פרק י"ז – סְדָקִים במלחמת תרבות!
טיוטה
חודש פברואר לא היטיב עם שני הצדדים, האמריקני והסיני, אך מסיבות שונות לחלוטין.
הצד האמריקני, קרי טראמפ, נלחם נמרצות בהגנה נגד הדמוקרטים ובכמה חזיתות שונות ונבדלות. מול הסינים הוא מנהל בסבלנות מבחינתו מו"מ חסר פשרות בנושאים מרכזיים כמו הסרת מכסי מגן, אכיפה נגד גניבות קניין רוחני והפסקת סיבסוד הייצוא – כל אלה איפשרו עד כה את פריחת הכלכלה הסינית ברמות בלתי נתפסות של צמיחה שנתית דו-סיפרתית במשך יותר משני עשורים.
היום, הסינים הצעירים ששולטים באנגלית מתָפְעלים מחשבים ללא כל צורך בתרגום לשפת אימם, מריצים מודלים המדמים צמיחתה של סין לפחות עד 2025. כל ירידה נוכחית בשיעור הצמיחה שלא נצפתה לפני השקת המכס הנוכחי שמובילה לירידת ביקושים ליצוא מסין – מותירה השקעות רחבות היקף באמצעי ייצור תעשייתי, שכבר בוצעו, בלתי מנוצלות.
לכך משמעות רבה כי התעשייה בסין היא דרך חיים תרתי משמע. בקירבת מפעלי הייצור מקימים את העיר שתאכלס את העובדים בהם על משפחותיהם, בתי ספר, חנויות וכל השירותים העירוניים הרגילים. קשה לתאר את הסיוט שנגרם כאשר תהליך איכלוס אלפי משפחות העובדים והעברתן ממקום אחד למישנהו ניקטע לפתע כתוצאה מירידה בביקוש של שורת מוצרים במרחק של האוקינוס השקט ממקום הייצור. אם מדובר בחודשי פיגור בלבד זו צרה שניתן להתגבר עליה אבל הופעת מוצרים דומים בשוק האמריקני מארצות מתחרות כמו יפן, דרום קוריאה, ווייטנאם מהווה איום קיומי בעתיד ומכאן להפיכתה של עיר חדשה כזו לעיר רפאים עוד לפני שנולדה !
ע"פ כתבת תחקיר שהתפרסמה ב- TIME בתחילת פברואר, סין נעה עם גיבנת מכשילה שלא ניתן לחסלה בקצב מהיר. ע"פ מדיניות הילד הבודד למשפחה שהונהגה עוד בימי מאו וחסידיו שנמשכה כ-30 שנה ("בכדי להקטין את מספר הפיות שיש להאכיל") נותרו היום הרבה משפחות עם "נסיך קטן" (“Little Emperor”) - ילד מפונק, מכור למשחקי וידאו וניזון ממזון מהיר. בלשוננו - מקרה אבוד. השינוי המתבקש הביא להרשאה חוקית לשני ילדים למשפחה מה שעדיין הותיר היום "רק" כ-150 מיליון משפחות עם "נסיך" בודד. גרוע מכך, היום עדיין קיים אי שיוויון חמור בין גברים לנשים ברמת עשרות אחוזים. זאת כתוצאה של המתת תינוקות נקבה עם היוולדן שנבעה מהצורך החיוני לעבודת גברים. בימים אלה התקבל, לאחר התלבטות ארוכה החוק שמבטל למעשה את כל חוקי תכנון המשפחה. אלא שאיזון בין-מיני צפוי להתבצע בתהליך הדרגתי רק בסוף המאה הנוכחית. עד אז סובלת סין מהיעדר מדיניות פנסיה ראויה לשמה. רמת הפנסיה שקיימת רחוקה מאד מלשנות חיי עוני מעבר לסף הרעב. משימה זו מוטלת לכן על הבן העובד למחייתו בבחינת "והידרת פני זקן" הנטועה במסורת קונפוציוס. אלא מאי, העלייה הכללית ברמת החיים מותירה גם את סבו וסבתו ספונים על שולחנו שלו בלבד כי אין ולא היו לו אחים או בני דודים!!! קרוב לודאי שנותר רווק. ע"פ המאמר הנ"ל, הרווקות הכה מחוזרות בודקות לפני הנישואים כמה נפשות על בחיר ליבן המיועד להאכיל... ניתן לחשב מה הסיכוי של זה שמאכיל 5 נפשות (עצמו, הוריו סבו וסבתו מצד אחד) או אפילו 7 (... גם מהצד השני). השיקול הבא יכול להסביר את הבטחון של טראמפ בהצלחת המו"מ בעקבות הטלת המכס של בשלב הנוכחי - 10%. הנחת גמישות ביקוש מאוזנת, העלאת מחיר סחורה באחוז מסויים תביא לירידה באותו אחוז בכמות הנצרכת. המשמעות – ירידה דומה בהקף הייצור ואיתו אבטלת עובדים בהקף מתואם, כולל כאלה המפרנסים 5 -7 נפשות !!! אבטלת מפעל סיני "קטן" של 100 אלף עובדים מגדיל בחצי מיליון לפחות את מספר הפיות שיש להאכיל. סיוט כהלכה.
על הרקע הזה כמה נתונים עדכניים מחודש פברואר האחרון מכמתים את מרחב הבעייה העומדת לרבצה של הנהגת סין.
ע"פ סקר רחב הקף של הוול-סטריט ז'ורנאל, הייצוא מסין נפל בפברואר באופן חריף (ביותר מ- 20% לעומת פברואר הקודם) תוצאת ירידת ביקושים בארה"ב (10% מכס) הוחרפה במקביל ע"י ירידה פנים סינית בעקבות ראש השנה הסיני. היבוא נפל ב- 5.2% , שעור כפול מהמצופה. התוצאה המשמעותי ביותר היא נפילת העודף המיסחרי לחודש פברואר לרמה חד-ספרתית נמוכה של 4.12 מיליארד דולר לעומת צפי של 24.45 מיליארד דולר!!! התמונה הבאה מאששת את שוויה - "יותר מאלף מילים" - ומציגה את הצטברות המכולות המכאיבה ברציף הייצוא של אחד מנמליה המודרניים ביותר של סין.

Containers and trucks at an automated container terminal in Qingdao port, China.
התוצאות לא איחרו לבא. במחצית פברואר הושגה התקדמות במו"מ. למרות הערפל לגבי פירטי ההשגים שנשמר באדיקות ראוייה לציון ע"י שני הצדדים, ניתן ללמוד מהג'סטה האבירית שהניח טראמפ לצד הסיני בדמותה של הודעה על דחיית העלאת דרגת המכס האמריקני מ-10% ל- 25% כבר ב- 3 למרץ. ההודעה המרגיעה של טראמפ, ב-21 לפברואר, באה גם כציון של אווירה נוחה לקראת כינוס הפיסגה בין טראמפ עם מנהיג צפון קוריאה קים איל ג'ון שתוכנן ל-27-28 בפברואר בוייטנאם. ועידת הפיסגה הזו לא היתה אמורה להביא לתוצאות סופיות אלא להתחלת תהליך פירוק מערכות הגרעין הקוריאניות תמורת תהליך הפשרה של הסנקציות הכלכליות על צ. קוריאה. לוחות הזמנים לרמות הפירוק וההפשרה היו אמורות להיחתם ב- 28 לפברואר... זה לא קרה !!!

טראמפ מנהל שתי מערכות עיקריות, חיצונית ופנימית, כשלכל אחת מהן מתלווה מערכת מישנה בנפח מצומצם. במערכה החיצונית הכוללת את סין כעיקרית ואת צ. קוריאה כמשנית עסקנו. המערכה הפנימית מתרחשת בקונגרס האמריקני, מול הדמוקרטים כמערכה ראשית ומול מוקדים רפובליקנים מרדניים (שלא לומר בוגדניים) מטרידים כמערכה משנית.
מה שחשוב להפנים זו העובדה המדהימה, שלמרות שאין לה אישור רשמי, נראה בעליל שהמערכות הפועלות נגד טראמפ, קרי, נגד ארה"ב (שעמה בחר בו את נשיאו ל-4 שנים תמימות), תומכות אחת בשנייה למרות שהאוקיאנוס השקט - הגדול בעולם - מפריד בינהן! סין שפועלת בדומה לסרטן ממאיר החלה בפלישה בלתי מזיקה (בינתיים) לשוק האמריקני ובמקביל שאבה אליה אלפי חברות אמריקניות ואחרות מכל העולם תוך גניבת פטנטים וקניו רוחני, הכל עם חיוך של שלום שהתקבל בברכה ע"י שלושה נשיאים אמריקנים כ"א עם שתי קדנציות מלאות. את ההתקדמות הצבאית, כולל גרעינית, סין מבצעת במחשקים הפנימיים בארצה הענקית אבל את אלה הדורשים ניסויים באליסטיים גלויים היא מבצעת במדינת חסות צמודה (צ. קוריאה) המשעבדת את עמה לטובת קידום פיתוחו המתקדם של הנשק הגרעיני, מה שהמעצמות הגרעיניות הקיימות הסכימו בניהן לנצור.
מיפגש הפיסגה בהאנוי ניכשל מכיוון שאמריקה נתונה במלחמת תרבות חריפה שעוצמתה מי ישורנה. אות הפתיחה ניתן עם ספירת הקולות ב-9 בנובמבר 2016 הדמוקרטים שחלומם נגוז באחת פתחו במלחמה רבת הבטים בנשיא "לא משלנו" בקצב מתגבר בהקף של 24/7. בנושא הזה אעסוק במאמר הבא. נסיים כאן במה שניראה לדעתי כשת"פ לכיבוש גול עצמי אמריקני מטעמם של הדמוקרטים.

