אני מיד מודע לקללות שאקבל על כך שאינני מתחשב בחצי מיליארד שקלים שתעלה לנו מערכת בחירות נוספת אבל אני בכל זאת חושב שזה שווה כי נמנעה מאיתנו ממשלה ימנית-חרדית בראשות עבריין (עם קבלות) פלוס  5-3 שרים בחקירה... נמנעה מאיתנו ממשלה בה מכהן ראש ממשלה שפועל ומחליט רק על דעת עצמו (כמו צירוף כחלון), כזה שאינו מתחשב בח"כים האחרים במפלגתו, ובמצביעיו, ומצניח לרשימתו 2 כהניסטים... נבלם ראש ממשלה שעמד לשנות מיספר חוקים שימנעו העמדתו לדין, וימשיכו את  כניעתו המבישה לחרדים שהתחזקו והיוו את אבן יסוד בקואליציה – ולבטח היו שוב זוכים במישמני הארץ ובתקציביה (כך שלא היו נשארו כספים לעוד מיטות בבתי חולים ולתקציבי רווחה חיוניים...)

ובכלל, לא היתה כל בשורה בממשלה שעמדה לקום ורק הודות להתעקשותו הברוכה והאמיצה של אביגדור ליברמן, להבטחה על המשך חקיקה אשר כבר הובטחה לו. היתה זו התעקשותה וסרבנותה החולנית של חסידות גור הסיבה מדוע אנחנו הולכים לבחירות, וייטיב לפיכך ראש הממשלה הבא לעשות (נקווה שלא ביבי...) אם יגרע את עלות הבחירות מהאתנן לו מצפים חסידי גור מהממשלה הבאה...

אני מקווה שיהיו מיספר תיקונים לקראת הבחירות הבאות – כגון החזרת אורלי לוי למערכת הפוליטית וכמו כן שיתוף בנט ואיילת שקד.

2. ליברמן משנה לנו את המפה הפוליטית

אביגדור ליברמן הוא טיפוס מעניין ומיוחד. הוא "הפיל 3 ממשלות" לפי נתניהו, הנתניהו שכישלונות של עצמו תמיד ייחשבו בעיניו ובעיני חסידיו השוטים כמעשה שטן של מישהו אחר, כפי שהם טענו בחודשיים האחרונים.

נזכור! בממשלה האחרונה ליברמן כשר ביטחון דרש פעולות מחץ נגד האלימות מעזה. נתניהו סירב, ואז, בפעילות פוליטית ישירה ובלתי משתמעת לשני פנים, ליברמן התפטר כשהוא טוען שאם לא מקבלים עמדתו כשר הבטחון בממשלתו, אין לו מה לעשות שם. (מתי שר בישראל התפטר כי לא קיבלו את עמדותיו ?...)

אבל הממשלה שרדה, עם 61 בכנסת – אבל שרדה. מי אם כן פירק את הממשלה? – ביבי נתניהו ללא כל הסבר וללא כל סיבה ! – גם בפעם זו, כהרגלו, ביבי מאשים בכך את ליברמן. אף שמי שגרם לפירוק הממשלה הוא ביבי נתניהו עצמו שנסחט ע"י הרבי מגור, כולנו יודעים וכמה זה ברור הצרה היא שהתרגלנו כבר שביבי משקר לפרקים (הוא למד לשקר מטראמפ או שטראמפ למד ממנו...) השקר הכי גדול הוא כאשר ביבי מחלק לנו את העולם הפוליטי לימין (זה רק אני...) ול"שמאל" – כל יתר האישים הפוליטיים בארץ (למעט יקיריו החרדים...)

ביבי היה סוחר רהיטים ונשאר כזה – הוא סוחר עם החרדים בתמיכתם כנגד כסף מקופת המדינה... וכאשר הרבי מגור אומר לו לא! – לא להמשך ההצבעות על חוק הגיוס (שאושר בקריאה ראשונה בכנסת בתמיכת הממשלה והחרדים), ביבי הסוחר מתקפל מיד ומאשים את ליברמן...

מה שעשה ליברמן לביבי הוא הדבר הנורא ביותר, הוא חשף אותו לציבור בחולשותיו, כנוכל פוליטי, כשקרן , כמסית וכנסחט ע"י החרדים... החודשים האחרונים הוכיחו שנתניהו כבר לא טפלון. נדבקים אליו שרצים מכל עבר והוא מנסה בעזרת חלקת לשונו להדוף אותם, ובעזרת חבריו בליכוד למנוע העמדתו לדין – וזה לא כל כך מצליח לו.

בעוד מיספר שבועות, לאחר השימוע והגשת כתב האישום יתברר לציבור סופית מיהו ביבי –קוסם פוליטי מוכשר ביותר ואדם ללא כל ערכים... ביבי כבר לא יהיה ראש ממשלה – וזאת יבינו אנשי הליכוד שלא ירצו ליפול איתו יחד לתהום האופוזיציה ויחפשו אופציות אחרות – וישנן כאלו...

ליברמן קנה מקומו מחדש ובצדק במפה הפוליטית וקרוב לוודאי שיכפיל את כוחו בבחירות הקרובות, בלעדיו לא תקום קואליציה ימנית! כניסתו לקואליציה ימנית תחייב את הרבי מגור ומפלגתו לא להיכנס לממשלה, מה שיאפשר לליברמן לשפר משמעותי את חוק הגיור ולהקל על המתגיירים (ביניהם למעלה מ-100,000 יוצאי ברה"מ שיחזרו לתמוך בו) – וחשוב מכול, הוא יוכל, בעזרת משרד קליטה מורחב, לאמץ את קהילות ישראל בגולה (שהחרדים דחו בעבר) – הכוונה לקהילות קונסרבטיביות ורפורמיות.

אז לך בכוחך זה אביגדור ליברמן עלה והצלח אפילו שאתה לדברי חסידי נתניהו "המרגל הרוסי השתול מהקרמלין..."

3. הפתרון לתושבי מושב נבטים

כנגד אלימות הבדואים נגדם

כאשר אתה רואה בטלוויזייה את הכתבה המזעזעת על האלימות של הבדואים באזור באר שבע כנגד תושבי מושב נבטים ואת הנזק לרכושם, הכעס אומר לך שעליהם לאחוז בנשק ולירות בנבלים!

אלא שברור לנו כי רק אז תיכנס המשטרה (שבחלקה מאויישת בבדואים מהאזור...) ותאסור את היורים ותדרוש להאשימם ברצח... הקורבנות יואשמו – (המושבניקים)

הפתרון שיותר נראה לי ברגע זה הוא שהמושבניקים שלנו יצטיידו ברובי ציד ובכדורי מלח... כדורים אלו אינם הורגים... הם גם לא גורמים לפציעה קטלנית אלא לפצע מאוד מאוד כואב... אבל לבטח יגרמו לכל פושע או גנב  שנפגע לחשוב פעמיים לפני שייכנס לטווח רובה שכזה.

