שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה שועלה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

ותנופת הדמוגרפיה היהודית – מדוע?

מתוך "חדשות מחלקה ראשונה", 12 ביולי 2021

בניגוד לתובנה המקובלת, ערביי יו"ש נהנו מגידול אוכלוסין הגבוה ביותר בשנות השלטון הבלעדי של ישראל ביו"ש: 1992-1967.

מ-1967 (586,000 ערבים) עד 1992 (1,050,000) גדלה האוכלוסייה הערבית ב-79%, לעומת גידול של 0.9% בשנות השלטון הירדני מ-1950 עד 1967.

גידול האוכלוסין חסר-התקדים היה תוצאה של פיתוח חסר-תקדים של תשתיות בריאות, רפואה, תעבורה, חינוך ותעסוקה ביו"ש – בנוסף לפתיחת "הקו הירוק" לערביי יו"ש – לאחר שנות הזנחה ירדנית, שאופיינו על ידי תמותת תינוקות גבוהה, תוחלת חיים נמוכה, צמצום אפשרויות ההשכלה והעבודה, ומכאן היקף הגירה קרוב להיקף ילודה.

כתוצאה משדרוג דרמטי של התשתיות (במיוחד בריאות ורפואה) חלה ירידה דרמטית בתמותת תינוקות, עלייה דרמטית בתוחלת החיים, וקיצוץ דרמטי בהיקף ההגירה. לדוגמא, מיספר המהגרים ב-17 שנות השלטון הירדני היה 28,000 לשנה לעומת 7,000 לשנה בשנות השלטון המלא של ישראל: 1992-1967. מכיוון שרוב המהגרים הם צעירים המייחלים לאפשרויות עבודה וחינוך, הרי שבשנות השלטון הבלעדי של ישראל (האטת ההגירה) חל גידול של 170% במספר גילאי 34-25.

בניגוד לגידול אוכלוסין של 0.9% בשנות השלטון הירדני, גדלה האוכלוסייה הערבית ביו"ש בשיעור שנתי של 2.2% בתקופת השלטון הישראלי. ב-1990 ו-1991 חל גידול של 4.5% ו-5.1%!

כישלון הממסד הדמוגרפי הישראלי

הזינוק הדמוגרפי הערבי בשנים 1992-1967 הביא לתחזיות שגויות של הממסד הדמוגרפי, כפי שאירע עם כינוס הקונגרס הציוני הראשון ב-1897, לקראת הכרזת העצמאות ב-1948, ותחזית הלמ"ס מ-2000.

הממסד הדמוגרפי צפה ששיעור גידול האוכלוסין ימשיך לצמוח, אם כי באופן מתון יותר. אבל הממסד הדמוגרפי התעלם מתופעת "זינוק-טרום-נפילה", המאפיינת תרחישים של השתלבות חברת עולם שלישי בחברת עולם מערבי. בשלב הראשון של ההשתלבות חל זינוק בשיעור גידול האוכלוסין של חברת העולם השלישי (בהשפעת תשתיות הבריאות, הרפואה, החינוך והתעסוקה המודרניות), אך לאחר כ-20 שנים חלה נפילה בשיעור הגידול כתוצאה מתהליך התמערבות החברה, כפי שהתרחש ביו"ש:

מעבר מסיבי מהכפר לעיר (מ-75% כפריים ב-1967 ל-77% עירוניים ב-2021).

רוב הילדות מסיימות בית ספר תיכון, ומספר הולך וגדל משתלבות במכללות.

שיעור הריון גיל הנעורים מצטמצם, ושימוש גובר באמצעי מניעה (70%).

גידול בהשתלבות נשים צעירות בשוק העבודה.

עלייה בגיל הנישואין של הנשים מ-15 ל-22 ויותר.

קיצור תקופת הפריון מ-55-16 ל-45-23.

התרחבות תופעת הגירושין והמשך הגירת צעירים.

השורה התחתונה: מ-9 לידות לאישה בשנות ה-60' ל-3 לידות ב-2021.

תנופת הדמוגרפיה היהודית – מדוע?

מקור התנופה הדמוגרפית היהודית בתפישת העולם היהודית/ציונית בישראל – שמאל וימין, חילונים ודתיים, עשירים ועניים, משכילים יותר ומשכילים פחות – המאופיינת על ידי רמה גבוהה (יחסית לעולם הרחב) של אופטימיות, פטריוטיות, קשר לשורשים היהודיים, אחריות קהילתית, תחושת חירום ביטחונית ומרכזיות הילדים כהעשרה משפחתית וקהילתית.

בניגוד לאירופה, המאופיינת על ידי פסימיות-יחסית ושיעור פריון של 1.5 לידות לאישה (2.1 דרוש לשמירה על היקף האוכלוסייה) – שיעור הפיריון היהודי בישראל (3.09 לידות לאישה) כפול מממוצע הפיריון של 34 מדינות הOECD- והוא הגבוה מבין 100 המדינות המפותחות בעולם.

היקף האוכלוסייה הצעירה בישראל (מתחת לגיל 15) הוא 28%, ומלמד על הפוטנציאל הכלכלי, הטכנולוגי והביטחוני הטמון בישראל. שיעור הפיריון היהודי בישראל הוא ייחודי בעולם עקב היחס הישר הקיים בין רמת החינוך וההכנסה מחד, לבין שיעור הפיריון מאידך, השומר על היקפו גם כאשר גיל הנישואין גדל.

מ-1995 (80,400) עד 2020 (134,866) גדל מיספר הלידות היהודיות השנתיות ב-68%, לעומת גידול של 16% במיספר הלידות הערביות (מ-36,500 ל-42,435).

תנופת הפיריון היהודי מתרחשת למרות הירידה המתונה בשיעור הפיריון החרדי, אך עקב הגידול בפיריון החילוני.

אמנם הפיריון החרדי ירד מ-7.5 לידות לאישה בשנת 2000 ל-6.5 לידות ב-2020, אך הוא עדין הגבוה בישראל, ונובע מתפישת העולם החרדית הרואה בפריון מחויבות ומקור סיפוק ואושר אלוהיים. תפישת עולם זאת מתבססת על ספר בראשית, פרק א' פסוק 28 – "ויברך אותם אלוהים, ויאמר להם אלוהים פרו ורבו ומלאו את הארץ...."

ספר בראשית, פרק ט"ו, פסוק ה' – "ויוצא אותו [את אברהם] החוצה, ויאמר הבט-נא השמיימה וספור את הכוכבים, אם תוכל לספור אותם; ויאמר לו, כה יהיה זרעך."

ורמב"ם בהלכות סנהדרין, פרק י"ב, הלכה ג' – "...וכל המקיים נפש אחת בעולם מעלין עליו כאילו קיים עולם ומלואו..."

לסיכום

שיעור הפיריון הייחודי היהודי בישראל משקף תפישת עולם אופטימית ייחודית ששמרה על קיום העם היהודי למרות חורבנות, הגליות, מלחמות אחים, פוגרומים, גירושים ושואה.

שיעור הפיריון הייחודי היהודי בישראל מבטא תפישת עולם ייחודית – של שמאל וימין, חילונים ודתיים – שהיא תנאי לקיום ולצמיחה במזרח תיכון אלים, הפכפך, בלתי-סובלני שאינו מורגל בדו-קיום בשלום בין "המאמינים" וודאי שלא עם "כופרים".

התנופה הדמוגרפית היהודית חושפת את מיתוס "פצצת הזמן הדמוגרפית הערבית", ואת העובדה שחברי "מועדון ההפחדה הדמוגרפית" טועים באופן דרמטי, או מטעים באופן שערורייתי.

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

היא חלק ממשבר ערכי

החברה הערבית מוגדרת כ"חברת מעבר", ובהגדרה זו יש כמה תופעות מאפיינות שמביאות לעלייה ברמת האלימות בה, והן קיימות גם במגזר הערבי בישראל

ציטוט מתוך "מקור ראשון" מיום 13/07/2021

השבוע קיימתי שיחה עם תלמידה שאני מנחה לתואר גבוה. היא ערבייה מוסלמית, אם לילדים, החיה באחד היישובים הערבים בגליל. השיחה התנהלה בווידאו באמצעות זום בשעה 22:00 בלילה, "אחרי הילדים." במהלך השיחה הוכיתי בתדהמה כששמעתי ברקע צרורות של יריות, שהזום העביר באופן ברור, חד ומפחיד.

שאלתי את התלמידה האם יש חתונה ביישוב, והיא ענתה: "לא. זה המצב הרגיל אצלנו. אנחנו חיים במטווח, בין היורים והמטרות." היא העיפה מבט של פחד אל החלון שמאחוריה ופניה הביעו שילוב של חרדה וכניעה לגזירת גורל. "ככה זה אצלנו במגזר," היא אמרה, ולמשך כמה דקות ניהלנו שיחה על הנושא.

יקיריי הקוראים, אני, כמו כולם, קורא ושומע בתקשורת ומודע לתופעות הירי והאלימות במגזר הערבי, אבל עד ששמעתי אמש במו אוזניי את "המטווח", עד שחוויתי את המצב (ומי אמר שזום איננו אפקטיבי???) – הידיעה היתה תיאורטית, קרה, מנותקת. עכשיו היא חווייתית, אמיתית, סוערת, וזה רק דרך זום. תארו לעצמכם מה זה חיים של אם החיה במטווח כשהיא שומעת את צרורות הירי דרך החלון שאיננו יכול לעצור אפילו אבן, וילדיה ישנים שנת ישרים במיטותיהם. היא, האם, שהביאה אותם לעולם, שכל כך דואגת להם ולעתידם, חשה חסרת אונים מול ה"פלתאן" ("ההפקרות") המשתולל ברחובות.

ומי הם החמושים, המשתוללים ומסכנים את חייה וחיי ילדיה? בני הדודים שלה!

