בגיליון:
- אסתר ראב: תְּנוּ לִי שָׁהוּת
- שועלה: מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),
- חובב טלפז: במלחמה לא כמו במלחמה, פרק ס"ט:
- מנחם רהט: האוליגרכיה המשפטית מכה שוב
- פוצ'ו: בחיי [7]
- אורי הייטנר: 1. חוק הגולן והאגדה האורבנית
- אורית דשא: תמונת סתיו או יעל בשדה חצבים
- עקיבא נוף: לא בשמיים היא
- רון גרא: חֹרֶף בָּא
- משה גרנות: פרשים יהודים על גדות הסירֶט
- גם דודה אנה יפה: מאת
- יצחק גנוז: הֱיֵה שָׁלוֹם, חַיָּל שֶׁלִּי, אָחִי
- יהודה גור-אריה: השולחן של אליהו
- אהוד בן עזר: 142 שנה לתלם הראשון באדמת פתח-תקווה
- איליה בר-זאב: שני שירים
- אסתר ראב: מסיפוריה של אימי
- אהוד בן עזר: מי הנהר מכים בגלגל הטחנה
- נעמן כהן: היזהרו ממרוקאים מביאי מחוות
- נסיה שפרן: תשובה לנעמן כהן:
- ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":: * תודה לאהוד היקר על ברכותיו בעיתון ליום הולדתי ועל הוצאת קובץ רשימותיי באינטרנט. תודה לחנה סמוכה מוסיוב היקרה שגילתה את "הסוד", 95 שנים! ולכל הקוראים המקדישים מזמנם לקרוא אותי אני מודה מקרב לב! הענקתם לי יום מאושר!
- שאר הגליון
מאמרים
אסתר ראב
תְּנוּ לִי שָׁהוּת
תְּנוּ לִי שָׁהוּת לָמוּת
מִתַּחַת לְכָל הַמִּלְחָמוֹת
תְּנוּ לִי שָׁהוּת
לְעַכֵּל כָּל הָאֲסוֹנוֹת
וְלִנְצֹר מְעַט תְּכֵלֶת
מִתַּחַת לִשְׁמוּרוֹת-עֵינַי –
תְּנוּ לִי שָׁהוּת –
לָמוּת;
בִּידֵי בּוֹרְאִי –
כִּרְצוֹנוֹ
אַל תַּעַרְמוּ
סְלָעִים עַל לִבִּי
כִּי הוּא –
צְלִיל אַחֲרוֹן,
בְּיַם-הָאֵפֶר
אֲשֶׁר עֲרַמְתֶּם
עָלַי.
1971
זִקְנָה
נְכָאִים וָהִי
וְסָפֵק בְּכִי
וּבֹקֶר אֶל בֹּקֶר
נֶחֱרָז
בְּאִוְשָׁה חֲלוּשָׁה –
הַצֵּל גּוֹבֵר
וְחַיִּים נִגָּרִים
וְכָלִים קֻבַּעַת-תְּרוּפוֹת –
אֵלֶיהָ נִמְשֶׁכֶת הָעַיִן
בְּכִלְיוֹן-נֶפֶשׁ
בְּזִיק תִּקְוָה
וְיֵשׁ עַיִן בּוֹהָה
וְעוֹלָמוֹת רְחוֹקִים
בְּתוֹכָהּ
וְיֵשׁ אֹזֶן
סְתוּמָה כְּקֶבֶר
וְיֵשׁ עַיִן פְּקוּחָה
וְעִוֶּרֶת
וְאַחַת לָעַד נִסְגֶּרֶת
תַּם וְנִשְׁלַם, וְנִשְׁכַּח
וְהָיָה כְּלֹא הָיָה.
1971
* אסתר ראב (1894-1981). מתוך "תְפִלָּה אַחֲרוֹנָה" (1971-1964). השירים מצויים גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים" (1988).
שועלה
מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),
שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020
הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה, ואפשר ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית:
03-6163978 או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il
המחיר 59 שקלים לפני משלוח
ההפצה לחנויות תלויה בהסרת הגבלות נוספות ופתיחת המשק
חובב טלפז
במלחמה לא כמו במלחמה, פרק ס"ט:
דגל שחור על סוכת המציל SCOTUS –
אפתח בשתי הבהרות – בכותרת המאמר שתי רמיזות:
Supreme Court of the United States
באביב האחרון ביצעו מיספר משמעותי של מושלי סטייטס בארה"ב פעולה חריגה – חתמו על תקנת מושל המאפשרת הצבעה מוקדמת – לפני ה-3 בנובמבר 2020 – באמצעות הדואר. חריגה – משום שהחוקה גורסת במפגיע שכל שינוי בהליך ההצבעה שמור בלעדית לקונגרס של אותו הסטייט ולא למושל, כל עוד לא הוכרז מצב חירום כלשהו.
לסעיף הזה היתה חשיבות קריטית לשמירת זכויות הקולוניות והטריטוריות שעדיין לא התאחדו בין חופי האטלנטיק והפסיפיק ולגימוד חששות תושביהן מהצטרפות לאיחוד המתהווה. יש לציין שלא מדובר כאן בהליך המקובל – Absentee Ballot המאפשר לכל אזרח אמריקני שלא נמצא בסטייט או לא יימצא בה להצביע מוקדם בהליך משפטי הכולל הצהרה בשבועה ובכמה סטייטס אפילו נדרשת חתימה נוטריונית. תקנת המושלים עברה תחת התנגדויות משמעותיות שהושמעו מכל עבר – רובן מתוך החשש לזיופים ולהונאות. שניים מעמיתיי באלבמה המודעים לעבודותיי בייעוץ – החוקרות סדרות עיתיות שלהן תכונות מחזוריות – שאלו להיגיון הטמון בתקנה נ"ל. נועצתי כבר אז בשני קרובי משפחה להם ידע וניסיון בנושא המגיפות ומהם למדתי, למגינת ליבי, שהמגפה הזו תתנהג במחזוריות רב-גלית ואנו צפויים עוד השנה לחוות "שלושה גלים לפחות"!!!
בלוח 1 מסמן החץ הירוק את היום שבו ערכתי את התחזית כאשר עקומת התחלואה נמצאה בירידה כתוצאה מ"סגר מהודק" שהטילו ברמות שונות כל 50 המושלים. החץ הכחול מסמן את התחזית שלי שנעשתה ע"י אופטימיסט מלידה כמוני. היא מצביעה על קידומו של הגל השני בכ-3 שבועות ושיאו בכ-50 אלף נדבקים ביום לעומת כ-70 אלף במציאות. החץ האדום מצביע על קידומו החזוי של הגל השלישי של כחודש ימים כתוצאה של חודש ספטמבר חם מהרגיל, שדחה את התחלתו, והצבעה על כ-150 אלף נדבקים יומית לעומת כ-190 אלף. לא חזיתי את שיאו של הגל השלישי שיגיע לשיא לפני הבחירות מתוך הנחה שיהיה חשוב לטראמפ להתקרב במדדי המניות לשיאן ככל האפשר.
אבל המסקנה החשובה מהתרגיל הזה היא שהיתה הצדקה מלאה מצד המושלים לאפשר הקדמת הצבעה בכדי להימנע ממנה תחת גל תחלואה ענק וגואה. ניתן להניח שיועצי הבריאות בבית הלבן הריצו סימולציות משלהם והגיעו למסקנה דומה. עובדה – המימשל וטראמפ בראשו חדלו מלתקוף את עצם ההחלטה לקידום ההצבעה אבל החלו להביע חשש שמתממשת כאן פירצה הקוראת לגנב!!!
ואכן מספרי המקדימים להצביע באמצעות הדואר החלו לעלות באופן גיאומטרי ככל שהתקרב מועד ההצבעה והגיעו לשיא כל הזמנים של כ-95 מיליון (כשני שליש מכלל המצביעים) כאשר בעבר שיערום היחסי מעולם לא עבר את ה-10%!!!
זו לא פירצה, זו כבר הריסת כל חומות המגן שמזמינה חמסני דמוקרטיה לפעילותם הנלוזה. ואלה לא איחרו בא – נחזור לכך למטה.
לוח 1 התחלואה היומית בארה"ב (מקור: ג'ון הופקינס יוניברסיטי)
שדה המערכה
בעשור האחרון הוחש השינוי בשדה המערכה הדמוגרפי-כלכלי-גיאוגרפי כך שהשוני הכמותי הפך חד כיווני המאיים על יסודות האיחוד הייחודי הנפלא-מכל: ארצות הברית של אמריקה.
לוח 2 מציג את תוצאות מוקדי הבחירות לנשיאות ב- 2020. מוקד כחול מסמן רוב לביידן; ואדום לטראמפ.
להלן תובנות עיקריות:
1. הערים הענקיות, הגדולות, והבינוניות – הלכו לביידן. האזור הכפרי וערי השדה –לטראמפ. השוואה בין המפה הזאת לזו של 2016 (הילארי קלינטון – כחול, טראמפ – אדום) מראה תמונה כללית דומה אלא שהעיגולים הכחולים גדלו משמעותית בעוד האדומים קטנו מיזערית. המשמעות הדמוגרפית ברורה לחלוטין – כל תוספת באוכלוסייה מתרכזת רק בערים הגדולות או בפאותיהן.
2. מרבית האוכלוסייה מצטופפת לאורך החופים בעיקר במזרח ובמערב, ובמידה פחותה לאורך אגמי הצפון ומפרץ מקסיקו בדרום.
3. התופעות 1 ו-2 הנ"ל ניצפתו ע"י האבות המייסדים והובילו לפתרון הנפלא של האלקטוראל-קולג' וביחד עם "התיקון ה-12" גם להחלטה של הסטייטס הנודעת בשם – The Winner Takes All שביחד עם חלוקה של שני סנאטורים לכל סטייטס ללא התחשבות בגודלה ולא בגודל אוכלוסייתה מהווים את המלט בבטון המזויין המגבש את כל 50 הסטייטס לאיחוד ששמר על מוצקות איתנה... עד תחילת המילניום הנוכחי!
4. כבר בשלהי המילניום הקודם, כאשר התנועה "מהכפר לעיר" ניזונה מעליית פריון העבודה בחקלאות, הפכו החוף הצפוני מזרחי, הדרומי מערבי, ואילינוי (בזכות שיקאגו) ל-"רק דמוקרטים". במילניום הנוכחי הצטרפו לגושים הנ"ל מדינות שכנות כמו מיין וניו המפשייר – לניו יורק ובוסטון; אורגון ווואשינגטון – לקליפורניה. הזרז נבע מהגלובליזציה בכלכלת העולם, כאשר התעשייה האמריקנית גילתה את העבודה הזולה מבחוץ ובמיוחד את זו מסין. מפעלים החלו להצטמק ועובדיהם עברו לערים הגדולות. חשיבות המעבר היתה הרסנית לרוב הרפובליקני המצטמק והולך במדינות המרכז בעוד ערכו המצטבר והולך של הרוב הדמוקרטי ממילא מאבד מערכו המוסף. מבט חטוף בלוח 2 מראה שבחוף המערבי כבר לא ייבחר מושל וסנטור רפובליקני "מעתה ועד עולם" גם לא אחד כזה מניו-ג'רזי ועד ניו האמפשייר וגם לא באילינוי...
לוח 2. מפת הבחירות לנשיאות ארה"ב 2020: ביידן – כחול. טראמפ – אדום. מקור: USA Today, AP
אז מהיכן תצוץ "הישועה" לתושבי האזורים הנ"ל המתוסכלים מכך שלא צריכים כבר יותר את קולם בקלפי – ניצחונם מובטח בעיניים עצומות בסטייט שלהם אבל לא נחשב מעבר לכך בבחירת הנשיא עקב הצורך באלקטוראל קולג'... אוף.
4. ואז נבחר נשיא מ"הפזורה הדמוקרטית" – שיקאגו – ברק חוסיין אובמה וצירף אליו את המימסד הדמוקרטי בדמותו של ג'ו ביידן כסגנו והילארי קלינטון כמזכירת מדינה. המשימה –להקטין את הנקודות האדומות בלוח 2!!! ורצוי מאד להגדיל בעזרתן את העיגולים הכחולים בסטייט שלהם!!! הרי כבר לא צריך אותם לניפוח העיגולים הכחולים השמנים ממילא. לעומת זאת כל אחד שעובר ממשכנו לעיר הגדולה במוקדם או מאוחר ייהפך לדמוקרט ממושמע בעזרת "סיוע הומניטארי" כזה או אחר עליו לא שמע מעולם באיזור החקלאי ממנו יצא. לאובמה-ביידן פתרונים – במילה אחת: סין. ב-6 מילים: ייצוא עבודה לסין ויבוא מוצרים מסין.
5. לזכותם ניתן לומר שהם לא היו לגמרי מקוריים. הם קיבלו רמז עבה מג'ורג' בוש הבן. תגובתו לאסון המיגדלים ב-9.11.2001 היתה מהמותן – מלחמת המפרץ 2.0, ויחדיו באפגניסטאן (איך לא סיפרו לו שאפילו ג'ינגיס חאן דילג עליה בדרכו לאירופה?) – אותן ידע להתחיל אך לא לסיים! הוא ניזקק לתקציב ביטחון עצום ולהגדלת מיסים משמעותית שהובילה להקטנת כוח קנייה וצורך ביבוא זול ככל האפשר. את זה סיפקה לו סין. הקטסטרופה הכלכלית לא איחרה את יציאתו של בוש מהבית הלבן ונחתה על ארה"ב בצורת משבר הנדל"ן של 2008 ואיתו "דלקת ריאות" לשאר העולם למעט סין (עלינו היא דילגה !!!)
5. לאובמה-ביידן-קלינטון (הילארי) נמסר מקל השליחים בנקודת שפל שאין ממנה סיכוי רב להפסיד. אז הם אימצו את הפתרון הסיני והכפילו את הגירעון האמריקני לסין. הם "עזרו" לשקם את התעשייה האמריקנית ע"י מערכת רגולציות נגועות בשמירת הסביבה שהובילה לסגירת עשרות אלפי מפעלים ופתיחתם מחדש בסין ובשאר מדינות המזרח הרחוק.
התוצאה – עשרות מיליוני אמריקנים הפכו מובטלים תחילה, וחסרי עבודה בהמשך. רובם זרמו אל "העיר הגדולה בסטייט" והפכו את הסטייט שלהם עצמם לדמוקרטית-תמיד. ראה את המדינות לדוגמה קולורדו ומינסוטה במפה הנ"ל עם הערים דנבר ומינאפוליס, בהתאמה. מדינות שבדרך, באותו כיוון, נמצאות ג'ורג'יה ואריזונה למשל.
על השפעת התהליך בבחירות בחודש שעבר – במאמר הבא.
פרופ' חובב טלפז
13 לדצמבר 2020
מנחם רהט
האוליגרכיה המשפטית מכה שוב
הירהורים נוגים על מחטף דורסני, על היעדר משילות,
על סרבנות רפורמות ועל 'הצבעת ימין קיבלת שמאל'
עכשיו זה סופי: מפלגת השלטון בראשות נתניהו איננה 'ימין חזק'. אל מפח הנפש של נאמני הימין בשל הסתלקותו מהתחייבויות הסיפוח, ומן ההתחייבות לפנות "תוך ימים" את חאן אל אחמר, ועיקשותו להקפיא את הבניה בירושלים ובהתיישבות, ועוד – נתווסף השבוע מחדל חדש: מינויים וקידומם של 61 שופטים, שרובם שייכים למנעד השמאל – מן השמאל המתון, עד לשמאל הרדיקלי, ובהם משפטנים אנטי-ישראלים, אנטי-ציונים, אנטי-יהודים, שלא לומר בעלי זיקה נפשית עמוקה לאוייב הפלשתיני.
זה קרה השבוע, בקדנציה של נתניהו. בין השופטים שמונו במחטף דורסני בוועדה למינוי שופטים, בראשות ניסנקורן, מצויים כאלה שפסקו מתוך איבה תהומית למדינה, נגד צה"ל ונגד מערכת הביטחון, והעניקו משקל יתר לטענות פלשתיניות הזויות. לקרוא ולא להאמין. כך למשל קודם השבוע מבימ"ש השלום למחוזי השופט עבאס עאסי, שנודע ב'הצטיינותו' בפסיקות בעייתיות ועויינות את המשטרה, צה"ל והמתיישבים (וחלקן נפסלו לבסוף בערכאות עירעור).
וכך גם עו"ד הישאם שבאיטה, שניהל מאבקים משפטיים נגד צה"ל, ובין היתר עתר נגד מפקד צה"ל ביו"ש בעניין הטיפול במחבלים שנתפסו במהלך חומת מגן. עכשיו זכה לפרס הוקרה. ימין חזק, כבר אמרנו?
שני המשפטנים הללו, שמעתה חובה עלינו לכנותם 'כבודכם', היו מועמדי השמאל הרדיקלי זה שנים. אך שרת המשפטים דאז שקד התמידה לטרפד את שידרוגם. השבוע, בימי הקדנציה של 'ימין חזק', אישרה הוועדה בראשות ניסנקורן את המינויים השערורייתיים, בקולותיהם של נשיאת העליון חיות, ושופטי העליון פוגלמן והנדל, ונציגי לשכת עוה"ד אילנה סקר ומוחמד נעאמנה.
מעכשיו יש לעוכרי ישראל עמדה נוחה יותר, שתאפשר לשמאל לקדם את האג'נדה שלו, ברוח העיקרון של השמאל, שאומר שמה שלא השיגו בקלפי הם משיגים דרך מערכת המשפט.
אז נכון אמנם שמִן הדיון הכוחני נעדרו שלושת נציגי הימין: מירי רגב ואוסנת מארק, והאופוזיציונר מימין צבי האוזר. אלא שבהרכב הנוכחי של הוועדה, ממילא לא היה להם סיכוי – ובעיקר לא לאסנת מארק, שברוב סיכלות הציבה עצמה בעמדה לעומתית מול לשכת עורכי הדין, כשיזמה חקיקה עקרה לביטולה.
וכך זכינו בבכייה לדורות בימי 'הימין החזק'. במשך שנים נעשו ניסיונות לשינוי הרכב הוועדה, לאיזונה, אבל הכול טורפד בידי נתניהו אישית. והוא עוד הוסיף חטא על פשע במינויו של הסוציאליסט הדורסני ניסנקורן, נציג האוליגרכיה המשפטית תאבת הכוח, לכהונת שר המשפטים, ובחסימת דרכה לוועדת המינויים של שרת המשפטים איילת שקד, שהתמחתה 4 שנים בשדות הללו. אחרי כל זה מספר לנו עכשיו נתניהו, ש"שצריך לעשות רפורמות רציניות במערכת הזאת." נתניהו, נו, באמת, זה רציני?
אני בהחלט מאמין לנתניהו שנדהם מן ההליך הכוחני, שעליו הגיב במלים אלה: "אני חושב שרוב הציבור מבין היום שצריך לעשות רפורמות רציניות במערכת הזאת, וכך זה לא יכול להימשך... אנחנו צריכים רוב. היום אין לנו את הרוב הדרוש לכך, אבל אני מאמין שבקרוב יהיה לנו."
אבל אני לא מקבל את הטענה הנסתרת בדבריו, כאילו 'הציבור' אשם, בכך שלא העניק לו יותר כוח. אם זה לא היה עצוב זה היה מצחיק. הרי גם עם כוחו הנוכחי הוא בלם רפורמות והתפאר בכך: "אני בלמתי כל פגיעה במעמדה של מערכת המשפט," "אני מנעתי חוקים שנועדו לכרסם במערכת המשפט," "אני דאגתי שאף חוק לא יעבור" – ועוד ועוד. אני הגנתי בגופי על המערכת הלא מאוזנת, ואני גאה מאוד בכך.
יש מי שבונה על זיכרונו הקצר של הציבור. אז בואו נרענן: נתניהו הסגיר מרצון את משרד המשפטים לשמאל כבר בשנת 2013, כשמינה את ציפי לבני לתפקיד שרת המשפטים, אף שהיו לו אופציות טובות יותר למינוי איש ימין לתפקיד, ולמרות שהיתה לו קואליציה בלעדי לבני, שכבר בימי שרון ניהלה את הצד החקיקתי-משפטי של ההתנתקות. וכך גם ב-2020 כשהסכים – הפעם מחוסר ברירה – למינויו של הסוציאליסט מן ההסתדרות לכהונה הדורשת רגישות ואיזון.
המינימום שנדרש לנוכח האילוץ למנות את ניסנקורן, היה יכול להיות במינויה של שרת המשפטים לשעבר שקד לייצג את הכנסת בוועדה. נראה שממרום ניסיונה היה בכוחה לטרפד יוזמות הזויות של ניסנקורן. אבל נתניהו העדיף לשלוח את נבחרת הצרחניות רגב ומארק, הטירוניות נעדרות הניסיון. כל הפיאסקו הזה יכול היה להימנע אילו נתניהו, ב-11 שנות שלטונו, היה פועל לתיקון העיוותים. אבל הוא פעל בדיוק להיפך: חיזק את המערכת ודחה כל יוזמה לרפורמות. כך שהצבעה מסיבית לנתניהו, כפי שהוא דורש עכשיו, לא תועיל, ואף תזיק. מי שלא תיקן עוותים ב-11 שנות שלטונו, לא יעשה זאת בשנה ה-12. דווקא הצבעה מסיבית לאיילת שקד תוביל אותה למשרד המשפטים, כדי לקדם משם רפורמות ומהפכים, מערכתיים ומהותיים, על מנת להחזיר את בתיהמ"ש לימי טרום אהרון ברק, כשהם היו עדיין אוהדי ישראל, ציוניים, יהודיים ולאומיים.
מנחם רהט
על סרבנות רפורמות ועל 'הצבעת ימין קיבלת שמאל'
עכשיו זה סופי: מפלגת השלטון בראשות נתניהו איננה 'ימין חזק'. אל מפח הנפש של נאמני הימין בשל הסתלקותו מהתחייבויות הסיפוח, ומן ההתחייבות לפנות "תוך ימים" את חאן אל אחמר, ועיקשותו להקפיא את הבניה בירושלים ובהתיישבות, ועוד – נתווסף השבוע מחדל חדש: מינויים וקידומם של 61 שופטים, שרובם שייכים למנעד השמאל – מן השמאל המתון, עד לשמאל הרדיקלי, ובהם משפטנים אנטי-ישראלים, אנטי-ציונים, אנטי-יהודים, שלא לומר בעלי זיקה נפשית עמוקה לאוייב הפלשתיני.
זה קרה השבוע, בקדנציה של נתניהו. בין השופטים שמונו במחטף דורסני בוועדה למינוי שופטים, בראשות ניסנקורן, מצויים כאלה שפסקו מתוך איבה תהומית למדינה, נגד צה"ל ונגד מערכת הביטחון, והעניקו משקל יתר לטענות פלשתיניות הזויות. לקרוא ולא להאמין. כך למשל קודם השבוע מבימ"ש השלום למחוזי השופט עבאס עאסי, שנודע ב'הצטיינותו' בפסיקות בעייתיות ועויינות את המשטרה, צה"ל והמתיישבים (וחלקן נפסלו לבסוף בערכאות עירעור).
וכך גם עו"ד הישאם שבאיטה, שניהל מאבקים משפטיים נגד צה"ל, ובין היתר עתר נגד מפקד צה"ל ביו"ש בעניין הטיפול במחבלים שנתפסו במהלך חומת מגן. עכשיו זכה לפרס הוקרה. ימין חזק, כבר אמרנו?
שני המשפטנים הללו, שמעתה חובה עלינו לכנותם 'כבודכם', היו מועמדי השמאל הרדיקלי זה שנים. אך שרת המשפטים דאז שקד התמידה לטרפד את שידרוגם. השבוע, בימי הקדנציה של 'ימין חזק', אישרה הוועדה בראשות ניסנקורן את המינויים השערורייתיים, בקולותיהם של נשיאת העליון חיות, ושופטי העליון פוגלמן והנדל, ונציגי לשכת עוה"ד אילנה סקר ומוחמד נעאמנה.
מעכשיו יש לעוכרי ישראל עמדה נוחה יותר, שתאפשר לשמאל לקדם את האג'נדה שלו, ברוח העיקרון של השמאל, שאומר שמה שלא השיגו בקלפי הם משיגים דרך מערכת המשפט.
אז נכון אמנם שמִן הדיון הכוחני נעדרו שלושת נציגי הימין: מירי רגב ואוסנת מארק, והאופוזיציונר מימין צבי האוזר. אלא שבהרכב הנוכחי של הוועדה, ממילא לא היה להם סיכוי – ובעיקר לא לאסנת מארק, שברוב סיכלות הציבה עצמה בעמדה לעומתית מול לשכת עורכי הדין, כשיזמה חקיקה עקרה לביטולה.
וכך זכינו בבכייה לדורות בימי 'הימין החזק'. במשך שנים נעשו ניסיונות לשינוי הרכב הוועדה, לאיזונה, אבל הכול טורפד בידי נתניהו אישית. והוא עוד הוסיף חטא על פשע במינויו של הסוציאליסט הדורסני ניסנקורן, נציג האוליגרכיה המשפטית תאבת הכוח, לכהונת שר המשפטים, ובחסימת דרכה לוועדת המינויים של שרת המשפטים איילת שקד, שהתמחתה 4 שנים בשדות הללו. אחרי כל זה מספר לנו עכשיו נתניהו, ש"שצריך לעשות רפורמות רציניות במערכת הזאת." נתניהו, נו, באמת, זה רציני?
אני בהחלט מאמין לנתניהו שנדהם מן ההליך הכוחני, שעליו הגיב במלים אלה: "אני חושב שרוב הציבור מבין היום שצריך לעשות רפורמות רציניות במערכת הזאת, וכך זה לא יכול להימשך... אנחנו צריכים רוב. היום אין לנו את הרוב הדרוש לכך, אבל אני מאמין שבקרוב יהיה לנו."
אבל אני לא מקבל את הטענה הנסתרת בדבריו, כאילו 'הציבור' אשם, בכך שלא העניק לו יותר כוח. אם זה לא היה עצוב זה היה מצחיק. הרי גם עם כוחו הנוכחי הוא בלם רפורמות והתפאר בכך: "אני בלמתי כל פגיעה במעמדה של מערכת המשפט," "אני מנעתי חוקים שנועדו לכרסם במערכת המשפט," "אני דאגתי שאף חוק לא יעבור" – ועוד ועוד. אני הגנתי בגופי על המערכת הלא מאוזנת, ואני גאה מאוד בכך.
יש מי שבונה על זיכרונו הקצר של הציבור. אז בואו נרענן: נתניהו הסגיר מרצון את משרד המשפטים לשמאל כבר בשנת 2013, כשמינה את ציפי לבני לתפקיד שרת המשפטים, אף שהיו לו אופציות טובות יותר למינוי איש ימין לתפקיד, ולמרות שהיתה לו קואליציה בלעדי לבני, שכבר בימי שרון ניהלה את הצד החקיקתי-משפטי של ההתנתקות. וכך גם ב-2020 כשהסכים – הפעם מחוסר ברירה – למינויו של הסוציאליסט מן ההסתדרות לכהונה הדורשת רגישות ואיזון.
המינימום שנדרש לנוכח האילוץ למנות את ניסנקורן, היה יכול להיות במינויה של שרת המשפטים לשעבר שקד לייצג את הכנסת בוועדה. נראה שממרום ניסיונה היה בכוחה לטרפד יוזמות הזויות של ניסנקורן. אבל נתניהו העדיף לשלוח את נבחרת הצרחניות רגב ומארק, הטירוניות נעדרות הניסיון. כל הפיאסקו הזה יכול היה להימנע אילו נתניהו, ב-11 שנות שלטונו, היה פועל לתיקון העיוותים. אבל הוא פעל בדיוק להיפך: חיזק את המערכת ודחה כל יוזמה לרפורמות. כך שהצבעה מסיבית לנתניהו, כפי שהוא דורש עכשיו, לא תועיל, ואף תזיק. מי שלא תיקן עוותים ב-11 שנות שלטונו, לא יעשה זאת בשנה ה-12. דווקא הצבעה מסיבית לאיילת שקד תוביל אותה למשרד המשפטים, כדי לקדם משם רפורמות ומהפכים, מערכתיים ומהותיים, על מנת להחזיר את בתיהמ"ש לימי טרום אהרון ברק, כשהם היו עדיין אוהדי ישראל, ציוניים, יהודיים ולאומיים.
מנחם רהט
פוצ'ו
בחיי [7]
כ"ו. שידוכים
לפרופ' יאיר יודפת, שאף פעם לא התחמק מלבוא ללמוד או ללמד בגימנסיה, היתה אישה נמרצת ורבת פעלים, שרהל'ה. השניים גרו בקיבוץ צרעה, כשיאיר עובד כרופא משפחה באזור בית שמש וכיועץ מומחה לבעיות לחץ דם בבית חולים שיבא. פעמיים בשנה היה הזוג החביב הזה מזמין את כל חבריהם (יש להם קרוב למאה כאלה) למועדון של קיבוץ צרעה, ושם תוך סעודת צהריים דשנה, מוזמנים כל המי ומי אל המיקרופון כדי לספר קבל עם על פרק מעניין בחייהם.
כמה חודשים אחרי שרכשתי שם של אלמן מבוקש, קיבלתי טלפון מבחורה בעלת קול נעים ותוקפני שאמרה לי בוקר טוב. היא לא עינתה אותי במלאכת הניחוש ואמרה מיד שהיא שרהל'ה של יאיר. שמחתי מאוד כי חשבתי שהיא מתכוננת להזמין אותי למפגש החברים התקופתי, אבל טעיתי. היה לה רעיון הרבה יותר מבריק. יש לה חברת נעורים, מותק של בחורה והיא גם כן אלמנה, אז למה שלא אפגוש אותה ואחר כך אודה לה כל חיי.
אני משידוכים נרתע עוד מהימים שאבי נפל ברשתו של שדכן ידוע ששיכנע אותו לשכנע אותי להתחתן עם בתו החמודה של מתווך דירות תל-אביבי. הכלה החמודה הזאת, התגלתה כבחורה מלאת עודפי גוף ופה מפיק פטפוטי סרק ואני לא ידעתי אחר כך, איך לשחרר אותה ממני.
לכן אמרתי לשרהל'ה שאני מעריך מאוד את כוונתה הראויה, אבל אם האלמנה הזאת היא כל כך כלילת מעלות, לא מגיע לה לקבל עונש כמוני.
שרהל'ה לא כל כך הסכימה עימי, והציעה לי שתעשה לי הכרה איתה במפגש הקרוב שיהיה בצרעה.
גם מזה פחדתי, אבל מכיוון שידעתי שלשרה אי אפשר להגיד 'לא', הסכמתי בתנאי שלפני ההיכרות, תצביע לי על המעומדת מרחוק ואז אחליט אם כדאי לי ליפול בפח או לא.
