהו איבד את חייו, קֶטֶל עקוב מדם הזדעק גם מהרדיו ובעיתון, כל זה היה כבר יותר מדי.
"אי אפשר לראות טלוויזיה בזמן אחרון," אמרה לי קסם, "כולם מתים."
ב"אלי מקביל" מגלה בילי שיש לו סרטן ונפטר. בערוץ ההיסטוריה מתאבד וינסנט ואן גוך, ואחיו תיאו נפטר מצער ימים ספורים לאחר מכן. בשלל הטראומות של חדר-המיון בסדרה "אי. אר." כבר חדלנו מזמן לצפות, וכך אחת הפעילויות המשותפות והמהנות הבודדות שנותרו לנו נגזלה מאיתנו והפכה לתזכורת מאיימת נוספת לשדים שניסינו לדחוק חזרה לבקבוק.
"מה, לא ידעת על בילי?" שאלתי את קסם, "היה כתוב בכל העיתונים."
"לא," אמרה.
לוּ הייתי יודעת שאינה יודעת, הייתי שותקת וחוסכת ממנה את זה. מספיק היא מתענית גם כך.
טרקתי מאחורי את דלת הקרוואן והתייצבתי מול היום החם. שמש אחר-הצהריים הכתה בעורפי בלכתי לבית ההורים, ואוויר המושב המאובק סִנוור את עיניי באור חסר רחמים. כאשר התיישבתי בסלון בית ההורים כדי למלא את פרטי הצ'קים במעטפת ההפקדה, אימא נכנסה שמוטת כתפיים מבעד הדלת, כולה אומרת ייאוש וכאב. הקפתי אותה בזרועותיי הרזות ולחצתי בעדינות על שכמותיה התפוסות. "איזה סבל, איזה עינויים," ריפתה מעט את גופה הנוקשה, המתנהל בכבדות. לחיצותיי שיחררו ממנה קול חנוק, רווי עצב ותוכחה על עולם שכזה, שמרשה לדברים כאלה להתרחש.
הורדתי סל מלוכלכים לחדר-הכביסה. בדרך עברתי ליד חדרה של קסם. מבעד לדלת הפתוחה נמשכו עיניי כמהופנטות לציור צהוב בוהק שעמד על כן עץ גאה בחדרה שטוף השמש. ימים אחדים לפני שאושפזה ב"בית ויזן", למרות שאיבריה היו נפוחים בכל מקום, הושיבה את עצמה על המיטה וציירה בעיפרון ובמכחולים רוויי אקריליק צבעוני את דמותה. נערה עומדת בחלל זוהר, חיוך רחב זהה לשלה על פניה. בימים האחרונים הייתה מתעוררת בבוקר ומשגרת לנו חיוך מדהים, דומה לזה שבקע ממנה כל פעם שחיבקה תינוק. ידי הנימפה היו פרושות לאוויר, שיערה הארוך מתבדר כפי שנהג להתבדר לפני המחלה, וגלימה לבנת-כפלים עטויה לגופה. היא דמתה לאלילה קדומה, לאפרודיטה או ונוס. היא הספיקה לצבוע כל קפל שביעי בגלימה בצבע צהוב זורח. שני פרפרים מצוירים עופפו בצמוד לגופה ועוד חמישה צבעוניים מרהיבים שטו באוויר, כל אחד משאיר אחריו שובל מוזהב. תחת כל שובל כתבה מילה שונה: "רוגע" ליד כפות-הרגלים, "בריאות" לצידו השמאלי של האגן, "הזדמנות" – השובל חמק בין אצבעות הדמות, "הצלחה", "חופש", "הגשמה" ו"אושר" נכתבו באוויר...
הסברתי לעוזרת כיצד להפעיל את מכונת הכביסה באופן שאחר-כך יהיה ניתן להוסיף מרכך, והראיתי לה כיצד לשפוך את אבקת הכביסה דרך המשפך ולא סתם להשליך אותה שתלכלך את חלקי המכונה האחרים. אמרתי לה שזו המכונה שלי ואני רוצה לשמור עליה. כששאלה לשלומי, עניתי ב"בסדר, מה שלומך?" מחויך, למרות ששתינו ידענו שבתוכי אני מרגישה רע. רע מאוד.
נסעתי לבנק, שם התלבטתי האם להפקיד את ההמחאות באל-תור או בקופה. אם אפקיד את שניהם באל-תור הכסף ייכנס לחשבון רק ביום ראשון. מצד שני, תאריך הפירעון המצוין על אחד מהם היה רק ביום ראשון. החלטתי להפקיד אותו בטֶלֶר ולברר מתי השני ייכנס לחשבון.
כשיצאתי מהבנק הסתכלתי לעבר זוג נעליים בחלון הראווה. שנים חשקתי במגפיים שחורות וגבוהות שמגיעות עד הברך, סקסיות, דומות לאלה שקסם רכשה בכיתה ט'. מעולם לא היה לי האומץ הדרוש אפילו למדוד זוג שכאלה. התקמצנתי לקנות פריט שאינו קלאסי ופחדתי שאחרי שאקנה אותו, נוסף לכל הוא לא יתאים לי ויהיה מוטל לו בארוני חסר תועלת. תרחיש שהתרחש תכופות מאחר שכפות רגליי היו צרות באופן בלתי רגיל. אם הייתי הולכת לקניות עם אלכסיה, לבסוף הייתי קונה תמיד בגד או נעל שמרניים, שהיו אמנם קניה נבונה (לטעמה) אך לא מספיק נועזים ומיוחדים כפי שאהבתי. ואולם היו בחלון-הראווה רק נעליים זולות, ולא התחשק לי להיכנס לחנות ולמדוד אז נסעתי משם.
הכבישים המהירים התפתלו במתינות ונפרדו זה מזה בהפתעה, זהים זה לזה עד כדי בלבול. בחוסר ריכוזי איבדתי את הדרך לשוק, ופעמים אחדות נאלצתי לחזור על עקבותיי. כשהגעתי לראש-העין הסתובבתי בין בגדים סוג ב' וטיפוסים עממיים קולניים שהכריזו על מרכולתם במלוא הגרון. הבאסטות היו גדושות כל טוב, נרות ריחניים, ירקות טריים, דיסקים מזויפים, פסלי אבן סבון קיטשיים. בהמולה ובצווחות הרוכלים הכול נראה ג'יפְתי. מדדתי כשלושים פריטים, הכרחתי את עצמי לקנות חליפה בשישים שקלים ונסעתי הביתה. כשהגעתי חזרה הבנתי שאני לא זוכרת אם הפקדתי את הצ'ק השני באל-תור. חיטטתי בתיק, מלבד החליפה והארנק הוא היה ריק. כשסיפרתי לאימא היא אמרה שלא נורא, כולנו מבולבלים ואאוט עכשיו, ושאבדוק מה קורה עם השיק ביום ראשון, מקסימום אבקש ממנהלת החשבונות של "אולפני זיפ" שתבטל את הצ'ק.
לא עשיתי כלום בשאר היום. התחלתי לנקות את הכיורים במרץ, מכינה את הקרוואן לזרם מבקרים, למרות שעל פי ההיגיון איש לא הודיע שיגיע, והפסקתי באמצע. עשרים לשמונה, כבר נהיה מאוחר. זרקתי בגדים אחדים לתיק השחור ונסעתי לבית-החולים. חלפתי דרך עמדת השמירה, לקחתי מהשי"ן-גימ"ל פתק, מקווה שלא אצטרך לשלם יותר עבור החנייה כשאחזור בבוקר. נסעתי בפיתולי הקומפלקס לפי איך שזכרתי שחברותיה של קסם נסעו שני לילות קודם, כשנתנו לי טרמפ בדרכן לבקרה. בניין הלבנים המשונה, "בית ויזן לילדים", צץ מאחורי הסיבוב. קסם עברה מספקטור להתאשפז בו רק לפני שבועיים, כך שעדיין לא הייתי בקיאה ברזי המקום. חצי הוספיס חצי מחלקה לטיפולים מיוחדים. הבניין היה בנוי בצורת עיגול, מכל יחידת טיפול יכלו החולה ומשפחתו להביט לחצר פנימית מטופחת, המתהדרת במדשאה ובעצים, זרועה פסלי פח צבעוניים של ציפורים, ספסלים, ומפל מים משתפך מעבר לסלעיה. הפסלים נתרמו וניבנו על ידי אמנים שונים.