אז במי תלויה האשמה? תלוי את מי שואלים. במגזר, "האשם" המיידי הוא המשטרה, שטוענים כלפיה שהיא יודעת למי יש נשק ולא אוספת אותו מידי הפושעים כי החמושים משתפים פעולה עם המשטרה בעניינים אחרים והיא זקוקה להם, או כי המשטרה לא מכירה אותם ולא חוקרת מי הם.

סיבה נוספת היא שלא איכפת למשטרה כשערבים הורגים זה את זה כל עוד הם לא הורגים יהודים או שהשוטרים הערבים יודעים הכול אבל מפחדים לפעול נגד החמושים כדי שאלה לא יפגעו במשפחותיהם.

יש אפילו טענה נגד המדינה שהיא מפקירה בכוונה נשקיות של בסיסי צבא כדי שהאלימים במגזר הערבי יגנבו מתוכן כלי נשק ויהרגו בהם זה את זה. "ההוכחה" לטענה הזו היא העובדה שגם מחסני תחמושת מופקרים על ידי המדינה, כדי להקל על האלימים את החיסולים ההדדיים.

מנגד, ברור למשטרה שיש בידי אזרחים הרבה מידע על החמושים ומעשיהם, אבל בלי עדויות ידי המשטרה כבולות. אזרחים פוחדים להעיד במשטרה ולמסור לה מידע שיש להם כי הם פוחדים מהאלימים ויודעים היטב שאם ימסרו למשטרה את הידוע להם היא לא תוכל להגן עליהם ועל ילדיהם באופן קבוע מפני ידם הנוקמת של החמושים.

עם זאת, יש אזרחים המעבירים למשטרה מידע באופן חסוי, אלא שמידע זה הוא בעל ערך מועט שכן מוסר המידע פוחד מנקמה ולכן איננו מעז בדרך כלל לעמוד על דוכן העדים בבית משפט ולהעיד בפנים גלויים ובזהות ידועה נגד נאשם, ובהיעדר עדות לא ניתן להרשיע נאשם ולשלוח אותו אל מאחורי הסורגים.

אחרים מאשימים את המצב הכלכלי, בעיקר בעקבות משבר הקורונה, שהותיר משפחות רבות ללא פרנסה והן נזקקות לפנות לשוק האפור או השחור. שם פועלים גובי חובות אלימים שאינם בוחלים בשום אמצעי לגביית חובות, כולל ירי לעבר בתי החייבים ופגיעה בבני משפחותיהם. בנקים נמנעים מלתת הלוואות כי קשה ללווים לשעבד ביטחונות.

אלא שהטחת האשמה – המוצדקת והלא מוצדקת – במשטרה או בכלכלה היא "עבודה קלה", שכן ברור שהמשטרה איננה יכולה להיות כל הזמן בכל מקום והמשבר הכלכלי פגע גם במגזר היהודי ושם הוא לא יצר תופעות אלימות.

לכן, מעבר להסברים לעיל, הסבר נוסף לאלימות במגזר הערבי הוא פנימי: הידרדרות ערכי החברה בו. שכן חברה שבניה חשים חופשיים להתנהג באלימות נוראה ובהפקרות מוחלטת אלו כלפי אלו – היא חברה במשבר ערכים, כשהערך העליון – חיי ילד חף מפשע – הופך למרמס לרגלי הבריונים, שהמצפן האנושי, המצפון, חדל להצביע להם על מה ראוי ועל מה שאיננו ראוי. כל עוד התופעה הייתה מוגבלת לבודדים אפשר לדבר עליהם כעל סוטים מערכי החברה, אבל המגזר הערבי עבר מזמן את שלב "הבודדים".

החברה הערבית בישראל היא "חברה במעבר– (Society in Transition) מושג סוציולוגי המתאר את התהליך שבו עוברת חברה ממצב מסורתי למצב מודרני. (גם המגזר היהודי עובר במקביל תהליך דומה אבל זה לא ענייננו כאן). תהליך זה מתרחש ברבות ממדינות העולם השלישי ובכל החברות הערביות, אלה החיות בארצות המולדת, ויותר מכך אצל אלה המהגרות לארצות אחרות. יש כמה תופעות המאפיינות "חברה במעבר" ומעלות את רמת האלימות בה, והן קיימות במגזר הערבי בישראל. כמובן שהחיכוך עם החברה היהודית המודרנית, הליברלית, האינדיבידואליסטית, המשכילה, המערבית באופייה, משפיע רבות על המגזר הערבי ומגביר את תופעות "החברה במעבר" הקיימות בו.

התופעה הראשונה היא השינוי במסגרת החברתית. בעבר, המשפחה המורחבת, החמולה, היתה המסגרת החברתית הבסיסית של הפרט, והיא קבעה לו (ולה) את כללי המותר והאסור, את הראוי והמגונה. החמולה פיקחה על התנהגות הפרט והענישה אותו (ובעיקר אותה) על כל סטייה מההתנהגות הראויה. מוסדות החמולה ובראשם הסבא (השיח') היו בעלי סמכות חברתית בלתי מעורערת, ועל פיהם נשק כל דבר. הכלכלה היתה משפחתית והפרנסה מאוחדת כשהסבא מחזיק את הקופה והוא מחלק את הכסף לילדיו על פי צרכיהם וצרכי משפחותיהם. בני המשפחה המורחבת היו גרים בשטח מוגדר אחד מבלי שאחרים נכנסים לתחומם והבנות הושאו לבני דודיהן. הסולידריות ("עצביה") היתה שם המשחק החברתי המבוסס על ערבות הדדית וסיוע הדדי, ואף אחד לא העז להרים יד על בן משפחתו המורחבת או לפעול נגדו.

המקום היחיד בארץ שבו נשאר סגנון חיים זה הוא הפזורה הבדווית בנגב.

בשאר חלקי המגזר הערבי מובחנת ירידה משמעותית בנוכחות החמולה בחיי הפרט ובהשפעתה עליהם. המגורים אינם במקום סגור אחד, וכל אחד שמתחתן גר בנפרד מאחיו. העבודה איננה של המשפחה המורחבת אלא של המשפחה הגרעינית (אח אחד רופא, אחד רוקח, אחד קבלן ואחד סוחר) והכלכלה נפרדת. בנות מחפשות חתן מחוץ למשפחה, סבא וסבתא מנהלים את חיי עצמם כשבניהם ובנותיהם בתמונה, ולאחרונה התפתחו במגזר בתי אבות. הנכדות נמנעות מלפגוש את סבתא כדי שהיא לא תעיר להן על לבושן וסבא לא אוהב את מכנסי הג'ינס הצמודים של נכדיו. כללי ההתנהגות המשפחתית פחות מחייבים והמחויבות ההדדית בין בני המשפחה המורחבת מצטמצמת.

עם זאת, החמולה לא נעלמה לגמרי והיא חוזרת למעמדה ולהשפעתה בזמנים של משבר כמו מאבק בין חמולות ברחוב או בבחירות לרשות המקומית.

התופעה השנייה החשובה היא השינוי בהשפעת הדת על הפרטים במגזר הערבי בישראל. האסלאם אוסר בתכלית האיסור כל פגיעה של מוסלמי באחיו או אחותו לדת והדבר מובע בקוראן, בחדית' ובשריעה המטילה עונשים כבדים על מי שנוקט באלימות נגד מוסלמי אחר. אלא שלאורך שנות המדינה יש פחות שמירה על מצוות האסלאם: פחות אנשים ונשים צמים ברמדאן, פחות משתתפים בתפילות, שתיית אלכוהול גוברת, תספורת פרובוקטיבית של בנים נפוצה, פחות נשים מכסות את שיער ראשן, מתרחב השימוש בלבוש מערבי בקרב נשים וגברים, נשים יוצאות ללימודים ולעבודה, שיעור הגירושין עולה, שיעור הרווקות המאוחרת עולה, שיעור הילודה יורד (גם בשל שימוש באמצעי מניעת היריון), ניתוחי "שיפור גזרה" בקרב נשים מתרבים, ומעמד מוסדות הדת בחברה יורד. עם היחלשות המרכיב הדתי בחברה, האיסור ההלכתי על אלימות משפיע פחות.

התנועה האסלאמית מנסה לצמצם את תופעות החילון אבל הצלחתה מוגבלת ולכן היא פנתה למסלולים פופולאריים: הפלג "הצפוני" העלה את המאבק על ירושלים לקדמת הזירה והפלג "הדרומי" מנסה להביא הישגים במישור הפוליטי. שני הפלגים מנסים "להחזיר עטרה ליושנה" אבל הצלחתם להחזרת הדת למעמדה בחברה הרחבה מוגבלת.

כך יורד במגזר הערבי משקלן של שתי המערכות הנורמטיביות העיקריות, מערכת החמולה ומערכת הדת, אבל אימוץ כללי ההתנהגות החברתית הנהוגים בחברה היהודית בישראל לא מתקדם בקצב מספיק. כתוצאה מכך, נשארת החברה הערבית עם מערכות הנורמות המסורתיות מוחלשות, אבל היא איננה נכנסת למערכת הנורמות המודרניות "היהודיות" שהמדינה מייצגת אותן בחוקיה ובכלליה.

האלימות הגוברת בחברה הערבית בישראל היא אחת התוצאות של היותה "חברה במעבר" בשל נטישת חברה זו את המצב המסורתי – החמולתי והדתי – ואי אימוץ מלא של המצב המודרני, האינדיווידואלי והליברלי המתבסס על חוקי המדינה, המאפיין את החברה היהודית בישראל.

יש סברה שישראליזציה מואצת של המגזר הערבי תביא את הפתרון לבעיית האלימות בו, אך מצד שני יש לזכור שישראליזציה עלולה להתבטא גם ברצון קולקטיבי להשתחרר מ"הכיבוש", לא זה של 1967 אלא זה של 1948, ומפלגת בל"ד מבטאת היטב את המגמה האנטי ציונית הזו. גם "הרנסאנס" האסלאמי והשיבה אל ערכי הדת נוסח התנועה האסלאמית אינו מרשם לקבלת המדינה הציונית ולאימוץ כללי ההתנהגות הנהוגים בה.