שרהל'ה קיבלה את הצעתי, אך אמרה לי שאני לוקח סיכון כי המפגש יהיה רק בעוד חודשיים ועד אז בטח יחטוף אותה מישהו אחר.
בסופו של דבר לא יצא מהשידוך כלום, כי למפגש באתי עם כרמלה, וכשתפשתי את שרהל'ה בצד ואמרתי שתצביע על הכלה, אמרה: "לא חשוב, זאת שהבאת נראית לי שווה יותר."
עם השידוך הבא היה לי יותר קשה. אישה ממושקפת נבונת-מבט, שפגשתי ביום הולדתו של ישראל האן חברי לכיתה, טילפנה לי יום אחד להגיד לי שמדברת רוחלה ושפגשתי אותה ואת בעלה אצל ישראל האן. כשאמרתי לה שאני זוכר, אזרה עוז ואמרה שהיא גם בת דודתו של המהנדס שלמה בר-דעת שלמד איתי בבית ספר הכרמל. אמרתי לה שהכרתי את שלמה טוב, הוא היה תלמיד נהדר, חיבבתי אותו מאוד, אבל עד כמה שידוע לי הוא מת לפני שנה.
אמרה לי: "נכון, אבל אשתו עוד חיה..."
מה שגרם לי להסכים בסופו של דבר להיפגש עם תהילה בר-דעת (שם בדוי) היתה העובדה שמילי, חברתי הסודית, הודיעה לי שהיא טסה אל בנה בארצות הברית ותחזור בסוף שנת האבל שלי, בעוד כחצי שנה.
עם מילי היו לי קצת ויכוחים לאחר מותה של דיצה. כשתמו שלושים ימי האבל היא רצתה לעבור לגור איתי. אמרה שעכשיו, כשגם אני פנוי, אנחנו מותרים זה לזה וכבר לא צריכים להתחמק מעיניים זרות.
אם הייתי יותר חכם, הייתי מזכיר לה שהחברות בינינו מבוססת על הסכם שאני תומך בה בסכום קבוע, והיא תומכת בי בהכנסה קבועה ושלא תבנה על כך שנגור ביחד. אם הייתי אומר זאת, הייתי חוסך לעצמי הרבה צרות, אך מאחר שאני רך לבב, ולא אוהב לפגוע ברגשות הזולת, אמרתי לה שאם נעבור מיד לגור יחד, הילדים שלי יחשדו שהיה לנו קשר זוגי עוד בחייה של דיצה, ושמי הטוב יפגע. מילי הודתה שיש בזה משהו ואנו המשכנו לחיות בסתר כמקודם כשאני נפגש עימה, לרוב בשעות הצהריים, אחת לשבוע.
גם עם כרמלה נפגשתי רק פעם בשבוע, בדרך כלל בימי רביעי בלילה, כשהייתי חוזר מכרמי יוסף ונשאר לישון אצלה אחרי ארוחת ערב טעימה.
קשר טוב, על טהרת הספרות, היה לי גם עם הסופרת נגה מרון, שהסכימה לערוך את ספרי 'חבורה שכזאת' ולהתאים אותו לדור החדש, שלא ידע מה זה פלמח.
עם מי שהקשר קצת התרופף לאחרונה היה עם תמר רובננקו, המורה יפת הרגלים מנתניה. איתרע מזלה ועורך דין ישראלי, שעבד בארצות הברית, התאהב בה ומדי פעם היה מגיע לכמה חודשים לארץ. באותם חודשים שהיה בארץ, הייתי לוקח חופש מנסיעותיי לנתניה, ותמי שידעה להעריך זאת, היתה דואגת תמיד להודיע לי מתי החופש שלי מתחיל ומתי אני יכול לחזור אליה.
רצה הגורל ומילי הודיעה לי על נסיעתה אל בנה, בדיוק כשתמי בישרה לי שהעורך דין שלה מגיע. כך קרה שאחרי שהיה לי הרגל לחיים כפולים ומשולשים, נשארתי פתאום רק עם חברה פעילה אחת. זו היתה אולי הסיבה שנעתרתי להפצרותיה של רוחלה והבטחתי לה שאתקשר עם תהילה ואסביר לה למה לא כדאי לה להיפגש איתי.
הודות לנטייתי החולנית לקיים הבטחות, צלצלתי לתהילה בר-דעת עוד באותו שבוע. היא הרימה את השפופרת מיד, כאילו ישבה ליד המכשיר וחיכתה לצלצול הזה. השידוך החדש התגלה כמוצלח יותר מהצפוי. היתה זו אישה יפת נפש, שברירית, וכזאת שאין רצון לפגוע בה, או לגרום לה עגמת נפש. יש להניח שלא הייתי זוכר את המעט שקרה לי עימה, אלמלא כתבתי ביומני את כל השטויות שעשיתי בחיי, ועתה יכולתי להשתמש בהם כהוכחה לכך שלא תמו טמבלים בארצנו.
15.6.08. יום א'. עדנה ומיכל נכדתי מחליטות לצאת לסרט ואני נשאר לבד בבית. אני נזכר שהבטחתי לאחת רוחלה, שאני בקושי מכיר, לטלפן לחברה המקסימה שלה, ובתור מקיים הבטחות כרוני, אני מחליט שזאת ההזדמנות להיפטר מאותה התחייבות פזיזה.
האישה שענתה לי היתה בעלת קול מהסוג המרוסק, מין קול שמשתנה כל כמה מילים, ונשמע מסקרן. שנינו היינו נרגשים משום מה. היא מודה לי שזו לה פעם ראשונה להיעתר להצעת שידוך של חברתה הנודניקית. היא עשתה זאת רק אחרי שנאמר לה שלמדתי עם בעלה המת, והכרתיו עוד לפניה, חשבה שאולי יהיה לה מעניין לשמוע עליו דברים שלא ידעה, והסכימה. חוץ מזה היא לבד בבית עכשיו ואם אבוא כעת, אוכל למצוא אצלה קפה וכמה עוגיות.
לא שאלתי כמה, אבל החלטתי לבוא ולספור בעצמי. כשהיא פותחת לי את הדלת אני שולח לה חיוך ביישני ואומר שזה אני. היא מחזירה לי חיוך ענק הממלא את צרות פניה ואני מציין לעצמי, שרופא השיניים שלה עשה עבודה יפה. אחר כך כששנינו לוגמים מהקפה, אנו יושבים על אותו צד של הספה ופוזלים זה על זה. שערה קצר מתולתל, נוטה לג'ינג'י, הפרופיל שלה נערי, די נחמד, אבל קשה לי להחליט אם נודפת ממנו עצבות מעוררת הזדהות, או שובבות שיש בה הבטחה מסוימת. נראית לי צעירה ממני בעשר שנים וניתן להגיד ששלמה חונן בטעם טוב. יחד עם זאת קשה לי להחליט אם אני רוצה ליצור איתה קשר ממושך, כי היא נראית לי ככזאת שלא אוהבת להתמסר למי שרוצה לערוך השוואות בינה לבין נשים אחרות.
בחצות הלילה אני אומר לה שכבר מאוחר והיא בטח עייפה. היא אומרת שדווקא לא, כי היא ישנה בצהריים. אני רואה בזאת נקודת מבחן ואומר לה שיש לי בעייה, כי אחרי 12 בלילה אני רגיל להיכנס למיטה. לפי החיוך שלה אני מבין שהיא תפסה את הרמז, אבל כנראה החינוך שקיבלה מהוריה עדיין טבוע בה והיא אומרת: "אז לא אעכב אותך תיסע בזהירות."
ליד הדלת נפלטת מפי הודעה שלמחר יש לי כרטיסים לסינימטק ולפני שאני גומר את הדיווח, היא עונה לי: "למה לא?"
16.6.08. יום ב'. בעשר בבוקר נשמע צלצול ועל מסך הטלפון מופיע שמה של תהילה. אני די מופתע, אמנם היה לנו נחמד אמש, אבל הייתכן שאחרי פגישה אחת היא כבר מתגעגעת? חסר לי שאמצא חברה כזאת שאוהבת לקשקש שעות בטלפון. היתה לי כבר אחת כזאת, רינה, שאחרי כל פגישה היתה מטלפת להגיד לי במשך שעות מה שכחה להגיד לי כשכבר עמדתי ליד הדלת.
כשאני מרים את השפופרת היא מתנצלת על הצלצול המוקדם, ומסבירה שעשתה זאת כדי להגיד לי בעוד מועד, שלא תוכל לבוא הערב לסינימטק.
מתוך נימוס אני שואל למה? מה פתאום? מה כבר עשיתי?
את הסיבה האמיתית כנראה לא נעים לה לגלות, אבל בכל זאת מתוך אחריות, היא אוזרת אומץ ומגלה לי שקמה בבוקר עם שלשול נוראי, שקורה לה אולי פעם בעשרים שנה.
למשמע הנימוק המקורי אני מוצא לנכון להרגיע אותה ואומר לה שזה דבר נורמלי וטבעי, ויש כאלה שזה קורה להם אפילו פעמיים בעשרים שנה. אחר כך, כדי שלא תחשוב שערכה ירד בעיניי, אני חש צורך לגלות לה שגם לי היה פעם שלשול נוראי במלחמת השחרור.
לפי השתיקה הנופלת עליה, אני מבין שהנושא נשמע לה מעורר עניין, ולפיכך אני מפרט ומספר איך כשהיינו באשדות יעקב קיבלנו מהקיבוץ ארוחת ערב גדושת נתחי בשר העשויים מפרות שנהרגו בהפצצה הסורית על הרפת של דגניה. כנראה שדיברתי באריכות יתר, כי היא לא נתנה לי להמשיך ולפני שהגעתי לפואנטה, ביקשה סליחה חטופה ואני כבר תיארתי לעצמי לאן היא רצה.
08. 17.6. יום ג'. מצלצל לתהילה לשאול מה שלומה מבחינה קולינרית. היא כבר בריאה לגמרי ותשמח ללכת בערב לראות את הסרט שהחמצנו אתמול. בסינימטק אני פוגש את בן דודה של דיצה, שי מאיר ואשתו נילי. שי הוא מאלה שרוצים לדעת הכול ואחרי שאני עושה הכרה, הוא שואל את תהילה אם היא חברה שלי.
תהילה מפנה אליי מבט שואל ואני, בתור מי שאוהב לענות על שאלה בשאלה, אומר: "למה לא?"
בעקבות זאת שי מציע לתהילה לשמור עליי חזק, כי אני בחור נהדר.
כדי שלא תחוש התחייבות, אני מבקש מתהילה שלא תיקח את הדברים ברצינות, כי שי ידוע בתור ליצן משפחתי שאוהב להגזים. אחר כך, אחרי שהסרט נגמר, אני מוצא את עצמי עומד בשירותים ומזרים קילוח צהבהב לצידו של לא אחר מאשר שי מאיר. הוא שמח לגלות אותי ושואל ממתי אני יוצא עם הבחורה הנהדרת הזאת. לא נעים לי לגלות לו שהיכרתי אותה רק לפני יומיים, לכן אני עובר לנושא אחר ושואל אם הוא לא חושב שצריך ליזום פגישה של בני דודים. הוא אומר שזה רעיון נהדר ומבטיח שיחשוב על זה. לפני שאנו נפרדים הוא מזכיר לי לא לשכוח לסגור את החנות, ואני לא שוכח.
18.6.08. יום ד'. היום בצהריים אני מוזמן לראיון באולפני קול ישראל בקריה. בין עובדי התחנה יש צעיר אחד עצבני, יובל סגל, האמור לראיין אותי. הוא קורא למפיק קשיש המסתובב בשטח ואומר לו שהוא לא מוכן להכניס את האוזנייה לאוזנו, כי רואים עליה עוד את הג'יפה של קריין החדשות אלימלך רם. המפיק קורא למנקה הראשי וזה בא עם מטלית טבולה באלכוהול ומנקה את האוזנייה לעיניו של המראיין. הניקוי לא מניח את דעתו של יובל סגל המודיע שיראיין אותי בלי אוזניות, כי השידור הוא לא שידור חי ואם יהיו בעיות, אפשר יהיה לערוך מחדש.
הראיון עובר בשלום, כי כשאני צריך לדבר על עצמי, אין כמוני מנוסה בדברי הלל וכל זמן שלא שואלים אותי אם זאת המדינה שחשבתי עליה כשהקזתי למענה את דמי במלחמת העצמאות, שפתי קולחת ושוטפת.
בתום ההקלטה המראיין ממהר להעלם מהאולפן השוקק חיידקים, והמפיק הוותיק, הזוכר אותי מהימים שעבד כמאבטח בעיתון "במחנה גדנ"ע", מגיש לי בביישנות כרית שהוא רקם בעצמו. אני עושה עצמי נרגש מיופייה של המתנה ומודה לו בכל פה. אחר כך כשאני יושב בחדר האיפור להוריד את הקרמים המרוחים על פניי, אני מציע למאפרת את הכרית במתנה. היא אומרת שיש לה בבית יותר מדי כאלה, ומציעה לי לא לזרוק אותה לפח הזבל, כי הוא מצא שם פעם כרית שהמלבישה הראשית זרקה, ומאז הוא לא מדבר איתה.
בערב יש לי פגישה עם כרמלה בשערי היכל התרבות. יש לה מנוי זוגי עוד מהימים שהיתה הולכת לקונצרטים עם בעלה. עכשיו היא מציעה את הכרטיס הנוסף, לבני משפחתה, או לחבר מזדמן. בין העומדים בתור אני רואה מרחוק את שי ונילי ומבקש מכרמלה למהר למקומותינו, כי עבר עליי יום קשה באולפני ההקלטה.
את הדרך אל היציע, מקום מושבנו, אנו עוברים בהצלחה ואני מקווה שנילי ושי לא הבחינו בי. ליתר ביטחון אני מחליט הפעם להתאפק ולא ללכת לשירותים. האולם מלא עד אפס מקום, אנשים כבר חדלו להסתובב ועוד מעט יתחיל הקונצרט. ברגע זה אני רואה את שי ונילי הולכים במעבר לצידו של הסדרן. אני מתכווץ במקומי ומשתדל להסתתר מאחורי כרמלה. השלושה מתקרבים אלינו ובמקום להמשיך הלאה, הסדרן ניגש אל השניים היושבים לידנו ומבקש לראות את כרטיסיהם. למראה הכרטיס הוא מורה להם לבוא עימו, ומציע לשי ונילי את שני המקומות שהתפנו.
ברגע זה אני משתדל להעמיק מבט לכיוון השני, אבל לא יכול שלא לשמוע את קולה המופתע של נילי הקוראת: "פוצ'ו!"
למשמע הקריאה כמה היושבים לפנינו מפנים ראשם אחורה, וגם אני ממהר להסתכל לאחור. כמובן ששי שש לקראתי כמוצא שלל רב, מביט בחשדנות לעברה של כרמלה, ולמרות שאני משתדל להתייחס אליה, כאילו היא לא שייכת לי, הוא מושיט אליה את ידו ואומר "שי."
היא לוחצת את ידו אומרת "כרמלה" ואחר כך אומרת אותו דבר לנילי.
נילי היא פטפטנית לא קטנה ועד שהאולם מתחיל להחשיך היא מספיקה לספר לנו, שהמושבים הקבועים שלהם נמצאים במקום יותר טוב, אבל מאחר שהיתה להם חתונה ביום הקבוע שלהם, החליפו להם את המקום. "איזה מזל," היא מוסיפה," או שלא נפגשים שנה שלמה, או שמתראים יום אחרי יום."
באותו רגע בדיוק כיבו את האורות, אך אני הספקתי לראות איך שי שולח מרפק זריז אל צלעותיה של נילי ושניהם מחליפים מבט רב משמעות.
בהפסקה, כמו שהחלטתי, אני לא הולך לשירותים, אבל כרמלה ונילי דווקא כן, ואני נשאר לצדו של שי. הוא שולח אליי מבט ממזרי ושואל אם המכונה שלי עוד עובדת בתפוקה מלאה.
אני מושך בכתפי ואומר בשיא התמימות: "מה פתאום? אתה לא יודע בן כמה אני?"
"בטח שיודע," הוא אומר, "בגלל זה אני שואל."
בלילה שלאחר הקונצרט, אני נשאר לישון אצל כרמלה. השעה מאוחרת ושנינו די עייפים. בכל זאת הקירבה עושה את שלה והלילה עובר עלינו בנוסח של נים לא נים. בעיקר לא נים. ככה זה כשהמכונות לא מוכנות להתחשב בגילם המתקדם של המשתתפים.
פוצ'ו
המשך יבוא
אהוד: פוצ'ו, אני מניח כי לאחר שתסיים את כתיבת כל כרכי "בחיי" יהיה אפשר לומר עליך שאתה היית הסופר העברי הפעיל ביותר בתחום המכונות האנושיות של גברים שלא נס ליחם גם בקשישותם – ולכן ממש מתבקש שאגודת הסופרים תערוך לכבודך בזוּם תערוכת מכונות עתיקות.
לפרופ' יאיר יודפת, שאף פעם לא התחמק מלבוא ללמוד או ללמד בגימנסיה, היתה אישה נמרצת ורבת פעלים, שרהל'ה. השניים גרו בקיבוץ צרעה, כשיאיר עובד כרופא משפחה באזור בית שמש וכיועץ מומחה לבעיות לחץ דם בבית חולים שיבא. פעמיים בשנה היה הזוג החביב הזה מזמין את כל חבריהם (יש להם קרוב למאה כאלה) למועדון של קיבוץ צרעה, ושם תוך סעודת צהריים דשנה, מוזמנים כל המי ומי אל המיקרופון כדי לספר קבל עם על פרק מעניין בחייהם.
כמה חודשים אחרי שרכשתי שם של אלמן מבוקש, קיבלתי טלפון מבחורה בעלת קול נעים ותוקפני שאמרה לי בוקר טוב. היא לא עינתה אותי במלאכת הניחוש ואמרה מיד שהיא שרהל'ה של יאיר. שמחתי מאוד כי חשבתי שהיא מתכוננת להזמין אותי למפגש החברים התקופתי, אבל טעיתי. היה לה רעיון הרבה יותר מבריק. יש לה חברת נעורים, מותק של בחורה והיא גם כן אלמנה, אז למה שלא אפגוש אותה ואחר כך אודה לה כל חיי.
אני משידוכים נרתע עוד מהימים שאבי נפל ברשתו של שדכן ידוע ששיכנע אותו לשכנע אותי להתחתן עם בתו החמודה של מתווך דירות תל-אביבי. הכלה החמודה הזאת, התגלתה כבחורה מלאת עודפי גוף ופה מפיק פטפוטי סרק ואני לא ידעתי אחר כך, איך לשחרר אותה ממני.
לכן אמרתי לשרהל'ה שאני מעריך מאוד את כוונתה הראויה, אבל אם האלמנה הזאת היא כל כך כלילת מעלות, לא מגיע לה לקבל עונש כמוני.
שרהל'ה לא כל כך הסכימה עימי, והציעה לי שתעשה לי הכרה איתה במפגש הקרוב שיהיה בצרעה.
גם מזה פחדתי, אבל מכיוון שידעתי שלשרה אי אפשר להגיד 'לא', הסכמתי בתנאי שלפני ההיכרות, תצביע לי על המעומדת מרחוק ואז אחליט אם כדאי לי ליפול בפח או לא.
שרהל'ה קיבלה את הצעתי, אך אמרה לי שאני לוקח סיכון כי המפגש יהיה רק בעוד חודשיים ועד אז בטח יחטוף אותה מישהו אחר.
בסופו של דבר לא יצא מהשידוך כלום, כי למפגש באתי עם כרמלה, וכשתפשתי את שרהל'ה בצד ואמרתי שתצביע על הכלה, אמרה: "לא חשוב, זאת שהבאת נראית לי שווה יותר."
עם השידוך הבא היה לי יותר קשה. אישה ממושקפת נבונת-מבט, שפגשתי ביום הולדתו של ישראל האן חברי לכיתה, טילפנה לי יום אחד להגיד לי שמדברת רוחלה ושפגשתי אותה ואת בעלה אצל ישראל האן. כשאמרתי לה שאני זוכר, אזרה עוז ואמרה שהיא גם בת דודתו של המהנדס שלמה בר-דעת שלמד איתי בבית ספר הכרמל. אמרתי לה שהכרתי את שלמה טוב, הוא היה תלמיד נהדר, חיבבתי אותו מאוד, אבל עד כמה שידוע לי הוא מת לפני שנה.
אמרה לי: "נכון, אבל אשתו עוד חיה..."
מה שגרם לי להסכים בסופו של דבר להיפגש עם תהילה בר-דעת (שם בדוי) היתה העובדה שמילי, חברתי הסודית, הודיעה לי שהיא טסה אל בנה בארצות הברית ותחזור בסוף שנת האבל שלי, בעוד כחצי שנה.
עם מילי היו לי קצת ויכוחים לאחר מותה של דיצה. כשתמו שלושים ימי האבל היא רצתה לעבור לגור איתי. אמרה שעכשיו, כשגם אני פנוי, אנחנו מותרים זה לזה וכבר לא צריכים להתחמק מעיניים זרות.
אם הייתי יותר חכם, הייתי מזכיר לה שהחברות בינינו מבוססת על הסכם שאני תומך בה בסכום קבוע, והיא תומכת בי בהכנסה קבועה ושלא תבנה על כך שנגור ביחד. אם הייתי אומר זאת, הייתי חוסך לעצמי הרבה צרות, אך מאחר שאני רך לבב, ולא אוהב לפגוע ברגשות הזולת, אמרתי לה שאם נעבור מיד לגור יחד, הילדים שלי יחשדו שהיה לנו קשר זוגי עוד בחייה של דיצה, ושמי הטוב יפגע. מילי הודתה שיש בזה משהו ואנו המשכנו לחיות בסתר כמקודם כשאני נפגש עימה, לרוב בשעות הצהריים, אחת לשבוע.
גם עם כרמלה נפגשתי רק פעם בשבוע, בדרך כלל בימי רביעי בלילה, כשהייתי חוזר מכרמי יוסף ונשאר לישון אצלה אחרי ארוחת ערב טעימה.
קשר טוב, על טהרת הספרות, היה לי גם עם הסופרת נגה מרון, שהסכימה לערוך את ספרי 'חבורה שכזאת' ולהתאים אותו לדור החדש, שלא ידע מה זה פלמח.
עם מי שהקשר קצת התרופף לאחרונה היה עם תמר רובננקו, המורה יפת הרגלים מנתניה. איתרע מזלה ועורך דין ישראלי, שעבד בארצות הברית, התאהב בה ומדי פעם היה מגיע לכמה חודשים לארץ. באותם חודשים שהיה בארץ, הייתי לוקח חופש מנסיעותיי לנתניה, ותמי שידעה להעריך זאת, היתה דואגת תמיד להודיע לי מתי החופש שלי מתחיל ומתי אני יכול לחזור אליה.
רצה הגורל ומילי הודיעה לי על נסיעתה אל בנה, בדיוק כשתמי בישרה לי שהעורך דין שלה מגיע. כך קרה שאחרי שהיה לי הרגל לחיים כפולים ומשולשים, נשארתי פתאום רק עם חברה פעילה אחת. זו היתה אולי הסיבה שנעתרתי להפצרותיה של רוחלה והבטחתי לה שאתקשר עם תהילה ואסביר לה למה לא כדאי לה להיפגש איתי.
הודות לנטייתי החולנית לקיים הבטחות, צלצלתי לתהילה בר-דעת עוד באותו שבוע. היא הרימה את השפופרת מיד, כאילו ישבה ליד המכשיר וחיכתה לצלצול הזה. השידוך החדש התגלה כמוצלח יותר מהצפוי. היתה זו אישה יפת נפש, שברירית, וכזאת שאין רצון לפגוע בה, או לגרום לה עגמת נפש. יש להניח שלא הייתי זוכר את המעט שקרה לי עימה, אלמלא כתבתי ביומני את כל השטויות שעשיתי בחיי, ועתה יכולתי להשתמש בהם כהוכחה לכך שלא תמו טמבלים בארצנו.
15.6.08. יום א'. עדנה ומיכל נכדתי מחליטות לצאת לסרט ואני נשאר לבד בבית. אני נזכר שהבטחתי לאחת רוחלה, שאני בקושי מכיר, לטלפן לחברה המקסימה שלה, ובתור מקיים הבטחות כרוני, אני מחליט שזאת ההזדמנות להיפטר מאותה התחייבות פזיזה.
האישה שענתה לי היתה בעלת קול מהסוג המרוסק, מין קול שמשתנה כל כמה מילים, ונשמע מסקרן. שנינו היינו נרגשים משום מה. היא מודה לי שזו לה פעם ראשונה להיעתר להצעת שידוך של חברתה הנודניקית. היא עשתה זאת רק אחרי שנאמר לה שלמדתי עם בעלה המת, והכרתיו עוד לפניה, חשבה שאולי יהיה לה מעניין לשמוע עליו דברים שלא ידעה, והסכימה. חוץ מזה היא לבד בבית עכשיו ואם אבוא כעת, אוכל למצוא אצלה קפה וכמה עוגיות.
לא שאלתי כמה, אבל החלטתי לבוא ולספור בעצמי. כשהיא פותחת לי את הדלת אני שולח לה חיוך ביישני ואומר שזה אני. היא מחזירה לי חיוך ענק הממלא את צרות פניה ואני מציין לעצמי, שרופא השיניים שלה עשה עבודה יפה. אחר כך כששנינו לוגמים מהקפה, אנו יושבים על אותו צד של הספה ופוזלים זה על זה. שערה קצר מתולתל, נוטה לג'ינג'י, הפרופיל שלה נערי, די נחמד, אבל קשה לי להחליט אם נודפת ממנו עצבות מעוררת הזדהות, או שובבות שיש בה הבטחה מסוימת. נראית לי צעירה ממני בעשר שנים וניתן להגיד ששלמה חונן בטעם טוב. יחד עם זאת קשה לי להחליט אם אני רוצה ליצור איתה קשר ממושך, כי היא נראית לי ככזאת שלא אוהבת להתמסר למי שרוצה לערוך השוואות בינה לבין נשים אחרות.
בחצות הלילה אני אומר לה שכבר מאוחר והיא בטח עייפה. היא אומרת שדווקא לא, כי היא ישנה בצהריים. אני רואה בזאת נקודת מבחן ואומר לה שיש לי בעייה, כי אחרי 12 בלילה אני רגיל להיכנס למיטה. לפי החיוך שלה אני מבין שהיא תפסה את הרמז, אבל כנראה החינוך שקיבלה מהוריה עדיין טבוע בה והיא אומרת: "אז לא אעכב אותך תיסע בזהירות."
ליד הדלת נפלטת מפי הודעה שלמחר יש לי כרטיסים לסינימטק ולפני שאני גומר את הדיווח, היא עונה לי: "למה לא?"
16.6.08. יום ב'. בעשר בבוקר נשמע צלצול ועל מסך הטלפון מופיע שמה של תהילה. אני די מופתע, אמנם היה לנו נחמד אמש, אבל הייתכן שאחרי פגישה אחת היא כבר מתגעגעת? חסר לי שאמצא חברה כזאת שאוהבת לקשקש שעות בטלפון. היתה לי כבר אחת כזאת, רינה, שאחרי כל פגישה היתה מטלפת להגיד לי במשך שעות מה שכחה להגיד לי כשכבר עמדתי ליד הדלת.
כשאני מרים את השפופרת היא מתנצלת על הצלצול המוקדם, ומסבירה שעשתה זאת כדי להגיד לי בעוד מועד, שלא תוכל לבוא הערב לסינימטק.
מתוך נימוס אני שואל למה? מה פתאום? מה כבר עשיתי?
את הסיבה האמיתית כנראה לא נעים לה לגלות, אבל בכל זאת מתוך אחריות, היא אוזרת אומץ ומגלה לי שקמה בבוקר עם שלשול נוראי, שקורה לה אולי פעם בעשרים שנה.
למשמע הנימוק המקורי אני מוצא לנכון להרגיע אותה ואומר לה שזה דבר נורמלי וטבעי, ויש כאלה שזה קורה להם אפילו פעמיים בעשרים שנה. אחר כך, כדי שלא תחשוב שערכה ירד בעיניי, אני חש צורך לגלות לה שגם לי היה פעם שלשול נוראי במלחמת השחרור.
לפי השתיקה הנופלת עליה, אני מבין שהנושא נשמע לה מעורר עניין, ולפיכך אני מפרט ומספר איך כשהיינו באשדות יעקב קיבלנו מהקיבוץ ארוחת ערב גדושת נתחי בשר העשויים מפרות שנהרגו בהפצצה הסורית על הרפת של דגניה. כנראה שדיברתי באריכות יתר, כי היא לא נתנה לי להמשיך ולפני שהגעתי לפואנטה, ביקשה סליחה חטופה ואני כבר תיארתי לעצמי לאן היא רצה.
08. 17.6. יום ג'. מצלצל לתהילה לשאול מה שלומה מבחינה קולינרית. היא כבר בריאה לגמרי ותשמח ללכת בערב לראות את הסרט שהחמצנו אתמול. בסינימטק אני פוגש את בן דודה של דיצה, שי מאיר ואשתו נילי. שי הוא מאלה שרוצים לדעת הכול ואחרי שאני עושה הכרה, הוא שואל את תהילה אם היא חברה שלי.
תהילה מפנה אליי מבט שואל ואני, בתור מי שאוהב לענות על שאלה בשאלה, אומר: "למה לא?"
בעקבות זאת שי מציע לתהילה לשמור עליי חזק, כי אני בחור נהדר.
כדי שלא תחוש התחייבות, אני מבקש מתהילה שלא תיקח את הדברים ברצינות, כי שי ידוע בתור ליצן משפחתי שאוהב להגזים. אחר כך, אחרי שהסרט נגמר, אני מוצא את עצמי עומד בשירותים ומזרים קילוח צהבהב לצידו של לא אחר מאשר שי מאיר. הוא שמח לגלות אותי ושואל ממתי אני יוצא עם הבחורה הנהדרת הזאת. לא נעים לי לגלות לו שהיכרתי אותה רק לפני יומיים, לכן אני עובר לנושא אחר ושואל אם הוא לא חושב שצריך ליזום פגישה של בני דודים. הוא אומר שזה רעיון נהדר ומבטיח שיחשוב על זה. לפני שאנו נפרדים הוא מזכיר לי לא לשכוח לסגור את החנות, ואני לא שוכח.
18.6.08. יום ד'. היום בצהריים אני מוזמן לראיון באולפני קול ישראל בקריה. בין עובדי התחנה יש צעיר אחד עצבני, יובל סגל, האמור לראיין אותי. הוא קורא למפיק קשיש המסתובב בשטח ואומר לו שהוא לא מוכן להכניס את האוזנייה לאוזנו, כי רואים עליה עוד את הג'יפה של קריין החדשות אלימלך רם. המפיק קורא למנקה הראשי וזה בא עם מטלית טבולה באלכוהול ומנקה את האוזנייה לעיניו של המראיין. הניקוי לא מניח את דעתו של יובל סגל המודיע שיראיין אותי בלי אוזניות, כי השידור הוא לא שידור חי ואם יהיו בעיות, אפשר יהיה לערוך מחדש.