במאמרים קודמים הראיתי שאחת הדרכים להציץ פנימה למהלך המו"מ הממושך בין סין לארה"ב הוא בניתוח דינמי של המניות שלהן. התמונה מציגה את מהלך מדדי המניות ב- 30 יום האחרונים של הדאו ג'ונס למעלה והשנחאי קומפוזיט למטה. עד ל-22 לפברואר (הקו האנכי השמאלי) עלה הדאו באופן מרשים בכמעט אלף נקודות, כ- 4% . השנחאי עלה גם הוא באופן מתון. באותו היום התגלה בתצלומי לווין שאתר הניסויים שתיפקודו הושעה לקראת הפגישה הראשונה בשנה שעברה "התעורר" לחיים. הפרה חמורה של התהליך עליו הוסכם. כל הנורות האדומות במימשל טראמפ נידלקו. גם אצל הדמוקרטים אבל שם בירוק. בעוד אצל טראמפ שוקלים אם לקיים את הפיסגה והוחלט לקיימה בכדי לחשוף עמדות ובמיוחד ע"מ להבין אם ידה של סין "במעל הזה" לכך תהיינה השלכות במו"מ המייגע ובמיוחד על מועד הפעלת המכס על כל חצי טריליון סחורות הייבוא מסין. הדמוקרטים מחליטים לגנוב את ההצגה ממיפגש הפיסגה ומזמינים את העו"ד לשעבר של טראמפ - מייקל כהן - להעיד בפני הועדה לעניני משפט וחוקה. מייקל שכבר נשפט ויצא אשם על שקריו שניתנו לקונגרס תחת שבועה קיבל דחיית מאסר של ארבעה חודשים בדיוק בשביל להעיד על "תעלוליו" של מרשו באופן פומבי בבית הנציגים בשידורים מחוף לחוף בדיוק מרשים למועד שידורי הפיסגה בהאנוי ביומה הראשון. ביום הזה עדיין לא נוצר משבר של ממש בשיחות כשלעצמן. בלילה בהאנוי מייקל כהן "סיפק את הסחורה" ליום של ואשינגטון. הסינים שחזו במהלך העדויות שסתרו את עדויותיו שלו בשנה שעברה והביאו בין היתר להרשעתו בדין על "שקריו לקונגרס" שיגרו את המסר החד משמעי לקים הממושמע: דרוש את הסרתן של כל הסנקציות באופן מיידי. עם הדעתו זו לטראמפ למחרת בבוקר (הקו הימני בתמונה), טראמפ קם ויצא מהחדר. הוא כבר היה במשאים ומתנים כאלה בעברו העשיר. את מצהלות הדמוקרטים אפשר היה לראות ולשמוע בכל העולם. המניות למחרת עלו בשני המדדים. ומאז צנחו במשך שבוע שלם בארה"ב לעומת עלייה מרשימה בשנחאי אבל רק עד יום ה' האחרון ה- 7 במרץ. למחרתו, חלה התפתחות חריפה במו"מ לרעת הסינים מה שהוביל לצניחה חסרת תקדים בשנחאי - 4% ובהונג-קונג 2%. אני מוכן להמר על ההתפתחות שהובילה לכך: הודעה של טראמפ על החלה קרובה, כנראה בחודש הבא, של המכס על כל היבוא מסין !!! מה שנותרה בינתיים זו מלחמת תרבות עזה בין טראמפ לדמוקרטים שחריפותה מתבטאת בנזקים פנימיים הפוגעים ביסודות איחוד המדינות הייחודי הזה הנקרא ארה"ב, שאין לו תחליף. על כך במאמר הבא.
חובב טלפז
10 למרץ 2019

קוראים לזה "ליווי רוחני" – ליווי חולים סופניים שהרפואה הפליאטיבית כבר אינה יכולה לסייע להם. מקצוע חדש יחסית, קיים בארץ כעשור.
לכאורה, מה החידוש? הרי רופאים גריאטריים, אחיות, עובדים סוציאליים – מטפלים בחולים הסופניים. אז מה מוסיף "הליווי הרוחני"?
אך מיד מתחלפת התמיהה הזו באחרת, ב"איך לא חשבנו על זה קודם?" – הרי הסופניים אינם כשאר החולים המצפים לריפוי. להם כבר לא יועילו כל הישגי הרפואה. הם בחושך גדול, כאב ובדידות. בהתמודדות נוראה. אבל בבית החולים מקבלים החולים הסופנים בדרך כלל טיפול רגיל של צוות עמוס בחולים רגילים, ולמטפלים אין לא ידע ולא הכשרה לטיפול ייחודי בחולה החי על זמן שאול. יותר ויותר גוברת כיום בעולם הדרישה לכלול ליווי רוחני בלימודי הרפואה. להכשיר כוחות עבודה לליווי רוחני. בארץ כבר קיימת מודעות לנושא. מוסדות גריאטריים, בתי חולים, בתי אבות וגם בתים פרטיים מכניסים מלווה רוחני מקצועי לצוות שלהם. סטודנטים לרפואה כבר מקבלים יום לימודים שלם לליווי הרוחני.
"קיים מכנה משותף לכל מי שפועלים סביב החולים הסופניים – ההקשבה," אומרת המלווה הרוחנית המקצועית מירב גרי. "הליווי הרוחני מורכב מכל צורות הטיפול בחולה הסופני ובנוסף גם בידע מיוחד שלמדו על החולים הסופניים. אך כיוון שהל ווי הרוחני, ככל ריפויי ההשלמה, טרם הוגדר, מיטשטשים לפעמים התחומים בין מטפל רגיל ומלווה רוחני."
מירב היא יו"ר העמותה של המְלווים המקצועיים בארץ, המונה, בינתייםְְְ כמאה חברים, רובם נשים מבוגרות. למלווים-הגברים המעטים זו לרוב קריירה שנייה. צעירים לא ששים לעבודה כזו, שאין בה קידום ולא עתיד כלכלי. מה שיש בה בשפע זו אהבת אדם. העמותה הממומנת על ידי עמותה יהודית בארצות הברית, שואפת להכרה ממשרד הבריאות ולקיחת קריטריונים לפעולה מארצות הברית, שם נולד רעיון הליווי הרוחני לחיילים שנפגעו אנושות במלחמת העולם הראשונה. בארצות הברית נותנים מלווה רוחני גם לחולים שנפגעו מתאונות דרכים ומאסונות אחרים ונעשו נכים. בארץ ניתן הליווי כיום לחולי סרטן בלבד.
מירב גרי (66) נישאה לאיש הטלוויזיה אבי כהן (""גב האומה") והיא אם לשניים, בתם של השחקנית והסופרת הנודעת פנינה גרי (מייסדת תיאטרון "זוית" מחברת "סיפור אהבה ארץ ישראלי") ושל העיתונאי המנוח רוברט גרי מסוכנות רויטרס. בתם הבכירה, דורית, הלכה בדרכי אביה והיתה לעיתונאית. מירב הצעירה היתה שחקנית, כאימה.
"הופעתי על כל הבמות בארץ, מהקאמרי עד לתיאטרון חיפה," היא מספרת. "ותמיד משהו חסר לי. חיפשת עבודה שתיתן לי יותר משמעות. קראתי את ספרה של אליזבט קוכלר, פסיכיאטרית אמריקנית שעבדה עם ילדים על סף המוות וכתבה על התהליכים שעוברים אנשים שנודע להם שמחלתם סופנית, ועל הטיפול בהם, וחשתי שזו העבודה שאני מחפשת."
שנתיים למדה "ליווי רוחני" בבית החולים "שערי צדק" בירושלים. לימודים הכוללים גם דינאמיקה קבוצתית, פסיכולוגיה של החיים ופילוסופיה של המוות וגם עבודה מעשית במחלקה האונקולוגית של בית החולים. ב-2004 קיבלה תואר של מלווה רוחנית מוסמכת. היא עובדת בבית החולים ובהוספיס של שיבא, תל השומר. "מפתיע כמה איני מתגעגעת למחיאות הכפיים וודאי לא ל'וואן' שהסיע אותנו מיישוב ליישוב." אומרת מירב.
הליווי הרוחני מתחיל כשהאונקולוג מודיע לחולה שאין לו מרפא. המלווה הרוחנית נמצאת באותו מעמד, מה שנותן לחולה הרגשה שעוד מטפלים בו, לא עוזבים אותו. כשהחולה נכנס להוספיס, בראש וראשונה שואלת אותו המלווה אם מישהו מטפל בו ומחזק אותו נפשית. לפי המידע היא מוצאת את הבודדים ועובדת איתם ביתר אינטנסיביות. היא מנסה לבדוק מה נכון ולא נכון לחולה הספציפי. אבל לא פעם מסתייגים החולים, אפילו הבודדים, אלה שאינם זוכים לביקורים – מהליווי הרוחני המוצע להם, מחשש שכוונתו להדתה. המטפלת מסבירה כי עניין הדת כלול אמנם בליווי הרוחני, אבל הוא רק מרכיב אחד בין המרכיבים הרבים. "אין לנו אג'נדה דתית. הליווי שלנו מתאים לכל דת ומדינה, לישראלים ולעובדים זרים." אומרת גרי, "כבר ליוויתי רוחנית גם פיליפינית."
יש חולים המדחיקים ומשכיחים את המחלה. מוכנים לשמוע מקרוביהם שהם נכנסים לשיקום, לא להוספיס. שעוד יכול להתרחש נס.
"איני מתערבת בזה, ההתעלמות זו הדרך שלהם לחיות." אבל היא מעירה: "גם כשמצפים לנס אפשר בו זמנית להתכונן לרע ביותר. אני שמה את המוות על השולחן. לא מנסה לכסות עליו, לא מנסה לשנות את המציאות. רק משתדלת לשפוך אור על הדברים הטובים... יש מסורבי טיפול: מה כבר יכול לעזור לנו? אני אומרת לחולה: בואי נחפש יחד למה כדאי לך לחיות. נסי! ספרי לי על עצמך... ואם הצלחתי לדובב, אני מדגישה את החיוב: היית מורה – חשבי על דורות הילדים שבזכותך זכו להשכלה. כשאת מסתכלת על חייך וחושבת: עשיתי משהו! זה מקור כוח. נוצר בינינו קשר, אולם כל פעם היא שואלת למה אני באה אליה.
"כשחולה מתלוננת בפני שבנה הבכור אדיש למצוקותיה, אני מעירה: 'אבל הבן צעיר ואשתו קשובים לך!' – חולים שמתפרצים, צועקים – אני לצידם. זה צורך אנושי. תתפרץ, אם זה עוזר לך. לעיתים באמת אין נחמה. במה תנוחם אֵם חולה סופנית, שבתה היחידה נהרגה? היא בוכה ולפעמים אני בוכה איתה. אנשים מפחדים לבכות ליד החולה. זה מעיד על חומרת מצבו. ואני אומרת לחולה: 'תבכי! הבכי הוא מתנה שקיבל האדם. כך גם החלומות, אפילו שהם נשארים רק חלומות. אם את מספרת שחלמת כי מלאכים עוזרים לך, אפשר לקחת אותם כסמל. שומרים עלייך בשמיים...' אם החולה רוצה להתפלל שהמוות לא יהיה נורא, שלא תיחנק, והתפילה מקלה עליה – אני מתפללת איתה. אני גם נותנת לגיטימציה לחולה המבקשת כדורים להחשת הקץ..."
מלווה רוחני מחפש את מקור הכוח שיש לחולה, שממנו יוכל לקבל חיזוק נפשי. שירה, ספרות, מוסיקה וכל ערכי התרבות – מהווים מקור לעידוד ולפורקן. לחולה האוהבת לקרוא מביאה המלווה ספרים מהסוג החביב עליה, מספקת דיסקים לחובבי מוסיקה, מתרגלת ביוגה עם המעוניינים בכך. נצלו את החיים שיש לכם! תיהנו! – זה המוטו שלה. בקרו בתיאטרון, בקולנוע, שבו על שפת הים... אתה רגיל לצאת לטיולים – צא גם כעת לטיול אם זה בכוחות שלך, ואם יש בך צד יצירתי ואת אוהבת לצייר? שרבטי, גם אם לא תציגי במוזיאון. אתה אוהב לרקוד? לך לריקודים. ותצחקו! "בוכים וצוחקים באותן העיניים," כתב יהודה עמיחי.
ויש גם חולים הרואים בהוספיס בית לכל דבר. חולה צעיר הביא דיסקים, וחברים הגיעו לשומעם. לאישה בשנות החמישים לחייה שלא נישאה מעולם ולא היו לה ילדים, היתה קבוצת חברות שגיבתה אותה. היא באה להוספיס כי כבר לא היה לה מוצא אחר. באו חברות וארגנו לה את הכול, הפכו לספה את המיטה שבחדרה – לכל חולה בהוספיס חדר משלו –קשטו אותה בכריות. החולה הביאה מזכרות... סך הכול התגוררה בהוספיס חודש וחצי.
התגובות של החולים הסופניים שונות, אבל לכולם חשוב לא לאבד את השליטה על חייהם, לשמור על צלם האדם, על ה"דיגניטי". גם להשאיר איזה זכר, לדעת שחייהם לא היו לשווא. וגם, אולי בעיקר, שהמוות יהיה שקט, בלי ייסורים. בלי ביזיון. כולם חשים שלא אהבו מספיק, לא נסעו מספיק, לא בילו מספיק. לא היו מספיק עם הילדים...יש חולים החשים בדידות חרף כל הטיפולים. ועדיין רובם שומרים על התקווה. כל עוד אדם חי יש לו תקווה.
אף שרבים חושבים כי העבודה הזו מפרכת ומדכאה, מירב אוהבת אותה מאוד. "כשאני נכנסת להוספיס אני משתדלת להשאיר את האגו מאחורי הדלת. אני מזדהה עם הסבל והבכי של החולים. יוצאת לפעמים מהעבודה בהרגשה שהחמצתי משהו, אבל זה הכי טוב שיכולתי לעשות באותו יום. עם זאת אני יודעת שהחולים הם רשות נפרדת ובעצם אף אחד לא יכול להבין ממש את הכאב של החולה, גם לא אני, כי מעולם לא הייתי במצב הזה. ואני גם יודעת לצאת מענייני החולים. אחד הדברים שלמדתי בקורס – להפריד את הלווי מהחיים הפרטיים. בבית אני לא מדברת על העבודה. למה להעכיר להם את החיים? העבודה היא רק חלק מחיינו. אני הולכת להצגות, לקונצרטים. העבודה גורמת לי להעריך מה שיש לי. לומר תודה גם על הדברים הקטנים. זו גם הכנה טובה לזיקנה."