אז קדימה מושבניקים – בכל הארץ, גם נגד גנבי הפרי והרכוש החקלאי שיטה זו תהיה יעילה.

יהודה דרורי 

רמה"ש

מאפשר לנו להתעסק בבחירות המיותרות

שכפה עלינו האיש המוזר ליברמן

כאילו לא עומד שום דבר חשוב אחר על הפרק!

מרדכי [מוטי] בן חורין:

"ליברמן לא עשה דבר ממשי בחייו הפוליטיים" אומר שותפו לשעבר, דני איילון. גם לאורלי לוי-אבקסיס יש טענות קשות כלפי ליברמן, מה גם שאחרים ממפלגתו התבזו בקבלת שוחד ובמאסר. הפעם ליברמן "עשה" והיה "הקש ששבר את גב הגמל" ומסלקך מהשלטון. שמע, זו ההזדמנות חייך לממש את חוכמת: "מעז יצא מתוק"!

אביך ז"ל הצטער שאינך יודע לבחור את הסובבים אותך ולרוב אתה נכשל. גם אביגדור היה מנכ"לך עד שפיטרת אותו והפך לשונאך. אחרים מעוזריך היו לעדי מדינה המסגירים אותך תמורת קבלת שוחד ממערכות המשפט. אותי זה מגעיל. אחרים שנכחו בנעשה מסביבך, פרשו והפכו למוקיעך. אתה אישית, בעל אינטליגנציה כללית גבוהה וכישרון גדול, סובל מפגמים באינטליגנציה הרגשית הנפרסת לעין כל בקמצנות, בנהנתנות, במניפולציות קיצוניות וייתכן, עפ"י "חבריך" –  בשקרים ולא אמת. אולי זו דרכה הבזויה של ה"פוליטיקה", אבל לכך איני נכנס מתוך חוסר הבנה ועניין.

כאן ועכשיו, יש לי הצעות אישיות שאף אחד מ"ידידיך" ומקורביך ואולי אף ממשפחתך, לא מעז או לא מבין, שחברות ומסירות בנפש, מתבטאת בהצגת האמת לפתרון חיובי.

איני מכיר אותך ממגע אישי אך מכירך בדרכים אחרות ואין כאן עניין מהותי לפרטן. מאחר ואתה חוזר ומגיב להאשמות כלפיך בתיקים 1000/2000/3000/4000 כמנטרה: "לא יהיה שום דבר כי לא היה שום דבר," למה אתה מאריך את הזמן ל"שימוע"? אדרבא: תדרוש לקיימו מיד. אם העלילו עליך שקרים, חובת ההוכחה היא של המעלילים ולא של נשוא העלילה. הרי "לא היה דבר" וכך שאין דבר שתוכל להציגו! מה יש "להתכונן" לכך?

אם עליי היו מעלילים דברים מומצאים, הייתי מתמודד גם בלי עו"ד! אני, כמייצג את ההמונים הפשוטים, אלה שהפוליטיקאים מחזרים אחרינו ומלקקים לנו, תוהה מאוד לנוכח דחיותיך את העמידה מול ה"עלילות" של רודפיך ושונאיך הרבים. אם המערכת הגונה, אין מה לחשוש ממנה ואם לאו, לא יעזרו גם אלף אנשי משפט!

והיה, כצפוי לי עד, כה ותשכנע ש"לא היה..." – לא יוגשו נגדך כתבי אישום ותחזור בגדול. ואם יוגשו כתבי אישום ותימצא אשם ויוטל עליך מאסר, יש לזה גם צד חיובי ולא אפרט כאן.

מוטי

אהוד: זה לא כך. בין אם הינך אשם או זכאי אבל תבעו אותך, מטעמים פוליטיים או סתם מתוך רדיפת בצע וכדי למרר את חייך – אם נתבעת במערכת המשפט הישראלית אינך יכול להתגונן בלי עורכי דין שעולים הון עתק, ובמאבקים שנמשכים שנים רבות – ובמציאות של ביריונות השולטת אולי גם במערכות המשפט, הניזונות מעודף פרקליטים חסרי פרנסה. קאפקא כבר כתב על כך את "המשפט".

והנפילה עשויה להיות כואבת

מתוך "מידה", 30/05/2019

יו"ר 'ישראל ביתנו' יזכה בנקודות בשמאל ובתקשורת על כך שטירפד את ממשלת הימין, אך הוא עלול להיות הנפגע העיקרי מבחירות חדשות.

רק לפני מיספר שבועות, מצביעי מפלגת 'ישראל ביתנו' הלכו לקלפי והצביעו עבורה על מנת שתהיה חלק בממשלת הימין בראשות הליכוד ונתניהו. אך עם החלטת הכנסת להתפזר אמש וההכרזה על בחירות חדשות, יו"ר המפלגה אביגדור ליברמן הוכיח כי הוא מתעלם לחלוטין מרצון בוחריו והכל באמתלה של חוק הגיוס, שהיא לא יותר ממשחק תקשורתי ציני.

כתוצאה מהתנהלות הזו, ליברמן מצא את עצמו בין הפטיש לסדן. אם היה בוחר להיכנס לממשלה, הרי שהוא נכנע לחרדים ומתפשר על חוק הגיוס; אם החליט ללכת לבחירות, הוא פוגע פגיעה קשה בשלטון הימין שתתבטא גם בקלפי. נראה כי הדרך בה בחר לבסוף גרמה לו לטפס על עץ גבוה מדי, והוא עלול להיות אחד הנפגעים העיקריים מתוצאות הבחירות הבאות בשל מספר סיבות:

ראשית, פירוק הקואליציה המתוכננת עוד בטרם קמה משמעותו עיכוב או אף ביטול הרפורמות חשובות בתחומי המשפט והמשילות שהיו אמורות להתממש בכנסת הקרובה. מהלך כזה לא יתקבל בברכה אצל מצביעי הימין ועשוי לפגוע ב'ישראל ביתנו' בקלפי, במיוחד במקרה בו מפלגות הימין הקטנות כמו 'זהות' ו'הימין החדש' יתאחדו וימשכו אליהן מצביעים התומכים ברפורמות אלה ודומו להן.

שנית, קמפיין הבחירות המחודש של ליברמן בו הוא תוקף את ראש הממשלה נתניהו ייתפס בימין כקריאת תיגר שתמשוך עוד מצביעים לליכוד בסוג של הצבעת מחאה, וזאת בנוסף לשמועות על מפגשים בווינה עם יאיר לפיד והתקרבות לשמאל.

ייתכן כי הגישה התוקפנית תזכה את ליברמן בנקודות זכות דווקא בשמאל, אך ההיסטוריה הפוליטית של ישראל מלמדת שכל מי שניסה צעד כזה בעבר כשל ונשכח במהרה. בהקשר הזה, משעשע מתמיד לראות כיצד מי שעד אתמול תואר בתקשורת כביריון קיצוני ומסוכן, הופך לפתע לתקווה הגדולה של מגיני הדמוקרטיה.