חניתי רחוק ופסעתי במורד הגבעה אל הבניין. חלפתי על פני האחיות, מברכת אותן לשלום למרות שלא היה לי כוח אליהן. האם הביטו בי בדממה מיוחדת, ובמבט השתתפות משונה או שרק נדמה לי? הלכתי לחדר שבו ישנתי אצל קסם לפני ימים קודם. פתחתי את הדלת, הלב צנח. החדר היה ריק, המיטה עשויה, סדינים ושמיכות צמר מתוחות מעליה. חלון הזכוכית השקיף לחצר הפנימית הירוקה, התריס בחלון הצמוד היה מוגף. "היא מתה," אמר לי קול פנימי. בהיתי בחלל הריק כמה שניות והלכתי לעמדת האחיות.
"איפה קסם?"
"פה בחדר ליד, העבירו אותה." הנידה האחות בראשה.
נאנחתי לרווחה, "איפה בדיוק?"
"כאן בכיוון הזה," הנידה האחות בראשה.
הלכתי במסדרון המעוגל, ונכנסתי לחדר. אבא ישב על ספה בפינה, בחושך, עיגולים שחורים תחת עיניו, ושיגר לעברי את החיוך המדוכא שלו. ברגע שראיתי את החדר, שנאתי אותו. ממש תשליל של החדר הקודם. במקום המפל והשמיים ניבטו מחלונותיו קירות בניינים אחרים. הוא היה אפל ומחניק, חלונותיו ותריסיו מוגפים-למחצה. רציתי לעוף משם באותו הרגע או להכריח אותם להעביר אותה מכאן. קסם ישנה, מסוממת מהאפידורל.
"הי." אמרתי.
"אהלן יעלי," תמיד יש לו שלום לבבי. גורם לי להרגיש בשמחתו לקראתי.
"מה קורה?" לא יודעת מדוע עניתי בחוסר נחמדות, בטון חמוץ. תמיד אני עונה להתלהבותו באופן בלתי סמפטי, ברמת התלהבות פחותה משלו.
"הכול יחסית בסדר."
"למה עברתם לחדר הזה?"
"לא יודע, התריס בחדר הקודם התקלקל, אז העבירו אותנו."
"אני שונאת את החדר הזה, יש פה אנרגיה רעה, אולי תבקשו מהם לעבור בחזרה?"
"בסדר, אחר-כך."
ידעתי שלא יעשה את זה, שהוא חושב שאני מדברת שטויות.
"אז מה אני צריכה לדעת לפני שאתה הולך?"
"שום דבר, הכול יחסית שקט, היא ישנה רוב הזמן. יש פה אוכל אם את רוצה," הצביע על סיר עם נזיד שומני ושרוף של בית-החולים, "ופה יש נקטרינות," פתח את דלת המקרר והצביע על פלחי פרי רכים בתוך קופסת פלסטיק, "הם רכים כמו שהיא אוהבת."
"איך היה עד עכשיו?"
"אל תשאלי, החברות שלה היו פה והיא לא הפסיקה לדבר, נונסטופ במשך שעתיים. היא דיברה ודיברה, סיפרה להם כל מה שהרופאים עשו לה, איך חתכו לה את הגוף לחתיכות. איך, כשרק גילו שהיא חולה, עשו לה ניתוח בשתי השחלות והוציאו לה את הביציות למרות שלמעשה אין להם עדיין את הטכנולוגיה להשתמש בהן. כמה שהניתוח הזה היה מיותר, וכי אם הייתה יודעת שאין להם מה לעשות בהן, בחיים היא לא הייתה חותמת להם על הטפסים ולא מסכימה לעבור אותו סתם."
"מה אתה אומר? טוב, מצוין שהיא תדבר, שתוציא את הכול." משונה ובלתי אופייני. כי לא משנה מה היה המצב שלה, קסם מיעטה לדבר על עצמה, ותמיד העדיפה להתעניין ללא לאות בזולת הנמצא מולה.
"אז מה, אתה חוזר לעבודה מחר?" התיישבתי לידו מול מיטתה. בשלושה החודשים האחרונים לקח חופש מהעבודה כדי לעזור לאימא לטפל בקסם.
"כן."
"אוי לא, אין לי כוח לזה! עוד פעם נחזור למה שהיה לפני שלקחת חופש? אין לי כוח, השנתיים האלה גמרו אותי. אין לי חיים. ועכשיו בדיוק הציעו לי איזה קידום בעבודה." קיטרתי במרירות.
"אה באמת, איזה קידום?"
"עזוב, אני מעדיפה לא לדבר לפני שזה יוצא לפועל, אבל זה משהו די מגניב."
"יעל, אנחנו שלושה אנשים, אנחנו נסתדר."
המחשבה על ההתמודדות בלעדיו הקדירה את פניי. לא יכולתי לעצור את עצמי מלהתבכיין. מצד שני, פחדתי כי למרות שנתה, קסם עדיין יכולה לשמוע אותנו בתת-מודע, וניסיתי לעצור בעד הדחף לדבר על אודותיי.
"מה את אומרת, להעיר אותה או לא להעיר אותה? אני לא יודע, היא ישנה כל כך טוב. צריך לתת לה תרופות. את יודעת, עד שהיא הצליחה להירדם."
"נראה לי שתעיר אותה רק בשביל לקחת את התרופות ואחר כך תלך."
"קסם," אבא ניגש אליה.
"מה, למה אתה מעיר אותי?" פקחה את עיניה והחלה להשתעל.
"קחי תרופות," היא בלעה את התרופות והמשיכה להשתעל.
"אני מרגישה רע, שיט יוצא לי דם!" הביטה בטישו המוכתם באדום והתפלצה.
"לא נורא מתוקה, לא נורא זה שום דבר," אבא אמר.
"זה כן נורא! אל תגיד לי שזה כלום, תמיד אתה מנסה להפחית ממה שקורה לי," צעקה והמשיכה לפלוט דם בשיעוליה המתגברים.
גם אני התחלתי לצעוק עליו. תמיד אנחנו מוציאות עליו את העצבים כשהוא מתנהג בהכחשה מפייסת שכזאת. "רע לי, רע לי. אני רוצה את אימא!" אמרה.
ליטפתי את כתפה. לא היה לי מקום פנוי אחר ללטף. כל שאר גופה כבר היה מחובר לכל מיני צינורות. בספר למוּדעות עצמית ששאלתי מאורה היה כתוב שאם למישהו לידך יש אנרגיות רעות, צריך לנסות לחשוב עליו ולהעלות את תדר המחשבה למחשבות גבוהות וחיוביות יותר. אמרתי לעצמי: "תעלי את הרטט, תעלי את הרטט!" להעלות את הרטט, לחשוב חיובי, ליטפתי את כף ידה, אך היא רק צעקה שרע לה יותר ויותר.
אני צבועה מתחסדת שמנסה לעזור ולא עושה משהו מוחשי שעומד במבחן המציאות. היא סובלת לידי ואני מחזיקה את ידה, מדוע אני לא עושה משהו אמיתי כדי לעזור לה? מה מילות העידוד שלי שוות כשהיא סובלת? שנאתי את עצמי באותם רגעים. נזכרתי בניתוח האחרון שלה לפני חודשים אחדים, כשהרסו לה את איכות החיים לחלוטין וניתחו אותה באותו מקום בגוף שהגידול חזר והתפתח בו. היא הייתה אומללה וחסרת אונים כמעט לחלוטין, ומה הבאתי לה? חתיכת אבן גֵ'יד שחורה-ירוקה. המוכרת בחנות אמרה שהאבן היא בעלת תכונות ריפוי חזקות. קסם הייתה חצי מעולפת מכאבים, ואני חשבתי לעצמי, כמה אני פתטית וצבועה. מנסה להראות שאכפת לי, אבל לא מזיזה הרים וגבעות כפי שבאמת צריך.
"את אוהבת אותי? שאלה אותי אז, אחרי הניתוח.
"בטח."
"אז תגידי לי," ביקשה.
"את האחות הכי אהובה עליי בעולם."
"יופי, מצחיק מאוד," נפלו פניה, "זה לא שיש לך עוד אחת אחרת."
"את לא קוראת לשום אימא ושום כלום. מה זה יעזור, בשביל מה אנחנו צריכים את זה?" אמר אבא לקסם וניער אותי מקו המחשבה שלי.