לכן, אם יש באמת רצון בישראל להוריד את רמת האלימות במגזר הערבי, המדינה חייבת לעודד את הקמתה של מסגרת רעיונית פוליטית ערבית המקבלת את קיומה של המדינה כמדינת העם היהודי שבה המגזר הערבי שווה זכויות וחובות. התגברות התפיסה הזו יכולה לעודד אנשים לאמץ את דפוסי החשיבה וההתנהגות המודרניים והלא אלימים של המדינה.

מרדכי קידר

עד כאן המאמר. אחרי כתיבתו שלחתי אותו לסטודנטית המוזכרת בתחילתו לתגובה והיא כתבה כך:

קראתי את המאמר ועיינתי בו. תיארת וניתחת באופן מעמיק ונוגע במהות הכאב. יש הרבה סיבות ופנים לכל מה שמתחולל. שמחתי מאוד ששיחתנו הולידה את המאמר החשוב והרחב הזה. הרבה מאוד מאיתנו לא מערערים על המדינה על זהותה ועל זה שהיא מדינת העם היהודי. הרוב רוצים לחיות בשלום ובביטחון וישוויון זכויות. אכן, הרבה מהמנהיגים מהמפלגות השונות לא מייצגים בפועל את משאלת ליבם של האנשים ברחוב הרוצים לחיות בשלום ובביטחון וגם להרגיש שייכות כי זוהי מילת מפתח בעיניי. אני גדלתי בתקופה שהיינו מרגישים בה שייכות למדינה אבל בעשור האחרון המדינה והמדיניות שלה השתנו לנו ודחו אותנו, חיפשו מה שונה ומה מבדיל ולא מה משותף ומה מעודד ערבות חברתית. אני מקווה מכל ליבי שהמדיניות תשתנה ותדע לגייס מנהיגים נכונים מהחברה הערבית שדואגים למעננו בחברה ולא לאינטרסים אישיים או אחרים.

ויפעל להחזרתו של נתניהו!

לנביאים שהיו

כשנדלק כוכב ראשון

ואחריו ריבואות

ירח צפרני מתגלגל ביניהם

שמי מערב כמו דם

מרעידים ארגמנית

אור גדרות ושתילים

ואתה מצפה להתגלות

לקול דכיים של דברי נביא

מסורעף, מקומט מצח

וקולו חוצב להבות

עד תהום רבה

אז הרוח בקלילות אופיינית

לימי אב ראשונים

מדברת עם עצמה

ועם הצמחים המרעידים

נשאר סתום המראה

ואתה מחוץ לו

כמו ילד שבקש להגיד

ולא ידע

הבטחות הדת אל מול העובדות

הוצאת צבעונים

"אילו האמנתי שיש אלוהים, הייתי מגיע למסקנה שמכל העמים הוא שונא, ואפילו מתעב, רק את עם ישראל, כי הרי הגמול הקבוע של עם ישראל לאורך ההיסטוריה הארוכה שלו הוא מסכת של סבל, פורענויות וניסיונות השמדה."

המסה "אילו האמנתי שיש אלוהים" מאת ד"ר משה גרנות מצביעה על כך שאין להבטחות הדת שום אחיזה במציאות. המסה מתחקה אחר הסיבות לשנאת היהודים לאורך הדורות.

מחיר הספר ברכישה ישירה – 40 שקל

ספר דיגיטלי – 30 שקל

במשלוח בדואר מהיר – 50 שקל

טל. 03-5494915

granotmoshe@walla.co.il

ביט: 050-3399934

פגישה עם שמואל אבנרי

בימים אלה ראה אור ספרו של שמואל אבנרי, מנהל הארכיון והמחקר בבית ביאליק, "כמה ביאליק יש". הספר עב הכרס הוא 'שולחן ערוך' בכל הנוגע לביאליק, שבעה שערים לדמותו של יוצר ומנהיג. מיד עם צאתו זכו הספר ומחברו לשבחים מפי חוקרי הספרות פרופ' דן מירון, פרופ' חיים באר ופרופ' אבנר הולצמן –שראו לציין שטרם נכתב ספר כל כך מקיף על ריבוי פניו של ביאליק. נערכו לו השקות בבית ביאליק ובפסטיבל המשוררים במטולה בהן העלו על נס את האיש ואת ספרו.

לפני כחמש עשרה שנים פגשתי את שמואל אבנרי בביתו השני, בית ביאליק, כמובן. פגישתנו ארכה כשלוש שלוש שעות, במהלכן ישבנו בחדר הספרייה של ביאליק לשיחה ושוטטנו בין חדרי הבית, כשאבנרי מסביר לי כל פרט ופרט בבית. שנתיים קודם לכן עבר הבית שיפוץ, שהחזירו לשנת 1924, השנה בה נבנה, וחושף את בחירתו של ביאליק בסגנון, בצורה ובצבע.

ספר לי על עצמך.

הייתי עתודאי והיתה לי הזכות ללמוד ביקורת אצל קורצווייל. לאחר מכן, כשהתגייסתי לצבא, ביליתי שש שנים בלימודים אקדמיים בפו"ם ואחר כך עוד ארבע שנים הייתי עורך בכתב העת "מערכות", שם למדתי את דילמות היסוד של העריכה ורכשתי את הרגישויות.

אחרי ה"מערכות" הייתי במחלקת מחקר במטכ"ל, במחלקת תורת הלחימה, שכולה דברים מסווגים, אבל יצא המקרה שכשמלאו 25 שנה למלחמת שלום הגליל, חצי יובל, הוציאו חוברת מיוחדת ופנו אל כל מפקדי האוגדות שיכתבו על המלחמה הזו. כולם כתבו דברי שבח והלל על המלחמה שלדעתי הייתה פשוט בושה. שאלו אותי אם אני מוכן שהמאמר שלי מ-1991 על הפקת הלקחים מהמלחמה יסגור את החוברת, וייתן מבט אירוני על כל מה שהאחרים כתבו. אמרתי שאני מוכן אבל זה ברמת סיווג שצריך את אישור בטחון שדה, והעמדתי תנאי שלא נוגעים במילה שלי. עד היום לומדים את זה בצבא, יש במאמר הזה ביקורת בתחום הצבאי והפקת לקחים. הסתגרתי למשך שנה וחצי וכתבתי, כי ידעתי שאם אני לא אכתוב, זה לא ייכתב.

השתחררתי בגיל 40 בדיוק, כי זו היתה אפשרות אז, והחלטתי שאני לא רוצה עוד לעבוד עבור כסף ודי לי במשכורת הקטנה של הפנסיה. בשנת 2000 ביקש ממני יונתן דובוסרסקי, מנהל הארכיון של בית ביאליק, שהכיר אותי בשנים האלה מכך שבאתי לנבור אצלו, לצורך המאמרים שלי בעריכה, "ביאליק כעורך ה'שילוח'", אחד העם שקדם לו וכן הלאה. תוך כדי, הייתי מתקן לו על התיקים זיהויים לא נכונים של מוען ונמען. לכן כשפרש רצה שאתפוס את שרביט הפיקוד מהטעמים שאת יודעת. נתתי לו תשובה שלילית אבל עם תום תפקידו חזר אליי ושאל אם אני עוד עוסק בחולים סופניים, שזה היה עיסוקי בעיקר, בהתנדבות. אני לא עושה דברים עבור כסף, אלא בהתנדבות. הוא אמר לי שיש לו חולה סופני שלא אוכל לסרב לו, ארכיון בית ביאליק, שהוא בודד אותו ליחידה נפרדת. הרגשתי שאם אסרב זה יהיה כמו להפקיר פצוע, ואם היום איני עוזב זה הטעם.

איך הגעת מהמחקרים בתחום הצבאי למחקרים על ביאליק?

כשעסקתי בעריכה ב"מערכות", כתב העת הצבאי שנוסד ב-1939, עשר שנים עוד לפני קום המדינה, נתקלתי בכל מיני שאלות יסוד מה להכניס לתוך הגיליון ומה לפסול, ואם אני מחליט לקבל, כמה לשנות וכמה לא לשנות, והיו לי מאבקים עם כל הקצינים הגבוהים כי אני הייתי קצין זוטר יחסית. סיכמתי לעצמי שיבוא יום ואני אנסה ללבן לעצמי את דילמות היסוד של העריכה, ובאמת מזה התחלתי את המחקרים המדעיים שלי, ובעשר השנים בין 1990 ל2001 כשהתחלתי לעבוד פה (קרי בית ביאליק), זו היתה הגישה שלי למחקר ואמרתי – אלך ללמוד מה היו אמות המידה של גדולי החוקרים של הספרות העברית החדשה. התחלתי עם אחד העם שיסד את "השילוח" בסוף 1896, ואחר כך קלאוזנר שקיבל מאחד העם את העריכה, ולאחר שנה ביקש את עזרתו של ביאליק כעורך אוטונומי לחלק הספרותי. זהו, ככה זה מתחיל. מ-1904 עד 1909, כתבתי שורה של מאמרים על ביאליק כעורך ובזה קניתי מומחיות כלשהי, ואגב כך נברתי בארכיון כאן ובארכיונים נוספים כמו בית הספרים הלאומי, ואז רצה המקרה ודובוסרסקי פנה אלי וכאן נעשיתי מומחה. לא הייתי מומחה בביאליק לפני שבאתי לכאן, יותר מזה אני אגיד לך שלא הזדמן לי בשנים שלמדתי אצל קורצווייל לשמוע ממנו מילה אחת על ביאליק.

מה היה האני מאמין של ביאליק בעריכה?