הראיון עובר בשלום, כי כשאני צריך לדבר על עצמי, אין כמוני מנוסה בדברי הלל וכל זמן שלא שואלים אותי אם זאת המדינה שחשבתי עליה כשהקזתי למענה את דמי במלחמת העצמאות, שפתי קולחת ושוטפת.
בתום ההקלטה המראיין ממהר להעלם מהאולפן השוקק חיידקים, והמפיק הוותיק, הזוכר אותי מהימים שעבד כמאבטח בעיתון "במחנה גדנ"ע", מגיש לי בביישנות כרית שהוא רקם בעצמו. אני עושה עצמי נרגש מיופייה של המתנה ומודה לו בכל פה. אחר כך כשאני יושב בחדר האיפור להוריד את הקרמים המרוחים על פניי, אני מציע למאפרת את הכרית במתנה. היא אומרת שיש לה בבית יותר מדי כאלה, ומציעה לי לא לזרוק אותה לפח הזבל, כי הוא מצא שם פעם כרית שהמלבישה הראשית זרקה, ומאז הוא לא מדבר איתה.
בערב יש לי פגישה עם כרמלה בשערי היכל התרבות. יש לה מנוי זוגי עוד מהימים שהיתה הולכת לקונצרטים עם בעלה. עכשיו היא מציעה את הכרטיס הנוסף, לבני משפחתה, או לחבר מזדמן. בין העומדים בתור אני רואה מרחוק את שי ונילי ומבקש מכרמלה למהר למקומותינו, כי עבר עליי יום קשה באולפני ההקלטה.
את הדרך אל היציע, מקום מושבנו, אנו עוברים בהצלחה ואני מקווה שנילי ושי לא הבחינו בי. ליתר ביטחון אני מחליט הפעם להתאפק ולא ללכת לשירותים. האולם מלא עד אפס מקום, אנשים כבר חדלו להסתובב ועוד מעט יתחיל הקונצרט. ברגע זה אני רואה את שי ונילי הולכים במעבר לצידו של הסדרן. אני מתכווץ במקומי ומשתדל להסתתר מאחורי כרמלה. השלושה מתקרבים אלינו ובמקום להמשיך הלאה, הסדרן ניגש אל השניים היושבים לידנו ומבקש לראות את כרטיסיהם. למראה הכרטיס הוא מורה להם לבוא עימו, ומציע לשי ונילי את שני המקומות שהתפנו.
ברגע זה אני משתדל להעמיק מבט לכיוון השני, אבל לא יכול שלא לשמוע את קולה המופתע של נילי הקוראת: "פוצ'ו!"
למשמע הקריאה כמה היושבים לפנינו מפנים ראשם אחורה, וגם אני ממהר להסתכל לאחור. כמובן ששי שש לקראתי כמוצא שלל רב, מביט בחשדנות לעברה של כרמלה, ולמרות שאני משתדל להתייחס אליה, כאילו היא לא שייכת לי, הוא מושיט אליה את ידו ואומר "שי."
היא לוחצת את ידו אומרת "כרמלה" ואחר כך אומרת אותו דבר לנילי.
נילי היא פטפטנית לא קטנה ועד שהאולם מתחיל להחשיך היא מספיקה לספר לנו, שהמושבים הקבועים שלהם נמצאים במקום יותר טוב, אבל מאחר שהיתה להם חתונה ביום הקבוע שלהם, החליפו להם את המקום. "איזה מזל," היא מוסיפה," או שלא נפגשים שנה שלמה, או שמתראים יום אחרי יום."
באותו רגע בדיוק כיבו את האורות, אך אני הספקתי לראות איך שי שולח מרפק זריז אל צלעותיה של נילי ושניהם מחליפים מבט רב משמעות.
בהפסקה, כמו שהחלטתי, אני לא הולך לשירותים, אבל כרמלה ונילי דווקא כן, ואני נשאר לצדו של שי. הוא שולח אליי מבט ממזרי ושואל אם המכונה שלי עוד עובדת בתפוקה מלאה.
אני מושך בכתפי ואומר בשיא התמימות: "מה פתאום? אתה לא יודע בן כמה אני?"
"בטח שיודע," הוא אומר, "בגלל זה אני שואל."
בלילה שלאחר הקונצרט, אני נשאר לישון אצל כרמלה. השעה מאוחרת ושנינו די עייפים. בכל זאת הקירבה עושה את שלה והלילה עובר עלינו בנוסח של נים לא נים. בעיקר לא נים. ככה זה כשהמכונות לא מוכנות להתחשב בגילם המתקדם של המשתתפים.
פוצ'ו
המשך יבוא
אהוד: פוצ'ו, אני מניח כי לאחר שתסיים את כתיבת כל כרכי "בחיי" יהיה אפשר לומר עליך שאתה היית הסופר העברי הפעיל ביותר בתחום המכונות האנושיות של גברים שלא נס ליחם גם בקשישותם – ולכן ממש מתבקש שאגודת הסופרים תערוך לכבודך בזוּם תערוכת מכונות עתיקות.
אורי הייטנר
1. חוק הגולן והאגדה האורבנית
39 שנים מלאו להחלת ריבונות ישראל על הגולן. מאז יש המפיצים את האגדה שלא מדובר ב"סיפוח", לא מדובר בריבונות, מדובר בסך הכול באיזה צעד טכני של החלת המשפט והמנהל. ויש להם נימוק, שהם קראו אותו בספר שלא אזכיר בשמו, אומר רק שהוא שרלטנות מוחלטת, שבדיון עצמו בגין אמר שהחלת החוק לא תמנע מו"מ על נסיגה מהגולן.
הטיעון המרכזי בנאומו של בגין היה הזכות על ארץ ישראל והעובדה שהגולן הוא ארץ ישראל. על כך הוא הוסיף את החשיבות הביטחונית של הגולן, את המציאות הקשה בימים שבהם הסורים ישבו על הגולן ואת העמדה הסורית השוללת כל נכונות לשלום או להכרה בישראל. הנאום החל בהקראת החוק ואז הוא החל בנימוקים:
"אדוני היושב ראש, מוריי ורבותיי חברי הכנסת. לא יימצא בארצנו או מחוצה לה איש רציני, אשר ינסה להכחיש כי במשך דורות רבים הייתה רמת הגולן חלק בלתי נפרד של הארץ. היה אפוא, מן הדין שגבולה הצפוני של ארץ ישראל, שנקראה בלע"ז גם בהצהרת בלפור וגם במנדט הבין-לאומי פלסטין, יעבור על רמת הגולן. והיו גם מאמצים ציוניים מאז מלחמת העולם לקבוע גבול כזה, אך שתי מעצמות קולוניאליות אשר חילקו ביניהן חלק גדול של העולם החליטו אחרת, וקבעו את גבולה של ארץ ישראל עשרה מטרים בערך מחוף הכנרת. הנני בטוח שעל דעת הרוב המכריע של הכנסת והאומה יכול אני לקבוע כי מבחינה היסטורית רמת-הגולן היתה ותהיה חלק בלתי נפרד של ארץ ישראל." כאמור, לאחר מכן הוא אמר את שאר הנימוקים שציינתי. לא היתה בדבריו כל התייחסות למו"מ במילה או בחצי מילה.
בדיון טענו ח"כים מהשמאל שכתוצאה מהחוק הזה לעולם לא יהיה מו"מ עם סוריה ומי שיהיה אשם בכך זה ישראל. האמירה הזאת קוממה את בגין, ובעיקר האשמתה של ישראל. לא היתה בדבריו שום אמירה, אפילו ברמז, שיהיה מו"מ על נסיגה מהגולן. מו"מ לשלום אינו מו"מ על נסיגה. הטענה הזו היא פשוט סילוף מוחלט של דבריו. אצטט את ההתייחסויות בנאומו לסוגיה, בנאום התשובה שלו למתדיינים, לקראת ההצבעה:
"מה סיפרו פה היום, אלה שדיברו נגד החוק? הנה אומר הפרופסור רובינשטיין, לא פחות ולא יותר, שמעתי את דבריו: החוק הזה פירושו שלעולם כבר לא יהיה משא ומתן על שלום עם סוריה. ואתה מאשים את הממשלה שהיא גרמה לכך. האם יש אמת בדברים האלה? האם אנחנו גרמנו לכך על ידי הגשת הצעת החוק או אנחנו חיכינו חמש עשרה שנה לניהול משא ומתן עם סוריה על שלום? מה אמרה סוריה רק לפני שבועיים ורק לפני יומיים מפי נציגיה המוסמכים, שר החוץ שלה בפאס ואסד בעיתון כווייתי, מבלי לחכות לחוק שלנו? – לעולם לא תכיר סוריה במדינת ישראל; לעולם לא תציע סוריה הצעה שיש בה הכרה במדינת ישראל; סוריה תחכה עד אשר מדינת ישראל תיחלש או עד אשר הערבים יתחזקו כך שיוכלו להכתיב, לאכוף,To force Upon Israel כך כתוב בנוסח האנגלי, את התנאים, כמקובל על פי השקפת הערבים. האם צריך עוד להכניס לתוך הפה מה פירוש המילים האלו? האם זה קרה בעקבות החוק הזה או לפני קבלתו? האם זה קרה בעקבות החוק הזה או לפני המחשבה על החוק הזה, לפני הבאתו בפני הכנסת? ... אדוני היושב ראש, התופעה החוזרת בתולדות ישראל סבא, מדור לדור, היא של האשמה עצמית. היהודי אשם. אם עושים בו פוגרום – היהודי אשם. אם שופכים את דמו – היהודי אשם. עכשיו באים חברי הכנסת ואומרים: סוריה לא תנהל אתכם משא ומתן בעוד שנים – הממשלה היהודית אשמה. הרי אתם שמעתם מה אומרים הסורים, המוסמכים ביותר – הנשיא אסד, שר החוץ – במפורש, בגלוי, באוזני כל העמים. לא, אתם אשמים, כי אתם הבאתם את החוק הזה. והרי אני חוזר ואומר: הרי אנחנו הבאנו את החוק בדיעבד. אחרי כל ההודעות שלהם, שלעולם לא ישבו איתנו. לא יכירו בנו. איך אתם נותנים יד למקטרגים מחוץ? למה אתם עושים כדבר הזה? למה?"
גם בנאום הזה לא היתה מילה וחצי מילה, שום רמז ולו רמז קל לנכונות למו"מ על הגולן.
בנאום הוא גם הסביר מדוע לא השתמש במילה סיפוח. כך הוא אמר לאמנון רובינשטיין: "אתה משתמש במילה 'סיפוח', אני לא משתמש בה. כך כתוב בחוק. כך כתבנו ב-1967, כשאתה לא היית בכנסת, שהממשלה רשאית בצו להחיל את המשפט, השיפוט והמנהל של המדינה על כל שטח של ארץ ישראל, כפי שייקבע בצו. ידידיי, אבל על רמת הגולן החוק ההוא לא חל, כי מבחינה משפטית ארץ ישראל זה במובן השטח המנדטורי. לכן הבאנו הצעת חוק מיוחדת. זו הסיבה."
את הטענה שחוק הגולן אינו החלת ריבונות הדף בית המשפט העליון. בג"ץ קבע בפירוש שמרגע התקבל החוק, כל מקום שבו כתוב בחוק "ישראל" כולל את הגולן. ובבג"ץ גוש קטיף אמרו השופטים, שכיוון שהאזור הוא שטח מוחזק בתפיסה לוחמתית, מי שקובע בענייני ביטחון הוא הממשלה ואל לנו להתערב, אבל אילו היה מדובר בגולן שהוא בריבונות ישראל, היינו מתייחסים לכך אחרת.
הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" ב-10 בדצמבר 1999, לפני 21 שנה בדיוק, כותרת ענק באותיות קידוש לבנה בצבע לבן על רקע אדום: "ברק על מתיישבי הגולן: הם יעזבו את הבית לאחר שמילאו שליחות היסטורית."
מעט יותר משנה לאחר מכן אזרחי ישראל הבהירו לברק, ראש הממשלה הכושל ביותר בתולדות המדינה, שהוא סיים את תפקידו ההיסטורי, והוא עזב מוכה ומבויש, אבל וחפוי ראש, את מעון ראש הממשלה – לצמיתות. ואילו אנו יושבים כאן בגולן לבטח.
רבין, פרס, נתניהו, ברק, אולמרט ושוב נתניהו ניסו למסור את הגולן לאוייב הסורי. ואנחנו כאן ונשב כאן לנצח.
2. צרור הערות 13.12.20
* מתנת פרידה – הסכם השלום והנרמול עם מרוקו הוא מתנת הפרידה של טראמפ, גדול ידידי ישראל בין נשיאי ארה"ב. ברכות ותודות לטראמפ ולנתניהו על ההישג המרשים. הסכם השלום עם מרוקו הוא בשורה גדולה לכל ישראלי שוחר שלום. עיקר חשיבותו הוא העובדה שמדובר בהסכם רביעי בחודשים האחרונים. יש לקוות שתנופת השלום במזרח התיכון תימשך. מדינות ערב הולכות ומתנתקות מן הסרבנות הערבית ומהיותן בנות ערובה של האינטרס הפלשתינאי. תהליך השלום המבורך ריסק בצורה בלתי הפיכה את היוזמה הערבית, שהיתה מלכודת דבש של הכתבת תנאי כניעה התאבדותיים לישראל תמורת הבטחה לשלום עם כל מדינות המזה"ת.
יש לקוות שביידן ינהג בתבונה, ויבין שהאינטרס של שלום העולם, השלום במזה"ת, הידידות עם בעלת בריתו ישראל והביטחון הלאומי של ארה"ב – הוא להמשיך בנתיב המזרח תיכוני שהתווה טראמפ ולא לחזור לדרך הפייסנות כלפי האסלאם הקנאי של אובמה, ששטפה את המזה"ת בנהרות של דם.
* הפעם זה שונה – ב-1995 כוננו ישראל ומרוקו יחסים דיפלומטיים ביניהן. ב-2000 ניתקה מרוקו את היחסים באופן חד-צדדי. כינון היחסים היה פרס של המלך חסן לישראל על הסכם אוסלו. ניתוק היחסים היה פרס של המלך מוחמד השישי לאש"ף על מתקפת הטרור הרצחנית נגד אזרחי ישראל. אותו מוחמד השישי כונן עתה ישראל יחסי שלום ונירמול עם ישראל.
אינני מזכיר זאת, חלילה, כדי להמעיט בגודל ההישג של חתימת ההסכם עם מרוקו. זהו צעד חשוב ביותר, המשך לתנופת השלום במזה"ת בחודשים האחרונים, שהיא הישג משמעותי לישראל, היא טובה לישראל, למדינות החותמות עמה על ההסכמים, למזה"ת ולשלום העולם. אך כדאי לזכור זאת, כי אנחנו פה במזרח התיכון, ועלינו לזכור שלא לעולם חוסן, ועלינו להיות ערוכים לכך שאלה שאנו חותמים אתם על שלום יתהפכו עלינו.
איראן היתה בעלת ברית של ישראל והפכה לאוייב מיספר 1 שלנו. טורקיה היתה בעלת בריתנו הקרובה רק לפני כעשרים שנה והפכה לאוייב מר של ישראל. ישראל חתמה על הסכם שלום ידידותי וחם עם מצרים בהנהגת הנשיא סאדאת, שהפך למלחמה קרה בתקופת מובארק, וכמעט התמוטט לחלוטין עם עליית האחים המוסלמים לשלטון לפני עשר שנים. ישראל חתמה על הסכם שלום ידידותי וחם עם ירדן בהנהגת המלך חוסיין, שהפך לשלום עוין וקר עם בנו עבדאללה. ישראל חתמה על הסכם שלום עם לבנון שלא התקיים אפילו דקה. ועל הסכמי אוסלו מטוב שלא להכביר מילים. גם כשאנו מקדמים את השלום המבורך עם מדינות ערב, אל לנו להיות שאננים וכדאי שנזכור זאת.
עם זאת, אני אופטימי יותר באשר להסכמים הנוכחיים מאשר למקרים הקודמים. מה ההבדל בין ההסכם עם מרוקו היום להסכם עם מרוקו לפני 25 שנים? שאין זיקה בין ההסכם היום לסכסוך הישראלי-פלשתינאי. כאשר היחסים עם מרוקו היו תמורה על הסכם בין ישראל לפלשתינאים, אך טבעי שקרסו כאשר הפלשתינאים מוטטו את ההסכם. כאשר ההסכם אינו מותנה בהתפתחויות בסוגיה הפלשתינאית, ואין בו ציפייה ודרישה לנסיגה ישראלית או להפסקת ההתיישבות הישראלית או להקפאתה, וכאשר רק השבוע נחתמו הסכמים מסחריים נדיבים בין בעלי עסקים בבחריין עם עסקים ישראליים ביהודה ובשומרון, ונחתם הסכם בין עסקים באיחוד האמירויות ליקב הגולן, יש לנו סיבות טובות להאמין שהפעם סיכוייו של השלום הללו טובים יותר. ואף על פי כן, לא נופתע אם הם יתהפכו עלינו.
* החלת הריבונות והאינטרס האמירתי – איחוד האמירויות, בחריין, סודן ומרוקו חתמו על הסכמי שלום ונרמול עם ישראל, כיוון שזה האינטרס הלאומי שלהן. נמאס להן להיות בנות ערובה של הפלשתינאים, במיוחד כשהן מבינות שאין באופק פתרון לסכסוך הישראלי-פלשתינאי. הן רואות בישראל בעלת ברית מול האוייב האיראני המשותף, שהוא האיום הגדול ביותר גם עליהן. הן יודעות שישראל החזקה היא הגורם היחיד במזה"ת שיכול לעמוד בפני האיראנים. הן רואות בישראל גשר לארה"ב, ואיחוד האמירויות גם הרוויחה עסקת נשק שלא יכלה לחלום עליה ללא ההסכם עם ישראל, ומסתמן שכך גם מרוקו. לכן, אני מאמין שהן היו חותמות על ההסכם עם ישראל, גם אם ישראל היתה מחילה את ריבונותה על בקעת הירדן וגושי היישובים, בדיוק כפי שהן עשו זאת למרות ההכרה האמריקאית בירושלים כבירת ישראל והעברת שגרירות ארה"ב לירושלים.
נתניהו ביטל את תוכניתו להחלת הריבונות, בשל האיומים הפלשתינאיים והאירופיים. נוח היה לאיחוד האמירויות להשתמש בביטול החלת הריבונות כהישג מדיני, כלפי הבייס הערבי. וגם לנתניהו נוח היה שכך נראה זאת. לכן, עם כל ההערכה הרבה שלי למירון מדזיני (שאת הביוגרפיה המעולה שכתב על גולדה קראתי בהנאה הן בגרסה הראשונה והן בשנייה), אני סבור שהוא טועה בהערכתו בנושא זה.
* זה שלום – כתב דני זמיר: "אין הסכמי שלום בין מדינות שלא לוחמות זו בזו." לפני שתקפצו, הרשומה שלו היתה מאוד אוהדת להסכם, ממש לא חמוצה, אך הוא שלל את השימוש במושג "שלום" בהקשר שלו.
לדעתי, המסר הזה הוא של ראייה בקטן וטרמינולוגיה פורמליסטית. אילו היה מדובר בכינון יחסים עם מדינה אחרת באפריקה או מדינה באסיה, או תנופה מדינית כמו כינון היחסים עם בריה"מ, מדינות הגוש הסובייטי, סין והודו בתקופת ממשלת שמיר, אכן, לא נכון היה לכנות זאת שלום. לא כן כאשר מדובר במדינה ערבית. היחסים בין ישראל מדינות ערב לא היו סתם היעדר יחסים דיפלומטיים, אלא יחסי סכסוך ומלחמה. הסכסוך אינו רק עם שכנותיה המיידיות של ישראל, אלא זהו הסכסוך הישראלי-ערבי. הליגה הערבית הובילה את המלחמה בישראל. יוזמת השלום הערבית לא היתה באמת יוזמת שלום אלא תכתיב התאבדות, אבל מלכודת הדבש שלה היתה הבטחה לשלום עם כל מדינות ערב. פרס נהג להתפייט על הגלביות שיכסו את מדשאת הבית הלבן בחתימת הסכם השלום בין ישראל למדינות ערב.
כל הסכם בין ישראל למדינה ערבית, הוא סדק בחומת האיבה לישראל. כל הסכם כזה מפורר את היוזמה הערבית המסוכנת. וכאשר מדובר כבר בהסכמים עם ארבע מדינות ערביות, זהו קידום משמעותי של השלום במזה"ת, ואני מקווה מאוד שתנופת השלום תימשך. גם ההסכמים על איחוד האמירויות ובחריין הם הסכמי שלום, אך ההסכמים עם סודן ומרוקו הם עם מדינות שלחמו בישראל. מרוקו שלחה כוחות לסוריה ולמצרים במלחמת יום הכיפורים, שהשתתפו בקרבות נגד ישראל. תהליך השלום במזה"ת בחודשים האחרונים הוא בשורה גדולה לכל שוחר שלום.
* שלום עם דמוקרטיות – אנשים מחמיצים פנים על אופי המשטרים שעימם אנו כורתים הסכמי שלום. אם ראוי לחתום על הסכמי שלום רק עם דמוקרטיות, המדינה היחידה במזה"ת שאנו יכולים לחתום אתה על הסכם שלום היא ישראל.
* לא בודק בציציות – כשוחר שלום אמיתי, אני בעד שלום עם משטרים שאני סולד מהם (ואני סולד מכל משטר רודני, כלומר מכל מדינות ערב). אני בעד שלום אפילו עם הרודן רוצח ההמונים אסד, אם הוא יכלול הכרה הדדית בריבונות של שני הצדדים, כלומר הכרה סורית בריבונות ישראל על הגולן. תמורת שלום כזה אני מוכן לוותר על תביעת ריבונות על האדמות היהודיות בחורן, שבידי סוריה.
* קץ למנטרה – הדבר החיובי בחמיצות כלפי הסכמי השלום, הוא שהיא שמה קץ למנטרה של "שלום בכל מחיר" ושהשלום הוא מטרה המטהרת את כל האמצעים, כמו נסיגה מאזורים חיוניים לביטחון המדינה, כמו עקירת יישובים ישראליים וכו'.
* שלום על ישראל – במשך עשרות שנים אורי אבנרי הציג עצמו כהתגלמות מושג החתירה לשלום. בשנים האחרונות הוא תקף את מחנה השמאל, שאיבד את האמונה בשלום ושלצד מאבקו למען זכויות האדם הוא זנח את המאבק לשלום. הוא האשים את כל ממשלות ישראל, מבן גוריון ועד היום, בכך שאינן פועלות להשגת שלום. כבר בשנות החמישים הוא הציע הקמת "מטכ"ל לבן" – קבינט מיוחד שכל מהותו ותפקידו להביא שלום. בשנות ה-90 הוא הקים את תנועת "גוש שלום" ועמד בראשה עד יומו האחרון. כותרת ההודעה לתקשורת של "גוש שלום" ביום שישי בבוקר: "גוש שלום מגנה בחריפות את ההסכם עם מרוקו."
כנראה ש"גוש שלום" מתנגד לשלום עם ישראל ותומך רק בשלום על ישראל.
* מוסר כפול – בפשקוויל של "גוש שלום" נגד הסכם השלום והנירמול עם מרוקו הם יוצאים נגד כיבוש סהרה בידי מרוקו. מעניין שאין להם שום בעייה להחריב את מפעל ההתיישבות בגולן ולבצע טיהור אתני אכזרי שלו מתושביו היהודים, כדי למסור אותו לרודן הסורי צמא הדם שטבח בבני עמו ורצח קרוב למיליון סורים.
* צו נשיאותי – שתי הערות למאמרו של נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות" "מרוקו בידינו". ברנע כותב: "עשרה שבועות מפרידים בין יום הבחירות להשבעתו של נשיא חדש. הנשיא המכהן מוריד בתקופה הזאת פרופיל... ממעט ליזום, ממעט להופיע. אם נגזר עליו לקבל החלטה חשובה – הוא מגיע אליה בתיאום עם הנשיא הנבחר... טראמפ שובר גם את המסורת הזאת."
תזכורת – אובמה בתקופה המקבילה קידם החלטת גינוי לישראל במועצת הביטחון ונמנע מהטלת וטו, מה שלא עשה בשמונה שנות נשיאותו.
כותב ברנע: "ההכרזה על ההכרה בסיפוח [סהרה המערבית א.ה.] הגיעה בציוץ שכתב. ספק אם לציוץ יש משמעות: ייתכן שיתפוגג מעצמו, כמו הציוץ שהכריז על ההכרה של טראמפ ברמת הגולן."
ההודעה הראשונה על ההכרה בריבונותנו על הגולן אמנם יצאה בציוץ, אולם ההכרזה הרשמית נעשתה בצו נשיאותי שנחתם בטקס בהשתתפות ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו.
* מחרחרי שנאה – במסגרת תוכנית לאומית להגדלת תפוקת האנרגיה ממקורות מתחדשים, ששימוש בהם יצמצם את זיהום האוויר הנגרם משימוש בדלקים, פחם וגז, פועלת המדינה לקידום אנרגיה ירוקה, ובעיקר אנרגיית שמש ואנרגיית רוח. הממשלה אישרה מיזמים רבים להקמת חוות טורבינות רוח – 2/3 מהן בגולן, שהנו אזור עתיר ברוחות. מיזמי חוות הרוח שנויים במחלוקת בגולן. אף שמדובר באנרגיה ירוקה, המיזם מעורר התנגדות בקרב ארגונים ירוקים, בטענה שיש בו פגיעה בנוף, מפגע רעש וסיכון לעופות ובעיקר לנשרים. הפגיעה בנוף היא כמובן טענה סובייקטיבית, שאלה של טעם. באשר לפגיעה בעופות – ניתן מענה טכנולוגי, בהשקעה של מיליוני שקלים, למזעור הסכנה.
גם בקרב תושבים בכפרים הדרוזים בגולן יש התנגדות. ההתנגדות היא לגיטימית, כמובן, ויש בה טיעונים צודקים, אך למרבה הצער גורמים מיליטנטיים הפכו השבוע את ההתנגדות למאבק אלים. כמו ערפדים, ברגע שהחלו להריח דם קפצו אנשי הרשימה האנטי ישראלית המשותפת כדי לנצל את המחלוקת להסתה נגד מדינת ישראל. ח"כ ג'אבר עסאקלה צייץ פשקוויל על פיו "פצועים ועצורים בעימותים של המשטרה עם התושבים הערבים הדרוזים ברמת הגולן, שמוחאים [העילגות במקור א.ה.] על הקמת טורבינות רוח על אדמותיהם החקלאיות. המדינה שוב גוזלת את אדמתם ופרנסתם של התושבים בשירות הקפיטליזם החזירי. אני עומד לצד התושבים ותומך במאבקם הצודק להגנה על אדמותיהם."
ערימה של שקרים. אין אפילו מילימטר של אדמה חקלאית דרוזית שהוקמה עליה טורבינת רוח. אין אפילו חקלאי דרוזי אחד שפרנסתו תיפגע ולו ליום אחד, בשל המיזם. כל המיזמים הוקמו ויוקמו אך ורק על אדמות של יישובים יהודיים בגולן. הקפיטליזם החזירי הוא זה שנלחם, בכל העולם, נגד האנרגיה הירוקה, כי הוא נבנה על רווחי האנרגיה הישנה, המזהמת. אבל המנוול הזה, כמו שאר חבריו ברשימה האנטי ישראלית, לא יחמיץ הזדמנות להסית, לשקר, לחרחר שנאה, לעורר מדנים ולהעליל עלילות שפלות על מדינת ישראל, שאת קיומה הוא שולל. כאשר הוא מדבר על "הגנה על אדמותיהם," כאשר אין אף טורבינה על אדמה דרוזית, כוונתו היא שכל אדמה של יהודי בארץ ישראל היא גזל. הוא מקפיד להגדיר את הדרוזים "ערבים דרוזים", כיוון שבעיניו כל אדמות ארץ ישראל הן אדמה ערבית. כאשר חקלאי יהודי מקים טורבינה על אדמתו בארץ ישראל, כמו כאשר הוא מקים רפת, נוטע עץ או זורע שדה חיטה, בעיני שונאי ישראל אלה הוא גוזל אדמה ערבית.
היחסים בין יהודים לדרוזים בגולן מצויינים, והמחלוקת על תוכנית אנרגיית הרוח היא גם בקרב התושבים היהודיים בגולן. יש גורמים מיליטנטיים במגזר הדרוזי שמנסים לשלהב את היצרים ולפגוע במרקם היחסים בגולן. הרשימה האנטי ישראלית קופצת על ההזדמנות, כמוצאת שלל רב, ומסיתה את הדרוזים בגולן נגד מדינת ישראל ונגד שכניהם היהודים. זו הרשימה התומכת ברודן אסד, איש הדמים, שטבח באזרחי מדינתו ורצח קרוב למיליון מתוכם בעשור האחרון.
* אלטרנטיבה ציונית – במשך שלושה סיבובי בחירות, לא היה לנתניהו רוב להקמת ממשלה בראשותו. באותם שלושה סיבובים, לא היה רוב לאלטרנטיבה שלטונית ציונית, כלומר לא היו 61 ח"כים ממפלגות ציוניות שהתלכדו לקואליציה חלופית. כיוון שכך, היו רק שתי חלופות ריאליות – עוד סיבוב בחירות או ממשלת אחדות. אחרי שני הסיבובים הראשונים הלכנו לבחירות. אחרי הסיבוב השלישי, כחול לבן בראשות בני גנץ, מתוך אחריות לאומית עילאית, בחרה בממשלת אחדות כדי לא להיגרר לסיבוב רביעי, שתוצאותיו היו כנראה דילמה בין סיבוב חמישי לממשלת אחדות. נתניהו עקץ את כחול לבן שהקימה איתו ממשלה, ובכך הביא לנפילתה ולהקדמת הבחירות. משמעות הדבר היא ירידת כל אופציה של ממשלת אחדות בעתיד, כי מי פראייר ויחתום איתו על הסכם? ייתכן שהיינו נגררים לעוד ועוד סיבובי בחירות עם ממשלת-מעבר ובלי תקציב, וכשאני שומע את נתניהו מתפייט על הצלחת ממשלתו המהודקת בגל הראשון של הקורונה, ייתכן מאוד שהוא מעוניין בזה. וייתכן שהיתה קמה ממשלת ימין בראשות נתניהו ובהשתתפות ימינה.