"אני כן רוצה אותה פה! זאת זכותי, אני מרגישה רע, אני משתעלת דם ואני רוצה את אימא שלי פה." התעקשה. "שִיט זה נעשה יותר גרוע," ירקה על הטישו כמויות נוספות של דם והתחלחלה כשראתה את כמויות הנוזל המתגברות. הלכתי להשליך את הטישו לפח. "לא, אל תיזרקי, תשמרי את זה, אני רוצה שאימא תראה את זה, שלא יחשבו שאני ממציאה!"
לא פלא שרצתה שיחשבו שאינה בודה מדמיונה, הרי חודשים התלוננה לפני שגילו את המחלה, ואף רופא לא לקח אותה ברצינות. גם בשיא המחלה הרופאים הרבו לזלזל ולהמעיט בחשיבות תלונותיה, מתווכחים איתה שמזג-האוויר משפיע עליה, או שכאבי פאנטום תוקפים אותה. כבר אמרתי, מתוך טעות לא הבנו שהיא מטופלת על ידי איזו "קופת-רופאים" ולא ב"קופת-חולים" שלנו. החתימו אותה בבקו"ם עם שִחרורה מהצבא.
"תתקשרי לאימא. ואתה," פנתה לאבא, "כשהיא באה אתה תלך, אני לא רוצה שתריבו."
"טוב," הוא אמר.
"קסם מהאו"ם," חייכתי אליהם.
חייגתי לאימא, "קסם משתעלת דם ומבקשת שתבואי, גם אני מבקשת שתבואי. את יודעת שאין לי בעיה במצבים הכי קשים אבל זה כבר יותר מדי." מסכנה אימא, הספיקה לנוח בבית מהמשמרת האחרונה רק למשך יום.
"אני כבר באה." אמרה.
אבא קרא לאחות. כשהגיעה החלה לשאול את קסם מה קורה לה, אבל בקול צעקני, כאילו שזה לא ברור שהמצב בתחתונים.
"רע לי, רע לי!" קסם אמרה.
האחות צעקה שהיא יודעת והיא דואגת לה. דרשנו שתביא לקסם טרומבוציטים דחוף.
"אל תלך," ציוותי-התחננתי בפני אבא.
"אני לא הולך לשום מקום."
הלכתי לעמדת האחיות. האחות ישבה שם בנינוחות יחסית, מנסה להתייעץ עם הרופאה בטלפון מה לעשות. אמרתי לה שקסם משתעלת דם, שהיא אינה מסוגלת לנשום, שתביא לנו מסיכת חמצן.
היא לא ממש התרגשה מדבריי.
"היא נ-ח-נ-ק-ת!" אמרתי, "היא צריכה שתביאי לה מסיכת חמצן!!!"
"אני כבר מביאה, קודם אני מטפלת בטרומבוציטים," אמרה לי.
בתוך החדר קסם התענתה נוסף לכל בכאבי תופת ברגליה וצרחה מכאבים. אבא אמר לה שתלחץ על כפתור המורפיום. האפידורל בעמוד שדרתה לא ממש עזר, היא התענתה בכאבים בלתי נסבלים ברגליים. האחות חיברה לעמוד שקית טרומבוציטים צהבהבה, קסם המשיכה להשתעל ולהתקשות לנשום.
"אימא, אני רוצה הביתה. אני שונאת את החיים האלה ככה!" צרחה.
אימא הגיעה ואמרה לה בקול רך, מנסה לשדר לה נחמה ומרגוע, "הנה אני כאן מתוקה שלי, אני פה."
"אימא, אימא, לא טוב לי. אני רוצה הביתה."
ד"ר גפנית, הרופאה שטיפלה בה, הגיעה לחדר. הרופאה השיבה לחיוב כשאימא שאלה אותה, בנימה אוהדת, אם עזבה את ילדיה הקטנים בכדי לבוא למחלקה. "כוּס אמכּ," חשבתי לעצמי, "אחותי על סף מוות והם מדברים על כמה הרופאה נהדרת שהגיעה למחלקה באמצע הלילה. זאת העבודה שלה. באמת נהדר!"
הרופאה לחשה להוריי הסברים על המצב בקול חלש. לא יכולתי לשמוע מה אמרה. מדוע אינה מדברת איתי? אפילו לא התייחסה אליי. אני רוצה לדעת מה קורה. בחודשים האחרונים התחלתי ללכת לפסיכולוגית, שייעצה לי להוריד את מינון מעורבותי. היא אמרה שזה התפקיד של ההורים, שאולי כדאי רק לעזור בהכוונה מרחוק ובבילוי זמן אתם, כשצריך. הייתה מאוד נחמדה, ובסך הכול כנראה השתדלה, אבל בכל פגישה הייתה שואלת אותן שאלות בטון פדגוגי.
"מה יש לאחותך? את גרה אצל ההורים?"
עד שיום אחד אמרתי לה, "כבר שאלת אותי את זה כמה פעמים."
"נכון, פשוט רציתי לוודא," פניה הסמיקו והתכרכמו. לפחות לאחר-מכן חדלה לשאול אותן שאלות בכל פגישה. עקב הצעתה עזרתי להשיג את פרטי הטיפול הנוכחי שקסם קיבלה ב"בית ויזן". טיפול ניסיוני שאיש מלבדה טרם קיבל בארץ. מאוד נוח שעל מישהו אחר מוטל הנטל, בייחוד שאבא לקח חופש. כמה ייחלתי שהטיפול הזה יעבוד ויציל אותה. עכשיו קלטתי שאני לגמרי מחוץ לעניינים. ד"ר גפנית החלה להגיד שהשיעול נובע כנראה מגרורות ולא מטרומבוציטים מהטיפול. איך לעזאזל היא יודעת את זה? היא לא ביצעה שום בדיקות, שום בדיקות דם, כלום. היא אמרה הכול בקול נחמד, רגיש כזה, שהתחשק לי לשגר אגרוף ישירות לפרצופה.
"מה הם חושבים, שאני פראיירית שלהם, הרופאים האלה? נתנו לי טרומבוציטים וזה עדיין לא עוזר! תעשו משהו לעזור לי, אתם לא עושים שום דבר שעוזר!" קסם צעקה, חרדה וזעם בקולה.
היא לחצה על הכפתור המווסת את המורפיום כשרצתה להקל על כאביה. החומר גרם לה להיכנס ולצאת מעילפון. אחרי דקות אחדות התעוררה כמו מסיוט ואמרה, "...מא!"
"מה חמודה," ניגשתי לחבקה, שוב עם המילים חסרות התועלת. הייתה לה זכות לצרוח, איזה זכות הייתה לי להרגיע אותה? זרועותיה היו קרירות.
החדר רחש אפלוליות מבשרת רעות, אוויר דחוס, ריח תרופות. על הקירות תלו תמונות ממוסגרות בעלות הקדשות חרוטות על ריבועי מתכת רקועים, תרומת משפחות ילדים מטופלים שנפטרו. פוסטרים של כלבלבים עצובי עיניים, שושנים וסרטים צבעוניים בסלסילות קש מצוירות. התמונות החליאו אותי במסריהם הסופניים הרכים. לא חדר של החלמה היה זה אלא חדר של מוות. נשמותיהם המיוסרות של ילדים רבים שמעולם לא זכו לצאת ממנו על רגליהם, שגססו ומתו בו – היו כלכודות בו, בתקרה, בתמונות, צופות בנו ומביטות בנו מבעד לעיניים המימיות, היבבניות והמתחננות, של הכלבלבים המצוירים.
עמדתי שם, לא יודעת מה לעשות, הוריי היו אבודים. שלושתנו היינו אובדי עצות.
"טוב, אני אלך הביתה," אמרתי, "אין טעם שכולנו נשאר פה."
נסעתי הביתה באיילון במהירות של כחמישה-עשר קילומטר לשעה. מסך הדמעות ירד על עיניי, מסמא ומטשטש את שדה ראייתי, מוחק אותו לאפס. לא יכולתי להפסיק לבכות. צעקתי ללא הרף, "קסם, קסם, אני לא רוצה שהיא תמות! לא, זה לא קורה לה, אני לא רוצה. הצילו!"