פרא אציל
בימוי מרקו כרמל
ישראל 2018
אלי, הצעיר גיבור הסרט, מתגורר בשכונת הארגזים, שכבר שמה מעיד עליה. הוריו התגרשו. האב אלכוהוליסט. האם חיה על סמים. שניהם בגמילה. אלי מתלבט בין מגורים עם אימו ובן זוגה או עם אביו, צייר זרוק.888
אלי הוא אכלן כפייתי.האוכל שהוא כנראה נחמה לבעיותיו יוצר לו בעיה חדשה.עקב משמניו הענקיים קוראים לו הנערים "שמניאק".המורה לספרות מכנה אותו "פרא אציל" עקב מאמציו לפשר בין הוריו, בין חבריו ולסייע לבת כיתתו.
שכונת הארגזים גדושה אלימות,הרבה דם.גם סצינה נועזת שספק אם כבר הועלתה בסרט ישראלי-מגע גופני של האם המסוממת לבן שנסחף בעקבותיה.האם מתאבדת הבו בזעזוע נפשי.סוף מר.
משחק טוב של אלון אבוטבול,גם של ליאת אקטע ושל שירה האס.נוה צור נכנס לפנימיותו של אלי,אך התקשיתי להאמין שעודו תלמיד בית ספר.מראהו מבוגר מדי.מוזר שהבחור המגודל הזה אינו עובד ונזקק כל כך לבית הורים.בסרט,שלא כבספר שולט מראה העיניים.
נעשה לפי הספר "פרא אציל" כתב דודי בוסי. הוא אף השתתף בעריכת התסריט.הסרט זכה בשני פרסי אופיר..

יש מחלה קוראים לה זוביטיס
חולים בה גברים שעלו לגדולה
בנשים הם רואים רק תחת וציציס
ותופסים באקראי כל בליטה עגולה

להם נשיקה היא מצגת של חסד
מגבר דגול לנקבה נחותה
שכל מרכולתה מוצגָה במרפסת
ואליה תשוקה את ידו מנחיתה

למורם מן העם מתרומם גם הזובי
המיעוט הנורמאלי עודו חושק בנשים
צריכה להגיד היא תודה לחבּובּי
שמחמיא לה בטקט של צייד תשמישים

כי בבית האבות, קקמייקה נרגנת
רק סנילי יתפוס את שדך הנכמש
אז הגידי תודה לנבזות מהוגנת
והעמידי פנים שאין בה ממש

מול מה שזקוף בך עומד גם אצלו
כי את אשמה שהסקס משתפך בך
אך אל לך להיות עצובה בגללו
כי בבית המשפט חירותו תילקח

איך משמיים נפלת הילל בן שחר
בגלל נשיקה, מציצה או מזמוז
כל פקידה היא מלכודת מלפנים ומתחת
ומי שחכם לעולם לא יזוז

פוליטיקאי זהיר יאונן במקלחת
אחרת יגיע אל מני מזוז
כי אין ארוחות של חינם על התחת
ואין ביטוחים מול סחיטה על הכוּס

נדפס בגיליון 162 מיום 27.7.06

וּזְכוֹר כשתטוס את אשתך תמיד לקחת
זה פחות מסוכן מחשבון "ראשון-טורס"

תוספת מיום 10.6.12

פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי
שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"
עם תמונות הסופרים
"מסעי גוליבר"
ליונתן סוויפט
תורגם לעברית: 1923
פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 24.7.1970.
לפני 49 שנים