אני מאמין שדבר ראשון שביאליק ביקש בעריכה זו האמת, אמת זה היה הדבר הכי חשוב, הוא לא רצה יופי כדבר העומד בפני עצמו, ולא רצה גם חקיינות, שראה בה איזה יסוד של זיוף, ויהא זה הדבר הכי יפה. כשהוא בא ארצה וכולם היו בטוחים שמעתה יעזוב את שירי התוכחה שלו ויכתוב על ירושלים ועל החלוצים, הוא המשיך בשלו. ז"א שמלבד שירים בודדים שמתקשרים עם נופים של הארץ, כ"לבנות שפייה" – הוא לא התיישר לפי ציפיות מסוימות. הוא לא רצה לקבל דברים שאין בהם אמת פנימית נובעת מן הלב אלא בעקבות מודה. כמובן זה הדבר הבסיסי, עוד לפני הכתיבה עצמה. הכתיבה עצמה היתה צריכה לדעתו להיות כתיבה מנופה, שאי אפשר להזיז בה מילה אחת, תפיסה אסתטית מאוד. מה שמאפיין את שירת ההשכלה היו המליצות, השתמשו במליצות מקראיות. ביאליק אמר, אתה משתמש בפסוק, תתחיל עם הפסוק ותגמור עם משהו אחר, תשנה, זה מה שנקרא עיקרון, קנייה בשינוי.

אתן לך סקירה כללית לחלוטין על עניינים מרכזיים. בזה אני נאמן לדרך של ביאליק שכאשר התחיל לכתוב יצירה, ואם תוך כדי הכתיבה התקבל איזה מיפנה הלך בעקבותיו, ולא היה כבול למה שחשב מלכתחילה. אז אני הולך בדרכו של ביאליק. אני משתדל ללכת בדרכו שלו בכול. הוא אמר: "יותר מחקתי בחיי מאשר כתבתי." גם דברים שהוא פירסם במהדורות קודמות לא נתן אותם מאוחר יותר.

אבנרי מראה לי מאמר של ביאליק בשם "בחבלי יצירה", על לבטי הכתיבה, שהיא עבודת פרך.

את התשובות לשאלותיי מיהו ביאליק, מה היו הנושאים העיקריים בכתיבתו ועוד שאלות רבות שהיה בדעתי לשאול, קיבלתי תוך כדי עמידה מול התערוכה, פרי רעיונו של אבנרי, "תריסר אבני החושן", שנים עשר לוחות, המקבלות את פני הבא לבית ביאליק.

תסביר לי מה הן אבני החושן האלה.

חשבתי הרבה על חיבור התערוכה, שכותרותיה אינן המצאה אלא הליכה בעקבות. החושן הזה הוא הדבר החשוב ביותר בכל בית ביאליק. הוא חותר לבטא את ריבוי הפנים של ביאליק, דיוקן של שאר רוח: המשורר, המספר, המסאי והנואם, המתרגם, העורך, המו"ל, סופר הילדים, המכנס, הפרשן והחוקר, מחיה הלשון, פטרון התרבות ומורה הדרך.

רציתי שתהיה שלמות. אנחנו רואים שהשירה היא אחד חלקי 12 של מכלול הפעילות שעסק בה ביאליק כל חייו. ז"א הוא לא עסק בכינוס רק פרק זמן מחייו, אלא במשך עשרות שנים עד מותו. את ההגהה של מהדורת ספר האגדה, שהיתה צריכה לצאת עוד בחייו, לקח לווינה לניתוח שלא קם ממנו. כך כל יתר הדברים. כל לוח מהלוחות הללו מורכב מכותרת, פריט ויזואלי שמתקשר לנושא, ממוטו שלו שקולע אל משהו יסודי באותו תחום, וניסיון סיכום שלי לסיכום התרומה שלו.

לכן כל מי שלומד את האבנים הללו יש לו מושג מי היה ביאליק, שמוכר רק כמשורר, וכל אחד מכיר תחום אחר שלו. באבן החושן 'מחייה הלשון' אני לוקח את המוטו שלו מ"חבלי לשון" שהזכרת: "אוי לה ללשון שאינה גדלה ביחד עם בעליה ועם אוצר מושגיהם אלא נגררת אחריהם."

זאת אומרת הוא לא נגד החידוש, להיפך, הדברים מחויבים להתחדש, ואני מביא את "גילוי וכיסוי בלשון" כפריט ויזואלי שמתקשר. בקטע מ"גילוי וכיסוי בלשון" מצביע ביאליק על מגבלות היסוד של השפה לבטא בנאמנות את ההוויה. במפעלו להחייאת העברית, חתר ביאליק קודם כל לדובב את האוצר הלשוני הרדום של המקורות וליצור מתוכם צירופים רעננים, כמו כן חידש ביאליק מילים כגון יצוא יבוא, תגובה, חורשה, ועוד.

ביאליק היה נשיא האקדמיה ללשון. אני קורא לזה כבר אקדמיה, בזמנו זה נקרא עדיין ועד הלשון, אבל ביאליק היה מאלה שחתרו לקרוא לה אקדמיה ולעשות אותה ככזו בכל המובנים. הוא היה שותף בחיבורם ובהוצאתם לאור של מילונים בענפי מדע ומקצוע שונים. בתחום של הבניין, של הביולוגיה, בתחום של הדפוס, של דגים, לכל דבר ודבר יש מילון, וביאליק ישב בוועדות האלה והשפיע עליהן השפעה גדולה.

אני גם מציין שהוא הממציא והתייחס לאליעזר בן יהודה שלא ניצל את לשון הדורות. הזכרנו כאן את סופר הילדים: האני מאמין בכתיבה שלו לילדים היה לא לרדת אל הילד אלא לתת לו לעלות, לתת לו לפצח אגוזים.

והנה צמד עמודים מתוך חוברת הפרסום של הוצאת "אופיר". שוב, המוטו יותר חשוב. אני תמיד בוחר את מה שהכי מתאים מביאליק, למשל הנחיות שלו בכתיבת סיפורים עבור הוצאת "מוריה". הוא לא רק פונה אל הסופרים אלא גם מנחה אותם.

שאלת על המו"לות והעריכה, זה יסוד מן היסודות של ביאליק שהוא עוסק בזה כל השנים, למעשה הוא מייסד את "מוריה" בינואר 1902. הנה המוטו שבחרתי: "אם אין את נפשנו להקים דור נבער וריק מכל דעת עלינו לדאוג אפוא בעוד מועד להכין לו מזון רוחני כדי כל אספקתו ואם יזכה ה'דביר' למלא רק מקצת את התפקיד הזה והיה זה שכרו." במובן הזה אף "דביר", שביאליק יסד אותו ב-1919 באודסה, אבל למעשה נופח בו חיים רק בגרמניה.

במקביל הוא תוקע יתד פה והוא עצמו בא ב-1924. עמוד מתוך קטלוג "מוריה" הכולל שורה ארוכה ומגוונת של פרסומים שעל הדפסתם ניצח ביאליק, מי שעמד בראש הוצאת הספרים ולאחר מכן בראש "דביר". ספרות עברית ועולמית, ספרי מדע ואמנות, אנתולוגיות, מילונים. מאמץ מרכזי ייחד להדפסתם של ספרים ומקראות לילדים וחיבורים פדגוגים למורים, וכן ספרים ומחקרים הקשורים למפעל הכינוס של ספרות עם ישראל לדורותיו. בשל הדקדקנות שלו על כל פרט ופרט במלאכת עיצוב הספר והדפסתו, נחשב ביאליק כמו"ל פדנט גם בתחום האסתטי, ויש על כך מאמרים גדולים על עסקי המו"לות וידועה האמירה שלו: "תחילתו מדפיס, אחר כך מפסיד ובסופו מספיד." אז פה בזעיר אנפין, בלשון קולחת אבל גם מרוכזת.

כשאת עומדת פה מול "אבני החושן" את מבינה שאני מנסה לתת מושג מי היה ביאליק.

כאן הרחיב אבנרי את הדיבור על עריכת מקור ועריכת תרגום, אך לא הכנסתי אותו מפני קוצר היריעה.

אין להכיר את ביאליק בלי להכיר את מפעל הכינוס שלו?

את זה את יודעת, רבים לא יודעים בכלל, זה האני המאמין שלו על מה שיש לנו מאחורינו, ירושה ספרותית גדולה בת אלפי שנים בלעדיה נהיה בארץ האבות דלים וריקים מאד, וזו ספינת הדגל ספר האגדה.

ספר לי על ביאליק המשורר הלאומי.

ביאליק הוא גם משורר לאומי, אבל השירה שלו אינה מוגבלת לשירים לאומיים. יש לו שירים אישיים ושירי אהבה ושירי ילדים ושירי עם, שירתו שלו מאד מגוונת. אבל ביאליק בפירוש הוא לא רק משורר. אנחנו רואים שהשירה היא רק חלק, זה כמעט עלבון להגיד שהוא רק משורר. יצירתו היא מכלול, בתוכו גם המשורר הלאומי, אבל כמובן לא רק. אחר כך נראה את הדברים האחרים: הוא היה גם קופירייטר, הוא הבין שחלק מאוד מכריע ביכולת להרגיל את הקהל לשירה הוא של פרסום והפצה, לכן אני מראה שכאשר הוא מוציא לאור את 'צור וירושלים' של שוהם, הוא כותב שם את המודעה עצמה לעיתון, והוא גם כותב ב"דביר" – "אנחנו לא משקיעים מספיק בפרסום."

את החושן קבעתי בקומה הראשונה, כדי שכל מי שנכנס יראה, אנשים עם טיפת רגישות מתעכבים כאן חצי שעה.

עלינו לקומה השנייה ואבנרי הסביר שבחדר זה מתרכזים תולדות חייו של ביאליק בגושים, לא שנה שנה. יש חטיבות בחייו: חטיבת הילדות, חטיבת הישיבה, חטיבת אודסה, חטיבה של ברלין, וכן הלאה, והחטיבה של כאן בארץ.