בחירות חוזרות טובות לימין

מנגד, בימין לא צריכים לחשוש מתרחיש של בחירות חדשות, שעשויות להביא תוצאות טובות אף יותר מבחינת מיספר המושבים בכנסת וחלוקת הגושים. מאות אלפי קולות שירדו לטמיון בבחירות האחרונות יכולים להניב עוד חמישה או שישה מנדטים, שיהוו ייצוג למצביעי ימין אמיתיים ומשפיעים ויקטינו את האפשרות בה הקמת ממשלה תלויה בגחמות של מפלגה כמו 'ישראל ביתנו', שתחזור לגודלה הטבעי. ממשלה כזו תהיה חייבת בהכרח לכלול את החרדים, כך שגם כאן יצא ליברמן קירח מכל הצדדים.

תסריט כזה יביא עימו גם היחלשות נוספת של גוש השמאל, כחלק מהמגמה של הבחירות האחרונות, ויאפשר קידום של מדיניות ימין אמיתית בה מעוניין רוב הציבור בישראל והבטחת היציבות השלטונית לטווח ארוך, ממנה כולם מרוויחים.

במישור האישי יהיה זה אתגר גדול נוסף לראש הממשלה נתניהו, במיוחד על רקע החקירות בעניינו והעובדה שכל מהלך פוליטי או תקשורתי בישראל נמדד כיום ביחס אליו. למרות כל זאת ולמרות הסיכון והמהומה שבבחירות חדשות, הנסיבות הפוליטיות הקיימות מראות כי בסופו של יום פיזור הכנסת יכול רק לחזק את הדמוקרטיה בישראל בכלל, ואת שלטון הימין והרפורמות החשובות שיוביל.

יעקב כהן הוא עו"ד ומגשר בתחום המשפט האזרחי, יועץ משפטי לחברות צרכנות וראש האגף המשפטי בתנועת 'אם תרצו'.

מתוך "מידה", 28/05/2019

אם יימשך הלחץ הנוכחי על איראן הן מצד אופוזיציה פנימית והן מצד אויביה מבחוץ, ייתכן כי היא תיאלץ לבחון דרכי פעולה נוספות מלבד התרסה וסרבנות הרסנית.

מימרה ישנה טוענת כי כל משבר מכיל בתוכו הזדמנות, והמשבר הנוכחי בין איראן לארה"ב אינו יוצא דופן בו הצהרות לוחמניות משני הצדדים הציתו מחדש את העניין בסכסוך שהיה רדום למחצה עד לאחרונה.

העניין המחודש הזה יכול לשמש כאמצעי שכנוע עבור כל המעורבים ואחרים המתעניינים בבעייה האיראנית לבחון את שורשי הסכסוך האמיתיים, ולנסות למצוא דרכים מציאותיות לנטרל אותו. אך לפני שנעשה זאת, ישנם כמה צעדים שצריך לעשות.

בתור התחלה, עלינו להבין כי המשבר הנוכחי לא נגרם מהסיבות המסורתיות שמובילות בדרך כלל למשברים בין מדינות. לאיראן ולארה"ב אין סכסוך על גבולות, הן לא נלחמות על שליטה במשאבי טבע ומים או גישה לים הפתוח, ולא שואפות לחטוף נתחי שוק אחת מהשנייה. במילים אחרות, הסכסוך בין איראן לארה"ב לא עונה להגדרה של סכסוך בינלאומי קלאסי.

הסיבה לכך היא שאיראן כבר לא מתנהגת כאומה רגילה אלא ככלי קיבול לאידאולוגיה. יהיה מי שיאמר שאידיאולוגיה קיימת גם בצד האמריקני, אך כפי שהוכיחו עשורים של מלחמה קרה מול יריב רעיוני כמו ברה"מ, הערכים האמריקניים של דמוקרטיה וזכויות אדם פועלים בצורה הטובה ביותר בתוך מסגרת של מדינת לאום.

ארה"ב תמיד ראתה באידאולוגיה הקומוניסטית של ברה"מ אוייבת אך היא היתה מסוגלת להכיל אותה כחלק ממערכת יחסים מורכבת, והחל מניקיטה חרושצ'וב, גם המנהיגים הסובייטים נהגו באופן דומה. הם עדיין הצהירו כי הם שואפים לקבור את הקפיטליזם וביצעו תרגילים שונים כדי לקדם את מטרתם, אך הכול נעשה בגבולות ההתנהגות המוסכמת של המלחמה הקרה.

בשנת 1970, כאשר איראן מיסדה את היחסים הרשמיים עם סין, בטהרן לא דרשו שהסינים יחדלו מלהיות קומוניסטים או אפילו שיפסיקו לארח עשרות מתנגדי משטר איראניים שנסעו להתאמן בסין.

במקום זאת דרשה איראן של השאה כי בייג'ינג תפסיק לחמש מורדים עומאניים שפעלו בתימן, אז תחת שלטון קומוניסטי, כתנאי לחתימת הסכם מסחר.

שנתיים לאחר מכן, ממשל ניקסון, אשר שאב עידוד מהניסוי האיראני המוצלח, פתח גם הוא בתהליך נורמליזציה מול סין, שהוביל לבסוף ליחסים דיפלומטיים מלאים.

אך תקדימים היסטוריים לא תמיד ניתנים ליישום בכל תסריט של סכסוך, ועל פי מה שעומד על הכף בימים אלה אני מתקשה לדמיין את הרפובליקה האסלאמית תחת הנהגתו המוזרה של האייתוללה ח'אמנאי מקריבה את השאיפות האידיאולוגיות שלה כדי לקדם את האינטרס של איראן כמדינה.

למרות זאת, אם יימשך הלחץ הנוכחי על טהרן, הן מצד אופוזיציה פנימית והן מצד אויביה מבחוץ, יתכן כי איראן תאלץ לבחון דרכי פעולה נוספות מלבד התרסה וסרבנות הרסנית.

מי שזוכה לאחרונה לעדנה בקרב הממסד החומייניסטי הוא האימאם חסן בן עלי, נכדו הבכור של הנביא מוחמד ומי שנחשב לאימאם השיעי השני. בחודש שעבר ראתה אור באיראן מהדורה חדשה של ביוגרפיה אודותיו, שתורגמה מערבית על ידי האייתוללה ח'אמנאי. הוצאת הספר לוותה בדיונים רבים בתקשורת ובחוגים אינטלקטואליים ופוליטיים. השר לביטחון פנים מחמוד עלאווי שיבח את האסטרטגיה של האימאם חסן ואמר: "האימאם חסן לא תמיד היה צריך להתעלות. היו זמנים בהם דווקא כריעת ברך היתה מקור להשראה עבור מאמיניו."