לא מעטים מאיתנו שיעשעו ודאי את נפשם בהשערה, שתיתכן "מכונת מילים". נורֶה למחשב להדפיס את כל צירופי המילים האפשריים בשפה, מכל המילים הקיימות בשפה, ובכל אפשרויות הצירוף הקיימות ביניהן, והתוצאה שתתקבל תכלול לא רק את כל הספרים שנכתבו בעבר אלא גם את כל הרומאנים, השירים, הסיפורים והמחזות שעתידים להיכתב בשפה זו, מעתה ועד לסוף כל הדורות.
נשארת אמנם עוד בעייה קטנה – מי יתגבר על הכמות האסטרונומית של החומר המודפס, וכיצד נבחין בין השתנותו של רומאן אחד לרומאן שני דרך מיספר עצום של נוסחים, השונים כל אחד מן הבא אחריו אך במילה אחת!
ללמדך שאין חדש תחת השמש – העסיק עניין זה את יונתן סוויפט כבר בעשור השלישי למאה השמונה-עשרה. אחד הפרקים המהנים והפחות ידועים משאר ספרי מסעות גוליבר, הוא הפרק המתאר את הביקור בבית-המדרש הגדול בלאגאדו, בארץ באלני-בארבי, הכלול בספר השלישי למסעות גוליבר. באחד האגפים של בית-המדרש יושב מורה העסוק בהמצאתה של "מכונת המילים". ממליץ המורה על מכונתו, וגוליבר מספר:
"הן הכול יודעים מה רב העמל והטורח בדרך אשר יילכו בו רוב האדם להגיע לחוכמה ולאמנות. בעוד אשר, על פי מזימתו אשר זמם, יוכל כל איש בער, במחיר לא רב ובמעט יגיעת בשר, לכתוב ספרים בפילוסופיה ובשירה, בדת ובדין, בחשבון ובדעת אלוהים בלי להיעזר עזר מעט בעבודת-רוח או בהיגיון.
"האיש הוליכני אל המסגרת, אשר על צלעותיה עמדו כל תלמידיו טורים-טורים, והמסגרת, עשרים רגל אורכה ועשרים רוחבה, מוצבה בתוך החדר, וצלעותיה חטובות-עץ מרובעות, כתבנית קובייה, אך אחדות מהן גדולות מעט מחברותיהן, וכולן מחוברות יחד בחוטים דקים. חטובות העץ האלה היו מכוסות נייר, מודבק על כל עבריהן סביב: ועל פיסות הנייר האלה היו כתובות כל המילים אשר ללשון הארץ, לכל נטיותיהן, מושגיהן ודרכיהן השונים, אך בלי כל סדר.
"המורה העיר לי אוזן לראות ולשים לב למראה, כי ביקש להניע את המכונה. על פי דברו אחזו התלמידים איש-איש באחת מידות-הברזל אשר היו מחוברות על שפת המסגרת סביב, ארבעים ידות, ויסבו את המכונה פתאום והנה כל מערכת המילים נהפכה לאחרת. אז אמרו לשלושים ושישה מן הנערים לקרוא חרש את הטורים הרבים, אשר נגלו על המסגרת. וכאשר נמצאו שלוש או ארבע מילים יחד, אשר יכלו להיות חלק של משפט, קראו אותן בקול אל ארבעת הנערים הנותרים, הם 'הסופרים'.
"העבודה הזאת נשנתה שלוש או ארבע פעמים, ומדי היסוב המכונה על סביבותיה העתיקו את המילים אל מצב אחר, כי חטובות-העץ המרובעות נעו עם המכונה מעלה ומטה. שש שעות ליום עבדו התלמידים הצעירים את העבודה הזאת יום-יום. והמורה הראני כרכים רבים בתבנית גדולה, כולם אוסף שברי משפטים. את אלה אמר לחבר אחד אל אחד ונתן לבני האדם משפעת החומר הזה מערכה שלמה, כליל תורת כל מלאכת מחשבת וכל דבר חוכמה ומדע. אך עוד יוכלו להיטיב ולהחיש את המלאכה, אם ירים הקהל תרומות כסף לעשות חמש מאות מסגרות כאלה בלאגאדו ולהפעילן, והמורים המנצחים על המלאכה יתנו איש-איש את אוספי המילים אשר לו לקבוץ אותן לקבוצה אחת." ("עמ' 186-187).
הרי לנו אפוא, על רגל אחת, יסודה של תורת המחשבים, עם תביעה ברורה לסובסידיה מן הציבור. המדענים שפוגש גוליבר עוסקים אף הם בעבודות חשובות: האחד עבד שמונה שנים להוציא קרני שמש מקישואים ולהכניס את קרני השמש בצלוחיות סגורות וחתומות היטב, ובעת קור ישלחו אותן החוצה לחמם את האוויר, והוא מתלונן על כי מחיר הקישואים רב מאוד בשנה הזאת ומבקש מתת-כסף להמשך מחקרו.
השני מנסה להוציא מצואת-אדם את המזון, כאשר היה בו בתחילה. האחר מבקש לארוג בד משי מקורי עכביש, תחת תולעי המשי, ולקבוע את צבע האריג על פי הזבובים יפי-הצבעים אשר הוא נותן למאכל לעכבישים, כדי לחסוך את הכסף היוצא על צביעת המשי. ורופא גדול, נודע לשם, מרפא כל כאב באמצעות מפוח גדול השואב, או מנפח, את בני המעיים, מבעד לפי-הטבעת.
ספרו השלישי הזה של גוליבר, המספר גם על האי המעופף לאפוטה, הוא אולי המעניין ביותר כיום, אם כי הוא אולי גם הספר שזכה לפחות תשומת לב, מאחר שאין בו טיול ל"ארץ" אחת, כבספרים הקודמים: הספר הראשון – "מסע לליליפוט", השני – "מסע לברוב-דין-נג" (ארץ הענקים), והרביעי – "מסע לארץ ההוינהנהונים" (ארץ הסוסים).
הספר השלישי הוא אחרון לפי סדר הכתיבה, ומקובל לחשוב כי בו כלל סוויפט את כל הרשימות והקטעים שלא נכנסו למסגרת של אחד מספרי מסעות-גוליבר הקודמים.
מ. מבש"ן (הוא מנחם ברונשטיין) תירגם לראשונה את הספר בשנת 1923 (באותה שנה הופיע גם תרגומו לספר "הלב" של ד'אמיצ'יס). מהדורתו השלימה של גוליבר הופיעה ב-1945, ולאחרונה היא ניתנת שוב בידי הקורא העברי. בני הנעורים מכירים בעיקר את "המסע לליליפוט", ואולם בצירוף הספרים האחרים מקבלת יצירתו של סוויפט משמעות סאטירית נוקבת, אכזרית וחכמה, אשר אסור לקורא בן-ימינו להחמיץ אותה.
אחרית דבר לספר מאת יצחק שנהר (שנברג) ז"ל, ומאמר מבוא מאת מונק על "הגאווה של למואל גוליבר", משלימים את הקריאה, אם כי יש להודות שמאמרו של מונק מאכזב מאוד, בחוזרו בחוכמה לא מרובה על כמה טענות טורדניות – כי סוויפט עצמו לא היה מיזאנטרופ כגוליבר, כי אין לזהות את גוליבר עם סוויפט, וכי העובדה שסוויפט הוכרז בסוף ימיו למשוגע באופן רשמי אין בה כדי ללמד על כך שהיה משוגע כאשר כתב את ספרו.
אשר לי, אני מעדיף את המיזאנטרופיה, השיגעון, הפסימיזם ומרי-הנפש של יונתן סוויפט ושל למואל גוליבר – על פני האופטימיזם האמריקאי המתקתק של האדון סמואל מונק.

* יונתן סוויפט: "מסעי גוליבר", תרגם מאנגלית מ' מבש"ן. ירושלים: דפוס כהנא, תרפ"ג 1923. יצא שוב במהדורה משופרת בהוצאת שוקן בתש"ה-1945. מהדורה שנייה: מבוא מאת סמואל ה. מונק. אחרית דבר מאת יצחק שנהר. ציורים מאת גראנוויל. הוצאת שוקן, ירושלים ותל-אביב, 1968. 325 עמ'.

פרק עשרים וחמישה
"כול שי טייב. חוואג'ה סקנדר הווא בגול קומנטוחס
וסית שיינע-בשה היי בתגול קישמנטוחס!"

סבא של שיינע-פשה גרשוני היפה היה ר' דוביד דער גר, רבי דוד הגר, והוא במקורו ובראשיתו ברון גרמני נוצרי בשם גונטר פון לאקסן מהאנובר, שאהב להאזין לתפילות היהודים, והיה נוהג לעמוד ליד חלונות בית-הכנסת וליהנות מניגוניהן בשבתות ובחגים, ובייחוד בראש-השנה וביום כיפור. בהיותו ילד חשש גונטר ולא העיז לגלות להוריו את אהבתו ליהודים ואת חלומו להיות כאחד מהם. בהגיעו לפרקו נשא לאישה בחורה גרמניה צהובת שיער וצחת עור, ונולדו לזוג בת ובן. לאחר שנים אחדות, כאשר ילדיו בגרו ועמדו על דעתם, העיז לאקסן לגלות לאשתו שהחליט לעלות לארץ-הקודש, ושאל אותה אם היא מוכנה לבוא עימו.
"אתה יכול לנסוע. אני נישארת פה," סירבה לו בכל תוקף, אף כי טרם ידעה שהדבר כרוך גם בגיור.
לאקסן פנה לבתו הבכורה אנה ולבן הצעיר הרינג: "ואתם, הרוצים להישאר עם אימכם או לבוא איתי לפלשתינה?"
"אנחנו רוצים לנסוע איתך." השיבו השניים.

בבואם לירושלים התגייר לאקסן ונקרא שמו בישראל דוד. לאחר שהתגייר צם ארבעים יום ולילה למען יסלח לו אלוהים על השנים שבהן היה גוי. צומו הממושך נבע אולי גם מהמשבר שגרמה לו התגיירות ילדיו ומן המחיר הכבד שגבתה ממנו. לאחר שנמול קיבל בנו הצעיר הרינג-יחזקאל הרעלת-דם ומת. רק הבת חנה נישארה בחיים.
רבי דוד הגר היה מבאי-ביתו וידידו של הרב העיוור ר' שמואל סלאנט, רבה האשכנזי של ירושלים ומנהיג היישוב הישן. כאשר הרב היה שומע את צעדי ר' דוד הגר, היה מזהה מיד את הליכתו ואומר: "רב דוביד דער גר גייט." ר' דוד הגר הולך.
חנה הגיורת, בתו של ר' דוד הגר, ניראתה גרמניה גמורה: עיניה תכולות, שערה צהוב, ודיברה בעיקר גרמנית. במשך הזמן למדה אידיש, ערבית וגם ספניולית – לאחר שנישאה ליהודי-ספרדי יליד חברון. היא ילדה שורה של בנות, שיינע-פשה היתה הצעירה שבהן.