פרישתו של גדעון סער יצרה מפץ פוליטי אדיר. לראשונה יש אלטרנטיבה ציונית לנתניהו, כלומר יש סבירות גבוהה מאוד להקמת ממשלת רוב חליפית לנתניהו, ללא הסתמכות על הרשימה האנטי ישראלית. לכאורה, ניתן היה לעשות כן גם ללא אותה פרישה, אם בנט היה מקים ממשלה עם מפלגות המרכז ולא עם נתניהו. אין לי ספק שהוא מעדיף ממשלה כזו. אבל ספק אם הבייס שלו מוכן לכך. כעת, כאשר סביר להניח שגם עם ימינה לא יהיה לנתניהו רוב להקמת ממשלה, גם הבייס של בנט ישמח להקמת ממשלה שתכלול מפלגה גדולה של גדעון סער ודרך ארץ, ימינה, ישראל ביתנו ותל"ם, שלבטח לא תהיה ממשלת שמאל, ויבין שהשתתפותן של כחול לבן ויש עתיד בממשלה כזו, לא תהיה בעלת השפעה דומיננטית שלהן על דרכה. יתר על כן, ברגע שלא תהיה לנתניהו אפשרות להקים ממשלה, גם ש"ס ויהדות התורה תהיינה חופשיות מהתחייבותן לבלוק של נתניהו. נזכור את 8 בדצמבר 2020, יום פרישתו של גדעון סער, כיום המפץ הגדול של הפוליטיקה הישראלית; המפץ של תום עידן נתניהו.
* דרך הישר – אני שמח מאוד על ההליכה המשותפת של דרך ארץ עם גדעון סער. כתנועה לאומית ממלכתית זו הבחירה הטבעית של דרך ארץ. אני שמח שהספינים על הליכה משותפת עם ימינה, לא כל שכן על הליכה של יועז וצביקה לא כמפלגה אלא כבודדים, ועל הליכה עם ימינה הכוללת את סמוטריץ', הוכחו כעורבא פרח.
* על כוונת השוקניה – השוקניה הציבה על הכוונת שלה את מנהיגי תנועת דרך ארץ יועז הנדל וצביקה האוזר. בגיליון יום שישי של העיתון, השתלחו בו בארסיות רווית הכט, יוסי ורטר ודורון רוזנבלום. למה דווקא בהם ולמה דווקא עכשיו? יועז וצביקה הם מושאי השטנה, כיוון שהם גנבו להם את הצעצוע. הם מסומנים, ובצדק, כמי שסיכלו את החלום להקים ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית. ולמה דווקא עכשיו? כיוון שהם מבינים, שמפץ סער, שיועז וצביקה הם שותפיו המרכזיים, יוצר אלטרנטיבה שלטונית ציונית לנתניהו, שלא תסתמך על הרשימה המשותפת, והחלום הזה נגוז, קרוב לוודאי, אולי לצמיתות.
מה הם טוענים כלפי יועז וצביקה? שהם נבחרו בקולות השמאל, סיכלו את הקמת ממשלת גנץ כשהיעד המרכזי של כחול לבן היה הפלת נתניהו ושעכשיו כאשר הם הכריזו שאינם הולכים עם גנץ אלא עם סער, הם אינם מתפטרים מן הכנסת כמו סער.
נבחן את העובדות. כחול לבן לא קמה בשום אופן כמפלגת שמאל, אלא כמפלגת מרכז. אנשי השמאל שבחרו בה, עשו זאת כי הם יודעים שאין לשמאל שום אפשרות לגייס רוב בציבור הישראלי ולכן העדיפו הצבעה אסטרטגית למרכז. הם אינם יכולים להצביע למפלגת מרכז ולהלין שאינה מפלגת שמאל. כחול לבן כמפלגת מרכז הקיפה מגוון רחב של דעות, בין עופר שלח ליועז הנדל. כחול לבן כללה את תל"ם בראשות בוגי יעלון, מפלגה ניצית לחלוטין, שיועז וצביקה הם מס' 2 ומס' 3 שלה, והם שותפים אידיאולוגיים של יעלון. חוסן לישראל ויש עתיד ידעו היטב מדוע הם הלכו עם תל"ם. למחרת היום שבו חוסן לישראל ותל"ם הודיעו על ריצה משותפת, גנץ קיבל תוספת של 7 מנדטים בסקרים. את המצע של כחול לבן כתבו יחד עופר שלח ויועז הנדל. היה בכך מסר, שניתן לגשר בין שמאל וימין ולהגיע להסכמות למען שלמות העם ואחדות החברה הישראלית. יועז ועופר אמרו שהסכימו על 90% מהנושאים. ומי שיקרא את המצע של כחול לבן, למשל בנושא הגולן ובקעת הירדן ובנושאים אחרים, ייווכח שהמצע הרבה יותר קרוב לעמדותיו של יועז מאשר לעמדותיו של שלח. עם המסר הזה כחול לבן הלכה לציבור.
יועז וצביקה פרשו מתל"ם ומכחול לבן כאשר גנץ ניסה להקים ממשלת מיעוט התלויה ברשימה המשותפת ויעלון נתן לכך את ידו. יש לזכור, שסוגיית ההישענות על הרשימה המשותפת הייתה מרכזית מאוד בבחירות והנושא המרכזי שבו נתניהו תקף את כחול לבן. כחול לבן התחייבה בכל דרך שלא תקים ממשלה כזו וכל דובריה תקפו את נתניהו שהוא מעליל עלילות שווא בנושא הזה. בוגי יעלון היה מתנגד חריף ביותר לרעיון. בכל הזדמנות הוא הציג את האבסורד בטענה ששלושת הרמטכ"לים יקימו ממשלה בתמיכת מי שפועלים להעמיד אותם אישית למשפט בבית הדין בהאג על פשעי מלחמה. כאשר יעלון וגנץ עשו סיבוב פרסה בניגוד להתחייבות לבוחר, יועז וצביקה סירבו להתקרנף, לא נתנו לכך יד, סיכלו את הפיגוע הזה ופרשו. הייתי בין מייסדי תל"ם ומפעיליה המרכזיים. אני יכול להעיד באופן חד-משמעי, שלא היה שום פער אידיאולוגי בין יעלון ליועז וצביקה. יועז וצביקה הם תל"ם האמיתית. וכזה גם אני, שפרשתי מתל"ם מאותה סיבה, שבועות ספורים לפני יועז וצביקה. וכפי שכתבתי לבוגי במכתב הפרישה, תל"ם עזבה אותי, לא אני אותה.
יועז וצביקה דיברו כל הזמן על ממשלת אחדות. גם כחול לבן התחייבה להקים ממשלת אחדות. יאיר לפיד נהג לומר, שאחרי הניצחון הטלפון הראשון יהיה לליכוד. ההבטחה היתה להקים ממשלת אחדות ללא נתניהו. שלוש מערכות בחירות הוכיחו שהדבר אינו אפשרי. אפשר להקים ממשלת אחדות עם נתניהו או לא להקים ממשלת אחדות. אי הקמת ממשלת אחדות פירושה היה סיבוב בחירות רביעי, שלא היה צפוי להניב תוצאות אחרות. בסיטואציה הזאת, נאמן להבטחה "ישראל לפני הכול", גנץ קיבל החלטה אמיצה להקים ממשלת אחדות והוא מצא ביועז ובצביקה שותפים אמתיים. 2/3 ממצביעי כחול לבן תמכו בהחלטתו, בכל הסקרים.
הליכוד הפעיל על יועז וצביקה מכבש לחצים אדיר כדי שיקימו איתו ממשלה צרה. הקמת ממשלה כזו היתה תלויה רק בהם. שניהם יכלו להיות השרים הבכירים ביותר עם שריון לקדנציות רבות. הם דחו את הרעיון בשאט נפש. כפי שהם סיכלו ממשלת מיעוט בחסות המשותפת כך הם סיכלו ממשלה צרה צרורה בראשות נתניהו. גם ההבטחות שהוצעו להם כדי להיות שתי האצבעות שתאפשרנה את ממשלת המיעוט בתמיכת המשותפת היו מפליגות. בכל המקרים הללו הם לא התקרנפו. כאשר נתניהו עקץ את שותפיו, הם עשו עוד ניסיון למנוע בחירות, ב"עסקת האוזר", אך כשנתניהו המשיך לעקוץ, הם היו הראשונים בגוש כחול לבן שהבהירו – או תקציב או בחירות והראשונים שהחליטו לתמוך בהצעת החוק לפיזור הכנסת. ההליכה המשותפת של דרך ארץ וגדעון סער היא טבעית, בשל הקרבה הרעיונית הרבה ביניהם והעובדה שהם רואים עין בעין את מצב המדינה ואת הדרוש בה.
מדוע יועז וצביקה לא התפטרו מן הכנסת כמו גדעון סער? כי מצבם שונה משל סער. אם סער יפרוש מהליכוד ויישאר בכנסת, הוא יוגדר כמורד וישללו ממנו זכויות רבות והעיקרית שבהן – הוא לא יוכל לרוץ לכנסת הבאה בשיתוף פעולה עם מפלגה קיימת, כולל דרך ארץ. לכן הוא נהג נכון כשהתפטר. דרך ארץ, לעומת זאת, היא סיעה עצמאית, על פי החלטה פה אחד של ועדת הכנסת, כולל תמיכה של כחול לבן ושל יש עתיד-תל"ם. הרעיון שסיעה בכנסת תחסל את עצמה כדי לרצות את יריביה האידיאולוגיים ואת "הארץ" הוא רעיון הזוי.
* גדעון לוי מתעב את נתניהו ומעריץ אותו – את הפשקוויל שלו נגד גדעון סער פתח גדעון לוי במילים: "פלוגות הסער של הימין מסתערות על דעת הקהל בישראל." איכשהו, אם לא בפסקה הראשונה אז בשנייה או לכל המאוחר בשלישית, הוא יגיע לנאצים. פלוגות סער, אלא מה? הרי ישראל היא נאצית.
וכדרכו בקודש יצא לוי נגד האהדה לסער של אנשי "רק לא ביבי", כלשונו. כמו בכל פעם שיש איום על נתניהו, אם זה מצד גנץ, לפיד, בנט ועכשיו סער. בכלל, גישתו של לוי לנתניהו היא שילוב של סלידה והערצה. הוא סולד ממנו בהיותו ראש הממשלה של המדינה שהוא שונא. אבל הוא מעריץ אותו. אולי כיוון שהוא רואה בו את האוייב של השמאל הציוני השנוא עליו מכול, כי הוא אשם בעיניו באסון ה"נכבה", כלומר בהקמת מדינת האפרטהייד, בקיבוש באיטנחלויות וכו'. לא בכדי, אמנון לורד אירח אותו ברעיון מפרגן מאוד לפני חודשים אחדים ב"ישראל היום", והציג את גישתו לנתניהו כהתגלמות היושרה, בניגוד לשאר השמאל.
לוי האשים את יוסי ורטר ואחרים, שהביעו אהדה לסער, שעמדתם נובעת מ"שנאה עיוורת לנתניהו." הגיב על דבריו יוסי ורטר: "אם יש מי שלוקה בשנאה עיוורת זה לוי. לשמאל, לצבא, לשב"כ, לטייסי חיל האוויר, למערכת המשפט." ורטר צודק. אך לא זכור לי שהוא יצא נגד עמיתו המשתלח תדיר בשמאל הציוני, בצה"ל, בשב"כ, בטייסי חיל האוויר ובמערכת המשפט הישראלי, עד שלוי השתלח בו אישית.
ומה עוד כתב לוי בפשקוויל? "ישראל היא מדינת אפרטהייד, אבי אבות הטומאה, והציונות הובילה לשם." הרי בכל אשמה הציונות.
* הפוליטיקלי קורקט המסרס – מילה אחת נעדרה מהפרק הראשון של הסדרה הדוקומנטרית "לבנון" בערוץ "כאן"11: מחבלים. צירוף המילים "ארגוני שחרור פלשתינאים", לעומת זאת, הופיע גם הופיע. (המילה מחבלים הופיעה בראיון מצולם עם בגין, אך לא בטקסט של הסרט). אפילו את הטבח בכביש החוף ביצעה "חוליה פלשתינאית".
אמנם הוצגו בסרט פיגועים רצחניים מלבנון, אולם נכון היה להדגיש זאת יותר, כדי להמחיש את ההיסטוריה. לא הוזכרו הטבח בקריית שמונה, טבח הילדים במעלות, הפיגועים הנוראים בקיבוץ שמיר, בנהריה, בכפר יובל, במלון "סבוי" בת"א ועוד. לא הוזכרו מטחי הקטיושות על קריית שמונה. הפרק הסתיים במבצע ליטני. כל האירועים שהזכרתי קדמו למבצע.
* ענווה מול המגפה – לפני שבועות אחדים שודרה כתבת מגזין על דלית אל-כרמל וראש המועצה שלה רפיק חלבי, שניצחו את הקורונה, בלי הממשלה, רק בזכות ההנהגה המקומית. זו היתה כתבה משכנעת ומעוררת השראה. מנהיגותו של רפיק חלבי הרשימה מאוד. השבוע החליטה ועדת השרים להטיל סגר על המועצה המקומית דלית אל-כרמל, בשל היותה מועצה אדומה. הלקח שלי הוא שראויה ענווה מול המגיפה, שאיננו יודעים באמת את אורחותיה. אין למהר להתהדר בהצלחות. ראינו זאת גם ברמה הארצית וגם בארצות אחרות.
התקופה שבה שודרה הכתבה היתה כאשר התחלואה במגזר הערבי ירדה מאוד, היתה נמוכה מאשר בכלל האוכלוסייה, זאת אחרי עונת החתונות שבה הגיעה לשיאה. גם אני כתבתי בשבחי ההתמודדות של המגזר הערבי ותוצאותיה המוכחות. והנה, המגמה שוב התהפכה. לכן, למשל, איני מזדרז להתרשם מהמצב הטוב, יחסית, בימים אלה במגזר החרדי. זו מגפה מתעתעת.
* שיחדש – נתניהו הקליט קליפ דואט עם עדן בן זקן, גרסת כיסוי ל"יש בי אהבה" של אריק איינשטיין. כאשר האיש שנבנה משנאה ומלבה שנאה שר "יש בי אהבה והיא תנצח," גם זה חלק מהשיחדש של תרבות השקר. שקר הוא אמת, שנאה היא אהבה. אגב, ביבי שר יפה. זמר – הוא לא. אבל הוא בהחלט שר יפה.
* נס חנוכה תשי"ט – שלושה ימים לפני חנוכה תשי"ט, 1958, כשהגולן היה תחת הכיבוש הסורי, פתחו הסורים בהרעשה כבדה על יישובי הגבול בגליל העליון. ההרעשה היתה שילוב של ירי ארטילרי, ירי טנקים ונק"ל. בהתקפה הזו נהרג אסף פילר, חבר משמר השרון, שהתגייס לעזרת קיבוץ גונן, קיבוץ ספר צעיר, כביטוי לערבות ההדדית בתנועה הקיבוצית. יהי זכרו ברוך! בקיבוץ שמיר נפל פגז בפגיעה ישירה בכיתה, דקות ספורות אחרי שהילדים, המורגלים בכך, ברחו מהכיתה למקלט, כששמעו את השריקה הראשונה. כך נמנע אסון כבד. בשבוע הבא, 14 בדצמבר, ימלאו 39 שנים להחלת ריבונות ישראל על הגולן.
* הנס של הלב האמיץ – חג החנוכה עבר מהפך דרמטי ב-120 השנים האחרונות. המהפכה הציונית הפכה אותו מחג שמרכזו האגדה על נס פך השמן, לחג המעלה על נס את הגבורה והאקטיביזם. אחרי מרד בר כוכבא, חכמי התקופה חששו מאוד מן הרוח הלאומית, וניסו לדכא אותה. הם יצרו רוח יהודית גלותית, של המתנה פאסיבית לגאולה נסית, בידי משיח צדקנו שיופיע ויגאל אותנו. ולכן, הצניעו מאוד את מרד המכבים. וכשכבר התייחסו אליו, הם לא כתבו על גבורת האדם והאומה, אלא על המלחמות שאלוהים עשה לאבותינו. כך בפיוט "הנרות הללו" שאנו שרים מידי ערב לאחר הדלקת נר חנוכה:
"הנרות הללו אנו מדליקין
על הניסים ועל הנפלאות
ועל התשועות ועל המלחמות
שעשית לאבותינו
בימים ההם בזמן הזה."
המילים הללו שימשו את המשורר והסופר אהרון זאב, מי שכיהן כקצין חינוך ראשי הראשון בצה"ל, בשיר שמבטא את המהפך ביחס לחנוכה. השיר נכתב בשנות השלושים, והוא מעלה על נס את המעשה הציוני החלוצי האקטיבי של עלייה לארץ ישראל, יישוב שממותיה והקמת המדינה-בדרך, להבדיל מן הפאסיביות החרדית של ישיבה בגולה וציפייה לגאולה נסית. טענתו של זאב, היא שאל לנו לצפות לנס, אלא עלינו לעשות מעשה. המסר של השיר, הוא שאת הגאולה יביא המעשה האנושי.
השיר נקרא "הנס של הלב האמיץ", והחלק המולחן והמוכר הוא חציו השני. בראשיתו, מתכתב השיר עם תפילת "על הנסים". "הנרות הללו אנו מדליקים / על הניסים ועל הנפלאות / שבימים ההם ובזמן הזה. / ניסים ונפלאות / שנעשו בידי אנוש – / הנס של הלב האמיץ, / הפלא של רוח האדם, / זו אשר גברה על צבאות ממלכות גדולות, / הֶאדירה דלים, חיזקה מועטים / ותיתן להם ניצחון."
זאב מעלה על נס את רוח האדם ואת אומץ ליבו. היכולת להתריס נגד המציאות, כנגד כל הסיכויים, אם זה נגד מציאות השעבוד לאימפריה היוונית בימים ההם, ואם זאת היכולת להתריס נגד המציאות של חיים בגלות, נעדרי מולדת וריבונות, בזמן הזה – היא הנס הראוי לציון. זאב התריס כלפי הפאסיביות של המתנה לנס, ועודד נס אחר, נס של לקיחת האחריות על קיומו ועתידו של העם היהודי לידינו, במעשה אמיץ ואקטיבי. בפנייתו לעם היהודי ובפרט לנוער היהודי, הוא קורא לכל מי אשר לב לו הצמא לאור, לקחת דוגמה מן החלוצים הציונים שעלו לארץ והפריחו שממותיה; "יישא את עיניו ולבו אלינו, לאור, ויבוא!"
למה שיבוא אלינו? הרי לא קרה לנו שום נס... הרי לא מצאנו פך שמן... במה אנו יכולים להלהיב את הנוער ולשמש לו דוגמה? במעשה האמיץ, של הירידה לעמק והעליה להר; המעשה ההתיישבותי של כיבוש הארץ וגאולת שממותיה. השיר "אנו נושאים לפידים", שהוא בית ב' בשיר "הנס של הלב האמיץ", מלווה מדי שנה את טקס הדלקת המשואות ערב יום העצמאות.
אָנוּ נוֹשְׂאִים לַפִּידִים
בְּלֵילוֹת אֲפֵלִים.
זוֹרְחִים הַשְּׁבִילִים מִתַּחַת רַגְלֵינוּ
וּמִי אֲשֶׁר לֵב לוֹ
הַצָּמֵא לָאוֹר –
יִשָּׂא אֶת עֵינָיו וְלִבּוֹ אֵלֵינוּ
לָאוֹר וְיָבוֹא!
נֵס לֹא קָרָה לָנוּ –
פַּךְ שֶׁמֶן לֹא מָצָאנוּ.
לָעֵמֶק הָלַכְנוּ, הָהָרָה עָלִינוּ,
מַעַיְנוֹת הָאוֹרוֹת
הַגְּנוּזִים גִּלִּינוּ.
נֵס לֹא קָרָה לָנוּ –
פַּךְ שֶׁמֶן לֹא מָצָאנוּ.
בַּסֶּלַע חָצַבְנוּ עַד דָּם –
וַיְּהִי אוֹר!
[אהוד: האם לא יצא לך במקרה לקרוא במכתב העיתי 1599 את מאמרה המפורט של ארנה גולן על השיר הזה – שעל דבריה באותו מאמר אתה ממש חוזר כאן מבלי להזכיר אותה? – האם יש לך לפעמים זמן גם לקרוא את הגיליונות שבהם אתה כותב ומפרסם – או שיש לך זמן רק לכתוב, ולא לקרוא מה שכותבים אחרים, ולעיתים קרובות גם לחזור שוב ושוב על אותם דברים?]
* ביד הלשון: פצחנים – ישנן מילים שנכנסו לעברית המדוברת זמן רב אחרי שחודשו בידי האקדמיה, בזכות אירוע מתוקשר שבו כלי התקשורת השתמשו בתחדיש. כזו היא, למשל, המילה קלטת שהחליפה את המילה הנשכחת קסטה, בעקבות פרשת "הקלטת הלוהטת" של נתניהו ב-1993. השימוש במילה קלטת נועד להתאים לחרוז לוהטת. המילה מסרונים במקום סמסים, נכנסה לדיבור העברי בעקבות "פרשת המסרונים" – חילופי המסרונים בין השופטת רונית פוזננסקי-כץ לבין נציג הרשות לניירות ערך עו"ד ערן שחם שביט. אני מקווה שהדבר הטוב שיֵצא מפרשת הפריצה ל"שירביט" יהיה השתרשות המילה פצחנים במקום האקרים.
אורי הייטנר
אורית דשא
תמונת סתיו או יעל בשדה חצבים
יעל, ילדה שחומת עור
ובהירת עיניים
נעמדה לה בשדה חצבים
בשמלתה הכחולה.
סביבה הם מגביהים
במגדלי כוכבים,
לבנים הם זורחים מלבבים.
מתנשאים, מקיפים הילדה
כבמסדר הצדעה וחמדה.
מעליהם, בתכול השמיים
מלבינים עננים
וכולם מסבירים לה פנים.
בתוך שדה אפור-חום-צהוב ויבש
הם עומדים מאירים
באור חיוכה של ילדה,
שעל בהונותיה עמדה
להגביה בתוך שדה שרביטי כוכבים.
באהבה זה את זו כאן הם לוטפים,
ונדמה, כי הסתיו – לאביב הם הופכים.
עקיבא נוף
לא בשמיים היא
אם יש את נפשך לדעת
מה פֶּשֶׁר הדברים,
וְעַד כָּמָה זְכוּתך מַגַּעַת
לַחְפוֹר עמוק בשורשים –
אַל בַּשְׁחָקים תיסוק לַגַּעַת,
אַל תעפיל אֶל רוֹם הָרים,
בַּגֵּיאָיוֹת לֵך, שָׁם פּוֹסעת
פַּשְׁטוּת חַפָּה מהידוּרים,
פשטות של סוֹמֶק נְעוּרים.
רון גרא
חֹרֶף בָּא
בְּלֵילוֹת
בְּכִי מַרְזְבִים.
עֲטַלֵּפִים מְרַקְּדִים
עַל עֲצֵי אִזְדָּרֶכֶת
שֶׁבַּשַּׁלֶּכֶת.
כּוֹכָבִים חוֹמְקִים מִכִּנּוֹרוֹת
הַלַּיְלָה.
הַשָּׁמַיִם עוֹלִים עַל גְּדָתָם,
אָבָק מִתְמוֹסֵס בָּאֲוִיר.
עִיר עֲמוּסַת חַשְׁמַל
בּוֹרֶקֶת בְּבָבוּאָתָהּ.
בְּנֵאוֹנִים צְהֻבִּים.
יָרֵחַ עָגֹל מְעַשֵּׁן מִקְטֶרֶת.
פְּרָחִים נְפוּלִים חֲלַל
פַּרְפָּרִים מְאַבְּדִים עַצְמָם
לָדַעַת.
אֲדָמָה כּוֹרַעַת
לַחַרְצִיּוֹת
לַסַּבְיוֹנִים
לַפְּרָגִים
הַצָּצִים בְּאֵם
הַדֶּרֶךְ.
יְשֵׁנֵי לַיְלָה
מִתְעוֹרְרִים לַגַּעְגּוּעַ,
צֵאת הַחַמָּה מִשְּׂמִיכַת
עָבִים.
משה גרנות
פרשים יהודים על גדות הסירֶט
ניסיון ההשתמטות מגיוס בצבא היה מאוד נפוץ בקהילות היהודיות במזרח אירופה – מדובר הרי במדינות שהיפלו את היהודים לרעה, הגבילו את המקומות בהם היה מותר להם לגור, לא איפשרו להם לרכוש קרקע ולעבוד במקצועות חופשיים, חסמו את דרכם להשכלה גבוהה – וכל זה במקרה הטוב – שלא העלילו עליהם עלילות דם, ולא ערכו כנגדם פוגרומים שפגעו בנפש וברכוש. וזאת לדעת שהשירות הצבאי בארצות אלו לא דמה כלל לשירות הצבאי בישראל, כאשר החייל יכול להתקשר למשפחתו בטלפון, ואף לקבל חופשות לפחות אחת לחודש, ואם מדובר בשירות לא קרבי – אפילו יוכל לחזור הביתה כמעט כל ערב. בארצות אלו לא היה אומבודסמן שאליו ניתן להתלונן על יחס משפיל ואף סדיסטי מצד המפקדים – ויחס כזה היה לחם חוקם של בעלי הדרגות במחוזות אלה.
דרכים רבות ננקטו כדי להשתמט מגיוס החובה, כגון התחלות, שילום כופר (בלשון פחות נקייה – שוחד), וכמובן – הגירה לארצות המערב – בעיקר ארצות הברית.
ברומניה, שהעניקה ליהודים זכויות אזרח לזמן קצר, ובוטלו מייד עם עליית השלטון הפשיסטי ששיתף פעולה עם היטלר, מצאו היהודים דרך "ללכת עם, ולהרגיש בלי" – כיצד? מסתבר ששלטונות הצבא העניקו הנחות מפליגות למי שביקש להתגייס לחיל הפרשים – וכל זאת למה? כיוון שבמקום להתענות שנים במשטר צבאי מבהיל, ובמקומות רחוקים מהבית – והרי את הבית, לא ראו המגויסים עד תום השירות – במקום זה הפרשים נדרשו רק לשלושה חודשי טירונות, ואחר כך הפכו לחיילי מילואים נכונים לכל קריאה. אבל מסתבר שכדי לזכות בהטבות מפליגות אלו חייבים להיות עשירים, כי הפרש המגויס היה צריך לקנות בכספו סוס, אוכף ובגדי פרש (מדי א' ומדי ב') ומגפי פרשים, ואת כל הרכוש הזה עליו לשמור במשך שלוש שנים, לאפשרות שייקרא "לדגל". הצבא העניק לפרש המגויס רק את כלי הנשק ואת המסטינג...
איך אני יודע כל זאת? ובכן, מידע אישי, בעצם מידע שקיבלתי מאבי שהיה פרש בצבא הוד מלכותו פרדיננד הראשון, מלך רומניה. מסתבר שאימא יהודייה היתה מוכנה למכור את הכותונת האחרונה שלה, ובלבד שהבן היקר שלה לא יסבול עינויי גיהינום בצבא הרומני. לאבא שלי היה מזל מיוחד: הוא עבד כיערן ראשי בחברה יהודית בשם "גרינברג את הרמן", שהתמחתה בחטיבת עצים ושינועם על פני רפסודות על נהר הסירט. הם אהבו אותו, והיה להם חבל להפסיד עובד נאמן כמוהו במשך שנים, לכן הציעו לו הצעה שלא יוכל לסרב: הם יקנו לו את הסוס, את האוכף את המדים, המגפיים, והוא יתגייס לחיל הפרשים לשלושה חודשים, ואחר כך יחזור לעבוד במשרה שתחכה לו.
הטירונות לא היתה קלה: מיסדרים בלי תכלה וקץ: 'עלה על סוס, קפוץ מהסוס! אוייב מלפנים, אוייב משמאל! דהר! האט! היכנס לנהר הסירט, קפוץ למים!' – וכל שאר ההבלים שהצבא מומחה בהם מימי קדם ועד היום הזה, אבל שלושה חודשים עוברים מהר יותר מאשר שלוש שנים! לאבי הסתבר שרוב הפרשים בגדוד שבו שירת היו יהודים, וליהודים יש תמיד שתדלנים שמנסים בכל כוחם לסייע לאחיהם בצרה. במחנה הרי אכלו מאכלים שלא ממש הותרו על ידי התורה, אבל עם זה השלימו, בהאמינם שהקדוש ברוך הוא יסלח, וכי מה יכלו לעשות? לצום?! – אבל בדיוק הגיע חג הפסח (1927!) – ואפילו שרוב הפרשים היהודים היו חילונים, ואפילו מתבוללים – לא יכלו להעלות על דעתם לבלות את ליל הסדר במחנה המעופש, שבמקום לאכול מצה ומרור, הפשפשים יעשו סעודה מדמם. הקולונל, מפקד המחנה, לא ראה שום סיבה לשחרר את היהודים לליל הסדר, וכמו שהנוצרים יחגגו את חג הפסחא במחנה – כך ראוי שיעשו גם היהודים.
מה עושים? אחד הפרשים קיבל "אפטר דיוטי" בשל איזה עניין משפחתי, והוא מיהר אל רב העיר בוטושאן, שבפרברו נמצא המחנה, ושטח בפניו את הצרה הזאת שנפלה על הפרשים היהודיים בכך שיימנע מהם לשמוע את ההגדה, לשתות ארבע כוסות, לאכול מרק עם קניידלעך, ולשמוע את הילד המסמיק קורא ארבע קושיות.
הרב חבש את הצילינדר על ראשו, וביקש ראיון אצל הקולונל. הקולונל היה עקשן, ולא הסכים להיענות לבקשת הרב הישיש, וזה מחל על כבודו, וכמעט כרע ארצה לפניו. הקולונל התרצה, אבל דרש שאחרי הסדר – כל הפרשים היהודים יחזרו למחנה – יהיה מיפקד, ואוי לו למי שיאחר!
ובכן, אבא שלי לא איחר, הוא פשוט לא חזר באותו הלילה למחנה, ולא רק באותו הלילה, אלא לאורך כל הפסח הוא נעדר. ומעשה שהיה כך היה: כמו כל הפרשים היהודיים הוא קיבל פס בערב פסח, כשרשום על הפס באותיות גדולות ואדומות שחובה להתייצב למסדר בשעה 22.00 – עם סימן קריאה גדול. אבא שלי (אז הוא היה בחור צעיר בן עשרים) יצא לעיר, והתלבט למי, מכל הקרובים שיש לו בעיר בוטושאן, יבוא לסדר מבלי להעליב את השאר. עוד הוא עומד אובד עצות בעיבורה של העיר, עוצרת על-ידו מכונית שחורה ומבהיקה, ומתוכה קורא לו מישהו להיכנס פנימה. הסתבר שהיתה שם משפחת הרמן מהפירמה "גרינברג את הרמן". "בוא, דויד, נביא אותך להורים שלך."