על כל דבר כתבתי מאמרים. המבקר כאן יכול לפתוח מגרות או להיעזר במחשבים לפי נושאים שהוא בוחר. החלוקה מצד אחד כרונולוגית, מהדורות שיצאו בחייו, המהדורה של 1901, המהדורה שאירה יאן איירה, אחר כך בברלין ואחר כך מהדורת יובל השישים כאן בארץ, אבל גם חלוקה תמאטית, שירים, אישיים ונושאים אחרים.

באים לכאן הרבה ילדים, באות כיתות, תמצאי פה את הברכות לילדים וכן ברכות ומכתבים ששלחו לו ושהוא שלח לילדים. מגרות של המשורר כמו"ל וכפטרון תרבות. כאן בתל אביב יצר את 'עונג שבת', המפעל התרבותי בה"א הידיעה, שהמשיך מכוח האינרציה שלו 40 שנה אחריו. יש לי מאמר שלם שנקרא: "איך חישמל עונג שבת של ביאליק את היישוב." אין דבר חזותי בעיר תל אביב שהיה מנותק מביאליק, "הבימה", ייסוד המוזיאון, על כל דבר בעיר הוא כתב.

השקעת פה המון עבודה.

המון, ואת רואה מה אני בוחר לכל אחד ואחד: שירי ילדים, שירי טבע, שירי עם, ואז מקבלים מושג מוחשי מאוד, ישנן מגירות של המנהיג, ומה היתה הדעה שלו על הנושא הערבי, ואת רואה שהוא אמר שיש מקום לשני עמים, ואז הפוליטיקה ודעתו על המזרחים, את בטח מכירה את המאמר הזה שכתבתי – "ביאליק ועדות המזרח עלילה ועלבון", עלילה ועלבון שווא, העלילה הזו שהוא אינו אוהב ספרדים, שאין לה שחר. אז צירפתי איזה עשרים מובאות של ביאליק מה הוא אמר.

גם אמרו על ביאליק שהוא שונא ילדים. ביאליק אהב ילדים וילדים אהבו אותו, וכשהוא הגיע לגיל שישים באו ילדים לברך אותו והתורים הגיעו עד רחוב אלנבי.

אתה יודע איך זה, מספיק שחוקר אחד עושה טעות וכולם מעתיקים אותה ממנו.

בוודאי, בוודאי, נכון, כך השמועות על מאניה אשתו שכתבו שאינה מכירה את יצירתו, ועוד שמועות שאין להן בסיס.

אתה המומחה העיקרי לביאליק, בלי להצטנע, נכון?

אני אגיד לך מה היתרון שלי על אחרים, במובן שאני לא רוצה לקחת אותו כדבר מבודד, זאת אומרת אני רוצה את הכוליות שלו, אני רוצה לראות את הכול בתפיסה כוללת כי אני מאמין שאם הוא היה מצטמצם רק בתחום השירה הוא לא היה ביאליק. הגדלות שלו היא המכלול ולכן אני יום ולילה יושב על הדבר הזה ועל ההשלמות, כי בכל פעם אני מגלה עוד ועוד דברים.

הנוער צריך לדעת שיש לו עוד צדדים חוץ מ"אל הציפור" ושירי בית המדרש.

לא רק הנוער, גם המורים והמרצים באוניברסיטה, אז לכן הספר שלי שייצא, כבר גמרו להדפיס אותו, ייקרא "כמה ביאליק יש" וכותרת משנה על ריבוי פניו של יוצר ומנהיג, כל ההיבטים. יצירה מאוד מגוונת, נחמתי בעוניי שאני מוסיף כל הזמן עוד ועוד. גם לי יש את הקללה של הפדנטיות, ובהערות השוליים יש כמה דברים שראיתי שהם שובשו ואני צריך לבדוק, אני מחכה שיהיה לי זמן לעשות את זה, ואז אני מקווה לשלוח אותו בכל מחיר אחרת אני לא אראה אותו בחיי.

מה דעתך על הפרשנות של ביאליק לשיריו.

כשביאליק נשאל על פרשנות לשירים שלו, הוא לא אהב לתעל את האנשים, אדרבה, הוא נתן את החרות לכל אחד לראות כראות עיניו, כשהוא נשאל על ידי סופר על הפרשנות של "מגילת האש", האם זה כך או כך אז הוא אמר זה לא כך ולא כך, כל יצירה חשובה נדרשת לפי פרד"ס – פשט רמז דרש וסוד וכן הלאה.

במקום אחר לשאלה דומה – הוא המשיל את זה למן שאכלו אבותינו במדבר, מה היתה הסגולה של המן לפי חז"ל? זה שכל אחד טעם מה שהוא רצה, רצית לטעם דבש טעמת דבש, רצית פלפל טעמת פלפל גם כאן יש את החרות לטעום. כל אחד וביאליק שלו.

ספר לי על המחלוקת בדבר העברית והיידיש.

עקב החיוניות שראה ביאליק בהחייאת העברית כלשון הלאומית, לא פירסם ביידיש אלא כתריסר שירים ומעט דברי תרגום.

את הלשון העברית ראה ביאליק כיסוד מרכזי של התחייה הלאומית ונתן לה את הבכורה לצד היידיש, יחד עם זאת אהב את העסיסיות של היידיש, לשון האם שלו. לדבריו, כשם שיש חוט שדרה אחד לאדם ככה יש לשון לאומית אחת לאומה ולא יותר ולכן יתר השפות הן בגדר שפחות, כולל האידיש. אבל ביאליק לא רצה להכחיד את היידיש ויצא נגד הפנטים כאן בארץ וגם בעולם בכלל שרצו להכחידה. כשנמצא נדיב בארה"ב שרצה לייסד קתדרה ביידיש לאוניברסיטה העברית בהר הצופים בירושלים, ביאליק היה בעד אבל קלאוזנר, אוסישקין ורוב האנשים הכשילו את הניסיון הזה והוציאו הודעות "קתדרה לז'רגון – חורבן האוניברסיטה העברית."

היו גם איומים על ביאליק שיסתלק מלהכניס צלם בהיכל, וביאליק היה נגד ההכחדה, הוא אמר: "יש גברת ויש אמה, העברית היא הגברת והיידיש היא האמה." ביאליק אהב את הלשון היידית וגם דיבר בה. הוא שוחח ביידיש עם אשתו, עם רבניצקי ועם ידידיו. לא פירסמתי את זה עדיין ותוכלי לעשות לזה פרסום ראשון. הרי יידיש היתה המאמע לושן שלו, והוא גם מת עם מילה ביידיש בפיו. יש לנו עדות שכשתקף אותו השבץ, הוא תפס את ליבו וצעק: "מיין הארץ, מיין הארץ, מיין הארץ." המילה האחרונה שלו בחייו הייתה בשפה שהוא נולד איתה.

עכשיו, משיצא ספרו של אבנרי, אני נוכחת לדעת שהוא נאה דרש ונאה קיים. הספר "כמה ביאליק יש" הוא קודם כל פרי אהבה לאיש, פרי כתיבה של כשלושה עשורים. הוא אינו מחסיר אף פרט מחיי המשורר, משיריו, ממאמריו, ממאמרים שכתבו עליו, בדייקנות ובלשון צחה היפה לכל נפש.

איש מיוחד הוא שמואל אבנרי, "משוגע לדבר", שביאליק הוא עבורו מפעל חיים מרכזי. הוא בקיא בחיי הספרות המתחדשת בארץ, שביאליק היה אחד ממחולליה, מכיר את סופרי הדור, על יצירתם ועל יחסו של ביאליק אליהם. עניינים מרכזיים, ספרותיים תרבותיים וחברתיים של אותה תקופה, לצד זוטות, אנקדוטות ושמועות, ומעל לכל תשובה מפורטת לשאלה כמה ביאליק יש.

דניה מיכלין עמיחי

ד"ר לימור שרייבמן-שריר, מהפקולטה לרפואה ע"ש סאקלר, זכתה בפרס ע"ש ד"ר משה איינהורן בתחום חקר הלשון והספרות הרפואית העברית לשנת 2021 – עבור סדרת 5 ספריה: "הרהורים על ספרות ורפואה – דילמות ביחסי רופא-חולה."

ד"ר לימור שרייבמן-שריר הינה רופאה וסופרת, מתכננת ומנהלת קורס ספרות ורפואה בפקולטה לרפואה עש סאקלר. ספרה נולד מקורס ספרות ורפואה הזוכה להצלחה רבה בקרב הסטודנטים, והוא מוענק מדי שנה לבוגרי הפקולטה לרפואה בטקס הסיום.

הזוכה השנייה היא ד"ר רחל הרצוג – היסטוריונית מהמחלקה להיסטוריה באוניברסיטת בן גוריון עבור מחקרה על רופאים ניצולי שואה.

נימוקי השופטות: פרופ' שפרה שורץ, אנה עייש, ועו"ד איריס רונן-פילוס 

הפרס ניתן לד"ר לימור שרייברמן-שריר על מחקרה החדשני פורץ הדרך המונומנטלי, שפתח שדה מחקרי חדש ואחר בכל מה ששייך להומניזם ברפואה. במחקרה יש דיון בהיבטים האנושיים המשלימים של העולם הרפואי, מורכבות הקשר בין רופא לחולה, על כל הדילמות האתיות הניצבות לפתחו כגון מוות, אובדן, קדושת החיים, המתת חסד, מוסר וכדומה.

נימוקי השופטים יופיעו במלואם בחוברת הפרס.

הפרס, בסך 18,000 שקל, יוענק לכל אחד מהזוכים בטקס חגיגי שייערך ביום שלישי, 28.12.21, במעמד ראש עיריית תל-אביב-יפו, רון חולדאי.