ישנם סימנים נוספים המעידים על כך שח'אמנאי שוקל לנקוט במה שהוא הגדיר "גמישות הירואית", בזמן שמכונת התעמולה הרשמית של איראן כבר מתכוננת להכריז על ניצחון. כך למשל, סוכנות הידיעות טסנים דיווחה ב-21 במאי כי "העולם כולו כבר שומע את צליל העצמות האמריקניות המתפצחות."

סימן נוסף לכך הוא הזזת התאריך שקבע המנהיג העליון למחיקתה של מדינת ישראל מעל פני האדמה, שנדחה לשנת 2050. כדי להסיר ספק, בטהרן הדגישו ש"היעלמותה" של ישראל תגיע באותה העת יחד עם "קיצה של אמריקה": "איראן האסלאמית עוד תחזה בנפול אמריקה השטנית וישראל הכובשת בשנת 2050," אמר הגנרל חאמיד אבזרי, אחד מבכירי משמרות המהפכה.

האם כל אלה הן חדשות טובות?

לא בהכרח. לשיגעון החומיינסטי תמיד היה היגיון כלשהו, שנע בין כניעה משפילה תחת לחץ – לתוקפנות חסרת בושה כאשר אותו לחץ הוסר. האתגר העומד בפני איראן כיום הוא להיפטר מהטירוף לחלוטין, מכיוון שכל מקרה נוסף של הונאה ונסיגה רק יקשה עוד יותר על תיקון המדינה בעתיד.

בניגוד לטענות הנשמעות על ידי חלק מהלובי הפרו-איראני בוושינגטון, הברירה האמריקנית אינה בין כניעה לשיגעונות האייתוללות לבין פלישה כוללת לאיראן. ההיסטוריה לימדה אותנו כי רק כאשר מנהיגי איראן יגיעו לסף הכאב הנסבל הם יהיו מוכנים לשקול אפשרויות אחרות. אנחנו עדיין לא שם.

אמיר טהרי היה עורך העיתון האיראני 'קאיהן' עד שנת 1979, וכיום כותב טור קבוע בעיתון 'א-שרק אל-אווסט'. המאמר התפרסם לראשונה באתר מכון גייטסטון.

https://youtu.be/8DG26VTQAo4

וכמה מלאת אור ונחמה היא מציאתה בשורשי המשפחה הנטועים עמוק בארץ הזאת

על סיפרה של ד"ר אורה עשהאל

"בראי הזמן – סיפור כתבים ומכתבים,

1777-2019"

החלק השלישי ב"טרילוגיה של אהבה"

בעריכת ד"ר משה גרנות

הוצאת "חדרים", 2019. 250 עמ'.

מבוא: תבנית הספר, נושאו המוצהר ונושאו הפנימי

ספר בתבנית כזאת עוד לא פגשנו. כותרת המישנה מצהירה כי לפנינו אסופת כתבים ומכתבים אותם ליקטה המחברת והביאה לדפוס. ואמנם, במבט ראשון כך הוא. דפדוף קל יעיד שחלק ניכר של הספר מודפס באותיות כתב, הבאות להעיד כי אכן מיסמך או כתבים תיעודיים של בני משפחתה הם שכונסו על ידי אורה עשהאל וכל שעשתה הוא שצירפה אותם למעננו.

אלא שכבר בהקדמה, המכונה על ידי המחברת "התחלה שהיא גם סוף דבר," היא עצמה חושפת למעננו את התבנית המקורית שבנתה לסיפרה ומכנה אותה בשם "תבנית של קולאז'", שתכליתה להפוך את הכתבים הנושנים לעלילה מרתקת, או נכון יותר – לשבצם בתוכה כחלק מהותי בה. וכך נוצרה אותה "מעטפת דרמטית" של עלילה שעל פיה שקעה המחברת בתרדמת בעקבות תאונה והיא הפכה לתחבולה ספרותית, ל"תרדמה ספרותית" שהיא ספק אמיתית ספק בדוייה, והיא נוצרה כיוון שהומלץ לבני המשפחה להקריא לה חומר שירתק אותה ויביא להתעוררותה.

תחבולה זו איפשרה תיעוד של כתבים ומכתבים אמיתיים בתכלית של בני המשפחה מדורות קודמים שיוקראו לה כיוון שאורה עצמה, שהיא גיבורת העלילה העוטפת, היא שאגרה ושמרה אותם, אכן, לכאורה היא גיבורה פסיבית, שרוייה בתרדמת לאחר שנפגעה בתאונת דרכים באור אדום שאירעה לאחר תקופה של עייפות קשה, אבל בפועל סביבה נסוב הכל. אי לכך, נבנתה העלילה העוטפת, שחלקיה בדיוניים, באופן כזה שהרופאים המליצו להקריא לה דברים שאולי יעוררו אותה, והנכד הבכור שלה שגיא, העומד לפני גיוס, נוטל על עצמו את המשימה. הוא נכנס לחדר עבודתה של סבתו ומחפש חומר שיפעל עליה. או אז הוא מגלה במגירותיה ובארונות את שפע המסמכים, רבים בהם כתבי ומכתבי הדורות הקודמים, אל מצויים גם כתבים של אורה עצמה. הוא גם מקליד אותם, או מוצא למזלו זיכרונות ומכתבים מוקלדים במחשב שלה, ואז הוא מגייס את כני המשפחה שיקריאו לה כל הזמן. באופן זה, תוך יצירת מתח אם אכן תתעורר, מונצחים הדברים ומובאים הדברים לפנינו, ובאותיות כתב, כביכול בשעת הקראתם, ואף הקורא יוצא נשכר.

עד כאן ההנמקה המוצהרת של מיבנה הספר ונושאו. אלא שקריאת המכלול חושפת כי הדברים מורכבים יותר וכי הנושא הפנימי והמהותי של הספר אינו מתן הכתבים כשלעצמם. בעיקרו של דבר הם מהווים רקע למסע אישי שתכליתו לחשוף, להבין ולבנות בבנייה מאוחרת אך שלמה את זהותה האישית של המחברת, אלא שזהותה כרוכה בראש וראשונה בהבנה, בהוקרה ברגשי תודה והערצה ובחובה פנימית עמוקה שהיא חשה כלפי שורשיה המשפחתיים, כולל התמודדות עם אלה מהם שנזנחה על ידם.

ואכן, המסע מקורו בכאב עמוק שראשיתו סמוך להולדתה והוא מחייב לא רק מהלך של התחברות לשורשי המשפחה, אלא גם ניסיונות של התפייסות והיכרות. ומסע כזה אינו פשוט כלל. למעשה, המחברת רומזת לכך כבר במוטו של סיפרה, שעה שהיא אומרת כי תקוותה היא שהספר יסייע לקוראים למצוא את עצמם, "כפי שהכנתו איפשרה לי למצוא בו את עצמי."