"מה זאת אומרת?"
"זאת אומרת שאתה נוסע איתנו להורים שלך בפרומושיקה. זריז, עלה!"
אם הבוס אומר, אבא שלי מציית ועולה למכונית. צריך להבין שב-1927 מכונית היתה אטרקציה, ותוך פחות משעה הם מגיעים לעיירה פרומושיקה (בדיליז'נס הדרך אורכת חצי יום). ההורים מחבקים אותו, ושואלים אם הגיע לכל החופש. אבא לא רצה לשקר, ורק הנהן בראשו – חשב שזה לא נחשב לשקר.
הפסח בבית ההורים היה חגיגה אחת ארוכה, כשבלב שלו מקננת הדאגה איך יחזור למחנה אחרי עריקה של שמונה ימים?
אלא שאת "גרינברג את הרמן" לא צריך ללמד איך מתנהגים עם השלטונות ברומניה: קרון מלא עצים להסקה בחורף הקשה מחק את עוון העריקה, ולאבי הוסיפו שבעה ימים בבית – חופשת מחלה – כדי שיחלים, כביכול, ממיחושים שלקה בהם בעטיים של מאכלי הפסח.
עלילה זאת, ועלילות רבות נוספות, שפקדו את אבי, סופרו ברומן שלי "המאהב השני של הרבנית" (תמוז 1997). הדמות הבדויה ברומן, מורדי, הוא בן דמותו של דויד, הלא הוא אבי ז"ל.
משה גרנות
גם דודה אנה יפה
מאת
משה גרנות
מבחר סיפורים בנימה של הומור
מחיר הספר ברכישה ישירה – 40 ₪
במשלוח בדואר מהיר – 55 ₪
טל.: 03-5494915
ביט: 050-3399934
חוות דעת על הספר:
ד"ר דורית אורגד: הקריאה בסיפורים גרמה לי לפרוץ מדי פעם בצחוק... ספר עשיר בנופי אנוש המסופרים בחיוך טוב לב הסולח לחולשת גיבוריו.
אהוד בן עזר: ממש נהניתי מקריאת קובץ הסיפורים. משה גרנות הוא, בין השאר, אמן הסיפור הקצר.
ד"ר ארנה גולן: הדמויות תמיד ייחודיות ומרתקות... וכמובן, ההומור, אבל גם החמלה וההשתתפות בצערן של הדמויות, שלא ראו נכוחה את המציאות.
פרופ' יהודה פרידלנדר: פנורמה עשירה של מצבים אנושיים שההומור וההפתעה מעניקים להם עוצמה. הסיפור "גם דודה אנה יפה", שנבחר להיות שם הספר, הוא מהמצוינים שבקובץ. צחקתי מלוא הפה... התואר "הקומדיה האנושית" הולם את הקובץ.
ד"ר לאה צבעוני: משה גרנות ליקט מספריו סיפורים בעלי נימה של הומור, הוסיף סיפורים מצחיקים חדשים, והתוצאה: אסופה של 26 סיפורים מרנינים.
פרופ' זיוה שמיר: בקובץ נאספו 26 סיפורים קצרים, מהם קצרצרים, כולם דרמטיים, ובכולם יש הפניות מפתיעות של הומור ושנינה. בטלוויזיה היתה פעם סדרת סרטונים הומוריסטיים בשם "קצרים". סיפורי הקובץ "גם דודה אנה יפה" היו מתאימים להפליא לסדרה זאת.
יצחק גנוז
הֱיֵה שָׁלוֹם, חַיָּל שֶׁלִּי, אָחִי
"הֱיֵה שָׁלוֹם, חַיָּל שֶׁלִּי, אָחִי," מִלְמֵל הַמְפַקֵּד
וְהִרְכִּין רֹאשׁוֹ מוּל קֶבֶר פָּתוּחַ,
וּבְכִיָּה חֲרִישִׁית, יְתוֹמָה לְלֹא הֵד,
בְּצַמְּרוֹת הַבְּרוֹשִׁים נָגְעָה רוּחַ.
"גָּדִי, אָחִי הַחַיָּל, עִם חֻלְיָה רִאשׁוֹנָה
בַּקָּצֶה הַצְּפוֹנִי שֶׁל הַגִּזְרָה הַחַמָּה."
זַעֲקַת שֶׁבֶר שֶׁל אֵם, יִפְחַת נַעֲרָה,
רְקִיעִים דּוֹבְבֵי דְּמָמָה.
מַמְשִׁיךְ הַמְפַקֵּד וְעַל כֻּמְתָּתוֹ הָאֲדֻמָּה
אֵשׁ אֹדֶם שַׁלְהֶבֶת שׁוֹקַעַת,
קוֹלוֹ מִתְמַעֵךְ בִּבְכִיָּה עֲצוּרָה
דַּלְתוֹת לִבֵּנוּ קוֹרַעַת.
"הֱיֵה חָזָק שָׁם לְמַעְלָה," מוֹסִיף הַמְפַקֵּד
חֲקָקֵי לִסְתוֹתָיו רוֹעֲדוֹת.
רִגְבֵי אֲדָמָה תְּחוּחָה, הַלְמוּת מַעְדֵּר
"נִחְיֶה, וְנִבְנֶה בָּאָרֶץ הַזֹּאת."
יהודה גור-אריה
השולחן של אליהו
סיפור לחנוכה
לפני כמה שנים, במלאות 60 שנה לנגרייה שלו, החליט הבעלים, הנגר אליהו [אלי] סטוליארסקי לפרוש מעבודתו היום-יומית, כפי שעמל במשך עשרות שנים לפרנסתו. אך הוא לא התכוון לנוח ולשבת סתם כך בטל, אלא שמח שיוכל להתמסר עכשיו כולו לתחביבו: גילוף. את שעריו של בית-המלאכה הוותיק שלו הוא לא סגר, אלא השאיר את שני עוזריו הנאמנים, ניסים ודוד, נגרים-מומחים גם הם, להמשיך במלאכה, בלעדיו. הוא גם הבטיח להם, שברגע שיחליט להשכיר את הנגרייה, עם כל אשר בה, אולי בעוד שנה-שנתיים, הוא ישכיר אותה לשניהם, אולי אף ימכור אותה להם.
אבל הוא לא התכוון כאמור, לשבת בבית ולבהות בתקרה ולטפס על הקירות. אליהו היה טיפוס של אדם פעלתן, אחוז פעילות מתמדת. עכשיו הוא עסק בתחביבו, אפשר לומר, לא תחביב סתם, אלא יותר מזה, יצירה אמנותית ממש: גילוף תבליטים מעץ. כמו חרט אמן.
כל השנים הארוכות שעבד בנגריה, בייצור רהיטים – לחנויות, למרפדיות, חלקי נגרות בייצור המוני, וגם למזמינים פרטיים, לא היה סיפק בידו להתפנות לתחביבו החביב עליו. עכשיו, בשעות שלאחר העבודה, כאשר המסורים דממו, המקצוּעות לא הקציעו, הפטישים לא הלמו, המקדחה לא קידחה, גלגלי-הליטוש לא הסתובבו ולא נשמעו בחלל הנרחב של בית-המלאכה, בדממה המוחלטת, הברוכה, הוא ישב לשולחן צדדי באחת הפינות, וגילף לו בהנאה רבה תמונות-תבליט קטנות של אנשים, נשים וגברים, ילדים וזקנים, תזמורות כליזמרים, כפי שתיארו אותם הציירים בפולין וברוסיה בימים עברו, עיצב סוסים חטובי-גוף ובעלי-חיים אחרים, קרובים לליבו. והוא גילף גם מערכת של כלי שחמט, בקופסה שעליה 64 המשבצות בשחור-לבן, כדרוש. את זאת העניק שי ליום-ההולדת של אחד הנכדים, שגילה עניין מיוחד במשחק המלכים. הוא חש סיפוק והנאה מרובה מעיסוקו זה, שעל גבול האמנות. את התבליטים האלה חילק בין בניו ובנותיו ונכדיו, וידידים קרובים.
את הנגרייה הזו בראשיתה הוא קיבל מאביו, נגר בן-נגר מעיירה נידחת בפולין, שעלה ארצה בשנות ה-30 לפני המלחמה ולפני השואה, וכאן הקים לו בית-מלאכה קטן וצנוע, בשכונה מרוחקת ממרכז העיר. כאשר הגיע לגיל מבוגר והפסיק לעבוד, הוא העביר את הנגרייה לבנו היחיד אליהו [אלי] לאחר שיחרורו מצה"ל. אז עוד לא היה קיים הנוהג של "חופשת שיחרור" של חודשים רבים בדרום אמריקה, הודו או נפאל. אליהו ניגש מיד למלאכה.
בקומץ החסכונות שחסך אביו כל השנים, ובהלוואה מן הבנק, הוא רכש ציוד ומכונות חדישות, ממיטב הטכנולוגיה של אותם הימים. את המיבנה הגדיל והרחיב, ובהיותו איש חובב סמלים, הוא הדביק על כנפות שני השערים, שני תבליטים של מלאכים עם כנפיים פרושות. זה היה ראשית התחביב שלו: גילוף בעץ. כן הוא שתל שני ברושים משני צידי השער בכניסה לנגרייה החדשה-המחודשת.
תחילה הוא עבד לבדו בנגרייה, אך ככל שרבתה העבודה, הוא העסיק שני נגרים, שעבדו יחד איתו שנים רבות. לאחר-מכן, כאשר אלה הזדקנו ופרשו, מצא אליהו שני נגרים צעירים, ניסים ובני, והוא העסיק אותם כמעט כשותפים, וגם שילם להם משכורת נאה, גבוהה מן המקובל בענף, ואלה גילו כלפיו נאמנות רבה והתמסרות כמוהו, למלאכת העץ.
אליהו הנגר חש אהבה ממש לעצים שאותם עיבד. ריח העץ המנוסר היה באפו כניחוח נפלא, עז יותר מבשמים צרפתיים יקרים ומפורסמים. אפילו ריח דבק הנגרים והפוליטורה נעמו לו וגרמו לו הנאת-חושים. קולות הניסור והקידוח נשמעו לו כמוזיקה נעימה, קונצרט בלתי-גמור למסור ולפטיש ולמקדחה. הוא היה מאוהב במלאכתו ובעצים שבהם טיפל במסירות, כאילו היו יצורים חיים, קרובים לליבו.
ועכשיו, כאשר כל עיתותיו בידיו וזמנו לא מוגבל, ומצבו הגופני טוב ותקין למדי, הוא החליט החלטה עקרונית: לבנות – לא לבנות, אלא לייצר – שולחן קטן, מסוגנן, חגיגי במיוחד, בסגנון רהיטיו של לואי ה-14. הוא אסף אלבומים ישנים עם תמונות של הרהיטים בסגנון הבארוק מאותה תקופה, וגם בדק כמובן במחשב, בגוגל, וכאן מצא תמונות ורישומים של שולחנות כהנה וכהנה. הוא לא התעניין בשולחנות גדולים ל-30-20 סועדים בחדר-אוכל נרחב ומפואר של אציל כלשהו, אלא שולחן קטן וצנוע למדי, אישי, בדומה לזה שניצב בלשכתו הפרטית של המלך, או בחדר הפרטי-האישי של איש-חצר זה או אחר, שר, רוזן, וכדומה.
אבל, כמובן, לא היתה לו כוונה לחקות את אותם שולחנות מצועצעים או להעתיק אחד מהם, אלא ליצור באופן אישי שולחן משלו, אך בסגנון הימים ההם, מלאכת-כפיו לתפארת, ככל שיצליח לעצב את הרהיט כרצונו וכטעמו.
הוא ניגש למלאכה בדחילו ורחימו, בחשק רב ובתחושת הנאה נפלאה. הוא רכש בול קטן של עץ מהגוני אדמדם, יקר, וכך ישב על המלאכה במשך ימים ושבועות וחודשים. הוא השתמש בכלי-העבודה המסורתיים: מפסלת עם פטיש קטן, מקצועה, מקדחת-יד, מסור קטן, וכדומה. ניסר [בעדינות], חתך וגילף פיתוחים וסלסולים רכים, עדינים, כופף את הרגליים בעיגולים מדוייקים, גילף עליהן אשכולות-ענבים, וגם כפתור ופרח, לפי המסורת העתיקה שלנו. הוא ליטש והחליק והדביק ביד עדינה, מלטפת, תוך שהוא נוגע-לא-נוגע, כדוגמת שען-אומן, הנובר בגלגלי-השיניים של מנגנון מסובך בתוך שעון עתיק, עד שהוא מחזיר אותו לפעולתו התקינה ולתיקתוקו. כל יום הוא ראה צעד נוסף, קטן, ביצירתו, בבחינת ניצחון זעיר, והוא חש סיפוק נפשי עמוק ממה שהוא עושה. אשריו וטוב לו.
לבסוף הוא חש שהיצירה הושלמה [כמעט]. הוא הפך את השולחנון על פניו ונתן בו פגם קטן, כמעט בלתי-נראה, באחת הפינות של תחתית הלוח, וזאת כאות של ענווה, שאדם בשר-ודם לא יכול להוציא מתחת לידיו משהו מושלם באמת. רק אלוהים הוא מושלם. והוא אכן חש הכרת-תודה עמוקה לאלוהים, שהרעיף עליו את הברכה הזאת של יצירה, כפי שחש בנפשו, בכל מאודו. לבסוף חרט גם את ראשי-התיבות של שמו, העמיד את השולחן שוב על רגליו, ומרח את כולו בפוליטורה שקופה, עדינה, מדיפה ריח ניחוח, כמעט משכר. את השולחן כיסה ביריעת-ניילון להגנה מפני גרגרי-אבק זעירים-מיקרוסקופיים, שלא יידבקו למשטח המרוח, הלח. תחושת האושר שלו לא ידעה גבול.
וכיוון שהימים היו לפני חנוכה, הוא הודיע לכל משפחתו, בניו ובנותיו, חתניו וכלותיו, וכן לנכדים, כי הוא מזמין אותם אליו להדלקת נר של חנוכה, על-גבי השולחן החדש, המפואר שיצר.
בינתיים השולחן עמד כאמור בנגרייה, על-גבי מישטח מוגבָּה, כמו חפץ יקר-ערך המוצג במוזיאון. הוא יביא אותו מחר הביתה, במעין טקס, כמו הכנסת ספר-תורה חדש להיכל של בית-כנסת.
אותו לילה שלפני חנוכה היה סגרירי וסוער במיוחד. גשם זלעפות ניתך על הארץ, כאילו נפתחו ארובות השמיים, לקראת מבול חדש. ברקים פילחו את חשכת הלילה בזיגזגים מטורפים, בצבעים פסיכדליים. רעמים הרעידו את מוסדי הארץ, כמו תותחים רחבי-קנה, אימתניים. הצפות התרחשו במקומות הנמוכים.
אבל אליהו, לא ראה ולא שמע. הוא ישן שנת-ישרים, כמו תינוק בעריסה, שקוע בתרדמה עמוקה, ללא חלומות וללא התהפכות מצד אל צד.
למחרת בבוקר, ערב חנוכה, התבהר מזג-האוויר כליל, כאילו היה זה ט"ו בשבט. השמים היו תכולים מתכול, השמש הזהירה באור יקרות [כמו שכותבים המשוררים], אם כי לא חמה, מה שנקרא בפי העם "שמש שקרנית", היא ייבשה את השלוליות והמדרכות והכבישים. האוויר היה צלול ונקי. אמנם היה קר למדי, אך בהחלט נעים ונאה.
אליהו קם בבוקר מלא מרץ, שתה את הקפה שלו, התיישב בטנדר ונסע להביא את השולחן. בבואו למקום, נדמה היה לו שהוא התבלבל ועיניו הטעו אותו. הנגרייה הוותיקה והגאונה שלו, ביתו השני, הייתה עיי חורבות שרופים ומפויחים, חלק מהקירות התמוטטו, אחרים ניצבו הרוסים, זוקרים עמודי-בטון מפוייחים כמו שיניים בודדות בפיו של זקן. הברוש השמאלי מעורטל מעלוותו הירוקה-כהה עמד שרוף ומפוחם, והוא סיפר לו ללא מילים על האסון: הברק היכה בו בצמרתו הגבוהה, ירד לרגליו ומשם חדר לאולם הנגרייה וכילה שם כל אשר היה בה. השולחן המפואר הפך לאפר.
לפני כמה שנים, במלאות 60 שנה לנגרייה שלו, החליט הבעלים, הנגר אליהו [אלי] סטוליארסקי לפרוש מעבודתו היום-יומית, כפי שעמל במשך עשרות שנים לפרנסתו. אך הוא לא התכוון לנוח ולשבת סתם כך בטל, אלא שמח שיוכל להתמסר עכשיו כולו לתחביבו: גילוף. את שעריו של בית-המלאכה הוותיק שלו הוא לא סגר, אלא השאיר את שני עוזריו הנאמנים, ניסים ודוד, נגרים-מומחים גם הם, להמשיך במלאכה, בלעדיו. הוא גם הבטיח להם, שברגע שיחליט להשכיר את הנגרייה, עם כל אשר בה, אולי בעוד שנה-שנתיים, הוא ישכיר אותה לשניהם, אולי אף ימכור אותה להם.
אבל הוא לא התכוון כאמור, לשבת בבית ולבהות בתקרה ולטפס על הקירות. אליהו היה טיפוס של אדם פעלתן, אחוז פעילות מתמדת. עכשיו הוא עסק בתחביבו, אפשר לומר, לא תחביב סתם, אלא יותר מזה, יצירה אמנותית ממש: גילוף תבליטים מעץ. כמו חרט אמן.
כל השנים הארוכות שעבד בנגריה, בייצור רהיטים – לחנויות, למרפדיות, חלקי נגרות בייצור המוני, וגם למזמינים פרטיים, לא היה סיפק בידו להתפנות לתחביבו החביב עליו. עכשיו, בשעות שלאחר העבודה, כאשר המסורים דממו, המקצוּעות לא הקציעו, הפטישים לא הלמו, המקדחה לא קידחה, גלגלי-הליטוש לא הסתובבו ולא נשמעו בחלל הנרחב של בית-המלאכה, בדממה המוחלטת, הברוכה, הוא ישב לשולחן צדדי באחת הפינות, וגילף לו בהנאה רבה תמונות-תבליט קטנות של אנשים, נשים וגברים, ילדים וזקנים, תזמורות כליזמרים, כפי שתיארו אותם הציירים בפולין וברוסיה בימים עברו, עיצב סוסים חטובי-גוף ובעלי-חיים אחרים, קרובים לליבו. והוא גילף גם מערכת של כלי שחמט, בקופסה שעליה 64 המשבצות בשחור-לבן, כדרוש. את זאת העניק שי ליום-ההולדת של אחד הנכדים, שגילה עניין מיוחד במשחק המלכים. הוא חש סיפוק והנאה מרובה מעיסוקו זה, שעל גבול האמנות. את התבליטים האלה חילק בין בניו ובנותיו ונכדיו, וידידים קרובים.
את הנגרייה הזו בראשיתה הוא קיבל מאביו, נגר בן-נגר מעיירה נידחת בפולין, שעלה ארצה בשנות ה-30 לפני המלחמה ולפני השואה, וכאן הקים לו בית-מלאכה קטן וצנוע, בשכונה מרוחקת ממרכז העיר. כאשר הגיע לגיל מבוגר והפסיק לעבוד, הוא העביר את הנגרייה לבנו היחיד אליהו [אלי] לאחר שיחרורו מצה"ל. אז עוד לא היה קיים הנוהג של "חופשת שיחרור" של חודשים רבים בדרום אמריקה, הודו או נפאל. אליהו ניגש מיד למלאכה.
בקומץ החסכונות שחסך אביו כל השנים, ובהלוואה מן הבנק, הוא רכש ציוד ומכונות חדישות, ממיטב הטכנולוגיה של אותם הימים. את המיבנה הגדיל והרחיב, ובהיותו איש חובב סמלים, הוא הדביק על כנפות שני השערים, שני תבליטים של מלאכים עם כנפיים פרושות. זה היה ראשית התחביב שלו: גילוף בעץ. כן הוא שתל שני ברושים משני צידי השער בכניסה לנגרייה החדשה-המחודשת.
תחילה הוא עבד לבדו בנגרייה, אך ככל שרבתה העבודה, הוא העסיק שני נגרים, שעבדו יחד איתו שנים רבות. לאחר-מכן, כאשר אלה הזדקנו ופרשו, מצא אליהו שני נגרים צעירים, ניסים ובני, והוא העסיק אותם כמעט כשותפים, וגם שילם להם משכורת נאה, גבוהה מן המקובל בענף, ואלה גילו כלפיו נאמנות רבה והתמסרות כמוהו, למלאכת העץ.
אליהו הנגר חש אהבה ממש לעצים שאותם עיבד. ריח העץ המנוסר היה באפו כניחוח נפלא, עז יותר מבשמים צרפתיים יקרים ומפורסמים. אפילו ריח דבק הנגרים והפוליטורה נעמו לו וגרמו לו הנאת-חושים. קולות הניסור והקידוח נשמעו לו כמוזיקה נעימה, קונצרט בלתי-גמור למסור ולפטיש ולמקדחה. הוא היה מאוהב במלאכתו ובעצים שבהם טיפל במסירות, כאילו היו יצורים חיים, קרובים לליבו.
ועכשיו, כאשר כל עיתותיו בידיו וזמנו לא מוגבל, ומצבו הגופני טוב ותקין למדי, הוא החליט החלטה עקרונית: לבנות – לא לבנות, אלא לייצר – שולחן קטן, מסוגנן, חגיגי במיוחד, בסגנון רהיטיו של לואי ה-14. הוא אסף אלבומים ישנים עם תמונות של הרהיטים בסגנון הבארוק מאותה תקופה, וגם בדק כמובן במחשב, בגוגל, וכאן מצא תמונות ורישומים של שולחנות כהנה וכהנה. הוא לא התעניין בשולחנות גדולים ל-30-20 סועדים בחדר-אוכל נרחב ומפואר של אציל כלשהו, אלא שולחן קטן וצנוע למדי, אישי, בדומה לזה שניצב בלשכתו הפרטית של המלך, או בחדר הפרטי-האישי של איש-חצר זה או אחר, שר, רוזן, וכדומה.
אבל, כמובן, לא היתה לו כוונה לחקות את אותם שולחנות מצועצעים או להעתיק אחד מהם, אלא ליצור באופן אישי שולחן משלו, אך בסגנון הימים ההם, מלאכת-כפיו לתפארת, ככל שיצליח לעצב את הרהיט כרצונו וכטעמו.
הוא ניגש למלאכה בדחילו ורחימו, בחשק רב ובתחושת הנאה נפלאה. הוא רכש בול קטן של עץ מהגוני אדמדם, יקר, וכך ישב על המלאכה במשך ימים ושבועות וחודשים. הוא השתמש בכלי-העבודה המסורתיים: מפסלת עם פטיש קטן, מקצועה, מקדחת-יד, מסור קטן, וכדומה. ניסר [בעדינות], חתך וגילף פיתוחים וסלסולים רכים, עדינים, כופף את הרגליים בעיגולים מדוייקים, גילף עליהן אשכולות-ענבים, וגם כפתור ופרח, לפי המסורת העתיקה שלנו. הוא ליטש והחליק והדביק ביד עדינה, מלטפת, תוך שהוא נוגע-לא-נוגע, כדוגמת שען-אומן, הנובר בגלגלי-השיניים של מנגנון מסובך בתוך שעון עתיק, עד שהוא מחזיר אותו לפעולתו התקינה ולתיקתוקו. כל יום הוא ראה צעד נוסף, קטן, ביצירתו, בבחינת ניצחון זעיר, והוא חש סיפוק נפשי עמוק ממה שהוא עושה. אשריו וטוב לו.
לבסוף הוא חש שהיצירה הושלמה [כמעט]. הוא הפך את השולחנון על פניו ונתן בו פגם קטן, כמעט בלתי-נראה, באחת הפינות של תחתית הלוח, וזאת כאות של ענווה, שאדם בשר-ודם לא יכול להוציא מתחת לידיו משהו מושלם באמת. רק אלוהים הוא מושלם. והוא אכן חש הכרת-תודה עמוקה לאלוהים, שהרעיף עליו את הברכה הזאת של יצירה, כפי שחש בנפשו, בכל מאודו. לבסוף חרט גם את ראשי-התיבות של שמו, העמיד את השולחן שוב על רגליו, ומרח את כולו בפוליטורה שקופה, עדינה, מדיפה ריח ניחוח, כמעט משכר. את השולחן כיסה ביריעת-ניילון להגנה מפני גרגרי-אבק זעירים-מיקרוסקופיים, שלא יידבקו למשטח המרוח, הלח. תחושת האושר שלו לא ידעה גבול.
וכיוון שהימים היו לפני חנוכה, הוא הודיע לכל משפחתו, בניו ובנותיו, חתניו וכלותיו, וכן לנכדים, כי הוא מזמין אותם אליו להדלקת נר של חנוכה, על-גבי השולחן החדש, המפואר שיצר.
בינתיים השולחן עמד כאמור בנגרייה, על-גבי מישטח מוגבָּה, כמו חפץ יקר-ערך המוצג במוזיאון. הוא יביא אותו מחר הביתה, במעין טקס, כמו הכנסת ספר-תורה חדש להיכל של בית-כנסת.
אותו לילה שלפני חנוכה היה סגרירי וסוער במיוחד. גשם זלעפות ניתך על הארץ, כאילו נפתחו ארובות השמיים, לקראת מבול חדש. ברקים פילחו את חשכת הלילה בזיגזגים מטורפים, בצבעים פסיכדליים. רעמים הרעידו את מוסדי הארץ, כמו תותחים רחבי-קנה, אימתניים. הצפות התרחשו במקומות הנמוכים.
אבל אליהו, לא ראה ולא שמע. הוא ישן שנת-ישרים, כמו תינוק בעריסה, שקוע בתרדמה עמוקה, ללא חלומות וללא התהפכות מצד אל צד.
למחרת בבוקר, ערב חנוכה, התבהר מזג-האוויר כליל, כאילו היה זה ט"ו בשבט. השמים היו תכולים מתכול, השמש הזהירה באור יקרות [כמו שכותבים המשוררים], אם כי לא חמה, מה שנקרא בפי העם "שמש שקרנית", היא ייבשה את השלוליות והמדרכות והכבישים. האוויר היה צלול ונקי. אמנם היה קר למדי, אך בהחלט נעים ונאה.
אליהו קם בבוקר מלא מרץ, שתה את הקפה שלו, התיישב בטנדר ונסע להביא את השולחן. בבואו למקום, נדמה היה לו שהוא התבלבל ועיניו הטעו אותו. הנגרייה הוותיקה והגאונה שלו, ביתו השני, הייתה עיי חורבות שרופים ומפויחים, חלק מהקירות התמוטטו, אחרים ניצבו הרוסים, זוקרים עמודי-בטון מפוייחים כמו שיניים בודדות בפיו של זקן. הברוש השמאלי מעורטל מעלוותו הירוקה-כהה עמד שרוף ומפוחם, והוא סיפר לו ללא מילים על האסון: הברק היכה בו בצמרתו הגבוהה, ירד לרגליו ומשם חדר לאולם הנגרייה וכילה שם כל אשר היה בה. השולחן המפואר הפך לאפר.
אהוד בן עזר
142 שנה לתלם הראשון באדמת פתח-תקווה
ביום ד' חנוכה תרל"ט, שלהי 1878, ירד הגשם הראשון בכמות זעומה, אף על פי כן החליטו מייסדי פתח-תקווה לצאת לחריש ולזריעה. יומיים לאחר רדת הגשם, ביום ו' חנוכה לפני 142 שנה – רתמו את השוורים ויצאו לחריש הראשון, שעליו כתב לאחר 80 שנה דוד בן-גוריון: "המדינה לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך."
על מעמד התלם העברי הראשון מספר סבי יהודה בן עזר (ראב) בספרו "התלם הראשון": "התאספנו: דוד גוטמן, דוד רגנר, נתן גרינגארט, אבי אליעזר ראב, יהושע שטמפפר ואנוכי – הצעיר שבחבורה [היה אז בן 20]. יצאנו לשדה, שמקומו נקבע צפונה מן הכביש לחיפה החוצה כיום [1930] את המושבה, ומזרחה מרחוב פינסקר של עכשיו. בתור חקלאי מנוסה בנעוריו, נפל הגורל עליי לנעוץ את המחרשה הראשונה ולמתוח את התלם הראשון. מתחתי כמה תלמים לשם הכנת המענית ולאחר כך התחילו הכיבודים. ר' דוד גוטמן נתכבד הראשון, ובעזרתי הלך אחרי המחרשה כשכולם מלווים אותו. השני לכבוד היה ר' יהושע שטמפפר, אשר בתופסו במחרשה נתרגש ופרץ בבכי, ויאמר בערך כך: 'אשרינו שזכינו לכך, היותנו מהלכים אחרי התלם הראשון שחורשת מחרשה יהודית באדמת הנביאים, לאחר שנעדרנו מארץ אבותינו משך שנות הגלות הארוכה. ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה'.
"כולנו נרעדנו לשמע הדברים, וכשעינינו דומעות מהתרגשות ומשמחה, תפשנו חליפות את המחרשה מיד ליד, בלהט ובדביקות של יהודים לספר-התורה בהקפות של שמחת-תורה. ככה חזרו ה'הקפות' כמה וכמה פעמים ללא כל דיבורים נוספים. לאחר זמן-מה התפזרו הנאספים ונשארנו רק אבי ואנוכי בשדה, להמשיך בעבודת החולין הרגילה."
עודי זוכר כיצד בליל הסדר האחרון בחייו, בפסח 1948, קם סבי שהיה כבן תשעים ואמר: "זכות גדולה היתה לי שאני, שזכיתי לחרוש את התלם הראשון באדמת מֶלַבֶּס ולראות בהיווסדה של המושבה העברית הראשונה, זוכה לשמוע באחרית ימיי על הקמתה של המדינה," וכאן צעק בקול רם: "חלום חיי התגשם. שהחיינו קיימנו והגיענו לזמן הזה. תחי מדינת ישראל!" – ובל"ג בעומר תש"ח, שבועיים לאחר שחזה בהקמת המדינה, נחה דעתו ושקע בתרדמת הנצח.
"אם המושבות" פתח-תקווה נוסדה ב-1878 על ידי עולים חדשים, רובם יוצאי הונגריה, שעלו ארצה במטרה לייסד מושבה חקלאית. הם שהו פרק-זמן בירושלים עד שנמצאה האדמה המתאימה לקנייה בכספו של הגביר דוד מאיר גוטמן, אף הוא "עולה חדש" מהונגריה. יואל משה סלומון, היחידי מבין מייסדי פתח-תקווה שנולד בארץ, עזר בקנייה אדמתה לאחר שיהודים אחרים בירושלים ניסו לרמות את הגביר גוטמן ולתווך לו לקנייה לשם הקמת המושבה אדמות שאינן עומדות למכירה.