הצעקות בוקעות מגרוני ללא שליטה, בפתטיות סוריאליסטית. בוכה וצועקת הגעתי הביתה, צורחת עד לב השמיים בזעם. שישמעו, שישמעו השכנים, שלא רק לי יהיה לילה מסוייט. לא יכולתי להיות לבד. הלכתי לבית ההורים ובכיתי מול מקלט הטלוויזיה. לא יכולתי להירדם. חשבתי עליה שם, מוטלת חסרת אונים על המיטה, צלעותיה הציפוריות עולות ויורדות תחת האור המלאכותי, מכשירים מהבהבים ומצפצפים סביבה והיא זועקת בכאביה עם כל נשימה מתקצרת. לוּ רק היה ניתן לנפנף בשרביט קסמים ולמצוא איזשהו פיתרון שיעלים את כאביה, שיפחית את הנפיחות, שיהרוס רק את התאים הסרטניים. החתולה הבדרך-כלל-אילמת של קסם עלתה על שולחן הסלון, הביטה בי בעיניים עגולות מבוהלות והצטרפה להתייפחויותיי ביללה מפחידה. הלב התכווץ בפחד, צמרמורת קרה עברה בי, ובחילה פִעפעה בבטני.
אבא התקשר ואמר שאהיה מוכנה לכך שהגבירו את מנת המורפיום עד שתהיה מורדמת, כדי שתפסיק לסבול.
למחרת נסעתי לשם. נכנסתי לחדר, אימא ואבא רכנו מקופלים ושבורים כל אחד בפינתו. ראשית הלכתי מתוך הרגל לשירותים וקִרצפתי את ידיי בספטול. המוח מסרב להיכנע ולקבל את הדין, איננו קולט שהנטילה הטקסית המוקפדת היא הפעם כבר חסרת טעם. קסם הייתה שרועה על המיטה, זזה בתנועות קלות, נחיריה מתרחבים במאבק לקלוט כל טיפה מאדי החמצן שבקעו מצינוריות האינהלציה. העקשנות המוכרת, עוז הרוח, עדיין היו בה. וגם במצבה עדיין הייתה בעיני יפיפייה מושלמת. שפתי התות המוכרות שלה היו משורטטות במתיקות דקה, חסרת אונים ומלאת רכות. רסיסי דמעות רטטו על ריסיה הבובתיים, שברי יהלומים מרפרפים. הסתכלתי על הגוף שלה, פניה החיוורות הדומות לשלי, אותו דם. לחייה הענוגות, גרסה נעלה פי עשר ממני. אימא ואבא פרצו בבכי למשמע מילות הפרידה שיצאו ממני. הנחתי את ידי על אחת משתי ידיה המונחות לצידה על הסדין. היד הייתה חמימה, הרגשתי את הדם פועם וזורם בה בחוזקה. אותה היד של הזאטוטה האנרגטית שמשכה את מפית הבד עליה נח סט החרסינה הזעיר שרכשו לי והוא התנפץ לרסיסים על הרצפה. היד ששברה את הקשת המוזהבת שרֵע הביא לי ליום הולדתי בגן, והחביאה אותה בבושה מאחורי השיחים בשביל לבית-הספר. היד שהרימה לי את חולצת הבטן הלבנה הדקה בחתונת בת-הדודה וחשפה אותי בשובבות לאורחים, "הֵי הי, צומחים לך ציצים. כולם יודעים שכבר צומחים לך ציצים קטנים!" היד שענדה לעורפי בעדינות את סוגר שרשרת הקולר שרכשנו יחד בנחלת בנימין, כשנה לאחר שחלתה. אותה היד שאת ציפורניה הנאות משכתי בלק ורדרד מתכתי מבריק כאילו חיי תלויים בכך, כשאושפזה לראשונה לביופסיה. כף היד שענדה טבעת עתיקה בעלת פס זהב דקיק על אצבעותיה הארוכות, וסובבה אותה בהיסח הדעת בהפסקות בין הדיבורים. הטבעת שנראתה עליה כל-כך אלגנטית, למרות שלמעשה הייתה חתיכת חרא מיושנת. היד שהתרככה והלבינה מטיפול כימי רעיל והרסני אחד למשנהו, ולפתה את זרועי בכאב ובבחילה, מבקשת למות מאשר להמשיך להתענות. היד שלקחה ממני פיסות בד סרבניות שרציתי להשליך בזעם, והשלימה עבורי את עבודת התפירה בריכוז מדויק. החדר היה קפוא מהמזגן, אך עדיין היו ביד הזאת, בגוף גדוש הגידולים ובנשמה שנאחזה בו בעקשנות (או אולי היינו אנו שהארכנו את הסבל שנאחזנו בלי להרפות, בלי להיות מסוגלים לשחרר) – כל כך הרבה חיים. הרבה יותר מאשר בי. האם היא צופה בנו מעל הגוף שלה? ההורים התיישבו לצידה וליטפו אותה והשמיעו לה מוסיקת דולפינים ושירים של אֶנְיָה שהעבירו בגבי צמרמורת.
"איזה מוסיקה קסם אהבה?" אימא שאלה חרישית.
"לא אהבה, היא עדיין א ו ה ב ת את אלניס. מה שבטוח זה שהיא שונאת את המוסיקה הזאת של אניה," אמרתי ברוגזה ויצאתי מהחדר.
התקשרתי לעבודה להודיע שלא אגיע. "טוב תהיי עם אחותך," אמר המנכ"ל, "תגידי, איפה את שומרת את התוכנית העסקית של הערוץ הרוסי?"
כעסתי על כולם. על ההורים שלא נתנו לקסם טיפול מציל חיים, ובייחוד על הרופאים, מדוע הם לא מצילים אותה? ד"ר גפנית, שסיפרה להורים על-כך שקסם שאלה אותה איך מתים. היא מכירה את קסם שבוע. אפשר לחשוב שרק רצתה שקסם תחזיר את נשמתה. אבא יצא למסדרון והציע שאתקשר לבנק לברר אם הצ'ק שלי הופקד. שאלתי מדוע הם אינם מעבירים את קסם לטיפול נמרץ. הוא אמר שזה התפשט לה כבר עד הברך ולרגל השנייה.
"מ-הה???" הייתי בהלם.
"בוקר טוב, לא ידעת?"
לא הייתי צריכה להקשיב לפסיכולוגית ולהיות כל-כך מנותקת.
"אתמול בלילה היא אמרה לי: 'אני רוצה להתחתן, אני רוצה ילדים, אני רוצה ללכת הביתה לסיים את ציור הפרפרים שלי, אני רוצה לעשות קורס קדרות, אני רוצה לדאות במצנח-רחיפה.'" אבא אמר בקול דווּי, והדמעות נקוות בעיניו.
אחר-הצהרים חברותיה הגיעו להיפרד. נערות בנות עשרים-ואחת, עשרים-ושתים, שלא עזבו אותה ליום במהלך השנתיים האחרונות. נורית, חברת ילדות מהמושב, עמדה מחוץ לחדר ובכתה בכי קורע לב. החבר שלה עמד לידה וחיבק אותה, טומן את ראשה בכתפו. החבר-לשעבר הראשון של קסם לאחר שחזרנו לארץ, מכיתה ט', הופיע בעיניים אדומות מבכי, אומלל, עדיין מאוהב בה. הרגשתי צורך לנחם אותו. חברת ילדות אחת שלא ראינו שנים, חוץ מהפעם שהביאה לקסם פשטידה ופירה כי גרה בקרבת בית-החולים ואבא ביקש זאת ממנה, גם היא טרחה להגיע. ישבה בחוץ ודיברה שטויות בקול קולני, אולי בכדי שישמעו שהיא שם. מי ביקש ממנה לבוא.
חברות של אימא נכנסו לחדר. אחת שלא ראיתי כל השנתיים נתנה לי נשיקה מאוסה על הלחי. כשראתה את קסם מורדמת במיטה, נאבקת לנשום, אמרה: "כמה שהיא יפה!"
למה להעמיד פנים שאכפת לה בדקה התשעים, כשלמעשה היא עושה את המינימום כדי לפטור את עצמה מרגשות האשמה? חיבקתי את החבר-לשעבר המאוהב של קסם לשלום והלכתי לישון במחלקה. השמש עלתה בבוקר, זורעת בכל אור לבן עקר, צונן וחיוור. ואני שאלתי את עצמי בשביל מה בכלל היום המקולל הזה צריך להתחיל. לא הייתי מסוגלת להמשיך להיות שם. להסתכל על המפל השוצף בתוגה, ועל הפסלים הצבעוניים הנטועים בחצר בעליצות מלאכותית, ורק לחכות. נסעתי הביתה.