בין הרופאים הזוכים בעבר: ד"ר זיסמן מונטנר – רופא וחוקר נודע ברפואת הרמב"ם שזכה בפרס לאחר מותו. פרופ' יהושע [ישעיהו?] ליבוביץ, פרופ' יעקוב רותם, פרופ' יהודה שיינפלד, ועוד.

מתוך הכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה", 2001

המהדיר: אהוד בן עזר

בעלי ואני חזרנו לארץ כדי להתיישב בה ולבנות בה בית (נעדרתי מן הארץ ארבע שנים). איני זוכרת מי שלח אלינו את רכטר. ערב אחד נכנס אדם גבה-קומה, אציל, שקולו שקט וחתך-דיבורו מאופק, שקול.

הוא שאלנו לדרישות שלנו מן הבית.

אמרנו לו: "שלושה חדרים נוחים ומרפסת גדולה."

הוא הסתכל בנו ארוכות, הוציא עיפרון והחל משרטט מעבר לדף של איזה ירחון שהיה מונח על השולחן. ידיו המיוחדות שירטטו בביטחה, בעוז. בעלי ואני עקבנו אחרי תנועותיו כמהופנטים.

כשבא בפעם השנייה, שירטט ושירטט, ואנו נמשכנו אחר מעשה ידיו: כאן מרפסת, כאן חדר-עבודה קטן, כאן חדר-מגורים. ליבנו נמשך אחרי הלך-רוחו ומאווייו שזרמו מתחת לידיו. ברור היה: כאן כישרון מתהווה. הוא עוד פיקפק פה ושם – ופתאום התגבר והחל לשרטט בקדחתנות; גם התוכנית וגם האיש היו כרישום ראשון מבטיח של אחד גדול.

וכך, לאט-לאט, נעשו "שלושת החדרים" לחווילת-פאר בת שבעה חדרים ומרפסות, והכל חדיש שבחדיש. "עין לא ראתה" בתל-אביב של אז ריבועים וקווים נקיים, ושטחים חלקים, המדובבים בשיווי-משקל טהור. הלכתי שולל אחרי "הגל החדש", חשתי את יופיו ואת חידושו, והחילונו בבניית הבית – והרבה דברים עשינו בו במשותף.

ציירנו את הדלתות, שתהא להן הפרופורציה של הרוחב והגובה, אשר תתאים לאולם המאורך. ציירנו את ידיות הדלתות (לא היו אז ידיות מתכת מודרניות אלא כפתור גדול מעוגל) ועשינו אותן מעץ בצבעו הטבעי על רקע של דלת ירוקה בהירה. חידוש גדול בימים ההם – ארונות-קיר מעץ ליבנה, עם מראות במקומות המתאימים.

יום אחד עמדנו וציירנו ציור קוביסטי נועז בירוק, אפור ואדמדם; הזמנו מרצפות אצל הגרמני וילנד (לפני היטלר); האפקט היה נהדר, בתוך האולם המאורך עם האור הרך שהסתנן מאשנב שמצד מזרח, אף הוא מאורך בצורה המתאימה. הצטרפתי ל"גל החדש" באדיקות כזו, שכאשר קיבלתי מתנה מגיסי בלונדון חדר-אוכל נהדר בסגנון ויקטוריאני כבד – עמדתי ונתתיו מתנה לאחי [הבכור, ברוך], ומיד התחלתי לחשוב על רהיטים המתאימים לבית זה; רכטר צייר אותם, ופריץ קוך, אדריכל פנים ראשון בתל-אביב, הוציא אותם לפועל.

כל זה היה נועז וחדש בימים ההם. תל-אביב היתה בנוייה בסגנון מעורב – בארוק, מזרח וויקטוריאניות. קשתות על הדלתות והחלונות, ועליהם זרי פרחים של טיח מתוך דפוס. מרפסות עגולות, משולשות, צריחים קטנים שהזכירו חומות-מגן מימי הביניים. "מוגרבי", שניבנה באותה תקופה, עוד ניבנה ב"סגנון המשולש". פה ושם היו גישושים אל המודרני, אבל טרם ראה איש בית מרובע, מאורך, בעל גג שטוח, שכולו ניבנה על בסיס הריבוע, הקו הישר והשטח החלק. רק בירחון הגרמני "קונסט אונד דקוראציון" כבר ניראו ציורי בתים כאלה. כשנגמר הבניין – היה מאסיבי והאהיל עליך, ונדמה שהרגשת אפילו את היסודות הטובים שמתחת רגליך.

מכל תל-אביב נהרו לראות את הבית "המודרני". ומעט-מעט צצו עוד בתים באותו סגנון, שבנו אדריכלים אחרים (רכטר נסע להשתלם מיד אחרי סיום הבניין).

כשקיבלנו את הבית, אמר לי בעלי: "השקעתי הרבה יותר משחשבתי בבית זה. אבל אני מרוצה."

ובכל זאת נהרס הבית. לא עמד בצוק העיתים. גם עליו עבר גל הפורענויות אשר פקד את משקנו בשנים ההן. אני משערת כמה עמלו להרוס את ים הבטון הזה. אבל מאז יצאתי מהמקום – לא דרכה רגלי בקטע רחוב זה.

ועתה הלך גם יוצרו.

*

נכתב: 1960 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1927-1929, תקופת בניין הבית המתוארת כאן. נוסח ראשון של הרשימה נדפס לראשונה: "הארץ", 1.1.1961. הרשימה הותקנה מחדש לדפוס על ידי, כי בטיוטה נמצא יותר מאשר בנוסח שנדפס בעיתון. את מערכת רהיטי המהגוני של חדר-האוכל, שלח מלונדון הגיס, יהושע גרין. הם ניצבו שנים רבות בטרקלינו של אחיה ברוך, ולימים אצל בנו, אהרון בן עזר, בפתח-תקווה. מרהיטיה של אסתר עצמה לא נישאר זכר.

[הרומאן הנידח שנשכח והושכח בידי כת ה"פוליטיקלי קורקט" של הספרות העברית למרות שאין וכנראה גם לא יהיה בה לעולם עוד רומאן כדוגמתו – מתפרסם כאן מחדש בהמשכים לאחר גריסתו והיעלמותו של הספר שיצא לאור בשנת 2000 בהוצאת "אסטרולוג" והוא עתה פריט יקר ונדיר לאספנים ונשלח חינם בקובץ וורד לכל דורש]

פרק שלושה-עשר

קוצי צבר נמסים בריר גמלים,

ומגדל רמלה מתקרב ללוד

סבא אהב אותי והיה יושב במיטבח שלנו עם אמא ואיתי, אמא מכבה את הפרימוס הרועש וסבא מספר במשך שעות על החורף הקשה שבו צרר בגדיו בחבילה וחצה בשחייה, כשהוא מחזיק בזנב הסוס, את מימיו הגועשים בשיטפון של נחל המוסררה – כדי להביא מיפו למושבה המנותקת חינין ושמן קיק, דגים מיובשים וקמח, מספר על שריפות בפרדסים בלילות חשוכים, על גנבים ושודדים, על חיילים רעבים המבקשים "אקמק!" – שזה לחם בתורכית. קשה לי להאמין שכפות-ידיו הרכות והקרירות, שבהן היה מחזיק וממשש אותי בין ברכיו, הן אלה שבהן החזיק שוט והצליף בו מדי בוקר באיכרים הנירפים כדי להוציאם לעבודה בשדה ובכרם בשנת השמיטה השנייה לייסוד המושבה.

בליל שלישי אחד יצאו סבא ועימו יצחק נורדאו הצעיר, רכובים על סוסיהם, ומטרתם להגיע מוקדם בבוקר לשוק הבהמות שבעיירה רמלה, שהיה נערך שם כל יום רביעי בשבוע. הם נשלחו לקנות בהמות משובחות למושבה הצעירה. בידי סבא היה צרור כסף ורובה דו-קני, טעון אבקת-שרפה וברד, גולות עופרת זעירות.

לאחר שעברו את לוד פגשו בהם לפתע שישה ערבים חמושים ברובים, וחסמו את דרכם: "כספכם או נפשכם!"

חושך גמור שרר סביב. יצחק לחש לסבא: "אולי מוטב להשליך להם את הכסף כדי להציל את עצמנו?"

"לא!" אמר סבא. "כשאתן לך אות – דרבן את הסוס שלך ונעבור במהירות בין השודדים. אל תחשוש. אני מכיר את אנשי לוד, הטיפשים האלה!"

אז שיגר סבא בקול רם לאוויר הלילה החשוך משפט אחד בערבית ואחריו קללה הונגרית ארוכה וגסה הקשורה בסוס ובאחוריים של בן-אדם ושאותה למד מנערי הרועים בכפר-הולדתו:

"ג'אמע א-רמלה ביתקרב! לופאס שגד בה!"

נורדאו הצעיר הצטרף אליו בהתלהבות, דפק בכוח את סוסו, הצליח לעבור בקפיצה בין השודדים, וסבא אחריו.

הערבים, שהופתעו בראשונה מדברי הלעג ומהקללה בשפה הזרה, התחילו לרדוף אחר השניים.

לרוע-מזלו של סבא הוא נפל עם סוסו לתוך מהמורה.

עד מהרה השיגו אותו השודדים וביקשו לתפוס אותו. סבא ירה כדור ופצע אחד מהם בידו, אך מקול הירייה נבהל הסוס וברח כשהוא רץ אחר סוסו של יצחק. יצחק המשיך לדהור לעבר רמלה כשהוא בטוח שהשודדים הם היורים, וכי סבא רוכב סמוך לו.

רק בהגיע נורדאו הצעיר על סוסו לרמלה הוא עצר בדהרת מנוסתו, ומה רבה היתה חרדתו כאשר נוכח לדעת שסבא איננו על הסוס מאחוריו. הסוס הופיע לבדו כשהקצף מבעבע מפיו לבן כשלג.