אז מהיכן צצה שנת 1882 ולא 1878 כשנת ראשית העלייה הראשונה?
שותפים לכך במשך הדורות היו פרנסי ראשון-לציון, שעשו הכול כדי לקחת את כתר הראשונות מפתח-תקווה, וחברו אליהם היסטוריונים שלא יכלו להתמודד עם העובדה שהעלייה הראשונה החלה לפני הפרעות של שנת 1881, ונבעה מרצונם של יהודים לעלות לארץ-ישראל ולכונן בה מושבה חקלאית עברית ותחילתה של יישות לאומית – ולא בגלל רדיפות ופרעות. עולי הונגריה שהיו במייסדי פתח-תקווה הושפעו בין השאר מההתעוררות הלאומית בהונגריה ומהאמניציפציה שניתנה בה ליהודים באותה תקופה.
הנזק של קביעת 1882 כראשית העלייה הראשונה הוא שכאשר חוזרים על כך בתוכניות הלימודים בבתי-הספר, לומדים הילדים שאבות-אבותיהם לא החלו שבים ארצה מרצונם החופשי ומתוך אמונה לאומית ודתית עמוקה, אלא רק לאחר שבעטו בהם וגירשו אותם מאירופה. וכי אלמלא הפרעות של שנת 1881 ואילך – היו העולים לארץ-ישראל נשארים בשקט ובשלווה בארצות מזרח-אירופה, לפחות עד השואה.
בשעתו התראיין ראש העיר ראשון-לציון, מאיר ניצן, לתוכנית "הכל דיבורים" (1.1.2002), והודה כי שנת 1882, המתנוססת שנים רבות על כל הבקבוקים של יקבי "כרמל מזרחי" – היא תאריך מטעה שאין לו אחיזה במציאות. ראשון-לציון נוסדה ב-1882 כמושבת פלחה (בעקבות הניסיון החקלאי של פתח-תקווה). ואילו נטיעות הכרמים וחסות הברון רוטשילד באו בשנים מאוחרות יותר, שבמהלכן נוסד היקב. מייסדי ראשון-לציון הגזימו בקביעת תאריך ייסוד היקב כדי להקדים, לדברי ניצן, את תאריך נטיעות הגפנים ליין, ולקצר בכך את שנות העורלה שבהן הבציר אסור לפי ההלכה היהודית.
יש כנראה לאנשי ראשון ניסיון בקביעת תאריכים מדומים.
אהוד בן עזר
על מעמד התלם העברי הראשון מספר סבי יהודה בן עזר (ראב) בספרו "התלם הראשון": "התאספנו: דוד גוטמן, דוד רגנר, נתן גרינגארט, אבי אליעזר ראב, יהושע שטמפפר ואנוכי – הצעיר שבחבורה [היה אז בן 20]. יצאנו לשדה, שמקומו נקבע צפונה מן הכביש לחיפה החוצה כיום [1930] את המושבה, ומזרחה מרחוב פינסקר של עכשיו. בתור חקלאי מנוסה בנעוריו, נפל הגורל עליי לנעוץ את המחרשה הראשונה ולמתוח את התלם הראשון. מתחתי כמה תלמים לשם הכנת המענית ולאחר כך התחילו הכיבודים. ר' דוד גוטמן נתכבד הראשון, ובעזרתי הלך אחרי המחרשה כשכולם מלווים אותו. השני לכבוד היה ר' יהושע שטמפפר, אשר בתופסו במחרשה נתרגש ופרץ בבכי, ויאמר בערך כך: 'אשרינו שזכינו לכך, היותנו מהלכים אחרי התלם הראשון שחורשת מחרשה יהודית באדמת הנביאים, לאחר שנעדרנו מארץ אבותינו משך שנות הגלות הארוכה. ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה'.
"כולנו נרעדנו לשמע הדברים, וכשעינינו דומעות מהתרגשות ומשמחה, תפשנו חליפות את המחרשה מיד ליד, בלהט ובדביקות של יהודים לספר-התורה בהקפות של שמחת-תורה. ככה חזרו ה'הקפות' כמה וכמה פעמים ללא כל דיבורים נוספים. לאחר זמן-מה התפזרו הנאספים ונשארנו רק אבי ואנוכי בשדה, להמשיך בעבודת החולין הרגילה."
עודי זוכר כיצד בליל הסדר האחרון בחייו, בפסח 1948, קם סבי שהיה כבן תשעים ואמר: "זכות גדולה היתה לי שאני, שזכיתי לחרוש את התלם הראשון באדמת מֶלַבֶּס ולראות בהיווסדה של המושבה העברית הראשונה, זוכה לשמוע באחרית ימיי על הקמתה של המדינה," וכאן צעק בקול רם: "חלום חיי התגשם. שהחיינו קיימנו והגיענו לזמן הזה. תחי מדינת ישראל!" – ובל"ג בעומר תש"ח, שבועיים לאחר שחזה בהקמת המדינה, נחה דעתו ושקע בתרדמת הנצח.
"אם המושבות" פתח-תקווה נוסדה ב-1878 על ידי עולים חדשים, רובם יוצאי הונגריה, שעלו ארצה במטרה לייסד מושבה חקלאית. הם שהו פרק-זמן בירושלים עד שנמצאה האדמה המתאימה לקנייה בכספו של הגביר דוד מאיר גוטמן, אף הוא "עולה חדש" מהונגריה. יואל משה סלומון, היחידי מבין מייסדי פתח-תקווה שנולד בארץ, עזר בקנייה אדמתה לאחר שיהודים אחרים בירושלים ניסו לרמות את הגביר גוטמן ולתווך לו לקנייה לשם הקמת המושבה אדמות שאינן עומדות למכירה.
אז מהיכן צצה שנת 1882 ולא 1878 כשנת ראשית העלייה הראשונה?
שותפים לכך במשך הדורות היו פרנסי ראשון-לציון, שעשו הכול כדי לקחת את כתר הראשונות מפתח-תקווה, וחברו אליהם היסטוריונים שלא יכלו להתמודד עם העובדה שהעלייה הראשונה החלה לפני הפרעות של שנת 1881, ונבעה מרצונם של יהודים לעלות לארץ-ישראל ולכונן בה מושבה חקלאית עברית ותחילתה של יישות לאומית – ולא בגלל רדיפות ופרעות. עולי הונגריה שהיו במייסדי פתח-תקווה הושפעו בין השאר מההתעוררות הלאומית בהונגריה ומהאמניציפציה שניתנה בה ליהודים באותה תקופה.
הנזק של קביעת 1882 כראשית העלייה הראשונה הוא שכאשר חוזרים על כך בתוכניות הלימודים בבתי-הספר, לומדים הילדים שאבות-אבותיהם לא החלו שבים ארצה מרצונם החופשי ומתוך אמונה לאומית ודתית עמוקה, אלא רק לאחר שבעטו בהם וגירשו אותם מאירופה. וכי אלמלא הפרעות של שנת 1881 ואילך – היו העולים לארץ-ישראל נשארים בשקט ובשלווה בארצות מזרח-אירופה, לפחות עד השואה.
בשעתו התראיין ראש העיר ראשון-לציון, מאיר ניצן, לתוכנית "הכל דיבורים" (1.1.2002), והודה כי שנת 1882, המתנוססת שנים רבות על כל הבקבוקים של יקבי "כרמל מזרחי" – היא תאריך מטעה שאין לו אחיזה במציאות. ראשון-לציון נוסדה ב-1882 כמושבת פלחה (בעקבות הניסיון החקלאי של פתח-תקווה). ואילו נטיעות הכרמים וחסות הברון רוטשילד באו בשנים מאוחרות יותר, שבמהלכן נוסד היקב. מייסדי ראשון-לציון הגזימו בקביעת תאריך ייסוד היקב כדי להקדים, לדברי ניצן, את תאריך נטיעות הגפנים ליין, ולקצר בכך את שנות העורלה שבהן הבציר אסור לפי ההלכה היהודית.
יש כנראה לאנשי ראשון ניסיון בקביעת תאריכים מדומים.
אהוד בן עזר
איליה בר-זאב
שני שירים
מצפור נוף
1. כְּבִמְעוֹף הַצִּפּוֹר, אֲנִי מְרַחֵף פַּעֲמַיִם אֶל הַשְּׁקִיעָה. הָאֹדֶם הַזֶּה עַל מְצוּקֵי הֶהָרִים בַּמִּזְרָח. בְּהֵעָלְמוּת הַשֶּׁמֶשׁ, בַּמַּעֲרָב, כַּדּוּר אֵשׁ גּוֹוֵעַ.
2. מוּל הַר סַהֲרוֹנִים, מַאֲבָקִים עִקְּשִׁים בַּעֲרוּץ הַנַּחַל בֵּין עוֹרֵב חוּם-עֹרֶף לְבֵין רָחָם שְׁחוֹר אֲבָרוֹת, מִי יָעוּט רִאשׁוֹן עַל טֶרֶף קַל, עַל דַּם חֲלָלִים. הָאֵל מָלֵא רַחֲמִים, מִסְתַּתֵּר מֵעֵבֶר לִמְעוֹף הָרְחָמִים.
רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם בּוֹדֵד בִּמְרוֹמָיו.
הלב הצרוב
לִבִּי שֶׁנִּצְרָב חוֹמֵד אֶת לִבּוֹ שֶׁל הַמַּכְתֵּשׁ, חֲדָרִים וּפְרוֹזְדוֹרִים בֵּין בִּקְעַת אַרְדוֹן וּבִקְעַת מַחְמָל, תְּזוּזוֹת שֶׁהָיוּ, תַּהֲלִיכֵי סְחִיפָה, פְּעִילוּת ווּלְקָנִית, שֶׁבַע גִבְעוֹת זִכָּרוֹן.
מֵעַל הַמְּצוּקִים עֲיָרָה שְׁקֵטָה צוֹפָה אֶל עֲבָרָה מוּל הַשֶּׁמֶשׁ בִּזְרִיחָתָהּ,
בִּבְדִידוּת, הַרְחֵק מֵהַמְּדִינָה, כָּמוֹהָ.
אסתר ראב
מסיפוריה של אימי
מתוך הכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה", 2001
המהדיר: אהוד בן עזר
א. העבד
ריק היה מסביב – רק בקתות אחדות, סיפרה אימי, ודרכי-עפר הובילו מן המושבה לשדות הרחוקים. לא נשמע שום רעש, רק ציוץ אנקורים וקול גלגלי-עגלות רחוקים, לפעמים צעקת זירוז לבהמה החורשת או קריאה רחוקה משדה לשדה. חדר-אמבטיה ומיטבח היו לנו – הכל מעץ לבן והכל משופשף. יהודה היה מביא סבון נבולסי מיפו, והוא היה מצויין.
עמדתי ליד השולחן עליו היה קרש גדול מהוקצע, למעשה-בצק, וגילגלתי במעגילה עלי אטריות. התפריט שלנו היה דל, ומעשה-הבצק שיהודה אהב – הייתי מכינה באופנים שונים: קיצוצים גדולים מרובעים ברביכת קמח בשמן, אטריות דקיקות ופתיתים מרובעים, "פלצאלאך", שהייתי מטגנת בשמן ומוסיפה לו מים, והיה טעמו כטעם "הלזיל" (צוואר תרנגולת ממולא).
גילגלתי וגילגלתי והרהרתי בעובר שבבטני. היו אלה חודשים ראשונים להריוני הראשון – הייתי מאושרת. צריך יהיה לקנות פרה, הרהרתי. היהיה זה בן או בת? – לפתע שמעתי צעדי רגליים יחפות, ועל המפתן עמד הכושי, ה"עבד" של שייך אבו-רבאח; גבוה כעוג מלך הבשן, לבוש לא כפלח, אלא בכתונת לבנה ארוכה, שקצותיה תקועים באבנטו, ושוקיו הענקיים השעירים – ערומים.
"מוייה יא-מעלמתי, מוייה – " ועיניו נשואות לכד הלח אשר על אדן האשנב, בפינת-החדר.
הייתי מבוהלת מאוד. עיניו דבקו בי ובכד באש שחורה – אבל ניגשתי בצעדים שקטים לאשנב, והוא הולך אחריי, נתתי לו את הכד. הוא תפש בו ביד אחת, הרימו מעל לראשו, שירבב ראשו אחורנית, וזרזיף-המים קלח ישר לפיו הענקי בלי שיגע בכד. פניתי ללכת. פתאום שלח את ידו השמאלית אחורנית וצבט בעכוזי.
לא הוצאתי הגה. קפצתי ותפשתי את המעגילה הארוכה וב"קנאק" אחד שברתי את הכד מעל לראשו. המים נשפכו ברעש גדול סביבו. החילותי לחבוט בו במעגילה חבוט וחבוט. שמעתי את החבטות יורדות על גופו, שכותנתו הלחה דבקה בו. חבטתי עד שנשברה המעגילה ובידי נישארה שארית קטנה. עמד נדהם ורטוב ולא הניע אבר. אך פתאום ראיתי משהו נדלק בעיניו – וידעתי: כעת יתקפני. בו-ברגע נשמע שאון גלגלים, מן הדרך התקרבה עגלה. קפץ מעל לשברים ונמלט.
יהודה נכנס, ואני כל עוד רוחי בי סיפרתי לו מה שקרה. חשבתי שידלוק אחריו, הוא הביט בי רגע, אחר תפשני במותניי, הייתי דקה כקנה ומשקלי מועט, הרימני מעל לראשו והחל לרקוד איתי ולצעוק: "גיבורה, גיבורה שלי – יעל אשת חבר הקיני!"
"מטורף! הנח לי – " צעקתי, "עוד מעט ותנהג ככושי הלז!"
הורידני לאט-לאט. הסתכל בשברים שמסביב והימהם:
"כעת ישלם, הכלב השחור."
התיר את הסוס מיצוליו ודהר ישר לשייך אבו-רבאח. ולעיניו כיבדו את הכושי במנת פאלאקות (צליפות חזרן על כפות הרגליים) הגונה.
בערב אכלנו "פלצאלאך" מעלי-הבצק אשר הספקתי לגלגל לפני ששברתי את המעגילה.
"אקנה לך מעגילה של כסף – " התלוצץ יהודה, "ובפעם הבאה לא תישבר אם יתקיפוך."
ב. הסוס
מול ביתנו השתרע שטח – עד למרחקים – מישור אשר רק בצפון נפסק על-ידי הגבעות של הכפר הערבי מלאבס, וליד הירקון החלו גדלים האוקליפטוסים שניטעו לפני עוזבנו את המקום כדי לעבור לאדמת מלאבס. תליתי עיניי בפס הירק. זכרתי מילדותי דברים כאלה שהלכו הלוך והיטשטש. כאן היה הכל יבש, היו אלה ימים שלאחר קציר, ושדות-השלף היו צהובים, וכעת, משהיה לנו עדר קטן – היו הפרות רועות שם.
שבת, ויהודה הלך להתפלל למניין שבאחד הבתים. אני החזקתי את ספר "מנורת-המאור" וקראתי בו ב"עברי-טייטש". הרחק-מה מן הפרות רעו הסוסים. הם היו כבולים ברגליהם האחוריות, וראיתי כיצד הם מנתרים שוב ושוב כדי לרעות בשלף.
ילדתי ציפורה, תינוקי הראשון (מתה מדלקת-ריאות שחשבוה למאלאריה), שכבה בעריסת-עץ נמוכה, שקנינו אצל נגר ערבי ביפו. שתי דפניה היו מעוגלות למטה, וכשהיו נוגעים בה היתה מתנדנדת.
הינקתי את הילדה ושמתיה בעריסה. הייתי מנדנדת אותה ברגלי בעוד אני מחזיקה בידי את הספר הגדול וקוראת. על השולחן הקטן לידי היו ערוכים הכלים לקידוש. "שטרודל" גדול מעשה-ידיי התנוסס על השולחן ולידו בקבוק יין מתוק וגביע כסף, "מתנת-הדרשה" של אימי ז"ל.
הילדה נימנמה, מן השולחן נדף ריח המאפה והיין – וליאות גדולה תקפה אותי. חם היה. נימנמתי, ועוד רגע והספר היה נשמט מידי. לפתע שמעתי הלמות-פרסות קרובה, קפצתי ממקומי, הספר נפל ארצה, וראיתי סוס אדום, ענקי, דוהר ישר לפתח ביתי הפתוח. מניה וביה תפשתי את הילדה ועליתי על הכיסא שישבתי עליו.
הסוס נכנס בדהרה דרך הפתח הפתוח, הגיע לקצה החדר כששתי רגליו הקדמיות יורדות בהלם פרסות על קרקעית העריסה, הסתובב, וכשרגלו האחת גוררת את שברי העריסה – יצא.
ירדתי מן הכיסא, לחצתי את הילדה אל ליבי, וסגרתי את הדלת. חם היה, אך סגרתיה.
ג. ינקלה פיצ'אריצ'ס
"הביאליסטוקים" כבר היו אז עימנו, ביניהם משפחת ברנדה, אנשים שקטים וחביבים, וברנדה הביא עימו אח צעיר, בלונדיני, כחול-עיניים. שמו היה ינקלה. שמנמן גוץ, אבל יחד עם זאת חתיכת כספית, שופע חיים. ינקלה החביב היה תמיד מוכן לעזור.
כרסי בין שיניי – ינקלה נושא את הדלי הכבד מחבית-המים שבחצר עד למיטבח; הילדה חולה – הוא לוקח אותה אל ה"פאלשאר" (החובש). ינקלה פה, ינקלה שם, ואנו אוהבים אותו אהבת-נפש.
לא היה דבר שלא היה מוכן לעשותו למעננו. והנה בא חורף קשה, שבועות ארוכים של גשמים. המוסררה והאבו-ליג'ה עלו על גדותיהם, ועוד הרבה ואדיות קטנים יותר. השדות הזרועים נסחפו, ויהודה היה במצב-רוח רע. ואני – רק זה עתה התאוששתי במקצת ממות ילדתנו ציפור'לה.
לא היתה כל אפשרות להגיע ליפו כדי להביא צורכי-מזון – התבון (תנור ערבי עשוי חימר) עמד שומם. אין קמח, אין קטניות, הסוכר אזל, ואני עומדת לפני ה"ארון", אשר רשת ירוקה מתוחה עליו, והוא ריק. יהודה יחזור מן השדה רעב, כי האוויר קר, אם כי השמש זורחת. עמדתי כך וזרם דמעות פרץ מעיניי. לאחר מות הילדה היה כל קושי גורם לי בכי. דבר שלא ידעתי דומהו לפני-כן. והנה נכנס ינקלה.
"מה יש, לאה?"
"לא כלום, הבט: ריק, אין מה לבשל."
"אין מה לבשל?" – אמר כשעיני הקונדס שלו מרצדות. – "חכי!"
וכחץ מקשת רץ לעבר ה"שלל": ואדי שחצה אדמות דשנות בדרום המושבה. כעבור זמן-מה חזר.
"הבאתי – " אמר, "הנה תבשלי, הנה 'פרודוקטים'. הבאתי פיצ'אריצ'ס ושצ'אב."
הוא הביא חופן פטריות קטנות ועגולות, ואגד גדול של חמציץ ירוק.
מאז קראנו לו פיצ'אריצ'ס. כעבור זמן-מה נדד לאמריקה. שנים רבות היינו מקבלים "שנות-טובות" צעקניות ממנו, ולבסוף צילום, בו הוא ניראה כבעל-בית נכבד. ולאחר מכן – הס.
*
נכתבו: 1963 לערך. תקופת התרחשות הסיפורים: 1885-1891 לערך. נדפסו לראשונה: "הארץ", 25.10.1963. נכללו בקובץ "גן שחרב" – "העבד", עמ' 52. "הסוס", עמ' 54. "ינקלה פיצ'אריצ'ס", עמ' 55.
1885 היתה השנה השביעית לקיומה של פתח-תקווה [1878], לאחר שנתחדש היישוב בה. אחותה הבכירה של אסתר, ציפורה, בתם של יהודה ולאה ראב, נולדה בשנה זו ונפטרה כבת שש, ב-1891, עוד בטרם נולדה אסתר.
אהוד בן עזר
מי הנהר מכים בגלגל הטחנה
מתוך: "ערגה", שני מחזורי סיפורים. זמורה, ביתן – מוציאים לאור, 1987
הדוד שמואל על מיטתו הגבוהה בלילה. על מה הוא חולם? מי הנהר מכים בגלגל הטחנה. אימא ואלכסנדר בארץ-ישראל. ברחוב חובבי-ציון הוא רואה חורשת עצים. שומר רוכב על סוס, רובה על שכמו, חוזר מגבול המושבה, שתי ילדות זעירות לצידו, רחל בת-אחיו אחת מהן, והן מקפצות, סלים לזרועותיהן, לבושות שמלות בד כהה. בתים אחדים בני קומה אחת, גגות רעפים, גדר עמודי ברזל שקצותיהם מחודדים. ארבעה נערים חובשים כובעים עגולים, רחבי-שוליים, עם סרט, ומכנסיים קצרים עד ברכיהם, וקצה הרחוב נבלע בצמרות הברושים.
"שמואל, על מי תשאיר אותנו?" נאנחת ריבה, אשתו.
מחר עליו להתייצב בקזרמה, הקסרקטין של הרוסים, וולנו, סמירנא, קרוגום? – פירושו, עמוד נוח, עמוד דום, לאחור פנה! – יתנו בידו רובה וישלחוהו למלחמה באוסטרים. למה לא נסע גם הוא לארץ-ישראל בעוד מועד, עם רחל, אל ביילה, אימו הזקנה, ואל אלכסנדר אחיו. שנתיים ימים לא בא כל מכתב מהם. ומי יודע מה שלומם?
בגאליפולי, כך מספרים, משתתפים חיילים יהודיים, נוהגי פרדות, במלחמה לצד האנגלים נגד התורכים. רודק גיסו ראה לפני חודשיים בבית-כנסת סוחר עורות מפטרבורג, והלה סיפר כי פגש בעיר יהודי אחד, שסיפר על מכתב שנתקבל אצל אחיו של מפקד הגדוד היהודי בגאליפולי, ושם כתוב:
"שוב דרדור פצצות. מימין, משמאל, מפנים, מאחור. על הראש. רבים חושבים, שאל המלחמה מתרגלים ובהמשך הזמן חדלים לפחד מפניה. זה לא נכון: במידה שירבו ימי היותך במלחמה, כן ירבו פחדיך. אם מפני שהעצבים מתקלקלים, אם מפני שאימות המלחמה מתגלות יותר ויותר, עם מפני סיבות אחרות, הופכת המלחה אנשים רבים ועושה אותם לפחדנים. ראיתי רבים, שבראשית המלחמה התפרצו והסתערו לקרב, צחקו תחת מטר-פצצות וחיקו בשוויון נפש את שריקת הכדורים. ואחר-כך, ברבות הימים, התחילו להזדעזע מכל ירייה."
מי הנהר מכים בגלגל התחנה בלילה. הדוד שמואל מתהפך הנה והנה על משכבו בלילה. החיטה יקרה, הממשלה לקחה את רוב היבול, ולא רבה העבודה בטחנה, ביער, כך מספרים, מסתובבים שלושה בחורים שברחו מעבודת-הצבא. לאחד מצנפת ירוקה, פנים אדמוניים וזקן שחור. השני בעל חכה, ושולה דגים למאכלם. השלישי מכה במקלו העבה עוברי אורח ושודד מהם את כספם. איש המצנפת מנהיג אותם.
לפני שבוע הלכה אישה מהכפר עם שק חיטים דל על כתפה לטחנה. בדרך התנפלו עליה ושדדוה, ובאה אל שמואל בוכייה. לקח שמואל את הכלונס הגדול, אשר בו מסיר את המגופה מן התעלה המובילה את מי הנהר לאבני-הריחיים, ונכנס ליער. בסיבוב הדרך, ליד הטירה החרבה, ניצבו השלושה מולו.
"אתה את השק קח," הם אומרים, "וקמח תביא לנו לכאן מחר, בשעה זו. ולא –"
לקח שמואל את השק, טחנו, לאישה המסכנה נתן את שלה. ולמחרת שק מלא חול העמיס על גבו, לקח את הכלונס הגדול, ונכנס ליער, בסיבוב הדרך, ליד הטירה החרבה, חיכו השלושה. כאשר התכופפו לבדוק את הקמח באצבעותיהם, תפס במקלו והיכה בגבם אחת, ושתיים, ושלוש, ומיד ברחו בקול צעקה, והם משלחים בו קללות ואיומים.
כל זה אירע בטרם נקרא לעבודת הצבא. פחד לא ידע מעודו. ועתה, על מי ישאיר את ריבה ושתי בנותיו הקטנות?
הלך אל הרב ואמר לו: "מה אעשה?"
אמר לו: "דינא דמלכותא – דינא!"
אמר שמואל: "אבי, ומה יהיה עליי? אינני רוצה למסור נפשי בעד גויים!"
אמר: "מה שיהיה על כל ישראל יבוא גם עליך."
"רבי, אינני עשיו. תן לי ברכה."
"תן לי מטבע."
נתן לו, ואמר הרב: "שמואל, אתה שמור את דיני ישראל, ומובטח לך שבניך יובילוך לקבורה."
עמד שמואל ממקומו וצעק: "רבי, וכי אינני יהודי כשר בעיניך? מפני מה אתה אומר לי לשמור את דיני ישראל? רבי, שתי בנות לי, ואתה אומר – בניך יוליכוך לקבורה!"
שתק הרבי ולא ענה דבר.
הדוד שמואל יושב בעמדה והרובה בידו, בכפר אחד ליד יערות מלניץ, במלחמת העולם הראשונה. שעה קצרה של מנוחה, והוא רוצה לישון. אך הנה יהדייה זקנה מתקרבת אליו לאט, ואומרת:
"אתה יהודי?"
"כן."
"אני רוצה שתבוא אליי, לצריף שלי, תדליק נרות ותברך עליהם, היום יום שישי."
"עזבי אותי," הוא אומר, "אינך רואה שאני עייף?"
בכל שעת פנאי הם ישנים.
והיא מפצירה בו: "יהודי אתה, בוא תדליק נרות!"
הוא רוצה להדוף אותה מעל פניו, והיא:
"שמע חייל, אל תצחיק אותי. אתה חושב שתפחידני בדחיפות? אני כבר אישה זקנה. משפחתי נעלמה במלחמה. ממי אפחד? מחיילים? לי לא יעשו דבר!"
והוא הולך איתה. באור הדמדומים רואים גגות קש שרופים. חלונות פעורים בבקתות עזובות, משחירות. הכפר נטוש. פגרי חזירים. חתולים מזי-רעב, מייללים. אור השקיעה הרך חובק יערות וכרי דשא כחולים-ירוקים, שהרי הצל משחיר בצבע כחול. מעבר לגבעות נשמעים רעמי תותחים, ובמחשבותיו של שמואל מזמזם רק שיר אחד, מאת נוח פינס, מלא געגועים לארץ האבות:
יהודי קטון אני
אך מלא עוז ואייל
וגדולה אהבתי
אל עמי זה הדל,
אל עמי זה, אל ארצי
שבמרחקים שם,
שם תחת שמי קדם...
וכשהוא פותח את דלת הצריף של הזקנה נשמע קול מצווה:
"האלט!"
ושני חיילים אוסטריים מכוונים אליו את נשקם. והזקנה? נעלמה. מרוב התרגשות לא הספיק לראות אם אכן הכינה נרות שבת. נכנס הפלדוובל. שואל לשמו ורושם אותו בפנקס השבויים.
שנתיים ימים שבוי הדוד שמואל במחנה בהונגריה. מחלת הכולירע מפילה חללים בקרב השבויים. המזון ניתן בצמצום. השבויים הרוסיים אומרים:
"בגללך איציק, אנחנו מפסידים את המלחמה. אחיך הלא משרתים שם, בצד האוסטרים. כיצד זה טרם שחררוך? גם את הכולירע הם משלחים בנו, בכוונה, דם-כלבים!"
הם מנסים לסטור לו על פניו. אך זרועותיו חזקות, ועליהן קיומו. ועד מהרה למדו הם לכבד אותו ואת שתיקתו.
בימי רעבו במחנה יש והיה נזכר כיצד בכל יום חמישי ושישי בבוקר היו נראים, מיד אחרי התפילה, אנשים ונשים אצים ורצים בחוצות ירושלים לבית-המטבחיים, ואחרי שעה או שעתיים הם שבים וידם הימנית תחובה מתחת לאחת הצלעות שבהמוקדם-הכשר, זה נתח מחצית הבהמה שלצד הראש המתקבל ראשון לאחר השחיטה והבדיקה. והנשים נושאות שתיים-שתיים מוקדם אחד, נוטף דם, ופניהן לאיטליז, שבינתיים כבר נמלא מהמון אדם רב, העומדים לבקש תחנונים ממביאי המוקדמים הכשרים, או מרבי יחיאל הטבח, שחטף לו בכל פעם מהשיריים של נתחי המוקדמים המובאים, בעד לקוחותיו ידידיו ואנשי בריתו, לחון אותם בחתיכת בשר. ורק בשעה העשירית, כאשר כלתה השחיטה, הובא יתר הבשר הכשר, טעון בחמור לאיטליז. וגם אז השיגו ממנו רק החשובים, התקיפים ועזי הפנים, והנשארים שבו בפחי נפש לבקש תרנגולת רזה וצנומה, והעניים לחנות הסמוכה שבה נמכרו הראש והקרביים.
ורבי יחיאל הטבח, רחב גרם ועיניו בולטות, עומד אצל הסדן וסכינו בידו ומביט בעיני כעס וגאווה על המון האנשים ונשים, העומדים צפופים מסביב לסורג העץ, ומבקשים לתת להם בשר בכסף מלא, וביניהם נשמע קול אישה מתחננת, "תן לי ראשונה אוקייה בשר, כי הנחתי את עוללי לבדם בבית." אך אוזניו אטומות לתחנונים ובקשות. הוא נותן בשר לאלה המקדמים פניו בבקשיש חודשי, או למצער ב"משלוח מנות" יפה. ואם יעז אחד מהאנשים הפשוטים להתאונן באוזניו, שהבשר שנתן לו הוא כולו עצמות, אז יענהו בעזות וגאון:
"בוקארעסטו לך, שם תשיג בשר בלי עצמות!"