ידיד בן-המושב, שלא ראיתי שנים, יותם, הגיע לקרוואן. הוא לא נסע לעבודה, רק כדי להיות איתי.
בעשר בבוקר הצלצול הבלתי נמנע הגיע.
אבא התקשר, משתנק ומתייפח, ואמר שהיא מתה.
"זה הכול בגללכם! למה נתתם לה למות!?" צעקתי עליו.
יצאתי החוצה לחצר, בועטת באבנים, מטיחה אותם על טור פעלתני של נמלים שחורות שנשא פגר חלוּל של חרק ענק והוביל שאריות מזון לתוך רשת של בקעים וחורים זעירים באדמה הלחה. בכיתי וקיללתי את כולם. זונות, נבלות, חולֵירות, חארות.
עדי בן-עזר
המשך יבוא
אהוד בן עזר
המושבה שלי
[הרומאן הנידח שנשכח והושכח בידי כת ה"פוליטיקלי קורקט" של הספרות העברית למרות שאין וכנראה גם לא יהיה בה לעולם עוד רומאן כדוגמתו – מתפרסם כאן מחדש בהמשכים לאחר גריסתו והיעלמותו של הספר שיצא לאור בשנת 2000 בהוצאת "אסטרולוג" והוא עתה פריט יקר ונדיר לאספנים ונשלח חינם בקובץ וורד לכל דורש]
פרק עשרים וארבעה
אדירה היתה הסטירה שסטר ראש השומרים שיח' איסחאק נורדאו על לחיו של האיכר גרשוני
אדירה היתה הסטירה שסטר ראש השומרים שיח' איסחאק נורדאו על לחיו של האיכר גרשוני. לילה אחד נגנבה פרה מהרפת של גרשוני. למוחרת בבוקר, רוכב על חמורו הקפריסאי הרזה, הופיע חוואג'ה סקנדר השמנמן וקצר-הקומה בחצרו של שיח' איסחאק כאשר זה עמד ודיבר עם גששו הבידואי אחסן דלדום. גרשוני הקים קול צעקה:
"איזה עסקים אתה עושה שוב עם השומרים הבידואים שלך, עם הגנבים האלה?"
"אני אחראי על השמירה במושבה ואתה צריך לסמוך עלי שאני יודע מה אני עושה." השיב לו שיח' איסחאק. "יכולת, במחילה מכבודך, לנעול בלילה את הרפת ולא היו גונבים לך את הפרה היפה שלך, אלא-אם-כן אתה נהנה מכך שהיא משוטטת בלילות..."
"פיזדמטי!" הקפיץ הרמז את גרשוני והוציאו מדעתו. שפמפמו השחור, הקטן, רטט כמברשת מעל החמור הגדול. "קיבינימאט שתלך, חרא אתה, חרא אבן-חרא, ילען-אבוכ! מה, אני העראבער שלך שתדבר אליי ככה?!"
"חוואג'ה סקנדר!" גער בו שיח' איסחאק, ומבט זועם הבריק בעיניו, בעלות ברק הפלדה הכחול, שהישירו מבט בפני בן-שיחו. "תיזהר! לא בכבוד שלי אתה פוגע אלא בכבוד המושבה כולה!"
"הגיע הזמן להגיד לך, נורדאו, שאתה בכלל לא שומר עלינו. אתה עקרוט, ערמומי, אתה א-באנדיט, א-גאזלן, אתה גרוע מגנב, מסתובב כל היום, לא עושה כלום, פאראזיט. חי על חשבוננו. הגיעו לי עד הנה – כל העראבישע-שטיק שלך! אתה אחו-אל-מאניוק! א-שוואנץ!... "
על כך סטר לו שיח' איסחאק על לחיו.
"אתה עוד תשלם ביוקר על כך, שיח' איסחאק נורדאו! אני אתבע אותך לבירור בוועד המושבה!" גרשוני הנדהם, שפמו השחור הקטן מרטט ולחיו לוהטת, קירטע חזרה אל חמורו הגדול כשהוא נחנק-כמעט מכעס, ועזב את החצר.
"יא, יא-מסכין, אללה יחרב-ביתו! – פגעתי כניראה בכבוד הפסקוצווע שלו!" חייך שיח' איסחאק נורדאו לתוך שפמו והמשיך את עסקיו עם הגשש הבידואי.
"פילטיז אל-דבור מאפיש אסל!" אמר הגשש. בעכוז הצירעה דבש לא תמצא!
ליל-קיץ אחד, ליל חמסין, פסעו שיח' איסחק נורדאו ועימו מסייה בוריס קלדם, הוא חוואג'ה בארס, אביה של ארלטי, לעבר ביתו של גרשוני. הם היו בסיור ביקורת על השמירה במושבה, חמושים באקדוחי המאוזר הגדולים שנתונים בנרתיקי-עץ אשר לאחר השליפה אפשר לחברם בתור קתות.
כאשר חלפו על פני הבית שמעו מבפנים אנחות מזעזעות.
השניים טיפסו והציצו מבעד לחרכי התריס והנה ראש גרשוני המוגבה מונח על השד הערום של שיינע-פשה כמו על כר, ומעליו רובץ תאומו – והוא גדול כל-כך שמאיים לחנוק את הבעל הטמון ביניהם –
וגרשוני צועק ומחרחר כטובע,
ואין לדעת אם מתוך שינה הוא קורא להושיעו או שער הוא –
צחוק הגורל הוא שהשדיים, שכה הפעימו אותו כאשר גילה אותם לראשונה בכלתו הבתולה בליל החתונה, שהרי את שיינע-פשה הצעירה שידכו לו – איימו עתה על חייו לכלותם.
"מון דייה! [אלוהיי!] – הלא שדי השיקסע הגרמנייה עוד יהרגוהו!" התחרמן למראיהם קלדם.
"יא בא יה! – " השתאה שיח' איסחק, "אללה אכבר! אללה אכבר! – סנדרל תקוע עלא ראסו בביז [שד] מרתו! בפני סכנה שכזו בחיי לא עמדתי!"
מיד פרצו שני השומרים עם אקדוחיהם פנימה ובקולות "זוז הצידה!" – הצילו מחנק את בעל הבית, בהודפם מעל פניו בכתפיהם את גבעת השד העליון של שיינע-פשה זוגתו.
למוחרת עבר מעשה ההצלה מפה לאוזן במושבה.
עוד סיפרו אצלנו שכאשר שיינע-פשה ובעלה אינם רבים – משמשים שדיה כמגש שעליו מניח סנדרל בבוקר את ספל הקפה ופרוסת הלחם בחמאה ובריבה שהוא מעלה לה מהמיטבח למיטתה, ולעיתים היא מרשה לו להצטרף מהצד לסעודה.
בעקבות הסטירה ההיא התקיימה בוררות בביתו של סבי והשתתפו בה מסייה בוריס קלדם וגרישה ירקוני. גרשוני המוכה אמר שהוא מסתפק בהטלת עונש מוסרי על שיח' איסחאק נורדאו, כלומר התנצלות ולא עונש כספי. שיח' איסחאק נורדאו הודה שהיכה. השניים יצאו החוצה. הבוררים רצו לפסוק התנצלות, כהצעת גרשוני. אבל שיח' איסחאק נורדאו, שנודע לו הדבר על-ידי שליח שעמד והאזין להם מאחורי התריס, שלח להודיע לבוררים שלא יקבל עליו קנס של התנצלות וכי הוא מוכן רק לקנס כספי ואפילו גדול, "אפילע איך זאל האבען א טאפ פיל מיט גאלד! [אפילו בשיעור של פח מלא זהב, אם יהיה לי!]"
כמובן שלא היה לו. כלאם פאד'י, מילים ריקות, היו דבריו. אולי פח זיתים או שמן זית היה לו. לכן הבוררות התפטרה והבירור חזר לוועד.
ערב. פנסי-הקרוסין המעשנים, הנתונים בבתי-פח שניראים כפיראמידות הפוכות, האירו מעל גבי העמודים ברחוב. אור עלה מחלון בית-הפקידות שבו התאספו חברי ועד-המושבה, וסערת הצעקות פרצה החוצה. סנדרל גרשוני ותומכיו מבין האיכרים דרשו לפטר את שיח' איסחאק נורדאו ולהטיל עליו קנס כבד, ואילו נורדאו מצידו אמר: "אם אתם עושים לי בירור וקונסים אותי, אתם פוגעים בביטחון המושבה כולה!"