המסע הזה מונע גם מכוחה של גאווה בשורשיה הנטועים עמוק בבניין הארץ הזאת וגם בסיפרותה, מה שמאפשר לה להגיע להכרה בזהותה העצמית ולהשלמה עם כאבה, שעוד נדון בו.

יותר מזה, נקדים את המאוחר ונאמר כי כאשר דומה לה כי עתה זהותה בנוייה אך פיסות של "הם", של בני המשפחה גדולי המעש והיצירה, מגיע שלב השיא, שבו היא מחליטה להגיע לגיבושה של זהות אישית ויצירתית עצמאית לאחר בחינה נוקבת של חייה שבנתה לה. עם זאת, אין היא מתנתקת משורשיה, היפוכו של דבר, בבסיסה של הזהות מצוייה ההשתייכות לשורשים. וכך, סיכומו של המסע הוא בפרק שכותרתו היא היפוכה של כותרת הפתיחה, "סוף דבר שהוא גם התחלה" (207-224). עתה עניינו הוא, כאמור, "האישה שאני", זהותי שלי בכל תחומי חיי, אך עם הכרה מלאה בזכותם ובגדולתם של הראשונים.

והקוראים, במה זכינו אנחנו? מתברר, כי בזכות המהלך הפנימי המיוחד הזה זכינו כולנו לא רק בסיפור מרתק, אלא גם להתוודע לפיסות של היסטוריה חלוצית של ארץ ישראל מאז העלייה הראשונה, וזאת מצד האם והסבא והסבתא ובמיוחד הסבתא רבא. ואילו מצד האב זכינו למבט על עליות החסידים לצפת ושורשי משפחתו מאז 1777, ובייחוד לסיפור עלייתם הסנסציונית של בני המשפחה מלבוב, לקראת המחצית הראשונה של המאה ה-19.

א. שורשי משפחת האם והסב שבראשון לציון – משפחתו של עשהאל, בנם של מיכל ונחמה פוחצ'בסקי, ורעייתו עידה למשפחת וילסון

עתה הגיע הזמן לשאול: מהו הכאב הגדול שהניע את הכול? ומה הוא הקשר המיוחד במינו לשורשיה של אורה עשהאל, ואלה שביקשו לרפא אותו?

לשם כך יש לקרוא את הכתוב על העטיפה האחורית: "אימי מתה חודש לאחר שילדה אותי, חודש של חולי ובדידות. אבי נשא אישה אחרת שלא רצתה בי. נותרה אורה, תינוקת, פעוטה, המחפשת חיק משפחה אוהבת. ילדות קשה ציפתה לילדה שהייתי אני. בגיל תשע נקלטתי במשפחה החמה של סבי וסבתי, שעולם הספרים עמד במרכז חייהם, אף שהיו ממשיכי מייסדיה של ראשון לציון, הלא הם עשהאל (שאת שמו הוסיפה אורה כשמה הספרותי בהכרת תודה, א.ג.) בנם של מיכל ונחמה פוחצ'בסקי, הלא היא נפ"ש, הסופרת הישראלית הראשונה* (את ספרה "במדרון" כמו את ספרו של בנה עשהאל, "גחלת", הוציאה אורה לאור מכתב יד, א.ג.). ואילו רעייתו עידה היתה בתו של סם וילסון, מראשוני בוניה של תל אביב."

פרטים נוספים מגלה הקורא בספר. הוא היגר עם משפלתו מביאליסטוק לארה"ב ושם קיבל את השכלתו כאדריכל, עלה לארץ ב-1911 ותרומתו לבנייניה של העיר מצוייה עד היום בלב ליבה של תל אביב.

הוריה של אורה הם כבר סיפור אחר. אימה יונה, היא, כאמור, בתם של עשהאל ועידה, והיתה אהובה עד מאוד על בעלה, אך היא נפטרה בגיל 22, חודש לאחר הולדתה של אורה, כנראה בשל טעויות בטיפול בה. אביה אברהם, לעומת זאת, הוא ממשפחת שור מצפת, שכאמור שורשיה נטועים בעיר החסידות והקבלה, שאליה הגיעו מלבוב באמצע המאה ה-19, ועלייתם היא כבר סיפור מרתק וגם סנסציוני שהתעלומה שבו נפתרה אך לא מזמן, ואילו התנהגותו של האב לאחר פטירתה של יונה מעוררת תמיהות לא מעטות בפני עצמה.

ואכן, המחברת מצהירה בסוף "כי בספר זה באתי לתת את דברי אהוביי שהלכו לעולמם אך חיים בתוכי." וכך, לאחר שנים של ניתוק מהורים, מהאב החי שסירב לקשרי נפש ואפילו לחיוך של אהבה עד זיקנה מופלגת, אז התרכך מעט, ומהאם המתה שלא נותרו זיכרונות ממנה, לבד מתמונתה הסמלית כבת יפתח, בעודה בת 14, נקלעת אורה לעלילת התרדמת.

זו נגרמת בשל עייפות קשה ממשימות החיים שנטלה על עצמה כאישה מודרנית, אישה השואפת מחד לשלמות בחיי המשפחה שהקימה אך מאידך, ובה בעת, לשלמות גם בחיים האקדמיים ובפעילות הציבורית וההתנדבותית.

בעלה, עמי זילברשטיין, מצטייר כאדם אוהב ואהוב, מסור ובעל שיעור קומה, אך אין הוא יכול לסייע בפתרון הקושי הנפשי. כי התרדמת מכוונת גם לנושא הפנימי, המהותי. יש בה מימד של הינתקות משאון החיים לשם התבוננות מפוכחת פנימה, לתוך עצמך אך גם לשורשיך שכן הם שעיצבו את זהותך. ומה מופלאה היא דרך זו. ואפילו מופלאה ממנה היא תחושת האור והנחמה העולה מהתבוננות זו, ממש כאילו התממש בכך השם שבו קראו לה הוריה, "אורה נחמה", שכן הסליחה עולה כלפי הכול ואהבה ונחמה במה שיש ונבנה ולכן מתאפשרת צמיחה חדשה.

וכך מתנהל הספר בשני מהלכים משתלבים: באחד, שגיא, הבן הבכור של בתה הבכורה יונת (הקרוייה כמובן על שם אימה), נתון בעלילת חיפוש דחוס ולחוץ של כתבים להקראה בתוך כל שפע המסמכים שנאגרו במגירותיה של אורה בחדר עבודתה. כל זאת על מנת לספק חומר קריאה מרתק ומעורר לבני המשפחה המקריאים לה, עד שדומה לו כאילו אורה עצמה מעופפת לצידו ונוזפת בו על שאינו מוציאם לאור אלא מבזבזם על הקראה לאישה שאינה שומעת (23).