וככה לא יסתום את פיו מלחרף ולבזות את כל העומדים לפניו. והקצב, כלומר בעל הגאבעלא, מלה שמקורה איטלקית והתאזרחה גם בתורכית והוראתה מס הבשר, יושב אצל שולחן, שבו חור לנתינת הכסף, והפנקס פתוח בעד הלקוחות הלוקחים בהקפה, והוא מונה וכותב ומביט ושומע, אך לא יוכל להושיע, כי רק התקיפים, מביאי הנתחים המוקדמים מהשחיטה, והטבח רבי יחיאל, בידם הכוח והממשלה.
בעיניו ראה שמואל, בעודו נער ויושב עם אביו ואימו ואחיו ואחותו בחצר בירושלים, איך אותו בור ועם-הארץ, רבי יחיאל, נתן מכת לחי לאברך חשוב בן-ישיבה על אשר, לפי דמיונו, רצה האברך לתת חתיכת בשר על המאזניים, מבלי רשותו, וכאשר רצה המוכה להזמינו לפני הבית-דין-צדק, לא נמצא איש שיעיד עליו, מפחד פן ייכרת בשר מפיו כל השנה.
וכך נשאר הדוד שמואל בחיים עד תום המלחמה. ובינתיים נודע לו כי כל חבריו שהיו עימו באותו כפר נהרגו בהתקפת האוסטרים שעות ספורות לאחר נפילתו בשבי. והוא הודה לאל, ולאותה זקנה פלאית שהצילה את חייו. הוא מצא את אשתו ובנותיו חיות ושלמות, וחזר עימן לטחנת הקמח על שפת הנהר, הרחיב את הטחנה, ובשלוש השנים הראשונות לאחר המלחמה הוליד בכל שנה בן זכר. אך לא שעה למכתביהם של אלכסנדר אחיו, ואימו, ורחל בת אחיו, למכור את הטחנה ולעלות עם משפחתו למושבה. טוב לו צערו בגולה, אמר, מן האכזבות אשר שבע בימי נעוריו, משעה שבא לארץ עם אביו ואימו.
1974
הספר המודפס הוקלד בשנת 2020 לקובץ-מחשב בעזרת אחותו של אהוד, לאה שורצמן לבית בן עזר ראב, נכדתו של יהודה ראב בן עזר.
נעמן כהן
היזהרו ממרוקאים מביאי מחוות
בדיוק לפני שבוע כתבתי על העבריין והאסיר המשוחרר, הרב פינטו, שירד למרוקו וקרא שם להכרה בכיבוש הערבי-מרוקאי של סהרה הספרדית, והנה הנשיא טראמפ שעה לדבריו, והכיר בכיבוש הזה. ("חדשות בן עזר", גיליון 1598). (מעניין איך תגיב לכיבוש אווה אילוז?)
בפאראפרזה על דברי לאוקון שלפי ויריגליוס באיניאדה הזהיר את הטרויאנים מהכנסת סוס העץ באמרו: "Timeo Danaos et dona ferentes" – "היזהרו מיוונים נושאי מתנות" (במקור "דנאים" שיש הסוברים שאולי קשורים לשבט דן), יש להזהיר: היזהרו ממרוקאים נושאי מחוות.
האופוריה לרגל הצהרתו של טראמפ על התחלת יחסים דיפלומטיים בין מרוקו לישראל מוגזמת. בינתיים כבר מרוקו ציננה את הציפיות באמירה שאין מדובר על יחסים דיפלומטיים מלאים, אלא רק בנציגות אינטרסים בלבד כפי שהיתה קיימת לאחר "הסכם אוסלו", ובוטלה מייד עם "מלחמת אוסלו" (האינתיפאדה השנייה). השינוי היחיד הוא האפשרות של טיסות ישירות. הישג מפוקפק לאור העובדה שמאות אלפי ישראלים כבר ביקרו ומבקרים במרוקו.
(רשמי הטיול שלי למרוקו:)
https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe00832.php
כדאי לזכור, מרוקו היא מדינת האוייב הערבית היחידה שלישראל יש יחסים איתה עוד לפני זמן שחרורה מהכיבוש הצרפתי.
מדינת האוייב הערבית היחידה של ישראל שהמימסד הבטחוני הישראלי, קרי "המוסד", עזר לה לחטוף ולחסל את איש האופוזיציה המרוקאי מהדי בן בארְכָּהָ.
(פרשת בן בארְכָּהָ)
https://he.wikipedia.org/wiki/פרשת_בן_ברכה
קשה להאמין אבל מרוקו היא גם מדינת האוייב הערבית היחידה שישראל מכרה לה נשק ושלחה מדריכים מצה"ל לאמן את צבאה, ואילו מרוקו בגדה פעם אחר פעם בישראל. הן מבחינה דיפלומטית, סגירת הנציגות, וניתוק הקשרים, והן בשדה הקרב.
לכן יש לקחת את "היחסים" עם מרוקו בפרופורציה. אין לזלזל בהם, אבל אין כאן הסכם שלום ולא יחסים דיפלומטיים שלמים. המלך מוחמד החמישי עומד בראש ועדת "אל-קודס" של המדינות המוסלמיות, ומכאן גם תיגזר עמדתו.
שעת נעילה
"חבל שנוצרה"
לאחר צפיה בפרק הראשון והשני כתבתי על הסדרה "שעת נעילה" ("כשיורדים רוצים לעשות כסף באמריקה", "חדשות בן עזר", 1586) שהיוצרים האמריקאים (הישראלים לשעבר) הלכו לפי הרוח החדשה באמריקה ובהוליווד, רוח ההליכה בתקן ה-Black lives matter שרק היא יכולה לאפשר מכירת סדרת טלוויזיה באמריקה של ימינו, ויצרו סדרה מעוותת השמה ללעג את הקיבוצניקים האשכנזים ומעלה את "הפנתרים השחורים". חשבתי שבפרקים הבאים יבוא תיקון, אבל לא בא, לכן אני לא רואה צורך להוסיף דברים אלא רק לצטט:
"אני, דורון נשרי, מיספר אישי 2158120. במלחמת יום הכיפורים לחמתי בחיל השריון כמפקד טנק שוט קל. מעולם לא עלו אצלנו בפלוגה ב-73' ענייני פער עדתי. לוחמי השריון לא נראו כמו הדמויות הפלקטיות בסדרה 'שעת נעילה' מעולם לא עלו בינינו בצוות ובין יתר חברינו בפלוגה נושאים כמו פער עדתי, התייחסות לבני הקיבוצים כמתנשאים, מצוקה בבית וכל יתר הנושאים שהסדרה מנסה לגרום לצופה להרגיש כאילו היו על סדר יומם של הלוחמים. איש לא העז לגדל פאות לחיים של כוכבי רוק, איש לא שוחח במרוקאית עם מי מחבריו, ואשמח אם מישהו יצביע לי על פנתר שחור אחד שהיה לוחם בסדיר במלחמת יום הכיפורים. לו לקח מי מיוצרי הסדרה את עבודתו ברצינות, היה יכול להקים אנדרטת זיכרון ראויה ללוחמים. במקום זה, הדמויות אינן מתאימות לתקופה, למקום ולאירוע, והסדרה כולה נראית כמו חלטורה אחת גדולה. 'שעת נעילה' פוגעת בזיכרון המלחמה ההיא ובזכר חברינו. חבל שנוצרה."
(דורון נשרי, "שעת נעילה פוגעת בזכר חברינו, חבל שנוצרה", "הארץ" 26.11.20)
https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.9330420
רבים נוספים ביקרו את הסדרה על חוסר האמינות שלה, שהטנקיסטים ברמת הגולן דיברו ביניהם בערבית מרוקאית.
אבל האמת היא שבהחלט היו ברמת הגולן טנקיסטים שדיברו במרוקאית.
טנקיסטים מרוקאים ברמת הגולן
במציאות אכן היו טנקיסטים מרוקאים ברמת הגולן שדיברו במרוקאית (ערבית-מרוקאית). היו אלו טנקיסטים ערבים או בֶּרְבְּרִים מרוקאים. מרוקו, בעלת הקשרים הטובים לכאורה עם ישראל, השתתפה במתקפת הפתע הסורית ב-6 באוקטובר 1973.
בעוד שכוחות עיראקיים, ועבר-ירדנים הגיעו לסוריה ולמצרים לאחר שהמלחמה החלה, הכוח המרוקאי לבדו הגיע כבר במרץ 1973 ושולב במתקפה הסורית ברמת הגולן. (פספוס התרעה של אמ"ן).
ישראל החלה בפיתוח הקשרים שלה עם מרוקו עוד כשזו נשלטה על ידי צרפת. מאמציה התמקדו אז בהעלאת יהודי מרוקו. זמן קצר לאחר שמרוקו זכתה בעצמאותה, ב-2 במרץ, 1956, החלה ישראל לטפח עימה קשרים חשאיים בהובלת "המוסד". במוקד הקשרים עמד המשך הפעילות להעלאת יהודי מרוקו, אך עד הורחבו לשיתוף פעולה מודיעיני וביטחוני. במלחמת מרוקו-אלג'יריה ב -1965 ישראל מכרה למרוקו ציוד צבאי – ובכלל זה את טנקי הAMX 13- ושיגרה מדריכים מצה"ל לאמן את הטנקיסטים המרוקאים. מלך מרוקו היה מעורב במהלכים מדיניים חשאיים של קידום מגעים מדיניים בין מדינת ישראל למדינות ערביות ואש"פ.
בתחילת ספטמבר 1973, בצל המתיחות בגבול בין סוריה לישראל ברמת הגולן, הודיע ראש אגף המודיעין במטכ"ל המרוקאי, קולונל מוחמד בן – עלי, לרפי מידן, ראש שלוחת המוסד במרוקו, על כוונתו של המלך לשגר לסוריה "כוח סמלי" כאות סולידריות עם חאפז אל-אסד .
בתיאום עם שר הביטחון משה דיין הורה ראש המוסד צבי זמיר למידן לעזוב מיד את רבאט במחאה על מה שנראה בישראל ככפיות טובה מצד מרוקו. ראש המודיעין המרוקאי דלימי ניסה לשכנע את מידן להישאר ברבאט, אך ההוראה מישראל היתה חד-משמעית. מידן עזב את מרוקו והשאיר שם את סגנו אברהם זאבי ושני אלחוטנים. כשפרצה מלחמת יום הכיפורים, עזבו גם הם.
כוח המשלוח המרוקאי החל להגיע לסוריה כבר במרץ 1973, ונערך בשיפולי החרמון, והוכפף לדיוויזיית חי"ר 7 הסורית. משימות הכוח המרוקאי היה לפרוץ לבניאס ואחר כך לדן. התקפת המרוקאים היתה מ-6 לאוקטובר עד 8 לאוקטובר. בצה"ל חשבו בטעות שהם כוח קומנדו מצרי. החיילים המרוקאים פעלו בעוז ובנחישות אך הפיקוד היה כושל. בעקבות בלימת ההתקפה הסורית נערכו המרוקאים במורדות החרמון.
במהלך הלחימה ספגו המרוקאים כ-20 הרוגים, כ-60 פצועים ו-6 שבויים. גדוד הטנקים המרוקאי איבד כ-18 טנקים.
לאחר פרוץ הקרבות שלחה מרוקו גם חטיבת חי"ר למצרים.
מדוע הודיעו המרוקאים על משלוח הכוח בספטמבר 1973? ייתכן שהמלך חסן ה-2 שלח יחידות שנראו לו לא נאמנות "להציג" "סולידריות ערבית" אך בעצם כדי להיפטר מהן.
(ד"ר שאול שי, אל"מ מיל')
https://kotar.cet.ac.il/KotarApp/Index/Page.aspx?nBookID=104227900&nTocEntryID=104228979&nPageID=104227902
הנה כי כן, היזהרו ממרוקאים נושאי מחוות.
נעמן החכם
הסופר המצרי עאדל נועמן, (עאדל בערבית צדק) אמר בריאיון לערוץ TEN (מצרים), כי הסיבה לכל מה שנעשה בשם האסלאם הקיצוני בעשורים האחרונים, היא ספרי המורשת האסלאמיים. לדבריו, "אם מדינה מערבית אינה לטעמו של מוסלמי שהיגר אליה, שישוב לארצו. על [נשיא צרפת] מקרון לגרש את כל מי שיחרוג מהמסגרת החילונית בה פועלת המדינה.
http://www.memri.org.il/cgi-webaxy/item?284_z
אנחנו כמובן מזדהים איתו וקוראים לכל מוסלמי שישראל אינה לטעמו לקחת דוגמה וללכת בדרכו של המשורר הקניבל מכחיש העם הפלסטיני – מחמוד דרוויש. ושהנוצרים שישראל אינה לטעמם יקחו דוגמא מהפילוסוף הנוצרי מכחיש העם הפלסטיני, ומרגל החיזבאללה, עזמי בישארה, ויילכו בדרכו.
הצוואה – או על האח הגדול
בתחילה היינו רק קוראים בעיתון כתבות קורעות לב על חולי קורונה שאושפזו ונפטרו בלי שיוכלו להיפרד מבני משפחתם ויקיריהם, אבל זה היה רחוק בעיתון, ובעיתון הרי קורים אסונות רבים. בינתיים זה התחיל להתקרב, והנה לשמות בעיתון יש משמעות קרובה, אנשים מוכרים, ואז הפחד גדל. לקום בבוקר להשתעל, להגיע לאשפוז, להתחבר למכשירים, ותוך ימים מעטים להתפגר בלי להיפרד לשלום, שלא לדבר על כתיבת צוואה.
אז המסקנה המתבקשת להיות מוכן. ודבר ראשון לכתוב צוואה.
לכתוב צוואה זה קל. לא צריך עו"ד. כל אחד יכול לכתוב צוואה בעצמו. יש רק לכתוב בכתב יד, וזה חוקי לחלוטין. בנוסף כדאי לעשות הקלטה מצולמת בסמארטפון. את הצוואה וצילום הקראתה יש כמובן לתת למוטבים.
כדי להימנע מבעיות של אובדן, גניבה, או ההעלמה מכוונת וכד', רצוי גם לשים עותק מהצוואה אצל "רשם הצוואות". דא עקא, עקב הקורונה סגורים המשרדים הממשלתיים.
אבל לא ינום ולא ישן שומר ישראל, והמדינה מעמידה שירות אינטרנטי להפקדת צוואות.
"הפקדת ירושה מרחוק ברשם לענייני ירושה".
https://www.gov.il/he/service/will_deposit
כדי להיכנס לאתר ולשלוח את הצוואה צריך להירשם ולקבל סיסמה.
כל ניסיונותיי להירשם עלו בתוהו. האתר לא קיבל את ההרשמה שניסיתי לעשות. לאחר שעות של תסכול החלטתי להתקשר לתמיכה הטלפונית. להפתעתי מיד בלי לחכות קיבלתי מענה. מוקדנית נעימה וסימפטית בעלת סבלנות אין סופית הדריכה אותי צעד צעד. מתברר שלא מספיק לתת את פרטי תעודת הזהות והדרכון, יש לתת גם כרטיס אשראי...
"לשם מה צריך כרטיס אשראי?" אני שואל אותה, "הרי אני לא רוצה לקנות שום דבר."
"צריך לתקף את תעודת הזהות," היא עונה.
"מה פירוש לתקף?"
אוקיי אין ברירה. נתתי פרטי אשראי וסיסמה, וסוף סוף הצלחתי להיכנס לאתר הממשלה, והנה אופס הפתעה גדולה. ברור מן הסתם שבאתר יופיעו הפרטים מתעודת הזהות ומהדרכון, שם, כתובת, בני זוג, ילדים, וכן תאריך אחרון של יציאה מהארץ, וחזרה לארץ, אבל לא העליתי על הדעת שבאתר יפורטו כל תוכניות החיסכון שלי, קופות הגמל, וההשתלמות. הכול מופיע כאן. ואו, מה קורה כאן? האח הגדול? הממשלה יודעת הכול על האזרח?
מדאיג ביותר. בייחוד לאחר פריצת הסייבר לחברת הביטוח שירביט. האם מישהו יוכל לפרוץ לערוץ הממשלה ולרוקן לי את חסכונותיי? אבוי.
בעיון מדוקדק יותר שמתי לב שלא כל החשבונות מופיעים. מסתבר שבכל זאת "האח הגדול" – (ממשלת ישראל) לא יודע הכול. זה פותח פתח לתקווה.
נעמן כהן
בפאראפרזה על דברי לאוקון שלפי ויריגליוס באיניאדה הזהיר את הטרויאנים מהכנסת סוס העץ באמרו: "Timeo Danaos et dona ferentes" – "היזהרו מיוונים נושאי מתנות" (במקור "דנאים" שיש הסוברים שאולי קשורים לשבט דן), יש להזהיר: היזהרו ממרוקאים נושאי מחוות.
האופוריה לרגל הצהרתו של טראמפ על התחלת יחסים דיפלומטיים בין מרוקו לישראל מוגזמת. בינתיים כבר מרוקו ציננה את הציפיות באמירה שאין מדובר על יחסים דיפלומטיים מלאים, אלא רק בנציגות אינטרסים בלבד כפי שהיתה קיימת לאחר "הסכם אוסלו", ובוטלה מייד עם "מלחמת אוסלו" (האינתיפאדה השנייה). השינוי היחיד הוא האפשרות של טיסות ישירות. הישג מפוקפק לאור העובדה שמאות אלפי ישראלים כבר ביקרו ומבקרים במרוקו.
(רשמי הטיול שלי למרוקו:)
https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe00832.php
כדאי לזכור, מרוקו היא מדינת האוייב הערבית היחידה שלישראל יש יחסים איתה עוד לפני זמן שחרורה מהכיבוש הצרפתי.
מדינת האוייב הערבית היחידה של ישראל שהמימסד הבטחוני הישראלי, קרי "המוסד", עזר לה לחטוף ולחסל את איש האופוזיציה המרוקאי מהדי בן בארְכָּהָ.
(פרשת בן בארְכָּהָ)
https://he.wikipedia.org/wiki/פרשת_בן_ברכה
קשה להאמין אבל מרוקו היא גם מדינת האוייב הערבית היחידה שישראל מכרה לה נשק ושלחה מדריכים מצה"ל לאמן את צבאה, ואילו מרוקו בגדה פעם אחר פעם בישראל. הן מבחינה דיפלומטית, סגירת הנציגות, וניתוק הקשרים, והן בשדה הקרב.
לכן יש לקחת את "היחסים" עם מרוקו בפרופורציה. אין לזלזל בהם, אבל אין כאן הסכם שלום ולא יחסים דיפלומטיים שלמים. המלך מוחמד החמישי עומד בראש ועדת "אל-קודס" של המדינות המוסלמיות, ומכאן גם תיגזר עמדתו.
שעת נעילה
"חבל שנוצרה"
לאחר צפיה בפרק הראשון והשני כתבתי על הסדרה "שעת נעילה" ("כשיורדים רוצים לעשות כסף באמריקה", "חדשות בן עזר", 1586) שהיוצרים האמריקאים (הישראלים לשעבר) הלכו לפי הרוח החדשה באמריקה ובהוליווד, רוח ההליכה בתקן ה-Black lives matter שרק היא יכולה לאפשר מכירת סדרת טלוויזיה באמריקה של ימינו, ויצרו סדרה מעוותת השמה ללעג את הקיבוצניקים האשכנזים ומעלה את "הפנתרים השחורים". חשבתי שבפרקים הבאים יבוא תיקון, אבל לא בא, לכן אני לא רואה צורך להוסיף דברים אלא רק לצטט:
"אני, דורון נשרי, מיספר אישי 2158120. במלחמת יום הכיפורים לחמתי בחיל השריון כמפקד טנק שוט קל. מעולם לא עלו אצלנו בפלוגה ב-73' ענייני פער עדתי. לוחמי השריון לא נראו כמו הדמויות הפלקטיות בסדרה 'שעת נעילה' מעולם לא עלו בינינו בצוות ובין יתר חברינו בפלוגה נושאים כמו פער עדתי, התייחסות לבני הקיבוצים כמתנשאים, מצוקה בבית וכל יתר הנושאים שהסדרה מנסה לגרום לצופה להרגיש כאילו היו על סדר יומם של הלוחמים. איש לא העז לגדל פאות לחיים של כוכבי רוק, איש לא שוחח במרוקאית עם מי מחבריו, ואשמח אם מישהו יצביע לי על פנתר שחור אחד שהיה לוחם בסדיר במלחמת יום הכיפורים. לו לקח מי מיוצרי הסדרה את עבודתו ברצינות, היה יכול להקים אנדרטת זיכרון ראויה ללוחמים. במקום זה, הדמויות אינן מתאימות לתקופה, למקום ולאירוע, והסדרה כולה נראית כמו חלטורה אחת גדולה. 'שעת נעילה' פוגעת בזיכרון המלחמה ההיא ובזכר חברינו. חבל שנוצרה."
(דורון נשרי, "שעת נעילה פוגעת בזכר חברינו, חבל שנוצרה", "הארץ" 26.11.20)
https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.9330420
רבים נוספים ביקרו את הסדרה על חוסר האמינות שלה, שהטנקיסטים ברמת הגולן דיברו ביניהם בערבית מרוקאית.
אבל האמת היא שבהחלט היו ברמת הגולן טנקיסטים שדיברו במרוקאית.
טנקיסטים מרוקאים ברמת הגולן
במציאות אכן היו טנקיסטים מרוקאים ברמת הגולן שדיברו במרוקאית (ערבית-מרוקאית). היו אלו טנקיסטים ערבים או בֶּרְבְּרִים מרוקאים. מרוקו, בעלת הקשרים הטובים לכאורה עם ישראל, השתתפה במתקפת הפתע הסורית ב-6 באוקטובר 1973.
בעוד שכוחות עיראקיים, ועבר-ירדנים הגיעו לסוריה ולמצרים לאחר שהמלחמה החלה, הכוח המרוקאי לבדו הגיע כבר במרץ 1973 ושולב במתקפה הסורית ברמת הגולן. (פספוס התרעה של אמ"ן).
ישראל החלה בפיתוח הקשרים שלה עם מרוקו עוד כשזו נשלטה על ידי צרפת. מאמציה התמקדו אז בהעלאת יהודי מרוקו. זמן קצר לאחר שמרוקו זכתה בעצמאותה, ב-2 במרץ, 1956, החלה ישראל לטפח עימה קשרים חשאיים בהובלת "המוסד". במוקד הקשרים עמד המשך הפעילות להעלאת יהודי מרוקו, אך עד הורחבו לשיתוף פעולה מודיעיני וביטחוני. במלחמת מרוקו-אלג'יריה ב -1965 ישראל מכרה למרוקו ציוד צבאי – ובכלל זה את טנקי הAMX 13- ושיגרה מדריכים מצה"ל לאמן את הטנקיסטים המרוקאים. מלך מרוקו היה מעורב במהלכים מדיניים חשאיים של קידום מגעים מדיניים בין מדינת ישראל למדינות ערביות ואש"פ.
בתחילת ספטמבר 1973, בצל המתיחות בגבול בין סוריה לישראל ברמת הגולן, הודיע ראש אגף המודיעין במטכ"ל המרוקאי, קולונל מוחמד בן – עלי, לרפי מידן, ראש שלוחת המוסד במרוקו, על כוונתו של המלך לשגר לסוריה "כוח סמלי" כאות סולידריות עם חאפז אל-אסד .
בתיאום עם שר הביטחון משה דיין הורה ראש המוסד צבי זמיר למידן לעזוב מיד את רבאט במחאה על מה שנראה בישראל ככפיות טובה מצד מרוקו. ראש המודיעין המרוקאי דלימי ניסה לשכנע את מידן להישאר ברבאט, אך ההוראה מישראל היתה חד-משמעית. מידן עזב את מרוקו והשאיר שם את סגנו אברהם זאבי ושני אלחוטנים. כשפרצה מלחמת יום הכיפורים, עזבו גם הם.
כוח המשלוח המרוקאי החל להגיע לסוריה כבר במרץ 1973, ונערך בשיפולי החרמון, והוכפף לדיוויזיית חי"ר 7 הסורית. משימות הכוח המרוקאי היה לפרוץ לבניאס ואחר כך לדן. התקפת המרוקאים היתה מ-6 לאוקטובר עד 8 לאוקטובר. בצה"ל חשבו בטעות שהם כוח קומנדו מצרי. החיילים המרוקאים פעלו בעוז ובנחישות אך הפיקוד היה כושל. בעקבות בלימת ההתקפה הסורית נערכו המרוקאים במורדות החרמון.
במהלך הלחימה ספגו המרוקאים כ-20 הרוגים, כ-60 פצועים ו-6 שבויים. גדוד הטנקים המרוקאי איבד כ-18 טנקים.
לאחר פרוץ הקרבות שלחה מרוקו גם חטיבת חי"ר למצרים.
מדוע הודיעו המרוקאים על משלוח הכוח בספטמבר 1973? ייתכן שהמלך חסן ה-2 שלח יחידות שנראו לו לא נאמנות "להציג" "סולידריות ערבית" אך בעצם כדי להיפטר מהן.
(ד"ר שאול שי, אל"מ מיל')
https://kotar.cet.ac.il/KotarApp/Index/Page.aspx?nBookID=104227900&nTocEntryID=104228979&nPageID=104227902
הנה כי כן, היזהרו ממרוקאים נושאי מחוות.
נעמן החכם
הסופר המצרי עאדל נועמן, (עאדל בערבית צדק) אמר בריאיון לערוץ TEN (מצרים), כי הסיבה לכל מה שנעשה בשם האסלאם הקיצוני בעשורים האחרונים, היא ספרי המורשת האסלאמיים. לדבריו, "אם מדינה מערבית אינה לטעמו של מוסלמי שהיגר אליה, שישוב לארצו. על [נשיא צרפת] מקרון לגרש את כל מי שיחרוג מהמסגרת החילונית בה פועלת המדינה.
http://www.memri.org.il/cgi-webaxy/item?284_z
אנחנו כמובן מזדהים איתו וקוראים לכל מוסלמי שישראל אינה לטעמו לקחת דוגמה וללכת בדרכו של המשורר הקניבל מכחיש העם הפלסטיני – מחמוד דרוויש. ושהנוצרים שישראל אינה לטעמם יקחו דוגמא מהפילוסוף הנוצרי מכחיש העם הפלסטיני, ומרגל החיזבאללה, עזמי בישארה, ויילכו בדרכו.
הצוואה – או על האח הגדול
בתחילה היינו רק קוראים בעיתון כתבות קורעות לב על חולי קורונה שאושפזו ונפטרו בלי שיוכלו להיפרד מבני משפחתם ויקיריהם, אבל זה היה רחוק בעיתון, ובעיתון הרי קורים אסונות רבים. בינתיים זה התחיל להתקרב, והנה לשמות בעיתון יש משמעות קרובה, אנשים מוכרים, ואז הפחד גדל. לקום בבוקר להשתעל, להגיע לאשפוז, להתחבר למכשירים, ותוך ימים מעטים להתפגר בלי להיפרד לשלום, שלא לדבר על כתיבת צוואה.
אז המסקנה המתבקשת להיות מוכן. ודבר ראשון לכתוב צוואה.
לכתוב צוואה זה קל. לא צריך עו"ד. כל אחד יכול לכתוב צוואה בעצמו. יש רק לכתוב בכתב יד, וזה חוקי לחלוטין. בנוסף כדאי לעשות הקלטה מצולמת בסמארטפון. את הצוואה וצילום הקראתה יש כמובן לתת למוטבים.
כדי להימנע מבעיות של אובדן, גניבה, או ההעלמה מכוונת וכד', רצוי גם לשים עותק מהצוואה אצל "רשם הצוואות". דא עקא, עקב הקורונה סגורים המשרדים הממשלתיים.
אבל לא ינום ולא ישן שומר ישראל, והמדינה מעמידה שירות אינטרנטי להפקדת צוואות.
"הפקדת ירושה מרחוק ברשם לענייני ירושה".
https://www.gov.il/he/service/will_deposit
כדי להיכנס לאתר ולשלוח את הצוואה צריך להירשם ולקבל סיסמה.
כל ניסיונותיי להירשם עלו בתוהו. האתר לא קיבל את ההרשמה שניסיתי לעשות. לאחר שעות של תסכול החלטתי להתקשר לתמיכה הטלפונית. להפתעתי מיד בלי לחכות קיבלתי מענה. מוקדנית נעימה וסימפטית בעלת סבלנות אין סופית הדריכה אותי צעד צעד. מתברר שלא מספיק לתת את פרטי תעודת הזהות והדרכון, יש לתת גם כרטיס אשראי...
"לשם מה צריך כרטיס אשראי?" אני שואל אותה, "הרי אני לא רוצה לקנות שום דבר."
"צריך לתקף את תעודת הזהות," היא עונה.
"מה פירוש לתקף?"
אוקיי אין ברירה. נתתי פרטי אשראי וסיסמה, וסוף סוף הצלחתי להיכנס לאתר הממשלה, והנה אופס הפתעה גדולה. ברור מן הסתם שבאתר יופיעו הפרטים מתעודת הזהות ומהדרכון, שם, כתובת, בני זוג, ילדים, וכן תאריך אחרון של יציאה מהארץ, וחזרה לארץ, אבל לא העליתי על הדעת שבאתר יפורטו כל תוכניות החיסכון שלי, קופות הגמל, וההשתלמות. הכול מופיע כאן. ואו, מה קורה כאן? האח הגדול? הממשלה יודעת הכול על האזרח?
מדאיג ביותר. בייחוד לאחר פריצת הסייבר לחברת הביטוח שירביט. האם מישהו יוכל לפרוץ לערוץ הממשלה ולרוקן לי את חסכונותיי? אבוי.
בעיון מדוקדק יותר שמתי לב שלא כל החשבונות מופיעים. מסתבר שבכל זאת "האח הגדול" – (ממשלת ישראל) לא יודע הכול. זה פותח פתח לתקווה.
נעמן כהן
נסיה שפרן
תשובה לנעמן כהן:
תודתי לנעמן כהן שהגיב על סידרת הרשימות שלי על "מסע השורשים" שערכתי בליטא.
באשר לשאלה מיהו ליטוואק נראה לי שתגובתו של נעמן כהן מתייחסת בעיקרה להיסטוריה המאוחרת. הייחוד של הליטוואקים כ"שבט" בעל מאפיינים מיוחדים משלו בעולם היהודי המזרח אירופאי קדם בהרבה לגאון מווילנה ולישיבות הליטאיות. הוכחה פשוטה: המבטא המיוחד של האידיש. מבטא הוא תמיד עניין של גיאוגרפיה.
נכון שכיום, כפי שמציין נעמן כהן, נעשה המונח "ליטאי" בעיקרו מושג דתי. הגיאוגרפיה היהודית של מזרח אירופה כבר מזמן איננה קיימת, ומה שזוכרים מן העולם היהודי הליטוואקי הוא בעיקר הישיבה הליטאית (שהתהוותה בצורתה הנוכחית רק במאה ה-19). בזמן אמת המונח "ליטוואק" היה בראש ובראשונה מושג גיאוגרפי, שהיו לו כמובן השלכות תרבותיות רבות.