"זאת עוואנטה [ערמומיות], הוא למד לדבר ככה מהעראבערס שלו..." האדים גרשוני בכעס חנוק עד שהיה חשש לבריאותו, ומזגו לו כוס מים צוננים מאיבריק שחור לח מותניים [כד חרס בעל זרבובית, שדוברי העברית מכנים אותו בטעות בשם ג'ארה] שניצב על אדן החלון הרחב.
"ואיזה נזק נגרם לביטחון המושבה מזה שלא תכה יהודי?" חקר ראש הוועד את נורדאו.
"מה, אני, בסך-הכל, עשיתי? נתתי לו סטירה קטנה שאינה דומה כלל להצלפות בשוט ולמכות, שכל שיח' מכובד מרשה לעצמו להפליק לבני-שבטו!" שיח' איסחאק נורדאו גימגם קצת, כדרכו. מפרק משפט לצמדי-מילים שסופם נבלע כאילו פיו מלא תפוחי-אדמה לוהטים. הדבר לא הפריע לו אלא אדרבא, נשמע סמכותי, מתאים לגערות ולפקודות. החי"ת והעי"ן הגרוניות, כדרך הערבים, היו מודגשות אצלו, בצרידות, גם כשדיבר אידיש או קצת עברית. "ואיך, אתם חושבים, נוהגים בנתינים שלהם שיח' חמודה ושיח' ערב-מלאלאחה ושיח' ערב-ג'ראמנה, וכל השיח'ים השכנים שלנו? במקל! בשוט! – ואני, אני לא השיח' שלכם? כבודי לא כבודכם? כוחי לא כוחכם? איך אתם רוצים שהשכנים הערבים יכבדו אותי אם ייוודע שאתם מעמידים אותי למשפט על דבר עלוב שכזה? איזה כבוד יהיה לי בעיניהם? אללה ישהד [אלוהים יעיד] – הלא רק למענכם אני מכה אתכם, למען ביטחונכם ולכבוד המושבה!"
בישיבה הועלו הצעות של קנס כספי בצירוף בקשת סליחה. היתה הצעה לשלול מנורדאו לשנה את הזכות להשתתף בבחירות לוועד. אחד החברים, שעשה עצמו למגן הראשי על שיח' איסחאק נורדאו, אמר: "אכן אללה ישהד כי שיח' איסחאק נורדאו לא היכה ראשונה את גרשוני ורק שאין זה לפי כבודו של שיח' איסחאק שהוא קיבל ראשונה מכה ועל-כן הוא מקבל עליו להודות בדבר שלא עשה."
על כך ענה לו ראש הוועד: "די עם אלוהים! אולי תביאו עד אחר שאפשר לדבר איתו?"
והישיבה סערה. היו עוד נושאים דחופים על הפרק. בחוץ התגודדו והפגינו פועלים עבריים רעבים, מחוסרי-עבודה, שהתלוננו על הוועד, מדוע אינו מחייב את הפרדסנים להעסיקם, ובהשפעת גרישה ירקוני, שעודד אותם, צעקו:
"חברי הוועד תיישים זקנים! חברי הוועד כלבים זקנים! אלטע קאקערס! חניוקעס! חאלירעס! הגיעה שעתכם להתפטר!" – והם רקדו בחושך הורה על בטן ריקה ושרו: "הבוז לכם הקלדמים / יומכם יבוא כלבים נבזים!"
ובפנים נמשכו הוויכוחים והצעקות ולא הגיעו לשום החלטה. ממש "חמאם בלא מוייה" – כפי שהיה דודי אומר, בית-מרחץ ללא מים, שהרעש בו כבד מנשוא. לשווא היכה ראש הוועד בפטישו על השולחן כדי להשקיט את הקהל.
לפתע פסעה ובאה אליו אשתו, שישבה ביציע הקהל, ניגשה לראש השולחן, לקחה מידו את הפטיש, היכתה בו על השולחן פעמיים בתוקף רב, והכריזה בגרמנית (היא היתה אישה יהודיה נמרצת מאוד, ייקית):
"האסיפה סגורה! עקיבא, בוא הביתה לישון!"
וכך היה.
ורק בישיבה הבאה, וברוב "דיעות נעלמות", כלומר, בהצבעה חשאית, הוחלט להטיל על שיח' איסחאק נורדאו קנס כספי של שישים פרנק, ותו לא. להתנצל לא הסכים בשום פנים ואופן.
אהוד בן עזר
המשך יבוא
המיעוט של החרדים והדתיים
הכופה את חוקי שנת השמיטה בישראל
יכול לפנות למציתי היערות והחורשות בישראל
ולומר: "אתם תמשיכו לשרוף!
ואנחנו נמנע נטיעות עצים חדשות
ונמשיך בהרס החקלאות בישראל
בשנת השמיטה תשפ"ב
כפי שהתחלנו לפגוע בחקלאות העברית
מאז ייסוד פתח-תקווה בשנת תרל"ח!"
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* בנט המסכן אולי מתבסם מפגישתו המצולמת עם ביידן ומקווה שהיא תעזור לו לעבור את אחוז החסימה בבחירות הקרובות (שזה כיום תנאי לראשת ממשלה בישראל) – אבל האמת שאותה בנט לא יגלה היא – שהוא פגש נשיא פזור-דעת, נשיא כושל בגלל הביזיון של נפילת אפגניסטן עם מצבור הנשק האמריקאי בידי הטליבאן, נשיא שאולי אין ערך למילה שלו ולהבטחות שלו – כי ייתכן שהוא מצוי כבר בעיצומה של שקיעה מנטאלית. רשתות הטלוויזיה בארה"ב חוזרות על כך שוב ושוב, ממש לועגות לכשליו בהופעותיו הפומביות, ובאי-נכונותו לענות על שאלות במסיבת עיתונאים לאחר הנסיגה מקאבול.
האמריקאים אולי עוד יתגעגעו לטרמאפ – שבין השאר ניסה לעצור את ההגירה ההמונית הבלתי-חוקית מגבול מקסיקו לארה"ב, שהתגברה פלאים לאחר שביידן נעשה נשיא.
אבל בזכות השינאה לנתניהו – התקשורת הישראלית מלקקת לבנט את התחת!
* שוקי פרידמן: "כשחרדי עובד מאבד 5,400 שקל [תמיכות] בחודש, אין סיכוי שיעבוד." ["הארץ" באינטרנט, 31.8.21].
* אפגניסטן, כאבול ונמל התעופה שלה חוזרים עתה לתקופת הבערות, הג'אהילייה, בלי האמריקאים ובלי אלפי המומחים האפגניים המשכילים שברחו מהמדינה או שנרצחים בה.
האם הלוחמים המזוקנים והיחפים-בסנדלים של הטליבאן, אלה שהתלבשו במדי-שלל צבאיים אמריקאיים ונעלו נעלי-צבא אמריקאיות ונכנסו להצטלם כמו קופים במטוסים ובמסוקים צבאיים של ארה"ב – האם פראים נבערים אלה יצליחו להפעיל את החלק המודרני, הטכני, הלא-פרימיטיבי והחיוני של המדינה, שבעשרים השנים האחרונות לקחו בו חלק גם נשים? – סביר להניח כי אפגניסטן נידונה לתקופה ארוכה של פיגור, טרור, חוקי שריעה, רדיפת נשים, רעב, מחלות ומלחמת אזרחים, ועלולה להגיע למצבה המתפורר של לבנון כיום.
מה שקרה באפגניסטן מסמן שבניגוד לתקוות שלנו – האנושות אינה צועדת לקראת עתיד טוב יותר ובטוח יותר – אלא נסוגה לתקופה של עבר אפל, פראי, פרימיטיבי, משעבד נשים ורצחני, זאת בצירוף פגעי מזג-האוויר ומגיפת הקורונה.
* אהוד היקר, אני מקווה שאינני מעייף אותך מדי עם ההערות שלי בעקבות כל גיליון. אני מודה לאורי הייטנר שמזכיר את דיבת ועידת דרבן, ותרומת היהודים האוטו-אנטישמיים שתמכו בהחלטות המבהילות של הוועידה.
אורי הייטנר מזכיר שבנט, כמו יצחק שמיר, שולל לחלוטין מדינה פלסטינית, כי נסיגה מיהודה ושומרון פירושה כיבוש טליבאני (החמאס זהה לחלוטין) של המקום, ואנחנו לא רחוקים מהגדה, כפי שהאמריקאים רחוקים מאפגניסטן.