מיד ביקש נורדאו שיביאו אותו בפני המושל התורכי של העיירה. הוא העיר את המושל משנתו ודרש לארגן משלחת חיילים כדי לצאת לחפש אחר סבא, המוטל פצוע או גרוע מכך, הרוג, באחד הבורות שבצידי הדרך.

כל הלילה הסתובבו החיילים התורכיים על הדרך שבין רמלה ללוד – ולסבא לא היה זכר.

מה קרה? לאחר שפצע סבא את אחד השודדים, זרק עצמו אל משוכה של שיחי צבר, כדי למנוע את הרודפים מלהתקרב אליו. אך אלה לא ויתרו, והוא נאלץ לירות לעברם את הכדור האחרון מרובהו. לפי צעקותיהם, שהתרחקו והלכו, הבין שפגע בעוד באחד מהם וגרם להם לנסיגה זמנית.

סבא לא איבד זמן. מצבו היה גרוע, והיה עליו להימלט בטרם יחזרו. הוא הצליח להיחלץ מקוצי הצבר אבל עורו בער עליו כאילו נכווה באש. בשארית כוחותיו הגיע למאהל של בידואים.

הבידואים קיבלו אותו בידידות וריפאו אותו על-ידי כך שמרחו פעמים אחדות את כל גופו בריר גמלים. ידוע שהגמלים אוכלים את עלי הצבר על קוציהם מבלי לחשוש, כי הריר שלהם מרכך את הקוצים וממיסם.

לפנות-בוקר יצא סבא בשיירה של בידואים, רכובים על גמלים, ומגמת פניהם השוק ברמלה. במבוא העיירה, גופו מדיף ריח ריר-גמלים יבש, צנח מעל הדבשת היישר אל זרועותיו של יצחק נורדאו, שאותה שעה חזר נואש, בלוויית החיילים התורכיים, לאחר שחיפש עימם לשווא כל הלילה את גופת חברו.

השניים, לאחר מתנת כסף נאה למושל התורכי של רמלה ולבידואים, קנו שוורים, חמורים וגם סוסים וחזרו בערב עם כל הכבודה למושבה, והפעם איש לא העז להפריע להם.

סבא יושב כפוף-קימעה במיטבח שלנו. כפות-ידיו החומות, שעקבות השריפה והזיקנה חתומות בהן, משוכלות עתה על מקלו הניצב בין ברכיו, לא הרחק מסנטרו. הוא מספר על אנשי לוד, שנחשבו טיפשים, ואם רצית ללעוג למי מהם היית מתגרה בו ואומר: "ג'אמע א-רמלה ביתקרב!" – מגדל רמלה מתקרב!

ראשיתו של הסיפור במגדל הלבן העתיק שברמלה ובקבר הנביא צאלח הנמצא בקירבתו.

ברוב פאר היו המוני ערבים מכל הסביבה נוהרים מדי שנה לחגוג ברמלה את החג הגדול של הנביא צאלח. וככל שרבתה שמחתם של בני רמלה, כן גאתה קנאתם של אנשי לוד השכנה, שהיו באים גם הם לחגיגה. ברבות השנים הלכה ותפחה הקינאה עד אשר לא יכלו הלודאים לכבוש את כעסם.

פעם, ביום החג, פרצה מריבה ביניהם לבין בני רמלה. ההצלחה האירה פנים לרמלאים והם גירשו את הלודאים מעירם בחרפה רבה.

כאשר שבו הלודאים לעיירתם, הזעיקו אסיפה גדולה לטכס עצה כיצד להציל את כבודם שחולל.

פתח האחד ואמר: "בשם אללה ונביאו הקדוש! כל עוד יימצא המגדל ברשות אנשי רמלה, תהיה תמיד ידם על העליונה, ואנחנו לא נוכל להם."

קבע השני: "אין עצה אלא לגנוב את המגדל ולהעבירו ללוד! מבלעדיו, גם לקבר הנביא צאלח לא יהיה דורש, וסופו שיעבור גם הוא אלינו."

"אבל כיצד ייגנב מגדל?" שאלו לודאים אחרים.

ובימים ההם חי ליד מושבתנו, על מעברות הירקון, ידיד של סבא, שיח' ששמעו יצא בכל הארץ כיועץ פלא, הוא שיח' אבו-רבח. הגלגלים המשוננים הגבוהים של הטחנות, הקרויות על שמו, היו מפעילים בכוח המים את אבני הרכב שסבבו בריחיים הענקיות וטחנו לקמח דק את גרגירי החיטה. גלגלי-העץ, המחושקים בברזל, חרקו יומם וליל. כל מי שעבר את גשר שיח' אבו-רבח היה שומע אותן.

הלודאים החליטו לשלוח צירים אל שיח' אבו-רבח ולהביא לו מינחה, למען יואיל להנחות אותם בעצתו, כיצד ניתן להעביר את המגדל ללוד.

השיח' שמע את דבריהם ועל ליבו עלה להתל בלודאים הטיפשים, הסבורים שאפשר להעביר מגדל ממקומו, וכך אמר להם: "הנה לפניכם חבלי קסם. בלילה תבואו בחשאי לרמלה ותקשרו בהם את המגדל, ובכוחות משותפים תמשכו אותו אליכם!"

השיח' נתן ללודאים חבלים עשויים גומי. הלודאים טרם ראו מימיהם גומי ולא שמעו מעודם על תכונותיו כי היו משתמשים בקנדונים עשויים עור כבשים. את החבלים הללו השאיר לשיח' מהנדס איטלקי שחשב כי מצא שיטה חדשה להעביר את האנרגיה לאבני הריחיים בדרך של מתיחת חבלי גומי על גבי גלגלת המופעלת בכוח מי הנהר.

באותו לילה יצאו בחשאי בחורי לוד אל רמלה והחבלים בידיהם. הם התקרבו בחשיכה אל המגדל, קשרו אליו את החבלים והתחילו למשוך אותו אחריהם.

חבלי הגומי התמתחו בחשיכה והלודאים התקדמו צעד אחר צעד כשהם מושכים והולכים, וככל שהתקרבו ללוד, כן גברו ועלו צהלות החדווה שלהם:

"ג'אמע א-רמלה ביתקרב! ביתקרב!"

שמעו אותם אנשי לוד ויצאו בשמחה לקבל את פני בחוריהם הגיבורים. הם מחפשים את המגדל, והמגדל איננו. רק חבלי הגומי התמתחו לכל אורכם, והמגדל נישאר במקומו, ברמלה, עד עצם היום הזה.

"ג'אמע א-רמלה ביתקרב!"

אהוד בן עזר

המשך יבוא

בעניין הפרוטקשן, לדעתי, אין סיכוי שהפתרון יגיע מידי המשטרה ומבתי המשפט – בשנות החמישים הייתי מושבניק בכפר-יחזקאל, וכל לילה היו מגיעים מסתננים לגנוב תוצרת חקלאית ובהמות. המושב אירגן שמירה של חברי המושב, והגניבות פסקו. אני זוכר שאחרי יום עבודה מפרך הייתי יוצא לשמירה בלילות – אין ברירה – הפתרון הוא רק בנוסח דרומי.

אגב, איש הפרוטקשן של התנ"ך הוא דויד (שמואל א' כ"ה) – הוא דרש דמי חסות מנבל הכרמלי, כשסורב, הוא הבטיח לא להשאיר לנבל משתין בקיר, לולא אביגיל, היה עורך טבח.

שלך

משה גרנות

* שלום אהוד, קראתי כתבת ד"ר מרדכי קידר בחב"ע 1662. אני מסכים לכל הנאמר בכתבה, אולם זו לא ההרצאה שמסר ד"ר קידר ביום העיון לזכר אבי הר אבן. שם הדגיש רעיון בסיסי אחר המיועד ליהודים יותר מאשר לערבים. לדעתו מדינת ישראל (והציבור היהודי שבתוכה) צועדת על שתי רגליים – הרגל התרבותית ורגל השירותים.

הרגל התרבותית היא ההמנון (נפש יהודי...) הדגל (טלית) חוק הלאום, הגשמת משאת הנפש של העם היהודי וכו'. הציבור הערבי  אינו שותף לכך. ישראל היא עדיין לא משאת הנפש שלו.

רגל השירותים היא אוסף השירותים שמספקת המדינה – כלכלה, ביטחון, חינוך, כבישים. רגל זו ארוכה בציבור היהודי וקצרה בציבור הערבי. לטענת קידר יש להאריך  רגל זו בציבור הערבי למצב של אפליה מתקנת.

אני מציע שתשוחח עם ד"ר קידר שיאשר את הדברים שכאן. לדעתי ניתוח המצב כפי שמובע כאן, והצעתו לתיקון הם דברים חשובים ביותר. ואני מוסיף – אין ארוחות חינם. תמורת שיפור המצב בסקטור הערבי, הם חייבים להתקרב למדינה ולא להתבדל.

מאיר שרגאי

אהוד: ביקשתי מד"ר מרדכי קידר את הרצאתו ביום העיון לזכר אבי הר אבן, וזה המאמר שהוא המליץ לי להביא מדבריו. נדמה לי שהדברים שאתה מספר עליהם מפיו נמצאים בהרצאה חיה שלו ביו-טיוב.

* שלום חברים יקרים. מה שלומכם? תודה לחדשות, אהוד, תמיד מעניין. אני עוד כאן, אפילו חגגתי (לא יאומן – 90).

אשמח לשמוע מכם.

חיבוק אוהב,

בטין אמיר

אהוד: לבטין היקרה, שפע ברכות ליום הולדתך התשעים! את ממש פיסת היסטוריה מהלכת, ושמך מרעיד ומזכיר תקופה שלימה, ובייחוד את אהרן בעלך שרשם פרק מפואר בעריכת הספרות העברית כמו גם בשירה ובפרוזה שלו-עצמו.