תחילה מובאים קורותיו של עשהאל הסב, שהרי הוא שאימץ אותה בגדולת נפשו, והוא פורש בכתביו את הקשיים העצומים שחוו מתיישבי ראשון לציון, המחלות הקשות – מלריה ודיזנטריה – וחיי הילדים, ואף מסביר מדוע נאלצו לקחת פועלים ערביים המכירים את טבע הארץ. ואז, לאחר מתן קטע של מסירת ההתרחשות הפנימית בתודעתה הכמו-רדומה של אורה עצמה, על חשבון הנפש שבה, נמשכים זיכרונותיו של הסב על שלטון הטורקים ועל נוראות ימי מלחמת העולם הראשונה, חובת הגיוס לצבאם הנחשל ובריחתו והצלתו. או אז כבר ניתן לפרוש את סיפור היכרותו ואהבתו לעידה התל אביבית ומכתביו ושירי אהבתו לה, שבהם משתקפת הכתיבה הרומנטית העברית "המליצית" בעינינו של לפני למעלה מ-120 שנה!

תוך כך גם מצטיירים קשיי התחבורה והדואר והמגיפות שהשתוללו בארץ נטולת הרפואה. להשלמת הדברים מובאים גם זיכרונותיה של עידה עצמה, שכתבה אותם בזיקנתה, ולאחר מכן נקברה בפוריה, לשם עברה משפחתה למרות המגיפות שהשתוללו בגליל.

עתה ניתן כבר לעבור לדור הקודם, למייסדים ממש, ומובאים זיכרונותיו של הסבא רבא, הלא הוא מיכל פוחצ'בסקי, בעלה של נחמה (פיינשטיין), הלא היא נפ"ש, שאורה תרמה כה הרבה להיכרותנו עם כתביה. לא יאומן איזו גבורת נפש נדרשה להם למייסדים ולילדיהם להוסיף ולחיות בתנאים הקשים ועוד למצוא בהם את הטוב. חבל שלא נוכל להביא כאן את סיפור היכרותם ואהבתם של מיכל ונחמה פוחצ'בסקי, שמתברר כי לאביה קראו יונה וסיפורם מלמד משהו על שידוכי הימים ההם.

היא באה מצריצין (הלא היא סטאלינגרד והיום וולגוגרד) וכשהוא פגש אותה "ליבי התפוצץ מאהבה" (114-116).היו להם שני ילדים, הבן עשהאל והבת אפרת, ואילו לעשהאל ועידה היו ארבעה ילדים, שלושה בנים והבת יונה, אימה של אורה שהיתה הבכורה. ואכן, "שגיא" מוצא מכתב נוגע ללב שבו מבשר עשהאל לאימו נחמה על הולדת נכדתה הראשונה, הלא היא אורה ומובאות תמונות מן האלבום המשפחתי.

תוך כך מתברר, שהתרדמת אירעה ב-2010, אך שגיא מביא את רשמיה של אורה ממיפגש משפחתי של 7 דורות בראשון לציון עם לידת נכדתה הראשונה אביגיל בשנת 1997, עם אביה, שנתיים לפני פטירתו בגיל 90, ובשיאו אורה, המתבוננת בתמונת אימה בתחפושת בת יפתח וכמהה אליה אומרת לה: הנה נולדה לך נינה! (120-133).

בדומה לכך מתברר, כי כעין פיוס חל גם עם האב המזדקן, לאחר ניסיונות שונים שכשלו למחצה, כמו בחג הפסח, והוא חל לבסוף בביקור בבית ברמת יצחק שבו הוא חי עם אימה זמן כה קצר. אותה שעה אורה כמהה "שנהיה ולו פעם אחת רק אנחנו". מי? כמובן, "כך נוכל להיות אימא, אבא ואני יחד, במציאות." והלב נצבט. אלא שתודעתה של המחברת עצמה מתגבשת ומתחזקת בכוח ההתבוננות הישירה בשורשים.

ב. תולדות משפחת האב שזנח, משפחת שור,

ששורשיה בחסידות גליציה ועלתה לצפת כמחצית המאה ה-19

הסיפור הזה (עמ' 136-160) מובא, כמובן, לאחר קודמו והוא אכן שונה תכלית השינוי מסיפורה של משפחת פוחצ'בסקי. השוני אינו רק בעולם החסידי של המאה ה-19, המתואר בו, אלא גם באופן תיעודו ובכך שאווירת ההערצה והתודה שאפפה את הסיפור שבראשון לציון ובתל אביב, נחלפת כאן בעמדה של מתן אובייקטיבי של זיכרונות האב עצמו, מתוך כבוד אך גם ריחוק היסטורי. כשברקע זוכר הקורא את הנטישה.

עם זאת, בסופו של דבר, המחברת עצמה אינה יכולה להימנע מלתהות על מידת "חטאו" של אביה, על ניסיונות ההתקרבות שלה אליו שלא כל כך צלחו ועוד. אבל שכרנו ההיסטורי שלנו הוא גדול, כי רובנו יודעים אך מעט על העולם ההוא. לעניינו, במסגרת המעטפת הדרמטית-עלילתית שגיא הנכד אכן מוסיף ומחפש בדחיפות ובלהיטות אחר חומר דוקומנטרי או כתבים להקראה לסבתו שבתרדמת, אך הפעם הוא כבר מוצא את החומר מוקלד על ידי אורה עצמה במחשב. היא הקלידה את הסקירה והזיכרונות מכתב ידו של אביה, שבו סקר את תולדות משפחתו מאז הגיעו הראשונים לצפת בשנת 1850, עשר שנים [שלוש-עשרה שנים. – אב"ע] לאחר "הרעש" , הלא היא רעידת האדמה הקשה שגרמה לנפגעים ולהרס קשה. [בשנת 1837. – אב"ע].

מעניין לציין, שגם אהוד בן עזר, שכתיבתו אמנם שונה מאוד, אך אף הוא נאמן לשורשיו הנטועים במייסדיה של מושבה חלוצית, הלא היא המושבה הראשונה, פתח תקווה, כותב ובהרחבה על ימי הרעש הגדול בצפת. הוא אף מרחיק לכת ושוזר עלילה מרתקת, שאמת ובדייה משמשות בה יחדיו, והיא מתרחשת בעצם ימי הרעש הגדול. כל זאת בספרו המצויין "והארץ תרעד". ואין להתפלא על כך, שכן הספר נכתב, כמרבית ספריו של בן עזר, מתוך רגישות מתמדת לתולדות הארץ הזאת. ואכן, בן עזר רכש לו שם כסופר וביוגרף וכותב מאמרים הנאמן בכתיבתו לשורשיו החלוציים שבמאה ה-19,למשפחת ראב ממייסדי פתח תקווה, ובייחוד לדודתו, הלא היא המשוררת הצברית הראשונה, אסתר ראב.