צללי מנורת הקרוסין בעלת אהיל הזכוכית הירוקה ריצדו על הקירות והתקרה. לאורם ישב האיכר גרשוני השמנמן אל השולחן עם שיינע-פשה אשתו לארוחת-הערב וכירסם כנף תרנגולת ממרק. טיפות אחדות דבקו בשפמפמו השחור, הקטן. באצבעות לחות סיבב את ציר הפתילה והמעיט את מידת הבעירה במנורה, אך אישתו הצעירה ובעלת החזה הגדול שבה והגבירה את עוצמת האור.
"את לא רואה טוב?" הקניט אותה בקולו הטנורי. "לא הבחנתי שראייתך נחלשה כאשר נעצת מבטייך בשומר החצוף מן הגליל!"
"תחסוך, תחסוך בקרוסין סנדרל," השיבה שיינע-פשה היפה בלעג. "קמצן אתה כאחיך בעל הפה העקום והביצים המכונמות! אתה! אתה הרי סופר אפילו את הביסקוויטים שבהם אתה מאכיל כל אורח! אולי גם תכבה כבר את המנורה ותשב בחושך? תפשוט מכנסיך מעליך ותשב בתחתונים כדי שהמכנסיים לא יתבלו?"
"אזוי? כך אעשה!" רטן.
"נשוי היית צריך להיות לחבל שבו השחילו אותך אל חוף עג'מי!"
"ועל שכמותך נאמר: אויבי איש, אנשי ביתו."
"ומה אינני עושה טוב בבית, בעלי? לא עטפתי כל קציצת גפילטע-פיש בעור הקרפיון שלה? המרק שלך מלוח? העוף צואה [בחולם] לך?"
"אין משפחה במושבה שאוכלת עוף באמצע השבוע, ואת לועגת!" וכדי להקניטה גלל פנימה את הפתילה עד שכבה שביב האור הכחלחל האחרון, נעלם בחושך גם שפמו השחור, הקטן. מיד פשט את מכנסיו בהנאה רבה וטפח על כרסו העגלגלה כשהוא משמיע גם קול נפיחה רם מלווה באנחת-רווחה: "א-מחייה!"
"להיות נשואה לך זו מכה שאינה כתובה בתורה. איפה ראיתם אדם ששוכב במיטתו ישן – בישיבה?"
"אזוי? – אם ישנים ישר, הנשמה פורחת. ואת, הלוואי שלא תזכי לראות! – ישר אשכב רק כאשר יוציאו אותי באלונקה שחורה עם הרגליים קדימה..."
"מזל רע תביא לי, מלוכלך, אפילו לנגב היטב אינך יודע או שאתה חוסך גם כשאתה מכריח אותנו להשתמש בנייר עיתון... רק בהפלצות אתה לא קמצן. איזה שמוק אתה!"
"איפה למדת לדבר כך? – "
"קאליקער שכמוך..."
"כפויית-טובה!"
"והילדים? ילדים אין..."
"מכשיפע! מה יהיה איתך, אני שואל אותך, מה יהיה?"
"אל תדאג! כשיבוא היום שלי – אני אהיה כמו מלכה, ישאו אותי על כפיים, קהל גדול של מלווים ילך אחריי ואתה, אתה תחגוג את אלמנותך... אוי וי," החלה לבעוט את רגלה ברצפה, "מדוע, מדוע מכל היהודים שבארץ-ישראל נתנו אותי דווקא למפלצת כמוך?"
"לכי, לכי תגידי שאם משפשפים יותר מדי את השדיים זה עושה אגזמה – כמו שאת אומרת לי!" בלע את רוקו מרוב התרגשות וקם וקירטע כשהוא מנופף לעברה במקל הטיולים שבו נעזר בהליכתו, בגלל הצליעה, "גאלתי אותך מחרפת עוני בירושלים, מהבית המסריח של אביך אבו-אלבנאת הבטלן, את, מה את בכלל... שיקסע! – "
אך המקל פגע באהיל הזכוכית הירוקה וניפצה לרסיסים. גרשוני הנדהם השתנק בקריאת-צער על אובדן המנורה היקרה ונפל לרצפה בתוך שלולית קרוסין שהתהוותה עד מהרה סביבו.
"לא, לא, אל תדליקי גפרור, אידיוטית!" צעק, "הבית עוד יעלה באש! רוצי לקרוא לרופא!"

הצעקות בבית גרשוני לא היו בגדר הפתעה במושבה. יום אחד הן הגיעו לעוצמה כה עזה, שקהל הלך והתאסף ליד החצר. האיכרים ובני-משפחותיהם ראו את שיינע-פשה הצעירה ובעלת החזה הגדול שוכבת באחד החדרים במצב של התעלפות, ואת סנדרל מקרטע הלוך ושוב על הבלקון על רגלו הצולעת, שפמו השחור הקטן הניראה מודבק מרטט והוא אינו מוצא לעצמו מקום. לאחר שעתיים, כשהצעקות התחדשו, שלחה סבתא את עיסא אל-חאמד, הפועל שלנו, שילך לשתות שם מים ובינתיים יראה מה מתרחש בין הקליפע לרוצח.
שב עיסא ואמר: "כול שי טייב. חוואג'ה סקנדר אבול-באר'ל הווא בגול קומנטוחס וסית שיינע-בשה היי בתגול קישמנטוחס. הוא בגול לה אבלה, שרמוטה, אנתי באסקוצווע [את פאסקוצווע] והיי בתגול לו אהבל, שמוק, אנת גורנישט. וחמד-אל-אללה, כול שי טייב!" – הכל בסדר. האדון סקנדר אבי-הפרד אומר שקי בתחת וגברת שיינע-פשה אומרת שק בתחת. הוא אומר לה מטומטמת, את זונה, והיא אומרת לו מטומטם וזרג, אתה לא שווה כלום. ותודה לאל, הכל בסדר!

במושבה סיפרו שכל יום ראשון קונה סקנדר דג מלוח ותולה אותו על חוט, ובמשך כל ימות השבוע הוא ושיינע-פשה מלטפים בכפות ידיהם את הדג – ומלקקים אותן, ומקנחים בפרוסות לחם עם בצל. ולשבת – מכינה שיינע-פשה מן הדג – געפילטע פיש!
ועוד סיפרו שבערב, לאחר ה"ארוחה", סקנדר לא מדליק אור אלא שולח את שיינע-פשה לישון מוקדם, עם התרנגולות, שכידוע נירדמות מיד לאחר שקיעת השמש, וממשיך לשבת בחושך, בתחתוניו בלבד, משנן בעל-פה דפים מן הגמרא שלמד בנעוריו.
מדוע בתחתונים? כי כך: "חוסכים נפט, חוסכים מכנסיים, ובחושך היתושים עפים אל השכנים."

ככה הצליח לצרף פארה לפארה ובישליק לבישליק ולרכוש לעצמו את מה שכונה אז בשם "הקאלאניע": פרדס קטן ונאה, בית עם "קירות פרוסיים", שזה היה צריף מקירות עץ כפולים, ממולאים באבני דבש (אך כשאני היכרתי את רותי כבר בנה על מקומו את הבית בן שתי הקומות מלבני סיליקאט לבנות), אורווה ורפת וגם כרם שקדים. אמרו עליו במושבה שכל רכושו בא לו מ"קישקע געלט", דמי חיסכון בהלעטת הקיבה, ומ"גאטקעס געלט" – כסף שנחסך מן הישיבה בתחתונים.

כאשר היה סנדרל צולע לפרדס, נהג לשאת איתו קוֹפָה, שהיא סל ערבי גדול מנצרים רכים, ומקל. תופש בשתי אוזני הקופה ביד אחת והולך לו בנחת ובודק בעיני המאסלינעס (זיתים שחורים, שאמנם לא עברו בירושה לרותי כי הוא לא היה אביה הביולוגי) הקטנות שלו בדרכים, ואוסף בקצה המחודד של המקל גללי סוסים ובקר מיובשים בתוך הקופה ומביא אותם לפרדסו.
בכך היה נאה מקיים את סיסמתו, שעליה חזר תמיד: "יוישער און שפארזאמקמט!" – יושר וחיסכון! – "בזכות פרדסנים כמוני ניצלה המושבה מפשיטת-רגל גם בשנותיה הקשות ביותר! – אם אתה בא כל בוקר לפרדס שלך ואומר לו: גוט מארגען, בוקר טוב, הוא עונה לך בסוף העונה: גוט-יאהר, שנה טובה."
על כך חג' עבד אל מצרי, אמן הכינויים, הוסיף לו גם את הכינוי: אבו-ג'יללה, אבי הגללים.

אמרו שסנדרל ישר עד להחריד אך קפדן וקמצן. פרדסו היה מהיפים שבפרדסינו, ומפיו גם נירשמה בתולדות המושבה והפרדסנות העברית הגדרתה המדוייקת של שנת יבול:
שנה בינונית – כאשר היבול טוב אצל כולם.
שנה טובה – כאשר היבול רע אצל אחרים וטוב אצלו.
שנה רעה – כאשר היבול של האחרים טוב ואילו אצלו גרוע.

כשהיה סנדרל עובר ברחוב ותוקע נפיחה, היו האיכרים פונים אליו ומאחלים לו:
"מברוכ, אגזונטהייט [תבורך, לבריאות] רב סקנדר! שמא הוא חולה? במה נתברכנו היום שהוא מעניק לנו מטובו בחינם?"
וכאשר חמורו הקפריסאי הגדול, שאותו קנה בגלל הצליעה שהיקשתה עליו ללכת ברגל מדי יום לפרדס (גם ברכיבה עליו היה מחזיק את הסל ביד אחת, המקל בשנייה, ואוסף גללים), היה תוקע סידרת נפיחות קולניות, כדרכם של חמורים, היו האיכרים שואלים את רוכבו:
"יאמר לנו רב סקנדר, במחילה מכבודו – הטשולנט של שיינע-פשה היה כה גרוע, שהאכילו את החמור בשעועית?"