בלארוס בהחלט שייכת למרחב התרבות היהודית-ליטאית. גם בלארוס וגם ליטא היו חלק מן הדוכסות הליטאית הגדולה. החל מסוף המאה ה-18 השתיים נעשו חלק מן האימפריה הרוסית, ששלטונה נמשך 120 שנים, עד למלחמת העולם הראשונה. הרוסים הם אלה שהעניקו את השם ביילורוסיה – רוסיה הלבנה – לחלק זה של אירופה. חוגים לאומניים בבלארוס טוענים גם כיום לבעלות על השם ליטא, מתוקף העובדה שבלארוס, הגדולה בהרבה מליטא, היתה הגורם הדומיננטי בדוכסות הגדולה של ליטא. אני מניחה שהבלבול נובע ממה שקרה ב-100 השנים האחרונות: ליטא נעשתה מדינה עצמאית אחרי התמוטטות האימפריה הצארית, ואילו בלארוס נעשתה רפובליקה סובייטית. מכל מקום, בלארוס נחשבת לחלק ממרחב התרבות הליטוואקי ההיסטורי. זוהי עובדה שככל הידוע לי בכלל לא נתונה לוויכוח. למי שמתעניין בנושא אני מציעה לעיין לכל הפחות בוויקיפדיה בערך "יהדות בלארוס" וערכים דומים.
באשר לאישים שהזכרתי או לא הזכרתי ב"רשימת הליטוואקים": בהחלט מן הראוי היה להזכיר את הרב שמריהו יוסף חיים קנייבסקי וגם רבים אחרים – רבנים ושאינם רבנים – אלא שלא רציתי להביא רשימה ארוכה שתשתרע על פני כמה וכמה עמודים... ולגבי הרב נתן מיליקובסקי: הוא גדל וגם למד במרחב התרבות הליטאי. נכדו בנימין נתניהו הוא בהחלט ממוצא ליטוואקי (לפחות מצד אביו), ללא שום קשר לישיבה בה למד – או לא למד.
באשר לשם המשפחה שלי: בעצם אין לי שם קודם. נולדתי נסיה שפרנסקי וזהו עדיין שמי בכל המסמכים הרשמיים. נכון שאני מפרסמת תחת השם נסיה שפרן. הסיבה לכך היא מעשית. שמי הפרטי ושם המשפחה שלי הם נדירים יחסית, ובשפה העברית, ללא ניקוד, אפשרויות השיבוש הן אינסופיות. בעיקר בתקופה בה רשימות השמות, במוסדות החינוך ובצבא, למשל, נרשמו בדרך כלל בכתב יד. מקרה בלתי נשכח מתקופת הצבא: כאשר ניתן לנו מענק השחרור בתום השירות הצבאי קראו את השם נדיה שהרבני לפחות שלוש פעמים. מאחר שאף אחת לא ניגשה לקבל את ההמחאה, חשדתי שמדובר בי. סירבתי לקבל את הצ'ק, היה ברור ששום בנק לא יכבד אותו, וממש אילצתי אותם לכתוב צ'ק חדש עם השם הנכון.
לא בשמחה שיניתי את שם המשפחה, גם אם לשינוי לא היה תוקף רשמי. אני למעשה האחרונה מן המשפחה של אבי, שרובה נכחדה בשואה, שנושאת את השם הזה ( רומנוב הוא שם המשפחה של אימי).
אני יודעת שאתה אוהב לציין את שם המשפחה המקורי של האנשים המוזכרים בכתבותיך. כמו לרבים אחרים, בהתחלה זה נראה לי תמוה, אפילו קטנוני וחטטני. בשנים האחרונות, כשאני עוסקת הרבה ב"שורשים", אני מסתכלת על זה לגמרי אחרת. תודה לך שאתה משקיע מאמץ להזכיר את השמות המקוריים!
תודה גם שהזכרת את ספרי "שלום לך קומוניזם", העוסק בשנות העיצוב שלי כחברת בנק"י, תנועת הנוער של המפלגה הקומוניסטית הישראלית. הספר יצא בהוצאת "הקיבוץ המאוחד" בסוף 1983. מישהו שקרא את רשימתך כבר פנה אליי בעניין זה. למרבה הצער הספר כבר מזמן אזל מן השוק, כפי שקורה לרוב הספרים שמתפרסמים בארץ. כיום ניתן להשיגו בספריות ובחנויות ספרים יד-שנייה בלבד.
אנצל את ההזדמנות להזכיר ספר מאוחר יותר שלי: "הסלע האדום: המסעות האסורים לפטרה", שהתפרסם ב-2013, יצא במהדורה שנייה, וניתן עדיין להשיגו בהוצאת יד בן צבי. תודתי לאהוד בן עזר שפירסם בשעתו כמה פרקים מן הספר.
נסיה שפרן
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* תודה לאהוד היקר על ברכותיו בעיתון ליום הולדתי ועל הוצאת קובץ רשימותיי באינטרנט. תודה לחנה סמוכה מוסיוב היקרה שגילתה את "הסוד", 95 שנים! ולכל הקוראים המקדישים מזמנם לקרוא אותי אני מודה מקרב לב! הענקתם לי יום מאושר!
תקוה וינשטוק
* שלום לעורך. ברשימתו של עקיבא נוף (חב״ע 1600) הוא מציין שחודשים אחדים קודם להירצחו של לנון, הוא (עקיבא) ראיין אותו ואת יוקו אונו בהילטון, אמסטרדם. אלא מאי – האירוע באמסטרדם התרחש יותר מ-11(!) שנים קודם לרצח, וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים.
אהרון
* אבנר הרוסי: לאהוד שלום. נהניתי לקרוא בעיתון מיספר 1596 על נחום גוטמן שאהבתי את סיפוריו, שכילד קראתי אותם ב"דבר לילדים" מרגע שידעתי לקרוא. ואחרי כן גם מציוריו ומספריו.
יש סיפור אחד שלא הזכרת על סירה של "הפועל" שהפליגה לאלכסנדריה, שבו הוא מספר על אחיו כתריאל שהיה מפקד הסירה. אם אינני טועה הסיפור נמצא בכרך הראשון של "דבר לילדים".
לפי סיפרו של אסף ענברי "הביתה", הקים את "הפועל" וולודיה איצקוביץ' ששינה את שמו לזאב הים והיה רב חובל עוד בברית-המועצות. לדעתי כתריאל הוא זאב הים. (אסף ענברי, "הביתה", הוצאת ידיעות ספרים 2009, עמ' 41-64).
"זקס" – לאורי הייטנר. זקס, באידיש שש. הכוונה ש...ש... כלומר – שתוק. כשמישהו היה מתחיל לדבר על משהו סודי היו משתיקים אותו ב"זקס" – שמעתי זאת מאנשי הכשרת הפלמ"ח בכפר גלעדי ששירתי בו כנוטר במשמר-נע של "משטרת היישובים העבריים".
אהוד: כתריאל יפה לא היה אחיו של נחום גוטמן – אלא אחיה של אשתו של נחום, דורה.
* אהוד היקר, קראתי בהתפעלות את סקירתו החכמה של אורי הייטנר על הסדרה "שעת נעילה", השוואתו לעובדות, והמסקנות שלו לגבי המסרים הנלווים של הסדרה (פנתרים, מצפן, פציפיזם, אחוות לוחמים).
אני השתתפתי ביחידת סיור של חטיבה 8 במלחמת יום הכיפורים בסיני, צורפתי לכוח "דור סיני" (על שמו של מג"ד חבר קיבוץ עין חרוד), אל מול הארמיה השלישית המכותרת, וחוויתי חוויות קשות כמו אלו המתוארות בסדרה המרתקת הזאת.
הלוואי שנאיל זועבי מהכפר נין, שליד כפר תבור, יצליח לממש את המלצתו להקים מפלגת מרכז יהודית-ערבית, מפלגה שאינה עוינת את המפעל הציוני.
אני מצטרף בכל ליבי לברכות לתקוה וינשטוק הנהדרת!
שלך,
משה גרנות
* אהוד שלום, הנה קישור לאתר החדש שלי. מוזמן לשוטט בו לאורכו ולרוחבו בזמנך החופשי.
https://www.yaarabendavid.com/
בברכה,
יערה בן-דוד
* אהוד: צפיתי בפרק הראשון בסידרה הדוקומנטארית "לבנון" בערוץ 11 ופתאום הבנתי כי הבעייה של לבנון אינה של מדינה מלאכותית השרוייה במלחמת-אזרחים כמעט מתמדת, הבעייה שלה אינה חיזבאללה או ההידרדרות הנוראה שהבריחה ומבריחה ממנה חלק ניכר מאזרחיה הנוצריים – אלא, הבעייה של לבנון היא הפעולות והמלחמות של ישראל נגד אש"ף ולא רק בלבנון אלא בכל רחבי המזרח התיכון! נוצרת בסידרה ההרגשה שאלמלא ישראל שיצרה את בעיית "הפליטים", ואלמלא מלחמתה באש"ף – היתה לבנון ממשיכה להיות כמעט גן-עדן, ובנוסף לכך כל האשמה במלחמות היא ב"מנהיגים" מכל צד! ולכן ברור מן הסידרה הזו שאם אנחנו לא היינו קיימים, ואם אש"ף היה עוזב את לבנון ושולט בכל "פלסטין" – לבנון היתה נעשית ממש גן עדן, ומלחמת האזרחים והטרור היו נעלמים ממנה כליל – שהרי בכול אשמים הישראלים בהתעקשותם שלא להיכנע לטרור ושלא להחזיר לשטח מדינתם את כל ה"פליטים"!
* למר אהוד בן עזר, נכבדי, 1600 עיתונים, פעמיים בשבוע, מאת "סופר נידח" כהגדרתך, במשך 15 שנים ויותר, אתא מילתא זוטרתא היא? "חדשות בן עזר" הן אכן חדשות מקוריות ולפעמים מפתיעות. זה דבר מדהים שאין כמותו בעולם התרבות והספרות של ישראל, ואי אפשר לעבור על זה לסדר היום. אני אומר זאת בהערכה עצומה. גם אם קראתי רק חלק מספריך. אולם מזה שנים הנני מתמיד לקרוא את "חדשות בן עזר", פעמיים בשבוע, וחג החנוכה הוא זמן מתאים להוציא "סופר נידח" אל האור.
אכתוב על כך גם בדף הפייסבוק שלי.
בכבוד ובהערכה,
ד"ר גדעון בן דרור
ירושלים
אהוד: תוכל להוסיף גם כי מעולם לא זכיתי בפרס ספרותי למעט מלגות התפנות לכתיבה ע"ש ראש הממשלה לוי אשכול ז"ל – שאותן ניצלתי לכתיבת חלק מיוֹתר מ-40 ספריי שיצאו לאור, וכי לאחרונה לא הייתי ראוי אפילו לפרס אקו"ם על מפעל חיים בספרות העברית – אבל אני יודע שכל זמן שהספרות העברית הארץ-ישראלית קיימת – גם ספריי יתקיימו [לפחות אלה שהקדשתי לאסתר ראב ולנחום גוטמן] וכי לעולם לא יהיה אפשר לתאר את הספרות העברית בלי להתייחס לכתיבה שלי ולעבודתי כעורך.
* סופר נידח שלום. הח"כים האוזר והנדל הם אידיוטים שימושיים שאיפשרו את המשך שלטונו של נתניהו. ממשלה בתמיכה מבחוץ של הרשימה המשותפת היתה מאפשרת בהמשך את צירוף מפלגת ש"ס, הזקוקה לתקציבים מוגדלים לרשת החינוך שלה. ש"ס הצטרפה לממשלת רבין כשהיה ברור לה שהגוש החוסם עם המפלגות הערביות מונע הקמת ממשלה ברשות מפלגת הליכוד. הצעד המטופש של גדעון סער – התפטרותו מהכנסת, מקשה כעת על הקמת ממשלה חלופית. תמיד אפשר ליזום בחירות כעבור שנה, שנתיים – לאחר סילוק נתניהו. המטרה העיקרית כרגע היא סילוקו של בנימין נתניהו הנאשם בעבירות פליליות חמורות. חייבים לרכז את כל המאמצים ביעד זה. שיתוף פעולה בין כל המפלגות מימין, מרכז ושמאל חיוני להשגת המטרה.
רון וייס
רמת גן
* מאיר שרגאי: התייחסות לספרו של ד"ר משה גרנות "גם דודה אנה יפה". יש בספר סיפורים מופלאים, המחדדים את הדיסוננס בין המציאות האמיתית בעולם, לבין נקודת המבט האישית של האדם הקטן. יותר מכולם אהבתי את הסיפור "דודה לוצה". סיפור עִם היגד רלוונטי לימים אלו.
שלחו לי קישור לנאומה של הפרופ' להיסטוריה חנה יבלונקה, שעלתה על הפודיום בהפגנה בבלפור, נופפה בידיה (כז'אן דארק) והסבירה:
כמה שחור הוא ההווה מהבחינה המוסרית, לעומת העבר המוסרי בעשור הראשון למדינה – כגון בכפר קאסם, מבצע חפרפרת, ממשל צבאי ועוד ועוד ועוד.
הקהל בבלפור מחא כפיים בהתלהבות.
אז ראיתי בעיני רוחי את דודה לוצה מנופפת בידיה ומסבירה כך וכך וכך לדיירי המחלקה הסיעודית הקוגניטיבית, שלבסוף מוחאים כפיים בהתלהבות.
ומה כבר ההבדל?
* אהוד, קראתי את רשימתו של פוצ'ו על המורה גורביץ בגימנסיה הרצליה. אינני יודע את כתובת המייל של פוצ'ו ולכן אני פונה אליך בבקשה להעביר אליו את תגובתי. תודה.
על גורביץ כתבתי בספרי "ציפור האדם באופקינו" שיצא לאור ב-2003 ביד בן-צבי, עמ' 19-17. גם הבאתי את רשימתו של יצחק זמיר בביטאון חיל-האוויר, 26 בפברואר-מרס 1954. בספרי בעמ' 20-21 יש תמונה של גורביץ ותולדותיו.
מאיר גורביץ הוסמך בצרפת כמהנדס אווירונאוטי ב-1913 ועל גג הגימנסיה בנה בהיחבא דגם של אווירון. לכן שמר על מוזרותו. גורביץ פירסם את זיכרונותיו ב'התעופה' מרס-אפריל 1948, עמ' 7-6.
בברכה,
דב גביש
* אהוד שלום. מר אורי הייטנר כותב ב"צרור הערות 9.12.20" על קואליציה שפויה (אשר יוביל גדעון סער – כך אני מבין את דבריו), ומסיים את ההערה הקצרה במילים "קואליציה שפויה שתחליף את נתניהו."
ואני שואל כיצד? כיצד מגיע אדם להכרה שהוא יודע מה (ובעיקר מי) שפוי ומה אינו שפוי? האם מר הייטנר רכש מד שפיות? כיצד התגבשו התנשאות ויהירות כאלו אצל מר הייטנר, ומבין השורות ואף בתוך השורות שברשימותיו אי אפשר שלא לחוש בתיעוב ובשנאה לבנימין נתניהו.
טבעי ואף לגיטימי שכל אדם בוחר את בחירותיו ואת העדפותיו, ולענייננו כאן – את מנהיגיו, אך אין צורך לשנוא את מי שחושב אחרת. אני גם ממליץ לכולנו להפעיל שיקול דעת לגבי מה שנכתב ונאמר הן בתקשורת הכתובה והן באולפני הטלוויזיה. המציאות לעיתים שונה, תכלית שינוי, מן המתואר בתקשורת.
אימי ז"ל, תהא מנוחתה עדן, הורתה לי במשך שנים, אין ספור פעמים, לא לשנוא, ונוהגת היתה לומר שהשונא עצמו הוא הנפגע העיקרי מהשנאה.
מתוך דאגה כנה לבריאותו ולאיכות חייו של מר הייטנר אני מציע לו לסגור את ברז השנאה. אין בליבי ספק שהדבר יביא לו מזור ואף הקלה של ממש.
גיל אוסטשינסקי
* זה איום ונורא, ועיתון "הארץ" יוצא להילחם בתופעה: "בגרמניה משתולל ציד מכשפות נגד מבקרי ישראל. לרבים מתחיל להימאס. ברחבי גרמניה ניטש מאבק רחב היקף נגד כל אדם, ארגון או אירוע עם קירבה — אמיתית או משוערת — לעמדות אנטי-ישראליות." ["מוסף הארץ", 18.12].
לכן אנחנו בשוקניה דורשים חופש ביטוי לכל עמדה פרו-נאצית, אנטישמית ואנטי-ישראלית בגרמניה כמו גם בישראל!!!! – יגונה וימוגר לעד הטרור נגד המתבטאים נגד ישראל והיהודים!
* שלום לעורך. ברשימתו של עקיבא נוף (חב״ע 1600) הוא מציין שחודשים אחדים קודם להירצחו של לנון, הוא (עקיבא) ראיין אותו ואת יוקו אונו בהילטון, אמסטרדם. אלא מאי – האירוע באמסטרדם התרחש יותר מ-11(!) שנים קודם לרצח, וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים.
אהרון
* אבנר הרוסי: לאהוד שלום. נהניתי לקרוא בעיתון מיספר 1596 על נחום גוטמן שאהבתי את סיפוריו, שכילד קראתי אותם ב"דבר לילדים" מרגע שידעתי לקרוא. ואחרי כן גם מציוריו ומספריו.
יש סיפור אחד שלא הזכרת על סירה של "הפועל" שהפליגה לאלכסנדריה, שבו הוא מספר על אחיו כתריאל שהיה מפקד הסירה. אם אינני טועה הסיפור נמצא בכרך הראשון של "דבר לילדים".
לפי סיפרו של אסף ענברי "הביתה", הקים את "הפועל" וולודיה איצקוביץ' ששינה את שמו לזאב הים והיה רב חובל עוד בברית-המועצות. לדעתי כתריאל הוא זאב הים. (אסף ענברי, "הביתה", הוצאת ידיעות ספרים 2009, עמ' 41-64).
"זקס" – לאורי הייטנר. זקס, באידיש שש. הכוונה ש...ש... כלומר – שתוק. כשמישהו היה מתחיל לדבר על משהו סודי היו משתיקים אותו ב"זקס" – שמעתי זאת מאנשי הכשרת הפלמ"ח בכפר גלעדי ששירתי בו כנוטר במשמר-נע של "משטרת היישובים העבריים".
אהוד: כתריאל יפה לא היה אחיו של נחום גוטמן – אלא אחיה של אשתו של נחום, דורה.
* אהוד היקר, קראתי בהתפעלות את סקירתו החכמה של אורי הייטנר על הסדרה "שעת נעילה", השוואתו לעובדות, והמסקנות שלו לגבי המסרים הנלווים של הסדרה (פנתרים, מצפן, פציפיזם, אחוות לוחמים).
אני השתתפתי ביחידת סיור של חטיבה 8 במלחמת יום הכיפורים בסיני, צורפתי לכוח "דור סיני" (על שמו של מג"ד חבר קיבוץ עין חרוד), אל מול הארמיה השלישית המכותרת, וחוויתי חוויות קשות כמו אלו המתוארות בסדרה המרתקת הזאת.
הלוואי שנאיל זועבי מהכפר נין, שליד כפר תבור, יצליח לממש את המלצתו להקים מפלגת מרכז יהודית-ערבית, מפלגה שאינה עוינת את המפעל הציוני.
אני מצטרף בכל ליבי לברכות לתקוה וינשטוק הנהדרת!
שלך,
משה גרנות
* אהוד שלום, הנה קישור לאתר החדש שלי. מוזמן לשוטט בו לאורכו ולרוחבו בזמנך החופשי.
https://www.yaarabendavid.com/
בברכה,
יערה בן-דוד
* אהוד: צפיתי בפרק הראשון בסידרה הדוקומנטארית "לבנון" בערוץ 11 ופתאום הבנתי כי הבעייה של לבנון אינה של מדינה מלאכותית השרוייה במלחמת-אזרחים כמעט מתמדת, הבעייה שלה אינה חיזבאללה או ההידרדרות הנוראה שהבריחה ומבריחה ממנה חלק ניכר מאזרחיה הנוצריים – אלא, הבעייה של לבנון היא הפעולות והמלחמות של ישראל נגד אש"ף ולא רק בלבנון אלא בכל רחבי המזרח התיכון! נוצרת בסידרה ההרגשה שאלמלא ישראל שיצרה את בעיית "הפליטים", ואלמלא מלחמתה באש"ף – היתה לבנון ממשיכה להיות כמעט גן-עדן, ובנוסף לכך כל האשמה במלחמות היא ב"מנהיגים" מכל צד! ולכן ברור מן הסידרה הזו שאם אנחנו לא היינו קיימים, ואם אש"ף היה עוזב את לבנון ושולט בכל "פלסטין" – לבנון היתה נעשית ממש גן עדן, ומלחמת האזרחים והטרור היו נעלמים ממנה כליל – שהרי בכול אשמים הישראלים בהתעקשותם שלא להיכנע לטרור ושלא להחזיר לשטח מדינתם את כל ה"פליטים"!
* למר אהוד בן עזר, נכבדי, 1600 עיתונים, פעמיים בשבוע, מאת "סופר נידח" כהגדרתך, במשך 15 שנים ויותר, אתא מילתא זוטרתא היא? "חדשות בן עזר" הן אכן חדשות מקוריות ולפעמים מפתיעות. זה דבר מדהים שאין כמותו בעולם התרבות והספרות של ישראל, ואי אפשר לעבור על זה לסדר היום. אני אומר זאת בהערכה עצומה. גם אם קראתי רק חלק מספריך. אולם מזה שנים הנני מתמיד לקרוא את "חדשות בן עזר", פעמיים בשבוע, וחג החנוכה הוא זמן מתאים להוציא "סופר נידח" אל האור.
אכתוב על כך גם בדף הפייסבוק שלי.
בכבוד ובהערכה,
ד"ר גדעון בן דרור
ירושלים
אהוד: תוכל להוסיף גם כי מעולם לא זכיתי בפרס ספרותי למעט מלגות התפנות לכתיבה ע"ש ראש הממשלה לוי אשכול ז"ל – שאותן ניצלתי לכתיבת חלק מיוֹתר מ-40 ספריי שיצאו לאור, וכי לאחרונה לא הייתי ראוי אפילו לפרס אקו"ם על מפעל חיים בספרות העברית – אבל אני יודע שכל זמן שהספרות העברית הארץ-ישראלית קיימת – גם ספריי יתקיימו [לפחות אלה שהקדשתי לאסתר ראב ולנחום גוטמן] וכי לעולם לא יהיה אפשר לתאר את הספרות העברית בלי להתייחס לכתיבה שלי ולעבודתי כעורך.
* סופר נידח שלום. הח"כים האוזר והנדל הם אידיוטים שימושיים שאיפשרו את המשך שלטונו של נתניהו. ממשלה בתמיכה מבחוץ של הרשימה המשותפת היתה מאפשרת בהמשך את צירוף מפלגת ש"ס, הזקוקה לתקציבים מוגדלים לרשת החינוך שלה. ש"ס הצטרפה לממשלת רבין כשהיה ברור לה שהגוש החוסם עם המפלגות הערביות מונע הקמת ממשלה ברשות מפלגת הליכוד. הצעד המטופש של גדעון סער – התפטרותו מהכנסת, מקשה כעת על הקמת ממשלה חלופית. תמיד אפשר ליזום בחירות כעבור שנה, שנתיים – לאחר סילוק נתניהו. המטרה העיקרית כרגע היא סילוקו של בנימין נתניהו הנאשם בעבירות פליליות חמורות. חייבים לרכז את כל המאמצים ביעד זה. שיתוף פעולה בין כל המפלגות מימין, מרכז ושמאל חיוני להשגת המטרה.
רון וייס
רמת גן
* מאיר שרגאי: התייחסות לספרו של ד"ר משה גרנות "גם דודה אנה יפה". יש בספר סיפורים מופלאים, המחדדים את הדיסוננס בין המציאות האמיתית בעולם, לבין נקודת המבט האישית של האדם הקטן. יותר מכולם אהבתי את הסיפור "דודה לוצה". סיפור עִם היגד רלוונטי לימים אלו.
שלחו לי קישור לנאומה של הפרופ' להיסטוריה חנה יבלונקה, שעלתה על הפודיום בהפגנה בבלפור, נופפה בידיה (כז'אן דארק) והסבירה:
כמה שחור הוא ההווה מהבחינה המוסרית, לעומת העבר המוסרי בעשור הראשון למדינה – כגון בכפר קאסם, מבצע חפרפרת, ממשל צבאי ועוד ועוד ועוד.
הקהל בבלפור מחא כפיים בהתלהבות.
אז ראיתי בעיני רוחי את דודה לוצה מנופפת בידיה ומסבירה כך וכך וכך לדיירי המחלקה הסיעודית הקוגניטיבית, שלבסוף מוחאים כפיים בהתלהבות.
ומה כבר ההבדל?
* אהוד, קראתי את רשימתו של פוצ'ו על המורה גורביץ בגימנסיה הרצליה. אינני יודע את כתובת המייל של פוצ'ו ולכן אני פונה אליך בבקשה להעביר אליו את תגובתי. תודה.
על גורביץ כתבתי בספרי "ציפור האדם באופקינו" שיצא לאור ב-2003 ביד בן-צבי, עמ' 19-17. גם הבאתי את רשימתו של יצחק זמיר בביטאון חיל-האוויר, 26 בפברואר-מרס 1954. בספרי בעמ' 20-21 יש תמונה של גורביץ ותולדותיו.
מאיר גורביץ הוסמך בצרפת כמהנדס אווירונאוטי ב-1913 ועל גג הגימנסיה בנה בהיחבא דגם של אווירון. לכן שמר על מוזרותו. גורביץ פירסם את זיכרונותיו ב'התעופה' מרס-אפריל 1948, עמ' 7-6.
בברכה,
דב גביש
* אהוד שלום. מר אורי הייטנר כותב ב"צרור הערות 9.12.20" על קואליציה שפויה (אשר יוביל גדעון סער – כך אני מבין את דבריו), ומסיים את ההערה הקצרה במילים "קואליציה שפויה שתחליף את נתניהו."
ואני שואל כיצד? כיצד מגיע אדם להכרה שהוא יודע מה (ובעיקר מי) שפוי ומה אינו שפוי? האם מר הייטנר רכש מד שפיות? כיצד התגבשו התנשאות ויהירות כאלו אצל מר הייטנר, ומבין השורות ואף בתוך השורות שברשימותיו אי אפשר שלא לחוש בתיעוב ובשנאה לבנימין נתניהו.
טבעי ואף לגיטימי שכל אדם בוחר את בחירותיו ואת העדפותיו, ולענייננו כאן – את מנהיגיו, אך אין צורך לשנוא את מי שחושב אחרת. אני גם ממליץ לכולנו להפעיל שיקול דעת לגבי מה שנכתב ונאמר הן בתקשורת הכתובה והן באולפני הטלוויזיה. המציאות לעיתים שונה, תכלית שינוי, מן המתואר בתקשורת.
אימי ז"ל, תהא מנוחתה עדן, הורתה לי במשך שנים, אין ספור פעמים, לא לשנוא, ונוהגת היתה לומר שהשונא עצמו הוא הנפגע העיקרי מהשנאה.
מתוך דאגה כנה לבריאותו ולאיכות חייו של מר הייטנר אני מציע לו לסגור את ברז השנאה. אין בליבי ספק שהדבר יביא לו מזור ואף הקלה של ממש.
גיל אוסטשינסקי
* זה איום ונורא, ועיתון "הארץ" יוצא להילחם בתופעה: "בגרמניה משתולל ציד מכשפות נגד מבקרי ישראל. לרבים מתחיל להימאס. ברחבי גרמניה ניטש מאבק רחב היקף נגד כל אדם, ארגון או אירוע עם קירבה — אמיתית או משוערת — לעמדות אנטי-ישראליות." ["מוסף הארץ", 18.12].
לכן אנחנו בשוקניה דורשים חופש ביטוי לכל עמדה פרו-נאצית, אנטישמית ואנטי-ישראלית בגרמניה כמו גם בישראל!!!! – יגונה וימוגר לעד הטרור נגד המתבטאים נגד ישראל והיהודים!
הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2270 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה חמש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
http://benezer.notlong.com
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו). לפעמים הוא כותב גם הערות משל עצמו, באות אדומה אופיינית. באחד הגיליונות האחרונים הוא כתב כך
הבית עולה בלהבות
בעל-הבית עומד בחצר ובידו צינור ומתיז מים
בניסיון לכבות את האש
קופצים שני פּוּשְׁטַקִים מהרחוב וצועקים:
"הצינור גנוב! הצינור גנוב!"
מושכים מידו את הצינור
והבית נשרף."
("מעריב", 31.7.20)
בניסיון לכבות את האש
קופצים שני פּוּשְׁטַקִים מהרחוב וצועקים:
"הצינור גנוב! הצינור גנוב!"
מושכים מידו את הצינור
והבית נשרף."
("מעריב", 31.7.20)
פינת המציאות: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,077 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,080 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,689 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,451 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-93 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-97 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-70 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של
ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,077 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,080 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,689 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,451 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-93 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-97 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-70 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של
ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
📑 בגיליון:
- אסתר ראב: תְּנוּ לִי שָׁהוּת
- שועלה: מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),
- חובב טלפז: במלחמה לא כמו במלחמה, פרק ס"ט:
- מנחם רהט: האוליגרכיה המשפטית מכה שוב
- פוצ'ו: בחיי [7]
- אורי הייטנר: 1. חוק הגולן והאגדה האורבנית
- אורית דשא: תמונת סתיו או יעל בשדה חצבים
- עקיבא נוף: לא בשמיים היא
- רון גרא: חֹרֶף בָּא
- משה גרנות: פרשים יהודים על גדות הסירֶט
- גם דודה אנה יפה: מאת
- יצחק גנוז: הֱיֵה שָׁלוֹם, חַיָּל שֶׁלִּי, אָחִי
- יהודה גור-אריה: השולחן של אליהו
- אהוד בן עזר: 142 שנה לתלם הראשון באדמת פתח-תקווה
- איליה בר-זאב: שני שירים
- אסתר ראב: מסיפוריה של אימי
- אהוד בן עזר: מי הנהר מכים בגלגל הטחנה
- נעמן כהן: היזהרו ממרוקאים מביאי מחוות
- נסיה שפרן: תשובה לנעמן כהן:
- ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":: * תודה לאהוד היקר על ברכותיו בעיתון ליום הולדתי ועל הוצאת קובץ רשימותיי באינטרנט. תודה לחנה סמוכה מוסיוב היקרה שגילתה את "הסוד", 95 שנים! ולכל הקוראים המקדישים מזמנם לקרוא אותי אני מודה מקרב לב! הענקתם לי יום מאושר!
- שאר הגליון