* לאהוד בן עזר היקר משמואל אבנרי – שלום וברכה. תודת רבה על הגיליון העשיר של "חדשות בן עזר" מס' 1662 מהיום [15.7.2021]. שבתי וקראתי בהנאה את סיפורך המרגש על הקשר העדין שבין אסתר ראב לישי לוי, ובעקבות עלעול בספרך "ימים של לענה ודבש", כבר קראתי גם את מכתבה המעניין ביותר של המשוררת אל צבי לוז, אשר הדיון בשירתה היה פרק בדוקטורט שלו אצל מורי ורבי קורצווייל. בספרייתי גם נמצא הנוסח שראה אור בספר תחת השם "מציאות ואדם בספרות הארץ ישראלית" (דביר, תל אביב 1970).

* לאהוד בן עזר, יש לך דעה בטרם צפית בסרט. יוסף וייץ היה מודע כמוך לכל המתרחש בארץ ובעולם. הוא אב שכול – שכל את בנו יחיעם באכזיב בליל הגשרים, ועל שמו הוקם קיבוץ יחיעם. יחיעם וייץ היה נשוי לרמה סמסונוב מחדרה. יוסף וייץ הגה את ועדת הטרנספר לערביי ישראל. ודעתו היתה כדעתך לגבי האירועים בארץ ובעולם. נינתו קראה ביומניו ושואלת שאלות. זכותה לשאול כי אף אחד לא סיפר לה. כי מה שאני ואתה יודעים אף אחד לא סיפר לה ולא לימד אותה בביס. מכאן להגיע למסקנה שהיא מפיקה סרט כדי לזכות בפרס בעולם המרחק גדול.

כלשונך: "ומי שמתנכר לו, גם ביצירת סרטי-קולנוע – מלקק את התחת לגויים ומייחל לפרסים שהם מעניקים לסרטים ישראליים בזכות היותם  פרו-פלסטיניים!"

הסרט לא נוקט עמדה ובוודאי לא פרו-פלסטיני. מביא צילומים כהווייתם. גם את העלייה לחניתה והקמתה ביום אחד. מיכל שואלת  את משפחתה שאלות לאחר שקראה ביומניו של סבא רבא שלה. יש לתת כבוד ליוצרים הישראלים.  זה מקצוע קשה ביותר. ממליצה שתצפה בסרט.

מלי טויב

אהוד: איני חוזר בי מאף מילה ואין לי עניין לצפות בסרט שבונה את המסר ואת יחסי הציבור שלו על טרנספר לערבים. מומלץ שהנינה של וייץ תלך ללמוד את ההיסטוריה "שלא סיפרו לה"! – איזו טענה אווילית ומיתממת! – אנחנו אשמים שהיא לא ידעה! ועכשיו היא "יודעת"? מה היא יודעת? היא גילתה "טרנספר" – לשמחת אויבי ישראל!

התופעה חוזרת על עצמה: ככל שאתה משתין יותר על מדינת ישראל ומוציא את דיבתה רעה – כן אתה זוכה בפרסים יוקרתיים "אמנותיים" בפסטיבלים פרו-פלסטיניים מתוקשרים בעולם! ומעניין אם אין לכך גם קשר לכסף ערבי שנשפך שם מצד מדינות שאין בהן דמוקרטיה וחופש יצירה כמו בישראל, וכמו זה הניתן ליוצרים ישראליים במדינות המערב – שעדיין לא נפלו לגמרי בידי המהגרים המוסלמים שממלאים אותן.

* שיא של צביעות, אחרי קבלת הפרס: "...לפיד התנער מאמירתו הביקורתית על ישראל של ראש חבר השופטים, ספייק לי, לאחר טקס חלוקת הפרסים של הפסטיבל. 'זה סרט מאוד מאוד אמיץ,' אמר לי על 'הברך', 'צריך לראות אותו. יש כמה סרטים בפסטיבל ממדינות שבהן אם אתה אומר את הדבר הלא נכון עלולים לכלוא אותך, או גרוע מכך.'

"על כך אמר היום לפיד: 'אני מאוד אוהב חלק גדול מסרטיו של ספייק לי, אבל מסרב לקחת אחריות על כל משפט שלו. מעולם לא הלכתי ברחוב בתל אביב וסובבתי את הראש אחורה בחשש.' לדבריו, 'העובדה שאמנים לא פוחדים לומר מה שהם חושבים היא דבר שראוי לחגוג אותו, כך שאת המשפט הזה שלו אני לא מאמץ.'" ["הארץ באינטרנט, 18.7.2021].

* אהוד שלום. מתייחס ל"זה מצב ביטחון הפנים בגליל. כנופיות דמי החסות (פרוטקשן) משתוללות ומפילות את חתתן על עסקים" – אורי הייטנר, שפירסמת בעיתונך מאתמול.

שמעתי השבוע כותרת ידיעה ברדיו על מפקד תחנת משטרה – בצפון? – לשעבר, שנעצר כחשוד בניהול כנופית פרוטקשן. האומנם? מישהו מהקוראים יודע?

בברכה,

י. ה.

קורא

* "מים שמסופקים בחודשיים האחרונים לשני מיליון בני אדם ברצועת עזה, מגיעים בכמויות פחותות מאלו שלפני המלחמה במאי, והם מליחים ומזוהמים מהרגיל. הקיץ בעיצומו, ואנשים נאלצים לשתות פחות ולוותר על מקלחות. גם סכנת ההידבקות במחלות זיהומיות עולה. רובם המכריע אינם יכולים לקנות מים מינרליים. הסיבה למצב אסוני זה גלויה לעין: הרשויות ברצועה אינן יכולות לתקן את הנזקים שגרמו ההפצצות לרשתות המים והביוב, משום שמשרד הביטחון והעומד בראשו, בני גנץ, אסרו על הכנסתם של חלקי החילוף וחומרי הבניין ההכרחיים לאותם תיקונים." [מאמר מערכת "הארץ", 16.7.21].

אהוד: לדעתם של האידיוטים המוסריים בשוקניה – על ישראל לחדש מיד את הכנסתם לרצועת עזה של חומרי הבניין שבאמצעותם ישקם החמאס את מנהרותיו לקראת המשך פעולות הטרור נגד ישראל והסבב הבא של משלוח טילים קטלניים נגד יישוביה!

* סופר נידח שלום, בגיליון מס' 1662 מציע אורי הייטנר לתת פרס לפורעי חוק שהקימו מאחזים בלתי חוקיים על קרקע פלסטינית פרטית. הוא מציע להעתיק מאחז כזה לאדמת מדינה קרובה ככל האפשר ובתמורה להרחיב אותו ליישוב של ממש. זו דמותו המוסרית של אורי הייטנר: לתת פרס לעברייני בנייה שהקימו מאחז ללא היתר בלי קבלת רישיון בנייה.

רון וייס

רמת-גן

* קטע מכתב מגרמניה: "האמת היא שאצלנו בשטוטגרט היה לפני כשבועיים שיטפון שלא זכור לי כמוהו. במשך ימים היכה בנו גשם, רחובות הוצפו, תחנת הרכבת עמדה דום וכלי תחבורה ציבוריים לא נסעו. אבל מה שקרה עכשיו התרחש לא בסביבה שלנו, למרבה המזל. כולנו נדהמנו מן המהירות שבה התמוטטו בתים ובניינים והפכו ישובים וערים לבור קבר. קראתם בוודאי שעשרות אנשים לא שרדו את השיטפונות. למרבה האירוניה, דווקא נחלים ומאגרי מים קטנים גרמו למוות והרס, לא הנהרות הגדולים. מאחר שאיש לא חשב שנחל קטן יכול לעלות על גדותיו במידה קטסטרופלית שכזו, לא דאגו מבעוד יום למחסומים שונים. סבורים שלפחות שישה חודשים יעברו עד אשר המקומות שנפגעו ישובו לתיקונם, פחות או יותר. אבל אנשים שמתו אי אפשר להחיות, כמובן. כן, הקיץ הזה משונה ביותר. המון גשמים, רוחות סוערות, טמפרטורות מתונות מאוד. אבל הכול עדיף על פני חום אימים."

* קראתי את ספרך "והארץ תרעד" ואכן רעדתי. לא לבד, גם אישתי.

תודה,

יוסי ס.

אשמח שתצרף אותי לאוסף המיילים שלך. 

* אהוד רב שלומות, מאמרו של ד"ר מרדכי קידר בגיליון 1662 הוא בפשטות: נפלא. באופן תמציתי אך ממצה הוא מצביע על מהותו האמיתית של האיסלאם בלי כחל וסרק. כל הכבוד.

לא אחת התבקשתי ע"י חברים, קרובים ועמיתי מחקר רבים שעוסקים בנושאים רחוקים ביותר מדת ומדינה – רובם אמריקאים –להסביר להם את מהות האיסלאם והמוסלמים. מה שהיה לי חסר זה המאמר הזה באנגלית!

   המלצתי לך היא להעביר בקשה לד"ר קידר להגיש לפירסום בגיליון עתידי שלך את המאמר הזה באנגלית כך שאלפי קוראיך יקבלו מידע אמין וממצה אותו יוכלו להעביר למי שאינו דובר עברית.

   בברכה רבה ובתודה,

   חובב טלפז

* יורם אטינגר: Facebook YouTube – הסרטון חושף בערוותו את הממסד הדמוגרפי בישראל המהדהד – ולא בודק – את נתוני הרשות הפלסטינית. חשיפת הניפוח המלאכותי של מפקד האוכלוסין הפלסטיני, כפי שמתועד במסמכי הרשות הפלסטינית: פער של 50%. הצגת התנופה הדמוגרפית היהודית – והתמערבות הדמוגרפיה הערבית – כפי שמתעד הזינוק של 68% במספר הלידות היהודיות השנתיות מ-1995 ועד היום, וכפי שמתועד על ידי שיעור הפריון היהודי הגבוה משיעור הפריון הערבי. מידע מתועד נוסף:

https://theettingerreport.com/category/jewish-arab-demographics-he/?lang=heX