דודי ההולל אלכס, שהיה בעל כשרון חיקוי לא-מבוטל, אהב לתאר את סקנדר כאשר הוא מתאונן על חמורו הרזה, הרעב, ובעל האוזן המרוסקת:
"חכם-להרע זה, מדוע בדו עליו כי טיפש הוא? והלא בכוחו לרמות אותנו על כל צעד ושעל.
"בדרך לפרדס, שלא ככל החמורים, הרגילים לעלות על השביל הטוב ולטפוף ברגליהם במהירות, הוא, משים עצמו חמור ויורד לצידי השבילים. תחשוד: נופל הוא מכל החמורים, ותטעה: הוא בכוונה זדונית יורד למען לא יהיה עליו לרוץ כמקובל אצל חבריו בהגיעם לשביל. כי בצידי שבילים, ברפש או בחול, מי זה מחייבו לאוץ?
"ואיך הוא חוטף בפיו את המקל הנוגש בכל הזדמנות טובה וזורקו!
"וברידתך מעליו, ואך יחדל להרגיש בשוקיך ועקביך הרודים בו – מיד תקיעה איומה אל תוך האוזניים! ואין להועיל, והתקיעה נוקבת כשפוד מאוזן אחת עד חברתה.
"נסה נא להכותו – ויברח.
"ואהבתו! נידמה הוא עייף, רגליו כושלות בכל רגע, אך פתאום מרחוק – אחורי חמור או אתון, אין הבדל לגביו... ומיד – האוזניים המשולשלות מזדקפות, הראש מורם, הזין נשלף, ונשלף, ונשלף... (כאן היה דודי רומז לקינאה המינית שחש סנדרל כלפי חמורו) וההליכה אז כעל גבי קפיצים. מקפץ, ומקפץ, בקושי תבלמנו. כופף רגע את ראשו ארצה ורגע ירימנו אל על, נחיריו ושפתותיו משתרבבות, ומריח...
"ולעולם, לעולם אל תבטח בו, אפילו בהשתעשעו עימך, שלא ישפוך אליך פתאום את זעם אהבתו..."

הרכיבה על גבי החמור המקפץ היתה מעייפת, ולעיתים, כשהיה מתחרמן, גם מסוכנת, ולכן, כאשר הגיעו אוטומובילים למושבה, הפקיד סנדרל את החמור בידי הפועל שלו, עבדאללה השחור, וקנה אוטו.
 אבל אוטו כשלו לא היה בכל הארץ.
זה היה טנדר ירוק, קטן, בנוי מעץ, הגלגלים כמו של עגלה. וחוץ מההגה, ידית ההילוכים, המצמד והבלמים, לא היו בו שום אבזרים נוספים, אף לא שעון אחד, חוץ משעון מעורר.
בבקרים היה סקנדר פוקד על העוזרת התימנייה להרתיח מים בקומקום ולצקת אותם לתוך הרדיאטור של הטנדר כדי שהמנוע יתחמם.
התימנייה סיפרה במושבה שהטנדר של גרשוני "נוסע על מים מהג'ומג'ום!"
כדי להתניע את הטנדר היה צורך לסובב בקדמת המנוע ידית-ברזל הנקראת מנואלה – עד שהמנוע התחיל להשתעל בקול צרוד והטנדר קירטע והיה מוכן לנסיעה.
אם הדרך היתה במורד, היה סקנדר מדמים את המנוע ונוסע בהילוך חופשי, כדי לחסוך בבנזין.
בעליות, כאשר הטנדר התקשה לטפס, היה מוציא את כף-רגלו הלא-צולעת מתא-הנהג אל הדרך ודוחף בעזרתה קדימה את הטנדר.
את הסל היה מניח על המושב לידו, ברגל הבריאה היה מקציב בנזין במשורה, ברגל הלא-צולעת דרך-דחף על הדרך, ביד האחת החזיק בהגה ואילו בשנייה אסף במקל אל תוך הסל כל גלל שבגללו היה מאט לעיתים את האוטו ולפעמים כמעט עוצר אותו.
ואם חרא-של-פרות היה רטוב מאוד, ולא היה אפשר להעלותו במקל המחודד, היה מסמן לו אותו כדי לחזור ולאוספו לכשיתייבש, ומה רבה היתה אכזבתו בשובו אם איזו פלחית מהכפר הסמוך כבר קוששה את עוגת הזבל כדי להסיק בה את הטאבון.
אלה היו אנשים.
גם אם הפרד של סנדרל רצח את דודתי בת-שבע ואת חאמד, הפועל שלנו.
דודתי יעל היתה אומרת: "אלוהים, אחרי שיצר את סנדרל, שבר את התבנית!"

כאשר היה סנדרל מגיע בטנדר לראש הגבעה הקרובה לפרדסו, נהג להסתתר מאחורי עץ ולהסתכל בפועלים, בודק אם המשיכו את מנוחת הצהריים מעל לשעה המוקצבת לכך.
כל יום בשבע בבוקר היה מצלצל הפעמון הגדול, שהותך בבית החרושת של הגרמני וגנר ביפו, ובאותו רגע היו הפועלים מתחילים לעבוד, בדרך-כלל עד השעה שתים-עשרה, שאז היה הפעמון מצלצל להפסקה. כרבע שעה אכלו ושלושת רבעי שעה ישנו שינה עמוקה בצל העצים או על מחצלאות ושקים בבתי-האריזה. באחת צלצל הפעמון לסיום ההפסקה, ובארבע לסיום העבודה. לא קרה שפועל יתחיל לעבוד לפני צלצול הפעמון או יסיים לאחריו. "דאראב אל ג'אראס!" – צילצל הפעמון, היו אומרים, וזהו.
וסנדרל גרשוני, אם היה תופס את פועליו שלא התעוררו בשעה אחת בצהריים, היה מפעיל עליהם את השעון המעורר, מקים אותם בצעקות ומפטר אחדים מהם.

יום אחד ישבה בפרדס קבוצה של פועלים לארוחת-הצהריים. הוציאו פיתות ובצל, זיתים וגבינת צאן, ליקטו עגבניות-בר קטנות וצנון שגדל פרא ועלי חמציץ. בישלו קפה על מדורת עצים זעירה. בגלל אור השמש החזק לא ניראתה כלל הלהבה שלה, ורק העשן הלבן הסתלסל כלפי מעלה. מישהו הוציא קופסת טבק קטנה ודפדפת ניירות דקים וחילק אותם, עם קמצוץ טבק, לכל אחד. הפועלים גילגלו בנחת סיגריות, הדביקו אותן בלחלוח קל, מעבירים על קצה הלשון, הציתו אש בסיגריה אחת, מהגחלים שבין האבנים, מתחת לפינג'אן, והעבירו את האש מסיגריה לסיגריה.
עשן הסיגריות הכחלחל התערבב בעשן הלבנבן של מדורת הקפה, הספלונים נמסרו מיד ליד, וריחות קפה והל התפשטו באוויר עם ריח גחלים לוחשות.
שלושת רבעי השעה המוקדשים למנוחה כבר חלפו ועברו וגם "דאראב אל ג'אראס", פעמון המושבה – כבר צילצל בשעה אחת לחזור לעבודה, והם עדיין שרועים בצל העצים, נשענים בגבם על גומות העפר הפריך, הקריר, של עצי הפרדס, ונוחרים בפה פעור. הטוריות נשענות על גזע העץ, כאילו גם הן נחות.
טוריות אלה היו מעדרים רחבים וחדים, קמורים במקצת, שבהם היו הפועלים עודרים מתחת לעצים וגם מתחחים את האדמה. במשפחה שלנו היה מקובל שכל שאר העבודות שבעולם, למעט העבודה בטורייה, הן סוג של פאראזיטיות ושל בריחה מעמל-כפיים.
לפתע פקח עינו אחד הפועלים, אולי זבוב עקץ אותו, ואמר: "שכה אחיה! הנחש שוב עולה להסתכל עלינו!"
כולם נחרדו וקמו: "איפה הנחש?"
"נרוצץ אותו!"
"הביאו טורייה!"
"לא! לא! – התכוונתי לחוואג'ה סקנדר אבול-באר'ל!" קרא הפועל הראשון.
הסתכלו כולם לכיוון הגבעה ולא ראו דבר.
"לא! לא שם! הפעם הוא עולה במדרגות החיצוניות אל הגזוזטרה בקומה השנייה של בית הבאר!"
"בחייאתי! [שכה אחיה!]" הוסיף אחד הפועלים, "במקום להביא את השעון המעורר, הפעם על צווארו תלוייה המשקפת!"
התייעצו הפועלים בינם לבין עצמם והגיעו להחלטה מהירה. ההחלטות הטובות ביותר באות לא פעם במצבים של לחץ ומצוקה. הם יצאו לקצה השדה, הגובל בפרדס ונשקף אל בית הבאר, כרעו בשורה לאורך אחד התלמים הטריים והפשילו את מכנסיהם. כאשר קירטע סקנדר לקצה הגזוזטרה, המרפסת, של בית הבאר, וקירב את המשקפת לעיניו – ראה בתוכה רק שורה של אחוריים בוהקים בשמש, מבריקים באור החזק, כתם אחר כתם, לבן, לבן ורק לבן. שיפשף בממחטתו את עדשות המשקפת כי חשב שהן מהתלות בו, אך כאשר שב וכיוון אותה אל שורת האחוריים –
– נתן אחד הפועלים אות, נפיחה אדירה הרעידה את האוויר כתרועת טרומבונים אחדים בבת-אחת, העלים הירוקים בפרדסי הסביבה נעו גלים-גלים כמו לאחר שנזרקת אבן לבריכה רוגעת – והמחריאים בכריעה שרו לנגד עיניו המתפלצות של הפרדסן סנדרל גרשוני את הימנון הפועלים "תחזקנה ידי כל אחינו המכוננים..." כשהם מתאמצים לירות יחדיו בסוף כל פסוק מוסיקלי.