כך גם אורה עשהאל. הנאמנות לשורשיה והתהייה עליהם מהווה מניע עז לכתיבתה. מרתק במיוחד הוא סיפור העלייה של הראשונים מלבוב שבגליציה לצפת, אותו חושף האב בזיכרונותיו, וההיסטוריון הנודע דובנוב מאשר אותו. ואכן, מוזרה מאוד הוא עלייתו של הסבא רבא עם שני ילדים קטנים לצפת הנתונה תחת השלטון הקשה העות'מני, ומתברר, עד כמה שהאב יודע, שהכול אירע כמעשה מכריע ונורא בתולדות המאבק של החסידים, שעימם נימנה – במשכילים, ומדובר בהרעלת הרב המשכיל ו"המודרני" של לבוב שבגליציה, שהעז לנאום בגרמנית. וכיוון שהסבא רבא ההוא הואשם שסייע לרוצח, לא היתה לו ברירה אלא להימלט משם.

מעניין במיוחד הוא סיפורו של הרוצח, הלא הוא ברל פלפל שנמלט לארץ ונשא כאן את גניה, אלמנה צעירה עם שתי ילדות, אבל מתברר שהיתה צאצאית של הרב קיציס, תלמיד הבעש"ט וקבור על ידו, שמאוחר יותר נקשרו קשרי משפחה בין משפחתו למשפחת שור** שחייתה בצפת ובטבריה. סבך גדול זה היה מרתק במיוחד עבורי, כיוון שקראתי עליו בשעתו בלימודי הספרות באוניברסיטה העברית, שעה שהכנתי עבודה על הסופר המשכילי יוסף פרל. ולכן, מה הופתעתי לקרוא ששגיא "מוצא" במגירותיה של סבתו מחקר חדש המזכה את אברהם בער פלפל מרצח הרב, ועל כן גם את יואל שור, סב סבם, שהיה בעל בית דפוס. וחבל. אביה של אורה לא זכה לדעת זאת, כיון שנפטר בשנת 1997. מה שברור הוא שקשיי הפרנסה וההישרדות היו קשים ביותר בצפת ובטבריה, אבל לא כאן המקום להיכנס לפרטיהם, ורק נזכיר שגם כאן נאלצו הצעירים להערים ולהתחמק מהגיוס לצבא הטורקי.

ואם כך, כיצד הכיר האב את אימה של אורה?

מתברר כי הוא חי שנים אחדות בביירות שבלבנון בשנות ה-20 ושם הכיר את משפחת פוחצ'בסקי שעסקה שם בענייני "כרמל מזרחי". הוא עסק שם בענייני בנקאות אבל כשחזר לצפת החלו מאורעות תרפ"ט, שגרמו להרס בתי המשפחה ולבגידת חברים ערבים, ולכן בשנת 1933 הוא מחליט לעבור לתל אביב וממשיך לעבוד בבנק, בסניף של בנק אנגלו-פלשתינה. וכיוון שגם הפוחצ'בסקים עוברים לזמן מה לתל אביב, נוצרת ההיכרות עם יונה וצומחת אהבה גדולה. וכך, עולם שלם קם לעינינו, ואפילו משפחת רוטלוי מכרינו נזכרת (151-152) ומתברר כי טקס הנישואין נערך ברחוב יבנה! אלא שעתה בא סיפור הולדתה המדהים וקורע הלב של אורה, משוחזרים ענפיה של משפחת שור, ומובאים דברים שכתבה אורה לאימה (160) שאותה לא זכתה להכיר, ובהם שבועתה שלא תחדל מחיפוש כל פרט עליה, כיוון שרק כך הן נפגשות, ואף תוהה על "חטאו" של אביה שזנח אותה, אבל רוח הסליחה שיש בה מן הגדולה האנושית מרחפת על הכל.

ג. שיא וסיום: התחזקות, חשבון נפש אישי והתעוררות מן התרדמת

עתה, לאחר שהישירה מבט, באמצעות "שגיא", כמובן – אל כאב חייה והתחזקה באמצעות שורשיה, מתאפשר לה, למחברת, להתמודד עם חשבון נפשה שלה, עם חייה שבנתה לה במשפחה, באקדמיה וביצירה.

כל זה מתרחש בפרק "מיומנה של עקרת בית", אותו מצא שגיא והוא כה חושפני ונוקב עד ששגיא מתלבט אם להקריאו לה. משתקף בו כאבה של אישה שהיא גם רעייה וגם אם ובנוסף גם יוצרת, כעקרת בית מבואסת ועייפה מרוב משימות שכל כך חתרה להגשימן באופן מושלם. כל זאת מאז נישאה בגיל 21. חשבון הנפש הנוקב מקיף נושאים כמו זוגיות, אימהות, חברות, אהבת הבעל, אירוח, ניקיון הבית, קריירה ומשפחה ועוד, וניכרת בבירור גיבושה של מודעות פמיניסטית של אישה מודרנית.

בשלב זה, עם גיבושה של הזהות האישית משני עולמותיה, זה הפרטי וזה מן השורשים, יש כבר בכוחה לשוב אל המציאות, לכן אין תימה שדווקא בשלב זה מתחילה ההתעוררות מן התרדמת. אמנם, היציאה מן התרדמת היא סבוכה והדרגתית, אבל במהלכה ובסיומה יש בה כבר הכוח והמודעות למשל, להודות לדמויות נוספות שמילאו תפקיד חשוב בחייה, כמו להוריו של עמי בעלה שסייעו להם, וחשוב במיוחד – להגיע להכרעה כי תוסיף ותוציא את כתבי בני משפחתה או תמסור את חלקם לגניזה לשם הנצחתם, אבל כאן נדרש עוד שלב להשלמת תהליך גיבושה של הזהות והוא מתרחש בפרק "סוף דבר שהוא גם התחלה", המתקשר לפתיחת הספר.

עתה עולה בה השאלה החריפה: "מי אני", אני הפרטית, שאינני מורכבת רק "ממיקבץ של האחרים," אף שהם אהוביי שהלכו לעולמם ואוסיף להוציא את כתביהם. וכי איבדה תוך כך את עצמה? אי לכך פורצת מתוכה ההחלטה לקרוא "לדיבוק" הזה "צא!" – כי עתה יש בה כבר היכולת להתמסר ליצירתה שלה ולמשפחתה ובה בעת להוסיף ולקיים את חובתה המוסרית לשורשיה.

והיא אכן מוסיפה ומביאה פתקים ומכתבים שמצאה ושכתבה אותם אימה וגם תמונות ומשרטטת את עצי היוחסין, אבל בה בעת היא ניצבת גאה במשפחה שהקימה עם עמי, בשני בתיהם, זה שבהרצליה וזה שבצפת, ובייחוד בארבעה ילדיהם ובנכדיהם, "שכולם בנו משפחות וגרים בישראל."

אכן, מהלך ספרותי מקורי ורב רושם , הישג של "קולאז'" מעניין וייחודי , אשר בה בעת מעניק לכל קורא חווייה ספרותית מרגשת אך גם ידע בתולדות הארץ הזאת, במשמעותה של חלוציות ושל גדלות נפש, ותורם להבנת מציאות ההווה שלנו כאן.