גדעון לוי מצדיק את הירי בחייל ממג"ב, כי העזתים בגטו. הרי יצאנו משם, יכולנו לחיות איתם בשלום, אילו רק היו זונחים את היעד היחיד שלהם – השמדת המדינה. גדעון לוי חסר תקנה.
אני מקנא בשליטה של זיוה שמיר בשפות רבות – הפעם תירגמה את ייטס ואת רונסאר. השיר שלך לאהובות המתות מושפע משירת אסתר ראב.
נאיל זועבי, אזרח ערבי ישראלי גאה, מאשים את אפי איתם בהכללות כלפי הציבור הערבי, אבל מה לעשות שההתפרצות במאי, וההפגנות של אנשי עכו כנגד המדינה וכנגד כליאת הרוצחים של היהודים בעיר – כל אלה מקשים על הרצון הכן להאמין לו, לזועבי. וכן נעמן כהן מביא את דבריו של השייח' חמאד אבו דעאבס מרע"ם שמברך על ההישג של הטליבאן, ומקווה שזאת רק הפתיחה לקראת השתלטות האיסלאם על כל העולם.
מואיז בן הראש מאשים את יאיר לפיד בחמדנות כלפי העם הפולני שהוא [מואיז] מעריץ את משורריו, ומצדיק את הפולנים על כך שמונעים החזרת רכוש לאשכנזים שמדכאים יהודים-ערבים. ולגזען הזה – מאיר שלו העניק את פרס עמיחי (אשכנזי?)!
שלך,
משה גרנות
אהוד: על מאיר שלו אינני מתפלא. אבא שלו היה מתפלץ.
השיר של חיימקה שפינוזה "לאהובותיי המתות" אינו מושפע מאסתר ראב כי תוכנו הפרוע מנוגד לכל יצירתה, אבל הוא עושה שימוש מכוּון בשורות שלה: "מָתְקוּ לִי רִגְבֵי-עֲפָרֵךְ / מוֹלֶדֶת – כַּאֲשֶׁר מָתְקוּ לִי / עַנְנֵי-שָׁמַיִךְ – " מתוך שירהּ "נשורת" משנת 1961, שורות שאותן ביקשה לחקוק על מצבתה וכך אמנם עשיתי.
השורות בשיר של חיימקה שפינוזה הן: "יקרו לי זיכרונות שדיכן / אהובותיי המתות / משיָקרו לי רגבי עפרכן / באדמת מולדת." ואתה, משה, אולי היחיד שגילה כי הן קשורות לשורות בשיר של אסתר ראב.
* אהוד בן עזר, תבורך על העלאה עקבית ב"חדשות בן עזר" את שיריה הקסומים של "המשוררת הארצישראלית הראשונה", אסתר רַאבּ ז"ל.
בברכה
אריה רגב
משורר
כפר מגשימים
* "זה כחודש וחצי 400-500 טונות של ברוקולי וכרובית שוכבים במקפיאים של מפעל פרי הגליל שבחצור הגלילית. הסיבה לכך אינה חוסר הביקוש, אלא מחסום שבו נתקל המפעל בדמות הרב הראשי של צפת, שמואל אליהו, שמסרב להעניק היתר כשרות לסחורה!" ["הארץ", 1.9.21].
שתירקב התוצרת החקלאית! – ובלבד שהפרזיטים שומרי "הכשרות" ומשגיחיה יתעלקו ויתפרנסו על חשבוננו וימשיכו לפגוע במטה לחמם של חקלאי ישראל!
* מוטי הרכבי: אם נסכם בקצרה את ״ההצלחות״ הגדולות של בנט!
53 מיליארד שקל לאחים המוסלמים בראשות עבאס. התמורה: תמיכה בממשלה ההזויה.
50 מיליון קוב מי כנרת. התמורה: כותרת בעיתון.
הפקרות מוחלטת בטיפול בקורונה! ישראל עברה מהמקום הראשון למקום האחרון. התמורה: סיסמאות כמו ״אצלנו לא יהיה סגר״ ואם יש מתים תכילו.
ויתור על יכולת התגובה כלפי תוכנית הגרעין האיראנית. ויתור על המאבק בהסכם גרעין רע לישראל, או בקיצור פגיעה קשה בביטחון ישראל. התמורה: צילום בבית הלבן!
תשלום של כ-800 מיליון לאבו מאזן. התמורה: מפגש גנץ אבו מאזן (זוכרים את הזעקה על הכסף הקטארי שמשולם גם היום, אבל הפעם זה כסף שלנו).
מחכות לנו הפתעות נוספות – כמו לקנות את התמיכה של טיבי בתקציב, ומי יודע מה עוד יגידו משרדי הפרסום שמנהלים בפועל את המדינה.
אבל מה שהכי מפחיד שעוד נתגעגע לבנט ברגע שנקבל את לפיד, שלא סיים בית ספר תיכון – כראש ממשלה!
* מי זאת יפעת שאשא-ביטון? "בדיון שהתקיים שלשום בוועדת החינוך של הכנסת, אמרה שאשא-ביטון כי המורים יונחו ללמד פחות כדי להגביר את הקשב לתלמידים. 'זה פחות תרגילים במתמטיקה, פחות טקסטים בהיסטוריה, פחות פרקים בתנ״ך – אנחנו נאפשר למורים לגלות קשב למצב שבו הכיתה מגיעה אליהם.״ ["הארץ" באינטרנט. 1.9.21].
אבל בזכות השינאה לנתניהו – התקשורת הישראלית מלקקת לבנט את התחת!
* שוקי פרידמן: "כשחרדי עובד מאבד 5,400 שקל [תמיכות] בחודש, אין סיכוי שיעבוד." ["הארץ" באינטרנט, 31.8.21].
* אפגניסטן, כאבול ונמל התעופה שלה חוזרים עתה לתקופת הבערות, הג'אהילייה, בלי האמריקאים ובלי אלפי המומחים האפגניים המשכילים שברחו מהמדינה או שנרצחים בה.
האם הלוחמים המזוקנים והיחפים-בסנדלים של הטליבאן, אלה שהתלבשו במדי-שלל צבאיים אמריקאיים ונעלו נעלי-צבא אמריקאיות ונכנסו להצטלם כמו קופים במטוסים ובמסוקים צבאיים של ארה"ב – האם פראים נבערים אלה יצליחו להפעיל את החלק המודרני, הטכני, הלא-פרימיטיבי והחיוני של המדינה, שבעשרים השנים האחרונות לקחו בו חלק גם נשים? – סביר להניח כי אפגניסטן נידונה לתקופה ארוכה של פיגור, טרור, חוקי שריעה, רדיפת נשים, רעב, מחלות ומלחמת אזרחים, ועלולה להגיע למצבה המתפורר של לבנון כיום.
מה שקרה באפגניסטן מסמן שבניגוד לתקוות שלנו – האנושות אינה צועדת לקראת עתיד טוב יותר ובטוח יותר – אלא נסוגה לתקופה של עבר אפל, פראי, פרימיטיבי, משעבד נשים ורצחני, זאת בצירוף פגעי מזג-האוויר ומגיפת הקורונה.
* אהוד היקר, אני מקווה שאינני מעייף אותך מדי עם ההערות שלי בעקבות כל גיליון. אני מודה לאורי הייטנר שמזכיר את דיבת ועידת דרבן, ותרומת היהודים האוטו-אנטישמיים שתמכו בהחלטות המבהילות של הוועידה.
אורי הייטנר מזכיר שבנט, כמו יצחק שמיר, שולל לחלוטין מדינה פלסטינית, כי נסיגה מיהודה ושומרון פירושה כיבוש טליבאני (החמאס זהה לחלוטין) של המקום, ואנחנו לא רחוקים מהגדה, כפי שהאמריקאים רחוקים מאפגניסטן.
גדעון לוי מצדיק את הירי בחייל ממג"ב, כי העזתים בגטו. הרי יצאנו משם, יכולנו לחיות איתם בשלום, אילו רק היו זונחים את היעד היחיד שלהם – השמדת המדינה. גדעון לוי חסר תקנה.
אני מקנא בשליטה של זיוה שמיר בשפות רבות – הפעם תירגמה את ייטס ואת רונסאר. השיר שלך לאהובות המתות מושפע משירת אסתר ראב.