כשהגיעו האוטומובילים למושבה החליט מוניש אבו-חארה, הוא מנחם-מוניש גולדשטיק, גיסו של סנדרל גרשוני, שעל יוסקה בנו להחליף מקצוע ולעבוד בגאראז' [מוסך] שנפתח בסככת-פחים בשכונת הפחונים חארת-אל-טנק שבה גרו העניים, ליד השוק הגדול. הביאו לשם מכונאי גרמני שעבד בבית החרושת למכונות של הגרמני וגנר ביפו, ואת יוסקה, הבן-דוד של רותי, שמו לצידו כדי שיתלמד. השניים דיברו ביניהם גרמנית, שפה שלמד יוסקה בבית-הספר לפושעים צעירים ליד ברלין. כשהיו אנשים משאירים אוטו בגאראז', היה יוסקה משתין להם לתוך טנק-הדלק וככה כל נזק הוכפל.
איש לא גילה את התעלול ועסקי הגאראז' פרחו עד שסנדרל גרשוני הביא יום אחד את אוטו-העץ המצחיק שלו לתיקון. למוחרת תפס את אחיינו עם הצינור הגדול בטנק הקטן, הוא הצינור המשקה מאחור את הפועלות הערביות בפרדסים ושעתיד לבקע את הבתולים השניים של פרלה רוגוז'ינסקי ולהיות נעקץ בדבורים שנתן לו בצנצנת ממכוורת בית-הספר המורה חניאל גרינבלט-גבעוני, שהיה המאהב האפלטוני של ארלטי קלדם, שהיתה חברתה הטובה של דודתי יעל, שהתאבדה, ארלטי, לא דודתי יעל.
"אתה תפסיק לזיין לי את האוטו לפני שאתן לך א-פאץ' כזה שתיראה כוכבים והפוץ-כחמור שלך יישאר לך בפנים!" סמקו פניו השמנמנים של סנדרל, שפמו השחור הקטן רטט, וקולו הדק כמעט נחנק מכעס.
יוסקה פוטר. הגאראז' נסגר. במשך שנים אחדות היה צריך לנסוע מהמושבה לתל-אביב לשם כל תיקון קטן ברכב.

אבל דבר אחד טוב יצא מכך. יוסקה למד לנהוג אף כי מעודו לא הוציא רשיון. לימים רכש אוטו-ג'ורה, מכונית-מכל אפורה מעודפי הצבא. מעתה, במקום לאסוף, כאביו, בחבית הגדולה של עגלת הדו-אופן את פחי הצואה מצריפוני המחראות שבירכתי החצרות של האיכרים אל בורות התסיסה שבפרדסים – היה יוסקה פורש צינור מודרני ארוך ושואב במשאבה מיכנית אל מכל מכוניתו את תכולת הג'ורות, אלה בורות השפכין בחצרות, שעלו מדי פעם על גדותיהם והסריחו את המושבה; ובשעת השאיבה היה המנוע מחריש אוזניים, והצינור העבה מתפתל בעוויתות זרימה ומכה על הקרקע כמו נחש שמן.

כשבנה סנדרל את הבייקה, בית-האריזה הגדול בפרדסו, הזמין את בעל-המלאכה הטוב ביותר במושבה, את דאוד אל-נג'אר, דוד הנגר, ונשבע לו כי הפעם לא יחסוך בקרשים ולא בפחים, ולא במסמרים ובברגים, ולא בלוחות ובעמודי ברזל – וכמובן גם שלא בשכר-העבודה.
דאוד אל-נג'אר הביא פועלים, נגרים ובנאים, והעמיד ארבעה קירות גבוהים לבית-האריזה, אבל, אבוי, אבוי ואבוי – התברר שבניית הקירות בלעה את כל החומרים ואת כל ימי-העבודה שהיקצה סנדרל לבית-האריזה, ולא היה במה ועם מי לקרות את הגג.
סנדרל תבע שדאוד אל-נג'אר ישלים את עבודתו במחיר שעליו הוסכם מראש, ואילו דאוד אל-נג'אר טען שסנדרל מנסה לבנות בית-אריזה במחצית החומרים הדרושים לשם כך.
עזבו דאוד אל-נג'אר ופועליו את פרדסו של סנדרל, ששילם להם רק את מחצית השכר. בית-האריזה נותר בלי גג, הבנאים והנגרים במושבה טענו שהמרחק בין הקירות גדול מדי ואף אחד לא יצליח לקרותם – אך לא איכר כסנדרל ייוואש.
כאשר ישב בחושך ושינן בעל-פה את המסכתות מהתלמוד שלמד בנעוריו וגם סיפר לעצמו את הסיפורים שקרא בבחרותו, נזכר כי באחד מהם סופר שהפרעונים, המצרים הקדמונים, בנו את הפירמידות, ואת העמודים הענקיים שתמכו בגגות של מקדשיהם, בשיטה כזו – היו מניחים את אבן-הבניין, מערימים סביבה חול עד לגובה האבן, מעלים ומניחים עליה אבן נוספת, וכך עד לתקרת המקדש או עד קצה הפירמידה. כאשר הושלמה המלאכה, היו מפנים את גבעת החול – ואז והפירמידה, או המקדש על עמודיו הגבוהים וגגו, היו נחשפים במלוא תפארתם.
שכר סנדרל שני בעלגולעס ממקום חניית בעלי העגלות, מול בית-המרחץ, ובמשך חודשים אחדים סחבו הסוסים עגלות מלאות חול לפרדס, והעגלונים שפכו את החול בבית-האריזה עד שנוצרה גבעה שהגיעה לגובה הקו המיועד לתקרה.
לאחר שסיימו, בא לבית-האריזה ברל חדד הנפח, המכונה גם ברל אסמר, השחור. חנותו נמצאה בשוק הגדול. הוא היה מומחה לתיקון פרימוסים ולעבודות פח של מרזבים, והתפרסם בכך שעיטר את גזעי העצים בפרדסי המושבה בכותרות חרוטיות עשויות פח, שניראו כשרוולים, כדי לעצור את זחלי הארבה שטיפסו אל הצמרות כדי לכרסם את העלים הירוקים. על כך אף קיבל פרס, צרור של מג'ידיות, מאת הגנרל אחמד ג'מאל-פאשא, המושל הצבאי של סוריה וארץ-ישראל.
טיפס ברל אסמר על גבעת החול והתקין לבית-האריזה גג של פחים, כמעט בלי תומכות וקרשים.
באו העגלונים אל סנדרל ושאלו: "איפה התשלום שהבטחת לנו?"
אמר סנדרל: "תקבלו כאשר תגמרו את העבודה."
"כבר גמרנו." אמרו.
"לא, עליכם גם לפנות את החול מבית-האריזה!"
עזבו העגלונים בקללות את פרדסו של סנדרל, ששילם להם רק את מחצית השכר, ובית-האריזה נותר אמנם עם גג אבל סתום כולו בחול.

התאספו האיכרים לחזות בטיפשותו של סקנדר אבול-באר'ל, שעכשיו יעלה לו כפל-כפליים לפנות את גבעת החול שצמחה בבית-האריזה החדש בפרדסו. הם לא ידעו שכל ערב עם חשיכה, לאחר שהעגלונים היו מסיימים לשפוך שיכבה חדשה של חול – היה סנדרל מקרטע על הגבעה, ובעזרת פועלו עבדאללה השחור זורע בה מטבעות פחותות-ערך, ששקעו מיד בחול. לעיתים רחוקות היה זורק מטבע כסף, שערכה רב יותר, בישליק, מטליק ואולי שילינג.
קשה היום לדעת אם הדבר אירע בתקופת העות'מנית או בימים שבריטניה שלטה בארץ-ישראל. אבל מה זה משנה? הלא כל שנות תרפ"ה-פ"ו דומות זו לזו ובכולן אין איש בימינו מתעניין מחוץ לכמה חוקרים באוניברסיטאות וכן כמה זקנים וישישות שנולדו בפלסטינה עוד כשהיתה תחת שלטון הסולטן סר עבדול ווקופ או אולי הנציב העליון סר ארתור תלחס-טיזי.
עמדו האיכרים בפתח בית-האריזה וצחקו. פתאום ניצנצה להם בחול מטבע כסף. מיד יצאה שמועה כי בבייקה של סנדרל טמון אוצר של מטבעות. התאספו ובאו כמעט כל אנשי המושבה, מקטן ועד גדול, נשים, זקנים וטף, ועדה-פרומנדה המשוגעת, וכמו בבהלה לזהב – פינו בסלים ובדליים את החול מגבעת המטבעות, ניפו אותו וסילקו אותו וזכו במטבעות חסרות הערך – קופיקות, פארות או מילימים – ואילו סנדרל זכה בבית-אריזה חדש במחצית המחיר.