אכן, ספר מיוחד.

ארנה גולן

-------------------------------

* צאצאי נפ"ש אוהבים להשתמש במושג הראשוניות לגביה וגם לגבי בנה עשהאל, אבל למיטב ידיעתי הסופרת העברית הארץ-ישראלית הראשונה היתה חמדה בן-יהודה, ובאשר לשירה עברית שכתבו בני-הארץ – הראשונים היו בני פתח-תקווה, משה כרמי ואסתר ראב, שבקרוב תימלאנה 100 שנה לפרסום שיריה הראשונים].

** בת-דודי בדרגה שנייה, עדה שור ז"ל, לבית בן עזר, נכדתו של אחי-סבי משה-שמואל ראב בן עזר, היתה נשואה ליעקב שור, יבדל"א, מהמשפחה הצפתית הוותיקה. הם הולידו בנות אחדות, ובן – הנקרא בשם יואל שור, ודאי על שם אותו יואל שור הנזכר לעיל.

אהוד בן עזר

שהפעיל את הפרוייקט "בית לעברית"

תגובתה של זהבה שמואלי (אקסלרוד, מבית הוריה) ביום 30/5/2019 על הודעת התאגיד, ששקד על ביצוע הפרוייקט "בית לעברית", שהעירייה החליטה להפסיק את פעולתו מחוסר תקציב.

כך כתבה זהבה: "מצער מאוד לקרוא שבפרויקט "בית לעברית", דווקא כאן בראשון ועוד בביה"ס "חביב" נסגר מחוסר תקציב. חבל..."

ואלה הדברים שהשבתי לה: גם עיר משגשגת כמו ראשל"צ לא מסוגלת לשאת בנטל של כל כך הרבה מוסדות הנצחה לאישים של המושבה בעבר ומוסדות תרבות שהוקמו להבלטת ראשוניותה של העיר בתחום התרבות והחינוך.

התאגיד "בית לעברית", שהוא מן האחרונים שהוקמו למטרות האמורות, היה צריך להיות מסונף מראש למוזיאון של העיר. ואני מקווה שאכן הרעיון של "בית לעברית" ימשיך להתבצע תחת חסותו. גם הקירבה בין מקומם, קרוב לבית הכנסת הגדול, מצדיק את איחודם ולא רק מטעמי חיסכון כספי באחזקת שני מוסדות אלה בנפרד.

דרך אגב, זהבה, בסיפור המרתק, שמצאת בארכיון המשפחות של המוזיאון על "זהבה" הראשונה, זלאטה פרויס (1968-1894), הסבתא של חברתנו המנוחה, אסתר טופורובסקי, סיפקת הוכחה המצדיקה את הצעתי זו, לצרף כעת את פרוייקט "בית לעברית" למוזיאון של העיר.

בקיצור: החלטת ראשי העיר בנושא ביטול פעילותו של התאגיד היא נכונה ובלבד שהם ימשיכו להקצות למוזיאון העיר את התקציב שיידרש לו לקליטת פרויקט "בית לעברית" תחת כנפיו.

יוסף אורן

עורך "בוסתן הראשונים"

האנתולוגיה של סופרי ראשל"צ

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

אורי הייטנר גנב לי את ההצגה: אני קצת לחוץ בזמן, ולכן דחיתי מעט את קריאת ספרו המלבב של יואל נץ. בקרוב אקרא, ובוודאי גם אכתוב, אלא, כאמור, אורי הייטנר גנב לי את ההצגה.

הסיפור שלך, אהוד, על פנחס שדה, על הבחורה א' ועל הבריון מוכיח את מה שכולנו יודעים – כי לאנשים גדולים יש חולשות גדולות.

אהבתי את ההערה שלך, אהוד, על רשימתה של עדינה בר-אל בעניין "נער האופניים" – באמת מתי תסתיים הסאגה של הקיפוח?

נעמן כהן מצביע על הטעות לשתף את איימן עודה בהפגנה של גנץ. האיש באמת איננו ראוי לחיות במדינה שהוא משקץ, שמאפשרת לו להיות חבר בפרלמנט, וברור שאילו חי בארץ ערבית, היה נידון ככופר בהיותו אחמדי.

תודה ענקית לתקוה וינשטוק על הסנגוריה שלה עליי, כשהיא דוחה את הגידופים שקיבלתי כשכר על כתיבת רצנזיה על ספרה של לילי פרי. הגיע לידיי ספרה של תקוה – "בעקבות האב האבוד". כאמור, אני עמוס עבודה, אבל אשתדל מאוד לקרוא את הספר בקרוב ולהגיב עליו. אני אוהב את כתיבתה.

שלך

משה גרנות

* אהוד: אילו אביגדור ליברמן היה משער אלו כמויות של גילויים מאוד לא-נעימים, זאת בלשון המעטה, ובספרותית – עביט של שופכין, יחלו להישפך על אודותיו מעכשיו ועד ליום הבחירות בספטמבר – אולי היה חושב פעמיים לפני שגרר את המדינה לבחירות המיותרות האלה.

בניגוד לסקרים, אני סבור שהוא לא יעבור את אחוז החסימה כי נפשו של ציבור הבוחרים כבר קצה בו. כנראה שבעומק נפשו הוא נותר זר לישראל.

אלא אם כן יש לו עור עבה מאוד וגם מספיק קולות של עולי רוסיה שרואים בו גיבור!

* גבאי זה הסוף של מפא"י! – "יו"ר העבודה אבי גבאי אמר הבוקר (שישי, 31.5) כי המפלגה צריכה להתמודד בבחירות הקרובות ברשימה משותפת עם כחול לבן או עם מרצ." ["הארץ" באינטרנט, 31.5].

* מוטי הרכבי: העקרון היחידי שמנחה את ליברמן זה ליברמן! ליברמן אכן לא שמאל, אבל בוודאי גם לא ימין, ליברמן הוא 100% רק ליברמן. 

ליברמן העריך שפיצוץ המו״מ יביא לו עוד מנדטים. העובדה שמהלך כזה יעלה למדינת ישראל מיליארדים – ממש לא הזיז לו. השיטה של יצירת משבר לטובת אינטרסים אישיים פחות או יותר מסכמת את דרכו הפוליטית. 

נתניהו בחודש אחד כשר החוץ עשה יותר מליברמן בכל שנותיו כשר החוץ. כל מה שנשאר מ״עשייתו״ כשר החוץ זה אנשים שהתמנו לתפקידים רמים ועוסקים כמוהו בעיקר בעצמם!

אם הייתי מסכם את ״עשייתו״ של ליברמן בכל תפקיד אליו הצליח להגיע – זה מינוי מקורבים והתפטרות ברגע קריטי בתקווה לקבל עוד מנדטים.