נאיל זועבי, אזרח ערבי ישראלי גאה, מאשים את אפי איתם בהכללות כלפי הציבור הערבי, אבל מה לעשות שההתפרצות במאי, וההפגנות של אנשי עכו כנגד המדינה וכנגד כליאת הרוצחים של היהודים בעיר – כל אלה מקשים על הרצון הכן להאמין לו, לזועבי. וכן נעמן כהן מביא את דבריו של השייח' חמאד אבו דעאבס מרע"ם שמברך על ההישג של הטליבאן, ומקווה שזאת רק הפתיחה לקראת השתלטות האיסלאם על כל העולם.
מואיז בן הראש מאשים את יאיר לפיד בחמדנות כלפי העם הפולני שהוא [מואיז] מעריץ את משורריו, ומצדיק את הפולנים על כך שמונעים החזרת רכוש לאשכנזים שמדכאים יהודים-ערבים. ולגזען הזה – מאיר שלו העניק את פרס עמיחי (אשכנזי?)!
שלך,
משה גרנות
אהוד: על מאיר שלו אינני מתפלא. אבא שלו היה מתפלץ.
השיר של חיימקה שפינוזה "לאהובותיי המתות" אינו מושפע מאסתר ראב כי תוכנו הפרוע מנוגד לכל יצירתה, אבל הוא עושה שימוש מכוּון בשורות שלה: "מָתְקוּ לִי רִגְבֵי-עֲפָרֵךְ / מוֹלֶדֶת – כַּאֲשֶׁר מָתְקוּ לִי / עַנְנֵי-שָׁמַיִךְ – " מתוך שירהּ "נשורת" משנת 1961, שורות שאותן ביקשה לחקוק על מצבתה וכך אמנם עשיתי.
השורות בשיר של חיימקה שפינוזה הן: "יקרו לי זיכרונות שדיכן / אהובותיי המתות / משיָקרו לי רגבי עפרכן / באדמת מולדת." ואתה, משה, אולי היחיד שגילה כי הן קשורות לשורות בשיר של אסתר ראב.
* אהוד בן עזר, תבורך על העלאה עקבית ב"חדשות בן עזר" את שיריה הקסומים של "המשוררת הארצישראלית הראשונה", אסתר רַאבּ ז"ל.
בברכה
אריה רגב
משורר
כפר מגשימים
* "זה כחודש וחצי 400-500 טונות של ברוקולי וכרובית שוכבים במקפיאים של מפעל פרי הגליל שבחצור הגלילית. הסיבה לכך אינה חוסר הביקוש, אלא מחסום שבו נתקל המפעל בדמות הרב הראשי של צפת, שמואל אליהו, שמסרב להעניק היתר כשרות לסחורה!" ["הארץ", 1.9.21].
שתירקב התוצרת החקלאית! – ובלבד שהפרזיטים שומרי "הכשרות" ומשגיחיה יתעלקו ויתפרנסו על חשבוננו וימשיכו לפגוע במטה לחמם של חקלאי ישראל!
* מוטי הרכבי: אם נסכם בקצרה את ״ההצלחות״ הגדולות של בנט!
53 מיליארד שקל לאחים המוסלמים בראשות עבאס. התמורה: תמיכה בממשלה ההזויה.
50 מיליון קוב מי כנרת. התמורה: כותרת בעיתון.
הפקרות מוחלטת בטיפול בקורונה! ישראל עברה מהמקום הראשון למקום האחרון. התמורה: סיסמאות כמו ״אצלנו לא יהיה סגר״ ואם יש מתים תכילו.
ויתור על יכולת התגובה כלפי תוכנית הגרעין האיראנית. ויתור על המאבק בהסכם גרעין רע לישראל, או בקיצור פגיעה קשה בביטחון ישראל. התמורה: צילום בבית הלבן!
תשלום של כ-800 מיליון לאבו מאזן. התמורה: מפגש גנץ אבו מאזן (זוכרים את הזעקה על הכסף הקטארי שמשולם גם היום, אבל הפעם זה כסף שלנו).
מחכות לנו הפתעות נוספות – כמו לקנות את התמיכה של טיבי בתקציב, ומי יודע מה עוד יגידו משרדי הפרסום שמנהלים בפועל את המדינה.
אבל מה שהכי מפחיד שעוד נתגעגע לבנט ברגע שנקבל את לפיד, שלא סיים בית ספר תיכון – כראש ממשלה!
* מי זאת יפעת שאשא-ביטון? "בדיון שהתקיים שלשום בוועדת החינוך של הכנסת, אמרה שאשא-ביטון כי המורים יונחו ללמד פחות כדי להגביר את הקשב לתלמידים. 'זה פחות תרגילים במתמטיקה, פחות טקסטים בהיסטוריה, פחות פרקים בתנ״ך – אנחנו נאפשר למורים לגלות קשב למצב שבו הכיתה מגיעה אליהם.״ ["הארץ" באינטרנט. 1.9.21].
הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2290 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
http://benezer.notlong.com
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו). לפעמים הוא כותב גם הערות משל עצמו, באות אדומה אופיינית. באחד הגיליונות האחרונים הוא כתב כך
הבית עולה בלהבות
בעל-הבית עומד בחצר ובידו צינור ומתיז מים
בניסיון לכבות את האש
קופצים שני פּוּשְׁטַקִים מהרחוב וצועקים:
"הצינור גנוב! הצינור גנוב!"
מושכים מידו את הצינור
והבית נשרף."
("מעריב", 31.7.20)
בניסיון לכבות את האש
קופצים שני פּוּשְׁטַקִים מהרחוב וצועקים:
"הצינור גנוב! הצינור גנוב!"
מושכים מידו את הצינור
והבית נשרף."
("מעריב", 31.7.20)
פינת המציאות: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,078 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,080 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,452 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-98 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-98 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-46 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,078 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,080 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,452 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-98 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-98 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-46 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 380 שקלים, כולל משלוח בדואר!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר
עד כה נשלחו קבצים חינם ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
📑 בגיליון:
- אסתר ראב: הוֹצִיאֵנִי אֱלוֹהַּ(שירים 1981-1972)
- שועלה: מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),
- יזכור עם ישראל: את חתן פרס ביטחון ישראל
- יוסי אחימאיר: מה בוער?
- זיוה שמיר: תרגומי שירה: מסע במרחבי תבל
- אורי הייטנר: 1. מה עשה הרצפלד בתל-חי?
- איליה בר-זאב: מלחמת העולם השנייה
- מנחם רהט: תמונה ששווה אלף מלים
- אשר מעוז: על עזרת ישראל ועל אחדות ישראל
- מינה גורל: 3 שירים
- אדיר כהן: בָּאתִי לְבַקְּרֵךְ בְּבֵית הַכּוֹאֲבִים
- חנה סמוכה מושיוב: היא חזרה
- ברוך תירוש: רוח הרפאים המאכלת בין ערביי ישראל
- עדינה בר-אל: 1. מורשת יהודי קוצ'ין נשמרת בנגב
- מלי טויב [אהרנסון: לקראת אישור הרפורמה:
- יונתן גורל: "הנכבה" בעיניי
- אסי דגני: אחד ללא פתילה
- אסתר ראב: משה-שמואל ראב
- עדי בן-עזר: אפרודיטה 25
- אהוד בן עזר: המושבה שלי
- המיעוט של החרדים והדתיים: הכופה את חוקי שנת השמיטה בישראל
- ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":: * בנט המסכן אולי מתבסם מפגישתו המצולמת עם ביידן ומקווה שהיא תעזור לו לעבור את אחוז החסימה בבחירות הקרובות (שזה כיום תנאי לראשת ממשלה בישראל) – אבל האמת שאותה בנט לא יגלה היא – שהוא פגש נשיא פזור-דעת, נשיא כושל בגלל הביזיון של נפילת אפגניסטן עם מצבור הנשק האמריקאי בידי הטליבאן, נשיא שאולי אין ערך למילה שלו ולהבטחות שלו – כי ייתכן שהוא מצוי כבר בעיצומה של שקיעה מנטאלית. רשתות הטלוויזיה בארה"ב חוזרות על כך שוב ושוב, ממש לועגות לכשליו בהופעותיו הפומביות, ובאי-נכונותו לענות על שאלות במסיבת עיתונאים לאחר הנסיגה מקאבול.
- שאר הגליון