לשיינע-פשה צהובת השיער וצחת העור, אשתו של סנדרל, היה שיגעון לניקיון. רק נשמע מתקרב צליל הפעמונים של המחרוזת שעל צוואר סוסו של גיסה מוניש-דרעק שנודע גם בכינויו הושא אל-עטאר, הבשם, או איליביסקי, זה שמשקה – היתה קמה וסוגרת היטב את החלונות בכל החדרים בגלל הריח הנורא שהפיצה העגלה עם חבית הצואה.
הבית, שאותה תקופה טרם נולדה בו רותי, הבריק כברק ולא ניראה בו גרגר אבק. אלמלא היתה שיינע-פשה אישה נאה בזכות עצמה היה אפשר לומר עליה מה שהיו אומרים על איכרות אחרות שלקו בשיגעון הניקיון – שאין היכן לירוק בבית אלא על בעלת-הבית.
שיינע-פשה האמינה שהניקיון אינו רק חיצוני אלא נחוץ מאוד גם לאברי הגוף פנימה. על כן היתה הולכת כמעט מדי שעה להטיל את מימיה ולרוקן את צואתה והיתה שוטפת את נקביה עמוק ככל האפשר וחופפת היטב את יער מבושיה, רק אז היתה חשה עצמה נקייה ומטוהרת, כי המחשבה על כך שיש במעיה קורט של צואה היתה משגעת אותה.
וככל שתיעבה את בעלה, לא פטרה גם אותו ממצוות הניקיון המוחלט. ומאחר שהיה חיגר ושמן ולא הקפיד ביותר על הטואלטה, היתה שוטפת אותו במו ידיה בחדר האמבטיה שהתקין לה לדרישתה בתוך הבית, ושהיה המודרני ביותר במושבה; ולידו בית-הכיסא ובו אסלה, חידוש גדול, כי אצל רוב האיכרים בתי-הכבוד היו עדיין צריפונים בחצר, וממש פחד לצאת אליהם בלילות, בגשם ובקור ובשדי-התחת השוכנים בבור; ורק סנדרל כבר לא היה צריך להשתין בלילות לבקבוק הזכוכית הדומה לברבור, שבהתמלאו משמיע צליל סילוני ודק כקסילופון – אלא השתין בקצף באסלה שבביתו! – – –
היא היתה רוחצת ומנקה היטב את אחוריו ובוזקת אבקת פודרה על הביצים שלו והוא – שסבל מאוד מהבוז ומהקרירות שרחשה כלפיו בחיי האישות (וגם מעצירות, היה לועס שזיפים מיובשים ולדר ממישמיש מיובש וכדורי פחם ושותה הרבה מים ונכנס גם לבית-הכיסא כשהוא מחזיק בידו האחת כוס מים או תה או מישרת שזיפים כהה, ובאחרת זקורה האצבע כשהיא מרוחה במשחת וזלינה, ושומעים אותו מתאמץ ונאנח – – –
ושיינע-פשה מהסה אותו ואומרת: "סנדרל, השתגעת? בן-אדם איננו צינור!"
והוא: "שיינע-פשה, לפחות, כדי להפחיד את המעיים! אוה, אוה, אוהה... א-מחייה!"
והיא: "גיב א-פורץ, סנדרל, לפחות גיב א-פורצלה, א-פורצשפייזלה!" – שזה שיבוש של פורשפייזה, מתאבן, – "שאם לא, אתקין לך חוקן!")
– – – !
– והוא, הוא היה נותן אחר-כך את עצמו בידיה כתינוק מחותל, ובייחוד נהנה כאשר היתה חודרת ומנקה את פי הטבעת שלו, אך משתדל להסתיר זאת מפניה פן תחדל אם תדע שהוא נהנה ופן תיבהל למראה אברו המתקשח למגע אצבעה מאחור כי כשהיה פולט היתה מקימה צרחות עד לב השמיים –
והפועל הערבי עבדאללה היה שומע ובא ונעשה עד למחזות הניקיון המוזרים של היהודים שעה שהיה מציץ בחוואג'ה סקנדר אבול-באר'ל אבו-ג'יללה ובטיזו ובטיז מרתו הצעירה, היפה וצחת העור מבעד לסדק בתריס ואחר-כך הולך לרפת ועומד מול הפרה וחולם שבעלת-הבית צהובת השיער ובעלת השדיים המופלאים מחזיקה באברו הגדול ותוחבת לו חוקן או אצבע בתחת והוא בועל אותה ואת בעלה גם יחד.

סנדרל היה אומר כי לכל אדם קצוב מיספר ימי חייו מראש. כיצד יודעים אותם? למעלה, בשמיים, יש מקום שבו ניצבות צלוחיות זכוכית מלאות שמן ובהן פתילות של צמר-גפן. הפתילות בוערות, והשמן כלה. וככלות השמן – האדם מת.
"לילה אחד," הוא מספר, "חלמתי שאני בשמיים ורואה את כל הפתילות הבוערות. והצלוחיות – חלקן מלאות וחלקן הולכות ומתרוקנות. אני מחפש את הצלוחית שלי והנה, מה אני רואה – היא ריקה כמעט לגמרי, עומדת לכבות, ועל ידה הצלוחית של שיינע-פשה אשתי, ובה השמן רב. מה אני עושה? מסתכל הנה והנה, וכשאני רואה שאף אחד לא רואה אותי, אני טובל את האצבע בצלוחית של שיינע-פשה ומעביר טיפת שמן לצלוחית שלי, טובל ומעביר – " סנדרל מורה באצבעו את תנועת ההטפה, כבסדר פסח, "טובל ומעביר – ופתאום אני מתעורר מחלומי ושומע את שיינע-פשה שלי אומרת," והוא מחקה אותה באידיש: "לא די שהערת אותי, אתה עוד טובל אצלי את האצבע שלך כל פעם בחור אחר!"

יום אחד פגש סנדרל ברחוב במושבה ערבי עם גמל נושא מטען של קש. הוא השתווה עימו על המחיר ואמר לו ללכת לביתו לפרוק את המטען ולקבל מהגברת שיינע-פשה את התשלום.
בא הערבי לחצר. יצאה שיינע-פשה מהבית ואחריה מדדה עבדאללה השחור, הפועל הקבוע, מחזיק שמשיה לבנה רחבת-כנפיים להצל עליה. תמכה האישה ידיה במותניה, הבליטה את חזה הגדול ושאלה את בעל הגמל:
"מה אתה עושה פה?"
"הבאתי קש."
"מי אמר לך להביא קש?"
"חוואג'ה סקנדר אמר לי."
"מי חוואג'ה? מה חוואג'ה? אנא חוואג'ה! לא צריך קש. לך מפה!"
מאז כינוה במושבה גם בשם "אנא חוואג'ה".

במרפסת המלון הסגורה, שכל חזיתה חלונות הנשקפים אל פרדסי המושבה, ישבו ירקוני, רופא המושבה ד"ר זכריאס-כהן ועוד אורחים ובהם עמשי וזיאמה. ירקוני לא הניח לשניים ללון במלון-הפועלים הזול והפשוט אלא הציע להם את אחד מחדרי ביתו, ללא תשלום. בחוץ התחזק הגשם, נשמעו מדי פעם רעמים, חיצי ברקים ניצתו בין צמרות הברושים האפלות ונשקפו מבעד לזגוגיות.
"החבר שלך לא הוציא כמעט מילה מאז הצהריים." פנה ירקוני אל עמשי. "ספר לנו, אתם זוממים איזו קונספיראציה? מכינים אכספרופריאציה חדשה כמו אצל המהפכנים ברוסיה?"
"אם לא שכחת שמי זיאמה פולונסקי ואני לא מהפכן ולא חתרן ולא מחרים כספים מהבורגנים. אתמול ירדתי מהאונייה ביפו ואני רוצה להישאר כאן ולהיות פועל, מוכן אפילו להיות חמור כאן, לא איכפת לי, כי במושבה סוף-סוף כולם יהודים! ויותר מכל אני חולם עוד מהגולה שאהיה גם אני שומר!"
"הגיע באמת הזמן שיהיו כאן יותר שומרים עבריים," אמר דוקטור זכריאס-כהן. "גבורות המושבה מהשנים הקודמות כבר לא משפיעות. מזמן שבאתי לכאן אני רואה שהשכנים גונבים ושודדים מכל הבא ביד, בשדה ובבית, אפילו סוסים ובהמות מתוך האורווה, ואומרים שהשומרים הערבים הם-עצמם הם שעוזרים לגנבים!"
"אומרים?" תרמה חלקה גברת רוזה ירקוני, אשתו של בעל-המלון, "כאשר באים להתלונן לפני ועד-המושבה – הם קוראים לשיח' איסחאק נורדאו והוא שוכר עוד שומר ערבי על חשבוננו. כמה פעמים ביקשנו שיקח יהודי, אבל האדון איסחאק אומר שזה עולה יותר מדי כסף והוא גם לא יקבל על עצמו שום אחריות לשמירה עברית."
"ואיזו אחריות זאת עכשיו? כלום. גונבים." חזר ואמר הדוקטור.
"אתם מחפשים ישועה מוועד-המושבה?" ליגלג ירקוני בקולו המאנפף-קמעה, "עיזבו אותם, אלה תיישים זקנים! כלבים סרוחים! אלטע קאקערס! חלירע! האיכרים כבר יודעים שהוועד לא יכול לעשות כלום. באסיפה של אגודת 'פרדס' הוחלט לעשות ניסיון, ונקבע כי מחצית השומרים בפרדסים יהיו משלנו. יתנו להם כפליים לחודש משנותנים לערבים. עכשיו זה תלוי בבחורים שלנו, שיראו את כשרונם ומסירותם לעבודה, אם יצליחו, אולי בקרוב כל השומרים יהיו יהודים!"
"אמרו לו שירכב בלילות ויערוך ביקורת על השומרים, הסרוחים תמיד בסוכותיהם וישנים. מה אמר נורדאו? שהוא לא יכול, מפני שהוא צריך לישון," הוסיפה גברת רוזה.
"עד ששיח' איסחאק יתעורר לשמירה עברית," אמר ירקוני, "מזכיר לי מעשה ביהודי זקן שישב ברכבת ליד צעירה יפה ונימנם. 'רב איד, על יד אישה יפה כזו אתה מנמנם?' שאלו אותו. 'רבויסיי [רבותיי], עד ששלי יתעורר – אני יכול להרשות לעצמי תנומה קלה!' ענה. רבויסיי, לילה טוב! נלך כולנו לישון!"

המשך יבוא